ויקיטקסט hewikisource https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99 MediaWiki 1.47.0-wmf.17 first-letter מדיה מיוחד שיחה משתמש שיחת משתמש ויקיטקסט שיחת ויקיטקסט קובץ שיחת קובץ מדיה ויקי שיחת מדיה ויקי תבנית שיחת תבנית עזרה שיחת עזרה קטגוריה שיחת קטגוריה עמוד שיחת עמוד ביאור שיחת ביאור מחבר שיחת מחבר תרגום שיחת תרגום מפתח שיחת מפתח מקור שיחת מקור TimedText TimedText talk יחידה שיחת יחידה אירוע שיחת אירוע 0 171140 3079263 1065048 2026-08-26T15:54:50Z ~2026-46577-49 46330 /* תוספות */ תקנתי שגיאה פשוטה 3079263 wikitext text/x-wiki {{כותרת לעמוד בגמרא|נידה|ג|ב|ג א|ד א}} <קטע התחלה=ג/>איכא בינייהו למרמי חבית ומקוה ומבוי להאיך לישנא איכא למרמינהו להני לישני ליכא למרמי ומאי איכא בין האי לישנא להאיך לישנא לאביי איכא מוך לרבא איכא מוך דחוק תניא כי האי לישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי אמר לו הלל לשמאי אי אתה מודה בקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו ונמצא שרץ בזוית אחרת שטהרות הראשונות טמאות אמר לו אבל ומה הפרש בין זו לזו לזו יש לה שולים לזו אין לה שולים רבא אמר טעמא דשמאי משום בטול פריה ורביה תניא נמי הכי אמר לו שמאי להלל א"כ בטלת בנות ישראל מפריה ורביה ומאן דתני האי לישנא הא תניא כי האיך לישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי התם הלל הוא דקטעי הוא סבר טעמא דשמאי דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי וקא מקשי ליה קופה ואמר ליה שמאי טעמא דידי משום בטול פריה ורביה ולמאי דקטעית נמי דקמקשית קופה לזו יש לה שולים ולזו אין לה שולים ולמאן דתני האי לישנא הא תניא כי האיך לישנא משום בטול פריה ורביה הכי קאמר ליה הלל לשמאי אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ומיהו עשה סייג לדבריך דמאי שנא מכל התורה כולה דעבדינן סייג אמר ליה א"כ בטלת בנות ישראל מפריה ורביה והלל מפריה ורביה מי קאמינא לטהרות הוא דקאמינא ושמאי לטהרות נמי לא דאם כן לבו נוקפו ופורש (שולי"ם בדוקי"ן מכוסי"ן בזוי"ת סימ"ן) איתמר קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו ונמצא שרץ בזוית אחרת ' חזקיה אמר טהרות הראשונות טהורות רבי יוחנן אמר טהרות הראשונות טמאות והא (בית) שמאי והלל מודו בקופה דטהרות הראשונות טמאות כי מודו שמאי והלל בקופה שיש לה שולים כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן בקופה שאין לה שולים אין לה שולים מ"ט דר' יוחנן אין לה שולים ויש לה אוגנים והתניא המדלה עשרה דליים מים בזה אחר זה ונמצא שרץ באחד מהן הוא טמא וכולן טהורין ואמר ריש לקיש משום רבי ינאי לא שנו אלא שאין לה אוגנים אבל יש לה אוגנים כולן טמאין לימא חזקיה לית ליה דר' ינאי מיא שרקי פירי לא שרקי אי נמי מיא לא קפיד עלייהו פירי קפיד עלייהו ואי בעית אימא כי מודו שמאי והלל בקופה שאינה בדוקה<קטע סוף=ג/> </div> <div class='gmara_rashi'> ==רש"י== <קטע התחלה=ר/>'''לאביי איכא מוך''' - ללישנא דאשה מרגשת אפי' משמשת במוך נמי דיה שעתה וללישנא דמעיקרא הוה אתי משמשת במוך מטמאה למפרע: '''ונמצא בה שרץ בזוית אחרת''' - לאחר שניטלו טהרות מן הקופה: '''שטהרות הראשונות טמאות למפרע''' - ודוקא בזוית אחרת כגון קופה ארוכה אמתים וג' אמות דאיכא למימר קודם שניטלו הטהרות הוה התם ונטמא הכלי מחמת השרץ וטהרות מחמת הכלי ואיהו הוא דלא נתעסק באותו זוית ולא אשכחיה אבל באותו זוית לא דודאי בתר הכי נפל דאי הוה התם בשעת טהרות הוה חזי ליה כשהוציאן: '''אבל''' - כן הדבר: '''ומה הפרש בין זו לזו''' - והא טומאה דלמפרע הוא: '''שולים''' - פונ"ץ בלע"ז ועכבו השולים את השרץ מלצאת והוא הוציא טהרות דרך פיה מלמעלה והשרץ שבזוית אחרת לא ראה: '''ולזו אין לה שולים''' - ואי הוה דם מאתמול בבית החיצון הוה נפיק ונפיל: '''מפריה ורביה''' - דכיון דחיישינן לדם בבית החיצון לבו נוקפו ופורש מן האשה: '''וקא מקשי ליה קופה''' - הרי קופה דלא אמר אם איתא דהוה שרץ מעיקרא הוה נפיק עם הטהרות כשעירה את הקופה: '''סייג''' - חזוק וגדר מדרבנן לטמא למפרע וה"ה דמצי למיפרך הני מתני' אהנך לישנא דלעיל ולתרוצי כי האי גוונא הלל טעי וסבר טעמא דשמאי אם איתא כו' וקשיא ליה קופה וקאמר ליה שמאי טעמא דידי משום העמד אשה על חזקתה אי משום אשה מרגשת ולמאי דקא טעית נמי דקא מקשת לי קופה זו יש לה שולים כו': '''שיש לה שולים''' - והוא הוציאן דרך הפה הלכך אם שרץ היה בה לא ראהו ולא יצא: '''שאין לה שולים''' - כגון חבית של עץ שניטלו שוליהם ויכול להשתמש באורך חללן כשהן מוטלות בקרקע וכשהוא מערה אותן הוא מגביה ראש האחד ומערה והכל יוצא ממנה: '''מאי טעמא דר' יוחנן''' - הא ודאי אילו הוה התם בשעת טהרות הוה נפיק בהדייהו: '''אוגנים''' - במקום השוליים יש אוגנים שכפופין ראשי הנסרים כלפי פנים וכשהוא מערה איכא למימר אוגנים עכבו: '''עשרה דליים''' - י' פעמים בדלי אחד ומערה בכלי גדול: '''וכולן טהורין''' - דאמר השתא הוא דנפל דהואיל שלא מצא קודם שעירה הדלי בפעם הזאת לתוך הכלי טהורין: '''שאין לו אוגנים''' - לדלי דהשתא ודאי אם איתא דהוה התם בזימנא קמאי הוה נפיל מן הדלי עם המים: '''מיא שרקי''' - ואין צריך להפוך הדלי על פניו כשהוא מערה הלכך איכא למימר אוגנים עכבוהו לשרץ אבל פירי לא שרקי וכשעירה טהרות ממנה הפכה כולה על פניה לפי שאין פירות נוחין לישרק ולצאת הלכך אי הוה שרץ עם הטהרות הוה שריק ונפיל בהדייהו: '''לא קפיד עלייהו''' - אי משייר מינייהו לתוך הדלי הלכך אינו שופך כל הדלי על פניו ומצו אוגנים לעכובי שרץ: '''קפיד עלייהו''' - לאפוקינהו כולהו והופך קופה על פיה ולא משייר מידי ואם איתא דהוה שרץ הכי נמי דלא אישתייר: '''בקופה שאינה בדוקה''' - שלא בדקה בשעה שנתן טהרות לתוכה הלכך אין להעמידה על חזקת טהרה:<קטע סוף=ר/> </div> <div class='gmara_tosfot'> ==תוספות== <קטע התחלה=ת/>'''איכא''' בינייהו למרמי חבית ומקוה. וא"ת להני טעמי נמי איכא למרמי דהא מודה שמאי בשוטה דלא מרגשת דלמפרע תולין ובמקוה שורפין וכן להלל דלית ליה הני טעמי צריך לשנויי כדמשני דהתם תרתי לריעותא וי"ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי ולשמאי מהני אף בשוטה שלא לטמאותה בודאי א"נ יש לומר דידע טעמא דתרתי לריעותא לשרוף אבל תולין אע"ג דליכא תרתי לריעותא ועיקר פירכא דלעיל לשמאי דמשום דליכא באשה תרתי לריעותא מ"מ לא היה לו לטהר לגמרי וא"ת אכתי איכא למירמי דבמקוה מטמאינן אף ברה"ר ובנגע באחד בלילה מטהרים חכמים ברה"ר בראהו חי מבערב אלא ע"כ היינו טעמא משום דבמקוה איכא תרתי לריעותא וי"ל דלא קשה ליה לעיל אלא במאי דמטהר שמאי אף ברשות היחיד: ''' לאביי''' איכא מוך. ה"מ למימר נמי דאיכא בינייהו שוטה דללישנא קמא דאשה מרגשת מודה שמאי בשוטה ואין לומר דללישנא דאי הוה דם מעיקרא הוה אתי מודה נמי שמאי בשוטה דשמא דם אחר נפל קודם בדיקה משום דמשמע דעל דם שנמצא עכשיו קאמר: ''' כי''' פליגי חזקיה ור' יוחנן בקופה שאין לה שולים. שאז משתמשין בה כשהיא מושכבת וקופה היא מרובעת ומשתמשין בה לרחבה ונמצאו טהרות בימין ושרץ בשמאל ופליגי דלחזקיה אית ליה טהרות האחרונות טמאות אבל הראשונות טהורות דשרץ בתר הכי נפל דאילו הוה התם מעיקר' כשהגביה הקופה לערות ממנה הטהרות היה נופל גם השרץ ור' יוחנן אמר דטהרות הראשונות נמי טמאות שהאוגנים עכבו השרץ מליפול בארץ ולכך לא ראהו לפי שהטהרות נפלו לצד ימין ולצד שמאל שהשרץ שם לא ראה אבל אם היתה הקופה עגולה מודה רבי יוחנן דהראשונות טהורות דאז נופלין השרץ והטהרות במקום אחד ואע"פ שהאוגנים מעכבין מליפול בארץ מ"מ אי הוה השרץ התם היה רואהו ולכך נקט דוקא נמצא בזוית אחרת וכן מוכח בפ"ק דשבת {{הפניה-גמ|שבת|ח|א}} דסתם קופה מרובעת גבי כוורת נקט רחבה ששה לפי שהיא עגולה וצריך להיות בה ד' מרובעים ובקופה נקט רחבה ד' [לפי שהיא מרובעת] ודליים אפי' הם עגולים אתי שפיר דרגילות הוא לערות המים מהר ואין רואין אם נשאר שרץ בכלים ולר' יוחנן קופה דשמאי ה"ה דמצי למנקט אפילו באין לה שולים אך יש לה אוגנים: ''' והתניא''' המדלה י' דליים כו'. הקשה הר"ר מנחם אמאי לא מייתי מתניתין דטהרות פ"ד (מ"ד) דתנן המדלה י' דליים ונמצא שרץ בא' מהן הוא טמא וכולן טהורין וי"ל דהתם לא קתני זה אחר זה ואיכא למימר דמיירי כשמדלה שם י' דליים והם כולם יחד בבור והעשירי שהגביה נמצא בו שרץ ולא ידעינן כשהיה השרץ על המים בבור אם בשאר דליים נגע בעודן בבור והוי ספק טומאה צפה על פני המים דטהור אף ברה"ר כדאיתא בסוף נזיר {{הפניה-גמ|נזיר|סד|א}} ואין חילוק בין יש לה אוגנים בין אין לה אוגנים אי נמי לא קתני מים במתניתין ואיכא למימר דמיירי בבור שיש בו יין ושמן וקמ"ל דט' דליים הראשונים טהורים ולא אמרינן שהשרץ היה תחלה בבור וטימא הכל אלא אמרינן דבדלי זה אחרון נפל תחלה בעודו ריקן וכשדלאו לבור לבסוף הוא טמא ומטמא כל מה שבבור אבל שאר דליים הראשונים טהורים:<קטע סוף=ת/> </div> {{מפרשים לדף גמרא|נידה|א|ג|ב}} k5cpn0qh7xej5m2hd0i2nk8oj50b1e8 0 236679 3079266 3008186 2026-08-26T17:46:44Z Dovi 1 3079266 wikitext text/x-wiki <noinclude>{{ניווט טעמים|דברים|לב}} {{טעמי המקרא באינטרנט}} ==הפרק עם צורת השיר== {{מ:שוליים|5}} {{מ:טעמי המקרא|18}}{{פפפ}}{{#קטע:שירת האזינו/צורת השיר|צורת-השיר}}{{מ:טעמי המקרא-סוף}}{{מ:טעמי המקרא}}{{פפפ}} {{מ:פסוק|דברים|לב|מד|עלייה=שביעי}}{{#קטע:דברים לב/טעמים|מד}} {{מ:פסוק|דברים|לב|מה}}{{#קטע:דברים לב/טעמים|מה}} {{מ:פסוק|דברים|לב|מו}}{{#קטע:דברים לב/טעמים|מו}} {{מ:פסוק|דברים|לב|מז}}{{#קטע:דברים לב/טעמים|מז}} {{פפ}} {{מ:פסוק|דברים|לב|מח|עלייה=מפטיר}}{{#קטע:דברים לב/טעמים|מח}} {{מ:פסוק|דברים|לב|מט}}{{#קטע:דברים לב/טעמים|מט}} {{מ:פסוק|דברים|לב|נ}}{{#קטע:דברים לב/טעמים|נ}} {{מ:פסוק|דברים|לב|נא}}{{#קטע:דברים לב/טעמים|נא}} {{מ:פסוק|דברים|לב|נב}}{{#קטע:דברים לב/טעמים|נב}} {{מ:טעמי המקרא-סוף}} {{מ:שוליים-סוף}} ==הפרק עם צורת השיר (ללא מספרי פסוקים)== {{מ:טעמי המקרא|18}}{{פפפ}}{{#בלי קטע:שירת האזינו/צורת השיר|סימן}}{{מ:טעמי המקרא-סוף}}{{מ:טעמי המקרא}}{{פפפ}}{{#קטע:דברים לב/טעמים|מד}} {{#קטע:דברים לב/טעמים|מה}} {{#קטע:דברים לב/טעמים|מו}} {{#קטע:דברים לב/טעמים|מז}}{{פפ}}{{#קטע:דברים לב/טעמים|מח}} {{#קטע:דברים לב/טעמים|מט}} {{#קטע:דברים לב/טעמים|נ}} {{#קטע:דברים לב/טעמים|נא}} {{#קטע:דברים לב/טעמים|נב}}{{מ:טעמי המקרא-סוף}} ==הפרק בלי צורת השיר (באמצעות רווחים)== {{מ:שוליים|5}} {{מ:טעמי המקרא}} </noinclude><קטע התחלה=פרק לב/>{{פפ}} <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|א|סדר=כו|עלייה={{מ:עלייה|א=האזינו|ב0=האזינו|ב1=ראשון|ב2=כהן}}}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=א/>הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה{{מ:ששש}}וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃<קטע סוף=א/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|ב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ב/>יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י{{מ:ששש}}תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י{{ר3}}כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא{{מ:ששש}}וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃<קטע סוף=ב/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|ג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ג/>כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א{{מ:ששש}}הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃<קטע סוף=ג/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|ד|עלייה={{מ:עלייה|א=[לוי]|ב0=האזינו|ב2=לוי}}}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ד/>{{נוסח|הַצּוּר֙|2==א,ל,ל1 ומ"ש באות צד"י רגילה{{ש}}יש ספרים=הַ{{מ:אות-ג|צּ}}וּר֙ באות צד"י גדולה, וכך במ"ג דפוס ונציה.}} תָּמִ֣ים {{נוסח|{{מ:קמץ|ד=פׇּֽעֳל֔וֹ|ס=פָּֽעֳל֔וֹ}}|2=א=פָּֽעֳל֔וֹ (געיה){{ש}}ל=פָּעֳל֔וֹ (אין געיה)}}{{מ:ששש}}כִּ֥י כׇל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט{{ר3}}אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל{{מ:ששש}}צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃<קטע סוף=ד/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|ה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ה/>שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם{{מ:ששש}}דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ {{נוסח|וּפְתַלְתֹּֽל|2==א,ל,ל1 ומ"ש (אין אות פ"א גדולה){{ש}}יש ספרים=וּ{{מ:אות-ג|פְ}}תַלְתֹּֽל}}׃<קטע סוף=ה/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|ו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ו/>{{נוסח|{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙|2==א,ש,ק3[מ"ק-ק3=ה' רב'],ל9 ומ"ש (פתח באות ה"א גדולה, רווח, ואחר כך שווא באות למ"ד ובאות יו"ד){{ש}}ל=הֲ־לַיְהוָה֙ (חטף פתח באות ה"א, תיבות מוקפות, פתח באות למ"ד ושווא באות יו"ד){{ש}}ל1={{מ:אות-ג|הַ}} לְיֲהוָה֙ (פתח באות ה"א גדולה, תיבה בפני עצמה, שווא באות למ"ד וחטף פתח באות יו"ד){{ש}}ש1=הַ־ליְהוָה֙ (אין אות גדולה, תיבות מוקפות, אין ניקוד של שווא באות למ"ד, שווא באות יו"ד){{ש}}תיגאן=<{{מ:אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙> (פתח וגעיה באות ה"א גדולה, תיבה אחת, שווא באות למ"ד, אין ניקוד של שווא באות יו"ד), וראו פנקובר, נוסח התורה, עמ' 69, 71.{{ש}}מ"ג דפוס ונציה=הַליְהֹוָה (אין אות גדולה, תיבה אחת, אין ניקוד של שווא באות למ"ד, שווא באות יו"ד)}}{{מ:הערה|בספרי תימן {{מ:אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ בתיבה אחת|שם=בספרי תימן מ אות ג ה ל יה ו ה בתיבה אחת}} תִּגְמְלוּ־זֹ֔את{{מ:ששש}}עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם{{ר3}}הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ{{מ:ששש}}ה֥וּא {{נוסח|עָשְׂךָ֖|2==א (אין געיה){{ש}}ל=עָֽשְׂךָ֖ (געיה)}} וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃<קטע סוף=ו/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|ז|עלייה={{מ:עלייה|א=שני [ישראל]|ב0=האזינו|ב1=שני|ב2=ישראל}}}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ז/>זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת {{נוסח|דֹּר־וָדֹ֑ר|2==א,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורת טברנית ומ"ש (כתיב חסר וי"ו וכתיב חסר וי"ו){{ש}}ל=דּוֹר־וָד֑וֹר (כתיב מלא וי"ו וכתיב מלא וי"ו)}}{{מ:ששש}}שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃<קטע סוף=ז/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|ח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ח/>בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם{{מ:ששש}}בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם{{ר3}}יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים{{מ:ששש}}לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃<קטע סוף=ח/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|ט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ט/>כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ{{מ:ששש}}יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃<קטע סוף=ט/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|י}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=י/>יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר{{מ:ששש}}וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן{{ר3}}{{נוסח|יְסֹבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ|2==ל1?,ש,ש1,ק3,ל3?,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן (אין געיה ואין חטפים){{ש}}א=יְסֹבֲבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנֲנֵ֔הוּ (חטף וחטף){{ש}}ל=יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ (געיה באות סמ"ך ואין חטפים)}}{{מ:ששש}}יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃<קטע סוף=י/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|יא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יא/>כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו {{נוסח|יְרַחֵ֑ף|2==א,ל,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 (צירה באות חי"ת){{ש}}דפוסים וקורן=יְרַחֶ֑ף (סגול באות חי"ת)}}{{מ:ששש}}יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃<קטע סוף=יא/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|יב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יב/>יְהֹוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ{{מ:ששש}}וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃<קטע סוף=יב/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|יג|עלייה={{מ:עלייה|א=שלישי [ע"כ ישראל]|ב0=האזינו|ב1=שלישי|ב2=ע"כ ישראל}}}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יג/>יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ {{נוסח|עַל־{{קו"כ|במותי|בָּ֣מֳתֵי}}|2==ל <יתיר ו'>{{ש}}א=<עַל־בָּ֣מֳותֵי> מ"ק-א=<ג' מל'>{{ש}}לגבי הקמץ הרחב בבי"ת ראו ויינברג 3.1.1, ושם בהערה 15 (ויש לשים לב למקום הטעם).}} אָ֔רֶץ{{מ:ששש}}וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י{{ר3}}וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע{{מ:ששש}}וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃<קטע סוף=יג/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|יד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יד/>חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן{{מ:ששש}}עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים {{נוסח|וְאֵילִ֤ים|2=כאן מקומה של תיבה זו בכתר ארם צובה ובספרי תימן, וכן בכתי"ש. אבל בספרי התורה שברוב העדות וע"פ חלוקת הטעמים מקומה בתחילת השורה הבאה.}}{{ר3}}בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים{{מ:ששש}}עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה{{ר3}}וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃<קטע סוף=יד/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|טו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=טו/>וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט{{ר3}}שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ{{מ:ששש}}וַיִּטֹּשׁ֙ {{נוסח|אֱל֣וֹהַּ|2==א,ל1,ש?,ש1,ק3,ל3?,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן{{ש}}ל!,ש?=אֱל֣וֹהַ (חסרה נקודת מפיק באות ה"א){{ש}}הערות ברויאר ודותן}} עָשָׂ֔הוּ{{ר3}}וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃<קטע סוף=טו/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|טז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=טז/>יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים{{ר3}}בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃<קטע סוף=טז/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|יז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יז/>יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א {{נוסח|אֱלֹ֔הַּ|2==ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן (גם בכתי"ש ניתן לראות בקושי את המפיק למרות הספק שרשם ברויאר){{ש}}ל!=אֱלֹ֔הַ (חסרה נקודת מפיק באות ה"א){{ש}}הערות ברויאר ודותן}}{{ר3}}אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם{{מ:ששש}}חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ{{ר3}}לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃<קטע סוף=יז/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|יח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יח/>צ֥וּר יְלָדְךָ֖ {{נוסח|תֶּ֑שִׁ{{מ:אות-ק|י}}|2==ק3,ל-קטנות ומ"ש{{ש}}א,ל,ל1,ש,ש1,ל3,ל9=תֶּ֑שִׁי (אין אות קטנה)}}{{ר3}}וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל {{נוסח|מְחֹלְﬞלֶֽךָ|2==ל,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9{{ש}}א=מְחֹלֲלֶֽךָ (חטף)}}׃<קטע סוף=יח/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|יט|עלייה={{מ:עלייה|א=רביעי|ב0=האזינו|ב1=רביעי}}}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יט/>וַיַּ֥רְא יְהֹוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ{{ר3}}מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃<קטע סוף=יט/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|כ}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כ/>וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם{{ר3}}אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם{{מ:ששש}}כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה{{ר3}}בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃<קטע סוף=כ/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|כא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כא/>הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל{{ר3}}כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם{{מ:ששש}}{{נוסח|וַֽאֲנִי֙|2==א (געיה){{ש}}ל=וַאֲנִי֙ (אין געיה)}} אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם{{ר3}}בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃<קטע סוף=כא/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|כב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כב/>כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י{{ר3}}וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית{{מ:ששש}}וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ{{ר3}}וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃<קטע סוף=כב/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|כג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כג/>אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת{{ר3}}חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃<קטע סוף=כג/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|כד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כד/>מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף{{ר3}}וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י{{מ:ששש}}וְשֶׁן־{{נוסח|בְּהֵמֹת֙|2==א,ל1?,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורת-א וטברנית ורמ"ה (כתיב חסר וי"ו){{ש}}ל=בְּהֵמוֹת֙ (כתיב מלא וי"ו)}} אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם{{ר3}}עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃<קטע סוף=כד/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|כה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כה/>מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙{{ר3}}גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃<קטע סוף=כה/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|כו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כו/>אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם{{ר3}}אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃<קטע סוף=כו/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|כז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כז/>לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר{{ר3}}פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ{{מ:ששש}}פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ {{נוסח|יָדֵ֣נוּ|2==א,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורות-א,ל וטברניות ורמ"ה (כתיב חסר יו"ד){{ש}}ל!=יָדֵ֣ינוּ (כתיב מלא יו"ד)}} רָ֔מָה{{ר3}}וְלֹ֥א יְהֹוָ֖ה פָּעַ֥ל כׇּל־זֹֽאת׃<קטע סוף=כז/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|כח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כח/>כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה{{ר3}}וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃<קטע סוף=כח/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|כט|עלייה={{מ:עלייה|א=חמישי|ב0=האזינו|ב1=חמישי}}}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כט/>ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את{{ר3}}יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃<קטע סוף=כט/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|ל}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ל/>אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף{{ר3}}וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה{{מ:ששש}}אִם־לֹא֙ {{נוסח|כִּֽי־צוּרָ֣ם|2==א (געיה){{ש}}ל=כִּי־צוּרָ֣ם (אין געיה)}} מְכָרָ֔ם{{ר3}}וַיהֹוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃<קטע סוף=ל/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|לא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לא/>כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם{{ר3}}וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃<קטע סוף=לא/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|לב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לב/>כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם{{ר3}}וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה{{מ:ששש}}עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ{{ר3}}אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃<קטע סוף=לב/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|לג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לג/>חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם{{ר3}}וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃<קטע סוף=לג/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|לד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לד/>הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י{{ר3}}{{נוסח|חָת֖וּם|2==א,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורות-א,ל ורמ"ה (כתיב מלא יו"ד){{ש}}ל!=חָתֻ֖ם (כתיב חסר וי"ו)}} בְּאוֹצְרֹתָֽי׃<קטע סוף=לד/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|לה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לה/>לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם{{ר3}}לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם{{מ:ששש}}כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם{{ר3}}וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃<קטע סוף=לה/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|לו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לו/>כִּֽי־יָדִ֤ין יְהֹוָה֙ עַמּ֔וֹ{{ר3}}וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם{{מ:ששש}}כִּ֤י יִרְאֶה֙ {{נוסח|כִּֽי־אָ֣זְﬞלַת|2=א,ל3=כִּֽי־אָ֣זֲלַת (געיה באות כ"ף וחטף){{ש}}ש1,ל9=כִּי־אָ֣זֲלַת (אין געיה, חטף){{ש}}ל,ש,ק3=כִּי־אָ֣זְלַת (אין געיה ואין חטף)}} יָ֔ד{{ר3}}וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃<קטע סוף=לו/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|לז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לז/>וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ{{ר3}}צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃<קטע סוף=לז/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|לח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לח/>אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ{{ר3}}יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם{{מ:ששש}}יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם{{ר3}}יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃<קטע סוף=לח/> {{מ:ששש}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|לט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לט/>רְא֣וּ{{מ:לגרמיה-2}} עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא{{ר3}}וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י{{מ:ששש}}אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה{{ר3}}מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א{{מ:ששש}}וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃<קטע סוף=לט/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|מ|עלייה={{מ:עלייה|א=ששי|ב0=האזינו|ב1=ששי}}}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מ/>כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י{{מ:ששש}}וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃<קטע סוף=מ/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|מא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מא/>אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י{{מ:ששש}}וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י{{ר3}}אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י{{מ:ששש}}וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃<קטע סוף=מא/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|מב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מב/>אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם{{מ:ששש}}וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר{{ר3}}מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה{{מ:ששש}}מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃<קטע סוף=מב/> {{ר4}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|מג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מג/>הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ{{מ:ששש}}כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם{{ר3}}וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו{{מ:ששש}}וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃<קטע סוף=מג/> {{פפ}} <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|מד|עלייה={{מ:עלייה|א=שביעי|ב0=האזינו|ב1=שביעי}}}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מד/>וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃<קטע סוף=מד/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|מה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מה/>וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כׇּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵֽל׃<קטע סוף=מה/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|מו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מו/>וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם {{נוסח|לְכׇ֨ל־הַדְּבָרִ֔ים|2==א,ש1,ק3,ל3{{ש}}ל,ש,ל9=לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים (אין מתיגה){{ש}}ל1=לְכָל־הַ֨דְּבָרִ֔ים (מקום המתיגה)}} אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃<קטע סוף=מו/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|מז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מז/>כִּ֠י לֹא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃<קטע סוף=מז/> {{פפ}} <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|מח|עלייה={{מ:עלייה|א=מפטיר|ב0=האזינו|ב3=מפטיר}}}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מח/>וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃<קטע סוף=מח/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|מט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מט/>עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃<קטע סוף=מט/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|נ}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=נ/>וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃<קטע סוף=נ/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|נא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=נא/>עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃<קטע סוף=נא/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברים|לב|נב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=נב/>כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃<קטע סוף=נב/><קטע סוף=פרק לב/><noinclude> {{מ:טעמי המקרא-סוף}} {{מ:שוליים-סוף}} ==הפרק בלי צורת השיר (באמצעות רווחים וללא מספרי פסוקים)== {{מ:טעמי המקרא}} {{#בלי קטע:דברים לב/טעמים|סימן}} {{מ:טעמי המקרא-סוף}} {{#קטע:שירת האזינו/צורות נוספות|שירת האזינו בצורות כתיבה נוספות}} ==הערות== {{מ:טעמי המקרא}} <references/> {{מ:טעמי המקרא-סוף}}</noinclude> [[קטגוריה:דברים לב]] 15zntg7hkslg1p3d4rh7oooubspz6f3 0 239677 3079289 3078756 2026-08-26T21:59:13Z Bdenckla 26771 Add "2=" 3079289 wikitext text/x-wiki <noinclude>{{ניווט טעמים|דברי הימים ב|לד}} {{טעמי המקרא באינטרנט}} {{מ:שוליים|5}} {{מ:טעמי המקרא}} </noinclude><קטע התחלה=פרק לד/>{{פפ}} <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|א}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=א/>בֶּן־שְׁמוֹנֶ֥ה שָׁנִ֖ים יֹאשִׁיָּ֣הוּ בְמׇלְכ֑וֹ וּשְׁלֹשִׁ֤ים וְאַחַת֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁל{{מ:ירושלם|ָ|ֽ}}ם׃<קטע סוף=א/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ב|סדר=כד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ב/>וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיֵּ֗לֶךְ בְּדַרְכֵי֙ דָּוִ֣יד אָבִ֔יו וְלֹא־סָ֖ר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃<קטע סוף=ב/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ג/>וּבִשְׁמוֹנֶ֨ה שָׁנִ֜ים לְמׇלְכ֗וֹ וְהוּא֙ עוֹדֶ֣נּוּ נַ֔עַר הֵחֵ֕ל לִדְר֕וֹשׁ לֵאלֹהֵ֖י דָּוִ֣יד אָבִ֑יו וּבִשְׁתֵּ֧ים עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֗ה הֵחֵל֙ לְטַהֵ֗ר אֶת־יְהוּדָה֙ וִיר֣וּשָׁל{{מ:ירושלם|ַ|֔}}ם מִן־הַבָּמוֹת֙ וְהָ֣אֲשֵׁרִ֔ים וְהַפְּסִלִ֖ים וְהַמַּסֵּכֽוֹת׃<קטע סוף=ג/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ד/>וַיְנַתְּצ֣וּ לְפָנָ֗יו אֵ֚ת מִזְבְּח֣וֹת הַבְּעָלִ֔ים וְהַחַמָּנִ֛ים אֲשֶׁר־לְמַ֥עְלָה מֵעֲלֵיהֶ֖ם גִּדֵּ֑עַ וְ֠הָאֲשֵׁרִ֠ים וְהַפְּסִלִ֤ים וְהַמַּסֵּכוֹת֙ שִׁבַּ֣ר וְהֵדַ֔ק וַיִּזְרֹק֙ עַל־פְּנֵ֣י הַקְּבָרִ֔ים הַזֹּבְחִ֖ים לָהֶֽם׃<קטע סוף=ד/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ה/>וְעַצְמוֹת֙ כֹּֽהֲנִ֔ים שָׂרַ֖ף עַל־{{קו"כ|מזבחותים|מִזְבְּחוֹתָ֑ם}} וַיְטַהֵ֥ר אֶת־יְהוּדָ֖ה וְאֶת־יְרוּשָׁל{{מ:ירושלם|ָ|ֽ}}ם׃<קטע סוף=ה/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ו/>וּבְעָרֵ֨י מְנַשֶּׁ֧ה וְאֶפְרַ֛יִם וְשִׁמְע֖וֹן וְעַד־נַפְתָּלִ֑י {{מ:כו"ק מיוחד|בחר בתיהם|בְּחַרְבֹתֵיהֶ֖ם|סוג=כו"ק כתיב תרתין מילין וקרי מילה חדה}} סָבִֽיב׃<קטע סוף=ו/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ז/>וַיְנַתֵּ֣ץ אֶת־הַֽמִּזְבְּח֗וֹת וְאֶת־הָאֲשֵׁרִ֤ים וְהַפְּסִלִים֙ כִּתַּ֣ת לְהֵדַ֔ק וְכׇל־הַחַמָּנִ֥ים גִּדַּ֖ע בְּכׇל־אֶ֣רֶץ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֖שׇׁב לִירוּשָׁל{{מ:ירושלם|ָ|ֽ}}ם׃<קטע סוף=ז/> {{פפ}} <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ח/>וּבִשְׁנַ֨ת שְׁמוֹנֶ֤ה עֶשְׂרֵה֙ לְמׇלְכ֔וֹ לְטַהֵ֥ר הָאָ֖רֶץ וְהַבָּ֑יִת שָׁ֠לַ֠ח אֶת־שָׁפָ֨ן בֶּן־אֲצַלְיָ֜הוּ וְאֶת־מַעֲשֵׂיָ֣הוּ שַׂר־הָעִ֗יר וְ֠אֵ֠ת יוֹאָ֤ח בֶּן־יֽוֹאָחָז֙ הַמַּזְכִּ֔יר לְחַזֵּ֕ק אֶת־בֵּ֖ית יְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽיו׃<קטע סוף=ח/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ט/>וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־חִלְקִיָּ֣הוּ{{מ:לגרמיה-2}} הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֗וֹל וַֽיִּתְּנוּ֮ אֶת־הַכֶּ֘סֶף֮ הַמּוּבָ֣א בֵית־אֱלֹהִים֒ אֲשֶׁ֣ר אָסְפֽוּ־הַלְוִיִּם֩ שֹׁמְרֵ֨י הַסַּ֜ף מִיַּ֧ד מְנַשֶּׁ֣ה וְאֶפְרַ֗יִם וּמִכֹּל֙ שְׁאֵרִ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִכׇּל־יְהוּדָ֖ה וּבִנְיָמִ֑ן {{נוסח|{{כו"ק|וישבי|וַיָּשׁ֖וּבוּ}}|2==א{{ש}}ל-קרי=וַיָּשֻׁ֖בוּ (וכן הכריעו קורן וברויאר לשיטתם; אמנם כאן יש תופעה נוספת בקרי, ולכן ראוי להביא אותו בשלמותו ככתיבתו בהערה שבכתר.)}} יְרוּשָׁל{{מ:ירושלם|ָ|ֽ}}ם׃<קטע סוף=ט/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|י}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=י/>וַֽיִּתְּנ֗וּ עַל־יַד֙ עֹשֵׂ֣ה הַמְּלָאכָ֔ה הַמֻּפְקָדִ֖ים בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה וַיִּתְּנ֨וּ אֹת֜וֹ עוֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֗ה אֲשֶׁ֤ר עֹשִׂים֙ בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֔ה לִבְדּ֥וֹק וּלְחַזֵּ֖ק הַבָּֽיִת׃<קטע סוף=י/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|יא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יא/>וַֽיִּתְּנ֗וּ לֶחָֽרָשִׁים֙ וְלַבֹּנִ֔ים לִקְנוֹת֙ אַבְנֵ֣י מַחְצֵ֔ב וְעֵצִ֖ים לַֽמְחַבְּר֑וֹת וּלְקָרוֹת֙ אֶת־הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר הִשְׁחִ֖יתוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃<קטע סוף=יא/> {{סס}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|יב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יב/>וְהָאֲנָשִׁים֩ עֹשִׂ֨ים בֶּאֱמוּנָ֜ה בַּמְּלָאכָ֗ה וַעֲלֵיהֶ֣ם{{מ:פסק}}מֻ֠פְקָדִ֠ים יַ֣חַת וְעֹבַדְיָ֤הוּ הַלְוִיִּם֙ מִן־בְּנֵ֣י מְרָרִ֔י וּזְכַרְיָ֧ה וּמְשֻׁלָּ֛ם מִן־בְּנֵ֥י {{נוסח|הַקְּﬞהָתִ֖ים|2=א=הַקֳּהָתִ֖ים (חטף קמץ)}} לְנַצֵּ֑חַ וְהַ֨לְוִיִּ֔ם כׇּל־מֵבִ֖ין בִּכְלֵי־שִֽׁיר׃<קטע סוף=יב/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|יג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יג/>וְעַ֣ל הַסַּבָּלִ֗ים וּֽמְנַצְּחִים֙ לְכֹל֙ עֹשֵׂ֣ה מְלָאכָ֔ה לַעֲבוֹדָ֖ה וַעֲבוֹדָ֑ה וּמֵֽהַלְוִיִּ֔ם סוֹפְרִ֥ים וְשֹׁטְרִ֖ים וְשׁוֹעֲרִֽים׃<קטע סוף=יג/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|יד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יד/>וּבְהוֹצִיאָ֣ם אֶת־הַכֶּ֔סֶף הַמּוּבָ֖א בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה מָצָא֙ חִלְקִיָּ֣הוּ הַכֹּהֵ֔ן אֶת־סֵ֥פֶר תּוֹרַת־יְהֹוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃<קטע סוף=יד/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|טו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=טו/>וַיַּ֣עַן חִלְקִיָּ֗הוּ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׁפָ֣ן הַסּוֹפֵ֔ר סֵ֧פֶר הַתּוֹרָ֛ה מָצָ֖אתִי בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה וַיִּתֵּ֧ן חִלְקִיָּ֛הוּ אֶת־הַסֵּ֖פֶר אֶל־שָׁפָֽן׃<קטע סוף=טו/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|טז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=טז/>וַיָּבֵ֨א שָׁפָ֤ן אֶת־הַסֵּ֙פֶר֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיָּ֨שֶׁב ע֧וֹד אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ דָּבָ֖ר לֵאמֹ֑ר כֹּ֛ל אֲשֶׁר־נִתַּ֥ן בְּיַד־עֲבָדֶ֖יךָ הֵ֥ם עֹשִֽׂים׃<קטע סוף=טז/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|יז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יז/>וַיַּתִּ֕יכוּ אֶת־הַכֶּ֖סֶף הַנִּמְצָ֣א בְּבֵית־יְהֹוָ֑ה וַֽיִּתְּנ֗וּהוּ עַל־יַד֙ הַמֻּפְקָדִ֔ים וְעַל־יַ֖ד עוֹשֵׂ֥י הַמְּלָאכָֽה׃<קטע סוף=יז/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|יח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יח/>וַיַּגֵּ֞ד שָׁפָ֤ן הַסּוֹפֵר֙ לַמֶּ֣לֶךְ לֵאמֹ֔ר סֵ֚פֶר נָ֣תַן לִ֔י חִלְקִיָּ֖הוּ הַכֹּהֵ֑ן וַיִּקְרָא־ב֥וֹ שָׁפָ֖ן לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃<קטע סוף=יח/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|יט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יט/>וַֽיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י הַתּוֹרָ֑ה וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃<קטע סוף=יט/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כ}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כ/>וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־חִלְקִיָּ֡הוּ וְאֶת־אֲחִיקָ֣ם בֶּן־שָׁ֠פָ֠ן וְאֶת־עַבְדּ֨וֹן בֶּן־מִיכָ֜ה וְאֵ֣ת{{מ:לגרמיה-2}} שָׁפָ֣ן הַסּוֹפֵ֗ר וְאֵ֛ת עֲשָׂיָ֥ה עֶֽבֶד־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹֽר׃<קטע סוף=כ/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כא/>לְכוּ֩ דִרְשׁ֨וּ אֶת־יְהֹוָ֜ה בַּעֲדִ֗י וּבְעַד֙ הַנִּשְׁאָר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֣ל וּבִיהוּדָ֔ה עַל־דִּבְרֵ֥י הַסֵּ֖פֶר אֲשֶׁ֣ר נִמְצָ֑א כִּֽי־גְדוֹלָ֤ה חֲמַת־יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר נִתְּכָ֣ה בָ֔נוּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־שָׁמְר֤וּ אֲבוֹתֵ֙ינוּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔ה לַעֲשׂ֕וֹת כְּכׇל־הַכָּת֖וּב עַל־הַסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה׃<קטע סוף=כא/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כב/>וַיֵּ֨לֶךְ חִלְקִיָּ֜הוּ וַאֲשֶׁ֣ר הַמֶּ֗לֶךְ אֶל־חֻלְדָּ֨ה הַנְּבִיאָ֜ה אֵ֣שֶׁת{{מ:לגרמיה-2}} שַׁלֻּ֣ם {{נוסח|בֶּן־{{קו"כ|תוקהת|תׇּקְהַ֗ת}}|2==ל ובדפוסים{{ש}}א-כתיב=בֶּן־תׇּוקְהַ֗ת (אין הערת קרי){{ש}}מ"ק-א=<ל' ומל'>}} בֶּן־חַסְרָה֙ שׁוֹמֵ֣ר הַבְּגָדִ֔ים וְהִ֛יא יוֹשֶׁ֥בֶת בִּירוּשָׁל{{מ:ירושלם|ַ|֖}}ם בַּמִּשְׁנֶ֑ה וַיְדַבְּר֥וּ אֵלֶ֖יהָ כָּזֹֽאת׃<קטע סוף=כב/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כג/>וַתֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם כֹּֽה־אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִמְר֣וּ לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי׃<קטע סוף=כג/> {{סס}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כד/>כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא רָעָ֛ה עַל־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה וְעַל־יֽוֹשְׁבָ֑יו אֵ֤ת כׇּל־הָֽאָלוֹת֙ הַכְּתוּב֣וֹת עַל־הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֣ר קָֽרְא֔וּ לִפְנֵ֖י מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃<קטע סוף=כד/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כה/>תַּ֣חַת{{מ:לגרמיה-2}} אֲשֶׁ֣ר עֲזָב֗וּנִי {{כו"ק|ויקטירו|וַֽיְקַטְּרוּ֙}} לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים לְמַ֙עַן֙ הַכְעִיסֵ֔נִי בְּכֹ֖ל מַעֲשֵׂ֣י יְדֵיהֶ֑ם וְתִתַּ֧ךְ חֲמָתִ֛י בַּמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה וְלֹ֥א תִכְבֶּֽה׃<קטע סוף=כה/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כו/>וְאֶל־מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֗ה הַשֹּׁלֵ֤חַ אֶתְכֶם֙ לִדְר֣וֹשׁ בַּיהֹוָ֔ה כֹּ֥ה תֹאמְר֖וּ אֵלָ֑יו{{סס|פסקא באמצע פסוק}}כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שָׁמָֽעְתָּ׃<קטע סוף=כו/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כז/>יַ֠עַן רַךְ־לְבָ֨בְךָ֜ וַתִּכָּנַ֣ע{{מ:לגרמיה-2}} מִלִּפְנֵ֣י אֱלֹהִ֗ים בְּשׇׁמְעֲךָ֤ אֶת־דְּבָרָיו֙ עַל־הַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ וְעַל־יֹ֣שְׁבָ֔יו וַתִּכָּנַ֣ע לְפָנַ֔י וַתִּקְרַ֥ע אֶת־בְּגָדֶ֖יךָ וַתֵּ֣בְךְּ לְפָנָ֑י וְגַם־אֲנִ֥י שָׁמַ֖עְתִּי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃<קטע סוף=כז/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כח/>הִנְנִ֨י אֹסִפְךָ֜ אֶל־אֲבֹתֶ֗יךָ וְנֶאֱסַפְתָּ֣ אֶל־קִבְרוֹתֶ֘יךָ֮ בְּשָׁלוֹם֒ וְלֹא־תִרְאֶ֣ינָה עֵינֶ֔יךָ בְּכֹל֙ הָרָעָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י מֵבִ֛יא עַל־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה וְעַל־יֹֽשְׁבָ֑יו וַיָּשִׁ֥יבוּ אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ דָּבָֽר׃<קטע סוף=כח/> {{סס}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כט/>וַיִּשְׁלַ֖ח הַמֶּ֑לֶךְ וַיֶּאֱסֹ֕ף אֶת־כׇּל־זִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁל{{מ:ירושלם|ָ|ֽ}}ם׃<קטע סוף=כט/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ל}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ל/>וַיַּ֣עַל הַמֶּ֣לֶךְ בֵּית־יְ֠הֹוָ֠ה וְכׇל־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁל{{מ:ירושלם|ַ|֗}}ם וְהַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם וְכׇל־הָעָ֖ם מִגָּד֣וֹל וְעַד־קָטָ֑ן וַיִּקְרָ֣א בְאׇזְנֵיהֶ֗ם אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית הַנִּמְצָ֖א בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃<קטע סוף=ל/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|לא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לא/>וַיַּעֲמֹ֨ד הַמֶּ֜לֶךְ עַל־עׇמְד֗וֹ וַיִּכְרֹ֣ת אֶֽת־הַבְּרִית֮ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֒ לָלֶ֜כֶת אַחֲרֵ֣י יְהֹוָ֗ה וְלִשְׁמ֤וֹר אֶת־מִצְוֺתָיו֙ וְעֵדְוֺתָ֣יו וְחֻקָּ֔יו בְּכׇל־לְבָב֖וֹ וּבְכׇל־נַפְשׁ֑וֹ לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית הַכְּתוּבִ֖ים עַל־הַסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה׃<קטע סוף=לא/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|לב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לב/>וַיַּעֲמֵ֕ד אֵ֛ת כׇּל־הַנִּמְצָ֥א בִירוּשָׁל{{מ:ירושלם|ַ|֖}}ם וּבִנְיָמִ֑ן וַֽיַּעֲשׂוּ֙ יוֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁל{{מ:ירושלם|ַ|֔}}ם כִּבְרִ֥ית אֱלֹהִ֖ים אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיהֶֽם׃<קטע סוף=לב/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|לג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לג/>וַיָּ֨סַר יֹאשִׁיָּ֜הוּ אֶת־כׇּל־הַתֹּעֵב֗וֹת מִֽכׇּל־הָאֲרָצוֹת֮ אֲשֶׁ֣ר לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַֽיַּעֲבֵ֗ד אֵ֤ת כׇּל־הַנִּמְצָא֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לַעֲב֖וֹד אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם כׇּל־יָמָ֕יו לֹ֣א סָ֔רוּ מֵאַחֲרֵ֕י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיהֶֽם׃<קטע סוף=לג/><קטע סוף=פרק לד/><noinclude> {{מ:טעמי המקרא-סוף}} {{מ:שוליים-סוף}} ==הפרק ללא אותיות הפסוקים== {{מ:טעמי המקרא}} {{#בלי קטע:{{שם הדף המלא}}|סימן}} {{מ:טעמי המקרא-סוף}}</noinclude> [[קטגוריה:דברי הימים ב לד]] o1k4k6thw2qabbrpfkphcfq47z80h3h 0 259269 3079248 2900445 2026-08-26T14:05:03Z 1אברהם1 4446 3079248 wikitext text/x-wiki {{ניווט ספר|שם הספר=קל&#34;ח פתחי חכמה/פתח|סח}} פתח סח <פרטי התיקון משוערים לתשלום סיבוב ההנהגה>: החלקים העולים, והדרגותיהם, ודרכי חיבוריהם - זהו דוקא מה שצריך להעשות העולם הזה בדרך אשר הוא צריך להעשות, בכל כך תיקונים, בכל כך חסרונות, בכל כך חוקים, כמו שצריך לתשלום סיבוב ההנהגה: אחר שנתבאר ענין תיקון אלה הכלים, שמ"ה מברר אותם, ומה שמברר ומחבר אליו, ועליות שהם עולים, נבאר עתה החק לכל זה, שבו הם נדונים בכל פרטיהם: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, החלקים העולים, והיא הקדמה כללית בענין זה. ח"ב, בכל כך תיקונים, והוא ביאור ההקדמה: חלק א: א. '''החלקים העולים''' - הבירורים המתבררים לצורך כלי הפרצוף: ב. '''והדרגותיהם''' - הדרגות העליה, כגון שהיו הכלים עולים בתחלה למקום נה"י דאצילות, ואחר כך עולים למקומם מעט מעט. וכל פרצוף, שיורד בתחלה בראש הבריאה, משם עולה לאצילות, וכל שאר הענינים שבדבר הזה: ג. '''ודרכי חיבוריהם''', היינו כגון היות מ"ה בעתיק בפנים, וב"ן לאחור, ובא"א - מ"ה ימין וב"ן שמאל, וכל שאר הענינים שבזה: ד. '''זהו דוקא מה שצריך''', כי ודאי החכמה העליונה עשתה הכל בדקדוק משוער מה שצריך, לא פחות ולא יותר, שהרי מדרגה אחת למעלה, ומדרגה אחת למטה - הדברים משתנים מיד. דרך משל, האדם - מדרגה אחת יותר עליונה שהיה, לא היה בו יצר הרע, כמו המלאכים, מדרגה אחת יותר תחתונה - היה כמו בהמה: ה. '''להעשות העולם הזה בדרך אשר הוא צריך להעשות''', שיהיה בתכונה שצריך שיהיה, לפי הכוונה התכליתית המכוונת בו, דהיינו הבחירה, והחזרת הרע אל הטוב: חלק ב: א. '''בכל כך תיקונים, בכל כך חסרונות''', כבר ביארנו דבר זה למעלה, שתכונת הנבראים תלוים בסיתומים ופתיחות, ולעשותם חזקים כמה שצריך, וחלשים כמה שצריך: ב. '''בכל כך חוקים''' - סוד שימוש התיקונים והחסרונות, כל אחד בזמן ובסוד שצריך: ג. '''כמו שצריך לתשלום סיבוב ההנהגה''', השיעור המשער כל זה הוא תשלום סיבוב ההנהגה. כי הכל משוער בדרך שיוכל בסיבובו להגיע אל הסוף הכללי, שהוא הטוב השלם: h1cu6io1ds6y8tjkxlhcjwc6q0exqfp 0 259270 3079262 2900446 2026-08-26T14:28:03Z 1אברהם1 4446 3079262 wikitext text/x-wiki {{ניווט ספר|שם הספר=קל&#34;ח פתחי חכמה/פתח|סט}} פתח סט <כללות ענין התיקון - מתקלא>: מציאות התיקון הוא משקל מה שצריכים כל האורות לתקן איש בעד חבירו, בכל כך מיני פתיחות, ובכל כך מיני סתימות, שבין כולם נמצאת ההנהגה מתוקנת בכל הסדרים הגדולים שיש לה לסבב כל הבריאה בסיבוב אחד, שבו כל דבר יסתיים בטוב ושלמות גמור: אחר שביארנו הענינים מה שנעשו כדי לחבר מ"ה וב"ן, ולבנות מהם העולמות, עתה נבאר בכלל אחד מהו הסדר הכולל, שמתקן בעולמות האלה: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, מציאות התיקון הוא משקל, והוא כללות ענין התיקון מה הוא. ח"ב, בכל כך מיני, והוא פירוש הענין הזה: חלק א: א. '''מציאות התיקון הוא משקל''', פירוש - זה סוד המתקלא שהזכירו בסוד דו"ן, שהוא תיקון העולמות: ב. '''מה שצריכים כל האורות לתקן איש בעד חבירו''', פירוש - כי כיון שההנהגה צריך שתצא בהסכמה, לא די שיהיה כל כח לעצמו, אלא צריך שיביט על חבירו, ויוכנו הכנות בכל אחד - מלבד מה שצריך לעניניו - מה שראוי לצורך האחרים, להתחבר עמהם: חלק ב: א. '''בכל כך מיני פתיחות, ובכל כך מיני סתימות''', הוא הדבר שכבר נתפרש, שהפתיחות והסתימות הם הם המשנים את ההנהגה, להחזיק הדברים או להחליש, כפי הצורך: ב. '''שבין כולם נמצאת ההנהגה מתוקנת''', זה פשוט, כי כל ענין שיש באורות - יש תולדה בעולם, ועניני כל מה שמוכן באורות - הם כל התולדות שבהנהגה: ג. '''בכל הסדרים הגדולים''' - עומק ההנהגה הגדולה שהקב"ה מסבב, שאין שום שכל יכול להשיג אותה, שנראים הדברים לכאורה כל כך זרים, והכל הולך רק לתיקון - הכל תלוי באלה החוקים וכל משפטיהם: ד. '''לסבב כל הבריאה בסיבוב אחד''', זה כבר נתבאר הרבה למעלה, שכל ההנהגה היא רק סיבוב אחד, שסוף הסיבוב הזה הוא חק השלמות הכללי: ה. '''שבו כל דבר יסתיים בטוב ושלמות גמור''', שסוף הכל צריך שיהיה רק טוב, שלא יהיה עוד מציאות לרע, ושתשלום סיבוב זה יהיה בדרך שיהיו נקבעים הדברים הכל בטוב, שלא יהיה עוד קלקול כלל: ng2gqz8inj72mlpm4uyvvqwlu0gtai8 4 265101 3079264 3020764 2026-08-26T17:40:43Z Dovi 1 /* מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות */ 3079264 wikitext text/x-wiki {{תבנית:טעמי המקרא באינטרנט (עליון)}} {{מבוא למקרא על פי המסורה|פרק ג. קביעת הנוסח בתורה}} ==הסבר קצר על קביעת הנוסח בתורה== '''נוסח האותיות וחלוקת הפרשות במהדורה זו נקבעו לפי ספרי התורה. נוסח הכתיב הוא לפי ספרי תימן. הבדלים בין ספרי התורה של העדות השונות, ובין ספרי התורה לבין מה שידוע לנו על כתר ארם צובה (מתוך עדויות), מובאים ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]].''' '''הבסיס לנוסח הניקוד והטעמים והגעיות הוא כתי"ל, ועל גבי הבסיס הזה נעשו תיקונים ושינויים, כדי להתאים את המקומות החריגים שבו לנוסח המסורה לפי שיטתו של כתר ארם צובה. במקומות שהכתר קיים בהם או שיש עדויות לגביו, הנוסח מיוסד עליו. לאחר קביעת הנוסח בוצעו עוד התאמות קלות בהתאם ל[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|מדיניות העיצוב במהדורתנו]].''' לפרטים נוספים על השיטה לקביעת הנוסח בתורה ראו בסעיפים הבאים. למידע על הנוסח בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד|בפרק הבא]]''' לגבי המקומות החסרים בכתר, ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|בפרק החמישי]]''' לגבי המקומות שכתר ארם צובה קיים בהם. ==יסודות הנוסח== '''כתר ארם צובה:''' כתר ארם צובה נשאר לנו בסוף התורה (החל מהתיבה "וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ" ב[[דברים כח/טעמים#כח יז|דברים כח,יז]]). בנוסף יש שני צילומים של דפים שאבדו ממנו, ועדויות רבות וחשובות על נוסח התורה שהיה בו. הנוסח במקומות האלה מיוסד על הכתר. '''כתי"ל וקבוצת כתבי־היד:''' בשאר כל התורה הנוסח מיוסד על כתי"ל, אבל רק בתור נקודת התחלה. בכל מקום שלא הבאנו את נוסחו של כתי"ל, או שיש ספק או תמיהה לגביו, או נקודה בו הראויה לציון (אף אם קיבלנו את נוסחו), השתדלנו לבדוק את הנוסח המקביל בעוד 6 כתבי־יד מזרחיים של התורה הקרובים לכתר ארם צובה, ולתעד את הממצאים במלואם. כך יוצא שהנוסח ברוב התורה מיוסד על '''7 כתבי־יד הקרובים לכתר ארם צובה''', והם: '''ל, ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו'''; למידע נוסף על שבעת כתבי־היד וקישורים אליהם ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#כתבי־היד לתורה|כאן]]'''. '''הכרעת הכתיב, הניקוד והטעמים:''' קבוצה זו של 7 כתבי־היד טברנים, הקרובים לכתר ארם צובה, מאפשרת הכרעה ברורה ומובהקת בענייני הכתיב, הניקוד והטעמים בתורה בכמעט כל מקום.{{הערה|היוצאים מן הכלל הזה נדירים ביותר. הדוגמה היחידה לגבי '''נוסח הכתיב''' שמצאנו עד כה היא התיבה "בָּמוֹתָ֖ם" ([[במדבר לג/טעמים#לג נב|במדבר לג,נב]]), הנכתבת מלא וי"ו בספרי התורה של כל העדות. אך כתבי־היד הטברנים חלוקים לגבי כתיבתו; אין בהם רוב מובהק לכתיב מלא או חסר, ואין הערת מסורה התומכת באחת משתי האפשרויות. תיבה זו נמצאת בין 6 המקומות המוטלים בספק לפי שיטת ברויאר (כתר, עמ' 84 [פרק ג סעיף 1.ד]). אך שאר המקומות שהיו מוטלים בספק אצלו מקבלים מענה ע"י קבוצת 7 כתבי־היד שלנו, וכבר אינם מוטלים בספק; רק המקום הזה נשאר. בכל אופן הכתיב במהדורתנו נקבע כאן, כמו בכל התורה, ע"פ ספרי התורה. גם לגבי '''נוסח הניקוד והטעמים''' מצאנו דוגמה אחת בלבד: ב[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|כו,מג]] התיבה "בׇּהְשַׁמָּהֿ֙" מנוקדת בלי מפיק באות ה"א הראשונה בארבעה כתבי־יד (ל1,ב,ש1,ק3), לעומת שלושה כתבי־יד (ל,ש,ו) שבהם יש מפיק ("בָּהְּשַׁמָּהֿ֙"), כך שאין רוב מובהק ויש צורך לבדוק מקורות נוספים (ראו שם בתיעוד הנוסח). וראו גם [[דברים טז/טעמים#טז ב|דברים טז,ב]], שם אין רוב מובהק לגבי התיבה "אֲשֶׁר" אם היא מוקפת או בטעם מונח, אך יכולנו להכריע לפי שיטת בן־אשר בספר החילופים.}} '''עניינים משניים במערכות הניקוד והטעמים:''' לגבי ניואנסים שהיו רשות ולא חובה אצל בעלי המסורה הטברנים, והם לא סומנו בעקביות בכל כתב־יד, קבוצת כתבי־היד מספקת לנו תמונה מייצגת של הגיוון שהיה קיים אצל בעלי המסורה וגבולותיו. מדובר על נושאים משניים כגון חטפים באותיות לא גרוניות ([[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|הסבר כללי]], [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|רשימה בתורה]]), געיות חריגות ([[#מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)|הסבר כללי]], [[#נוסח הגעיות במהדורתנו|רשימה בתורה]]), [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מרכא בתיבת תביר|מרכא בתיבת תביר]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#נקודה בוי"ו עיצורית|נקודה בוי"ו עיצורית]], ועוד. לא הכרענו בנושאים אלה לפי רוב מובהק של כתבי־היד (רוב שבדרך כלל לא קיים), אלא לפי מדיניות העיצוב במהדורתנו (לגבי חטפים באותיות לא-גרונית) או לפי דרכו העקבית של כתר ארם צובה (לגבי מתיגת הזקף, מרכא בתיבת תביר, ולגבי געיות בכתי"ל שחורגות באופן ברור מדרכו). בעזרת תיעוד הנוסח אפשר לראות את האופן שבו הכרעת הנוסח משתלבת עם הנתונים הנמצאים בכתבי־היד, וגם לזהות את כתבי־יד הקרובים יותר לשיטת הכתר לגבי כל תופעה ספציפית. '''כתבי־יד נוספים:''' לא כל כתבי־היד שבקבוצה זו שלמים. חלקים משמעותיים של ספר בראשית (במיוחד מתחילתו) חסרים או פגומים ברובם (ל1,{{הערה|חוץ מהדפים החסרים בתחילת ספר בראשית, ראשי הדפים פגומים בכתי"ל1 בכל התורה; הנזק יותר חמור בתחילת התורה ובסופה.}} ב, ש, ש1, ו), וכמו כן באחדים מהם בסוף ספר במדבר (ו) ובספר דברים (ל1, ב) ובעוד מקומות.{{הערה|כתי"ו המקורי חסר בסוף ספר במדבר (כו,סג-לה,ו). הוא גם חסר בסוף ספר דברים (נכרכו עמו דפים כדי להשלים את הטקסט החסר), אבל רק במקומות שכתר ארם צובה קיים בהם.}} בספר בראשית השתמשנו בעת הצורך במבחר של כתבי־היד נוספים (מזרחים, תימנים וספרדים). בשאר התורה (בעיקר בסוף ספר במדבר מפרק כ"ז ובספר דברים, אך גם בעוד קצת מקומות שחסר בהם כתב־יד אחד או יותר) הסתפקנו בשני כתבי־יד מזרחים הקרובים לכתר: ב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571880205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-10] ('''ל3'''); וב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571690205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS&SearchTxt=%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%20EVR%20II%20B%2059 כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-59] ('''ל9'''). ==תיעוד הנוסח== כל הנתונים לגבי הנוסח ב[[#יסודות הנוסח|קבוצת כתבי־היד]], בכל מקום שנוסח כתי"ל ראוי לדיון, נמצאים בדפי העריכה של '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#חמישה חומשי תורה|דפי הפרקים בתורה]]'''. אי אפשר לראות את הנתונים בדף של הפרק עצמו, המציג רק את נוסח המקרא לפי הקביעה הסופית. כדי לקרוא את הערות הנוסח בפרק מסוים, יש ללחוץ על '''"הצג הערות נוסח"''' בתחילת הדף של הפרק בצד ימין, מתחת לסרגל הניווט. לחלופין, הן גם מופיעות באתר מיוחד שנקרא '''[https://bdenckla.github.io/MAM-with-doc/ "מקרא על פי המסורה עם הערות הנוסח"]''', שם ניתן לקרוא אותן ברציפות ולעיין בהן בנחת. כאמור, הנתונים בהערות הנוסח כתובים בפועל בדף העריכה של הפרק. כדי לראותם שם יש ללחוץ הלשונית "'''עריכה'''", שנמצאת בראש הדף של הפרק (באמצע בין הלשוניות "קריאה" ו"גרסאות קודמות"). אחרי לחיצה על "עריכה" יופיע חלון עריכה, שבו נמצא הטקסט המקודד של הפרק. בחלק מהפסוקים, בתוך הטקסט המקודד, אפשר לראות מילים בתוך תבניות "נוסח". לדוגמה, ב'''[[שמות יד/טעמים|דף הפרק של שמות י"ד]]''', אחרי לחיצה על "עריכה" רואים שבתוך חלון העריכה, בפסוק ה', התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" נמצאת בתוך תבנית נוסח. הקוד נראה כך: :<nowiki>{{נוסח|וַיֹּֽאמְרוּ֙|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים{{ש}}ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙ (חסר שווא באות מ"ם){{ש}}הערת המקליד}}</nowiki> "נוסח" הוא השם של [[תבנית:נוסח|התבנית]] בתוך הסוגריים המתולתלים; תקפידהּ של תבנית זו לרכז נתונים לגבי נוסח המקרא. אחר כך רואים את התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" כמו שהיא מופיעה לפי קביעת הנוסח במהדורתנו, ולאחריה את רשימת המקורות התומכים בקביעה זו (אחרי "2==" שהוא קוד טכני). במקרה הזה מתברר שזהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וגם של הדפוסים הנפוצים של המקרא. אבל אחרי קוד לשבירה ("<nowiki>{{ש}}</nowiki>"), כדי לחלק את ההערה לחלקים שונים, רואים שבכתי"ל יש טעות מובהקת: בתיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" חסרות שתי הנקודות של שווא מתחת לאות מ"ם ("וַיֹּֽא'''מ'''רוּ֙")! בסוף כתוב "הערת המקליד", כלומר: [https://hcanat.us/Tanach.xml?Ex14:5-14:5 בהקלדה הדיגיטלית UXLC], שהיא תִּעֲתוּק של כתי"ל שהיה נקודת ההתחלה למהדורתנו, כבר עמדו על הטעות הזאת והעירו לגביה. לדוגמה נוספת, הפעם בעניין של כתיב (נוסח האותיות), ראו בדף העריכה של '''[[שמות יד/טעמים|אותו פרק]]''' בפסוק י"ג ("תֹסִ֛פוּ"): :<nowiki>{{נוסח|תֹסִ֛פוּ|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ"ה (כתיב חסר יו"ד){{ש}}ל!=תֹסִ֛יפוּ (כתיב מלא יו"ד){{ש}}הערת ברויאר}}</nowiki> אחרי "נוסח" (שמהּ של התבנית), רואים שהתיבה "תֹסִ֛פוּ" מופיעה במהדורתנו בכתיב חסר יו"ד (כלומר "תֹסִ֛פוּ" ולא "תֹסִ֛'''י'''פוּ"). זהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וכך קובעות גם הערות מסורה, כולל הערת מסורה בתוך כתי"ל עצמו; וכך קבע הרמ"ה להלכה (בעקבותיו כותבים "תֹסִ֛פוּ" חסר יו"ד בספרי תורה ספרדים ואשכנזים).{{הערה|ראו ב[[:COMMONS:File:Masoret-Seyag-Ramah-1750-HB7152.pdf|מסורת סייג לתורה]], עמ' 70.}} אבל אחר כך רואים בהערה שהנוסח הכתוב בכתי"ל הוא דווקא "תֹסִ֛'''י'''פוּ" (כתיב מלא יו"ד). כתיב זה סותר את הערת המסורה בתוך אותו כתב־יד. בסוף התבנית כתוב "הערת ברויאר", כלומר: הרב מרדכי ברויאר כבר עמד על הכתיב החריג כאן בכתי"ל במהדורות המקרא שלו. שימו לב שנוסח הכתיב במהדורתנו נקבע לפי ספרי התורה של עדת תימן, ולא לפי רוב כתבי־היד שבקבוצה. הדוגמה האחרונה מראה שרוב מובהק של כתבי־היד הקרובים לכתר תומך כאן בכתיב של ספרי תימן. ==מסורת הסופרים בתורה: נוסח האותיות והתיבות== ===נוסח האותיות בתורה=== '''נוסח האותיות בעידן המסורה:''' נוסח האותיות לפי המסורה משתקף היטב בתור '''אידאל מדויק''' מתוך הערות המסורה. אבל האידיאל הזה לא התגשם בביצוע מושלם באף אחד מכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר ארם צובה. כתבי־היד האלה עברו תהליכים של הגהה ותיקונים בכיוון זה, אמנם בכל אחד מהם נשארו טעויות בנוסח הכתיב. טעויות מהסוג הזה מתגלות ברוב המקומות בכתב־יד אחד חריג, כאשר הכתיב שבו שונה בתיבה מסוימת משאר חבריו, ובדרך כלל יש גם הערת מסורה שתומכת בגרסת הרוב. מתוך כך אפשר לקבוע את הכתיב של נוסח המסורה בכמעט כל מקום על פי '''הערות המסורה''' או על פי הנוסח של '''רוב כתבי־היד''', או על פי '''שניהם ביחד'''. וזה מפליא שהכתיב האקלקטי מתוך רוב כתבי־היד זהה לגמרי לכתיב המתועד בהערות המסורה כמעט בכל מקום. את כל זה הוכיח הרב מרדכי ברויאר לראשונה בספרו החשוב '''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא'''.{{הערה|ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז; עמ' 68-86.}} '''לאחר תקופת המסורה בספרד ואשכנז:''' ברויאר עוד הוכיח שאותו נוסח העולה מתוך השילוב של הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות בכתבי־היד הקרובים לכתר מתאים בכמעט כל המקומות לנוסח ספרי התורה שנקבע בספרד ובאשכנז. נוסח הכתיב בספרי התורה (מחוץ לתימן) נקבע לאחר תקופת בעלי המסורה הטברנים ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#ספרות המסורה וחומר נוסף|חיבוריהם של חכמי מסורה מאוחרים]]: בספרים "מסורת סייג לתורה" ל[[:W:מאיר הלוי אבולעפיה|ר' מאיר הלוי אבולעפיה]]), "אור תורה" (ל[[:W:מנחם די לונזאנו|ר' מנחם די לונזאנו]]), ו"מנחת שי" (ל[[:W:ידידיה שלמה רפאל נורצי|ר' ידידיה שלמה רפאל נורצי]]). חכמי המסורה בדורות הללו פעלו לפי '''שיטה אקלקטית מובהקת''', והשתמשו כמיטב יכולתם באותן הערות מסורה שהיו בידיהם, ובאותם כתבי־יד שנראו מדויקים בעיניהם.{{הערה|ספר מוגדר כ"מדויק" לפי מידת התאמתו לכתיב בספרים מקבילים ולהערות המסורה. חשוב לציין ששיטת הפעילות בתחום זה ע"י בעלי ההלכה הייתה לדבוק בכללי המסורה הטברנית ובשיטה האקלקטית אפילו בניגוד לחז"ל בתלמוד ובמדרשים (במקומות שדרשו את הכתיב). חכמי התלמוד מעידים על עצמם שלא היו בקיאים בחסרות וביתרות {{מקור|קידושין ל א|קידושין דף ל' ע"א}}, ובעיניהם של בעלי ההלכה שעסקו בכתיב התורה, נמשך המצב הזה עד זמנם ממש. ולכן החליטו בסופו של דבר (לאחר לבטים רציניים) לקבל את הערות המסורה ועדותם של רוב כתבי־היד המדויקים, במקום הכתיב המובא בתלמוד, ואפילו במקומות שלומדים הלכה מן הכתיב! (ראו את הדוגמאות המובאות בגליון הש"ס לר' עקיבא איגר על [[שבת נה ב|שבת דף נ"ה ע"ב]] לתוספות ד"ה מעבירם כתיב.) לגבי ההתלבטות בנושא זה ראו בברויאר, ג.6 (עמ' 88) והערות 2, 3 שם.}} מתברר שעבודתם עלתה כל כך יפה עד שהיא כמעט מושלמת (וכמעט זהה לנוסח תימן). '''לאחר תקופת המסורה בתימן:''' בנוסף לכך, הציע ברויאר שנוסח תימן אינו מבוסס על שיטה אקלקטית אלא על '''עבודת העתקה מושלמת''' של כתר ארם צובה.{{הערה|ראו ברויאר, שם, עמ' 87-89.}} ואם כן יוצא שבנוסח תימן יש לנו עדות מובהקת ומדויקת לנוסח הכתיב בתורה שהיה בכתר.{{הערה|ברויאר הביא מספר ראיות לכך שם, עמ' 90. ביניהם: עדותם של סופרי תימן שספריהם נכתבו "על תיקון הספר הידוע במצרים"; נוסח הכתיב המתאים לגמרי למסורה (ולנוסח תימן) בסוף התורה בכתר; נוסח הכתר בנביאים וכתובים (המדויק להפליא לעומת כל שאר כתבי־היד). על ראיות אלו של ברויאר אפשר להוסיף את הכתיב לפרשות התפילין שקבע הרמב"ם ב'''משנה תורה''' ([[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ב#הלכה ג|הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק שני, ג-ז]]; וראו עוד בהרחבה אצל יצחק ש' פנקובר, '''נוסח התורה בכתר ארם צובה: עדות חדשה''', [רמת־גן, הוצאת אונ' בר־אילן, תשנ"ג], עמ' 53-55), וכמו כן את שאר העדויות הקיימות על נוסח הכתיב שהיה בכתר (כגון רפי זר, [https://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=278 "מאורות נתן לר' יעקב ספיר"], '''לשוננו''' ל"ה, תשמ"ו, עמ' 151-213).}} ועוד יוצא לנו שכתר ארם צובה עצמו מהווה '''ביצוע מושלם''' יחיד במינו של נוסח האותיות בתורה לפי המסורה (בניגוד לשאר כתבי־היד הקרובים לו). קביעה זו מתבררת גם מתוך נוסח האותיות המדויק בו בספרי הנביאים והכתובים, שיש בו דיוק מפליא שאינו דומה לאף כתב־היד אחר.{{הערה|ראו על כך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נוסח האותיות והתיבות בכתר ארם צובה|בפרק חמישי]] של המבוא.}} אמנם יש גם עדויות שב-2 או 3 מקומות, חרג הכתיב בכתר מהנוסח העולה מהערות המסורה ומשאר כתבי־היד, וכמו כן מספרי ספרי התורה של כל העדות כולל תימן: [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]] "אֲלֵ(י)הֶ֛ן";{{הערה|את הכתיב הזה אולי ניתן להצדיק ע"פ הערת מסורה בכתר; וראו עוד בהערת הנוסח על [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]].}} [[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט,טז]] "רֵעֶ֑(י)ךָ"; ואולי גם [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]] "יוֹבֵ֥ל הִ'''י'''א֙" במקום "יוֹבֵ֥ל הִ'''ו'''א֙".{{הערה|בעדות המפורטת ביותר נמסר שהיה תיקון בכתר במקום הזה; ראו על כך באריכות בהערת הנוסח על [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]].}} על סמך הכתיבים האלה נראה שהכתיב בספרי תימן מייצג את נוסח המסורה באופן עוד יותר מדויק מהכתיב שהיה בכתר (!).{{הערה|לגבי 3 המקומות האלה כתב יוסף עופר שיש בהם "ערעור מהותי על האפשרות שנוסח התימנים מיוסד על הכתר. אם נבקש להטיל שלום בין הכתוב בכתבי־היד התימנים לבין ממצאינו נוכל רק להציע שהכתר היה '''אחד מהמקורות''' לנוסח התימנים." ראו במאמרו [http://www.daat.ac.il/daat/vl/yosefofer/yosefofer03.pdf "כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ"ד קאסוטו"], '''ספונות''', סדרה חדשה, ספר רביעי (יט) תשמ"ט, עמ' 339 (ההדגשה שלנו); וראו שם עוד עמ' 309-313. ברוח זו ניתן להציע שאמנם נוסח הכתיב בספרי תימן '''נוסד''' על פי הכתר, אך אחר כך בוצעו תיקונים בספרי תימן במקומות נדירים שבהם עצם הנוסח שהועתק מהכתר עמד בסתירה ב-2 או 3 מקומות להערות המסורה שהיו בכתבי־היד. כך שהכתר הוא לא רק "אחד מהמקורות" אלא '''המקור העיקרי''' לנוסח הכתיב בספרי תימן, אך '''לא המקור היחיד'''. בדיקת כתבי־יד תימנים לספרי הנביאים והכתובים מניבה תוצאות דומות: יש כתבי־יד שהם קרובים להפליא לנוסח הכתיב בכתר, אך לא זהים לו; אמנם במקומות שהכתיב שונה מהכתר יש כמעט תמיד הערת מסורה צמודה המורה על הנוסח בכתב־היד. גם יצחק ש' פנקובר הציע אפשרות דומה בניסיון שלו להתמודד עם נתונים סותרים לגבי נוסח הכתר: "לפי האפשרות הראשונה יוצא שיש שניים (או שלושה) מקרים חריגים בכתר, בהם חולק הכתר על כל כתבי־היד הטברניים המדוייקים והמסורה. כמו־כן היה יוצא עקב מקרים אלו שדווקא כתבי־היד התימניים הם המדויקים בתורה, מדויקים אפילו מן הכתר." והוסיף בהערה: "אפילו נניח את האפשרות הראשונה, אין היא מחייבת את המסקנה שהתימנים לא סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר... בענייני נוסח יהיו בסך הכל שניים (או שלושה) שינויים בין התימנים והכתר; קירבה כה גדולה, שאין כדוגמתה אפילו בין כתבי־היד הטברניים המדויקים, מוסברת בכך שהתימנים סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר ותיקנו." ראו '''נוסח התורה בכתר ארם־צובה: עדות חדשה''' (רמת־גן: הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, תשנ"ג), עמ' 90, ושם בהערה 267.}} '''מסקנה:''' אין למצוא עדות מובהקת לנוסח האותיות בתורה לפי המסורה באף אחד מכתבי־היד הקרובים לכתר, ואין ראוי להעמיד את הכתיב במהדורת מקרא על אף כתב־יד כזה.{{הערה|1=לפי החישוב של ברויאר (שם, עמ 86), כתב־היד הכי מדויק לגבי נוסח האותיות בתורה הוא כתי"ש1 (שונה מכתיב המסורה ב-20 מקומות), ואח"כ כתי"ש (25 מקומות), ואח"כ [https://archive.org/details/BL_Or4445_Torah/page/n63/mode/2up כתי"ב] (65 מקומות) וכתי"ל (כ-120 מקומות); לגבי כתי"ל ראו ליתר דיוק ופירוט ברשימה הבאה.}} אמנם ב'''שילוב''' של הערות המסורה ביחד עם הנוסח האקלקטי העולה מתוך רוב כתבי־היד, או לחלופין על פי נוסח תימן, ניתן להגיע לנוסח מדויק של האותיות בתורה. הכתיב במהדורתנו מבוסס עם כן על נוסח תימן, ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|תוספת הערות לעתים רחוקות]] במקומות שנוסח זה שונה משאר ספרי התורה או מהנוסח שהיה בכתר ע"פ עדויות. ===נוסח האותיות בכתי"ל בתורה (רשימה מלאה)=== '''רמת הדיוק בכתי"ל:''' מהדורתנו מבוססת כאמור על הקלדת וסטמינסטר של כתי"ל. הדיוק בנוסח האותיות בכתי"ל מספיק טוב כדי שייחשב לעדות אחת חשובה בין שאר העדויות, אבל רמת דיוקו פחותה משאר כתבי־היד הקרובים לכתר. לפי הערכתו של ייבין: "נוסח האותיות שונה לפרקים מ''א'' במלא וחסר. המסורה של ''ל''... סותרת לעתים את הפְנים."{{הערה|ייבין, נו.2 עמ' 358.}} ולפי ברויאר יש בו סטייה מנוסח המסורה "בקרוב ל-120 מקומות בתורה".{{הערה|ברויאר, עמ' 86. לתוצאה מדויקת יותר ראו [[#סיכום התוצאות|להלן]].}} ולכן נוסח האותיות בתורה במהדורתנו יתוקן כאמור על פי ספרי תימן, ולא יישאר לפי כתי"ל (שהוא הבסיס להקלדה). '''להלן רשימת כל המקומות שבהם הכתיב בכתי"ל (הבסיס להקלדה במהדורתנו) שונה מהכתיב בספרי תימן.''' רשימה זו נחוצה כדי לאפשר הגהה יסודית לנוסח הכתיב במהדורתנו, מול הקלדת וסטמינסטר מצד אחד, ומול נוסח ספרי התורה מצד שני. הפריט הראשון בכל שורה ברשימה הוא הכתיב המופיע בספרי תימן והמתאים למסורה ואחריו כוכבית (*). הפריט השני הוא נוסח כתי"ל, ואחריו סימן קריאה (!) במקרים שבהם הכתיב בכתי"ל סותר את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו.{{הערה|בנוסף לרשימה זו, אפשר תמיד לבצע בדיקה יסודית על ידי מחשב, בהשוואת נוסח האותיות בהקלדת וסטמינסטר של כתי"ל מול נוסח האותיות במהדורתנו ונוסח האותיות במהדורת מכון ממרא. התיעוד המלא של הנוסח נמצא בכל מקרה ספציפי בדפי העריכה של דפי הפרקים המקושרים.}} '''ספר בראשית''' (סה"כ כ-20 תיבות בכתיב חריג, אחת מהן רק בספק): #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטְּהֹרָ֗ה]* / ל=[הַטְּהוֹרָ֗ה]! #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטָּה֔וֹר]* / ל=[הַטָּהֹ֔ר]! #לך־לך [[בראשית יג/טעמים#יג ח|(יג,ח)]]: [וּבֵינֶ֔ךָ]* ל=[וּבֵינֶ֔יךָ] #לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [הֲרִמֹ֨תִי]* / ל=[הֲרִימֹ֨תִי] #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט טז|(יט,טז)]]: [וַיַּחֲזִ֨יקוּ]* / ל=[וַיַּחֲזִ֨קוּ]! #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט כ|(יט,כ)]]: [וְהִ֣וא]* / ל=[וְהִ֣יא]! #חיי שרה [[בראשית כה/טעמים#כה ג|(כה,ג)]]: [וּלְטוּשִׁ֖ם]* / ל=[וּלְטוּשִׁ֖ים] #תולדֹת [[בראשית כו/טעמים#כו ז|(כו,ז2)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז לא|(כז,לא)]]: [בַּעֲבֻ֖ר]* / ל=[בַּעֲב֖וּר]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה ה|(לה,ה)]]: [סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם]* / ל=[סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה כג|(לה,כג)]]: [וּזְבֻלֽוּן]*/ ל=[וּזְבוּלֻֽן]! #וישב [[בראשית מ/טעמים#מ י|(מ,י)]]: [וְהִ֤וא]* / ל=[וְהִ֤יא]! #מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא לה|(מא,לה)]]: [הַטֹּב֔וֹת]* / ל=[הַטֹּבֹ֔ת]! #ויגש [[בראשית מה/טעמים#מה טו|(מה,טו)]]: [עֲלֵהֶ֑ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֑ם]! #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו ט|(מו,ט)]]: [וְחֶצְרֹ֥ן]* / ל=[וְחֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* / ל=[חֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יג|(מו,יג)]]: [וְשִׁמְרֹֽן]* / ל=[וְשִׁמְרֽוֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יד|(מו,יד)]]: [זְבֻל֑וּן]* / ל=[זְבוּלֻ֑ן]! #ויגש [[בראשית מז/טעמים#מז כד|(מז,כד)]]: [חֲמִישִׁ֖ית]* / ל?=[חֲמִישִׁ֖ת]?! #ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יג|(מט,יג)]]: [אֳנִיֹּ֔ת]* / ל=[אֳנִיּ֔וֹת]! '''ספר שמות''' (סה"כ 25 תיבות בכתיב חריג): #שמות [[שמות א/טעמים#א טז|(א,טז)]]: [הִ֖וא]* / ל=[הִ֖יא]! #שמות [[שמות ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ]* / ל=[וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ] (=מ"ק-ל [!] מול רוב המסורות וכתבי־היד) #וארא [[שמות ו/טעמים#ו יד|(ו,יד)]]: [חֶצְרֹ֣ן]* / ל=[חֶצְר֣וֹן] #וארא [[שמות ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]: [הַֽחַרְטֻמִּם֙]* / ל=[הַֽחַרְטֻמִּים֙]! #בֹא [[שמות י/טעמים#י כה|(י,כה)]]: [וְעֹלֹ֑ת] / ל=[וְעֹל֑וֹת]! #בֹא [[שמות יב/טעמים#יב ד|(יב,ד)]]: [מִהְי֣וֹת]* / ל=[מִהְיֹ֣ת]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(יד,יג)]]: [תֹסִ֛פוּ]* / ל=[תֹסִ֛יפוּ]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יד|(יד,יד)]]: [תַּחֲרִשֽׁוּן]* / ל=[תַּחֲרִישֽׁוּן]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* / ל=[חֹמָ֔ה]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יא|(יט,יא2)]]: [הַשְּׁלִשִׁ֗י]* / ל=[הַשְּׁלִישִׁ֗י]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יט|(יט,יט)]]: [הַשֹּׁפָ֔ר]* / ל=[הַשּׁוֹפָ֔ר]! #משפטים [[שמות כג/טעמים#כג כב|(כג,כב)]]: [שָׁמ֤וֹעַ]* / ל=[שָׁמֹ֤עַ]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב המסורות וכתבי־היד) #תרומה [[שמות כה/טעמים#כה כב|(כה,כב)]]: [אֲר֣וֹן]* / ל=[אֲרֹ֣ן]! #תרומה [[שמות כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [תֹֽאֲמִם֮]* / ל=[תֹֽאֲמִים֮] #תצוה [[שמות כח/טעמים#כח כח|(כח,כח1)]]: [הָאֵפוֹד֙]* / [הָאֵפֹד֙]! #תצוה [[שמות כט/טעמים#כט כב|(כט,כב)]]: [עֲלֵיהֶ֔ן]* / ל=[עֲלֵהֶ֔ן]! #תצוה [[שמות מ/טעמים#כט מ|(כט,מ)]]: [רְבִיעִ֥ת]* / [רְבִעִ֥ית] #כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [עֲלֵהֶ֖ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֖ם]! #כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד כד|(לד,כד)]]: [גְּבֻלֶ֑ךָ]* / ל=[גְּבוּלֶ֑ךָ]! #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יג|(לו,יג)]]: [הַיְרִיעֹ֜ת]* / ל=[הַיְרִעֹ֜ת] #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יט|(לו,יט)]]: [אֵילִ֖ם]* / ל=[אֵלִ֖ים]! #ויקהל [[שמות לז/טעמים#לז ג|(לז,ג3)]]: [טַבָּעֹ֔ת]* / ל=[טַבָּע֔וֹת] #ויקהל [[שמות לח/טעמים#לח י|(לח,י)]]: [הָעַמּוּדִ֛ים]* / ל=[הָעַמֻּדִ֛ים]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט יג|(לט,יג)]]: [מִשְׁבְּצֹ֥ת]* / ל=[מִשְׁבְּצ֥וֹת]! #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט לה|(לט,לה)]]: [אֲר֥וֹן]* / ל=[אֲרֹ֥ן]! '''ספר ויקרא''' (סה"כ 14 תיבות בכתיב חריג): #ויקרא [[ויקרא ה/טעמים#ה יא|(ה,יא)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י א|(י,א)]]: [וַיַּקְרִ֜יבוּ]* / ל=[וַיַּקְרִ֜בוּ]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י יג|(י,יג)]]: [קָד֔וֹשׁ]* / ל=[קָדֹ֔שׁ]! #שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ד|(יא,ד)]]: [וּמִמַּפְרִסֵ֖י]* / ל=[וּמִמַּפְרִיסֵ֖י] #תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג ו|(יג,ו)]]: [הִ֔וא]* / ל=[הִ֔יא]! #מצֹרע [[ויקרא יד/טעמים#יד י|(יד,י)]]: [תְּמִימִ֔ם]* / ל=[תְּמִימִ֔ים] #אחרי מות [[ויקרא טז/טעמים#טז ח|(טז,ח)]]: [גֹּרָל֑וֹת]* / ל=[גּוֹרָל֑וֹת]! #אחרי מות [[ויקרא יח/טעמים#יח כט|(יח,כט)]]: [הַתּוֹעֵבֹ֖ת]* / ל=[הַתּוֹעֵב֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא יט/טעמים#יט ד|(יט,ד)]]: [הָ֣אֱלִילִ֔ם]* / ל=[הָ֣אֱלִילִ֔ים]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ ו|(כ,ו)]]: [לִזְנֹ֖ת]* / ל=[לִזְנ֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ יח|(כ,יח)]]: [וְהִ֕וא]* / ל=[וְהִ֕יא]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג כ|(כג,כ)]]: [הַבִּכֻּרִ֤ים]* / ל=[הַבִּכּוּרִ֤ים]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג לח|(כג,לח)]]: [נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם]* / ל=[נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם]! #בחֻקֹתי [[ויקרא כו/טעמים#כו מה|(כו,מה)]]: [לִהְי֥וֹת]* / ל=[לִהְיֹ֥ת]! '''ספר במדבר''' (סה"כ 30 תיבות בכתיב חריג): #במדבר [[במדבר א/טעמים#|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג ב|(ג,ב)]]: [הַבְּכֹ֣ר]* / ל=[הַבְּכ֣וֹר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מב|(ג,מב)]]: [בְּכ֖וֹר]* / ל=[בְּכֹ֖ר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מג|(ג,מג)]]: [שֵׁמֹ֛ת]* / ל=[שֵׁמ֛וֹת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ז|(ז,ז)]]: [הָעֲגָל֗וֹת]* / ל=[הָעֲגָלֹ֗ת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז כג|(ז,כג)]]: [עַתֻּדִ֣ים]* / ל=[עַתּוּדִ֣ים]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ג|(ט,ג)]]: [בְּמֹעֲד֑וֹ]* / ל=[בְּמוֹעֲד֑וֹ]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ז|(ט,ז)]]: [הַקְרִ֜יב]* / ל=[הַקְרִ֜ב]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט יז|(ט,יז)]]: [הֵעָל֤וֹת]* / ל=הֵעָלֹ֤ת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י ט|(י,ט)]]: [בַּחֲצֹצְרֹ֑ת]* / ל=[בַּחֲצֹצְר֑וֹת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י טז|(י,טז)]]: [חֵלֹֽן]* / ל=[חֵלֽוֹן] #בהעלֹתך [[במדבר יא/טעמים#יא כו|(יא,כו)]]: [עֲלֵהֶ֣ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֣ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כו|(יג,כו)]]: [אֹתָ֤ם]* / ל=[אוֹתָ֤ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כט|(יג,כט3)]]: [יוֹשֵׁ֣ב]* / ל=[יֹשֵׁ֣ב]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג לב|(יג,לב)]]: [וַיֹּצִ֜יאוּ]* / ל=[וַיּוֹצִ֜יאוּ]! #שלח [[במדבר טו/טעמים#טו לט|(טו,לט)]]: [תָת֜וּרוּ]* / [תָתֻ֜רוּ] #חֻקת [[במדבר יט/טעמים#יט ז|(יט,ז)]]: [יָבֹ֣א]* / ל=[יָב֣וֹא]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #חֻקת [[במדבר כ/טעמים#כ יז|(כ,יז)]]: [גְּבֻלֶֽךָ]* / ל=[גְּבוּלֶֽךָ]! #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא יג|(כא,יג)]]: [מִגְּבֻ֣ל]* / ל=[מִגְּב֣וּל] #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [דִּיבֹ֑ן]* / ל=[דִּיב֑וֹן]! #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב לח|(כב,לח)]]: [הֲיָכֹ֥ל]* / ל=[הֲיָכ֥וֹל]! #בלק [[במדבר כג/טעמים#כג כט|(כג,כט)]]: [אֵילִֽם]* / ל=[אֵילִֽים]! #פינחס [[במדבר כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [הַיָּשֻׁבִ֑י]* / ל=[הַיָּשׁוּבִ֑י]! #מטות [[במדבר לב/טעמים#לב כב|(לב,כב)]]: [נְקִיִּ֛ם]* / ל=[נְקִיִּ֛ים]! #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לה|(לג,לה)]]: [בְּעֶצְיֹ֥ן]* / ל=[בְּעֶצְי֥וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לו|(לג,לו)]]: [מֵעֶצְיֹ֣ן]* / ל=[מֵעֶצְי֣וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* / ל=[בָּמֹתָ֖ם] - כתבי־היד חלוקים ואין מסורה #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לד יא|(לד,יא2)]]: [הַגְּבֻ֔ל]* / ל=[הַגְּב֔וּל] #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לה יט|(לה,יט)]]: [יְמִתֶֽנּוּ]* / ל=[יְמִיתֶֽנּוּ]! '''ספר דברים''' (סה"כ 38 תיבות בכתיב חריג): #דברים [[דברים א/טעמים#א טו|(א,טו)]]: [אוֹתָ֛ם]* / ל=[אֹתָ֛ם]! #דברים [[דברים ב/טעמים#ב כג|(ב,כג)]]: [מִכַּפְתֹּ֔ר]* / ל=[מִכַּפְתּ֔וֹר] #דברים [[דברים ג/טעמים#ג ה|(ג,ה)]]: [בְּצֻרֹ֛ת]* / ל=[בְּצֻר֛וֹת]! #ואתחנן [[דברים ג/טעמים#ג כה|(ג,כה):]] [וְהַלְּבָנֹֽן]* / ל=[וְהַלְּבָנֽוֹן]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [הָֽרֹא֔וֹת]* / ל=[הָֽרֹאֹ֔ת] #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [מִתְּמֹ֣ל]* / ל=[מִתְּמ֣וֹל]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [שִׁלְשֹׁ֑ם]* / ל=[שִׁלְשׁ֑וֹם]! #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ט|(ו,ט)]]: [מְזֻז֥וֹת]* / ל=[מְזוּזֹ֥ת] #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו כא|(ו,כא)]]: [וַיֹּצִיאֵ֧נוּ]* / ל=[וַיּוֹצִיאֵ֧נוּ]! #עקב [[דברים ז/טעמים#ז טז|(ז,טז)]]: [תָח֥וֹס]* / ל=[תָחֹ֥ס]! #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ב|(ח,ב)]]: [הוֹלִֽיכְךָ֜]* / ל=[הֹלִֽיכֲךָ֜] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ג|(ח,ג)]]: [הוֹדִֽיעֲךָ֗]* / ל=[הוֹדִֽעֲךָ֗] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח יב|(ח,יב)]]: [טֹבִ֛ים]* / ל=[טוֹבִ֛ים]! #עקב [[דברים ט/טעמים#ט טו|(ט,טו)]]: [לוּחֹ֣ת]* / ל=[לֻחֹ֣ת] #עקב [[דברים י/טעמים#י יא|(י,יא)]]: [וְיִֽירְשׁ֣וּ]* / ל=[וְיִֽרְשׁ֣וּ]! #ראה [[דברים יב/טעמים#יב כ|(יב,כ)]]: [גְּבֻֽלְךָ֮]* / ל=[גְּבֽוּלְךָ֮]! #שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח כב|(יח,כב)]]: [יָבֹ֔א]* / ל=[יָב֔וֹא]! #שֹפטים [[דברים כ/טעמים#כ א|(כ,א)]]: [אֹיְבֶ֗ךָ]* / ל=אֹיְבֶ֗יךָ]! #כי־תצא [[דברים כא/טעמים#כא טו|(כא,טו)]]: [הַבְּכֹ֖ר]* / ל=[הַבְּכ֖וֹר]! #כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב יד|(כב,יד)]]: [וְהוֹצִ֥א]* / ל=[וְהוֹצִ֥יא]! #כי־תצא [[דברים כד/טעמים#כד יג|(כד,יג)]]: [כְּב֣וֹא]* / ל=[כְּבֹ֣א]! #כי־תצא [[דברים כה/טעמים#כה ז|(כה,ז)]]: [מֵאֵ֨ן]* / ל=[מֵאֵ֨ין] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח יח|(כח,יח)]]: [וְעַשְׁתְּרֹ֥ת]* / ל=[וְעַשְׁתְּר֥וֹת]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח מט|(כח,מט)]]: [מֵרָחֹק֙]* / ל=[מֵרָחוֹק֙]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נב|(כח,נב)]]: [הַגְּבֹהֹ֣ת]* / ל=[הַגְּבֹה֣וֹת] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נח|(כח,נח)]]: [הַכְּתֻבִ֖ים]* / ל=[הַכְּתוּבִ֖ים]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נט|(כח,נט)]]: [גְּדֹלֹת֙]* / ל=[גְּדֹלוֹת֙]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל ט|(ל,ט)]]: [לְטֹבָ֑ה]* / ל=[לְטוֹבָ֑ה]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יח|(ל,יח)]]: [לָב֥וֹא]* / ל=[לָבֹ֥א]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יט|(ל,יט)]]: [הַעִדֹ֨תִי]* / ל=[הַעִידֹ֨תִי]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ז|(לב,ז)]]: [דֹּר־וָדֹ֑ר]* / ל=[דּוֹר־וָד֑וֹר] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כד|(לב,כד)]]: [בְּהֵמֹת֙]* / ל=[בְּהֵמוֹת֙] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כז|(לב,כז)]]: [יָדֵ֣נוּ]* / ל=[יָדֵ֣ינוּ]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [חָת֖וּם]* / ל=[חָתֻ֖ם]! #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יב|(לג,יב)]]: [כְּתֵפָ֖יו]* / ל=[כְּתֵיפָ֖יו] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יט|(לג,יט)]]: [וּשְׂפֻנֵ֖י]* / ל=[וּשְׂפוּנֵ֖י] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג כה|(לג,כה)]]: [מִנְעָלֶ֑ךָ]* / ל=[מִנְעָלֶ֑יךָ] #וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [הָ֨אֹתֹ֜ת]* / ל=[הָ֨אֹת֜וֹת]! ===סיכום התוצאות=== '''נוסח הפנים בכתי"ל מול המסורות והמסירות:''' יש כ-127 מקומות בתורה (אחד מהם ספק) שבהם הכתיב בכתי"ל מנוגד לספרי תימן (המשקפים באותיותיהם את הערות המסורה ואת רוב המסירות). ברוב המכריע של המקומות, סותר הכתיב בפנים כתי"ל אף את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו (כל הפריטים שיש בהם סימן קריאה [!]). ב-4 מקומות יש תמיכה בנוסח הכתיב החריג של כתי"ל מתוך המסורה הקטנה שבו, כאשר ב-3 מהם יש סתירה פנימית בתוך כתי"ל עצמו בין המסורה הקטנה לבין המסורה הגדולה. מתברר שמעבר לטעויות הרבות בנוסח האותיות של כתי"ל, יש גם טעויות אחדות אף במסורה הקטנה שבו. אמנם ככלל מהווה מערכת המסורה בכתי"ל (הגדולה והקטנה כאחת) עדות חשובה ביותר לנוסח המסורה, והיא הרבה יותר מדויקת לרוב מאשר נוסח הפנים שבאותו כתב־יד. '''כתי"ל מול ספרי ספרד ואשכנז ומול ספרי תימן:''' ב-2 מקומות (במדבר א,יז; כב,ה) מתוך 9 מסכים נוסח הפנים של כתי"ל עם ספרי התורה של ספרד ואשכנז, לעומת נוסח תימן. בשאר 7 המקומות שבהם יש שינויי כתיב בספרי התורה בין נוסח ספרד ואשכנז לבין נוסח תימן (לפירוט מלא ראו להלן [[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ברשימת ההערות המיוחדות]] בצבע אדום), מסכים כתי"ל עם נוסח תימן. '''כתי"ל במקומות אחדים המוטלים בספק:''' לפי שיטת ברויאר בספרו (שיטת הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות), נשארו רק שש אותיות בכל התורה שבהן השיטה הכללית אינה יכולה להכריע, וכתיב המסורה מוטל בספק (אם לא לוקחים בחשבון את ספרי תימן):{{הערה|ברויאר, שם, עמ' 84 (פרק ג סעיף 1.ד). הנתונים נכונים לעת כתיבת ספרו, אמנם מאז נבדקו כתבי־יד נוספים, ובמיוחד נתגלו עדויות חדשות על נוסחו של כתר ארם צובה בתורה, ועל פיהם כבר ניתן לקבוע בוודאות את הנוסח בחלק מהמקומות, כך שהם כבר לא מהווים ספקות.}} #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֶצְר֥וֹן] #שמות, בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֹמָ֔ה]! #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יז|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י י|(י,י)]]: ל=[חׇדְשֵׁיכֶם֒]* (=ספרי תימן) / [חָדְשֵׁכֶם֒] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* (=ספרי כל העדות) / ל=[בָּמֹתָ֖ם] (=רוב כתבי־היד ואין מסורה!) לפי זה יוצא ש-3 משינויי הכתיב בין ספרי התורה, הם גם ברשימת המקומות המוטלים בספק על פי שיטת ברויאר (בששת שינויי הכתיב הנשארים יש יתרון מוחלט לנוסח תימן).{{הערה|ברויאר, עמ' 87.}} בשנים משלושת המקומות הללו ([[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א,יז]]; [[במדבר כב/טעמים#כב ה|כב,ה]]) מביא כתי"ל את הנוסח שנמצא בספרי אשכנז וספרד, ואילו במקום אחד ([[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י,י]]) נתמך הנוסח בכתי"ל על ידי נוסח תימן. נראה שב-3 התיבות הללו, ואף בכל ששת המקומות המוטלים בספק, לא מדובר בסתם טעות סופר מתוך חוסר תשומת לב, אלא בתיבות שבהן הסופרים התקשו להחליט באופן מודע. כלומר: אין כאן מחלוקת בין מסירות אלא במחלוקת בין מסורות.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ' 86 (ג.2).}} ===תיבות מחוברות בתורה=== '''ברשימה הבאה ציינו את כל התיבות המחוברות בתורה (סה"כ 11 תיבות), שלגבי כתיבתן יש הבדלים במקורות הבאים: ספרי ספרד ואשכנז, ספרי תימן, כתר ארם צובה (או עדויות לגביו), כתי"ל.''' #בראשית, לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד יז|(יד,יז)]]: [כְּדׇרְלָעֹ֔מֶר]* / ל=[כְּדָר־לָעֹ֔מֶר] #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא מה|(מא,מה)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֛רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא נ|(מא,נ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו כ|(מו,כ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #שמות, בשלח [[שמות יז/טעמים#יז טז|(יז,טז)]]: [כֵּ֣ס יָ֔הּ]*=ל (=ספרי תימן וספרד ואשכנז) / [כֵּ֣סְיָ֔הּ] (=א(ס); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א י|(א,י)]]: [פְּדָהצֽוּר]*=ל? / ל=[פְּדָה צֽוּר]? #במדבר, במדבר [[במדבר ב/טעמים#ב יב|(ב,יב)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]* / ל=[צוּרִֽי־שַׁדָּֽי] #במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז נד|(ז,נד)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י יט|(י,יט)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]*=ל? / ל=[צוּרִֽי שַׁדָּֽי]? #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י כג|(י,כג)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ו|(לב,ו)]]: [{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙]* / א=[הַ לְיְהוָה֙] / ל=[הֲ־לַיהוָה֙] / ספרי תימן=[{{מ:אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙] (וראו גם ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]] וב[[#ה לה'|רשימת האותיות הגדולות]]) משתי התיבות "כס[ ]יה" ו"ה[ ]ליהוה" מתברר שאין בספרי תימן עדות מוחלטת לגבי נוסח הכתר בתחום המסוים של התיבות המחוברות. נראה אם כן שאותו דבר נכון גם לגבי תיבת "פוטי[ ]פרע" (ב-3 מקומות). בכל המקומות הללו הבאנו את הנוסח המקובל בספרי ספרד ואשכנז בפנים של המהדורה, ואילו את הנוסח בספרי תימן ("פוטיפרע" ו"{{מ:אות-ג|ה}}ליהוה"), או של כתר ארם צובה מול ספרי התורה בכל העדות ("כסיה"), ציינו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]. בשאר כל המקומות, שבהם שונה הנוסח בכתי"ל מספרי התורה בכל העדות ומכתר ארם צובה (ואפילו בספק), תיעדנו את הנתונים לגבי אותה תיבה בתוך הערות הנוסח שבדפי העריכה. ==מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות== הרווחים של חלוקת הפרשות בולטים בנוסח המסורה, וחלוקה זו מהווה מרכיב מהותי ממנו. אמנם לא כל רווח הבא לציין את תחילתה של פרשה חדשה מופיע באופן אחיד בכל כתבי־היד הטברנים, ונראה שלא הייתה קביעה סמכותית בעניין זה.{{הערה|יש להשוות את המציאות הזאת המשתקפת במסורה הטברנית אל המצב השורר במסורה הבבלית: באחרונה אנחנו מוצאים רשימות של פרשות.}} האפיון המשותף הוא רק בקווים כלליים: רוב הזמן יש רווח של פרשה באותם מקומות בכתבי־היד השונים ובאותה צורה, אמנם יש עשרות רבות של שינויים בחלוקת הפרשות בתורה בין כתבי־היד הקרובים לכתר ובכתי"ל בפרט.{{הערה|המחקר בתחום זה מועט באופן יחסי, ולא קיים אפילו רשימת תיעוד מלא להבדלים בחלוקת הפרשות בין כתבי־היד. תיעוד לחלק מהספרים (או לחלק מכתבי־היד) ניתן למצוא בכרכים שכבר יצאו לאור משתי סדרות: מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית (יחזקאל ותרי-עשר), ו-Biblia Hebraica Quinta. מספר חוקרים נגעו מעט במשמעותה הפרשנית של חלוקת הפרשות. אולם נראה שהדבר החשוב ביותר ברווחים של חלוקת הפרשות הוא לא בהיסטוריה של מסירתם, וגם לא בפרשנות המקומית הגלומה בהם, אלא במשמעותם החווייתית בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק א#מהו "מִקְרָא"?|הקריאה בתנ"ך]], וכדברי המדרש בתחילת תורת כהנים: "‫וכי מה היו הפסקות משמשות?‬ ‫ליתן רווח למשה להתבונן‬ ‫בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין עניין לעניין‪.‬‬ ‫והרי דברים קל וחומר‪:‬‬ ‫ומה אם אדם שהוא שומע‬ ‫מפי הקדוש ברוך הוא‬ ‫ומדבר ברוח הקודש‬ ‫צריך להתבונן בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין ענין לענין‪,‬‬ על אחת כמה וכמה‬ ‫הדיוט שהוא שומע מן הדיוט" (‬מתוך הפתיחה ל"תורת כהנים" ב"דבורא דנדבה").}} המצב מאז סוף ימי הביניים שונה לחלוטין: שוררת מאז ועד היום אחידות כמעט-מוחלטת בחלוקת הפרשות בספרי התורה מכל העדות. אחדות זו היא תוצאה ישירה של מפעל הפסיקה לרמב"ם ב[[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח|הלכות ספר תורה (פרק ח')]]. בגלל שהרמב"ם קבע את חלוקת הפרשות ע"פ כתר ארם צובה, הביאה פסיקתו לקרבתם של כמעט כל ספרי התורה לכתר בחלוקה זו.{{הערה|לסיכום של הנושא ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''' (עמ' *50-*52), שם ציינו שבתקופת בעלי המסורה עדיין לא נקבע נוסח מחייב לפרשות הפתוחות והסתומות, וכך הייתה המציאות עד שבעלי ההלכה החלו לעסוק בעניין זה באינטנסיביות (ובראשם הרמב"ם שקבע את הפרשות לפי כתר ארם צובה). יש להשוות את התופעה ל[[#מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות|אותיות הגדולות והקטנות]], שלגביהן לא היה יישום לרוב בכתבי־היד הטברנים, אבל בעקבות העיסוק הרב בעניין הזה על ידי חכמי המסורה המאוחרים הן הפכו להיות מרכיב בולט של נוסח המסורה.}} חלוקת הפרשות ב[http://tanach.us/ODTFiles/ הקלדת וסטמינסטר] היא על פי כתב־יד לנינגרד, וכאמור שונה חלוקה זו בעשרות מקומות ממה שמקובל בספרי התורה, וממה שנפסק להלכה ברמב"ם ע"פ כתר ארם צובה. לכן חלוקת הפרשות בכתי"ל עברה הגהה קפדנית במהדורתנו כדי שתתאים לחלוקה מקובלת בספרי התורה, ורשמנו את כל השינויים בתיעוד הנוסח. בנוסף, יש פרשה אחת שבספרי התורה מסמנים אותה בשני מקומות שונים (תימנים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז,כב]] וספרדים ואשכנזים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ז,כח]]), ובכתר ארם צובה היה כנראה רווח בשניהם לפי עדויות ומקבילות. ובמקום אחד חריג יש פרשה פתוחה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות שבכתר הפרשה היתה סתומה ([[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]]). ויש שני מקומות חריגים שבהם אין פרשה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות ו/או מקבילות שבכתר היתה פרשה ([[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו,ז]]; [[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז,כ]]). בכל אחד מהמקומות האלה תהיה הערה מיוחדת במהדורתנו, והם: #בספר שמות, פרשת תרומה [[שמות כו/טעמים#כו ז|(כו,ז)]], בפסוק "וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים", נעיר: "ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). #בספר שמות, פרשת כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד א|(לד,א)]], בפסוק "וַיֹּ֤אמֶר... פְּסׇל־לְךָ֛", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (בספרי התורה יש פרשה פתוחה לפי רשימת הרמב"ם). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כב|(ז,כב)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... כׇּל־חֵ֜לֶב", נעיר: "אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז" (בספרי תימן יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, וכנראה שבכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כח|(ז,כח)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... הַמַּקְרִ֞יב", נעיר: "אין פרשה בספרי תימן" (בספרי אשכנז וספרד יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, ובכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר דברים, פרשת כי תבוא [[דברים כז/טעמים#כז כ|(כז,כ)]], בפסוק "אָר֗וּר שֹׁכֵב֙ עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). למידע נוסף על החלוקה לפרשות בכל המקרא ראו [[:w:en:Parashah|כאן]] (באנגלית); מידע זה ישמש בסיס למהדורתנו. למידע על חלוקת הפרשות במהדורתנו בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#שחזור חלוקת הפרשות בנביאים וכתובים|כאן]]''' (למקומות החסרים בכתר) ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כאן]]''' (למקומות הקיימים בכתר). ==מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות== {{תצוגת כתי"ל|רשימת האותיות הגדולות והקטנות במסורה הסופית (מ"ס-ל)|File:Leningrad-codex-25-mesorah.pdf|5}} [[קובץ:Ochlah-W'ochlah-1864-HB36175.pdf|thumb|רשימת האותיות הגדולות והקטנות בספר "אכלה ואכלה", מהדורת פרנסדורף (הנובר, תרכ"ד).|page=90]] [[קובץ:MG1525D.djvu|thumb|רשימת האותיות הגדולות במסורה הגדולה על תחילת ספר דברי הימים שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=401]] ===אותיות גדולות וקטנות=== תופעת האותיות הגדולות והקטנות נפוצה יותר בחמישה חומשי תורה מאשר [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#אותיות גדולות וקטנות|בספרי הנביאים והכתובים]].{{הערה|לפי המקובל בפועל בספרי התורה בימינו (שאינו מכיל את כל האותיות הגדולות והקטנות שיש לגביהן עדויות במנהגים שונים), יש כ-23 אותיות גדולות וקטנות בכל המנהגים השונים ביחד, לעומת כ-36 אותיות (ב-34 תיבות) בכל ספרי הנביאים והכתובים (בספירה מקסימלית), כאשר ספרי הנביאים והכתובים הם גדולים יותר מפי ארבע בתוכנם (!) מאשר התורה. ולפי מנהגים נוספים, יש למעלה מ-20 אותיות נוספות בתורה בלבד (ולא בנביאים וכתובים).}} אבל רוב האותיות הגדולות בתורה ובשאר המקרא, וגם חלק ניכר מהקטנות – אינן באות לידי ביטוי כלל בנוסח המקרא שבכתבי־היד הטברנים, ורק חלקם מצוינים ברשימות המסורה הקדומים. וזה למרות שבדורות האחרונים נחשב סימונם הכללי למרכיב בולט של "נוסח המסורה" (אף אם היו מנהגים שונים לגבי איזו אות נחשבת לגדולה או קטנה). בכך דומה עצם '''כתיבתם''' הקפדנית של האותיות הגדולות והקטנות ל'''קביעתם''' הקפדנית והאחידה של [[#מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות|רווחי הפרשות]]: הביצוע המוחלט של שתי התופעות הוא תוצאה לפעילותם של חכמי מסורה ופוסקי הלכה שחיו לאחר תקופת המסורה הטברנית.{{הערה|ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''', כרך יהושע-שפטים, עמ' 47*-49*, ובמיוחד המסקנה שם: "השתרשרותן של האותיות הגדולות והקטנות כסימן מובהק של 'נוסח המסורה' היא מאוחרת לתקופת המסורה... ועד אז היתה כתיבת אותיות כאלה נתונה למעשה לרשותם של סופרים בהתאם למסורת הכתיבה המקובלת עליהם, ולא בהתאם לרשימה מוסכמת כלשהי... יש אפוא צד שווה לסוגיית הפרשיות ולסוגיית האותיות, ששתיהן נעשו סימן מובהק לנוסח המסורה (הטברני) רק לאחר תקופתם של בעלי המסורה. אלא שבעוד שבתחום האותיות המיוחדות היה כוון ההתפתחות מנוגד למנהגו של בן־אשר, כהשתקפותו ב'כתר', הרי בתחום הפרשיות נעשה הכתר דווקא דוגמה ומופת לסופרים הדווקנים של 'נוסח המסורה' בדורות הבאים." יצויין שב'''מקראות גדולות הכתר''' לא הבליטו לרוב את האותיות המיוחדות (כמו שהן נעדרות לרוב בכתר).}} במהדורתנו – המיועדת להיות "תיקון קוראים", ונכון אם כן שהיא תציג את מסורת הסופרים הנהוגה בימינו – נציין את האותיות הגדולות והקטנות לפי המנהג המרבי המקובל ברוב ספרי התורה ובדפוסים של המקרא (והוא בדרך כלל ע"פ מנחת שי). במקרים של ספק נכריע ע"פ דפוס קורן, המשקף כמעט תמיד את המנהג המקובל בדפוסים. בתיעוד הנוסח נציין את המקורות התומכים בסימון האות המיוחדת. בחמישה חומשי תורה עוד נוסיף הערות לגבי הבדלים הקיימים בין ספרי התורה בימינו (ע"פ מנהגי ספרד ואשכנז ותימן) ונוסח הכתר (ע"פ עדויות) לגבי האותיות הגדולות והקטנות. לרשימת ההערות בנושא זה '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ראו כאן (בצבע ירוק)]]'''. '''להלן רשימה של כל האותיות הגדולות והקטנות שמופיעים בגוף הטקסט במהדורתנו (או ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]): #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית א/טעמים#א א|(א,א)]]: [{{אות-ג|בְּ}}רֵאשִׁ֖ית]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּרֵאשִׁ֖ית] #'''(ק)''' בראשית, בראשית [[בראשית ב/טעמים#ב ד|(ב,ד)]]: [בְּ{{אות-ק|הִ}}בָּֽרְאָ֑ם]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּהִבָּֽרְאָ֑ם] #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית ה/טעמים#ה א|(ה,א)]]: [סֵ֔פֶר]*=ל / [{{אות-ג|סֵ֔}}פֶר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #'''(ק)''' בראשית, חיי שרה [[בראשית כג/טעמים#כג ב|(כג,ב)]]: [וְלִבְ{{אות-ק|כֹּ}}תָֽהּ]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְלִבְכֹּתָֽהּ] #'''(ק)''' בראשית, תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז מו|(כז,מו)]]: [{{אות-ק|קַ֣}}צְתִּי]* (=מ"ס-ל) / ל=[קַ֣צְתִּי] #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד ז|(לד,ז)]]: [{{אות-ג|נֹ}}צֵ֥ר]* / ל=[נֹצֵ֥ר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יד|(לד,יד)]]: [אַחֵ֑{{אות-ג|ר}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[אַחֵ֑ר] #'''(ק)''' ויקרא, ויקרא [[ויקרא א/טעמים#א א|(א,א)]]: [וַיִּקְרָ֖{{ק|א}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[וַיִּקְרָ֖א] #'''(ק)''' ויקרא, צו [[ויקרא ו/טעמים#ו ב|(ו,ב)]]: [{{אות-ק|מ}}וֹקְדָ֨ה]* / ל=[מוֹקְדָ֨ה] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא מב|(יא,מב)]]: [עַל־גָּח֜{{אות-ג|וֹ}}ן]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' ויקרא, תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג לג|(יג,לג)]]: [וְהִ֨תְ{{אות-ג|גַּ}}לָּ֔ח]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח] #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יד/טעמים#יד עז|(יד,יז)]]: [{{אות-ג|יִ}}גְדַּל]* (=מ"ס-ל) / ל=[יִגְדַּל] #'''(ק)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יא|(כה,יא)]]: [פִּֽינְחָ֨ס]*=ל / [פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס] (מנהג שהתקבל בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק או וי"ו קטיעא)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יב|(כה,יב)]]: [שָׁלֽוֹם]*=ל / [שָׁלֽ{{אות-ק|וֹ}}ם] (וי"ו קטנה, או קטיעא בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' במדבר, פינחס [[במדבר כז/טעמים#כז ה|(כז,ה)]]: [מִשְׁפָּטָ֖{{אות-ג|ן|}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [שְׁמַ֖{{אות-ג|ע}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [אֶחָֽ{{אות-ג|ד}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, עקב [[דברים יא/טעמים#יא כא|(יא,כא)]]: [עַל־הָאָֽרֶץ]*=ל / [עַל־הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}}] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב ו|(כב,ו)]]: [קַן־צִפּ֣וֹר]*=ל / [{{אות-ג|קַ}}ן־צִפּ֣וֹר] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' דברים, נִצבים [[בראשית א/טעמים#|(כט,כז)]]: [וַיַּשְׁ{{אות-ג|לִ}}כֵ֛ם]* (=מ"ס-ל) / אל=[וַיַּשְׁלִכֵ֛ם] #'''(ג)''' {{עוגן בשורה|ה לה'}}דברים, האזינו [[בראשית א/טעמים#|(לב,ו)]]: [{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙]* (=מ"ס-ל) / א=[הַ לְיְהוָה֙?]; ל=[הֲ־לַיהוָה֙]; ספרי תימן=[{{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙] (=מ"ס-ל! וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, האזינו [[בראשית א/טעמים#|(לב,יח)]]: [תֶּ֑שִׁ{{אות-ק|י}}]* (=מ"ס-ל) / אל=[תֶּ֑שִׁי] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[בראשית א/טעמים#|(לג,כט): [אַשְׁרֶ֨יךָ]*=אל / [{{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) '''להלן רשימה של אותיות מיוחדות נוספות בתורה:'''{{הערה|רשימת האותיות הנוספות מבוססת בעיקרה על על הטבלה המופיעה [http://www.jewishencyclopedia.com/articles/13809-small-and-large-letters באנציקלופדיה היהודית], ובנוסף על הרשימות [http://www.sofer.co.uk/html/large_letters.html כאן] ו[http://www.win.tue.nl/~aeb/natlang/hebrew/hebrew_bible.html כאן].}} #'''(ג)''' בראשית, ויצא [[בראשית ל/טעמים#ל מב|(ל, מב)]]: [וּבְהַעֲטִ֥י{{מ:אות-ג|ף}}] #'''(ג)''' בראשית, וישלח [[בראשית לד/טעמים#לד לא|(לד,לא)]]: [הַכְ{{מ:אות-ג|ז}}וֹנָ֕ה] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יב|(מט,יב)]]: [{{מ:אות-ג|חַ}}כְלִילִ֥י] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית נ/טעמים#נ כג|(נ,כג)]]: [שִׁלֵּשִׁ֑י{{מ:אות-ג|ם}}] #'''(ג)''' שמות, שמות [[שמות ב/טעמים#ב ב|(ב,ב)]]: [כִּי־{{מ:אות-ג|ט֣}}וֹב] #'''(ג)''' שמות, בֹא [[שמות יא/טעמים#יא ח|(יא,ח)]]: [{{מ:אות-ג|צֵ֤}}א] #'''(ג)''' שמות, תצוה [[שמות כח/טעמים#כח לו|(כח,לו)]]: [צִּ֖י{{מ:אות-ג|ץ}}] #'''(ק או קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 1}}שמות, כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב כה|(לב,כה)]] [בְּ{{מ:אות-ק|קָ}}מֵיהֶֽם] (בקו"ף קטנה או דבוקה; וראו להלן ב[[#קו"ף דבוקה 2|פרשת נשֹא]] [במדבר ז,ב]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [{{מ:אות-ג|שְׁ}}מׇ֨ר־לְךָ֔] #'''(ג)''' ויקרא, צו (ח,טו '''או''' ח,כג): ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֗}}ט] [[ויקרא ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֗ט}}] (כל האותיות) ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֓}}ט{{מ:לגרמיה}}] [[ויקרא ח/טעמים#ח כג|(ח,כג)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֓ט{{מ:לגרמיה}}}}] (כל האותיות) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ל|(יא,ל)]]: [וְהַ{{מ:אות-ג|לְּ}}טָאָ֑ה] #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יח|(א,יח)]]: [לְ{{מ:אות-ג|גֻ}}לְגְּלֹתָֽם] (=ל?מ"ס-ל) #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג טז|(ג,טז)]]: [עַל־{{מ:אות-ג|פִּ֣}}י] #'''(קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 2}}במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ב|(ז,ב)]]: [עַל־הַפְּקֻדִֽים׃] (קו"ף דבוקה, וראו לעיל [[#קו"ף דבוקה 1|בפרשת כי תשא]] [לב,כה]) #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יג/טעמים#יג ל|(יג,ל)]]: [וַיַּ֧הַ{{מ:אות-ג|ס}}] #'''(ג)''' במדבר, בלק [[במדבר כד/טעמים#כד ה|(כד,ה)]]: [{{מ:אות-ג|מַ}}ה־טֹּ֥בוּ] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ב/טעמים#ב לג|(ב,לג)]]: [וַנַּ֥{{מ:אות-ג|ךְ}}] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ג/טעמים#ג יא|(ג,יא)]]: [עֶ֣רֶ{{מ:אות-ג|שׂ}}] #'''(ק)''' דברים, עקב [[דברים ט/טעמים#ט כד|(ט,כד)]]: [{{מ:אות-ק|מַ}}מְרִ֥ים] #'''(ג)''' דברים, שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח יג|(יח,יג)]]: [{{מ:אות-ג|תָּ}}מִ֣ים] #'''(ג)''' דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח סח|(כח,סח)]]: [וְהִתְמַ{{מ:אות-ג|כַּ}}רְתֶּ֨ם] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ד|(לב,ד)]]: [הַ{{מ:אות-ג|צּ}}וּר֙] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ה|(לב,ה)]]: [וּ{{מ:אות-ג|פְ}}תַלְתֹּֽל׃] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יב|(לד,יב)]]: [כׇּל־יִשְׂרָאֵֽ{{מ:אות-ג|ל}}׃] ===אותיות מנוקדות=== [[קובץ:MG1525A.djvu|thumb|רשימת האותיות המנוקדות במסורה הגדולה על פרשת במדבר (ג, לט "וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ") שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=313]] בניגוד ל[[#אותיות גדולות וקטנות|אותיות הגדולות והקטנות]], לסימון האותיות המנוקדות יש ביצוע עקבי בכתבי־היד בהתאם לרשימות המסורה. אמנם יש בכל זאת אי הסכמה לגבי פרטים מסויימים. להלן רשימה של האותיות המנוקדות בתורה במהדורתנו ובכתבי־היד העיקריים: #בראשית, לך־לך [[בראשית טז/טעמים#טז ה|(טז,ה)]]: [וּבֵינֶֽיׄךָ]*=ל #בראשית, וירא [[בראשית יח/טעמים#יח ט|(יח,ט)]]: [אֵׄלָ֔יׄוׄ]* / ל=[אֵׄלָׄ֔יׄוׄ] (=מ"ס-ל <ד' [נקודות]>) #בראשית, וירא [[בראשית יט/טעמים#יט לג|(יט,לג)]]: [וּבְקוּׄמָֽהּ]*=ל #בראשית, וישלח [[בראשית לג/טעמים#לג ד|(לג,ד)]]: [וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ]*=ל #בראשית, וישב [[בראשית לז/טעמים#לז יב|(לז,יב)]]: [אֶׄתׄ־צֹ֥אן]*=ל #במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג לט|(ג,לט)]]: [וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ]*=ל #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט י|(ט,י)]]: [רְחֹקָ֜הׄ]*=ל #במדבר, חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [אֲשֶׁ֖רׄ]*=ל #במדבר, פינחס [[במדבר כט/טעמים#כט טו|(כט,טו)]]: [וְעִשָּׂרוֹׄן֙]* / ל=[וְעִשָּׂרׄוֹן֙] (הנקודה ברי"ש!) #דברים, נִצבים [[דברים כט/טעמים#כט כח|(כט,כח)]]: [לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַׄד־עוֹלָ֔ם]*=א / ל=[לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַד־עוֹלָ֔ם] (=מ"ס-ל) ===נו"ן הפוכה=== תופעת הנו"ן ההפוכה או המנוזרת (׆) נמצאת סביב פרשה אחת בתורה (בהתחלה ובסוף סה"כ פעמיים), ואילו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נו"ן הפוכה|בנביאים כתובים]] היא נמצאת 7 פעמים ב[[תהלים קז/טעמים#קז כג|מזמור ק"ז]] (כ"ג-כ"ח, מ) בתהלים. מקומן וצורתן בתורה נקבעה במהדורתנו לפי מה שידוע לנו על התופעה בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו.{{הערה|לתיעוד מלא של נתונים ראו בתיעוד הנוסח בדף העריכה.}} '''תצוגת נו"ן הפוכה במהדורתנו ובמקורות הנוסח:''' #'''[[במדבר י/טעמים#י לה|במהדורתנו: במדבר, בהעלֹתך (י,לה-לו)]]''' #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Leningrad-codex-04-numbers.pdf&page=17 בכתי"ל] ([http://tanach.us/Tanach.xml?Num10:1-10:36 הקלדת וסטמינסטר]) #בכתי"ש: [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=33 עמוד ראשון] | [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=34 עמוד שני] #[http://www.bl.uk/manuscripts/Viewer.aspx?ref=or_4445_f115r בכתי"ב] (ראו שם דף 129 ע"א וע"ב) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Tanakh-Sassoon1053-04-Numbers.pdf&page=12 בכתי"ש1] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:MG1525A.djvu&page=332 במ"ג דפוס ונציה] ("ב׆סע", "כמתא׆נים"!) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Sefer-Torah-Elihu-Shannon-2.djvu&page=165 בספר תורה טיפוסי הכתוב על קלף] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:David-kokhav-sefer-torah.pdf&page=155 בספר תורה מיוחד הכתוב על קלף] ==מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות== מהדורתנו מיועדת כאמור להציג את מסורת הסופרים בתורה על־פי המסורה הטברנית ולפי ספרי התורה בימינו. ניתן להגיע אל נוסח האותיות בתורה שהיה בכתר ארם צובה על ידי שחזור אמין (לפי שיטת ברויאר ועל פי עדויות מובהקות), ומתברר שהוא זהה לחלוטין לנוסח האותיות בספרי התורה התימנים (המייצגים לגמרי את שיטת המסורה). אבל לעתים רחוקות (8-9 אותיות בלבד בכל התורה) יש הבדלים בין ספרי תימן מצד אחד, לבין ספרי אשכנז וספרד מצד שני, בנוסח הכתיב המובהק. וב-2 מקומות יש הבדל בין הכתיב אצלנו בספרי התורה למה שהיה כתוב בכתר (על־פי עדויות). במהדורתנו תבוא הערה מיוחדת בכל המקומות האלה.{{הערה|נוסח ההערה הקצרה יציין קודם כל את ספרי "ספרד" לפני "אשכנז" ("בספרי ספרד ואשכנז..."), כי במקומות המעטים שיש בהם שינויים מהסוג הזה (סה"כ 8-9 מקומות בכל התורה כולה), המקור לכולם הוא בפסקי הרמ"ה על־פי "ספרי ספרד המדויקים". בתקופה יותר מאוחרת הושלם היישום של פסקי הרמ"ה גם בספרי התורה האשכנזים. היום גם רוב ספרי אשכנז כמעט זהים לספרי ספרד (חוץ מאות אחת בתיבת דַּכָּ֛א/דַּכָּ֛ה), ושניהם יחד שונים מספרי תימן באותם 8 מקומות (ספרד) או 9 מקומות (אשכנז), כאשר רק ספרי תימן מתאימים לגמרי למסורה. אבל יש מקומות שבמשך שנים רבות עדיין ציינו בדפוסים הישנים את הנוסח המתאים למסורה בתור "נוסח אשכנז", ובמיוחד ב[[דברים כג ב]] ציינו "דכא" באל"ף במקום "דכה" בה"א (הראשון בתור נוסח אשכנז והשני על פי ספרי ספרד בעקבות קביעת הרמ"ה למרות שאין היישום כך היום בספרי תורה ספרדים). ועד עצם היום הזה עדיין כותבים "דכא" באל"ף בספרי התורה של חב"ד. לכן נוסח ההערה ב[[דברים כג ב]] יהיה: "ברוב ספרי אשכנז...", ואילו בשאר המקומות: "בספרי ספרד ואשכנז...". לפרטים נוספים על נוסח אשכנז הישן והתאמתו למסורה, ראו את מאמרו של מרדכי גלצר, [http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_92.7(1).pdf "המסורה בין המזרח למערב"].}} חוץ מנוסח הכתיב המובהק, דהיינו נוסח האותיות, תבוא הערה מיוחדת בכל מקרה של אי־הסכמה לגבי '''תיבות מחוברות''' ועל '''אותיות מיוחדות''' (כגון אותיות גדולות וקטנות וקטועות), וכמו כן על כל הבדל ב'''חלוקת הפרשות'''. גם במקומות הללו, אפוא שיש הבדל בין ספרי התורה, או בין ספרי התורה לכתר, נציין את השינוי באופן ניכר על־ידי הערה בגוף הטקסט (ולא רק בתיעוד הנוסח הבלתי־נראה שבדף העריכה).{{הערה|1=כאמור, בביטוי "ספרי ספרד ואשכנז" הכוונה בעיקר לספרים הנפוצים בימינו, שכל ענייני הכתיב שבהם כבר הותאמו להכרעתם של הרמ"ה ו/או אור תורה ומנחת שי. למקור זמין ברשת כדי לאשר תופעות מיוחדות בספרי תורה תימניים, ראו '''[http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=583 כאן]'''.}} '''בטבלה הבאה מובאים כל המקומות שבהם מופיעה הערה מיוחדת בתורה במהדורתנו.{{הערה|לגבי מגילת אסתר ראו ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הסופרים במגילת אסתר: הערות מיוחדות|פרק הבא של המבוא]].}} סוגי השינויים מובלטים על ידי צבעים:''' *{{צבע גופן|אדום|אדום}}=שינויים מובהקים בנוסח האותיות (11 מקומות בתורה; 9 הבדלים בין ספרי התורה, ו-2 הבדלים בין ספרי התורה לכתר ארם צובה ע"פ עדויות) *{{צבע גופן|כתום|כתום}}=תיבות מחוברות (3 תופעות בתורה, אחת מהן ב-3 מקומות){{הערה|ההערה על "{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙" ([[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב,ו]]) מופיעה בטבלה בכתום. היא מתייחסת רק לשאלת הרווח אחרי האות ה"א, ולא לנושא של האות הגדולה (המשותף לספרי התורה ולכתר).}} *{{צבע גופן|צהוב|צהוב}}=שינויים בחלוקת הפרשות: סוג הפרשה (פתוחה או סתומה) או העדר פרשה (5 מקומות בתורה) *{{צבע גופן|ירוק|ירוק}}=אותיות מיוחדות: גדולות או קטנות או קטועות (8 מקומות בתורה){{הערה|לגבי האותיות המיוחדות, הערנו על הבדלים בין ספרי התורה של העדות. אך לא הערנו על הביצוע (או חוסר הביצוע) של אותיות מיוחדות בכתר ארם צובה, בגלל שברוב המקומות ממילא אין ביצוע בכתר.}} יש 27 שינויים מכל הסוגים האלה בתורה (נוסח האותיות המובהק, תיבות מחוברות, אותיות מובהקות, חלוקת הפרשות). שינוי אחד ("פוטי[ ]פרע") נמצא ב-3 מקומות, ובכל מקום יש הערה, ולכן יש סה"כ 29 הערות בנוסח התורה. אפשר לראות את כל ההערות במקום אחד, ביחד עם קישורים ישירים לתוך גוף הטקסט, בדף המציג את [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב#הערות|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. {| width=100% border=5 cellpadding=2 align=center |colspan=8 align=center|{{ג|{{קו תחתי|'''הערות מיוחדות בנוסח התורה'''}}}}<br>ציון ההבדלים בין ספרי התורה במסורת תימן, ספרד ואשכנז, ובין ספרי התורה לכתר ארם צובה |- align=center !פסוק !פרשת השבוע !מילה או הקשר !כתר ארם צובה{{הערה|לפי עדויות או מקבילות במקומות שהוא לא קיים.}} !ספרי תימן !ספרי ספרד ואשכנז !נוסח הפנים<br>במהדורתנו !הערה במהדורתנו |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ד/טעמים#ד יג|בראשית ד, יג]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ד יג|בראשית]] |מִנְּשֽׂ(וֹ)א |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֽׂוֹא |מִנְּשֹֽׂא‏ |בספרי ספרד ואשכנז מִנְּשֽׂוֹא |- align=center bgcolor="lime" |[[בראשית ה/טעמים#ה א|בראשית ה, א]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ה א|בראשית]] |סמ"ך של סֵ֔פֶר | |סמ"ך גדולה |סמ"ך רגילה |סמ"ך רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|סֵ֔}}פֶר בסמ"ך גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ז/טעמים#ז יא|בראשית ז, יא]] |[[פרשת נח/טעמים#ז יא|נֹח]] |מַעְיְנ(וֹ)ת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנוֹת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |בספרי ספרד ואשכנז מַעְיְנוֹת֙ |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ט/טעמים#ט כט|בראשית ט, כט]] |[[פרשת נח/טעמים#ט כט|נֹח]] |וַיִּֽהְיוּ֙ / וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |בספרי ספרד ואשכנז וַֽיְהִי֙ |- align=center bgcolor="orange" |[[בראשית מא/טעמים#מא מה|בר' מא, מה]];<br>[[בראשית מא/טעמים#מא נ|מא, נ]];<br>[[בראשית מו/טעמים#מו כ|מו, כ]]. |[[פרשת מקץ/טעמים#מא מה|מקץ (1)]]<br>[[פרשת מקץ/טעמים#מא נ|מקץ (2)]]<br>[[פרשת ויגש/טעמים#מו כ|ויגש (3)]] |פוטי[ ]פרע |פוטי פרע |פוטיפרע<br>(תיבה אחת) |פוטי פרע<br>(שתי תיבות) |פוטי פרע |בספרי תימן<br>פּֽוֹטִיפֶ֛רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע<br>בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות א/טעמים#א יט|שמות א, יט]] |[[פרשת שמות/טעמים#א יט|שמות]] |אֲלֵ(י)הֶ֛ן |אֲלֵיהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |בכתר ארם צובה היה כתוב אֲלֵיהֶ֛ן |- align=center bgcolor="orange" |[[שמות יז/טעמים#יז טז|שמות יז, טז]] |[[פרשת בשלח/טעמים#יז טז|בשלח]] |כֵּ֣ס[ ]יָ֔הּ |כֵּ֣סְיָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |בכתר ארם צובה היה כתוב כֵּ֣סְיָ֔הּ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כה/טעמים#כה לא|שמות כה, לא]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כה לא|תרומה]] |תֵּ(י)עָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּיעָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |בספרי ספרד ואשכנז תֵּיעָשֶׂ֤ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו, ז]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כו ז|תרומה]] |וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים |פרשה פתוחה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כח/טעמים#כח כו|שמות כח, כו]] |[[פרשת תצוה/טעמים#כח כו|תצוה]] |הָאֵפ֖(וֹ)ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפ֖וֹד |הָאֵפֹ֖ד‏ |בספרי ספרד ואשכנז הָאֵפ֖וֹד |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד, א]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד א|כי תשא]] |וַיֹּ֤אמֶר...<br>פְּסָל־לְךָ֛ |פרשה סתומה? |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="lime" |[[שמות לד/טעמים#לד ז|שמות לד, ז]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד ז|כי תשא]] |נו"ן של נֹצֵ֥ר‏ |נו"ן רגילה |נו"ן רגילה |נו"ן גדולה |נו"ן גדולה |בספרי תימן נֹצֵ֥ר בנו"ן רגילה |- align=center bgcolor="lime" |[[ויקרא ו/טעמים#ו ב|ויקרא ו, ב]] |[[פרשת צו/טעמים#ו ב|צו]] |מ"ם של מוֹקְדָ֨הֿ | |מ"ם רגילה |מ"ם קטנה |מ"ם קטנה |בספרי תימן מוֹקְדָ֨הֿ במ"ם רגילה |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז, כב]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כב|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר...<br>כָּל־חֵ֜לֶב |פרשה פתוחה<br>(כנראה) |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ויקרא ז כח]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כח|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר...דַּבֵּ֛ר...<br>הַמַּקְרִ֞יב |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי תימן |- align=center bgcolor="red" |[[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט, טז]] |[[פרשת קדושים/טעמים#יט טז|קְדֹשִׁים]] |רֵעֶ֑(י)ךָ |רֵעֶ֑יךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |בכתר ארם צובה היה כתוב רֵעֶ֑יךָ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א, יז]] |[[פרשת במדבר/טעמים#א יז|במדבר]] |בְּשֵׁמֽ(וֹ)ת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֽוֹת |בְּשֵׁמֹֽת |בספרי ספרד ואשכנז בְּשֵׁמֽוֹת |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י, י]] |[[פרשת בהעלותך/טעמים#י י|בהעלֹתך]] |חָדְשֵׁ[י]כֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |בספרי ספרד ואשכנז חָדְשֵׁכֶם֒ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר כב/טעמים#כב ה|במדבר כב, ה]] |[[פרשת בלק/טעמים#כב ה|בלק]] |בְּע֗(וֹ)ר |בְּעֹ֗ר?{{הערה|1=יש כאן עדויות חולקות, ואולם נראה שעדיפה העדות המפורשת המגובה בעדות המושלמת (בכל מקום אחר) של ספרי תימן=בְּעֹ֗ר, לעומת העדות שבשתיקה של א(ס)=בְּע֗וֹר. למידע מלא והפניות, ראו בהערת הנוסח על [[במדבר כב/הערות נוסח#כב ה|במדבר כב,ה]].}} |בְּעֹ֗ר |בְּע֗וֹר |בְּעֹ֗ר |בספרי ספרד ואשכנז בְּע֗וֹר |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה י|במדבר כה, י]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה י|פינחס]] |יו"ד של פִּֽינְחָ֨ס |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |נהוג לכתוב ביו"ד זעירא<ref>מקור המנהג בספר הזוהר, ואין לו שום תימוכין בספרות המסורה. חכמי המסורה האחרונים הזכירו אותו אבל לא קיבלו אותו, כגון המנחת שי שכתב: '''פינחס.''' פרשה פתוחה. אמרו בזוהר כאן וגם בפרשת "אחרי מות" כי "פינחס" זה ביו"ד זעירא, ושהיא מאלפ"א בית"א דאתוון זעירן. אך בכל הספרים והמסרות ובאלפ"א בית"א שלנו מאותיות זעירות, לא נמצא רק י' ד"צור ילדך תשי". עוד משמע מהזוהר כי פה בלבד פינחס מלא יו"ד. והרמ"ה ז"ל כתב: "ותלד לו את פינחס" מלא יו"ד, וכל אוריתא דכותיה מלא. עד כאן לשונו. וכן נמצא בכל הספרים והמסרות. ובעל אור תורה האריך לבאר הזוהר שלא יהיה נגד ספרינו. ואנכי לא ידעתי בנסתרות ממני. '''עד כאן לשון המנחת שי.''' אבל היו"ד הזעירא נמצאת בפועל ברוב ספרי התורה הנפוצים בימינו, וברבים מהחומשים המודפסים אף מציינים שהיו"ד הזעירא היא "על פי המסורה". וראו עוד גם בהערה 45 [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18503 במאמר זה] מאת פרופ' ישעיהו מאורי.</ref> |פִּֽינְחָ֨ס (אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז נהוג לכתוב פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס ביו"ד זעירא |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה יב|במדבר כה, יב]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה יב|פינחס]] |וי"ו של שָׁלֽוֹם |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |וי"ו קטיעא |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז וי"ו קטיעא |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים יא/טעמים#יא כא|דברים יא, כא]] |[[פרשת עקב/טעמים#יא כא|עקב]] |צד"י של הָאָֽרֶץ | |צד"י גדולה |צד"י רגילה |צד"י רגילה |בספרי תימן הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}} בצד"י גדולה |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים כב/טעמים#כב ו|דברים כב, ו]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כב ו|כי תצא]] |קו"ף של קַן־צִפּ֣וֹר | |קו"ף גדולה |קו"ף רגילה |קו"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|קַ}}ן בקו"ף גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[דברים כג/טעמים#כג ב|דברים כג, ב]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כג ב|כי תצא]] |דַּכָּ֛א / דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |בספרי ספרד ורוב ספרי אשכנז דַּכָּ֛ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז, כ]] |[[פרשת כי תבוא/טעמים#כז כ|כי תבוא]] |אָר֗וּר שֹׁכֵב֙<br>עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו |פרשה סתומה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="orange" |[[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב, ו]] |[[פרשת האזינו/טעמים#לב ו|האזינו]] |{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙ |{{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |בספרי תימן {{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים לג/טעמים#לג כט|דברים לג, כט]] |[[פרשת וזאת הברכה/טעמים#לג כט|וזאת הברכה]] |אל"ף של אַשְׁרֶ֨יךָ |אל"ף רגילה |אל"ף גדולה |אל"ף רגילה |אל"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ באל"ף גדולה |} ==מסורת הסופרים בתורה: מהדורת כתיב (אותיות בלבד)== ראו: [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. ==רמת הדיוק בנוסח הניקוד והטעמים לעומת נוסח האותיות== יש הבדל עקרוני בין מסורת '''הקריאה''' (דהיינו ההגייה והנגינה) המשתקפת בכתבי־היד לבין מסורת '''הכתיבה''' הנמצאת בהם: נוסח '''האותיות''' בכתבי־היד איננו אחיד כלל, אבל '''ניקוד התיבות והטעמתן''' אחיד בכמעט כל מקום. ממצאיו של ברויאר מראים שנוסח הטעמים היוצא מכתבי־היד יציב להפליא, ואף בנוסח המקובל שבדפוסים איננו מוצאים שינויים רבים בעלי חשיבות; נוסח הדפוסים עולה בדיוקו אפילו על חלק מכתבי־היד בטעמיו. ודבר דומה נכון גם לגבי הניקוד: הנוסח בכתבי־היד יציב ואחיד, ואין בו מחלוקות עקרוניות; ואילו בנוסח המקובל שבדפוסים מספר השינויים אמנם ניכר, אבל הוא לא גדול במיוחד. כך תיאר והסביר הרב ברויאר את ההתפתחות ההיסטורית שיוצאת מתוך השוואה בין שני התחומים השונים (האותיות מול הניקוד והטעמים), בסיכום הנפלא (והמהפכני בשעתו) שכתב ע"פ ממצאיו:{{הערה|'''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא''', עמ' 91-94. הבאנו את דברי ברויאר בהרחבה בגלל חשיבותם החינוכית הרבה, ותרומתם הגדולה להבנת הנושא. אמנם מאותה סיבה קיצרנו אותם באופן חלקי, הוספנו בהם הדגשים, בצענו בהם שינויים קלים ליתר בהירות (בעיקר בפיסוק), וגם השמטנו חלק מהערותיו של ברויאר. לגבי שינוי התפיסה המהפכני שבדבריו הבאים של ברויאר, השוו את דעתו אל הגישה שהייתה מקובלת עד זמנו בין חוקרי המסורה. הללו חשבו אז ש"נוסח המסורה" לא היה ולא נברא בתור נוסח אחד ואחיד בכל פרטיו. גישה זו מתבטאת באריכות ובחריפות ב[https://archive.org/details/introductiontoma0000unse_b9a7/page/n3/mode/2up הקדמתו של אורלינסקי להוצאה מחדש של מהדורת גינצבורג] (עמ' xvi-xxxvii); הקדמה זו נדפסה שוב בתוך: ''The Canon and Masorah of the Hebrew Bible: An Introductory Reader'', ed. Sid Z. Leiman (New York: Ktav, 1974).}} :נמצא, שכך יש לתאר את נוסח התורה בתקופה שלפני המסורה. קריאת התיבות היתה ברורה ונהירה לכל. ואילו טקסט האותיות – מבחינת חסירות ויתירות – היה עדיין בבחינת בקעה פרוצה. חכמי המסורה מצאו בקעה זו וגדרו בה גדר. וזה היה איפוא תפקידם ביחס לכתיב האותיות וקריאתן: הם לא פסקו איך '''לקרוא''' את האותיות המקובלות – אלא היפוכו של דבר: הם פסקו איך '''לכתוב''' את הקריאה המקובלת. :'''מבחינה זו קדמה איפוא תורה שבעל פה לתורה שבכתב. חכמי המסורה קיבלו מקודמיהם את הקריאה כתורה שבעל פה – וקבעו לה סימני ניקוד וטעמים. לטקסט זה של התורה שבעל פה קבעו אחר כך את הנוסח הסופי של התורה שבכתב.''' :משום כך אתה מוצא, שהרוב המכריע של קביעות המסורה מתייחס למלים הגויות – ולא לתיבות כתובות.{{הערה|הערת ברויאר: דבר זה בא לידי ביטוי בין השאר בהתייחסות לתיבה, שיש בה קרי וכתיב: לעולם התיבה נידונה במסורה על פי הקרי, ולא על פי הכתיב.}} '''אין המסורה מתייחסת לצירוף מסויים של אותיות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של קריאתן; אלא היא מתייחסת לצירוף של הגאים ותנועות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של כתיבתם.''' שכן המלים ההגויות של המקרא הן היסוד שקדם לאנשי המסורה; ליסוד זה נתנו את התיבות הכתובות וקבעו את נוסחן הסופי.{{הערה|הערת ברויאר: אין צריך לומר, שחכמי המסורה לא בדו את הנוסח מלבם, אלא קבעוהו על יסוד הספרים שלפניהם. אולם בדורות שלפני המסורה היה כל סופר מעתיק מן הספר שלפניו, ולא היתה כל הכרעה בין הנוסחות; ואילו חכמי המסורה פסקו הלכה סופית באותה סוגיה.}} :אין זה איפוא אלא טבעי, שהניקוד הוא אחיד בכתבי היד, ואילו כתיב התיבות שנוי במחלוקת. שתי התופעות האלה אינן אלא המשך למצב שקדם למסורה. עדיין לא נשתכחה התורה שבעל פה המקובלת; ואילו ההורה שבכתב "המחודשת"{{הערה|הערת ברויאר: השוה את לשון השואל בשו"ת הרשב"א סי' רלב: ואין אנחנו חוששין לספרי התלמוד לתקן הספרים לשנותם... ואיך נחוש לספרי המסורה '''חדשים מקרוב באו'''.}} עדיין לא פשטה בכל ישראל. וגם בתקופה הסמוכה לאנשי המסורה עדיין לא היו בקיאים בחסירות וביתירות – ממש כבתקופת התלמוד.{{הערה|הערת ברויאר: ספרים אחדים היוצאים מכלל זה – כגון 'הספר הידוע במצרים' – אינם משנים את התמונה הכללית. הללו לא היד אלא בבחינת מיעוט, והשפעתם לא היתה ניכרת ברוב ישראל. עדים לכך הם דברי רמ"ה בהקדמה לספרו. וראה עוד בהמשך כאן.}} :על רקע זה יש להעריך את המפעל ההיסטורי של הרמ"ה. מצב הספרים שבימיו מתואר בבהירות בהקדמה לספרו... אך כאן יש להבליט בייחוד את ההשוואה לחכמי התלמוד. וכך הוא טוען: חכמי התלמוד לא היו בקיאים בחסרות ויתרות; "וכל שכן שנתקיים בנו בעונותינו: 'לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'..." (מהקדמת הרמ"ה לספר מסורת סייג לתורה). :אכן עד שלא בא הרמ"ה היה כתיב המסורה בבחינת הלכה ואין עושין כן. '''הסופרים''' המשיכו להעתיק מן הספרים שלפניהם – כדרך שעשו בתקופה שלפני המסורה; נמצא, שעדיין לא היו "בקיאין בחסירות וביתירות". ואילו '''המסרנים''' רשמו את המסורות – על פי הנוסח שנקבע בידי חכמי המסורה. אך אלה לא נגעו במלאכתם של אלה אלא במקרים נדירים בלבד; כביכול, "אנן בדידן ואינהו בדידהו". :'''זו היתה איפוא חשיבות מפעלו של הרמ"ה. הוא קבע את נוסח התורה על פי המסורה – לא כהלכה עיונית – אלא בהוראה מעשית. באותה שעה הוא השלים, לאמיתו של דבר, את מפעל המסורה. בבית מדרשו של הרמ"ה יצא נוסח המסורה מן הכח אל הפעל – ומשם הוא פשט בכל ישראל.''' :וכך יפה כוחם של הדורות האחרונים אפילו מכוח חכמי התלמוד; שכן "בזמן הזה אנן בקיאין בחסירות ויתירות, אף שבזמן הש"ס לא היו בקיאים, שכבר ישב על מדוכה זו הרמ"ה ז"ל ובירר הכל כשמלה" (אבני נזר, יורה דעה, סימן שנו, סעיף ה). תיאור זה, המובא כאן בשם אחד מגדולי חכמי ההלכה, הוא ציור מדויק של התהליך ההיסטורי. נוסח הכתיב של התורה עדיין לא היה קבוע סופית בתקופת התלמוד. הוא נקבע במשנה עיונית רק על ידי חכמי המסורה. והוא נתקבל למעשה בכל ישראל רק בכוח ההוראה של הרמ"ה. :'''תהליך הפוך עבר באותו זמן על נוסח הקריאה. נוסח זה היה בתחילה בבחינת תורה שבעל פה, וזו עלולה להשתכח מן הלב. שבטי ישראל התרחקו זה מזה ונדדו מגולה לגולה. הריחוק המקומי הביא בעקבותיו פילוג לשוני. הבדלי המבטאים שבין הארצות השונות הן אות לפילוג הזה.''' :נדודי ישראל בגלויות אינן הסיבה היחידה להשכחת נוסח הקריאה. שכן ככלי ההתפתחות של כל הלשונות חלים גם על לשון הקודש. וקריאה הנמסרת רק כתורה שבעל פה עלולה להשתנות במרוצת הדורות.{{הערה|הערת ברויאר: המסורות השונות של קריאת המשנה והתלמוד יכולות לשמש דוגמה לכל זה.}} :'''צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שהעמיד את חכמי הניקוד על אֵם הדרך של היציאה לגלות. הללו הפכו את תורת הקריאה שבעל פה לתורת הניקוד שבכתב. ודרכו של נוסח כתוב לשמור על טהרתו המקורית – יותר מקריאה הנמסרת בעל פה.''' :'''בהמשך הדורות נתהפך איפוא היחס שבין קריאה לניקוד. חכמי המסורה היו מנקדים על פי הקריאה שבעל פה; הדורות המאוחרים היו קוראים על פי הניקוד שבכתב.''' :אולם גם הניקוד הכתוב לא היה מובטח מפני תהפוכות ושינויים. שכן דרכי הניקוד – בניגוד לדרכי הכתיב – תלויות בכללי הדקדוק. והללו פועלים לעתים קרובות בכיוון להשכחת מסורת הקריאה. זאת ועוד: סימנים הדומים זה לזה מבחינה גרפית עלולים להתחלף זה בזה; ויש להביא בחשבון גם את האפשרות של טעויות סופר גרידא. אף זו: יש להניח, שגם בתקופות מאוחרות לא נשתכח טיבם המקורי של הנקדנים – המנקדים על פי מסורת הקריאה שבעל פה. וכך נוצרה זיקת גומלין בין קריאה לניקוד: משהתפתחה והשתנתה מסורת הקריאה, נשתנו גם סימני הניקוד; והשינויים שחלו בניקוד הביאו לידי שינויים בדרכי הקריאה. :עבודתם השקודה של חכמי האחרונים – מאו"ת ומ"ש ועד רש"ד ורוו"ה – עצרה בסופו של דבר גם את התהליך הזה. נקבעו נוסחות של ניקוד, כדרך שנקבע בשעתו נוסח הכתיב. נוסחות אלה אינן זהות בכל מקום עם הנוסח המקורי של המסורה. מהן לומד הקורא את תורת הקריאה. :'''וכך נתהפך עתה היחס שבין מקרא למסורת. לשעבר היו המלים ההגויות בחזקת נתון קבוע; על פיהן ניקד הנקדן, והמסרן קבע להן את כתיב המסורה; אלא שכתיב זה עדין לא פשט בכל ישראל. עתה כבר נתהפכה הקערה על פיה. כתיב המסורה הוא בחזקת נתון קבוע, והוא פשט בכל ישראל; לכתיב זה מוסיף הנקדן את הניקוד על פי מסורת הניקוד שנקבעה לאחרונה; והתיבות המנוקדות הופכות בפי הקורא למלים הגויות. אך הללו אינן זהות בכל מקום עם מסורת הקריאה המקורית.''' :זו משמעות התופעות, שעמדנו עליהן כאן. ויש לכך לא רק חשיבות עיונית, – אלא גם תוצאה מעשית. שכן בדורנו נעשים ניסיונות שונים להחזיר למקרא את נוסח המסורה – על יסוד כתבי היד שנתגלו לאחרונה; זאת מתוך הנחה, שנוסח המקרא התפתח ונשתנה מאז תקופת המסורה. אולם בעניין זה יש להסיק שתי מסקנות מן הדברים שנתבארו כאן. :בנוסח הניקוד חלו באמת שינויים מסוימים; הללו טעונים הגהה – אם מבקשים לחזור אל הנוסח המקורי על פי המסורה. אולם שינויים אלה הם מועטים יחסית... :גם בנוסח הכתיב חלו שינויים – בהשוואה אל כתבי היד. אך הללו אינם טעונים הגהה, אם מבקשים לחזור אל הנוסח על פי המסורה. שכן הנוסח המקובל בישראל – נוסח רמ"ה-או"ת ובייחוד נוסח יהודי תימן – הוא הוא הנוסח המקורי על פי המסורה. כל חזרה אל נוסח אחד מכתבי היד יש בה משום נסיגה, המתעלמת מן ההישגים שהושגו על ידי חכמי ישראל. דבר אין לה ולהחזרת כתיב המסורה לקדמתו. נראה אם כן ש'''מסורת הקריאה''' של בעלי המסורה הטברנים, המתועדת במערכות הניקוד והטעמים שבכתר ובכתבי־היד הקרובים לו, הייתה ידועה וקבועה להם כבר מראש, עוד לפני שרשמו את סימני הניקוד והטעמים. בעלי המסורה לא ניקדו והטעימו על פי טופס מקרא שלפניהם, אלא על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה על פיהם. הנקדנים היו בקיאים בהגיית המלים ובנגינתן, ועל פיהן ניקדו והטעימו את התיבות שלפניהם. משום כך אין כמעט מחלוקות משמעותיות וקשות להכרעה ביניהם ביחס לטעמים ולעיקרי הניקוד.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ’ 67. קביעה זאת מתבררת לא רק מתוך האחידות הכללית השוררת בין כתבי היד בנוגע לניקוד ולטעמים, אלא אף מהסוגים המסוימים של הטעויות בכתבי־היד הפחות מדויקים. ממצאיו של ברויאר מראים שהסטיות בהטעמתם של כתי"ל וכתי"ש כמעט ולא קיימות בתורה, לעומת כתי"ב וכתי"ש1, שבהם הן יחסית מרובות: "ב'''ב''' מרובים המקרים שבהם הנקדן החליף בהם טעמיהם של פסוקים דומים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות ב'''ש1'''. כנגד זה ב'''ש1''' יש מקרים לא מועטים, שהנקדן נמשך בהם אחרי שיגרת נגינת הטעמים – או צירף טעמים בניגוד לכללי היסוד של סמיכות הטעמים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות מאוד ב'''ב'''" (ברויאר, שם). נראים הדברים אם כן שגם דיוקם הרבה של כתי"ל וכתי"ש בתחום הנגינה מצד אחד, וגם סוג הסטיות בטעמים בכתי"ב ובכתי"ש1 מצד שני, מעידים כאחד שנקדני כתבי־היד ניקדו על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה בפיהם. אותו דבר מתברר היטב גם בתחום של הניקוד, שבו ארבעת כתבי־היד '''ל, ב, ש, ש1''' אחידים כמעט בכל מקום (ראו בסיכום שם, עמ' 45).}} לכן מהדורת מקרא המבוססת על הכתר וכתבי־היד הקרובים לו תהיה נציגה נאמנה למסורת הקוראים הטברנית, בכללה ופרטיה. ==מסורת הקוראים בתורה: כתי"ל כבסיס לניקוד ולטעמים== בספרו '''כתר ארם צובה: ניקודו וטעמיו''' השווה פרופ’ ישראל ייבין את הניקוד והטעמים שבכתר אל כתבי־היד הקרובים לו והרחוקים ממנו (ואף למנהגי הדפוסים). בסוף ספרו סיכם: :מכל זה מסתבר, שיש להעדיף את '''ל''' מכל כתבי־היד האחרים הקרובים ל'''א''', הן במקום ש'''א''' חסר, הן במקום שרצויה עדות מסייעת, הן להשוואת שיטתו לשיטת '''א'''.{{הערה|ייבין, נו.3 עמ' 358.}} גם הרב ברויאר, בעקבות ייבין, הגיע לאותה מסקנה בממצאיו, דהיינו שלהעתיק את הניקוד והטעמים מתוך כתי"ל זה כמעט כמו להעתיק את הניקוד והטעמים מתוך הכתר עצמו. ואף מהדירי '''מקראות גדולות הכתר''' אימצו את מסקנותיהם הקודמות של ייבין וברויאר, ובחרו בכתי"ל בתור הכלי הראשון במעלה לשחזור נוסח הניקוד והטעמים בכתר בחלקיו החסרים: "...כ"י '''ל''', שנוסח הניקוד והטעמים שלו במקרא כולו הוא הקרוב ביותר לנוסח ה'כתר' מכל כתבי היד הידועים לנו".{{הערה|עמ' 69*.}} ואף העירו ש"בדיקותינו בקטגוריות שונות של ניקוד וטעמים בעשרות כתבי יד של ימי הביניים חוזרות ומאשרות מסקנה זו."{{הערה|הערה 227 (עמ' 97*). אמנם חובה לציין כאן שמסקנה זו תקפה לגבי מערכת הניקוד והטעמים בכתי"ל באופן כללי, אבל לא לגבי שני פרטים ספציפיים שיוצאים מן הכלל, ולא הגיעו לידי קביעה עקבית וסופית בכתבי־היד הקרובים לכתר ואף לא בתוך הכתר עצמו: חטפים באותיות לא גרוניות (במערכת הניקוד) ונוסח הגעיות (במערכת הטעמים). למדיניות במהדורתנו לגבי חטפים באותיות לא גרוניות ראו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|בפרק השני של המבוא]], ולגבי נוסח הגעיות במהדורתנו ראו [[#סימון הגעיה (המתג)|להלן בפרק זה]].}} כתי"ל יהיה אם כן הבסיס העיקרי במהדורתנו לניקוד ולטעמים בתורה (ובשאר החלקים החסרים בכתר), ע"פ שיטת ייבין שכבר בוצעה למעשה במהדורות ברויאר{{הערה|ועל פיהן גם במהדורה הדיגיטלית של "מכון ממרא".}} וב'''מקראות גדולות הכתר'''. אמנם גם יש בכל זאת תופעות חריגות בניקוד ובטעמים שבכתי"ל שיש לתקן אותן על ידי מקורות נוספים או לעצב אותן לפי שיטת מהדורתנו, ואלה יפורטו בשני תתי-הסעיפים הבאים. ===הערכת הדיוק בנוסח הניקוד בכתי"ל=== לפי ייבין, שיטת הניקוד בכתי"ל דומה להפליא לניקוד שבכתר, ואולם רמת דיוקו פחות מושלמת: "'''ל''' נכתב בקפדנות והוא מדויק למדי, אך נופל קצת מבחינה זו מ'''אק'''. יש בו טעויות־סופר קצת יותר מאשר ב'''א'''... בניקוד הוא דומה ברוב ענייניו ל'''א''', אלא שמעטים בו חטפים באותיות לא־גרוניות וכן שונה דרכו בניקוד כתיב וקרי...".{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} על פי זה קבע שיש להעדיף את כתי"ל לשחזור הניקוד והטעמים שבכתר. ובכל זאת יש לעמוד על המיעוט הקטן של שינויים מובהקים בניקוד, שבהם שונה שונה כתי"ל מהכתר ושאר כתבי־היד הקרובים לו, וכן על טעויות הסופר בו שהם "קצת יותר מאשר ב'''א'''". '''שינויים מובהקים בניקוד:''' מתוך מאות האלפים של סימני הניקוד בתורה,{{הערה|לפי נתוני [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#CharacterTypes הסטטיסטיקה במהדורת וסטמינסטר] יש 257,838 סימני ניקוד בתורה, ו-1,000,912 בכל התנ"ך. כשמדובר בכמות כזאת, מתברר שהדוגמאות של השינויים המובהקים שנביא כאן, ואפילו כמה מאות של טעויות סופר, אינן גורעות כלל מהתיאור של כתי"ל ככתב־יד מדויק מאוד. ובכל זאת רמת דיוקו אינה מגיעה לדיוק הכמעט מושלם שבכתר ארם צובה.}} בכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר יש הבדלים מובהקים, המבטאים עדות לקריאה שונה, במקומות אחדים בלבד בתורה. ובכמעט כל מקום (חוץ מאחד), שונה גרסתו של כתב־יד חריג אחד מחבריו. ברויאר הביא את הדוגמאות הבאות:{{הערה|א.1-3 (עמ' 35). במשך עבודת ההגהה על התורה מצאנו מעט דוגמאות נוספים, וציינו אותן בתיעוד הנוסח. במשך הזמן כשנעבור על התיעוד, נוסיף אותן לרשימה זו.}} *בשני מקומות ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]; [[דברים לא/טעמים#לא כא|דברים לא,כא]]) יש מחלוקת בין כתבי־היד לגבי קמץ ופתח, ושתיהן תלויות במחלוקת בן־אשר ובן־נפתלי. במקרה הראשון ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]) מביא כתי"ל את נוסח בן־אשר בדומה לרוב כתבי־היד (מלבד ש). במקרה השני ([[דברים לא/טעמים#לא נ|דברים לא,כא]]) תומכים שני כתבי־היד (ל, ש1) בנוסח בן־נפתלי, ושני כתבי־יד (א, ש) בנוסח בן־אשר. בשני המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *יש בכתי"ל ניקוד חריג, באופן מודע וכנראה לפי מסורת הגייה מיוחדת (ולא טעות סופר), בעוד שלוש תיבות בתורה, בניגוד לשאר כתבי־היד: [[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]]; [[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]]; [[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]]. בשלושת המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *בנוסף לכך ציין ברויאר מספר תופעות לגבי דגשים בכתי"ל ו/או בכתי"ש, שנראה שיש בהן עניין של נטייה או שיטה.{{הערה|שם, א.4-9 (עמ' 35-37).}} הערנו עליהן במקומן בתיעוד הנוסח, וראוי להזכיר אחת מהן: סימון כפול של קובוץ ושורוק בתיבה שיש בה א' נחה (הרֻאוּבני/לרֻאוּבני/ולרֻאוּבני). תופעה זאת נמצאת בחמש מקומות בכתי"ל בתורה ובספר יהושע ([[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]]; [[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]]; [[דברים ג/טעמים#ג טו|ג,טו]]; [[דברים ד/טעמים#ד מג|ד,מג]]; [[יהושע יב/טעמים#יב ו|יהושע יב,ו]]), ולכן ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר, אבל גם אין בה שיטה גמורה כי במקומות אחרים (כגון [[במדבר לד/טעמים#לד יד|במדבר לד,יד]]) הניקוד כמקובל בשורוק בלבד (הראוּבני). '''ניקוד חריג וטעויות סופר:''' חוץ מעניינים של נטייה או של שיטה, שיש בהם ביטוי של מסורת הגייה מובהקת או של מנהג סופרים מודע, יש גם דוגמאות רבות של ניקוד חריג בכתי"ל שמקורן בטעות סופר גרידא, או שיש בהן כנראה שריד של ניקוד לפי מסורת הגייה שונה (שלא השתרשה לגמרי תוך כדי מלאכת ההגהה בכתב־היד). לפי ייבין, רמת דיוקו הכללית של כתי"ל "נופלת קצת" מזו של כתר ארם צובה, למרות הדמיון המובהק ביניהם בשיטת הניקוד. אבל נראה שהיא נופלת יותר מ"קצת", למרות שעדיין מדובר על כתב־יד מדויק מאוד. שהרי בכתי"ל יש מאות רבות של טעויות, למרות שהוא עדיין מדויק מאוד; ואילו כתר ארם צובה מהווה יצירה כמעט־מושלמת. *פתח וסגול (שריד של מסורת ההגייה הבבלית) *דוגמאות רבות של השמטת דגשים (גם כאן טען דותן שמדובר על שריד של מסורת ההגייה הבבלית) ולפעמים הוספתם, וכך גם לגבי מפיק.{{הערה|במיוחד יש לציין את התופעה של דגש בלתי-צפוי באותיות גרוניות, כגון וְנָהָרּ֙ ([[בראשית א/טעמים#א י|בראשית א,י]]), רַּבִּֽים ([[קהלת ז/טעמים#ז כט|קהלת ז,כט]]), הַהּֽוּא ([[קהלת ט/טעמים#ט טו|קהלת ט,טו]]), רַּבָּ֣תִי ([[איכה א/טעמים#א א|איכה א,א]]).}} *השמטתן של נקודות חטף או הוספתן (לעתים). *טעויות סופר מובהקות אחרות (רבות). בדוגמאות מהסוג הזה בדרך כלל הוספנו סימן קריאה (!) בתיעוד הנוסח לאחר שהבאנו את נוסח כתי"ל. לעומת זאת אין סימן קריאה בסוגים טיפוסיים של ניקוד חריג בכתי"ל (כגון השמטת דגש). רשימות שונות של חריגות הניקוד בכתי"ל חוברו במשך הזמן על ידי דותן,{{הערה|במהדורת "עדי" וב-BHL.}} ברויאר,{{הערה|במבואות לכרכי "דעת מקרא" ובנספחים לשלושת מהדורותיו.}} וברשימת ההערות שבתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].{{הערה|אפשר למצוא תיעוד חלקי נוסף באפרט שינויי הנוסחאות במהדורות BHS ועוד יותר ב-BHQ.}} רשימות אלו משלימות אחת את השנייה,{{הערה|חובה להדגיש שאוסף הנתונים המלא והמדויק ביותר נמצא דווקא ברשימותיו של ברויאר, וכל השאר בעצם משלימים אותו. אמנם גם ברשימותיו של ברויאר חסרות דוגמאות שנעלמו מעינו הבוחנת.}} ואיסוף של הנתונים מכולן ביחד מראה באופן ברור שכתי"ל מייצג שיטת ניקוד מובהקת וברורה, אבל הביצוע שלה למעשה אינו מושלם כלל. מבט קל על ההערות במבחר פרקים מתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר] מראה שיש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב הפרקים בתנ"ך, ובפרקים רבים יש כמה.{{הערה|כדי לתאר את גודל התופעה אפשר להסתמך בגסות על [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#Chapters הנתונים הסטטיסטיים] של מהדורת וסטמינסר: בתורה יש בה 262 הערות מיוחדות, ורובן מציינות ניקוד חריג בכתי"ל. בתנ"ך כולו יש 1078 הערות מהסוג הזה. ויש לקחת בחשבון שבמהדורת וסטמינסטר דיווחו רק על חלק מהדוגמאות.}} כמעט בכל המקומות מדובר על ניקוד חריג בכתי"ל בלבד מול שאר כל חבריו, ולכן אין כל בעיה לזהות בכתי"ל את הטעות המובהקת, או את השריד שנשאר בו מתוך מסורת הגייה אחרת. וכך אפשר לקבוע את הנוסח לפי שאר כתבי־היד (ואף להתחשב לעת הצורך בניקוד שבדפוסים המאוחרים שהוא פחות מדויק מכתבי־היד רק במעט),{{הערה|על מידת הדיוק בניקוד המקובל שבדפוסים, ראו ברויאר, א.10-16 (עמ' 37-42). על השיבושים שנגרמו בנוסח המקובל על ידי המדקדקים מתוך שימוש מוטעה במסורה, ראו שם א.18-21 (עמ' 42-45).}} וכך להגיע אל שחזור מהימן לניקוד שהיה בכתר ארם צובה. במהדורתנו תיעדנו ניקוד חריג בכתי"ל במאות מקומות בעקבות הרשימות הקיימות. בדקנו את הנתונים מחדש בכל מקום על ידי עיון בצילום כתב־היד, ולפעמים הגענו למסקנה שונה. ואף הוספנו על הנתונים הקיימים ברשימות דוגמאות חדשות אחדות. כל הנתונים לגבי ניקוד חריג בכתי"ל מובאים במלואם בתוך תיעוד הנוסח. '''הנוסח המקובל בדפוסים:''' הנוסח המוכר בדפוסים הרבים של התנ"ך (עד דפוס קורן ועד בכלל) מבוסס בעיקר על מקראות גדולות דפוס ונציה, ובנוסף על התיקונים שנעשו בנוסח זה בחיבורים "אור תורה" ו"מנחת שי" וגם על ידי מדקדקים מאוחרים יותר. נוסח זה משקף היטב את נוסח המסורה ברוב המכריע של התורה, אמנם יש בו כמה עשרות הבדלים משמעותיים מהנוסח המשותף של כתבי־היד הטברנים. רובם הגדול הם עניינים של פתח וקמץ או של צירה וסגול.{{הערה|לרשימה מלאה והסברים מפורטים לסיבת השינויים, ראו ברויאר, א.10-21 (עמ' 37-45).}} בגלל שהתורה נקראת בציבור במחזור שנתי, וכל שינוי קטן מהנוסח המקובל בולט למי שמכיר היטב את הקריאה, לכן ציינו את השינויים בניקוד המקובל בתוך תיעוד הנוסח.{{הערה|בתוך הערות הנוסח ציינו את הנוסח המקובל בכינוי "דפוסים".}} ===הערכת הדיוק בנוסח הטעמים בכתי"ל=== קפדנותו ודיוקו של כתי"ל באים לידי ביטוי מובהק בתחום הטעמים עוד יותר מאשר בתחום הניקוד. לגבי הניקוד, כאמור, יש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב פרקי התנ"ך ולעתים קרובות אף יותר, ואילו בתחום הטעמים איננו מוצאים טעויות או הטעמה חריגה בפרקים רבים. ורוב הטעויות בטעמים (המעטות ממילא) הן בסימון מקום הטעם או בטעם חסר, כך שניתן לזהות אותן בקלות ולתקנן לפי שיטת הכתר וכתבי־היד הקרובים לו. כך תיאר ייבין את מערכת הטעמים בכתי"ל:{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} :בטעמי כ"א הספרים דומה הוא ל'''א''' כמעט בכל, הן בהטעמה בכללותה הן בפרטי כלליה. שינויים מ'''א''' בהטעמה בכללותה נדירים מאוד. מצאתי, למשל: ואמרת֣י אליכ֔ם ('''ל''' [[שמואל ב יג/טעמים#יג כח|שמ"ב יג,כח]]; '''אקש1''' בקדמא ואזלא). :הטעמת המשרתים בטעמי אמ"ת כמעט תמיד כב'''א''' וכנמסר בשם ב"א בחילופים. לפעמים מצויים תיקונים בהטעמת המשרתים, בייחוד מנוסח ב"נ לנוסח ב"א, כגון במשרתי הפזר (נ.6) ועוד. :המרכא מסומן ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א'''; משום כך נסיגת טעם לראש תיבה או הטעמת שני משרתים, שהראשון בהם מרכא, בתיבה אחת – מסומנת ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א''', ולעתים קרובות הברה שבה מרכא ברור ב'''א''', הסימן שבה ב'''ל''' נראה כגעיה ברורה. לפעמים נמחקה ב'''ל''' געיה ונכתב מרכא – מה שמסייע בזיהוי הטעמים. הקפה מן הסוג המתואר מא.6 אינה מצויה ב'''ל''' יותר משב'''א'''.{{הערה|הכוונה לנסיגת טעם לראש תיבה בטעמי אמ"ת, כאשר בחלק מהמקרים מוקפת התיבה לתיבה שאחריה.}} דיוקם של כל כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בראשם – כל כך גדול, עד שבכל החריגות המעטות ממילא יש רק כתב־יד אחד חריג השונה מכל שאר חבריו (וכמעט תמיד שונה גם מהנוסח המקובל בדפוסים). ברויאר מצא רק יוצא מן הכלל אחד בכל התורה, שבו יש מחלוקת בין שני כתבי־יד לשנים אחרים: *במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ח/טעמים#ח יח|(ח,יח)]]: [וָאֶקַּ֖ח אֶת־הַלְוִיִּ֑ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃] (ל, ב). גם בבדיקה שלנו של כתי"ל והקלדת וסטמינסטר מול כתבי־יד ומהדורות אחרות, לא מצאנו דוגמה נוספת לכך. ברויאר גם מצא שלושה מקומות בלבד בכל התורה של חריגות בעלות משמעות בכתי"ל, כאשר הוא ניצב לבדו מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר: #בראשית, וירא [[בראשית כ/טעמים#כ ז|(כ,ז)]]: [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֔יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃] (ל). הטעמת כתי"ל אפשרית, אבל גם ייתכן שמדובר על החלפת זקף קטן ברביע (נקודה אחת במקום שתיים). חשוב לציין שההבדל הכי נפוץ והמשמעותי ביותר בין חריגות ההטעמה המעטות בכתי"ל בתנ"ך, ובתוך מסורת כתבי־היד בכלל (שהיא בדרך כלל אחידה), הוא דווקא השינוי בין נקודה אחת לשתיים, לרביע או לזקף קטן (ראו לדוגמה בהערת הנוסח על [[יהושע א/טעמים#א ז|יהושע א,ז]]). #בראשית, ויגש [[בראשית מד/טעמים#מד כ|(מד,כ)]]: וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃]* (ב, ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃] (ל). הטעמה זו מוזרה, ונראה שיש כאן טעות בכתי"ל בהשפעת הטעמים בפסוק אחר הדומה לו [[בראשית מב/טעמים#מב לח|(מב,לח)]]. #דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים|(כח,נט)]]: [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וׇחֳלָיִ֖ם רָעִ֥ים וְנֶאֱמָנִֽים׃]* (א, ש, ש1) / [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וָחֳלָיִ֥ם רָעִ֖ים וְנֶאֱמָנִֽים׃] (ל ובדפוסים). מכיוון שהמסורת המשתקפת בדפוסים תומכת בגירסת כתי"ל, ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר אלא על שיטה תחבירית אחרת. בנוסף לשלוש הדוגמאות הללו מצאנו עוד אחדות במשך ההגהה של כתי"ל בתורה ובשאר המקומות בתנ"ך החסרים בכתר, וכולם מצויינים במקומם בתיעוד הנוסח. בכוונתנו להוסיף אותם לרשימה זו תוך כדי בדיקה מחדש של תבניות הנוסח. '''כתי"ש:''' ברויאר מצא שגם כתי"ש מדוייק להפליא בנוסח הטעמים בתורה, כמו כתי"ל או אף יותר, וגם בו אין כמעט חריגות בכלל מול המסורת המשותפת הבאה לידי ביטוי בשאר כתבי־היד. במקום אחד בלבד יש טעות סופר ברורה:{{הערה|1=ראו ברויאר, כתר, ב.3 (עמ' 46). ברויאר כתב שם שיש עוד חריג אחד בכתי"ש בפרשת בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(שמות יד,יג)]], ולפי מה שכתב כתי"ש=הִֽתְיַצְּב֔וּ בשתי נקודות לזקף קטן (במקום נקודה אחת לרביע בשאר כתבי־היד ובדפוסים). אבל מעיון בצילום כתי"ש ברור לגמרי שיש רק נקודה אחת לרביע. וגם ברויאר עצמו לא ציין את השינוי המשמעותי הזה ברשימתו בדעת מקרא (כרך שמות).}} *במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א כח|(א,כח)]]: [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה]* (ל, ש1 ובדפוסים) / [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙] (ש) '''הסכמת כתי"ל וכתי"ש:''' דוגמה יחידה זו יוצאת מן הכלל, והיא מוכיחה את הכלל: נוסח כתי"ל וכתי"ש מדוייקים להפליא לגבי נוסח הטעמים בתורה, וכמעט שאין ביניהם שום הבדלים בעלי משמעות בכל התורה כולה. לכן ניתן לקבוע את נוסח הטעמים בתורה בביטחון מלא ע"פ הסכמת שניהם. כמו שכבר הסברנו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|בפרק השני של המבוא]], רכיבים מסויימים בשיטת הטעמים בכתי"ל שונים מנוסח הכתר ו/או ממדיניות העיצוב במהדורתנו; לא מדובר על ספק לגבי עצם קביעת הנוסח אלא על שיטות ידועות מראש. כל שינוי מנוסח כתי"ל בגלל הרכיבים האלה יקבל תיעוד מלא בדפי העריכה של המהדורה. ביניהם: *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]] (מקומה של המתיגה או עצם קיומה של המתיגה) *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#עקביות במקפים|מקף בתיבת משרת]] *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#ב. טעם כפול בהברה המוטעמת|פשטא מלעיל וטעם כפול בהברה המוטעמת]] ==מסורת הקוראים בתורה: עשרת הדברות== ===הטעם התחתון והטעם העליון=== [[File:Aleppo Codex, The Ten Commandments in Deuteronomy.tif|thumb|left||250px|צילום של שני עמודים מפרשת "ואתחנן", כולל עשרת הדברות, מהחלק החסר בכתר ארם צובה. בצילום אפשר לראות את הפסוקים החל מ"גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ" ([[דברים ד לח]]) ועד "אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַאֲשֶׁ֥[ר]" ([[דברים ו ג]]).]] בעשרת הדברות שבספר שמות ([[פרשת יתרו/טעמים|פרשת יתרו]]) ובספר דברים ([[פרשת ואתחנן/טעמים|פרשת ואתחנן]]) אנחנו מוצאים שתי מערכות טעמים הכתובות ביחד בתוך רצף הפסוקים. כך מופיע בכתבי־היד בכל התקופות מאז בעלי המסורה, וכך היה מקובל גם בדפוסים עד הדור האחרון. את שתי המערכות כבר נהוג לכנות בשמות "הטעם התחתון" ו"הטעם העליון": *'''הטעם התחתון''' מבוסס על חלוקה של עשרת הדברות לפי מתכונת של פסוקים באורך רגיל, ובו יש לפעמים כמה פסוקים בתוך דיבר אחד ארוך, או לחלופין כמה דברות קצרים בתוך פסוק אחד. גם הטעמתם של הפסוקים היא בהתאם למתכונת זו של פסוקים באורך רגיל. בטעם התחתון שבכתבי־היד יש סה"כ 12 פסוקים. *'''הטעם העליון''' מבוסס על חלוקה לעשרה דברות, כאשר כל דיבר הוא "פסוק" אחד בדיוק, ולכן אנחנו מוצאים שבטעם העליון בכתבי־היד יש עשרה פסוקים בדיוק כמספר הדברות. אמנם חלק מה"פסוקים" האלה ארוכים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הארוכים), וחלק מהם קצרים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הקצרים). ואף הטעמתם של ה"פסוקים" החריגים היא בהתאם לאורכם החריג. בהטעמה הכפולה שבכתבי־היד יש ניסיון כללי להקפיד על כך שאם וכאשר יש שני טעמים שונים הבאים זה אחר זה באות אחת (אחד לטעם התחתון ואחד לטעם העליון), שהטעם התחתון יהיה כתוב ראשון והטעם העליון אחריו.{{הערה|בכתי"ש מכונה הטעם התחתון "טעמא קדמא", ובו יש ציון מיוחד ועקבי בהערות המסורה הקטנה ל"טעמא קדמא" בראש כל פסוק בחמשת הדיברות הראשונים (כי רק בהם יש יותר מפסוק אחד בתוך "דיבר" אחד ולא בחמשת האחרונים), הן בשמות והן בדברים. ראו ברויאר, כתר, ב.10 (עמ' 59).}} הכלל הזה ברור ומובהק למרות מעידות אחדות של כתב־יד אחד מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר.{{הערה|אותן מעידות מתועדות בדפי העריכה של הפרקים הרלוונטיים ([[שמות כ/טעמים|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים|דברים ה']]). להצגה בהירה של הנתונים המלאים והסקת המסקנה מהם, ראו ברויאר, כתר, ב.18 (עמ' 58-59).}} הטעם הראשון שהוא "הטעם התחתון", המחלק כאמור את המקרא לפי מתכונת של פסוקים רגילים אף בעשרת הדברות, משקף את מסורת קריאתם בהטעמה של חכמי המקרא בטבריה. ואילו הטעם השני שהוא "הטעם העליון", משקף את מסורת הקריאה הבבלית, המגדירה את עשרת הדברות לפי '''המסורת המדרשית שהייתה בידם'''. על דרשתו של רבי שמלאי המובאת בגמרא {{מקור|מכות כד א|מכות כ"ד ע"א}} נאמר בתלמוד הבבלי: :'''"אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום.''' לפי מסורת זו יוצא שהדיבר הראשון מתחיל ב"אנכי" ואילו הדיבר השני מתחיל ב"לא יהיה לך", ואכן כך הוא בטעם העליון שבכתבי־היד. ולכן '''הדיבר הראשון''' בטעם העליון (שאינו "פסוק" במתכונת הרגילה) הוא באמירה הישירה והחיובית: "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃". ואילו '''הדיבר השני''' כולל את כל האמירות של "לאו" ביחד: "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י, לֹ֣א תַֽעֲשֶׂה־לְךָ֣ פֶ֣סֶל ׀ וְכׇל־תְּמוּנָ֡ה... לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֣ה לָהֶם֮ וְלֹ֣א תָעׇבְדֵם֒...לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃". ברור שגם דיבר ארוך זה אינו "פסוק" אחד לפי המתכונת הרגילה. יש לשים לב שמסורת זו לחלוקתם של שני הדברות הראשונים לא הייתה נחלתם של חכמי בבל בלבד, כי היא עולה באופן ברור גם מהתרגום הירושלמי המדרשי ("יונתן"), המגדיר במפורש את גבולותיהם של שני הדברות הראשונים: "אנכי ה' אלהיך" הוא "דבירא קדמאה", ואילו "לא תעשה לך" הוא "דבירא תנינא".{{הערה|גם בחלוקת הפסוקים המשתקפת בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, נקראים עשרת הדברות כך: מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון דווקא.}} מסורת זו של קריאה הייתה קיימת אם כן לא רק בבבל אלא גם גם בארץ ישראל. לכן בכתיבת "הטעם העליון", נתנו חכמי המסורה ביטוי למסורת שהייתה גם במקומם אע"פ שלא זו הייתה מסורת הקריאה וההטעמה המקובלת בידיהם. בניגוד לחלוקה זו, בטעם התחתון הפסוק הראשון הוא כך: "אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃", כאשר שני חלקי הפסוק הם בדרך הניגוד במישור של הנאמנות האישית כלפי ה'. ואילו שאר העניין מבטא את האיסורים המעשיים ואת האזהרות הנובעים מתוך אותה נאמנות (והם מהווים שלושה פסוקים נוספים במתכונת הרגילה). חלוקה זו של הפסוקים קרובה יותר לפשוטו של מקרא. חכמי המקרא הטברנים שילבו, אם כן, את מסורת הקריאה המקומית שלהם ביחד עם מסורת קריאה נוספת, כל אחת לפי הטעמתה, וכך נוצרה על ידם מערכת ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. שילוב מיוחד זה מתבטא גם ברשימות סכומי הפסוקים בכתבי־היד הטברנים: סכומי הפסוקים לפרשות השבוע בספרים שמות ודברים הם לפי הטעם העליון ומסורת הקריאה הבבלית (החלוקה לפרשות השבוע היא כידוע מנהג בבלי במקורה). ואילו סכומי הפסוקים לספרים שמות ודברים בשלמותם הם לפי הטעם התחתון ומסורת הקריאה של ארץ ישראל.{{הערה|לכן סכום הפסוקים הכולל בספרים שמות ודברים קטן (בשני פסוקים) מאשר הסכום הכולל של הפסוקים בפרשות השבוע. ראו ברויאר, כתר, ב.20 (עמ' 60).}} ===השיבוש שחל בדפוסים=== בדפוסים המוכרים עד לדור האחרון, האמירה "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃", שהוא ה'''דיבר''' הראשון בטעם ה'''עליון''' שבכתבי־היד, הפך להיות ה'''פסוק''' הראשון בטעם התחתון, וכן האמירה "לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃" מהווה פסוק '''שני''' בטעם התחתון. ואילו בטעם העליון כל הפרשה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ" ועד "לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃") נקראת כפסוק '''אחד''' ולא שניים! יוצא אם כן שבטעם התחתון שבדפוסים יש סה"כ '''13''' פסוקים ולא רק '''12''' (בגלל חלוקת הפסוק "אנכי... על פני" לשניים). ואילו בטעם העליון שבדפוסים יש רק '''9''' "פסוקים" לעשרת הדברות! הרב מרדכי ברויאר כבר דן באריכות ובאופן משכנע בהשתלשלות הנוסחים בעשרת הדברות מכתבי־היד ועד לדפוסים האחרונים. פרטי ההסבר שלו אינם מענייננו כאן, והרוצה לדעתם יראה בספרו.{{הערה|ראו ברויאר, כתר, ב.15-22 (עמ' 56-66).}} כדאי להזכיר רק את '''משמעות''' הדברים בטעם העליון שבדפוסים לפי הצעתו: קריאת הפרשה הראשונה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ..." עד "...וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃"), כאילו שהיא מהווה "פסוק" או "דיבר" אחד, באה ללמדנו שהדברות שנאמרו "מפי הגבורה" נחשבים ל"דיבור אחד".{{הערה|ראו שם עמ' 63 הערה 1 פסוק על דברי החזקוני.}} ===עשרת הדברות במהדורתנו=== '''נספחים של טבלאות להשוואה:''' במהדורתנו הבאנו ברצף הפסוקים את שתי מערכות הטעמים המשולבות ביחד, כנהוג בכתבי־היד ובדפוסים מדורי דורות. אמנם בסוף כל הדפים השייכים לעשרת הדברות (דף הפרק, דף הפרשה, ודף הספר המלא) מופיע נספח מיוחד שיש בו הבחנה בהירה בין הטעם התחתון והטעם העליון ע"י הצגתם זה מול זה בתוך טבלה.{{הערה|מבחינה טכנית, הבסיס לטבלאות המופיעות בנספחים שבכל הדפים הרלוונטיים נמצא בדף '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים]]'''. בגליון הנתונים בגוגל-דוקס, שעליו מבוסס כל הטקסט של המקרא, הנספחים הללו נמצאים בשורה אחת נוספת לאחר הספרים שמות ודברים.}} באותם נספחים יש גם השוואה נוספת בין עשרת הדברות שבספר שמות לבין עשרת הדברות שבספר דברים, כלומר: טבלה אחת להשוואת הטעם התחתון בשני הספרים, וטבלה שנייה להשוואת הטעם העליון בשני הספרים. הקישור בין רצף הפסוקים (שבהם שתי המערכות משולבות ביחד) לבין הנספחים (שבהם מבחינים בין שתי המערכות בעזרת טבלה) מתבצע ע"י לחיצה על הסימן הזה: "'''↓↑'''" (שמופיע מיד בתחילת העשרת הדברות בתוך רצף הפסוקים). לחיצה זו מביאה את הקורא אל הטבלאות הבאות:{{הערה|כל הטבלאות מבוססות על המקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים|כאן]]'''.}} *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר שמות|עשרת הדברות בספר שמות]]''' *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר דברים|עשרת הדברות בספר דברים]]''' '''גירסת כתבי־היד מול הדפוסים:''' לגבי [[#השיבוש שחל בדפוסים|ההבדל בין נוסח כתבי־היד לנוסח הדפוסים]], הגירסה העיקרית במהדורתנו תהיה כמובן נוסח כתבי־היד. נוסח זה בלבד יופיע בתוך רצף הפסוקים (בהטעמה הכפולה). אמנם בנספחים, לאחר טבלאות השוואה המבוססות על נוסח כתבי־היד, יופיעו לתועלת הקורא גם טבלאות המבוססות על נוסח הדפוסים. תהיה שם אף השוואה ישירה בין נוסח כתבי־היד לבין נוסח הדפוסים כדי להבהיר את ההבדלים החשובים ביניהם. ===רשימת הדפים לעשרת הדברות=== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|טבלה לדפים של עשרת הדברות}} ===ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות=== יש מבוכה רבה בדפוסים של התנ"ך לגבי ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות. האם לציין מספר פסוק עבור כל פסוק בטעם התחתון? או בטעם העליון? או אולי עבור כל התחלה של פסוק חדש בשניהם כאחד? והמבוכה רבה עוד יותר בגלל [[#השיבוש שחל בדפוסים|השיבוש שחל בדפוסים]]: בכתבי־היד הטברנים יש רק 12 פסוקים בטעם התחתון, ואילו בדפוסים המקובלים יש 13. ברוב הדפוסים מדפיסים, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], מערכת טעמים כפולה בעשרת הדברות, כלומר הטעם התחתון והטעם העליון ביחד. אבל מספרי הפסוקים שבהם רשומים לפי הפסוקים של הטעם התחתון דווקא, וכך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''13''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות פרק כ',2-14; דברים פרק ה',6-18). כך מופיע גם בדפוס קורן, שבו הדפיסו בפנים ברצף הטקסט את הטעמים של הטעם התחתון בלבד, והמספרים שבו הם בהתאם לכך (שמות כ,ב-יד; דברים ה,ו-יח). יש גם דפוסים (כגון לטריס ו-BHS) שבהם נותנים מספר של פסוק חדש לאחר '''כל''' סימן של סוף פסוק, בין אם הוא שייך לטעם התחתון ובין אם הוא שייך לטעם העליון. כלומר: יש בהם מספר עצמאי ל"לא יהיה לך", וכן מספר עצמאי ל"לא תנאף" ו"לא תגנב" ו"לא תענה". כך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''16''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות כ,2-17; דברים ה,6-21). אבל בנוסח כתבי־היד יש, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], 12 פסוקים בלבד בטעם התחתון, כי המלים "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" הן סופו של הפסוק הראשון. לכן ברוב המהדורות החדשות יחסית כגון דותן וברויאר ומג"ה, המבוססות באופן ישיר על נוסח כתבי־היד הטברנים, יש מספרים ל-'''12''' פסוקים בלבד בעשרת הדברות (שמות כ,ב-יג; דברים ה,ו-יז). אמנם במקראות גדולות הכתר, שאף הוא מבוסס לגמרי על נוסח כתבי־היד, יש מספרים ל-13 פסוקים בעשרת הדברות (כי גם "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" מקבל בו מספר של פסוק). נראה שבמקראות גדולות הכתר ויתרו קצת על העקביות (מספר לכל פסוק בטעם התחתון בלבד) כדי לשמור על המספרים מהדפוסים הישנים וכך למנוע בלבול. המהדורות הדיגיטליות האחרות באינטרנט מבוססות אף הן על נוסח כתבי־היד. במהדורת ממון ממרא יש [http://mechon-mamre.org/c/ct/c0220.htm מספרים ל-12 פסוקים בעשרת הדברות], בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד ובעקבות מהדורת ברויאר. ואילו ב-WLC יש [http://tanach.us/Tanach.xml?Ex20:1-20:26 מספרים ל-16 פסוקים], כלומר מספר עצמאי לאחר כל סימן של סוף פסוק בכתבי־היד, בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד. מספרי הפסוקים במהודרתנו יהיו בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד, בדומה למהדורות דותן, ברויאר, וממכון ממרא. לכן בשני הפרקים שבהם נמצאים עשרת הדברות ([[שמות כ/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|דברים ה']]), המספרים יהיו שונים מדפוס קורן ומכל הדפוסים הישנים. ===פסוק מעשה ראובן=== [[קובץ:Damascus Codex (Torah) 1Genesis.djvu|thumb|פסוק מעשה ראובן בכתי"ש (ובו ציון ל"טעמא קדמא")|page=61]] חוץ מעשרת הדברות, יש עוד פסוק אחד במקרא שבו אנחנו מוצאים מערכת טעמים כפולה. מדובר על הפסוק של מעשה ראובן ב[[פרשת וישלח/טעמים|פרשת וישלח]] ([[בראשית לה כב|בראשית לה,כב]]):{{הערה|סעיף זה מבוסס על ברויאר, כתר, נספח ב: שתי ההטעמות של מעשה ראובן (עמ' 289-292).}} :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ {{נוסח|רְאוּבֵ{{שני טעמים באות אחת|֗|֔}}ן|=ש ומ"ש (רביע וזקף קטן)|ל=רְאוּבֵ{{שנין טעמים באות אחת|֔|֗}}ן (זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים)|ברויאר היה בספק אם הרביע קיים בכתי"ל, אבל מעיון בכתב־היד מתברר שכן (וכך קבע גם דותן).}} וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ{{שני טעמים באות אחת|֑|ֽ}}ל{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (א) לפי מערכת הטעמים הנכתבת שנייה בכתבי־היד, המסתיימת בסילוק (סוף פסוק), יחידה זו היא פסוק עצמאי, ואין לו קשר ישיר לפסוק הבא (שמופיע לאחר רווח של פרשה פתוחה): :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב אֶת־בִּלְהָ֖ה פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (ב) ואילו לפי מערכת הטעמים הנכתבת ראשונה בכתבי־היד, ומסתיימת באתנחתא, הפסוק של מעשה ראובן ממשיך אף לאחר הרווח של הפרשה הפתוחה: :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֗ן וַיִּשְׁכַּב֙ אֶת־בִּלְהָה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} השיטה האחרונה מחברת את שני הפסוקים מלפני הרווח של הפרשה ולאחריה בעקבות האמירה המדרשית שכל בני יעקב "שקולים כאחד", כולל ראובן ולמרות מעשהו ([[שבת נה ב|שבת נ"ה ע"ב]]): :אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" – מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו"? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. ברור שהשיטה הראשונה (א) היא זו שמחלקת את עניין לפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם התחתון" בעשרת הדברות. ואילו בשיטה השנייה (ב) יש הטעמה לפסוק אחד שכולל בתוכו שני פסוקים לפי המתכונת הרגילה, ובניגוד לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם העליון" בעשרת הדברות. אמנם יש ייחוד בהטעמה הכפולה בפסוק מעשה ראובן, כי בו ההטעמה המדרשית (ב) נכתבת '''ראשונה''' וההטעמה ה"רגילה" (א) נכתבת '''שנייה'''. וזה ההיפך מעשרת הדברות, שבהם "הטעם התחתון" נכתב ראשון ו"הטעם העליון" לאחריו. יש עדות נאמנה ומובהקת שהשיטה הראשונה (א) היא אכן המקבילה לטעם התחתון בעשרת הדברות, למרות שהיא כתובה אחרונה בפסוק מעשה ראובן. מדובר על הערת מסורה מיוחדת במסורה הקטנה בכתי"ש: :{{מ:טעמי המקרא|16}}"זה הפסוק יש לו שני טעמים טעמ' קדמ{{צבע גופן|אפור|' וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ ראו}}ב֔{{צבע גופן|אפור|ן}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}כַ֕{{צבע גופן|אפור|ב}} {{צבע גופן|אפור|את־בל}}הָ֖ה {{צבע גופן|אפור|פי}}לֶ֣{{צבע גופן|אפור|גש}} {{צבע גופן|אפור|א}}בִ֑{{צבע גופן|אפור|יו}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}מ֖{{צבע גופן|אפור|ע}} {{צבע גופן|אפור|ישר}}אֵֽל׃"{{מ:טעמי המקרא-סוף}} כלומר, המסורה בכתי"ש מקפידה לציין במפורש את הטעמים השייכים לשיטה הראשונה (א) בשם "טעמא קדמא". ובעשרת הדברות בכתי"ש היא עושה בדיוק אותו הדבר '''לטעם התחתון דווקא'''. הרי לנו עדות מפורשת ששתיהן שייכות לאותה מסורת של הטעמה (וגם ההגיון מורה כך), למרות ששתי השיטות כתובות בסדר הפוך בפסוק שלנו. לגבי עשרת הדברות [[#הטעם התחתון והטעם העליון|ראינו]] שסכומי הפסוקים '''לפרשות''' הם לפי קריאת הטעם העליון שהייתה נהוגה בבבל (10 פסוקים בעשרת הדברות), ואילו סכומי הפסוקים '''לספרים''' המלאים הם לפי קריאת הטעם התחתון שהייתה נהוגה בארץ ישראל (12 פסוקים בעשרת הדברות), כולל אצל בעלי המסורה הטברנים. אבל לגבי סכומי הפסוקים בפרשת וישלח ולספר בראשית כולו הסכומים זהים, כלומר אין בהם הפרש של פסוק אחד בגלל החיבור או אי-החיבור של פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו. אצל שניהם מדובר על שני פסוקים, ועובדה זו דורשת הסבר. הרב מרדכי ברויאר הציע שסכומי הפסוקים לפרשות ולספרים אכן מציגים את מנהגי הקריאה הקדומים של בבל וארץ ישראל, כאשר שניהם כאחד נהגו שלא לחבר את פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו, אלא לקרוא במתכונת של פסוקים רגילים בהתאם לפשוטו של מקרא (כלומר בשיטה המקבילה לטעם התחתון). "טעמא קדמא" הוא אם כן מנהג הקריאה מקדמת דנא. אבל נראה שבעלי המסורה הטברנים עצמם לא נהגו כמנהג ארץ ישראל הקדום, אלא דווקא נהגו לחבר את שני הפסוקים בקריאתם ולחבר אותם לפסוק אחד בהטעמה, באופן שמביע את כבודו של ראובן בהתאם למדרש ולתרגומי ארץ ישראל.{{הערה|'''בתרגום הירושלמי ("יונתן"):''' "והוה כד שרא ישראל בארעא ההוא, ואזל ראובן ובלבל ית מצעא דבלהה פלקתיה דאבוי, דהוה מסדרא כל קביל מצעא דלאה אמי, '''ואתחשיב עילוי כאלו שימש עמה'''. ושמע ישראל ובאיש ליה, ואמר: ווי דלמא נפק מיני פיסולא, היכמא דנפק מן אברהם ישמעאל, ומן אבא נפק עשו? מתיבא רוחא דקודשא, וכן אמר ליה: '''לא תדחל דכלהון צדיקין ולית בהון פיסולא, דמבתר דאתיליד בנימין הוו בני יעקב תריסר'''." הפרשנות המדרשית הזאת משתקפת לא רק בתרגומים הירושלמים אלא אף בחלוקת הפסוקים בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, שבהם לא רק עשרת הדברות נקראים מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון, אלא גם פסוק מעשה ראובן נקרא כך (אמנם כך הוא החלוקה של מקרא ותרגום בכתבי־היד, אבל בפועל לא מתרגמים כלל את מעשה ראובן בציבור אלא רק את המלים "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר" בלבד, בהתאם ל[[משנה מגילה ד י|דברי המשנה]] ש"מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם".).<br>דברי המדרש מסוכמים יפה בפירוש רש"י: '''ויהיו בני יעקב שנים עשר''' – מתחיל לעניין ראשון, משנולד בנימן נשלמה המיטה, ומעתה ראויין להימנות ומנאן. '''ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולם שוים, וכולן צדיקים, שלא חטא ראובן.'''}} ולכן הקדימו הנקדנים/מסרנים את טעמי "הטעם העליון" בפסוק מעשה ראובן, כי זה היה מנהג קריאתם בפועל, אבל הם גם שמרו על המנהג המשותף למנהג ארץ ישראל הקדום ולמנהג בבל (המשתקף כאמור בסכומי הפסוקים) וכתבו את "הטעם התחתון" לאחריו. לפי הרב מרדכי ברויאר, יוצא מזה שמנהג ארץ ישראל הקדום היה לקרוא את פסוק מעשה ראובן לפי מתכונת רגילה של פסוקים, בדומה לטעם התחתון בעשרת הדברות, וכך היה גם מנהג בבל לגבי פסוק מעשה ראובן. ואילו בעשרת הדברות לא היה להם מנהג משותף, כי בארץ ישראל קראו בטעם התחתון ובבבל קראו בטעם העליון. יוצא גם שמנהג הקריאה המשתקף בתרגומים של ארץ ישראל שייך תמיד לטעם העליון, כלומר שלפי התרגומים לא מחלקים את הפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, אלא מחלקים אותם לפסוקים ארוכים מאוד וקצרים מאוד בהתאם להבנה מדרשית. דבר זה נכון הן לגבי פסוק מעשה ראובן בבראשית, והן לגבי עשרת הדברות בשמות ובדברים. לפי זה מייצגים התרגומים של ארץ ישראל מסורת קריאה שונה מזו של בעלי המסורה הטברנים בעשרת הדברות: לפי התרגומים קוראים את עשרת הדברות בטעם העליון, ולפי בעלי המסורה קוראים אותם בטעם התחתון. אבל לגבי פסוק מעשה ראובן המנהג משותף: קוראים אותו בטעם העליון, הן לפי התרגומים והן לפי בעלי המסורה הטברנים. ואולי ייתכן שניתן להציע הסבר נוסף לזה של הרב ברויאר. אמנם נראה ברור לגמרי שבעשרת הדברות, הקדימו בעלי המסורה הטברנים בכוונה את הטעמים של מסורת הקריאה שלהם עצמם לטעמים של המסורת האחרת. אבל בפסוק מעשה ראובן מדובר על אותיות מעטות שנכתבים בהן שני טעמים זה אחר זה, כאשר הכי בולטת והחשובה ביותר היא האות אל"ף בתיבה "ישראל", שבה נכתבים אתנחתא וסילוק ביחד. טעם האתנחתא הזה עומד מיד לפני רווח של פרשה פתוחה כדי לחבר בין שני הפסוקים (למרות הרווח ובניגוד לפשוטו של מקרא), ושאר הטעמים המתאימיםם לו באים רק בעקבותיו. בניגוד לטעם העליון בעשרת הדברות, שבא כדי '''להבליט''' את כל אחד מהדברות וכך לפארו, ההטעמה המקבילה בפסוק מעשה ראובן קיימת אך ורק כדי '''להצניע''' את המעשה ע"י חיבורו לפסוק הבא. ואם כן אולי היה ראוי במקרה כזה להקדים את האתנחתא לסילוק, כי כך ניתן להדגיש דווקא את האתנחתא, ואת החיבור בין הפסוקים למרות הרווח, וכך להצניע את מעשה ראובן. כלומר: אולי גם במעשה ראובן ייצג הטעם התחתון את מסורת קריאתם של בעלי המסורה הטברנים, אבל מתוך כבוד לעצם העניין המובע במסורת האחרת הקדימו לכתוב אותה ראשונה (ולא בגלל שהיא הייתה מנהגם בפועל). הערות המסורה המפורטות בכתי"ש לגבי "טעמא קדמא" באות אם כן למנוע טעויות, ע"י ציון מדויק למנהגו של המסרן עצמו, כדי שהקורא לא יטעה בגלל '''הסדר''' של הטעמים בפסוק מעשה ראובן או בגלל '''המורכבות''' של ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. '''במהדורתנו:''' מכיוון שמדובר בסך הכל על פסוק אחד בלבד, ועוד שמערכת הטעמים הכפולה במעשה ראובן נובעת דווקא מהרצון להצניע את העניין, לכן לא נקדיש לו נספח מיוחד בדף עצמאי. במקום זה נסתפק בטבלה קצרה בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]'''.{{הערה|הטבלה המובאת בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]''' מועתקת מהמקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים#פסוק מעשה ראובן|כאן]]'''.}} הנוסח של ההטעמה הכפולה יישאר בתוך הרצף של הפרשה יחד עם הקישור הישיר בסימן המיוחד ('''"↓↑"'''). '''מספרי הפסוקים:''' כבר ראינו [[#ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות|לעיל]] שיש חוסר עקביות בין הדפוסים השונים לגבי ציון מספרי הפסוקים בשמות פרק כ' ובדברים פרק ה' בגלל ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. אך בעיה זו אינה קיימת לגבי מעשה ראובן, כי משום מה '''בכל''' הדפוסים מציינים את הכל (כולל "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר") במספר של פסוק אחד (דהיינו פרק ל"ה פסוק כ"ב). ולכן כך נעשה גם במהדורתנו. ==מסורת הקוראים בתורה: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 1 לרשימת הניקוד והטעמים}} שבכתב־היד, ומקומות נוספים הראויים לציון, לפי סדר ספרי התורה.{{הערה|לגבי נוסח הגעיות בתורה, ראו להלן [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#נוסח הגעיות במהדורתנו|"נוסח הגעיות במהדורתנו"]].}} {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 2 לרשימת הניקוד והטעמים}} לסוג אחד נפוץ יש רשימה עצמאית: [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|החטפים באותיות לא גרוניות בתורה]]. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 3 לרשימת הניקוד והטעמים}} ו. לרשימות דומות על ספרי הנביאים והכתובים, ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|פרק הרביעי]]''' וב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתר ארם צובה|פרק החמישי]]''' של המבוא למהדורה. ===ספר בראשית=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[בראשית ב/טעמים#ב ו|בראשית ב,ו]] (ל=אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה): "פני" מוקפת ובגעיה, במקום מרכא #[[בראשית ב/טעמים#ב יח|בראשית ב,יח]] (ל!=אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ): נקודה באות ה"א #[[בראשית ד/טעמים#ד יח|בראשית ד,יח]] (ל!=וּמְחִיּיָאֵ֗ל): מקום הקמץ #[[בראשית ה/טעמים#ה כט|בראשית ה,כט]] (ל*=זֶ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}ה): גרשיים ותלישא גדולה בראש התיבה כשיטת הכתר #[[בראשית ו/טעמים#ו טז|בראשית ו,טז]] (ל?!=תְּכַלֶ֣נָּה): חסר דגש באות למ"ד? #[[בראשית ז/טעמים#ז כג|בראשית ז,כג]] (ל!=וַיִשָּׁ֧אֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית ט/טעמים#ט כד|בראשית ט,כד]] (ל=אֲשֶׁר־עָֽשָׂה־ל֖וֹ): "עשה" בגעיה ומוקפת, במקום טעם מרכא #[[בראשית יד/טעמים#יד י|בראשית יד,י]] (ל!=הַשִׂדִּ֗ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית יד/טעמים#יד יז|בראשית יד,יז]] (ל!=אַחַרֵ֣י): חסרות נקודות החטף בחי"ת #[[בראשית טו/טעמים#טו ב|בראשית טו,ב]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶּר): מ"ם דגושה #[[בראשית טו/טעמים#טו י|בראשית טו,י]] (ל!=וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית יח/טעמים#יח יח|בראשית יח,יח]] (ל!=וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ): חסר מקף #[[בראשית יח/טעמים#יח כא|בראשית יח,כא]] (ל!=כַצַדִּ֖יק): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית כ/טעמים#כ ז|בראשית כ,ז]] (ל=מֵשִׁ֗יב): נקודה אחת לרביע, במקום שתי נקודות לזקף קטן #[[בראשית כב/טעמים#כב ג|בראשית כב,ג]] (ל?!=וַֽיַחֲבֹשׁ֙): חסר דגש באות יו"ד? #[[בראשית כב/טעמים#כב יב|בראשית כב,יב]] (ל!=מְא֑וּמָּה): אות מ"ם השניה דגושה #[[בראשית כג/טעמים#כג ט|בראשית כג,ט]] (ל=יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י): אין דגש באות למ"ד #[[בראשית כד/טעמים#כד לו|בראשית כד,לו]] (ל=וַיִּתֶּן־לּ֖וֹ): למ"ד דגושה #[[בראשית כד/טעמים#כד נג|בראשית כד,נג]] (ל!=וַיִתֵּ֖ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ה|בראשית כה,ה]] (ל!=וַיִתֵּ֧ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ו|בראשית כה,ו]] (ל!=בּנוֹ֙): חסר שווא באות בי"ת #[[בראשית כו/טעמים#כו א|בראשית כו,א]] (ל!=אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ): מ"ם דגושה #[[בראשית כו/טעמים#כו טז|בראשית כו,טז]] (ל?=כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ או כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ): מקף בתיבת משרת (במקום כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ מִמֶּ֖נּוּ) או ששתי התיבות "כי עצמת" מוקפות ובגעיות? #[[בראשית כז/טעמים#כז כט|בראשית כז,כט]] (ל=וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית ל/טעמים#ל יח|בראשית ל,יח]] (ל?!=יִשָׂשּכָֽר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? דגש באות שי"ן השניה? #[[בראשית ל/טעמים#ל יט|בראשית ל,יט]] (ל!=לְּיַעֲקֹֽב): למ"ד דגושה #[[בראשית ל/טעמים#ל לז|בראשית ל,לז]] (ל!=וְעֶרְמ֑וֹן): סגול במקום פתח באות עי"ן #[[בראשית לא/טעמים#לא נא|בראשית לא,נא]] (ל!=הַמַצֵּבָ֔ה): חסר דגש באות מ"ם #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=יִֽפְגָּֿשְׁךָ֞): דגש וסימן רפה באות גימ"ל, במקום גימ"ל רפה #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=וִשְׁאֵֽלְךָ֙): נקודה אחת של חיריק באות וי"ו #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל!=אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ): חסר סילוק באות למ"ד #[[בראשית לד/טעמים#לד יא|בראשית לד,יא]] (ל!=אֶל־אָבִ֣יה): חסר קמץ באות ה"א #[[בראשית לד/טעמים#לד כח|בראשית לד,כח]] (ל?!=וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם): ה"א מנוקדת? #[[בראשית לה/טעמים#לה כב|בראשית לה,כב]] (ל!=רְאוּבֵ֔֗ן): זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים #[[בראשית לו/טעמים#לו יג|בראשית לו,יג]] (ל!=אֵ֣לֶּ֣ה): טעם מרכא פעמיים באותיות אל"ף ולמ"ד #[[בראשית לח/טעמים#לח יא|בראשית לח,יא]] (ל!=בְנְ֔י): שתי נקודות של שווא באות נו"ן #[[בראשית לח/טעמים#לח טז|בראשית לח,טז]] (ל=מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=אֶתֶּן־לָּךְ֒): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח כו|בראשית לח,כו]] (ל!=לְדַעְתָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[בראשית לט/טעמים#לט יט|בראשית לט,יט]] (ל?!=עָ֥שָׂהּ): נקודת מפיק בה"א? #[[בראשית לט/טעמים#לט כג|בראשית לט,כג]] (ל!=בֵּית־הַסֹּהַ֗ר): מקום הטעם #[[בראשית מ/טעמים#מ ג|בראשית מ,ג]] (ל!=הַטַבָּחִ֖ים): חסר דגש באות טי"ת #[[בראשית מ/טעמים#מ יז|בראשית מ,יז]] (ל=הָֽעֶלְי֔וֹן): שתי נקודות לטעם זקף קטן, במקום נקודה אחת לרביע #[[בראשית מא/טעמים#מא ז|בראשית מא,ז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִ֔ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל!=הָשִׁבֳּלִ֣ים): קמץ באות ה"א וחסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל?=הַֽשִׁבֳּלִ֖ים): חסר דגש באות שי"ן? #[[בראשית מא/טעמים#מא כז|בראשית מא,כז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִים֙): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא מו|בראשית מא,מו]] (ל!=וַֽיַּעְבֹ֖ר): שווא במקום חטף באות עי"ן #[[בראשית מב/טעמים#מב ו|בראשית מב,ו]] (ל?=וַיִּשְׁתַּֽחֲוּוּ־ל֥וֹ): נקודה בוי"ו עיצורית? #[[בראשית מב/טעמים#מב לו|בראשית מב,לו]] (ל!=אֵינֶּ֙נּוּ֙): אות נו"ן הראשונה דגושה #[[בראשית מג/טעמים#מג ז|בראשית מג,ז]] (ל!=וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ): חסר דגש באות נו"ן #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם להלן, רשימה ג.}} #[[בראשית מד/טעמים#מד כ|בראשית מד,כ]] (ל!=וְאָחִ֨יו מֵ֜ת): בטעמים קדמא ואזלא, במקום מונח זקף קטן #[[בראשית מה/טעמים#מה ו|בראשית מה,ו]] (ל!=וְקָצִּֽיר): אות צד"י דגושה #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): אין דגש #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=וּפֻוָּ֖ה): וי"ו דגושה #[[בראשית מט/טעמים#מט ח|בראשית מט,ח]] (ל=יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית מט/טעמים#מט כו|בראשית מט,כו]] (ל!=תִּֽהְיֶ֙ין֙): חסר קמץ באות נו"ן סופית #[[בראשית נ/טעמים#נ א|בראשית נ,א]] (ל!=וַיִפֹּ֥ל): חסר דגש באות יו"ד ב. מתיגת הזקף #[[בראשית ז/טעמים#ז ח|בראשית ז,ח]] (ל=וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית יג/טעמים#יג ה|בראשית יג,ה]] (ל=וְגַם־לְל֔וֹט): אין מתיגה #[[בראשית יט/טעמים#יט כז|בראשית יט,כז]] (ל=אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם): מקום המתיגה #[[בראשית כב/טעמים#כב ב|בראשית כב,ב]] (ל=וְלֶךְ־לְךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית כז/טעמים#כז מא|בראשית כז,מא]] (ל=עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל=וַיִּקָּחֵ֔ם): אין מתיגה #[[בראשית לה/טעמים#לה א|בראשית לה,א]] (ל=בְּבָרְחֲךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית מא/טעמים#מא יב|בראשית מא,יב]] (ל=וַנְּ֨סַפֶּר־ל֔וֹ): מקום המתיגה #[[בראשית מה/טעמים#מה יד|בראשית מה,יד]] (ל=וּבִנְיָמִ֔ן): אין מתיגה #[[בראשית מט/טעמים#מט כט|בראשית מט,כט]] (ל=אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה): מקום המתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[בראשית יד/טעמים#יד ב|בראשית יד,ב]] (ל-כתיב=צְבֹיִי֔ם): מקום הטעם #[[בראשית יד/טעמים#יד ח|בראשית יד,ח]] (ל-כתיב=צְבֹייִ֔ם): מקום החיריק והטעם #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם לעיל, רשימה א.}} ===ספר שמות=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[שמות א/טעמים#א ג|שמות א,ג]] (ל!=וּבְנְיָמִֽן): בי"ת שווּאה #[[שמות א/טעמים#א טו|שמות א,טו]] (ל!=מֶ֣לֶך): חסר שווא בכ"ף סופית #[[שמות ב/טעמים#ב י|שמות ב,י]] (ל!=וַיִגְדַּ֣ל): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות ד/טעמים#ד י|שמות ד,י]] (ל!=דַּבֶּרְךָ): חסר טעם הטפחא #[[שמות ד/טעמים#ד לא|שמות ד,לא]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות ה/טעמים#ה יח|שמות ה,יח]] (ל!=תִּתֵּֽנּוּ): נו"ן דגושה #[[שמות ו/טעמים#ו כז|שמות ו,כז]] (ל!=מֶֽלֶך־מִצְרַ֔יִם): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות ז/טעמים#ז ד|שמות ז,ד]] (ל?!=וְנָתַתִּ֛י): בנקודת תביר? #[[שמות ז/טעמים#ז י|שמות ז,י]] (ל!=<וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן>): חסרות נקודות החטף בעי"ן #[[שמות ז/טעמים#ז כ|שמות ז,כ]] (ל?=וַיֵּהָֽפְכ֛וּ): געיה ומרכא במקום מרכא בתיבת תביר? #[[שמות ח/טעמים#ח ג|שמות ח,ג]] (ל!=הַֽחֲרְטֻמִּ֖ים): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ח/טעמים#ח ה|שמות ח,ה]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶר): בטעם מונח במקום קדמא #[[שמות ט/טעמים#ט יא|שמות ט,יא]] (ל!=בַּֽחֲרְטֻמִּ֖ם): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ט/טעמים#ט כב|שמות ט,כב]] (ל!=אֶל־מֹשֶׁה): חסרה נקודת הרביע #[[שמות י/טעמים#י כד|שמות י,כד]] (ל!=יֵלֵ֥ך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות י/טעמים#י כח|שמות י,כח]] (ל=אֶל־תֹּ֙סֶף֙): אל"ף בסגול #[[שמות יא/טעמים#יא ו|שמות יא,ו]] (ל=וְהָֽיְתָ֛ה): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יא/טעמים#יא ח|שמות יא,ח]] (ל=וְהִשְׁתַּֽחֲוּוּ־לִ֣י): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יא/טעמים#יא י|שמות יא,י]] (ל=וַיְּחַזֵּ֤ק): יו"ד דגושה #[[שמות יב/טעמים#יב ז|שמות יב,ז]] (ל,ו=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב כז|שמות יב,כז]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יב/טעמים#יב מא|שמות יב,מא]] (ל=יָֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב מה|שמות יב,מה]] (ל=לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ): המקף השני בתיבת משרת #[[שמות יד/טעמים#יד ה|שמות יד,ה]] (ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙): חסר שווא באות מ"ם #[[שמות יד/טעמים#יד ט|שמות יד,ט]] (ל!=וַיַּשִׂ֤יגוּ): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יד/טעמים#יד יא|שמות יד,יא]] (ל!=הַֽמִבְּלִ֤י): חסרות נקודות החטף בה"א הַתֵּמַהּ #[[שמות יד/טעמים#יד יג|שמות יד,יג]] (ל!=הִֽתְיַצְב֗וּ): חסר דגש באות צד"י #[[שמות טז/טעמים#טז ט|שמות טז,ט]] (ל!=וַיֹ֤אמֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות טז/טעמים#טז כט|שמות טז,כט]] (ל!=הַשַׁבָּת֒): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יח/טעמים#יח כה|שמות יח,כה]] (ל!=וַיִתֵּ֥ן): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות כ/טעמים#כ ב|שמות כ,ב]] (ל!=לֹֽ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון, ויש קו אחד בלבד באות יו"ד השניה הנוטה כמרכא; אך סביר שהקו באות יו"ד מתפקד בתור מרכא של הטעם התחתון וגעיה של הטעם העליון כאחד. #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=<לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וְכׇל־תְּמוּנָ֡֔ה): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=מִמַּ֡֔עַל): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וַאֲשֶׁ֥֣ר): מרכא ומונח באות שי"ן, למרות שיש מרכא בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד #[[שמות כ/טעמים#כ ד|שמות כ,ד]] (ל!=לֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה): אות חי"ת שווּאה במקום חטף פתח #[[שמות כ/טעמים#כ ז|שמות כ,ז]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֜ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=אֱלֹהֶ֑֑֗יךָ): טעם האתנח נכתב פעמיים מתחת לאות ה"א, לפני הסגול ולאחריו (!) #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=כָל־מְלָאכָ֡֜ה): פזר לטעם העליון לפני אזלא לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ): געיה לטעם העליון לפני מונח לטעם התחתון (באות כ"ף סופית) #[[שמות כ/טעמים#כ י|שמות כ,י]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כא/טעמים#כא ט|שמות כא,ט]] (ל!=יַעֲשֶׂה־לָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל!=לָ֑ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כב/טעמים#כב כא|שמות כב,כא]] (ל?=לֹּ֥א תְעַנּֽוּן): למ"ד דגושה? #[[שמות כב/טעמים#כב כח|שמות כב,כח]] (ל=תִּתֶּן־לִּֽי): למ"ד דגושה #[[שמות כו/טעמים#כו ג|שמות כו,ג]] (ל?!=תִּֽהְיֶ֙יּןָ֙): יו"ד דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז ה|שמות כז,ה]] (ל?!=כַּרְכֹּ֥בּ): בי"ת דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז טו|שמות כז,טו]] (ל!=חְמֵ֥שׁ): שווא באות חי"ת #[[שמות כח/טעמים#כח א|שמות כח,א]] (ל?=אִתּ֔וֹ): שתי נקודות לטעם זקן קטן? #[[שמות כח/טעמים#כח י|שמות כח,י]] (ל!=הַשִׁשָּׁ֧ה): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[שמות כח/טעמים#כח כז|שמות כח,כז]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם #[[שמות כט/טעמים#כט כב|שמות כט,כב]] (ל!=וְאֶת־הֲחֵ֙לֶב֙): חטף פתח באות ה"א #[[שמות כט/טעמים#כט כג|שמות כט,כג]] (ל!=וַֽחַלַּ֨ת): פתח באות וי"ו #[[שמות ל/טעמים#ל ח|שמות ל,ח]] (ל!=הָעֲרְבַּ֖יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[שמות ל/טעמים#ל לו|שמות ל,לו]] (ל?=מִמֶ֜נָּה [2]): חסר דגש באות מ"ם השניה? #[[שמות לא/טעמים#לא טו|שמות לא,טו]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לב/טעמים#לב יז|שמות לב,יז]] (ל!=בַּֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[שמות לב/טעמים#לב יט|שמות לב,יט]] (ל!=וַיְּשַׁבֵּ֥ר): דגש באות יו"ד #[[שמות לג/טעמים#לג י|שמות לג,י]] (ל=וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לג/טעמים#לג טז|שמות לג,טז]] (ל!=וְנִפְלֵ֙ינוּ֙): צירה באות למ"ד (במקום חיריק) #[[שמות לד/טעמים#לד יט|שמות לד,יט]] (ל!=וָשֶֽׁה): נקודת שי"ן ימנית #[[שמות לה/טעמים#לה ג|שמות לה,ג]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לה/טעמים#לה ז|שמות לה,ז]] (ל!=שִׂטִּֽים): נקודת שי"ן שמאלית #[[שמות לה/טעמים#לה כ|שמות לה,כ]] (ל=וַיֵּֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=טָוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לה/טעמים#לה לב|שמות לה,לב]] (ל!=מַֽחַשָׁבֹ֑ת): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[שמות לח/טעמים#לח יב|שמות לח,יב]] (ל?!=עַמּוּדֵיהֶ֥ם): בקו של טעם מרכא במקום מונח?{{הערה|ייתכן שרק נשמט הקו התחתון של טעם המונח.}} #[[שמות לח/טעמים#לח כ|שמות לח,כ]] (ל!=וְֽכׇל הַיְתֵדֹ֞ת): חסר מקף #[[שמות לח/טעמים#לח כא|שמות לח,כא]] (ל=הַלְוִּיִּ֔ם): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מִלְמַ֙טָּה֙): חסר דגש באות למ"ד #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[שמות לז/טעמים#לז כה|שמות לז,כה]] (ל=רֳחְבּ֜וֹ): קמץ קטן במהדורתנו ג. מתיגת הזקף #[[שמות ח/טעמים#ח א|שמות ח,א]] (ל=עַל־הַ֨נְּהָרֹ֔ת): מקום המתיגה #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל=וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה): מקום המתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה כ|שמות כה,כ]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה לד|שמות כה,לד]] (ל=מְשֻׁקָּדִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות כו/טעמים#כו יז|שמות כו,יז]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות ל/טעמים#ל לב|שמות ל,לב]] (ל=וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ): מקום המתיגה #[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה יא|שמות לה,יא]] (ל=אֶת־הַ֨מִּשְׁכָּ֔ן): מקום המתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=וְכׇל־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[שמות לו/טעמים#לו כב|שמות לו,כב]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז ט|שמות לז,ט]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז טז|שמות לז,טז]] (ל=וְאֶת־הַקְּשָׂוֺ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לט/טעמים#לט י|שמות לט,י]] (ל=וַיְמַלְאוּ־ב֔וֹ): אין מתיגה ===ספר ויקרא=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[ויקרא ד/טעמים#ד לה|ויקרא ד,לה]] (ל!=וְאֶת־כׇּל־חֶלְבָּ֣ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ה/טעמים#ה ז|ויקרא ה,ז]] (ל!=תַגִּ֣יע): חסר פתח גנוב באות עי"ן #[[ויקרא ה/טעמים#ה יב|ויקרא ה,יב]] (ל!=אֶת־אַזְכָּרָתָה֙): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ו/טעמים#ו ג|ויקרא ו,ג]] (ל!=אֶת־הַדֶּ֗שׁן): חסר סגול באות שי"ן #[[ויקרא ו/טעמים#ו ו|ויקרא ו,ו]] (ל!=תִכְבֶֽה): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ז/טעמים#ז יב|ויקרא ז,יב]] (ל!=בַשָּֽׁמֶן): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ח/טעמים#ח טז|ויקרא ח,טז]] (ל!=<וְאֶֽת חֶלְבְּהֶ֑ן>): חסר מקף #[[ויקרא ח/טעמים#ח כד|ויקרא ח,כד]] (ל!=וַיִתֵּ֨ן): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כח|ויקרא ח,כח]] (ל!=וַיִקַּ֨ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כט|ויקרא ח,כט]] (ל!=וַיִקַּ֤ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י א|ויקרא י,א]] (ל!=וַיִתְּנ֤וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י ד|ויקרא י,ד]] (ל=קִ֠רְב֞וּ): תלישא וגרשיים כשיטת רוב כתבי־היד, כל טעם באות הראויה לו.{{הערה|במהדורתנו "קִ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}רְב{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}וּ", לפי שיטת הכתר באות הראשונה (גרשיים ואחר כך תלישא גדולה), ובתוספת טעם כפול בהברה המוטעמת.}} #[[ויקרא יג/טעמים#יג ג|ויקרא יג,ג]] (ל!=הַנֶּ֙גֶע֙): סגול באות גימ"ל #[[ויקרא יג/טעמים#יג כו|ויקרא יג,כו]] (ל!=אֵֽין־בַּבֶּהֶ֙רֶת֙): סגול באות בי"ת #[[ויקרא יג/טעמים#יג נ|ויקרא יג,נ]] (ל!=אֶת־הַנָ֑גַע): חסר דגש באות נו"ן #[[ויקרא יד/טעמים#יד כא|ויקרא יד,כא]] (ל!=בָּ֥לוּל): טעם המרכא באות בי"ת #[[ויקרא יד/טעמים#יד כה|ויקרא יד,כה]] (ל!=אֹֽזֶן־הַמִטַּהֵ֖ר): חסר דגש באות מ"ם #[[ויקרא יד/טעמים#יד נג|ויקרא יד,נג]] (ל!=אֶת־הַצִפֹּ֧ר): חסר דגש באות צד"י #[[ויקרא טו/טעמים#טו ח|ויקרא טו,ח]] (ל!=וְכִֽי־יָרֹ֛ק): בנקודת תביר (במקום מרכא) #[[ויקרא טז/טעמים#טז כא|ויקרא טז,כא]] (ל=עַ֨ל): קדמא במקום מונח #[[ויקרא כד/טעמים#כד י|ויקרא כד,י]] (ל!=הַיִּשְׁרְאֵלִ֔ית): בנקודת שי”ן ימנית #[[ויקרא כה/טעמים#כה כ|ויקרא כה,כ]] (ל?!=מַה־נֹּאכַ֤֖ל): מהפך וטפחא ביחד באות כ"ף? #[[ויקרא כה/טעמים#כה מו|ויקרא כה,מו]] (ל!=וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם): חטף פתח באות חי"ת #[[ויקרא כו/טעמים#כו כח|ויקרא כו,כח]] (ל!=עַל־חַטֹּאתֵיכֶם): חסר סילוק #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): חטף קמץ באות ה"א הראשונה, ואין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]] (ל=הָשַׁמָּ֖ה): אין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|ויקרא כו,מג]] (ל=בָּהְּשַׁמָּה֙): מפיק באות ה"א הראשונה #[[ויקרא כז/טעמים#כז לג|ויקרא כז,לג]] (ל=יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ): חסר דגש באות קו"ף לעומת הפסוק הקודם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): קמץ קטן במהדורתנו (וראו גם לעיל א. 26, 27, 28 ונוסח הכתר ב[[דברי הימים ב לו/טעמים#לו כא|דה"ב לו,כא]]) ג. מתיגת הזקף: #[[ויקרא ז/טעמים#ז כה|ויקרא ז,כה]] (ל=מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא ח/טעמים#ח כ|ויקרא ח,כ]] (ל=וְאֶת־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא ט/טעמים#ט יט|ויקרא ט,יט]] (ל=וּמִן־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא יד|ויקרא יא,יד]] (ל=וְאֶת־הַ֨דָּאָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא לג|ויקרא יא,לג]] (ל=וְכָל־כְּלִי־חֶ֔רֶשׂ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו יב|ויקרא טו,יב]] (ל=וְכָל־כְּלִי־עֵ֔ץ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו כב|ויקרא טו,כב]] (ל=וְכָל־הַנֹּגֵ֔עַ): אין מתיגה #[[ויקרא כ/טעמים#כ יז|ויקרא כ,יז]] (ל=וְנִכְרְת֔וּ): אין מתיגה #[[ויקרא כא/טעמים#כא ח|ויקרא כא,ח]] (ל=וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ): אין מתיגה #[[ויקרא כב/טעמים#כב יב|ויקרא כב,יב]] (ל=וּבַת־כֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[ויקרא כה/טעמים#כה יב|ויקרא כה,יב]] (ל=מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז ט|ויקרא כז,ט]] (ל=וְאִם־בְּהֵמָ֔ה): אין מתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז כה|ויקרא כז,כה]] (ל=וְכָל־עֶרְכְּךָ֔): אין מתיגה ===ספר במדבר=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[במדבר ב/טעמים#ב יד|במדבר ב,יד]] (ל!=וְמַטֵּ֖ה): שווא באות וי"ו #[[במדבר ב/טעמים#ב טו|במדבר ב,טו]] (ל!=חֲמִשָׁ֤ה): חסר דגש באות שי"ן #[[במדבר ג/טעמים#ג ל|במדבר ג,ל]] (ל!=אֶלִיצָפָ֖ן): נקודות החטף חסרות באות אל"ף #[[במדבר ד/טעמים#ד מט|במדבר ד,מט]] (ל!=בְּיַד מֹשֶׁ֔ה): חסר מקף #[[במדבר ז/טעמים#ז יח|במדבר ז,יח]]: מכאן ואילך אין ניקוד ברוב התיבות בכתי"ל (וכך הוא בעוד כתבי־יד ובחלק מהדפוסים), עד סוף היום השנים עשר ([[במדבר ז/טעמים#ז פג|פסוק פ"ג]]); הטעמים והגעיות מסומנים. #[[במדבר ז/טעמים#ז ס|במדבר ז,ס]] (ל!=בִנְיָמ֑͏ִן): האתנח מימין החיריק באות מ"ם #[[במדבר ז/טעמים#ז עב|במדבר ז,עב]] (ל!=בָּן־עׇכְרָֽן): קמץ באות בי"ת #[[במדבר ח/טעמים#ח יח|במדבר ח,יח]] (ל=וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם): פשטא וזקף קטן במקום טפחא ואתנח #[[במדבר ט/טעמים#ט ג|במדבר ט,ג]] (ל!=הָֽעֲרְבַּ֛יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[במדבר י/טעמים#י ט|במדבר י,ט]] (ל!=וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם): חטף פתח באות וי"ו #[[במדבר י/טעמים#י טו|במדבר י,טו]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר יא/טעמים#יא כו|במדבר יא,כו]] (ל!=וַיִשָּׁאֲר֣וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר יב/טעמים#יב ט|במדבר יב,ט]] (ל!=וַיִּֽחַרְאַ֧ף): שתי התיבות חוברו ללא רווח ביניהן (במקום מקף), ואף נכתב שווא באות רי"ש! #[[במדבר טו/טעמים#טו לח|במדבר טו,לח]] (ל?=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר טז/טעמים#טז כא|במדבר טז,כא]] (ל!=וַאַכַלֶּ֥ה): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[במדבר טז/טעמים#טז כז|במדבר טז,כז]] (ל!=מִשְׁכַּן־קֹ֛רֶח): סגול באות קו"ף #[[במדבר יז/טעמים#יז יב|במדבר יז,יב]] (ל!=אֶל־תּ֣וֹך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[במדבר יז/טעמים#יז כז|במדבר יז,כז]] (ל?!=אָבָֽדְנּוּ): נקודת דגש באות נו"ן? #[[במדבר יט/טעמים#יט כא|במדבר יט,כא]] (ל?!=לָּהֶ֖ם): למ"ד דגושה? #[[במדבר כא/טעמים#כא א|במדבר כא,א]] (ל?=הָאֳתָרִ֑ים): קמץ חטוף באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב ט|במדבר כב,ט]] (ל?!=הָאֶ֖לֶּה): סגול באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב כג|במדבר כב,כג]] (ל!=מִן־הַדֶ֔רֶךְ): חסר דגש באות בי"ת #[[במדבר כד/טעמים#כד יג|במדבר כד,יג]] (ל!=מִלִבִּ֑י): חסר דגש באות למ"ד #[[במדבר כה/טעמים#כה ב|במדבר כה,ב]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]] (ל=הָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[במדבר כו/טעמים#כו ס|במדבר כו,ס]] (ל!=וַיִוָּלֵ֣ד): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר כז/טעמים#כז ט|במדבר כז,ט]] (ל!=לְאֶחָיו): חסר סילוק #[[במדבר לא/טעמים#לא לב|במדבר לא,לב]] (ל?=וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים או וַחֲמֵ֥שֶׁת־אֲלָפִֽים): "וחמשת" מוקפת ובגעיה, או מקף בתיבת משרת (במקום "וַחֲמֵ֥שֶׁת אֲלָפִֽים")? #[[במדבר לב/טעמים#לב כ|במדבר לב,כ]] (ל?=אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר לג/טעמים#לג יד|במדבר לג יד]] (ל?!=וַיַֽחֲנוּ֙): חסר דגש באות יו"ד, וספק געיה ימנית באותה אות יו"ד (במקום באות וי"ו) #[[במדבר לד/טעמים#לד כו|במדבר לד,כו]] (ל=בְנֵֽי־יִשָׂשכָ֖ר): אין דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר לד/טעמים#לד כח|במדבר לד,כח]] (ל?=פְּדַהְּאֵ֖ל): נקודת מפיק באות ה"א #[[במדבר לה/טעמים#לה כ|במדבר לה,כ]] (ל!=יֶהְדָּפֶ֑נּוּ): חסרות נקודות החטף קמץ באות דל"ת #[[במדבר לו/טעמים#לו א|במדבר לו,א]] (ל?=וַֽיִקְרְב֞וּ): חסר דגש באות יו"ד? ב. מתיגת הזקף: #[[במדבר ג/טעמים#ג לו|במדבר ג,לו]] (ל=וְכָל־כֵּלָ֔יו): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד כז|במדבר ד,כז]] (ל=לְכָל־מַשָּׂאָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד לב|במדבר ד,לב]] (ל=לְכָל־כְּלֵיהֶ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ו/טעמים#ו י|במדבר ו,י]] (ל=אֶל־הַכֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[במדבר ח/טעמים#ח ח|במדבר ח,ח]] (ל=וּמִנְחָת֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יד|במדבר י,יד]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יח|במדבר י,יח]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כב|במדבר י,כב]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כה|במדבר י,כה]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כו|במדבר י,כו]] (ל=וְעַל־צְבָ֔א): אין מתיגה #[[במדבר יח/טעמים#יח כט|במדבר יח,כט]] (ל=מִכָּל־חֶלְבּ֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר כח/טעמים#כח כח|במדבר כח,כח]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ג|במדבר כט,ג]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ט|במדבר כט,ט]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט יד|במדבר כט,יד]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר לא/טעמים#לא לה|במדבר לא,לה]] (ל=מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[במדבר לב/טעמים#לב לג|במדבר לב,לג]] (ל=וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת): אין מתיגה #[[במדבר לה/טעמים#לה ל|במדבר לה,ל]] (ל=כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ): מקום המתיגה ===ספר דברים=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[דברים א/טעמים#א לא|דברים א,לא]] (ל?!=יִשָׂא־אִ֖ישׁ): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? #[[דברים א/טעמים#א לח|דברים א,לח]] (ל=בִּן נוּן֙): חסר מקף #[[דברים א/טעמים#א לט|דברים א,לט]] (ל?!=יִירָשֽׁוּהָּ): נקודת מפיק מיותרת באות ה"א? #[[דברים ב/טעמים#ב ט|דברים ב,ט]] (ל!=אֶל־תָּ֙צַר֙): "אל" בסגול #[[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֖י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג טז|דברים ג,טז]] (ל=וְלָרֻאוּבֵנִ֨י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג כב|דברים ג,כב]] (ל?!=תְִּירָא֑וּם): חטף-חיריק באות תי"ו? #[[דברים ג/טעמים#ג כד|דברים ג,כד]] (ל=יְהֹוִ֗ה): נקודת חולם בשם הוי"ה בתוך כתב־היד? #[[דברים ד/טעמים#ד ז|דברים ד,ז]] (ל?!=בְּכָּל־קׇרְאֵ֖נוּ): דגש מיותר באות כ"ף? #[[דברים ד/טעמים#ד כא|דברים ד,כא]] (ל!=הִתְאַנֶּף־בִּ֖י): סגול באות נו"ן #[[דברים ד/טעמים#ד לה|דברים ד,לה]] (ל!=מִלְבַדּֽוֹ): חסר דגש באות למ"ד #[[דברים ד/טעמים#ד מג|דברים ד,מג]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ד/טעמים#ד מ|דברים ד,מ]] (ל!=עַל־הַ֣אֲדָמָ֔ה): פתח (במקום קמץ) באות ה"א הראשונה #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ>): חסרים המרכא ב"אנכי" והאתנח ב"אלהיך" לטעם העליון #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה ז|דברים ה,ז]] (ל!=לֹֽ֣א־תַעֲשֶֽׂה־לְךָ֥֣): חסר קדמא באות שי"ן לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יא|דברים ה,יא]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֨ת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=שֵׁ֣֤שֶׁת): מונח לטעם העליון לפני מהפך לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=יָמִ֣ים): חסר פשטא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יג|דברים ה,יג]] ל!=(לַיהֹוָ֣֥ה): מונח לטעם העליון לפני מרכא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יד|דברים ה,יד]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל=תִּֿרְצָֽח): חסר טפחא לטעם התחתון{{הערה|ברויאר הציע שהקו המאונך תחת האות צד"י משמש בכתי"ל כטפחא וסילוק כאחד.}} #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל!=תִּֿנְאָֽ֑ף): סילוק לטעם העליון לפני אתנח לטעם התחתון #[[דברים ו/טעמים#ו ג|דברים ו,ג]] (ל!=אֲבֹ֙תֶיךָ֙): הפשטא מלעיל נכתבה באות בי"ת (במקום באות תי"ו) #[[דברים ז/טעמים#ז ח|דברים ז,ח]] (ל!=וּמִשָּׁמְר֤וּ): נקודת שורוק באות וי"ו האחרונה (במקום חולם) #[[דברים ח/טעמים#ח ג|דברים ח,ג]] (ל!=אֶת הַמָּן֙): חסר מקף #[[דברים ט/טעמים#ט ג|דברים ט,ג]] (ל!=וְהַֽאַבַדְתָּם֙): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[דברים י/טעמים#י א|דברים י,א]] (ל!=שְׁנֵֽי־לֻוחֹ֤ת): בנקודות שורוק למרות הכתיב המלא וי”ו #[[דברים י/טעמים#י ו|דברים י,ו]] (ל=נָֽסְע֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים י/טעמים#י טו|דברים י,טו]] (ל!=הַזֶּה): חסר סילוק #[[דברים י/טעמים#י כב|דברים י,כב]] (ל!=מִצְרָ֑יְמָהּ): נקודת מפיק באות ה"א #[[דברים יב/טעמים#יב ב|דברים יב,ב]] (ל!=רַעֲנָן): חסר סילוק #[[דברים יב/טעמים#יב ג|דברים יב,ג]] (ל!=אֶת־מִזְבּחֹתָ֗ם): חסר שווא באות בי"ת #[[דברים יב/טעמים#יב ה|דברים יב,ה]] (ל=שָֽׁמָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים יב/טעמים#יב ל|דברים יב,ל]] (ל?=לֵאמֹ֗ר* או לֵאמֹ֨ר): טעם רביע או טעם קדמא?{{הערה|נראה שנקודת החולם התחברה לאות מ"ם ולכן נראית כמו קדמא.}} #[[דברים יב/טעמים#יב לא|דברים יב,לא]] (ל?!=כָּל־תּוֹעֲבַ֨ת): כ"ף דגושה? #[[דברים יג/טעמים#יג י|דברים יג,י]] (ל?=יָֽדְךָ֛): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים יג/טעמים#יג טו|דברים יג,טו]] (ל!=וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֧): "וְחָקַרְתָּ֧" בטעם דרגה (במקום תביר)! #[[דברים יג/טעמים#יג טז|דברים יג,טז]] (ל?=אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים טו/טעמים#טו ט|דברים טו,ט]] (ל!=עִם לְבָבְךָ֨): חסר מקף #[[דברים טז/טעמים#טז ג|דברים טז,ג]] (ל?=תִּזְכֹּר֔): בטעם זקף קטן (במקום רביע)? #[[דברים יז/טעמים#יז ז|דברים יז,ז]] (ל!=מִּקִּרְבֶּֽךָ): מ"ם דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח ד|דברים יח,ד]] (ל=תִּתֶּן־לּֽוֹ): למ"ד דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח יד|דברים יח,יד]] (ל?!=נָ֛תַן): בנקודת תביר (במקום מרכא)? #[[דברים כ/טעמים#כ יב|דברים כ,יב]] (ל?!=עָלֶֽיהָּ): נקודת מפיק באות ה"א? #[[דברים כא/טעמים#כא יא|דברים כא,יא]] (ל!=וְרָאִיתָ֙): חסר פשטא מלעיל #[[דברים כא/טעמים#כא יג|דברים כא,יג]] (ל=וְהֵסִ֩ירָה֩): טעם כפול בכתב־היד #[[דברים כא/טעמים#כא יח|דברים כא,יח]] (ל!=וְיסְּר֣וּ): חסר חיריק באות יו"ד #[[דברים כב/טעמים#כב יח|דברים כב,יח]] (ל=וְלָֽקְח֛וּ): געיה ובתיר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים כב/טעמים#כב יט|דברים כב,יט]] (ל!=לְשַּׁלְּחָ֖הּ): שי"ן דגושה #[[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]] (ל!=שַׁלְּחָ֖הֿ): סימן רפה באות ה"א (במקום מפיק) #[[דברים כג/טעמים#כג יב|דברים כג,יב]] (ל!=הַֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[דברים כג/טעמים#כג יג|דברים כג,יג]] (ל=שָׁ֖מָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים כג/טעמים#כג יח|דברים כג,יח]] (ל!=יִשְׂרָאֵל): חסר סילוק #[[דברים כד/טעמים#כד י|דברים כד,י]] (ל!=בְרֵֽעֲךָ): חסר טעם הטפחא #[[דברים כד/טעמים#כד טז|דברים כד,טז]] (ל!=אִ֥יש): חסרה נקודת שי"ן ימנית #[[דברים כה/טעמים#כה יח|דברים כה,יח]] (ל!=אַֽחַרֶ֔יךָ): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[דברים כה/טעמים#כה יא|דברים כה,יא]] (ל?!=וִקָֽרְבָה֙): חסרה נקודה שנייה לשווא באות וי"ו? #[[דברים כז/טעמים#כז יד|דברים כז,יד]] (ל?=וְאָֽמְר֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים כח/טעמים#כח א|דברים כח,א]] (ל?!=תִּשְׁמַּע֙): מ"ם דגושה? #[[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל!=בְהַמְתְּךָ֖): פתח באות ה"א #[[דברים כט/טעמים#כט כה|דברים כט,כה]] (א=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית ב. מתיגת הזקף #[[דברים י/טעמים#י ב|דברים י,ב]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יב/טעמים#יב א|דברים יב,א]] (ל=כָּל־הַיָּמִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יג/טעמים#יג יב|דברים יג,יב]] (ל=וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ח|דברים יז,ח]] (ל=אֶל־הַמָּק֔וֹם): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ט|דברים יז,ט]] (ל=וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט): אין מתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[דברים כב/טעמים#כב טז|דברים כב,טז]] (ל-כתיב!=הַֽנַּעַרָ֖): חסרות נקודות החטף באות עי"ן #[[דברים כח/טעמים#כח כז|דברים כח,כז]] (א-כתיב!=וּבַעְפֹלִ֔ים): אין דגש באות עי"ן, כך שחסר דגש באות טי"ת בקרי "וּבַטְחֹרִ֔ים" #[[דברים כח/טעמים#כח ל|דברים כח,ל]] (א-כתיב!=יִשְׁגָלֶ֔נָּה): אין דגש באות גימ"ל, כך שחסר דגש באות כ"ף בקרי "יִשְׁכָבֶ֔נָּה" #[[דברים כט/טעמים#כט כב|דברים כט,כב]] (א=וּצְבֹיִי֔ם): מקום החיריק לעומת הטעם (אין הערת כתיב) ==מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות== להלן רשימה של '''חטפים באותיות לא גרוניות בתורה''' בכתי"ל או בכתר ארם צובה. חטפים אלה באים להורות על '''הנעת השווא''', ובמקומם הוספנו במהדורתנו סימן מיוחד מעל האות השווּאה (להסבר מפורט ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|פרק השני]]''' של המבוא למהדורתנו). לרשימה של החטפים בספרי הנביאים וכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: חטפים באותיות לא גרוניות|כאן]]'''. {{מ:טעמי המקרא|12}} {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבראשית}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (33 פריטים): [[בראשית א/טעמים#א יח|א,יח]] (א[ס],ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל); [[בראשית ב/טעמים#ב יב|א,יב]] (א[ס],ל=וּֽזֲהַ֛ב); [[בראשית ב/טעמים#ב כג|א,כג]] (ל=לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (א[ס],ל=תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה); [[בראשית י/טעמים#י ג|י,ג]] (ל=אַשְׁכֲּנַ֥ז); [[בראשית יב/טעמים#יב ג|יב,ג]] (ל=וַאֲבָֽרֲכָה֙); [[בראשית יח/טעמים#יח כא|יח,כא]] (א[ס],ל=אֵֽרֲדָה־נָּ֣א); [[בראשית כב/טעמים#כב יח|כב,יח]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כד/טעמים#כד ס|כד,ס]] (ל=וַיְבָרֲכ֤וּ); [[בראשית כה/טעמים#כה כב|כה,כב]] (ל=וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו ד|כו,ד]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו יב|כו,יב]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז יט|כז,יט]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כז/טעמים#כז כט|כז,כט]] (ל=וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ); [[בראשית כז/טעמים#כז לא|כז,לא]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז לג|כז,לג]] (ל=וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז לד|כז,לד]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (א[ס]=הַֽבֲרָכָ֨ה); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז מא|כז,מא]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח ו|כח,ו]] (א[ס],ל=בְּבָרֲכ֣וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח יד|כח,יד]] (ל=וְנִבְרֲכ֥וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ג|כט,ג]] (א[ס],ל=וְגָלֲל֤וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ח|כט,ח]] (ל=וְגָֽלֲלוּ֙); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (ל=בָּרֳהָטִ֖ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (א[ס],ל=בְּשִֽׁקֲת֣וֹת); [[בראשית ל/טעמים#ל מא|ל,מא]] (ל=בָּרֳהָטִ֑ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית לח/טעמים#לח יב|לח,יב]] (ל=עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י); [[בראשית מח/טעמים#מח ט|מח,ט]] (ל=וַאֲבָרֲכֵֽם); [[בראשית מח/טעמים#מח כ|מח,כ]] (ל=וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם); [[בראשית מט/טעמים#מט כג|מט,כג]] (ל=וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בשמות}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (16 פריטים): [[שמות ג/טעמים#ג יח|ג,יח]] (ל=נֵֽלֲכָה־נָּ֞א); [[שמות ד/טעמים#ד יח|ד,יח]] (ל=אֵ֣לֲכָה); [[שמות ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=נֵ֣לֲכָה); [[שמות ז/טעמים#ז כז|ז,כז]] (א[ס]=בַּֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ז/טעמים#ז כט|ז,כט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ח/טעמים#ח א|ח,א]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ד|ח,ד]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ה|ח,ה]] (א[ס],ל=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ז|ח,ז]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֗ים); [[שמות ח/טעמים#ח ח|ח,ח]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ט|ח,ט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (א[ס]=הָֽרֲוָחָ֔ה); [[שמות טו/טעמים#טו י|טו,י]] (ל=צָֽלֲלוּ֙); [[שמות כג/טעמים#כג כט|כג,כט]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֛נּוּ); [[שמות כג/טעמים#כג ל|כג,ל]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֖נּוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בויקרא}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (4 פריטים): [[ויקרא ו/טעמים#ו יא|ו,יא]] (ל=יֹֽאכֲלֶ֔נָּה); [[ויקרא ו/טעמים#ו יט|ו,יט]] (ל=יֹאכֲלֶ֑נָּה); [[ויקרא ט/טעמים#ט כג|ט,כג]] (ל=וַֽיְבָרֲכ֖וּ); [[ויקרא י/טעמים#י י|י,י]] (ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבמדבר}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (18 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (א[ס]=הַקֳּהָתִֽי [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ד/טעמים#ד ז|ד,ז]] (א[ס]=אֶת־הַקֳּעָרֹ֤ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ה/טעמים#ה יח|ה,יח]] (ל=הַמְאָֽרֲרִֽים); [[במדבר ה/טעמים#ה יט|ה,יט]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַמְאָֽרֲרִ֑ים [1]); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים [2]); [[במדבר ה/טעמים#ה כז|ה,כז]] (ל=הַמְאָֽרֲרִים֙); [[במדבר ו/טעמים#ו כג|ו,כג]] (ל=תְבָרֲכ֖וּ); [[במדבר ו/טעמים#ו כז|ו,כז]] (ל=אֲבָרֲכֵֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז לב|טז,לב]] (ל=כׇּל־הָרֲכֽוּשׁ); [[במדבר יח/טעמים#יח י|יח,י]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[במדבר יח/טעמים#יח יג|יח,יג]] (ל=יֹאכֲלֶֽנּוּ); [[במדבר כג/טעמים#כג יח|כג,יח]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[במדבר כג/טעמים#כג כה|כג,כה]] (ל=תְבָרֲכֶֽנּוּ); [[במדבר כד/טעמים#כד ט|כד,ט]] (ל=מְבָרֲכֶ֣יךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה יח|כה,יח]] (א[ס]=כִּ֣י צֹרֲרִ֥ים); [[במדבר לב/טעמים#לב לה|לב,לה]] (ל=וְיָגְבֳּהָֽה [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר לג/טעמים#לג נה|לג,נה]] (ל=וְצָרֲר֣וּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בדברים}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (9 פריטים): [[דברים ה/טעמים#ה כג|ה,כג]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[דברים ח/טעמים#ח ב|ח,ב]] (ל=הֹלִֽיכֲךָ֜); [[דברים ח/טעמים#ח טו|ח,טו]] (ל=הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜); [[דברים טו/טעמים#טו כ|טו,כ]] (ל=תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙); [[דברים טו/טעמים#טו כב|טו,כב]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[דברים כד/טעמים#כד יג|כד,יג]] (ל=וּבֵֽרֲכֶ֑ךָּ); [[דברים כח/טעמים#כח לט|כח,לט]] (א=תֹאכֲלֶ֖נּוּ); [[דברים כט/טעמים#כט ז|כט,ז]] (א=הַֽמֲנַשִּֽׁי); [[דברים לב/טעמים#לב י|לב,י]] (א=יְסֹבֲבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנֲנֵ֔הוּ); [[דברים לב/טעמים#לב יח|לב,יח]] (א=מְחֹלֲלֶֽךָ); [[דברים לב/טעמים#לב לו|לב,לו]] (א=כִּֽי־אָ֣זֲלַת). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} ==מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)== ===הגדרות יסוד ושיטת ברויאר=== הַגַּעְיָה (שנקרא גם "מאריך" או "מעמיד" או "מתג"), קו מאונך קטן מתחת לאות, הנכתב בדרך כלל בשמאלו של הניקוד – הוא הסימן היחיד שאי-אפשר לשחזר אותו בוודאות כמעט-מוחלטת בכל מקום בחלקים החסרים בכתר ארם צובה. קושי זה שייך בעיקר בגעיה הקלה,{{הערה|המצב שונה בסוגים אחרים של געיות, כגון הגעיות הכבדות בהברות סגורות, שבשבילן יש כללי מסורה מובהקים וסימונן בכתבי־היד הטברנים כמעט זהה. לגבי סימון הגעיות בכתי"ל סיכם ייבין: "בגעיות דומה הוא ל'''א''' בכעט בשלמות בכל סוגי הגעיה הכבדה וגעית־שוא, ועל פי רוב גם בגעיה לתיקון הקריאה, אך מרבה הוא מ'''א''' בסימון הגעיות הקלות לסוגיהן" (נו.3, עמ' 358).}} שלפי הכללים מנוקדת בתנועה פתוחה גדולה או קטנה שאינה סמוכה לטעם.{{הערה|ראו ייבין, טו.1 עמ' 138; כהן, פרקי מבוא מלכים, הערה 7.}} על פי שיטת הרב ברויאר, הגעיה באה "לציין נחץ משני הנוסף על ההטעמה העיקרית. נחץ הוא הטעמה שאיננה מבוצעת על ידי נגינה, להבדיל מן ההטעמה המסומנת בטעמים, המבוצעת על ידי נגינה... בעל הקריאה צריך להטעים את ההברה הזו בהטעמה משנית, וההטעמה העיקרית במילה היא בהברה המוטעמת."{{הערה|מתוך "הנחיות לקורא" בראש תיקון קוראים חורב בשיטת ברויאר, עמ' יז; הדברים מבוססים על מה שכתב ברויאר ב'''טעמי המקרא''', עמ' 173.}} ואולם ישראל ייבין הציע תיאור רחב ועשיר יותר לתפקידן של כלל הגעיות, והדגיש את מקומן במערכת הנגינה של הטעמים: :בדרך כלל מציאותה של געיה מן הגעיות בתיבה קשורה בשני סוגי גורמים: א. התנאים '''המוסיקליים''' של התיבה, היינו: באיזה טעם התיבה מוטעמת, מן המשרתים או מן המפסיקים, מה הם הטעמים שלפניה ושלאחריה; ב. התנאים '''הפונטיים''' של התיבה, היינו: אם יש בה עיצורים חלשים מאיזו בחינה שהיא, כגון עיצורים גרוניים, עיצורים דומים, וכיוצא באלו, וכן אם יש תנאים פוניטיים כאלה, בגללם יש לחשוש שעיצור כלשהוא עלול לא ליהגות כראוי. פעולתם של שני גורמים אלה מותנים במבנה התיבה להברותיה, אם הן פתוחות או סגורות, ומה מרחקן מן ההברה המוטעמת. :לפי זה נוכל לקבוע: אם תיבה באה בתנאים מוסיקליים מסוימים והיא בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''מוסיקלי''', וכך הן רוב הגעיות. :ואם תיבה יש בה עיצורים מסויימים ויש חשש שלא ייהגו כראוי, והתיבה בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''פוניטי''', והן מיעוט הגעיות. :יש כמה סוגים, שבהם אין לנו ודאוּת בטיב הגעיה אם פוניטית היא אם מוסיקלית... אמנם, ידיעתה או אי־ידיעתה של מהות הגעיה פירושה אך ורק ידיעה או אי־ידיעה של סיבת הגעיה, אם הוטעמה געיה זו מסיבה מוסיקלית או פוניטית. אין פירושה, כמובן, ידיעה של מהות הגעיה גופה; שכן אין לנו כל יסוד להניח שגעיה מוסיקלית וגעיה פוניטית שונות זו מזו במהותן או בדרך השמעתן. ההבחנה בין הגעיות משמעותה אך ורק בהחנה במקורן ובסיבתן.{{הערה|ייבין, יא.5, עמ' 92-93.}} הרב ברויאר לא מצא צורך לשחזר את הגעיות הקלות בכתר, כי אין לדעתו שיטה אחת מובהקת לסימון געיות קלות שאותה חייבים לבצע במלואה ע"פ המסורה: אין חובה לסמן געיה קלה בכל תיבה שראויה לכך, וגם אם נטייתו של הסופר היא לסמן אותן בתיבות בעלות מבנה מסויים – תמיד יהיו גם חריגים, בגלל שלא מדובר על חובה אלא על נטייה. ואלה דבריו בהרחבה מתוך מאמר שנכתב בעקבות הוצאתו של הכרך הראשון למקראות גדולות הכתר: :לאמיתו של דבר, אין כל מחלוקת בין המהדירים של שתי המהדורות האלה, אלא מר אמר חדא ומר אחר חדא ולא פליגי. פרופ' כהן ביקש למסור לציבור את נוסח המקרא על פי הכתר, ואין איש יכול לשלול את הערך למסור ואת החשיבות של מפעל כגון זה, ואילו אני בקישתי למסור לציבור את נוסח המקרא, כפי שהוא ראוי להיות נכתב ונקרא – הלכה למעשה; וגם זו היא משימה שאי אפשר לשלול את חשיבותה. אולם הבדל זה שבין מגמות שתי המהדורות גורר אחריו הבדל של מהות. פרופ' כהן העתיק את נוסח בן-אשר, משום שבן-אשר היה גדול המסרנים והנקדנים והמגיהים, שלא קם כמוהו לפניו ולאחריו. משום כך היה רשאי להעתיק את נוסח הכתר כמות שהוא. ואילו אני העתקתי את נוסח בן-אשר, משום שרק הנוסח הזה ראוי להיות נכתב ונקרא הלכה למעשה; שהרי כל ישראל כבר קיבלו על עצמם את נוסח הנמקרא על פי שיטת בן-אשר. משום כך יכולתי להעתיק את נוסח הכתר רק בתחום הכתיב וכן גם ברוב העניינים הנוגעים לניקוד ולטעמים. כנגד זה לא יכולתי להעתיק מן הכתר את נוסח הגעיות הקלות וגעיות 'היה', 'חיה'. שכן בתחום זה לא היתה לבן אשר שיטה עקיבה וחד משמעית, אלא 'נטיות' בלבד... אכן יש בכתר רבבות תיבות, שנוסח הגעיות הקלות שבהן איננו מביע את דעתו המחייבת של בן אשר; ובן אשר עצמו היה מודה, שמי שסוטה ממנהגו באותן תיבות אינו משתבש, ולא עוד, אלא הוא עצמו היה משנה ממנהגו בתיבות אלה, אילו ניקד טופס נוסף של המקרא. משום כך "שיטה" זו של בן-אשר – שלאמיתו של דבר איננה בגדר שיטה כלל – איננה כדאי לדחות מפניה את השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר. לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר; שכן ישראל קיבלו על עצמם את שיטת בן-אשר במקום שההן שלו הן, והלאו שלו לאו – ולא במקום שהן ולאו רפיא בידיה, ושניהם כאחד טובים. :וראוי לציין כאן עוד: הכתר לא הגיע לידינו בשלמות, אלא חסרים בו ספרים אחדים, ביניהם כמעט כל התורה. בספרים אלה אין המהדיר יכול להעתיק את נוסח בן-אשר מן הכתר, אלא הוא חייב לשחזר את הנוסח הזה, כפי שהוא עולה מאליו מתוך המסורה ומתוך כתבי היד הקרובים לכתר. אולם דבר זה הוא אפשרי רק באותם התחומים, שבהם היתה לבן-אשר דעה ברורה ומחייבת – לכאן או לכאן. כנגד זה אי אפשר לשחזר את נוסח בן-אשר בתחום הגעיות הקלות; שהרי בן-אשר בעצמו לא היה מסוגל לשחזר את הנוסח שלו בתחום זה – אילו אבד מידיו הכתר, כדרך שהוא אבד מידינו. משום כך זו תהיה דרכו של המהדיר שלנו בספרים, שהכתר לא נשתמר בה: הוא יעתיק את נוסח הגעיות הקלות מתוך כתב-יד לנינגרד, אך יבצע בו שינויים אחדים כדי להתאימו במידת האפשר לשיטת בן-אשר. אולם נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר. ודבר זה לא ישתנה בהרבה גם אחרי שייעשו בו השינויים המוצעים. ואילו קבלתי גם אני את הנוסח הזה, הייתי מורה בזה לכל 'בעלי הקריאה' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: עליהם לקרוא בציבור את נוסח הגעיות הקלות, כפי שעלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד – שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות... ורק הנוסח הזה, שלאמיתו של דבר איננו אלא נוסח כלאיים של סופר קדמון וחוקר בן זמננו – רק הוא הנוסח הנכון, המתאים למסורה. וכדאי הוא הנוסח הזה לדחות מפניו את הנוסח הברור והיציב, שכל ישראל כבר קבלו על עצמם זה דורות רבים. אני לא הייתי מסוגל להורות כך לציבור, וספק בעיניי אם פרופ' כהן עצמו היה מסוגל לכך.{{הערה|מרדכי ברויאר, "מהדורה חדשה של מקראות גדולות", '''עמודים''' מא,ב (תשנ"ג), עמ' 72-77. המובאה כאן מתוך עמ' 74-75, בדיוק באותו היקף שכבר צוטט ע"י מנחם כהן בראש פרקי המבוא למלכים (עמ' *1-*2). לאחר הציטוט העיר כהן: "עד כאן לשונו של הרב ברויאר, והיא אמנם משקפת בצורה תמציתית את עיקרי תפישתו בנושא שלפנינו, כפי שהביעה במקומות שונים."}} לכן העתיק הרב ברויאר את הגעיות בכתר כפי שהן (ובמקומות שהכתר חסר העתיק מכתי"ל), ואחר כך הוסיף עליהן געיות קלות נוספות בעקביוּת בכל תיבה שראויה לכך (וכמו שמקובל בדפוסים). את התוספות ציין על ידי קו קצר במיוחד, כדי להבחין בינן לבין הגעיות שמקורן בכתבי־היד עצמם. מטרתה של הוספת הגעיות בכל תיבה הראויה לכך בידי הרב ברויאר הייתה כמובן לעזור לקורא לבצע "נחץ משני" כראוי ובעקביות. ===הביקורת על שיטת ברויאר=== ב"מקראות גדולות הכתר" מתחו ביקורת מפורטת על שיטתו של הרב ברויאר בעניין הגעיות. בפרקי המבוא שהקדיש לנושא זה בסוף כרך מלכים, ביקש מנחם כהן להוכיח חמש נקודות חשובות המכוונות מול יסודות שיטתו של הרב ברויאר, וכך סיכם אותן: :א. שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו. :ב. שלא זו בלבד שאין ריבוי הגעיות דהאידנא הולם את שיטתו של בן-אשר, אלא שהוא זר גם למעגל המסירה של 'נוסח המסורה' בכללותו, כפי שעולה מכתבי היד שנכתבו במעגל זה במשך מאות שנות מסירה בימי הביניים. :ג. ששיטת ריבוי הגעיות נולדה ונתקיימה במשך מאות שנים במרחב מחיה של נוסחים הרחוקים מ'נוסח המסורה' גם מבחינות אחרות: בנוסח האותיות ובנוסח הניקוד והטעמים. :ד. שהרכבת שיטת ריבוי הגעיות על 'נוסח המסורה' היא הרכבה מלאכותית, שנעשתה לראשונה בעידן הדפוס ע"י יעקב בן חיים, מהדיר מהדורת היסוד הראשונה של 'מקראות גדולות', מתוך אי-הכרה מספקת של הנושא. :ה. שבעידן הדפוסים עברה השיטה שינויים בעניינים מהותיים ע"י מהדירים בעלי השפעה בתקופות שונות, ואין כל הצדקה להגדיר את סימון הגעיות שבדפוסים "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה עידן ועידנים" כלשונו של הרב ברויאר. הניתוח המרשים שעשה כהן אח"כ (על בסיס דגם של ממצאי הגעיות בחלק מספר מלכים בכתר) מאושש את חמשת הטיעונים שלו, ולגבי ההוכחות שלו לנקודות ב'-ד' אין מה להוסיף, כי ברור שמדובר על עובדות היסטוריות. אמנם הנקודות הרלוונטיות ביותר בשביל מהדורת מקרא הן דווקא הראשונה והחמישית. ולמרות שכהן אכן הצליח להוכיח את נקודות א' וה' כפי שהוא ניסחן, אין בניסוחן כדי לעשות צדק מלא בנושא שלנו, וניתן להסתייג בכל אחת מהן במידה ניכרת. בנקודה הראשונה כתב כהן: "שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו". לגבי החלק האחרון של המשפט ברור לגמרי שכהן צודק: בן-אשר עצמו לא היה מסמן געיות כמו דפוסי ימינו. ולגבי החלק הראשון של המשפט, הביא כהן ממצאים מרשימים על סימון הגעיות בכתר כדי להוכיח שבן-אשר אכן פעל לפי שיטה. אמנם לגבי "השיטה" שלפיה פעל בן-אשר לפי כהן, כדי לגלות את נקודת התורפה שבקביעה זו יש להצביע קודם כל על העובדה שביקורתו של כהן התמקדה על שיטת הרב ברויאר באופן ישיר, ואילו רק בהערה אחת הזכיר כהן שגם ישראל ייבין אחז באותה עמדה זו בדיוק: "הרב ברויאר איננו בודד בהנחה זו. למרבה הפליאה נוקט בה גם פרופ' ישראל ייבין (ראה ייבין, כא"צ, ע' 139). ייבין עצמו בדק את כל הממצא ב'כתר' (ראה שם, ע' 140) וספר בכל המקרא רק כ-35 תיבות המסומנות בגעיה קלה בטעמים מחברים, מתוך אלפי תיבות בטעמים כאלה במבנה של געיה קלה. תמוה הדבר, כיצד אפשר ליישב ממצא כזה עם ההנחה בדבר חוסר שיטתיות".{{הערה|כהן, שם, הערה 8.}} כל "פליאה" ו"תמיהה" אומרת דרשני, ובמיוחד כשמדובר בספר כמו זה של ייבין, שבו הקדיש שני חלקים מלאים ומפורטים (מתוך חמישה חלקים בספר כולו) הכוללים ניתוח קפדני של אלפי נתונים לגבי תופעת הגעיות בכתר (חלק שני על הגעיה בכ"א הספרים, וחלק רביעי על הגעיה בספרי אמ"ת). ולכן ראוי להביא את דברי ההסבר הכלליים של ייבין לשיטתו, שנכתבו מיד לאחר שהתייחס אל כללי הגעיה הקלה שנוסחו בדורות האחרונים (ובמיוחד ע"י יצחק בער): :מכל זה מסתבר, שאין להניח קיום שיטה מיוחדת של ב"א בהטעמת הגעיה הקלה. רק זה בלבד נכון: בעוד שבער דורש לסמן את הגעיה הקלה בכל מקום לפי כללים מסוימים, כתבי־היד העתיקים, ו''א'' והקרובים לו בכללם, מסמנים אותה אמנם לפי אותם כללים, אבל לא בכל מקום, אלא לפרקים בלבד, ומידת סימונה שונה בכתבי־היד השונים. :אם נבדוק את שיטת הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' נראה, מצד אחד, חוסר כל עקיבות, כלומר: נוכל למצוא עשרות דוגמות זהות במבנן ובהטעמתן, שבאחת מהן יש געיה ובחברתה אין. מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה; אך כנראה שבשום מקום לא היתה ארוכה עד כדי כך, שיראו המנקדים '''חובה''' לעצמם לסמנה (כמו בסוגי הגעיות הכבדות), ומשום כך היה סימונה ענין של '''רשות'''... :ההבדל בין שיטת סימון הגעיות הקלות בכתבי־היד העיתיקים ו''א'' בכללם ובין שיטתו של בער אינו אפוא הבדל בעקרון אלא הבדל בדרגה, ושיטת בער אינה אלא התפתחות וסימון מלא של השיטה הנוהגת בכתבי־היד העתיקים. :אך הדברים אמורים בכללים: בתיבות ובסוגי ההברות הראויות לגעיה קלה; בפרטים יש דברים בשיטת בער שאינם נוהגים ב''א'' ובכתבי־היד הקרובים. בייחוד כך הדבר בתיבות ראויות לשתי געיות. ב''א'' והקרובים לו נוהגת בדרך כלל שיטת ההעדפה של געיה אחת מן השתיים, ואילו בער קובע שיש לסמן את שתיהן.{{הערה|ייבין, טו.5,7, עמ' 140-141.}} אם כן, ייבין כבר התייחס כבר מזמן לאותה תופעה בדיוק שהציג כהן בבהירות רבה בפרקי המבוא שכתב על הגעיות, דהיינו לתלוּת הסטטיסטית החזקה הקיימת בין סימון הגעיה לבין מבנֶה התיבה וטעמה. אכן יש צירופים של צורות וטעמים שבהם הנטייה לסימון געיה או לאי-סימונה חזקה מאוד, ולפעמים אפילו מתקרבת או מגיעה לעקביות גמורה. ולגבי הטעמים, ברור שהסביבה המוסיקלית משפיעה מאוד על נטייתו של הסופר, ולכן ההבדל הבולט לעין בין סימון הגעיה בטעמים מפסיקים ואי-סימונה בטעמים מחברים. אבל בסופו של דבר, ניתן תמיד להגדיר קטגוריות של מלים במבנה מסוים ובטעמים מסוימים ולקבוע להם כלל, ואז לחפש מכנה משותף לחריגים וליוצאים מן הכלל כדי לקבוע חוק מיוחד גם בשבילם, עד שרק נשארים חריגים בודדים ומעטים. השאלה האמתית היא לא לגבי הנתונים עצמם אלא עניין של הגדרה: האם לראות במציאות זו "נטיות" או "שיטה"? זוהי המחלוקת האמתית בין ייבין וברויאר מצד אחד, לבין כהן בצד השני. אור נוסף על מחלוקת זו באה משלושה כיוונים שנידונו בפרקי המבוא של כהן: הסביבה המוסיקלית, דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל, ואחוזי הדיוק האפשריים בשחזור החלקים החסרים בכתר. ===הסביבה המוסיקלית=== לגבי הסביבה המוסיקלית, כהן טרח לדחות את עמדתו של ברויאר לגבי העדר ביצוע המוסיקלי של הגעיה: :הסימון, התלוי בסוג הטעם, מלמד על הגורמים העומדים באחרי השיטה: הסימון משקף ביצוע מוסיקלי. ומשמעות הדברים היא: בן-אשר סימן רק את אותם המקומות שמסורת ההגייה והנגינה, שאותה הוא בא להנציח, הצדיקה סימון מוסיקלי. הביצוע המוסיקלי במקומות אלו לא עמד בפני עצמו, אלא תלוי היה בטעם העיקרי, ושימש לו מעין הוכחה או קישוט. הרב ברויאר בספרו 'טעמי המקרא', קובע, כי "הגעיה מורה על נחץ משני שאינו מבוצע על ידי ניגון". קביעה זו אמנם נכונה היא לשיטת סימון הגעיות המבוצעת במהדורת ברויאר, שאין בה שום הבחנה בין טעמים... אבל בשום פנים אין לומר את הדברים על שיטה כשיטתו של בן אשר, שתלותו של הסימון בסוג הטעמים היא קו יסוד שבה.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *8.}} ביקורת זו אמנם נכונה, אבל דווקא בנושא הביצוע המוסיקלי חרג ברויאר משיטתו של ייבין, חריגה שגם התאים לאופי המהדורה שלו (כמו שכתב כהן ובצדק). נביא שוב את דבריו של ייבין (אבל הפעם נתמקד רק בהסבר אחד מסויים): :מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה... לסיכום, כהן כרך ביחד את דחיית התפקיד המוסיקלי של הגעיה, ואת הטענה שסימונן של געיות במקומות מסויימים היה עניין של נטייה ורשות, ולא חובה. את שני הטיעונים שקשר ביחד גם דחה ביחד, ובמקומם טען שלגעיה יש תפקיד מוסיקלי ולכן סימונה בגדר חובה תמיד. אמנם אין ההגיון מחייב שתפקיד מוסיקלי פירושו גם חובת ציון מוחלט, כי ככל שהביצוע המוסיקלי קצר יותר ופחות מובהק, גם הנטייה לסמנו תהיה פחות. וזוהי בדיוק עמדתו של ייבין. כל עוד שתי העמדות מצליחות להסביר את הנתונים – אין דרך להכריע ביניהן, וכל הכרעה תהיה בעצמה בגדר "נטייה". ===דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל=== לגבי דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות, ברויאר טען ש"נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר". הוא אף הוסיף וטען על נקדנו של כתי"ל ש"נוסח הגעיות הקלות... עלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד, שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות". לעומתו הוכיח כהן באופן מאלף שכל נטיותיו של הכתר בסימונן של געיות בטעמים מסויימים – משותפות הן לכתי"ל, רק במידה שונה: בטעמים המפסיקים, יש בכתי"ל בדרך כלל יותר מלים מכל סוג עם געיה, ופחות מלים מכל סוג בלי געיה. בטעמים המחברים שני כתבי־היד הם בעצם זהים לגמרי: אין בהם כמעט געיות בכלל. וכך מסביר כהן את הדמיון הרב הזה: :סופרו נקדנו של כ"י '''ל'''... פעל בסביבת ספרי מקרא הקרובים לנוסח בן-אשר, ויש לראותו כאחת החוליות הראשונות בשלשלת המעתיקים, שפעלו במעגל המסירה של נוסח המסורה הטברני לאחר תקופת בעלי המסורה. מעתיקים אלו הם שהעבירו לדורות הבאים את דמות דיוקנו של 'נוסח המסורה', ולפיכך מן הראוי שנשים לב לתוצאות עבודתם. :אשר למעתיקו-נקדנו של כ"י '''ל''', הרי הרב ברויאר עצמו מודה, שתוצאות עבודתו של נקדן זה בתחום הניקוד והטעמים הן טובות עד כדי כך, שהיה ראוי לשמש מקור מרכזי בשיחזור נוסח ה'כתר' במקומות החסרים. להלן נראה, שיש להתיחס ביתר רצינות גם לנוסח הגעיות שלו, העומד, בעיקרו של דבר, על אותו בסיס שיטתי כנוסח ה'כתר', ובשום פנים אין לומר שמקורו בסימונים שרירותיים של נקדנו. כבר הזכרנו במבואנו למהדורת הכתר, שניקודו של כ"י '''ל''' נעשה בשני שלבים, שלב ההעתקה ושלב ההגהות, ורק בשלב השני היה לפניו ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו. לפי ספר זה הגיה את הניקוד והטעמים, ובעיקר את הגעיות. עצם ההגהה של הגעיות מלמדת, שהנקדן ייחס חשיבות לנוסח הגעיות, וקבעוֹ סופית לפי ספר שסמך עליו, ולא לפי שרירות לב. ואף שיש להניח, כי תהליכי תיקון, שאינם נעשים ע"י מומחה, עלולים להותיר רישומן על התוצאה הסופית, אין הדבר נובע משרירות ליבו של המתקן, אלא משגגתו, והתמונה הכוללת תשקף בדרך כלל את מצע הטקסט שלפיו נעשו התיקונים.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *9-*10.}} ביקורת זו על הרב ברויאר צודקת לגמרי, כפי שהנתונים שהביא כהן מכתי"ל מוכיחים היטב. אמנם אינו דומה המגיה של כתי"ל לבעלי המסורה בכבודם ובעצמם לגבי "נטיות" מול "שיטה": תפקידו של מגיה הוא להשוות ולתקן, ולא לכתוב נוסח משלו. וגם אין בדמיון בין כתי"ל לכתר חידוש גמור לגבי הנטיות או השיטות המשותפות לשני כתבי־היד, שהרי ישראל ייבין כבר נקט בעמדה דומה לגבי כלל כתבי־היד הקרובים לכתר: :כל סוגי הגעיה הקלה, בכל סוגי ההברות ובתיבות מוטעמות בכל הטעמים (או כמעט כולם), מצויים ב''א'' (ובכתבי־היד הקרובים). אמנם אין הגעיות הללו מסומנות תמיד; בטעמים מסויימים כמעט שאינן מסומנות כלל ובטעמים אחרים הן אמנם מסומנות הרבה, אך לא בכל מקום... :שנית, קשה לומר שב''א'' (או בכתבי־היד הקרובים) מצויה '''שיטה''' בהטעמת הגעיה הקלה. אמנם יוצאים הן הכלל יש גם בסוגים אחרים של געיות, אבל הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' חורגת עד כדי כך מכל כלל, שאין לתארהּ אלא תיאור סטאטיסטי.{{הערה|ייבין, טו.4, עמ' 139. יצויין שאף אמירתו של הרב ברויאר על בן-אשר, שאילו כתב טופס נוסף של המקרא לא היה מסמן תמיד את אותן הגעיות באותן המקומות, מבוססת לגמרי על הערה מפורשת של ייבין (חלק ב הערה 3, עמ' 140-141.}} כלומר: אפשר בהחלט להצביע על הנטיות הדומות בסימון הגעיה בין כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בתוכם, בלי לקבוע שיש בכתר או בכתבי־היד האחרים שיטה מובהקת של סימון געיות כחובה מוחלטת. ===רמת הדיוק האפשרי בשחזור הגעיות=== לגבי אחוזי הדיוק האפשריים בשחזור הכתר, כהן הביא נתון כללי: "ניסויי שיחזור מבוקרים שערכתי בחלקים השלמים לימדו אותי, שניתן להגיע לדיוק ממוצע של כ-95% בשיחזור נוסח הגעיות ב'כתר', הכל לפי אופי הטקסט המשוחזר. שיעור דיוק שכזה מצדיק הצדקה שאין למעלה ממנה את מעשה השיחזור כפתרון המדעי הנכון ביותר שראוי לנקוט בעניין זה."{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *21.}} בקטע שבחר כהן כדגם מספר מלכים, הייתה מלכתחילה זהות של כ-94% בין כתי"א לכתי"ל בגעיות הקלות והכבדות, ולאחר שנעשו תיקונים בנוסח כתי"ל ע"פ שיטת הכתר, עלה הדיוק לכדי 98%. אין ספק אם כן שכתי"ל מייצג היטב את אופי סימון הגעיות הכללי של כתבי־היד העתיקים, ושניתן להשתמש בו כבסיס לשחזור הגעיות בחלקים החסרים של הכתר ברמת דיוק גבוהה. וגם אין ספק שיש הצדקה מוחלטת למעשה שחזור כזה במהדורת מקרא ע"פ הכתר, וכל מהדורה כזו (כגון "מקראות גדולות הכתר") תהיה לברכה. אבל בו בזמן צריך לקחת בחשבון את הפער המשמעותי בין רמת הדיוק בשחזור הגעיות לבין רמת הדיוק בשחזור הניקוד והטעמים ע"פ כתי"ל. כי אפילו אם תגיע רמת הדיוק בשחזור הגעיות בכתר ל-98%, עדיין מדובר על טעות סטטיסטית של לא פחות מגעיה אחת בכל 50 (וברמה של 95% על טעות של געיה אחת מכל 20). השחזור כשלעצמו מוצדק וחשוב, אבל הוא עדיין ברמה נמוכה בהרבה מרמת השחזור בניקוד ובטעמים. כל מי שבודק את הסטיות בניקוד ובטעמים בכתי"ל מול החלקים הקיימים בכתר מתרשם מיד שמדובר על ניקוד או טעם אחד בלבד מתוך מאות ואלפים! ואת רובן של הסטיות (המעטות ממילא) בניקוד ובטעמים ניתן להסביר לפי מנהגים אופייניים לכתי"ל. הפער הגדול הזה בין תחום הניקוד והטעמים מצד אחד, לבין תחום הגעיות הקלות מצד שני, בולט כל כך, עד שקשה לדבר על שיטה מובהקת של חובה המשותפת לשני כתבי־היד. קשה להבין איך, אם בשלב ההגהות בכתי"ל היה לפני המגיה "ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו", שהוא הצליח לתקן את הניקוד והטעמים עד כדי כך שהם זהים לכתר כמעט לגמרי, ואילו לגבי הגעיות אחת מכל 10-20 תהיה שונה. סביר יותר להניח שסימון הגעיות בכתר עצמו, וכן בספר שהיה מונח לפני המגיה של כתי"ל, הוא עניין של נטיות חזקות ומובהקות ע"פ מסורת מוסיקלית שבעל פה ולא שיטה פורמלית של חובה. על הקושי לתאר את שיטת בן-אשר באופן מדוייק עמד כהן בעצמו, כאשר כתב במסקנתו שאי-אפשר לשחזר את הגעיות באופן מושלם: "לכל כלל יש יוצאים, ולכל רוב יש מיעוט, ובסעיפים מסוימים הכוחות שקולים, ולא תמיד יכולים אנו לעמוד על גורמי התופעות."{{הערה|שם, *24.}} כדי להמחיש עוד יותר את הנקודה הזו, נביא שתי דוגמאות (אחת בטעם פשטא ואחת בזקף קטן). אין בדוגמאות אלו כל משמעות חדשה לגבי הנתונים הסטטיסטיים היבשים של כהן, שהם נכונים כשלעצמם ואין בהם כל דופי. אולם הן ממחישות עד כמה חוסר העקביות בסימון הגעיות בולט לעין עבור כל מי שקורא את כתבי־היד ושם לב לסימון הגעיות. הדוגמאות נלקטו תוך כדי עבודת ההגהה של ספר יחזקאל, אמנם שמנו לב גם בספרים קודמים לעשרות דוגמאות דומות ואף יותר מרשימות (אולם עד העבודה על יחזקאל לא רשמנו אותן וחבל): *ז,ד: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ *ז,ט: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּדְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מַכֶּֽה׃ *יח,ו: '''אֶל־הֶֽהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃ *יח,יא: וְה֕וּא אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם '''אֶל־הֶהָרִים֙''' אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא׃ *יח,טו: '''עַל־הֶהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ לֹ֥א טִמֵּֽא׃ הביטויים המקבילים בפסוקים המקבילים בולטים לעין הקורא. מדובר בהם על תיבות זהות במבנן ובטעמן, אמנם לפעמים בגעיה ולפעמים בלי געיה. וכמו שהם בולטים לעין הקורא, כך סביר שגם המסרן היה מודע לעובדת חוסר העקביות במקומות דומים ואף זהים. אין בכך כדי לגרוע כלל מהסטטיסטיקות של כהן; אבל יש בכך כדי להמחיש ש'''בנסיון להבחין בין {{קו תחתי|נטייה}} לבין {{קו תחתי|שיטה}}, ייתכן שחוויית הקריאה חשובה יותר מהסטטיסטיקות היבשות.''' תחושת הבטן של הקורא הרגיל בגעיות שבכתר היא שבנסיבות מסויימות יש (או אין) סבירות גבוהה למצוא געיה, אולם תמיד תיתכן הפתעה. ===סימון הגעיות בדפוסים=== עכשיו נעבור לנקודה החמישית והאחרונה שביקש כהן להוכיח, דהיינו מצב סימון הגעיות בעידן הדפוס, מאז מקראות גדולות דפוס ונציה. כהן היטיב להציג את השיטות המגוונות והמנוגדות שבדפוסים, שלפעמים אף באו ביחד בערבוביה בתוך אותו דפוס. את המציאות המבולבלת הזאת הִשווה כהן לְמה שכתב ברויאר על "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר". ביקורת זו מוצדקת, ותיאורו של ברויאר איננו נכון באופן כללי. אמנם כדי לעשות צדק מלא בנושא זה, יש גם להצביע על מרכיב אחד חשוב ויציב, שעובר כחוט השני בכל הדפוסים מאז מקראות גדולות דפוס ונציה, דהיינו סימון הגעיה הקלה בעקביות, בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ. סימון עקבי זה משותף לכל השיטות שבאו לידי ביצוע בדפוסים השונים (כגון מצד אחד געיות קלות ולא כבדות ורק אחת בתיבה, או מצד שני געיות קלות וכבדות כאחד וייתכנו שתי געיות בתיבה אחת), וזה בדיוק המרכיב שהוסיף ברויאר במהדורתו.{{הערה|במג"ה הוסיפו על חוסר השיטתיות שבדפוסים ביקורת נוספת על שיטת ברויאר בכך ש"היא מצרפת, מחד, סימון שיטתי של געיות כבדות עם סימון שיטתי של געיות קלות כהיידנהיים, אבל מאידך איננה מקבלת סימון של שתי געיות בתיבה אחת, ובזה צועדת בדרכו של רש"ד. נמצא, שמהדורת ברויאר לא זו בלבד שהיא מצרפת לנוסח בן אשר שיטת געיות זרה לו, אלא שהיא גם מציעה דמות כוללת של נוסח געיות, שלא היתה קיימת מעולם, לא בספר מספרי הדפוס ולא בכתבי היד..." (כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *15). ביקורת זו נראית מוגזמת קודם כל בגלל שאי־סימון שתי געיות בתיבה אחת הוא סימן מובהק של המסורה: "תיבה אפשר שתהיה ראויה לשתי געיות, בין מסוגים שונים... ובין מסוג אחד... כשבתיבה שתי הברות רצופות הראויות לגעיות מאותו סוג... באה געה אחת בלבד, בין ב''א'' בין במהדורות המקרא המקובלות. אבל אם הברות רצופות ראויות לגעיות מסוגים שונים... ''א'' והקרובים לו נוהגים גם כאן בשיטת ההעדפה ומטעימים געיה אחת בלבד... רק לעתים רחוקות ובסוגים מעטים של תיבות מטעימים הם שתי געיות בתיבה אחת... מצויות כמה דוגמות נדירות, בחינת יוצאות מן הכלל, שבהן שתי געיות בתיבה אחת... פרט לדוגמות המעטות שנזכרו, שבהן מוטעמות ב''א'' שתי געיות בתיבה אחת, בשאר התיבות, והן רוב המקרא, שלטת שיטת ההעדפה ורק געיה אחת מוטעמת..." (ייבין, כ.1-4, עמ' 192-193). שנית, שיטת ברויאר היא לסמן את הגעיות שבכתר ובכתי"ל במתגים רגילים, ולהוסיף את הגעיות הקלות בשיטתיות רק במתג קצר ושונה (כדי להבחין בינם לבין אלה שסימונם בא מכתבי־היד). בכך הבחין ברויאר כבר מלכתחילה הבחנה ברורה בין שיטת הדפוסים לבין שיטת כתבי־היד. ורק אז, לאחר שכבר הוסיף את הגעיות הקלות בעקביות בסימן שונה כדי להבחינן, עוד מיעט לסמנן פעמיים בתיבה אחת ע"פ שיטת המסורה המשתקפת בכתבי־היד. נראה שאם יש כאן חידוש, אז מדובר על חידוש שמבחין היטב בין השיטות השונות, וגם חידוש שמקפיד לשמור על מנהגי הכתר ע"י הבחנתם הברורה ממרכיבים אחרים.}} המקור לסימון העקבי בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, בלי להתחשב כלל בטעמהּ, הוא כתבי־היד באשכנז, שם לא התייחסה המסורת המוזיקלית המקומית לגעיות, ואם כן נשאר בשבילן תפקיד פונטי בלבד. במציאות כזו היה נכון לסמן געיה בעקביות בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, כדי לכוון את הקורא שיבטא היטב את כל מרכיבי המילה ולא יטעה. ואמנם המציאות הזאת היא לא רק של אז, אלא משתקפת בדפוסים כבר במשך 500 שנה, והיא מתאימה גם היום בקרב הרוב המכריע של קהילות ישראל. אמנם לא צדק הרב ברויאר לגמרי לגבי בן-אשר עצמו, שבוודאי היו לו נטיות חזקות בסימון הגעיות הקלות, ולא עשה את מלאכתו בשרירות אפילו בתחום הזה; ואילו היה כותב טופס נוסף של המקרא ברור לגמרי שלא היה מסמן געיות בעבקיות בכל תיבה ראויה, ולא היה מרבה בהן בטעמים המחברים. אבל גם אם זה לא נכון לגמרי ש"הן ולאו רפיא בידיה" בתחום הזה, עדיין צודק הרב ברויאר ש"לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר". המסורת המוסיקלית החיה בקרב הקוראים בטעמי המקרא בישראל קיבלה על עצמה בפועל את הסימון העקבי של הגעיות הקלות. לסיכום, נראה שהחלטת הרב ברויאר בעניין הגעיות דומה להחלטותיו בנושאים אחרים, ובמיוחד לגבי [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|סימון החטפים באותיות לא גרוניות]]. בשני הנושאים מדובר על נטייה מובהקת בכתר שאמנם לא באה לידי ביטוי מלא אף בתוך הכתר עצמו, וגם לא מבוצעת באותה רמה סטטיסטית בכתבי־היד הקרובים לכתר (למרות שהנטיות הכלליות דומות). לכן הסיק הרב ברויאר, בעקבות ממצאיו של ייבין, שמדובר בסופו של דבר על עניין של רשות בכל געיה ספציפית, למרות שניתן להצביע באופן ברור על נטיות חזקות ומובהקות של מסרן הכתר בסוגים מסוימים של געיות קלות, ואף על ביצוע מוחלט באחדים מהם. ואם כן החליט לסמן געיות באופן המתאים ביותר לקורא בימינו, שהוא הסימון העקבי והמלא. ===נוסח הגעיות במהדורתנו=== '''נוסח הגעיות לפי כתי"ל:''' אין במהדורתנו שיחזור של כל הגעיות במקומות החסרים בכתר (בניגוד למקראות גדולות הכתר), ואין בה הוספת געיה בכל תיבה הראויה לכך (בניגוד לסימון הגעיות '''הקצרות''' במהדורות ברויאר). אלא העתקנו את הגעיות כמות שהן בכתר (במקומות שהוא קיים){{הערה|סימנו געיות שהיו בכתר במקומות החסרים בו, והם ידועים לנו מתוך צילומים של אחדים מהדפים החסרים, או מתוך עדויות שנכתבו בזמן שכתב־היד עדיין היה שלם.}} ובכתי"ל (ברוב התורה שהכתר חסר). כתוצאה מכך, סימון הגעיות במהדורתנו מקביל בדרך כלל לסימון הגעיות '''הארוכות''' בתוך מהדורות ברויאר (כך הוא סימן את הגעיות הכתובות בכתבי־‏היד כדי לעשות הבחנה). '''היוצאים מן הכלל:''' יש מקומות בתורה שבהם נכתבה געיה בכתי"ל, אך היא בלתי צפויה או מופיעה בניגוד לכללים, או שהיא נכתבה באות הלא-נכונה לפי הכללים, או שיש שתי געיות בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות); לחלופין יש מקומות שבהם נדרשת געית חובה והיא איננה, או שהגעיה צפויה ברמת סבירות גבוהה בהתאם למקבילות (כגון געית פשטא) והיא איננה. הרב ברויאר כבר רשם את הגעיות החריגות הללו בתורה בכ-40 מקומות,{{הערה|ראו במאמרו "ספקות שאין להם הכרע", '''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296; וברשימת "נוסח כתב היד" ב'''כתר ירושלים'''.}} ואת חלקם תיקן במהדורותיו האחרונות (חורב ו"כתר ירושלים"), כל עוד מצא לכך תימוכין בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}.{{הערה|מדובר על כתב־יד שנכתב על ידי הסופר שמואל בן יעקב, הסופר שכתב את נוסח האותיות בכתי"ל. כתי"ל{{כתב עילי|מ}} קרוב לשיטתם של כתי"א וכתי"ל בסימון סוגים שונים של געיות, אך בחלק ניכר מהמקומות שטעה בהם בכתי"ל, הוא כתב את הגעיות כהלכתן בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}; ראו ברויאר, שם (הערה הקודמת).}}. במהדורתנו בצענו תיקון '''בכל''' הגעיות החריגות שרשם ברויאר בתורה, אפילו במיעוט המקומות שבהם הנוסח החריג נמצא גם בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}, ובעוד עשרות מקומות שאותם לא ציין ברויאר. בכל מקום כזה ציינו את גרסתו של כתי"ל בתיעוד הנוסח, ועוד השתדלנו לתעד את נוסח הגעיות בכתבי־היד טברנים מובהקים נוספים (ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו). '''רשימה של היוצאים מן הכלל:''' להלן רשימה של המקומות בתורה שבהם '''לא''' קיבלנו את נוסח הגעיות בכתי"ל בתורה. למידע נוסף לגבי כל פריט, כולל מידע על הנוסח בכתבי־יד טברנים נוספים, ראו בתיעוד הנוסח (בדפי העריכה של הפרקים).{{הערה|מידע על געיות חריגות בכתי"ל בנביאים וכתובים, במקומות החסרים בכתר, משולב בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|רשימת החריגים בנוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל]].}} {{מ:טעמי המקרא|12}} '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (36 פריטים): [[בראשית ב/טעמים#ב ז|ב,ז]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה ט|ה,ט]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה י|ה,י]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה יב|ה,יב]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה טו|ה,טו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה טז|ה,טז]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה כו|ה,כו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ו/טעמים#ו טז|ו,טז]] (ל?=תַּֽעֲשֶׂ֣ה); [[בראשית ז/טעמים#ז י|ז,י]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית ז/טעמים#ז יב|ז,יב]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ח/טעמים#ח ו|ח,ו]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית ח/טעמים#ח יג|ח,יג]] (ל=וַֽ֠יְהִי); [[בראשית י/טעמים#י יט|י,יט]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית י/טעמים#י ל|י,ל]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא א|יא,א]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא ב|יא,ב]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית יא/טעמים#יא יג|יא,יג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית יח/טעמים#יח טו|יח,טו]] (ל=וַיֹּ֥אמֶר{{מ:פסק}}לֹ֖א); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית כה/טעמים#כה לא|כה,לא]] (ל=אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖); [[בראשית כז/טעמים#כז א|כז,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לא/טעמים#לא מג|לא,מג]] (ל=מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה); [[בראשית לא/טעמים#לא נב|לא,נב]] (ל?=לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר); [[בראשית לב/טעמים#לב כו|לב,כו]] (ל=בְּהֵֽאָבְק֖וֹ); [[בראשית לה/טעמים#לה ג|לה,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לו/טעמים#לו יח|לו,יח]] (ל=אָֽהֳלִיבָמָ֛ה [2]); [[בראשית לז/טעמים#לז כג|לז,כג]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית לח/טעמים#לח יח|לח,יח]] (ל=הָֽעֵרָבוֹן֮); [[בראשית לח/טעמים#לח כד|לח,כד]] (ל=לֵֽאמֹר֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יא|לט,יא]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יג|לט,יג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מג/טעמים#מג כא|מג,כא]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית מד/טעמים#מד כד|מד,כד]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מה/טעמים#מה יד|מה,יד]] (ל?=בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו); [[בראשית מו/טעמים#מט יט|מו,יט]] (ל?=יַֽעֲקֹ֔ב); [[בראשית מט/טעמים#מט יח|מט,יח]] (ל=לִֽישׁוּעָתְךָ֖). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (11 פריטים): [[שמות א/טעמים#א כא|א,כא]] (ל=כִּֽי־יָֽרְא֥וּ); [[שמות ה/טעמים#ה ד|ה,ד]] (ל=מִמַּֽעֲשָׂ֑יו); [[שמות ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וַיֶּחֱזַק֙); [[שמות ח/טעמים#ח כא|ח,כא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם); [[שמות ט/טעמים#ט לה|ט,לה]] (ל=וַֽיֶּחֱזַק֙); [[שמות יג/טעמים#יג ה|יג,ה]] (ל=כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣); [[שמות יג/טעמים#יג יא|יג,יא]] (ל=כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤); [[שמות טו/טעמים#טו כו|טו,כו]] (ל=כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה); [[שמות כ/טעמים#כ ג|כ,ג]] (ל=תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣); [[שמות כא/טעמים#כא יד|כא,יד]] (ל?=וְכִי־יָזִ֥ד); [[שמות כד/טעמים#כד יא|כד,יא]] (ל=וַֽיֶּחֱזוּ֙); [[שמות ל/טעמים#ל י|ל,י]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים); [[שמות לב/טעמים#לב ל|לב,ל]] (ל=וַיְהִי֙); [[שמות לו/טעמים#לו יג|לו,יג]] (ל=וַֽיְהִ֥י). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (8 פריטים): [[ויקרא א/טעמים#א ה|א,ה]] (ל=הַֽכֹּֽהֲנִים֙); [[ויקרא ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם); [[ויקרא ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (ל=עַֽל־הַמִּזְבֵּ֖חַ); [[ויקרא ט/טעמים#ט א|ט,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[ויקרא כ/טעמים#כ כז|כ,כז]] (ל?=כִּֽי־יִהְיֶ֨ה); [[ויקרא כג/טעמים#כג ג|כג,ג]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג לא|כג,לא]] (ל=מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג מד|כג,מד]] (ל=אֶת־מֹעֲדֵ֖י); [[ויקרא כה/טעמים#כה כח|כה,כח]] (ל=לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה); [[ויקרא כז/טעמים#כז כח|כז,כח]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קׇֽדָשִׁ֥ים). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (15 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג ו|ג,ו]] (ל=וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ או וְֽהַעֲמַדְתָּ֣);{{הערה|יש געיה בכתי"ל אך לא ברור אם היא שייכת לאות וי"ו או לאות ה"א, והשמטנו אותה ע"פ הרוב המכריע של כתבי־היד הקרובים לכתר.}} [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (ל=הָֽעָזִּיאֵלִ֑י); [[במדבר ד/טעמים#ד לב|ד,לב]] (ל=וִֽיתֵדֹתָם֙); [[במדבר ה/טעמים#ה כא|ה,כא]] (ל=אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮); [[במדבר י/טעמים#י ח|י,ח]] (ל=בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת); [[במדבר יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=וַֽיַּעֲמֵ֥ד); [[במדבר יד/טעמים#יד כה|יד,כה]] (ל=וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י); [[במדבר יד/טעמים#יד לח|יד,לח]] (ל=הַֽהֹלְכִ֖ים); [[במדבר טו/טעמים#טו יד|טו,יד]] (ל=אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙); [[במדבר טו/טעמים#טו מ|טו,מ]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז יח|טז,יח]] (ל?=וַֽיַּעַמְד֗וּ); [[במדבר טז/טעמים#טז לא|טז,לא]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר יז/טעמים#יז כא|יז,כא]] (ל=כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם); [[במדבר יח/טעמים#יח ב|יח,ב]] (ל=וִֽישָׁרְת֑וּךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה ב|כה,ב]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽן); [[במדבר כו/טעמים#כו לא|כו,לא]] (ל=הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י); [[במדבר לא/טעמים#לא לב|לא,לב]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר לג/טעמים#לג ג|לג,ג]] (ל?=הָֽרִאשׁ֔וֹן); [[במדבר לה/טעמים#לה לג|לה,לג]] (ל?=וְלֹא־תַחֲנִ֣יפוּ). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (17 פריטים): [[דברים א/טעמים#א ג|א,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[דברים א/טעמים#א כט|א,כט]] (ל=לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן); [[דברים א/טעמים#א לג|א,לג]] (ל=לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם); [[דברים ז/טעמים#ז ח|ז,ח]] (ל=מֵֽאַהֲבַ֨ת); [[דברים ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (ל=וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤); [[דברים ח/טעמים#ח טז|ח,טז]] (ל=הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥); [[דברים יא/טעמים#יא יד|יא,יד]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֖); [[דברים יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=הָֽאַחֲר֔וֹן); [[דברים יא/טעמים#יא כה|יא,כה]] (ל=וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב יז|יב,יז]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יב/טעמים#יב כ|יב,כ]] (ל=אֶֽת־גְּבֽוּלְךָ֮); [[דברים יב/טעמים#יב ל|יב,ל]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב לא|יב,לא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽם); [[דברים יד/טעמים#יד כג|יד,כג]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יח/טעמים#יח ד|יח,ד]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים כ/טעמים#כ יח|כ,יח]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם); [[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל?=וְהוֹתִֽרְךָ֤). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} למרות כל היוצאים מן הכלל (למעלה מ-80 פריטים ברשימה), השארנו את נוסח הגעיות שבכתי"ל ברוב המכריע של התורה ובשאר המקומות החסרים בכתר, ולא ניסינו לקרב אותו יותר אל נוסח הגעיות שהיה בכתר (ע"י שחזור מלא לפי כל נטיותיו של כתר בכתיבת הגעיות). יש שתי סיבות מעשיות להחלטתנו להביא רק את הגעיות הרשומות בכתבי־היד (חוץ מהמקומות החריגים): #שחזור הגעיות ו/או הוספתן בכל תיבה הראויה לכך במקרא דורשת עבודה רבה, וזה כרגע מעבר ליכולתנו מבחינת התורמים לפרויקט. ואולם תמיד יהיה ניתן לשדרג את מהדורתנו בעתיד באחת מהדרכים הללו או לבצע אותן במהדורות נגזרות. #הוספת הגעיות באופן מלא ועקבי בדומה למהדורת ברויאר איננה אפשרית כעת גם מסיבה טכנית, כי אין היום תווים מיוחדים ביוניקוד בשביל געיות שונות (ארוכות וקצרות) כדי לתעד איזו געיה מקורה בכתב־היד שהוא היסוד למהדורה ואיזו נוספה על ידינו. לכן מסומנות הגעיות במהדורתנו לפי שני כתבי־‏היד העיקריים (הכתר וכתי"ל). אמנם בעתיד היד נטויה לסימון געיות ע"פ שיטות נוספות. על ידי השימוש בתבניות אוטומטיות המיועדות לכך, יתאפשר למשתמש לבחור את השיטה המועדפת עליו. בין השיטות שראוי לבצע אותן ולאפשר את בחירתן על ידי המשתמש: #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל), אמנם בתיקונים קלים לגבי געיות חריגות בכתי"ל. זוהי השיטה המתבצעת כעת בספרי התורה. #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל) בלי תיקונים. זוהי השיטה המבוצעת כעת בספרי הנביאים והכתובים. בשיטה זו יש כבר ערך רב (כמו שקבע כהן בבהירות רבה), כי היא מייצגת באופן נאמן את המסורת הכללית המשתקפת בכתבי־היד העתיקים, והוא גם יכול להיות בסיס מצוין עבור פיתוח נוסף או יצירה נגזרת בעתיד (כגון בשיטות הבאות ברשימה זו). #סימון געיות ע"פ הכתר, וע"פ שחזור הכתר במקומות החסרים בו.{{הערה|לשיטה משוכללת לשחזור הגעיות בכתר, מעבר לשיטת כהן שכבר בא לידי ביצוע מלא ב'''מקראות גדולות הכתר''', ראו את מאמרו של רפאל זר על שחזור הגעיות בכרך תרי עשר במפעל המקרא של האונ' עברית: Rafael Isaac (Singer) Zer, "The Preparation of the Base Text of the Hebrew University Bible Where It Is Missing in the Aleppo Codex", ''Textus'' 25 (2010), pp. 49-71.}} #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", שמקורה במנהג אשכנז והייתה מקובלת לרוב בדפוסים. שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים", שהרי ברוב העדות היום אין כבר ביצוע מוזיקלי לגעיה ונשאר לה רק תפקיד פונטי, ולכן ראוי לסמן אותה בכל תיבה הראויה לכך. אפשר לבסס סימון כזה (באופן כללי ובזהירות) על מהדורות [https://archive.org/details/heidenheim-torah-ein-ha-sofer-rodelheim-1818-1821-images/page/n5/mode/2up?view=theater היידנהיים] (תורה) ו[https://archive.org/details/baer-delitzsch-masoretic-bible-full/page/n117/mode/2up?view=theater בֶּר] (נ"ך), תוך כדי ניסוח כללים מתאימים שאינם בהכרח זהים לגמרי למדיניות שלהם. #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", אמנם בדרך מתונה: אין לסמן יותר מגעיה אחת בלבד בתיבה אחת (בדומה למנהג כתבי־היד הטברנים). יישום זה יהיה דומה לשיטת ברויאר, אמנם יהיה צורך לבצע אותה מחדש. גם שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים" מאותה סיבה בדיוק כמו השיטה הקודמת. ===אחרית דבר=== בעת כתיבתה של חטיבה זו בנושא הגעיות נעלם ממנו מאמרו של הרב ברויאר "ספקות שאין להם הכרע".{{הערה|'''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296.}} בחלקו הראשון של אותו מאמר{{הערה|עמ' 283-288.}} יש תגובה לדבריו של מנחם כהן (בנספח שכתב על הגעיות בסוף כרך מלכים של מקראות גדולות הכתר). ברוך שכיוונו, כי גם בלי לראות את מאמרו של ברויאר הגענו לאותה מסקנה: דרכו של הכתר בסימון הגעיות ראוי יותר להיקרא "נטייה" (בלשונו של ייבין) ולא "שיטה" (בלשונו של כהן), כי הוא לא הגיע מעולם לאותה רמה של שיטתיות גמורה שיש במערכת הניקוד והטעמים. ובלשונו של ברויאר: "כהן... לא עמד או לא העמיד על ההבדל העקרוני שבין שיטת בן אשר בסימון הגעיות הקלות ובין שיטתו בסימון שאר כל פריטי הניקוד והטעמים. הבדל זה הוא המציב בפני המהדיר בעיה שאין לה, לדעתי, כל פתרון משביע רצון... רוב סימני הניקוד והטעמים המצויים בכתר נקבעו שם על פי מסורת ברורה, שהיה נקדן חייב לתת לה ביטוי... אולם דברים אלו אינם אמורים בסוגיית הגעיות הקלות: יש בכתר אלפי תיבות שבן אשר שם בהן או השמיט בהן געיה קלה בלא דין ולא דיין, בלא כלל ובלא מסורת...". כלומר: רמת העקביות החסרה בולטת בתוך הכתר עצמו (בתיבות מקבילות הזהות במבנן ובטעמן שלפעמים מקבלות געיה ולפעמים לא), ועל אחת כמה וכמה בכתבי־היד הקרובים לו. בנוסף לכך כתב ברויאר ששיטתו משקפת יסוד קבוע בסימון הגעיות בדפוסים, ואילו אנחנו ציינו אותה עובדה בדיוק. בלשונו של ברויאר: "כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה יותר ממאה שנה (לפחות) נוהגות לסמן געיה קלה בכל תיבה הראויה לכך מצד מבניה – בלא כל התחשבות בטעמה, וכל קורא ותיק הבקי בקריאתו מקפיד להטעים את המקרא על פי הנוסח הזה."{{הערה|עמ' 286.}} וגם העיר: "כהן מסביר באריכות מהיכן הגיע המנהג הזה אל המהדורות שלנו. דבריו בעניין זה מעניינים ומאלפים מאוד, אך אין הם סותרים את דבריי, שהרי גם אני מודה שהשיטה הזאת – בכללותה – מנוגדת לשיטת בן אשר. השאלה איך נתקבלה במהדורות שלנו לא מעלה ולא מורידה בדיון הזה."{{הערה|שם.}} בהערה בסוף הדיון על הגעיות במאמרו התייחס ברויאר גם לשאלת תפקידם המוזיקלי: "בספרי על הטעמים כתבתי שהגעיה מורה על נחץ משני, שאיננו מבוצע בניגון. כהן טוען שהגדרה זו אמורה רק בשיטת המהדורה שלי, שהגעיה הקלה בה איננה תלויה בניגון כלל. אך דומני שזו טעות, שהרי גם במהדורה שלי יש געיות רבות התלויות בניגון דווקא – געיות כבדות וגעיות שווא – ואף על פי כן כתבתי את ההגדרה הזאת, שכן היה נראה לי שתלות הגעיה בניגון עדיין איננה מוכיחה שהיא גם מבוצעת בניגון; שהרי אפשר שרק ניגון מסויים דורש הטעמה משנית לפניו. גם אפשר שניגונו של הטעם מתחיל תמיד כבר בנחץ המשני של הגעיה – גם במקרה שלכל הדעות, הגעיה איננה תלויה בטעם, כדוגמת הגעיה של וְיִֽצְק֥וּ. לפי זה צריכים לשנות במקצת את הגדרת הגעיה: היא מורה על נחץ משני ולא על ניגון."{{הערה|הערה 12 עמ' 288-289.}} אמנם נראים יותר דבריהם של ייבין וכהן בעניין זה. לגבי סימון הגעיות ע"י שמואל בן יעקב, נקדנו של כתי"ל, כתב כהן שיש בו בכללותו השתקפות נאמנה למנהגם של כתבי־היד הטברנים ודמיון רב לכתר. ואילו ברויאר הדגיש את הגעיות בכתי"ל שלעיתים חורגות לגמרי מהכללים: "בן אשר היה משנה את הניקוד רק באותם העניינים שלא הייתה לו בהם כל מסורת ושכללי הדקדוק לא קבעו בהם מסמרות, ואילו שמואל בן יעקב החליף את שיטתו בעניינים שחוקי ההטעמה ומסורת הקריאה קבעו בהם נוסח מחייב שאין לשום נקדן רשות לסטות מהם".{{הערה|שם, עמ' 288.}} למעשה, לפי ברויאר קיימים כ-10 חריגים בלבד בכתר ארם צובה בכל המקרא (געיות שלא לפי הכללים), ואילו בכתי"ל יש כ-45 בתורה בלבד (!).{{הערה|ברויאר רשם אותם שם, עמ' 287. אחרי שהביא 5 סתירות פנימיות בכתי"ל, שבהן נכתבו געיות כהלכה בתיבה אחת, ובמקום אחר נכתבו געיות שלא כהלכה באותן תיבות (בראשית לו,יח ["אהליבמה" פעמיים באותו פסוק]; ויקרא ג,יז ו-כג,ג ו-כג,לא מול כג,יד ["משבתיכם"]; במדבר י,ח מול י,י [בחצצרות/בחצצרת]), ברויאר כתב: "על אלה יש להוסיף עוד כארבעים תיבות בתורה שהגעיה מסומנת בהן שלא כדין: געיה קלה בצד געיה אחרת – וכן געיה בראשונה מבין שתי הברות הראויות לגעיה קלה. נמצא שהטעמות תמוהות אלו מצויות בכ"י לנינגרד ביותר מארבעים וחמישה מקומות '''בתורה בלבד''', ואילו בכתר הן מצויות '''בכל המקרא''' רק בקרוב לעשרה מקומות." ושם בהערה (8) על "בתורה בלבד" כתב: "אלה המקומות שמצאתי: בר' יט,יג; כה,לא; לא,מג; לב,כו; לו,יח; לח,יח; מט,יח; שמ' א,כא; '''ח,כא'''; '''יג,ה''',יא; טו,כו; '''ל,י'''; וי' א,ה; ג,יז; כג,ג,לא; כה,כח; '''כז,כח'''; במ' ג,כז; ד,לב; ה,כא; י,ח; '''יד,כה,לח'''; טו,יד,מ; '''יז,כא'''; יח,ב; כה,ב; כו,לא; דב' '''א,כט''',לג; ז,ח,'''יג'''; ח,ג; '''יא,יד''',כד,'''כה'''; יב,יז,כ,ל,לא; '''יד,כג; יח,ד; כ,יח'''. במקומות המודגשים ההדגשה התמוהה מצויה גם ב'''ל{{כתב עילי|מ}}'''." תיקון לפי רשימה זו בוצע במהדורתנו עד חשון תש"פ: בתיבות שיש בהן געיה בכתי"ל, אבל הגעיה לא במקום הנכון בתיבה לפי הכללים, סימנו אותו במקום הנכון במהדורתנו ופירטנו את הנתונים בתיעוד הנוסח (ברוב המקרים נבדקו גם כתבי יד ומהדורות אחרות). וכמו כן בכל מקום שיש שתי געיות או יותר בכתי"ל בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות), סימנו במהדורתנו רק געיה אחת במקום המתאים לה לפי הכללים (יש יוצא מן הכלל אחד ב[[במדבר טו/טעמים|במדבר טו,יד]] [אֲשֶׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙], שם יש שתי געיות בכתי"ל, אך קיימת עדות מובהקת שבנוסח בן אשר אין געיה כבדה בשי"ן ולכן השארנו את הגעיה הקלה בתי"ו; וראו שם בהערת הנוסח). רשימה מלאה של התיקונים נמצאת [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#געיות (מתגים) בתורה|כאן]].}} אמנם בכל זאת נראה שאין מחלוקת אמיתית בין ברויאר לכהן בנושא זה (למרות דבריו של ברויאר "אולם כהן חולק עליי גם בעניין זה"), אלא שכל אחד מדגיש צד אחר המשתקף בנתונים: כהן מדבר על המצב הכללי למרות החריגים לעתים בכתי"ל, ואילו ברויאר מדגיש את הסטיות הלא-מעטות. קצת מפתיעה מסקנתו של ברויאר בעניין זה: "אם נעתיק את נוסח הגעיות של כ"י לנינגרד בכל מקום שלא נשתמר בו הכתר, נסטה מנוסח הכתר ביותר מאלפיים תיבות. די היה בכך להרתיע אותי מללכת בדרך הזאת".{{הערה|שם.}} אמנם זו בדיוק הדרך שבחר ברויאר ללכת בה בסימון הגעיות הארוכות בכל מהדורותיו! וכך גם במהדורתנו מסומנות הגעיות כעת בעקביות ע"פ כתי"ל בלי תיקונים, אבל כאמור התקווה היא [[#סימון הגעיות במהדורתנו|לבצע בעתיד תיעוד ותצוגה של כמה שיטות במקביל, ולאפשר למשתמש לבחור ביניהם כרצונו]]. בינתיים נחכה לגואלים שיהיו מוכנים לבצע את השיטות השונות לטובת הכלל.{{הערה|לתיעוד מלא של נוסח הגעיות בכתי"ל בכל המקרא בתוך מהדורה דיגיטלית שימושית, ראו ב[http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].}} {{קו תחתי|'''התלבטות קשה של המהדיר אבל לא של הקורא:'''}} לסיום חשוב להדגיש שכל ההתלבטות הרבה בעניין הגעיות היא בעיקר התלבטות מצדו של המהדיר, והרבה פחות מצדו של הקורא והלומד. ברויאר ציין בצדק במאמר זה שיש '''אלפי''' תיבות בתוך הכתר עצמו שבהן אין געיה, למרות שלפי הכללים והנטיות החזקות של כתב־היד הייתה אמורה להיות בהן געיה; וכן להיפך. ואותו דבר נכון על אחת כמה וכמה בכתבי־יד אחרים. עובדה זו מעלה שאלה קשה בשביל המהדיר, אבל לא בשביל הקורא. שהרי המהדיר חייב לפעול באופן עקבי ומתוך שקיפות, ו'''אסור''' לו לקבל החלטה שרירותית או בלתי-מתועדת באף תיבה. ואילו לקורא זה הרבה פחות חשוב אם הגעיה קיימת או חסרה בתיבה מסוימת, כי זו דרכן של געיות (אלא אם כן נשען הקורא לחלוטין על שיטת ריבוי הגעיות שבדפוסים). לכן הקורא יכול לבחור לעצמו כל מהדורה מדויקת של המקרא, ולהשתמש בה בביטחון ללא קשר לשיטת הגעיות שבה, ואף אם השיטה אינה מושלמת (כי אין שיטה מושלמת). רוב ההתלבטות שמדובר עליה בחטיבה זו על נושא הגעיות שמורה אם כן למהדיר ולא לקורא. ===געיה ימנית=== בעשרות מקומות בכתי"ל נכתבת הגעיה בצד הימני של הסימן הניקוד במקום לשמאלו{{הערה|על מיקומה של כתיבת הגעיה ראו ייבין, יא.3, עמ' 90-91.}} (התופעה נפוצה במיוחד בחלק הראשון של ספר בראשית). אין בתופעה זו כל משמעות, אבל בהקלדת וסטמינסטר הקפידו בכל זאת להקליד געיה ימנית לפי כתי"ל, בהתאם למטרתם להציג את נוסח כתב־היד בדיוק מלא. מובן מאליו שבמהדורתנו תופיע הגעיה בשמאלו של סימן הניקוד.{{הערה|ראוי לציין את העובדה הטכנית שגם אם לא היינו עושים שום דבר, תוכנת מדיה-ויקי מזיזה את הגעיה לצד שמאל בכל מקרה באופן אוטומטי. תופעה זו קשורה כנראה ליישום מדוייק של הגדרות ביוניקוד. באופן דומה, תוכנת מדיה-ויקי תמיד מזיזה את הנקודות של דגש, או של שי"ן ימנית או שמאלית, '''לאחר''' הניקוד של האות, למרות שלפי ההגיון נקודות אלו צריכות לבוא לפני הניקוד. כתוצאה מכך, אם שמים את סמן העכבר לאחר האות ולוחצים על "backspace", הנקודה תימחק ראשונה ורק לאחריה יימחק הניקוד שבאות. אמנם תו של הטעם יבוא אחרון (גם לאחר הנקודה).}} אבל בגלל שמגמתנו לתעד כמה שיותר במהדורתנו את השינויים שנעשו מהקלדת וסטמינסטר (במקומות שכתי"א חסר), רשמנו בכל זאת בתיעוד הנוסח שהתיבה נכתבה "בגעיה ימנית" בכתי"ל. ==סדרי הקריאה בתורה== ===חלוקת הסדרים בתורה=== חלוקת הסדרים בתורה היא חלוקה עניינית לרוב, המשקפת את מחזור הקריאה התלת־שנתי שהיה נהוגה בארץ ישראל. במהדורתנו שילבנו את חלוקת הסדרים לפי שתי שיטות מקבילות: *סימנו את חלוקתה של התורה ל-154 סדרים המקובלת בדפוסים והמוכרת, כולל המרכיב של המספר הרצוף לכל סדר וסדר מתחילת כל ספר (המספרים מצויינים באותיות עבריות כמו שמוכר היטב מדפוס קורן).{{הערה|למספרים הרצופים באותיות עבריות (בנוסף לציון האות "ס" בשוליים) יש בסיס כבר בכתבי־היד הקרובים לכתר והמאוחרים יותר, אמנם אין בהם ביצוע מלא תמיד.}} *סימנו את חלוקת הסדרים על פי שני מקורות עתיקים המתעדים את נוסח המסורה הטברנית: רשימת הסדרים ב'''ספר החילופים''' למישאל בן עוזיאל{{הערה|1=מהדורת אליעזר ליפשיץ (ירושלים: מאגנס, תשכ"ה; טקסט מלא ב-PDF ניתן להוריד [http://www.hum.huji.ac.il/units.php?cat=5040&incat=4972 באתר האוניברסיטה העברית]). הרב ברויאר כבר סימן את הסדרים במהדורותיו על פי רשימה זו. ספר החילופים מתעד רשימה של הבדלים (זעירים) בנוסח המקרא בין שיטת בן אשר לבין שיטת בן נפתלי (וגם מספר הסכמות בין שתי השיטות). כך מאפשרות רשימת החילופים וההסכמות קיטלוג של כתבי־יד לפי קרבתם לשיטת בן-אשר, וזהו עיקר חשיבותן במחקר בימינו: ספר החילופים מאשר את חשיבותו של כתר ארם צובה כמייצג נאמן ומדוייק לשיטת בן-אשר, וגם מאפשר את שחזור נוסחו של בן-אשר במקומות מסויימים החסרים בכתר. אמנם בנוסף לרשימת החילופים עצמה, יש בספר החילופים גם תיעוד קפדני לראשי הסדרים במקרא (בתחילת הדיון על כל פרשה בתורה וכל ספר בנביאים וכתובים).}} ו[https://archive.org/details/Leningrad_Codex/page/n243/mode/1up רשימת הסדרים בכתי"ל] (בנוסף לסימון ראשי הסדרים שבגוף התורה עצמה באותו כתב־יד). שני המקורות העתיקים האלה כמעט זהים אחד לשני בחלוקת הסדרים,{{הערה|יצוין שספר החילופים וכתי"ל גם זהים לסימון הסדרים הקיים בסוף ספר דברים בכתר ארם צובה. שלושת המקורות ביחד עוד זהים בכך שפרשת "נִצבים" כוללת בתוכה גם את פרשת "וילך" (והן נחשבות לפרשה אחת ביחד).}} והם מדווחים על כ-167 סדרים בתורה.{{הערה|בשני המקורות העתיקים מדווח על סך של קס"ז (167) סדרים בדיוק בחמישה חומשי תורה. אמנם רק ברשימה שבכתי"ל יש באמת קס"ז סדרים, ואילו בספר החילופים, למרות המספר המובא בסוף, נזכרים 168 ראשי סדרים. הסדר הנוסף מתחיל לקראת סוף פרשת וירא ("וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר", [[בראשית כב כ]]); סדר זה חסר לגמרי בכתי"ל בסימון הפנימי וברשימה (וגם בחלוקה המקובלת), וזה ההבדל היחיד בין ראשי הסדרים שבשני המקורות.}} לגבי השיטות השונות בסימון הסדרים (ובמיוחד בין החלוקה המקובלת לבין החלוקה ל-167 סדרים), יש אומרים שאין כאן מחלוקת אלא שהסדרים הנוספים בתורה שבספר החילופים ובכתי"ל משקפים תת־חלוקה אפשרית בתוך הסדרים המקובלים. ויש אומרים שחלוקת הקריאה למחזור התלת־שנתי לא הגיעה לידי שיטה מובהקת של חובה, והיו מנהגים שונים כיצד לחלק את הקריאה בדרכים שונות. ציונם של ראשי הסדרים הנוספים בספר החילופים ובכתי"ל ישולב בתוך המספרים הרצופים של החלוקה המקובלת. לדוגמה: יש סדר שמתחיל בתחילת פרשת "וָאֶתְחַנַּן" (דברים ג כג), והוא הסדר הרביעי בספר ("ד" במספרים הרצופים) לפי החלוקה המקובלת של 154 סדרים בתורה. מאוחר יותר יש ציון של תחילת סדר במקורות העתיקים בפסוק "כִּי־תוֹלִיד בָּנִים" (ד כה), וסדר זה אינו קיים בחלוקה המקובלת. הוא יסומן אם כן לפי המספר הרצוף "ד*". להלן רשימה של כל הפרשות שבהן יש סדר נוסף על החלוקה המקובלת (קנ"ד סדרים): *בספר בראשית (בנוסף על מ"ג סדרים): וירא=(יט*),{{הערה|אין כאן סדר בכתי"ל (ברשימה ובגוף התורה) אבל יש סדר בספר החילופים, ובגלל הסדר הנוסף מגיע מספר הסדרים בספר החילופים ל-46 בספר בראשית ול-168 בתורה כולה (למרות הסך המובא בסוף של קס"ז סדרים). יצויין שסדר זה קיים גם בתוך המספרים הרצופים שבכתי"ש (כ'), אמנם שם הוא מתחיל בתחילת פרשת "חיי שרה" ולא בבראשית כב,ב; ובכלל יש הבדלים רבים בין סימון הסדרים בכתי"ש לבין המסורת של קס"ז סדרים בתורה (בכתי"ש לדוגמה יש מ"ב סדרים סה"כ בספר בראשית).}} וישב=לה*, ויחי=מג*. *בספר שמות (בנוסף על כ"ט סדרים): שמות=א*,{{הערה|כאן חסר סימון הסדר בגוף כתי"ל, אבל הוא קיים ברשימת הסדרים בכתי"ל (וגם דותן השלים אותו ע"פ הרשימה).}} משפטים=יז*, כי-תשא=כה*, ויקהל=כו*. *בספר ויקרא (בנוסף על כ"ג סדרים): ויקרא=ב*, אמֹר=יט*. *בספר במדבר (בנוסף על ל"ב סדרים): נשֹא=ה*. *בספר דברים (בנוסף על כ"ז סדרים): ואתחנן=ד*, ראה=יא*, שֹפטים=טו*,{{הערה|יש לסמן עוד מקום בפרשת שֹפטים בכתי"ל, דהיינו [[דברים כ א]], בו מסומן סדר נוסף בכתב היד (לכאורה "טו**"). אבל סימון זה כנראה בטעות הוא, שהרי אינו מובא ברשימת הסדרים בכתי"ל עצמו וגם לא בספר החילופים (דותן ציין אותו כטעות {ס}). במהדורתנו לא תייגנו אותו ב[[תבנית:מ:סדר]] אבל הערנו עליו בהערת נוסח.}} כי־תצא=טז*. יש גם שני מקומות שבהם תחילת הסדר שונה במקצת בחלוקה המקובלת ובמקורות העתיקים: *בפרשת אמֹר מתחיל סדר [יט] בויקרא כג,ט ("כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ") במקורות העתיקים, אבל בחלוקה המקובלת מתחיל הסדר (יט) בויקרא כג,טו ("וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙"), הפרש קל של 6 פסוקים שהם פרשה אחת. *בסוף פרשת קֹרח מתחיל סדר (יז) בבמדבר יח,כה ("וְאֶל־הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר"), אבל במקורות העתיקים מתחיל הסדר [יז] בתחילת פרשת "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט,א), הפרש קל של 8 פסוקים שהם פרשה אחת. למידע על חלוקת הסדרים בספרי הנביאים והכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#חלוקת הסדרים בנביאים וכתובים|כאן]]'''. ===החלוקה לפרשות השבוע=== [[מקרא על פי המסורה/תורה|התורה מחולקת במהדורתנו]] לפי יחידות של "פרשת השבוע". חלוקה זו משקפת את המנהג המקובל כבר אלף שנה של מחזור לקריאת התורה בשנה אחת (מקור המנהג הוא [[:W:פרשת השבוע#מקור המנהג בעדות ישראל|בבלי]]). בתחילת כל יחידה של "פרשת השבוע" יש גם תמונות וקישורים לעמודים המתאימים לדף הראשון של אותה פרשה (צילומים של כתבי־היד החשובים ושל ספרי תורה הכתובים על קלף). ראוי לציין שבכתבי־היד הטברנים וברשימות המסורה שבהן (וכן ב"ספר החילופים") אין פרשה חדשה שמתחילה בפסוק [[פרשת וילך/טעמים#פרשת וילך (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|"וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה" (דברים לא,א)]], ויחידה זו הייתה נחשבת אם כן לחלק האחרון של [[פרשת ניצבים/טעמים#פרשת ניצבים (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|פרשת "נִצבים"]] (שהיו בה 70 פסוקים סה"כ).{{הערה|עניין זה צויין גם בתיעוד הנוסח (בדף העריכה בתחילת פרשת "וילך" ([[דברים לא/טעמים|פרק ל"א]]).}} ===החלוקה לעולים בתורה=== פרשות השבוע מחולקות במהדורתנו בהתאם לקריאה עבור שבעה עולים לתורה בשבת (ומפטיר). חלוקה זו יציבה לרוב מאז המאה הי"ח.{{הערה|למידע היסטורי על החלוקה לעולים בתורה, ראו את [https://jewish-faculty.biu.ac.il/files/jewish-faculty/shared/JSIJ4/stulberg.pdf מאמרו] של אפרים סטולברג, "תורה שבעל פה האחרונה: חלוקת התורה לעליות" ב-JSIJ גליון 8 (2009).}} היא נעשתה כאן לפי החלוקה המקובלת בדפוסים הנפוצים של המקראות הגדולות (השתמשנו במקראות גדולות לתורה ב[[:COMMONS:Category:MG1859-Vienna-Torah|מהדורתו של שלמה נעטטער]] [ווין תרי"ט]), והמשתקפת היטב בדפוס קורן.{{הערה|במקרים של אי־התאמה הכרענו לפי [https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Tikkun-Koreim-HB50656.pdf תיקון הקוראים הזה]. בעתיד ראוי שיהיה סימון לפי שיטות נוספות של חלוקת הפרשה לעולים, ובמיוחד מנהג תימן, וכן להוסיף אפשרות למשתמש לבחור את שיטת הסימון הרצויה לו.}} לשבתות שקוראים בהן שתי פרשות מחוברות, הקריאה לכל אחד משבעת העולים צוין כנהוג בתוך סוגריים לאחר החלוקה לעולים של הפרשה היחידה, כגון: "חמישי (שלישי)". החלוקה במהדורתנו לשלושה עולים במשך השבוע (מנחה בשבת, שני וחמישי) מבוססת על '''סדר עבודת ישראל''' לר' יצחק (זליגמן) בער, רעדעלהיים תרכ"ח, מתוך מהדורת צילום של הוצאת שוקן תרצ"ז.{{הערה|ראו שם עמ' 451-494, "סדר הפרשיות למנחה בשבת ולשני וחמישי לתעניות ולחה"מ וחנוכה ופורים". חטיבת הקריאה הזאת צולמה בתוך '''סדור רנת ישראל''', מהדורה שניה (הוצאת מורשת: ירושלים תשל"ד), עמ' 447-485. מהדורת צילום אחר של "סדר עבודת ישראל" לזליגמן בער נמצאת '''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-1.pdf|כאן]]''' ו'''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-2.pdf|כאן]]'''.}} הציון לתחילת הקריאה ל"לוי" ול"ישראל" מופיע בסוגריים מרובעים, וסוף הקריאה ל"ישראל" הוא בדרך כלל לפני עליית "שני" בשבת.{{הערה|במקומות חריגים שבהם עליית "ראשון" ארוכה ולא נהוג שישראל ביום חול יקרא עד סופה (בפרשות "בראשית", "כי תשא", "נשא"), צוין "[ע"כ ישראל]" בסוף הקריאה לעולה השלישי. וכן במקומות שנהוג להמשיך לקרוא אחרי סוף עליית "שני", צוין בסוף העלייה השלישית "[ע"כ ישראל]" (בפרשות "בחקתי", "דברים", "ואתחנן"', "כי תבוא", "נצבים", "וילך", "האזינו", "וזאת הברכה").}} לא הוספנו סימון לקריאת התורה במועדים בתוך מהדורת המקרא בוויקיטקסט. סימון כזה יוצר מעמסה כבדה בשוליים של הטקסט, ולא נהוג לסמן אותו "בפנים" במהדורות של המקרא, אלא רק בנספחים. במקום זה יצרנו מדור מיוחד בשם '''[[מקראי מועד|"מִקְרָאֵי מוֹעֵד"]]''', שם תופיע קריאת התורה לכל המועדים לפי החלוקה הנפוצה במחזורים (וגם הפטרות). תוכן הקריאות במדור "מִקְרָאֵי מוֹעֵד" מבוסס על "מקרא על פי המסורה". ==הערות== <references/> [[en:User:Dovi/Miqra according to the Masorah/Introduction/Chapter 3]] phaz2b1f0bh8it0zwx1qjnlkcgbegp5 3079265 3079264 2026-08-26T17:41:41Z Dovi 1 /* תיבות מחוברות בתורה */ 3079265 wikitext text/x-wiki {{תבנית:טעמי המקרא באינטרנט (עליון)}} {{מבוא למקרא על פי המסורה|פרק ג. קביעת הנוסח בתורה}} ==הסבר קצר על קביעת הנוסח בתורה== '''נוסח האותיות וחלוקת הפרשות במהדורה זו נקבעו לפי ספרי התורה. נוסח הכתיב הוא לפי ספרי תימן. הבדלים בין ספרי התורה של העדות השונות, ובין ספרי התורה לבין מה שידוע לנו על כתר ארם צובה (מתוך עדויות), מובאים ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]].''' '''הבסיס לנוסח הניקוד והטעמים והגעיות הוא כתי"ל, ועל גבי הבסיס הזה נעשו תיקונים ושינויים, כדי להתאים את המקומות החריגים שבו לנוסח המסורה לפי שיטתו של כתר ארם צובה. במקומות שהכתר קיים בהם או שיש עדויות לגביו, הנוסח מיוסד עליו. לאחר קביעת הנוסח בוצעו עוד התאמות קלות בהתאם ל[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|מדיניות העיצוב במהדורתנו]].''' לפרטים נוספים על השיטה לקביעת הנוסח בתורה ראו בסעיפים הבאים. למידע על הנוסח בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד|בפרק הבא]]''' לגבי המקומות החסרים בכתר, ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|בפרק החמישי]]''' לגבי המקומות שכתר ארם צובה קיים בהם. ==יסודות הנוסח== '''כתר ארם צובה:''' כתר ארם צובה נשאר לנו בסוף התורה (החל מהתיבה "וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ" ב[[דברים כח/טעמים#כח יז|דברים כח,יז]]). בנוסף יש שני צילומים של דפים שאבדו ממנו, ועדויות רבות וחשובות על נוסח התורה שהיה בו. הנוסח במקומות האלה מיוסד על הכתר. '''כתי"ל וקבוצת כתבי־היד:''' בשאר כל התורה הנוסח מיוסד על כתי"ל, אבל רק בתור נקודת התחלה. בכל מקום שלא הבאנו את נוסחו של כתי"ל, או שיש ספק או תמיהה לגביו, או נקודה בו הראויה לציון (אף אם קיבלנו את נוסחו), השתדלנו לבדוק את הנוסח המקביל בעוד 6 כתבי־יד מזרחיים של התורה הקרובים לכתר ארם צובה, ולתעד את הממצאים במלואם. כך יוצא שהנוסח ברוב התורה מיוסד על '''7 כתבי־יד הקרובים לכתר ארם צובה''', והם: '''ל, ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו'''; למידע נוסף על שבעת כתבי־היד וקישורים אליהם ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#כתבי־היד לתורה|כאן]]'''. '''הכרעת הכתיב, הניקוד והטעמים:''' קבוצה זו של 7 כתבי־היד טברנים, הקרובים לכתר ארם צובה, מאפשרת הכרעה ברורה ומובהקת בענייני הכתיב, הניקוד והטעמים בתורה בכמעט כל מקום.{{הערה|היוצאים מן הכלל הזה נדירים ביותר. הדוגמה היחידה לגבי '''נוסח הכתיב''' שמצאנו עד כה היא התיבה "בָּמוֹתָ֖ם" ([[במדבר לג/טעמים#לג נב|במדבר לג,נב]]), הנכתבת מלא וי"ו בספרי התורה של כל העדות. אך כתבי־היד הטברנים חלוקים לגבי כתיבתו; אין בהם רוב מובהק לכתיב מלא או חסר, ואין הערת מסורה התומכת באחת משתי האפשרויות. תיבה זו נמצאת בין 6 המקומות המוטלים בספק לפי שיטת ברויאר (כתר, עמ' 84 [פרק ג סעיף 1.ד]). אך שאר המקומות שהיו מוטלים בספק אצלו מקבלים מענה ע"י קבוצת 7 כתבי־היד שלנו, וכבר אינם מוטלים בספק; רק המקום הזה נשאר. בכל אופן הכתיב במהדורתנו נקבע כאן, כמו בכל התורה, ע"פ ספרי התורה. גם לגבי '''נוסח הניקוד והטעמים''' מצאנו דוגמה אחת בלבד: ב[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|כו,מג]] התיבה "בׇּהְשַׁמָּהֿ֙" מנוקדת בלי מפיק באות ה"א הראשונה בארבעה כתבי־יד (ל1,ב,ש1,ק3), לעומת שלושה כתבי־יד (ל,ש,ו) שבהם יש מפיק ("בָּהְּשַׁמָּהֿ֙"), כך שאין רוב מובהק ויש צורך לבדוק מקורות נוספים (ראו שם בתיעוד הנוסח). וראו גם [[דברים טז/טעמים#טז ב|דברים טז,ב]], שם אין רוב מובהק לגבי התיבה "אֲשֶׁר" אם היא מוקפת או בטעם מונח, אך יכולנו להכריע לפי שיטת בן־אשר בספר החילופים.}} '''עניינים משניים במערכות הניקוד והטעמים:''' לגבי ניואנסים שהיו רשות ולא חובה אצל בעלי המסורה הטברנים, והם לא סומנו בעקביות בכל כתב־יד, קבוצת כתבי־היד מספקת לנו תמונה מייצגת של הגיוון שהיה קיים אצל בעלי המסורה וגבולותיו. מדובר על נושאים משניים כגון חטפים באותיות לא גרוניות ([[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|הסבר כללי]], [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|רשימה בתורה]]), געיות חריגות ([[#מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)|הסבר כללי]], [[#נוסח הגעיות במהדורתנו|רשימה בתורה]]), [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מרכא בתיבת תביר|מרכא בתיבת תביר]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#נקודה בוי"ו עיצורית|נקודה בוי"ו עיצורית]], ועוד. לא הכרענו בנושאים אלה לפי רוב מובהק של כתבי־היד (רוב שבדרך כלל לא קיים), אלא לפי מדיניות העיצוב במהדורתנו (לגבי חטפים באותיות לא-גרונית) או לפי דרכו העקבית של כתר ארם צובה (לגבי מתיגת הזקף, מרכא בתיבת תביר, ולגבי געיות בכתי"ל שחורגות באופן ברור מדרכו). בעזרת תיעוד הנוסח אפשר לראות את האופן שבו הכרעת הנוסח משתלבת עם הנתונים הנמצאים בכתבי־היד, וגם לזהות את כתבי־יד הקרובים יותר לשיטת הכתר לגבי כל תופעה ספציפית. '''כתבי־יד נוספים:''' לא כל כתבי־היד שבקבוצה זו שלמים. חלקים משמעותיים של ספר בראשית (במיוחד מתחילתו) חסרים או פגומים ברובם (ל1,{{הערה|חוץ מהדפים החסרים בתחילת ספר בראשית, ראשי הדפים פגומים בכתי"ל1 בכל התורה; הנזק יותר חמור בתחילת התורה ובסופה.}} ב, ש, ש1, ו), וכמו כן באחדים מהם בסוף ספר במדבר (ו) ובספר דברים (ל1, ב) ובעוד מקומות.{{הערה|כתי"ו המקורי חסר בסוף ספר במדבר (כו,סג-לה,ו). הוא גם חסר בסוף ספר דברים (נכרכו עמו דפים כדי להשלים את הטקסט החסר), אבל רק במקומות שכתר ארם צובה קיים בהם.}} בספר בראשית השתמשנו בעת הצורך במבחר של כתבי־היד נוספים (מזרחים, תימנים וספרדים). בשאר התורה (בעיקר בסוף ספר במדבר מפרק כ"ז ובספר דברים, אך גם בעוד קצת מקומות שחסר בהם כתב־יד אחד או יותר) הסתפקנו בשני כתבי־יד מזרחים הקרובים לכתר: ב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571880205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-10] ('''ל3'''); וב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571690205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS&SearchTxt=%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%20EVR%20II%20B%2059 כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-59] ('''ל9'''). ==תיעוד הנוסח== כל הנתונים לגבי הנוסח ב[[#יסודות הנוסח|קבוצת כתבי־היד]], בכל מקום שנוסח כתי"ל ראוי לדיון, נמצאים בדפי העריכה של '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#חמישה חומשי תורה|דפי הפרקים בתורה]]'''. אי אפשר לראות את הנתונים בדף של הפרק עצמו, המציג רק את נוסח המקרא לפי הקביעה הסופית. כדי לקרוא את הערות הנוסח בפרק מסוים, יש ללחוץ על '''"הצג הערות נוסח"''' בתחילת הדף של הפרק בצד ימין, מתחת לסרגל הניווט. לחלופין, הן גם מופיעות באתר מיוחד שנקרא '''[https://bdenckla.github.io/MAM-with-doc/ "מקרא על פי המסורה עם הערות הנוסח"]''', שם ניתן לקרוא אותן ברציפות ולעיין בהן בנחת. כאמור, הנתונים בהערות הנוסח כתובים בפועל בדף העריכה של הפרק. כדי לראותם שם יש ללחוץ הלשונית "'''עריכה'''", שנמצאת בראש הדף של הפרק (באמצע בין הלשוניות "קריאה" ו"גרסאות קודמות"). אחרי לחיצה על "עריכה" יופיע חלון עריכה, שבו נמצא הטקסט המקודד של הפרק. בחלק מהפסוקים, בתוך הטקסט המקודד, אפשר לראות מילים בתוך תבניות "נוסח". לדוגמה, ב'''[[שמות יד/טעמים|דף הפרק של שמות י"ד]]''', אחרי לחיצה על "עריכה" רואים שבתוך חלון העריכה, בפסוק ה', התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" נמצאת בתוך תבנית נוסח. הקוד נראה כך: :<nowiki>{{נוסח|וַיֹּֽאמְרוּ֙|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים{{ש}}ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙ (חסר שווא באות מ"ם){{ש}}הערת המקליד}}</nowiki> "נוסח" הוא השם של [[תבנית:נוסח|התבנית]] בתוך הסוגריים המתולתלים; תקפידהּ של תבנית זו לרכז נתונים לגבי נוסח המקרא. אחר כך רואים את התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" כמו שהיא מופיעה לפי קביעת הנוסח במהדורתנו, ולאחריה את רשימת המקורות התומכים בקביעה זו (אחרי "2==" שהוא קוד טכני). במקרה הזה מתברר שזהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וגם של הדפוסים הנפוצים של המקרא. אבל אחרי קוד לשבירה ("<nowiki>{{ש}}</nowiki>"), כדי לחלק את ההערה לחלקים שונים, רואים שבכתי"ל יש טעות מובהקת: בתיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" חסרות שתי הנקודות של שווא מתחת לאות מ"ם ("וַיֹּֽא'''מ'''רוּ֙")! בסוף כתוב "הערת המקליד", כלומר: [https://hcanat.us/Tanach.xml?Ex14:5-14:5 בהקלדה הדיגיטלית UXLC], שהיא תִּעֲתוּק של כתי"ל שהיה נקודת ההתחלה למהדורתנו, כבר עמדו על הטעות הזאת והעירו לגביה. לדוגמה נוספת, הפעם בעניין של כתיב (נוסח האותיות), ראו בדף העריכה של '''[[שמות יד/טעמים|אותו פרק]]''' בפסוק י"ג ("תֹסִ֛פוּ"): :<nowiki>{{נוסח|תֹסִ֛פוּ|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ"ה (כתיב חסר יו"ד){{ש}}ל!=תֹסִ֛יפוּ (כתיב מלא יו"ד){{ש}}הערת ברויאר}}</nowiki> אחרי "נוסח" (שמהּ של התבנית), רואים שהתיבה "תֹסִ֛פוּ" מופיעה במהדורתנו בכתיב חסר יו"ד (כלומר "תֹסִ֛פוּ" ולא "תֹסִ֛'''י'''פוּ"). זהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וכך קובעות גם הערות מסורה, כולל הערת מסורה בתוך כתי"ל עצמו; וכך קבע הרמ"ה להלכה (בעקבותיו כותבים "תֹסִ֛פוּ" חסר יו"ד בספרי תורה ספרדים ואשכנזים).{{הערה|ראו ב[[:COMMONS:File:Masoret-Seyag-Ramah-1750-HB7152.pdf|מסורת סייג לתורה]], עמ' 70.}} אבל אחר כך רואים בהערה שהנוסח הכתוב בכתי"ל הוא דווקא "תֹסִ֛'''י'''פוּ" (כתיב מלא יו"ד). כתיב זה סותר את הערת המסורה בתוך אותו כתב־יד. בסוף התבנית כתוב "הערת ברויאר", כלומר: הרב מרדכי ברויאר כבר עמד על הכתיב החריג כאן בכתי"ל במהדורות המקרא שלו. שימו לב שנוסח הכתיב במהדורתנו נקבע לפי ספרי התורה של עדת תימן, ולא לפי רוב כתבי־היד שבקבוצה. הדוגמה האחרונה מראה שרוב מובהק של כתבי־היד הקרובים לכתר תומך כאן בכתיב של ספרי תימן. ==מסורת הסופרים בתורה: נוסח האותיות והתיבות== ===נוסח האותיות בתורה=== '''נוסח האותיות בעידן המסורה:''' נוסח האותיות לפי המסורה משתקף היטב בתור '''אידאל מדויק''' מתוך הערות המסורה. אבל האידיאל הזה לא התגשם בביצוע מושלם באף אחד מכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר ארם צובה. כתבי־היד האלה עברו תהליכים של הגהה ותיקונים בכיוון זה, אמנם בכל אחד מהם נשארו טעויות בנוסח הכתיב. טעויות מהסוג הזה מתגלות ברוב המקומות בכתב־יד אחד חריג, כאשר הכתיב שבו שונה בתיבה מסוימת משאר חבריו, ובדרך כלל יש גם הערת מסורה שתומכת בגרסת הרוב. מתוך כך אפשר לקבוע את הכתיב של נוסח המסורה בכמעט כל מקום על פי '''הערות המסורה''' או על פי הנוסח של '''רוב כתבי־היד''', או על פי '''שניהם ביחד'''. וזה מפליא שהכתיב האקלקטי מתוך רוב כתבי־היד זהה לגמרי לכתיב המתועד בהערות המסורה כמעט בכל מקום. את כל זה הוכיח הרב מרדכי ברויאר לראשונה בספרו החשוב '''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא'''.{{הערה|ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז; עמ' 68-86.}} '''לאחר תקופת המסורה בספרד ואשכנז:''' ברויאר עוד הוכיח שאותו נוסח העולה מתוך השילוב של הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות בכתבי־היד הקרובים לכתר מתאים בכמעט כל המקומות לנוסח ספרי התורה שנקבע בספרד ובאשכנז. נוסח הכתיב בספרי התורה (מחוץ לתימן) נקבע לאחר תקופת בעלי המסורה הטברנים ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#ספרות המסורה וחומר נוסף|חיבוריהם של חכמי מסורה מאוחרים]]: בספרים "מסורת סייג לתורה" ל[[:W:מאיר הלוי אבולעפיה|ר' מאיר הלוי אבולעפיה]]), "אור תורה" (ל[[:W:מנחם די לונזאנו|ר' מנחם די לונזאנו]]), ו"מנחת שי" (ל[[:W:ידידיה שלמה רפאל נורצי|ר' ידידיה שלמה רפאל נורצי]]). חכמי המסורה בדורות הללו פעלו לפי '''שיטה אקלקטית מובהקת''', והשתמשו כמיטב יכולתם באותן הערות מסורה שהיו בידיהם, ובאותם כתבי־יד שנראו מדויקים בעיניהם.{{הערה|ספר מוגדר כ"מדויק" לפי מידת התאמתו לכתיב בספרים מקבילים ולהערות המסורה. חשוב לציין ששיטת הפעילות בתחום זה ע"י בעלי ההלכה הייתה לדבוק בכללי המסורה הטברנית ובשיטה האקלקטית אפילו בניגוד לחז"ל בתלמוד ובמדרשים (במקומות שדרשו את הכתיב). חכמי התלמוד מעידים על עצמם שלא היו בקיאים בחסרות וביתרות {{מקור|קידושין ל א|קידושין דף ל' ע"א}}, ובעיניהם של בעלי ההלכה שעסקו בכתיב התורה, נמשך המצב הזה עד זמנם ממש. ולכן החליטו בסופו של דבר (לאחר לבטים רציניים) לקבל את הערות המסורה ועדותם של רוב כתבי־היד המדויקים, במקום הכתיב המובא בתלמוד, ואפילו במקומות שלומדים הלכה מן הכתיב! (ראו את הדוגמאות המובאות בגליון הש"ס לר' עקיבא איגר על [[שבת נה ב|שבת דף נ"ה ע"ב]] לתוספות ד"ה מעבירם כתיב.) לגבי ההתלבטות בנושא זה ראו בברויאר, ג.6 (עמ' 88) והערות 2, 3 שם.}} מתברר שעבודתם עלתה כל כך יפה עד שהיא כמעט מושלמת (וכמעט זהה לנוסח תימן). '''לאחר תקופת המסורה בתימן:''' בנוסף לכך, הציע ברויאר שנוסח תימן אינו מבוסס על שיטה אקלקטית אלא על '''עבודת העתקה מושלמת''' של כתר ארם צובה.{{הערה|ראו ברויאר, שם, עמ' 87-89.}} ואם כן יוצא שבנוסח תימן יש לנו עדות מובהקת ומדויקת לנוסח הכתיב בתורה שהיה בכתר.{{הערה|ברויאר הביא מספר ראיות לכך שם, עמ' 90. ביניהם: עדותם של סופרי תימן שספריהם נכתבו "על תיקון הספר הידוע במצרים"; נוסח הכתיב המתאים לגמרי למסורה (ולנוסח תימן) בסוף התורה בכתר; נוסח הכתר בנביאים וכתובים (המדויק להפליא לעומת כל שאר כתבי־היד). על ראיות אלו של ברויאר אפשר להוסיף את הכתיב לפרשות התפילין שקבע הרמב"ם ב'''משנה תורה''' ([[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ב#הלכה ג|הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק שני, ג-ז]]; וראו עוד בהרחבה אצל יצחק ש' פנקובר, '''נוסח התורה בכתר ארם צובה: עדות חדשה''', [רמת־גן, הוצאת אונ' בר־אילן, תשנ"ג], עמ' 53-55), וכמו כן את שאר העדויות הקיימות על נוסח הכתיב שהיה בכתר (כגון רפי זר, [https://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=278 "מאורות נתן לר' יעקב ספיר"], '''לשוננו''' ל"ה, תשמ"ו, עמ' 151-213).}} ועוד יוצא לנו שכתר ארם צובה עצמו מהווה '''ביצוע מושלם''' יחיד במינו של נוסח האותיות בתורה לפי המסורה (בניגוד לשאר כתבי־היד הקרובים לו). קביעה זו מתבררת גם מתוך נוסח האותיות המדויק בו בספרי הנביאים והכתובים, שיש בו דיוק מפליא שאינו דומה לאף כתב־היד אחר.{{הערה|ראו על כך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נוסח האותיות והתיבות בכתר ארם צובה|בפרק חמישי]] של המבוא.}} אמנם יש גם עדויות שב-2 או 3 מקומות, חרג הכתיב בכתר מהנוסח העולה מהערות המסורה ומשאר כתבי־היד, וכמו כן מספרי ספרי התורה של כל העדות כולל תימן: [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]] "אֲלֵ(י)הֶ֛ן";{{הערה|את הכתיב הזה אולי ניתן להצדיק ע"פ הערת מסורה בכתר; וראו עוד בהערת הנוסח על [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]].}} [[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט,טז]] "רֵעֶ֑(י)ךָ"; ואולי גם [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]] "יוֹבֵ֥ל הִ'''י'''א֙" במקום "יוֹבֵ֥ל הִ'''ו'''א֙".{{הערה|בעדות המפורטת ביותר נמסר שהיה תיקון בכתר במקום הזה; ראו על כך באריכות בהערת הנוסח על [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]].}} על סמך הכתיבים האלה נראה שהכתיב בספרי תימן מייצג את נוסח המסורה באופן עוד יותר מדויק מהכתיב שהיה בכתר (!).{{הערה|לגבי 3 המקומות האלה כתב יוסף עופר שיש בהם "ערעור מהותי על האפשרות שנוסח התימנים מיוסד על הכתר. אם נבקש להטיל שלום בין הכתוב בכתבי־היד התימנים לבין ממצאינו נוכל רק להציע שהכתר היה '''אחד מהמקורות''' לנוסח התימנים." ראו במאמרו [http://www.daat.ac.il/daat/vl/yosefofer/yosefofer03.pdf "כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ"ד קאסוטו"], '''ספונות''', סדרה חדשה, ספר רביעי (יט) תשמ"ט, עמ' 339 (ההדגשה שלנו); וראו שם עוד עמ' 309-313. ברוח זו ניתן להציע שאמנם נוסח הכתיב בספרי תימן '''נוסד''' על פי הכתר, אך אחר כך בוצעו תיקונים בספרי תימן במקומות נדירים שבהם עצם הנוסח שהועתק מהכתר עמד בסתירה ב-2 או 3 מקומות להערות המסורה שהיו בכתבי־היד. כך שהכתר הוא לא רק "אחד מהמקורות" אלא '''המקור העיקרי''' לנוסח הכתיב בספרי תימן, אך '''לא המקור היחיד'''. בדיקת כתבי־יד תימנים לספרי הנביאים והכתובים מניבה תוצאות דומות: יש כתבי־יד שהם קרובים להפליא לנוסח הכתיב בכתר, אך לא זהים לו; אמנם במקומות שהכתיב שונה מהכתר יש כמעט תמיד הערת מסורה צמודה המורה על הנוסח בכתב־היד. גם יצחק ש' פנקובר הציע אפשרות דומה בניסיון שלו להתמודד עם נתונים סותרים לגבי נוסח הכתר: "לפי האפשרות הראשונה יוצא שיש שניים (או שלושה) מקרים חריגים בכתר, בהם חולק הכתר על כל כתבי־היד הטברניים המדוייקים והמסורה. כמו־כן היה יוצא עקב מקרים אלו שדווקא כתבי־היד התימניים הם המדויקים בתורה, מדויקים אפילו מן הכתר." והוסיף בהערה: "אפילו נניח את האפשרות הראשונה, אין היא מחייבת את המסקנה שהתימנים לא סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר... בענייני נוסח יהיו בסך הכל שניים (או שלושה) שינויים בין התימנים והכתר; קירבה כה גדולה, שאין כדוגמתה אפילו בין כתבי־היד הטברניים המדויקים, מוסברת בכך שהתימנים סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר ותיקנו." ראו '''נוסח התורה בכתר ארם־צובה: עדות חדשה''' (רמת־גן: הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, תשנ"ג), עמ' 90, ושם בהערה 267.}} '''מסקנה:''' אין למצוא עדות מובהקת לנוסח האותיות בתורה לפי המסורה באף אחד מכתבי־היד הקרובים לכתר, ואין ראוי להעמיד את הכתיב במהדורת מקרא על אף כתב־יד כזה.{{הערה|1=לפי החישוב של ברויאר (שם, עמ 86), כתב־היד הכי מדויק לגבי נוסח האותיות בתורה הוא כתי"ש1 (שונה מכתיב המסורה ב-20 מקומות), ואח"כ כתי"ש (25 מקומות), ואח"כ [https://archive.org/details/BL_Or4445_Torah/page/n63/mode/2up כתי"ב] (65 מקומות) וכתי"ל (כ-120 מקומות); לגבי כתי"ל ראו ליתר דיוק ופירוט ברשימה הבאה.}} אמנם ב'''שילוב''' של הערות המסורה ביחד עם הנוסח האקלקטי העולה מתוך רוב כתבי־היד, או לחלופין על פי נוסח תימן, ניתן להגיע לנוסח מדויק של האותיות בתורה. הכתיב במהדורתנו מבוסס עם כן על נוסח תימן, ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|תוספת הערות לעתים רחוקות]] במקומות שנוסח זה שונה משאר ספרי התורה או מהנוסח שהיה בכתר ע"פ עדויות. ===נוסח האותיות בכתי"ל בתורה (רשימה מלאה)=== '''רמת הדיוק בכתי"ל:''' מהדורתנו מבוססת כאמור על הקלדת וסטמינסטר של כתי"ל. הדיוק בנוסח האותיות בכתי"ל מספיק טוב כדי שייחשב לעדות אחת חשובה בין שאר העדויות, אבל רמת דיוקו פחותה משאר כתבי־היד הקרובים לכתר. לפי הערכתו של ייבין: "נוסח האותיות שונה לפרקים מ''א'' במלא וחסר. המסורה של ''ל''... סותרת לעתים את הפְנים."{{הערה|ייבין, נו.2 עמ' 358.}} ולפי ברויאר יש בו סטייה מנוסח המסורה "בקרוב ל-120 מקומות בתורה".{{הערה|ברויאר, עמ' 86. לתוצאה מדויקת יותר ראו [[#סיכום התוצאות|להלן]].}} ולכן נוסח האותיות בתורה במהדורתנו יתוקן כאמור על פי ספרי תימן, ולא יישאר לפי כתי"ל (שהוא הבסיס להקלדה). '''להלן רשימת כל המקומות שבהם הכתיב בכתי"ל (הבסיס להקלדה במהדורתנו) שונה מהכתיב בספרי תימן.''' רשימה זו נחוצה כדי לאפשר הגהה יסודית לנוסח הכתיב במהדורתנו, מול הקלדת וסטמינסטר מצד אחד, ומול נוסח ספרי התורה מצד שני. הפריט הראשון בכל שורה ברשימה הוא הכתיב המופיע בספרי תימן והמתאים למסורה ואחריו כוכבית (*). הפריט השני הוא נוסח כתי"ל, ואחריו סימן קריאה (!) במקרים שבהם הכתיב בכתי"ל סותר את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו.{{הערה|בנוסף לרשימה זו, אפשר תמיד לבצע בדיקה יסודית על ידי מחשב, בהשוואת נוסח האותיות בהקלדת וסטמינסטר של כתי"ל מול נוסח האותיות במהדורתנו ונוסח האותיות במהדורת מכון ממרא. התיעוד המלא של הנוסח נמצא בכל מקרה ספציפי בדפי העריכה של דפי הפרקים המקושרים.}} '''ספר בראשית''' (סה"כ כ-20 תיבות בכתיב חריג, אחת מהן רק בספק): #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטְּהֹרָ֗ה]* / ל=[הַטְּהוֹרָ֗ה]! #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטָּה֔וֹר]* / ל=[הַטָּהֹ֔ר]! #לך־לך [[בראשית יג/טעמים#יג ח|(יג,ח)]]: [וּבֵינֶ֔ךָ]* ל=[וּבֵינֶ֔יךָ] #לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [הֲרִמֹ֨תִי]* / ל=[הֲרִימֹ֨תִי] #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט טז|(יט,טז)]]: [וַיַּחֲזִ֨יקוּ]* / ל=[וַיַּחֲזִ֨קוּ]! #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט כ|(יט,כ)]]: [וְהִ֣וא]* / ל=[וְהִ֣יא]! #חיי שרה [[בראשית כה/טעמים#כה ג|(כה,ג)]]: [וּלְטוּשִׁ֖ם]* / ל=[וּלְטוּשִׁ֖ים] #תולדֹת [[בראשית כו/טעמים#כו ז|(כו,ז2)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז לא|(כז,לא)]]: [בַּעֲבֻ֖ר]* / ל=[בַּעֲב֖וּר]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה ה|(לה,ה)]]: [סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם]* / ל=[סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה כג|(לה,כג)]]: [וּזְבֻלֽוּן]*/ ל=[וּזְבוּלֻֽן]! #וישב [[בראשית מ/טעמים#מ י|(מ,י)]]: [וְהִ֤וא]* / ל=[וְהִ֤יא]! #מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא לה|(מא,לה)]]: [הַטֹּב֔וֹת]* / ל=[הַטֹּבֹ֔ת]! #ויגש [[בראשית מה/טעמים#מה טו|(מה,טו)]]: [עֲלֵהֶ֑ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֑ם]! #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו ט|(מו,ט)]]: [וְחֶצְרֹ֥ן]* / ל=[וְחֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* / ל=[חֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יג|(מו,יג)]]: [וְשִׁמְרֹֽן]* / ל=[וְשִׁמְרֽוֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יד|(מו,יד)]]: [זְבֻל֑וּן]* / ל=[זְבוּלֻ֑ן]! #ויגש [[בראשית מז/טעמים#מז כד|(מז,כד)]]: [חֲמִישִׁ֖ית]* / ל?=[חֲמִישִׁ֖ת]?! #ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יג|(מט,יג)]]: [אֳנִיֹּ֔ת]* / ל=[אֳנִיּ֔וֹת]! '''ספר שמות''' (סה"כ 25 תיבות בכתיב חריג): #שמות [[שמות א/טעמים#א טז|(א,טז)]]: [הִ֖וא]* / ל=[הִ֖יא]! #שמות [[שמות ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ]* / ל=[וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ] (=מ"ק-ל [!] מול רוב המסורות וכתבי־היד) #וארא [[שמות ו/טעמים#ו יד|(ו,יד)]]: [חֶצְרֹ֣ן]* / ל=[חֶצְר֣וֹן] #וארא [[שמות ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]: [הַֽחַרְטֻמִּם֙]* / ל=[הַֽחַרְטֻמִּים֙]! #בֹא [[שמות י/טעמים#י כה|(י,כה)]]: [וְעֹלֹ֑ת] / ל=[וְעֹל֑וֹת]! #בֹא [[שמות יב/טעמים#יב ד|(יב,ד)]]: [מִהְי֣וֹת]* / ל=[מִהְיֹ֣ת]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(יד,יג)]]: [תֹסִ֛פוּ]* / ל=[תֹסִ֛יפוּ]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יד|(יד,יד)]]: [תַּחֲרִשֽׁוּן]* / ל=[תַּחֲרִישֽׁוּן]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* / ל=[חֹמָ֔ה]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יא|(יט,יא2)]]: [הַשְּׁלִשִׁ֗י]* / ל=[הַשְּׁלִישִׁ֗י]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יט|(יט,יט)]]: [הַשֹּׁפָ֔ר]* / ל=[הַשּׁוֹפָ֔ר]! #משפטים [[שמות כג/טעמים#כג כב|(כג,כב)]]: [שָׁמ֤וֹעַ]* / ל=[שָׁמֹ֤עַ]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב המסורות וכתבי־היד) #תרומה [[שמות כה/טעמים#כה כב|(כה,כב)]]: [אֲר֣וֹן]* / ל=[אֲרֹ֣ן]! #תרומה [[שמות כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [תֹֽאֲמִם֮]* / ל=[תֹֽאֲמִים֮] #תצוה [[שמות כח/טעמים#כח כח|(כח,כח1)]]: [הָאֵפוֹד֙]* / [הָאֵפֹד֙]! #תצוה [[שמות כט/טעמים#כט כב|(כט,כב)]]: [עֲלֵיהֶ֔ן]* / ל=[עֲלֵהֶ֔ן]! #תצוה [[שמות מ/טעמים#כט מ|(כט,מ)]]: [רְבִיעִ֥ת]* / [רְבִעִ֥ית] #כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [עֲלֵהֶ֖ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֖ם]! #כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד כד|(לד,כד)]]: [גְּבֻלֶ֑ךָ]* / ל=[גְּבוּלֶ֑ךָ]! #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יג|(לו,יג)]]: [הַיְרִיעֹ֜ת]* / ל=[הַיְרִעֹ֜ת] #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יט|(לו,יט)]]: [אֵילִ֖ם]* / ל=[אֵלִ֖ים]! #ויקהל [[שמות לז/טעמים#לז ג|(לז,ג3)]]: [טַבָּעֹ֔ת]* / ל=[טַבָּע֔וֹת] #ויקהל [[שמות לח/טעמים#לח י|(לח,י)]]: [הָעַמּוּדִ֛ים]* / ל=[הָעַמֻּדִ֛ים]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט יג|(לט,יג)]]: [מִשְׁבְּצֹ֥ת]* / ל=[מִשְׁבְּצ֥וֹת]! #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט לה|(לט,לה)]]: [אֲר֥וֹן]* / ל=[אֲרֹ֥ן]! '''ספר ויקרא''' (סה"כ 14 תיבות בכתיב חריג): #ויקרא [[ויקרא ה/טעמים#ה יא|(ה,יא)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י א|(י,א)]]: [וַיַּקְרִ֜יבוּ]* / ל=[וַיַּקְרִ֜בוּ]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י יג|(י,יג)]]: [קָד֔וֹשׁ]* / ל=[קָדֹ֔שׁ]! #שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ד|(יא,ד)]]: [וּמִמַּפְרִסֵ֖י]* / ל=[וּמִמַּפְרִיסֵ֖י] #תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג ו|(יג,ו)]]: [הִ֔וא]* / ל=[הִ֔יא]! #מצֹרע [[ויקרא יד/טעמים#יד י|(יד,י)]]: [תְּמִימִ֔ם]* / ל=[תְּמִימִ֔ים] #אחרי מות [[ויקרא טז/טעמים#טז ח|(טז,ח)]]: [גֹּרָל֑וֹת]* / ל=[גּוֹרָל֑וֹת]! #אחרי מות [[ויקרא יח/טעמים#יח כט|(יח,כט)]]: [הַתּוֹעֵבֹ֖ת]* / ל=[הַתּוֹעֵב֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא יט/טעמים#יט ד|(יט,ד)]]: [הָ֣אֱלִילִ֔ם]* / ל=[הָ֣אֱלִילִ֔ים]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ ו|(כ,ו)]]: [לִזְנֹ֖ת]* / ל=[לִזְנ֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ יח|(כ,יח)]]: [וְהִ֕וא]* / ל=[וְהִ֕יא]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג כ|(כג,כ)]]: [הַבִּכֻּרִ֤ים]* / ל=[הַבִּכּוּרִ֤ים]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג לח|(כג,לח)]]: [נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם]* / ל=[נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם]! #בחֻקֹתי [[ויקרא כו/טעמים#כו מה|(כו,מה)]]: [לִהְי֥וֹת]* / ל=[לִהְיֹ֥ת]! '''ספר במדבר''' (סה"כ 30 תיבות בכתיב חריג): #במדבר [[במדבר א/טעמים#|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג ב|(ג,ב)]]: [הַבְּכֹ֣ר]* / ל=[הַבְּכ֣וֹר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מב|(ג,מב)]]: [בְּכ֖וֹר]* / ל=[בְּכֹ֖ר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מג|(ג,מג)]]: [שֵׁמֹ֛ת]* / ל=[שֵׁמ֛וֹת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ז|(ז,ז)]]: [הָעֲגָל֗וֹת]* / ל=[הָעֲגָלֹ֗ת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז כג|(ז,כג)]]: [עַתֻּדִ֣ים]* / ל=[עַתּוּדִ֣ים]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ג|(ט,ג)]]: [בְּמֹעֲד֑וֹ]* / ל=[בְּמוֹעֲד֑וֹ]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ז|(ט,ז)]]: [הַקְרִ֜יב]* / ל=[הַקְרִ֜ב]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט יז|(ט,יז)]]: [הֵעָל֤וֹת]* / ל=הֵעָלֹ֤ת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י ט|(י,ט)]]: [בַּחֲצֹצְרֹ֑ת]* / ל=[בַּחֲצֹצְר֑וֹת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י טז|(י,טז)]]: [חֵלֹֽן]* / ל=[חֵלֽוֹן] #בהעלֹתך [[במדבר יא/טעמים#יא כו|(יא,כו)]]: [עֲלֵהֶ֣ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֣ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כו|(יג,כו)]]: [אֹתָ֤ם]* / ל=[אוֹתָ֤ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כט|(יג,כט3)]]: [יוֹשֵׁ֣ב]* / ל=[יֹשֵׁ֣ב]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג לב|(יג,לב)]]: [וַיֹּצִ֜יאוּ]* / ל=[וַיּוֹצִ֜יאוּ]! #שלח [[במדבר טו/טעמים#טו לט|(טו,לט)]]: [תָת֜וּרוּ]* / [תָתֻ֜רוּ] #חֻקת [[במדבר יט/טעמים#יט ז|(יט,ז)]]: [יָבֹ֣א]* / ל=[יָב֣וֹא]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #חֻקת [[במדבר כ/טעמים#כ יז|(כ,יז)]]: [גְּבֻלֶֽךָ]* / ל=[גְּבוּלֶֽךָ]! #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא יג|(כא,יג)]]: [מִגְּבֻ֣ל]* / ל=[מִגְּב֣וּל] #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [דִּיבֹ֑ן]* / ל=[דִּיב֑וֹן]! #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב לח|(כב,לח)]]: [הֲיָכֹ֥ל]* / ל=[הֲיָכ֥וֹל]! #בלק [[במדבר כג/טעמים#כג כט|(כג,כט)]]: [אֵילִֽם]* / ל=[אֵילִֽים]! #פינחס [[במדבר כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [הַיָּשֻׁבִ֑י]* / ל=[הַיָּשׁוּבִ֑י]! #מטות [[במדבר לב/טעמים#לב כב|(לב,כב)]]: [נְקִיִּ֛ם]* / ל=[נְקִיִּ֛ים]! #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לה|(לג,לה)]]: [בְּעֶצְיֹ֥ן]* / ל=[בְּעֶצְי֥וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לו|(לג,לו)]]: [מֵעֶצְיֹ֣ן]* / ל=[מֵעֶצְי֣וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* / ל=[בָּמֹתָ֖ם] - כתבי־היד חלוקים ואין מסורה #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לד יא|(לד,יא2)]]: [הַגְּבֻ֔ל]* / ל=[הַגְּב֔וּל] #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לה יט|(לה,יט)]]: [יְמִתֶֽנּוּ]* / ל=[יְמִיתֶֽנּוּ]! '''ספר דברים''' (סה"כ 38 תיבות בכתיב חריג): #דברים [[דברים א/טעמים#א טו|(א,טו)]]: [אוֹתָ֛ם]* / ל=[אֹתָ֛ם]! #דברים [[דברים ב/טעמים#ב כג|(ב,כג)]]: [מִכַּפְתֹּ֔ר]* / ל=[מִכַּפְתּ֔וֹר] #דברים [[דברים ג/טעמים#ג ה|(ג,ה)]]: [בְּצֻרֹ֛ת]* / ל=[בְּצֻר֛וֹת]! #ואתחנן [[דברים ג/טעמים#ג כה|(ג,כה):]] [וְהַלְּבָנֹֽן]* / ל=[וְהַלְּבָנֽוֹן]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [הָֽרֹא֔וֹת]* / ל=[הָֽרֹאֹ֔ת] #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [מִתְּמֹ֣ל]* / ל=[מִתְּמ֣וֹל]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [שִׁלְשֹׁ֑ם]* / ל=[שִׁלְשׁ֑וֹם]! #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ט|(ו,ט)]]: [מְזֻז֥וֹת]* / ל=[מְזוּזֹ֥ת] #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו כא|(ו,כא)]]: [וַיֹּצִיאֵ֧נוּ]* / ל=[וַיּוֹצִיאֵ֧נוּ]! #עקב [[דברים ז/טעמים#ז טז|(ז,טז)]]: [תָח֥וֹס]* / ל=[תָחֹ֥ס]! #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ב|(ח,ב)]]: [הוֹלִֽיכְךָ֜]* / ל=[הֹלִֽיכֲךָ֜] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ג|(ח,ג)]]: [הוֹדִֽיעֲךָ֗]* / ל=[הוֹדִֽעֲךָ֗] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח יב|(ח,יב)]]: [טֹבִ֛ים]* / ל=[טוֹבִ֛ים]! #עקב [[דברים ט/טעמים#ט טו|(ט,טו)]]: [לוּחֹ֣ת]* / ל=[לֻחֹ֣ת] #עקב [[דברים י/טעמים#י יא|(י,יא)]]: [וְיִֽירְשׁ֣וּ]* / ל=[וְיִֽרְשׁ֣וּ]! #ראה [[דברים יב/טעמים#יב כ|(יב,כ)]]: [גְּבֻֽלְךָ֮]* / ל=[גְּבֽוּלְךָ֮]! #שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח כב|(יח,כב)]]: [יָבֹ֔א]* / ל=[יָב֔וֹא]! #שֹפטים [[דברים כ/טעמים#כ א|(כ,א)]]: [אֹיְבֶ֗ךָ]* / ל=אֹיְבֶ֗יךָ]! #כי־תצא [[דברים כא/טעמים#כא טו|(כא,טו)]]: [הַבְּכֹ֖ר]* / ל=[הַבְּכ֖וֹר]! #כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב יד|(כב,יד)]]: [וְהוֹצִ֥א]* / ל=[וְהוֹצִ֥יא]! #כי־תצא [[דברים כד/טעמים#כד יג|(כד,יג)]]: [כְּב֣וֹא]* / ל=[כְּבֹ֣א]! #כי־תצא [[דברים כה/טעמים#כה ז|(כה,ז)]]: [מֵאֵ֨ן]* / ל=[מֵאֵ֨ין] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח יח|(כח,יח)]]: [וְעַשְׁתְּרֹ֥ת]* / ל=[וְעַשְׁתְּר֥וֹת]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח מט|(כח,מט)]]: [מֵרָחֹק֙]* / ל=[מֵרָחוֹק֙]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נב|(כח,נב)]]: [הַגְּבֹהֹ֣ת]* / ל=[הַגְּבֹה֣וֹת] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נח|(כח,נח)]]: [הַכְּתֻבִ֖ים]* / ל=[הַכְּתוּבִ֖ים]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נט|(כח,נט)]]: [גְּדֹלֹת֙]* / ל=[גְּדֹלוֹת֙]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל ט|(ל,ט)]]: [לְטֹבָ֑ה]* / ל=[לְטוֹבָ֑ה]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יח|(ל,יח)]]: [לָב֥וֹא]* / ל=[לָבֹ֥א]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יט|(ל,יט)]]: [הַעִדֹ֨תִי]* / ל=[הַעִידֹ֨תִי]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ז|(לב,ז)]]: [דֹּר־וָדֹ֑ר]* / ל=[דּוֹר־וָד֑וֹר] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כד|(לב,כד)]]: [בְּהֵמֹת֙]* / ל=[בְּהֵמוֹת֙] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כז|(לב,כז)]]: [יָדֵ֣נוּ]* / ל=[יָדֵ֣ינוּ]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [חָת֖וּם]* / ל=[חָתֻ֖ם]! #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יב|(לג,יב)]]: [כְּתֵפָ֖יו]* / ל=[כְּתֵיפָ֖יו] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יט|(לג,יט)]]: [וּשְׂפֻנֵ֖י]* / ל=[וּשְׂפוּנֵ֖י] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג כה|(לג,כה)]]: [מִנְעָלֶ֑ךָ]* / ל=[מִנְעָלֶ֑יךָ] #וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [הָ֨אֹתֹ֜ת]* / ל=[הָ֨אֹת֜וֹת]! ===סיכום התוצאות=== '''נוסח הפנים בכתי"ל מול המסורות והמסירות:''' יש כ-127 מקומות בתורה (אחד מהם ספק) שבהם הכתיב בכתי"ל מנוגד לספרי תימן (המשקפים באותיותיהם את הערות המסורה ואת רוב המסירות). ברוב המכריע של המקומות, סותר הכתיב בפנים כתי"ל אף את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו (כל הפריטים שיש בהם סימן קריאה [!]). ב-4 מקומות יש תמיכה בנוסח הכתיב החריג של כתי"ל מתוך המסורה הקטנה שבו, כאשר ב-3 מהם יש סתירה פנימית בתוך כתי"ל עצמו בין המסורה הקטנה לבין המסורה הגדולה. מתברר שמעבר לטעויות הרבות בנוסח האותיות של כתי"ל, יש גם טעויות אחדות אף במסורה הקטנה שבו. אמנם ככלל מהווה מערכת המסורה בכתי"ל (הגדולה והקטנה כאחת) עדות חשובה ביותר לנוסח המסורה, והיא הרבה יותר מדויקת לרוב מאשר נוסח הפנים שבאותו כתב־יד. '''כתי"ל מול ספרי ספרד ואשכנז ומול ספרי תימן:''' ב-2 מקומות (במדבר א,יז; כב,ה) מתוך 9 מסכים נוסח הפנים של כתי"ל עם ספרי התורה של ספרד ואשכנז, לעומת נוסח תימן. בשאר 7 המקומות שבהם יש שינויי כתיב בספרי התורה בין נוסח ספרד ואשכנז לבין נוסח תימן (לפירוט מלא ראו להלן [[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ברשימת ההערות המיוחדות]] בצבע אדום), מסכים כתי"ל עם נוסח תימן. '''כתי"ל במקומות אחדים המוטלים בספק:''' לפי שיטת ברויאר בספרו (שיטת הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות), נשארו רק שש אותיות בכל התורה שבהן השיטה הכללית אינה יכולה להכריע, וכתיב המסורה מוטל בספק (אם לא לוקחים בחשבון את ספרי תימן):{{הערה|ברויאר, שם, עמ' 84 (פרק ג סעיף 1.ד). הנתונים נכונים לעת כתיבת ספרו, אמנם מאז נבדקו כתבי־יד נוספים, ובמיוחד נתגלו עדויות חדשות על נוסחו של כתר ארם צובה בתורה, ועל פיהם כבר ניתן לקבוע בוודאות את הנוסח בחלק מהמקומות, כך שהם כבר לא מהווים ספקות.}} #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֶצְר֥וֹן] #שמות, בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֹמָ֔ה]! #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יז|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י י|(י,י)]]: ל=[חׇדְשֵׁיכֶם֒]* (=ספרי תימן) / [חָדְשֵׁכֶם֒] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* (=ספרי כל העדות) / ל=[בָּמֹתָ֖ם] (=רוב כתבי־היד ואין מסורה!) לפי זה יוצא ש-3 משינויי הכתיב בין ספרי התורה, הם גם ברשימת המקומות המוטלים בספק על פי שיטת ברויאר (בששת שינויי הכתיב הנשארים יש יתרון מוחלט לנוסח תימן).{{הערה|ברויאר, עמ' 87.}} בשנים משלושת המקומות הללו ([[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א,יז]]; [[במדבר כב/טעמים#כב ה|כב,ה]]) מביא כתי"ל את הנוסח שנמצא בספרי אשכנז וספרד, ואילו במקום אחד ([[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י,י]]) נתמך הנוסח בכתי"ל על ידי נוסח תימן. נראה שב-3 התיבות הללו, ואף בכל ששת המקומות המוטלים בספק, לא מדובר בסתם טעות סופר מתוך חוסר תשומת לב, אלא בתיבות שבהן הסופרים התקשו להחליט באופן מודע. כלומר: אין כאן מחלוקת בין מסירות אלא במחלוקת בין מסורות.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ' 86 (ג.2).}} ===תיבות מחוברות בתורה=== '''ברשימה הבאה ציינו את כל התיבות המחוברות בתורה (סה"כ 11 תיבות), שלגבי כתיבתן יש הבדלים במקורות הבאים: ספרי ספרד ואשכנז, ספרי תימן, כתר ארם צובה (או עדויות לגביו), כתי"ל.''' #בראשית, לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד יז|(יד,יז)]]: [כְּדׇרְלָעֹ֔מֶר]* / ל=[כְּדָר־לָעֹ֔מֶר] #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא מה|(מא,מה)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֛רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא נ|(מא,נ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו כ|(מו,כ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #שמות, בשלח [[שמות יז/טעמים#יז טז|(יז,טז)]]: [כֵּ֣ס יָ֔הּ]*=ל (=ספרי תימן וספרד ואשכנז) / [כֵּ֣סְיָ֔הּ] (=א(ס); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א י|(א,י)]]: [פְּדָהצֽוּר]*=ל? / ל=[פְּדָה צֽוּר]? #במדבר, במדבר [[במדבר ב/טעמים#ב יב|(ב,יב)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]* / ל=[צוּרִֽי־שַׁדָּֽי] #במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז נד|(ז,נד)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י יט|(י,יט)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]*=ל? / ל=[צוּרִֽי שַׁדָּֽי]? #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י כג|(י,כג)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ו|(לב,ו)]]: [{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙]* / א=[{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙] / ל=[הֲ־לַיהוָה֙] / ספרי תימן=[{{מ:אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙] (וראו גם ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]] וב[[#ה לה'|רשימת האותיות הגדולות]]) משתי התיבות "כס[ ]יה" ו"ה[ ]ליהוה" מתברר שאין בספרי תימן עדות מוחלטת לגבי נוסח הכתר בתחום המסוים של התיבות המחוברות. נראה אם כן שאותו דבר נכון גם לגבי תיבת "פוטי[ ]פרע" (ב-3 מקומות). בכל המקומות הללו הבאנו את הנוסח המקובל בספרי ספרד ואשכנז בפנים של המהדורה, ואילו את הנוסח בספרי תימן ("פוטיפרע" ו"{{מ:אות-ג|ה}}ליהוה"), או של כתר ארם צובה מול ספרי התורה בכל העדות ("כסיה"), ציינו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]. בשאר כל המקומות, שבהם שונה הנוסח בכתי"ל מספרי התורה בכל העדות ומכתר ארם צובה (ואפילו בספק), תיעדנו את הנתונים לגבי אותה תיבה בתוך הערות הנוסח שבדפי העריכה. ==מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות== הרווחים של חלוקת הפרשות בולטים בנוסח המסורה, וחלוקה זו מהווה מרכיב מהותי ממנו. אמנם לא כל רווח הבא לציין את תחילתה של פרשה חדשה מופיע באופן אחיד בכל כתבי־היד הטברנים, ונראה שלא הייתה קביעה סמכותית בעניין זה.{{הערה|יש להשוות את המציאות הזאת המשתקפת במסורה הטברנית אל המצב השורר במסורה הבבלית: באחרונה אנחנו מוצאים רשימות של פרשות.}} האפיון המשותף הוא רק בקווים כלליים: רוב הזמן יש רווח של פרשה באותם מקומות בכתבי־היד השונים ובאותה צורה, אמנם יש עשרות רבות של שינויים בחלוקת הפרשות בתורה בין כתבי־היד הקרובים לכתר ובכתי"ל בפרט.{{הערה|המחקר בתחום זה מועט באופן יחסי, ולא קיים אפילו רשימת תיעוד מלא להבדלים בחלוקת הפרשות בין כתבי־היד. תיעוד לחלק מהספרים (או לחלק מכתבי־היד) ניתן למצוא בכרכים שכבר יצאו לאור משתי סדרות: מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית (יחזקאל ותרי-עשר), ו-Biblia Hebraica Quinta. מספר חוקרים נגעו מעט במשמעותה הפרשנית של חלוקת הפרשות. אולם נראה שהדבר החשוב ביותר ברווחים של חלוקת הפרשות הוא לא בהיסטוריה של מסירתם, וגם לא בפרשנות המקומית הגלומה בהם, אלא במשמעותם החווייתית בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק א#מהו "מִקְרָא"?|הקריאה בתנ"ך]], וכדברי המדרש בתחילת תורת כהנים: "‫וכי מה היו הפסקות משמשות?‬ ‫ליתן רווח למשה להתבונן‬ ‫בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין עניין לעניין‪.‬‬ ‫והרי דברים קל וחומר‪:‬‬ ‫ומה אם אדם שהוא שומע‬ ‫מפי הקדוש ברוך הוא‬ ‫ומדבר ברוח הקודש‬ ‫צריך להתבונן בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין ענין לענין‪,‬‬ על אחת כמה וכמה‬ ‫הדיוט שהוא שומע מן הדיוט" (‬מתוך הפתיחה ל"תורת כהנים" ב"דבורא דנדבה").}} המצב מאז סוף ימי הביניים שונה לחלוטין: שוררת מאז ועד היום אחידות כמעט-מוחלטת בחלוקת הפרשות בספרי התורה מכל העדות. אחדות זו היא תוצאה ישירה של מפעל הפסיקה לרמב"ם ב[[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח|הלכות ספר תורה (פרק ח')]]. בגלל שהרמב"ם קבע את חלוקת הפרשות ע"פ כתר ארם צובה, הביאה פסיקתו לקרבתם של כמעט כל ספרי התורה לכתר בחלוקה זו.{{הערה|לסיכום של הנושא ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''' (עמ' *50-*52), שם ציינו שבתקופת בעלי המסורה עדיין לא נקבע נוסח מחייב לפרשות הפתוחות והסתומות, וכך הייתה המציאות עד שבעלי ההלכה החלו לעסוק בעניין זה באינטנסיביות (ובראשם הרמב"ם שקבע את הפרשות לפי כתר ארם צובה). יש להשוות את התופעה ל[[#מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות|אותיות הגדולות והקטנות]], שלגביהן לא היה יישום לרוב בכתבי־היד הטברנים, אבל בעקבות העיסוק הרב בעניין הזה על ידי חכמי המסורה המאוחרים הן הפכו להיות מרכיב בולט של נוסח המסורה.}} חלוקת הפרשות ב[http://tanach.us/ODTFiles/ הקלדת וסטמינסטר] היא על פי כתב־יד לנינגרד, וכאמור שונה חלוקה זו בעשרות מקומות ממה שמקובל בספרי התורה, וממה שנפסק להלכה ברמב"ם ע"פ כתר ארם צובה. לכן חלוקת הפרשות בכתי"ל עברה הגהה קפדנית במהדורתנו כדי שתתאים לחלוקה מקובלת בספרי התורה, ורשמנו את כל השינויים בתיעוד הנוסח. בנוסף, יש פרשה אחת שבספרי התורה מסמנים אותה בשני מקומות שונים (תימנים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז,כב]] וספרדים ואשכנזים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ז,כח]]), ובכתר ארם צובה היה כנראה רווח בשניהם לפי עדויות ומקבילות. ובמקום אחד חריג יש פרשה פתוחה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות שבכתר הפרשה היתה סתומה ([[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]]). ויש שני מקומות חריגים שבהם אין פרשה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות ו/או מקבילות שבכתר היתה פרשה ([[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו,ז]]; [[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז,כ]]). בכל אחד מהמקומות האלה תהיה הערה מיוחדת במהדורתנו, והם: #בספר שמות, פרשת תרומה [[שמות כו/טעמים#כו ז|(כו,ז)]], בפסוק "וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים", נעיר: "ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). #בספר שמות, פרשת כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד א|(לד,א)]], בפסוק "וַיֹּ֤אמֶר... פְּסׇל־לְךָ֛", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (בספרי התורה יש פרשה פתוחה לפי רשימת הרמב"ם). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כב|(ז,כב)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... כׇּל־חֵ֜לֶב", נעיר: "אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז" (בספרי תימן יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, וכנראה שבכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כח|(ז,כח)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... הַמַּקְרִ֞יב", נעיר: "אין פרשה בספרי תימן" (בספרי אשכנז וספרד יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, ובכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר דברים, פרשת כי תבוא [[דברים כז/טעמים#כז כ|(כז,כ)]], בפסוק "אָר֗וּר שֹׁכֵב֙ עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). למידע נוסף על החלוקה לפרשות בכל המקרא ראו [[:w:en:Parashah|כאן]] (באנגלית); מידע זה ישמש בסיס למהדורתנו. למידע על חלוקת הפרשות במהדורתנו בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#שחזור חלוקת הפרשות בנביאים וכתובים|כאן]]''' (למקומות החסרים בכתר) ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כאן]]''' (למקומות הקיימים בכתר). ==מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות== {{תצוגת כתי"ל|רשימת האותיות הגדולות והקטנות במסורה הסופית (מ"ס-ל)|File:Leningrad-codex-25-mesorah.pdf|5}} [[קובץ:Ochlah-W'ochlah-1864-HB36175.pdf|thumb|רשימת האותיות הגדולות והקטנות בספר "אכלה ואכלה", מהדורת פרנסדורף (הנובר, תרכ"ד).|page=90]] [[קובץ:MG1525D.djvu|thumb|רשימת האותיות הגדולות במסורה הגדולה על תחילת ספר דברי הימים שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=401]] ===אותיות גדולות וקטנות=== תופעת האותיות הגדולות והקטנות נפוצה יותר בחמישה חומשי תורה מאשר [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#אותיות גדולות וקטנות|בספרי הנביאים והכתובים]].{{הערה|לפי המקובל בפועל בספרי התורה בימינו (שאינו מכיל את כל האותיות הגדולות והקטנות שיש לגביהן עדויות במנהגים שונים), יש כ-23 אותיות גדולות וקטנות בכל המנהגים השונים ביחד, לעומת כ-36 אותיות (ב-34 תיבות) בכל ספרי הנביאים והכתובים (בספירה מקסימלית), כאשר ספרי הנביאים והכתובים הם גדולים יותר מפי ארבע בתוכנם (!) מאשר התורה. ולפי מנהגים נוספים, יש למעלה מ-20 אותיות נוספות בתורה בלבד (ולא בנביאים וכתובים).}} אבל רוב האותיות הגדולות בתורה ובשאר המקרא, וגם חלק ניכר מהקטנות – אינן באות לידי ביטוי כלל בנוסח המקרא שבכתבי־היד הטברנים, ורק חלקם מצוינים ברשימות המסורה הקדומים. וזה למרות שבדורות האחרונים נחשב סימונם הכללי למרכיב בולט של "נוסח המסורה" (אף אם היו מנהגים שונים לגבי איזו אות נחשבת לגדולה או קטנה). בכך דומה עצם '''כתיבתם''' הקפדנית של האותיות הגדולות והקטנות ל'''קביעתם''' הקפדנית והאחידה של [[#מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות|רווחי הפרשות]]: הביצוע המוחלט של שתי התופעות הוא תוצאה לפעילותם של חכמי מסורה ופוסקי הלכה שחיו לאחר תקופת המסורה הטברנית.{{הערה|ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''', כרך יהושע-שפטים, עמ' 47*-49*, ובמיוחד המסקנה שם: "השתרשרותן של האותיות הגדולות והקטנות כסימן מובהק של 'נוסח המסורה' היא מאוחרת לתקופת המסורה... ועד אז היתה כתיבת אותיות כאלה נתונה למעשה לרשותם של סופרים בהתאם למסורת הכתיבה המקובלת עליהם, ולא בהתאם לרשימה מוסכמת כלשהי... יש אפוא צד שווה לסוגיית הפרשיות ולסוגיית האותיות, ששתיהן נעשו סימן מובהק לנוסח המסורה (הטברני) רק לאחר תקופתם של בעלי המסורה. אלא שבעוד שבתחום האותיות המיוחדות היה כוון ההתפתחות מנוגד למנהגו של בן־אשר, כהשתקפותו ב'כתר', הרי בתחום הפרשיות נעשה הכתר דווקא דוגמה ומופת לסופרים הדווקנים של 'נוסח המסורה' בדורות הבאים." יצויין שב'''מקראות גדולות הכתר''' לא הבליטו לרוב את האותיות המיוחדות (כמו שהן נעדרות לרוב בכתר).}} במהדורתנו – המיועדת להיות "תיקון קוראים", ונכון אם כן שהיא תציג את מסורת הסופרים הנהוגה בימינו – נציין את האותיות הגדולות והקטנות לפי המנהג המרבי המקובל ברוב ספרי התורה ובדפוסים של המקרא (והוא בדרך כלל ע"פ מנחת שי). במקרים של ספק נכריע ע"פ דפוס קורן, המשקף כמעט תמיד את המנהג המקובל בדפוסים. בתיעוד הנוסח נציין את המקורות התומכים בסימון האות המיוחדת. בחמישה חומשי תורה עוד נוסיף הערות לגבי הבדלים הקיימים בין ספרי התורה בימינו (ע"פ מנהגי ספרד ואשכנז ותימן) ונוסח הכתר (ע"פ עדויות) לגבי האותיות הגדולות והקטנות. לרשימת ההערות בנושא זה '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ראו כאן (בצבע ירוק)]]'''. '''להלן רשימה של כל האותיות הגדולות והקטנות שמופיעים בגוף הטקסט במהדורתנו (או ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]): #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית א/טעמים#א א|(א,א)]]: [{{אות-ג|בְּ}}רֵאשִׁ֖ית]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּרֵאשִׁ֖ית] #'''(ק)''' בראשית, בראשית [[בראשית ב/טעמים#ב ד|(ב,ד)]]: [בְּ{{אות-ק|הִ}}בָּֽרְאָ֑ם]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּהִבָּֽרְאָ֑ם] #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית ה/טעמים#ה א|(ה,א)]]: [סֵ֔פֶר]*=ל / [{{אות-ג|סֵ֔}}פֶר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #'''(ק)''' בראשית, חיי שרה [[בראשית כג/טעמים#כג ב|(כג,ב)]]: [וְלִבְ{{אות-ק|כֹּ}}תָֽהּ]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְלִבְכֹּתָֽהּ] #'''(ק)''' בראשית, תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז מו|(כז,מו)]]: [{{אות-ק|קַ֣}}צְתִּי]* (=מ"ס-ל) / ל=[קַ֣צְתִּי] #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד ז|(לד,ז)]]: [{{אות-ג|נֹ}}צֵ֥ר]* / ל=[נֹצֵ֥ר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יד|(לד,יד)]]: [אַחֵ֑{{אות-ג|ר}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[אַחֵ֑ר] #'''(ק)''' ויקרא, ויקרא [[ויקרא א/טעמים#א א|(א,א)]]: [וַיִּקְרָ֖{{ק|א}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[וַיִּקְרָ֖א] #'''(ק)''' ויקרא, צו [[ויקרא ו/טעמים#ו ב|(ו,ב)]]: [{{אות-ק|מ}}וֹקְדָ֨ה]* / ל=[מוֹקְדָ֨ה] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא מב|(יא,מב)]]: [עַל־גָּח֜{{אות-ג|וֹ}}ן]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' ויקרא, תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג לג|(יג,לג)]]: [וְהִ֨תְ{{אות-ג|גַּ}}לָּ֔ח]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח] #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יד/טעמים#יד עז|(יד,יז)]]: [{{אות-ג|יִ}}גְדַּל]* (=מ"ס-ל) / ל=[יִגְדַּל] #'''(ק)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יא|(כה,יא)]]: [פִּֽינְחָ֨ס]*=ל / [פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס] (מנהג שהתקבל בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק או וי"ו קטיעא)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יב|(כה,יב)]]: [שָׁלֽוֹם]*=ל / [שָׁלֽ{{אות-ק|וֹ}}ם] (וי"ו קטנה, או קטיעא בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' במדבר, פינחס [[במדבר כז/טעמים#כז ה|(כז,ה)]]: [מִשְׁפָּטָ֖{{אות-ג|ן|}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [שְׁמַ֖{{אות-ג|ע}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [אֶחָֽ{{אות-ג|ד}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, עקב [[דברים יא/טעמים#יא כא|(יא,כא)]]: [עַל־הָאָֽרֶץ]*=ל / [עַל־הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}}] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב ו|(כב,ו)]]: [קַן־צִפּ֣וֹר]*=ל / [{{אות-ג|קַ}}ן־צִפּ֣וֹר] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' דברים, נִצבים [[בראשית א/טעמים#|(כט,כז)]]: [וַיַּשְׁ{{אות-ג|לִ}}כֵ֛ם]* (=מ"ס-ל) / אל=[וַיַּשְׁלִכֵ֛ם] #'''(ג)''' {{עוגן בשורה|ה לה'}}דברים, האזינו [[בראשית א/טעמים#|(לב,ו)]]: [{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙]* (=מ"ס-ל) / א=[הַ לְיְהוָה֙?]; ל=[הֲ־לַיהוָה֙]; ספרי תימן=[{{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙] (=מ"ס-ל! וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, האזינו [[בראשית א/טעמים#|(לב,יח)]]: [תֶּ֑שִׁ{{אות-ק|י}}]* (=מ"ס-ל) / אל=[תֶּ֑שִׁי] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[בראשית א/טעמים#|(לג,כט): [אַשְׁרֶ֨יךָ]*=אל / [{{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) '''להלן רשימה של אותיות מיוחדות נוספות בתורה:'''{{הערה|רשימת האותיות הנוספות מבוססת בעיקרה על על הטבלה המופיעה [http://www.jewishencyclopedia.com/articles/13809-small-and-large-letters באנציקלופדיה היהודית], ובנוסף על הרשימות [http://www.sofer.co.uk/html/large_letters.html כאן] ו[http://www.win.tue.nl/~aeb/natlang/hebrew/hebrew_bible.html כאן].}} #'''(ג)''' בראשית, ויצא [[בראשית ל/טעמים#ל מב|(ל, מב)]]: [וּבְהַעֲטִ֥י{{מ:אות-ג|ף}}] #'''(ג)''' בראשית, וישלח [[בראשית לד/טעמים#לד לא|(לד,לא)]]: [הַכְ{{מ:אות-ג|ז}}וֹנָ֕ה] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יב|(מט,יב)]]: [{{מ:אות-ג|חַ}}כְלִילִ֥י] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית נ/טעמים#נ כג|(נ,כג)]]: [שִׁלֵּשִׁ֑י{{מ:אות-ג|ם}}] #'''(ג)''' שמות, שמות [[שמות ב/טעמים#ב ב|(ב,ב)]]: [כִּי־{{מ:אות-ג|ט֣}}וֹב] #'''(ג)''' שמות, בֹא [[שמות יא/טעמים#יא ח|(יא,ח)]]: [{{מ:אות-ג|צֵ֤}}א] #'''(ג)''' שמות, תצוה [[שמות כח/טעמים#כח לו|(כח,לו)]]: [צִּ֖י{{מ:אות-ג|ץ}}] #'''(ק או קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 1}}שמות, כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב כה|(לב,כה)]] [בְּ{{מ:אות-ק|קָ}}מֵיהֶֽם] (בקו"ף קטנה או דבוקה; וראו להלן ב[[#קו"ף דבוקה 2|פרשת נשֹא]] [במדבר ז,ב]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [{{מ:אות-ג|שְׁ}}מׇ֨ר־לְךָ֔] #'''(ג)''' ויקרא, צו (ח,טו '''או''' ח,כג): ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֗}}ט] [[ויקרא ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֗ט}}] (כל האותיות) ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֓}}ט{{מ:לגרמיה}}] [[ויקרא ח/טעמים#ח כג|(ח,כג)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֓ט{{מ:לגרמיה}}}}] (כל האותיות) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ל|(יא,ל)]]: [וְהַ{{מ:אות-ג|לְּ}}טָאָ֑ה] #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יח|(א,יח)]]: [לְ{{מ:אות-ג|גֻ}}לְגְּלֹתָֽם] (=ל?מ"ס-ל) #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג טז|(ג,טז)]]: [עַל־{{מ:אות-ג|פִּ֣}}י] #'''(קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 2}}במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ב|(ז,ב)]]: [עַל־הַפְּקֻדִֽים׃] (קו"ף דבוקה, וראו לעיל [[#קו"ף דבוקה 1|בפרשת כי תשא]] [לב,כה]) #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יג/טעמים#יג ל|(יג,ל)]]: [וַיַּ֧הַ{{מ:אות-ג|ס}}] #'''(ג)''' במדבר, בלק [[במדבר כד/טעמים#כד ה|(כד,ה)]]: [{{מ:אות-ג|מַ}}ה־טֹּ֥בוּ] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ב/טעמים#ב לג|(ב,לג)]]: [וַנַּ֥{{מ:אות-ג|ךְ}}] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ג/טעמים#ג יא|(ג,יא)]]: [עֶ֣רֶ{{מ:אות-ג|שׂ}}] #'''(ק)''' דברים, עקב [[דברים ט/טעמים#ט כד|(ט,כד)]]: [{{מ:אות-ק|מַ}}מְרִ֥ים] #'''(ג)''' דברים, שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח יג|(יח,יג)]]: [{{מ:אות-ג|תָּ}}מִ֣ים] #'''(ג)''' דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח סח|(כח,סח)]]: [וְהִתְמַ{{מ:אות-ג|כַּ}}רְתֶּ֨ם] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ד|(לב,ד)]]: [הַ{{מ:אות-ג|צּ}}וּר֙] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ה|(לב,ה)]]: [וּ{{מ:אות-ג|פְ}}תַלְתֹּֽל׃] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יב|(לד,יב)]]: [כׇּל־יִשְׂרָאֵֽ{{מ:אות-ג|ל}}׃] ===אותיות מנוקדות=== [[קובץ:MG1525A.djvu|thumb|רשימת האותיות המנוקדות במסורה הגדולה על פרשת במדבר (ג, לט "וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ") שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=313]] בניגוד ל[[#אותיות גדולות וקטנות|אותיות הגדולות והקטנות]], לסימון האותיות המנוקדות יש ביצוע עקבי בכתבי־היד בהתאם לרשימות המסורה. אמנם יש בכל זאת אי הסכמה לגבי פרטים מסויימים. להלן רשימה של האותיות המנוקדות בתורה במהדורתנו ובכתבי־היד העיקריים: #בראשית, לך־לך [[בראשית טז/טעמים#טז ה|(טז,ה)]]: [וּבֵינֶֽיׄךָ]*=ל #בראשית, וירא [[בראשית יח/טעמים#יח ט|(יח,ט)]]: [אֵׄלָ֔יׄוׄ]* / ל=[אֵׄלָׄ֔יׄוׄ] (=מ"ס-ל <ד' [נקודות]>) #בראשית, וירא [[בראשית יט/טעמים#יט לג|(יט,לג)]]: [וּבְקוּׄמָֽהּ]*=ל #בראשית, וישלח [[בראשית לג/טעמים#לג ד|(לג,ד)]]: [וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ]*=ל #בראשית, וישב [[בראשית לז/טעמים#לז יב|(לז,יב)]]: [אֶׄתׄ־צֹ֥אן]*=ל #במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג לט|(ג,לט)]]: [וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ]*=ל #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט י|(ט,י)]]: [רְחֹקָ֜הׄ]*=ל #במדבר, חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [אֲשֶׁ֖רׄ]*=ל #במדבר, פינחס [[במדבר כט/טעמים#כט טו|(כט,טו)]]: [וְעִשָּׂרוֹׄן֙]* / ל=[וְעִשָּׂרׄוֹן֙] (הנקודה ברי"ש!) #דברים, נִצבים [[דברים כט/טעמים#כט כח|(כט,כח)]]: [לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַׄד־עוֹלָ֔ם]*=א / ל=[לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַד־עוֹלָ֔ם] (=מ"ס-ל) ===נו"ן הפוכה=== תופעת הנו"ן ההפוכה או המנוזרת (׆) נמצאת סביב פרשה אחת בתורה (בהתחלה ובסוף סה"כ פעמיים), ואילו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נו"ן הפוכה|בנביאים כתובים]] היא נמצאת 7 פעמים ב[[תהלים קז/טעמים#קז כג|מזמור ק"ז]] (כ"ג-כ"ח, מ) בתהלים. מקומן וצורתן בתורה נקבעה במהדורתנו לפי מה שידוע לנו על התופעה בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו.{{הערה|לתיעוד מלא של נתונים ראו בתיעוד הנוסח בדף העריכה.}} '''תצוגת נו"ן הפוכה במהדורתנו ובמקורות הנוסח:''' #'''[[במדבר י/טעמים#י לה|במהדורתנו: במדבר, בהעלֹתך (י,לה-לו)]]''' #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Leningrad-codex-04-numbers.pdf&page=17 בכתי"ל] ([http://tanach.us/Tanach.xml?Num10:1-10:36 הקלדת וסטמינסטר]) #בכתי"ש: [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=33 עמוד ראשון] | [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=34 עמוד שני] #[http://www.bl.uk/manuscripts/Viewer.aspx?ref=or_4445_f115r בכתי"ב] (ראו שם דף 129 ע"א וע"ב) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Tanakh-Sassoon1053-04-Numbers.pdf&page=12 בכתי"ש1] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:MG1525A.djvu&page=332 במ"ג דפוס ונציה] ("ב׆סע", "כמתא׆נים"!) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Sefer-Torah-Elihu-Shannon-2.djvu&page=165 בספר תורה טיפוסי הכתוב על קלף] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:David-kokhav-sefer-torah.pdf&page=155 בספר תורה מיוחד הכתוב על קלף] ==מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות== מהדורתנו מיועדת כאמור להציג את מסורת הסופרים בתורה על־פי המסורה הטברנית ולפי ספרי התורה בימינו. ניתן להגיע אל נוסח האותיות בתורה שהיה בכתר ארם צובה על ידי שחזור אמין (לפי שיטת ברויאר ועל פי עדויות מובהקות), ומתברר שהוא זהה לחלוטין לנוסח האותיות בספרי התורה התימנים (המייצגים לגמרי את שיטת המסורה). אבל לעתים רחוקות (8-9 אותיות בלבד בכל התורה) יש הבדלים בין ספרי תימן מצד אחד, לבין ספרי אשכנז וספרד מצד שני, בנוסח הכתיב המובהק. וב-2 מקומות יש הבדל בין הכתיב אצלנו בספרי התורה למה שהיה כתוב בכתר (על־פי עדויות). במהדורתנו תבוא הערה מיוחדת בכל המקומות האלה.{{הערה|נוסח ההערה הקצרה יציין קודם כל את ספרי "ספרד" לפני "אשכנז" ("בספרי ספרד ואשכנז..."), כי במקומות המעטים שיש בהם שינויים מהסוג הזה (סה"כ 8-9 מקומות בכל התורה כולה), המקור לכולם הוא בפסקי הרמ"ה על־פי "ספרי ספרד המדויקים". בתקופה יותר מאוחרת הושלם היישום של פסקי הרמ"ה גם בספרי התורה האשכנזים. היום גם רוב ספרי אשכנז כמעט זהים לספרי ספרד (חוץ מאות אחת בתיבת דַּכָּ֛א/דַּכָּ֛ה), ושניהם יחד שונים מספרי תימן באותם 8 מקומות (ספרד) או 9 מקומות (אשכנז), כאשר רק ספרי תימן מתאימים לגמרי למסורה. אבל יש מקומות שבמשך שנים רבות עדיין ציינו בדפוסים הישנים את הנוסח המתאים למסורה בתור "נוסח אשכנז", ובמיוחד ב[[דברים כג ב]] ציינו "דכא" באל"ף במקום "דכה" בה"א (הראשון בתור נוסח אשכנז והשני על פי ספרי ספרד בעקבות קביעת הרמ"ה למרות שאין היישום כך היום בספרי תורה ספרדים). ועד עצם היום הזה עדיין כותבים "דכא" באל"ף בספרי התורה של חב"ד. לכן נוסח ההערה ב[[דברים כג ב]] יהיה: "ברוב ספרי אשכנז...", ואילו בשאר המקומות: "בספרי ספרד ואשכנז...". לפרטים נוספים על נוסח אשכנז הישן והתאמתו למסורה, ראו את מאמרו של מרדכי גלצר, [http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_92.7(1).pdf "המסורה בין המזרח למערב"].}} חוץ מנוסח הכתיב המובהק, דהיינו נוסח האותיות, תבוא הערה מיוחדת בכל מקרה של אי־הסכמה לגבי '''תיבות מחוברות''' ועל '''אותיות מיוחדות''' (כגון אותיות גדולות וקטנות וקטועות), וכמו כן על כל הבדל ב'''חלוקת הפרשות'''. גם במקומות הללו, אפוא שיש הבדל בין ספרי התורה, או בין ספרי התורה לכתר, נציין את השינוי באופן ניכר על־ידי הערה בגוף הטקסט (ולא רק בתיעוד הנוסח הבלתי־נראה שבדף העריכה).{{הערה|1=כאמור, בביטוי "ספרי ספרד ואשכנז" הכוונה בעיקר לספרים הנפוצים בימינו, שכל ענייני הכתיב שבהם כבר הותאמו להכרעתם של הרמ"ה ו/או אור תורה ומנחת שי. למקור זמין ברשת כדי לאשר תופעות מיוחדות בספרי תורה תימניים, ראו '''[http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=583 כאן]'''.}} '''בטבלה הבאה מובאים כל המקומות שבהם מופיעה הערה מיוחדת בתורה במהדורתנו.{{הערה|לגבי מגילת אסתר ראו ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הסופרים במגילת אסתר: הערות מיוחדות|פרק הבא של המבוא]].}} סוגי השינויים מובלטים על ידי צבעים:''' *{{צבע גופן|אדום|אדום}}=שינויים מובהקים בנוסח האותיות (11 מקומות בתורה; 9 הבדלים בין ספרי התורה, ו-2 הבדלים בין ספרי התורה לכתר ארם צובה ע"פ עדויות) *{{צבע גופן|כתום|כתום}}=תיבות מחוברות (3 תופעות בתורה, אחת מהן ב-3 מקומות){{הערה|ההערה על "{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙" ([[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב,ו]]) מופיעה בטבלה בכתום. היא מתייחסת רק לשאלת הרווח אחרי האות ה"א, ולא לנושא של האות הגדולה (המשותף לספרי התורה ולכתר).}} *{{צבע גופן|צהוב|צהוב}}=שינויים בחלוקת הפרשות: סוג הפרשה (פתוחה או סתומה) או העדר פרשה (5 מקומות בתורה) *{{צבע גופן|ירוק|ירוק}}=אותיות מיוחדות: גדולות או קטנות או קטועות (8 מקומות בתורה){{הערה|לגבי האותיות המיוחדות, הערנו על הבדלים בין ספרי התורה של העדות. אך לא הערנו על הביצוע (או חוסר הביצוע) של אותיות מיוחדות בכתר ארם צובה, בגלל שברוב המקומות ממילא אין ביצוע בכתר.}} יש 27 שינויים מכל הסוגים האלה בתורה (נוסח האותיות המובהק, תיבות מחוברות, אותיות מובהקות, חלוקת הפרשות). שינוי אחד ("פוטי[ ]פרע") נמצא ב-3 מקומות, ובכל מקום יש הערה, ולכן יש סה"כ 29 הערות בנוסח התורה. אפשר לראות את כל ההערות במקום אחד, ביחד עם קישורים ישירים לתוך גוף הטקסט, בדף המציג את [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב#הערות|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. {| width=100% border=5 cellpadding=2 align=center |colspan=8 align=center|{{ג|{{קו תחתי|'''הערות מיוחדות בנוסח התורה'''}}}}<br>ציון ההבדלים בין ספרי התורה במסורת תימן, ספרד ואשכנז, ובין ספרי התורה לכתר ארם צובה |- align=center !פסוק !פרשת השבוע !מילה או הקשר !כתר ארם צובה{{הערה|לפי עדויות או מקבילות במקומות שהוא לא קיים.}} !ספרי תימן !ספרי ספרד ואשכנז !נוסח הפנים<br>במהדורתנו !הערה במהדורתנו |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ד/טעמים#ד יג|בראשית ד, יג]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ד יג|בראשית]] |מִנְּשֽׂ(וֹ)א |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֽׂוֹא |מִנְּשֹֽׂא‏ |בספרי ספרד ואשכנז מִנְּשֽׂוֹא |- align=center bgcolor="lime" |[[בראשית ה/טעמים#ה א|בראשית ה, א]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ה א|בראשית]] |סמ"ך של סֵ֔פֶר | |סמ"ך גדולה |סמ"ך רגילה |סמ"ך רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|סֵ֔}}פֶר בסמ"ך גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ז/טעמים#ז יא|בראשית ז, יא]] |[[פרשת נח/טעמים#ז יא|נֹח]] |מַעְיְנ(וֹ)ת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנוֹת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |בספרי ספרד ואשכנז מַעְיְנוֹת֙ |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ט/טעמים#ט כט|בראשית ט, כט]] |[[פרשת נח/טעמים#ט כט|נֹח]] |וַיִּֽהְיוּ֙ / וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |בספרי ספרד ואשכנז וַֽיְהִי֙ |- align=center bgcolor="orange" |[[בראשית מא/טעמים#מא מה|בר' מא, מה]];<br>[[בראשית מא/טעמים#מא נ|מא, נ]];<br>[[בראשית מו/טעמים#מו כ|מו, כ]]. |[[פרשת מקץ/טעמים#מא מה|מקץ (1)]]<br>[[פרשת מקץ/טעמים#מא נ|מקץ (2)]]<br>[[פרשת ויגש/טעמים#מו כ|ויגש (3)]] |פוטי[ ]פרע |פוטי פרע |פוטיפרע<br>(תיבה אחת) |פוטי פרע<br>(שתי תיבות) |פוטי פרע |בספרי תימן<br>פּֽוֹטִיפֶ֛רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע<br>בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות א/טעמים#א יט|שמות א, יט]] |[[פרשת שמות/טעמים#א יט|שמות]] |אֲלֵ(י)הֶ֛ן |אֲלֵיהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |בכתר ארם צובה היה כתוב אֲלֵיהֶ֛ן |- align=center bgcolor="orange" |[[שמות יז/טעמים#יז טז|שמות יז, טז]] |[[פרשת בשלח/טעמים#יז טז|בשלח]] |כֵּ֣ס[ ]יָ֔הּ |כֵּ֣סְיָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |בכתר ארם צובה היה כתוב כֵּ֣סְיָ֔הּ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כה/טעמים#כה לא|שמות כה, לא]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כה לא|תרומה]] |תֵּ(י)עָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּיעָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |בספרי ספרד ואשכנז תֵּיעָשֶׂ֤ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו, ז]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כו ז|תרומה]] |וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים |פרשה פתוחה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כח/טעמים#כח כו|שמות כח, כו]] |[[פרשת תצוה/טעמים#כח כו|תצוה]] |הָאֵפ֖(וֹ)ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפ֖וֹד |הָאֵפֹ֖ד‏ |בספרי ספרד ואשכנז הָאֵפ֖וֹד |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד, א]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד א|כי תשא]] |וַיֹּ֤אמֶר...<br>פְּסָל־לְךָ֛ |פרשה סתומה? |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="lime" |[[שמות לד/טעמים#לד ז|שמות לד, ז]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד ז|כי תשא]] |נו"ן של נֹצֵ֥ר‏ |נו"ן רגילה |נו"ן רגילה |נו"ן גדולה |נו"ן גדולה |בספרי תימן נֹצֵ֥ר בנו"ן רגילה |- align=center bgcolor="lime" |[[ויקרא ו/טעמים#ו ב|ויקרא ו, ב]] |[[פרשת צו/טעמים#ו ב|צו]] |מ"ם של מוֹקְדָ֨הֿ | |מ"ם רגילה |מ"ם קטנה |מ"ם קטנה |בספרי תימן מוֹקְדָ֨הֿ במ"ם רגילה |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז, כב]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כב|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר...<br>כָּל־חֵ֜לֶב |פרשה פתוחה<br>(כנראה) |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ויקרא ז כח]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כח|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר...דַּבֵּ֛ר...<br>הַמַּקְרִ֞יב |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי תימן |- align=center bgcolor="red" |[[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט, טז]] |[[פרשת קדושים/טעמים#יט טז|קְדֹשִׁים]] |רֵעֶ֑(י)ךָ |רֵעֶ֑יךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |בכתר ארם צובה היה כתוב רֵעֶ֑יךָ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א, יז]] |[[פרשת במדבר/טעמים#א יז|במדבר]] |בְּשֵׁמֽ(וֹ)ת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֽוֹת |בְּשֵׁמֹֽת |בספרי ספרד ואשכנז בְּשֵׁמֽוֹת |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י, י]] |[[פרשת בהעלותך/טעמים#י י|בהעלֹתך]] |חָדְשֵׁ[י]כֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |בספרי ספרד ואשכנז חָדְשֵׁכֶם֒ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר כב/טעמים#כב ה|במדבר כב, ה]] |[[פרשת בלק/טעמים#כב ה|בלק]] |בְּע֗(וֹ)ר |בְּעֹ֗ר?{{הערה|1=יש כאן עדויות חולקות, ואולם נראה שעדיפה העדות המפורשת המגובה בעדות המושלמת (בכל מקום אחר) של ספרי תימן=בְּעֹ֗ר, לעומת העדות שבשתיקה של א(ס)=בְּע֗וֹר. למידע מלא והפניות, ראו בהערת הנוסח על [[במדבר כב/הערות נוסח#כב ה|במדבר כב,ה]].}} |בְּעֹ֗ר |בְּע֗וֹר |בְּעֹ֗ר |בספרי ספרד ואשכנז בְּע֗וֹר |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה י|במדבר כה, י]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה י|פינחס]] |יו"ד של פִּֽינְחָ֨ס |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |נהוג לכתוב ביו"ד זעירא<ref>מקור המנהג בספר הזוהר, ואין לו שום תימוכין בספרות המסורה. חכמי המסורה האחרונים הזכירו אותו אבל לא קיבלו אותו, כגון המנחת שי שכתב: '''פינחס.''' פרשה פתוחה. אמרו בזוהר כאן וגם בפרשת "אחרי מות" כי "פינחס" זה ביו"ד זעירא, ושהיא מאלפ"א בית"א דאתוון זעירן. אך בכל הספרים והמסרות ובאלפ"א בית"א שלנו מאותיות זעירות, לא נמצא רק י' ד"צור ילדך תשי". עוד משמע מהזוהר כי פה בלבד פינחס מלא יו"ד. והרמ"ה ז"ל כתב: "ותלד לו את פינחס" מלא יו"ד, וכל אוריתא דכותיה מלא. עד כאן לשונו. וכן נמצא בכל הספרים והמסרות. ובעל אור תורה האריך לבאר הזוהר שלא יהיה נגד ספרינו. ואנכי לא ידעתי בנסתרות ממני. '''עד כאן לשון המנחת שי.''' אבל היו"ד הזעירא נמצאת בפועל ברוב ספרי התורה הנפוצים בימינו, וברבים מהחומשים המודפסים אף מציינים שהיו"ד הזעירא היא "על פי המסורה". וראו עוד גם בהערה 45 [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18503 במאמר זה] מאת פרופ' ישעיהו מאורי.</ref> |פִּֽינְחָ֨ס (אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז נהוג לכתוב פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס ביו"ד זעירא |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה יב|במדבר כה, יב]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה יב|פינחס]] |וי"ו של שָׁלֽוֹם |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |וי"ו קטיעא |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז וי"ו קטיעא |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים יא/טעמים#יא כא|דברים יא, כא]] |[[פרשת עקב/טעמים#יא כא|עקב]] |צד"י של הָאָֽרֶץ | |צד"י גדולה |צד"י רגילה |צד"י רגילה |בספרי תימן הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}} בצד"י גדולה |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים כב/טעמים#כב ו|דברים כב, ו]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כב ו|כי תצא]] |קו"ף של קַן־צִפּ֣וֹר | |קו"ף גדולה |קו"ף רגילה |קו"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|קַ}}ן בקו"ף גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[דברים כג/טעמים#כג ב|דברים כג, ב]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כג ב|כי תצא]] |דַּכָּ֛א / דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |בספרי ספרד ורוב ספרי אשכנז דַּכָּ֛ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז, כ]] |[[פרשת כי תבוא/טעמים#כז כ|כי תבוא]] |אָר֗וּר שֹׁכֵב֙<br>עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו |פרשה סתומה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="orange" |[[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב, ו]] |[[פרשת האזינו/טעמים#לב ו|האזינו]] |{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙ |{{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |בספרי תימן {{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים לג/טעמים#לג כט|דברים לג, כט]] |[[פרשת וזאת הברכה/טעמים#לג כט|וזאת הברכה]] |אל"ף של אַשְׁרֶ֨יךָ |אל"ף רגילה |אל"ף גדולה |אל"ף רגילה |אל"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ באל"ף גדולה |} ==מסורת הסופרים בתורה: מהדורת כתיב (אותיות בלבד)== ראו: [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. ==רמת הדיוק בנוסח הניקוד והטעמים לעומת נוסח האותיות== יש הבדל עקרוני בין מסורת '''הקריאה''' (דהיינו ההגייה והנגינה) המשתקפת בכתבי־היד לבין מסורת '''הכתיבה''' הנמצאת בהם: נוסח '''האותיות''' בכתבי־היד איננו אחיד כלל, אבל '''ניקוד התיבות והטעמתן''' אחיד בכמעט כל מקום. ממצאיו של ברויאר מראים שנוסח הטעמים היוצא מכתבי־היד יציב להפליא, ואף בנוסח המקובל שבדפוסים איננו מוצאים שינויים רבים בעלי חשיבות; נוסח הדפוסים עולה בדיוקו אפילו על חלק מכתבי־היד בטעמיו. ודבר דומה נכון גם לגבי הניקוד: הנוסח בכתבי־היד יציב ואחיד, ואין בו מחלוקות עקרוניות; ואילו בנוסח המקובל שבדפוסים מספר השינויים אמנם ניכר, אבל הוא לא גדול במיוחד. כך תיאר והסביר הרב ברויאר את ההתפתחות ההיסטורית שיוצאת מתוך השוואה בין שני התחומים השונים (האותיות מול הניקוד והטעמים), בסיכום הנפלא (והמהפכני בשעתו) שכתב ע"פ ממצאיו:{{הערה|'''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא''', עמ' 91-94. הבאנו את דברי ברויאר בהרחבה בגלל חשיבותם החינוכית הרבה, ותרומתם הגדולה להבנת הנושא. אמנם מאותה סיבה קיצרנו אותם באופן חלקי, הוספנו בהם הדגשים, בצענו בהם שינויים קלים ליתר בהירות (בעיקר בפיסוק), וגם השמטנו חלק מהערותיו של ברויאר. לגבי שינוי התפיסה המהפכני שבדבריו הבאים של ברויאר, השוו את דעתו אל הגישה שהייתה מקובלת עד זמנו בין חוקרי המסורה. הללו חשבו אז ש"נוסח המסורה" לא היה ולא נברא בתור נוסח אחד ואחיד בכל פרטיו. גישה זו מתבטאת באריכות ובחריפות ב[https://archive.org/details/introductiontoma0000unse_b9a7/page/n3/mode/2up הקדמתו של אורלינסקי להוצאה מחדש של מהדורת גינצבורג] (עמ' xvi-xxxvii); הקדמה זו נדפסה שוב בתוך: ''The Canon and Masorah of the Hebrew Bible: An Introductory Reader'', ed. Sid Z. Leiman (New York: Ktav, 1974).}} :נמצא, שכך יש לתאר את נוסח התורה בתקופה שלפני המסורה. קריאת התיבות היתה ברורה ונהירה לכל. ואילו טקסט האותיות – מבחינת חסירות ויתירות – היה עדיין בבחינת בקעה פרוצה. חכמי המסורה מצאו בקעה זו וגדרו בה גדר. וזה היה איפוא תפקידם ביחס לכתיב האותיות וקריאתן: הם לא פסקו איך '''לקרוא''' את האותיות המקובלות – אלא היפוכו של דבר: הם פסקו איך '''לכתוב''' את הקריאה המקובלת. :'''מבחינה זו קדמה איפוא תורה שבעל פה לתורה שבכתב. חכמי המסורה קיבלו מקודמיהם את הקריאה כתורה שבעל פה – וקבעו לה סימני ניקוד וטעמים. לטקסט זה של התורה שבעל פה קבעו אחר כך את הנוסח הסופי של התורה שבכתב.''' :משום כך אתה מוצא, שהרוב המכריע של קביעות המסורה מתייחס למלים הגויות – ולא לתיבות כתובות.{{הערה|הערת ברויאר: דבר זה בא לידי ביטוי בין השאר בהתייחסות לתיבה, שיש בה קרי וכתיב: לעולם התיבה נידונה במסורה על פי הקרי, ולא על פי הכתיב.}} '''אין המסורה מתייחסת לצירוף מסויים של אותיות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של קריאתן; אלא היא מתייחסת לצירוף של הגאים ותנועות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של כתיבתם.''' שכן המלים ההגויות של המקרא הן היסוד שקדם לאנשי המסורה; ליסוד זה נתנו את התיבות הכתובות וקבעו את נוסחן הסופי.{{הערה|הערת ברויאר: אין צריך לומר, שחכמי המסורה לא בדו את הנוסח מלבם, אלא קבעוהו על יסוד הספרים שלפניהם. אולם בדורות שלפני המסורה היה כל סופר מעתיק מן הספר שלפניו, ולא היתה כל הכרעה בין הנוסחות; ואילו חכמי המסורה פסקו הלכה סופית באותה סוגיה.}} :אין זה איפוא אלא טבעי, שהניקוד הוא אחיד בכתבי היד, ואילו כתיב התיבות שנוי במחלוקת. שתי התופעות האלה אינן אלא המשך למצב שקדם למסורה. עדיין לא נשתכחה התורה שבעל פה המקובלת; ואילו ההורה שבכתב "המחודשת"{{הערה|הערת ברויאר: השוה את לשון השואל בשו"ת הרשב"א סי' רלב: ואין אנחנו חוששין לספרי התלמוד לתקן הספרים לשנותם... ואיך נחוש לספרי המסורה '''חדשים מקרוב באו'''.}} עדיין לא פשטה בכל ישראל. וגם בתקופה הסמוכה לאנשי המסורה עדיין לא היו בקיאים בחסירות וביתירות – ממש כבתקופת התלמוד.{{הערה|הערת ברויאר: ספרים אחדים היוצאים מכלל זה – כגון 'הספר הידוע במצרים' – אינם משנים את התמונה הכללית. הללו לא היד אלא בבחינת מיעוט, והשפעתם לא היתה ניכרת ברוב ישראל. עדים לכך הם דברי רמ"ה בהקדמה לספרו. וראה עוד בהמשך כאן.}} :על רקע זה יש להעריך את המפעל ההיסטורי של הרמ"ה. מצב הספרים שבימיו מתואר בבהירות בהקדמה לספרו... אך כאן יש להבליט בייחוד את ההשוואה לחכמי התלמוד. וכך הוא טוען: חכמי התלמוד לא היו בקיאים בחסרות ויתרות; "וכל שכן שנתקיים בנו בעונותינו: 'לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'..." (מהקדמת הרמ"ה לספר מסורת סייג לתורה). :אכן עד שלא בא הרמ"ה היה כתיב המסורה בבחינת הלכה ואין עושין כן. '''הסופרים''' המשיכו להעתיק מן הספרים שלפניהם – כדרך שעשו בתקופה שלפני המסורה; נמצא, שעדיין לא היו "בקיאין בחסירות וביתירות". ואילו '''המסרנים''' רשמו את המסורות – על פי הנוסח שנקבע בידי חכמי המסורה. אך אלה לא נגעו במלאכתם של אלה אלא במקרים נדירים בלבד; כביכול, "אנן בדידן ואינהו בדידהו". :'''זו היתה איפוא חשיבות מפעלו של הרמ"ה. הוא קבע את נוסח התורה על פי המסורה – לא כהלכה עיונית – אלא בהוראה מעשית. באותה שעה הוא השלים, לאמיתו של דבר, את מפעל המסורה. בבית מדרשו של הרמ"ה יצא נוסח המסורה מן הכח אל הפעל – ומשם הוא פשט בכל ישראל.''' :וכך יפה כוחם של הדורות האחרונים אפילו מכוח חכמי התלמוד; שכן "בזמן הזה אנן בקיאין בחסירות ויתירות, אף שבזמן הש"ס לא היו בקיאים, שכבר ישב על מדוכה זו הרמ"ה ז"ל ובירר הכל כשמלה" (אבני נזר, יורה דעה, סימן שנו, סעיף ה). תיאור זה, המובא כאן בשם אחד מגדולי חכמי ההלכה, הוא ציור מדויק של התהליך ההיסטורי. נוסח הכתיב של התורה עדיין לא היה קבוע סופית בתקופת התלמוד. הוא נקבע במשנה עיונית רק על ידי חכמי המסורה. והוא נתקבל למעשה בכל ישראל רק בכוח ההוראה של הרמ"ה. :'''תהליך הפוך עבר באותו זמן על נוסח הקריאה. נוסח זה היה בתחילה בבחינת תורה שבעל פה, וזו עלולה להשתכח מן הלב. שבטי ישראל התרחקו זה מזה ונדדו מגולה לגולה. הריחוק המקומי הביא בעקבותיו פילוג לשוני. הבדלי המבטאים שבין הארצות השונות הן אות לפילוג הזה.''' :נדודי ישראל בגלויות אינן הסיבה היחידה להשכחת נוסח הקריאה. שכן ככלי ההתפתחות של כל הלשונות חלים גם על לשון הקודש. וקריאה הנמסרת רק כתורה שבעל פה עלולה להשתנות במרוצת הדורות.{{הערה|הערת ברויאר: המסורות השונות של קריאת המשנה והתלמוד יכולות לשמש דוגמה לכל זה.}} :'''צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שהעמיד את חכמי הניקוד על אֵם הדרך של היציאה לגלות. הללו הפכו את תורת הקריאה שבעל פה לתורת הניקוד שבכתב. ודרכו של נוסח כתוב לשמור על טהרתו המקורית – יותר מקריאה הנמסרת בעל פה.''' :'''בהמשך הדורות נתהפך איפוא היחס שבין קריאה לניקוד. חכמי המסורה היו מנקדים על פי הקריאה שבעל פה; הדורות המאוחרים היו קוראים על פי הניקוד שבכתב.''' :אולם גם הניקוד הכתוב לא היה מובטח מפני תהפוכות ושינויים. שכן דרכי הניקוד – בניגוד לדרכי הכתיב – תלויות בכללי הדקדוק. והללו פועלים לעתים קרובות בכיוון להשכחת מסורת הקריאה. זאת ועוד: סימנים הדומים זה לזה מבחינה גרפית עלולים להתחלף זה בזה; ויש להביא בחשבון גם את האפשרות של טעויות סופר גרידא. אף זו: יש להניח, שגם בתקופות מאוחרות לא נשתכח טיבם המקורי של הנקדנים – המנקדים על פי מסורת הקריאה שבעל פה. וכך נוצרה זיקת גומלין בין קריאה לניקוד: משהתפתחה והשתנתה מסורת הקריאה, נשתנו גם סימני הניקוד; והשינויים שחלו בניקוד הביאו לידי שינויים בדרכי הקריאה. :עבודתם השקודה של חכמי האחרונים – מאו"ת ומ"ש ועד רש"ד ורוו"ה – עצרה בסופו של דבר גם את התהליך הזה. נקבעו נוסחות של ניקוד, כדרך שנקבע בשעתו נוסח הכתיב. נוסחות אלה אינן זהות בכל מקום עם הנוסח המקורי של המסורה. מהן לומד הקורא את תורת הקריאה. :'''וכך נתהפך עתה היחס שבין מקרא למסורת. לשעבר היו המלים ההגויות בחזקת נתון קבוע; על פיהן ניקד הנקדן, והמסרן קבע להן את כתיב המסורה; אלא שכתיב זה עדין לא פשט בכל ישראל. עתה כבר נתהפכה הקערה על פיה. כתיב המסורה הוא בחזקת נתון קבוע, והוא פשט בכל ישראל; לכתיב זה מוסיף הנקדן את הניקוד על פי מסורת הניקוד שנקבעה לאחרונה; והתיבות המנוקדות הופכות בפי הקורא למלים הגויות. אך הללו אינן זהות בכל מקום עם מסורת הקריאה המקורית.''' :זו משמעות התופעות, שעמדנו עליהן כאן. ויש לכך לא רק חשיבות עיונית, – אלא גם תוצאה מעשית. שכן בדורנו נעשים ניסיונות שונים להחזיר למקרא את נוסח המסורה – על יסוד כתבי היד שנתגלו לאחרונה; זאת מתוך הנחה, שנוסח המקרא התפתח ונשתנה מאז תקופת המסורה. אולם בעניין זה יש להסיק שתי מסקנות מן הדברים שנתבארו כאן. :בנוסח הניקוד חלו באמת שינויים מסוימים; הללו טעונים הגהה – אם מבקשים לחזור אל הנוסח המקורי על פי המסורה. אולם שינויים אלה הם מועטים יחסית... :גם בנוסח הכתיב חלו שינויים – בהשוואה אל כתבי היד. אך הללו אינם טעונים הגהה, אם מבקשים לחזור אל הנוסח על פי המסורה. שכן הנוסח המקובל בישראל – נוסח רמ"ה-או"ת ובייחוד נוסח יהודי תימן – הוא הוא הנוסח המקורי על פי המסורה. כל חזרה אל נוסח אחד מכתבי היד יש בה משום נסיגה, המתעלמת מן ההישגים שהושגו על ידי חכמי ישראל. דבר אין לה ולהחזרת כתיב המסורה לקדמתו. נראה אם כן ש'''מסורת הקריאה''' של בעלי המסורה הטברנים, המתועדת במערכות הניקוד והטעמים שבכתר ובכתבי־היד הקרובים לו, הייתה ידועה וקבועה להם כבר מראש, עוד לפני שרשמו את סימני הניקוד והטעמים. בעלי המסורה לא ניקדו והטעימו על פי טופס מקרא שלפניהם, אלא על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה על פיהם. הנקדנים היו בקיאים בהגיית המלים ובנגינתן, ועל פיהן ניקדו והטעימו את התיבות שלפניהם. משום כך אין כמעט מחלוקות משמעותיות וקשות להכרעה ביניהם ביחס לטעמים ולעיקרי הניקוד.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ’ 67. קביעה זאת מתבררת לא רק מתוך האחידות הכללית השוררת בין כתבי היד בנוגע לניקוד ולטעמים, אלא אף מהסוגים המסוימים של הטעויות בכתבי־היד הפחות מדויקים. ממצאיו של ברויאר מראים שהסטיות בהטעמתם של כתי"ל וכתי"ש כמעט ולא קיימות בתורה, לעומת כתי"ב וכתי"ש1, שבהם הן יחסית מרובות: "ב'''ב''' מרובים המקרים שבהם הנקדן החליף בהם טעמיהם של פסוקים דומים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות ב'''ש1'''. כנגד זה ב'''ש1''' יש מקרים לא מועטים, שהנקדן נמשך בהם אחרי שיגרת נגינת הטעמים – או צירף טעמים בניגוד לכללי היסוד של סמיכות הטעמים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות מאוד ב'''ב'''" (ברויאר, שם). נראים הדברים אם כן שגם דיוקם הרבה של כתי"ל וכתי"ש בתחום הנגינה מצד אחד, וגם סוג הסטיות בטעמים בכתי"ב ובכתי"ש1 מצד שני, מעידים כאחד שנקדני כתבי־היד ניקדו על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה בפיהם. אותו דבר מתברר היטב גם בתחום של הניקוד, שבו ארבעת כתבי־היד '''ל, ב, ש, ש1''' אחידים כמעט בכל מקום (ראו בסיכום שם, עמ' 45).}} לכן מהדורת מקרא המבוססת על הכתר וכתבי־היד הקרובים לו תהיה נציגה נאמנה למסורת הקוראים הטברנית, בכללה ופרטיה. ==מסורת הקוראים בתורה: כתי"ל כבסיס לניקוד ולטעמים== בספרו '''כתר ארם צובה: ניקודו וטעמיו''' השווה פרופ’ ישראל ייבין את הניקוד והטעמים שבכתר אל כתבי־היד הקרובים לו והרחוקים ממנו (ואף למנהגי הדפוסים). בסוף ספרו סיכם: :מכל זה מסתבר, שיש להעדיף את '''ל''' מכל כתבי־היד האחרים הקרובים ל'''א''', הן במקום ש'''א''' חסר, הן במקום שרצויה עדות מסייעת, הן להשוואת שיטתו לשיטת '''א'''.{{הערה|ייבין, נו.3 עמ' 358.}} גם הרב ברויאר, בעקבות ייבין, הגיע לאותה מסקנה בממצאיו, דהיינו שלהעתיק את הניקוד והטעמים מתוך כתי"ל זה כמעט כמו להעתיק את הניקוד והטעמים מתוך הכתר עצמו. ואף מהדירי '''מקראות גדולות הכתר''' אימצו את מסקנותיהם הקודמות של ייבין וברויאר, ובחרו בכתי"ל בתור הכלי הראשון במעלה לשחזור נוסח הניקוד והטעמים בכתר בחלקיו החסרים: "...כ"י '''ל''', שנוסח הניקוד והטעמים שלו במקרא כולו הוא הקרוב ביותר לנוסח ה'כתר' מכל כתבי היד הידועים לנו".{{הערה|עמ' 69*.}} ואף העירו ש"בדיקותינו בקטגוריות שונות של ניקוד וטעמים בעשרות כתבי יד של ימי הביניים חוזרות ומאשרות מסקנה זו."{{הערה|הערה 227 (עמ' 97*). אמנם חובה לציין כאן שמסקנה זו תקפה לגבי מערכת הניקוד והטעמים בכתי"ל באופן כללי, אבל לא לגבי שני פרטים ספציפיים שיוצאים מן הכלל, ולא הגיעו לידי קביעה עקבית וסופית בכתבי־היד הקרובים לכתר ואף לא בתוך הכתר עצמו: חטפים באותיות לא גרוניות (במערכת הניקוד) ונוסח הגעיות (במערכת הטעמים). למדיניות במהדורתנו לגבי חטפים באותיות לא גרוניות ראו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|בפרק השני של המבוא]], ולגבי נוסח הגעיות במהדורתנו ראו [[#סימון הגעיה (המתג)|להלן בפרק זה]].}} כתי"ל יהיה אם כן הבסיס העיקרי במהדורתנו לניקוד ולטעמים בתורה (ובשאר החלקים החסרים בכתר), ע"פ שיטת ייבין שכבר בוצעה למעשה במהדורות ברויאר{{הערה|ועל פיהן גם במהדורה הדיגיטלית של "מכון ממרא".}} וב'''מקראות גדולות הכתר'''. אמנם גם יש בכל זאת תופעות חריגות בניקוד ובטעמים שבכתי"ל שיש לתקן אותן על ידי מקורות נוספים או לעצב אותן לפי שיטת מהדורתנו, ואלה יפורטו בשני תתי-הסעיפים הבאים. ===הערכת הדיוק בנוסח הניקוד בכתי"ל=== לפי ייבין, שיטת הניקוד בכתי"ל דומה להפליא לניקוד שבכתר, ואולם רמת דיוקו פחות מושלמת: "'''ל''' נכתב בקפדנות והוא מדויק למדי, אך נופל קצת מבחינה זו מ'''אק'''. יש בו טעויות־סופר קצת יותר מאשר ב'''א'''... בניקוד הוא דומה ברוב ענייניו ל'''א''', אלא שמעטים בו חטפים באותיות לא־גרוניות וכן שונה דרכו בניקוד כתיב וקרי...".{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} על פי זה קבע שיש להעדיף את כתי"ל לשחזור הניקוד והטעמים שבכתר. ובכל זאת יש לעמוד על המיעוט הקטן של שינויים מובהקים בניקוד, שבהם שונה שונה כתי"ל מהכתר ושאר כתבי־היד הקרובים לו, וכן על טעויות הסופר בו שהם "קצת יותר מאשר ב'''א'''". '''שינויים מובהקים בניקוד:''' מתוך מאות האלפים של סימני הניקוד בתורה,{{הערה|לפי נתוני [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#CharacterTypes הסטטיסטיקה במהדורת וסטמינסטר] יש 257,838 סימני ניקוד בתורה, ו-1,000,912 בכל התנ"ך. כשמדובר בכמות כזאת, מתברר שהדוגמאות של השינויים המובהקים שנביא כאן, ואפילו כמה מאות של טעויות סופר, אינן גורעות כלל מהתיאור של כתי"ל ככתב־יד מדויק מאוד. ובכל זאת רמת דיוקו אינה מגיעה לדיוק הכמעט מושלם שבכתר ארם צובה.}} בכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר יש הבדלים מובהקים, המבטאים עדות לקריאה שונה, במקומות אחדים בלבד בתורה. ובכמעט כל מקום (חוץ מאחד), שונה גרסתו של כתב־יד חריג אחד מחבריו. ברויאר הביא את הדוגמאות הבאות:{{הערה|א.1-3 (עמ' 35). במשך עבודת ההגהה על התורה מצאנו מעט דוגמאות נוספים, וציינו אותן בתיעוד הנוסח. במשך הזמן כשנעבור על התיעוד, נוסיף אותן לרשימה זו.}} *בשני מקומות ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]; [[דברים לא/טעמים#לא כא|דברים לא,כא]]) יש מחלוקת בין כתבי־היד לגבי קמץ ופתח, ושתיהן תלויות במחלוקת בן־אשר ובן־נפתלי. במקרה הראשון ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]) מביא כתי"ל את נוסח בן־אשר בדומה לרוב כתבי־היד (מלבד ש). במקרה השני ([[דברים לא/טעמים#לא נ|דברים לא,כא]]) תומכים שני כתבי־היד (ל, ש1) בנוסח בן־נפתלי, ושני כתבי־יד (א, ש) בנוסח בן־אשר. בשני המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *יש בכתי"ל ניקוד חריג, באופן מודע וכנראה לפי מסורת הגייה מיוחדת (ולא טעות סופר), בעוד שלוש תיבות בתורה, בניגוד לשאר כתבי־היד: [[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]]; [[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]]; [[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]]. בשלושת המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *בנוסף לכך ציין ברויאר מספר תופעות לגבי דגשים בכתי"ל ו/או בכתי"ש, שנראה שיש בהן עניין של נטייה או שיטה.{{הערה|שם, א.4-9 (עמ' 35-37).}} הערנו עליהן במקומן בתיעוד הנוסח, וראוי להזכיר אחת מהן: סימון כפול של קובוץ ושורוק בתיבה שיש בה א' נחה (הרֻאוּבני/לרֻאוּבני/ולרֻאוּבני). תופעה זאת נמצאת בחמש מקומות בכתי"ל בתורה ובספר יהושע ([[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]]; [[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]]; [[דברים ג/טעמים#ג טו|ג,טו]]; [[דברים ד/טעמים#ד מג|ד,מג]]; [[יהושע יב/טעמים#יב ו|יהושע יב,ו]]), ולכן ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר, אבל גם אין בה שיטה גמורה כי במקומות אחרים (כגון [[במדבר לד/טעמים#לד יד|במדבר לד,יד]]) הניקוד כמקובל בשורוק בלבד (הראוּבני). '''ניקוד חריג וטעויות סופר:''' חוץ מעניינים של נטייה או של שיטה, שיש בהם ביטוי של מסורת הגייה מובהקת או של מנהג סופרים מודע, יש גם דוגמאות רבות של ניקוד חריג בכתי"ל שמקורן בטעות סופר גרידא, או שיש בהן כנראה שריד של ניקוד לפי מסורת הגייה שונה (שלא השתרשה לגמרי תוך כדי מלאכת ההגהה בכתב־היד). לפי ייבין, רמת דיוקו הכללית של כתי"ל "נופלת קצת" מזו של כתר ארם צובה, למרות הדמיון המובהק ביניהם בשיטת הניקוד. אבל נראה שהיא נופלת יותר מ"קצת", למרות שעדיין מדובר על כתב־יד מדויק מאוד. שהרי בכתי"ל יש מאות רבות של טעויות, למרות שהוא עדיין מדויק מאוד; ואילו כתר ארם צובה מהווה יצירה כמעט־מושלמת. *פתח וסגול (שריד של מסורת ההגייה הבבלית) *דוגמאות רבות של השמטת דגשים (גם כאן טען דותן שמדובר על שריד של מסורת ההגייה הבבלית) ולפעמים הוספתם, וכך גם לגבי מפיק.{{הערה|במיוחד יש לציין את התופעה של דגש בלתי-צפוי באותיות גרוניות, כגון וְנָהָרּ֙ ([[בראשית א/טעמים#א י|בראשית א,י]]), רַּבִּֽים ([[קהלת ז/טעמים#ז כט|קהלת ז,כט]]), הַהּֽוּא ([[קהלת ט/טעמים#ט טו|קהלת ט,טו]]), רַּבָּ֣תִי ([[איכה א/טעמים#א א|איכה א,א]]).}} *השמטתן של נקודות חטף או הוספתן (לעתים). *טעויות סופר מובהקות אחרות (רבות). בדוגמאות מהסוג הזה בדרך כלל הוספנו סימן קריאה (!) בתיעוד הנוסח לאחר שהבאנו את נוסח כתי"ל. לעומת זאת אין סימן קריאה בסוגים טיפוסיים של ניקוד חריג בכתי"ל (כגון השמטת דגש). רשימות שונות של חריגות הניקוד בכתי"ל חוברו במשך הזמן על ידי דותן,{{הערה|במהדורת "עדי" וב-BHL.}} ברויאר,{{הערה|במבואות לכרכי "דעת מקרא" ובנספחים לשלושת מהדורותיו.}} וברשימת ההערות שבתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].{{הערה|אפשר למצוא תיעוד חלקי נוסף באפרט שינויי הנוסחאות במהדורות BHS ועוד יותר ב-BHQ.}} רשימות אלו משלימות אחת את השנייה,{{הערה|חובה להדגיש שאוסף הנתונים המלא והמדויק ביותר נמצא דווקא ברשימותיו של ברויאר, וכל השאר בעצם משלימים אותו. אמנם גם ברשימותיו של ברויאר חסרות דוגמאות שנעלמו מעינו הבוחנת.}} ואיסוף של הנתונים מכולן ביחד מראה באופן ברור שכתי"ל מייצג שיטת ניקוד מובהקת וברורה, אבל הביצוע שלה למעשה אינו מושלם כלל. מבט קל על ההערות במבחר פרקים מתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר] מראה שיש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב הפרקים בתנ"ך, ובפרקים רבים יש כמה.{{הערה|כדי לתאר את גודל התופעה אפשר להסתמך בגסות על [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#Chapters הנתונים הסטטיסטיים] של מהדורת וסטמינסר: בתורה יש בה 262 הערות מיוחדות, ורובן מציינות ניקוד חריג בכתי"ל. בתנ"ך כולו יש 1078 הערות מהסוג הזה. ויש לקחת בחשבון שבמהדורת וסטמינסטר דיווחו רק על חלק מהדוגמאות.}} כמעט בכל המקומות מדובר על ניקוד חריג בכתי"ל בלבד מול שאר כל חבריו, ולכן אין כל בעיה לזהות בכתי"ל את הטעות המובהקת, או את השריד שנשאר בו מתוך מסורת הגייה אחרת. וכך אפשר לקבוע את הנוסח לפי שאר כתבי־היד (ואף להתחשב לעת הצורך בניקוד שבדפוסים המאוחרים שהוא פחות מדויק מכתבי־היד רק במעט),{{הערה|על מידת הדיוק בניקוד המקובל שבדפוסים, ראו ברויאר, א.10-16 (עמ' 37-42). על השיבושים שנגרמו בנוסח המקובל על ידי המדקדקים מתוך שימוש מוטעה במסורה, ראו שם א.18-21 (עמ' 42-45).}} וכך להגיע אל שחזור מהימן לניקוד שהיה בכתר ארם צובה. במהדורתנו תיעדנו ניקוד חריג בכתי"ל במאות מקומות בעקבות הרשימות הקיימות. בדקנו את הנתונים מחדש בכל מקום על ידי עיון בצילום כתב־היד, ולפעמים הגענו למסקנה שונה. ואף הוספנו על הנתונים הקיימים ברשימות דוגמאות חדשות אחדות. כל הנתונים לגבי ניקוד חריג בכתי"ל מובאים במלואם בתוך תיעוד הנוסח. '''הנוסח המקובל בדפוסים:''' הנוסח המוכר בדפוסים הרבים של התנ"ך (עד דפוס קורן ועד בכלל) מבוסס בעיקר על מקראות גדולות דפוס ונציה, ובנוסף על התיקונים שנעשו בנוסח זה בחיבורים "אור תורה" ו"מנחת שי" וגם על ידי מדקדקים מאוחרים יותר. נוסח זה משקף היטב את נוסח המסורה ברוב המכריע של התורה, אמנם יש בו כמה עשרות הבדלים משמעותיים מהנוסח המשותף של כתבי־היד הטברנים. רובם הגדול הם עניינים של פתח וקמץ או של צירה וסגול.{{הערה|לרשימה מלאה והסברים מפורטים לסיבת השינויים, ראו ברויאר, א.10-21 (עמ' 37-45).}} בגלל שהתורה נקראת בציבור במחזור שנתי, וכל שינוי קטן מהנוסח המקובל בולט למי שמכיר היטב את הקריאה, לכן ציינו את השינויים בניקוד המקובל בתוך תיעוד הנוסח.{{הערה|בתוך הערות הנוסח ציינו את הנוסח המקובל בכינוי "דפוסים".}} ===הערכת הדיוק בנוסח הטעמים בכתי"ל=== קפדנותו ודיוקו של כתי"ל באים לידי ביטוי מובהק בתחום הטעמים עוד יותר מאשר בתחום הניקוד. לגבי הניקוד, כאמור, יש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב פרקי התנ"ך ולעתים קרובות אף יותר, ואילו בתחום הטעמים איננו מוצאים טעויות או הטעמה חריגה בפרקים רבים. ורוב הטעויות בטעמים (המעטות ממילא) הן בסימון מקום הטעם או בטעם חסר, כך שניתן לזהות אותן בקלות ולתקנן לפי שיטת הכתר וכתבי־היד הקרובים לו. כך תיאר ייבין את מערכת הטעמים בכתי"ל:{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} :בטעמי כ"א הספרים דומה הוא ל'''א''' כמעט בכל, הן בהטעמה בכללותה הן בפרטי כלליה. שינויים מ'''א''' בהטעמה בכללותה נדירים מאוד. מצאתי, למשל: ואמרת֣י אליכ֔ם ('''ל''' [[שמואל ב יג/טעמים#יג כח|שמ"ב יג,כח]]; '''אקש1''' בקדמא ואזלא). :הטעמת המשרתים בטעמי אמ"ת כמעט תמיד כב'''א''' וכנמסר בשם ב"א בחילופים. לפעמים מצויים תיקונים בהטעמת המשרתים, בייחוד מנוסח ב"נ לנוסח ב"א, כגון במשרתי הפזר (נ.6) ועוד. :המרכא מסומן ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א'''; משום כך נסיגת טעם לראש תיבה או הטעמת שני משרתים, שהראשון בהם מרכא, בתיבה אחת – מסומנת ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א''', ולעתים קרובות הברה שבה מרכא ברור ב'''א''', הסימן שבה ב'''ל''' נראה כגעיה ברורה. לפעמים נמחקה ב'''ל''' געיה ונכתב מרכא – מה שמסייע בזיהוי הטעמים. הקפה מן הסוג המתואר מא.6 אינה מצויה ב'''ל''' יותר משב'''א'''.{{הערה|הכוונה לנסיגת טעם לראש תיבה בטעמי אמ"ת, כאשר בחלק מהמקרים מוקפת התיבה לתיבה שאחריה.}} דיוקם של כל כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בראשם – כל כך גדול, עד שבכל החריגות המעטות ממילא יש רק כתב־יד אחד חריג השונה מכל שאר חבריו (וכמעט תמיד שונה גם מהנוסח המקובל בדפוסים). ברויאר מצא רק יוצא מן הכלל אחד בכל התורה, שבו יש מחלוקת בין שני כתבי־יד לשנים אחרים: *במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ח/טעמים#ח יח|(ח,יח)]]: [וָאֶקַּ֖ח אֶת־הַלְוִיִּ֑ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃] (ל, ב). גם בבדיקה שלנו של כתי"ל והקלדת וסטמינסטר מול כתבי־יד ומהדורות אחרות, לא מצאנו דוגמה נוספת לכך. ברויאר גם מצא שלושה מקומות בלבד בכל התורה של חריגות בעלות משמעות בכתי"ל, כאשר הוא ניצב לבדו מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר: #בראשית, וירא [[בראשית כ/טעמים#כ ז|(כ,ז)]]: [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֔יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃] (ל). הטעמת כתי"ל אפשרית, אבל גם ייתכן שמדובר על החלפת זקף קטן ברביע (נקודה אחת במקום שתיים). חשוב לציין שההבדל הכי נפוץ והמשמעותי ביותר בין חריגות ההטעמה המעטות בכתי"ל בתנ"ך, ובתוך מסורת כתבי־היד בכלל (שהיא בדרך כלל אחידה), הוא דווקא השינוי בין נקודה אחת לשתיים, לרביע או לזקף קטן (ראו לדוגמה בהערת הנוסח על [[יהושע א/טעמים#א ז|יהושע א,ז]]). #בראשית, ויגש [[בראשית מד/טעמים#מד כ|(מד,כ)]]: וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃]* (ב, ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃] (ל). הטעמה זו מוזרה, ונראה שיש כאן טעות בכתי"ל בהשפעת הטעמים בפסוק אחר הדומה לו [[בראשית מב/טעמים#מב לח|(מב,לח)]]. #דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים|(כח,נט)]]: [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וׇחֳלָיִ֖ם רָעִ֥ים וְנֶאֱמָנִֽים׃]* (א, ש, ש1) / [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וָחֳלָיִ֥ם רָעִ֖ים וְנֶאֱמָנִֽים׃] (ל ובדפוסים). מכיוון שהמסורת המשתקפת בדפוסים תומכת בגירסת כתי"ל, ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר אלא על שיטה תחבירית אחרת. בנוסף לשלוש הדוגמאות הללו מצאנו עוד אחדות במשך ההגהה של כתי"ל בתורה ובשאר המקומות בתנ"ך החסרים בכתר, וכולם מצויינים במקומם בתיעוד הנוסח. בכוונתנו להוסיף אותם לרשימה זו תוך כדי בדיקה מחדש של תבניות הנוסח. '''כתי"ש:''' ברויאר מצא שגם כתי"ש מדוייק להפליא בנוסח הטעמים בתורה, כמו כתי"ל או אף יותר, וגם בו אין כמעט חריגות בכלל מול המסורת המשותפת הבאה לידי ביטוי בשאר כתבי־היד. במקום אחד בלבד יש טעות סופר ברורה:{{הערה|1=ראו ברויאר, כתר, ב.3 (עמ' 46). ברויאר כתב שם שיש עוד חריג אחד בכתי"ש בפרשת בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(שמות יד,יג)]], ולפי מה שכתב כתי"ש=הִֽתְיַצְּב֔וּ בשתי נקודות לזקף קטן (במקום נקודה אחת לרביע בשאר כתבי־היד ובדפוסים). אבל מעיון בצילום כתי"ש ברור לגמרי שיש רק נקודה אחת לרביע. וגם ברויאר עצמו לא ציין את השינוי המשמעותי הזה ברשימתו בדעת מקרא (כרך שמות).}} *במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א כח|(א,כח)]]: [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה]* (ל, ש1 ובדפוסים) / [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙] (ש) '''הסכמת כתי"ל וכתי"ש:''' דוגמה יחידה זו יוצאת מן הכלל, והיא מוכיחה את הכלל: נוסח כתי"ל וכתי"ש מדוייקים להפליא לגבי נוסח הטעמים בתורה, וכמעט שאין ביניהם שום הבדלים בעלי משמעות בכל התורה כולה. לכן ניתן לקבוע את נוסח הטעמים בתורה בביטחון מלא ע"פ הסכמת שניהם. כמו שכבר הסברנו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|בפרק השני של המבוא]], רכיבים מסויימים בשיטת הטעמים בכתי"ל שונים מנוסח הכתר ו/או ממדיניות העיצוב במהדורתנו; לא מדובר על ספק לגבי עצם קביעת הנוסח אלא על שיטות ידועות מראש. כל שינוי מנוסח כתי"ל בגלל הרכיבים האלה יקבל תיעוד מלא בדפי העריכה של המהדורה. ביניהם: *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]] (מקומה של המתיגה או עצם קיומה של המתיגה) *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#עקביות במקפים|מקף בתיבת משרת]] *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#ב. טעם כפול בהברה המוטעמת|פשטא מלעיל וטעם כפול בהברה המוטעמת]] ==מסורת הקוראים בתורה: עשרת הדברות== ===הטעם התחתון והטעם העליון=== [[File:Aleppo Codex, The Ten Commandments in Deuteronomy.tif|thumb|left||250px|צילום של שני עמודים מפרשת "ואתחנן", כולל עשרת הדברות, מהחלק החסר בכתר ארם צובה. בצילום אפשר לראות את הפסוקים החל מ"גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ" ([[דברים ד לח]]) ועד "אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַאֲשֶׁ֥[ר]" ([[דברים ו ג]]).]] בעשרת הדברות שבספר שמות ([[פרשת יתרו/טעמים|פרשת יתרו]]) ובספר דברים ([[פרשת ואתחנן/טעמים|פרשת ואתחנן]]) אנחנו מוצאים שתי מערכות טעמים הכתובות ביחד בתוך רצף הפסוקים. כך מופיע בכתבי־היד בכל התקופות מאז בעלי המסורה, וכך היה מקובל גם בדפוסים עד הדור האחרון. את שתי המערכות כבר נהוג לכנות בשמות "הטעם התחתון" ו"הטעם העליון": *'''הטעם התחתון''' מבוסס על חלוקה של עשרת הדברות לפי מתכונת של פסוקים באורך רגיל, ובו יש לפעמים כמה פסוקים בתוך דיבר אחד ארוך, או לחלופין כמה דברות קצרים בתוך פסוק אחד. גם הטעמתם של הפסוקים היא בהתאם למתכונת זו של פסוקים באורך רגיל. בטעם התחתון שבכתבי־היד יש סה"כ 12 פסוקים. *'''הטעם העליון''' מבוסס על חלוקה לעשרה דברות, כאשר כל דיבר הוא "פסוק" אחד בדיוק, ולכן אנחנו מוצאים שבטעם העליון בכתבי־היד יש עשרה פסוקים בדיוק כמספר הדברות. אמנם חלק מה"פסוקים" האלה ארוכים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הארוכים), וחלק מהם קצרים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הקצרים). ואף הטעמתם של ה"פסוקים" החריגים היא בהתאם לאורכם החריג. בהטעמה הכפולה שבכתבי־היד יש ניסיון כללי להקפיד על כך שאם וכאשר יש שני טעמים שונים הבאים זה אחר זה באות אחת (אחד לטעם התחתון ואחד לטעם העליון), שהטעם התחתון יהיה כתוב ראשון והטעם העליון אחריו.{{הערה|בכתי"ש מכונה הטעם התחתון "טעמא קדמא", ובו יש ציון מיוחד ועקבי בהערות המסורה הקטנה ל"טעמא קדמא" בראש כל פסוק בחמשת הדיברות הראשונים (כי רק בהם יש יותר מפסוק אחד בתוך "דיבר" אחד ולא בחמשת האחרונים), הן בשמות והן בדברים. ראו ברויאר, כתר, ב.10 (עמ' 59).}} הכלל הזה ברור ומובהק למרות מעידות אחדות של כתב־יד אחד מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר.{{הערה|אותן מעידות מתועדות בדפי העריכה של הפרקים הרלוונטיים ([[שמות כ/טעמים|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים|דברים ה']]). להצגה בהירה של הנתונים המלאים והסקת המסקנה מהם, ראו ברויאר, כתר, ב.18 (עמ' 58-59).}} הטעם הראשון שהוא "הטעם התחתון", המחלק כאמור את המקרא לפי מתכונת של פסוקים רגילים אף בעשרת הדברות, משקף את מסורת קריאתם בהטעמה של חכמי המקרא בטבריה. ואילו הטעם השני שהוא "הטעם העליון", משקף את מסורת הקריאה הבבלית, המגדירה את עשרת הדברות לפי '''המסורת המדרשית שהייתה בידם'''. על דרשתו של רבי שמלאי המובאת בגמרא {{מקור|מכות כד א|מכות כ"ד ע"א}} נאמר בתלמוד הבבלי: :'''"אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום.''' לפי מסורת זו יוצא שהדיבר הראשון מתחיל ב"אנכי" ואילו הדיבר השני מתחיל ב"לא יהיה לך", ואכן כך הוא בטעם העליון שבכתבי־היד. ולכן '''הדיבר הראשון''' בטעם העליון (שאינו "פסוק" במתכונת הרגילה) הוא באמירה הישירה והחיובית: "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃". ואילו '''הדיבר השני''' כולל את כל האמירות של "לאו" ביחד: "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י, לֹ֣א תַֽעֲשֶׂה־לְךָ֣ פֶ֣סֶל ׀ וְכׇל־תְּמוּנָ֡ה... לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֣ה לָהֶם֮ וְלֹ֣א תָעׇבְדֵם֒...לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃". ברור שגם דיבר ארוך זה אינו "פסוק" אחד לפי המתכונת הרגילה. יש לשים לב שמסורת זו לחלוקתם של שני הדברות הראשונים לא הייתה נחלתם של חכמי בבל בלבד, כי היא עולה באופן ברור גם מהתרגום הירושלמי המדרשי ("יונתן"), המגדיר במפורש את גבולותיהם של שני הדברות הראשונים: "אנכי ה' אלהיך" הוא "דבירא קדמאה", ואילו "לא תעשה לך" הוא "דבירא תנינא".{{הערה|גם בחלוקת הפסוקים המשתקפת בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, נקראים עשרת הדברות כך: מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון דווקא.}} מסורת זו של קריאה הייתה קיימת אם כן לא רק בבבל אלא גם גם בארץ ישראל. לכן בכתיבת "הטעם העליון", נתנו חכמי המסורה ביטוי למסורת שהייתה גם במקומם אע"פ שלא זו הייתה מסורת הקריאה וההטעמה המקובלת בידיהם. בניגוד לחלוקה זו, בטעם התחתון הפסוק הראשון הוא כך: "אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃", כאשר שני חלקי הפסוק הם בדרך הניגוד במישור של הנאמנות האישית כלפי ה'. ואילו שאר העניין מבטא את האיסורים המעשיים ואת האזהרות הנובעים מתוך אותה נאמנות (והם מהווים שלושה פסוקים נוספים במתכונת הרגילה). חלוקה זו של הפסוקים קרובה יותר לפשוטו של מקרא. חכמי המקרא הטברנים שילבו, אם כן, את מסורת הקריאה המקומית שלהם ביחד עם מסורת קריאה נוספת, כל אחת לפי הטעמתה, וכך נוצרה על ידם מערכת ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. שילוב מיוחד זה מתבטא גם ברשימות סכומי הפסוקים בכתבי־היד הטברנים: סכומי הפסוקים לפרשות השבוע בספרים שמות ודברים הם לפי הטעם העליון ומסורת הקריאה הבבלית (החלוקה לפרשות השבוע היא כידוע מנהג בבלי במקורה). ואילו סכומי הפסוקים לספרים שמות ודברים בשלמותם הם לפי הטעם התחתון ומסורת הקריאה של ארץ ישראל.{{הערה|לכן סכום הפסוקים הכולל בספרים שמות ודברים קטן (בשני פסוקים) מאשר הסכום הכולל של הפסוקים בפרשות השבוע. ראו ברויאר, כתר, ב.20 (עמ' 60).}} ===השיבוש שחל בדפוסים=== בדפוסים המוכרים עד לדור האחרון, האמירה "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃", שהוא ה'''דיבר''' הראשון בטעם ה'''עליון''' שבכתבי־היד, הפך להיות ה'''פסוק''' הראשון בטעם התחתון, וכן האמירה "לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃" מהווה פסוק '''שני''' בטעם התחתון. ואילו בטעם העליון כל הפרשה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ" ועד "לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃") נקראת כפסוק '''אחד''' ולא שניים! יוצא אם כן שבטעם התחתון שבדפוסים יש סה"כ '''13''' פסוקים ולא רק '''12''' (בגלל חלוקת הפסוק "אנכי... על פני" לשניים). ואילו בטעם העליון שבדפוסים יש רק '''9''' "פסוקים" לעשרת הדברות! הרב מרדכי ברויאר כבר דן באריכות ובאופן משכנע בהשתלשלות הנוסחים בעשרת הדברות מכתבי־היד ועד לדפוסים האחרונים. פרטי ההסבר שלו אינם מענייננו כאן, והרוצה לדעתם יראה בספרו.{{הערה|ראו ברויאר, כתר, ב.15-22 (עמ' 56-66).}} כדאי להזכיר רק את '''משמעות''' הדברים בטעם העליון שבדפוסים לפי הצעתו: קריאת הפרשה הראשונה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ..." עד "...וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃"), כאילו שהיא מהווה "פסוק" או "דיבר" אחד, באה ללמדנו שהדברות שנאמרו "מפי הגבורה" נחשבים ל"דיבור אחד".{{הערה|ראו שם עמ' 63 הערה 1 פסוק על דברי החזקוני.}} ===עשרת הדברות במהדורתנו=== '''נספחים של טבלאות להשוואה:''' במהדורתנו הבאנו ברצף הפסוקים את שתי מערכות הטעמים המשולבות ביחד, כנהוג בכתבי־היד ובדפוסים מדורי דורות. אמנם בסוף כל הדפים השייכים לעשרת הדברות (דף הפרק, דף הפרשה, ודף הספר המלא) מופיע נספח מיוחד שיש בו הבחנה בהירה בין הטעם התחתון והטעם העליון ע"י הצגתם זה מול זה בתוך טבלה.{{הערה|מבחינה טכנית, הבסיס לטבלאות המופיעות בנספחים שבכל הדפים הרלוונטיים נמצא בדף '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים]]'''. בגליון הנתונים בגוגל-דוקס, שעליו מבוסס כל הטקסט של המקרא, הנספחים הללו נמצאים בשורה אחת נוספת לאחר הספרים שמות ודברים.}} באותם נספחים יש גם השוואה נוספת בין עשרת הדברות שבספר שמות לבין עשרת הדברות שבספר דברים, כלומר: טבלה אחת להשוואת הטעם התחתון בשני הספרים, וטבלה שנייה להשוואת הטעם העליון בשני הספרים. הקישור בין רצף הפסוקים (שבהם שתי המערכות משולבות ביחד) לבין הנספחים (שבהם מבחינים בין שתי המערכות בעזרת טבלה) מתבצע ע"י לחיצה על הסימן הזה: "'''↓↑'''" (שמופיע מיד בתחילת העשרת הדברות בתוך רצף הפסוקים). לחיצה זו מביאה את הקורא אל הטבלאות הבאות:{{הערה|כל הטבלאות מבוססות על המקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים|כאן]]'''.}} *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר שמות|עשרת הדברות בספר שמות]]''' *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר דברים|עשרת הדברות בספר דברים]]''' '''גירסת כתבי־היד מול הדפוסים:''' לגבי [[#השיבוש שחל בדפוסים|ההבדל בין נוסח כתבי־היד לנוסח הדפוסים]], הגירסה העיקרית במהדורתנו תהיה כמובן נוסח כתבי־היד. נוסח זה בלבד יופיע בתוך רצף הפסוקים (בהטעמה הכפולה). אמנם בנספחים, לאחר טבלאות השוואה המבוססות על נוסח כתבי־היד, יופיעו לתועלת הקורא גם טבלאות המבוססות על נוסח הדפוסים. תהיה שם אף השוואה ישירה בין נוסח כתבי־היד לבין נוסח הדפוסים כדי להבהיר את ההבדלים החשובים ביניהם. ===רשימת הדפים לעשרת הדברות=== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|טבלה לדפים של עשרת הדברות}} ===ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות=== יש מבוכה רבה בדפוסים של התנ"ך לגבי ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות. האם לציין מספר פסוק עבור כל פסוק בטעם התחתון? או בטעם העליון? או אולי עבור כל התחלה של פסוק חדש בשניהם כאחד? והמבוכה רבה עוד יותר בגלל [[#השיבוש שחל בדפוסים|השיבוש שחל בדפוסים]]: בכתבי־היד הטברנים יש רק 12 פסוקים בטעם התחתון, ואילו בדפוסים המקובלים יש 13. ברוב הדפוסים מדפיסים, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], מערכת טעמים כפולה בעשרת הדברות, כלומר הטעם התחתון והטעם העליון ביחד. אבל מספרי הפסוקים שבהם רשומים לפי הפסוקים של הטעם התחתון דווקא, וכך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''13''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות פרק כ',2-14; דברים פרק ה',6-18). כך מופיע גם בדפוס קורן, שבו הדפיסו בפנים ברצף הטקסט את הטעמים של הטעם התחתון בלבד, והמספרים שבו הם בהתאם לכך (שמות כ,ב-יד; דברים ה,ו-יח). יש גם דפוסים (כגון לטריס ו-BHS) שבהם נותנים מספר של פסוק חדש לאחר '''כל''' סימן של סוף פסוק, בין אם הוא שייך לטעם התחתון ובין אם הוא שייך לטעם העליון. כלומר: יש בהם מספר עצמאי ל"לא יהיה לך", וכן מספר עצמאי ל"לא תנאף" ו"לא תגנב" ו"לא תענה". כך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''16''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות כ,2-17; דברים ה,6-21). אבל בנוסח כתבי־היד יש, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], 12 פסוקים בלבד בטעם התחתון, כי המלים "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" הן סופו של הפסוק הראשון. לכן ברוב המהדורות החדשות יחסית כגון דותן וברויאר ומג"ה, המבוססות באופן ישיר על נוסח כתבי־היד הטברנים, יש מספרים ל-'''12''' פסוקים בלבד בעשרת הדברות (שמות כ,ב-יג; דברים ה,ו-יז). אמנם במקראות גדולות הכתר, שאף הוא מבוסס לגמרי על נוסח כתבי־היד, יש מספרים ל-13 פסוקים בעשרת הדברות (כי גם "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" מקבל בו מספר של פסוק). נראה שבמקראות גדולות הכתר ויתרו קצת על העקביות (מספר לכל פסוק בטעם התחתון בלבד) כדי לשמור על המספרים מהדפוסים הישנים וכך למנוע בלבול. המהדורות הדיגיטליות האחרות באינטרנט מבוססות אף הן על נוסח כתבי־היד. במהדורת ממון ממרא יש [http://mechon-mamre.org/c/ct/c0220.htm מספרים ל-12 פסוקים בעשרת הדברות], בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד ובעקבות מהדורת ברויאר. ואילו ב-WLC יש [http://tanach.us/Tanach.xml?Ex20:1-20:26 מספרים ל-16 פסוקים], כלומר מספר עצמאי לאחר כל סימן של סוף פסוק בכתבי־היד, בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד. מספרי הפסוקים במהודרתנו יהיו בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד, בדומה למהדורות דותן, ברויאר, וממכון ממרא. לכן בשני הפרקים שבהם נמצאים עשרת הדברות ([[שמות כ/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|דברים ה']]), המספרים יהיו שונים מדפוס קורן ומכל הדפוסים הישנים. ===פסוק מעשה ראובן=== [[קובץ:Damascus Codex (Torah) 1Genesis.djvu|thumb|פסוק מעשה ראובן בכתי"ש (ובו ציון ל"טעמא קדמא")|page=61]] חוץ מעשרת הדברות, יש עוד פסוק אחד במקרא שבו אנחנו מוצאים מערכת טעמים כפולה. מדובר על הפסוק של מעשה ראובן ב[[פרשת וישלח/טעמים|פרשת וישלח]] ([[בראשית לה כב|בראשית לה,כב]]):{{הערה|סעיף זה מבוסס על ברויאר, כתר, נספח ב: שתי ההטעמות של מעשה ראובן (עמ' 289-292).}} :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ {{נוסח|רְאוּבֵ{{שני טעמים באות אחת|֗|֔}}ן|=ש ומ"ש (רביע וזקף קטן)|ל=רְאוּבֵ{{שנין טעמים באות אחת|֔|֗}}ן (זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים)|ברויאר היה בספק אם הרביע קיים בכתי"ל, אבל מעיון בכתב־היד מתברר שכן (וכך קבע גם דותן).}} וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ{{שני טעמים באות אחת|֑|ֽ}}ל{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (א) לפי מערכת הטעמים הנכתבת שנייה בכתבי־היד, המסתיימת בסילוק (סוף פסוק), יחידה זו היא פסוק עצמאי, ואין לו קשר ישיר לפסוק הבא (שמופיע לאחר רווח של פרשה פתוחה): :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב אֶת־בִּלְהָ֖ה פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (ב) ואילו לפי מערכת הטעמים הנכתבת ראשונה בכתבי־היד, ומסתיימת באתנחתא, הפסוק של מעשה ראובן ממשיך אף לאחר הרווח של הפרשה הפתוחה: :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֗ן וַיִּשְׁכַּב֙ אֶת־בִּלְהָה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} השיטה האחרונה מחברת את שני הפסוקים מלפני הרווח של הפרשה ולאחריה בעקבות האמירה המדרשית שכל בני יעקב "שקולים כאחד", כולל ראובן ולמרות מעשהו ([[שבת נה ב|שבת נ"ה ע"ב]]): :אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" – מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו"? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. ברור שהשיטה הראשונה (א) היא זו שמחלקת את עניין לפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם התחתון" בעשרת הדברות. ואילו בשיטה השנייה (ב) יש הטעמה לפסוק אחד שכולל בתוכו שני פסוקים לפי המתכונת הרגילה, ובניגוד לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם העליון" בעשרת הדברות. אמנם יש ייחוד בהטעמה הכפולה בפסוק מעשה ראובן, כי בו ההטעמה המדרשית (ב) נכתבת '''ראשונה''' וההטעמה ה"רגילה" (א) נכתבת '''שנייה'''. וזה ההיפך מעשרת הדברות, שבהם "הטעם התחתון" נכתב ראשון ו"הטעם העליון" לאחריו. יש עדות נאמנה ומובהקת שהשיטה הראשונה (א) היא אכן המקבילה לטעם התחתון בעשרת הדברות, למרות שהיא כתובה אחרונה בפסוק מעשה ראובן. מדובר על הערת מסורה מיוחדת במסורה הקטנה בכתי"ש: :{{מ:טעמי המקרא|16}}"זה הפסוק יש לו שני טעמים טעמ' קדמ{{צבע גופן|אפור|' וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ ראו}}ב֔{{צבע גופן|אפור|ן}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}כַ֕{{צבע גופן|אפור|ב}} {{צבע גופן|אפור|את־בל}}הָ֖ה {{צבע גופן|אפור|פי}}לֶ֣{{צבע גופן|אפור|גש}} {{צבע גופן|אפור|א}}בִ֑{{צבע גופן|אפור|יו}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}מ֖{{צבע גופן|אפור|ע}} {{צבע גופן|אפור|ישר}}אֵֽל׃"{{מ:טעמי המקרא-סוף}} כלומר, המסורה בכתי"ש מקפידה לציין במפורש את הטעמים השייכים לשיטה הראשונה (א) בשם "טעמא קדמא". ובעשרת הדברות בכתי"ש היא עושה בדיוק אותו הדבר '''לטעם התחתון דווקא'''. הרי לנו עדות מפורשת ששתיהן שייכות לאותה מסורת של הטעמה (וגם ההגיון מורה כך), למרות ששתי השיטות כתובות בסדר הפוך בפסוק שלנו. לגבי עשרת הדברות [[#הטעם התחתון והטעם העליון|ראינו]] שסכומי הפסוקים '''לפרשות''' הם לפי קריאת הטעם העליון שהייתה נהוגה בבבל (10 פסוקים בעשרת הדברות), ואילו סכומי הפסוקים '''לספרים''' המלאים הם לפי קריאת הטעם התחתון שהייתה נהוגה בארץ ישראל (12 פסוקים בעשרת הדברות), כולל אצל בעלי המסורה הטברנים. אבל לגבי סכומי הפסוקים בפרשת וישלח ולספר בראשית כולו הסכומים זהים, כלומר אין בהם הפרש של פסוק אחד בגלל החיבור או אי-החיבור של פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו. אצל שניהם מדובר על שני פסוקים, ועובדה זו דורשת הסבר. הרב מרדכי ברויאר הציע שסכומי הפסוקים לפרשות ולספרים אכן מציגים את מנהגי הקריאה הקדומים של בבל וארץ ישראל, כאשר שניהם כאחד נהגו שלא לחבר את פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו, אלא לקרוא במתכונת של פסוקים רגילים בהתאם לפשוטו של מקרא (כלומר בשיטה המקבילה לטעם התחתון). "טעמא קדמא" הוא אם כן מנהג הקריאה מקדמת דנא. אבל נראה שבעלי המסורה הטברנים עצמם לא נהגו כמנהג ארץ ישראל הקדום, אלא דווקא נהגו לחבר את שני הפסוקים בקריאתם ולחבר אותם לפסוק אחד בהטעמה, באופן שמביע את כבודו של ראובן בהתאם למדרש ולתרגומי ארץ ישראל.{{הערה|'''בתרגום הירושלמי ("יונתן"):''' "והוה כד שרא ישראל בארעא ההוא, ואזל ראובן ובלבל ית מצעא דבלהה פלקתיה דאבוי, דהוה מסדרא כל קביל מצעא דלאה אמי, '''ואתחשיב עילוי כאלו שימש עמה'''. ושמע ישראל ובאיש ליה, ואמר: ווי דלמא נפק מיני פיסולא, היכמא דנפק מן אברהם ישמעאל, ומן אבא נפק עשו? מתיבא רוחא דקודשא, וכן אמר ליה: '''לא תדחל דכלהון צדיקין ולית בהון פיסולא, דמבתר דאתיליד בנימין הוו בני יעקב תריסר'''." הפרשנות המדרשית הזאת משתקפת לא רק בתרגומים הירושלמים אלא אף בחלוקת הפסוקים בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, שבהם לא רק עשרת הדברות נקראים מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון, אלא גם פסוק מעשה ראובן נקרא כך (אמנם כך הוא החלוקה של מקרא ותרגום בכתבי־היד, אבל בפועל לא מתרגמים כלל את מעשה ראובן בציבור אלא רק את המלים "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר" בלבד, בהתאם ל[[משנה מגילה ד י|דברי המשנה]] ש"מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם".).<br>דברי המדרש מסוכמים יפה בפירוש רש"י: '''ויהיו בני יעקב שנים עשר''' – מתחיל לעניין ראשון, משנולד בנימן נשלמה המיטה, ומעתה ראויין להימנות ומנאן. '''ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולם שוים, וכולן צדיקים, שלא חטא ראובן.'''}} ולכן הקדימו הנקדנים/מסרנים את טעמי "הטעם העליון" בפסוק מעשה ראובן, כי זה היה מנהג קריאתם בפועל, אבל הם גם שמרו על המנהג המשותף למנהג ארץ ישראל הקדום ולמנהג בבל (המשתקף כאמור בסכומי הפסוקים) וכתבו את "הטעם התחתון" לאחריו. לפי הרב מרדכי ברויאר, יוצא מזה שמנהג ארץ ישראל הקדום היה לקרוא את פסוק מעשה ראובן לפי מתכונת רגילה של פסוקים, בדומה לטעם התחתון בעשרת הדברות, וכך היה גם מנהג בבל לגבי פסוק מעשה ראובן. ואילו בעשרת הדברות לא היה להם מנהג משותף, כי בארץ ישראל קראו בטעם התחתון ובבבל קראו בטעם העליון. יוצא גם שמנהג הקריאה המשתקף בתרגומים של ארץ ישראל שייך תמיד לטעם העליון, כלומר שלפי התרגומים לא מחלקים את הפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, אלא מחלקים אותם לפסוקים ארוכים מאוד וקצרים מאוד בהתאם להבנה מדרשית. דבר זה נכון הן לגבי פסוק מעשה ראובן בבראשית, והן לגבי עשרת הדברות בשמות ובדברים. לפי זה מייצגים התרגומים של ארץ ישראל מסורת קריאה שונה מזו של בעלי המסורה הטברנים בעשרת הדברות: לפי התרגומים קוראים את עשרת הדברות בטעם העליון, ולפי בעלי המסורה קוראים אותם בטעם התחתון. אבל לגבי פסוק מעשה ראובן המנהג משותף: קוראים אותו בטעם העליון, הן לפי התרגומים והן לפי בעלי המסורה הטברנים. ואולי ייתכן שניתן להציע הסבר נוסף לזה של הרב ברויאר. אמנם נראה ברור לגמרי שבעשרת הדברות, הקדימו בעלי המסורה הטברנים בכוונה את הטעמים של מסורת הקריאה שלהם עצמם לטעמים של המסורת האחרת. אבל בפסוק מעשה ראובן מדובר על אותיות מעטות שנכתבים בהן שני טעמים זה אחר זה, כאשר הכי בולטת והחשובה ביותר היא האות אל"ף בתיבה "ישראל", שבה נכתבים אתנחתא וסילוק ביחד. טעם האתנחתא הזה עומד מיד לפני רווח של פרשה פתוחה כדי לחבר בין שני הפסוקים (למרות הרווח ובניגוד לפשוטו של מקרא), ושאר הטעמים המתאימיםם לו באים רק בעקבותיו. בניגוד לטעם העליון בעשרת הדברות, שבא כדי '''להבליט''' את כל אחד מהדברות וכך לפארו, ההטעמה המקבילה בפסוק מעשה ראובן קיימת אך ורק כדי '''להצניע''' את המעשה ע"י חיבורו לפסוק הבא. ואם כן אולי היה ראוי במקרה כזה להקדים את האתנחתא לסילוק, כי כך ניתן להדגיש דווקא את האתנחתא, ואת החיבור בין הפסוקים למרות הרווח, וכך להצניע את מעשה ראובן. כלומר: אולי גם במעשה ראובן ייצג הטעם התחתון את מסורת קריאתם של בעלי המסורה הטברנים, אבל מתוך כבוד לעצם העניין המובע במסורת האחרת הקדימו לכתוב אותה ראשונה (ולא בגלל שהיא הייתה מנהגם בפועל). הערות המסורה המפורטות בכתי"ש לגבי "טעמא קדמא" באות אם כן למנוע טעויות, ע"י ציון מדויק למנהגו של המסרן עצמו, כדי שהקורא לא יטעה בגלל '''הסדר''' של הטעמים בפסוק מעשה ראובן או בגלל '''המורכבות''' של ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. '''במהדורתנו:''' מכיוון שמדובר בסך הכל על פסוק אחד בלבד, ועוד שמערכת הטעמים הכפולה במעשה ראובן נובעת דווקא מהרצון להצניע את העניין, לכן לא נקדיש לו נספח מיוחד בדף עצמאי. במקום זה נסתפק בטבלה קצרה בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]'''.{{הערה|הטבלה המובאת בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]''' מועתקת מהמקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים#פסוק מעשה ראובן|כאן]]'''.}} הנוסח של ההטעמה הכפולה יישאר בתוך הרצף של הפרשה יחד עם הקישור הישיר בסימן המיוחד ('''"↓↑"'''). '''מספרי הפסוקים:''' כבר ראינו [[#ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות|לעיל]] שיש חוסר עקביות בין הדפוסים השונים לגבי ציון מספרי הפסוקים בשמות פרק כ' ובדברים פרק ה' בגלל ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. אך בעיה זו אינה קיימת לגבי מעשה ראובן, כי משום מה '''בכל''' הדפוסים מציינים את הכל (כולל "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר") במספר של פסוק אחד (דהיינו פרק ל"ה פסוק כ"ב). ולכן כך נעשה גם במהדורתנו. ==מסורת הקוראים בתורה: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 1 לרשימת הניקוד והטעמים}} שבכתב־היד, ומקומות נוספים הראויים לציון, לפי סדר ספרי התורה.{{הערה|לגבי נוסח הגעיות בתורה, ראו להלן [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#נוסח הגעיות במהדורתנו|"נוסח הגעיות במהדורתנו"]].}} {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 2 לרשימת הניקוד והטעמים}} לסוג אחד נפוץ יש רשימה עצמאית: [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|החטפים באותיות לא גרוניות בתורה]]. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 3 לרשימת הניקוד והטעמים}} ו. לרשימות דומות על ספרי הנביאים והכתובים, ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|פרק הרביעי]]''' וב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתר ארם צובה|פרק החמישי]]''' של המבוא למהדורה. ===ספר בראשית=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[בראשית ב/טעמים#ב ו|בראשית ב,ו]] (ל=אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה): "פני" מוקפת ובגעיה, במקום מרכא #[[בראשית ב/טעמים#ב יח|בראשית ב,יח]] (ל!=אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ): נקודה באות ה"א #[[בראשית ד/טעמים#ד יח|בראשית ד,יח]] (ל!=וּמְחִיּיָאֵ֗ל): מקום הקמץ #[[בראשית ה/טעמים#ה כט|בראשית ה,כט]] (ל*=זֶ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}ה): גרשיים ותלישא גדולה בראש התיבה כשיטת הכתר #[[בראשית ו/טעמים#ו טז|בראשית ו,טז]] (ל?!=תְּכַלֶ֣נָּה): חסר דגש באות למ"ד? #[[בראשית ז/טעמים#ז כג|בראשית ז,כג]] (ל!=וַיִשָּׁ֧אֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית ט/טעמים#ט כד|בראשית ט,כד]] (ל=אֲשֶׁר־עָֽשָׂה־ל֖וֹ): "עשה" בגעיה ומוקפת, במקום טעם מרכא #[[בראשית יד/טעמים#יד י|בראשית יד,י]] (ל!=הַשִׂדִּ֗ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית יד/טעמים#יד יז|בראשית יד,יז]] (ל!=אַחַרֵ֣י): חסרות נקודות החטף בחי"ת #[[בראשית טו/טעמים#טו ב|בראשית טו,ב]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶּר): מ"ם דגושה #[[בראשית טו/טעמים#טו י|בראשית טו,י]] (ל!=וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית יח/טעמים#יח יח|בראשית יח,יח]] (ל!=וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ): חסר מקף #[[בראשית יח/טעמים#יח כא|בראשית יח,כא]] (ל!=כַצַדִּ֖יק): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית כ/טעמים#כ ז|בראשית כ,ז]] (ל=מֵשִׁ֗יב): נקודה אחת לרביע, במקום שתי נקודות לזקף קטן #[[בראשית כב/טעמים#כב ג|בראשית כב,ג]] (ל?!=וַֽיַחֲבֹשׁ֙): חסר דגש באות יו"ד? #[[בראשית כב/טעמים#כב יב|בראשית כב,יב]] (ל!=מְא֑וּמָּה): אות מ"ם השניה דגושה #[[בראשית כג/טעמים#כג ט|בראשית כג,ט]] (ל=יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י): אין דגש באות למ"ד #[[בראשית כד/טעמים#כד לו|בראשית כד,לו]] (ל=וַיִּתֶּן־לּ֖וֹ): למ"ד דגושה #[[בראשית כד/טעמים#כד נג|בראשית כד,נג]] (ל!=וַיִתֵּ֖ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ה|בראשית כה,ה]] (ל!=וַיִתֵּ֧ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ו|בראשית כה,ו]] (ל!=בּנוֹ֙): חסר שווא באות בי"ת #[[בראשית כו/טעמים#כו א|בראשית כו,א]] (ל!=אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ): מ"ם דגושה #[[בראשית כו/טעמים#כו טז|בראשית כו,טז]] (ל?=כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ או כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ): מקף בתיבת משרת (במקום כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ מִמֶּ֖נּוּ) או ששתי התיבות "כי עצמת" מוקפות ובגעיות? #[[בראשית כז/טעמים#כז כט|בראשית כז,כט]] (ל=וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית ל/טעמים#ל יח|בראשית ל,יח]] (ל?!=יִשָׂשּכָֽר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? דגש באות שי"ן השניה? #[[בראשית ל/טעמים#ל יט|בראשית ל,יט]] (ל!=לְּיַעֲקֹֽב): למ"ד דגושה #[[בראשית ל/טעמים#ל לז|בראשית ל,לז]] (ל!=וְעֶרְמ֑וֹן): סגול במקום פתח באות עי"ן #[[בראשית לא/טעמים#לא נא|בראשית לא,נא]] (ל!=הַמַצֵּבָ֔ה): חסר דגש באות מ"ם #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=יִֽפְגָּֿשְׁךָ֞): דגש וסימן רפה באות גימ"ל, במקום גימ"ל רפה #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=וִשְׁאֵֽלְךָ֙): נקודה אחת של חיריק באות וי"ו #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל!=אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ): חסר סילוק באות למ"ד #[[בראשית לד/טעמים#לד יא|בראשית לד,יא]] (ל!=אֶל־אָבִ֣יה): חסר קמץ באות ה"א #[[בראשית לד/טעמים#לד כח|בראשית לד,כח]] (ל?!=וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם): ה"א מנוקדת? #[[בראשית לה/טעמים#לה כב|בראשית לה,כב]] (ל!=רְאוּבֵ֔֗ן): זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים #[[בראשית לו/טעמים#לו יג|בראשית לו,יג]] (ל!=אֵ֣לֶּ֣ה): טעם מרכא פעמיים באותיות אל"ף ולמ"ד #[[בראשית לח/טעמים#לח יא|בראשית לח,יא]] (ל!=בְנְ֔י): שתי נקודות של שווא באות נו"ן #[[בראשית לח/טעמים#לח טז|בראשית לח,טז]] (ל=מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=אֶתֶּן־לָּךְ֒): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח כו|בראשית לח,כו]] (ל!=לְדַעְתָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[בראשית לט/טעמים#לט יט|בראשית לט,יט]] (ל?!=עָ֥שָׂהּ): נקודת מפיק בה"א? #[[בראשית לט/טעמים#לט כג|בראשית לט,כג]] (ל!=בֵּית־הַסֹּהַ֗ר): מקום הטעם #[[בראשית מ/טעמים#מ ג|בראשית מ,ג]] (ל!=הַטַבָּחִ֖ים): חסר דגש באות טי"ת #[[בראשית מ/טעמים#מ יז|בראשית מ,יז]] (ל=הָֽעֶלְי֔וֹן): שתי נקודות לטעם זקף קטן, במקום נקודה אחת לרביע #[[בראשית מא/טעמים#מא ז|בראשית מא,ז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִ֔ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל!=הָשִׁבֳּלִ֣ים): קמץ באות ה"א וחסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל?=הַֽשִׁבֳּלִ֖ים): חסר דגש באות שי"ן? #[[בראשית מא/טעמים#מא כז|בראשית מא,כז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִים֙): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא מו|בראשית מא,מו]] (ל!=וַֽיַּעְבֹ֖ר): שווא במקום חטף באות עי"ן #[[בראשית מב/טעמים#מב ו|בראשית מב,ו]] (ל?=וַיִּשְׁתַּֽחֲוּוּ־ל֥וֹ): נקודה בוי"ו עיצורית? #[[בראשית מב/טעמים#מב לו|בראשית מב,לו]] (ל!=אֵינֶּ֙נּוּ֙): אות נו"ן הראשונה דגושה #[[בראשית מג/טעמים#מג ז|בראשית מג,ז]] (ל!=וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ): חסר דגש באות נו"ן #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם להלן, רשימה ג.}} #[[בראשית מד/טעמים#מד כ|בראשית מד,כ]] (ל!=וְאָחִ֨יו מֵ֜ת): בטעמים קדמא ואזלא, במקום מונח זקף קטן #[[בראשית מה/טעמים#מה ו|בראשית מה,ו]] (ל!=וְקָצִּֽיר): אות צד"י דגושה #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): אין דגש #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=וּפֻוָּ֖ה): וי"ו דגושה #[[בראשית מט/טעמים#מט ח|בראשית מט,ח]] (ל=יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית מט/טעמים#מט כו|בראשית מט,כו]] (ל!=תִּֽהְיֶ֙ין֙): חסר קמץ באות נו"ן סופית #[[בראשית נ/טעמים#נ א|בראשית נ,א]] (ל!=וַיִפֹּ֥ל): חסר דגש באות יו"ד ב. מתיגת הזקף #[[בראשית ז/טעמים#ז ח|בראשית ז,ח]] (ל=וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית יג/טעמים#יג ה|בראשית יג,ה]] (ל=וְגַם־לְל֔וֹט): אין מתיגה #[[בראשית יט/טעמים#יט כז|בראשית יט,כז]] (ל=אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם): מקום המתיגה #[[בראשית כב/טעמים#כב ב|בראשית כב,ב]] (ל=וְלֶךְ־לְךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית כז/טעמים#כז מא|בראשית כז,מא]] (ל=עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל=וַיִּקָּחֵ֔ם): אין מתיגה #[[בראשית לה/טעמים#לה א|בראשית לה,א]] (ל=בְּבָרְחֲךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית מא/טעמים#מא יב|בראשית מא,יב]] (ל=וַנְּ֨סַפֶּר־ל֔וֹ): מקום המתיגה #[[בראשית מה/טעמים#מה יד|בראשית מה,יד]] (ל=וּבִנְיָמִ֔ן): אין מתיגה #[[בראשית מט/טעמים#מט כט|בראשית מט,כט]] (ל=אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה): מקום המתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[בראשית יד/טעמים#יד ב|בראשית יד,ב]] (ל-כתיב=צְבֹיִי֔ם): מקום הטעם #[[בראשית יד/טעמים#יד ח|בראשית יד,ח]] (ל-כתיב=צְבֹייִ֔ם): מקום החיריק והטעם #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם לעיל, רשימה א.}} ===ספר שמות=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[שמות א/טעמים#א ג|שמות א,ג]] (ל!=וּבְנְיָמִֽן): בי"ת שווּאה #[[שמות א/טעמים#א טו|שמות א,טו]] (ל!=מֶ֣לֶך): חסר שווא בכ"ף סופית #[[שמות ב/טעמים#ב י|שמות ב,י]] (ל!=וַיִגְדַּ֣ל): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות ד/טעמים#ד י|שמות ד,י]] (ל!=דַּבֶּרְךָ): חסר טעם הטפחא #[[שמות ד/טעמים#ד לא|שמות ד,לא]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות ה/טעמים#ה יח|שמות ה,יח]] (ל!=תִּתֵּֽנּוּ): נו"ן דגושה #[[שמות ו/טעמים#ו כז|שמות ו,כז]] (ל!=מֶֽלֶך־מִצְרַ֔יִם): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות ז/טעמים#ז ד|שמות ז,ד]] (ל?!=וְנָתַתִּ֛י): בנקודת תביר? #[[שמות ז/טעמים#ז י|שמות ז,י]] (ל!=<וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן>): חסרות נקודות החטף בעי"ן #[[שמות ז/טעמים#ז כ|שמות ז,כ]] (ל?=וַיֵּהָֽפְכ֛וּ): געיה ומרכא במקום מרכא בתיבת תביר? #[[שמות ח/טעמים#ח ג|שמות ח,ג]] (ל!=הַֽחֲרְטֻמִּ֖ים): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ח/טעמים#ח ה|שמות ח,ה]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶר): בטעם מונח במקום קדמא #[[שמות ט/טעמים#ט יא|שמות ט,יא]] (ל!=בַּֽחֲרְטֻמִּ֖ם): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ט/טעמים#ט כב|שמות ט,כב]] (ל!=אֶל־מֹשֶׁה): חסרה נקודת הרביע #[[שמות י/טעמים#י כד|שמות י,כד]] (ל!=יֵלֵ֥ך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות י/טעמים#י כח|שמות י,כח]] (ל=אֶל־תֹּ֙סֶף֙): אל"ף בסגול #[[שמות יא/טעמים#יא ו|שמות יא,ו]] (ל=וְהָֽיְתָ֛ה): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יא/טעמים#יא ח|שמות יא,ח]] (ל=וְהִשְׁתַּֽחֲוּוּ־לִ֣י): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יא/טעמים#יא י|שמות יא,י]] (ל=וַיְּחַזֵּ֤ק): יו"ד דגושה #[[שמות יב/טעמים#יב ז|שמות יב,ז]] (ל,ו=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב כז|שמות יב,כז]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יב/טעמים#יב מא|שמות יב,מא]] (ל=יָֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב מה|שמות יב,מה]] (ל=לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ): המקף השני בתיבת משרת #[[שמות יד/טעמים#יד ה|שמות יד,ה]] (ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙): חסר שווא באות מ"ם #[[שמות יד/טעמים#יד ט|שמות יד,ט]] (ל!=וַיַּשִׂ֤יגוּ): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יד/טעמים#יד יא|שמות יד,יא]] (ל!=הַֽמִבְּלִ֤י): חסרות נקודות החטף בה"א הַתֵּמַהּ #[[שמות יד/טעמים#יד יג|שמות יד,יג]] (ל!=הִֽתְיַצְב֗וּ): חסר דגש באות צד"י #[[שמות טז/טעמים#טז ט|שמות טז,ט]] (ל!=וַיֹ֤אמֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות טז/טעמים#טז כט|שמות טז,כט]] (ל!=הַשַׁבָּת֒): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יח/טעמים#יח כה|שמות יח,כה]] (ל!=וַיִתֵּ֥ן): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות כ/טעמים#כ ב|שמות כ,ב]] (ל!=לֹֽ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון, ויש קו אחד בלבד באות יו"ד השניה הנוטה כמרכא; אך סביר שהקו באות יו"ד מתפקד בתור מרכא של הטעם התחתון וגעיה של הטעם העליון כאחד. #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=<לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וְכׇל־תְּמוּנָ֡֔ה): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=מִמַּ֡֔עַל): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וַאֲשֶׁ֥֣ר): מרכא ומונח באות שי"ן, למרות שיש מרכא בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד #[[שמות כ/טעמים#כ ד|שמות כ,ד]] (ל!=לֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה): אות חי"ת שווּאה במקום חטף פתח #[[שמות כ/טעמים#כ ז|שמות כ,ז]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֜ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=אֱלֹהֶ֑֑֗יךָ): טעם האתנח נכתב פעמיים מתחת לאות ה"א, לפני הסגול ולאחריו (!) #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=כָל־מְלָאכָ֡֜ה): פזר לטעם העליון לפני אזלא לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ): געיה לטעם העליון לפני מונח לטעם התחתון (באות כ"ף סופית) #[[שמות כ/טעמים#כ י|שמות כ,י]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כא/טעמים#כא ט|שמות כא,ט]] (ל!=יַעֲשֶׂה־לָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל!=לָ֑ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כב/טעמים#כב כא|שמות כב,כא]] (ל?=לֹּ֥א תְעַנּֽוּן): למ"ד דגושה? #[[שמות כב/טעמים#כב כח|שמות כב,כח]] (ל=תִּתֶּן־לִּֽי): למ"ד דגושה #[[שמות כו/טעמים#כו ג|שמות כו,ג]] (ל?!=תִּֽהְיֶ֙יּןָ֙): יו"ד דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז ה|שמות כז,ה]] (ל?!=כַּרְכֹּ֥בּ): בי"ת דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז טו|שמות כז,טו]] (ל!=חְמֵ֥שׁ): שווא באות חי"ת #[[שמות כח/טעמים#כח א|שמות כח,א]] (ל?=אִתּ֔וֹ): שתי נקודות לטעם זקן קטן? #[[שמות כח/טעמים#כח י|שמות כח,י]] (ל!=הַשִׁשָּׁ֧ה): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[שמות כח/טעמים#כח כז|שמות כח,כז]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם #[[שמות כט/טעמים#כט כב|שמות כט,כב]] (ל!=וְאֶת־הֲחֵ֙לֶב֙): חטף פתח באות ה"א #[[שמות כט/טעמים#כט כג|שמות כט,כג]] (ל!=וַֽחַלַּ֨ת): פתח באות וי"ו #[[שמות ל/טעמים#ל ח|שמות ל,ח]] (ל!=הָעֲרְבַּ֖יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[שמות ל/טעמים#ל לו|שמות ל,לו]] (ל?=מִמֶ֜נָּה [2]): חסר דגש באות מ"ם השניה? #[[שמות לא/טעמים#לא טו|שמות לא,טו]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לב/טעמים#לב יז|שמות לב,יז]] (ל!=בַּֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[שמות לב/טעמים#לב יט|שמות לב,יט]] (ל!=וַיְּשַׁבֵּ֥ר): דגש באות יו"ד #[[שמות לג/טעמים#לג י|שמות לג,י]] (ל=וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לג/טעמים#לג טז|שמות לג,טז]] (ל!=וְנִפְלֵ֙ינוּ֙): צירה באות למ"ד (במקום חיריק) #[[שמות לד/טעמים#לד יט|שמות לד,יט]] (ל!=וָשֶֽׁה): נקודת שי"ן ימנית #[[שמות לה/טעמים#לה ג|שמות לה,ג]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לה/טעמים#לה ז|שמות לה,ז]] (ל!=שִׂטִּֽים): נקודת שי"ן שמאלית #[[שמות לה/טעמים#לה כ|שמות לה,כ]] (ל=וַיֵּֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=טָוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לה/טעמים#לה לב|שמות לה,לב]] (ל!=מַֽחַשָׁבֹ֑ת): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[שמות לח/טעמים#לח יב|שמות לח,יב]] (ל?!=עַמּוּדֵיהֶ֥ם): בקו של טעם מרכא במקום מונח?{{הערה|ייתכן שרק נשמט הקו התחתון של טעם המונח.}} #[[שמות לח/טעמים#לח כ|שמות לח,כ]] (ל!=וְֽכׇל הַיְתֵדֹ֞ת): חסר מקף #[[שמות לח/טעמים#לח כא|שמות לח,כא]] (ל=הַלְוִּיִּ֔ם): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מִלְמַ֙טָּה֙): חסר דגש באות למ"ד #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[שמות לז/טעמים#לז כה|שמות לז,כה]] (ל=רֳחְבּ֜וֹ): קמץ קטן במהדורתנו ג. מתיגת הזקף #[[שמות ח/טעמים#ח א|שמות ח,א]] (ל=עַל־הַ֨נְּהָרֹ֔ת): מקום המתיגה #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל=וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה): מקום המתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה כ|שמות כה,כ]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה לד|שמות כה,לד]] (ל=מְשֻׁקָּדִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות כו/טעמים#כו יז|שמות כו,יז]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות ל/טעמים#ל לב|שמות ל,לב]] (ל=וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ): מקום המתיגה #[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה יא|שמות לה,יא]] (ל=אֶת־הַ֨מִּשְׁכָּ֔ן): מקום המתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=וְכׇל־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[שמות לו/טעמים#לו כב|שמות לו,כב]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז ט|שמות לז,ט]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז טז|שמות לז,טז]] (ל=וְאֶת־הַקְּשָׂוֺ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לט/טעמים#לט י|שמות לט,י]] (ל=וַיְמַלְאוּ־ב֔וֹ): אין מתיגה ===ספר ויקרא=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[ויקרא ד/טעמים#ד לה|ויקרא ד,לה]] (ל!=וְאֶת־כׇּל־חֶלְבָּ֣ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ה/טעמים#ה ז|ויקרא ה,ז]] (ל!=תַגִּ֣יע): חסר פתח גנוב באות עי"ן #[[ויקרא ה/טעמים#ה יב|ויקרא ה,יב]] (ל!=אֶת־אַזְכָּרָתָה֙): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ו/טעמים#ו ג|ויקרא ו,ג]] (ל!=אֶת־הַדֶּ֗שׁן): חסר סגול באות שי"ן #[[ויקרא ו/טעמים#ו ו|ויקרא ו,ו]] (ל!=תִכְבֶֽה): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ז/טעמים#ז יב|ויקרא ז,יב]] (ל!=בַשָּֽׁמֶן): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ח/טעמים#ח טז|ויקרא ח,טז]] (ל!=<וְאֶֽת חֶלְבְּהֶ֑ן>): חסר מקף #[[ויקרא ח/טעמים#ח כד|ויקרא ח,כד]] (ל!=וַיִתֵּ֨ן): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כח|ויקרא ח,כח]] (ל!=וַיִקַּ֨ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כט|ויקרא ח,כט]] (ל!=וַיִקַּ֤ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י א|ויקרא י,א]] (ל!=וַיִתְּנ֤וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י ד|ויקרא י,ד]] (ל=קִ֠רְב֞וּ): תלישא וגרשיים כשיטת רוב כתבי־היד, כל טעם באות הראויה לו.{{הערה|במהדורתנו "קִ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}רְב{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}וּ", לפי שיטת הכתר באות הראשונה (גרשיים ואחר כך תלישא גדולה), ובתוספת טעם כפול בהברה המוטעמת.}} #[[ויקרא יג/טעמים#יג ג|ויקרא יג,ג]] (ל!=הַנֶּ֙גֶע֙): סגול באות גימ"ל #[[ויקרא יג/טעמים#יג כו|ויקרא יג,כו]] (ל!=אֵֽין־בַּבֶּהֶ֙רֶת֙): סגול באות בי"ת #[[ויקרא יג/טעמים#יג נ|ויקרא יג,נ]] (ל!=אֶת־הַנָ֑גַע): חסר דגש באות נו"ן #[[ויקרא יד/טעמים#יד כא|ויקרא יד,כא]] (ל!=בָּ֥לוּל): טעם המרכא באות בי"ת #[[ויקרא יד/טעמים#יד כה|ויקרא יד,כה]] (ל!=אֹֽזֶן־הַמִטַּהֵ֖ר): חסר דגש באות מ"ם #[[ויקרא יד/טעמים#יד נג|ויקרא יד,נג]] (ל!=אֶת־הַצִפֹּ֧ר): חסר דגש באות צד"י #[[ויקרא טו/טעמים#טו ח|ויקרא טו,ח]] (ל!=וְכִֽי־יָרֹ֛ק): בנקודת תביר (במקום מרכא) #[[ויקרא טז/טעמים#טז כא|ויקרא טז,כא]] (ל=עַ֨ל): קדמא במקום מונח #[[ויקרא כד/טעמים#כד י|ויקרא כד,י]] (ל!=הַיִּשְׁרְאֵלִ֔ית): בנקודת שי”ן ימנית #[[ויקרא כה/טעמים#כה כ|ויקרא כה,כ]] (ל?!=מַה־נֹּאכַ֤֖ל): מהפך וטפחא ביחד באות כ"ף? #[[ויקרא כה/טעמים#כה מו|ויקרא כה,מו]] (ל!=וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם): חטף פתח באות חי"ת #[[ויקרא כו/טעמים#כו כח|ויקרא כו,כח]] (ל!=עַל־חַטֹּאתֵיכֶם): חסר סילוק #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): חטף קמץ באות ה"א הראשונה, ואין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]] (ל=הָשַׁמָּ֖ה): אין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|ויקרא כו,מג]] (ל=בָּהְּשַׁמָּה֙): מפיק באות ה"א הראשונה #[[ויקרא כז/טעמים#כז לג|ויקרא כז,לג]] (ל=יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ): חסר דגש באות קו"ף לעומת הפסוק הקודם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): קמץ קטן במהדורתנו (וראו גם לעיל א. 26, 27, 28 ונוסח הכתר ב[[דברי הימים ב לו/טעמים#לו כא|דה"ב לו,כא]]) ג. מתיגת הזקף: #[[ויקרא ז/טעמים#ז כה|ויקרא ז,כה]] (ל=מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא ח/טעמים#ח כ|ויקרא ח,כ]] (ל=וְאֶת־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא ט/טעמים#ט יט|ויקרא ט,יט]] (ל=וּמִן־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא יד|ויקרא יא,יד]] (ל=וְאֶת־הַ֨דָּאָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא לג|ויקרא יא,לג]] (ל=וְכָל־כְּלִי־חֶ֔רֶשׂ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו יב|ויקרא טו,יב]] (ל=וְכָל־כְּלִי־עֵ֔ץ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו כב|ויקרא טו,כב]] (ל=וְכָל־הַנֹּגֵ֔עַ): אין מתיגה #[[ויקרא כ/טעמים#כ יז|ויקרא כ,יז]] (ל=וְנִכְרְת֔וּ): אין מתיגה #[[ויקרא כא/טעמים#כא ח|ויקרא כא,ח]] (ל=וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ): אין מתיגה #[[ויקרא כב/טעמים#כב יב|ויקרא כב,יב]] (ל=וּבַת־כֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[ויקרא כה/טעמים#כה יב|ויקרא כה,יב]] (ל=מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז ט|ויקרא כז,ט]] (ל=וְאִם־בְּהֵמָ֔ה): אין מתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז כה|ויקרא כז,כה]] (ל=וְכָל־עֶרְכְּךָ֔): אין מתיגה ===ספר במדבר=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[במדבר ב/טעמים#ב יד|במדבר ב,יד]] (ל!=וְמַטֵּ֖ה): שווא באות וי"ו #[[במדבר ב/טעמים#ב טו|במדבר ב,טו]] (ל!=חֲמִשָׁ֤ה): חסר דגש באות שי"ן #[[במדבר ג/טעמים#ג ל|במדבר ג,ל]] (ל!=אֶלִיצָפָ֖ן): נקודות החטף חסרות באות אל"ף #[[במדבר ד/טעמים#ד מט|במדבר ד,מט]] (ל!=בְּיַד מֹשֶׁ֔ה): חסר מקף #[[במדבר ז/טעמים#ז יח|במדבר ז,יח]]: מכאן ואילך אין ניקוד ברוב התיבות בכתי"ל (וכך הוא בעוד כתבי־יד ובחלק מהדפוסים), עד סוף היום השנים עשר ([[במדבר ז/טעמים#ז פג|פסוק פ"ג]]); הטעמים והגעיות מסומנים. #[[במדבר ז/טעמים#ז ס|במדבר ז,ס]] (ל!=בִנְיָמ֑͏ִן): האתנח מימין החיריק באות מ"ם #[[במדבר ז/טעמים#ז עב|במדבר ז,עב]] (ל!=בָּן־עׇכְרָֽן): קמץ באות בי"ת #[[במדבר ח/טעמים#ח יח|במדבר ח,יח]] (ל=וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם): פשטא וזקף קטן במקום טפחא ואתנח #[[במדבר ט/טעמים#ט ג|במדבר ט,ג]] (ל!=הָֽעֲרְבַּ֛יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[במדבר י/טעמים#י ט|במדבר י,ט]] (ל!=וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם): חטף פתח באות וי"ו #[[במדבר י/טעמים#י טו|במדבר י,טו]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר יא/טעמים#יא כו|במדבר יא,כו]] (ל!=וַיִשָּׁאֲר֣וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר יב/טעמים#יב ט|במדבר יב,ט]] (ל!=וַיִּֽחַרְאַ֧ף): שתי התיבות חוברו ללא רווח ביניהן (במקום מקף), ואף נכתב שווא באות רי"ש! #[[במדבר טו/טעמים#טו לח|במדבר טו,לח]] (ל?=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר טז/טעמים#טז כא|במדבר טז,כא]] (ל!=וַאַכַלֶּ֥ה): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[במדבר טז/טעמים#טז כז|במדבר טז,כז]] (ל!=מִשְׁכַּן־קֹ֛רֶח): סגול באות קו"ף #[[במדבר יז/טעמים#יז יב|במדבר יז,יב]] (ל!=אֶל־תּ֣וֹך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[במדבר יז/טעמים#יז כז|במדבר יז,כז]] (ל?!=אָבָֽדְנּוּ): נקודת דגש באות נו"ן? #[[במדבר יט/טעמים#יט כא|במדבר יט,כא]] (ל?!=לָּהֶ֖ם): למ"ד דגושה? #[[במדבר כא/טעמים#כא א|במדבר כא,א]] (ל?=הָאֳתָרִ֑ים): קמץ חטוף באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב ט|במדבר כב,ט]] (ל?!=הָאֶ֖לֶּה): סגול באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב כג|במדבר כב,כג]] (ל!=מִן־הַדֶ֔רֶךְ): חסר דגש באות בי"ת #[[במדבר כד/טעמים#כד יג|במדבר כד,יג]] (ל!=מִלִבִּ֑י): חסר דגש באות למ"ד #[[במדבר כה/טעמים#כה ב|במדבר כה,ב]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]] (ל=הָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[במדבר כו/טעמים#כו ס|במדבר כו,ס]] (ל!=וַיִוָּלֵ֣ד): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר כז/טעמים#כז ט|במדבר כז,ט]] (ל!=לְאֶחָיו): חסר סילוק #[[במדבר לא/טעמים#לא לב|במדבר לא,לב]] (ל?=וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים או וַחֲמֵ֥שֶׁת־אֲלָפִֽים): "וחמשת" מוקפת ובגעיה, או מקף בתיבת משרת (במקום "וַחֲמֵ֥שֶׁת אֲלָפִֽים")? #[[במדבר לב/טעמים#לב כ|במדבר לב,כ]] (ל?=אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר לג/טעמים#לג יד|במדבר לג יד]] (ל?!=וַיַֽחֲנוּ֙): חסר דגש באות יו"ד, וספק געיה ימנית באותה אות יו"ד (במקום באות וי"ו) #[[במדבר לד/טעמים#לד כו|במדבר לד,כו]] (ל=בְנֵֽי־יִשָׂשכָ֖ר): אין דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר לד/טעמים#לד כח|במדבר לד,כח]] (ל?=פְּדַהְּאֵ֖ל): נקודת מפיק באות ה"א #[[במדבר לה/טעמים#לה כ|במדבר לה,כ]] (ל!=יֶהְדָּפֶ֑נּוּ): חסרות נקודות החטף קמץ באות דל"ת #[[במדבר לו/טעמים#לו א|במדבר לו,א]] (ל?=וַֽיִקְרְב֞וּ): חסר דגש באות יו"ד? ב. מתיגת הזקף: #[[במדבר ג/טעמים#ג לו|במדבר ג,לו]] (ל=וְכָל־כֵּלָ֔יו): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד כז|במדבר ד,כז]] (ל=לְכָל־מַשָּׂאָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד לב|במדבר ד,לב]] (ל=לְכָל־כְּלֵיהֶ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ו/טעמים#ו י|במדבר ו,י]] (ל=אֶל־הַכֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[במדבר ח/טעמים#ח ח|במדבר ח,ח]] (ל=וּמִנְחָת֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יד|במדבר י,יד]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יח|במדבר י,יח]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כב|במדבר י,כב]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כה|במדבר י,כה]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כו|במדבר י,כו]] (ל=וְעַל־צְבָ֔א): אין מתיגה #[[במדבר יח/טעמים#יח כט|במדבר יח,כט]] (ל=מִכָּל־חֶלְבּ֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר כח/טעמים#כח כח|במדבר כח,כח]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ג|במדבר כט,ג]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ט|במדבר כט,ט]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט יד|במדבר כט,יד]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר לא/טעמים#לא לה|במדבר לא,לה]] (ל=מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[במדבר לב/טעמים#לב לג|במדבר לב,לג]] (ל=וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת): אין מתיגה #[[במדבר לה/טעמים#לה ל|במדבר לה,ל]] (ל=כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ): מקום המתיגה ===ספר דברים=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[דברים א/טעמים#א לא|דברים א,לא]] (ל?!=יִשָׂא־אִ֖ישׁ): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? #[[דברים א/טעמים#א לח|דברים א,לח]] (ל=בִּן נוּן֙): חסר מקף #[[דברים א/טעמים#א לט|דברים א,לט]] (ל?!=יִירָשֽׁוּהָּ): נקודת מפיק מיותרת באות ה"א? #[[דברים ב/טעמים#ב ט|דברים ב,ט]] (ל!=אֶל־תָּ֙צַר֙): "אל" בסגול #[[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֖י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג טז|דברים ג,טז]] (ל=וְלָרֻאוּבֵנִ֨י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג כב|דברים ג,כב]] (ל?!=תְִּירָא֑וּם): חטף-חיריק באות תי"ו? #[[דברים ג/טעמים#ג כד|דברים ג,כד]] (ל=יְהֹוִ֗ה): נקודת חולם בשם הוי"ה בתוך כתב־היד? #[[דברים ד/טעמים#ד ז|דברים ד,ז]] (ל?!=בְּכָּל־קׇרְאֵ֖נוּ): דגש מיותר באות כ"ף? #[[דברים ד/טעמים#ד כא|דברים ד,כא]] (ל!=הִתְאַנֶּף־בִּ֖י): סגול באות נו"ן #[[דברים ד/טעמים#ד לה|דברים ד,לה]] (ל!=מִלְבַדּֽוֹ): חסר דגש באות למ"ד #[[דברים ד/טעמים#ד מג|דברים ד,מג]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ד/טעמים#ד מ|דברים ד,מ]] (ל!=עַל־הַ֣אֲדָמָ֔ה): פתח (במקום קמץ) באות ה"א הראשונה #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ>): חסרים המרכא ב"אנכי" והאתנח ב"אלהיך" לטעם העליון #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה ז|דברים ה,ז]] (ל!=לֹֽ֣א־תַעֲשֶֽׂה־לְךָ֥֣): חסר קדמא באות שי"ן לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יא|דברים ה,יא]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֨ת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=שֵׁ֣֤שֶׁת): מונח לטעם העליון לפני מהפך לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=יָמִ֣ים): חסר פשטא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יג|דברים ה,יג]] ל!=(לַיהֹוָ֣֥ה): מונח לטעם העליון לפני מרכא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יד|דברים ה,יד]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל=תִּֿרְצָֽח): חסר טפחא לטעם התחתון{{הערה|ברויאר הציע שהקו המאונך תחת האות צד"י משמש בכתי"ל כטפחא וסילוק כאחד.}} #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל!=תִּֿנְאָֽ֑ף): סילוק לטעם העליון לפני אתנח לטעם התחתון #[[דברים ו/טעמים#ו ג|דברים ו,ג]] (ל!=אֲבֹ֙תֶיךָ֙): הפשטא מלעיל נכתבה באות בי"ת (במקום באות תי"ו) #[[דברים ז/טעמים#ז ח|דברים ז,ח]] (ל!=וּמִשָּׁמְר֤וּ): נקודת שורוק באות וי"ו האחרונה (במקום חולם) #[[דברים ח/טעמים#ח ג|דברים ח,ג]] (ל!=אֶת הַמָּן֙): חסר מקף #[[דברים ט/טעמים#ט ג|דברים ט,ג]] (ל!=וְהַֽאַבַדְתָּם֙): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[דברים י/טעמים#י א|דברים י,א]] (ל!=שְׁנֵֽי־לֻוחֹ֤ת): בנקודות שורוק למרות הכתיב המלא וי”ו #[[דברים י/טעמים#י ו|דברים י,ו]] (ל=נָֽסְע֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים י/טעמים#י טו|דברים י,טו]] (ל!=הַזֶּה): חסר סילוק #[[דברים י/טעמים#י כב|דברים י,כב]] (ל!=מִצְרָ֑יְמָהּ): נקודת מפיק באות ה"א #[[דברים יב/טעמים#יב ב|דברים יב,ב]] (ל!=רַעֲנָן): חסר סילוק #[[דברים יב/טעמים#יב ג|דברים יב,ג]] (ל!=אֶת־מִזְבּחֹתָ֗ם): חסר שווא באות בי"ת #[[דברים יב/טעמים#יב ה|דברים יב,ה]] (ל=שָֽׁמָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים יב/טעמים#יב ל|דברים יב,ל]] (ל?=לֵאמֹ֗ר* או לֵאמֹ֨ר): טעם רביע או טעם קדמא?{{הערה|נראה שנקודת החולם התחברה לאות מ"ם ולכן נראית כמו קדמא.}} #[[דברים יב/טעמים#יב לא|דברים יב,לא]] (ל?!=כָּל־תּוֹעֲבַ֨ת): כ"ף דגושה? #[[דברים יג/טעמים#יג י|דברים יג,י]] (ל?=יָֽדְךָ֛): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים יג/טעמים#יג טו|דברים יג,טו]] (ל!=וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֧): "וְחָקַרְתָּ֧" בטעם דרגה (במקום תביר)! #[[דברים יג/טעמים#יג טז|דברים יג,טז]] (ל?=אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים טו/טעמים#טו ט|דברים טו,ט]] (ל!=עִם לְבָבְךָ֨): חסר מקף #[[דברים טז/טעמים#טז ג|דברים טז,ג]] (ל?=תִּזְכֹּר֔): בטעם זקף קטן (במקום רביע)? #[[דברים יז/טעמים#יז ז|דברים יז,ז]] (ל!=מִּקִּרְבֶּֽךָ): מ"ם דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח ד|דברים יח,ד]] (ל=תִּתֶּן־לּֽוֹ): למ"ד דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח יד|דברים יח,יד]] (ל?!=נָ֛תַן): בנקודת תביר (במקום מרכא)? #[[דברים כ/טעמים#כ יב|דברים כ,יב]] (ל?!=עָלֶֽיהָּ): נקודת מפיק באות ה"א? #[[דברים כא/טעמים#כא יא|דברים כא,יא]] (ל!=וְרָאִיתָ֙): חסר פשטא מלעיל #[[דברים כא/טעמים#כא יג|דברים כא,יג]] (ל=וְהֵסִ֩ירָה֩): טעם כפול בכתב־היד #[[דברים כא/טעמים#כא יח|דברים כא,יח]] (ל!=וְיסְּר֣וּ): חסר חיריק באות יו"ד #[[דברים כב/טעמים#כב יח|דברים כב,יח]] (ל=וְלָֽקְח֛וּ): געיה ובתיר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים כב/טעמים#כב יט|דברים כב,יט]] (ל!=לְשַּׁלְּחָ֖הּ): שי"ן דגושה #[[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]] (ל!=שַׁלְּחָ֖הֿ): סימן רפה באות ה"א (במקום מפיק) #[[דברים כג/טעמים#כג יב|דברים כג,יב]] (ל!=הַֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[דברים כג/טעמים#כג יג|דברים כג,יג]] (ל=שָׁ֖מָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים כג/טעמים#כג יח|דברים כג,יח]] (ל!=יִשְׂרָאֵל): חסר סילוק #[[דברים כד/טעמים#כד י|דברים כד,י]] (ל!=בְרֵֽעֲךָ): חסר טעם הטפחא #[[דברים כד/טעמים#כד טז|דברים כד,טז]] (ל!=אִ֥יש): חסרה נקודת שי"ן ימנית #[[דברים כה/טעמים#כה יח|דברים כה,יח]] (ל!=אַֽחַרֶ֔יךָ): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[דברים כה/טעמים#כה יא|דברים כה,יא]] (ל?!=וִקָֽרְבָה֙): חסרה נקודה שנייה לשווא באות וי"ו? #[[דברים כז/טעמים#כז יד|דברים כז,יד]] (ל?=וְאָֽמְר֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים כח/טעמים#כח א|דברים כח,א]] (ל?!=תִּשְׁמַּע֙): מ"ם דגושה? #[[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל!=בְהַמְתְּךָ֖): פתח באות ה"א #[[דברים כט/טעמים#כט כה|דברים כט,כה]] (א=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית ב. מתיגת הזקף #[[דברים י/טעמים#י ב|דברים י,ב]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יב/טעמים#יב א|דברים יב,א]] (ל=כָּל־הַיָּמִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יג/טעמים#יג יב|דברים יג,יב]] (ל=וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ח|דברים יז,ח]] (ל=אֶל־הַמָּק֔וֹם): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ט|דברים יז,ט]] (ל=וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט): אין מתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[דברים כב/טעמים#כב טז|דברים כב,טז]] (ל-כתיב!=הַֽנַּעַרָ֖): חסרות נקודות החטף באות עי"ן #[[דברים כח/טעמים#כח כז|דברים כח,כז]] (א-כתיב!=וּבַעְפֹלִ֔ים): אין דגש באות עי"ן, כך שחסר דגש באות טי"ת בקרי "וּבַטְחֹרִ֔ים" #[[דברים כח/טעמים#כח ל|דברים כח,ל]] (א-כתיב!=יִשְׁגָלֶ֔נָּה): אין דגש באות גימ"ל, כך שחסר דגש באות כ"ף בקרי "יִשְׁכָבֶ֔נָּה" #[[דברים כט/טעמים#כט כב|דברים כט,כב]] (א=וּצְבֹיִי֔ם): מקום החיריק לעומת הטעם (אין הערת כתיב) ==מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות== להלן רשימה של '''חטפים באותיות לא גרוניות בתורה''' בכתי"ל או בכתר ארם צובה. חטפים אלה באים להורות על '''הנעת השווא''', ובמקומם הוספנו במהדורתנו סימן מיוחד מעל האות השווּאה (להסבר מפורט ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|פרק השני]]''' של המבוא למהדורתנו). לרשימה של החטפים בספרי הנביאים וכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: חטפים באותיות לא גרוניות|כאן]]'''. {{מ:טעמי המקרא|12}} {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבראשית}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (33 פריטים): [[בראשית א/טעמים#א יח|א,יח]] (א[ס],ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל); [[בראשית ב/טעמים#ב יב|א,יב]] (א[ס],ל=וּֽזֲהַ֛ב); [[בראשית ב/טעמים#ב כג|א,כג]] (ל=לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (א[ס],ל=תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה); [[בראשית י/טעמים#י ג|י,ג]] (ל=אַשְׁכֲּנַ֥ז); [[בראשית יב/טעמים#יב ג|יב,ג]] (ל=וַאֲבָֽרֲכָה֙); [[בראשית יח/טעמים#יח כא|יח,כא]] (א[ס],ל=אֵֽרֲדָה־נָּ֣א); [[בראשית כב/טעמים#כב יח|כב,יח]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כד/טעמים#כד ס|כד,ס]] (ל=וַיְבָרֲכ֤וּ); [[בראשית כה/טעמים#כה כב|כה,כב]] (ל=וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו ד|כו,ד]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו יב|כו,יב]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז יט|כז,יט]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כז/טעמים#כז כט|כז,כט]] (ל=וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ); [[בראשית כז/טעמים#כז לא|כז,לא]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז לג|כז,לג]] (ל=וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז לד|כז,לד]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (א[ס]=הַֽבֲרָכָ֨ה); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז מא|כז,מא]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח ו|כח,ו]] (א[ס],ל=בְּבָרֲכ֣וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח יד|כח,יד]] (ל=וְנִבְרֲכ֥וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ג|כט,ג]] (א[ס],ל=וְגָלֲל֤וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ח|כט,ח]] (ל=וְגָֽלֲלוּ֙); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (ל=בָּרֳהָטִ֖ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (א[ס],ל=בְּשִֽׁקֲת֣וֹת); [[בראשית ל/טעמים#ל מא|ל,מא]] (ל=בָּרֳהָטִ֑ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית לח/טעמים#לח יב|לח,יב]] (ל=עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י); [[בראשית מח/טעמים#מח ט|מח,ט]] (ל=וַאֲבָרֲכֵֽם); [[בראשית מח/טעמים#מח כ|מח,כ]] (ל=וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם); [[בראשית מט/טעמים#מט כג|מט,כג]] (ל=וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בשמות}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (16 פריטים): [[שמות ג/טעמים#ג יח|ג,יח]] (ל=נֵֽלֲכָה־נָּ֞א); [[שמות ד/טעמים#ד יח|ד,יח]] (ל=אֵ֣לֲכָה); [[שמות ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=נֵ֣לֲכָה); [[שמות ז/טעמים#ז כז|ז,כז]] (א[ס]=בַּֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ז/טעמים#ז כט|ז,כט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ח/טעמים#ח א|ח,א]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ד|ח,ד]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ה|ח,ה]] (א[ס],ל=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ז|ח,ז]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֗ים); [[שמות ח/טעמים#ח ח|ח,ח]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ט|ח,ט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (א[ס]=הָֽרֲוָחָ֔ה); [[שמות טו/טעמים#טו י|טו,י]] (ל=צָֽלֲלוּ֙); [[שמות כג/טעמים#כג כט|כג,כט]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֛נּוּ); [[שמות כג/טעמים#כג ל|כג,ל]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֖נּוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בויקרא}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (4 פריטים): [[ויקרא ו/טעמים#ו יא|ו,יא]] (ל=יֹֽאכֲלֶ֔נָּה); [[ויקרא ו/טעמים#ו יט|ו,יט]] (ל=יֹאכֲלֶ֑נָּה); [[ויקרא ט/טעמים#ט כג|ט,כג]] (ל=וַֽיְבָרֲכ֖וּ); [[ויקרא י/טעמים#י י|י,י]] (ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבמדבר}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (18 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (א[ס]=הַקֳּהָתִֽי [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ד/טעמים#ד ז|ד,ז]] (א[ס]=אֶת־הַקֳּעָרֹ֤ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ה/טעמים#ה יח|ה,יח]] (ל=הַמְאָֽרֲרִֽים); [[במדבר ה/טעמים#ה יט|ה,יט]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַמְאָֽרֲרִ֑ים [1]); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים [2]); [[במדבר ה/טעמים#ה כז|ה,כז]] (ל=הַמְאָֽרֲרִים֙); [[במדבר ו/טעמים#ו כג|ו,כג]] (ל=תְבָרֲכ֖וּ); [[במדבר ו/טעמים#ו כז|ו,כז]] (ל=אֲבָרֲכֵֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז לב|טז,לב]] (ל=כׇּל־הָרֲכֽוּשׁ); [[במדבר יח/טעמים#יח י|יח,י]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[במדבר יח/טעמים#יח יג|יח,יג]] (ל=יֹאכֲלֶֽנּוּ); [[במדבר כג/טעמים#כג יח|כג,יח]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[במדבר כג/טעמים#כג כה|כג,כה]] (ל=תְבָרֲכֶֽנּוּ); [[במדבר כד/טעמים#כד ט|כד,ט]] (ל=מְבָרֲכֶ֣יךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה יח|כה,יח]] (א[ס]=כִּ֣י צֹרֲרִ֥ים); [[במדבר לב/טעמים#לב לה|לב,לה]] (ל=וְיָגְבֳּהָֽה [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר לג/טעמים#לג נה|לג,נה]] (ל=וְצָרֲר֣וּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בדברים}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (9 פריטים): [[דברים ה/טעמים#ה כג|ה,כג]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[דברים ח/טעמים#ח ב|ח,ב]] (ל=הֹלִֽיכֲךָ֜); [[דברים ח/טעמים#ח טו|ח,טו]] (ל=הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜); [[דברים טו/טעמים#טו כ|טו,כ]] (ל=תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙); [[דברים טו/טעמים#טו כב|טו,כב]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[דברים כד/טעמים#כד יג|כד,יג]] (ל=וּבֵֽרֲכֶ֑ךָּ); [[דברים כח/טעמים#כח לט|כח,לט]] (א=תֹאכֲלֶ֖נּוּ); [[דברים כט/טעמים#כט ז|כט,ז]] (א=הַֽמֲנַשִּֽׁי); [[דברים לב/טעמים#לב י|לב,י]] (א=יְסֹבֲבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנֲנֵ֔הוּ); [[דברים לב/טעמים#לב יח|לב,יח]] (א=מְחֹלֲלֶֽךָ); [[דברים לב/טעמים#לב לו|לב,לו]] (א=כִּֽי־אָ֣זֲלַת). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} ==מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)== ===הגדרות יסוד ושיטת ברויאר=== הַגַּעְיָה (שנקרא גם "מאריך" או "מעמיד" או "מתג"), קו מאונך קטן מתחת לאות, הנכתב בדרך כלל בשמאלו של הניקוד – הוא הסימן היחיד שאי-אפשר לשחזר אותו בוודאות כמעט-מוחלטת בכל מקום בחלקים החסרים בכתר ארם צובה. קושי זה שייך בעיקר בגעיה הקלה,{{הערה|המצב שונה בסוגים אחרים של געיות, כגון הגעיות הכבדות בהברות סגורות, שבשבילן יש כללי מסורה מובהקים וסימונן בכתבי־היד הטברנים כמעט זהה. לגבי סימון הגעיות בכתי"ל סיכם ייבין: "בגעיות דומה הוא ל'''א''' בכעט בשלמות בכל סוגי הגעיה הכבדה וגעית־שוא, ועל פי רוב גם בגעיה לתיקון הקריאה, אך מרבה הוא מ'''א''' בסימון הגעיות הקלות לסוגיהן" (נו.3, עמ' 358).}} שלפי הכללים מנוקדת בתנועה פתוחה גדולה או קטנה שאינה סמוכה לטעם.{{הערה|ראו ייבין, טו.1 עמ' 138; כהן, פרקי מבוא מלכים, הערה 7.}} על פי שיטת הרב ברויאר, הגעיה באה "לציין נחץ משני הנוסף על ההטעמה העיקרית. נחץ הוא הטעמה שאיננה מבוצעת על ידי נגינה, להבדיל מן ההטעמה המסומנת בטעמים, המבוצעת על ידי נגינה... בעל הקריאה צריך להטעים את ההברה הזו בהטעמה משנית, וההטעמה העיקרית במילה היא בהברה המוטעמת."{{הערה|מתוך "הנחיות לקורא" בראש תיקון קוראים חורב בשיטת ברויאר, עמ' יז; הדברים מבוססים על מה שכתב ברויאר ב'''טעמי המקרא''', עמ' 173.}} ואולם ישראל ייבין הציע תיאור רחב ועשיר יותר לתפקידן של כלל הגעיות, והדגיש את מקומן במערכת הנגינה של הטעמים: :בדרך כלל מציאותה של געיה מן הגעיות בתיבה קשורה בשני סוגי גורמים: א. התנאים '''המוסיקליים''' של התיבה, היינו: באיזה טעם התיבה מוטעמת, מן המשרתים או מן המפסיקים, מה הם הטעמים שלפניה ושלאחריה; ב. התנאים '''הפונטיים''' של התיבה, היינו: אם יש בה עיצורים חלשים מאיזו בחינה שהיא, כגון עיצורים גרוניים, עיצורים דומים, וכיוצא באלו, וכן אם יש תנאים פוניטיים כאלה, בגללם יש לחשוש שעיצור כלשהוא עלול לא ליהגות כראוי. פעולתם של שני גורמים אלה מותנים במבנה התיבה להברותיה, אם הן פתוחות או סגורות, ומה מרחקן מן ההברה המוטעמת. :לפי זה נוכל לקבוע: אם תיבה באה בתנאים מוסיקליים מסוימים והיא בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''מוסיקלי''', וכך הן רוב הגעיות. :ואם תיבה יש בה עיצורים מסויימים ויש חשש שלא ייהגו כראוי, והתיבה בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''פוניטי''', והן מיעוט הגעיות. :יש כמה סוגים, שבהם אין לנו ודאוּת בטיב הגעיה אם פוניטית היא אם מוסיקלית... אמנם, ידיעתה או אי־ידיעתה של מהות הגעיה פירושה אך ורק ידיעה או אי־ידיעה של סיבת הגעיה, אם הוטעמה געיה זו מסיבה מוסיקלית או פוניטית. אין פירושה, כמובן, ידיעה של מהות הגעיה גופה; שכן אין לנו כל יסוד להניח שגעיה מוסיקלית וגעיה פוניטית שונות זו מזו במהותן או בדרך השמעתן. ההבחנה בין הגעיות משמעותה אך ורק בהחנה במקורן ובסיבתן.{{הערה|ייבין, יא.5, עמ' 92-93.}} הרב ברויאר לא מצא צורך לשחזר את הגעיות הקלות בכתר, כי אין לדעתו שיטה אחת מובהקת לסימון געיות קלות שאותה חייבים לבצע במלואה ע"פ המסורה: אין חובה לסמן געיה קלה בכל תיבה שראויה לכך, וגם אם נטייתו של הסופר היא לסמן אותן בתיבות בעלות מבנה מסויים – תמיד יהיו גם חריגים, בגלל שלא מדובר על חובה אלא על נטייה. ואלה דבריו בהרחבה מתוך מאמר שנכתב בעקבות הוצאתו של הכרך הראשון למקראות גדולות הכתר: :לאמיתו של דבר, אין כל מחלוקת בין המהדירים של שתי המהדורות האלה, אלא מר אמר חדא ומר אחר חדא ולא פליגי. פרופ' כהן ביקש למסור לציבור את נוסח המקרא על פי הכתר, ואין איש יכול לשלול את הערך למסור ואת החשיבות של מפעל כגון זה, ואילו אני בקישתי למסור לציבור את נוסח המקרא, כפי שהוא ראוי להיות נכתב ונקרא – הלכה למעשה; וגם זו היא משימה שאי אפשר לשלול את חשיבותה. אולם הבדל זה שבין מגמות שתי המהדורות גורר אחריו הבדל של מהות. פרופ' כהן העתיק את נוסח בן-אשר, משום שבן-אשר היה גדול המסרנים והנקדנים והמגיהים, שלא קם כמוהו לפניו ולאחריו. משום כך היה רשאי להעתיק את נוסח הכתר כמות שהוא. ואילו אני העתקתי את נוסח בן-אשר, משום שרק הנוסח הזה ראוי להיות נכתב ונקרא הלכה למעשה; שהרי כל ישראל כבר קיבלו על עצמם את נוסח הנמקרא על פי שיטת בן-אשר. משום כך יכולתי להעתיק את נוסח הכתר רק בתחום הכתיב וכן גם ברוב העניינים הנוגעים לניקוד ולטעמים. כנגד זה לא יכולתי להעתיק מן הכתר את נוסח הגעיות הקלות וגעיות 'היה', 'חיה'. שכן בתחום זה לא היתה לבן אשר שיטה עקיבה וחד משמעית, אלא 'נטיות' בלבד... אכן יש בכתר רבבות תיבות, שנוסח הגעיות הקלות שבהן איננו מביע את דעתו המחייבת של בן אשר; ובן אשר עצמו היה מודה, שמי שסוטה ממנהגו באותן תיבות אינו משתבש, ולא עוד, אלא הוא עצמו היה משנה ממנהגו בתיבות אלה, אילו ניקד טופס נוסף של המקרא. משום כך "שיטה" זו של בן-אשר – שלאמיתו של דבר איננה בגדר שיטה כלל – איננה כדאי לדחות מפניה את השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר. לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר; שכן ישראל קיבלו על עצמם את שיטת בן-אשר במקום שההן שלו הן, והלאו שלו לאו – ולא במקום שהן ולאו רפיא בידיה, ושניהם כאחד טובים. :וראוי לציין כאן עוד: הכתר לא הגיע לידינו בשלמות, אלא חסרים בו ספרים אחדים, ביניהם כמעט כל התורה. בספרים אלה אין המהדיר יכול להעתיק את נוסח בן-אשר מן הכתר, אלא הוא חייב לשחזר את הנוסח הזה, כפי שהוא עולה מאליו מתוך המסורה ומתוך כתבי היד הקרובים לכתר. אולם דבר זה הוא אפשרי רק באותם התחומים, שבהם היתה לבן-אשר דעה ברורה ומחייבת – לכאן או לכאן. כנגד זה אי אפשר לשחזר את נוסח בן-אשר בתחום הגעיות הקלות; שהרי בן-אשר בעצמו לא היה מסוגל לשחזר את הנוסח שלו בתחום זה – אילו אבד מידיו הכתר, כדרך שהוא אבד מידינו. משום כך זו תהיה דרכו של המהדיר שלנו בספרים, שהכתר לא נשתמר בה: הוא יעתיק את נוסח הגעיות הקלות מתוך כתב-יד לנינגרד, אך יבצע בו שינויים אחדים כדי להתאימו במידת האפשר לשיטת בן-אשר. אולם נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר. ודבר זה לא ישתנה בהרבה גם אחרי שייעשו בו השינויים המוצעים. ואילו קבלתי גם אני את הנוסח הזה, הייתי מורה בזה לכל 'בעלי הקריאה' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: עליהם לקרוא בציבור את נוסח הגעיות הקלות, כפי שעלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד – שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות... ורק הנוסח הזה, שלאמיתו של דבר איננו אלא נוסח כלאיים של סופר קדמון וחוקר בן זמננו – רק הוא הנוסח הנכון, המתאים למסורה. וכדאי הוא הנוסח הזה לדחות מפניו את הנוסח הברור והיציב, שכל ישראל כבר קבלו על עצמם זה דורות רבים. אני לא הייתי מסוגל להורות כך לציבור, וספק בעיניי אם פרופ' כהן עצמו היה מסוגל לכך.{{הערה|מרדכי ברויאר, "מהדורה חדשה של מקראות גדולות", '''עמודים''' מא,ב (תשנ"ג), עמ' 72-77. המובאה כאן מתוך עמ' 74-75, בדיוק באותו היקף שכבר צוטט ע"י מנחם כהן בראש פרקי המבוא למלכים (עמ' *1-*2). לאחר הציטוט העיר כהן: "עד כאן לשונו של הרב ברויאר, והיא אמנם משקפת בצורה תמציתית את עיקרי תפישתו בנושא שלפנינו, כפי שהביעה במקומות שונים."}} לכן העתיק הרב ברויאר את הגעיות בכתר כפי שהן (ובמקומות שהכתר חסר העתיק מכתי"ל), ואחר כך הוסיף עליהן געיות קלות נוספות בעקביוּת בכל תיבה שראויה לכך (וכמו שמקובל בדפוסים). את התוספות ציין על ידי קו קצר במיוחד, כדי להבחין בינן לבין הגעיות שמקורן בכתבי־היד עצמם. מטרתה של הוספת הגעיות בכל תיבה הראויה לכך בידי הרב ברויאר הייתה כמובן לעזור לקורא לבצע "נחץ משני" כראוי ובעקביות. ===הביקורת על שיטת ברויאר=== ב"מקראות גדולות הכתר" מתחו ביקורת מפורטת על שיטתו של הרב ברויאר בעניין הגעיות. בפרקי המבוא שהקדיש לנושא זה בסוף כרך מלכים, ביקש מנחם כהן להוכיח חמש נקודות חשובות המכוונות מול יסודות שיטתו של הרב ברויאר, וכך סיכם אותן: :א. שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו. :ב. שלא זו בלבד שאין ריבוי הגעיות דהאידנא הולם את שיטתו של בן-אשר, אלא שהוא זר גם למעגל המסירה של 'נוסח המסורה' בכללותו, כפי שעולה מכתבי היד שנכתבו במעגל זה במשך מאות שנות מסירה בימי הביניים. :ג. ששיטת ריבוי הגעיות נולדה ונתקיימה במשך מאות שנים במרחב מחיה של נוסחים הרחוקים מ'נוסח המסורה' גם מבחינות אחרות: בנוסח האותיות ובנוסח הניקוד והטעמים. :ד. שהרכבת שיטת ריבוי הגעיות על 'נוסח המסורה' היא הרכבה מלאכותית, שנעשתה לראשונה בעידן הדפוס ע"י יעקב בן חיים, מהדיר מהדורת היסוד הראשונה של 'מקראות גדולות', מתוך אי-הכרה מספקת של הנושא. :ה. שבעידן הדפוסים עברה השיטה שינויים בעניינים מהותיים ע"י מהדירים בעלי השפעה בתקופות שונות, ואין כל הצדקה להגדיר את סימון הגעיות שבדפוסים "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה עידן ועידנים" כלשונו של הרב ברויאר. הניתוח המרשים שעשה כהן אח"כ (על בסיס דגם של ממצאי הגעיות בחלק מספר מלכים בכתר) מאושש את חמשת הטיעונים שלו, ולגבי ההוכחות שלו לנקודות ב'-ד' אין מה להוסיף, כי ברור שמדובר על עובדות היסטוריות. אמנם הנקודות הרלוונטיות ביותר בשביל מהדורת מקרא הן דווקא הראשונה והחמישית. ולמרות שכהן אכן הצליח להוכיח את נקודות א' וה' כפי שהוא ניסחן, אין בניסוחן כדי לעשות צדק מלא בנושא שלנו, וניתן להסתייג בכל אחת מהן במידה ניכרת. בנקודה הראשונה כתב כהן: "שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו". לגבי החלק האחרון של המשפט ברור לגמרי שכהן צודק: בן-אשר עצמו לא היה מסמן געיות כמו דפוסי ימינו. ולגבי החלק הראשון של המשפט, הביא כהן ממצאים מרשימים על סימון הגעיות בכתר כדי להוכיח שבן-אשר אכן פעל לפי שיטה. אמנם לגבי "השיטה" שלפיה פעל בן-אשר לפי כהן, כדי לגלות את נקודת התורפה שבקביעה זו יש להצביע קודם כל על העובדה שביקורתו של כהן התמקדה על שיטת הרב ברויאר באופן ישיר, ואילו רק בהערה אחת הזכיר כהן שגם ישראל ייבין אחז באותה עמדה זו בדיוק: "הרב ברויאר איננו בודד בהנחה זו. למרבה הפליאה נוקט בה גם פרופ' ישראל ייבין (ראה ייבין, כא"צ, ע' 139). ייבין עצמו בדק את כל הממצא ב'כתר' (ראה שם, ע' 140) וספר בכל המקרא רק כ-35 תיבות המסומנות בגעיה קלה בטעמים מחברים, מתוך אלפי תיבות בטעמים כאלה במבנה של געיה קלה. תמוה הדבר, כיצד אפשר ליישב ממצא כזה עם ההנחה בדבר חוסר שיטתיות".{{הערה|כהן, שם, הערה 8.}} כל "פליאה" ו"תמיהה" אומרת דרשני, ובמיוחד כשמדובר בספר כמו זה של ייבין, שבו הקדיש שני חלקים מלאים ומפורטים (מתוך חמישה חלקים בספר כולו) הכוללים ניתוח קפדני של אלפי נתונים לגבי תופעת הגעיות בכתר (חלק שני על הגעיה בכ"א הספרים, וחלק רביעי על הגעיה בספרי אמ"ת). ולכן ראוי להביא את דברי ההסבר הכלליים של ייבין לשיטתו, שנכתבו מיד לאחר שהתייחס אל כללי הגעיה הקלה שנוסחו בדורות האחרונים (ובמיוחד ע"י יצחק בער): :מכל זה מסתבר, שאין להניח קיום שיטה מיוחדת של ב"א בהטעמת הגעיה הקלה. רק זה בלבד נכון: בעוד שבער דורש לסמן את הגעיה הקלה בכל מקום לפי כללים מסוימים, כתבי־היד העתיקים, ו''א'' והקרובים לו בכללם, מסמנים אותה אמנם לפי אותם כללים, אבל לא בכל מקום, אלא לפרקים בלבד, ומידת סימונה שונה בכתבי־היד השונים. :אם נבדוק את שיטת הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' נראה, מצד אחד, חוסר כל עקיבות, כלומר: נוכל למצוא עשרות דוגמות זהות במבנן ובהטעמתן, שבאחת מהן יש געיה ובחברתה אין. מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה; אך כנראה שבשום מקום לא היתה ארוכה עד כדי כך, שיראו המנקדים '''חובה''' לעצמם לסמנה (כמו בסוגי הגעיות הכבדות), ומשום כך היה סימונה ענין של '''רשות'''... :ההבדל בין שיטת סימון הגעיות הקלות בכתבי־היד העיתיקים ו''א'' בכללם ובין שיטתו של בער אינו אפוא הבדל בעקרון אלא הבדל בדרגה, ושיטת בער אינה אלא התפתחות וסימון מלא של השיטה הנוהגת בכתבי־היד העתיקים. :אך הדברים אמורים בכללים: בתיבות ובסוגי ההברות הראויות לגעיה קלה; בפרטים יש דברים בשיטת בער שאינם נוהגים ב''א'' ובכתבי־היד הקרובים. בייחוד כך הדבר בתיבות ראויות לשתי געיות. ב''א'' והקרובים לו נוהגת בדרך כלל שיטת ההעדפה של געיה אחת מן השתיים, ואילו בער קובע שיש לסמן את שתיהן.{{הערה|ייבין, טו.5,7, עמ' 140-141.}} אם כן, ייבין כבר התייחס כבר מזמן לאותה תופעה בדיוק שהציג כהן בבהירות רבה בפרקי המבוא שכתב על הגעיות, דהיינו לתלוּת הסטטיסטית החזקה הקיימת בין סימון הגעיה לבין מבנֶה התיבה וטעמה. אכן יש צירופים של צורות וטעמים שבהם הנטייה לסימון געיה או לאי-סימונה חזקה מאוד, ולפעמים אפילו מתקרבת או מגיעה לעקביות גמורה. ולגבי הטעמים, ברור שהסביבה המוסיקלית משפיעה מאוד על נטייתו של הסופר, ולכן ההבדל הבולט לעין בין סימון הגעיה בטעמים מפסיקים ואי-סימונה בטעמים מחברים. אבל בסופו של דבר, ניתן תמיד להגדיר קטגוריות של מלים במבנה מסוים ובטעמים מסוימים ולקבוע להם כלל, ואז לחפש מכנה משותף לחריגים וליוצאים מן הכלל כדי לקבוע חוק מיוחד גם בשבילם, עד שרק נשארים חריגים בודדים ומעטים. השאלה האמתית היא לא לגבי הנתונים עצמם אלא עניין של הגדרה: האם לראות במציאות זו "נטיות" או "שיטה"? זוהי המחלוקת האמתית בין ייבין וברויאר מצד אחד, לבין כהן בצד השני. אור נוסף על מחלוקת זו באה משלושה כיוונים שנידונו בפרקי המבוא של כהן: הסביבה המוסיקלית, דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל, ואחוזי הדיוק האפשריים בשחזור החלקים החסרים בכתר. ===הסביבה המוסיקלית=== לגבי הסביבה המוסיקלית, כהן טרח לדחות את עמדתו של ברויאר לגבי העדר ביצוע המוסיקלי של הגעיה: :הסימון, התלוי בסוג הטעם, מלמד על הגורמים העומדים באחרי השיטה: הסימון משקף ביצוע מוסיקלי. ומשמעות הדברים היא: בן-אשר סימן רק את אותם המקומות שמסורת ההגייה והנגינה, שאותה הוא בא להנציח, הצדיקה סימון מוסיקלי. הביצוע המוסיקלי במקומות אלו לא עמד בפני עצמו, אלא תלוי היה בטעם העיקרי, ושימש לו מעין הוכחה או קישוט. הרב ברויאר בספרו 'טעמי המקרא', קובע, כי "הגעיה מורה על נחץ משני שאינו מבוצע על ידי ניגון". קביעה זו אמנם נכונה היא לשיטת סימון הגעיות המבוצעת במהדורת ברויאר, שאין בה שום הבחנה בין טעמים... אבל בשום פנים אין לומר את הדברים על שיטה כשיטתו של בן אשר, שתלותו של הסימון בסוג הטעמים היא קו יסוד שבה.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *8.}} ביקורת זו אמנם נכונה, אבל דווקא בנושא הביצוע המוסיקלי חרג ברויאר משיטתו של ייבין, חריגה שגם התאים לאופי המהדורה שלו (כמו שכתב כהן ובצדק). נביא שוב את דבריו של ייבין (אבל הפעם נתמקד רק בהסבר אחד מסויים): :מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה... לסיכום, כהן כרך ביחד את דחיית התפקיד המוסיקלי של הגעיה, ואת הטענה שסימונן של געיות במקומות מסויימים היה עניין של נטייה ורשות, ולא חובה. את שני הטיעונים שקשר ביחד גם דחה ביחד, ובמקומם טען שלגעיה יש תפקיד מוסיקלי ולכן סימונה בגדר חובה תמיד. אמנם אין ההגיון מחייב שתפקיד מוסיקלי פירושו גם חובת ציון מוחלט, כי ככל שהביצוע המוסיקלי קצר יותר ופחות מובהק, גם הנטייה לסמנו תהיה פחות. וזוהי בדיוק עמדתו של ייבין. כל עוד שתי העמדות מצליחות להסביר את הנתונים – אין דרך להכריע ביניהן, וכל הכרעה תהיה בעצמה בגדר "נטייה". ===דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל=== לגבי דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות, ברויאר טען ש"נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר". הוא אף הוסיף וטען על נקדנו של כתי"ל ש"נוסח הגעיות הקלות... עלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד, שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות". לעומתו הוכיח כהן באופן מאלף שכל נטיותיו של הכתר בסימונן של געיות בטעמים מסויימים – משותפות הן לכתי"ל, רק במידה שונה: בטעמים המפסיקים, יש בכתי"ל בדרך כלל יותר מלים מכל סוג עם געיה, ופחות מלים מכל סוג בלי געיה. בטעמים המחברים שני כתבי־היד הם בעצם זהים לגמרי: אין בהם כמעט געיות בכלל. וכך מסביר כהן את הדמיון הרב הזה: :סופרו נקדנו של כ"י '''ל'''... פעל בסביבת ספרי מקרא הקרובים לנוסח בן-אשר, ויש לראותו כאחת החוליות הראשונות בשלשלת המעתיקים, שפעלו במעגל המסירה של נוסח המסורה הטברני לאחר תקופת בעלי המסורה. מעתיקים אלו הם שהעבירו לדורות הבאים את דמות דיוקנו של 'נוסח המסורה', ולפיכך מן הראוי שנשים לב לתוצאות עבודתם. :אשר למעתיקו-נקדנו של כ"י '''ל''', הרי הרב ברויאר עצמו מודה, שתוצאות עבודתו של נקדן זה בתחום הניקוד והטעמים הן טובות עד כדי כך, שהיה ראוי לשמש מקור מרכזי בשיחזור נוסח ה'כתר' במקומות החסרים. להלן נראה, שיש להתיחס ביתר רצינות גם לנוסח הגעיות שלו, העומד, בעיקרו של דבר, על אותו בסיס שיטתי כנוסח ה'כתר', ובשום פנים אין לומר שמקורו בסימונים שרירותיים של נקדנו. כבר הזכרנו במבואנו למהדורת הכתר, שניקודו של כ"י '''ל''' נעשה בשני שלבים, שלב ההעתקה ושלב ההגהות, ורק בשלב השני היה לפניו ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו. לפי ספר זה הגיה את הניקוד והטעמים, ובעיקר את הגעיות. עצם ההגהה של הגעיות מלמדת, שהנקדן ייחס חשיבות לנוסח הגעיות, וקבעוֹ סופית לפי ספר שסמך עליו, ולא לפי שרירות לב. ואף שיש להניח, כי תהליכי תיקון, שאינם נעשים ע"י מומחה, עלולים להותיר רישומן על התוצאה הסופית, אין הדבר נובע משרירות ליבו של המתקן, אלא משגגתו, והתמונה הכוללת תשקף בדרך כלל את מצע הטקסט שלפיו נעשו התיקונים.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *9-*10.}} ביקורת זו על הרב ברויאר צודקת לגמרי, כפי שהנתונים שהביא כהן מכתי"ל מוכיחים היטב. אמנם אינו דומה המגיה של כתי"ל לבעלי המסורה בכבודם ובעצמם לגבי "נטיות" מול "שיטה": תפקידו של מגיה הוא להשוות ולתקן, ולא לכתוב נוסח משלו. וגם אין בדמיון בין כתי"ל לכתר חידוש גמור לגבי הנטיות או השיטות המשותפות לשני כתבי־היד, שהרי ישראל ייבין כבר נקט בעמדה דומה לגבי כלל כתבי־היד הקרובים לכתר: :כל סוגי הגעיה הקלה, בכל סוגי ההברות ובתיבות מוטעמות בכל הטעמים (או כמעט כולם), מצויים ב''א'' (ובכתבי־היד הקרובים). אמנם אין הגעיות הללו מסומנות תמיד; בטעמים מסויימים כמעט שאינן מסומנות כלל ובטעמים אחרים הן אמנם מסומנות הרבה, אך לא בכל מקום... :שנית, קשה לומר שב''א'' (או בכתבי־היד הקרובים) מצויה '''שיטה''' בהטעמת הגעיה הקלה. אמנם יוצאים הן הכלל יש גם בסוגים אחרים של געיות, אבל הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' חורגת עד כדי כך מכל כלל, שאין לתארהּ אלא תיאור סטאטיסטי.{{הערה|ייבין, טו.4, עמ' 139. יצויין שאף אמירתו של הרב ברויאר על בן-אשר, שאילו כתב טופס נוסף של המקרא לא היה מסמן תמיד את אותן הגעיות באותן המקומות, מבוססת לגמרי על הערה מפורשת של ייבין (חלק ב הערה 3, עמ' 140-141.}} כלומר: אפשר בהחלט להצביע על הנטיות הדומות בסימון הגעיה בין כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בתוכם, בלי לקבוע שיש בכתר או בכתבי־היד האחרים שיטה מובהקת של סימון געיות כחובה מוחלטת. ===רמת הדיוק האפשרי בשחזור הגעיות=== לגבי אחוזי הדיוק האפשריים בשחזור הכתר, כהן הביא נתון כללי: "ניסויי שיחזור מבוקרים שערכתי בחלקים השלמים לימדו אותי, שניתן להגיע לדיוק ממוצע של כ-95% בשיחזור נוסח הגעיות ב'כתר', הכל לפי אופי הטקסט המשוחזר. שיעור דיוק שכזה מצדיק הצדקה שאין למעלה ממנה את מעשה השיחזור כפתרון המדעי הנכון ביותר שראוי לנקוט בעניין זה."{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *21.}} בקטע שבחר כהן כדגם מספר מלכים, הייתה מלכתחילה זהות של כ-94% בין כתי"א לכתי"ל בגעיות הקלות והכבדות, ולאחר שנעשו תיקונים בנוסח כתי"ל ע"פ שיטת הכתר, עלה הדיוק לכדי 98%. אין ספק אם כן שכתי"ל מייצג היטב את אופי סימון הגעיות הכללי של כתבי־היד העתיקים, ושניתן להשתמש בו כבסיס לשחזור הגעיות בחלקים החסרים של הכתר ברמת דיוק גבוהה. וגם אין ספק שיש הצדקה מוחלטת למעשה שחזור כזה במהדורת מקרא ע"פ הכתר, וכל מהדורה כזו (כגון "מקראות גדולות הכתר") תהיה לברכה. אבל בו בזמן צריך לקחת בחשבון את הפער המשמעותי בין רמת הדיוק בשחזור הגעיות לבין רמת הדיוק בשחזור הניקוד והטעמים ע"פ כתי"ל. כי אפילו אם תגיע רמת הדיוק בשחזור הגעיות בכתר ל-98%, עדיין מדובר על טעות סטטיסטית של לא פחות מגעיה אחת בכל 50 (וברמה של 95% על טעות של געיה אחת מכל 20). השחזור כשלעצמו מוצדק וחשוב, אבל הוא עדיין ברמה נמוכה בהרבה מרמת השחזור בניקוד ובטעמים. כל מי שבודק את הסטיות בניקוד ובטעמים בכתי"ל מול החלקים הקיימים בכתר מתרשם מיד שמדובר על ניקוד או טעם אחד בלבד מתוך מאות ואלפים! ואת רובן של הסטיות (המעטות ממילא) בניקוד ובטעמים ניתן להסביר לפי מנהגים אופייניים לכתי"ל. הפער הגדול הזה בין תחום הניקוד והטעמים מצד אחד, לבין תחום הגעיות הקלות מצד שני, בולט כל כך, עד שקשה לדבר על שיטה מובהקת של חובה המשותפת לשני כתבי־היד. קשה להבין איך, אם בשלב ההגהות בכתי"ל היה לפני המגיה "ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו", שהוא הצליח לתקן את הניקוד והטעמים עד כדי כך שהם זהים לכתר כמעט לגמרי, ואילו לגבי הגעיות אחת מכל 10-20 תהיה שונה. סביר יותר להניח שסימון הגעיות בכתר עצמו, וכן בספר שהיה מונח לפני המגיה של כתי"ל, הוא עניין של נטיות חזקות ומובהקות ע"פ מסורת מוסיקלית שבעל פה ולא שיטה פורמלית של חובה. על הקושי לתאר את שיטת בן-אשר באופן מדוייק עמד כהן בעצמו, כאשר כתב במסקנתו שאי-אפשר לשחזר את הגעיות באופן מושלם: "לכל כלל יש יוצאים, ולכל רוב יש מיעוט, ובסעיפים מסוימים הכוחות שקולים, ולא תמיד יכולים אנו לעמוד על גורמי התופעות."{{הערה|שם, *24.}} כדי להמחיש עוד יותר את הנקודה הזו, נביא שתי דוגמאות (אחת בטעם פשטא ואחת בזקף קטן). אין בדוגמאות אלו כל משמעות חדשה לגבי הנתונים הסטטיסטיים היבשים של כהן, שהם נכונים כשלעצמם ואין בהם כל דופי. אולם הן ממחישות עד כמה חוסר העקביות בסימון הגעיות בולט לעין עבור כל מי שקורא את כתבי־היד ושם לב לסימון הגעיות. הדוגמאות נלקטו תוך כדי עבודת ההגהה של ספר יחזקאל, אמנם שמנו לב גם בספרים קודמים לעשרות דוגמאות דומות ואף יותר מרשימות (אולם עד העבודה על יחזקאל לא רשמנו אותן וחבל): *ז,ד: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ *ז,ט: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּדְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מַכֶּֽה׃ *יח,ו: '''אֶל־הֶֽהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃ *יח,יא: וְה֕וּא אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם '''אֶל־הֶהָרִים֙''' אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא׃ *יח,טו: '''עַל־הֶהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ לֹ֥א טִמֵּֽא׃ הביטויים המקבילים בפסוקים המקבילים בולטים לעין הקורא. מדובר בהם על תיבות זהות במבנן ובטעמן, אמנם לפעמים בגעיה ולפעמים בלי געיה. וכמו שהם בולטים לעין הקורא, כך סביר שגם המסרן היה מודע לעובדת חוסר העקביות במקומות דומים ואף זהים. אין בכך כדי לגרוע כלל מהסטטיסטיקות של כהן; אבל יש בכך כדי להמחיש ש'''בנסיון להבחין בין {{קו תחתי|נטייה}} לבין {{קו תחתי|שיטה}}, ייתכן שחוויית הקריאה חשובה יותר מהסטטיסטיקות היבשות.''' תחושת הבטן של הקורא הרגיל בגעיות שבכתר היא שבנסיבות מסויימות יש (או אין) סבירות גבוהה למצוא געיה, אולם תמיד תיתכן הפתעה. ===סימון הגעיות בדפוסים=== עכשיו נעבור לנקודה החמישית והאחרונה שביקש כהן להוכיח, דהיינו מצב סימון הגעיות בעידן הדפוס, מאז מקראות גדולות דפוס ונציה. כהן היטיב להציג את השיטות המגוונות והמנוגדות שבדפוסים, שלפעמים אף באו ביחד בערבוביה בתוך אותו דפוס. את המציאות המבולבלת הזאת הִשווה כהן לְמה שכתב ברויאר על "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר". ביקורת זו מוצדקת, ותיאורו של ברויאר איננו נכון באופן כללי. אמנם כדי לעשות צדק מלא בנושא זה, יש גם להצביע על מרכיב אחד חשוב ויציב, שעובר כחוט השני בכל הדפוסים מאז מקראות גדולות דפוס ונציה, דהיינו סימון הגעיה הקלה בעקביות, בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ. סימון עקבי זה משותף לכל השיטות שבאו לידי ביצוע בדפוסים השונים (כגון מצד אחד געיות קלות ולא כבדות ורק אחת בתיבה, או מצד שני געיות קלות וכבדות כאחד וייתכנו שתי געיות בתיבה אחת), וזה בדיוק המרכיב שהוסיף ברויאר במהדורתו.{{הערה|במג"ה הוסיפו על חוסר השיטתיות שבדפוסים ביקורת נוספת על שיטת ברויאר בכך ש"היא מצרפת, מחד, סימון שיטתי של געיות כבדות עם סימון שיטתי של געיות קלות כהיידנהיים, אבל מאידך איננה מקבלת סימון של שתי געיות בתיבה אחת, ובזה צועדת בדרכו של רש"ד. נמצא, שמהדורת ברויאר לא זו בלבד שהיא מצרפת לנוסח בן אשר שיטת געיות זרה לו, אלא שהיא גם מציעה דמות כוללת של נוסח געיות, שלא היתה קיימת מעולם, לא בספר מספרי הדפוס ולא בכתבי היד..." (כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *15). ביקורת זו נראית מוגזמת קודם כל בגלל שאי־סימון שתי געיות בתיבה אחת הוא סימן מובהק של המסורה: "תיבה אפשר שתהיה ראויה לשתי געיות, בין מסוגים שונים... ובין מסוג אחד... כשבתיבה שתי הברות רצופות הראויות לגעיות מאותו סוג... באה געה אחת בלבד, בין ב''א'' בין במהדורות המקרא המקובלות. אבל אם הברות רצופות ראויות לגעיות מסוגים שונים... ''א'' והקרובים לו נוהגים גם כאן בשיטת ההעדפה ומטעימים געיה אחת בלבד... רק לעתים רחוקות ובסוגים מעטים של תיבות מטעימים הם שתי געיות בתיבה אחת... מצויות כמה דוגמות נדירות, בחינת יוצאות מן הכלל, שבהן שתי געיות בתיבה אחת... פרט לדוגמות המעטות שנזכרו, שבהן מוטעמות ב''א'' שתי געיות בתיבה אחת, בשאר התיבות, והן רוב המקרא, שלטת שיטת ההעדפה ורק געיה אחת מוטעמת..." (ייבין, כ.1-4, עמ' 192-193). שנית, שיטת ברויאר היא לסמן את הגעיות שבכתר ובכתי"ל במתגים רגילים, ולהוסיף את הגעיות הקלות בשיטתיות רק במתג קצר ושונה (כדי להבחין בינם לבין אלה שסימונם בא מכתבי־היד). בכך הבחין ברויאר כבר מלכתחילה הבחנה ברורה בין שיטת הדפוסים לבין שיטת כתבי־היד. ורק אז, לאחר שכבר הוסיף את הגעיות הקלות בעקביות בסימן שונה כדי להבחינן, עוד מיעט לסמנן פעמיים בתיבה אחת ע"פ שיטת המסורה המשתקפת בכתבי־היד. נראה שאם יש כאן חידוש, אז מדובר על חידוש שמבחין היטב בין השיטות השונות, וגם חידוש שמקפיד לשמור על מנהגי הכתר ע"י הבחנתם הברורה ממרכיבים אחרים.}} המקור לסימון העקבי בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, בלי להתחשב כלל בטעמהּ, הוא כתבי־היד באשכנז, שם לא התייחסה המסורת המוזיקלית המקומית לגעיות, ואם כן נשאר בשבילן תפקיד פונטי בלבד. במציאות כזו היה נכון לסמן געיה בעקביות בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, כדי לכוון את הקורא שיבטא היטב את כל מרכיבי המילה ולא יטעה. ואמנם המציאות הזאת היא לא רק של אז, אלא משתקפת בדפוסים כבר במשך 500 שנה, והיא מתאימה גם היום בקרב הרוב המכריע של קהילות ישראל. אמנם לא צדק הרב ברויאר לגמרי לגבי בן-אשר עצמו, שבוודאי היו לו נטיות חזקות בסימון הגעיות הקלות, ולא עשה את מלאכתו בשרירות אפילו בתחום הזה; ואילו היה כותב טופס נוסף של המקרא ברור לגמרי שלא היה מסמן געיות בעבקיות בכל תיבה ראויה, ולא היה מרבה בהן בטעמים המחברים. אבל גם אם זה לא נכון לגמרי ש"הן ולאו רפיא בידיה" בתחום הזה, עדיין צודק הרב ברויאר ש"לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר". המסורת המוסיקלית החיה בקרב הקוראים בטעמי המקרא בישראל קיבלה על עצמה בפועל את הסימון העקבי של הגעיות הקלות. לסיכום, נראה שהחלטת הרב ברויאר בעניין הגעיות דומה להחלטותיו בנושאים אחרים, ובמיוחד לגבי [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|סימון החטפים באותיות לא גרוניות]]. בשני הנושאים מדובר על נטייה מובהקת בכתר שאמנם לא באה לידי ביטוי מלא אף בתוך הכתר עצמו, וגם לא מבוצעת באותה רמה סטטיסטית בכתבי־היד הקרובים לכתר (למרות שהנטיות הכלליות דומות). לכן הסיק הרב ברויאר, בעקבות ממצאיו של ייבין, שמדובר בסופו של דבר על עניין של רשות בכל געיה ספציפית, למרות שניתן להצביע באופן ברור על נטיות חזקות ומובהקות של מסרן הכתר בסוגים מסוימים של געיות קלות, ואף על ביצוע מוחלט באחדים מהם. ואם כן החליט לסמן געיות באופן המתאים ביותר לקורא בימינו, שהוא הסימון העקבי והמלא. ===נוסח הגעיות במהדורתנו=== '''נוסח הגעיות לפי כתי"ל:''' אין במהדורתנו שיחזור של כל הגעיות במקומות החסרים בכתר (בניגוד למקראות גדולות הכתר), ואין בה הוספת געיה בכל תיבה הראויה לכך (בניגוד לסימון הגעיות '''הקצרות''' במהדורות ברויאר). אלא העתקנו את הגעיות כמות שהן בכתר (במקומות שהוא קיים){{הערה|סימנו געיות שהיו בכתר במקומות החסרים בו, והם ידועים לנו מתוך צילומים של אחדים מהדפים החסרים, או מתוך עדויות שנכתבו בזמן שכתב־היד עדיין היה שלם.}} ובכתי"ל (ברוב התורה שהכתר חסר). כתוצאה מכך, סימון הגעיות במהדורתנו מקביל בדרך כלל לסימון הגעיות '''הארוכות''' בתוך מהדורות ברויאר (כך הוא סימן את הגעיות הכתובות בכתבי־‏היד כדי לעשות הבחנה). '''היוצאים מן הכלל:''' יש מקומות בתורה שבהם נכתבה געיה בכתי"ל, אך היא בלתי צפויה או מופיעה בניגוד לכללים, או שהיא נכתבה באות הלא-נכונה לפי הכללים, או שיש שתי געיות בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות); לחלופין יש מקומות שבהם נדרשת געית חובה והיא איננה, או שהגעיה צפויה ברמת סבירות גבוהה בהתאם למקבילות (כגון געית פשטא) והיא איננה. הרב ברויאר כבר רשם את הגעיות החריגות הללו בתורה בכ-40 מקומות,{{הערה|ראו במאמרו "ספקות שאין להם הכרע", '''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296; וברשימת "נוסח כתב היד" ב'''כתר ירושלים'''.}} ואת חלקם תיקן במהדורותיו האחרונות (חורב ו"כתר ירושלים"), כל עוד מצא לכך תימוכין בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}.{{הערה|מדובר על כתב־יד שנכתב על ידי הסופר שמואל בן יעקב, הסופר שכתב את נוסח האותיות בכתי"ל. כתי"ל{{כתב עילי|מ}} קרוב לשיטתם של כתי"א וכתי"ל בסימון סוגים שונים של געיות, אך בחלק ניכר מהמקומות שטעה בהם בכתי"ל, הוא כתב את הגעיות כהלכתן בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}; ראו ברויאר, שם (הערה הקודמת).}}. במהדורתנו בצענו תיקון '''בכל''' הגעיות החריגות שרשם ברויאר בתורה, אפילו במיעוט המקומות שבהם הנוסח החריג נמצא גם בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}, ובעוד עשרות מקומות שאותם לא ציין ברויאר. בכל מקום כזה ציינו את גרסתו של כתי"ל בתיעוד הנוסח, ועוד השתדלנו לתעד את נוסח הגעיות בכתבי־היד טברנים מובהקים נוספים (ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו). '''רשימה של היוצאים מן הכלל:''' להלן רשימה של המקומות בתורה שבהם '''לא''' קיבלנו את נוסח הגעיות בכתי"ל בתורה. למידע נוסף לגבי כל פריט, כולל מידע על הנוסח בכתבי־יד טברנים נוספים, ראו בתיעוד הנוסח (בדפי העריכה של הפרקים).{{הערה|מידע על געיות חריגות בכתי"ל בנביאים וכתובים, במקומות החסרים בכתר, משולב בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|רשימת החריגים בנוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל]].}} {{מ:טעמי המקרא|12}} '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (36 פריטים): [[בראשית ב/טעמים#ב ז|ב,ז]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה ט|ה,ט]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה י|ה,י]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה יב|ה,יב]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה טו|ה,טו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה טז|ה,טז]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה כו|ה,כו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ו/טעמים#ו טז|ו,טז]] (ל?=תַּֽעֲשֶׂ֣ה); [[בראשית ז/טעמים#ז י|ז,י]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית ז/טעמים#ז יב|ז,יב]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ח/טעמים#ח ו|ח,ו]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית ח/טעמים#ח יג|ח,יג]] (ל=וַֽ֠יְהִי); [[בראשית י/טעמים#י יט|י,יט]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית י/טעמים#י ל|י,ל]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא א|יא,א]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא ב|יא,ב]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית יא/טעמים#יא יג|יא,יג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית יח/טעמים#יח טו|יח,טו]] (ל=וַיֹּ֥אמֶר{{מ:פסק}}לֹ֖א); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית כה/טעמים#כה לא|כה,לא]] (ל=אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖); [[בראשית כז/טעמים#כז א|כז,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לא/טעמים#לא מג|לא,מג]] (ל=מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה); [[בראשית לא/טעמים#לא נב|לא,נב]] (ל?=לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר); [[בראשית לב/טעמים#לב כו|לב,כו]] (ל=בְּהֵֽאָבְק֖וֹ); [[בראשית לה/טעמים#לה ג|לה,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לו/טעמים#לו יח|לו,יח]] (ל=אָֽהֳלִיבָמָ֛ה [2]); [[בראשית לז/טעמים#לז כג|לז,כג]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית לח/טעמים#לח יח|לח,יח]] (ל=הָֽעֵרָבוֹן֮); [[בראשית לח/טעמים#לח כד|לח,כד]] (ל=לֵֽאמֹר֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יא|לט,יא]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יג|לט,יג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מג/טעמים#מג כא|מג,כא]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית מד/טעמים#מד כד|מד,כד]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מה/טעמים#מה יד|מה,יד]] (ל?=בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו); [[בראשית מו/טעמים#מט יט|מו,יט]] (ל?=יַֽעֲקֹ֔ב); [[בראשית מט/טעמים#מט יח|מט,יח]] (ל=לִֽישׁוּעָתְךָ֖). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (11 פריטים): [[שמות א/טעמים#א כא|א,כא]] (ל=כִּֽי־יָֽרְא֥וּ); [[שמות ה/טעמים#ה ד|ה,ד]] (ל=מִמַּֽעֲשָׂ֑יו); [[שמות ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וַיֶּחֱזַק֙); [[שמות ח/טעמים#ח כא|ח,כא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם); [[שמות ט/טעמים#ט לה|ט,לה]] (ל=וַֽיֶּחֱזַק֙); [[שמות יג/טעמים#יג ה|יג,ה]] (ל=כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣); [[שמות יג/טעמים#יג יא|יג,יא]] (ל=כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤); [[שמות טו/טעמים#טו כו|טו,כו]] (ל=כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה); [[שמות כ/טעמים#כ ג|כ,ג]] (ל=תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣); [[שמות כא/טעמים#כא יד|כא,יד]] (ל?=וְכִי־יָזִ֥ד); [[שמות כד/טעמים#כד יא|כד,יא]] (ל=וַֽיֶּחֱזוּ֙); [[שמות ל/טעמים#ל י|ל,י]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים); [[שמות לב/טעמים#לב ל|לב,ל]] (ל=וַיְהִי֙); [[שמות לו/טעמים#לו יג|לו,יג]] (ל=וַֽיְהִ֥י). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (8 פריטים): [[ויקרא א/טעמים#א ה|א,ה]] (ל=הַֽכֹּֽהֲנִים֙); [[ויקרא ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם); [[ויקרא ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (ל=עַֽל־הַמִּזְבֵּ֖חַ); [[ויקרא ט/טעמים#ט א|ט,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[ויקרא כ/טעמים#כ כז|כ,כז]] (ל?=כִּֽי־יִהְיֶ֨ה); [[ויקרא כג/טעמים#כג ג|כג,ג]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג לא|כג,לא]] (ל=מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג מד|כג,מד]] (ל=אֶת־מֹעֲדֵ֖י); [[ויקרא כה/טעמים#כה כח|כה,כח]] (ל=לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה); [[ויקרא כז/טעמים#כז כח|כז,כח]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קׇֽדָשִׁ֥ים). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (15 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג ו|ג,ו]] (ל=וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ או וְֽהַעֲמַדְתָּ֣);{{הערה|יש געיה בכתי"ל אך לא ברור אם היא שייכת לאות וי"ו או לאות ה"א, והשמטנו אותה ע"פ הרוב המכריע של כתבי־היד הקרובים לכתר.}} [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (ל=הָֽעָזִּיאֵלִ֑י); [[במדבר ד/טעמים#ד לב|ד,לב]] (ל=וִֽיתֵדֹתָם֙); [[במדבר ה/טעמים#ה כא|ה,כא]] (ל=אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮); [[במדבר י/טעמים#י ח|י,ח]] (ל=בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת); [[במדבר יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=וַֽיַּעֲמֵ֥ד); [[במדבר יד/טעמים#יד כה|יד,כה]] (ל=וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י); [[במדבר יד/טעמים#יד לח|יד,לח]] (ל=הַֽהֹלְכִ֖ים); [[במדבר טו/טעמים#טו יד|טו,יד]] (ל=אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙); [[במדבר טו/טעמים#טו מ|טו,מ]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז יח|טז,יח]] (ל?=וַֽיַּעַמְד֗וּ); [[במדבר טז/טעמים#טז לא|טז,לא]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר יז/טעמים#יז כא|יז,כא]] (ל=כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם); [[במדבר יח/טעמים#יח ב|יח,ב]] (ל=וִֽישָׁרְת֑וּךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה ב|כה,ב]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽן); [[במדבר כו/טעמים#כו לא|כו,לא]] (ל=הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י); [[במדבר לא/טעמים#לא לב|לא,לב]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר לג/טעמים#לג ג|לג,ג]] (ל?=הָֽרִאשׁ֔וֹן); [[במדבר לה/טעמים#לה לג|לה,לג]] (ל?=וְלֹא־תַחֲנִ֣יפוּ). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (17 פריטים): [[דברים א/טעמים#א ג|א,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[דברים א/טעמים#א כט|א,כט]] (ל=לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן); [[דברים א/טעמים#א לג|א,לג]] (ל=לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם); [[דברים ז/טעמים#ז ח|ז,ח]] (ל=מֵֽאַהֲבַ֨ת); [[דברים ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (ל=וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤); [[דברים ח/טעמים#ח טז|ח,טז]] (ל=הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥); [[דברים יא/טעמים#יא יד|יא,יד]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֖); [[דברים יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=הָֽאַחֲר֔וֹן); [[דברים יא/טעמים#יא כה|יא,כה]] (ל=וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב יז|יב,יז]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יב/טעמים#יב כ|יב,כ]] (ל=אֶֽת־גְּבֽוּלְךָ֮); [[דברים יב/טעמים#יב ל|יב,ל]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב לא|יב,לא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽם); [[דברים יד/טעמים#יד כג|יד,כג]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יח/טעמים#יח ד|יח,ד]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים כ/טעמים#כ יח|כ,יח]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם); [[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל?=וְהוֹתִֽרְךָ֤). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} למרות כל היוצאים מן הכלל (למעלה מ-80 פריטים ברשימה), השארנו את נוסח הגעיות שבכתי"ל ברוב המכריע של התורה ובשאר המקומות החסרים בכתר, ולא ניסינו לקרב אותו יותר אל נוסח הגעיות שהיה בכתר (ע"י שחזור מלא לפי כל נטיותיו של כתר בכתיבת הגעיות). יש שתי סיבות מעשיות להחלטתנו להביא רק את הגעיות הרשומות בכתבי־היד (חוץ מהמקומות החריגים): #שחזור הגעיות ו/או הוספתן בכל תיבה הראויה לכך במקרא דורשת עבודה רבה, וזה כרגע מעבר ליכולתנו מבחינת התורמים לפרויקט. ואולם תמיד יהיה ניתן לשדרג את מהדורתנו בעתיד באחת מהדרכים הללו או לבצע אותן במהדורות נגזרות. #הוספת הגעיות באופן מלא ועקבי בדומה למהדורת ברויאר איננה אפשרית כעת גם מסיבה טכנית, כי אין היום תווים מיוחדים ביוניקוד בשביל געיות שונות (ארוכות וקצרות) כדי לתעד איזו געיה מקורה בכתב־היד שהוא היסוד למהדורה ואיזו נוספה על ידינו. לכן מסומנות הגעיות במהדורתנו לפי שני כתבי־‏היד העיקריים (הכתר וכתי"ל). אמנם בעתיד היד נטויה לסימון געיות ע"פ שיטות נוספות. על ידי השימוש בתבניות אוטומטיות המיועדות לכך, יתאפשר למשתמש לבחור את השיטה המועדפת עליו. בין השיטות שראוי לבצע אותן ולאפשר את בחירתן על ידי המשתמש: #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל), אמנם בתיקונים קלים לגבי געיות חריגות בכתי"ל. זוהי השיטה המתבצעת כעת בספרי התורה. #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל) בלי תיקונים. זוהי השיטה המבוצעת כעת בספרי הנביאים והכתובים. בשיטה זו יש כבר ערך רב (כמו שקבע כהן בבהירות רבה), כי היא מייצגת באופן נאמן את המסורת הכללית המשתקפת בכתבי־היד העתיקים, והוא גם יכול להיות בסיס מצוין עבור פיתוח נוסף או יצירה נגזרת בעתיד (כגון בשיטות הבאות ברשימה זו). #סימון געיות ע"פ הכתר, וע"פ שחזור הכתר במקומות החסרים בו.{{הערה|לשיטה משוכללת לשחזור הגעיות בכתר, מעבר לשיטת כהן שכבר בא לידי ביצוע מלא ב'''מקראות גדולות הכתר''', ראו את מאמרו של רפאל זר על שחזור הגעיות בכרך תרי עשר במפעל המקרא של האונ' עברית: Rafael Isaac (Singer) Zer, "The Preparation of the Base Text of the Hebrew University Bible Where It Is Missing in the Aleppo Codex", ''Textus'' 25 (2010), pp. 49-71.}} #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", שמקורה במנהג אשכנז והייתה מקובלת לרוב בדפוסים. שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים", שהרי ברוב העדות היום אין כבר ביצוע מוזיקלי לגעיה ונשאר לה רק תפקיד פונטי, ולכן ראוי לסמן אותה בכל תיבה הראויה לכך. אפשר לבסס סימון כזה (באופן כללי ובזהירות) על מהדורות [https://archive.org/details/heidenheim-torah-ein-ha-sofer-rodelheim-1818-1821-images/page/n5/mode/2up?view=theater היידנהיים] (תורה) ו[https://archive.org/details/baer-delitzsch-masoretic-bible-full/page/n117/mode/2up?view=theater בֶּר] (נ"ך), תוך כדי ניסוח כללים מתאימים שאינם בהכרח זהים לגמרי למדיניות שלהם. #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", אמנם בדרך מתונה: אין לסמן יותר מגעיה אחת בלבד בתיבה אחת (בדומה למנהג כתבי־היד הטברנים). יישום זה יהיה דומה לשיטת ברויאר, אמנם יהיה צורך לבצע אותה מחדש. גם שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים" מאותה סיבה בדיוק כמו השיטה הקודמת. ===אחרית דבר=== בעת כתיבתה של חטיבה זו בנושא הגעיות נעלם ממנו מאמרו של הרב ברויאר "ספקות שאין להם הכרע".{{הערה|'''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296.}} בחלקו הראשון של אותו מאמר{{הערה|עמ' 283-288.}} יש תגובה לדבריו של מנחם כהן (בנספח שכתב על הגעיות בסוף כרך מלכים של מקראות גדולות הכתר). ברוך שכיוונו, כי גם בלי לראות את מאמרו של ברויאר הגענו לאותה מסקנה: דרכו של הכתר בסימון הגעיות ראוי יותר להיקרא "נטייה" (בלשונו של ייבין) ולא "שיטה" (בלשונו של כהן), כי הוא לא הגיע מעולם לאותה רמה של שיטתיות גמורה שיש במערכת הניקוד והטעמים. ובלשונו של ברויאר: "כהן... לא עמד או לא העמיד על ההבדל העקרוני שבין שיטת בן אשר בסימון הגעיות הקלות ובין שיטתו בסימון שאר כל פריטי הניקוד והטעמים. הבדל זה הוא המציב בפני המהדיר בעיה שאין לה, לדעתי, כל פתרון משביע רצון... רוב סימני הניקוד והטעמים המצויים בכתר נקבעו שם על פי מסורת ברורה, שהיה נקדן חייב לתת לה ביטוי... אולם דברים אלו אינם אמורים בסוגיית הגעיות הקלות: יש בכתר אלפי תיבות שבן אשר שם בהן או השמיט בהן געיה קלה בלא דין ולא דיין, בלא כלל ובלא מסורת...". כלומר: רמת העקביות החסרה בולטת בתוך הכתר עצמו (בתיבות מקבילות הזהות במבנן ובטעמן שלפעמים מקבלות געיה ולפעמים לא), ועל אחת כמה וכמה בכתבי־היד הקרובים לו. בנוסף לכך כתב ברויאר ששיטתו משקפת יסוד קבוע בסימון הגעיות בדפוסים, ואילו אנחנו ציינו אותה עובדה בדיוק. בלשונו של ברויאר: "כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה יותר ממאה שנה (לפחות) נוהגות לסמן געיה קלה בכל תיבה הראויה לכך מצד מבניה – בלא כל התחשבות בטעמה, וכל קורא ותיק הבקי בקריאתו מקפיד להטעים את המקרא על פי הנוסח הזה."{{הערה|עמ' 286.}} וגם העיר: "כהן מסביר באריכות מהיכן הגיע המנהג הזה אל המהדורות שלנו. דבריו בעניין זה מעניינים ומאלפים מאוד, אך אין הם סותרים את דבריי, שהרי גם אני מודה שהשיטה הזאת – בכללותה – מנוגדת לשיטת בן אשר. השאלה איך נתקבלה במהדורות שלנו לא מעלה ולא מורידה בדיון הזה."{{הערה|שם.}} בהערה בסוף הדיון על הגעיות במאמרו התייחס ברויאר גם לשאלת תפקידם המוזיקלי: "בספרי על הטעמים כתבתי שהגעיה מורה על נחץ משני, שאיננו מבוצע בניגון. כהן טוען שהגדרה זו אמורה רק בשיטת המהדורה שלי, שהגעיה הקלה בה איננה תלויה בניגון כלל. אך דומני שזו טעות, שהרי גם במהדורה שלי יש געיות רבות התלויות בניגון דווקא – געיות כבדות וגעיות שווא – ואף על פי כן כתבתי את ההגדרה הזאת, שכן היה נראה לי שתלות הגעיה בניגון עדיין איננה מוכיחה שהיא גם מבוצעת בניגון; שהרי אפשר שרק ניגון מסויים דורש הטעמה משנית לפניו. גם אפשר שניגונו של הטעם מתחיל תמיד כבר בנחץ המשני של הגעיה – גם במקרה שלכל הדעות, הגעיה איננה תלויה בטעם, כדוגמת הגעיה של וְיִֽצְק֥וּ. לפי זה צריכים לשנות במקצת את הגדרת הגעיה: היא מורה על נחץ משני ולא על ניגון."{{הערה|הערה 12 עמ' 288-289.}} אמנם נראים יותר דבריהם של ייבין וכהן בעניין זה. לגבי סימון הגעיות ע"י שמואל בן יעקב, נקדנו של כתי"ל, כתב כהן שיש בו בכללותו השתקפות נאמנה למנהגם של כתבי־היד הטברנים ודמיון רב לכתר. ואילו ברויאר הדגיש את הגעיות בכתי"ל שלעיתים חורגות לגמרי מהכללים: "בן אשר היה משנה את הניקוד רק באותם העניינים שלא הייתה לו בהם כל מסורת ושכללי הדקדוק לא קבעו בהם מסמרות, ואילו שמואל בן יעקב החליף את שיטתו בעניינים שחוקי ההטעמה ומסורת הקריאה קבעו בהם נוסח מחייב שאין לשום נקדן רשות לסטות מהם".{{הערה|שם, עמ' 288.}} למעשה, לפי ברויאר קיימים כ-10 חריגים בלבד בכתר ארם צובה בכל המקרא (געיות שלא לפי הכללים), ואילו בכתי"ל יש כ-45 בתורה בלבד (!).{{הערה|ברויאר רשם אותם שם, עמ' 287. אחרי שהביא 5 סתירות פנימיות בכתי"ל, שבהן נכתבו געיות כהלכה בתיבה אחת, ובמקום אחר נכתבו געיות שלא כהלכה באותן תיבות (בראשית לו,יח ["אהליבמה" פעמיים באותו פסוק]; ויקרא ג,יז ו-כג,ג ו-כג,לא מול כג,יד ["משבתיכם"]; במדבר י,ח מול י,י [בחצצרות/בחצצרת]), ברויאר כתב: "על אלה יש להוסיף עוד כארבעים תיבות בתורה שהגעיה מסומנת בהן שלא כדין: געיה קלה בצד געיה אחרת – וכן געיה בראשונה מבין שתי הברות הראויות לגעיה קלה. נמצא שהטעמות תמוהות אלו מצויות בכ"י לנינגרד ביותר מארבעים וחמישה מקומות '''בתורה בלבד''', ואילו בכתר הן מצויות '''בכל המקרא''' רק בקרוב לעשרה מקומות." ושם בהערה (8) על "בתורה בלבד" כתב: "אלה המקומות שמצאתי: בר' יט,יג; כה,לא; לא,מג; לב,כו; לו,יח; לח,יח; מט,יח; שמ' א,כא; '''ח,כא'''; '''יג,ה''',יא; טו,כו; '''ל,י'''; וי' א,ה; ג,יז; כג,ג,לא; כה,כח; '''כז,כח'''; במ' ג,כז; ד,לב; ה,כא; י,ח; '''יד,כה,לח'''; טו,יד,מ; '''יז,כא'''; יח,ב; כה,ב; כו,לא; דב' '''א,כט''',לג; ז,ח,'''יג'''; ח,ג; '''יא,יד''',כד,'''כה'''; יב,יז,כ,ל,לא; '''יד,כג; יח,ד; כ,יח'''. במקומות המודגשים ההדגשה התמוהה מצויה גם ב'''ל{{כתב עילי|מ}}'''." תיקון לפי רשימה זו בוצע במהדורתנו עד חשון תש"פ: בתיבות שיש בהן געיה בכתי"ל, אבל הגעיה לא במקום הנכון בתיבה לפי הכללים, סימנו אותו במקום הנכון במהדורתנו ופירטנו את הנתונים בתיעוד הנוסח (ברוב המקרים נבדקו גם כתבי יד ומהדורות אחרות). וכמו כן בכל מקום שיש שתי געיות או יותר בכתי"ל בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות), סימנו במהדורתנו רק געיה אחת במקום המתאים לה לפי הכללים (יש יוצא מן הכלל אחד ב[[במדבר טו/טעמים|במדבר טו,יד]] [אֲשֶׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙], שם יש שתי געיות בכתי"ל, אך קיימת עדות מובהקת שבנוסח בן אשר אין געיה כבדה בשי"ן ולכן השארנו את הגעיה הקלה בתי"ו; וראו שם בהערת הנוסח). רשימה מלאה של התיקונים נמצאת [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#געיות (מתגים) בתורה|כאן]].}} אמנם בכל זאת נראה שאין מחלוקת אמיתית בין ברויאר לכהן בנושא זה (למרות דבריו של ברויאר "אולם כהן חולק עליי גם בעניין זה"), אלא שכל אחד מדגיש צד אחר המשתקף בנתונים: כהן מדבר על המצב הכללי למרות החריגים לעתים בכתי"ל, ואילו ברויאר מדגיש את הסטיות הלא-מעטות. קצת מפתיעה מסקנתו של ברויאר בעניין זה: "אם נעתיק את נוסח הגעיות של כ"י לנינגרד בכל מקום שלא נשתמר בו הכתר, נסטה מנוסח הכתר ביותר מאלפיים תיבות. די היה בכך להרתיע אותי מללכת בדרך הזאת".{{הערה|שם.}} אמנם זו בדיוק הדרך שבחר ברויאר ללכת בה בסימון הגעיות הארוכות בכל מהדורותיו! וכך גם במהדורתנו מסומנות הגעיות כעת בעקביות ע"פ כתי"ל בלי תיקונים, אבל כאמור התקווה היא [[#סימון הגעיות במהדורתנו|לבצע בעתיד תיעוד ותצוגה של כמה שיטות במקביל, ולאפשר למשתמש לבחור ביניהם כרצונו]]. בינתיים נחכה לגואלים שיהיו מוכנים לבצע את השיטות השונות לטובת הכלל.{{הערה|לתיעוד מלא של נוסח הגעיות בכתי"ל בכל המקרא בתוך מהדורה דיגיטלית שימושית, ראו ב[http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].}} {{קו תחתי|'''התלבטות קשה של המהדיר אבל לא של הקורא:'''}} לסיום חשוב להדגיש שכל ההתלבטות הרבה בעניין הגעיות היא בעיקר התלבטות מצדו של המהדיר, והרבה פחות מצדו של הקורא והלומד. ברויאר ציין בצדק במאמר זה שיש '''אלפי''' תיבות בתוך הכתר עצמו שבהן אין געיה, למרות שלפי הכללים והנטיות החזקות של כתב־היד הייתה אמורה להיות בהן געיה; וכן להיפך. ואותו דבר נכון על אחת כמה וכמה בכתבי־יד אחרים. עובדה זו מעלה שאלה קשה בשביל המהדיר, אבל לא בשביל הקורא. שהרי המהדיר חייב לפעול באופן עקבי ומתוך שקיפות, ו'''אסור''' לו לקבל החלטה שרירותית או בלתי-מתועדת באף תיבה. ואילו לקורא זה הרבה פחות חשוב אם הגעיה קיימת או חסרה בתיבה מסוימת, כי זו דרכן של געיות (אלא אם כן נשען הקורא לחלוטין על שיטת ריבוי הגעיות שבדפוסים). לכן הקורא יכול לבחור לעצמו כל מהדורה מדויקת של המקרא, ולהשתמש בה בביטחון ללא קשר לשיטת הגעיות שבה, ואף אם השיטה אינה מושלמת (כי אין שיטה מושלמת). רוב ההתלבטות שמדובר עליה בחטיבה זו על נושא הגעיות שמורה אם כן למהדיר ולא לקורא. ===געיה ימנית=== בעשרות מקומות בכתי"ל נכתבת הגעיה בצד הימני של הסימן הניקוד במקום לשמאלו{{הערה|על מיקומה של כתיבת הגעיה ראו ייבין, יא.3, עמ' 90-91.}} (התופעה נפוצה במיוחד בחלק הראשון של ספר בראשית). אין בתופעה זו כל משמעות, אבל בהקלדת וסטמינסטר הקפידו בכל זאת להקליד געיה ימנית לפי כתי"ל, בהתאם למטרתם להציג את נוסח כתב־היד בדיוק מלא. מובן מאליו שבמהדורתנו תופיע הגעיה בשמאלו של סימן הניקוד.{{הערה|ראוי לציין את העובדה הטכנית שגם אם לא היינו עושים שום דבר, תוכנת מדיה-ויקי מזיזה את הגעיה לצד שמאל בכל מקרה באופן אוטומטי. תופעה זו קשורה כנראה ליישום מדוייק של הגדרות ביוניקוד. באופן דומה, תוכנת מדיה-ויקי תמיד מזיזה את הנקודות של דגש, או של שי"ן ימנית או שמאלית, '''לאחר''' הניקוד של האות, למרות שלפי ההגיון נקודות אלו צריכות לבוא לפני הניקוד. כתוצאה מכך, אם שמים את סמן העכבר לאחר האות ולוחצים על "backspace", הנקודה תימחק ראשונה ורק לאחריה יימחק הניקוד שבאות. אמנם תו של הטעם יבוא אחרון (גם לאחר הנקודה).}} אבל בגלל שמגמתנו לתעד כמה שיותר במהדורתנו את השינויים שנעשו מהקלדת וסטמינסטר (במקומות שכתי"א חסר), רשמנו בכל זאת בתיעוד הנוסח שהתיבה נכתבה "בגעיה ימנית" בכתי"ל. ==סדרי הקריאה בתורה== ===חלוקת הסדרים בתורה=== חלוקת הסדרים בתורה היא חלוקה עניינית לרוב, המשקפת את מחזור הקריאה התלת־שנתי שהיה נהוגה בארץ ישראל. במהדורתנו שילבנו את חלוקת הסדרים לפי שתי שיטות מקבילות: *סימנו את חלוקתה של התורה ל-154 סדרים המקובלת בדפוסים והמוכרת, כולל המרכיב של המספר הרצוף לכל סדר וסדר מתחילת כל ספר (המספרים מצויינים באותיות עבריות כמו שמוכר היטב מדפוס קורן).{{הערה|למספרים הרצופים באותיות עבריות (בנוסף לציון האות "ס" בשוליים) יש בסיס כבר בכתבי־היד הקרובים לכתר והמאוחרים יותר, אמנם אין בהם ביצוע מלא תמיד.}} *סימנו את חלוקת הסדרים על פי שני מקורות עתיקים המתעדים את נוסח המסורה הטברנית: רשימת הסדרים ב'''ספר החילופים''' למישאל בן עוזיאל{{הערה|1=מהדורת אליעזר ליפשיץ (ירושלים: מאגנס, תשכ"ה; טקסט מלא ב-PDF ניתן להוריד [http://www.hum.huji.ac.il/units.php?cat=5040&incat=4972 באתר האוניברסיטה העברית]). הרב ברויאר כבר סימן את הסדרים במהדורותיו על פי רשימה זו. ספר החילופים מתעד רשימה של הבדלים (זעירים) בנוסח המקרא בין שיטת בן אשר לבין שיטת בן נפתלי (וגם מספר הסכמות בין שתי השיטות). כך מאפשרות רשימת החילופים וההסכמות קיטלוג של כתבי־יד לפי קרבתם לשיטת בן-אשר, וזהו עיקר חשיבותן במחקר בימינו: ספר החילופים מאשר את חשיבותו של כתר ארם צובה כמייצג נאמן ומדוייק לשיטת בן-אשר, וגם מאפשר את שחזור נוסחו של בן-אשר במקומות מסויימים החסרים בכתר. אמנם בנוסף לרשימת החילופים עצמה, יש בספר החילופים גם תיעוד קפדני לראשי הסדרים במקרא (בתחילת הדיון על כל פרשה בתורה וכל ספר בנביאים וכתובים).}} ו[https://archive.org/details/Leningrad_Codex/page/n243/mode/1up רשימת הסדרים בכתי"ל] (בנוסף לסימון ראשי הסדרים שבגוף התורה עצמה באותו כתב־יד). שני המקורות העתיקים האלה כמעט זהים אחד לשני בחלוקת הסדרים,{{הערה|יצוין שספר החילופים וכתי"ל גם זהים לסימון הסדרים הקיים בסוף ספר דברים בכתר ארם צובה. שלושת המקורות ביחד עוד זהים בכך שפרשת "נִצבים" כוללת בתוכה גם את פרשת "וילך" (והן נחשבות לפרשה אחת ביחד).}} והם מדווחים על כ-167 סדרים בתורה.{{הערה|בשני המקורות העתיקים מדווח על סך של קס"ז (167) סדרים בדיוק בחמישה חומשי תורה. אמנם רק ברשימה שבכתי"ל יש באמת קס"ז סדרים, ואילו בספר החילופים, למרות המספר המובא בסוף, נזכרים 168 ראשי סדרים. הסדר הנוסף מתחיל לקראת סוף פרשת וירא ("וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר", [[בראשית כב כ]]); סדר זה חסר לגמרי בכתי"ל בסימון הפנימי וברשימה (וגם בחלוקה המקובלת), וזה ההבדל היחיד בין ראשי הסדרים שבשני המקורות.}} לגבי השיטות השונות בסימון הסדרים (ובמיוחד בין החלוקה המקובלת לבין החלוקה ל-167 סדרים), יש אומרים שאין כאן מחלוקת אלא שהסדרים הנוספים בתורה שבספר החילופים ובכתי"ל משקפים תת־חלוקה אפשרית בתוך הסדרים המקובלים. ויש אומרים שחלוקת הקריאה למחזור התלת־שנתי לא הגיעה לידי שיטה מובהקת של חובה, והיו מנהגים שונים כיצד לחלק את הקריאה בדרכים שונות. ציונם של ראשי הסדרים הנוספים בספר החילופים ובכתי"ל ישולב בתוך המספרים הרצופים של החלוקה המקובלת. לדוגמה: יש סדר שמתחיל בתחילת פרשת "וָאֶתְחַנַּן" (דברים ג כג), והוא הסדר הרביעי בספר ("ד" במספרים הרצופים) לפי החלוקה המקובלת של 154 סדרים בתורה. מאוחר יותר יש ציון של תחילת סדר במקורות העתיקים בפסוק "כִּי־תוֹלִיד בָּנִים" (ד כה), וסדר זה אינו קיים בחלוקה המקובלת. הוא יסומן אם כן לפי המספר הרצוף "ד*". להלן רשימה של כל הפרשות שבהן יש סדר נוסף על החלוקה המקובלת (קנ"ד סדרים): *בספר בראשית (בנוסף על מ"ג סדרים): וירא=(יט*),{{הערה|אין כאן סדר בכתי"ל (ברשימה ובגוף התורה) אבל יש סדר בספר החילופים, ובגלל הסדר הנוסף מגיע מספר הסדרים בספר החילופים ל-46 בספר בראשית ול-168 בתורה כולה (למרות הסך המובא בסוף של קס"ז סדרים). יצויין שסדר זה קיים גם בתוך המספרים הרצופים שבכתי"ש (כ'), אמנם שם הוא מתחיל בתחילת פרשת "חיי שרה" ולא בבראשית כב,ב; ובכלל יש הבדלים רבים בין סימון הסדרים בכתי"ש לבין המסורת של קס"ז סדרים בתורה (בכתי"ש לדוגמה יש מ"ב סדרים סה"כ בספר בראשית).}} וישב=לה*, ויחי=מג*. *בספר שמות (בנוסף על כ"ט סדרים): שמות=א*,{{הערה|כאן חסר סימון הסדר בגוף כתי"ל, אבל הוא קיים ברשימת הסדרים בכתי"ל (וגם דותן השלים אותו ע"פ הרשימה).}} משפטים=יז*, כי-תשא=כה*, ויקהל=כו*. *בספר ויקרא (בנוסף על כ"ג סדרים): ויקרא=ב*, אמֹר=יט*. *בספר במדבר (בנוסף על ל"ב סדרים): נשֹא=ה*. *בספר דברים (בנוסף על כ"ז סדרים): ואתחנן=ד*, ראה=יא*, שֹפטים=טו*,{{הערה|יש לסמן עוד מקום בפרשת שֹפטים בכתי"ל, דהיינו [[דברים כ א]], בו מסומן סדר נוסף בכתב היד (לכאורה "טו**"). אבל סימון זה כנראה בטעות הוא, שהרי אינו מובא ברשימת הסדרים בכתי"ל עצמו וגם לא בספר החילופים (דותן ציין אותו כטעות {ס}). במהדורתנו לא תייגנו אותו ב[[תבנית:מ:סדר]] אבל הערנו עליו בהערת נוסח.}} כי־תצא=טז*. יש גם שני מקומות שבהם תחילת הסדר שונה במקצת בחלוקה המקובלת ובמקורות העתיקים: *בפרשת אמֹר מתחיל סדר [יט] בויקרא כג,ט ("כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ") במקורות העתיקים, אבל בחלוקה המקובלת מתחיל הסדר (יט) בויקרא כג,טו ("וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙"), הפרש קל של 6 פסוקים שהם פרשה אחת. *בסוף פרשת קֹרח מתחיל סדר (יז) בבמדבר יח,כה ("וְאֶל־הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר"), אבל במקורות העתיקים מתחיל הסדר [יז] בתחילת פרשת "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט,א), הפרש קל של 8 פסוקים שהם פרשה אחת. למידע על חלוקת הסדרים בספרי הנביאים והכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#חלוקת הסדרים בנביאים וכתובים|כאן]]'''. ===החלוקה לפרשות השבוע=== [[מקרא על פי המסורה/תורה|התורה מחולקת במהדורתנו]] לפי יחידות של "פרשת השבוע". חלוקה זו משקפת את המנהג המקובל כבר אלף שנה של מחזור לקריאת התורה בשנה אחת (מקור המנהג הוא [[:W:פרשת השבוע#מקור המנהג בעדות ישראל|בבלי]]). בתחילת כל יחידה של "פרשת השבוע" יש גם תמונות וקישורים לעמודים המתאימים לדף הראשון של אותה פרשה (צילומים של כתבי־היד החשובים ושל ספרי תורה הכתובים על קלף). ראוי לציין שבכתבי־היד הטברנים וברשימות המסורה שבהן (וכן ב"ספר החילופים") אין פרשה חדשה שמתחילה בפסוק [[פרשת וילך/טעמים#פרשת וילך (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|"וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה" (דברים לא,א)]], ויחידה זו הייתה נחשבת אם כן לחלק האחרון של [[פרשת ניצבים/טעמים#פרשת ניצבים (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|פרשת "נִצבים"]] (שהיו בה 70 פסוקים סה"כ).{{הערה|עניין זה צויין גם בתיעוד הנוסח (בדף העריכה בתחילת פרשת "וילך" ([[דברים לא/טעמים|פרק ל"א]]).}} ===החלוקה לעולים בתורה=== פרשות השבוע מחולקות במהדורתנו בהתאם לקריאה עבור שבעה עולים לתורה בשבת (ומפטיר). חלוקה זו יציבה לרוב מאז המאה הי"ח.{{הערה|למידע היסטורי על החלוקה לעולים בתורה, ראו את [https://jewish-faculty.biu.ac.il/files/jewish-faculty/shared/JSIJ4/stulberg.pdf מאמרו] של אפרים סטולברג, "תורה שבעל פה האחרונה: חלוקת התורה לעליות" ב-JSIJ גליון 8 (2009).}} היא נעשתה כאן לפי החלוקה המקובלת בדפוסים הנפוצים של המקראות הגדולות (השתמשנו במקראות גדולות לתורה ב[[:COMMONS:Category:MG1859-Vienna-Torah|מהדורתו של שלמה נעטטער]] [ווין תרי"ט]), והמשתקפת היטב בדפוס קורן.{{הערה|במקרים של אי־התאמה הכרענו לפי [https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Tikkun-Koreim-HB50656.pdf תיקון הקוראים הזה]. בעתיד ראוי שיהיה סימון לפי שיטות נוספות של חלוקת הפרשה לעולים, ובמיוחד מנהג תימן, וכן להוסיף אפשרות למשתמש לבחור את שיטת הסימון הרצויה לו.}} לשבתות שקוראים בהן שתי פרשות מחוברות, הקריאה לכל אחד משבעת העולים צוין כנהוג בתוך סוגריים לאחר החלוקה לעולים של הפרשה היחידה, כגון: "חמישי (שלישי)". החלוקה במהדורתנו לשלושה עולים במשך השבוע (מנחה בשבת, שני וחמישי) מבוססת על '''סדר עבודת ישראל''' לר' יצחק (זליגמן) בער, רעדעלהיים תרכ"ח, מתוך מהדורת צילום של הוצאת שוקן תרצ"ז.{{הערה|ראו שם עמ' 451-494, "סדר הפרשיות למנחה בשבת ולשני וחמישי לתעניות ולחה"מ וחנוכה ופורים". חטיבת הקריאה הזאת צולמה בתוך '''סדור רנת ישראל''', מהדורה שניה (הוצאת מורשת: ירושלים תשל"ד), עמ' 447-485. מהדורת צילום אחר של "סדר עבודת ישראל" לזליגמן בער נמצאת '''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-1.pdf|כאן]]''' ו'''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-2.pdf|כאן]]'''.}} הציון לתחילת הקריאה ל"לוי" ול"ישראל" מופיע בסוגריים מרובעים, וסוף הקריאה ל"ישראל" הוא בדרך כלל לפני עליית "שני" בשבת.{{הערה|במקומות חריגים שבהם עליית "ראשון" ארוכה ולא נהוג שישראל ביום חול יקרא עד סופה (בפרשות "בראשית", "כי תשא", "נשא"), צוין "[ע"כ ישראל]" בסוף הקריאה לעולה השלישי. וכן במקומות שנהוג להמשיך לקרוא אחרי סוף עליית "שני", צוין בסוף העלייה השלישית "[ע"כ ישראל]" (בפרשות "בחקתי", "דברים", "ואתחנן"', "כי תבוא", "נצבים", "וילך", "האזינו", "וזאת הברכה").}} לא הוספנו סימון לקריאת התורה במועדים בתוך מהדורת המקרא בוויקיטקסט. סימון כזה יוצר מעמסה כבדה בשוליים של הטקסט, ולא נהוג לסמן אותו "בפנים" במהדורות של המקרא, אלא רק בנספחים. במקום זה יצרנו מדור מיוחד בשם '''[[מקראי מועד|"מִקְרָאֵי מוֹעֵד"]]''', שם תופיע קריאת התורה לכל המועדים לפי החלוקה הנפוצה במחזורים (וגם הפטרות). תוכן הקריאות במדור "מִקְרָאֵי מוֹעֵד" מבוסס על "מקרא על פי המסורה". ==הערות== <references/> [[en:User:Dovi/Miqra according to the Masorah/Introduction/Chapter 3]] c7rj233t9knlwvpb6yz11mmbppkuz6l 3079267 3079265 2026-08-26T17:48:50Z Dovi 1 /* אותיות גדולות וקטנות */ 3079267 wikitext text/x-wiki {{תבנית:טעמי המקרא באינטרנט (עליון)}} {{מבוא למקרא על פי המסורה|פרק ג. קביעת הנוסח בתורה}} ==הסבר קצר על קביעת הנוסח בתורה== '''נוסח האותיות וחלוקת הפרשות במהדורה זו נקבעו לפי ספרי התורה. נוסח הכתיב הוא לפי ספרי תימן. הבדלים בין ספרי התורה של העדות השונות, ובין ספרי התורה לבין מה שידוע לנו על כתר ארם צובה (מתוך עדויות), מובאים ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]].''' '''הבסיס לנוסח הניקוד והטעמים והגעיות הוא כתי"ל, ועל גבי הבסיס הזה נעשו תיקונים ושינויים, כדי להתאים את המקומות החריגים שבו לנוסח המסורה לפי שיטתו של כתר ארם צובה. במקומות שהכתר קיים בהם או שיש עדויות לגביו, הנוסח מיוסד עליו. לאחר קביעת הנוסח בוצעו עוד התאמות קלות בהתאם ל[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|מדיניות העיצוב במהדורתנו]].''' לפרטים נוספים על השיטה לקביעת הנוסח בתורה ראו בסעיפים הבאים. למידע על הנוסח בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד|בפרק הבא]]''' לגבי המקומות החסרים בכתר, ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|בפרק החמישי]]''' לגבי המקומות שכתר ארם צובה קיים בהם. ==יסודות הנוסח== '''כתר ארם צובה:''' כתר ארם צובה נשאר לנו בסוף התורה (החל מהתיבה "וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ" ב[[דברים כח/טעמים#כח יז|דברים כח,יז]]). בנוסף יש שני צילומים של דפים שאבדו ממנו, ועדויות רבות וחשובות על נוסח התורה שהיה בו. הנוסח במקומות האלה מיוסד על הכתר. '''כתי"ל וקבוצת כתבי־היד:''' בשאר כל התורה הנוסח מיוסד על כתי"ל, אבל רק בתור נקודת התחלה. בכל מקום שלא הבאנו את נוסחו של כתי"ל, או שיש ספק או תמיהה לגביו, או נקודה בו הראויה לציון (אף אם קיבלנו את נוסחו), השתדלנו לבדוק את הנוסח המקביל בעוד 6 כתבי־יד מזרחיים של התורה הקרובים לכתר ארם צובה, ולתעד את הממצאים במלואם. כך יוצא שהנוסח ברוב התורה מיוסד על '''7 כתבי־יד הקרובים לכתר ארם צובה''', והם: '''ל, ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו'''; למידע נוסף על שבעת כתבי־היד וקישורים אליהם ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#כתבי־היד לתורה|כאן]]'''. '''הכרעת הכתיב, הניקוד והטעמים:''' קבוצה זו של 7 כתבי־היד טברנים, הקרובים לכתר ארם צובה, מאפשרת הכרעה ברורה ומובהקת בענייני הכתיב, הניקוד והטעמים בתורה בכמעט כל מקום.{{הערה|היוצאים מן הכלל הזה נדירים ביותר. הדוגמה היחידה לגבי '''נוסח הכתיב''' שמצאנו עד כה היא התיבה "בָּמוֹתָ֖ם" ([[במדבר לג/טעמים#לג נב|במדבר לג,נב]]), הנכתבת מלא וי"ו בספרי התורה של כל העדות. אך כתבי־היד הטברנים חלוקים לגבי כתיבתו; אין בהם רוב מובהק לכתיב מלא או חסר, ואין הערת מסורה התומכת באחת משתי האפשרויות. תיבה זו נמצאת בין 6 המקומות המוטלים בספק לפי שיטת ברויאר (כתר, עמ' 84 [פרק ג סעיף 1.ד]). אך שאר המקומות שהיו מוטלים בספק אצלו מקבלים מענה ע"י קבוצת 7 כתבי־היד שלנו, וכבר אינם מוטלים בספק; רק המקום הזה נשאר. בכל אופן הכתיב במהדורתנו נקבע כאן, כמו בכל התורה, ע"פ ספרי התורה. גם לגבי '''נוסח הניקוד והטעמים''' מצאנו דוגמה אחת בלבד: ב[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|כו,מג]] התיבה "בׇּהְשַׁמָּהֿ֙" מנוקדת בלי מפיק באות ה"א הראשונה בארבעה כתבי־יד (ל1,ב,ש1,ק3), לעומת שלושה כתבי־יד (ל,ש,ו) שבהם יש מפיק ("בָּהְּשַׁמָּהֿ֙"), כך שאין רוב מובהק ויש צורך לבדוק מקורות נוספים (ראו שם בתיעוד הנוסח). וראו גם [[דברים טז/טעמים#טז ב|דברים טז,ב]], שם אין רוב מובהק לגבי התיבה "אֲשֶׁר" אם היא מוקפת או בטעם מונח, אך יכולנו להכריע לפי שיטת בן־אשר בספר החילופים.}} '''עניינים משניים במערכות הניקוד והטעמים:''' לגבי ניואנסים שהיו רשות ולא חובה אצל בעלי המסורה הטברנים, והם לא סומנו בעקביות בכל כתב־יד, קבוצת כתבי־היד מספקת לנו תמונה מייצגת של הגיוון שהיה קיים אצל בעלי המסורה וגבולותיו. מדובר על נושאים משניים כגון חטפים באותיות לא גרוניות ([[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|הסבר כללי]], [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|רשימה בתורה]]), געיות חריגות ([[#מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)|הסבר כללי]], [[#נוסח הגעיות במהדורתנו|רשימה בתורה]]), [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מרכא בתיבת תביר|מרכא בתיבת תביר]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#נקודה בוי"ו עיצורית|נקודה בוי"ו עיצורית]], ועוד. לא הכרענו בנושאים אלה לפי רוב מובהק של כתבי־היד (רוב שבדרך כלל לא קיים), אלא לפי מדיניות העיצוב במהדורתנו (לגבי חטפים באותיות לא-גרונית) או לפי דרכו העקבית של כתר ארם צובה (לגבי מתיגת הזקף, מרכא בתיבת תביר, ולגבי געיות בכתי"ל שחורגות באופן ברור מדרכו). בעזרת תיעוד הנוסח אפשר לראות את האופן שבו הכרעת הנוסח משתלבת עם הנתונים הנמצאים בכתבי־היד, וגם לזהות את כתבי־יד הקרובים יותר לשיטת הכתר לגבי כל תופעה ספציפית. '''כתבי־יד נוספים:''' לא כל כתבי־היד שבקבוצה זו שלמים. חלקים משמעותיים של ספר בראשית (במיוחד מתחילתו) חסרים או פגומים ברובם (ל1,{{הערה|חוץ מהדפים החסרים בתחילת ספר בראשית, ראשי הדפים פגומים בכתי"ל1 בכל התורה; הנזק יותר חמור בתחילת התורה ובסופה.}} ב, ש, ש1, ו), וכמו כן באחדים מהם בסוף ספר במדבר (ו) ובספר דברים (ל1, ב) ובעוד מקומות.{{הערה|כתי"ו המקורי חסר בסוף ספר במדבר (כו,סג-לה,ו). הוא גם חסר בסוף ספר דברים (נכרכו עמו דפים כדי להשלים את הטקסט החסר), אבל רק במקומות שכתר ארם צובה קיים בהם.}} בספר בראשית השתמשנו בעת הצורך במבחר של כתבי־היד נוספים (מזרחים, תימנים וספרדים). בשאר התורה (בעיקר בסוף ספר במדבר מפרק כ"ז ובספר דברים, אך גם בעוד קצת מקומות שחסר בהם כתב־יד אחד או יותר) הסתפקנו בשני כתבי־יד מזרחים הקרובים לכתר: ב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571880205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-10] ('''ל3'''); וב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571690205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS&SearchTxt=%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%20EVR%20II%20B%2059 כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-59] ('''ל9'''). ==תיעוד הנוסח== כל הנתונים לגבי הנוסח ב[[#יסודות הנוסח|קבוצת כתבי־היד]], בכל מקום שנוסח כתי"ל ראוי לדיון, נמצאים בדפי העריכה של '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#חמישה חומשי תורה|דפי הפרקים בתורה]]'''. אי אפשר לראות את הנתונים בדף של הפרק עצמו, המציג רק את נוסח המקרא לפי הקביעה הסופית. כדי לקרוא את הערות הנוסח בפרק מסוים, יש ללחוץ על '''"הצג הערות נוסח"''' בתחילת הדף של הפרק בצד ימין, מתחת לסרגל הניווט. לחלופין, הן גם מופיעות באתר מיוחד שנקרא '''[https://bdenckla.github.io/MAM-with-doc/ "מקרא על פי המסורה עם הערות הנוסח"]''', שם ניתן לקרוא אותן ברציפות ולעיין בהן בנחת. כאמור, הנתונים בהערות הנוסח כתובים בפועל בדף העריכה של הפרק. כדי לראותם שם יש ללחוץ הלשונית "'''עריכה'''", שנמצאת בראש הדף של הפרק (באמצע בין הלשוניות "קריאה" ו"גרסאות קודמות"). אחרי לחיצה על "עריכה" יופיע חלון עריכה, שבו נמצא הטקסט המקודד של הפרק. בחלק מהפסוקים, בתוך הטקסט המקודד, אפשר לראות מילים בתוך תבניות "נוסח". לדוגמה, ב'''[[שמות יד/טעמים|דף הפרק של שמות י"ד]]''', אחרי לחיצה על "עריכה" רואים שבתוך חלון העריכה, בפסוק ה', התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" נמצאת בתוך תבנית נוסח. הקוד נראה כך: :<nowiki>{{נוסח|וַיֹּֽאמְרוּ֙|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים{{ש}}ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙ (חסר שווא באות מ"ם){{ש}}הערת המקליד}}</nowiki> "נוסח" הוא השם של [[תבנית:נוסח|התבנית]] בתוך הסוגריים המתולתלים; תקפידהּ של תבנית זו לרכז נתונים לגבי נוסח המקרא. אחר כך רואים את התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" כמו שהיא מופיעה לפי קביעת הנוסח במהדורתנו, ולאחריה את רשימת המקורות התומכים בקביעה זו (אחרי "2==" שהוא קוד טכני). במקרה הזה מתברר שזהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וגם של הדפוסים הנפוצים של המקרא. אבל אחרי קוד לשבירה ("<nowiki>{{ש}}</nowiki>"), כדי לחלק את ההערה לחלקים שונים, רואים שבכתי"ל יש טעות מובהקת: בתיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" חסרות שתי הנקודות של שווא מתחת לאות מ"ם ("וַיֹּֽא'''מ'''רוּ֙")! בסוף כתוב "הערת המקליד", כלומר: [https://hcanat.us/Tanach.xml?Ex14:5-14:5 בהקלדה הדיגיטלית UXLC], שהיא תִּעֲתוּק של כתי"ל שהיה נקודת ההתחלה למהדורתנו, כבר עמדו על הטעות הזאת והעירו לגביה. לדוגמה נוספת, הפעם בעניין של כתיב (נוסח האותיות), ראו בדף העריכה של '''[[שמות יד/טעמים|אותו פרק]]''' בפסוק י"ג ("תֹסִ֛פוּ"): :<nowiki>{{נוסח|תֹסִ֛פוּ|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ"ה (כתיב חסר יו"ד){{ש}}ל!=תֹסִ֛יפוּ (כתיב מלא יו"ד){{ש}}הערת ברויאר}}</nowiki> אחרי "נוסח" (שמהּ של התבנית), רואים שהתיבה "תֹסִ֛פוּ" מופיעה במהדורתנו בכתיב חסר יו"ד (כלומר "תֹסִ֛פוּ" ולא "תֹסִ֛'''י'''פוּ"). זהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וכך קובעות גם הערות מסורה, כולל הערת מסורה בתוך כתי"ל עצמו; וכך קבע הרמ"ה להלכה (בעקבותיו כותבים "תֹסִ֛פוּ" חסר יו"ד בספרי תורה ספרדים ואשכנזים).{{הערה|ראו ב[[:COMMONS:File:Masoret-Seyag-Ramah-1750-HB7152.pdf|מסורת סייג לתורה]], עמ' 70.}} אבל אחר כך רואים בהערה שהנוסח הכתוב בכתי"ל הוא דווקא "תֹסִ֛'''י'''פוּ" (כתיב מלא יו"ד). כתיב זה סותר את הערת המסורה בתוך אותו כתב־יד. בסוף התבנית כתוב "הערת ברויאר", כלומר: הרב מרדכי ברויאר כבר עמד על הכתיב החריג כאן בכתי"ל במהדורות המקרא שלו. שימו לב שנוסח הכתיב במהדורתנו נקבע לפי ספרי התורה של עדת תימן, ולא לפי רוב כתבי־היד שבקבוצה. הדוגמה האחרונה מראה שרוב מובהק של כתבי־היד הקרובים לכתר תומך כאן בכתיב של ספרי תימן. ==מסורת הסופרים בתורה: נוסח האותיות והתיבות== ===נוסח האותיות בתורה=== '''נוסח האותיות בעידן המסורה:''' נוסח האותיות לפי המסורה משתקף היטב בתור '''אידאל מדויק''' מתוך הערות המסורה. אבל האידיאל הזה לא התגשם בביצוע מושלם באף אחד מכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר ארם צובה. כתבי־היד האלה עברו תהליכים של הגהה ותיקונים בכיוון זה, אמנם בכל אחד מהם נשארו טעויות בנוסח הכתיב. טעויות מהסוג הזה מתגלות ברוב המקומות בכתב־יד אחד חריג, כאשר הכתיב שבו שונה בתיבה מסוימת משאר חבריו, ובדרך כלל יש גם הערת מסורה שתומכת בגרסת הרוב. מתוך כך אפשר לקבוע את הכתיב של נוסח המסורה בכמעט כל מקום על פי '''הערות המסורה''' או על פי הנוסח של '''רוב כתבי־היד''', או על פי '''שניהם ביחד'''. וזה מפליא שהכתיב האקלקטי מתוך רוב כתבי־היד זהה לגמרי לכתיב המתועד בהערות המסורה כמעט בכל מקום. את כל זה הוכיח הרב מרדכי ברויאר לראשונה בספרו החשוב '''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא'''.{{הערה|ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז; עמ' 68-86.}} '''לאחר תקופת המסורה בספרד ואשכנז:''' ברויאר עוד הוכיח שאותו נוסח העולה מתוך השילוב של הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות בכתבי־היד הקרובים לכתר מתאים בכמעט כל המקומות לנוסח ספרי התורה שנקבע בספרד ובאשכנז. נוסח הכתיב בספרי התורה (מחוץ לתימן) נקבע לאחר תקופת בעלי המסורה הטברנים ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#ספרות המסורה וחומר נוסף|חיבוריהם של חכמי מסורה מאוחרים]]: בספרים "מסורת סייג לתורה" ל[[:W:מאיר הלוי אבולעפיה|ר' מאיר הלוי אבולעפיה]]), "אור תורה" (ל[[:W:מנחם די לונזאנו|ר' מנחם די לונזאנו]]), ו"מנחת שי" (ל[[:W:ידידיה שלמה רפאל נורצי|ר' ידידיה שלמה רפאל נורצי]]). חכמי המסורה בדורות הללו פעלו לפי '''שיטה אקלקטית מובהקת''', והשתמשו כמיטב יכולתם באותן הערות מסורה שהיו בידיהם, ובאותם כתבי־יד שנראו מדויקים בעיניהם.{{הערה|ספר מוגדר כ"מדויק" לפי מידת התאמתו לכתיב בספרים מקבילים ולהערות המסורה. חשוב לציין ששיטת הפעילות בתחום זה ע"י בעלי ההלכה הייתה לדבוק בכללי המסורה הטברנית ובשיטה האקלקטית אפילו בניגוד לחז"ל בתלמוד ובמדרשים (במקומות שדרשו את הכתיב). חכמי התלמוד מעידים על עצמם שלא היו בקיאים בחסרות וביתרות {{מקור|קידושין ל א|קידושין דף ל' ע"א}}, ובעיניהם של בעלי ההלכה שעסקו בכתיב התורה, נמשך המצב הזה עד זמנם ממש. ולכן החליטו בסופו של דבר (לאחר לבטים רציניים) לקבל את הערות המסורה ועדותם של רוב כתבי־היד המדויקים, במקום הכתיב המובא בתלמוד, ואפילו במקומות שלומדים הלכה מן הכתיב! (ראו את הדוגמאות המובאות בגליון הש"ס לר' עקיבא איגר על [[שבת נה ב|שבת דף נ"ה ע"ב]] לתוספות ד"ה מעבירם כתיב.) לגבי ההתלבטות בנושא זה ראו בברויאר, ג.6 (עמ' 88) והערות 2, 3 שם.}} מתברר שעבודתם עלתה כל כך יפה עד שהיא כמעט מושלמת (וכמעט זהה לנוסח תימן). '''לאחר תקופת המסורה בתימן:''' בנוסף לכך, הציע ברויאר שנוסח תימן אינו מבוסס על שיטה אקלקטית אלא על '''עבודת העתקה מושלמת''' של כתר ארם צובה.{{הערה|ראו ברויאר, שם, עמ' 87-89.}} ואם כן יוצא שבנוסח תימן יש לנו עדות מובהקת ומדויקת לנוסח הכתיב בתורה שהיה בכתר.{{הערה|ברויאר הביא מספר ראיות לכך שם, עמ' 90. ביניהם: עדותם של סופרי תימן שספריהם נכתבו "על תיקון הספר הידוע במצרים"; נוסח הכתיב המתאים לגמרי למסורה (ולנוסח תימן) בסוף התורה בכתר; נוסח הכתר בנביאים וכתובים (המדויק להפליא לעומת כל שאר כתבי־היד). על ראיות אלו של ברויאר אפשר להוסיף את הכתיב לפרשות התפילין שקבע הרמב"ם ב'''משנה תורה''' ([[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ב#הלכה ג|הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק שני, ג-ז]]; וראו עוד בהרחבה אצל יצחק ש' פנקובר, '''נוסח התורה בכתר ארם צובה: עדות חדשה''', [רמת־גן, הוצאת אונ' בר־אילן, תשנ"ג], עמ' 53-55), וכמו כן את שאר העדויות הקיימות על נוסח הכתיב שהיה בכתר (כגון רפי זר, [https://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=278 "מאורות נתן לר' יעקב ספיר"], '''לשוננו''' ל"ה, תשמ"ו, עמ' 151-213).}} ועוד יוצא לנו שכתר ארם צובה עצמו מהווה '''ביצוע מושלם''' יחיד במינו של נוסח האותיות בתורה לפי המסורה (בניגוד לשאר כתבי־היד הקרובים לו). קביעה זו מתבררת גם מתוך נוסח האותיות המדויק בו בספרי הנביאים והכתובים, שיש בו דיוק מפליא שאינו דומה לאף כתב־היד אחר.{{הערה|ראו על כך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נוסח האותיות והתיבות בכתר ארם צובה|בפרק חמישי]] של המבוא.}} אמנם יש גם עדויות שב-2 או 3 מקומות, חרג הכתיב בכתר מהנוסח העולה מהערות המסורה ומשאר כתבי־היד, וכמו כן מספרי ספרי התורה של כל העדות כולל תימן: [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]] "אֲלֵ(י)הֶ֛ן";{{הערה|את הכתיב הזה אולי ניתן להצדיק ע"פ הערת מסורה בכתר; וראו עוד בהערת הנוסח על [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]].}} [[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט,טז]] "רֵעֶ֑(י)ךָ"; ואולי גם [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]] "יוֹבֵ֥ל הִ'''י'''א֙" במקום "יוֹבֵ֥ל הִ'''ו'''א֙".{{הערה|בעדות המפורטת ביותר נמסר שהיה תיקון בכתר במקום הזה; ראו על כך באריכות בהערת הנוסח על [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]].}} על סמך הכתיבים האלה נראה שהכתיב בספרי תימן מייצג את נוסח המסורה באופן עוד יותר מדויק מהכתיב שהיה בכתר (!).{{הערה|לגבי 3 המקומות האלה כתב יוסף עופר שיש בהם "ערעור מהותי על האפשרות שנוסח התימנים מיוסד על הכתר. אם נבקש להטיל שלום בין הכתוב בכתבי־היד התימנים לבין ממצאינו נוכל רק להציע שהכתר היה '''אחד מהמקורות''' לנוסח התימנים." ראו במאמרו [http://www.daat.ac.il/daat/vl/yosefofer/yosefofer03.pdf "כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ"ד קאסוטו"], '''ספונות''', סדרה חדשה, ספר רביעי (יט) תשמ"ט, עמ' 339 (ההדגשה שלנו); וראו שם עוד עמ' 309-313. ברוח זו ניתן להציע שאמנם נוסח הכתיב בספרי תימן '''נוסד''' על פי הכתר, אך אחר כך בוצעו תיקונים בספרי תימן במקומות נדירים שבהם עצם הנוסח שהועתק מהכתר עמד בסתירה ב-2 או 3 מקומות להערות המסורה שהיו בכתבי־היד. כך שהכתר הוא לא רק "אחד מהמקורות" אלא '''המקור העיקרי''' לנוסח הכתיב בספרי תימן, אך '''לא המקור היחיד'''. בדיקת כתבי־יד תימנים לספרי הנביאים והכתובים מניבה תוצאות דומות: יש כתבי־יד שהם קרובים להפליא לנוסח הכתיב בכתר, אך לא זהים לו; אמנם במקומות שהכתיב שונה מהכתר יש כמעט תמיד הערת מסורה צמודה המורה על הנוסח בכתב־היד. גם יצחק ש' פנקובר הציע אפשרות דומה בניסיון שלו להתמודד עם נתונים סותרים לגבי נוסח הכתר: "לפי האפשרות הראשונה יוצא שיש שניים (או שלושה) מקרים חריגים בכתר, בהם חולק הכתר על כל כתבי־היד הטברניים המדוייקים והמסורה. כמו־כן היה יוצא עקב מקרים אלו שדווקא כתבי־היד התימניים הם המדויקים בתורה, מדויקים אפילו מן הכתר." והוסיף בהערה: "אפילו נניח את האפשרות הראשונה, אין היא מחייבת את המסקנה שהתימנים לא סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר... בענייני נוסח יהיו בסך הכל שניים (או שלושה) שינויים בין התימנים והכתר; קירבה כה גדולה, שאין כדוגמתה אפילו בין כתבי־היד הטברניים המדויקים, מוסברת בכך שהתימנים סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר ותיקנו." ראו '''נוסח התורה בכתר ארם־צובה: עדות חדשה''' (רמת־גן: הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, תשנ"ג), עמ' 90, ושם בהערה 267.}} '''מסקנה:''' אין למצוא עדות מובהקת לנוסח האותיות בתורה לפי המסורה באף אחד מכתבי־היד הקרובים לכתר, ואין ראוי להעמיד את הכתיב במהדורת מקרא על אף כתב־יד כזה.{{הערה|1=לפי החישוב של ברויאר (שם, עמ 86), כתב־היד הכי מדויק לגבי נוסח האותיות בתורה הוא כתי"ש1 (שונה מכתיב המסורה ב-20 מקומות), ואח"כ כתי"ש (25 מקומות), ואח"כ [https://archive.org/details/BL_Or4445_Torah/page/n63/mode/2up כתי"ב] (65 מקומות) וכתי"ל (כ-120 מקומות); לגבי כתי"ל ראו ליתר דיוק ופירוט ברשימה הבאה.}} אמנם ב'''שילוב''' של הערות המסורה ביחד עם הנוסח האקלקטי העולה מתוך רוב כתבי־היד, או לחלופין על פי נוסח תימן, ניתן להגיע לנוסח מדויק של האותיות בתורה. הכתיב במהדורתנו מבוסס עם כן על נוסח תימן, ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|תוספת הערות לעתים רחוקות]] במקומות שנוסח זה שונה משאר ספרי התורה או מהנוסח שהיה בכתר ע"פ עדויות. ===נוסח האותיות בכתי"ל בתורה (רשימה מלאה)=== '''רמת הדיוק בכתי"ל:''' מהדורתנו מבוססת כאמור על הקלדת וסטמינסטר של כתי"ל. הדיוק בנוסח האותיות בכתי"ל מספיק טוב כדי שייחשב לעדות אחת חשובה בין שאר העדויות, אבל רמת דיוקו פחותה משאר כתבי־היד הקרובים לכתר. לפי הערכתו של ייבין: "נוסח האותיות שונה לפרקים מ''א'' במלא וחסר. המסורה של ''ל''... סותרת לעתים את הפְנים."{{הערה|ייבין, נו.2 עמ' 358.}} ולפי ברויאר יש בו סטייה מנוסח המסורה "בקרוב ל-120 מקומות בתורה".{{הערה|ברויאר, עמ' 86. לתוצאה מדויקת יותר ראו [[#סיכום התוצאות|להלן]].}} ולכן נוסח האותיות בתורה במהדורתנו יתוקן כאמור על פי ספרי תימן, ולא יישאר לפי כתי"ל (שהוא הבסיס להקלדה). '''להלן רשימת כל המקומות שבהם הכתיב בכתי"ל (הבסיס להקלדה במהדורתנו) שונה מהכתיב בספרי תימן.''' רשימה זו נחוצה כדי לאפשר הגהה יסודית לנוסח הכתיב במהדורתנו, מול הקלדת וסטמינסטר מצד אחד, ומול נוסח ספרי התורה מצד שני. הפריט הראשון בכל שורה ברשימה הוא הכתיב המופיע בספרי תימן והמתאים למסורה ואחריו כוכבית (*). הפריט השני הוא נוסח כתי"ל, ואחריו סימן קריאה (!) במקרים שבהם הכתיב בכתי"ל סותר את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו.{{הערה|בנוסף לרשימה זו, אפשר תמיד לבצע בדיקה יסודית על ידי מחשב, בהשוואת נוסח האותיות בהקלדת וסטמינסטר של כתי"ל מול נוסח האותיות במהדורתנו ונוסח האותיות במהדורת מכון ממרא. התיעוד המלא של הנוסח נמצא בכל מקרה ספציפי בדפי העריכה של דפי הפרקים המקושרים.}} '''ספר בראשית''' (סה"כ כ-20 תיבות בכתיב חריג, אחת מהן רק בספק): #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטְּהֹרָ֗ה]* / ל=[הַטְּהוֹרָ֗ה]! #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטָּה֔וֹר]* / ל=[הַטָּהֹ֔ר]! #לך־לך [[בראשית יג/טעמים#יג ח|(יג,ח)]]: [וּבֵינֶ֔ךָ]* ל=[וּבֵינֶ֔יךָ] #לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [הֲרִמֹ֨תִי]* / ל=[הֲרִימֹ֨תִי] #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט טז|(יט,טז)]]: [וַיַּחֲזִ֨יקוּ]* / ל=[וַיַּחֲזִ֨קוּ]! #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט כ|(יט,כ)]]: [וְהִ֣וא]* / ל=[וְהִ֣יא]! #חיי שרה [[בראשית כה/טעמים#כה ג|(כה,ג)]]: [וּלְטוּשִׁ֖ם]* / ל=[וּלְטוּשִׁ֖ים] #תולדֹת [[בראשית כו/טעמים#כו ז|(כו,ז2)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז לא|(כז,לא)]]: [בַּעֲבֻ֖ר]* / ל=[בַּעֲב֖וּר]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה ה|(לה,ה)]]: [סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם]* / ל=[סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה כג|(לה,כג)]]: [וּזְבֻלֽוּן]*/ ל=[וּזְבוּלֻֽן]! #וישב [[בראשית מ/טעמים#מ י|(מ,י)]]: [וְהִ֤וא]* / ל=[וְהִ֤יא]! #מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא לה|(מא,לה)]]: [הַטֹּב֔וֹת]* / ל=[הַטֹּבֹ֔ת]! #ויגש [[בראשית מה/טעמים#מה טו|(מה,טו)]]: [עֲלֵהֶ֑ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֑ם]! #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו ט|(מו,ט)]]: [וְחֶצְרֹ֥ן]* / ל=[וְחֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* / ל=[חֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יג|(מו,יג)]]: [וְשִׁמְרֹֽן]* / ל=[וְשִׁמְרֽוֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יד|(מו,יד)]]: [זְבֻל֑וּן]* / ל=[זְבוּלֻ֑ן]! #ויגש [[בראשית מז/טעמים#מז כד|(מז,כד)]]: [חֲמִישִׁ֖ית]* / ל?=[חֲמִישִׁ֖ת]?! #ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יג|(מט,יג)]]: [אֳנִיֹּ֔ת]* / ל=[אֳנִיּ֔וֹת]! '''ספר שמות''' (סה"כ 25 תיבות בכתיב חריג): #שמות [[שמות א/טעמים#א טז|(א,טז)]]: [הִ֖וא]* / ל=[הִ֖יא]! #שמות [[שמות ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ]* / ל=[וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ] (=מ"ק-ל [!] מול רוב המסורות וכתבי־היד) #וארא [[שמות ו/טעמים#ו יד|(ו,יד)]]: [חֶצְרֹ֣ן]* / ל=[חֶצְר֣וֹן] #וארא [[שמות ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]: [הַֽחַרְטֻמִּם֙]* / ל=[הַֽחַרְטֻמִּים֙]! #בֹא [[שמות י/טעמים#י כה|(י,כה)]]: [וְעֹלֹ֑ת] / ל=[וְעֹל֑וֹת]! #בֹא [[שמות יב/טעמים#יב ד|(יב,ד)]]: [מִהְי֣וֹת]* / ל=[מִהְיֹ֣ת]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(יד,יג)]]: [תֹסִ֛פוּ]* / ל=[תֹסִ֛יפוּ]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יד|(יד,יד)]]: [תַּחֲרִשֽׁוּן]* / ל=[תַּחֲרִישֽׁוּן]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* / ל=[חֹמָ֔ה]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יא|(יט,יא2)]]: [הַשְּׁלִשִׁ֗י]* / ל=[הַשְּׁלִישִׁ֗י]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יט|(יט,יט)]]: [הַשֹּׁפָ֔ר]* / ל=[הַשּׁוֹפָ֔ר]! #משפטים [[שמות כג/טעמים#כג כב|(כג,כב)]]: [שָׁמ֤וֹעַ]* / ל=[שָׁמֹ֤עַ]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב המסורות וכתבי־היד) #תרומה [[שמות כה/טעמים#כה כב|(כה,כב)]]: [אֲר֣וֹן]* / ל=[אֲרֹ֣ן]! #תרומה [[שמות כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [תֹֽאֲמִם֮]* / ל=[תֹֽאֲמִים֮] #תצוה [[שמות כח/טעמים#כח כח|(כח,כח1)]]: [הָאֵפוֹד֙]* / [הָאֵפֹד֙]! #תצוה [[שמות כט/טעמים#כט כב|(כט,כב)]]: [עֲלֵיהֶ֔ן]* / ל=[עֲלֵהֶ֔ן]! #תצוה [[שמות מ/טעמים#כט מ|(כט,מ)]]: [רְבִיעִ֥ת]* / [רְבִעִ֥ית] #כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [עֲלֵהֶ֖ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֖ם]! #כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד כד|(לד,כד)]]: [גְּבֻלֶ֑ךָ]* / ל=[גְּבוּלֶ֑ךָ]! #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יג|(לו,יג)]]: [הַיְרִיעֹ֜ת]* / ל=[הַיְרִעֹ֜ת] #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יט|(לו,יט)]]: [אֵילִ֖ם]* / ל=[אֵלִ֖ים]! #ויקהל [[שמות לז/טעמים#לז ג|(לז,ג3)]]: [טַבָּעֹ֔ת]* / ל=[טַבָּע֔וֹת] #ויקהל [[שמות לח/טעמים#לח י|(לח,י)]]: [הָעַמּוּדִ֛ים]* / ל=[הָעַמֻּדִ֛ים]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט יג|(לט,יג)]]: [מִשְׁבְּצֹ֥ת]* / ל=[מִשְׁבְּצ֥וֹת]! #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט לה|(לט,לה)]]: [אֲר֥וֹן]* / ל=[אֲרֹ֥ן]! '''ספר ויקרא''' (סה"כ 14 תיבות בכתיב חריג): #ויקרא [[ויקרא ה/טעמים#ה יא|(ה,יא)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י א|(י,א)]]: [וַיַּקְרִ֜יבוּ]* / ל=[וַיַּקְרִ֜בוּ]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י יג|(י,יג)]]: [קָד֔וֹשׁ]* / ל=[קָדֹ֔שׁ]! #שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ד|(יא,ד)]]: [וּמִמַּפְרִסֵ֖י]* / ל=[וּמִמַּפְרִיסֵ֖י] #תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג ו|(יג,ו)]]: [הִ֔וא]* / ל=[הִ֔יא]! #מצֹרע [[ויקרא יד/טעמים#יד י|(יד,י)]]: [תְּמִימִ֔ם]* / ל=[תְּמִימִ֔ים] #אחרי מות [[ויקרא טז/טעמים#טז ח|(טז,ח)]]: [גֹּרָל֑וֹת]* / ל=[גּוֹרָל֑וֹת]! #אחרי מות [[ויקרא יח/טעמים#יח כט|(יח,כט)]]: [הַתּוֹעֵבֹ֖ת]* / ל=[הַתּוֹעֵב֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא יט/טעמים#יט ד|(יט,ד)]]: [הָ֣אֱלִילִ֔ם]* / ל=[הָ֣אֱלִילִ֔ים]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ ו|(כ,ו)]]: [לִזְנֹ֖ת]* / ל=[לִזְנ֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ יח|(כ,יח)]]: [וְהִ֕וא]* / ל=[וְהִ֕יא]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג כ|(כג,כ)]]: [הַבִּכֻּרִ֤ים]* / ל=[הַבִּכּוּרִ֤ים]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג לח|(כג,לח)]]: [נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם]* / ל=[נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם]! #בחֻקֹתי [[ויקרא כו/טעמים#כו מה|(כו,מה)]]: [לִהְי֥וֹת]* / ל=[לִהְיֹ֥ת]! '''ספר במדבר''' (סה"כ 30 תיבות בכתיב חריג): #במדבר [[במדבר א/טעמים#|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג ב|(ג,ב)]]: [הַבְּכֹ֣ר]* / ל=[הַבְּכ֣וֹר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מב|(ג,מב)]]: [בְּכ֖וֹר]* / ל=[בְּכֹ֖ר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מג|(ג,מג)]]: [שֵׁמֹ֛ת]* / ל=[שֵׁמ֛וֹת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ז|(ז,ז)]]: [הָעֲגָל֗וֹת]* / ל=[הָעֲגָלֹ֗ת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז כג|(ז,כג)]]: [עַתֻּדִ֣ים]* / ל=[עַתּוּדִ֣ים]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ג|(ט,ג)]]: [בְּמֹעֲד֑וֹ]* / ל=[בְּמוֹעֲד֑וֹ]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ז|(ט,ז)]]: [הַקְרִ֜יב]* / ל=[הַקְרִ֜ב]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט יז|(ט,יז)]]: [הֵעָל֤וֹת]* / ל=הֵעָלֹ֤ת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י ט|(י,ט)]]: [בַּחֲצֹצְרֹ֑ת]* / ל=[בַּחֲצֹצְר֑וֹת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י טז|(י,טז)]]: [חֵלֹֽן]* / ל=[חֵלֽוֹן] #בהעלֹתך [[במדבר יא/טעמים#יא כו|(יא,כו)]]: [עֲלֵהֶ֣ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֣ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כו|(יג,כו)]]: [אֹתָ֤ם]* / ל=[אוֹתָ֤ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כט|(יג,כט3)]]: [יוֹשֵׁ֣ב]* / ל=[יֹשֵׁ֣ב]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג לב|(יג,לב)]]: [וַיֹּצִ֜יאוּ]* / ל=[וַיּוֹצִ֜יאוּ]! #שלח [[במדבר טו/טעמים#טו לט|(טו,לט)]]: [תָת֜וּרוּ]* / [תָתֻ֜רוּ] #חֻקת [[במדבר יט/טעמים#יט ז|(יט,ז)]]: [יָבֹ֣א]* / ל=[יָב֣וֹא]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #חֻקת [[במדבר כ/טעמים#כ יז|(כ,יז)]]: [גְּבֻלֶֽךָ]* / ל=[גְּבוּלֶֽךָ]! #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא יג|(כא,יג)]]: [מִגְּבֻ֣ל]* / ל=[מִגְּב֣וּל] #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [דִּיבֹ֑ן]* / ל=[דִּיב֑וֹן]! #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב לח|(כב,לח)]]: [הֲיָכֹ֥ל]* / ל=[הֲיָכ֥וֹל]! #בלק [[במדבר כג/טעמים#כג כט|(כג,כט)]]: [אֵילִֽם]* / ל=[אֵילִֽים]! #פינחס [[במדבר כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [הַיָּשֻׁבִ֑י]* / ל=[הַיָּשׁוּבִ֑י]! #מטות [[במדבר לב/טעמים#לב כב|(לב,כב)]]: [נְקִיִּ֛ם]* / ל=[נְקִיִּ֛ים]! #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לה|(לג,לה)]]: [בְּעֶצְיֹ֥ן]* / ל=[בְּעֶצְי֥וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לו|(לג,לו)]]: [מֵעֶצְיֹ֣ן]* / ל=[מֵעֶצְי֣וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* / ל=[בָּמֹתָ֖ם] - כתבי־היד חלוקים ואין מסורה #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לד יא|(לד,יא2)]]: [הַגְּבֻ֔ל]* / ל=[הַגְּב֔וּל] #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לה יט|(לה,יט)]]: [יְמִתֶֽנּוּ]* / ל=[יְמִיתֶֽנּוּ]! '''ספר דברים''' (סה"כ 38 תיבות בכתיב חריג): #דברים [[דברים א/טעמים#א טו|(א,טו)]]: [אוֹתָ֛ם]* / ל=[אֹתָ֛ם]! #דברים [[דברים ב/טעמים#ב כג|(ב,כג)]]: [מִכַּפְתֹּ֔ר]* / ל=[מִכַּפְתּ֔וֹר] #דברים [[דברים ג/טעמים#ג ה|(ג,ה)]]: [בְּצֻרֹ֛ת]* / ל=[בְּצֻר֛וֹת]! #ואתחנן [[דברים ג/טעמים#ג כה|(ג,כה):]] [וְהַלְּבָנֹֽן]* / ל=[וְהַלְּבָנֽוֹן]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [הָֽרֹא֔וֹת]* / ל=[הָֽרֹאֹ֔ת] #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [מִתְּמֹ֣ל]* / ל=[מִתְּמ֣וֹל]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [שִׁלְשֹׁ֑ם]* / ל=[שִׁלְשׁ֑וֹם]! #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ט|(ו,ט)]]: [מְזֻז֥וֹת]* / ל=[מְזוּזֹ֥ת] #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו כא|(ו,כא)]]: [וַיֹּצִיאֵ֧נוּ]* / ל=[וַיּוֹצִיאֵ֧נוּ]! #עקב [[דברים ז/טעמים#ז טז|(ז,טז)]]: [תָח֥וֹס]* / ל=[תָחֹ֥ס]! #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ב|(ח,ב)]]: [הוֹלִֽיכְךָ֜]* / ל=[הֹלִֽיכֲךָ֜] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ג|(ח,ג)]]: [הוֹדִֽיעֲךָ֗]* / ל=[הוֹדִֽעֲךָ֗] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח יב|(ח,יב)]]: [טֹבִ֛ים]* / ל=[טוֹבִ֛ים]! #עקב [[דברים ט/טעמים#ט טו|(ט,טו)]]: [לוּחֹ֣ת]* / ל=[לֻחֹ֣ת] #עקב [[דברים י/טעמים#י יא|(י,יא)]]: [וְיִֽירְשׁ֣וּ]* / ל=[וְיִֽרְשׁ֣וּ]! #ראה [[דברים יב/טעמים#יב כ|(יב,כ)]]: [גְּבֻֽלְךָ֮]* / ל=[גְּבֽוּלְךָ֮]! #שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח כב|(יח,כב)]]: [יָבֹ֔א]* / ל=[יָב֔וֹא]! #שֹפטים [[דברים כ/טעמים#כ א|(כ,א)]]: [אֹיְבֶ֗ךָ]* / ל=אֹיְבֶ֗יךָ]! #כי־תצא [[דברים כא/טעמים#כא טו|(כא,טו)]]: [הַבְּכֹ֖ר]* / ל=[הַבְּכ֖וֹר]! #כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב יד|(כב,יד)]]: [וְהוֹצִ֥א]* / ל=[וְהוֹצִ֥יא]! #כי־תצא [[דברים כד/טעמים#כד יג|(כד,יג)]]: [כְּב֣וֹא]* / ל=[כְּבֹ֣א]! #כי־תצא [[דברים כה/טעמים#כה ז|(כה,ז)]]: [מֵאֵ֨ן]* / ל=[מֵאֵ֨ין] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח יח|(כח,יח)]]: [וְעַשְׁתְּרֹ֥ת]* / ל=[וְעַשְׁתְּר֥וֹת]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח מט|(כח,מט)]]: [מֵרָחֹק֙]* / ל=[מֵרָחוֹק֙]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נב|(כח,נב)]]: [הַגְּבֹהֹ֣ת]* / ל=[הַגְּבֹה֣וֹת] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נח|(כח,נח)]]: [הַכְּתֻבִ֖ים]* / ל=[הַכְּתוּבִ֖ים]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נט|(כח,נט)]]: [גְּדֹלֹת֙]* / ל=[גְּדֹלוֹת֙]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל ט|(ל,ט)]]: [לְטֹבָ֑ה]* / ל=[לְטוֹבָ֑ה]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יח|(ל,יח)]]: [לָב֥וֹא]* / ל=[לָבֹ֥א]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יט|(ל,יט)]]: [הַעִדֹ֨תִי]* / ל=[הַעִידֹ֨תִי]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ז|(לב,ז)]]: [דֹּר־וָדֹ֑ר]* / ל=[דּוֹר־וָד֑וֹר] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כד|(לב,כד)]]: [בְּהֵמֹת֙]* / ל=[בְּהֵמוֹת֙] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כז|(לב,כז)]]: [יָדֵ֣נוּ]* / ל=[יָדֵ֣ינוּ]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [חָת֖וּם]* / ל=[חָתֻ֖ם]! #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יב|(לג,יב)]]: [כְּתֵפָ֖יו]* / ל=[כְּתֵיפָ֖יו] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יט|(לג,יט)]]: [וּשְׂפֻנֵ֖י]* / ל=[וּשְׂפוּנֵ֖י] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג כה|(לג,כה)]]: [מִנְעָלֶ֑ךָ]* / ל=[מִנְעָלֶ֑יךָ] #וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [הָ֨אֹתֹ֜ת]* / ל=[הָ֨אֹת֜וֹת]! ===סיכום התוצאות=== '''נוסח הפנים בכתי"ל מול המסורות והמסירות:''' יש כ-127 מקומות בתורה (אחד מהם ספק) שבהם הכתיב בכתי"ל מנוגד לספרי תימן (המשקפים באותיותיהם את הערות המסורה ואת רוב המסירות). ברוב המכריע של המקומות, סותר הכתיב בפנים כתי"ל אף את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו (כל הפריטים שיש בהם סימן קריאה [!]). ב-4 מקומות יש תמיכה בנוסח הכתיב החריג של כתי"ל מתוך המסורה הקטנה שבו, כאשר ב-3 מהם יש סתירה פנימית בתוך כתי"ל עצמו בין המסורה הקטנה לבין המסורה הגדולה. מתברר שמעבר לטעויות הרבות בנוסח האותיות של כתי"ל, יש גם טעויות אחדות אף במסורה הקטנה שבו. אמנם ככלל מהווה מערכת המסורה בכתי"ל (הגדולה והקטנה כאחת) עדות חשובה ביותר לנוסח המסורה, והיא הרבה יותר מדויקת לרוב מאשר נוסח הפנים שבאותו כתב־יד. '''כתי"ל מול ספרי ספרד ואשכנז ומול ספרי תימן:''' ב-2 מקומות (במדבר א,יז; כב,ה) מתוך 9 מסכים נוסח הפנים של כתי"ל עם ספרי התורה של ספרד ואשכנז, לעומת נוסח תימן. בשאר 7 המקומות שבהם יש שינויי כתיב בספרי התורה בין נוסח ספרד ואשכנז לבין נוסח תימן (לפירוט מלא ראו להלן [[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ברשימת ההערות המיוחדות]] בצבע אדום), מסכים כתי"ל עם נוסח תימן. '''כתי"ל במקומות אחדים המוטלים בספק:''' לפי שיטת ברויאר בספרו (שיטת הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות), נשארו רק שש אותיות בכל התורה שבהן השיטה הכללית אינה יכולה להכריע, וכתיב המסורה מוטל בספק (אם לא לוקחים בחשבון את ספרי תימן):{{הערה|ברויאר, שם, עמ' 84 (פרק ג סעיף 1.ד). הנתונים נכונים לעת כתיבת ספרו, אמנם מאז נבדקו כתבי־יד נוספים, ובמיוחד נתגלו עדויות חדשות על נוסחו של כתר ארם צובה בתורה, ועל פיהם כבר ניתן לקבוע בוודאות את הנוסח בחלק מהמקומות, כך שהם כבר לא מהווים ספקות.}} #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֶצְר֥וֹן] #שמות, בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֹמָ֔ה]! #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יז|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י י|(י,י)]]: ל=[חׇדְשֵׁיכֶם֒]* (=ספרי תימן) / [חָדְשֵׁכֶם֒] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* (=ספרי כל העדות) / ל=[בָּמֹתָ֖ם] (=רוב כתבי־היד ואין מסורה!) לפי זה יוצא ש-3 משינויי הכתיב בין ספרי התורה, הם גם ברשימת המקומות המוטלים בספק על פי שיטת ברויאר (בששת שינויי הכתיב הנשארים יש יתרון מוחלט לנוסח תימן).{{הערה|ברויאר, עמ' 87.}} בשנים משלושת המקומות הללו ([[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א,יז]]; [[במדבר כב/טעמים#כב ה|כב,ה]]) מביא כתי"ל את הנוסח שנמצא בספרי אשכנז וספרד, ואילו במקום אחד ([[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י,י]]) נתמך הנוסח בכתי"ל על ידי נוסח תימן. נראה שב-3 התיבות הללו, ואף בכל ששת המקומות המוטלים בספק, לא מדובר בסתם טעות סופר מתוך חוסר תשומת לב, אלא בתיבות שבהן הסופרים התקשו להחליט באופן מודע. כלומר: אין כאן מחלוקת בין מסירות אלא במחלוקת בין מסורות.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ' 86 (ג.2).}} ===תיבות מחוברות בתורה=== '''ברשימה הבאה ציינו את כל התיבות המחוברות בתורה (סה"כ 11 תיבות), שלגבי כתיבתן יש הבדלים במקורות הבאים: ספרי ספרד ואשכנז, ספרי תימן, כתר ארם צובה (או עדויות לגביו), כתי"ל.''' #בראשית, לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד יז|(יד,יז)]]: [כְּדׇרְלָעֹ֔מֶר]* / ל=[כְּדָר־לָעֹ֔מֶר] #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא מה|(מא,מה)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֛רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא נ|(מא,נ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו כ|(מו,כ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #שמות, בשלח [[שמות יז/טעמים#יז טז|(יז,טז)]]: [כֵּ֣ס יָ֔הּ]*=ל (=ספרי תימן וספרד ואשכנז) / [כֵּ֣סְיָ֔הּ] (=א(ס); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א י|(א,י)]]: [פְּדָהצֽוּר]*=ל? / ל=[פְּדָה צֽוּר]? #במדבר, במדבר [[במדבר ב/טעמים#ב יב|(ב,יב)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]* / ל=[צוּרִֽי־שַׁדָּֽי] #במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז נד|(ז,נד)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י יט|(י,יט)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]*=ל? / ל=[צוּרִֽי שַׁדָּֽי]? #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י כג|(י,כג)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ו|(לב,ו)]]: [{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙]* / א=[{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙] / ל=[הֲ־לַיהוָה֙] / ספרי תימן=[{{מ:אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙] (וראו גם ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]] וב[[#ה לה'|רשימת האותיות הגדולות]]) משתי התיבות "כס[ ]יה" ו"ה[ ]ליהוה" מתברר שאין בספרי תימן עדות מוחלטת לגבי נוסח הכתר בתחום המסוים של התיבות המחוברות. נראה אם כן שאותו דבר נכון גם לגבי תיבת "פוטי[ ]פרע" (ב-3 מקומות). בכל המקומות הללו הבאנו את הנוסח המקובל בספרי ספרד ואשכנז בפנים של המהדורה, ואילו את הנוסח בספרי תימן ("פוטיפרע" ו"{{מ:אות-ג|ה}}ליהוה"), או של כתר ארם צובה מול ספרי התורה בכל העדות ("כסיה"), ציינו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]. בשאר כל המקומות, שבהם שונה הנוסח בכתי"ל מספרי התורה בכל העדות ומכתר ארם צובה (ואפילו בספק), תיעדנו את הנתונים לגבי אותה תיבה בתוך הערות הנוסח שבדפי העריכה. ==מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות== הרווחים של חלוקת הפרשות בולטים בנוסח המסורה, וחלוקה זו מהווה מרכיב מהותי ממנו. אמנם לא כל רווח הבא לציין את תחילתה של פרשה חדשה מופיע באופן אחיד בכל כתבי־היד הטברנים, ונראה שלא הייתה קביעה סמכותית בעניין זה.{{הערה|יש להשוות את המציאות הזאת המשתקפת במסורה הטברנית אל המצב השורר במסורה הבבלית: באחרונה אנחנו מוצאים רשימות של פרשות.}} האפיון המשותף הוא רק בקווים כלליים: רוב הזמן יש רווח של פרשה באותם מקומות בכתבי־היד השונים ובאותה צורה, אמנם יש עשרות רבות של שינויים בחלוקת הפרשות בתורה בין כתבי־היד הקרובים לכתר ובכתי"ל בפרט.{{הערה|המחקר בתחום זה מועט באופן יחסי, ולא קיים אפילו רשימת תיעוד מלא להבדלים בחלוקת הפרשות בין כתבי־היד. תיעוד לחלק מהספרים (או לחלק מכתבי־היד) ניתן למצוא בכרכים שכבר יצאו לאור משתי סדרות: מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית (יחזקאל ותרי-עשר), ו-Biblia Hebraica Quinta. מספר חוקרים נגעו מעט במשמעותה הפרשנית של חלוקת הפרשות. אולם נראה שהדבר החשוב ביותר ברווחים של חלוקת הפרשות הוא לא בהיסטוריה של מסירתם, וגם לא בפרשנות המקומית הגלומה בהם, אלא במשמעותם החווייתית בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק א#מהו "מִקְרָא"?|הקריאה בתנ"ך]], וכדברי המדרש בתחילת תורת כהנים: "‫וכי מה היו הפסקות משמשות?‬ ‫ליתן רווח למשה להתבונן‬ ‫בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין עניין לעניין‪.‬‬ ‫והרי דברים קל וחומר‪:‬‬ ‫ומה אם אדם שהוא שומע‬ ‫מפי הקדוש ברוך הוא‬ ‫ומדבר ברוח הקודש‬ ‫צריך להתבונן בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין ענין לענין‪,‬‬ על אחת כמה וכמה‬ ‫הדיוט שהוא שומע מן הדיוט" (‬מתוך הפתיחה ל"תורת כהנים" ב"דבורא דנדבה").}} המצב מאז סוף ימי הביניים שונה לחלוטין: שוררת מאז ועד היום אחידות כמעט-מוחלטת בחלוקת הפרשות בספרי התורה מכל העדות. אחדות זו היא תוצאה ישירה של מפעל הפסיקה לרמב"ם ב[[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח|הלכות ספר תורה (פרק ח')]]. בגלל שהרמב"ם קבע את חלוקת הפרשות ע"פ כתר ארם צובה, הביאה פסיקתו לקרבתם של כמעט כל ספרי התורה לכתר בחלוקה זו.{{הערה|לסיכום של הנושא ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''' (עמ' *50-*52), שם ציינו שבתקופת בעלי המסורה עדיין לא נקבע נוסח מחייב לפרשות הפתוחות והסתומות, וכך הייתה המציאות עד שבעלי ההלכה החלו לעסוק בעניין זה באינטנסיביות (ובראשם הרמב"ם שקבע את הפרשות לפי כתר ארם צובה). יש להשוות את התופעה ל[[#מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות|אותיות הגדולות והקטנות]], שלגביהן לא היה יישום לרוב בכתבי־היד הטברנים, אבל בעקבות העיסוק הרב בעניין הזה על ידי חכמי המסורה המאוחרים הן הפכו להיות מרכיב בולט של נוסח המסורה.}} חלוקת הפרשות ב[http://tanach.us/ODTFiles/ הקלדת וסטמינסטר] היא על פי כתב־יד לנינגרד, וכאמור שונה חלוקה זו בעשרות מקומות ממה שמקובל בספרי התורה, וממה שנפסק להלכה ברמב"ם ע"פ כתר ארם צובה. לכן חלוקת הפרשות בכתי"ל עברה הגהה קפדנית במהדורתנו כדי שתתאים לחלוקה מקובלת בספרי התורה, ורשמנו את כל השינויים בתיעוד הנוסח. בנוסף, יש פרשה אחת שבספרי התורה מסמנים אותה בשני מקומות שונים (תימנים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז,כב]] וספרדים ואשכנזים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ז,כח]]), ובכתר ארם צובה היה כנראה רווח בשניהם לפי עדויות ומקבילות. ובמקום אחד חריג יש פרשה פתוחה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות שבכתר הפרשה היתה סתומה ([[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]]). ויש שני מקומות חריגים שבהם אין פרשה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות ו/או מקבילות שבכתר היתה פרשה ([[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו,ז]]; [[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז,כ]]). בכל אחד מהמקומות האלה תהיה הערה מיוחדת במהדורתנו, והם: #בספר שמות, פרשת תרומה [[שמות כו/טעמים#כו ז|(כו,ז)]], בפסוק "וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים", נעיר: "ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). #בספר שמות, פרשת כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד א|(לד,א)]], בפסוק "וַיֹּ֤אמֶר... פְּסׇל־לְךָ֛", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (בספרי התורה יש פרשה פתוחה לפי רשימת הרמב"ם). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כב|(ז,כב)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... כׇּל־חֵ֜לֶב", נעיר: "אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז" (בספרי תימן יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, וכנראה שבכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כח|(ז,כח)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... הַמַּקְרִ֞יב", נעיר: "אין פרשה בספרי תימן" (בספרי אשכנז וספרד יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, ובכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר דברים, פרשת כי תבוא [[דברים כז/טעמים#כז כ|(כז,כ)]], בפסוק "אָר֗וּר שֹׁכֵב֙ עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). למידע נוסף על החלוקה לפרשות בכל המקרא ראו [[:w:en:Parashah|כאן]] (באנגלית); מידע זה ישמש בסיס למהדורתנו. למידע על חלוקת הפרשות במהדורתנו בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#שחזור חלוקת הפרשות בנביאים וכתובים|כאן]]''' (למקומות החסרים בכתר) ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כאן]]''' (למקומות הקיימים בכתר). ==מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות== {{תצוגת כתי"ל|רשימת האותיות הגדולות והקטנות במסורה הסופית (מ"ס-ל)|File:Leningrad-codex-25-mesorah.pdf|5}} [[קובץ:Ochlah-W'ochlah-1864-HB36175.pdf|thumb|רשימת האותיות הגדולות והקטנות בספר "אכלה ואכלה", מהדורת פרנסדורף (הנובר, תרכ"ד).|page=90]] [[קובץ:MG1525D.djvu|thumb|רשימת האותיות הגדולות במסורה הגדולה על תחילת ספר דברי הימים שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=401]] ===אותיות גדולות וקטנות=== תופעת האותיות הגדולות והקטנות נפוצה יותר בחמישה חומשי תורה מאשר [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#אותיות גדולות וקטנות|בספרי הנביאים והכתובים]].{{הערה|לפי המקובל בפועל בספרי התורה בימינו (שאינו מכיל את כל האותיות הגדולות והקטנות שיש לגביהן עדויות במנהגים שונים), יש כ-23 אותיות גדולות וקטנות בכל המנהגים השונים ביחד, לעומת כ-36 אותיות (ב-34 תיבות) בכל ספרי הנביאים והכתובים (בספירה מקסימלית), כאשר ספרי הנביאים והכתובים הם גדולים יותר מפי ארבע בתוכנם (!) מאשר התורה. ולפי מנהגים נוספים, יש למעלה מ-20 אותיות נוספות בתורה בלבד (ולא בנביאים וכתובים).}} אבל רוב האותיות הגדולות בתורה ובשאר המקרא, וגם חלק ניכר מהקטנות – אינן באות לידי ביטוי כלל בנוסח המקרא שבכתבי־היד הטברנים, ורק חלקם מצוינים ברשימות המסורה הקדומים. וזה למרות שבדורות האחרונים נחשב סימונם הכללי למרכיב בולט של "נוסח המסורה" (אף אם היו מנהגים שונים לגבי איזו אות נחשבת לגדולה או קטנה). בכך דומה עצם '''כתיבתם''' הקפדנית של האותיות הגדולות והקטנות ל'''קביעתם''' הקפדנית והאחידה של [[#מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות|רווחי הפרשות]]: הביצוע המוחלט של שתי התופעות הוא תוצאה לפעילותם של חכמי מסורה ופוסקי הלכה שחיו לאחר תקופת המסורה הטברנית.{{הערה|ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''', כרך יהושע-שפטים, עמ' 47*-49*, ובמיוחד המסקנה שם: "השתרשרותן של האותיות הגדולות והקטנות כסימן מובהק של 'נוסח המסורה' היא מאוחרת לתקופת המסורה... ועד אז היתה כתיבת אותיות כאלה נתונה למעשה לרשותם של סופרים בהתאם למסורת הכתיבה המקובלת עליהם, ולא בהתאם לרשימה מוסכמת כלשהי... יש אפוא צד שווה לסוגיית הפרשיות ולסוגיית האותיות, ששתיהן נעשו סימן מובהק לנוסח המסורה (הטברני) רק לאחר תקופתם של בעלי המסורה. אלא שבעוד שבתחום האותיות המיוחדות היה כוון ההתפתחות מנוגד למנהגו של בן־אשר, כהשתקפותו ב'כתר', הרי בתחום הפרשיות נעשה הכתר דווקא דוגמה ומופת לסופרים הדווקנים של 'נוסח המסורה' בדורות הבאים." יצויין שב'''מקראות גדולות הכתר''' לא הבליטו לרוב את האותיות המיוחדות (כמו שהן נעדרות לרוב בכתר).}} במהדורתנו – המיועדת להיות "תיקון קוראים", ונכון אם כן שהיא תציג את מסורת הסופרים הנהוגה בימינו – נציין את האותיות הגדולות והקטנות לפי המנהג המרבי המקובל ברוב ספרי התורה ובדפוסים של המקרא (והוא בדרך כלל ע"פ מנחת שי). במקרים של ספק נכריע ע"פ דפוס קורן, המשקף כמעט תמיד את המנהג המקובל בדפוסים. בתיעוד הנוסח נציין את המקורות התומכים בסימון האות המיוחדת. בחמישה חומשי תורה עוד נוסיף הערות לגבי הבדלים הקיימים בין ספרי התורה בימינו (ע"פ מנהגי ספרד ואשכנז ותימן) ונוסח הכתר (ע"פ עדויות) לגבי האותיות הגדולות והקטנות. לרשימת ההערות בנושא זה '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ראו כאן (בצבע ירוק)]]'''. '''להלן רשימה של כל האותיות הגדולות והקטנות שמופיעים בגוף הטקסט במהדורתנו (או ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]): #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית א/טעמים#א א|(א,א)]]: [{{אות-ג|בְּ}}רֵאשִׁ֖ית]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּרֵאשִׁ֖ית] #'''(ק)''' בראשית, בראשית [[בראשית ב/טעמים#ב ד|(ב,ד)]]: [בְּ{{אות-ק|הִ}}בָּֽרְאָ֑ם]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּהִבָּֽרְאָ֑ם] #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית ה/טעמים#ה א|(ה,א)]]: [סֵ֔פֶר]*=ל / [{{אות-ג|סֵ֔}}פֶר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #'''(ק)''' בראשית, חיי שרה [[בראשית כג/טעמים#כג ב|(כג,ב)]]: [וְלִבְ{{אות-ק|כֹּ}}תָֽהּ]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְלִבְכֹּתָֽהּ] #'''(ק)''' בראשית, תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז מו|(כז,מו)]]: [{{אות-ק|קַ֣}}צְתִּי]* (=מ"ס-ל) / ל=[קַ֣צְתִּי] #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד ז|(לד,ז)]]: [{{אות-ג|נֹ}}צֵ֥ר]* / ל=[נֹצֵ֥ר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יד|(לד,יד)]]: [אַחֵ֑{{אות-ג|ר}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[אַחֵ֑ר] #'''(ק)''' ויקרא, ויקרא [[ויקרא א/טעמים#א א|(א,א)]]: [וַיִּקְרָ֖{{ק|א}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[וַיִּקְרָ֖א] #'''(ק)''' ויקרא, צו [[ויקרא ו/טעמים#ו ב|(ו,ב)]]: [{{אות-ק|מ}}וֹקְדָ֨ה]* / ל=[מוֹקְדָ֨ה] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא מב|(יא,מב)]]: [עַל־גָּח֜{{אות-ג|וֹ}}ן]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' ויקרא, תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג לג|(יג,לג)]]: [וְהִ֨תְ{{אות-ג|גַּ}}לָּ֔ח]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח] #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יד/טעמים#יד עז|(יד,יז)]]: [{{אות-ג|יִ}}גְדַּל]* (=מ"ס-ל) / ל=[יִגְדַּל] #'''(ק)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יא|(כה,יא)]]: [פִּֽינְחָ֨ס]*=ל / [פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס] (מנהג שהתקבל בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק או וי"ו קטיעא)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יב|(כה,יב)]]: [שָׁלֽוֹם]*=ל / [שָׁלֽ{{אות-ק|וֹ}}ם] (וי"ו קטנה, או קטיעא בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' במדבר, פינחס [[במדבר כז/טעמים#כז ה|(כז,ה)]]: [מִשְׁפָּטָ֖{{אות-ג|ן|}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [שְׁמַ֖{{אות-ג|ע}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [אֶחָֽ{{אות-ג|ד}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, עקב [[דברים יא/טעמים#יא כא|(יא,כא)]]: [עַל־הָאָֽרֶץ]*=ל / [עַל־הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}}] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב ו|(כב,ו)]]: [קַן־צִפּ֣וֹר]*=ל / [{{אות-ג|קַ}}ן־צִפּ֣וֹר] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' דברים, נִצבים [[בראשית א/טעמים#|(כט,כז)]]: [וַיַּשְׁ{{אות-ג|לִ}}כֵ֛ם]* (=מ"ס-ל) / אל=[וַיַּשְׁלִכֵ֛ם] #'''(ג)''' {{עוגן בשורה|ה לה'}}דברים, האזינו [[בראשית א/טעמים#|(לב,ו)]]: [{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙]* (=מ"ס-ל) / א=[{{אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙]; ל=[הֲ־לַיהוָה֙]; ספרי תימן=[{{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙] (=מ"ס-ל! וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, האזינו [[בראשית א/טעמים#|(לב,יח)]]: [תֶּ֑שִׁ{{אות-ק|י}}]* (=מ"ס-ל) / אל=[תֶּ֑שִׁי] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[בראשית א/טעמים#|(לג,כט): [אַשְׁרֶ֨יךָ]*=אל / [{{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) '''להלן רשימה של אותיות מיוחדות נוספות בתורה:'''{{הערה|רשימת האותיות הנוספות מבוססת בעיקרה על על הטבלה המופיעה [http://www.jewishencyclopedia.com/articles/13809-small-and-large-letters באנציקלופדיה היהודית], ובנוסף על הרשימות [http://www.sofer.co.uk/html/large_letters.html כאן] ו[http://www.win.tue.nl/~aeb/natlang/hebrew/hebrew_bible.html כאן].}} #'''(ג)''' בראשית, ויצא [[בראשית ל/טעמים#ל מב|(ל, מב)]]: [וּבְהַעֲטִ֥י{{מ:אות-ג|ף}}] #'''(ג)''' בראשית, וישלח [[בראשית לד/טעמים#לד לא|(לד,לא)]]: [הַכְ{{מ:אות-ג|ז}}וֹנָ֕ה] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יב|(מט,יב)]]: [{{מ:אות-ג|חַ}}כְלִילִ֥י] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית נ/טעמים#נ כג|(נ,כג)]]: [שִׁלֵּשִׁ֑י{{מ:אות-ג|ם}}] #'''(ג)''' שמות, שמות [[שמות ב/טעמים#ב ב|(ב,ב)]]: [כִּי־{{מ:אות-ג|ט֣}}וֹב] #'''(ג)''' שמות, בֹא [[שמות יא/טעמים#יא ח|(יא,ח)]]: [{{מ:אות-ג|צֵ֤}}א] #'''(ג)''' שמות, תצוה [[שמות כח/טעמים#כח לו|(כח,לו)]]: [צִּ֖י{{מ:אות-ג|ץ}}] #'''(ק או קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 1}}שמות, כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב כה|(לב,כה)]] [בְּ{{מ:אות-ק|קָ}}מֵיהֶֽם] (בקו"ף קטנה או דבוקה; וראו להלן ב[[#קו"ף דבוקה 2|פרשת נשֹא]] [במדבר ז,ב]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [{{מ:אות-ג|שְׁ}}מׇ֨ר־לְךָ֔] #'''(ג)''' ויקרא, צו (ח,טו '''או''' ח,כג): ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֗}}ט] [[ויקרא ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֗ט}}] (כל האותיות) ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֓}}ט{{מ:לגרמיה}}] [[ויקרא ח/טעמים#ח כג|(ח,כג)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֓ט{{מ:לגרמיה}}}}] (כל האותיות) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ל|(יא,ל)]]: [וְהַ{{מ:אות-ג|לְּ}}טָאָ֑ה] #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יח|(א,יח)]]: [לְ{{מ:אות-ג|גֻ}}לְגְּלֹתָֽם] (=ל?מ"ס-ל) #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג טז|(ג,טז)]]: [עַל־{{מ:אות-ג|פִּ֣}}י] #'''(קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 2}}במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ב|(ז,ב)]]: [עַל־הַפְּקֻדִֽים׃] (קו"ף דבוקה, וראו לעיל [[#קו"ף דבוקה 1|בפרשת כי תשא]] [לב,כה]) #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יג/טעמים#יג ל|(יג,ל)]]: [וַיַּ֧הַ{{מ:אות-ג|ס}}] #'''(ג)''' במדבר, בלק [[במדבר כד/טעמים#כד ה|(כד,ה)]]: [{{מ:אות-ג|מַ}}ה־טֹּ֥בוּ] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ב/טעמים#ב לג|(ב,לג)]]: [וַנַּ֥{{מ:אות-ג|ךְ}}] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ג/טעמים#ג יא|(ג,יא)]]: [עֶ֣רֶ{{מ:אות-ג|שׂ}}] #'''(ק)''' דברים, עקב [[דברים ט/טעמים#ט כד|(ט,כד)]]: [{{מ:אות-ק|מַ}}מְרִ֥ים] #'''(ג)''' דברים, שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח יג|(יח,יג)]]: [{{מ:אות-ג|תָּ}}מִ֣ים] #'''(ג)''' דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח סח|(כח,סח)]]: [וְהִתְמַ{{מ:אות-ג|כַּ}}רְתֶּ֨ם] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ד|(לב,ד)]]: [הַ{{מ:אות-ג|צּ}}וּר֙] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ה|(לב,ה)]]: [וּ{{מ:אות-ג|פְ}}תַלְתֹּֽל׃] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יב|(לד,יב)]]: [כׇּל־יִשְׂרָאֵֽ{{מ:אות-ג|ל}}׃] ===אותיות מנוקדות=== [[קובץ:MG1525A.djvu|thumb|רשימת האותיות המנוקדות במסורה הגדולה על פרשת במדבר (ג, לט "וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ") שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=313]] בניגוד ל[[#אותיות גדולות וקטנות|אותיות הגדולות והקטנות]], לסימון האותיות המנוקדות יש ביצוע עקבי בכתבי־היד בהתאם לרשימות המסורה. אמנם יש בכל זאת אי הסכמה לגבי פרטים מסויימים. להלן רשימה של האותיות המנוקדות בתורה במהדורתנו ובכתבי־היד העיקריים: #בראשית, לך־לך [[בראשית טז/טעמים#טז ה|(טז,ה)]]: [וּבֵינֶֽיׄךָ]*=ל #בראשית, וירא [[בראשית יח/טעמים#יח ט|(יח,ט)]]: [אֵׄלָ֔יׄוׄ]* / ל=[אֵׄלָׄ֔יׄוׄ] (=מ"ס-ל <ד' [נקודות]>) #בראשית, וירא [[בראשית יט/טעמים#יט לג|(יט,לג)]]: [וּבְקוּׄמָֽהּ]*=ל #בראשית, וישלח [[בראשית לג/טעמים#לג ד|(לג,ד)]]: [וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ]*=ל #בראשית, וישב [[בראשית לז/טעמים#לז יב|(לז,יב)]]: [אֶׄתׄ־צֹ֥אן]*=ל #במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג לט|(ג,לט)]]: [וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ]*=ל #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט י|(ט,י)]]: [רְחֹקָ֜הׄ]*=ל #במדבר, חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [אֲשֶׁ֖רׄ]*=ל #במדבר, פינחס [[במדבר כט/טעמים#כט טו|(כט,טו)]]: [וְעִשָּׂרוֹׄן֙]* / ל=[וְעִשָּׂרׄוֹן֙] (הנקודה ברי"ש!) #דברים, נִצבים [[דברים כט/טעמים#כט כח|(כט,כח)]]: [לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַׄד־עוֹלָ֔ם]*=א / ל=[לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַד־עוֹלָ֔ם] (=מ"ס-ל) ===נו"ן הפוכה=== תופעת הנו"ן ההפוכה או המנוזרת (׆) נמצאת סביב פרשה אחת בתורה (בהתחלה ובסוף סה"כ פעמיים), ואילו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נו"ן הפוכה|בנביאים כתובים]] היא נמצאת 7 פעמים ב[[תהלים קז/טעמים#קז כג|מזמור ק"ז]] (כ"ג-כ"ח, מ) בתהלים. מקומן וצורתן בתורה נקבעה במהדורתנו לפי מה שידוע לנו על התופעה בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו.{{הערה|לתיעוד מלא של נתונים ראו בתיעוד הנוסח בדף העריכה.}} '''תצוגת נו"ן הפוכה במהדורתנו ובמקורות הנוסח:''' #'''[[במדבר י/טעמים#י לה|במהדורתנו: במדבר, בהעלֹתך (י,לה-לו)]]''' #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Leningrad-codex-04-numbers.pdf&page=17 בכתי"ל] ([http://tanach.us/Tanach.xml?Num10:1-10:36 הקלדת וסטמינסטר]) #בכתי"ש: [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=33 עמוד ראשון] | [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=34 עמוד שני] #[http://www.bl.uk/manuscripts/Viewer.aspx?ref=or_4445_f115r בכתי"ב] (ראו שם דף 129 ע"א וע"ב) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Tanakh-Sassoon1053-04-Numbers.pdf&page=12 בכתי"ש1] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:MG1525A.djvu&page=332 במ"ג דפוס ונציה] ("ב׆סע", "כמתא׆נים"!) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Sefer-Torah-Elihu-Shannon-2.djvu&page=165 בספר תורה טיפוסי הכתוב על קלף] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:David-kokhav-sefer-torah.pdf&page=155 בספר תורה מיוחד הכתוב על קלף] ==מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות== מהדורתנו מיועדת כאמור להציג את מסורת הסופרים בתורה על־פי המסורה הטברנית ולפי ספרי התורה בימינו. ניתן להגיע אל נוסח האותיות בתורה שהיה בכתר ארם צובה על ידי שחזור אמין (לפי שיטת ברויאר ועל פי עדויות מובהקות), ומתברר שהוא זהה לחלוטין לנוסח האותיות בספרי התורה התימנים (המייצגים לגמרי את שיטת המסורה). אבל לעתים רחוקות (8-9 אותיות בלבד בכל התורה) יש הבדלים בין ספרי תימן מצד אחד, לבין ספרי אשכנז וספרד מצד שני, בנוסח הכתיב המובהק. וב-2 מקומות יש הבדל בין הכתיב אצלנו בספרי התורה למה שהיה כתוב בכתר (על־פי עדויות). במהדורתנו תבוא הערה מיוחדת בכל המקומות האלה.{{הערה|נוסח ההערה הקצרה יציין קודם כל את ספרי "ספרד" לפני "אשכנז" ("בספרי ספרד ואשכנז..."), כי במקומות המעטים שיש בהם שינויים מהסוג הזה (סה"כ 8-9 מקומות בכל התורה כולה), המקור לכולם הוא בפסקי הרמ"ה על־פי "ספרי ספרד המדויקים". בתקופה יותר מאוחרת הושלם היישום של פסקי הרמ"ה גם בספרי התורה האשכנזים. היום גם רוב ספרי אשכנז כמעט זהים לספרי ספרד (חוץ מאות אחת בתיבת דַּכָּ֛א/דַּכָּ֛ה), ושניהם יחד שונים מספרי תימן באותם 8 מקומות (ספרד) או 9 מקומות (אשכנז), כאשר רק ספרי תימן מתאימים לגמרי למסורה. אבל יש מקומות שבמשך שנים רבות עדיין ציינו בדפוסים הישנים את הנוסח המתאים למסורה בתור "נוסח אשכנז", ובמיוחד ב[[דברים כג ב]] ציינו "דכא" באל"ף במקום "דכה" בה"א (הראשון בתור נוסח אשכנז והשני על פי ספרי ספרד בעקבות קביעת הרמ"ה למרות שאין היישום כך היום בספרי תורה ספרדים). ועד עצם היום הזה עדיין כותבים "דכא" באל"ף בספרי התורה של חב"ד. לכן נוסח ההערה ב[[דברים כג ב]] יהיה: "ברוב ספרי אשכנז...", ואילו בשאר המקומות: "בספרי ספרד ואשכנז...". לפרטים נוספים על נוסח אשכנז הישן והתאמתו למסורה, ראו את מאמרו של מרדכי גלצר, [http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_92.7(1).pdf "המסורה בין המזרח למערב"].}} חוץ מנוסח הכתיב המובהק, דהיינו נוסח האותיות, תבוא הערה מיוחדת בכל מקרה של אי־הסכמה לגבי '''תיבות מחוברות''' ועל '''אותיות מיוחדות''' (כגון אותיות גדולות וקטנות וקטועות), וכמו כן על כל הבדל ב'''חלוקת הפרשות'''. גם במקומות הללו, אפוא שיש הבדל בין ספרי התורה, או בין ספרי התורה לכתר, נציין את השינוי באופן ניכר על־ידי הערה בגוף הטקסט (ולא רק בתיעוד הנוסח הבלתי־נראה שבדף העריכה).{{הערה|1=כאמור, בביטוי "ספרי ספרד ואשכנז" הכוונה בעיקר לספרים הנפוצים בימינו, שכל ענייני הכתיב שבהם כבר הותאמו להכרעתם של הרמ"ה ו/או אור תורה ומנחת שי. למקור זמין ברשת כדי לאשר תופעות מיוחדות בספרי תורה תימניים, ראו '''[http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=583 כאן]'''.}} '''בטבלה הבאה מובאים כל המקומות שבהם מופיעה הערה מיוחדת בתורה במהדורתנו.{{הערה|לגבי מגילת אסתר ראו ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הסופרים במגילת אסתר: הערות מיוחדות|פרק הבא של המבוא]].}} סוגי השינויים מובלטים על ידי צבעים:''' *{{צבע גופן|אדום|אדום}}=שינויים מובהקים בנוסח האותיות (11 מקומות בתורה; 9 הבדלים בין ספרי התורה, ו-2 הבדלים בין ספרי התורה לכתר ארם צובה ע"פ עדויות) *{{צבע גופן|כתום|כתום}}=תיבות מחוברות (3 תופעות בתורה, אחת מהן ב-3 מקומות){{הערה|ההערה על "{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙" ([[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב,ו]]) מופיעה בטבלה בכתום. היא מתייחסת רק לשאלת הרווח אחרי האות ה"א, ולא לנושא של האות הגדולה (המשותף לספרי התורה ולכתר).}} *{{צבע גופן|צהוב|צהוב}}=שינויים בחלוקת הפרשות: סוג הפרשה (פתוחה או סתומה) או העדר פרשה (5 מקומות בתורה) *{{צבע גופן|ירוק|ירוק}}=אותיות מיוחדות: גדולות או קטנות או קטועות (8 מקומות בתורה){{הערה|לגבי האותיות המיוחדות, הערנו על הבדלים בין ספרי התורה של העדות. אך לא הערנו על הביצוע (או חוסר הביצוע) של אותיות מיוחדות בכתר ארם צובה, בגלל שברוב המקומות ממילא אין ביצוע בכתר.}} יש 27 שינויים מכל הסוגים האלה בתורה (נוסח האותיות המובהק, תיבות מחוברות, אותיות מובהקות, חלוקת הפרשות). שינוי אחד ("פוטי[ ]פרע") נמצא ב-3 מקומות, ובכל מקום יש הערה, ולכן יש סה"כ 29 הערות בנוסח התורה. אפשר לראות את כל ההערות במקום אחד, ביחד עם קישורים ישירים לתוך גוף הטקסט, בדף המציג את [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב#הערות|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. {| width=100% border=5 cellpadding=2 align=center |colspan=8 align=center|{{ג|{{קו תחתי|'''הערות מיוחדות בנוסח התורה'''}}}}<br>ציון ההבדלים בין ספרי התורה במסורת תימן, ספרד ואשכנז, ובין ספרי התורה לכתר ארם צובה |- align=center !פסוק !פרשת השבוע !מילה או הקשר !כתר ארם צובה{{הערה|לפי עדויות או מקבילות במקומות שהוא לא קיים.}} !ספרי תימן !ספרי ספרד ואשכנז !נוסח הפנים<br>במהדורתנו !הערה במהדורתנו |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ד/טעמים#ד יג|בראשית ד, יג]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ד יג|בראשית]] |מִנְּשֽׂ(וֹ)א |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֽׂוֹא |מִנְּשֹֽׂא‏ |בספרי ספרד ואשכנז מִנְּשֽׂוֹא |- align=center bgcolor="lime" |[[בראשית ה/טעמים#ה א|בראשית ה, א]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ה א|בראשית]] |סמ"ך של סֵ֔פֶר | |סמ"ך גדולה |סמ"ך רגילה |סמ"ך רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|סֵ֔}}פֶר בסמ"ך גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ז/טעמים#ז יא|בראשית ז, יא]] |[[פרשת נח/טעמים#ז יא|נֹח]] |מַעְיְנ(וֹ)ת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנוֹת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |בספרי ספרד ואשכנז מַעְיְנוֹת֙ |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ט/טעמים#ט כט|בראשית ט, כט]] |[[פרשת נח/טעמים#ט כט|נֹח]] |וַיִּֽהְיוּ֙ / וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |בספרי ספרד ואשכנז וַֽיְהִי֙ |- align=center bgcolor="orange" |[[בראשית מא/טעמים#מא מה|בר' מא, מה]];<br>[[בראשית מא/טעמים#מא נ|מא, נ]];<br>[[בראשית מו/טעמים#מו כ|מו, כ]]. |[[פרשת מקץ/טעמים#מא מה|מקץ (1)]]<br>[[פרשת מקץ/טעמים#מא נ|מקץ (2)]]<br>[[פרשת ויגש/טעמים#מו כ|ויגש (3)]] |פוטי[ ]פרע |פוטי פרע |פוטיפרע<br>(תיבה אחת) |פוטי פרע<br>(שתי תיבות) |פוטי פרע |בספרי תימן<br>פּֽוֹטִיפֶ֛רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע<br>בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות א/טעמים#א יט|שמות א, יט]] |[[פרשת שמות/טעמים#א יט|שמות]] |אֲלֵ(י)הֶ֛ן |אֲלֵיהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |בכתר ארם צובה היה כתוב אֲלֵיהֶ֛ן |- align=center bgcolor="orange" |[[שמות יז/טעמים#יז טז|שמות יז, טז]] |[[פרשת בשלח/טעמים#יז טז|בשלח]] |כֵּ֣ס[ ]יָ֔הּ |כֵּ֣סְיָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |בכתר ארם צובה היה כתוב כֵּ֣סְיָ֔הּ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כה/טעמים#כה לא|שמות כה, לא]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כה לא|תרומה]] |תֵּ(י)עָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּיעָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |בספרי ספרד ואשכנז תֵּיעָשֶׂ֤ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו, ז]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כו ז|תרומה]] |וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים |פרשה פתוחה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כח/טעמים#כח כו|שמות כח, כו]] |[[פרשת תצוה/טעמים#כח כו|תצוה]] |הָאֵפ֖(וֹ)ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפ֖וֹד |הָאֵפֹ֖ד‏ |בספרי ספרד ואשכנז הָאֵפ֖וֹד |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד, א]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד א|כי תשא]] |וַיֹּ֤אמֶר...<br>פְּסָל־לְךָ֛ |פרשה סתומה? |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="lime" |[[שמות לד/טעמים#לד ז|שמות לד, ז]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד ז|כי תשא]] |נו"ן של נֹצֵ֥ר‏ |נו"ן רגילה |נו"ן רגילה |נו"ן גדולה |נו"ן גדולה |בספרי תימן נֹצֵ֥ר בנו"ן רגילה |- align=center bgcolor="lime" |[[ויקרא ו/טעמים#ו ב|ויקרא ו, ב]] |[[פרשת צו/טעמים#ו ב|צו]] |מ"ם של מוֹקְדָ֨הֿ | |מ"ם רגילה |מ"ם קטנה |מ"ם קטנה |בספרי תימן מוֹקְדָ֨הֿ במ"ם רגילה |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז, כב]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כב|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר...<br>כָּל־חֵ֜לֶב |פרשה פתוחה<br>(כנראה) |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ויקרא ז כח]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כח|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר...דַּבֵּ֛ר...<br>הַמַּקְרִ֞יב |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי תימן |- align=center bgcolor="red" |[[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט, טז]] |[[פרשת קדושים/טעמים#יט טז|קְדֹשִׁים]] |רֵעֶ֑(י)ךָ |רֵעֶ֑יךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |בכתר ארם צובה היה כתוב רֵעֶ֑יךָ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א, יז]] |[[פרשת במדבר/טעמים#א יז|במדבר]] |בְּשֵׁמֽ(וֹ)ת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֽוֹת |בְּשֵׁמֹֽת |בספרי ספרד ואשכנז בְּשֵׁמֽוֹת |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י, י]] |[[פרשת בהעלותך/טעמים#י י|בהעלֹתך]] |חָדְשֵׁ[י]כֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |בספרי ספרד ואשכנז חָדְשֵׁכֶם֒ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר כב/טעמים#כב ה|במדבר כב, ה]] |[[פרשת בלק/טעמים#כב ה|בלק]] |בְּע֗(וֹ)ר |בְּעֹ֗ר?{{הערה|1=יש כאן עדויות חולקות, ואולם נראה שעדיפה העדות המפורשת המגובה בעדות המושלמת (בכל מקום אחר) של ספרי תימן=בְּעֹ֗ר, לעומת העדות שבשתיקה של א(ס)=בְּע֗וֹר. למידע מלא והפניות, ראו בהערת הנוסח על [[במדבר כב/הערות נוסח#כב ה|במדבר כב,ה]].}} |בְּעֹ֗ר |בְּע֗וֹר |בְּעֹ֗ר |בספרי ספרד ואשכנז בְּע֗וֹר |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה י|במדבר כה, י]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה י|פינחס]] |יו"ד של פִּֽינְחָ֨ס |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |נהוג לכתוב ביו"ד זעירא<ref>מקור המנהג בספר הזוהר, ואין לו שום תימוכין בספרות המסורה. חכמי המסורה האחרונים הזכירו אותו אבל לא קיבלו אותו, כגון המנחת שי שכתב: '''פינחס.''' פרשה פתוחה. אמרו בזוהר כאן וגם בפרשת "אחרי מות" כי "פינחס" זה ביו"ד זעירא, ושהיא מאלפ"א בית"א דאתוון זעירן. אך בכל הספרים והמסרות ובאלפ"א בית"א שלנו מאותיות זעירות, לא נמצא רק י' ד"צור ילדך תשי". עוד משמע מהזוהר כי פה בלבד פינחס מלא יו"ד. והרמ"ה ז"ל כתב: "ותלד לו את פינחס" מלא יו"ד, וכל אוריתא דכותיה מלא. עד כאן לשונו. וכן נמצא בכל הספרים והמסרות. ובעל אור תורה האריך לבאר הזוהר שלא יהיה נגד ספרינו. ואנכי לא ידעתי בנסתרות ממני. '''עד כאן לשון המנחת שי.''' אבל היו"ד הזעירא נמצאת בפועל ברוב ספרי התורה הנפוצים בימינו, וברבים מהחומשים המודפסים אף מציינים שהיו"ד הזעירא היא "על פי המסורה". וראו עוד גם בהערה 45 [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18503 במאמר זה] מאת פרופ' ישעיהו מאורי.</ref> |פִּֽינְחָ֨ס (אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז נהוג לכתוב פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס ביו"ד זעירא |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה יב|במדבר כה, יב]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה יב|פינחס]] |וי"ו של שָׁלֽוֹם |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |וי"ו קטיעא |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז וי"ו קטיעא |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים יא/טעמים#יא כא|דברים יא, כא]] |[[פרשת עקב/טעמים#יא כא|עקב]] |צד"י של הָאָֽרֶץ | |צד"י גדולה |צד"י רגילה |צד"י רגילה |בספרי תימן הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}} בצד"י גדולה |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים כב/טעמים#כב ו|דברים כב, ו]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כב ו|כי תצא]] |קו"ף של קַן־צִפּ֣וֹר | |קו"ף גדולה |קו"ף רגילה |קו"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|קַ}}ן בקו"ף גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[דברים כג/טעמים#כג ב|דברים כג, ב]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כג ב|כי תצא]] |דַּכָּ֛א / דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |בספרי ספרד ורוב ספרי אשכנז דַּכָּ֛ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז, כ]] |[[פרשת כי תבוא/טעמים#כז כ|כי תבוא]] |אָר֗וּר שֹׁכֵב֙<br>עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו |פרשה סתומה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="orange" |[[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב, ו]] |[[פרשת האזינו/טעמים#לב ו|האזינו]] |{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙ |{{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |בספרי תימן {{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים לג/טעמים#לג כט|דברים לג, כט]] |[[פרשת וזאת הברכה/טעמים#לג כט|וזאת הברכה]] |אל"ף של אַשְׁרֶ֨יךָ |אל"ף רגילה |אל"ף גדולה |אל"ף רגילה |אל"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ באל"ף גדולה |} ==מסורת הסופרים בתורה: מהדורת כתיב (אותיות בלבד)== ראו: [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. ==רמת הדיוק בנוסח הניקוד והטעמים לעומת נוסח האותיות== יש הבדל עקרוני בין מסורת '''הקריאה''' (דהיינו ההגייה והנגינה) המשתקפת בכתבי־היד לבין מסורת '''הכתיבה''' הנמצאת בהם: נוסח '''האותיות''' בכתבי־היד איננו אחיד כלל, אבל '''ניקוד התיבות והטעמתן''' אחיד בכמעט כל מקום. ממצאיו של ברויאר מראים שנוסח הטעמים היוצא מכתבי־היד יציב להפליא, ואף בנוסח המקובל שבדפוסים איננו מוצאים שינויים רבים בעלי חשיבות; נוסח הדפוסים עולה בדיוקו אפילו על חלק מכתבי־היד בטעמיו. ודבר דומה נכון גם לגבי הניקוד: הנוסח בכתבי־היד יציב ואחיד, ואין בו מחלוקות עקרוניות; ואילו בנוסח המקובל שבדפוסים מספר השינויים אמנם ניכר, אבל הוא לא גדול במיוחד. כך תיאר והסביר הרב ברויאר את ההתפתחות ההיסטורית שיוצאת מתוך השוואה בין שני התחומים השונים (האותיות מול הניקוד והטעמים), בסיכום הנפלא (והמהפכני בשעתו) שכתב ע"פ ממצאיו:{{הערה|'''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא''', עמ' 91-94. הבאנו את דברי ברויאר בהרחבה בגלל חשיבותם החינוכית הרבה, ותרומתם הגדולה להבנת הנושא. אמנם מאותה סיבה קיצרנו אותם באופן חלקי, הוספנו בהם הדגשים, בצענו בהם שינויים קלים ליתר בהירות (בעיקר בפיסוק), וגם השמטנו חלק מהערותיו של ברויאר. לגבי שינוי התפיסה המהפכני שבדבריו הבאים של ברויאר, השוו את דעתו אל הגישה שהייתה מקובלת עד זמנו בין חוקרי המסורה. הללו חשבו אז ש"נוסח המסורה" לא היה ולא נברא בתור נוסח אחד ואחיד בכל פרטיו. גישה זו מתבטאת באריכות ובחריפות ב[https://archive.org/details/introductiontoma0000unse_b9a7/page/n3/mode/2up הקדמתו של אורלינסקי להוצאה מחדש של מהדורת גינצבורג] (עמ' xvi-xxxvii); הקדמה זו נדפסה שוב בתוך: ''The Canon and Masorah of the Hebrew Bible: An Introductory Reader'', ed. Sid Z. Leiman (New York: Ktav, 1974).}} :נמצא, שכך יש לתאר את נוסח התורה בתקופה שלפני המסורה. קריאת התיבות היתה ברורה ונהירה לכל. ואילו טקסט האותיות – מבחינת חסירות ויתירות – היה עדיין בבחינת בקעה פרוצה. חכמי המסורה מצאו בקעה זו וגדרו בה גדר. וזה היה איפוא תפקידם ביחס לכתיב האותיות וקריאתן: הם לא פסקו איך '''לקרוא''' את האותיות המקובלות – אלא היפוכו של דבר: הם פסקו איך '''לכתוב''' את הקריאה המקובלת. :'''מבחינה זו קדמה איפוא תורה שבעל פה לתורה שבכתב. חכמי המסורה קיבלו מקודמיהם את הקריאה כתורה שבעל פה – וקבעו לה סימני ניקוד וטעמים. לטקסט זה של התורה שבעל פה קבעו אחר כך את הנוסח הסופי של התורה שבכתב.''' :משום כך אתה מוצא, שהרוב המכריע של קביעות המסורה מתייחס למלים הגויות – ולא לתיבות כתובות.{{הערה|הערת ברויאר: דבר זה בא לידי ביטוי בין השאר בהתייחסות לתיבה, שיש בה קרי וכתיב: לעולם התיבה נידונה במסורה על פי הקרי, ולא על פי הכתיב.}} '''אין המסורה מתייחסת לצירוף מסויים של אותיות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של קריאתן; אלא היא מתייחסת לצירוף של הגאים ותנועות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של כתיבתם.''' שכן המלים ההגויות של המקרא הן היסוד שקדם לאנשי המסורה; ליסוד זה נתנו את התיבות הכתובות וקבעו את נוסחן הסופי.{{הערה|הערת ברויאר: אין צריך לומר, שחכמי המסורה לא בדו את הנוסח מלבם, אלא קבעוהו על יסוד הספרים שלפניהם. אולם בדורות שלפני המסורה היה כל סופר מעתיק מן הספר שלפניו, ולא היתה כל הכרעה בין הנוסחות; ואילו חכמי המסורה פסקו הלכה סופית באותה סוגיה.}} :אין זה איפוא אלא טבעי, שהניקוד הוא אחיד בכתבי היד, ואילו כתיב התיבות שנוי במחלוקת. שתי התופעות האלה אינן אלא המשך למצב שקדם למסורה. עדיין לא נשתכחה התורה שבעל פה המקובלת; ואילו ההורה שבכתב "המחודשת"{{הערה|הערת ברויאר: השוה את לשון השואל בשו"ת הרשב"א סי' רלב: ואין אנחנו חוששין לספרי התלמוד לתקן הספרים לשנותם... ואיך נחוש לספרי המסורה '''חדשים מקרוב באו'''.}} עדיין לא פשטה בכל ישראל. וגם בתקופה הסמוכה לאנשי המסורה עדיין לא היו בקיאים בחסירות וביתירות – ממש כבתקופת התלמוד.{{הערה|הערת ברויאר: ספרים אחדים היוצאים מכלל זה – כגון 'הספר הידוע במצרים' – אינם משנים את התמונה הכללית. הללו לא היד אלא בבחינת מיעוט, והשפעתם לא היתה ניכרת ברוב ישראל. עדים לכך הם דברי רמ"ה בהקדמה לספרו. וראה עוד בהמשך כאן.}} :על רקע זה יש להעריך את המפעל ההיסטורי של הרמ"ה. מצב הספרים שבימיו מתואר בבהירות בהקדמה לספרו... אך כאן יש להבליט בייחוד את ההשוואה לחכמי התלמוד. וכך הוא טוען: חכמי התלמוד לא היו בקיאים בחסרות ויתרות; "וכל שכן שנתקיים בנו בעונותינו: 'לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'..." (מהקדמת הרמ"ה לספר מסורת סייג לתורה). :אכן עד שלא בא הרמ"ה היה כתיב המסורה בבחינת הלכה ואין עושין כן. '''הסופרים''' המשיכו להעתיק מן הספרים שלפניהם – כדרך שעשו בתקופה שלפני המסורה; נמצא, שעדיין לא היו "בקיאין בחסירות וביתירות". ואילו '''המסרנים''' רשמו את המסורות – על פי הנוסח שנקבע בידי חכמי המסורה. אך אלה לא נגעו במלאכתם של אלה אלא במקרים נדירים בלבד; כביכול, "אנן בדידן ואינהו בדידהו". :'''זו היתה איפוא חשיבות מפעלו של הרמ"ה. הוא קבע את נוסח התורה על פי המסורה – לא כהלכה עיונית – אלא בהוראה מעשית. באותה שעה הוא השלים, לאמיתו של דבר, את מפעל המסורה. בבית מדרשו של הרמ"ה יצא נוסח המסורה מן הכח אל הפעל – ומשם הוא פשט בכל ישראל.''' :וכך יפה כוחם של הדורות האחרונים אפילו מכוח חכמי התלמוד; שכן "בזמן הזה אנן בקיאין בחסירות ויתירות, אף שבזמן הש"ס לא היו בקיאים, שכבר ישב על מדוכה זו הרמ"ה ז"ל ובירר הכל כשמלה" (אבני נזר, יורה דעה, סימן שנו, סעיף ה). תיאור זה, המובא כאן בשם אחד מגדולי חכמי ההלכה, הוא ציור מדויק של התהליך ההיסטורי. נוסח הכתיב של התורה עדיין לא היה קבוע סופית בתקופת התלמוד. הוא נקבע במשנה עיונית רק על ידי חכמי המסורה. והוא נתקבל למעשה בכל ישראל רק בכוח ההוראה של הרמ"ה. :'''תהליך הפוך עבר באותו זמן על נוסח הקריאה. נוסח זה היה בתחילה בבחינת תורה שבעל פה, וזו עלולה להשתכח מן הלב. שבטי ישראל התרחקו זה מזה ונדדו מגולה לגולה. הריחוק המקומי הביא בעקבותיו פילוג לשוני. הבדלי המבטאים שבין הארצות השונות הן אות לפילוג הזה.''' :נדודי ישראל בגלויות אינן הסיבה היחידה להשכחת נוסח הקריאה. שכן ככלי ההתפתחות של כל הלשונות חלים גם על לשון הקודש. וקריאה הנמסרת רק כתורה שבעל פה עלולה להשתנות במרוצת הדורות.{{הערה|הערת ברויאר: המסורות השונות של קריאת המשנה והתלמוד יכולות לשמש דוגמה לכל זה.}} :'''צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שהעמיד את חכמי הניקוד על אֵם הדרך של היציאה לגלות. הללו הפכו את תורת הקריאה שבעל פה לתורת הניקוד שבכתב. ודרכו של נוסח כתוב לשמור על טהרתו המקורית – יותר מקריאה הנמסרת בעל פה.''' :'''בהמשך הדורות נתהפך איפוא היחס שבין קריאה לניקוד. חכמי המסורה היו מנקדים על פי הקריאה שבעל פה; הדורות המאוחרים היו קוראים על פי הניקוד שבכתב.''' :אולם גם הניקוד הכתוב לא היה מובטח מפני תהפוכות ושינויים. שכן דרכי הניקוד – בניגוד לדרכי הכתיב – תלויות בכללי הדקדוק. והללו פועלים לעתים קרובות בכיוון להשכחת מסורת הקריאה. זאת ועוד: סימנים הדומים זה לזה מבחינה גרפית עלולים להתחלף זה בזה; ויש להביא בחשבון גם את האפשרות של טעויות סופר גרידא. אף זו: יש להניח, שגם בתקופות מאוחרות לא נשתכח טיבם המקורי של הנקדנים – המנקדים על פי מסורת הקריאה שבעל פה. וכך נוצרה זיקת גומלין בין קריאה לניקוד: משהתפתחה והשתנתה מסורת הקריאה, נשתנו גם סימני הניקוד; והשינויים שחלו בניקוד הביאו לידי שינויים בדרכי הקריאה. :עבודתם השקודה של חכמי האחרונים – מאו"ת ומ"ש ועד רש"ד ורוו"ה – עצרה בסופו של דבר גם את התהליך הזה. נקבעו נוסחות של ניקוד, כדרך שנקבע בשעתו נוסח הכתיב. נוסחות אלה אינן זהות בכל מקום עם הנוסח המקורי של המסורה. מהן לומד הקורא את תורת הקריאה. :'''וכך נתהפך עתה היחס שבין מקרא למסורת. לשעבר היו המלים ההגויות בחזקת נתון קבוע; על פיהן ניקד הנקדן, והמסרן קבע להן את כתיב המסורה; אלא שכתיב זה עדין לא פשט בכל ישראל. עתה כבר נתהפכה הקערה על פיה. כתיב המסורה הוא בחזקת נתון קבוע, והוא פשט בכל ישראל; לכתיב זה מוסיף הנקדן את הניקוד על פי מסורת הניקוד שנקבעה לאחרונה; והתיבות המנוקדות הופכות בפי הקורא למלים הגויות. אך הללו אינן זהות בכל מקום עם מסורת הקריאה המקורית.''' :זו משמעות התופעות, שעמדנו עליהן כאן. ויש לכך לא רק חשיבות עיונית, – אלא גם תוצאה מעשית. שכן בדורנו נעשים ניסיונות שונים להחזיר למקרא את נוסח המסורה – על יסוד כתבי היד שנתגלו לאחרונה; זאת מתוך הנחה, שנוסח המקרא התפתח ונשתנה מאז תקופת המסורה. אולם בעניין זה יש להסיק שתי מסקנות מן הדברים שנתבארו כאן. :בנוסח הניקוד חלו באמת שינויים מסוימים; הללו טעונים הגהה – אם מבקשים לחזור אל הנוסח המקורי על פי המסורה. אולם שינויים אלה הם מועטים יחסית... :גם בנוסח הכתיב חלו שינויים – בהשוואה אל כתבי היד. אך הללו אינם טעונים הגהה, אם מבקשים לחזור אל הנוסח על פי המסורה. שכן הנוסח המקובל בישראל – נוסח רמ"ה-או"ת ובייחוד נוסח יהודי תימן – הוא הוא הנוסח המקורי על פי המסורה. כל חזרה אל נוסח אחד מכתבי היד יש בה משום נסיגה, המתעלמת מן ההישגים שהושגו על ידי חכמי ישראל. דבר אין לה ולהחזרת כתיב המסורה לקדמתו. נראה אם כן ש'''מסורת הקריאה''' של בעלי המסורה הטברנים, המתועדת במערכות הניקוד והטעמים שבכתר ובכתבי־היד הקרובים לו, הייתה ידועה וקבועה להם כבר מראש, עוד לפני שרשמו את סימני הניקוד והטעמים. בעלי המסורה לא ניקדו והטעימו על פי טופס מקרא שלפניהם, אלא על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה על פיהם. הנקדנים היו בקיאים בהגיית המלים ובנגינתן, ועל פיהן ניקדו והטעימו את התיבות שלפניהם. משום כך אין כמעט מחלוקות משמעותיות וקשות להכרעה ביניהם ביחס לטעמים ולעיקרי הניקוד.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ’ 67. קביעה זאת מתבררת לא רק מתוך האחידות הכללית השוררת בין כתבי היד בנוגע לניקוד ולטעמים, אלא אף מהסוגים המסוימים של הטעויות בכתבי־היד הפחות מדויקים. ממצאיו של ברויאר מראים שהסטיות בהטעמתם של כתי"ל וכתי"ש כמעט ולא קיימות בתורה, לעומת כתי"ב וכתי"ש1, שבהם הן יחסית מרובות: "ב'''ב''' מרובים המקרים שבהם הנקדן החליף בהם טעמיהם של פסוקים דומים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות ב'''ש1'''. כנגד זה ב'''ש1''' יש מקרים לא מועטים, שהנקדן נמשך בהם אחרי שיגרת נגינת הטעמים – או צירף טעמים בניגוד לכללי היסוד של סמיכות הטעמים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות מאוד ב'''ב'''" (ברויאר, שם). נראים הדברים אם כן שגם דיוקם הרבה של כתי"ל וכתי"ש בתחום הנגינה מצד אחד, וגם סוג הסטיות בטעמים בכתי"ב ובכתי"ש1 מצד שני, מעידים כאחד שנקדני כתבי־היד ניקדו על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה בפיהם. אותו דבר מתברר היטב גם בתחום של הניקוד, שבו ארבעת כתבי־היד '''ל, ב, ש, ש1''' אחידים כמעט בכל מקום (ראו בסיכום שם, עמ' 45).}} לכן מהדורת מקרא המבוססת על הכתר וכתבי־היד הקרובים לו תהיה נציגה נאמנה למסורת הקוראים הטברנית, בכללה ופרטיה. ==מסורת הקוראים בתורה: כתי"ל כבסיס לניקוד ולטעמים== בספרו '''כתר ארם צובה: ניקודו וטעמיו''' השווה פרופ’ ישראל ייבין את הניקוד והטעמים שבכתר אל כתבי־היד הקרובים לו והרחוקים ממנו (ואף למנהגי הדפוסים). בסוף ספרו סיכם: :מכל זה מסתבר, שיש להעדיף את '''ל''' מכל כתבי־היד האחרים הקרובים ל'''א''', הן במקום ש'''א''' חסר, הן במקום שרצויה עדות מסייעת, הן להשוואת שיטתו לשיטת '''א'''.{{הערה|ייבין, נו.3 עמ' 358.}} גם הרב ברויאר, בעקבות ייבין, הגיע לאותה מסקנה בממצאיו, דהיינו שלהעתיק את הניקוד והטעמים מתוך כתי"ל זה כמעט כמו להעתיק את הניקוד והטעמים מתוך הכתר עצמו. ואף מהדירי '''מקראות גדולות הכתר''' אימצו את מסקנותיהם הקודמות של ייבין וברויאר, ובחרו בכתי"ל בתור הכלי הראשון במעלה לשחזור נוסח הניקוד והטעמים בכתר בחלקיו החסרים: "...כ"י '''ל''', שנוסח הניקוד והטעמים שלו במקרא כולו הוא הקרוב ביותר לנוסח ה'כתר' מכל כתבי היד הידועים לנו".{{הערה|עמ' 69*.}} ואף העירו ש"בדיקותינו בקטגוריות שונות של ניקוד וטעמים בעשרות כתבי יד של ימי הביניים חוזרות ומאשרות מסקנה זו."{{הערה|הערה 227 (עמ' 97*). אמנם חובה לציין כאן שמסקנה זו תקפה לגבי מערכת הניקוד והטעמים בכתי"ל באופן כללי, אבל לא לגבי שני פרטים ספציפיים שיוצאים מן הכלל, ולא הגיעו לידי קביעה עקבית וסופית בכתבי־היד הקרובים לכתר ואף לא בתוך הכתר עצמו: חטפים באותיות לא גרוניות (במערכת הניקוד) ונוסח הגעיות (במערכת הטעמים). למדיניות במהדורתנו לגבי חטפים באותיות לא גרוניות ראו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|בפרק השני של המבוא]], ולגבי נוסח הגעיות במהדורתנו ראו [[#סימון הגעיה (המתג)|להלן בפרק זה]].}} כתי"ל יהיה אם כן הבסיס העיקרי במהדורתנו לניקוד ולטעמים בתורה (ובשאר החלקים החסרים בכתר), ע"פ שיטת ייבין שכבר בוצעה למעשה במהדורות ברויאר{{הערה|ועל פיהן גם במהדורה הדיגיטלית של "מכון ממרא".}} וב'''מקראות גדולות הכתר'''. אמנם גם יש בכל זאת תופעות חריגות בניקוד ובטעמים שבכתי"ל שיש לתקן אותן על ידי מקורות נוספים או לעצב אותן לפי שיטת מהדורתנו, ואלה יפורטו בשני תתי-הסעיפים הבאים. ===הערכת הדיוק בנוסח הניקוד בכתי"ל=== לפי ייבין, שיטת הניקוד בכתי"ל דומה להפליא לניקוד שבכתר, ואולם רמת דיוקו פחות מושלמת: "'''ל''' נכתב בקפדנות והוא מדויק למדי, אך נופל קצת מבחינה זו מ'''אק'''. יש בו טעויות־סופר קצת יותר מאשר ב'''א'''... בניקוד הוא דומה ברוב ענייניו ל'''א''', אלא שמעטים בו חטפים באותיות לא־גרוניות וכן שונה דרכו בניקוד כתיב וקרי...".{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} על פי זה קבע שיש להעדיף את כתי"ל לשחזור הניקוד והטעמים שבכתר. ובכל זאת יש לעמוד על המיעוט הקטן של שינויים מובהקים בניקוד, שבהם שונה שונה כתי"ל מהכתר ושאר כתבי־היד הקרובים לו, וכן על טעויות הסופר בו שהם "קצת יותר מאשר ב'''א'''". '''שינויים מובהקים בניקוד:''' מתוך מאות האלפים של סימני הניקוד בתורה,{{הערה|לפי נתוני [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#CharacterTypes הסטטיסטיקה במהדורת וסטמינסטר] יש 257,838 סימני ניקוד בתורה, ו-1,000,912 בכל התנ"ך. כשמדובר בכמות כזאת, מתברר שהדוגמאות של השינויים המובהקים שנביא כאן, ואפילו כמה מאות של טעויות סופר, אינן גורעות כלל מהתיאור של כתי"ל ככתב־יד מדויק מאוד. ובכל זאת רמת דיוקו אינה מגיעה לדיוק הכמעט מושלם שבכתר ארם צובה.}} בכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר יש הבדלים מובהקים, המבטאים עדות לקריאה שונה, במקומות אחדים בלבד בתורה. ובכמעט כל מקום (חוץ מאחד), שונה גרסתו של כתב־יד חריג אחד מחבריו. ברויאר הביא את הדוגמאות הבאות:{{הערה|א.1-3 (עמ' 35). במשך עבודת ההגהה על התורה מצאנו מעט דוגמאות נוספים, וציינו אותן בתיעוד הנוסח. במשך הזמן כשנעבור על התיעוד, נוסיף אותן לרשימה זו.}} *בשני מקומות ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]; [[דברים לא/טעמים#לא כא|דברים לא,כא]]) יש מחלוקת בין כתבי־היד לגבי קמץ ופתח, ושתיהן תלויות במחלוקת בן־אשר ובן־נפתלי. במקרה הראשון ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]) מביא כתי"ל את נוסח בן־אשר בדומה לרוב כתבי־היד (מלבד ש). במקרה השני ([[דברים לא/טעמים#לא נ|דברים לא,כא]]) תומכים שני כתבי־היד (ל, ש1) בנוסח בן־נפתלי, ושני כתבי־יד (א, ש) בנוסח בן־אשר. בשני המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *יש בכתי"ל ניקוד חריג, באופן מודע וכנראה לפי מסורת הגייה מיוחדת (ולא טעות סופר), בעוד שלוש תיבות בתורה, בניגוד לשאר כתבי־היד: [[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]]; [[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]]; [[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]]. בשלושת המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *בנוסף לכך ציין ברויאר מספר תופעות לגבי דגשים בכתי"ל ו/או בכתי"ש, שנראה שיש בהן עניין של נטייה או שיטה.{{הערה|שם, א.4-9 (עמ' 35-37).}} הערנו עליהן במקומן בתיעוד הנוסח, וראוי להזכיר אחת מהן: סימון כפול של קובוץ ושורוק בתיבה שיש בה א' נחה (הרֻאוּבני/לרֻאוּבני/ולרֻאוּבני). תופעה זאת נמצאת בחמש מקומות בכתי"ל בתורה ובספר יהושע ([[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]]; [[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]]; [[דברים ג/טעמים#ג טו|ג,טו]]; [[דברים ד/טעמים#ד מג|ד,מג]]; [[יהושע יב/טעמים#יב ו|יהושע יב,ו]]), ולכן ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר, אבל גם אין בה שיטה גמורה כי במקומות אחרים (כגון [[במדבר לד/טעמים#לד יד|במדבר לד,יד]]) הניקוד כמקובל בשורוק בלבד (הראוּבני). '''ניקוד חריג וטעויות סופר:''' חוץ מעניינים של נטייה או של שיטה, שיש בהם ביטוי של מסורת הגייה מובהקת או של מנהג סופרים מודע, יש גם דוגמאות רבות של ניקוד חריג בכתי"ל שמקורן בטעות סופר גרידא, או שיש בהן כנראה שריד של ניקוד לפי מסורת הגייה שונה (שלא השתרשה לגמרי תוך כדי מלאכת ההגהה בכתב־היד). לפי ייבין, רמת דיוקו הכללית של כתי"ל "נופלת קצת" מזו של כתר ארם צובה, למרות הדמיון המובהק ביניהם בשיטת הניקוד. אבל נראה שהיא נופלת יותר מ"קצת", למרות שעדיין מדובר על כתב־יד מדויק מאוד. שהרי בכתי"ל יש מאות רבות של טעויות, למרות שהוא עדיין מדויק מאוד; ואילו כתר ארם צובה מהווה יצירה כמעט־מושלמת. *פתח וסגול (שריד של מסורת ההגייה הבבלית) *דוגמאות רבות של השמטת דגשים (גם כאן טען דותן שמדובר על שריד של מסורת ההגייה הבבלית) ולפעמים הוספתם, וכך גם לגבי מפיק.{{הערה|במיוחד יש לציין את התופעה של דגש בלתי-צפוי באותיות גרוניות, כגון וְנָהָרּ֙ ([[בראשית א/טעמים#א י|בראשית א,י]]), רַּבִּֽים ([[קהלת ז/טעמים#ז כט|קהלת ז,כט]]), הַהּֽוּא ([[קהלת ט/טעמים#ט טו|קהלת ט,טו]]), רַּבָּ֣תִי ([[איכה א/טעמים#א א|איכה א,א]]).}} *השמטתן של נקודות חטף או הוספתן (לעתים). *טעויות סופר מובהקות אחרות (רבות). בדוגמאות מהסוג הזה בדרך כלל הוספנו סימן קריאה (!) בתיעוד הנוסח לאחר שהבאנו את נוסח כתי"ל. לעומת זאת אין סימן קריאה בסוגים טיפוסיים של ניקוד חריג בכתי"ל (כגון השמטת דגש). רשימות שונות של חריגות הניקוד בכתי"ל חוברו במשך הזמן על ידי דותן,{{הערה|במהדורת "עדי" וב-BHL.}} ברויאר,{{הערה|במבואות לכרכי "דעת מקרא" ובנספחים לשלושת מהדורותיו.}} וברשימת ההערות שבתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].{{הערה|אפשר למצוא תיעוד חלקי נוסף באפרט שינויי הנוסחאות במהדורות BHS ועוד יותר ב-BHQ.}} רשימות אלו משלימות אחת את השנייה,{{הערה|חובה להדגיש שאוסף הנתונים המלא והמדויק ביותר נמצא דווקא ברשימותיו של ברויאר, וכל השאר בעצם משלימים אותו. אמנם גם ברשימותיו של ברויאר חסרות דוגמאות שנעלמו מעינו הבוחנת.}} ואיסוף של הנתונים מכולן ביחד מראה באופן ברור שכתי"ל מייצג שיטת ניקוד מובהקת וברורה, אבל הביצוע שלה למעשה אינו מושלם כלל. מבט קל על ההערות במבחר פרקים מתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר] מראה שיש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב הפרקים בתנ"ך, ובפרקים רבים יש כמה.{{הערה|כדי לתאר את גודל התופעה אפשר להסתמך בגסות על [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#Chapters הנתונים הסטטיסטיים] של מהדורת וסטמינסר: בתורה יש בה 262 הערות מיוחדות, ורובן מציינות ניקוד חריג בכתי"ל. בתנ"ך כולו יש 1078 הערות מהסוג הזה. ויש לקחת בחשבון שבמהדורת וסטמינסטר דיווחו רק על חלק מהדוגמאות.}} כמעט בכל המקומות מדובר על ניקוד חריג בכתי"ל בלבד מול שאר כל חבריו, ולכן אין כל בעיה לזהות בכתי"ל את הטעות המובהקת, או את השריד שנשאר בו מתוך מסורת הגייה אחרת. וכך אפשר לקבוע את הנוסח לפי שאר כתבי־היד (ואף להתחשב לעת הצורך בניקוד שבדפוסים המאוחרים שהוא פחות מדויק מכתבי־היד רק במעט),{{הערה|על מידת הדיוק בניקוד המקובל שבדפוסים, ראו ברויאר, א.10-16 (עמ' 37-42). על השיבושים שנגרמו בנוסח המקובל על ידי המדקדקים מתוך שימוש מוטעה במסורה, ראו שם א.18-21 (עמ' 42-45).}} וכך להגיע אל שחזור מהימן לניקוד שהיה בכתר ארם צובה. במהדורתנו תיעדנו ניקוד חריג בכתי"ל במאות מקומות בעקבות הרשימות הקיימות. בדקנו את הנתונים מחדש בכל מקום על ידי עיון בצילום כתב־היד, ולפעמים הגענו למסקנה שונה. ואף הוספנו על הנתונים הקיימים ברשימות דוגמאות חדשות אחדות. כל הנתונים לגבי ניקוד חריג בכתי"ל מובאים במלואם בתוך תיעוד הנוסח. '''הנוסח המקובל בדפוסים:''' הנוסח המוכר בדפוסים הרבים של התנ"ך (עד דפוס קורן ועד בכלל) מבוסס בעיקר על מקראות גדולות דפוס ונציה, ובנוסף על התיקונים שנעשו בנוסח זה בחיבורים "אור תורה" ו"מנחת שי" וגם על ידי מדקדקים מאוחרים יותר. נוסח זה משקף היטב את נוסח המסורה ברוב המכריע של התורה, אמנם יש בו כמה עשרות הבדלים משמעותיים מהנוסח המשותף של כתבי־היד הטברנים. רובם הגדול הם עניינים של פתח וקמץ או של צירה וסגול.{{הערה|לרשימה מלאה והסברים מפורטים לסיבת השינויים, ראו ברויאר, א.10-21 (עמ' 37-45).}} בגלל שהתורה נקראת בציבור במחזור שנתי, וכל שינוי קטן מהנוסח המקובל בולט למי שמכיר היטב את הקריאה, לכן ציינו את השינויים בניקוד המקובל בתוך תיעוד הנוסח.{{הערה|בתוך הערות הנוסח ציינו את הנוסח המקובל בכינוי "דפוסים".}} ===הערכת הדיוק בנוסח הטעמים בכתי"ל=== קפדנותו ודיוקו של כתי"ל באים לידי ביטוי מובהק בתחום הטעמים עוד יותר מאשר בתחום הניקוד. לגבי הניקוד, כאמור, יש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב פרקי התנ"ך ולעתים קרובות אף יותר, ואילו בתחום הטעמים איננו מוצאים טעויות או הטעמה חריגה בפרקים רבים. ורוב הטעויות בטעמים (המעטות ממילא) הן בסימון מקום הטעם או בטעם חסר, כך שניתן לזהות אותן בקלות ולתקנן לפי שיטת הכתר וכתבי־היד הקרובים לו. כך תיאר ייבין את מערכת הטעמים בכתי"ל:{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} :בטעמי כ"א הספרים דומה הוא ל'''א''' כמעט בכל, הן בהטעמה בכללותה הן בפרטי כלליה. שינויים מ'''א''' בהטעמה בכללותה נדירים מאוד. מצאתי, למשל: ואמרת֣י אליכ֔ם ('''ל''' [[שמואל ב יג/טעמים#יג כח|שמ"ב יג,כח]]; '''אקש1''' בקדמא ואזלא). :הטעמת המשרתים בטעמי אמ"ת כמעט תמיד כב'''א''' וכנמסר בשם ב"א בחילופים. לפעמים מצויים תיקונים בהטעמת המשרתים, בייחוד מנוסח ב"נ לנוסח ב"א, כגון במשרתי הפזר (נ.6) ועוד. :המרכא מסומן ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א'''; משום כך נסיגת טעם לראש תיבה או הטעמת שני משרתים, שהראשון בהם מרכא, בתיבה אחת – מסומנת ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א''', ולעתים קרובות הברה שבה מרכא ברור ב'''א''', הסימן שבה ב'''ל''' נראה כגעיה ברורה. לפעמים נמחקה ב'''ל''' געיה ונכתב מרכא – מה שמסייע בזיהוי הטעמים. הקפה מן הסוג המתואר מא.6 אינה מצויה ב'''ל''' יותר משב'''א'''.{{הערה|הכוונה לנסיגת טעם לראש תיבה בטעמי אמ"ת, כאשר בחלק מהמקרים מוקפת התיבה לתיבה שאחריה.}} דיוקם של כל כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בראשם – כל כך גדול, עד שבכל החריגות המעטות ממילא יש רק כתב־יד אחד חריג השונה מכל שאר חבריו (וכמעט תמיד שונה גם מהנוסח המקובל בדפוסים). ברויאר מצא רק יוצא מן הכלל אחד בכל התורה, שבו יש מחלוקת בין שני כתבי־יד לשנים אחרים: *במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ח/טעמים#ח יח|(ח,יח)]]: [וָאֶקַּ֖ח אֶת־הַלְוִיִּ֑ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃] (ל, ב). גם בבדיקה שלנו של כתי"ל והקלדת וסטמינסטר מול כתבי־יד ומהדורות אחרות, לא מצאנו דוגמה נוספת לכך. ברויאר גם מצא שלושה מקומות בלבד בכל התורה של חריגות בעלות משמעות בכתי"ל, כאשר הוא ניצב לבדו מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר: #בראשית, וירא [[בראשית כ/טעמים#כ ז|(כ,ז)]]: [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֔יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃] (ל). הטעמת כתי"ל אפשרית, אבל גם ייתכן שמדובר על החלפת זקף קטן ברביע (נקודה אחת במקום שתיים). חשוב לציין שההבדל הכי נפוץ והמשמעותי ביותר בין חריגות ההטעמה המעטות בכתי"ל בתנ"ך, ובתוך מסורת כתבי־היד בכלל (שהיא בדרך כלל אחידה), הוא דווקא השינוי בין נקודה אחת לשתיים, לרביע או לזקף קטן (ראו לדוגמה בהערת הנוסח על [[יהושע א/טעמים#א ז|יהושע א,ז]]). #בראשית, ויגש [[בראשית מד/טעמים#מד כ|(מד,כ)]]: וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃]* (ב, ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃] (ל). הטעמה זו מוזרה, ונראה שיש כאן טעות בכתי"ל בהשפעת הטעמים בפסוק אחר הדומה לו [[בראשית מב/טעמים#מב לח|(מב,לח)]]. #דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים|(כח,נט)]]: [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וׇחֳלָיִ֖ם רָעִ֥ים וְנֶאֱמָנִֽים׃]* (א, ש, ש1) / [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וָחֳלָיִ֥ם רָעִ֖ים וְנֶאֱמָנִֽים׃] (ל ובדפוסים). מכיוון שהמסורת המשתקפת בדפוסים תומכת בגירסת כתי"ל, ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר אלא על שיטה תחבירית אחרת. בנוסף לשלוש הדוגמאות הללו מצאנו עוד אחדות במשך ההגהה של כתי"ל בתורה ובשאר המקומות בתנ"ך החסרים בכתר, וכולם מצויינים במקומם בתיעוד הנוסח. בכוונתנו להוסיף אותם לרשימה זו תוך כדי בדיקה מחדש של תבניות הנוסח. '''כתי"ש:''' ברויאר מצא שגם כתי"ש מדוייק להפליא בנוסח הטעמים בתורה, כמו כתי"ל או אף יותר, וגם בו אין כמעט חריגות בכלל מול המסורת המשותפת הבאה לידי ביטוי בשאר כתבי־היד. במקום אחד בלבד יש טעות סופר ברורה:{{הערה|1=ראו ברויאר, כתר, ב.3 (עמ' 46). ברויאר כתב שם שיש עוד חריג אחד בכתי"ש בפרשת בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(שמות יד,יג)]], ולפי מה שכתב כתי"ש=הִֽתְיַצְּב֔וּ בשתי נקודות לזקף קטן (במקום נקודה אחת לרביע בשאר כתבי־היד ובדפוסים). אבל מעיון בצילום כתי"ש ברור לגמרי שיש רק נקודה אחת לרביע. וגם ברויאר עצמו לא ציין את השינוי המשמעותי הזה ברשימתו בדעת מקרא (כרך שמות).}} *במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א כח|(א,כח)]]: [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה]* (ל, ש1 ובדפוסים) / [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙] (ש) '''הסכמת כתי"ל וכתי"ש:''' דוגמה יחידה זו יוצאת מן הכלל, והיא מוכיחה את הכלל: נוסח כתי"ל וכתי"ש מדוייקים להפליא לגבי נוסח הטעמים בתורה, וכמעט שאין ביניהם שום הבדלים בעלי משמעות בכל התורה כולה. לכן ניתן לקבוע את נוסח הטעמים בתורה בביטחון מלא ע"פ הסכמת שניהם. כמו שכבר הסברנו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|בפרק השני של המבוא]], רכיבים מסויימים בשיטת הטעמים בכתי"ל שונים מנוסח הכתר ו/או ממדיניות העיצוב במהדורתנו; לא מדובר על ספק לגבי עצם קביעת הנוסח אלא על שיטות ידועות מראש. כל שינוי מנוסח כתי"ל בגלל הרכיבים האלה יקבל תיעוד מלא בדפי העריכה של המהדורה. ביניהם: *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]] (מקומה של המתיגה או עצם קיומה של המתיגה) *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#עקביות במקפים|מקף בתיבת משרת]] *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#ב. טעם כפול בהברה המוטעמת|פשטא מלעיל וטעם כפול בהברה המוטעמת]] ==מסורת הקוראים בתורה: עשרת הדברות== ===הטעם התחתון והטעם העליון=== [[File:Aleppo Codex, The Ten Commandments in Deuteronomy.tif|thumb|left||250px|צילום של שני עמודים מפרשת "ואתחנן", כולל עשרת הדברות, מהחלק החסר בכתר ארם צובה. בצילום אפשר לראות את הפסוקים החל מ"גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ" ([[דברים ד לח]]) ועד "אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַאֲשֶׁ֥[ר]" ([[דברים ו ג]]).]] בעשרת הדברות שבספר שמות ([[פרשת יתרו/טעמים|פרשת יתרו]]) ובספר דברים ([[פרשת ואתחנן/טעמים|פרשת ואתחנן]]) אנחנו מוצאים שתי מערכות טעמים הכתובות ביחד בתוך רצף הפסוקים. כך מופיע בכתבי־היד בכל התקופות מאז בעלי המסורה, וכך היה מקובל גם בדפוסים עד הדור האחרון. את שתי המערכות כבר נהוג לכנות בשמות "הטעם התחתון" ו"הטעם העליון": *'''הטעם התחתון''' מבוסס על חלוקה של עשרת הדברות לפי מתכונת של פסוקים באורך רגיל, ובו יש לפעמים כמה פסוקים בתוך דיבר אחד ארוך, או לחלופין כמה דברות קצרים בתוך פסוק אחד. גם הטעמתם של הפסוקים היא בהתאם למתכונת זו של פסוקים באורך רגיל. בטעם התחתון שבכתבי־היד יש סה"כ 12 פסוקים. *'''הטעם העליון''' מבוסס על חלוקה לעשרה דברות, כאשר כל דיבר הוא "פסוק" אחד בדיוק, ולכן אנחנו מוצאים שבטעם העליון בכתבי־היד יש עשרה פסוקים בדיוק כמספר הדברות. אמנם חלק מה"פסוקים" האלה ארוכים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הארוכים), וחלק מהם קצרים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הקצרים). ואף הטעמתם של ה"פסוקים" החריגים היא בהתאם לאורכם החריג. בהטעמה הכפולה שבכתבי־היד יש ניסיון כללי להקפיד על כך שאם וכאשר יש שני טעמים שונים הבאים זה אחר זה באות אחת (אחד לטעם התחתון ואחד לטעם העליון), שהטעם התחתון יהיה כתוב ראשון והטעם העליון אחריו.{{הערה|בכתי"ש מכונה הטעם התחתון "טעמא קדמא", ובו יש ציון מיוחד ועקבי בהערות המסורה הקטנה ל"טעמא קדמא" בראש כל פסוק בחמשת הדיברות הראשונים (כי רק בהם יש יותר מפסוק אחד בתוך "דיבר" אחד ולא בחמשת האחרונים), הן בשמות והן בדברים. ראו ברויאר, כתר, ב.10 (עמ' 59).}} הכלל הזה ברור ומובהק למרות מעידות אחדות של כתב־יד אחד מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר.{{הערה|אותן מעידות מתועדות בדפי העריכה של הפרקים הרלוונטיים ([[שמות כ/טעמים|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים|דברים ה']]). להצגה בהירה של הנתונים המלאים והסקת המסקנה מהם, ראו ברויאר, כתר, ב.18 (עמ' 58-59).}} הטעם הראשון שהוא "הטעם התחתון", המחלק כאמור את המקרא לפי מתכונת של פסוקים רגילים אף בעשרת הדברות, משקף את מסורת קריאתם בהטעמה של חכמי המקרא בטבריה. ואילו הטעם השני שהוא "הטעם העליון", משקף את מסורת הקריאה הבבלית, המגדירה את עשרת הדברות לפי '''המסורת המדרשית שהייתה בידם'''. על דרשתו של רבי שמלאי המובאת בגמרא {{מקור|מכות כד א|מכות כ"ד ע"א}} נאמר בתלמוד הבבלי: :'''"אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום.''' לפי מסורת זו יוצא שהדיבר הראשון מתחיל ב"אנכי" ואילו הדיבר השני מתחיל ב"לא יהיה לך", ואכן כך הוא בטעם העליון שבכתבי־היד. ולכן '''הדיבר הראשון''' בטעם העליון (שאינו "פסוק" במתכונת הרגילה) הוא באמירה הישירה והחיובית: "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃". ואילו '''הדיבר השני''' כולל את כל האמירות של "לאו" ביחד: "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י, לֹ֣א תַֽעֲשֶׂה־לְךָ֣ פֶ֣סֶל ׀ וְכׇל־תְּמוּנָ֡ה... לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֣ה לָהֶם֮ וְלֹ֣א תָעׇבְדֵם֒...לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃". ברור שגם דיבר ארוך זה אינו "פסוק" אחד לפי המתכונת הרגילה. יש לשים לב שמסורת זו לחלוקתם של שני הדברות הראשונים לא הייתה נחלתם של חכמי בבל בלבד, כי היא עולה באופן ברור גם מהתרגום הירושלמי המדרשי ("יונתן"), המגדיר במפורש את גבולותיהם של שני הדברות הראשונים: "אנכי ה' אלהיך" הוא "דבירא קדמאה", ואילו "לא תעשה לך" הוא "דבירא תנינא".{{הערה|גם בחלוקת הפסוקים המשתקפת בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, נקראים עשרת הדברות כך: מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון דווקא.}} מסורת זו של קריאה הייתה קיימת אם כן לא רק בבבל אלא גם גם בארץ ישראל. לכן בכתיבת "הטעם העליון", נתנו חכמי המסורה ביטוי למסורת שהייתה גם במקומם אע"פ שלא זו הייתה מסורת הקריאה וההטעמה המקובלת בידיהם. בניגוד לחלוקה זו, בטעם התחתון הפסוק הראשון הוא כך: "אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃", כאשר שני חלקי הפסוק הם בדרך הניגוד במישור של הנאמנות האישית כלפי ה'. ואילו שאר העניין מבטא את האיסורים המעשיים ואת האזהרות הנובעים מתוך אותה נאמנות (והם מהווים שלושה פסוקים נוספים במתכונת הרגילה). חלוקה זו של הפסוקים קרובה יותר לפשוטו של מקרא. חכמי המקרא הטברנים שילבו, אם כן, את מסורת הקריאה המקומית שלהם ביחד עם מסורת קריאה נוספת, כל אחת לפי הטעמתה, וכך נוצרה על ידם מערכת ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. שילוב מיוחד זה מתבטא גם ברשימות סכומי הפסוקים בכתבי־היד הטברנים: סכומי הפסוקים לפרשות השבוע בספרים שמות ודברים הם לפי הטעם העליון ומסורת הקריאה הבבלית (החלוקה לפרשות השבוע היא כידוע מנהג בבלי במקורה). ואילו סכומי הפסוקים לספרים שמות ודברים בשלמותם הם לפי הטעם התחתון ומסורת הקריאה של ארץ ישראל.{{הערה|לכן סכום הפסוקים הכולל בספרים שמות ודברים קטן (בשני פסוקים) מאשר הסכום הכולל של הפסוקים בפרשות השבוע. ראו ברויאר, כתר, ב.20 (עמ' 60).}} ===השיבוש שחל בדפוסים=== בדפוסים המוכרים עד לדור האחרון, האמירה "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃", שהוא ה'''דיבר''' הראשון בטעם ה'''עליון''' שבכתבי־היד, הפך להיות ה'''פסוק''' הראשון בטעם התחתון, וכן האמירה "לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃" מהווה פסוק '''שני''' בטעם התחתון. ואילו בטעם העליון כל הפרשה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ" ועד "לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃") נקראת כפסוק '''אחד''' ולא שניים! יוצא אם כן שבטעם התחתון שבדפוסים יש סה"כ '''13''' פסוקים ולא רק '''12''' (בגלל חלוקת הפסוק "אנכי... על פני" לשניים). ואילו בטעם העליון שבדפוסים יש רק '''9''' "פסוקים" לעשרת הדברות! הרב מרדכי ברויאר כבר דן באריכות ובאופן משכנע בהשתלשלות הנוסחים בעשרת הדברות מכתבי־היד ועד לדפוסים האחרונים. פרטי ההסבר שלו אינם מענייננו כאן, והרוצה לדעתם יראה בספרו.{{הערה|ראו ברויאר, כתר, ב.15-22 (עמ' 56-66).}} כדאי להזכיר רק את '''משמעות''' הדברים בטעם העליון שבדפוסים לפי הצעתו: קריאת הפרשה הראשונה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ..." עד "...וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃"), כאילו שהיא מהווה "פסוק" או "דיבר" אחד, באה ללמדנו שהדברות שנאמרו "מפי הגבורה" נחשבים ל"דיבור אחד".{{הערה|ראו שם עמ' 63 הערה 1 פסוק על דברי החזקוני.}} ===עשרת הדברות במהדורתנו=== '''נספחים של טבלאות להשוואה:''' במהדורתנו הבאנו ברצף הפסוקים את שתי מערכות הטעמים המשולבות ביחד, כנהוג בכתבי־היד ובדפוסים מדורי דורות. אמנם בסוף כל הדפים השייכים לעשרת הדברות (דף הפרק, דף הפרשה, ודף הספר המלא) מופיע נספח מיוחד שיש בו הבחנה בהירה בין הטעם התחתון והטעם העליון ע"י הצגתם זה מול זה בתוך טבלה.{{הערה|מבחינה טכנית, הבסיס לטבלאות המופיעות בנספחים שבכל הדפים הרלוונטיים נמצא בדף '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים]]'''. בגליון הנתונים בגוגל-דוקס, שעליו מבוסס כל הטקסט של המקרא, הנספחים הללו נמצאים בשורה אחת נוספת לאחר הספרים שמות ודברים.}} באותם נספחים יש גם השוואה נוספת בין עשרת הדברות שבספר שמות לבין עשרת הדברות שבספר דברים, כלומר: טבלה אחת להשוואת הטעם התחתון בשני הספרים, וטבלה שנייה להשוואת הטעם העליון בשני הספרים. הקישור בין רצף הפסוקים (שבהם שתי המערכות משולבות ביחד) לבין הנספחים (שבהם מבחינים בין שתי המערכות בעזרת טבלה) מתבצע ע"י לחיצה על הסימן הזה: "'''↓↑'''" (שמופיע מיד בתחילת העשרת הדברות בתוך רצף הפסוקים). לחיצה זו מביאה את הקורא אל הטבלאות הבאות:{{הערה|כל הטבלאות מבוססות על המקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים|כאן]]'''.}} *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר שמות|עשרת הדברות בספר שמות]]''' *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר דברים|עשרת הדברות בספר דברים]]''' '''גירסת כתבי־היד מול הדפוסים:''' לגבי [[#השיבוש שחל בדפוסים|ההבדל בין נוסח כתבי־היד לנוסח הדפוסים]], הגירסה העיקרית במהדורתנו תהיה כמובן נוסח כתבי־היד. נוסח זה בלבד יופיע בתוך רצף הפסוקים (בהטעמה הכפולה). אמנם בנספחים, לאחר טבלאות השוואה המבוססות על נוסח כתבי־היד, יופיעו לתועלת הקורא גם טבלאות המבוססות על נוסח הדפוסים. תהיה שם אף השוואה ישירה בין נוסח כתבי־היד לבין נוסח הדפוסים כדי להבהיר את ההבדלים החשובים ביניהם. ===רשימת הדפים לעשרת הדברות=== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|טבלה לדפים של עשרת הדברות}} ===ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות=== יש מבוכה רבה בדפוסים של התנ"ך לגבי ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות. האם לציין מספר פסוק עבור כל פסוק בטעם התחתון? או בטעם העליון? או אולי עבור כל התחלה של פסוק חדש בשניהם כאחד? והמבוכה רבה עוד יותר בגלל [[#השיבוש שחל בדפוסים|השיבוש שחל בדפוסים]]: בכתבי־היד הטברנים יש רק 12 פסוקים בטעם התחתון, ואילו בדפוסים המקובלים יש 13. ברוב הדפוסים מדפיסים, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], מערכת טעמים כפולה בעשרת הדברות, כלומר הטעם התחתון והטעם העליון ביחד. אבל מספרי הפסוקים שבהם רשומים לפי הפסוקים של הטעם התחתון דווקא, וכך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''13''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות פרק כ',2-14; דברים פרק ה',6-18). כך מופיע גם בדפוס קורן, שבו הדפיסו בפנים ברצף הטקסט את הטעמים של הטעם התחתון בלבד, והמספרים שבו הם בהתאם לכך (שמות כ,ב-יד; דברים ה,ו-יח). יש גם דפוסים (כגון לטריס ו-BHS) שבהם נותנים מספר של פסוק חדש לאחר '''כל''' סימן של סוף פסוק, בין אם הוא שייך לטעם התחתון ובין אם הוא שייך לטעם העליון. כלומר: יש בהם מספר עצמאי ל"לא יהיה לך", וכן מספר עצמאי ל"לא תנאף" ו"לא תגנב" ו"לא תענה". כך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''16''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות כ,2-17; דברים ה,6-21). אבל בנוסח כתבי־היד יש, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], 12 פסוקים בלבד בטעם התחתון, כי המלים "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" הן סופו של הפסוק הראשון. לכן ברוב המהדורות החדשות יחסית כגון דותן וברויאר ומג"ה, המבוססות באופן ישיר על נוסח כתבי־היד הטברנים, יש מספרים ל-'''12''' פסוקים בלבד בעשרת הדברות (שמות כ,ב-יג; דברים ה,ו-יז). אמנם במקראות גדולות הכתר, שאף הוא מבוסס לגמרי על נוסח כתבי־היד, יש מספרים ל-13 פסוקים בעשרת הדברות (כי גם "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" מקבל בו מספר של פסוק). נראה שבמקראות גדולות הכתר ויתרו קצת על העקביות (מספר לכל פסוק בטעם התחתון בלבד) כדי לשמור על המספרים מהדפוסים הישנים וכך למנוע בלבול. המהדורות הדיגיטליות האחרות באינטרנט מבוססות אף הן על נוסח כתבי־היד. במהדורת ממון ממרא יש [http://mechon-mamre.org/c/ct/c0220.htm מספרים ל-12 פסוקים בעשרת הדברות], בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד ובעקבות מהדורת ברויאר. ואילו ב-WLC יש [http://tanach.us/Tanach.xml?Ex20:1-20:26 מספרים ל-16 פסוקים], כלומר מספר עצמאי לאחר כל סימן של סוף פסוק בכתבי־היד, בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד. מספרי הפסוקים במהודרתנו יהיו בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד, בדומה למהדורות דותן, ברויאר, וממכון ממרא. לכן בשני הפרקים שבהם נמצאים עשרת הדברות ([[שמות כ/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|דברים ה']]), המספרים יהיו שונים מדפוס קורן ומכל הדפוסים הישנים. ===פסוק מעשה ראובן=== [[קובץ:Damascus Codex (Torah) 1Genesis.djvu|thumb|פסוק מעשה ראובן בכתי"ש (ובו ציון ל"טעמא קדמא")|page=61]] חוץ מעשרת הדברות, יש עוד פסוק אחד במקרא שבו אנחנו מוצאים מערכת טעמים כפולה. מדובר על הפסוק של מעשה ראובן ב[[פרשת וישלח/טעמים|פרשת וישלח]] ([[בראשית לה כב|בראשית לה,כב]]):{{הערה|סעיף זה מבוסס על ברויאר, כתר, נספח ב: שתי ההטעמות של מעשה ראובן (עמ' 289-292).}} :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ {{נוסח|רְאוּבֵ{{שני טעמים באות אחת|֗|֔}}ן|=ש ומ"ש (רביע וזקף קטן)|ל=רְאוּבֵ{{שנין טעמים באות אחת|֔|֗}}ן (זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים)|ברויאר היה בספק אם הרביע קיים בכתי"ל, אבל מעיון בכתב־היד מתברר שכן (וכך קבע גם דותן).}} וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ{{שני טעמים באות אחת|֑|ֽ}}ל{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (א) לפי מערכת הטעמים הנכתבת שנייה בכתבי־היד, המסתיימת בסילוק (סוף פסוק), יחידה זו היא פסוק עצמאי, ואין לו קשר ישיר לפסוק הבא (שמופיע לאחר רווח של פרשה פתוחה): :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב אֶת־בִּלְהָ֖ה פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (ב) ואילו לפי מערכת הטעמים הנכתבת ראשונה בכתבי־היד, ומסתיימת באתנחתא, הפסוק של מעשה ראובן ממשיך אף לאחר הרווח של הפרשה הפתוחה: :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֗ן וַיִּשְׁכַּב֙ אֶת־בִּלְהָה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} השיטה האחרונה מחברת את שני הפסוקים מלפני הרווח של הפרשה ולאחריה בעקבות האמירה המדרשית שכל בני יעקב "שקולים כאחד", כולל ראובן ולמרות מעשהו ([[שבת נה ב|שבת נ"ה ע"ב]]): :אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" – מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו"? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. ברור שהשיטה הראשונה (א) היא זו שמחלקת את עניין לפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם התחתון" בעשרת הדברות. ואילו בשיטה השנייה (ב) יש הטעמה לפסוק אחד שכולל בתוכו שני פסוקים לפי המתכונת הרגילה, ובניגוד לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם העליון" בעשרת הדברות. אמנם יש ייחוד בהטעמה הכפולה בפסוק מעשה ראובן, כי בו ההטעמה המדרשית (ב) נכתבת '''ראשונה''' וההטעמה ה"רגילה" (א) נכתבת '''שנייה'''. וזה ההיפך מעשרת הדברות, שבהם "הטעם התחתון" נכתב ראשון ו"הטעם העליון" לאחריו. יש עדות נאמנה ומובהקת שהשיטה הראשונה (א) היא אכן המקבילה לטעם התחתון בעשרת הדברות, למרות שהיא כתובה אחרונה בפסוק מעשה ראובן. מדובר על הערת מסורה מיוחדת במסורה הקטנה בכתי"ש: :{{מ:טעמי המקרא|16}}"זה הפסוק יש לו שני טעמים טעמ' קדמ{{צבע גופן|אפור|' וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ ראו}}ב֔{{צבע גופן|אפור|ן}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}כַ֕{{צבע גופן|אפור|ב}} {{צבע גופן|אפור|את־בל}}הָ֖ה {{צבע גופן|אפור|פי}}לֶ֣{{צבע גופן|אפור|גש}} {{צבע גופן|אפור|א}}בִ֑{{צבע גופן|אפור|יו}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}מ֖{{צבע גופן|אפור|ע}} {{צבע גופן|אפור|ישר}}אֵֽל׃"{{מ:טעמי המקרא-סוף}} כלומר, המסורה בכתי"ש מקפידה לציין במפורש את הטעמים השייכים לשיטה הראשונה (א) בשם "טעמא קדמא". ובעשרת הדברות בכתי"ש היא עושה בדיוק אותו הדבר '''לטעם התחתון דווקא'''. הרי לנו עדות מפורשת ששתיהן שייכות לאותה מסורת של הטעמה (וגם ההגיון מורה כך), למרות ששתי השיטות כתובות בסדר הפוך בפסוק שלנו. לגבי עשרת הדברות [[#הטעם התחתון והטעם העליון|ראינו]] שסכומי הפסוקים '''לפרשות''' הם לפי קריאת הטעם העליון שהייתה נהוגה בבבל (10 פסוקים בעשרת הדברות), ואילו סכומי הפסוקים '''לספרים''' המלאים הם לפי קריאת הטעם התחתון שהייתה נהוגה בארץ ישראל (12 פסוקים בעשרת הדברות), כולל אצל בעלי המסורה הטברנים. אבל לגבי סכומי הפסוקים בפרשת וישלח ולספר בראשית כולו הסכומים זהים, כלומר אין בהם הפרש של פסוק אחד בגלל החיבור או אי-החיבור של פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו. אצל שניהם מדובר על שני פסוקים, ועובדה זו דורשת הסבר. הרב מרדכי ברויאר הציע שסכומי הפסוקים לפרשות ולספרים אכן מציגים את מנהגי הקריאה הקדומים של בבל וארץ ישראל, כאשר שניהם כאחד נהגו שלא לחבר את פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו, אלא לקרוא במתכונת של פסוקים רגילים בהתאם לפשוטו של מקרא (כלומר בשיטה המקבילה לטעם התחתון). "טעמא קדמא" הוא אם כן מנהג הקריאה מקדמת דנא. אבל נראה שבעלי המסורה הטברנים עצמם לא נהגו כמנהג ארץ ישראל הקדום, אלא דווקא נהגו לחבר את שני הפסוקים בקריאתם ולחבר אותם לפסוק אחד בהטעמה, באופן שמביע את כבודו של ראובן בהתאם למדרש ולתרגומי ארץ ישראל.{{הערה|'''בתרגום הירושלמי ("יונתן"):''' "והוה כד שרא ישראל בארעא ההוא, ואזל ראובן ובלבל ית מצעא דבלהה פלקתיה דאבוי, דהוה מסדרא כל קביל מצעא דלאה אמי, '''ואתחשיב עילוי כאלו שימש עמה'''. ושמע ישראל ובאיש ליה, ואמר: ווי דלמא נפק מיני פיסולא, היכמא דנפק מן אברהם ישמעאל, ומן אבא נפק עשו? מתיבא רוחא דקודשא, וכן אמר ליה: '''לא תדחל דכלהון צדיקין ולית בהון פיסולא, דמבתר דאתיליד בנימין הוו בני יעקב תריסר'''." הפרשנות המדרשית הזאת משתקפת לא רק בתרגומים הירושלמים אלא אף בחלוקת הפסוקים בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, שבהם לא רק עשרת הדברות נקראים מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון, אלא גם פסוק מעשה ראובן נקרא כך (אמנם כך הוא החלוקה של מקרא ותרגום בכתבי־היד, אבל בפועל לא מתרגמים כלל את מעשה ראובן בציבור אלא רק את המלים "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר" בלבד, בהתאם ל[[משנה מגילה ד י|דברי המשנה]] ש"מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם".).<br>דברי המדרש מסוכמים יפה בפירוש רש"י: '''ויהיו בני יעקב שנים עשר''' – מתחיל לעניין ראשון, משנולד בנימן נשלמה המיטה, ומעתה ראויין להימנות ומנאן. '''ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולם שוים, וכולן צדיקים, שלא חטא ראובן.'''}} ולכן הקדימו הנקדנים/מסרנים את טעמי "הטעם העליון" בפסוק מעשה ראובן, כי זה היה מנהג קריאתם בפועל, אבל הם גם שמרו על המנהג המשותף למנהג ארץ ישראל הקדום ולמנהג בבל (המשתקף כאמור בסכומי הפסוקים) וכתבו את "הטעם התחתון" לאחריו. לפי הרב מרדכי ברויאר, יוצא מזה שמנהג ארץ ישראל הקדום היה לקרוא את פסוק מעשה ראובן לפי מתכונת רגילה של פסוקים, בדומה לטעם התחתון בעשרת הדברות, וכך היה גם מנהג בבל לגבי פסוק מעשה ראובן. ואילו בעשרת הדברות לא היה להם מנהג משותף, כי בארץ ישראל קראו בטעם התחתון ובבבל קראו בטעם העליון. יוצא גם שמנהג הקריאה המשתקף בתרגומים של ארץ ישראל שייך תמיד לטעם העליון, כלומר שלפי התרגומים לא מחלקים את הפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, אלא מחלקים אותם לפסוקים ארוכים מאוד וקצרים מאוד בהתאם להבנה מדרשית. דבר זה נכון הן לגבי פסוק מעשה ראובן בבראשית, והן לגבי עשרת הדברות בשמות ובדברים. לפי זה מייצגים התרגומים של ארץ ישראל מסורת קריאה שונה מזו של בעלי המסורה הטברנים בעשרת הדברות: לפי התרגומים קוראים את עשרת הדברות בטעם העליון, ולפי בעלי המסורה קוראים אותם בטעם התחתון. אבל לגבי פסוק מעשה ראובן המנהג משותף: קוראים אותו בטעם העליון, הן לפי התרגומים והן לפי בעלי המסורה הטברנים. ואולי ייתכן שניתן להציע הסבר נוסף לזה של הרב ברויאר. אמנם נראה ברור לגמרי שבעשרת הדברות, הקדימו בעלי המסורה הטברנים בכוונה את הטעמים של מסורת הקריאה שלהם עצמם לטעמים של המסורת האחרת. אבל בפסוק מעשה ראובן מדובר על אותיות מעטות שנכתבים בהן שני טעמים זה אחר זה, כאשר הכי בולטת והחשובה ביותר היא האות אל"ף בתיבה "ישראל", שבה נכתבים אתנחתא וסילוק ביחד. טעם האתנחתא הזה עומד מיד לפני רווח של פרשה פתוחה כדי לחבר בין שני הפסוקים (למרות הרווח ובניגוד לפשוטו של מקרא), ושאר הטעמים המתאימיםם לו באים רק בעקבותיו. בניגוד לטעם העליון בעשרת הדברות, שבא כדי '''להבליט''' את כל אחד מהדברות וכך לפארו, ההטעמה המקבילה בפסוק מעשה ראובן קיימת אך ורק כדי '''להצניע''' את המעשה ע"י חיבורו לפסוק הבא. ואם כן אולי היה ראוי במקרה כזה להקדים את האתנחתא לסילוק, כי כך ניתן להדגיש דווקא את האתנחתא, ואת החיבור בין הפסוקים למרות הרווח, וכך להצניע את מעשה ראובן. כלומר: אולי גם במעשה ראובן ייצג הטעם התחתון את מסורת קריאתם של בעלי המסורה הטברנים, אבל מתוך כבוד לעצם העניין המובע במסורת האחרת הקדימו לכתוב אותה ראשונה (ולא בגלל שהיא הייתה מנהגם בפועל). הערות המסורה המפורטות בכתי"ש לגבי "טעמא קדמא" באות אם כן למנוע טעויות, ע"י ציון מדויק למנהגו של המסרן עצמו, כדי שהקורא לא יטעה בגלל '''הסדר''' של הטעמים בפסוק מעשה ראובן או בגלל '''המורכבות''' של ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. '''במהדורתנו:''' מכיוון שמדובר בסך הכל על פסוק אחד בלבד, ועוד שמערכת הטעמים הכפולה במעשה ראובן נובעת דווקא מהרצון להצניע את העניין, לכן לא נקדיש לו נספח מיוחד בדף עצמאי. במקום זה נסתפק בטבלה קצרה בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]'''.{{הערה|הטבלה המובאת בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]''' מועתקת מהמקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים#פסוק מעשה ראובן|כאן]]'''.}} הנוסח של ההטעמה הכפולה יישאר בתוך הרצף של הפרשה יחד עם הקישור הישיר בסימן המיוחד ('''"↓↑"'''). '''מספרי הפסוקים:''' כבר ראינו [[#ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות|לעיל]] שיש חוסר עקביות בין הדפוסים השונים לגבי ציון מספרי הפסוקים בשמות פרק כ' ובדברים פרק ה' בגלל ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. אך בעיה זו אינה קיימת לגבי מעשה ראובן, כי משום מה '''בכל''' הדפוסים מציינים את הכל (כולל "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר") במספר של פסוק אחד (דהיינו פרק ל"ה פסוק כ"ב). ולכן כך נעשה גם במהדורתנו. ==מסורת הקוראים בתורה: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 1 לרשימת הניקוד והטעמים}} שבכתב־היד, ומקומות נוספים הראויים לציון, לפי סדר ספרי התורה.{{הערה|לגבי נוסח הגעיות בתורה, ראו להלן [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#נוסח הגעיות במהדורתנו|"נוסח הגעיות במהדורתנו"]].}} {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 2 לרשימת הניקוד והטעמים}} לסוג אחד נפוץ יש רשימה עצמאית: [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|החטפים באותיות לא גרוניות בתורה]]. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 3 לרשימת הניקוד והטעמים}} ו. לרשימות דומות על ספרי הנביאים והכתובים, ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|פרק הרביעי]]''' וב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתר ארם צובה|פרק החמישי]]''' של המבוא למהדורה. ===ספר בראשית=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[בראשית ב/טעמים#ב ו|בראשית ב,ו]] (ל=אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה): "פני" מוקפת ובגעיה, במקום מרכא #[[בראשית ב/טעמים#ב יח|בראשית ב,יח]] (ל!=אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ): נקודה באות ה"א #[[בראשית ד/טעמים#ד יח|בראשית ד,יח]] (ל!=וּמְחִיּיָאֵ֗ל): מקום הקמץ #[[בראשית ה/טעמים#ה כט|בראשית ה,כט]] (ל*=זֶ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}ה): גרשיים ותלישא גדולה בראש התיבה כשיטת הכתר #[[בראשית ו/טעמים#ו טז|בראשית ו,טז]] (ל?!=תְּכַלֶ֣נָּה): חסר דגש באות למ"ד? #[[בראשית ז/טעמים#ז כג|בראשית ז,כג]] (ל!=וַיִשָּׁ֧אֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית ט/טעמים#ט כד|בראשית ט,כד]] (ל=אֲשֶׁר־עָֽשָׂה־ל֖וֹ): "עשה" בגעיה ומוקפת, במקום טעם מרכא #[[בראשית יד/טעמים#יד י|בראשית יד,י]] (ל!=הַשִׂדִּ֗ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית יד/טעמים#יד יז|בראשית יד,יז]] (ל!=אַחַרֵ֣י): חסרות נקודות החטף בחי"ת #[[בראשית טו/טעמים#טו ב|בראשית טו,ב]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶּר): מ"ם דגושה #[[בראשית טו/טעמים#טו י|בראשית טו,י]] (ל!=וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית יח/טעמים#יח יח|בראשית יח,יח]] (ל!=וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ): חסר מקף #[[בראשית יח/טעמים#יח כא|בראשית יח,כא]] (ל!=כַצַדִּ֖יק): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית כ/טעמים#כ ז|בראשית כ,ז]] (ל=מֵשִׁ֗יב): נקודה אחת לרביע, במקום שתי נקודות לזקף קטן #[[בראשית כב/טעמים#כב ג|בראשית כב,ג]] (ל?!=וַֽיַחֲבֹשׁ֙): חסר דגש באות יו"ד? #[[בראשית כב/טעמים#כב יב|בראשית כב,יב]] (ל!=מְא֑וּמָּה): אות מ"ם השניה דגושה #[[בראשית כג/טעמים#כג ט|בראשית כג,ט]] (ל=יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י): אין דגש באות למ"ד #[[בראשית כד/טעמים#כד לו|בראשית כד,לו]] (ל=וַיִּתֶּן־לּ֖וֹ): למ"ד דגושה #[[בראשית כד/טעמים#כד נג|בראשית כד,נג]] (ל!=וַיִתֵּ֖ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ה|בראשית כה,ה]] (ל!=וַיִתֵּ֧ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ו|בראשית כה,ו]] (ל!=בּנוֹ֙): חסר שווא באות בי"ת #[[בראשית כו/טעמים#כו א|בראשית כו,א]] (ל!=אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ): מ"ם דגושה #[[בראשית כו/טעמים#כו טז|בראשית כו,טז]] (ל?=כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ או כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ): מקף בתיבת משרת (במקום כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ מִמֶּ֖נּוּ) או ששתי התיבות "כי עצמת" מוקפות ובגעיות? #[[בראשית כז/טעמים#כז כט|בראשית כז,כט]] (ל=וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית ל/טעמים#ל יח|בראשית ל,יח]] (ל?!=יִשָׂשּכָֽר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? דגש באות שי"ן השניה? #[[בראשית ל/טעמים#ל יט|בראשית ל,יט]] (ל!=לְּיַעֲקֹֽב): למ"ד דגושה #[[בראשית ל/טעמים#ל לז|בראשית ל,לז]] (ל!=וְעֶרְמ֑וֹן): סגול במקום פתח באות עי"ן #[[בראשית לא/טעמים#לא נא|בראשית לא,נא]] (ל!=הַמַצֵּבָ֔ה): חסר דגש באות מ"ם #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=יִֽפְגָּֿשְׁךָ֞): דגש וסימן רפה באות גימ"ל, במקום גימ"ל רפה #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=וִשְׁאֵֽלְךָ֙): נקודה אחת של חיריק באות וי"ו #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל!=אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ): חסר סילוק באות למ"ד #[[בראשית לד/טעמים#לד יא|בראשית לד,יא]] (ל!=אֶל־אָבִ֣יה): חסר קמץ באות ה"א #[[בראשית לד/טעמים#לד כח|בראשית לד,כח]] (ל?!=וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם): ה"א מנוקדת? #[[בראשית לה/טעמים#לה כב|בראשית לה,כב]] (ל!=רְאוּבֵ֔֗ן): זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים #[[בראשית לו/טעמים#לו יג|בראשית לו,יג]] (ל!=אֵ֣לֶּ֣ה): טעם מרכא פעמיים באותיות אל"ף ולמ"ד #[[בראשית לח/טעמים#לח יא|בראשית לח,יא]] (ל!=בְנְ֔י): שתי נקודות של שווא באות נו"ן #[[בראשית לח/טעמים#לח טז|בראשית לח,טז]] (ל=מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=אֶתֶּן־לָּךְ֒): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח כו|בראשית לח,כו]] (ל!=לְדַעְתָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[בראשית לט/טעמים#לט יט|בראשית לט,יט]] (ל?!=עָ֥שָׂהּ): נקודת מפיק בה"א? #[[בראשית לט/טעמים#לט כג|בראשית לט,כג]] (ל!=בֵּית־הַסֹּהַ֗ר): מקום הטעם #[[בראשית מ/טעמים#מ ג|בראשית מ,ג]] (ל!=הַטַבָּחִ֖ים): חסר דגש באות טי"ת #[[בראשית מ/טעמים#מ יז|בראשית מ,יז]] (ל=הָֽעֶלְי֔וֹן): שתי נקודות לטעם זקף קטן, במקום נקודה אחת לרביע #[[בראשית מא/טעמים#מא ז|בראשית מא,ז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִ֔ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל!=הָשִׁבֳּלִ֣ים): קמץ באות ה"א וחסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל?=הַֽשִׁבֳּלִ֖ים): חסר דגש באות שי"ן? #[[בראשית מא/טעמים#מא כז|בראשית מא,כז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִים֙): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא מו|בראשית מא,מו]] (ל!=וַֽיַּעְבֹ֖ר): שווא במקום חטף באות עי"ן #[[בראשית מב/טעמים#מב ו|בראשית מב,ו]] (ל?=וַיִּשְׁתַּֽחֲוּוּ־ל֥וֹ): נקודה בוי"ו עיצורית? #[[בראשית מב/טעמים#מב לו|בראשית מב,לו]] (ל!=אֵינֶּ֙נּוּ֙): אות נו"ן הראשונה דגושה #[[בראשית מג/טעמים#מג ז|בראשית מג,ז]] (ל!=וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ): חסר דגש באות נו"ן #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם להלן, רשימה ג.}} #[[בראשית מד/טעמים#מד כ|בראשית מד,כ]] (ל!=וְאָחִ֨יו מֵ֜ת): בטעמים קדמא ואזלא, במקום מונח זקף קטן #[[בראשית מה/טעמים#מה ו|בראשית מה,ו]] (ל!=וְקָצִּֽיר): אות צד"י דגושה #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): אין דגש #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=וּפֻוָּ֖ה): וי"ו דגושה #[[בראשית מט/טעמים#מט ח|בראשית מט,ח]] (ל=יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית מט/טעמים#מט כו|בראשית מט,כו]] (ל!=תִּֽהְיֶ֙ין֙): חסר קמץ באות נו"ן סופית #[[בראשית נ/טעמים#נ א|בראשית נ,א]] (ל!=וַיִפֹּ֥ל): חסר דגש באות יו"ד ב. מתיגת הזקף #[[בראשית ז/טעמים#ז ח|בראשית ז,ח]] (ל=וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית יג/טעמים#יג ה|בראשית יג,ה]] (ל=וְגַם־לְל֔וֹט): אין מתיגה #[[בראשית יט/טעמים#יט כז|בראשית יט,כז]] (ל=אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם): מקום המתיגה #[[בראשית כב/טעמים#כב ב|בראשית כב,ב]] (ל=וְלֶךְ־לְךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית כז/טעמים#כז מא|בראשית כז,מא]] (ל=עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל=וַיִּקָּחֵ֔ם): אין מתיגה #[[בראשית לה/טעמים#לה א|בראשית לה,א]] (ל=בְּבָרְחֲךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית מא/טעמים#מא יב|בראשית מא,יב]] (ל=וַנְּ֨סַפֶּר־ל֔וֹ): מקום המתיגה #[[בראשית מה/טעמים#מה יד|בראשית מה,יד]] (ל=וּבִנְיָמִ֔ן): אין מתיגה #[[בראשית מט/טעמים#מט כט|בראשית מט,כט]] (ל=אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה): מקום המתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[בראשית יד/טעמים#יד ב|בראשית יד,ב]] (ל-כתיב=צְבֹיִי֔ם): מקום הטעם #[[בראשית יד/טעמים#יד ח|בראשית יד,ח]] (ל-כתיב=צְבֹייִ֔ם): מקום החיריק והטעם #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם לעיל, רשימה א.}} ===ספר שמות=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[שמות א/טעמים#א ג|שמות א,ג]] (ל!=וּבְנְיָמִֽן): בי"ת שווּאה #[[שמות א/טעמים#א טו|שמות א,טו]] (ל!=מֶ֣לֶך): חסר שווא בכ"ף סופית #[[שמות ב/טעמים#ב י|שמות ב,י]] (ל!=וַיִגְדַּ֣ל): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות ד/טעמים#ד י|שמות ד,י]] (ל!=דַּבֶּרְךָ): חסר טעם הטפחא #[[שמות ד/טעמים#ד לא|שמות ד,לא]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות ה/טעמים#ה יח|שמות ה,יח]] (ל!=תִּתֵּֽנּוּ): נו"ן דגושה #[[שמות ו/טעמים#ו כז|שמות ו,כז]] (ל!=מֶֽלֶך־מִצְרַ֔יִם): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות ז/טעמים#ז ד|שמות ז,ד]] (ל?!=וְנָתַתִּ֛י): בנקודת תביר? #[[שמות ז/טעמים#ז י|שמות ז,י]] (ל!=<וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן>): חסרות נקודות החטף בעי"ן #[[שמות ז/טעמים#ז כ|שמות ז,כ]] (ל?=וַיֵּהָֽפְכ֛וּ): געיה ומרכא במקום מרכא בתיבת תביר? #[[שמות ח/טעמים#ח ג|שמות ח,ג]] (ל!=הַֽחֲרְטֻמִּ֖ים): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ח/טעמים#ח ה|שמות ח,ה]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶר): בטעם מונח במקום קדמא #[[שמות ט/טעמים#ט יא|שמות ט,יא]] (ל!=בַּֽחֲרְטֻמִּ֖ם): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ט/טעמים#ט כב|שמות ט,כב]] (ל!=אֶל־מֹשֶׁה): חסרה נקודת הרביע #[[שמות י/טעמים#י כד|שמות י,כד]] (ל!=יֵלֵ֥ך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות י/טעמים#י כח|שמות י,כח]] (ל=אֶל־תֹּ֙סֶף֙): אל"ף בסגול #[[שמות יא/טעמים#יא ו|שמות יא,ו]] (ל=וְהָֽיְתָ֛ה): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יא/טעמים#יא ח|שמות יא,ח]] (ל=וְהִשְׁתַּֽחֲוּוּ־לִ֣י): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יא/טעמים#יא י|שמות יא,י]] (ל=וַיְּחַזֵּ֤ק): יו"ד דגושה #[[שמות יב/טעמים#יב ז|שמות יב,ז]] (ל,ו=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב כז|שמות יב,כז]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יב/טעמים#יב מא|שמות יב,מא]] (ל=יָֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב מה|שמות יב,מה]] (ל=לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ): המקף השני בתיבת משרת #[[שמות יד/טעמים#יד ה|שמות יד,ה]] (ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙): חסר שווא באות מ"ם #[[שמות יד/טעמים#יד ט|שמות יד,ט]] (ל!=וַיַּשִׂ֤יגוּ): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יד/טעמים#יד יא|שמות יד,יא]] (ל!=הַֽמִבְּלִ֤י): חסרות נקודות החטף בה"א הַתֵּמַהּ #[[שמות יד/טעמים#יד יג|שמות יד,יג]] (ל!=הִֽתְיַצְב֗וּ): חסר דגש באות צד"י #[[שמות טז/טעמים#טז ט|שמות טז,ט]] (ל!=וַיֹ֤אמֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות טז/טעמים#טז כט|שמות טז,כט]] (ל!=הַשַׁבָּת֒): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יח/טעמים#יח כה|שמות יח,כה]] (ל!=וַיִתֵּ֥ן): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות כ/טעמים#כ ב|שמות כ,ב]] (ל!=לֹֽ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון, ויש קו אחד בלבד באות יו"ד השניה הנוטה כמרכא; אך סביר שהקו באות יו"ד מתפקד בתור מרכא של הטעם התחתון וגעיה של הטעם העליון כאחד. #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=<לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וְכׇל־תְּמוּנָ֡֔ה): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=מִמַּ֡֔עַל): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וַאֲשֶׁ֥֣ר): מרכא ומונח באות שי"ן, למרות שיש מרכא בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד #[[שמות כ/טעמים#כ ד|שמות כ,ד]] (ל!=לֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה): אות חי"ת שווּאה במקום חטף פתח #[[שמות כ/טעמים#כ ז|שמות כ,ז]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֜ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=אֱלֹהֶ֑֑֗יךָ): טעם האתנח נכתב פעמיים מתחת לאות ה"א, לפני הסגול ולאחריו (!) #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=כָל־מְלָאכָ֡֜ה): פזר לטעם העליון לפני אזלא לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ): געיה לטעם העליון לפני מונח לטעם התחתון (באות כ"ף סופית) #[[שמות כ/טעמים#כ י|שמות כ,י]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כא/טעמים#כא ט|שמות כא,ט]] (ל!=יַעֲשֶׂה־לָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל!=לָ֑ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כב/טעמים#כב כא|שמות כב,כא]] (ל?=לֹּ֥א תְעַנּֽוּן): למ"ד דגושה? #[[שמות כב/טעמים#כב כח|שמות כב,כח]] (ל=תִּתֶּן־לִּֽי): למ"ד דגושה #[[שמות כו/טעמים#כו ג|שמות כו,ג]] (ל?!=תִּֽהְיֶ֙יּןָ֙): יו"ד דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז ה|שמות כז,ה]] (ל?!=כַּרְכֹּ֥בּ): בי"ת דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז טו|שמות כז,טו]] (ל!=חְמֵ֥שׁ): שווא באות חי"ת #[[שמות כח/טעמים#כח א|שמות כח,א]] (ל?=אִתּ֔וֹ): שתי נקודות לטעם זקן קטן? #[[שמות כח/טעמים#כח י|שמות כח,י]] (ל!=הַשִׁשָּׁ֧ה): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[שמות כח/טעמים#כח כז|שמות כח,כז]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם #[[שמות כט/טעמים#כט כב|שמות כט,כב]] (ל!=וְאֶת־הֲחֵ֙לֶב֙): חטף פתח באות ה"א #[[שמות כט/טעמים#כט כג|שמות כט,כג]] (ל!=וַֽחַלַּ֨ת): פתח באות וי"ו #[[שמות ל/טעמים#ל ח|שמות ל,ח]] (ל!=הָעֲרְבַּ֖יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[שמות ל/טעמים#ל לו|שמות ל,לו]] (ל?=מִמֶ֜נָּה [2]): חסר דגש באות מ"ם השניה? #[[שמות לא/טעמים#לא טו|שמות לא,טו]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לב/טעמים#לב יז|שמות לב,יז]] (ל!=בַּֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[שמות לב/טעמים#לב יט|שמות לב,יט]] (ל!=וַיְּשַׁבֵּ֥ר): דגש באות יו"ד #[[שמות לג/טעמים#לג י|שמות לג,י]] (ל=וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לג/טעמים#לג טז|שמות לג,טז]] (ל!=וְנִפְלֵ֙ינוּ֙): צירה באות למ"ד (במקום חיריק) #[[שמות לד/טעמים#לד יט|שמות לד,יט]] (ל!=וָשֶֽׁה): נקודת שי"ן ימנית #[[שמות לה/טעמים#לה ג|שמות לה,ג]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לה/טעמים#לה ז|שמות לה,ז]] (ל!=שִׂטִּֽים): נקודת שי"ן שמאלית #[[שמות לה/טעמים#לה כ|שמות לה,כ]] (ל=וַיֵּֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=טָוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לה/טעמים#לה לב|שמות לה,לב]] (ל!=מַֽחַשָׁבֹ֑ת): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[שמות לח/טעמים#לח יב|שמות לח,יב]] (ל?!=עַמּוּדֵיהֶ֥ם): בקו של טעם מרכא במקום מונח?{{הערה|ייתכן שרק נשמט הקו התחתון של טעם המונח.}} #[[שמות לח/טעמים#לח כ|שמות לח,כ]] (ל!=וְֽכׇל הַיְתֵדֹ֞ת): חסר מקף #[[שמות לח/טעמים#לח כא|שמות לח,כא]] (ל=הַלְוִּיִּ֔ם): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מִלְמַ֙טָּה֙): חסר דגש באות למ"ד #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[שמות לז/טעמים#לז כה|שמות לז,כה]] (ל=רֳחְבּ֜וֹ): קמץ קטן במהדורתנו ג. מתיגת הזקף #[[שמות ח/טעמים#ח א|שמות ח,א]] (ל=עַל־הַ֨נְּהָרֹ֔ת): מקום המתיגה #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל=וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה): מקום המתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה כ|שמות כה,כ]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה לד|שמות כה,לד]] (ל=מְשֻׁקָּדִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות כו/טעמים#כו יז|שמות כו,יז]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות ל/טעמים#ל לב|שמות ל,לב]] (ל=וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ): מקום המתיגה #[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה יא|שמות לה,יא]] (ל=אֶת־הַ֨מִּשְׁכָּ֔ן): מקום המתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=וְכׇל־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[שמות לו/טעמים#לו כב|שמות לו,כב]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז ט|שמות לז,ט]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז טז|שמות לז,טז]] (ל=וְאֶת־הַקְּשָׂוֺ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לט/טעמים#לט י|שמות לט,י]] (ל=וַיְמַלְאוּ־ב֔וֹ): אין מתיגה ===ספר ויקרא=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[ויקרא ד/טעמים#ד לה|ויקרא ד,לה]] (ל!=וְאֶת־כׇּל־חֶלְבָּ֣ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ה/טעמים#ה ז|ויקרא ה,ז]] (ל!=תַגִּ֣יע): חסר פתח גנוב באות עי"ן #[[ויקרא ה/טעמים#ה יב|ויקרא ה,יב]] (ל!=אֶת־אַזְכָּרָתָה֙): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ו/טעמים#ו ג|ויקרא ו,ג]] (ל!=אֶת־הַדֶּ֗שׁן): חסר סגול באות שי"ן #[[ויקרא ו/טעמים#ו ו|ויקרא ו,ו]] (ל!=תִכְבֶֽה): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ז/טעמים#ז יב|ויקרא ז,יב]] (ל!=בַשָּֽׁמֶן): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ח/טעמים#ח טז|ויקרא ח,טז]] (ל!=<וְאֶֽת חֶלְבְּהֶ֑ן>): חסר מקף #[[ויקרא ח/טעמים#ח כד|ויקרא ח,כד]] (ל!=וַיִתֵּ֨ן): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כח|ויקרא ח,כח]] (ל!=וַיִקַּ֨ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כט|ויקרא ח,כט]] (ל!=וַיִקַּ֤ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י א|ויקרא י,א]] (ל!=וַיִתְּנ֤וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י ד|ויקרא י,ד]] (ל=קִ֠רְב֞וּ): תלישא וגרשיים כשיטת רוב כתבי־היד, כל טעם באות הראויה לו.{{הערה|במהדורתנו "קִ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}רְב{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}וּ", לפי שיטת הכתר באות הראשונה (גרשיים ואחר כך תלישא גדולה), ובתוספת טעם כפול בהברה המוטעמת.}} #[[ויקרא יג/טעמים#יג ג|ויקרא יג,ג]] (ל!=הַנֶּ֙גֶע֙): סגול באות גימ"ל #[[ויקרא יג/טעמים#יג כו|ויקרא יג,כו]] (ל!=אֵֽין־בַּבֶּהֶ֙רֶת֙): סגול באות בי"ת #[[ויקרא יג/טעמים#יג נ|ויקרא יג,נ]] (ל!=אֶת־הַנָ֑גַע): חסר דגש באות נו"ן #[[ויקרא יד/טעמים#יד כא|ויקרא יד,כא]] (ל!=בָּ֥לוּל): טעם המרכא באות בי"ת #[[ויקרא יד/טעמים#יד כה|ויקרא יד,כה]] (ל!=אֹֽזֶן־הַמִטַּהֵ֖ר): חסר דגש באות מ"ם #[[ויקרא יד/טעמים#יד נג|ויקרא יד,נג]] (ל!=אֶת־הַצִפֹּ֧ר): חסר דגש באות צד"י #[[ויקרא טו/טעמים#טו ח|ויקרא טו,ח]] (ל!=וְכִֽי־יָרֹ֛ק): בנקודת תביר (במקום מרכא) #[[ויקרא טז/טעמים#טז כא|ויקרא טז,כא]] (ל=עַ֨ל): קדמא במקום מונח #[[ויקרא כד/טעמים#כד י|ויקרא כד,י]] (ל!=הַיִּשְׁרְאֵלִ֔ית): בנקודת שי”ן ימנית #[[ויקרא כה/טעמים#כה כ|ויקרא כה,כ]] (ל?!=מַה־נֹּאכַ֤֖ל): מהפך וטפחא ביחד באות כ"ף? #[[ויקרא כה/טעמים#כה מו|ויקרא כה,מו]] (ל!=וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם): חטף פתח באות חי"ת #[[ויקרא כו/טעמים#כו כח|ויקרא כו,כח]] (ל!=עַל־חַטֹּאתֵיכֶם): חסר סילוק #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): חטף קמץ באות ה"א הראשונה, ואין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]] (ל=הָשַׁמָּ֖ה): אין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|ויקרא כו,מג]] (ל=בָּהְּשַׁמָּה֙): מפיק באות ה"א הראשונה #[[ויקרא כז/טעמים#כז לג|ויקרא כז,לג]] (ל=יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ): חסר דגש באות קו"ף לעומת הפסוק הקודם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): קמץ קטן במהדורתנו (וראו גם לעיל א. 26, 27, 28 ונוסח הכתר ב[[דברי הימים ב לו/טעמים#לו כא|דה"ב לו,כא]]) ג. מתיגת הזקף: #[[ויקרא ז/טעמים#ז כה|ויקרא ז,כה]] (ל=מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא ח/טעמים#ח כ|ויקרא ח,כ]] (ל=וְאֶת־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא ט/טעמים#ט יט|ויקרא ט,יט]] (ל=וּמִן־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא יד|ויקרא יא,יד]] (ל=וְאֶת־הַ֨דָּאָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא לג|ויקרא יא,לג]] (ל=וְכָל־כְּלִי־חֶ֔רֶשׂ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו יב|ויקרא טו,יב]] (ל=וְכָל־כְּלִי־עֵ֔ץ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו כב|ויקרא טו,כב]] (ל=וְכָל־הַנֹּגֵ֔עַ): אין מתיגה #[[ויקרא כ/טעמים#כ יז|ויקרא כ,יז]] (ל=וְנִכְרְת֔וּ): אין מתיגה #[[ויקרא כא/טעמים#כא ח|ויקרא כא,ח]] (ל=וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ): אין מתיגה #[[ויקרא כב/טעמים#כב יב|ויקרא כב,יב]] (ל=וּבַת־כֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[ויקרא כה/טעמים#כה יב|ויקרא כה,יב]] (ל=מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז ט|ויקרא כז,ט]] (ל=וְאִם־בְּהֵמָ֔ה): אין מתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז כה|ויקרא כז,כה]] (ל=וְכָל־עֶרְכְּךָ֔): אין מתיגה ===ספר במדבר=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[במדבר ב/טעמים#ב יד|במדבר ב,יד]] (ל!=וְמַטֵּ֖ה): שווא באות וי"ו #[[במדבר ב/טעמים#ב טו|במדבר ב,טו]] (ל!=חֲמִשָׁ֤ה): חסר דגש באות שי"ן #[[במדבר ג/טעמים#ג ל|במדבר ג,ל]] (ל!=אֶלִיצָפָ֖ן): נקודות החטף חסרות באות אל"ף #[[במדבר ד/טעמים#ד מט|במדבר ד,מט]] (ל!=בְּיַד מֹשֶׁ֔ה): חסר מקף #[[במדבר ז/טעמים#ז יח|במדבר ז,יח]]: מכאן ואילך אין ניקוד ברוב התיבות בכתי"ל (וכך הוא בעוד כתבי־יד ובחלק מהדפוסים), עד סוף היום השנים עשר ([[במדבר ז/טעמים#ז פג|פסוק פ"ג]]); הטעמים והגעיות מסומנים. #[[במדבר ז/טעמים#ז ס|במדבר ז,ס]] (ל!=בִנְיָמ֑͏ִן): האתנח מימין החיריק באות מ"ם #[[במדבר ז/טעמים#ז עב|במדבר ז,עב]] (ל!=בָּן־עׇכְרָֽן): קמץ באות בי"ת #[[במדבר ח/טעמים#ח יח|במדבר ח,יח]] (ל=וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם): פשטא וזקף קטן במקום טפחא ואתנח #[[במדבר ט/טעמים#ט ג|במדבר ט,ג]] (ל!=הָֽעֲרְבַּ֛יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[במדבר י/טעמים#י ט|במדבר י,ט]] (ל!=וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם): חטף פתח באות וי"ו #[[במדבר י/טעמים#י טו|במדבר י,טו]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר יא/טעמים#יא כו|במדבר יא,כו]] (ל!=וַיִשָּׁאֲר֣וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר יב/טעמים#יב ט|במדבר יב,ט]] (ל!=וַיִּֽחַרְאַ֧ף): שתי התיבות חוברו ללא רווח ביניהן (במקום מקף), ואף נכתב שווא באות רי"ש! #[[במדבר טו/טעמים#טו לח|במדבר טו,לח]] (ל?=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר טז/טעמים#טז כא|במדבר טז,כא]] (ל!=וַאַכַלֶּ֥ה): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[במדבר טז/טעמים#טז כז|במדבר טז,כז]] (ל!=מִשְׁכַּן־קֹ֛רֶח): סגול באות קו"ף #[[במדבר יז/טעמים#יז יב|במדבר יז,יב]] (ל!=אֶל־תּ֣וֹך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[במדבר יז/טעמים#יז כז|במדבר יז,כז]] (ל?!=אָבָֽדְנּוּ): נקודת דגש באות נו"ן? #[[במדבר יט/טעמים#יט כא|במדבר יט,כא]] (ל?!=לָּהֶ֖ם): למ"ד דגושה? #[[במדבר כא/טעמים#כא א|במדבר כא,א]] (ל?=הָאֳתָרִ֑ים): קמץ חטוף באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב ט|במדבר כב,ט]] (ל?!=הָאֶ֖לֶּה): סגול באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב כג|במדבר כב,כג]] (ל!=מִן־הַדֶ֔רֶךְ): חסר דגש באות בי"ת #[[במדבר כד/טעמים#כד יג|במדבר כד,יג]] (ל!=מִלִבִּ֑י): חסר דגש באות למ"ד #[[במדבר כה/טעמים#כה ב|במדבר כה,ב]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]] (ל=הָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[במדבר כו/טעמים#כו ס|במדבר כו,ס]] (ל!=וַיִוָּלֵ֣ד): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר כז/טעמים#כז ט|במדבר כז,ט]] (ל!=לְאֶחָיו): חסר סילוק #[[במדבר לא/טעמים#לא לב|במדבר לא,לב]] (ל?=וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים או וַחֲמֵ֥שֶׁת־אֲלָפִֽים): "וחמשת" מוקפת ובגעיה, או מקף בתיבת משרת (במקום "וַחֲמֵ֥שֶׁת אֲלָפִֽים")? #[[במדבר לב/טעמים#לב כ|במדבר לב,כ]] (ל?=אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר לג/טעמים#לג יד|במדבר לג יד]] (ל?!=וַיַֽחֲנוּ֙): חסר דגש באות יו"ד, וספק געיה ימנית באותה אות יו"ד (במקום באות וי"ו) #[[במדבר לד/טעמים#לד כו|במדבר לד,כו]] (ל=בְנֵֽי־יִשָׂשכָ֖ר): אין דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר לד/טעמים#לד כח|במדבר לד,כח]] (ל?=פְּדַהְּאֵ֖ל): נקודת מפיק באות ה"א #[[במדבר לה/טעמים#לה כ|במדבר לה,כ]] (ל!=יֶהְדָּפֶ֑נּוּ): חסרות נקודות החטף קמץ באות דל"ת #[[במדבר לו/טעמים#לו א|במדבר לו,א]] (ל?=וַֽיִקְרְב֞וּ): חסר דגש באות יו"ד? ב. מתיגת הזקף: #[[במדבר ג/טעמים#ג לו|במדבר ג,לו]] (ל=וְכָל־כֵּלָ֔יו): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד כז|במדבר ד,כז]] (ל=לְכָל־מַשָּׂאָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד לב|במדבר ד,לב]] (ל=לְכָל־כְּלֵיהֶ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ו/טעמים#ו י|במדבר ו,י]] (ל=אֶל־הַכֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[במדבר ח/טעמים#ח ח|במדבר ח,ח]] (ל=וּמִנְחָת֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יד|במדבר י,יד]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יח|במדבר י,יח]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כב|במדבר י,כב]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כה|במדבר י,כה]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כו|במדבר י,כו]] (ל=וְעַל־צְבָ֔א): אין מתיגה #[[במדבר יח/טעמים#יח כט|במדבר יח,כט]] (ל=מִכָּל־חֶלְבּ֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר כח/טעמים#כח כח|במדבר כח,כח]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ג|במדבר כט,ג]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ט|במדבר כט,ט]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט יד|במדבר כט,יד]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר לא/טעמים#לא לה|במדבר לא,לה]] (ל=מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[במדבר לב/טעמים#לב לג|במדבר לב,לג]] (ל=וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת): אין מתיגה #[[במדבר לה/טעמים#לה ל|במדבר לה,ל]] (ל=כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ): מקום המתיגה ===ספר דברים=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[דברים א/טעמים#א לא|דברים א,לא]] (ל?!=יִשָׂא־אִ֖ישׁ): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? #[[דברים א/טעמים#א לח|דברים א,לח]] (ל=בִּן נוּן֙): חסר מקף #[[דברים א/טעמים#א לט|דברים א,לט]] (ל?!=יִירָשֽׁוּהָּ): נקודת מפיק מיותרת באות ה"א? #[[דברים ב/טעמים#ב ט|דברים ב,ט]] (ל!=אֶל־תָּ֙צַר֙): "אל" בסגול #[[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֖י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג טז|דברים ג,טז]] (ל=וְלָרֻאוּבֵנִ֨י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג כב|דברים ג,כב]] (ל?!=תְִּירָא֑וּם): חטף-חיריק באות תי"ו? #[[דברים ג/טעמים#ג כד|דברים ג,כד]] (ל=יְהֹוִ֗ה): נקודת חולם בשם הוי"ה בתוך כתב־היד? #[[דברים ד/טעמים#ד ז|דברים ד,ז]] (ל?!=בְּכָּל־קׇרְאֵ֖נוּ): דגש מיותר באות כ"ף? #[[דברים ד/טעמים#ד כא|דברים ד,כא]] (ל!=הִתְאַנֶּף־בִּ֖י): סגול באות נו"ן #[[דברים ד/טעמים#ד לה|דברים ד,לה]] (ל!=מִלְבַדּֽוֹ): חסר דגש באות למ"ד #[[דברים ד/טעמים#ד מג|דברים ד,מג]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ד/טעמים#ד מ|דברים ד,מ]] (ל!=עַל־הַ֣אֲדָמָ֔ה): פתח (במקום קמץ) באות ה"א הראשונה #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ>): חסרים המרכא ב"אנכי" והאתנח ב"אלהיך" לטעם העליון #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה ז|דברים ה,ז]] (ל!=לֹֽ֣א־תַעֲשֶֽׂה־לְךָ֥֣): חסר קדמא באות שי"ן לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יא|דברים ה,יא]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֨ת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=שֵׁ֣֤שֶׁת): מונח לטעם העליון לפני מהפך לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=יָמִ֣ים): חסר פשטא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יג|דברים ה,יג]] ל!=(לַיהֹוָ֣֥ה): מונח לטעם העליון לפני מרכא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יד|דברים ה,יד]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל=תִּֿרְצָֽח): חסר טפחא לטעם התחתון{{הערה|ברויאר הציע שהקו המאונך תחת האות צד"י משמש בכתי"ל כטפחא וסילוק כאחד.}} #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל!=תִּֿנְאָֽ֑ף): סילוק לטעם העליון לפני אתנח לטעם התחתון #[[דברים ו/טעמים#ו ג|דברים ו,ג]] (ל!=אֲבֹ֙תֶיךָ֙): הפשטא מלעיל נכתבה באות בי"ת (במקום באות תי"ו) #[[דברים ז/טעמים#ז ח|דברים ז,ח]] (ל!=וּמִשָּׁמְר֤וּ): נקודת שורוק באות וי"ו האחרונה (במקום חולם) #[[דברים ח/טעמים#ח ג|דברים ח,ג]] (ל!=אֶת הַמָּן֙): חסר מקף #[[דברים ט/טעמים#ט ג|דברים ט,ג]] (ל!=וְהַֽאַבַדְתָּם֙): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[דברים י/טעמים#י א|דברים י,א]] (ל!=שְׁנֵֽי־לֻוחֹ֤ת): בנקודות שורוק למרות הכתיב המלא וי”ו #[[דברים י/טעמים#י ו|דברים י,ו]] (ל=נָֽסְע֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים י/טעמים#י טו|דברים י,טו]] (ל!=הַזֶּה): חסר סילוק #[[דברים י/טעמים#י כב|דברים י,כב]] (ל!=מִצְרָ֑יְמָהּ): נקודת מפיק באות ה"א #[[דברים יב/טעמים#יב ב|דברים יב,ב]] (ל!=רַעֲנָן): חסר סילוק #[[דברים יב/טעמים#יב ג|דברים יב,ג]] (ל!=אֶת־מִזְבּחֹתָ֗ם): חסר שווא באות בי"ת #[[דברים יב/טעמים#יב ה|דברים יב,ה]] (ל=שָֽׁמָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים יב/טעמים#יב ל|דברים יב,ל]] (ל?=לֵאמֹ֗ר* או לֵאמֹ֨ר): טעם רביע או טעם קדמא?{{הערה|נראה שנקודת החולם התחברה לאות מ"ם ולכן נראית כמו קדמא.}} #[[דברים יב/טעמים#יב לא|דברים יב,לא]] (ל?!=כָּל־תּוֹעֲבַ֨ת): כ"ף דגושה? #[[דברים יג/טעמים#יג י|דברים יג,י]] (ל?=יָֽדְךָ֛): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים יג/טעמים#יג טו|דברים יג,טו]] (ל!=וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֧): "וְחָקַרְתָּ֧" בטעם דרגה (במקום תביר)! #[[דברים יג/טעמים#יג טז|דברים יג,טז]] (ל?=אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים טו/טעמים#טו ט|דברים טו,ט]] (ל!=עִם לְבָבְךָ֨): חסר מקף #[[דברים טז/טעמים#טז ג|דברים טז,ג]] (ל?=תִּזְכֹּר֔): בטעם זקף קטן (במקום רביע)? #[[דברים יז/טעמים#יז ז|דברים יז,ז]] (ל!=מִּקִּרְבֶּֽךָ): מ"ם דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח ד|דברים יח,ד]] (ל=תִּתֶּן־לּֽוֹ): למ"ד דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח יד|דברים יח,יד]] (ל?!=נָ֛תַן): בנקודת תביר (במקום מרכא)? #[[דברים כ/טעמים#כ יב|דברים כ,יב]] (ל?!=עָלֶֽיהָּ): נקודת מפיק באות ה"א? #[[דברים כא/טעמים#כא יא|דברים כא,יא]] (ל!=וְרָאִיתָ֙): חסר פשטא מלעיל #[[דברים כא/טעמים#כא יג|דברים כא,יג]] (ל=וְהֵסִ֩ירָה֩): טעם כפול בכתב־היד #[[דברים כא/טעמים#כא יח|דברים כא,יח]] (ל!=וְיסְּר֣וּ): חסר חיריק באות יו"ד #[[דברים כב/טעמים#כב יח|דברים כב,יח]] (ל=וְלָֽקְח֛וּ): געיה ובתיר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים כב/טעמים#כב יט|דברים כב,יט]] (ל!=לְשַּׁלְּחָ֖הּ): שי"ן דגושה #[[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]] (ל!=שַׁלְּחָ֖הֿ): סימן רפה באות ה"א (במקום מפיק) #[[דברים כג/טעמים#כג יב|דברים כג,יב]] (ל!=הַֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[דברים כג/טעמים#כג יג|דברים כג,יג]] (ל=שָׁ֖מָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים כג/טעמים#כג יח|דברים כג,יח]] (ל!=יִשְׂרָאֵל): חסר סילוק #[[דברים כד/טעמים#כד י|דברים כד,י]] (ל!=בְרֵֽעֲךָ): חסר טעם הטפחא #[[דברים כד/טעמים#כד טז|דברים כד,טז]] (ל!=אִ֥יש): חסרה נקודת שי"ן ימנית #[[דברים כה/טעמים#כה יח|דברים כה,יח]] (ל!=אַֽחַרֶ֔יךָ): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[דברים כה/טעמים#כה יא|דברים כה,יא]] (ל?!=וִקָֽרְבָה֙): חסרה נקודה שנייה לשווא באות וי"ו? #[[דברים כז/טעמים#כז יד|דברים כז,יד]] (ל?=וְאָֽמְר֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים כח/טעמים#כח א|דברים כח,א]] (ל?!=תִּשְׁמַּע֙): מ"ם דגושה? #[[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל!=בְהַמְתְּךָ֖): פתח באות ה"א #[[דברים כט/טעמים#כט כה|דברים כט,כה]] (א=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית ב. מתיגת הזקף #[[דברים י/טעמים#י ב|דברים י,ב]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יב/טעמים#יב א|דברים יב,א]] (ל=כָּל־הַיָּמִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יג/טעמים#יג יב|דברים יג,יב]] (ל=וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ח|דברים יז,ח]] (ל=אֶל־הַמָּק֔וֹם): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ט|דברים יז,ט]] (ל=וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט): אין מתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[דברים כב/טעמים#כב טז|דברים כב,טז]] (ל-כתיב!=הַֽנַּעַרָ֖): חסרות נקודות החטף באות עי"ן #[[דברים כח/טעמים#כח כז|דברים כח,כז]] (א-כתיב!=וּבַעְפֹלִ֔ים): אין דגש באות עי"ן, כך שחסר דגש באות טי"ת בקרי "וּבַטְחֹרִ֔ים" #[[דברים כח/טעמים#כח ל|דברים כח,ל]] (א-כתיב!=יִשְׁגָלֶ֔נָּה): אין דגש באות גימ"ל, כך שחסר דגש באות כ"ף בקרי "יִשְׁכָבֶ֔נָּה" #[[דברים כט/טעמים#כט כב|דברים כט,כב]] (א=וּצְבֹיִי֔ם): מקום החיריק לעומת הטעם (אין הערת כתיב) ==מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות== להלן רשימה של '''חטפים באותיות לא גרוניות בתורה''' בכתי"ל או בכתר ארם צובה. חטפים אלה באים להורות על '''הנעת השווא''', ובמקומם הוספנו במהדורתנו סימן מיוחד מעל האות השווּאה (להסבר מפורט ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|פרק השני]]''' של המבוא למהדורתנו). לרשימה של החטפים בספרי הנביאים וכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: חטפים באותיות לא גרוניות|כאן]]'''. {{מ:טעמי המקרא|12}} {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבראשית}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (33 פריטים): [[בראשית א/טעמים#א יח|א,יח]] (א[ס],ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל); [[בראשית ב/טעמים#ב יב|א,יב]] (א[ס],ל=וּֽזֲהַ֛ב); [[בראשית ב/טעמים#ב כג|א,כג]] (ל=לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (א[ס],ל=תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה); [[בראשית י/טעמים#י ג|י,ג]] (ל=אַשְׁכֲּנַ֥ז); [[בראשית יב/טעמים#יב ג|יב,ג]] (ל=וַאֲבָֽרֲכָה֙); [[בראשית יח/טעמים#יח כא|יח,כא]] (א[ס],ל=אֵֽרֲדָה־נָּ֣א); [[בראשית כב/טעמים#כב יח|כב,יח]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כד/טעמים#כד ס|כד,ס]] (ל=וַיְבָרֲכ֤וּ); [[בראשית כה/טעמים#כה כב|כה,כב]] (ל=וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו ד|כו,ד]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו יב|כו,יב]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז יט|כז,יט]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כז/טעמים#כז כט|כז,כט]] (ל=וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ); [[בראשית כז/טעמים#כז לא|כז,לא]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז לג|כז,לג]] (ל=וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז לד|כז,לד]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (א[ס]=הַֽבֲרָכָ֨ה); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז מא|כז,מא]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח ו|כח,ו]] (א[ס],ל=בְּבָרֲכ֣וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח יד|כח,יד]] (ל=וְנִבְרֲכ֥וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ג|כט,ג]] (א[ס],ל=וְגָלֲל֤וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ח|כט,ח]] (ל=וְגָֽלֲלוּ֙); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (ל=בָּרֳהָטִ֖ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (א[ס],ל=בְּשִֽׁקֲת֣וֹת); [[בראשית ל/טעמים#ל מא|ל,מא]] (ל=בָּרֳהָטִ֑ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית לח/טעמים#לח יב|לח,יב]] (ל=עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י); [[בראשית מח/טעמים#מח ט|מח,ט]] (ל=וַאֲבָרֲכֵֽם); [[בראשית מח/טעמים#מח כ|מח,כ]] (ל=וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם); [[בראשית מט/טעמים#מט כג|מט,כג]] (ל=וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בשמות}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (16 פריטים): [[שמות ג/טעמים#ג יח|ג,יח]] (ל=נֵֽלֲכָה־נָּ֞א); [[שמות ד/טעמים#ד יח|ד,יח]] (ל=אֵ֣לֲכָה); [[שמות ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=נֵ֣לֲכָה); [[שמות ז/טעמים#ז כז|ז,כז]] (א[ס]=בַּֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ז/טעמים#ז כט|ז,כט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ח/טעמים#ח א|ח,א]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ד|ח,ד]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ה|ח,ה]] (א[ס],ל=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ז|ח,ז]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֗ים); [[שמות ח/טעמים#ח ח|ח,ח]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ט|ח,ט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (א[ס]=הָֽרֲוָחָ֔ה); [[שמות טו/טעמים#טו י|טו,י]] (ל=צָֽלֲלוּ֙); [[שמות כג/טעמים#כג כט|כג,כט]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֛נּוּ); [[שמות כג/טעמים#כג ל|כג,ל]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֖נּוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בויקרא}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (4 פריטים): [[ויקרא ו/טעמים#ו יא|ו,יא]] (ל=יֹֽאכֲלֶ֔נָּה); [[ויקרא ו/טעמים#ו יט|ו,יט]] (ל=יֹאכֲלֶ֑נָּה); [[ויקרא ט/טעמים#ט כג|ט,כג]] (ל=וַֽיְבָרֲכ֖וּ); [[ויקרא י/טעמים#י י|י,י]] (ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבמדבר}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (18 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (א[ס]=הַקֳּהָתִֽי [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ד/טעמים#ד ז|ד,ז]] (א[ס]=אֶת־הַקֳּעָרֹ֤ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ה/טעמים#ה יח|ה,יח]] (ל=הַמְאָֽרֲרִֽים); [[במדבר ה/טעמים#ה יט|ה,יט]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַמְאָֽרֲרִ֑ים [1]); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים [2]); [[במדבר ה/טעמים#ה כז|ה,כז]] (ל=הַמְאָֽרֲרִים֙); [[במדבר ו/טעמים#ו כג|ו,כג]] (ל=תְבָרֲכ֖וּ); [[במדבר ו/טעמים#ו כז|ו,כז]] (ל=אֲבָרֲכֵֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז לב|טז,לב]] (ל=כׇּל־הָרֲכֽוּשׁ); [[במדבר יח/טעמים#יח י|יח,י]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[במדבר יח/טעמים#יח יג|יח,יג]] (ל=יֹאכֲלֶֽנּוּ); [[במדבר כג/טעמים#כג יח|כג,יח]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[במדבר כג/טעמים#כג כה|כג,כה]] (ל=תְבָרֲכֶֽנּוּ); [[במדבר כד/טעמים#כד ט|כד,ט]] (ל=מְבָרֲכֶ֣יךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה יח|כה,יח]] (א[ס]=כִּ֣י צֹרֲרִ֥ים); [[במדבר לב/טעמים#לב לה|לב,לה]] (ל=וְיָגְבֳּהָֽה [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר לג/טעמים#לג נה|לג,נה]] (ל=וְצָרֲר֣וּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בדברים}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (9 פריטים): [[דברים ה/טעמים#ה כג|ה,כג]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[דברים ח/טעמים#ח ב|ח,ב]] (ל=הֹלִֽיכֲךָ֜); [[דברים ח/טעמים#ח טו|ח,טו]] (ל=הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜); [[דברים טו/טעמים#טו כ|טו,כ]] (ל=תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙); [[דברים טו/טעמים#טו כב|טו,כב]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[דברים כד/טעמים#כד יג|כד,יג]] (ל=וּבֵֽרֲכֶ֑ךָּ); [[דברים כח/טעמים#כח לט|כח,לט]] (א=תֹאכֲלֶ֖נּוּ); [[דברים כט/טעמים#כט ז|כט,ז]] (א=הַֽמֲנַשִּֽׁי); [[דברים לב/טעמים#לב י|לב,י]] (א=יְסֹבֲבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנֲנֵ֔הוּ); [[דברים לב/טעמים#לב יח|לב,יח]] (א=מְחֹלֲלֶֽךָ); [[דברים לב/טעמים#לב לו|לב,לו]] (א=כִּֽי־אָ֣זֲלַת). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} ==מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)== ===הגדרות יסוד ושיטת ברויאר=== הַגַּעְיָה (שנקרא גם "מאריך" או "מעמיד" או "מתג"), קו מאונך קטן מתחת לאות, הנכתב בדרך כלל בשמאלו של הניקוד – הוא הסימן היחיד שאי-אפשר לשחזר אותו בוודאות כמעט-מוחלטת בכל מקום בחלקים החסרים בכתר ארם צובה. קושי זה שייך בעיקר בגעיה הקלה,{{הערה|המצב שונה בסוגים אחרים של געיות, כגון הגעיות הכבדות בהברות סגורות, שבשבילן יש כללי מסורה מובהקים וסימונן בכתבי־היד הטברנים כמעט זהה. לגבי סימון הגעיות בכתי"ל סיכם ייבין: "בגעיות דומה הוא ל'''א''' בכעט בשלמות בכל סוגי הגעיה הכבדה וגעית־שוא, ועל פי רוב גם בגעיה לתיקון הקריאה, אך מרבה הוא מ'''א''' בסימון הגעיות הקלות לסוגיהן" (נו.3, עמ' 358).}} שלפי הכללים מנוקדת בתנועה פתוחה גדולה או קטנה שאינה סמוכה לטעם.{{הערה|ראו ייבין, טו.1 עמ' 138; כהן, פרקי מבוא מלכים, הערה 7.}} על פי שיטת הרב ברויאר, הגעיה באה "לציין נחץ משני הנוסף על ההטעמה העיקרית. נחץ הוא הטעמה שאיננה מבוצעת על ידי נגינה, להבדיל מן ההטעמה המסומנת בטעמים, המבוצעת על ידי נגינה... בעל הקריאה צריך להטעים את ההברה הזו בהטעמה משנית, וההטעמה העיקרית במילה היא בהברה המוטעמת."{{הערה|מתוך "הנחיות לקורא" בראש תיקון קוראים חורב בשיטת ברויאר, עמ' יז; הדברים מבוססים על מה שכתב ברויאר ב'''טעמי המקרא''', עמ' 173.}} ואולם ישראל ייבין הציע תיאור רחב ועשיר יותר לתפקידן של כלל הגעיות, והדגיש את מקומן במערכת הנגינה של הטעמים: :בדרך כלל מציאותה של געיה מן הגעיות בתיבה קשורה בשני סוגי גורמים: א. התנאים '''המוסיקליים''' של התיבה, היינו: באיזה טעם התיבה מוטעמת, מן המשרתים או מן המפסיקים, מה הם הטעמים שלפניה ושלאחריה; ב. התנאים '''הפונטיים''' של התיבה, היינו: אם יש בה עיצורים חלשים מאיזו בחינה שהיא, כגון עיצורים גרוניים, עיצורים דומים, וכיוצא באלו, וכן אם יש תנאים פוניטיים כאלה, בגללם יש לחשוש שעיצור כלשהוא עלול לא ליהגות כראוי. פעולתם של שני גורמים אלה מותנים במבנה התיבה להברותיה, אם הן פתוחות או סגורות, ומה מרחקן מן ההברה המוטעמת. :לפי זה נוכל לקבוע: אם תיבה באה בתנאים מוסיקליים מסוימים והיא בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''מוסיקלי''', וכך הן רוב הגעיות. :ואם תיבה יש בה עיצורים מסויימים ויש חשש שלא ייהגו כראוי, והתיבה בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''פוניטי''', והן מיעוט הגעיות. :יש כמה סוגים, שבהם אין לנו ודאוּת בטיב הגעיה אם פוניטית היא אם מוסיקלית... אמנם, ידיעתה או אי־ידיעתה של מהות הגעיה פירושה אך ורק ידיעה או אי־ידיעה של סיבת הגעיה, אם הוטעמה געיה זו מסיבה מוסיקלית או פוניטית. אין פירושה, כמובן, ידיעה של מהות הגעיה גופה; שכן אין לנו כל יסוד להניח שגעיה מוסיקלית וגעיה פוניטית שונות זו מזו במהותן או בדרך השמעתן. ההבחנה בין הגעיות משמעותה אך ורק בהחנה במקורן ובסיבתן.{{הערה|ייבין, יא.5, עמ' 92-93.}} הרב ברויאר לא מצא צורך לשחזר את הגעיות הקלות בכתר, כי אין לדעתו שיטה אחת מובהקת לסימון געיות קלות שאותה חייבים לבצע במלואה ע"פ המסורה: אין חובה לסמן געיה קלה בכל תיבה שראויה לכך, וגם אם נטייתו של הסופר היא לסמן אותן בתיבות בעלות מבנה מסויים – תמיד יהיו גם חריגים, בגלל שלא מדובר על חובה אלא על נטייה. ואלה דבריו בהרחבה מתוך מאמר שנכתב בעקבות הוצאתו של הכרך הראשון למקראות גדולות הכתר: :לאמיתו של דבר, אין כל מחלוקת בין המהדירים של שתי המהדורות האלה, אלא מר אמר חדא ומר אחר חדא ולא פליגי. פרופ' כהן ביקש למסור לציבור את נוסח המקרא על פי הכתר, ואין איש יכול לשלול את הערך למסור ואת החשיבות של מפעל כגון זה, ואילו אני בקישתי למסור לציבור את נוסח המקרא, כפי שהוא ראוי להיות נכתב ונקרא – הלכה למעשה; וגם זו היא משימה שאי אפשר לשלול את חשיבותה. אולם הבדל זה שבין מגמות שתי המהדורות גורר אחריו הבדל של מהות. פרופ' כהן העתיק את נוסח בן-אשר, משום שבן-אשר היה גדול המסרנים והנקדנים והמגיהים, שלא קם כמוהו לפניו ולאחריו. משום כך היה רשאי להעתיק את נוסח הכתר כמות שהוא. ואילו אני העתקתי את נוסח בן-אשר, משום שרק הנוסח הזה ראוי להיות נכתב ונקרא הלכה למעשה; שהרי כל ישראל כבר קיבלו על עצמם את נוסח הנמקרא על פי שיטת בן-אשר. משום כך יכולתי להעתיק את נוסח הכתר רק בתחום הכתיב וכן גם ברוב העניינים הנוגעים לניקוד ולטעמים. כנגד זה לא יכולתי להעתיק מן הכתר את נוסח הגעיות הקלות וגעיות 'היה', 'חיה'. שכן בתחום זה לא היתה לבן אשר שיטה עקיבה וחד משמעית, אלא 'נטיות' בלבד... אכן יש בכתר רבבות תיבות, שנוסח הגעיות הקלות שבהן איננו מביע את דעתו המחייבת של בן אשר; ובן אשר עצמו היה מודה, שמי שסוטה ממנהגו באותן תיבות אינו משתבש, ולא עוד, אלא הוא עצמו היה משנה ממנהגו בתיבות אלה, אילו ניקד טופס נוסף של המקרא. משום כך "שיטה" זו של בן-אשר – שלאמיתו של דבר איננה בגדר שיטה כלל – איננה כדאי לדחות מפניה את השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר. לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר; שכן ישראל קיבלו על עצמם את שיטת בן-אשר במקום שההן שלו הן, והלאו שלו לאו – ולא במקום שהן ולאו רפיא בידיה, ושניהם כאחד טובים. :וראוי לציין כאן עוד: הכתר לא הגיע לידינו בשלמות, אלא חסרים בו ספרים אחדים, ביניהם כמעט כל התורה. בספרים אלה אין המהדיר יכול להעתיק את נוסח בן-אשר מן הכתר, אלא הוא חייב לשחזר את הנוסח הזה, כפי שהוא עולה מאליו מתוך המסורה ומתוך כתבי היד הקרובים לכתר. אולם דבר זה הוא אפשרי רק באותם התחומים, שבהם היתה לבן-אשר דעה ברורה ומחייבת – לכאן או לכאן. כנגד זה אי אפשר לשחזר את נוסח בן-אשר בתחום הגעיות הקלות; שהרי בן-אשר בעצמו לא היה מסוגל לשחזר את הנוסח שלו בתחום זה – אילו אבד מידיו הכתר, כדרך שהוא אבד מידינו. משום כך זו תהיה דרכו של המהדיר שלנו בספרים, שהכתר לא נשתמר בה: הוא יעתיק את נוסח הגעיות הקלות מתוך כתב-יד לנינגרד, אך יבצע בו שינויים אחדים כדי להתאימו במידת האפשר לשיטת בן-אשר. אולם נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר. ודבר זה לא ישתנה בהרבה גם אחרי שייעשו בו השינויים המוצעים. ואילו קבלתי גם אני את הנוסח הזה, הייתי מורה בזה לכל 'בעלי הקריאה' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: עליהם לקרוא בציבור את נוסח הגעיות הקלות, כפי שעלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד – שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות... ורק הנוסח הזה, שלאמיתו של דבר איננו אלא נוסח כלאיים של סופר קדמון וחוקר בן זמננו – רק הוא הנוסח הנכון, המתאים למסורה. וכדאי הוא הנוסח הזה לדחות מפניו את הנוסח הברור והיציב, שכל ישראל כבר קבלו על עצמם זה דורות רבים. אני לא הייתי מסוגל להורות כך לציבור, וספק בעיניי אם פרופ' כהן עצמו היה מסוגל לכך.{{הערה|מרדכי ברויאר, "מהדורה חדשה של מקראות גדולות", '''עמודים''' מא,ב (תשנ"ג), עמ' 72-77. המובאה כאן מתוך עמ' 74-75, בדיוק באותו היקף שכבר צוטט ע"י מנחם כהן בראש פרקי המבוא למלכים (עמ' *1-*2). לאחר הציטוט העיר כהן: "עד כאן לשונו של הרב ברויאר, והיא אמנם משקפת בצורה תמציתית את עיקרי תפישתו בנושא שלפנינו, כפי שהביעה במקומות שונים."}} לכן העתיק הרב ברויאר את הגעיות בכתר כפי שהן (ובמקומות שהכתר חסר העתיק מכתי"ל), ואחר כך הוסיף עליהן געיות קלות נוספות בעקביוּת בכל תיבה שראויה לכך (וכמו שמקובל בדפוסים). את התוספות ציין על ידי קו קצר במיוחד, כדי להבחין בינן לבין הגעיות שמקורן בכתבי־היד עצמם. מטרתה של הוספת הגעיות בכל תיבה הראויה לכך בידי הרב ברויאר הייתה כמובן לעזור לקורא לבצע "נחץ משני" כראוי ובעקביות. ===הביקורת על שיטת ברויאר=== ב"מקראות גדולות הכתר" מתחו ביקורת מפורטת על שיטתו של הרב ברויאר בעניין הגעיות. בפרקי המבוא שהקדיש לנושא זה בסוף כרך מלכים, ביקש מנחם כהן להוכיח חמש נקודות חשובות המכוונות מול יסודות שיטתו של הרב ברויאר, וכך סיכם אותן: :א. שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו. :ב. שלא זו בלבד שאין ריבוי הגעיות דהאידנא הולם את שיטתו של בן-אשר, אלא שהוא זר גם למעגל המסירה של 'נוסח המסורה' בכללותו, כפי שעולה מכתבי היד שנכתבו במעגל זה במשך מאות שנות מסירה בימי הביניים. :ג. ששיטת ריבוי הגעיות נולדה ונתקיימה במשך מאות שנים במרחב מחיה של נוסחים הרחוקים מ'נוסח המסורה' גם מבחינות אחרות: בנוסח האותיות ובנוסח הניקוד והטעמים. :ד. שהרכבת שיטת ריבוי הגעיות על 'נוסח המסורה' היא הרכבה מלאכותית, שנעשתה לראשונה בעידן הדפוס ע"י יעקב בן חיים, מהדיר מהדורת היסוד הראשונה של 'מקראות גדולות', מתוך אי-הכרה מספקת של הנושא. :ה. שבעידן הדפוסים עברה השיטה שינויים בעניינים מהותיים ע"י מהדירים בעלי השפעה בתקופות שונות, ואין כל הצדקה להגדיר את סימון הגעיות שבדפוסים "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה עידן ועידנים" כלשונו של הרב ברויאר. הניתוח המרשים שעשה כהן אח"כ (על בסיס דגם של ממצאי הגעיות בחלק מספר מלכים בכתר) מאושש את חמשת הטיעונים שלו, ולגבי ההוכחות שלו לנקודות ב'-ד' אין מה להוסיף, כי ברור שמדובר על עובדות היסטוריות. אמנם הנקודות הרלוונטיות ביותר בשביל מהדורת מקרא הן דווקא הראשונה והחמישית. ולמרות שכהן אכן הצליח להוכיח את נקודות א' וה' כפי שהוא ניסחן, אין בניסוחן כדי לעשות צדק מלא בנושא שלנו, וניתן להסתייג בכל אחת מהן במידה ניכרת. בנקודה הראשונה כתב כהן: "שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו". לגבי החלק האחרון של המשפט ברור לגמרי שכהן צודק: בן-אשר עצמו לא היה מסמן געיות כמו דפוסי ימינו. ולגבי החלק הראשון של המשפט, הביא כהן ממצאים מרשימים על סימון הגעיות בכתר כדי להוכיח שבן-אשר אכן פעל לפי שיטה. אמנם לגבי "השיטה" שלפיה פעל בן-אשר לפי כהן, כדי לגלות את נקודת התורפה שבקביעה זו יש להצביע קודם כל על העובדה שביקורתו של כהן התמקדה על שיטת הרב ברויאר באופן ישיר, ואילו רק בהערה אחת הזכיר כהן שגם ישראל ייבין אחז באותה עמדה זו בדיוק: "הרב ברויאר איננו בודד בהנחה זו. למרבה הפליאה נוקט בה גם פרופ' ישראל ייבין (ראה ייבין, כא"צ, ע' 139). ייבין עצמו בדק את כל הממצא ב'כתר' (ראה שם, ע' 140) וספר בכל המקרא רק כ-35 תיבות המסומנות בגעיה קלה בטעמים מחברים, מתוך אלפי תיבות בטעמים כאלה במבנה של געיה קלה. תמוה הדבר, כיצד אפשר ליישב ממצא כזה עם ההנחה בדבר חוסר שיטתיות".{{הערה|כהן, שם, הערה 8.}} כל "פליאה" ו"תמיהה" אומרת דרשני, ובמיוחד כשמדובר בספר כמו זה של ייבין, שבו הקדיש שני חלקים מלאים ומפורטים (מתוך חמישה חלקים בספר כולו) הכוללים ניתוח קפדני של אלפי נתונים לגבי תופעת הגעיות בכתר (חלק שני על הגעיה בכ"א הספרים, וחלק רביעי על הגעיה בספרי אמ"ת). ולכן ראוי להביא את דברי ההסבר הכלליים של ייבין לשיטתו, שנכתבו מיד לאחר שהתייחס אל כללי הגעיה הקלה שנוסחו בדורות האחרונים (ובמיוחד ע"י יצחק בער): :מכל זה מסתבר, שאין להניח קיום שיטה מיוחדת של ב"א בהטעמת הגעיה הקלה. רק זה בלבד נכון: בעוד שבער דורש לסמן את הגעיה הקלה בכל מקום לפי כללים מסוימים, כתבי־היד העתיקים, ו''א'' והקרובים לו בכללם, מסמנים אותה אמנם לפי אותם כללים, אבל לא בכל מקום, אלא לפרקים בלבד, ומידת סימונה שונה בכתבי־היד השונים. :אם נבדוק את שיטת הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' נראה, מצד אחד, חוסר כל עקיבות, כלומר: נוכל למצוא עשרות דוגמות זהות במבנן ובהטעמתן, שבאחת מהן יש געיה ובחברתה אין. מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה; אך כנראה שבשום מקום לא היתה ארוכה עד כדי כך, שיראו המנקדים '''חובה''' לעצמם לסמנה (כמו בסוגי הגעיות הכבדות), ומשום כך היה סימונה ענין של '''רשות'''... :ההבדל בין שיטת סימון הגעיות הקלות בכתבי־היד העיתיקים ו''א'' בכללם ובין שיטתו של בער אינו אפוא הבדל בעקרון אלא הבדל בדרגה, ושיטת בער אינה אלא התפתחות וסימון מלא של השיטה הנוהגת בכתבי־היד העתיקים. :אך הדברים אמורים בכללים: בתיבות ובסוגי ההברות הראויות לגעיה קלה; בפרטים יש דברים בשיטת בער שאינם נוהגים ב''א'' ובכתבי־היד הקרובים. בייחוד כך הדבר בתיבות ראויות לשתי געיות. ב''א'' והקרובים לו נוהגת בדרך כלל שיטת ההעדפה של געיה אחת מן השתיים, ואילו בער קובע שיש לסמן את שתיהן.{{הערה|ייבין, טו.5,7, עמ' 140-141.}} אם כן, ייבין כבר התייחס כבר מזמן לאותה תופעה בדיוק שהציג כהן בבהירות רבה בפרקי המבוא שכתב על הגעיות, דהיינו לתלוּת הסטטיסטית החזקה הקיימת בין סימון הגעיה לבין מבנֶה התיבה וטעמה. אכן יש צירופים של צורות וטעמים שבהם הנטייה לסימון געיה או לאי-סימונה חזקה מאוד, ולפעמים אפילו מתקרבת או מגיעה לעקביות גמורה. ולגבי הטעמים, ברור שהסביבה המוסיקלית משפיעה מאוד על נטייתו של הסופר, ולכן ההבדל הבולט לעין בין סימון הגעיה בטעמים מפסיקים ואי-סימונה בטעמים מחברים. אבל בסופו של דבר, ניתן תמיד להגדיר קטגוריות של מלים במבנה מסוים ובטעמים מסוימים ולקבוע להם כלל, ואז לחפש מכנה משותף לחריגים וליוצאים מן הכלל כדי לקבוע חוק מיוחד גם בשבילם, עד שרק נשארים חריגים בודדים ומעטים. השאלה האמתית היא לא לגבי הנתונים עצמם אלא עניין של הגדרה: האם לראות במציאות זו "נטיות" או "שיטה"? זוהי המחלוקת האמתית בין ייבין וברויאר מצד אחד, לבין כהן בצד השני. אור נוסף על מחלוקת זו באה משלושה כיוונים שנידונו בפרקי המבוא של כהן: הסביבה המוסיקלית, דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל, ואחוזי הדיוק האפשריים בשחזור החלקים החסרים בכתר. ===הסביבה המוסיקלית=== לגבי הסביבה המוסיקלית, כהן טרח לדחות את עמדתו של ברויאר לגבי העדר ביצוע המוסיקלי של הגעיה: :הסימון, התלוי בסוג הטעם, מלמד על הגורמים העומדים באחרי השיטה: הסימון משקף ביצוע מוסיקלי. ומשמעות הדברים היא: בן-אשר סימן רק את אותם המקומות שמסורת ההגייה והנגינה, שאותה הוא בא להנציח, הצדיקה סימון מוסיקלי. הביצוע המוסיקלי במקומות אלו לא עמד בפני עצמו, אלא תלוי היה בטעם העיקרי, ושימש לו מעין הוכחה או קישוט. הרב ברויאר בספרו 'טעמי המקרא', קובע, כי "הגעיה מורה על נחץ משני שאינו מבוצע על ידי ניגון". קביעה זו אמנם נכונה היא לשיטת סימון הגעיות המבוצעת במהדורת ברויאר, שאין בה שום הבחנה בין טעמים... אבל בשום פנים אין לומר את הדברים על שיטה כשיטתו של בן אשר, שתלותו של הסימון בסוג הטעמים היא קו יסוד שבה.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *8.}} ביקורת זו אמנם נכונה, אבל דווקא בנושא הביצוע המוסיקלי חרג ברויאר משיטתו של ייבין, חריגה שגם התאים לאופי המהדורה שלו (כמו שכתב כהן ובצדק). נביא שוב את דבריו של ייבין (אבל הפעם נתמקד רק בהסבר אחד מסויים): :מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה... לסיכום, כהן כרך ביחד את דחיית התפקיד המוסיקלי של הגעיה, ואת הטענה שסימונן של געיות במקומות מסויימים היה עניין של נטייה ורשות, ולא חובה. את שני הטיעונים שקשר ביחד גם דחה ביחד, ובמקומם טען שלגעיה יש תפקיד מוסיקלי ולכן סימונה בגדר חובה תמיד. אמנם אין ההגיון מחייב שתפקיד מוסיקלי פירושו גם חובת ציון מוחלט, כי ככל שהביצוע המוסיקלי קצר יותר ופחות מובהק, גם הנטייה לסמנו תהיה פחות. וזוהי בדיוק עמדתו של ייבין. כל עוד שתי העמדות מצליחות להסביר את הנתונים – אין דרך להכריע ביניהן, וכל הכרעה תהיה בעצמה בגדר "נטייה". ===דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל=== לגבי דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות, ברויאר טען ש"נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר". הוא אף הוסיף וטען על נקדנו של כתי"ל ש"נוסח הגעיות הקלות... עלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד, שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות". לעומתו הוכיח כהן באופן מאלף שכל נטיותיו של הכתר בסימונן של געיות בטעמים מסויימים – משותפות הן לכתי"ל, רק במידה שונה: בטעמים המפסיקים, יש בכתי"ל בדרך כלל יותר מלים מכל סוג עם געיה, ופחות מלים מכל סוג בלי געיה. בטעמים המחברים שני כתבי־היד הם בעצם זהים לגמרי: אין בהם כמעט געיות בכלל. וכך מסביר כהן את הדמיון הרב הזה: :סופרו נקדנו של כ"י '''ל'''... פעל בסביבת ספרי מקרא הקרובים לנוסח בן-אשר, ויש לראותו כאחת החוליות הראשונות בשלשלת המעתיקים, שפעלו במעגל המסירה של נוסח המסורה הטברני לאחר תקופת בעלי המסורה. מעתיקים אלו הם שהעבירו לדורות הבאים את דמות דיוקנו של 'נוסח המסורה', ולפיכך מן הראוי שנשים לב לתוצאות עבודתם. :אשר למעתיקו-נקדנו של כ"י '''ל''', הרי הרב ברויאר עצמו מודה, שתוצאות עבודתו של נקדן זה בתחום הניקוד והטעמים הן טובות עד כדי כך, שהיה ראוי לשמש מקור מרכזי בשיחזור נוסח ה'כתר' במקומות החסרים. להלן נראה, שיש להתיחס ביתר רצינות גם לנוסח הגעיות שלו, העומד, בעיקרו של דבר, על אותו בסיס שיטתי כנוסח ה'כתר', ובשום פנים אין לומר שמקורו בסימונים שרירותיים של נקדנו. כבר הזכרנו במבואנו למהדורת הכתר, שניקודו של כ"י '''ל''' נעשה בשני שלבים, שלב ההעתקה ושלב ההגהות, ורק בשלב השני היה לפניו ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו. לפי ספר זה הגיה את הניקוד והטעמים, ובעיקר את הגעיות. עצם ההגהה של הגעיות מלמדת, שהנקדן ייחס חשיבות לנוסח הגעיות, וקבעוֹ סופית לפי ספר שסמך עליו, ולא לפי שרירות לב. ואף שיש להניח, כי תהליכי תיקון, שאינם נעשים ע"י מומחה, עלולים להותיר רישומן על התוצאה הסופית, אין הדבר נובע משרירות ליבו של המתקן, אלא משגגתו, והתמונה הכוללת תשקף בדרך כלל את מצע הטקסט שלפיו נעשו התיקונים.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *9-*10.}} ביקורת זו על הרב ברויאר צודקת לגמרי, כפי שהנתונים שהביא כהן מכתי"ל מוכיחים היטב. אמנם אינו דומה המגיה של כתי"ל לבעלי המסורה בכבודם ובעצמם לגבי "נטיות" מול "שיטה": תפקידו של מגיה הוא להשוות ולתקן, ולא לכתוב נוסח משלו. וגם אין בדמיון בין כתי"ל לכתר חידוש גמור לגבי הנטיות או השיטות המשותפות לשני כתבי־היד, שהרי ישראל ייבין כבר נקט בעמדה דומה לגבי כלל כתבי־היד הקרובים לכתר: :כל סוגי הגעיה הקלה, בכל סוגי ההברות ובתיבות מוטעמות בכל הטעמים (או כמעט כולם), מצויים ב''א'' (ובכתבי־היד הקרובים). אמנם אין הגעיות הללו מסומנות תמיד; בטעמים מסויימים כמעט שאינן מסומנות כלל ובטעמים אחרים הן אמנם מסומנות הרבה, אך לא בכל מקום... :שנית, קשה לומר שב''א'' (או בכתבי־היד הקרובים) מצויה '''שיטה''' בהטעמת הגעיה הקלה. אמנם יוצאים הן הכלל יש גם בסוגים אחרים של געיות, אבל הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' חורגת עד כדי כך מכל כלל, שאין לתארהּ אלא תיאור סטאטיסטי.{{הערה|ייבין, טו.4, עמ' 139. יצויין שאף אמירתו של הרב ברויאר על בן-אשר, שאילו כתב טופס נוסף של המקרא לא היה מסמן תמיד את אותן הגעיות באותן המקומות, מבוססת לגמרי על הערה מפורשת של ייבין (חלק ב הערה 3, עמ' 140-141.}} כלומר: אפשר בהחלט להצביע על הנטיות הדומות בסימון הגעיה בין כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בתוכם, בלי לקבוע שיש בכתר או בכתבי־היד האחרים שיטה מובהקת של סימון געיות כחובה מוחלטת. ===רמת הדיוק האפשרי בשחזור הגעיות=== לגבי אחוזי הדיוק האפשריים בשחזור הכתר, כהן הביא נתון כללי: "ניסויי שיחזור מבוקרים שערכתי בחלקים השלמים לימדו אותי, שניתן להגיע לדיוק ממוצע של כ-95% בשיחזור נוסח הגעיות ב'כתר', הכל לפי אופי הטקסט המשוחזר. שיעור דיוק שכזה מצדיק הצדקה שאין למעלה ממנה את מעשה השיחזור כפתרון המדעי הנכון ביותר שראוי לנקוט בעניין זה."{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *21.}} בקטע שבחר כהן כדגם מספר מלכים, הייתה מלכתחילה זהות של כ-94% בין כתי"א לכתי"ל בגעיות הקלות והכבדות, ולאחר שנעשו תיקונים בנוסח כתי"ל ע"פ שיטת הכתר, עלה הדיוק לכדי 98%. אין ספק אם כן שכתי"ל מייצג היטב את אופי סימון הגעיות הכללי של כתבי־היד העתיקים, ושניתן להשתמש בו כבסיס לשחזור הגעיות בחלקים החסרים של הכתר ברמת דיוק גבוהה. וגם אין ספק שיש הצדקה מוחלטת למעשה שחזור כזה במהדורת מקרא ע"פ הכתר, וכל מהדורה כזו (כגון "מקראות גדולות הכתר") תהיה לברכה. אבל בו בזמן צריך לקחת בחשבון את הפער המשמעותי בין רמת הדיוק בשחזור הגעיות לבין רמת הדיוק בשחזור הניקוד והטעמים ע"פ כתי"ל. כי אפילו אם תגיע רמת הדיוק בשחזור הגעיות בכתר ל-98%, עדיין מדובר על טעות סטטיסטית של לא פחות מגעיה אחת בכל 50 (וברמה של 95% על טעות של געיה אחת מכל 20). השחזור כשלעצמו מוצדק וחשוב, אבל הוא עדיין ברמה נמוכה בהרבה מרמת השחזור בניקוד ובטעמים. כל מי שבודק את הסטיות בניקוד ובטעמים בכתי"ל מול החלקים הקיימים בכתר מתרשם מיד שמדובר על ניקוד או טעם אחד בלבד מתוך מאות ואלפים! ואת רובן של הסטיות (המעטות ממילא) בניקוד ובטעמים ניתן להסביר לפי מנהגים אופייניים לכתי"ל. הפער הגדול הזה בין תחום הניקוד והטעמים מצד אחד, לבין תחום הגעיות הקלות מצד שני, בולט כל כך, עד שקשה לדבר על שיטה מובהקת של חובה המשותפת לשני כתבי־היד. קשה להבין איך, אם בשלב ההגהות בכתי"ל היה לפני המגיה "ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו", שהוא הצליח לתקן את הניקוד והטעמים עד כדי כך שהם זהים לכתר כמעט לגמרי, ואילו לגבי הגעיות אחת מכל 10-20 תהיה שונה. סביר יותר להניח שסימון הגעיות בכתר עצמו, וכן בספר שהיה מונח לפני המגיה של כתי"ל, הוא עניין של נטיות חזקות ומובהקות ע"פ מסורת מוסיקלית שבעל פה ולא שיטה פורמלית של חובה. על הקושי לתאר את שיטת בן-אשר באופן מדוייק עמד כהן בעצמו, כאשר כתב במסקנתו שאי-אפשר לשחזר את הגעיות באופן מושלם: "לכל כלל יש יוצאים, ולכל רוב יש מיעוט, ובסעיפים מסוימים הכוחות שקולים, ולא תמיד יכולים אנו לעמוד על גורמי התופעות."{{הערה|שם, *24.}} כדי להמחיש עוד יותר את הנקודה הזו, נביא שתי דוגמאות (אחת בטעם פשטא ואחת בזקף קטן). אין בדוגמאות אלו כל משמעות חדשה לגבי הנתונים הסטטיסטיים היבשים של כהן, שהם נכונים כשלעצמם ואין בהם כל דופי. אולם הן ממחישות עד כמה חוסר העקביות בסימון הגעיות בולט לעין עבור כל מי שקורא את כתבי־היד ושם לב לסימון הגעיות. הדוגמאות נלקטו תוך כדי עבודת ההגהה של ספר יחזקאל, אמנם שמנו לב גם בספרים קודמים לעשרות דוגמאות דומות ואף יותר מרשימות (אולם עד העבודה על יחזקאל לא רשמנו אותן וחבל): *ז,ד: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ *ז,ט: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּדְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מַכֶּֽה׃ *יח,ו: '''אֶל־הֶֽהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃ *יח,יא: וְה֕וּא אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם '''אֶל־הֶהָרִים֙''' אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא׃ *יח,טו: '''עַל־הֶהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ לֹ֥א טִמֵּֽא׃ הביטויים המקבילים בפסוקים המקבילים בולטים לעין הקורא. מדובר בהם על תיבות זהות במבנן ובטעמן, אמנם לפעמים בגעיה ולפעמים בלי געיה. וכמו שהם בולטים לעין הקורא, כך סביר שגם המסרן היה מודע לעובדת חוסר העקביות במקומות דומים ואף זהים. אין בכך כדי לגרוע כלל מהסטטיסטיקות של כהן; אבל יש בכך כדי להמחיש ש'''בנסיון להבחין בין {{קו תחתי|נטייה}} לבין {{קו תחתי|שיטה}}, ייתכן שחוויית הקריאה חשובה יותר מהסטטיסטיקות היבשות.''' תחושת הבטן של הקורא הרגיל בגעיות שבכתר היא שבנסיבות מסויימות יש (או אין) סבירות גבוהה למצוא געיה, אולם תמיד תיתכן הפתעה. ===סימון הגעיות בדפוסים=== עכשיו נעבור לנקודה החמישית והאחרונה שביקש כהן להוכיח, דהיינו מצב סימון הגעיות בעידן הדפוס, מאז מקראות גדולות דפוס ונציה. כהן היטיב להציג את השיטות המגוונות והמנוגדות שבדפוסים, שלפעמים אף באו ביחד בערבוביה בתוך אותו דפוס. את המציאות המבולבלת הזאת הִשווה כהן לְמה שכתב ברויאר על "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר". ביקורת זו מוצדקת, ותיאורו של ברויאר איננו נכון באופן כללי. אמנם כדי לעשות צדק מלא בנושא זה, יש גם להצביע על מרכיב אחד חשוב ויציב, שעובר כחוט השני בכל הדפוסים מאז מקראות גדולות דפוס ונציה, דהיינו סימון הגעיה הקלה בעקביות, בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ. סימון עקבי זה משותף לכל השיטות שבאו לידי ביצוע בדפוסים השונים (כגון מצד אחד געיות קלות ולא כבדות ורק אחת בתיבה, או מצד שני געיות קלות וכבדות כאחד וייתכנו שתי געיות בתיבה אחת), וזה בדיוק המרכיב שהוסיף ברויאר במהדורתו.{{הערה|במג"ה הוסיפו על חוסר השיטתיות שבדפוסים ביקורת נוספת על שיטת ברויאר בכך ש"היא מצרפת, מחד, סימון שיטתי של געיות כבדות עם סימון שיטתי של געיות קלות כהיידנהיים, אבל מאידך איננה מקבלת סימון של שתי געיות בתיבה אחת, ובזה צועדת בדרכו של רש"ד. נמצא, שמהדורת ברויאר לא זו בלבד שהיא מצרפת לנוסח בן אשר שיטת געיות זרה לו, אלא שהיא גם מציעה דמות כוללת של נוסח געיות, שלא היתה קיימת מעולם, לא בספר מספרי הדפוס ולא בכתבי היד..." (כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *15). ביקורת זו נראית מוגזמת קודם כל בגלל שאי־סימון שתי געיות בתיבה אחת הוא סימן מובהק של המסורה: "תיבה אפשר שתהיה ראויה לשתי געיות, בין מסוגים שונים... ובין מסוג אחד... כשבתיבה שתי הברות רצופות הראויות לגעיות מאותו סוג... באה געה אחת בלבד, בין ב''א'' בין במהדורות המקרא המקובלות. אבל אם הברות רצופות ראויות לגעיות מסוגים שונים... ''א'' והקרובים לו נוהגים גם כאן בשיטת ההעדפה ומטעימים געיה אחת בלבד... רק לעתים רחוקות ובסוגים מעטים של תיבות מטעימים הם שתי געיות בתיבה אחת... מצויות כמה דוגמות נדירות, בחינת יוצאות מן הכלל, שבהן שתי געיות בתיבה אחת... פרט לדוגמות המעטות שנזכרו, שבהן מוטעמות ב''א'' שתי געיות בתיבה אחת, בשאר התיבות, והן רוב המקרא, שלטת שיטת ההעדפה ורק געיה אחת מוטעמת..." (ייבין, כ.1-4, עמ' 192-193). שנית, שיטת ברויאר היא לסמן את הגעיות שבכתר ובכתי"ל במתגים רגילים, ולהוסיף את הגעיות הקלות בשיטתיות רק במתג קצר ושונה (כדי להבחין בינם לבין אלה שסימונם בא מכתבי־היד). בכך הבחין ברויאר כבר מלכתחילה הבחנה ברורה בין שיטת הדפוסים לבין שיטת כתבי־היד. ורק אז, לאחר שכבר הוסיף את הגעיות הקלות בעקביות בסימן שונה כדי להבחינן, עוד מיעט לסמנן פעמיים בתיבה אחת ע"פ שיטת המסורה המשתקפת בכתבי־היד. נראה שאם יש כאן חידוש, אז מדובר על חידוש שמבחין היטב בין השיטות השונות, וגם חידוש שמקפיד לשמור על מנהגי הכתר ע"י הבחנתם הברורה ממרכיבים אחרים.}} המקור לסימון העקבי בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, בלי להתחשב כלל בטעמהּ, הוא כתבי־היד באשכנז, שם לא התייחסה המסורת המוזיקלית המקומית לגעיות, ואם כן נשאר בשבילן תפקיד פונטי בלבד. במציאות כזו היה נכון לסמן געיה בעקביות בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, כדי לכוון את הקורא שיבטא היטב את כל מרכיבי המילה ולא יטעה. ואמנם המציאות הזאת היא לא רק של אז, אלא משתקפת בדפוסים כבר במשך 500 שנה, והיא מתאימה גם היום בקרב הרוב המכריע של קהילות ישראל. אמנם לא צדק הרב ברויאר לגמרי לגבי בן-אשר עצמו, שבוודאי היו לו נטיות חזקות בסימון הגעיות הקלות, ולא עשה את מלאכתו בשרירות אפילו בתחום הזה; ואילו היה כותב טופס נוסף של המקרא ברור לגמרי שלא היה מסמן געיות בעבקיות בכל תיבה ראויה, ולא היה מרבה בהן בטעמים המחברים. אבל גם אם זה לא נכון לגמרי ש"הן ולאו רפיא בידיה" בתחום הזה, עדיין צודק הרב ברויאר ש"לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר". המסורת המוסיקלית החיה בקרב הקוראים בטעמי המקרא בישראל קיבלה על עצמה בפועל את הסימון העקבי של הגעיות הקלות. לסיכום, נראה שהחלטת הרב ברויאר בעניין הגעיות דומה להחלטותיו בנושאים אחרים, ובמיוחד לגבי [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|סימון החטפים באותיות לא גרוניות]]. בשני הנושאים מדובר על נטייה מובהקת בכתר שאמנם לא באה לידי ביטוי מלא אף בתוך הכתר עצמו, וגם לא מבוצעת באותה רמה סטטיסטית בכתבי־היד הקרובים לכתר (למרות שהנטיות הכלליות דומות). לכן הסיק הרב ברויאר, בעקבות ממצאיו של ייבין, שמדובר בסופו של דבר על עניין של רשות בכל געיה ספציפית, למרות שניתן להצביע באופן ברור על נטיות חזקות ומובהקות של מסרן הכתר בסוגים מסוימים של געיות קלות, ואף על ביצוע מוחלט באחדים מהם. ואם כן החליט לסמן געיות באופן המתאים ביותר לקורא בימינו, שהוא הסימון העקבי והמלא. ===נוסח הגעיות במהדורתנו=== '''נוסח הגעיות לפי כתי"ל:''' אין במהדורתנו שיחזור של כל הגעיות במקומות החסרים בכתר (בניגוד למקראות גדולות הכתר), ואין בה הוספת געיה בכל תיבה הראויה לכך (בניגוד לסימון הגעיות '''הקצרות''' במהדורות ברויאר). אלא העתקנו את הגעיות כמות שהן בכתר (במקומות שהוא קיים){{הערה|סימנו געיות שהיו בכתר במקומות החסרים בו, והם ידועים לנו מתוך צילומים של אחדים מהדפים החסרים, או מתוך עדויות שנכתבו בזמן שכתב־היד עדיין היה שלם.}} ובכתי"ל (ברוב התורה שהכתר חסר). כתוצאה מכך, סימון הגעיות במהדורתנו מקביל בדרך כלל לסימון הגעיות '''הארוכות''' בתוך מהדורות ברויאר (כך הוא סימן את הגעיות הכתובות בכתבי־‏היד כדי לעשות הבחנה). '''היוצאים מן הכלל:''' יש מקומות בתורה שבהם נכתבה געיה בכתי"ל, אך היא בלתי צפויה או מופיעה בניגוד לכללים, או שהיא נכתבה באות הלא-נכונה לפי הכללים, או שיש שתי געיות בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות); לחלופין יש מקומות שבהם נדרשת געית חובה והיא איננה, או שהגעיה צפויה ברמת סבירות גבוהה בהתאם למקבילות (כגון געית פשטא) והיא איננה. הרב ברויאר כבר רשם את הגעיות החריגות הללו בתורה בכ-40 מקומות,{{הערה|ראו במאמרו "ספקות שאין להם הכרע", '''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296; וברשימת "נוסח כתב היד" ב'''כתר ירושלים'''.}} ואת חלקם תיקן במהדורותיו האחרונות (חורב ו"כתר ירושלים"), כל עוד מצא לכך תימוכין בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}.{{הערה|מדובר על כתב־יד שנכתב על ידי הסופר שמואל בן יעקב, הסופר שכתב את נוסח האותיות בכתי"ל. כתי"ל{{כתב עילי|מ}} קרוב לשיטתם של כתי"א וכתי"ל בסימון סוגים שונים של געיות, אך בחלק ניכר מהמקומות שטעה בהם בכתי"ל, הוא כתב את הגעיות כהלכתן בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}; ראו ברויאר, שם (הערה הקודמת).}}. במהדורתנו בצענו תיקון '''בכל''' הגעיות החריגות שרשם ברויאר בתורה, אפילו במיעוט המקומות שבהם הנוסח החריג נמצא גם בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}, ובעוד עשרות מקומות שאותם לא ציין ברויאר. בכל מקום כזה ציינו את גרסתו של כתי"ל בתיעוד הנוסח, ועוד השתדלנו לתעד את נוסח הגעיות בכתבי־היד טברנים מובהקים נוספים (ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו). '''רשימה של היוצאים מן הכלל:''' להלן רשימה של המקומות בתורה שבהם '''לא''' קיבלנו את נוסח הגעיות בכתי"ל בתורה. למידע נוסף לגבי כל פריט, כולל מידע על הנוסח בכתבי־יד טברנים נוספים, ראו בתיעוד הנוסח (בדפי העריכה של הפרקים).{{הערה|מידע על געיות חריגות בכתי"ל בנביאים וכתובים, במקומות החסרים בכתר, משולב בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|רשימת החריגים בנוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל]].}} {{מ:טעמי המקרא|12}} '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (36 פריטים): [[בראשית ב/טעמים#ב ז|ב,ז]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה ט|ה,ט]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה י|ה,י]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה יב|ה,יב]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה טו|ה,טו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה טז|ה,טז]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה כו|ה,כו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ו/טעמים#ו טז|ו,טז]] (ל?=תַּֽעֲשֶׂ֣ה); [[בראשית ז/טעמים#ז י|ז,י]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית ז/טעמים#ז יב|ז,יב]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ח/טעמים#ח ו|ח,ו]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית ח/טעמים#ח יג|ח,יג]] (ל=וַֽ֠יְהִי); [[בראשית י/טעמים#י יט|י,יט]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית י/טעמים#י ל|י,ל]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא א|יא,א]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא ב|יא,ב]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית יא/טעמים#יא יג|יא,יג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית יח/טעמים#יח טו|יח,טו]] (ל=וַיֹּ֥אמֶר{{מ:פסק}}לֹ֖א); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית כה/טעמים#כה לא|כה,לא]] (ל=אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖); [[בראשית כז/טעמים#כז א|כז,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לא/טעמים#לא מג|לא,מג]] (ל=מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה); [[בראשית לא/טעמים#לא נב|לא,נב]] (ל?=לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר); [[בראשית לב/טעמים#לב כו|לב,כו]] (ל=בְּהֵֽאָבְק֖וֹ); [[בראשית לה/טעמים#לה ג|לה,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לו/טעמים#לו יח|לו,יח]] (ל=אָֽהֳלִיבָמָ֛ה [2]); [[בראשית לז/טעמים#לז כג|לז,כג]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית לח/טעמים#לח יח|לח,יח]] (ל=הָֽעֵרָבוֹן֮); [[בראשית לח/טעמים#לח כד|לח,כד]] (ל=לֵֽאמֹר֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יא|לט,יא]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יג|לט,יג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מג/טעמים#מג כא|מג,כא]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית מד/טעמים#מד כד|מד,כד]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מה/טעמים#מה יד|מה,יד]] (ל?=בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו); [[בראשית מו/טעמים#מט יט|מו,יט]] (ל?=יַֽעֲקֹ֔ב); [[בראשית מט/טעמים#מט יח|מט,יח]] (ל=לִֽישׁוּעָתְךָ֖). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (11 פריטים): [[שמות א/טעמים#א כא|א,כא]] (ל=כִּֽי־יָֽרְא֥וּ); [[שמות ה/טעמים#ה ד|ה,ד]] (ל=מִמַּֽעֲשָׂ֑יו); [[שמות ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וַיֶּחֱזַק֙); [[שמות ח/טעמים#ח כא|ח,כא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם); [[שמות ט/טעמים#ט לה|ט,לה]] (ל=וַֽיֶּחֱזַק֙); [[שמות יג/טעמים#יג ה|יג,ה]] (ל=כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣); [[שמות יג/טעמים#יג יא|יג,יא]] (ל=כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤); [[שמות טו/טעמים#טו כו|טו,כו]] (ל=כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה); [[שמות כ/טעמים#כ ג|כ,ג]] (ל=תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣); [[שמות כא/טעמים#כא יד|כא,יד]] (ל?=וְכִי־יָזִ֥ד); [[שמות כד/טעמים#כד יא|כד,יא]] (ל=וַֽיֶּחֱזוּ֙); [[שמות ל/טעמים#ל י|ל,י]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים); [[שמות לב/טעמים#לב ל|לב,ל]] (ל=וַיְהִי֙); [[שמות לו/טעמים#לו יג|לו,יג]] (ל=וַֽיְהִ֥י). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (8 פריטים): [[ויקרא א/טעמים#א ה|א,ה]] (ל=הַֽכֹּֽהֲנִים֙); [[ויקרא ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם); [[ויקרא ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (ל=עַֽל־הַמִּזְבֵּ֖חַ); [[ויקרא ט/טעמים#ט א|ט,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[ויקרא כ/טעמים#כ כז|כ,כז]] (ל?=כִּֽי־יִהְיֶ֨ה); [[ויקרא כג/טעמים#כג ג|כג,ג]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג לא|כג,לא]] (ל=מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג מד|כג,מד]] (ל=אֶת־מֹעֲדֵ֖י); [[ויקרא כה/טעמים#כה כח|כה,כח]] (ל=לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה); [[ויקרא כז/טעמים#כז כח|כז,כח]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קׇֽדָשִׁ֥ים). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (15 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג ו|ג,ו]] (ל=וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ או וְֽהַעֲמַדְתָּ֣);{{הערה|יש געיה בכתי"ל אך לא ברור אם היא שייכת לאות וי"ו או לאות ה"א, והשמטנו אותה ע"פ הרוב המכריע של כתבי־היד הקרובים לכתר.}} [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (ל=הָֽעָזִּיאֵלִ֑י); [[במדבר ד/טעמים#ד לב|ד,לב]] (ל=וִֽיתֵדֹתָם֙); [[במדבר ה/טעמים#ה כא|ה,כא]] (ל=אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮); [[במדבר י/טעמים#י ח|י,ח]] (ל=בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת); [[במדבר יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=וַֽיַּעֲמֵ֥ד); [[במדבר יד/טעמים#יד כה|יד,כה]] (ל=וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י); [[במדבר יד/טעמים#יד לח|יד,לח]] (ל=הַֽהֹלְכִ֖ים); [[במדבר טו/טעמים#טו יד|טו,יד]] (ל=אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙); [[במדבר טו/טעמים#טו מ|טו,מ]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז יח|טז,יח]] (ל?=וַֽיַּעַמְד֗וּ); [[במדבר טז/טעמים#טז לא|טז,לא]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר יז/טעמים#יז כא|יז,כא]] (ל=כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם); [[במדבר יח/טעמים#יח ב|יח,ב]] (ל=וִֽישָׁרְת֑וּךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה ב|כה,ב]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽן); [[במדבר כו/טעמים#כו לא|כו,לא]] (ל=הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י); [[במדבר לא/טעמים#לא לב|לא,לב]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר לג/טעמים#לג ג|לג,ג]] (ל?=הָֽרִאשׁ֔וֹן); [[במדבר לה/טעמים#לה לג|לה,לג]] (ל?=וְלֹא־תַחֲנִ֣יפוּ). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (17 פריטים): [[דברים א/טעמים#א ג|א,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[דברים א/טעמים#א כט|א,כט]] (ל=לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן); [[דברים א/טעמים#א לג|א,לג]] (ל=לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם); [[דברים ז/טעמים#ז ח|ז,ח]] (ל=מֵֽאַהֲבַ֨ת); [[דברים ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (ל=וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤); [[דברים ח/טעמים#ח טז|ח,טז]] (ל=הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥); [[דברים יא/טעמים#יא יד|יא,יד]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֖); [[דברים יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=הָֽאַחֲר֔וֹן); [[דברים יא/טעמים#יא כה|יא,כה]] (ל=וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב יז|יב,יז]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יב/טעמים#יב כ|יב,כ]] (ל=אֶֽת־גְּבֽוּלְךָ֮); [[דברים יב/טעמים#יב ל|יב,ל]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב לא|יב,לא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽם); [[דברים יד/טעמים#יד כג|יד,כג]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יח/טעמים#יח ד|יח,ד]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים כ/טעמים#כ יח|כ,יח]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם); [[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל?=וְהוֹתִֽרְךָ֤). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} למרות כל היוצאים מן הכלל (למעלה מ-80 פריטים ברשימה), השארנו את נוסח הגעיות שבכתי"ל ברוב המכריע של התורה ובשאר המקומות החסרים בכתר, ולא ניסינו לקרב אותו יותר אל נוסח הגעיות שהיה בכתר (ע"י שחזור מלא לפי כל נטיותיו של כתר בכתיבת הגעיות). יש שתי סיבות מעשיות להחלטתנו להביא רק את הגעיות הרשומות בכתבי־היד (חוץ מהמקומות החריגים): #שחזור הגעיות ו/או הוספתן בכל תיבה הראויה לכך במקרא דורשת עבודה רבה, וזה כרגע מעבר ליכולתנו מבחינת התורמים לפרויקט. ואולם תמיד יהיה ניתן לשדרג את מהדורתנו בעתיד באחת מהדרכים הללו או לבצע אותן במהדורות נגזרות. #הוספת הגעיות באופן מלא ועקבי בדומה למהדורת ברויאר איננה אפשרית כעת גם מסיבה טכנית, כי אין היום תווים מיוחדים ביוניקוד בשביל געיות שונות (ארוכות וקצרות) כדי לתעד איזו געיה מקורה בכתב־היד שהוא היסוד למהדורה ואיזו נוספה על ידינו. לכן מסומנות הגעיות במהדורתנו לפי שני כתבי־‏היד העיקריים (הכתר וכתי"ל). אמנם בעתיד היד נטויה לסימון געיות ע"פ שיטות נוספות. על ידי השימוש בתבניות אוטומטיות המיועדות לכך, יתאפשר למשתמש לבחור את השיטה המועדפת עליו. בין השיטות שראוי לבצע אותן ולאפשר את בחירתן על ידי המשתמש: #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל), אמנם בתיקונים קלים לגבי געיות חריגות בכתי"ל. זוהי השיטה המתבצעת כעת בספרי התורה. #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל) בלי תיקונים. זוהי השיטה המבוצעת כעת בספרי הנביאים והכתובים. בשיטה זו יש כבר ערך רב (כמו שקבע כהן בבהירות רבה), כי היא מייצגת באופן נאמן את המסורת הכללית המשתקפת בכתבי־היד העתיקים, והוא גם יכול להיות בסיס מצוין עבור פיתוח נוסף או יצירה נגזרת בעתיד (כגון בשיטות הבאות ברשימה זו). #סימון געיות ע"פ הכתר, וע"פ שחזור הכתר במקומות החסרים בו.{{הערה|לשיטה משוכללת לשחזור הגעיות בכתר, מעבר לשיטת כהן שכבר בא לידי ביצוע מלא ב'''מקראות גדולות הכתר''', ראו את מאמרו של רפאל זר על שחזור הגעיות בכרך תרי עשר במפעל המקרא של האונ' עברית: Rafael Isaac (Singer) Zer, "The Preparation of the Base Text of the Hebrew University Bible Where It Is Missing in the Aleppo Codex", ''Textus'' 25 (2010), pp. 49-71.}} #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", שמקורה במנהג אשכנז והייתה מקובלת לרוב בדפוסים. שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים", שהרי ברוב העדות היום אין כבר ביצוע מוזיקלי לגעיה ונשאר לה רק תפקיד פונטי, ולכן ראוי לסמן אותה בכל תיבה הראויה לכך. אפשר לבסס סימון כזה (באופן כללי ובזהירות) על מהדורות [https://archive.org/details/heidenheim-torah-ein-ha-sofer-rodelheim-1818-1821-images/page/n5/mode/2up?view=theater היידנהיים] (תורה) ו[https://archive.org/details/baer-delitzsch-masoretic-bible-full/page/n117/mode/2up?view=theater בֶּר] (נ"ך), תוך כדי ניסוח כללים מתאימים שאינם בהכרח זהים לגמרי למדיניות שלהם. #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", אמנם בדרך מתונה: אין לסמן יותר מגעיה אחת בלבד בתיבה אחת (בדומה למנהג כתבי־היד הטברנים). יישום זה יהיה דומה לשיטת ברויאר, אמנם יהיה צורך לבצע אותה מחדש. גם שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים" מאותה סיבה בדיוק כמו השיטה הקודמת. ===אחרית דבר=== בעת כתיבתה של חטיבה זו בנושא הגעיות נעלם ממנו מאמרו של הרב ברויאר "ספקות שאין להם הכרע".{{הערה|'''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296.}} בחלקו הראשון של אותו מאמר{{הערה|עמ' 283-288.}} יש תגובה לדבריו של מנחם כהן (בנספח שכתב על הגעיות בסוף כרך מלכים של מקראות גדולות הכתר). ברוך שכיוונו, כי גם בלי לראות את מאמרו של ברויאר הגענו לאותה מסקנה: דרכו של הכתר בסימון הגעיות ראוי יותר להיקרא "נטייה" (בלשונו של ייבין) ולא "שיטה" (בלשונו של כהן), כי הוא לא הגיע מעולם לאותה רמה של שיטתיות גמורה שיש במערכת הניקוד והטעמים. ובלשונו של ברויאר: "כהן... לא עמד או לא העמיד על ההבדל העקרוני שבין שיטת בן אשר בסימון הגעיות הקלות ובין שיטתו בסימון שאר כל פריטי הניקוד והטעמים. הבדל זה הוא המציב בפני המהדיר בעיה שאין לה, לדעתי, כל פתרון משביע רצון... רוב סימני הניקוד והטעמים המצויים בכתר נקבעו שם על פי מסורת ברורה, שהיה נקדן חייב לתת לה ביטוי... אולם דברים אלו אינם אמורים בסוגיית הגעיות הקלות: יש בכתר אלפי תיבות שבן אשר שם בהן או השמיט בהן געיה קלה בלא דין ולא דיין, בלא כלל ובלא מסורת...". כלומר: רמת העקביות החסרה בולטת בתוך הכתר עצמו (בתיבות מקבילות הזהות במבנן ובטעמן שלפעמים מקבלות געיה ולפעמים לא), ועל אחת כמה וכמה בכתבי־היד הקרובים לו. בנוסף לכך כתב ברויאר ששיטתו משקפת יסוד קבוע בסימון הגעיות בדפוסים, ואילו אנחנו ציינו אותה עובדה בדיוק. בלשונו של ברויאר: "כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה יותר ממאה שנה (לפחות) נוהגות לסמן געיה קלה בכל תיבה הראויה לכך מצד מבניה – בלא כל התחשבות בטעמה, וכל קורא ותיק הבקי בקריאתו מקפיד להטעים את המקרא על פי הנוסח הזה."{{הערה|עמ' 286.}} וגם העיר: "כהן מסביר באריכות מהיכן הגיע המנהג הזה אל המהדורות שלנו. דבריו בעניין זה מעניינים ומאלפים מאוד, אך אין הם סותרים את דבריי, שהרי גם אני מודה שהשיטה הזאת – בכללותה – מנוגדת לשיטת בן אשר. השאלה איך נתקבלה במהדורות שלנו לא מעלה ולא מורידה בדיון הזה."{{הערה|שם.}} בהערה בסוף הדיון על הגעיות במאמרו התייחס ברויאר גם לשאלת תפקידם המוזיקלי: "בספרי על הטעמים כתבתי שהגעיה מורה על נחץ משני, שאיננו מבוצע בניגון. כהן טוען שהגדרה זו אמורה רק בשיטת המהדורה שלי, שהגעיה הקלה בה איננה תלויה בניגון כלל. אך דומני שזו טעות, שהרי גם במהדורה שלי יש געיות רבות התלויות בניגון דווקא – געיות כבדות וגעיות שווא – ואף על פי כן כתבתי את ההגדרה הזאת, שכן היה נראה לי שתלות הגעיה בניגון עדיין איננה מוכיחה שהיא גם מבוצעת בניגון; שהרי אפשר שרק ניגון מסויים דורש הטעמה משנית לפניו. גם אפשר שניגונו של הטעם מתחיל תמיד כבר בנחץ המשני של הגעיה – גם במקרה שלכל הדעות, הגעיה איננה תלויה בטעם, כדוגמת הגעיה של וְיִֽצְק֥וּ. לפי זה צריכים לשנות במקצת את הגדרת הגעיה: היא מורה על נחץ משני ולא על ניגון."{{הערה|הערה 12 עמ' 288-289.}} אמנם נראים יותר דבריהם של ייבין וכהן בעניין זה. לגבי סימון הגעיות ע"י שמואל בן יעקב, נקדנו של כתי"ל, כתב כהן שיש בו בכללותו השתקפות נאמנה למנהגם של כתבי־היד הטברנים ודמיון רב לכתר. ואילו ברויאר הדגיש את הגעיות בכתי"ל שלעיתים חורגות לגמרי מהכללים: "בן אשר היה משנה את הניקוד רק באותם העניינים שלא הייתה לו בהם כל מסורת ושכללי הדקדוק לא קבעו בהם מסמרות, ואילו שמואל בן יעקב החליף את שיטתו בעניינים שחוקי ההטעמה ומסורת הקריאה קבעו בהם נוסח מחייב שאין לשום נקדן רשות לסטות מהם".{{הערה|שם, עמ' 288.}} למעשה, לפי ברויאר קיימים כ-10 חריגים בלבד בכתר ארם צובה בכל המקרא (געיות שלא לפי הכללים), ואילו בכתי"ל יש כ-45 בתורה בלבד (!).{{הערה|ברויאר רשם אותם שם, עמ' 287. אחרי שהביא 5 סתירות פנימיות בכתי"ל, שבהן נכתבו געיות כהלכה בתיבה אחת, ובמקום אחר נכתבו געיות שלא כהלכה באותן תיבות (בראשית לו,יח ["אהליבמה" פעמיים באותו פסוק]; ויקרא ג,יז ו-כג,ג ו-כג,לא מול כג,יד ["משבתיכם"]; במדבר י,ח מול י,י [בחצצרות/בחצצרת]), ברויאר כתב: "על אלה יש להוסיף עוד כארבעים תיבות בתורה שהגעיה מסומנת בהן שלא כדין: געיה קלה בצד געיה אחרת – וכן געיה בראשונה מבין שתי הברות הראויות לגעיה קלה. נמצא שהטעמות תמוהות אלו מצויות בכ"י לנינגרד ביותר מארבעים וחמישה מקומות '''בתורה בלבד''', ואילו בכתר הן מצויות '''בכל המקרא''' רק בקרוב לעשרה מקומות." ושם בהערה (8) על "בתורה בלבד" כתב: "אלה המקומות שמצאתי: בר' יט,יג; כה,לא; לא,מג; לב,כו; לו,יח; לח,יח; מט,יח; שמ' א,כא; '''ח,כא'''; '''יג,ה''',יא; טו,כו; '''ל,י'''; וי' א,ה; ג,יז; כג,ג,לא; כה,כח; '''כז,כח'''; במ' ג,כז; ד,לב; ה,כא; י,ח; '''יד,כה,לח'''; טו,יד,מ; '''יז,כא'''; יח,ב; כה,ב; כו,לא; דב' '''א,כט''',לג; ז,ח,'''יג'''; ח,ג; '''יא,יד''',כד,'''כה'''; יב,יז,כ,ל,לא; '''יד,כג; יח,ד; כ,יח'''. במקומות המודגשים ההדגשה התמוהה מצויה גם ב'''ל{{כתב עילי|מ}}'''." תיקון לפי רשימה זו בוצע במהדורתנו עד חשון תש"פ: בתיבות שיש בהן געיה בכתי"ל, אבל הגעיה לא במקום הנכון בתיבה לפי הכללים, סימנו אותו במקום הנכון במהדורתנו ופירטנו את הנתונים בתיעוד הנוסח (ברוב המקרים נבדקו גם כתבי יד ומהדורות אחרות). וכמו כן בכל מקום שיש שתי געיות או יותר בכתי"ל בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות), סימנו במהדורתנו רק געיה אחת במקום המתאים לה לפי הכללים (יש יוצא מן הכלל אחד ב[[במדבר טו/טעמים|במדבר טו,יד]] [אֲשֶׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙], שם יש שתי געיות בכתי"ל, אך קיימת עדות מובהקת שבנוסח בן אשר אין געיה כבדה בשי"ן ולכן השארנו את הגעיה הקלה בתי"ו; וראו שם בהערת הנוסח). רשימה מלאה של התיקונים נמצאת [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#געיות (מתגים) בתורה|כאן]].}} אמנם בכל זאת נראה שאין מחלוקת אמיתית בין ברויאר לכהן בנושא זה (למרות דבריו של ברויאר "אולם כהן חולק עליי גם בעניין זה"), אלא שכל אחד מדגיש צד אחר המשתקף בנתונים: כהן מדבר על המצב הכללי למרות החריגים לעתים בכתי"ל, ואילו ברויאר מדגיש את הסטיות הלא-מעטות. קצת מפתיעה מסקנתו של ברויאר בעניין זה: "אם נעתיק את נוסח הגעיות של כ"י לנינגרד בכל מקום שלא נשתמר בו הכתר, נסטה מנוסח הכתר ביותר מאלפיים תיבות. די היה בכך להרתיע אותי מללכת בדרך הזאת".{{הערה|שם.}} אמנם זו בדיוק הדרך שבחר ברויאר ללכת בה בסימון הגעיות הארוכות בכל מהדורותיו! וכך גם במהדורתנו מסומנות הגעיות כעת בעקביות ע"פ כתי"ל בלי תיקונים, אבל כאמור התקווה היא [[#סימון הגעיות במהדורתנו|לבצע בעתיד תיעוד ותצוגה של כמה שיטות במקביל, ולאפשר למשתמש לבחור ביניהם כרצונו]]. בינתיים נחכה לגואלים שיהיו מוכנים לבצע את השיטות השונות לטובת הכלל.{{הערה|לתיעוד מלא של נוסח הגעיות בכתי"ל בכל המקרא בתוך מהדורה דיגיטלית שימושית, ראו ב[http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].}} {{קו תחתי|'''התלבטות קשה של המהדיר אבל לא של הקורא:'''}} לסיום חשוב להדגיש שכל ההתלבטות הרבה בעניין הגעיות היא בעיקר התלבטות מצדו של המהדיר, והרבה פחות מצדו של הקורא והלומד. ברויאר ציין בצדק במאמר זה שיש '''אלפי''' תיבות בתוך הכתר עצמו שבהן אין געיה, למרות שלפי הכללים והנטיות החזקות של כתב־היד הייתה אמורה להיות בהן געיה; וכן להיפך. ואותו דבר נכון על אחת כמה וכמה בכתבי־יד אחרים. עובדה זו מעלה שאלה קשה בשביל המהדיר, אבל לא בשביל הקורא. שהרי המהדיר חייב לפעול באופן עקבי ומתוך שקיפות, ו'''אסור''' לו לקבל החלטה שרירותית או בלתי-מתועדת באף תיבה. ואילו לקורא זה הרבה פחות חשוב אם הגעיה קיימת או חסרה בתיבה מסוימת, כי זו דרכן של געיות (אלא אם כן נשען הקורא לחלוטין על שיטת ריבוי הגעיות שבדפוסים). לכן הקורא יכול לבחור לעצמו כל מהדורה מדויקת של המקרא, ולהשתמש בה בביטחון ללא קשר לשיטת הגעיות שבה, ואף אם השיטה אינה מושלמת (כי אין שיטה מושלמת). רוב ההתלבטות שמדובר עליה בחטיבה זו על נושא הגעיות שמורה אם כן למהדיר ולא לקורא. ===געיה ימנית=== בעשרות מקומות בכתי"ל נכתבת הגעיה בצד הימני של הסימן הניקוד במקום לשמאלו{{הערה|על מיקומה של כתיבת הגעיה ראו ייבין, יא.3, עמ' 90-91.}} (התופעה נפוצה במיוחד בחלק הראשון של ספר בראשית). אין בתופעה זו כל משמעות, אבל בהקלדת וסטמינסטר הקפידו בכל זאת להקליד געיה ימנית לפי כתי"ל, בהתאם למטרתם להציג את נוסח כתב־היד בדיוק מלא. מובן מאליו שבמהדורתנו תופיע הגעיה בשמאלו של סימן הניקוד.{{הערה|ראוי לציין את העובדה הטכנית שגם אם לא היינו עושים שום דבר, תוכנת מדיה-ויקי מזיזה את הגעיה לצד שמאל בכל מקרה באופן אוטומטי. תופעה זו קשורה כנראה ליישום מדוייק של הגדרות ביוניקוד. באופן דומה, תוכנת מדיה-ויקי תמיד מזיזה את הנקודות של דגש, או של שי"ן ימנית או שמאלית, '''לאחר''' הניקוד של האות, למרות שלפי ההגיון נקודות אלו צריכות לבוא לפני הניקוד. כתוצאה מכך, אם שמים את סמן העכבר לאחר האות ולוחצים על "backspace", הנקודה תימחק ראשונה ורק לאחריה יימחק הניקוד שבאות. אמנם תו של הטעם יבוא אחרון (גם לאחר הנקודה).}} אבל בגלל שמגמתנו לתעד כמה שיותר במהדורתנו את השינויים שנעשו מהקלדת וסטמינסטר (במקומות שכתי"א חסר), רשמנו בכל זאת בתיעוד הנוסח שהתיבה נכתבה "בגעיה ימנית" בכתי"ל. ==סדרי הקריאה בתורה== ===חלוקת הסדרים בתורה=== חלוקת הסדרים בתורה היא חלוקה עניינית לרוב, המשקפת את מחזור הקריאה התלת־שנתי שהיה נהוגה בארץ ישראל. במהדורתנו שילבנו את חלוקת הסדרים לפי שתי שיטות מקבילות: *סימנו את חלוקתה של התורה ל-154 סדרים המקובלת בדפוסים והמוכרת, כולל המרכיב של המספר הרצוף לכל סדר וסדר מתחילת כל ספר (המספרים מצויינים באותיות עבריות כמו שמוכר היטב מדפוס קורן).{{הערה|למספרים הרצופים באותיות עבריות (בנוסף לציון האות "ס" בשוליים) יש בסיס כבר בכתבי־היד הקרובים לכתר והמאוחרים יותר, אמנם אין בהם ביצוע מלא תמיד.}} *סימנו את חלוקת הסדרים על פי שני מקורות עתיקים המתעדים את נוסח המסורה הטברנית: רשימת הסדרים ב'''ספר החילופים''' למישאל בן עוזיאל{{הערה|1=מהדורת אליעזר ליפשיץ (ירושלים: מאגנס, תשכ"ה; טקסט מלא ב-PDF ניתן להוריד [http://www.hum.huji.ac.il/units.php?cat=5040&incat=4972 באתר האוניברסיטה העברית]). הרב ברויאר כבר סימן את הסדרים במהדורותיו על פי רשימה זו. ספר החילופים מתעד רשימה של הבדלים (זעירים) בנוסח המקרא בין שיטת בן אשר לבין שיטת בן נפתלי (וגם מספר הסכמות בין שתי השיטות). כך מאפשרות רשימת החילופים וההסכמות קיטלוג של כתבי־יד לפי קרבתם לשיטת בן-אשר, וזהו עיקר חשיבותן במחקר בימינו: ספר החילופים מאשר את חשיבותו של כתר ארם צובה כמייצג נאמן ומדוייק לשיטת בן-אשר, וגם מאפשר את שחזור נוסחו של בן-אשר במקומות מסויימים החסרים בכתר. אמנם בנוסף לרשימת החילופים עצמה, יש בספר החילופים גם תיעוד קפדני לראשי הסדרים במקרא (בתחילת הדיון על כל פרשה בתורה וכל ספר בנביאים וכתובים).}} ו[https://archive.org/details/Leningrad_Codex/page/n243/mode/1up רשימת הסדרים בכתי"ל] (בנוסף לסימון ראשי הסדרים שבגוף התורה עצמה באותו כתב־יד). שני המקורות העתיקים האלה כמעט זהים אחד לשני בחלוקת הסדרים,{{הערה|יצוין שספר החילופים וכתי"ל גם זהים לסימון הסדרים הקיים בסוף ספר דברים בכתר ארם צובה. שלושת המקורות ביחד עוד זהים בכך שפרשת "נִצבים" כוללת בתוכה גם את פרשת "וילך" (והן נחשבות לפרשה אחת ביחד).}} והם מדווחים על כ-167 סדרים בתורה.{{הערה|בשני המקורות העתיקים מדווח על סך של קס"ז (167) סדרים בדיוק בחמישה חומשי תורה. אמנם רק ברשימה שבכתי"ל יש באמת קס"ז סדרים, ואילו בספר החילופים, למרות המספר המובא בסוף, נזכרים 168 ראשי סדרים. הסדר הנוסף מתחיל לקראת סוף פרשת וירא ("וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר", [[בראשית כב כ]]); סדר זה חסר לגמרי בכתי"ל בסימון הפנימי וברשימה (וגם בחלוקה המקובלת), וזה ההבדל היחיד בין ראשי הסדרים שבשני המקורות.}} לגבי השיטות השונות בסימון הסדרים (ובמיוחד בין החלוקה המקובלת לבין החלוקה ל-167 סדרים), יש אומרים שאין כאן מחלוקת אלא שהסדרים הנוספים בתורה שבספר החילופים ובכתי"ל משקפים תת־חלוקה אפשרית בתוך הסדרים המקובלים. ויש אומרים שחלוקת הקריאה למחזור התלת־שנתי לא הגיעה לידי שיטה מובהקת של חובה, והיו מנהגים שונים כיצד לחלק את הקריאה בדרכים שונות. ציונם של ראשי הסדרים הנוספים בספר החילופים ובכתי"ל ישולב בתוך המספרים הרצופים של החלוקה המקובלת. לדוגמה: יש סדר שמתחיל בתחילת פרשת "וָאֶתְחַנַּן" (דברים ג כג), והוא הסדר הרביעי בספר ("ד" במספרים הרצופים) לפי החלוקה המקובלת של 154 סדרים בתורה. מאוחר יותר יש ציון של תחילת סדר במקורות העתיקים בפסוק "כִּי־תוֹלִיד בָּנִים" (ד כה), וסדר זה אינו קיים בחלוקה המקובלת. הוא יסומן אם כן לפי המספר הרצוף "ד*". להלן רשימה של כל הפרשות שבהן יש סדר נוסף על החלוקה המקובלת (קנ"ד סדרים): *בספר בראשית (בנוסף על מ"ג סדרים): וירא=(יט*),{{הערה|אין כאן סדר בכתי"ל (ברשימה ובגוף התורה) אבל יש סדר בספר החילופים, ובגלל הסדר הנוסף מגיע מספר הסדרים בספר החילופים ל-46 בספר בראשית ול-168 בתורה כולה (למרות הסך המובא בסוף של קס"ז סדרים). יצויין שסדר זה קיים גם בתוך המספרים הרצופים שבכתי"ש (כ'), אמנם שם הוא מתחיל בתחילת פרשת "חיי שרה" ולא בבראשית כב,ב; ובכלל יש הבדלים רבים בין סימון הסדרים בכתי"ש לבין המסורת של קס"ז סדרים בתורה (בכתי"ש לדוגמה יש מ"ב סדרים סה"כ בספר בראשית).}} וישב=לה*, ויחי=מג*. *בספר שמות (בנוסף על כ"ט סדרים): שמות=א*,{{הערה|כאן חסר סימון הסדר בגוף כתי"ל, אבל הוא קיים ברשימת הסדרים בכתי"ל (וגם דותן השלים אותו ע"פ הרשימה).}} משפטים=יז*, כי-תשא=כה*, ויקהל=כו*. *בספר ויקרא (בנוסף על כ"ג סדרים): ויקרא=ב*, אמֹר=יט*. *בספר במדבר (בנוסף על ל"ב סדרים): נשֹא=ה*. *בספר דברים (בנוסף על כ"ז סדרים): ואתחנן=ד*, ראה=יא*, שֹפטים=טו*,{{הערה|יש לסמן עוד מקום בפרשת שֹפטים בכתי"ל, דהיינו [[דברים כ א]], בו מסומן סדר נוסף בכתב היד (לכאורה "טו**"). אבל סימון זה כנראה בטעות הוא, שהרי אינו מובא ברשימת הסדרים בכתי"ל עצמו וגם לא בספר החילופים (דותן ציין אותו כטעות {ס}). במהדורתנו לא תייגנו אותו ב[[תבנית:מ:סדר]] אבל הערנו עליו בהערת נוסח.}} כי־תצא=טז*. יש גם שני מקומות שבהם תחילת הסדר שונה במקצת בחלוקה המקובלת ובמקורות העתיקים: *בפרשת אמֹר מתחיל סדר [יט] בויקרא כג,ט ("כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ") במקורות העתיקים, אבל בחלוקה המקובלת מתחיל הסדר (יט) בויקרא כג,טו ("וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙"), הפרש קל של 6 פסוקים שהם פרשה אחת. *בסוף פרשת קֹרח מתחיל סדר (יז) בבמדבר יח,כה ("וְאֶל־הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר"), אבל במקורות העתיקים מתחיל הסדר [יז] בתחילת פרשת "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט,א), הפרש קל של 8 פסוקים שהם פרשה אחת. למידע על חלוקת הסדרים בספרי הנביאים והכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#חלוקת הסדרים בנביאים וכתובים|כאן]]'''. ===החלוקה לפרשות השבוע=== [[מקרא על פי המסורה/תורה|התורה מחולקת במהדורתנו]] לפי יחידות של "פרשת השבוע". חלוקה זו משקפת את המנהג המקובל כבר אלף שנה של מחזור לקריאת התורה בשנה אחת (מקור המנהג הוא [[:W:פרשת השבוע#מקור המנהג בעדות ישראל|בבלי]]). בתחילת כל יחידה של "פרשת השבוע" יש גם תמונות וקישורים לעמודים המתאימים לדף הראשון של אותה פרשה (צילומים של כתבי־היד החשובים ושל ספרי תורה הכתובים על קלף). ראוי לציין שבכתבי־היד הטברנים וברשימות המסורה שבהן (וכן ב"ספר החילופים") אין פרשה חדשה שמתחילה בפסוק [[פרשת וילך/טעמים#פרשת וילך (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|"וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה" (דברים לא,א)]], ויחידה זו הייתה נחשבת אם כן לחלק האחרון של [[פרשת ניצבים/טעמים#פרשת ניצבים (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|פרשת "נִצבים"]] (שהיו בה 70 פסוקים סה"כ).{{הערה|עניין זה צויין גם בתיעוד הנוסח (בדף העריכה בתחילת פרשת "וילך" ([[דברים לא/טעמים|פרק ל"א]]).}} ===החלוקה לעולים בתורה=== פרשות השבוע מחולקות במהדורתנו בהתאם לקריאה עבור שבעה עולים לתורה בשבת (ומפטיר). חלוקה זו יציבה לרוב מאז המאה הי"ח.{{הערה|למידע היסטורי על החלוקה לעולים בתורה, ראו את [https://jewish-faculty.biu.ac.il/files/jewish-faculty/shared/JSIJ4/stulberg.pdf מאמרו] של אפרים סטולברג, "תורה שבעל פה האחרונה: חלוקת התורה לעליות" ב-JSIJ גליון 8 (2009).}} היא נעשתה כאן לפי החלוקה המקובלת בדפוסים הנפוצים של המקראות הגדולות (השתמשנו במקראות גדולות לתורה ב[[:COMMONS:Category:MG1859-Vienna-Torah|מהדורתו של שלמה נעטטער]] [ווין תרי"ט]), והמשתקפת היטב בדפוס קורן.{{הערה|במקרים של אי־התאמה הכרענו לפי [https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Tikkun-Koreim-HB50656.pdf תיקון הקוראים הזה]. בעתיד ראוי שיהיה סימון לפי שיטות נוספות של חלוקת הפרשה לעולים, ובמיוחד מנהג תימן, וכן להוסיף אפשרות למשתמש לבחור את שיטת הסימון הרצויה לו.}} לשבתות שקוראים בהן שתי פרשות מחוברות, הקריאה לכל אחד משבעת העולים צוין כנהוג בתוך סוגריים לאחר החלוקה לעולים של הפרשה היחידה, כגון: "חמישי (שלישי)". החלוקה במהדורתנו לשלושה עולים במשך השבוע (מנחה בשבת, שני וחמישי) מבוססת על '''סדר עבודת ישראל''' לר' יצחק (זליגמן) בער, רעדעלהיים תרכ"ח, מתוך מהדורת צילום של הוצאת שוקן תרצ"ז.{{הערה|ראו שם עמ' 451-494, "סדר הפרשיות למנחה בשבת ולשני וחמישי לתעניות ולחה"מ וחנוכה ופורים". חטיבת הקריאה הזאת צולמה בתוך '''סדור רנת ישראל''', מהדורה שניה (הוצאת מורשת: ירושלים תשל"ד), עמ' 447-485. מהדורת צילום אחר של "סדר עבודת ישראל" לזליגמן בער נמצאת '''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-1.pdf|כאן]]''' ו'''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-2.pdf|כאן]]'''.}} הציון לתחילת הקריאה ל"לוי" ול"ישראל" מופיע בסוגריים מרובעים, וסוף הקריאה ל"ישראל" הוא בדרך כלל לפני עליית "שני" בשבת.{{הערה|במקומות חריגים שבהם עליית "ראשון" ארוכה ולא נהוג שישראל ביום חול יקרא עד סופה (בפרשות "בראשית", "כי תשא", "נשא"), צוין "[ע"כ ישראל]" בסוף הקריאה לעולה השלישי. וכן במקומות שנהוג להמשיך לקרוא אחרי סוף עליית "שני", צוין בסוף העלייה השלישית "[ע"כ ישראל]" (בפרשות "בחקתי", "דברים", "ואתחנן"', "כי תבוא", "נצבים", "וילך", "האזינו", "וזאת הברכה").}} לא הוספנו סימון לקריאת התורה במועדים בתוך מהדורת המקרא בוויקיטקסט. סימון כזה יוצר מעמסה כבדה בשוליים של הטקסט, ולא נהוג לסמן אותו "בפנים" במהדורות של המקרא, אלא רק בנספחים. במקום זה יצרנו מדור מיוחד בשם '''[[מקראי מועד|"מִקְרָאֵי מוֹעֵד"]]''', שם תופיע קריאת התורה לכל המועדים לפי החלוקה הנפוצה במחזורים (וגם הפטרות). תוכן הקריאות במדור "מִקְרָאֵי מוֹעֵד" מבוסס על "מקרא על פי המסורה". ==הערות== <references/> [[en:User:Dovi/Miqra according to the Masorah/Introduction/Chapter 3]] 2tw5g09qxj1n1iylcowjt9oexqki33q 3079268 3079267 2026-08-26T17:50:27Z Dovi 1 /* אותיות גדולות וקטנות */ 3079268 wikitext text/x-wiki {{תבנית:טעמי המקרא באינטרנט (עליון)}} {{מבוא למקרא על פי המסורה|פרק ג. קביעת הנוסח בתורה}} ==הסבר קצר על קביעת הנוסח בתורה== '''נוסח האותיות וחלוקת הפרשות במהדורה זו נקבעו לפי ספרי התורה. נוסח הכתיב הוא לפי ספרי תימן. הבדלים בין ספרי התורה של העדות השונות, ובין ספרי התורה לבין מה שידוע לנו על כתר ארם צובה (מתוך עדויות), מובאים ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]].''' '''הבסיס לנוסח הניקוד והטעמים והגעיות הוא כתי"ל, ועל גבי הבסיס הזה נעשו תיקונים ושינויים, כדי להתאים את המקומות החריגים שבו לנוסח המסורה לפי שיטתו של כתר ארם צובה. במקומות שהכתר קיים בהם או שיש עדויות לגביו, הנוסח מיוסד עליו. לאחר קביעת הנוסח בוצעו עוד התאמות קלות בהתאם ל[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|מדיניות העיצוב במהדורתנו]].''' לפרטים נוספים על השיטה לקביעת הנוסח בתורה ראו בסעיפים הבאים. למידע על הנוסח בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד|בפרק הבא]]''' לגבי המקומות החסרים בכתר, ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|בפרק החמישי]]''' לגבי המקומות שכתר ארם צובה קיים בהם. ==יסודות הנוסח== '''כתר ארם צובה:''' כתר ארם צובה נשאר לנו בסוף התורה (החל מהתיבה "וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ" ב[[דברים כח/טעמים#כח יז|דברים כח,יז]]). בנוסף יש שני צילומים של דפים שאבדו ממנו, ועדויות רבות וחשובות על נוסח התורה שהיה בו. הנוסח במקומות האלה מיוסד על הכתר. '''כתי"ל וקבוצת כתבי־היד:''' בשאר כל התורה הנוסח מיוסד על כתי"ל, אבל רק בתור נקודת התחלה. בכל מקום שלא הבאנו את נוסחו של כתי"ל, או שיש ספק או תמיהה לגביו, או נקודה בו הראויה לציון (אף אם קיבלנו את נוסחו), השתדלנו לבדוק את הנוסח המקביל בעוד 6 כתבי־יד מזרחיים של התורה הקרובים לכתר ארם צובה, ולתעד את הממצאים במלואם. כך יוצא שהנוסח ברוב התורה מיוסד על '''7 כתבי־יד הקרובים לכתר ארם צובה''', והם: '''ל, ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו'''; למידע נוסף על שבעת כתבי־היד וקישורים אליהם ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#כתבי־היד לתורה|כאן]]'''. '''הכרעת הכתיב, הניקוד והטעמים:''' קבוצה זו של 7 כתבי־היד טברנים, הקרובים לכתר ארם צובה, מאפשרת הכרעה ברורה ומובהקת בענייני הכתיב, הניקוד והטעמים בתורה בכמעט כל מקום.{{הערה|היוצאים מן הכלל הזה נדירים ביותר. הדוגמה היחידה לגבי '''נוסח הכתיב''' שמצאנו עד כה היא התיבה "בָּמוֹתָ֖ם" ([[במדבר לג/טעמים#לג נב|במדבר לג,נב]]), הנכתבת מלא וי"ו בספרי התורה של כל העדות. אך כתבי־היד הטברנים חלוקים לגבי כתיבתו; אין בהם רוב מובהק לכתיב מלא או חסר, ואין הערת מסורה התומכת באחת משתי האפשרויות. תיבה זו נמצאת בין 6 המקומות המוטלים בספק לפי שיטת ברויאר (כתר, עמ' 84 [פרק ג סעיף 1.ד]). אך שאר המקומות שהיו מוטלים בספק אצלו מקבלים מענה ע"י קבוצת 7 כתבי־היד שלנו, וכבר אינם מוטלים בספק; רק המקום הזה נשאר. בכל אופן הכתיב במהדורתנו נקבע כאן, כמו בכל התורה, ע"פ ספרי התורה. גם לגבי '''נוסח הניקוד והטעמים''' מצאנו דוגמה אחת בלבד: ב[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|כו,מג]] התיבה "בׇּהְשַׁמָּהֿ֙" מנוקדת בלי מפיק באות ה"א הראשונה בארבעה כתבי־יד (ל1,ב,ש1,ק3), לעומת שלושה כתבי־יד (ל,ש,ו) שבהם יש מפיק ("בָּהְּשַׁמָּהֿ֙"), כך שאין רוב מובהק ויש צורך לבדוק מקורות נוספים (ראו שם בתיעוד הנוסח). וראו גם [[דברים טז/טעמים#טז ב|דברים טז,ב]], שם אין רוב מובהק לגבי התיבה "אֲשֶׁר" אם היא מוקפת או בטעם מונח, אך יכולנו להכריע לפי שיטת בן־אשר בספר החילופים.}} '''עניינים משניים במערכות הניקוד והטעמים:''' לגבי ניואנסים שהיו רשות ולא חובה אצל בעלי המסורה הטברנים, והם לא סומנו בעקביות בכל כתב־יד, קבוצת כתבי־היד מספקת לנו תמונה מייצגת של הגיוון שהיה קיים אצל בעלי המסורה וגבולותיו. מדובר על נושאים משניים כגון חטפים באותיות לא גרוניות ([[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|הסבר כללי]], [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|רשימה בתורה]]), געיות חריגות ([[#מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)|הסבר כללי]], [[#נוסח הגעיות במהדורתנו|רשימה בתורה]]), [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מרכא בתיבת תביר|מרכא בתיבת תביר]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#נקודה בוי"ו עיצורית|נקודה בוי"ו עיצורית]], ועוד. לא הכרענו בנושאים אלה לפי רוב מובהק של כתבי־היד (רוב שבדרך כלל לא קיים), אלא לפי מדיניות העיצוב במהדורתנו (לגבי חטפים באותיות לא-גרונית) או לפי דרכו העקבית של כתר ארם צובה (לגבי מתיגת הזקף, מרכא בתיבת תביר, ולגבי געיות בכתי"ל שחורגות באופן ברור מדרכו). בעזרת תיעוד הנוסח אפשר לראות את האופן שבו הכרעת הנוסח משתלבת עם הנתונים הנמצאים בכתבי־היד, וגם לזהות את כתבי־יד הקרובים יותר לשיטת הכתר לגבי כל תופעה ספציפית. '''כתבי־יד נוספים:''' לא כל כתבי־היד שבקבוצה זו שלמים. חלקים משמעותיים של ספר בראשית (במיוחד מתחילתו) חסרים או פגומים ברובם (ל1,{{הערה|חוץ מהדפים החסרים בתחילת ספר בראשית, ראשי הדפים פגומים בכתי"ל1 בכל התורה; הנזק יותר חמור בתחילת התורה ובסופה.}} ב, ש, ש1, ו), וכמו כן באחדים מהם בסוף ספר במדבר (ו) ובספר דברים (ל1, ב) ובעוד מקומות.{{הערה|כתי"ו המקורי חסר בסוף ספר במדבר (כו,סג-לה,ו). הוא גם חסר בסוף ספר דברים (נכרכו עמו דפים כדי להשלים את הטקסט החסר), אבל רק במקומות שכתר ארם צובה קיים בהם.}} בספר בראשית השתמשנו בעת הצורך במבחר של כתבי־היד נוספים (מזרחים, תימנים וספרדים). בשאר התורה (בעיקר בסוף ספר במדבר מפרק כ"ז ובספר דברים, אך גם בעוד קצת מקומות שחסר בהם כתב־יד אחד או יותר) הסתפקנו בשני כתבי־יד מזרחים הקרובים לכתר: ב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571880205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-10] ('''ל3'''); וב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571690205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS&SearchTxt=%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%20EVR%20II%20B%2059 כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-59] ('''ל9'''). ==תיעוד הנוסח== כל הנתונים לגבי הנוסח ב[[#יסודות הנוסח|קבוצת כתבי־היד]], בכל מקום שנוסח כתי"ל ראוי לדיון, נמצאים בדפי העריכה של '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#חמישה חומשי תורה|דפי הפרקים בתורה]]'''. אי אפשר לראות את הנתונים בדף של הפרק עצמו, המציג רק את נוסח המקרא לפי הקביעה הסופית. כדי לקרוא את הערות הנוסח בפרק מסוים, יש ללחוץ על '''"הצג הערות נוסח"''' בתחילת הדף של הפרק בצד ימין, מתחת לסרגל הניווט. לחלופין, הן גם מופיעות באתר מיוחד שנקרא '''[https://bdenckla.github.io/MAM-with-doc/ "מקרא על פי המסורה עם הערות הנוסח"]''', שם ניתן לקרוא אותן ברציפות ולעיין בהן בנחת. כאמור, הנתונים בהערות הנוסח כתובים בפועל בדף העריכה של הפרק. כדי לראותם שם יש ללחוץ הלשונית "'''עריכה'''", שנמצאת בראש הדף של הפרק (באמצע בין הלשוניות "קריאה" ו"גרסאות קודמות"). אחרי לחיצה על "עריכה" יופיע חלון עריכה, שבו נמצא הטקסט המקודד של הפרק. בחלק מהפסוקים, בתוך הטקסט המקודד, אפשר לראות מילים בתוך תבניות "נוסח". לדוגמה, ב'''[[שמות יד/טעמים|דף הפרק של שמות י"ד]]''', אחרי לחיצה על "עריכה" רואים שבתוך חלון העריכה, בפסוק ה', התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" נמצאת בתוך תבנית נוסח. הקוד נראה כך: :<nowiki>{{נוסח|וַיֹּֽאמְרוּ֙|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים{{ש}}ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙ (חסר שווא באות מ"ם){{ש}}הערת המקליד}}</nowiki> "נוסח" הוא השם של [[תבנית:נוסח|התבנית]] בתוך הסוגריים המתולתלים; תקפידהּ של תבנית זו לרכז נתונים לגבי נוסח המקרא. אחר כך רואים את התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" כמו שהיא מופיעה לפי קביעת הנוסח במהדורתנו, ולאחריה את רשימת המקורות התומכים בקביעה זו (אחרי "2==" שהוא קוד טכני). במקרה הזה מתברר שזהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וגם של הדפוסים הנפוצים של המקרא. אבל אחרי קוד לשבירה ("<nowiki>{{ש}}</nowiki>"), כדי לחלק את ההערה לחלקים שונים, רואים שבכתי"ל יש טעות מובהקת: בתיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" חסרות שתי הנקודות של שווא מתחת לאות מ"ם ("וַיֹּֽא'''מ'''רוּ֙")! בסוף כתוב "הערת המקליד", כלומר: [https://hcanat.us/Tanach.xml?Ex14:5-14:5 בהקלדה הדיגיטלית UXLC], שהיא תִּעֲתוּק של כתי"ל שהיה נקודת ההתחלה למהדורתנו, כבר עמדו על הטעות הזאת והעירו לגביה. לדוגמה נוספת, הפעם בעניין של כתיב (נוסח האותיות), ראו בדף העריכה של '''[[שמות יד/טעמים|אותו פרק]]''' בפסוק י"ג ("תֹסִ֛פוּ"): :<nowiki>{{נוסח|תֹסִ֛פוּ|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ"ה (כתיב חסר יו"ד){{ש}}ל!=תֹסִ֛יפוּ (כתיב מלא יו"ד){{ש}}הערת ברויאר}}</nowiki> אחרי "נוסח" (שמהּ של התבנית), רואים שהתיבה "תֹסִ֛פוּ" מופיעה במהדורתנו בכתיב חסר יו"ד (כלומר "תֹסִ֛פוּ" ולא "תֹסִ֛'''י'''פוּ"). זהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וכך קובעות גם הערות מסורה, כולל הערת מסורה בתוך כתי"ל עצמו; וכך קבע הרמ"ה להלכה (בעקבותיו כותבים "תֹסִ֛פוּ" חסר יו"ד בספרי תורה ספרדים ואשכנזים).{{הערה|ראו ב[[:COMMONS:File:Masoret-Seyag-Ramah-1750-HB7152.pdf|מסורת סייג לתורה]], עמ' 70.}} אבל אחר כך רואים בהערה שהנוסח הכתוב בכתי"ל הוא דווקא "תֹסִ֛'''י'''פוּ" (כתיב מלא יו"ד). כתיב זה סותר את הערת המסורה בתוך אותו כתב־יד. בסוף התבנית כתוב "הערת ברויאר", כלומר: הרב מרדכי ברויאר כבר עמד על הכתיב החריג כאן בכתי"ל במהדורות המקרא שלו. שימו לב שנוסח הכתיב במהדורתנו נקבע לפי ספרי התורה של עדת תימן, ולא לפי רוב כתבי־היד שבקבוצה. הדוגמה האחרונה מראה שרוב מובהק של כתבי־היד הקרובים לכתר תומך כאן בכתיב של ספרי תימן. ==מסורת הסופרים בתורה: נוסח האותיות והתיבות== ===נוסח האותיות בתורה=== '''נוסח האותיות בעידן המסורה:''' נוסח האותיות לפי המסורה משתקף היטב בתור '''אידאל מדויק''' מתוך הערות המסורה. אבל האידיאל הזה לא התגשם בביצוע מושלם באף אחד מכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר ארם צובה. כתבי־היד האלה עברו תהליכים של הגהה ותיקונים בכיוון זה, אמנם בכל אחד מהם נשארו טעויות בנוסח הכתיב. טעויות מהסוג הזה מתגלות ברוב המקומות בכתב־יד אחד חריג, כאשר הכתיב שבו שונה בתיבה מסוימת משאר חבריו, ובדרך כלל יש גם הערת מסורה שתומכת בגרסת הרוב. מתוך כך אפשר לקבוע את הכתיב של נוסח המסורה בכמעט כל מקום על פי '''הערות המסורה''' או על פי הנוסח של '''רוב כתבי־היד''', או על פי '''שניהם ביחד'''. וזה מפליא שהכתיב האקלקטי מתוך רוב כתבי־היד זהה לגמרי לכתיב המתועד בהערות המסורה כמעט בכל מקום. את כל זה הוכיח הרב מרדכי ברויאר לראשונה בספרו החשוב '''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא'''.{{הערה|ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז; עמ' 68-86.}} '''לאחר תקופת המסורה בספרד ואשכנז:''' ברויאר עוד הוכיח שאותו נוסח העולה מתוך השילוב של הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות בכתבי־היד הקרובים לכתר מתאים בכמעט כל המקומות לנוסח ספרי התורה שנקבע בספרד ובאשכנז. נוסח הכתיב בספרי התורה (מחוץ לתימן) נקבע לאחר תקופת בעלי המסורה הטברנים ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#ספרות המסורה וחומר נוסף|חיבוריהם של חכמי מסורה מאוחרים]]: בספרים "מסורת סייג לתורה" ל[[:W:מאיר הלוי אבולעפיה|ר' מאיר הלוי אבולעפיה]]), "אור תורה" (ל[[:W:מנחם די לונזאנו|ר' מנחם די לונזאנו]]), ו"מנחת שי" (ל[[:W:ידידיה שלמה רפאל נורצי|ר' ידידיה שלמה רפאל נורצי]]). חכמי המסורה בדורות הללו פעלו לפי '''שיטה אקלקטית מובהקת''', והשתמשו כמיטב יכולתם באותן הערות מסורה שהיו בידיהם, ובאותם כתבי־יד שנראו מדויקים בעיניהם.{{הערה|ספר מוגדר כ"מדויק" לפי מידת התאמתו לכתיב בספרים מקבילים ולהערות המסורה. חשוב לציין ששיטת הפעילות בתחום זה ע"י בעלי ההלכה הייתה לדבוק בכללי המסורה הטברנית ובשיטה האקלקטית אפילו בניגוד לחז"ל בתלמוד ובמדרשים (במקומות שדרשו את הכתיב). חכמי התלמוד מעידים על עצמם שלא היו בקיאים בחסרות וביתרות {{מקור|קידושין ל א|קידושין דף ל' ע"א}}, ובעיניהם של בעלי ההלכה שעסקו בכתיב התורה, נמשך המצב הזה עד זמנם ממש. ולכן החליטו בסופו של דבר (לאחר לבטים רציניים) לקבל את הערות המסורה ועדותם של רוב כתבי־היד המדויקים, במקום הכתיב המובא בתלמוד, ואפילו במקומות שלומדים הלכה מן הכתיב! (ראו את הדוגמאות המובאות בגליון הש"ס לר' עקיבא איגר על [[שבת נה ב|שבת דף נ"ה ע"ב]] לתוספות ד"ה מעבירם כתיב.) לגבי ההתלבטות בנושא זה ראו בברויאר, ג.6 (עמ' 88) והערות 2, 3 שם.}} מתברר שעבודתם עלתה כל כך יפה עד שהיא כמעט מושלמת (וכמעט זהה לנוסח תימן). '''לאחר תקופת המסורה בתימן:''' בנוסף לכך, הציע ברויאר שנוסח תימן אינו מבוסס על שיטה אקלקטית אלא על '''עבודת העתקה מושלמת''' של כתר ארם צובה.{{הערה|ראו ברויאר, שם, עמ' 87-89.}} ואם כן יוצא שבנוסח תימן יש לנו עדות מובהקת ומדויקת לנוסח הכתיב בתורה שהיה בכתר.{{הערה|ברויאר הביא מספר ראיות לכך שם, עמ' 90. ביניהם: עדותם של סופרי תימן שספריהם נכתבו "על תיקון הספר הידוע במצרים"; נוסח הכתיב המתאים לגמרי למסורה (ולנוסח תימן) בסוף התורה בכתר; נוסח הכתר בנביאים וכתובים (המדויק להפליא לעומת כל שאר כתבי־היד). על ראיות אלו של ברויאר אפשר להוסיף את הכתיב לפרשות התפילין שקבע הרמב"ם ב'''משנה תורה''' ([[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ב#הלכה ג|הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק שני, ג-ז]]; וראו עוד בהרחבה אצל יצחק ש' פנקובר, '''נוסח התורה בכתר ארם צובה: עדות חדשה''', [רמת־גן, הוצאת אונ' בר־אילן, תשנ"ג], עמ' 53-55), וכמו כן את שאר העדויות הקיימות על נוסח הכתיב שהיה בכתר (כגון רפי זר, [https://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=278 "מאורות נתן לר' יעקב ספיר"], '''לשוננו''' ל"ה, תשמ"ו, עמ' 151-213).}} ועוד יוצא לנו שכתר ארם צובה עצמו מהווה '''ביצוע מושלם''' יחיד במינו של נוסח האותיות בתורה לפי המסורה (בניגוד לשאר כתבי־היד הקרובים לו). קביעה זו מתבררת גם מתוך נוסח האותיות המדויק בו בספרי הנביאים והכתובים, שיש בו דיוק מפליא שאינו דומה לאף כתב־היד אחר.{{הערה|ראו על כך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נוסח האותיות והתיבות בכתר ארם צובה|בפרק חמישי]] של המבוא.}} אמנם יש גם עדויות שב-2 או 3 מקומות, חרג הכתיב בכתר מהנוסח העולה מהערות המסורה ומשאר כתבי־היד, וכמו כן מספרי ספרי התורה של כל העדות כולל תימן: [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]] "אֲלֵ(י)הֶ֛ן";{{הערה|את הכתיב הזה אולי ניתן להצדיק ע"פ הערת מסורה בכתר; וראו עוד בהערת הנוסח על [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]].}} [[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט,טז]] "רֵעֶ֑(י)ךָ"; ואולי גם [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]] "יוֹבֵ֥ל הִ'''י'''א֙" במקום "יוֹבֵ֥ל הִ'''ו'''א֙".{{הערה|בעדות המפורטת ביותר נמסר שהיה תיקון בכתר במקום הזה; ראו על כך באריכות בהערת הנוסח על [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]].}} על סמך הכתיבים האלה נראה שהכתיב בספרי תימן מייצג את נוסח המסורה באופן עוד יותר מדויק מהכתיב שהיה בכתר (!).{{הערה|לגבי 3 המקומות האלה כתב יוסף עופר שיש בהם "ערעור מהותי על האפשרות שנוסח התימנים מיוסד על הכתר. אם נבקש להטיל שלום בין הכתוב בכתבי־היד התימנים לבין ממצאינו נוכל רק להציע שהכתר היה '''אחד מהמקורות''' לנוסח התימנים." ראו במאמרו [http://www.daat.ac.il/daat/vl/yosefofer/yosefofer03.pdf "כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ"ד קאסוטו"], '''ספונות''', סדרה חדשה, ספר רביעי (יט) תשמ"ט, עמ' 339 (ההדגשה שלנו); וראו שם עוד עמ' 309-313. ברוח זו ניתן להציע שאמנם נוסח הכתיב בספרי תימן '''נוסד''' על פי הכתר, אך אחר כך בוצעו תיקונים בספרי תימן במקומות נדירים שבהם עצם הנוסח שהועתק מהכתר עמד בסתירה ב-2 או 3 מקומות להערות המסורה שהיו בכתבי־היד. כך שהכתר הוא לא רק "אחד מהמקורות" אלא '''המקור העיקרי''' לנוסח הכתיב בספרי תימן, אך '''לא המקור היחיד'''. בדיקת כתבי־יד תימנים לספרי הנביאים והכתובים מניבה תוצאות דומות: יש כתבי־יד שהם קרובים להפליא לנוסח הכתיב בכתר, אך לא זהים לו; אמנם במקומות שהכתיב שונה מהכתר יש כמעט תמיד הערת מסורה צמודה המורה על הנוסח בכתב־היד. גם יצחק ש' פנקובר הציע אפשרות דומה בניסיון שלו להתמודד עם נתונים סותרים לגבי נוסח הכתר: "לפי האפשרות הראשונה יוצא שיש שניים (או שלושה) מקרים חריגים בכתר, בהם חולק הכתר על כל כתבי־היד הטברניים המדוייקים והמסורה. כמו־כן היה יוצא עקב מקרים אלו שדווקא כתבי־היד התימניים הם המדויקים בתורה, מדויקים אפילו מן הכתר." והוסיף בהערה: "אפילו נניח את האפשרות הראשונה, אין היא מחייבת את המסקנה שהתימנים לא סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר... בענייני נוסח יהיו בסך הכל שניים (או שלושה) שינויים בין התימנים והכתר; קירבה כה גדולה, שאין כדוגמתה אפילו בין כתבי־היד הטברניים המדויקים, מוסברת בכך שהתימנים סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר ותיקנו." ראו '''נוסח התורה בכתר ארם־צובה: עדות חדשה''' (רמת־גן: הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, תשנ"ג), עמ' 90, ושם בהערה 267.}} '''מסקנה:''' אין למצוא עדות מובהקת לנוסח האותיות בתורה לפי המסורה באף אחד מכתבי־היד הקרובים לכתר, ואין ראוי להעמיד את הכתיב במהדורת מקרא על אף כתב־יד כזה.{{הערה|1=לפי החישוב של ברויאר (שם, עמ 86), כתב־היד הכי מדויק לגבי נוסח האותיות בתורה הוא כתי"ש1 (שונה מכתיב המסורה ב-20 מקומות), ואח"כ כתי"ש (25 מקומות), ואח"כ [https://archive.org/details/BL_Or4445_Torah/page/n63/mode/2up כתי"ב] (65 מקומות) וכתי"ל (כ-120 מקומות); לגבי כתי"ל ראו ליתר דיוק ופירוט ברשימה הבאה.}} אמנם ב'''שילוב''' של הערות המסורה ביחד עם הנוסח האקלקטי העולה מתוך רוב כתבי־היד, או לחלופין על פי נוסח תימן, ניתן להגיע לנוסח מדויק של האותיות בתורה. הכתיב במהדורתנו מבוסס עם כן על נוסח תימן, ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|תוספת הערות לעתים רחוקות]] במקומות שנוסח זה שונה משאר ספרי התורה או מהנוסח שהיה בכתר ע"פ עדויות. ===נוסח האותיות בכתי"ל בתורה (רשימה מלאה)=== '''רמת הדיוק בכתי"ל:''' מהדורתנו מבוססת כאמור על הקלדת וסטמינסטר של כתי"ל. הדיוק בנוסח האותיות בכתי"ל מספיק טוב כדי שייחשב לעדות אחת חשובה בין שאר העדויות, אבל רמת דיוקו פחותה משאר כתבי־היד הקרובים לכתר. לפי הערכתו של ייבין: "נוסח האותיות שונה לפרקים מ''א'' במלא וחסר. המסורה של ''ל''... סותרת לעתים את הפְנים."{{הערה|ייבין, נו.2 עמ' 358.}} ולפי ברויאר יש בו סטייה מנוסח המסורה "בקרוב ל-120 מקומות בתורה".{{הערה|ברויאר, עמ' 86. לתוצאה מדויקת יותר ראו [[#סיכום התוצאות|להלן]].}} ולכן נוסח האותיות בתורה במהדורתנו יתוקן כאמור על פי ספרי תימן, ולא יישאר לפי כתי"ל (שהוא הבסיס להקלדה). '''להלן רשימת כל המקומות שבהם הכתיב בכתי"ל (הבסיס להקלדה במהדורתנו) שונה מהכתיב בספרי תימן.''' רשימה זו נחוצה כדי לאפשר הגהה יסודית לנוסח הכתיב במהדורתנו, מול הקלדת וסטמינסטר מצד אחד, ומול נוסח ספרי התורה מצד שני. הפריט הראשון בכל שורה ברשימה הוא הכתיב המופיע בספרי תימן והמתאים למסורה ואחריו כוכבית (*). הפריט השני הוא נוסח כתי"ל, ואחריו סימן קריאה (!) במקרים שבהם הכתיב בכתי"ל סותר את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו.{{הערה|בנוסף לרשימה זו, אפשר תמיד לבצע בדיקה יסודית על ידי מחשב, בהשוואת נוסח האותיות בהקלדת וסטמינסטר של כתי"ל מול נוסח האותיות במהדורתנו ונוסח האותיות במהדורת מכון ממרא. התיעוד המלא של הנוסח נמצא בכל מקרה ספציפי בדפי העריכה של דפי הפרקים המקושרים.}} '''ספר בראשית''' (סה"כ כ-20 תיבות בכתיב חריג, אחת מהן רק בספק): #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטְּהֹרָ֗ה]* / ל=[הַטְּהוֹרָ֗ה]! #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטָּה֔וֹר]* / ל=[הַטָּהֹ֔ר]! #לך־לך [[בראשית יג/טעמים#יג ח|(יג,ח)]]: [וּבֵינֶ֔ךָ]* ל=[וּבֵינֶ֔יךָ] #לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [הֲרִמֹ֨תִי]* / ל=[הֲרִימֹ֨תִי] #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט טז|(יט,טז)]]: [וַיַּחֲזִ֨יקוּ]* / ל=[וַיַּחֲזִ֨קוּ]! #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט כ|(יט,כ)]]: [וְהִ֣וא]* / ל=[וְהִ֣יא]! #חיי שרה [[בראשית כה/טעמים#כה ג|(כה,ג)]]: [וּלְטוּשִׁ֖ם]* / ל=[וּלְטוּשִׁ֖ים] #תולדֹת [[בראשית כו/טעמים#כו ז|(כו,ז2)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז לא|(כז,לא)]]: [בַּעֲבֻ֖ר]* / ל=[בַּעֲב֖וּר]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה ה|(לה,ה)]]: [סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם]* / ל=[סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה כג|(לה,כג)]]: [וּזְבֻלֽוּן]*/ ל=[וּזְבוּלֻֽן]! #וישב [[בראשית מ/טעמים#מ י|(מ,י)]]: [וְהִ֤וא]* / ל=[וְהִ֤יא]! #מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא לה|(מא,לה)]]: [הַטֹּב֔וֹת]* / ל=[הַטֹּבֹ֔ת]! #ויגש [[בראשית מה/טעמים#מה טו|(מה,טו)]]: [עֲלֵהֶ֑ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֑ם]! #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו ט|(מו,ט)]]: [וְחֶצְרֹ֥ן]* / ל=[וְחֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* / ל=[חֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יג|(מו,יג)]]: [וְשִׁמְרֹֽן]* / ל=[וְשִׁמְרֽוֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יד|(מו,יד)]]: [זְבֻל֑וּן]* / ל=[זְבוּלֻ֑ן]! #ויגש [[בראשית מז/טעמים#מז כד|(מז,כד)]]: [חֲמִישִׁ֖ית]* / ל?=[חֲמִישִׁ֖ת]?! #ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יג|(מט,יג)]]: [אֳנִיֹּ֔ת]* / ל=[אֳנִיּ֔וֹת]! '''ספר שמות''' (סה"כ 25 תיבות בכתיב חריג): #שמות [[שמות א/טעמים#א טז|(א,טז)]]: [הִ֖וא]* / ל=[הִ֖יא]! #שמות [[שמות ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ]* / ל=[וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ] (=מ"ק-ל [!] מול רוב המסורות וכתבי־היד) #וארא [[שמות ו/טעמים#ו יד|(ו,יד)]]: [חֶצְרֹ֣ן]* / ל=[חֶצְר֣וֹן] #וארא [[שמות ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]: [הַֽחַרְטֻמִּם֙]* / ל=[הַֽחַרְטֻמִּים֙]! #בֹא [[שמות י/טעמים#י כה|(י,כה)]]: [וְעֹלֹ֑ת] / ל=[וְעֹל֑וֹת]! #בֹא [[שמות יב/טעמים#יב ד|(יב,ד)]]: [מִהְי֣וֹת]* / ל=[מִהְיֹ֣ת]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(יד,יג)]]: [תֹסִ֛פוּ]* / ל=[תֹסִ֛יפוּ]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יד|(יד,יד)]]: [תַּחֲרִשֽׁוּן]* / ל=[תַּחֲרִישֽׁוּן]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* / ל=[חֹמָ֔ה]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יא|(יט,יא2)]]: [הַשְּׁלִשִׁ֗י]* / ל=[הַשְּׁלִישִׁ֗י]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יט|(יט,יט)]]: [הַשֹּׁפָ֔ר]* / ל=[הַשּׁוֹפָ֔ר]! #משפטים [[שמות כג/טעמים#כג כב|(כג,כב)]]: [שָׁמ֤וֹעַ]* / ל=[שָׁמֹ֤עַ]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב המסורות וכתבי־היד) #תרומה [[שמות כה/טעמים#כה כב|(כה,כב)]]: [אֲר֣וֹן]* / ל=[אֲרֹ֣ן]! #תרומה [[שמות כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [תֹֽאֲמִם֮]* / ל=[תֹֽאֲמִים֮] #תצוה [[שמות כח/טעמים#כח כח|(כח,כח1)]]: [הָאֵפוֹד֙]* / [הָאֵפֹד֙]! #תצוה [[שמות כט/טעמים#כט כב|(כט,כב)]]: [עֲלֵיהֶ֔ן]* / ל=[עֲלֵהֶ֔ן]! #תצוה [[שמות מ/טעמים#כט מ|(כט,מ)]]: [רְבִיעִ֥ת]* / [רְבִעִ֥ית] #כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [עֲלֵהֶ֖ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֖ם]! #כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד כד|(לד,כד)]]: [גְּבֻלֶ֑ךָ]* / ל=[גְּבוּלֶ֑ךָ]! #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יג|(לו,יג)]]: [הַיְרִיעֹ֜ת]* / ל=[הַיְרִעֹ֜ת] #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יט|(לו,יט)]]: [אֵילִ֖ם]* / ל=[אֵלִ֖ים]! #ויקהל [[שמות לז/טעמים#לז ג|(לז,ג3)]]: [טַבָּעֹ֔ת]* / ל=[טַבָּע֔וֹת] #ויקהל [[שמות לח/טעמים#לח י|(לח,י)]]: [הָעַמּוּדִ֛ים]* / ל=[הָעַמֻּדִ֛ים]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט יג|(לט,יג)]]: [מִשְׁבְּצֹ֥ת]* / ל=[מִשְׁבְּצ֥וֹת]! #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט לה|(לט,לה)]]: [אֲר֥וֹן]* / ל=[אֲרֹ֥ן]! '''ספר ויקרא''' (סה"כ 14 תיבות בכתיב חריג): #ויקרא [[ויקרא ה/טעמים#ה יא|(ה,יא)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י א|(י,א)]]: [וַיַּקְרִ֜יבוּ]* / ל=[וַיַּקְרִ֜בוּ]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י יג|(י,יג)]]: [קָד֔וֹשׁ]* / ל=[קָדֹ֔שׁ]! #שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ד|(יא,ד)]]: [וּמִמַּפְרִסֵ֖י]* / ל=[וּמִמַּפְרִיסֵ֖י] #תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג ו|(יג,ו)]]: [הִ֔וא]* / ל=[הִ֔יא]! #מצֹרע [[ויקרא יד/טעמים#יד י|(יד,י)]]: [תְּמִימִ֔ם]* / ל=[תְּמִימִ֔ים] #אחרי מות [[ויקרא טז/טעמים#טז ח|(טז,ח)]]: [גֹּרָל֑וֹת]* / ל=[גּוֹרָל֑וֹת]! #אחרי מות [[ויקרא יח/טעמים#יח כט|(יח,כט)]]: [הַתּוֹעֵבֹ֖ת]* / ל=[הַתּוֹעֵב֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא יט/טעמים#יט ד|(יט,ד)]]: [הָ֣אֱלִילִ֔ם]* / ל=[הָ֣אֱלִילִ֔ים]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ ו|(כ,ו)]]: [לִזְנֹ֖ת]* / ל=[לִזְנ֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ יח|(כ,יח)]]: [וְהִ֕וא]* / ל=[וְהִ֕יא]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג כ|(כג,כ)]]: [הַבִּכֻּרִ֤ים]* / ל=[הַבִּכּוּרִ֤ים]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג לח|(כג,לח)]]: [נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם]* / ל=[נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם]! #בחֻקֹתי [[ויקרא כו/טעמים#כו מה|(כו,מה)]]: [לִהְי֥וֹת]* / ל=[לִהְיֹ֥ת]! '''ספר במדבר''' (סה"כ 30 תיבות בכתיב חריג): #במדבר [[במדבר א/טעמים#|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג ב|(ג,ב)]]: [הַבְּכֹ֣ר]* / ל=[הַבְּכ֣וֹר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מב|(ג,מב)]]: [בְּכ֖וֹר]* / ל=[בְּכֹ֖ר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מג|(ג,מג)]]: [שֵׁמֹ֛ת]* / ל=[שֵׁמ֛וֹת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ז|(ז,ז)]]: [הָעֲגָל֗וֹת]* / ל=[הָעֲגָלֹ֗ת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז כג|(ז,כג)]]: [עַתֻּדִ֣ים]* / ל=[עַתּוּדִ֣ים]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ג|(ט,ג)]]: [בְּמֹעֲד֑וֹ]* / ל=[בְּמוֹעֲד֑וֹ]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ז|(ט,ז)]]: [הַקְרִ֜יב]* / ל=[הַקְרִ֜ב]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט יז|(ט,יז)]]: [הֵעָל֤וֹת]* / ל=הֵעָלֹ֤ת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י ט|(י,ט)]]: [בַּחֲצֹצְרֹ֑ת]* / ל=[בַּחֲצֹצְר֑וֹת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י טז|(י,טז)]]: [חֵלֹֽן]* / ל=[חֵלֽוֹן] #בהעלֹתך [[במדבר יא/טעמים#יא כו|(יא,כו)]]: [עֲלֵהֶ֣ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֣ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כו|(יג,כו)]]: [אֹתָ֤ם]* / ל=[אוֹתָ֤ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כט|(יג,כט3)]]: [יוֹשֵׁ֣ב]* / ל=[יֹשֵׁ֣ב]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג לב|(יג,לב)]]: [וַיֹּצִ֜יאוּ]* / ל=[וַיּוֹצִ֜יאוּ]! #שלח [[במדבר טו/טעמים#טו לט|(טו,לט)]]: [תָת֜וּרוּ]* / [תָתֻ֜רוּ] #חֻקת [[במדבר יט/טעמים#יט ז|(יט,ז)]]: [יָבֹ֣א]* / ל=[יָב֣וֹא]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #חֻקת [[במדבר כ/טעמים#כ יז|(כ,יז)]]: [גְּבֻלֶֽךָ]* / ל=[גְּבוּלֶֽךָ]! #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא יג|(כא,יג)]]: [מִגְּבֻ֣ל]* / ל=[מִגְּב֣וּל] #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [דִּיבֹ֑ן]* / ל=[דִּיב֑וֹן]! #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב לח|(כב,לח)]]: [הֲיָכֹ֥ל]* / ל=[הֲיָכ֥וֹל]! #בלק [[במדבר כג/טעמים#כג כט|(כג,כט)]]: [אֵילִֽם]* / ל=[אֵילִֽים]! #פינחס [[במדבר כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [הַיָּשֻׁבִ֑י]* / ל=[הַיָּשׁוּבִ֑י]! #מטות [[במדבר לב/טעמים#לב כב|(לב,כב)]]: [נְקִיִּ֛ם]* / ל=[נְקִיִּ֛ים]! #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לה|(לג,לה)]]: [בְּעֶצְיֹ֥ן]* / ל=[בְּעֶצְי֥וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לו|(לג,לו)]]: [מֵעֶצְיֹ֣ן]* / ל=[מֵעֶצְי֣וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* / ל=[בָּמֹתָ֖ם] - כתבי־היד חלוקים ואין מסורה #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לד יא|(לד,יא2)]]: [הַגְּבֻ֔ל]* / ל=[הַגְּב֔וּל] #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לה יט|(לה,יט)]]: [יְמִתֶֽנּוּ]* / ל=[יְמִיתֶֽנּוּ]! '''ספר דברים''' (סה"כ 38 תיבות בכתיב חריג): #דברים [[דברים א/טעמים#א טו|(א,טו)]]: [אוֹתָ֛ם]* / ל=[אֹתָ֛ם]! #דברים [[דברים ב/טעמים#ב כג|(ב,כג)]]: [מִכַּפְתֹּ֔ר]* / ל=[מִכַּפְתּ֔וֹר] #דברים [[דברים ג/טעמים#ג ה|(ג,ה)]]: [בְּצֻרֹ֛ת]* / ל=[בְּצֻר֛וֹת]! #ואתחנן [[דברים ג/טעמים#ג כה|(ג,כה):]] [וְהַלְּבָנֹֽן]* / ל=[וְהַלְּבָנֽוֹן]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [הָֽרֹא֔וֹת]* / ל=[הָֽרֹאֹ֔ת] #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [מִתְּמֹ֣ל]* / ל=[מִתְּמ֣וֹל]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [שִׁלְשֹׁ֑ם]* / ל=[שִׁלְשׁ֑וֹם]! #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ט|(ו,ט)]]: [מְזֻז֥וֹת]* / ל=[מְזוּזֹ֥ת] #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו כא|(ו,כא)]]: [וַיֹּצִיאֵ֧נוּ]* / ל=[וַיּוֹצִיאֵ֧נוּ]! #עקב [[דברים ז/טעמים#ז טז|(ז,טז)]]: [תָח֥וֹס]* / ל=[תָחֹ֥ס]! #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ב|(ח,ב)]]: [הוֹלִֽיכְךָ֜]* / ל=[הֹלִֽיכֲךָ֜] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ג|(ח,ג)]]: [הוֹדִֽיעֲךָ֗]* / ל=[הוֹדִֽעֲךָ֗] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח יב|(ח,יב)]]: [טֹבִ֛ים]* / ל=[טוֹבִ֛ים]! #עקב [[דברים ט/טעמים#ט טו|(ט,טו)]]: [לוּחֹ֣ת]* / ל=[לֻחֹ֣ת] #עקב [[דברים י/טעמים#י יא|(י,יא)]]: [וְיִֽירְשׁ֣וּ]* / ל=[וְיִֽרְשׁ֣וּ]! #ראה [[דברים יב/טעמים#יב כ|(יב,כ)]]: [גְּבֻֽלְךָ֮]* / ל=[גְּבֽוּלְךָ֮]! #שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח כב|(יח,כב)]]: [יָבֹ֔א]* / ל=[יָב֔וֹא]! #שֹפטים [[דברים כ/טעמים#כ א|(כ,א)]]: [אֹיְבֶ֗ךָ]* / ל=אֹיְבֶ֗יךָ]! #כי־תצא [[דברים כא/טעמים#כא טו|(כא,טו)]]: [הַבְּכֹ֖ר]* / ל=[הַבְּכ֖וֹר]! #כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב יד|(כב,יד)]]: [וְהוֹצִ֥א]* / ל=[וְהוֹצִ֥יא]! #כי־תצא [[דברים כד/טעמים#כד יג|(כד,יג)]]: [כְּב֣וֹא]* / ל=[כְּבֹ֣א]! #כי־תצא [[דברים כה/טעמים#כה ז|(כה,ז)]]: [מֵאֵ֨ן]* / ל=[מֵאֵ֨ין] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח יח|(כח,יח)]]: [וְעַשְׁתְּרֹ֥ת]* / ל=[וְעַשְׁתְּר֥וֹת]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח מט|(כח,מט)]]: [מֵרָחֹק֙]* / ל=[מֵרָחוֹק֙]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נב|(כח,נב)]]: [הַגְּבֹהֹ֣ת]* / ל=[הַגְּבֹה֣וֹת] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נח|(כח,נח)]]: [הַכְּתֻבִ֖ים]* / ל=[הַכְּתוּבִ֖ים]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נט|(כח,נט)]]: [גְּדֹלֹת֙]* / ל=[גְּדֹלוֹת֙]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל ט|(ל,ט)]]: [לְטֹבָ֑ה]* / ל=[לְטוֹבָ֑ה]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יח|(ל,יח)]]: [לָב֥וֹא]* / ל=[לָבֹ֥א]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יט|(ל,יט)]]: [הַעִדֹ֨תִי]* / ל=[הַעִידֹ֨תִי]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ז|(לב,ז)]]: [דֹּר־וָדֹ֑ר]* / ל=[דּוֹר־וָד֑וֹר] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כד|(לב,כד)]]: [בְּהֵמֹת֙]* / ל=[בְּהֵמוֹת֙] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כז|(לב,כז)]]: [יָדֵ֣נוּ]* / ל=[יָדֵ֣ינוּ]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [חָת֖וּם]* / ל=[חָתֻ֖ם]! #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יב|(לג,יב)]]: [כְּתֵפָ֖יו]* / ל=[כְּתֵיפָ֖יו] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יט|(לג,יט)]]: [וּשְׂפֻנֵ֖י]* / ל=[וּשְׂפוּנֵ֖י] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג כה|(לג,כה)]]: [מִנְעָלֶ֑ךָ]* / ל=[מִנְעָלֶ֑יךָ] #וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [הָ֨אֹתֹ֜ת]* / ל=[הָ֨אֹת֜וֹת]! ===סיכום התוצאות=== '''נוסח הפנים בכתי"ל מול המסורות והמסירות:''' יש כ-127 מקומות בתורה (אחד מהם ספק) שבהם הכתיב בכתי"ל מנוגד לספרי תימן (המשקפים באותיותיהם את הערות המסורה ואת רוב המסירות). ברוב המכריע של המקומות, סותר הכתיב בפנים כתי"ל אף את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו (כל הפריטים שיש בהם סימן קריאה [!]). ב-4 מקומות יש תמיכה בנוסח הכתיב החריג של כתי"ל מתוך המסורה הקטנה שבו, כאשר ב-3 מהם יש סתירה פנימית בתוך כתי"ל עצמו בין המסורה הקטנה לבין המסורה הגדולה. מתברר שמעבר לטעויות הרבות בנוסח האותיות של כתי"ל, יש גם טעויות אחדות אף במסורה הקטנה שבו. אמנם ככלל מהווה מערכת המסורה בכתי"ל (הגדולה והקטנה כאחת) עדות חשובה ביותר לנוסח המסורה, והיא הרבה יותר מדויקת לרוב מאשר נוסח הפנים שבאותו כתב־יד. '''כתי"ל מול ספרי ספרד ואשכנז ומול ספרי תימן:''' ב-2 מקומות (במדבר א,יז; כב,ה) מתוך 9 מסכים נוסח הפנים של כתי"ל עם ספרי התורה של ספרד ואשכנז, לעומת נוסח תימן. בשאר 7 המקומות שבהם יש שינויי כתיב בספרי התורה בין נוסח ספרד ואשכנז לבין נוסח תימן (לפירוט מלא ראו להלן [[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ברשימת ההערות המיוחדות]] בצבע אדום), מסכים כתי"ל עם נוסח תימן. '''כתי"ל במקומות אחדים המוטלים בספק:''' לפי שיטת ברויאר בספרו (שיטת הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות), נשארו רק שש אותיות בכל התורה שבהן השיטה הכללית אינה יכולה להכריע, וכתיב המסורה מוטל בספק (אם לא לוקחים בחשבון את ספרי תימן):{{הערה|ברויאר, שם, עמ' 84 (פרק ג סעיף 1.ד). הנתונים נכונים לעת כתיבת ספרו, אמנם מאז נבדקו כתבי־יד נוספים, ובמיוחד נתגלו עדויות חדשות על נוסחו של כתר ארם צובה בתורה, ועל פיהם כבר ניתן לקבוע בוודאות את הנוסח בחלק מהמקומות, כך שהם כבר לא מהווים ספקות.}} #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֶצְר֥וֹן] #שמות, בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֹמָ֔ה]! #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יז|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י י|(י,י)]]: ל=[חׇדְשֵׁיכֶם֒]* (=ספרי תימן) / [חָדְשֵׁכֶם֒] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* (=ספרי כל העדות) / ל=[בָּמֹתָ֖ם] (=רוב כתבי־היד ואין מסורה!) לפי זה יוצא ש-3 משינויי הכתיב בין ספרי התורה, הם גם ברשימת המקומות המוטלים בספק על פי שיטת ברויאר (בששת שינויי הכתיב הנשארים יש יתרון מוחלט לנוסח תימן).{{הערה|ברויאר, עמ' 87.}} בשנים משלושת המקומות הללו ([[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א,יז]]; [[במדבר כב/טעמים#כב ה|כב,ה]]) מביא כתי"ל את הנוסח שנמצא בספרי אשכנז וספרד, ואילו במקום אחד ([[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י,י]]) נתמך הנוסח בכתי"ל על ידי נוסח תימן. נראה שב-3 התיבות הללו, ואף בכל ששת המקומות המוטלים בספק, לא מדובר בסתם טעות סופר מתוך חוסר תשומת לב, אלא בתיבות שבהן הסופרים התקשו להחליט באופן מודע. כלומר: אין כאן מחלוקת בין מסירות אלא במחלוקת בין מסורות.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ' 86 (ג.2).}} ===תיבות מחוברות בתורה=== '''ברשימה הבאה ציינו את כל התיבות המחוברות בתורה (סה"כ 11 תיבות), שלגבי כתיבתן יש הבדלים במקורות הבאים: ספרי ספרד ואשכנז, ספרי תימן, כתר ארם צובה (או עדויות לגביו), כתי"ל.''' #בראשית, לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד יז|(יד,יז)]]: [כְּדׇרְלָעֹ֔מֶר]* / ל=[כְּדָר־לָעֹ֔מֶר] #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא מה|(מא,מה)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֛רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא נ|(מא,נ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו כ|(מו,כ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #שמות, בשלח [[שמות יז/טעמים#יז טז|(יז,טז)]]: [כֵּ֣ס יָ֔הּ]*=ל (=ספרי תימן וספרד ואשכנז) / [כֵּ֣סְיָ֔הּ] (=א(ס); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א י|(א,י)]]: [פְּדָהצֽוּר]*=ל? / ל=[פְּדָה צֽוּר]? #במדבר, במדבר [[במדבר ב/טעמים#ב יב|(ב,יב)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]* / ל=[צוּרִֽי־שַׁדָּֽי] #במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז נד|(ז,נד)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י יט|(י,יט)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]*=ל? / ל=[צוּרִֽי שַׁדָּֽי]? #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י כג|(י,כג)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ו|(לב,ו)]]: [{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙]* / א=[{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙] / ל=[הֲ־לַיהוָה֙] / ספרי תימן=[{{מ:אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙] (וראו גם ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]] וב[[#ה לה'|רשימת האותיות הגדולות]]) משתי התיבות "כס[ ]יה" ו"ה[ ]ליהוה" מתברר שאין בספרי תימן עדות מוחלטת לגבי נוסח הכתר בתחום המסוים של התיבות המחוברות. נראה אם כן שאותו דבר נכון גם לגבי תיבת "פוטי[ ]פרע" (ב-3 מקומות). בכל המקומות הללו הבאנו את הנוסח המקובל בספרי ספרד ואשכנז בפנים של המהדורה, ואילו את הנוסח בספרי תימן ("פוטיפרע" ו"{{מ:אות-ג|ה}}ליהוה"), או של כתר ארם צובה מול ספרי התורה בכל העדות ("כסיה"), ציינו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]. בשאר כל המקומות, שבהם שונה הנוסח בכתי"ל מספרי התורה בכל העדות ומכתר ארם צובה (ואפילו בספק), תיעדנו את הנתונים לגבי אותה תיבה בתוך הערות הנוסח שבדפי העריכה. ==מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות== הרווחים של חלוקת הפרשות בולטים בנוסח המסורה, וחלוקה זו מהווה מרכיב מהותי ממנו. אמנם לא כל רווח הבא לציין את תחילתה של פרשה חדשה מופיע באופן אחיד בכל כתבי־היד הטברנים, ונראה שלא הייתה קביעה סמכותית בעניין זה.{{הערה|יש להשוות את המציאות הזאת המשתקפת במסורה הטברנית אל המצב השורר במסורה הבבלית: באחרונה אנחנו מוצאים רשימות של פרשות.}} האפיון המשותף הוא רק בקווים כלליים: רוב הזמן יש רווח של פרשה באותם מקומות בכתבי־היד השונים ובאותה צורה, אמנם יש עשרות רבות של שינויים בחלוקת הפרשות בתורה בין כתבי־היד הקרובים לכתר ובכתי"ל בפרט.{{הערה|המחקר בתחום זה מועט באופן יחסי, ולא קיים אפילו רשימת תיעוד מלא להבדלים בחלוקת הפרשות בין כתבי־היד. תיעוד לחלק מהספרים (או לחלק מכתבי־היד) ניתן למצוא בכרכים שכבר יצאו לאור משתי סדרות: מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית (יחזקאל ותרי-עשר), ו-Biblia Hebraica Quinta. מספר חוקרים נגעו מעט במשמעותה הפרשנית של חלוקת הפרשות. אולם נראה שהדבר החשוב ביותר ברווחים של חלוקת הפרשות הוא לא בהיסטוריה של מסירתם, וגם לא בפרשנות המקומית הגלומה בהם, אלא במשמעותם החווייתית בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק א#מהו "מִקְרָא"?|הקריאה בתנ"ך]], וכדברי המדרש בתחילת תורת כהנים: "‫וכי מה היו הפסקות משמשות?‬ ‫ליתן רווח למשה להתבונן‬ ‫בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין עניין לעניין‪.‬‬ ‫והרי דברים קל וחומר‪:‬‬ ‫ומה אם אדם שהוא שומע‬ ‫מפי הקדוש ברוך הוא‬ ‫ומדבר ברוח הקודש‬ ‫צריך להתבונן בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין ענין לענין‪,‬‬ על אחת כמה וכמה‬ ‫הדיוט שהוא שומע מן הדיוט" (‬מתוך הפתיחה ל"תורת כהנים" ב"דבורא דנדבה").}} המצב מאז סוף ימי הביניים שונה לחלוטין: שוררת מאז ועד היום אחידות כמעט-מוחלטת בחלוקת הפרשות בספרי התורה מכל העדות. אחדות זו היא תוצאה ישירה של מפעל הפסיקה לרמב"ם ב[[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח|הלכות ספר תורה (פרק ח')]]. בגלל שהרמב"ם קבע את חלוקת הפרשות ע"פ כתר ארם צובה, הביאה פסיקתו לקרבתם של כמעט כל ספרי התורה לכתר בחלוקה זו.{{הערה|לסיכום של הנושא ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''' (עמ' *50-*52), שם ציינו שבתקופת בעלי המסורה עדיין לא נקבע נוסח מחייב לפרשות הפתוחות והסתומות, וכך הייתה המציאות עד שבעלי ההלכה החלו לעסוק בעניין זה באינטנסיביות (ובראשם הרמב"ם שקבע את הפרשות לפי כתר ארם צובה). יש להשוות את התופעה ל[[#מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות|אותיות הגדולות והקטנות]], שלגביהן לא היה יישום לרוב בכתבי־היד הטברנים, אבל בעקבות העיסוק הרב בעניין הזה על ידי חכמי המסורה המאוחרים הן הפכו להיות מרכיב בולט של נוסח המסורה.}} חלוקת הפרשות ב[http://tanach.us/ODTFiles/ הקלדת וסטמינסטר] היא על פי כתב־יד לנינגרד, וכאמור שונה חלוקה זו בעשרות מקומות ממה שמקובל בספרי התורה, וממה שנפסק להלכה ברמב"ם ע"פ כתר ארם צובה. לכן חלוקת הפרשות בכתי"ל עברה הגהה קפדנית במהדורתנו כדי שתתאים לחלוקה מקובלת בספרי התורה, ורשמנו את כל השינויים בתיעוד הנוסח. בנוסף, יש פרשה אחת שבספרי התורה מסמנים אותה בשני מקומות שונים (תימנים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז,כב]] וספרדים ואשכנזים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ז,כח]]), ובכתר ארם צובה היה כנראה רווח בשניהם לפי עדויות ומקבילות. ובמקום אחד חריג יש פרשה פתוחה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות שבכתר הפרשה היתה סתומה ([[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]]). ויש שני מקומות חריגים שבהם אין פרשה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות ו/או מקבילות שבכתר היתה פרשה ([[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו,ז]]; [[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז,כ]]). בכל אחד מהמקומות האלה תהיה הערה מיוחדת במהדורתנו, והם: #בספר שמות, פרשת תרומה [[שמות כו/טעמים#כו ז|(כו,ז)]], בפסוק "וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים", נעיר: "ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). #בספר שמות, פרשת כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד א|(לד,א)]], בפסוק "וַיֹּ֤אמֶר... פְּסׇל־לְךָ֛", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (בספרי התורה יש פרשה פתוחה לפי רשימת הרמב"ם). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כב|(ז,כב)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... כׇּל־חֵ֜לֶב", נעיר: "אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז" (בספרי תימן יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, וכנראה שבכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כח|(ז,כח)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... הַמַּקְרִ֞יב", נעיר: "אין פרשה בספרי תימן" (בספרי אשכנז וספרד יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, ובכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר דברים, פרשת כי תבוא [[דברים כז/טעמים#כז כ|(כז,כ)]], בפסוק "אָר֗וּר שֹׁכֵב֙ עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). למידע נוסף על החלוקה לפרשות בכל המקרא ראו [[:w:en:Parashah|כאן]] (באנגלית); מידע זה ישמש בסיס למהדורתנו. למידע על חלוקת הפרשות במהדורתנו בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#שחזור חלוקת הפרשות בנביאים וכתובים|כאן]]''' (למקומות החסרים בכתר) ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כאן]]''' (למקומות הקיימים בכתר). ==מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות== {{תצוגת כתי"ל|רשימת האותיות הגדולות והקטנות במסורה הסופית (מ"ס-ל)|File:Leningrad-codex-25-mesorah.pdf|5}} [[קובץ:Ochlah-W'ochlah-1864-HB36175.pdf|thumb|רשימת האותיות הגדולות והקטנות בספר "אכלה ואכלה", מהדורת פרנסדורף (הנובר, תרכ"ד).|page=90]] [[קובץ:MG1525D.djvu|thumb|רשימת האותיות הגדולות במסורה הגדולה על תחילת ספר דברי הימים שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=401]] ===אותיות גדולות וקטנות=== תופעת האותיות הגדולות והקטנות נפוצה יותר בחמישה חומשי תורה מאשר [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#אותיות גדולות וקטנות|בספרי הנביאים והכתובים]].{{הערה|לפי המקובל בפועל בספרי התורה בימינו (שאינו מכיל את כל האותיות הגדולות והקטנות שיש לגביהן עדויות במנהגים שונים), יש כ-23 אותיות גדולות וקטנות בכל המנהגים השונים ביחד, לעומת כ-36 אותיות (ב-34 תיבות) בכל ספרי הנביאים והכתובים (בספירה מקסימלית), כאשר ספרי הנביאים והכתובים הם גדולים יותר מפי ארבע בתוכנם (!) מאשר התורה. ולפי מנהגים נוספים, יש למעלה מ-20 אותיות נוספות בתורה בלבד (ולא בנביאים וכתובים).}} אבל רוב האותיות הגדולות בתורה ובשאר המקרא, וגם חלק ניכר מהקטנות – אינן באות לידי ביטוי כלל בנוסח המקרא שבכתבי־היד הטברנים, ורק חלקם מצוינים ברשימות המסורה הקדומים. וזה למרות שבדורות האחרונים נחשב סימונם הכללי למרכיב בולט של "נוסח המסורה" (אף אם היו מנהגים שונים לגבי איזו אות נחשבת לגדולה או קטנה). בכך דומה עצם '''כתיבתם''' הקפדנית של האותיות הגדולות והקטנות ל'''קביעתם''' הקפדנית והאחידה של [[#מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות|רווחי הפרשות]]: הביצוע המוחלט של שתי התופעות הוא תוצאה לפעילותם של חכמי מסורה ופוסקי הלכה שחיו לאחר תקופת המסורה הטברנית.{{הערה|ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''', כרך יהושע-שפטים, עמ' 47*-49*, ובמיוחד המסקנה שם: "השתרשרותן של האותיות הגדולות והקטנות כסימן מובהק של 'נוסח המסורה' היא מאוחרת לתקופת המסורה... ועד אז היתה כתיבת אותיות כאלה נתונה למעשה לרשותם של סופרים בהתאם למסורת הכתיבה המקובלת עליהם, ולא בהתאם לרשימה מוסכמת כלשהי... יש אפוא צד שווה לסוגיית הפרשיות ולסוגיית האותיות, ששתיהן נעשו סימן מובהק לנוסח המסורה (הטברני) רק לאחר תקופתם של בעלי המסורה. אלא שבעוד שבתחום האותיות המיוחדות היה כוון ההתפתחות מנוגד למנהגו של בן־אשר, כהשתקפותו ב'כתר', הרי בתחום הפרשיות נעשה הכתר דווקא דוגמה ומופת לסופרים הדווקנים של 'נוסח המסורה' בדורות הבאים." יצויין שב'''מקראות גדולות הכתר''' לא הבליטו לרוב את האותיות המיוחדות (כמו שהן נעדרות לרוב בכתר).}} במהדורתנו – המיועדת להיות "תיקון קוראים", ונכון אם כן שהיא תציג את מסורת הסופרים הנהוגה בימינו – נציין את האותיות הגדולות והקטנות לפי המנהג המרבי המקובל ברוב ספרי התורה ובדפוסים של המקרא (והוא בדרך כלל ע"פ מנחת שי). במקרים של ספק נכריע ע"פ דפוס קורן, המשקף כמעט תמיד את המנהג המקובל בדפוסים. בתיעוד הנוסח נציין את המקורות התומכים בסימון האות המיוחדת. בחמישה חומשי תורה עוד נוסיף הערות לגבי הבדלים הקיימים בין ספרי התורה בימינו (ע"פ מנהגי ספרד ואשכנז ותימן) ונוסח הכתר (ע"פ עדויות) לגבי האותיות הגדולות והקטנות. לרשימת ההערות בנושא זה '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ראו כאן (בצבע ירוק)]]'''. '''להלן רשימה של כל האותיות הגדולות והקטנות שמופיעים בגוף הטקסט במהדורתנו (או ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]): #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית א/טעמים#א א|(א,א)]]: [{{אות-ג|בְּ}}רֵאשִׁ֖ית]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּרֵאשִׁ֖ית] #'''(ק)''' בראשית, בראשית [[בראשית ב/טעמים#ב ד|(ב,ד)]]: [בְּ{{אות-ק|הִ}}בָּֽרְאָ֑ם]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּהִבָּֽרְאָ֑ם] #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית ה/טעמים#ה א|(ה,א)]]: [סֵ֔פֶר]*=ל / [{{אות-ג|סֵ֔}}פֶר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #'''(ק)''' בראשית, חיי שרה [[בראשית כג/טעמים#כג ב|(כג,ב)]]: [וְלִבְ{{אות-ק|כֹּ}}תָֽהּ]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְלִבְכֹּתָֽהּ] #'''(ק)''' בראשית, תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז מו|(כז,מו)]]: [{{אות-ק|קַ֣}}צְתִּי]* (=מ"ס-ל) / ל=[קַ֣צְתִּי] #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד ז|(לד,ז)]]: [{{אות-ג|נֹ}}צֵ֥ר]* / ל=[נֹצֵ֥ר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יד|(לד,יד)]]: [אַחֵ֑{{אות-ג|ר}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[אַחֵ֑ר] #'''(ק)''' ויקרא, ויקרא [[ויקרא א/טעמים#א א|(א,א)]]: [וַיִּקְרָ֖{{ק|א}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[וַיִּקְרָ֖א] #'''(ק)''' ויקרא, צו [[ויקרא ו/טעמים#ו ב|(ו,ב)]]: [{{אות-ק|מ}}וֹקְדָ֨ה]* / ל=[מוֹקְדָ֨ה] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא מב|(יא,מב)]]: [עַל־גָּח֜{{אות-ג|וֹ}}ן]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' ויקרא, תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג לג|(יג,לג)]]: [וְהִ֨תְ{{אות-ג|גַּ}}לָּ֔ח]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח] #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יד/טעמים#יד עז|(יד,יז)]]: [{{אות-ג|יִ}}גְדַּל]* (=מ"ס-ל) / ל=[יִגְדַּל] #'''(ק)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יא|(כה,יא)]]: [פִּֽינְחָ֨ס]*=ל / [פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס] (מנהג שהתקבל בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק או וי"ו קטיעא)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יב|(כה,יב)]]: [שָׁלֽוֹם]*=ל / [שָׁלֽ{{אות-ק|וֹ}}ם] (וי"ו קטנה, או קטיעא בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' במדבר, פינחס [[במדבר כז/טעמים#כז ה|(כז,ה)]]: [מִשְׁפָּטָ֖{{אות-ג|ן|}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [שְׁמַ֖{{אות-ג|ע}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [אֶחָֽ{{אות-ג|ד}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, עקב [[דברים יא/טעמים#יא כא|(יא,כא)]]: [עַל־הָאָֽרֶץ]*=ל / [עַל־הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}}] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב ו|(כב,ו)]]: [קַן־צִפּ֣וֹר]*=ל / [{{אות-ג|קַ}}ן־צִפּ֣וֹר] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' דברים, נִצבים [[בראשית א/טעמים#|(כט,כז)]]: [וַיַּשְׁ{{אות-ג|לִ}}כֵ֛ם]* (=מ"ס-ל) / אל=[וַיַּשְׁלִכֵ֛ם] #'''(ג)''' {{עוגן בשורה|ה לה'}}דברים, האזינו [[בראשית א/טעמים#|(לב,ו)]]: [{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙]* (=מ"ס-ל; מ"ק-ק3) / א=[{{אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙]; ל=[הֲ־לַיהוָה֙]; ספרי תימן=[{{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙] (=מ"ס-ל! וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, האזינו [[בראשית א/טעמים#|(לב,יח)]]: [תֶּ֑שִׁ{{אות-ק|י}}]* (=מ"ס-ל) / אל=[תֶּ֑שִׁי] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[בראשית א/טעמים#|(לג,כט): [אַשְׁרֶ֨יךָ]*=אל / [{{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) '''להלן רשימה של אותיות מיוחדות נוספות בתורה:'''{{הערה|רשימת האותיות הנוספות מבוססת בעיקרה על על הטבלה המופיעה [http://www.jewishencyclopedia.com/articles/13809-small-and-large-letters באנציקלופדיה היהודית], ובנוסף על הרשימות [http://www.sofer.co.uk/html/large_letters.html כאן] ו[http://www.win.tue.nl/~aeb/natlang/hebrew/hebrew_bible.html כאן].}} #'''(ג)''' בראשית, ויצא [[בראשית ל/טעמים#ל מב|(ל, מב)]]: [וּבְהַעֲטִ֥י{{מ:אות-ג|ף}}] #'''(ג)''' בראשית, וישלח [[בראשית לד/טעמים#לד לא|(לד,לא)]]: [הַכְ{{מ:אות-ג|ז}}וֹנָ֕ה] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יב|(מט,יב)]]: [{{מ:אות-ג|חַ}}כְלִילִ֥י] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית נ/טעמים#נ כג|(נ,כג)]]: [שִׁלֵּשִׁ֑י{{מ:אות-ג|ם}}] #'''(ג)''' שמות, שמות [[שמות ב/טעמים#ב ב|(ב,ב)]]: [כִּי־{{מ:אות-ג|ט֣}}וֹב] #'''(ג)''' שמות, בֹא [[שמות יא/טעמים#יא ח|(יא,ח)]]: [{{מ:אות-ג|צֵ֤}}א] #'''(ג)''' שמות, תצוה [[שמות כח/טעמים#כח לו|(כח,לו)]]: [צִּ֖י{{מ:אות-ג|ץ}}] #'''(ק או קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 1}}שמות, כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב כה|(לב,כה)]] [בְּ{{מ:אות-ק|קָ}}מֵיהֶֽם] (בקו"ף קטנה או דבוקה; וראו להלן ב[[#קו"ף דבוקה 2|פרשת נשֹא]] [במדבר ז,ב]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [{{מ:אות-ג|שְׁ}}מׇ֨ר־לְךָ֔] #'''(ג)''' ויקרא, צו (ח,טו '''או''' ח,כג): ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֗}}ט] [[ויקרא ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֗ט}}] (כל האותיות) ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֓}}ט{{מ:לגרמיה}}] [[ויקרא ח/טעמים#ח כג|(ח,כג)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֓ט{{מ:לגרמיה}}}}] (כל האותיות) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ל|(יא,ל)]]: [וְהַ{{מ:אות-ג|לְּ}}טָאָ֑ה] #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יח|(א,יח)]]: [לְ{{מ:אות-ג|גֻ}}לְגְּלֹתָֽם] (=ל?מ"ס-ל) #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג טז|(ג,טז)]]: [עַל־{{מ:אות-ג|פִּ֣}}י] #'''(קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 2}}במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ב|(ז,ב)]]: [עַל־הַפְּקֻדִֽים׃] (קו"ף דבוקה, וראו לעיל [[#קו"ף דבוקה 1|בפרשת כי תשא]] [לב,כה]) #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יג/טעמים#יג ל|(יג,ל)]]: [וַיַּ֧הַ{{מ:אות-ג|ס}}] #'''(ג)''' במדבר, בלק [[במדבר כד/טעמים#כד ה|(כד,ה)]]: [{{מ:אות-ג|מַ}}ה־טֹּ֥בוּ] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ב/טעמים#ב לג|(ב,לג)]]: [וַנַּ֥{{מ:אות-ג|ךְ}}] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ג/טעמים#ג יא|(ג,יא)]]: [עֶ֣רֶ{{מ:אות-ג|שׂ}}] #'''(ק)''' דברים, עקב [[דברים ט/טעמים#ט כד|(ט,כד)]]: [{{מ:אות-ק|מַ}}מְרִ֥ים] #'''(ג)''' דברים, שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח יג|(יח,יג)]]: [{{מ:אות-ג|תָּ}}מִ֣ים] #'''(ג)''' דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח סח|(כח,סח)]]: [וְהִתְמַ{{מ:אות-ג|כַּ}}רְתֶּ֨ם] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ד|(לב,ד)]]: [הַ{{מ:אות-ג|צּ}}וּר֙] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ה|(לב,ה)]]: [וּ{{מ:אות-ג|פְ}}תַלְתֹּֽל׃] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יב|(לד,יב)]]: [כׇּל־יִשְׂרָאֵֽ{{מ:אות-ג|ל}}׃] ===אותיות מנוקדות=== [[קובץ:MG1525A.djvu|thumb|רשימת האותיות המנוקדות במסורה הגדולה על פרשת במדבר (ג, לט "וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ") שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=313]] בניגוד ל[[#אותיות גדולות וקטנות|אותיות הגדולות והקטנות]], לסימון האותיות המנוקדות יש ביצוע עקבי בכתבי־היד בהתאם לרשימות המסורה. אמנם יש בכל זאת אי הסכמה לגבי פרטים מסויימים. להלן רשימה של האותיות המנוקדות בתורה במהדורתנו ובכתבי־היד העיקריים: #בראשית, לך־לך [[בראשית טז/טעמים#טז ה|(טז,ה)]]: [וּבֵינֶֽיׄךָ]*=ל #בראשית, וירא [[בראשית יח/טעמים#יח ט|(יח,ט)]]: [אֵׄלָ֔יׄוׄ]* / ל=[אֵׄלָׄ֔יׄוׄ] (=מ"ס-ל <ד' [נקודות]>) #בראשית, וירא [[בראשית יט/טעמים#יט לג|(יט,לג)]]: [וּבְקוּׄמָֽהּ]*=ל #בראשית, וישלח [[בראשית לג/טעמים#לג ד|(לג,ד)]]: [וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ]*=ל #בראשית, וישב [[בראשית לז/טעמים#לז יב|(לז,יב)]]: [אֶׄתׄ־צֹ֥אן]*=ל #במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג לט|(ג,לט)]]: [וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ]*=ל #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט י|(ט,י)]]: [רְחֹקָ֜הׄ]*=ל #במדבר, חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [אֲשֶׁ֖רׄ]*=ל #במדבר, פינחס [[במדבר כט/טעמים#כט טו|(כט,טו)]]: [וְעִשָּׂרוֹׄן֙]* / ל=[וְעִשָּׂרׄוֹן֙] (הנקודה ברי"ש!) #דברים, נִצבים [[דברים כט/טעמים#כט כח|(כט,כח)]]: [לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַׄד־עוֹלָ֔ם]*=א / ל=[לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַד־עוֹלָ֔ם] (=מ"ס-ל) ===נו"ן הפוכה=== תופעת הנו"ן ההפוכה או המנוזרת (׆) נמצאת סביב פרשה אחת בתורה (בהתחלה ובסוף סה"כ פעמיים), ואילו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נו"ן הפוכה|בנביאים כתובים]] היא נמצאת 7 פעמים ב[[תהלים קז/טעמים#קז כג|מזמור ק"ז]] (כ"ג-כ"ח, מ) בתהלים. מקומן וצורתן בתורה נקבעה במהדורתנו לפי מה שידוע לנו על התופעה בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו.{{הערה|לתיעוד מלא של נתונים ראו בתיעוד הנוסח בדף העריכה.}} '''תצוגת נו"ן הפוכה במהדורתנו ובמקורות הנוסח:''' #'''[[במדבר י/טעמים#י לה|במהדורתנו: במדבר, בהעלֹתך (י,לה-לו)]]''' #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Leningrad-codex-04-numbers.pdf&page=17 בכתי"ל] ([http://tanach.us/Tanach.xml?Num10:1-10:36 הקלדת וסטמינסטר]) #בכתי"ש: [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=33 עמוד ראשון] | [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=34 עמוד שני] #[http://www.bl.uk/manuscripts/Viewer.aspx?ref=or_4445_f115r בכתי"ב] (ראו שם דף 129 ע"א וע"ב) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Tanakh-Sassoon1053-04-Numbers.pdf&page=12 בכתי"ש1] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:MG1525A.djvu&page=332 במ"ג דפוס ונציה] ("ב׆סע", "כמתא׆נים"!) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Sefer-Torah-Elihu-Shannon-2.djvu&page=165 בספר תורה טיפוסי הכתוב על קלף] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:David-kokhav-sefer-torah.pdf&page=155 בספר תורה מיוחד הכתוב על קלף] ==מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות== מהדורתנו מיועדת כאמור להציג את מסורת הסופרים בתורה על־פי המסורה הטברנית ולפי ספרי התורה בימינו. ניתן להגיע אל נוסח האותיות בתורה שהיה בכתר ארם צובה על ידי שחזור אמין (לפי שיטת ברויאר ועל פי עדויות מובהקות), ומתברר שהוא זהה לחלוטין לנוסח האותיות בספרי התורה התימנים (המייצגים לגמרי את שיטת המסורה). אבל לעתים רחוקות (8-9 אותיות בלבד בכל התורה) יש הבדלים בין ספרי תימן מצד אחד, לבין ספרי אשכנז וספרד מצד שני, בנוסח הכתיב המובהק. וב-2 מקומות יש הבדל בין הכתיב אצלנו בספרי התורה למה שהיה כתוב בכתר (על־פי עדויות). במהדורתנו תבוא הערה מיוחדת בכל המקומות האלה.{{הערה|נוסח ההערה הקצרה יציין קודם כל את ספרי "ספרד" לפני "אשכנז" ("בספרי ספרד ואשכנז..."), כי במקומות המעטים שיש בהם שינויים מהסוג הזה (סה"כ 8-9 מקומות בכל התורה כולה), המקור לכולם הוא בפסקי הרמ"ה על־פי "ספרי ספרד המדויקים". בתקופה יותר מאוחרת הושלם היישום של פסקי הרמ"ה גם בספרי התורה האשכנזים. היום גם רוב ספרי אשכנז כמעט זהים לספרי ספרד (חוץ מאות אחת בתיבת דַּכָּ֛א/דַּכָּ֛ה), ושניהם יחד שונים מספרי תימן באותם 8 מקומות (ספרד) או 9 מקומות (אשכנז), כאשר רק ספרי תימן מתאימים לגמרי למסורה. אבל יש מקומות שבמשך שנים רבות עדיין ציינו בדפוסים הישנים את הנוסח המתאים למסורה בתור "נוסח אשכנז", ובמיוחד ב[[דברים כג ב]] ציינו "דכא" באל"ף במקום "דכה" בה"א (הראשון בתור נוסח אשכנז והשני על פי ספרי ספרד בעקבות קביעת הרמ"ה למרות שאין היישום כך היום בספרי תורה ספרדים). ועד עצם היום הזה עדיין כותבים "דכא" באל"ף בספרי התורה של חב"ד. לכן נוסח ההערה ב[[דברים כג ב]] יהיה: "ברוב ספרי אשכנז...", ואילו בשאר המקומות: "בספרי ספרד ואשכנז...". לפרטים נוספים על נוסח אשכנז הישן והתאמתו למסורה, ראו את מאמרו של מרדכי גלצר, [http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_92.7(1).pdf "המסורה בין המזרח למערב"].}} חוץ מנוסח הכתיב המובהק, דהיינו נוסח האותיות, תבוא הערה מיוחדת בכל מקרה של אי־הסכמה לגבי '''תיבות מחוברות''' ועל '''אותיות מיוחדות''' (כגון אותיות גדולות וקטנות וקטועות), וכמו כן על כל הבדל ב'''חלוקת הפרשות'''. גם במקומות הללו, אפוא שיש הבדל בין ספרי התורה, או בין ספרי התורה לכתר, נציין את השינוי באופן ניכר על־ידי הערה בגוף הטקסט (ולא רק בתיעוד הנוסח הבלתי־נראה שבדף העריכה).{{הערה|1=כאמור, בביטוי "ספרי ספרד ואשכנז" הכוונה בעיקר לספרים הנפוצים בימינו, שכל ענייני הכתיב שבהם כבר הותאמו להכרעתם של הרמ"ה ו/או אור תורה ומנחת שי. למקור זמין ברשת כדי לאשר תופעות מיוחדות בספרי תורה תימניים, ראו '''[http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=583 כאן]'''.}} '''בטבלה הבאה מובאים כל המקומות שבהם מופיעה הערה מיוחדת בתורה במהדורתנו.{{הערה|לגבי מגילת אסתר ראו ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הסופרים במגילת אסתר: הערות מיוחדות|פרק הבא של המבוא]].}} סוגי השינויים מובלטים על ידי צבעים:''' *{{צבע גופן|אדום|אדום}}=שינויים מובהקים בנוסח האותיות (11 מקומות בתורה; 9 הבדלים בין ספרי התורה, ו-2 הבדלים בין ספרי התורה לכתר ארם צובה ע"פ עדויות) *{{צבע גופן|כתום|כתום}}=תיבות מחוברות (3 תופעות בתורה, אחת מהן ב-3 מקומות){{הערה|ההערה על "{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙" ([[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב,ו]]) מופיעה בטבלה בכתום. היא מתייחסת רק לשאלת הרווח אחרי האות ה"א, ולא לנושא של האות הגדולה (המשותף לספרי התורה ולכתר).}} *{{צבע גופן|צהוב|צהוב}}=שינויים בחלוקת הפרשות: סוג הפרשה (פתוחה או סתומה) או העדר פרשה (5 מקומות בתורה) *{{צבע גופן|ירוק|ירוק}}=אותיות מיוחדות: גדולות או קטנות או קטועות (8 מקומות בתורה){{הערה|לגבי האותיות המיוחדות, הערנו על הבדלים בין ספרי התורה של העדות. אך לא הערנו על הביצוע (או חוסר הביצוע) של אותיות מיוחדות בכתר ארם צובה, בגלל שברוב המקומות ממילא אין ביצוע בכתר.}} יש 27 שינויים מכל הסוגים האלה בתורה (נוסח האותיות המובהק, תיבות מחוברות, אותיות מובהקות, חלוקת הפרשות). שינוי אחד ("פוטי[ ]פרע") נמצא ב-3 מקומות, ובכל מקום יש הערה, ולכן יש סה"כ 29 הערות בנוסח התורה. אפשר לראות את כל ההערות במקום אחד, ביחד עם קישורים ישירים לתוך גוף הטקסט, בדף המציג את [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב#הערות|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. {| width=100% border=5 cellpadding=2 align=center |colspan=8 align=center|{{ג|{{קו תחתי|'''הערות מיוחדות בנוסח התורה'''}}}}<br>ציון ההבדלים בין ספרי התורה במסורת תימן, ספרד ואשכנז, ובין ספרי התורה לכתר ארם צובה |- align=center !פסוק !פרשת השבוע !מילה או הקשר !כתר ארם צובה{{הערה|לפי עדויות או מקבילות במקומות שהוא לא קיים.}} !ספרי תימן !ספרי ספרד ואשכנז !נוסח הפנים<br>במהדורתנו !הערה במהדורתנו |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ד/טעמים#ד יג|בראשית ד, יג]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ד יג|בראשית]] |מִנְּשֽׂ(וֹ)א |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֽׂוֹא |מִנְּשֹֽׂא‏ |בספרי ספרד ואשכנז מִנְּשֽׂוֹא |- align=center bgcolor="lime" |[[בראשית ה/טעמים#ה א|בראשית ה, א]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ה א|בראשית]] |סמ"ך של סֵ֔פֶר | |סמ"ך גדולה |סמ"ך רגילה |סמ"ך רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|סֵ֔}}פֶר בסמ"ך גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ז/טעמים#ז יא|בראשית ז, יא]] |[[פרשת נח/טעמים#ז יא|נֹח]] |מַעְיְנ(וֹ)ת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנוֹת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |בספרי ספרד ואשכנז מַעְיְנוֹת֙ |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ט/טעמים#ט כט|בראשית ט, כט]] |[[פרשת נח/טעמים#ט כט|נֹח]] |וַיִּֽהְיוּ֙ / וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |בספרי ספרד ואשכנז וַֽיְהִי֙ |- align=center bgcolor="orange" |[[בראשית מא/טעמים#מא מה|בר' מא, מה]];<br>[[בראשית מא/טעמים#מא נ|מא, נ]];<br>[[בראשית מו/טעמים#מו כ|מו, כ]]. |[[פרשת מקץ/טעמים#מא מה|מקץ (1)]]<br>[[פרשת מקץ/טעמים#מא נ|מקץ (2)]]<br>[[פרשת ויגש/טעמים#מו כ|ויגש (3)]] |פוטי[ ]פרע |פוטי פרע |פוטיפרע<br>(תיבה אחת) |פוטי פרע<br>(שתי תיבות) |פוטי פרע |בספרי תימן<br>פּֽוֹטִיפֶ֛רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע<br>בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות א/טעמים#א יט|שמות א, יט]] |[[פרשת שמות/טעמים#א יט|שמות]] |אֲלֵ(י)הֶ֛ן |אֲלֵיהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |בכתר ארם צובה היה כתוב אֲלֵיהֶ֛ן |- align=center bgcolor="orange" |[[שמות יז/טעמים#יז טז|שמות יז, טז]] |[[פרשת בשלח/טעמים#יז טז|בשלח]] |כֵּ֣ס[ ]יָ֔הּ |כֵּ֣סְיָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |בכתר ארם צובה היה כתוב כֵּ֣סְיָ֔הּ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כה/טעמים#כה לא|שמות כה, לא]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כה לא|תרומה]] |תֵּ(י)עָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּיעָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |בספרי ספרד ואשכנז תֵּיעָשֶׂ֤ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו, ז]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כו ז|תרומה]] |וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים |פרשה פתוחה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כח/טעמים#כח כו|שמות כח, כו]] |[[פרשת תצוה/טעמים#כח כו|תצוה]] |הָאֵפ֖(וֹ)ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפ֖וֹד |הָאֵפֹ֖ד‏ |בספרי ספרד ואשכנז הָאֵפ֖וֹד |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד, א]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד א|כי תשא]] |וַיֹּ֤אמֶר...<br>פְּסָל־לְךָ֛ |פרשה סתומה? |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="lime" |[[שמות לד/טעמים#לד ז|שמות לד, ז]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד ז|כי תשא]] |נו"ן של נֹצֵ֥ר‏ |נו"ן רגילה |נו"ן רגילה |נו"ן גדולה |נו"ן גדולה |בספרי תימן נֹצֵ֥ר בנו"ן רגילה |- align=center bgcolor="lime" |[[ויקרא ו/טעמים#ו ב|ויקרא ו, ב]] |[[פרשת צו/טעמים#ו ב|צו]] |מ"ם של מוֹקְדָ֨הֿ | |מ"ם רגילה |מ"ם קטנה |מ"ם קטנה |בספרי תימן מוֹקְדָ֨הֿ במ"ם רגילה |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז, כב]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כב|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר...<br>כָּל־חֵ֜לֶב |פרשה פתוחה<br>(כנראה) |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ויקרא ז כח]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כח|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר...דַּבֵּ֛ר...<br>הַמַּקְרִ֞יב |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי תימן |- align=center bgcolor="red" |[[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט, טז]] |[[פרשת קדושים/טעמים#יט טז|קְדֹשִׁים]] |רֵעֶ֑(י)ךָ |רֵעֶ֑יךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |בכתר ארם צובה היה כתוב רֵעֶ֑יךָ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א, יז]] |[[פרשת במדבר/טעמים#א יז|במדבר]] |בְּשֵׁמֽ(וֹ)ת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֽוֹת |בְּשֵׁמֹֽת |בספרי ספרד ואשכנז בְּשֵׁמֽוֹת |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י, י]] |[[פרשת בהעלותך/טעמים#י י|בהעלֹתך]] |חָדְשֵׁ[י]כֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |בספרי ספרד ואשכנז חָדְשֵׁכֶם֒ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר כב/טעמים#כב ה|במדבר כב, ה]] |[[פרשת בלק/טעמים#כב ה|בלק]] |בְּע֗(וֹ)ר |בְּעֹ֗ר?{{הערה|1=יש כאן עדויות חולקות, ואולם נראה שעדיפה העדות המפורשת המגובה בעדות המושלמת (בכל מקום אחר) של ספרי תימן=בְּעֹ֗ר, לעומת העדות שבשתיקה של א(ס)=בְּע֗וֹר. למידע מלא והפניות, ראו בהערת הנוסח על [[במדבר כב/הערות נוסח#כב ה|במדבר כב,ה]].}} |בְּעֹ֗ר |בְּע֗וֹר |בְּעֹ֗ר |בספרי ספרד ואשכנז בְּע֗וֹר |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה י|במדבר כה, י]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה י|פינחס]] |יו"ד של פִּֽינְחָ֨ס |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |נהוג לכתוב ביו"ד זעירא<ref>מקור המנהג בספר הזוהר, ואין לו שום תימוכין בספרות המסורה. חכמי המסורה האחרונים הזכירו אותו אבל לא קיבלו אותו, כגון המנחת שי שכתב: '''פינחס.''' פרשה פתוחה. אמרו בזוהר כאן וגם בפרשת "אחרי מות" כי "פינחס" זה ביו"ד זעירא, ושהיא מאלפ"א בית"א דאתוון זעירן. אך בכל הספרים והמסרות ובאלפ"א בית"א שלנו מאותיות זעירות, לא נמצא רק י' ד"צור ילדך תשי". עוד משמע מהזוהר כי פה בלבד פינחס מלא יו"ד. והרמ"ה ז"ל כתב: "ותלד לו את פינחס" מלא יו"ד, וכל אוריתא דכותיה מלא. עד כאן לשונו. וכן נמצא בכל הספרים והמסרות. ובעל אור תורה האריך לבאר הזוהר שלא יהיה נגד ספרינו. ואנכי לא ידעתי בנסתרות ממני. '''עד כאן לשון המנחת שי.''' אבל היו"ד הזעירא נמצאת בפועל ברוב ספרי התורה הנפוצים בימינו, וברבים מהחומשים המודפסים אף מציינים שהיו"ד הזעירא היא "על פי המסורה". וראו עוד גם בהערה 45 [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18503 במאמר זה] מאת פרופ' ישעיהו מאורי.</ref> |פִּֽינְחָ֨ס (אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז נהוג לכתוב פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס ביו"ד זעירא |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה יב|במדבר כה, יב]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה יב|פינחס]] |וי"ו של שָׁלֽוֹם |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |וי"ו קטיעא |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז וי"ו קטיעא |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים יא/טעמים#יא כא|דברים יא, כא]] |[[פרשת עקב/טעמים#יא כא|עקב]] |צד"י של הָאָֽרֶץ | |צד"י גדולה |צד"י רגילה |צד"י רגילה |בספרי תימן הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}} בצד"י גדולה |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים כב/טעמים#כב ו|דברים כב, ו]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כב ו|כי תצא]] |קו"ף של קַן־צִפּ֣וֹר | |קו"ף גדולה |קו"ף רגילה |קו"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|קַ}}ן בקו"ף גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[דברים כג/טעמים#כג ב|דברים כג, ב]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כג ב|כי תצא]] |דַּכָּ֛א / דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |בספרי ספרד ורוב ספרי אשכנז דַּכָּ֛ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז, כ]] |[[פרשת כי תבוא/טעמים#כז כ|כי תבוא]] |אָר֗וּר שֹׁכֵב֙<br>עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו |פרשה סתומה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="orange" |[[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב, ו]] |[[פרשת האזינו/טעמים#לב ו|האזינו]] |{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙ |{{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |בספרי תימן {{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים לג/טעמים#לג כט|דברים לג, כט]] |[[פרשת וזאת הברכה/טעמים#לג כט|וזאת הברכה]] |אל"ף של אַשְׁרֶ֨יךָ |אל"ף רגילה |אל"ף גדולה |אל"ף רגילה |אל"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ באל"ף גדולה |} ==מסורת הסופרים בתורה: מהדורת כתיב (אותיות בלבד)== ראו: [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. ==רמת הדיוק בנוסח הניקוד והטעמים לעומת נוסח האותיות== יש הבדל עקרוני בין מסורת '''הקריאה''' (דהיינו ההגייה והנגינה) המשתקפת בכתבי־היד לבין מסורת '''הכתיבה''' הנמצאת בהם: נוסח '''האותיות''' בכתבי־היד איננו אחיד כלל, אבל '''ניקוד התיבות והטעמתן''' אחיד בכמעט כל מקום. ממצאיו של ברויאר מראים שנוסח הטעמים היוצא מכתבי־היד יציב להפליא, ואף בנוסח המקובל שבדפוסים איננו מוצאים שינויים רבים בעלי חשיבות; נוסח הדפוסים עולה בדיוקו אפילו על חלק מכתבי־היד בטעמיו. ודבר דומה נכון גם לגבי הניקוד: הנוסח בכתבי־היד יציב ואחיד, ואין בו מחלוקות עקרוניות; ואילו בנוסח המקובל שבדפוסים מספר השינויים אמנם ניכר, אבל הוא לא גדול במיוחד. כך תיאר והסביר הרב ברויאר את ההתפתחות ההיסטורית שיוצאת מתוך השוואה בין שני התחומים השונים (האותיות מול הניקוד והטעמים), בסיכום הנפלא (והמהפכני בשעתו) שכתב ע"פ ממצאיו:{{הערה|'''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא''', עמ' 91-94. הבאנו את דברי ברויאר בהרחבה בגלל חשיבותם החינוכית הרבה, ותרומתם הגדולה להבנת הנושא. אמנם מאותה סיבה קיצרנו אותם באופן חלקי, הוספנו בהם הדגשים, בצענו בהם שינויים קלים ליתר בהירות (בעיקר בפיסוק), וגם השמטנו חלק מהערותיו של ברויאר. לגבי שינוי התפיסה המהפכני שבדבריו הבאים של ברויאר, השוו את דעתו אל הגישה שהייתה מקובלת עד זמנו בין חוקרי המסורה. הללו חשבו אז ש"נוסח המסורה" לא היה ולא נברא בתור נוסח אחד ואחיד בכל פרטיו. גישה זו מתבטאת באריכות ובחריפות ב[https://archive.org/details/introductiontoma0000unse_b9a7/page/n3/mode/2up הקדמתו של אורלינסקי להוצאה מחדש של מהדורת גינצבורג] (עמ' xvi-xxxvii); הקדמה זו נדפסה שוב בתוך: ''The Canon and Masorah of the Hebrew Bible: An Introductory Reader'', ed. Sid Z. Leiman (New York: Ktav, 1974).}} :נמצא, שכך יש לתאר את נוסח התורה בתקופה שלפני המסורה. קריאת התיבות היתה ברורה ונהירה לכל. ואילו טקסט האותיות – מבחינת חסירות ויתירות – היה עדיין בבחינת בקעה פרוצה. חכמי המסורה מצאו בקעה זו וגדרו בה גדר. וזה היה איפוא תפקידם ביחס לכתיב האותיות וקריאתן: הם לא פסקו איך '''לקרוא''' את האותיות המקובלות – אלא היפוכו של דבר: הם פסקו איך '''לכתוב''' את הקריאה המקובלת. :'''מבחינה זו קדמה איפוא תורה שבעל פה לתורה שבכתב. חכמי המסורה קיבלו מקודמיהם את הקריאה כתורה שבעל פה – וקבעו לה סימני ניקוד וטעמים. לטקסט זה של התורה שבעל פה קבעו אחר כך את הנוסח הסופי של התורה שבכתב.''' :משום כך אתה מוצא, שהרוב המכריע של קביעות המסורה מתייחס למלים הגויות – ולא לתיבות כתובות.{{הערה|הערת ברויאר: דבר זה בא לידי ביטוי בין השאר בהתייחסות לתיבה, שיש בה קרי וכתיב: לעולם התיבה נידונה במסורה על פי הקרי, ולא על פי הכתיב.}} '''אין המסורה מתייחסת לצירוף מסויים של אותיות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של קריאתן; אלא היא מתייחסת לצירוף של הגאים ותנועות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של כתיבתם.''' שכן המלים ההגויות של המקרא הן היסוד שקדם לאנשי המסורה; ליסוד זה נתנו את התיבות הכתובות וקבעו את נוסחן הסופי.{{הערה|הערת ברויאר: אין צריך לומר, שחכמי המסורה לא בדו את הנוסח מלבם, אלא קבעוהו על יסוד הספרים שלפניהם. אולם בדורות שלפני המסורה היה כל סופר מעתיק מן הספר שלפניו, ולא היתה כל הכרעה בין הנוסחות; ואילו חכמי המסורה פסקו הלכה סופית באותה סוגיה.}} :אין זה איפוא אלא טבעי, שהניקוד הוא אחיד בכתבי היד, ואילו כתיב התיבות שנוי במחלוקת. שתי התופעות האלה אינן אלא המשך למצב שקדם למסורה. עדיין לא נשתכחה התורה שבעל פה המקובלת; ואילו ההורה שבכתב "המחודשת"{{הערה|הערת ברויאר: השוה את לשון השואל בשו"ת הרשב"א סי' רלב: ואין אנחנו חוששין לספרי התלמוד לתקן הספרים לשנותם... ואיך נחוש לספרי המסורה '''חדשים מקרוב באו'''.}} עדיין לא פשטה בכל ישראל. וגם בתקופה הסמוכה לאנשי המסורה עדיין לא היו בקיאים בחסירות וביתירות – ממש כבתקופת התלמוד.{{הערה|הערת ברויאר: ספרים אחדים היוצאים מכלל זה – כגון 'הספר הידוע במצרים' – אינם משנים את התמונה הכללית. הללו לא היד אלא בבחינת מיעוט, והשפעתם לא היתה ניכרת ברוב ישראל. עדים לכך הם דברי רמ"ה בהקדמה לספרו. וראה עוד בהמשך כאן.}} :על רקע זה יש להעריך את המפעל ההיסטורי של הרמ"ה. מצב הספרים שבימיו מתואר בבהירות בהקדמה לספרו... אך כאן יש להבליט בייחוד את ההשוואה לחכמי התלמוד. וכך הוא טוען: חכמי התלמוד לא היו בקיאים בחסרות ויתרות; "וכל שכן שנתקיים בנו בעונותינו: 'לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'..." (מהקדמת הרמ"ה לספר מסורת סייג לתורה). :אכן עד שלא בא הרמ"ה היה כתיב המסורה בבחינת הלכה ואין עושין כן. '''הסופרים''' המשיכו להעתיק מן הספרים שלפניהם – כדרך שעשו בתקופה שלפני המסורה; נמצא, שעדיין לא היו "בקיאין בחסירות וביתירות". ואילו '''המסרנים''' רשמו את המסורות – על פי הנוסח שנקבע בידי חכמי המסורה. אך אלה לא נגעו במלאכתם של אלה אלא במקרים נדירים בלבד; כביכול, "אנן בדידן ואינהו בדידהו". :'''זו היתה איפוא חשיבות מפעלו של הרמ"ה. הוא קבע את נוסח התורה על פי המסורה – לא כהלכה עיונית – אלא בהוראה מעשית. באותה שעה הוא השלים, לאמיתו של דבר, את מפעל המסורה. בבית מדרשו של הרמ"ה יצא נוסח המסורה מן הכח אל הפעל – ומשם הוא פשט בכל ישראל.''' :וכך יפה כוחם של הדורות האחרונים אפילו מכוח חכמי התלמוד; שכן "בזמן הזה אנן בקיאין בחסירות ויתירות, אף שבזמן הש"ס לא היו בקיאים, שכבר ישב על מדוכה זו הרמ"ה ז"ל ובירר הכל כשמלה" (אבני נזר, יורה דעה, סימן שנו, סעיף ה). תיאור זה, המובא כאן בשם אחד מגדולי חכמי ההלכה, הוא ציור מדויק של התהליך ההיסטורי. נוסח הכתיב של התורה עדיין לא היה קבוע סופית בתקופת התלמוד. הוא נקבע במשנה עיונית רק על ידי חכמי המסורה. והוא נתקבל למעשה בכל ישראל רק בכוח ההוראה של הרמ"ה. :'''תהליך הפוך עבר באותו זמן על נוסח הקריאה. נוסח זה היה בתחילה בבחינת תורה שבעל פה, וזו עלולה להשתכח מן הלב. שבטי ישראל התרחקו זה מזה ונדדו מגולה לגולה. הריחוק המקומי הביא בעקבותיו פילוג לשוני. הבדלי המבטאים שבין הארצות השונות הן אות לפילוג הזה.''' :נדודי ישראל בגלויות אינן הסיבה היחידה להשכחת נוסח הקריאה. שכן ככלי ההתפתחות של כל הלשונות חלים גם על לשון הקודש. וקריאה הנמסרת רק כתורה שבעל פה עלולה להשתנות במרוצת הדורות.{{הערה|הערת ברויאר: המסורות השונות של קריאת המשנה והתלמוד יכולות לשמש דוגמה לכל זה.}} :'''צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שהעמיד את חכמי הניקוד על אֵם הדרך של היציאה לגלות. הללו הפכו את תורת הקריאה שבעל פה לתורת הניקוד שבכתב. ודרכו של נוסח כתוב לשמור על טהרתו המקורית – יותר מקריאה הנמסרת בעל פה.''' :'''בהמשך הדורות נתהפך איפוא היחס שבין קריאה לניקוד. חכמי המסורה היו מנקדים על פי הקריאה שבעל פה; הדורות המאוחרים היו קוראים על פי הניקוד שבכתב.''' :אולם גם הניקוד הכתוב לא היה מובטח מפני תהפוכות ושינויים. שכן דרכי הניקוד – בניגוד לדרכי הכתיב – תלויות בכללי הדקדוק. והללו פועלים לעתים קרובות בכיוון להשכחת מסורת הקריאה. זאת ועוד: סימנים הדומים זה לזה מבחינה גרפית עלולים להתחלף זה בזה; ויש להביא בחשבון גם את האפשרות של טעויות סופר גרידא. אף זו: יש להניח, שגם בתקופות מאוחרות לא נשתכח טיבם המקורי של הנקדנים – המנקדים על פי מסורת הקריאה שבעל פה. וכך נוצרה זיקת גומלין בין קריאה לניקוד: משהתפתחה והשתנתה מסורת הקריאה, נשתנו גם סימני הניקוד; והשינויים שחלו בניקוד הביאו לידי שינויים בדרכי הקריאה. :עבודתם השקודה של חכמי האחרונים – מאו"ת ומ"ש ועד רש"ד ורוו"ה – עצרה בסופו של דבר גם את התהליך הזה. נקבעו נוסחות של ניקוד, כדרך שנקבע בשעתו נוסח הכתיב. נוסחות אלה אינן זהות בכל מקום עם הנוסח המקורי של המסורה. מהן לומד הקורא את תורת הקריאה. :'''וכך נתהפך עתה היחס שבין מקרא למסורת. לשעבר היו המלים ההגויות בחזקת נתון קבוע; על פיהן ניקד הנקדן, והמסרן קבע להן את כתיב המסורה; אלא שכתיב זה עדין לא פשט בכל ישראל. עתה כבר נתהפכה הקערה על פיה. כתיב המסורה הוא בחזקת נתון קבוע, והוא פשט בכל ישראל; לכתיב זה מוסיף הנקדן את הניקוד על פי מסורת הניקוד שנקבעה לאחרונה; והתיבות המנוקדות הופכות בפי הקורא למלים הגויות. אך הללו אינן זהות בכל מקום עם מסורת הקריאה המקורית.''' :זו משמעות התופעות, שעמדנו עליהן כאן. ויש לכך לא רק חשיבות עיונית, – אלא גם תוצאה מעשית. שכן בדורנו נעשים ניסיונות שונים להחזיר למקרא את נוסח המסורה – על יסוד כתבי היד שנתגלו לאחרונה; זאת מתוך הנחה, שנוסח המקרא התפתח ונשתנה מאז תקופת המסורה. אולם בעניין זה יש להסיק שתי מסקנות מן הדברים שנתבארו כאן. :בנוסח הניקוד חלו באמת שינויים מסוימים; הללו טעונים הגהה – אם מבקשים לחזור אל הנוסח המקורי על פי המסורה. אולם שינויים אלה הם מועטים יחסית... :גם בנוסח הכתיב חלו שינויים – בהשוואה אל כתבי היד. אך הללו אינם טעונים הגהה, אם מבקשים לחזור אל הנוסח על פי המסורה. שכן הנוסח המקובל בישראל – נוסח רמ"ה-או"ת ובייחוד נוסח יהודי תימן – הוא הוא הנוסח המקורי על פי המסורה. כל חזרה אל נוסח אחד מכתבי היד יש בה משום נסיגה, המתעלמת מן ההישגים שהושגו על ידי חכמי ישראל. דבר אין לה ולהחזרת כתיב המסורה לקדמתו. נראה אם כן ש'''מסורת הקריאה''' של בעלי המסורה הטברנים, המתועדת במערכות הניקוד והטעמים שבכתר ובכתבי־היד הקרובים לו, הייתה ידועה וקבועה להם כבר מראש, עוד לפני שרשמו את סימני הניקוד והטעמים. בעלי המסורה לא ניקדו והטעימו על פי טופס מקרא שלפניהם, אלא על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה על פיהם. הנקדנים היו בקיאים בהגיית המלים ובנגינתן, ועל פיהן ניקדו והטעימו את התיבות שלפניהם. משום כך אין כמעט מחלוקות משמעותיות וקשות להכרעה ביניהם ביחס לטעמים ולעיקרי הניקוד.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ’ 67. קביעה זאת מתבררת לא רק מתוך האחידות הכללית השוררת בין כתבי היד בנוגע לניקוד ולטעמים, אלא אף מהסוגים המסוימים של הטעויות בכתבי־היד הפחות מדויקים. ממצאיו של ברויאר מראים שהסטיות בהטעמתם של כתי"ל וכתי"ש כמעט ולא קיימות בתורה, לעומת כתי"ב וכתי"ש1, שבהם הן יחסית מרובות: "ב'''ב''' מרובים המקרים שבהם הנקדן החליף בהם טעמיהם של פסוקים דומים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות ב'''ש1'''. כנגד זה ב'''ש1''' יש מקרים לא מועטים, שהנקדן נמשך בהם אחרי שיגרת נגינת הטעמים – או צירף טעמים בניגוד לכללי היסוד של סמיכות הטעמים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות מאוד ב'''ב'''" (ברויאר, שם). נראים הדברים אם כן שגם דיוקם הרבה של כתי"ל וכתי"ש בתחום הנגינה מצד אחד, וגם סוג הסטיות בטעמים בכתי"ב ובכתי"ש1 מצד שני, מעידים כאחד שנקדני כתבי־היד ניקדו על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה בפיהם. אותו דבר מתברר היטב גם בתחום של הניקוד, שבו ארבעת כתבי־היד '''ל, ב, ש, ש1''' אחידים כמעט בכל מקום (ראו בסיכום שם, עמ' 45).}} לכן מהדורת מקרא המבוססת על הכתר וכתבי־היד הקרובים לו תהיה נציגה נאמנה למסורת הקוראים הטברנית, בכללה ופרטיה. ==מסורת הקוראים בתורה: כתי"ל כבסיס לניקוד ולטעמים== בספרו '''כתר ארם צובה: ניקודו וטעמיו''' השווה פרופ’ ישראל ייבין את הניקוד והטעמים שבכתר אל כתבי־היד הקרובים לו והרחוקים ממנו (ואף למנהגי הדפוסים). בסוף ספרו סיכם: :מכל זה מסתבר, שיש להעדיף את '''ל''' מכל כתבי־היד האחרים הקרובים ל'''א''', הן במקום ש'''א''' חסר, הן במקום שרצויה עדות מסייעת, הן להשוואת שיטתו לשיטת '''א'''.{{הערה|ייבין, נו.3 עמ' 358.}} גם הרב ברויאר, בעקבות ייבין, הגיע לאותה מסקנה בממצאיו, דהיינו שלהעתיק את הניקוד והטעמים מתוך כתי"ל זה כמעט כמו להעתיק את הניקוד והטעמים מתוך הכתר עצמו. ואף מהדירי '''מקראות גדולות הכתר''' אימצו את מסקנותיהם הקודמות של ייבין וברויאר, ובחרו בכתי"ל בתור הכלי הראשון במעלה לשחזור נוסח הניקוד והטעמים בכתר בחלקיו החסרים: "...כ"י '''ל''', שנוסח הניקוד והטעמים שלו במקרא כולו הוא הקרוב ביותר לנוסח ה'כתר' מכל כתבי היד הידועים לנו".{{הערה|עמ' 69*.}} ואף העירו ש"בדיקותינו בקטגוריות שונות של ניקוד וטעמים בעשרות כתבי יד של ימי הביניים חוזרות ומאשרות מסקנה זו."{{הערה|הערה 227 (עמ' 97*). אמנם חובה לציין כאן שמסקנה זו תקפה לגבי מערכת הניקוד והטעמים בכתי"ל באופן כללי, אבל לא לגבי שני פרטים ספציפיים שיוצאים מן הכלל, ולא הגיעו לידי קביעה עקבית וסופית בכתבי־היד הקרובים לכתר ואף לא בתוך הכתר עצמו: חטפים באותיות לא גרוניות (במערכת הניקוד) ונוסח הגעיות (במערכת הטעמים). למדיניות במהדורתנו לגבי חטפים באותיות לא גרוניות ראו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|בפרק השני של המבוא]], ולגבי נוסח הגעיות במהדורתנו ראו [[#סימון הגעיה (המתג)|להלן בפרק זה]].}} כתי"ל יהיה אם כן הבסיס העיקרי במהדורתנו לניקוד ולטעמים בתורה (ובשאר החלקים החסרים בכתר), ע"פ שיטת ייבין שכבר בוצעה למעשה במהדורות ברויאר{{הערה|ועל פיהן גם במהדורה הדיגיטלית של "מכון ממרא".}} וב'''מקראות גדולות הכתר'''. אמנם גם יש בכל זאת תופעות חריגות בניקוד ובטעמים שבכתי"ל שיש לתקן אותן על ידי מקורות נוספים או לעצב אותן לפי שיטת מהדורתנו, ואלה יפורטו בשני תתי-הסעיפים הבאים. ===הערכת הדיוק בנוסח הניקוד בכתי"ל=== לפי ייבין, שיטת הניקוד בכתי"ל דומה להפליא לניקוד שבכתר, ואולם רמת דיוקו פחות מושלמת: "'''ל''' נכתב בקפדנות והוא מדויק למדי, אך נופל קצת מבחינה זו מ'''אק'''. יש בו טעויות־סופר קצת יותר מאשר ב'''א'''... בניקוד הוא דומה ברוב ענייניו ל'''א''', אלא שמעטים בו חטפים באותיות לא־גרוניות וכן שונה דרכו בניקוד כתיב וקרי...".{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} על פי זה קבע שיש להעדיף את כתי"ל לשחזור הניקוד והטעמים שבכתר. ובכל זאת יש לעמוד על המיעוט הקטן של שינויים מובהקים בניקוד, שבהם שונה שונה כתי"ל מהכתר ושאר כתבי־היד הקרובים לו, וכן על טעויות הסופר בו שהם "קצת יותר מאשר ב'''א'''". '''שינויים מובהקים בניקוד:''' מתוך מאות האלפים של סימני הניקוד בתורה,{{הערה|לפי נתוני [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#CharacterTypes הסטטיסטיקה במהדורת וסטמינסטר] יש 257,838 סימני ניקוד בתורה, ו-1,000,912 בכל התנ"ך. כשמדובר בכמות כזאת, מתברר שהדוגמאות של השינויים המובהקים שנביא כאן, ואפילו כמה מאות של טעויות סופר, אינן גורעות כלל מהתיאור של כתי"ל ככתב־יד מדויק מאוד. ובכל זאת רמת דיוקו אינה מגיעה לדיוק הכמעט מושלם שבכתר ארם צובה.}} בכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר יש הבדלים מובהקים, המבטאים עדות לקריאה שונה, במקומות אחדים בלבד בתורה. ובכמעט כל מקום (חוץ מאחד), שונה גרסתו של כתב־יד חריג אחד מחבריו. ברויאר הביא את הדוגמאות הבאות:{{הערה|א.1-3 (עמ' 35). במשך עבודת ההגהה על התורה מצאנו מעט דוגמאות נוספים, וציינו אותן בתיעוד הנוסח. במשך הזמן כשנעבור על התיעוד, נוסיף אותן לרשימה זו.}} *בשני מקומות ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]; [[דברים לא/טעמים#לא כא|דברים לא,כא]]) יש מחלוקת בין כתבי־היד לגבי קמץ ופתח, ושתיהן תלויות במחלוקת בן־אשר ובן־נפתלי. במקרה הראשון ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]) מביא כתי"ל את נוסח בן־אשר בדומה לרוב כתבי־היד (מלבד ש). במקרה השני ([[דברים לא/טעמים#לא נ|דברים לא,כא]]) תומכים שני כתבי־היד (ל, ש1) בנוסח בן־נפתלי, ושני כתבי־יד (א, ש) בנוסח בן־אשר. בשני המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *יש בכתי"ל ניקוד חריג, באופן מודע וכנראה לפי מסורת הגייה מיוחדת (ולא טעות סופר), בעוד שלוש תיבות בתורה, בניגוד לשאר כתבי־היד: [[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]]; [[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]]; [[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]]. בשלושת המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *בנוסף לכך ציין ברויאר מספר תופעות לגבי דגשים בכתי"ל ו/או בכתי"ש, שנראה שיש בהן עניין של נטייה או שיטה.{{הערה|שם, א.4-9 (עמ' 35-37).}} הערנו עליהן במקומן בתיעוד הנוסח, וראוי להזכיר אחת מהן: סימון כפול של קובוץ ושורוק בתיבה שיש בה א' נחה (הרֻאוּבני/לרֻאוּבני/ולרֻאוּבני). תופעה זאת נמצאת בחמש מקומות בכתי"ל בתורה ובספר יהושע ([[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]]; [[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]]; [[דברים ג/טעמים#ג טו|ג,טו]]; [[דברים ד/טעמים#ד מג|ד,מג]]; [[יהושע יב/טעמים#יב ו|יהושע יב,ו]]), ולכן ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר, אבל גם אין בה שיטה גמורה כי במקומות אחרים (כגון [[במדבר לד/טעמים#לד יד|במדבר לד,יד]]) הניקוד כמקובל בשורוק בלבד (הראוּבני). '''ניקוד חריג וטעויות סופר:''' חוץ מעניינים של נטייה או של שיטה, שיש בהם ביטוי של מסורת הגייה מובהקת או של מנהג סופרים מודע, יש גם דוגמאות רבות של ניקוד חריג בכתי"ל שמקורן בטעות סופר גרידא, או שיש בהן כנראה שריד של ניקוד לפי מסורת הגייה שונה (שלא השתרשה לגמרי תוך כדי מלאכת ההגהה בכתב־היד). לפי ייבין, רמת דיוקו הכללית של כתי"ל "נופלת קצת" מזו של כתר ארם צובה, למרות הדמיון המובהק ביניהם בשיטת הניקוד. אבל נראה שהיא נופלת יותר מ"קצת", למרות שעדיין מדובר על כתב־יד מדויק מאוד. שהרי בכתי"ל יש מאות רבות של טעויות, למרות שהוא עדיין מדויק מאוד; ואילו כתר ארם צובה מהווה יצירה כמעט־מושלמת. *פתח וסגול (שריד של מסורת ההגייה הבבלית) *דוגמאות רבות של השמטת דגשים (גם כאן טען דותן שמדובר על שריד של מסורת ההגייה הבבלית) ולפעמים הוספתם, וכך גם לגבי מפיק.{{הערה|במיוחד יש לציין את התופעה של דגש בלתי-צפוי באותיות גרוניות, כגון וְנָהָרּ֙ ([[בראשית א/טעמים#א י|בראשית א,י]]), רַּבִּֽים ([[קהלת ז/טעמים#ז כט|קהלת ז,כט]]), הַהּֽוּא ([[קהלת ט/טעמים#ט טו|קהלת ט,טו]]), רַּבָּ֣תִי ([[איכה א/טעמים#א א|איכה א,א]]).}} *השמטתן של נקודות חטף או הוספתן (לעתים). *טעויות סופר מובהקות אחרות (רבות). בדוגמאות מהסוג הזה בדרך כלל הוספנו סימן קריאה (!) בתיעוד הנוסח לאחר שהבאנו את נוסח כתי"ל. לעומת זאת אין סימן קריאה בסוגים טיפוסיים של ניקוד חריג בכתי"ל (כגון השמטת דגש). רשימות שונות של חריגות הניקוד בכתי"ל חוברו במשך הזמן על ידי דותן,{{הערה|במהדורת "עדי" וב-BHL.}} ברויאר,{{הערה|במבואות לכרכי "דעת מקרא" ובנספחים לשלושת מהדורותיו.}} וברשימת ההערות שבתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].{{הערה|אפשר למצוא תיעוד חלקי נוסף באפרט שינויי הנוסחאות במהדורות BHS ועוד יותר ב-BHQ.}} רשימות אלו משלימות אחת את השנייה,{{הערה|חובה להדגיש שאוסף הנתונים המלא והמדויק ביותר נמצא דווקא ברשימותיו של ברויאר, וכל השאר בעצם משלימים אותו. אמנם גם ברשימותיו של ברויאר חסרות דוגמאות שנעלמו מעינו הבוחנת.}} ואיסוף של הנתונים מכולן ביחד מראה באופן ברור שכתי"ל מייצג שיטת ניקוד מובהקת וברורה, אבל הביצוע שלה למעשה אינו מושלם כלל. מבט קל על ההערות במבחר פרקים מתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר] מראה שיש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב הפרקים בתנ"ך, ובפרקים רבים יש כמה.{{הערה|כדי לתאר את גודל התופעה אפשר להסתמך בגסות על [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#Chapters הנתונים הסטטיסטיים] של מהדורת וסטמינסר: בתורה יש בה 262 הערות מיוחדות, ורובן מציינות ניקוד חריג בכתי"ל. בתנ"ך כולו יש 1078 הערות מהסוג הזה. ויש לקחת בחשבון שבמהדורת וסטמינסטר דיווחו רק על חלק מהדוגמאות.}} כמעט בכל המקומות מדובר על ניקוד חריג בכתי"ל בלבד מול שאר כל חבריו, ולכן אין כל בעיה לזהות בכתי"ל את הטעות המובהקת, או את השריד שנשאר בו מתוך מסורת הגייה אחרת. וכך אפשר לקבוע את הנוסח לפי שאר כתבי־היד (ואף להתחשב לעת הצורך בניקוד שבדפוסים המאוחרים שהוא פחות מדויק מכתבי־היד רק במעט),{{הערה|על מידת הדיוק בניקוד המקובל שבדפוסים, ראו ברויאר, א.10-16 (עמ' 37-42). על השיבושים שנגרמו בנוסח המקובל על ידי המדקדקים מתוך שימוש מוטעה במסורה, ראו שם א.18-21 (עמ' 42-45).}} וכך להגיע אל שחזור מהימן לניקוד שהיה בכתר ארם צובה. במהדורתנו תיעדנו ניקוד חריג בכתי"ל במאות מקומות בעקבות הרשימות הקיימות. בדקנו את הנתונים מחדש בכל מקום על ידי עיון בצילום כתב־היד, ולפעמים הגענו למסקנה שונה. ואף הוספנו על הנתונים הקיימים ברשימות דוגמאות חדשות אחדות. כל הנתונים לגבי ניקוד חריג בכתי"ל מובאים במלואם בתוך תיעוד הנוסח. '''הנוסח המקובל בדפוסים:''' הנוסח המוכר בדפוסים הרבים של התנ"ך (עד דפוס קורן ועד בכלל) מבוסס בעיקר על מקראות גדולות דפוס ונציה, ובנוסף על התיקונים שנעשו בנוסח זה בחיבורים "אור תורה" ו"מנחת שי" וגם על ידי מדקדקים מאוחרים יותר. נוסח זה משקף היטב את נוסח המסורה ברוב המכריע של התורה, אמנם יש בו כמה עשרות הבדלים משמעותיים מהנוסח המשותף של כתבי־היד הטברנים. רובם הגדול הם עניינים של פתח וקמץ או של צירה וסגול.{{הערה|לרשימה מלאה והסברים מפורטים לסיבת השינויים, ראו ברויאר, א.10-21 (עמ' 37-45).}} בגלל שהתורה נקראת בציבור במחזור שנתי, וכל שינוי קטן מהנוסח המקובל בולט למי שמכיר היטב את הקריאה, לכן ציינו את השינויים בניקוד המקובל בתוך תיעוד הנוסח.{{הערה|בתוך הערות הנוסח ציינו את הנוסח המקובל בכינוי "דפוסים".}} ===הערכת הדיוק בנוסח הטעמים בכתי"ל=== קפדנותו ודיוקו של כתי"ל באים לידי ביטוי מובהק בתחום הטעמים עוד יותר מאשר בתחום הניקוד. לגבי הניקוד, כאמור, יש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב פרקי התנ"ך ולעתים קרובות אף יותר, ואילו בתחום הטעמים איננו מוצאים טעויות או הטעמה חריגה בפרקים רבים. ורוב הטעויות בטעמים (המעטות ממילא) הן בסימון מקום הטעם או בטעם חסר, כך שניתן לזהות אותן בקלות ולתקנן לפי שיטת הכתר וכתבי־היד הקרובים לו. כך תיאר ייבין את מערכת הטעמים בכתי"ל:{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} :בטעמי כ"א הספרים דומה הוא ל'''א''' כמעט בכל, הן בהטעמה בכללותה הן בפרטי כלליה. שינויים מ'''א''' בהטעמה בכללותה נדירים מאוד. מצאתי, למשל: ואמרת֣י אליכ֔ם ('''ל''' [[שמואל ב יג/טעמים#יג כח|שמ"ב יג,כח]]; '''אקש1''' בקדמא ואזלא). :הטעמת המשרתים בטעמי אמ"ת כמעט תמיד כב'''א''' וכנמסר בשם ב"א בחילופים. לפעמים מצויים תיקונים בהטעמת המשרתים, בייחוד מנוסח ב"נ לנוסח ב"א, כגון במשרתי הפזר (נ.6) ועוד. :המרכא מסומן ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א'''; משום כך נסיגת טעם לראש תיבה או הטעמת שני משרתים, שהראשון בהם מרכא, בתיבה אחת – מסומנת ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א''', ולעתים קרובות הברה שבה מרכא ברור ב'''א''', הסימן שבה ב'''ל''' נראה כגעיה ברורה. לפעמים נמחקה ב'''ל''' געיה ונכתב מרכא – מה שמסייע בזיהוי הטעמים. הקפה מן הסוג המתואר מא.6 אינה מצויה ב'''ל''' יותר משב'''א'''.{{הערה|הכוונה לנסיגת טעם לראש תיבה בטעמי אמ"ת, כאשר בחלק מהמקרים מוקפת התיבה לתיבה שאחריה.}} דיוקם של כל כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בראשם – כל כך גדול, עד שבכל החריגות המעטות ממילא יש רק כתב־יד אחד חריג השונה מכל שאר חבריו (וכמעט תמיד שונה גם מהנוסח המקובל בדפוסים). ברויאר מצא רק יוצא מן הכלל אחד בכל התורה, שבו יש מחלוקת בין שני כתבי־יד לשנים אחרים: *במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ח/טעמים#ח יח|(ח,יח)]]: [וָאֶקַּ֖ח אֶת־הַלְוִיִּ֑ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃] (ל, ב). גם בבדיקה שלנו של כתי"ל והקלדת וסטמינסטר מול כתבי־יד ומהדורות אחרות, לא מצאנו דוגמה נוספת לכך. ברויאר גם מצא שלושה מקומות בלבד בכל התורה של חריגות בעלות משמעות בכתי"ל, כאשר הוא ניצב לבדו מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר: #בראשית, וירא [[בראשית כ/טעמים#כ ז|(כ,ז)]]: [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֔יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃] (ל). הטעמת כתי"ל אפשרית, אבל גם ייתכן שמדובר על החלפת זקף קטן ברביע (נקודה אחת במקום שתיים). חשוב לציין שההבדל הכי נפוץ והמשמעותי ביותר בין חריגות ההטעמה המעטות בכתי"ל בתנ"ך, ובתוך מסורת כתבי־היד בכלל (שהיא בדרך כלל אחידה), הוא דווקא השינוי בין נקודה אחת לשתיים, לרביע או לזקף קטן (ראו לדוגמה בהערת הנוסח על [[יהושע א/טעמים#א ז|יהושע א,ז]]). #בראשית, ויגש [[בראשית מד/טעמים#מד כ|(מד,כ)]]: וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃]* (ב, ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃] (ל). הטעמה זו מוזרה, ונראה שיש כאן טעות בכתי"ל בהשפעת הטעמים בפסוק אחר הדומה לו [[בראשית מב/טעמים#מב לח|(מב,לח)]]. #דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים|(כח,נט)]]: [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וׇחֳלָיִ֖ם רָעִ֥ים וְנֶאֱמָנִֽים׃]* (א, ש, ש1) / [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וָחֳלָיִ֥ם רָעִ֖ים וְנֶאֱמָנִֽים׃] (ל ובדפוסים). מכיוון שהמסורת המשתקפת בדפוסים תומכת בגירסת כתי"ל, ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר אלא על שיטה תחבירית אחרת. בנוסף לשלוש הדוגמאות הללו מצאנו עוד אחדות במשך ההגהה של כתי"ל בתורה ובשאר המקומות בתנ"ך החסרים בכתר, וכולם מצויינים במקומם בתיעוד הנוסח. בכוונתנו להוסיף אותם לרשימה זו תוך כדי בדיקה מחדש של תבניות הנוסח. '''כתי"ש:''' ברויאר מצא שגם כתי"ש מדוייק להפליא בנוסח הטעמים בתורה, כמו כתי"ל או אף יותר, וגם בו אין כמעט חריגות בכלל מול המסורת המשותפת הבאה לידי ביטוי בשאר כתבי־היד. במקום אחד בלבד יש טעות סופר ברורה:{{הערה|1=ראו ברויאר, כתר, ב.3 (עמ' 46). ברויאר כתב שם שיש עוד חריג אחד בכתי"ש בפרשת בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(שמות יד,יג)]], ולפי מה שכתב כתי"ש=הִֽתְיַצְּב֔וּ בשתי נקודות לזקף קטן (במקום נקודה אחת לרביע בשאר כתבי־היד ובדפוסים). אבל מעיון בצילום כתי"ש ברור לגמרי שיש רק נקודה אחת לרביע. וגם ברויאר עצמו לא ציין את השינוי המשמעותי הזה ברשימתו בדעת מקרא (כרך שמות).}} *במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א כח|(א,כח)]]: [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה]* (ל, ש1 ובדפוסים) / [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙] (ש) '''הסכמת כתי"ל וכתי"ש:''' דוגמה יחידה זו יוצאת מן הכלל, והיא מוכיחה את הכלל: נוסח כתי"ל וכתי"ש מדוייקים להפליא לגבי נוסח הטעמים בתורה, וכמעט שאין ביניהם שום הבדלים בעלי משמעות בכל התורה כולה. לכן ניתן לקבוע את נוסח הטעמים בתורה בביטחון מלא ע"פ הסכמת שניהם. כמו שכבר הסברנו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|בפרק השני של המבוא]], רכיבים מסויימים בשיטת הטעמים בכתי"ל שונים מנוסח הכתר ו/או ממדיניות העיצוב במהדורתנו; לא מדובר על ספק לגבי עצם קביעת הנוסח אלא על שיטות ידועות מראש. כל שינוי מנוסח כתי"ל בגלל הרכיבים האלה יקבל תיעוד מלא בדפי העריכה של המהדורה. ביניהם: *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]] (מקומה של המתיגה או עצם קיומה של המתיגה) *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#עקביות במקפים|מקף בתיבת משרת]] *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#ב. טעם כפול בהברה המוטעמת|פשטא מלעיל וטעם כפול בהברה המוטעמת]] ==מסורת הקוראים בתורה: עשרת הדברות== ===הטעם התחתון והטעם העליון=== [[File:Aleppo Codex, The Ten Commandments in Deuteronomy.tif|thumb|left||250px|צילום של שני עמודים מפרשת "ואתחנן", כולל עשרת הדברות, מהחלק החסר בכתר ארם צובה. בצילום אפשר לראות את הפסוקים החל מ"גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ" ([[דברים ד לח]]) ועד "אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַאֲשֶׁ֥[ר]" ([[דברים ו ג]]).]] בעשרת הדברות שבספר שמות ([[פרשת יתרו/טעמים|פרשת יתרו]]) ובספר דברים ([[פרשת ואתחנן/טעמים|פרשת ואתחנן]]) אנחנו מוצאים שתי מערכות טעמים הכתובות ביחד בתוך רצף הפסוקים. כך מופיע בכתבי־היד בכל התקופות מאז בעלי המסורה, וכך היה מקובל גם בדפוסים עד הדור האחרון. את שתי המערכות כבר נהוג לכנות בשמות "הטעם התחתון" ו"הטעם העליון": *'''הטעם התחתון''' מבוסס על חלוקה של עשרת הדברות לפי מתכונת של פסוקים באורך רגיל, ובו יש לפעמים כמה פסוקים בתוך דיבר אחד ארוך, או לחלופין כמה דברות קצרים בתוך פסוק אחד. גם הטעמתם של הפסוקים היא בהתאם למתכונת זו של פסוקים באורך רגיל. בטעם התחתון שבכתבי־היד יש סה"כ 12 פסוקים. *'''הטעם העליון''' מבוסס על חלוקה לעשרה דברות, כאשר כל דיבר הוא "פסוק" אחד בדיוק, ולכן אנחנו מוצאים שבטעם העליון בכתבי־היד יש עשרה פסוקים בדיוק כמספר הדברות. אמנם חלק מה"פסוקים" האלה ארוכים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הארוכים), וחלק מהם קצרים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הקצרים). ואף הטעמתם של ה"פסוקים" החריגים היא בהתאם לאורכם החריג. בהטעמה הכפולה שבכתבי־היד יש ניסיון כללי להקפיד על כך שאם וכאשר יש שני טעמים שונים הבאים זה אחר זה באות אחת (אחד לטעם התחתון ואחד לטעם העליון), שהטעם התחתון יהיה כתוב ראשון והטעם העליון אחריו.{{הערה|בכתי"ש מכונה הטעם התחתון "טעמא קדמא", ובו יש ציון מיוחד ועקבי בהערות המסורה הקטנה ל"טעמא קדמא" בראש כל פסוק בחמשת הדיברות הראשונים (כי רק בהם יש יותר מפסוק אחד בתוך "דיבר" אחד ולא בחמשת האחרונים), הן בשמות והן בדברים. ראו ברויאר, כתר, ב.10 (עמ' 59).}} הכלל הזה ברור ומובהק למרות מעידות אחדות של כתב־יד אחד מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר.{{הערה|אותן מעידות מתועדות בדפי העריכה של הפרקים הרלוונטיים ([[שמות כ/טעמים|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים|דברים ה']]). להצגה בהירה של הנתונים המלאים והסקת המסקנה מהם, ראו ברויאר, כתר, ב.18 (עמ' 58-59).}} הטעם הראשון שהוא "הטעם התחתון", המחלק כאמור את המקרא לפי מתכונת של פסוקים רגילים אף בעשרת הדברות, משקף את מסורת קריאתם בהטעמה של חכמי המקרא בטבריה. ואילו הטעם השני שהוא "הטעם העליון", משקף את מסורת הקריאה הבבלית, המגדירה את עשרת הדברות לפי '''המסורת המדרשית שהייתה בידם'''. על דרשתו של רבי שמלאי המובאת בגמרא {{מקור|מכות כד א|מכות כ"ד ע"א}} נאמר בתלמוד הבבלי: :'''"אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום.''' לפי מסורת זו יוצא שהדיבר הראשון מתחיל ב"אנכי" ואילו הדיבר השני מתחיל ב"לא יהיה לך", ואכן כך הוא בטעם העליון שבכתבי־היד. ולכן '''הדיבר הראשון''' בטעם העליון (שאינו "פסוק" במתכונת הרגילה) הוא באמירה הישירה והחיובית: "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃". ואילו '''הדיבר השני''' כולל את כל האמירות של "לאו" ביחד: "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י, לֹ֣א תַֽעֲשֶׂה־לְךָ֣ פֶ֣סֶל ׀ וְכׇל־תְּמוּנָ֡ה... לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֣ה לָהֶם֮ וְלֹ֣א תָעׇבְדֵם֒...לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃". ברור שגם דיבר ארוך זה אינו "פסוק" אחד לפי המתכונת הרגילה. יש לשים לב שמסורת זו לחלוקתם של שני הדברות הראשונים לא הייתה נחלתם של חכמי בבל בלבד, כי היא עולה באופן ברור גם מהתרגום הירושלמי המדרשי ("יונתן"), המגדיר במפורש את גבולותיהם של שני הדברות הראשונים: "אנכי ה' אלהיך" הוא "דבירא קדמאה", ואילו "לא תעשה לך" הוא "דבירא תנינא".{{הערה|גם בחלוקת הפסוקים המשתקפת בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, נקראים עשרת הדברות כך: מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון דווקא.}} מסורת זו של קריאה הייתה קיימת אם כן לא רק בבבל אלא גם גם בארץ ישראל. לכן בכתיבת "הטעם העליון", נתנו חכמי המסורה ביטוי למסורת שהייתה גם במקומם אע"פ שלא זו הייתה מסורת הקריאה וההטעמה המקובלת בידיהם. בניגוד לחלוקה זו, בטעם התחתון הפסוק הראשון הוא כך: "אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃", כאשר שני חלקי הפסוק הם בדרך הניגוד במישור של הנאמנות האישית כלפי ה'. ואילו שאר העניין מבטא את האיסורים המעשיים ואת האזהרות הנובעים מתוך אותה נאמנות (והם מהווים שלושה פסוקים נוספים במתכונת הרגילה). חלוקה זו של הפסוקים קרובה יותר לפשוטו של מקרא. חכמי המקרא הטברנים שילבו, אם כן, את מסורת הקריאה המקומית שלהם ביחד עם מסורת קריאה נוספת, כל אחת לפי הטעמתה, וכך נוצרה על ידם מערכת ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. שילוב מיוחד זה מתבטא גם ברשימות סכומי הפסוקים בכתבי־היד הטברנים: סכומי הפסוקים לפרשות השבוע בספרים שמות ודברים הם לפי הטעם העליון ומסורת הקריאה הבבלית (החלוקה לפרשות השבוע היא כידוע מנהג בבלי במקורה). ואילו סכומי הפסוקים לספרים שמות ודברים בשלמותם הם לפי הטעם התחתון ומסורת הקריאה של ארץ ישראל.{{הערה|לכן סכום הפסוקים הכולל בספרים שמות ודברים קטן (בשני פסוקים) מאשר הסכום הכולל של הפסוקים בפרשות השבוע. ראו ברויאר, כתר, ב.20 (עמ' 60).}} ===השיבוש שחל בדפוסים=== בדפוסים המוכרים עד לדור האחרון, האמירה "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃", שהוא ה'''דיבר''' הראשון בטעם ה'''עליון''' שבכתבי־היד, הפך להיות ה'''פסוק''' הראשון בטעם התחתון, וכן האמירה "לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃" מהווה פסוק '''שני''' בטעם התחתון. ואילו בטעם העליון כל הפרשה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ" ועד "לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃") נקראת כפסוק '''אחד''' ולא שניים! יוצא אם כן שבטעם התחתון שבדפוסים יש סה"כ '''13''' פסוקים ולא רק '''12''' (בגלל חלוקת הפסוק "אנכי... על פני" לשניים). ואילו בטעם העליון שבדפוסים יש רק '''9''' "פסוקים" לעשרת הדברות! הרב מרדכי ברויאר כבר דן באריכות ובאופן משכנע בהשתלשלות הנוסחים בעשרת הדברות מכתבי־היד ועד לדפוסים האחרונים. פרטי ההסבר שלו אינם מענייננו כאן, והרוצה לדעתם יראה בספרו.{{הערה|ראו ברויאר, כתר, ב.15-22 (עמ' 56-66).}} כדאי להזכיר רק את '''משמעות''' הדברים בטעם העליון שבדפוסים לפי הצעתו: קריאת הפרשה הראשונה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ..." עד "...וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃"), כאילו שהיא מהווה "פסוק" או "דיבר" אחד, באה ללמדנו שהדברות שנאמרו "מפי הגבורה" נחשבים ל"דיבור אחד".{{הערה|ראו שם עמ' 63 הערה 1 פסוק על דברי החזקוני.}} ===עשרת הדברות במהדורתנו=== '''נספחים של טבלאות להשוואה:''' במהדורתנו הבאנו ברצף הפסוקים את שתי מערכות הטעמים המשולבות ביחד, כנהוג בכתבי־היד ובדפוסים מדורי דורות. אמנם בסוף כל הדפים השייכים לעשרת הדברות (דף הפרק, דף הפרשה, ודף הספר המלא) מופיע נספח מיוחד שיש בו הבחנה בהירה בין הטעם התחתון והטעם העליון ע"י הצגתם זה מול זה בתוך טבלה.{{הערה|מבחינה טכנית, הבסיס לטבלאות המופיעות בנספחים שבכל הדפים הרלוונטיים נמצא בדף '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים]]'''. בגליון הנתונים בגוגל-דוקס, שעליו מבוסס כל הטקסט של המקרא, הנספחים הללו נמצאים בשורה אחת נוספת לאחר הספרים שמות ודברים.}} באותם נספחים יש גם השוואה נוספת בין עשרת הדברות שבספר שמות לבין עשרת הדברות שבספר דברים, כלומר: טבלה אחת להשוואת הטעם התחתון בשני הספרים, וטבלה שנייה להשוואת הטעם העליון בשני הספרים. הקישור בין רצף הפסוקים (שבהם שתי המערכות משולבות ביחד) לבין הנספחים (שבהם מבחינים בין שתי המערכות בעזרת טבלה) מתבצע ע"י לחיצה על הסימן הזה: "'''↓↑'''" (שמופיע מיד בתחילת העשרת הדברות בתוך רצף הפסוקים). לחיצה זו מביאה את הקורא אל הטבלאות הבאות:{{הערה|כל הטבלאות מבוססות על המקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים|כאן]]'''.}} *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר שמות|עשרת הדברות בספר שמות]]''' *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר דברים|עשרת הדברות בספר דברים]]''' '''גירסת כתבי־היד מול הדפוסים:''' לגבי [[#השיבוש שחל בדפוסים|ההבדל בין נוסח כתבי־היד לנוסח הדפוסים]], הגירסה העיקרית במהדורתנו תהיה כמובן נוסח כתבי־היד. נוסח זה בלבד יופיע בתוך רצף הפסוקים (בהטעמה הכפולה). אמנם בנספחים, לאחר טבלאות השוואה המבוססות על נוסח כתבי־היד, יופיעו לתועלת הקורא גם טבלאות המבוססות על נוסח הדפוסים. תהיה שם אף השוואה ישירה בין נוסח כתבי־היד לבין נוסח הדפוסים כדי להבהיר את ההבדלים החשובים ביניהם. ===רשימת הדפים לעשרת הדברות=== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|טבלה לדפים של עשרת הדברות}} ===ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות=== יש מבוכה רבה בדפוסים של התנ"ך לגבי ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות. האם לציין מספר פסוק עבור כל פסוק בטעם התחתון? או בטעם העליון? או אולי עבור כל התחלה של פסוק חדש בשניהם כאחד? והמבוכה רבה עוד יותר בגלל [[#השיבוש שחל בדפוסים|השיבוש שחל בדפוסים]]: בכתבי־היד הטברנים יש רק 12 פסוקים בטעם התחתון, ואילו בדפוסים המקובלים יש 13. ברוב הדפוסים מדפיסים, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], מערכת טעמים כפולה בעשרת הדברות, כלומר הטעם התחתון והטעם העליון ביחד. אבל מספרי הפסוקים שבהם רשומים לפי הפסוקים של הטעם התחתון דווקא, וכך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''13''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות פרק כ',2-14; דברים פרק ה',6-18). כך מופיע גם בדפוס קורן, שבו הדפיסו בפנים ברצף הטקסט את הטעמים של הטעם התחתון בלבד, והמספרים שבו הם בהתאם לכך (שמות כ,ב-יד; דברים ה,ו-יח). יש גם דפוסים (כגון לטריס ו-BHS) שבהם נותנים מספר של פסוק חדש לאחר '''כל''' סימן של סוף פסוק, בין אם הוא שייך לטעם התחתון ובין אם הוא שייך לטעם העליון. כלומר: יש בהם מספר עצמאי ל"לא יהיה לך", וכן מספר עצמאי ל"לא תנאף" ו"לא תגנב" ו"לא תענה". כך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''16''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות כ,2-17; דברים ה,6-21). אבל בנוסח כתבי־היד יש, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], 12 פסוקים בלבד בטעם התחתון, כי המלים "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" הן סופו של הפסוק הראשון. לכן ברוב המהדורות החדשות יחסית כגון דותן וברויאר ומג"ה, המבוססות באופן ישיר על נוסח כתבי־היד הטברנים, יש מספרים ל-'''12''' פסוקים בלבד בעשרת הדברות (שמות כ,ב-יג; דברים ה,ו-יז). אמנם במקראות גדולות הכתר, שאף הוא מבוסס לגמרי על נוסח כתבי־היד, יש מספרים ל-13 פסוקים בעשרת הדברות (כי גם "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" מקבל בו מספר של פסוק). נראה שבמקראות גדולות הכתר ויתרו קצת על העקביות (מספר לכל פסוק בטעם התחתון בלבד) כדי לשמור על המספרים מהדפוסים הישנים וכך למנוע בלבול. המהדורות הדיגיטליות האחרות באינטרנט מבוססות אף הן על נוסח כתבי־היד. במהדורת ממון ממרא יש [http://mechon-mamre.org/c/ct/c0220.htm מספרים ל-12 פסוקים בעשרת הדברות], בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד ובעקבות מהדורת ברויאר. ואילו ב-WLC יש [http://tanach.us/Tanach.xml?Ex20:1-20:26 מספרים ל-16 פסוקים], כלומר מספר עצמאי לאחר כל סימן של סוף פסוק בכתבי־היד, בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד. מספרי הפסוקים במהודרתנו יהיו בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד, בדומה למהדורות דותן, ברויאר, וממכון ממרא. לכן בשני הפרקים שבהם נמצאים עשרת הדברות ([[שמות כ/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|דברים ה']]), המספרים יהיו שונים מדפוס קורן ומכל הדפוסים הישנים. ===פסוק מעשה ראובן=== [[קובץ:Damascus Codex (Torah) 1Genesis.djvu|thumb|פסוק מעשה ראובן בכתי"ש (ובו ציון ל"טעמא קדמא")|page=61]] חוץ מעשרת הדברות, יש עוד פסוק אחד במקרא שבו אנחנו מוצאים מערכת טעמים כפולה. מדובר על הפסוק של מעשה ראובן ב[[פרשת וישלח/טעמים|פרשת וישלח]] ([[בראשית לה כב|בראשית לה,כב]]):{{הערה|סעיף זה מבוסס על ברויאר, כתר, נספח ב: שתי ההטעמות של מעשה ראובן (עמ' 289-292).}} :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ {{נוסח|רְאוּבֵ{{שני טעמים באות אחת|֗|֔}}ן|=ש ומ"ש (רביע וזקף קטן)|ל=רְאוּבֵ{{שנין טעמים באות אחת|֔|֗}}ן (זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים)|ברויאר היה בספק אם הרביע קיים בכתי"ל, אבל מעיון בכתב־היד מתברר שכן (וכך קבע גם דותן).}} וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ{{שני טעמים באות אחת|֑|ֽ}}ל{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (א) לפי מערכת הטעמים הנכתבת שנייה בכתבי־היד, המסתיימת בסילוק (סוף פסוק), יחידה זו היא פסוק עצמאי, ואין לו קשר ישיר לפסוק הבא (שמופיע לאחר רווח של פרשה פתוחה): :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב אֶת־בִּלְהָ֖ה פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (ב) ואילו לפי מערכת הטעמים הנכתבת ראשונה בכתבי־היד, ומסתיימת באתנחתא, הפסוק של מעשה ראובן ממשיך אף לאחר הרווח של הפרשה הפתוחה: :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֗ן וַיִּשְׁכַּב֙ אֶת־בִּלְהָה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} השיטה האחרונה מחברת את שני הפסוקים מלפני הרווח של הפרשה ולאחריה בעקבות האמירה המדרשית שכל בני יעקב "שקולים כאחד", כולל ראובן ולמרות מעשהו ([[שבת נה ב|שבת נ"ה ע"ב]]): :אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" – מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו"? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. ברור שהשיטה הראשונה (א) היא זו שמחלקת את עניין לפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם התחתון" בעשרת הדברות. ואילו בשיטה השנייה (ב) יש הטעמה לפסוק אחד שכולל בתוכו שני פסוקים לפי המתכונת הרגילה, ובניגוד לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם העליון" בעשרת הדברות. אמנם יש ייחוד בהטעמה הכפולה בפסוק מעשה ראובן, כי בו ההטעמה המדרשית (ב) נכתבת '''ראשונה''' וההטעמה ה"רגילה" (א) נכתבת '''שנייה'''. וזה ההיפך מעשרת הדברות, שבהם "הטעם התחתון" נכתב ראשון ו"הטעם העליון" לאחריו. יש עדות נאמנה ומובהקת שהשיטה הראשונה (א) היא אכן המקבילה לטעם התחתון בעשרת הדברות, למרות שהיא כתובה אחרונה בפסוק מעשה ראובן. מדובר על הערת מסורה מיוחדת במסורה הקטנה בכתי"ש: :{{מ:טעמי המקרא|16}}"זה הפסוק יש לו שני טעמים טעמ' קדמ{{צבע גופן|אפור|' וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ ראו}}ב֔{{צבע גופן|אפור|ן}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}כַ֕{{צבע גופן|אפור|ב}} {{צבע גופן|אפור|את־בל}}הָ֖ה {{צבע גופן|אפור|פי}}לֶ֣{{צבע גופן|אפור|גש}} {{צבע גופן|אפור|א}}בִ֑{{צבע גופן|אפור|יו}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}מ֖{{צבע גופן|אפור|ע}} {{צבע גופן|אפור|ישר}}אֵֽל׃"{{מ:טעמי המקרא-סוף}} כלומר, המסורה בכתי"ש מקפידה לציין במפורש את הטעמים השייכים לשיטה הראשונה (א) בשם "טעמא קדמא". ובעשרת הדברות בכתי"ש היא עושה בדיוק אותו הדבר '''לטעם התחתון דווקא'''. הרי לנו עדות מפורשת ששתיהן שייכות לאותה מסורת של הטעמה (וגם ההגיון מורה כך), למרות ששתי השיטות כתובות בסדר הפוך בפסוק שלנו. לגבי עשרת הדברות [[#הטעם התחתון והטעם העליון|ראינו]] שסכומי הפסוקים '''לפרשות''' הם לפי קריאת הטעם העליון שהייתה נהוגה בבבל (10 פסוקים בעשרת הדברות), ואילו סכומי הפסוקים '''לספרים''' המלאים הם לפי קריאת הטעם התחתון שהייתה נהוגה בארץ ישראל (12 פסוקים בעשרת הדברות), כולל אצל בעלי המסורה הטברנים. אבל לגבי סכומי הפסוקים בפרשת וישלח ולספר בראשית כולו הסכומים זהים, כלומר אין בהם הפרש של פסוק אחד בגלל החיבור או אי-החיבור של פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו. אצל שניהם מדובר על שני פסוקים, ועובדה זו דורשת הסבר. הרב מרדכי ברויאר הציע שסכומי הפסוקים לפרשות ולספרים אכן מציגים את מנהגי הקריאה הקדומים של בבל וארץ ישראל, כאשר שניהם כאחד נהגו שלא לחבר את פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו, אלא לקרוא במתכונת של פסוקים רגילים בהתאם לפשוטו של מקרא (כלומר בשיטה המקבילה לטעם התחתון). "טעמא קדמא" הוא אם כן מנהג הקריאה מקדמת דנא. אבל נראה שבעלי המסורה הטברנים עצמם לא נהגו כמנהג ארץ ישראל הקדום, אלא דווקא נהגו לחבר את שני הפסוקים בקריאתם ולחבר אותם לפסוק אחד בהטעמה, באופן שמביע את כבודו של ראובן בהתאם למדרש ולתרגומי ארץ ישראל.{{הערה|'''בתרגום הירושלמי ("יונתן"):''' "והוה כד שרא ישראל בארעא ההוא, ואזל ראובן ובלבל ית מצעא דבלהה פלקתיה דאבוי, דהוה מסדרא כל קביל מצעא דלאה אמי, '''ואתחשיב עילוי כאלו שימש עמה'''. ושמע ישראל ובאיש ליה, ואמר: ווי דלמא נפק מיני פיסולא, היכמא דנפק מן אברהם ישמעאל, ומן אבא נפק עשו? מתיבא רוחא דקודשא, וכן אמר ליה: '''לא תדחל דכלהון צדיקין ולית בהון פיסולא, דמבתר דאתיליד בנימין הוו בני יעקב תריסר'''." הפרשנות המדרשית הזאת משתקפת לא רק בתרגומים הירושלמים אלא אף בחלוקת הפסוקים בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, שבהם לא רק עשרת הדברות נקראים מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון, אלא גם פסוק מעשה ראובן נקרא כך (אמנם כך הוא החלוקה של מקרא ותרגום בכתבי־היד, אבל בפועל לא מתרגמים כלל את מעשה ראובן בציבור אלא רק את המלים "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר" בלבד, בהתאם ל[[משנה מגילה ד י|דברי המשנה]] ש"מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם".).<br>דברי המדרש מסוכמים יפה בפירוש רש"י: '''ויהיו בני יעקב שנים עשר''' – מתחיל לעניין ראשון, משנולד בנימן נשלמה המיטה, ומעתה ראויין להימנות ומנאן. '''ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולם שוים, וכולן צדיקים, שלא חטא ראובן.'''}} ולכן הקדימו הנקדנים/מסרנים את טעמי "הטעם העליון" בפסוק מעשה ראובן, כי זה היה מנהג קריאתם בפועל, אבל הם גם שמרו על המנהג המשותף למנהג ארץ ישראל הקדום ולמנהג בבל (המשתקף כאמור בסכומי הפסוקים) וכתבו את "הטעם התחתון" לאחריו. לפי הרב מרדכי ברויאר, יוצא מזה שמנהג ארץ ישראל הקדום היה לקרוא את פסוק מעשה ראובן לפי מתכונת רגילה של פסוקים, בדומה לטעם התחתון בעשרת הדברות, וכך היה גם מנהג בבל לגבי פסוק מעשה ראובן. ואילו בעשרת הדברות לא היה להם מנהג משותף, כי בארץ ישראל קראו בטעם התחתון ובבבל קראו בטעם העליון. יוצא גם שמנהג הקריאה המשתקף בתרגומים של ארץ ישראל שייך תמיד לטעם העליון, כלומר שלפי התרגומים לא מחלקים את הפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, אלא מחלקים אותם לפסוקים ארוכים מאוד וקצרים מאוד בהתאם להבנה מדרשית. דבר זה נכון הן לגבי פסוק מעשה ראובן בבראשית, והן לגבי עשרת הדברות בשמות ובדברים. לפי זה מייצגים התרגומים של ארץ ישראל מסורת קריאה שונה מזו של בעלי המסורה הטברנים בעשרת הדברות: לפי התרגומים קוראים את עשרת הדברות בטעם העליון, ולפי בעלי המסורה קוראים אותם בטעם התחתון. אבל לגבי פסוק מעשה ראובן המנהג משותף: קוראים אותו בטעם העליון, הן לפי התרגומים והן לפי בעלי המסורה הטברנים. ואולי ייתכן שניתן להציע הסבר נוסף לזה של הרב ברויאר. אמנם נראה ברור לגמרי שבעשרת הדברות, הקדימו בעלי המסורה הטברנים בכוונה את הטעמים של מסורת הקריאה שלהם עצמם לטעמים של המסורת האחרת. אבל בפסוק מעשה ראובן מדובר על אותיות מעטות שנכתבים בהן שני טעמים זה אחר זה, כאשר הכי בולטת והחשובה ביותר היא האות אל"ף בתיבה "ישראל", שבה נכתבים אתנחתא וסילוק ביחד. טעם האתנחתא הזה עומד מיד לפני רווח של פרשה פתוחה כדי לחבר בין שני הפסוקים (למרות הרווח ובניגוד לפשוטו של מקרא), ושאר הטעמים המתאימיםם לו באים רק בעקבותיו. בניגוד לטעם העליון בעשרת הדברות, שבא כדי '''להבליט''' את כל אחד מהדברות וכך לפארו, ההטעמה המקבילה בפסוק מעשה ראובן קיימת אך ורק כדי '''להצניע''' את המעשה ע"י חיבורו לפסוק הבא. ואם כן אולי היה ראוי במקרה כזה להקדים את האתנחתא לסילוק, כי כך ניתן להדגיש דווקא את האתנחתא, ואת החיבור בין הפסוקים למרות הרווח, וכך להצניע את מעשה ראובן. כלומר: אולי גם במעשה ראובן ייצג הטעם התחתון את מסורת קריאתם של בעלי המסורה הטברנים, אבל מתוך כבוד לעצם העניין המובע במסורת האחרת הקדימו לכתוב אותה ראשונה (ולא בגלל שהיא הייתה מנהגם בפועל). הערות המסורה המפורטות בכתי"ש לגבי "טעמא קדמא" באות אם כן למנוע טעויות, ע"י ציון מדויק למנהגו של המסרן עצמו, כדי שהקורא לא יטעה בגלל '''הסדר''' של הטעמים בפסוק מעשה ראובן או בגלל '''המורכבות''' של ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. '''במהדורתנו:''' מכיוון שמדובר בסך הכל על פסוק אחד בלבד, ועוד שמערכת הטעמים הכפולה במעשה ראובן נובעת דווקא מהרצון להצניע את העניין, לכן לא נקדיש לו נספח מיוחד בדף עצמאי. במקום זה נסתפק בטבלה קצרה בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]'''.{{הערה|הטבלה המובאת בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]''' מועתקת מהמקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים#פסוק מעשה ראובן|כאן]]'''.}} הנוסח של ההטעמה הכפולה יישאר בתוך הרצף של הפרשה יחד עם הקישור הישיר בסימן המיוחד ('''"↓↑"'''). '''מספרי הפסוקים:''' כבר ראינו [[#ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות|לעיל]] שיש חוסר עקביות בין הדפוסים השונים לגבי ציון מספרי הפסוקים בשמות פרק כ' ובדברים פרק ה' בגלל ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. אך בעיה זו אינה קיימת לגבי מעשה ראובן, כי משום מה '''בכל''' הדפוסים מציינים את הכל (כולל "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר") במספר של פסוק אחד (דהיינו פרק ל"ה פסוק כ"ב). ולכן כך נעשה גם במהדורתנו. ==מסורת הקוראים בתורה: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 1 לרשימת הניקוד והטעמים}} שבכתב־היד, ומקומות נוספים הראויים לציון, לפי סדר ספרי התורה.{{הערה|לגבי נוסח הגעיות בתורה, ראו להלן [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#נוסח הגעיות במהדורתנו|"נוסח הגעיות במהדורתנו"]].}} {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 2 לרשימת הניקוד והטעמים}} לסוג אחד נפוץ יש רשימה עצמאית: [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|החטפים באותיות לא גרוניות בתורה]]. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 3 לרשימת הניקוד והטעמים}} ו. לרשימות דומות על ספרי הנביאים והכתובים, ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|פרק הרביעי]]''' וב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתר ארם צובה|פרק החמישי]]''' של המבוא למהדורה. ===ספר בראשית=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[בראשית ב/טעמים#ב ו|בראשית ב,ו]] (ל=אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה): "פני" מוקפת ובגעיה, במקום מרכא #[[בראשית ב/טעמים#ב יח|בראשית ב,יח]] (ל!=אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ): נקודה באות ה"א #[[בראשית ד/טעמים#ד יח|בראשית ד,יח]] (ל!=וּמְחִיּיָאֵ֗ל): מקום הקמץ #[[בראשית ה/טעמים#ה כט|בראשית ה,כט]] (ל*=זֶ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}ה): גרשיים ותלישא גדולה בראש התיבה כשיטת הכתר #[[בראשית ו/טעמים#ו טז|בראשית ו,טז]] (ל?!=תְּכַלֶ֣נָּה): חסר דגש באות למ"ד? #[[בראשית ז/טעמים#ז כג|בראשית ז,כג]] (ל!=וַיִשָּׁ֧אֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית ט/טעמים#ט כד|בראשית ט,כד]] (ל=אֲשֶׁר־עָֽשָׂה־ל֖וֹ): "עשה" בגעיה ומוקפת, במקום טעם מרכא #[[בראשית יד/טעמים#יד י|בראשית יד,י]] (ל!=הַשִׂדִּ֗ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית יד/טעמים#יד יז|בראשית יד,יז]] (ל!=אַחַרֵ֣י): חסרות נקודות החטף בחי"ת #[[בראשית טו/טעמים#טו ב|בראשית טו,ב]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶּר): מ"ם דגושה #[[בראשית טו/טעמים#טו י|בראשית טו,י]] (ל!=וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית יח/טעמים#יח יח|בראשית יח,יח]] (ל!=וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ): חסר מקף #[[בראשית יח/טעמים#יח כא|בראשית יח,כא]] (ל!=כַצַדִּ֖יק): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית כ/טעמים#כ ז|בראשית כ,ז]] (ל=מֵשִׁ֗יב): נקודה אחת לרביע, במקום שתי נקודות לזקף קטן #[[בראשית כב/טעמים#כב ג|בראשית כב,ג]] (ל?!=וַֽיַחֲבֹשׁ֙): חסר דגש באות יו"ד? #[[בראשית כב/טעמים#כב יב|בראשית כב,יב]] (ל!=מְא֑וּמָּה): אות מ"ם השניה דגושה #[[בראשית כג/טעמים#כג ט|בראשית כג,ט]] (ל=יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י): אין דגש באות למ"ד #[[בראשית כד/טעמים#כד לו|בראשית כד,לו]] (ל=וַיִּתֶּן־לּ֖וֹ): למ"ד דגושה #[[בראשית כד/טעמים#כד נג|בראשית כד,נג]] (ל!=וַיִתֵּ֖ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ה|בראשית כה,ה]] (ל!=וַיִתֵּ֧ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ו|בראשית כה,ו]] (ל!=בּנוֹ֙): חסר שווא באות בי"ת #[[בראשית כו/טעמים#כו א|בראשית כו,א]] (ל!=אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ): מ"ם דגושה #[[בראשית כו/טעמים#כו טז|בראשית כו,טז]] (ל?=כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ או כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ): מקף בתיבת משרת (במקום כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ מִמֶּ֖נּוּ) או ששתי התיבות "כי עצמת" מוקפות ובגעיות? #[[בראשית כז/טעמים#כז כט|בראשית כז,כט]] (ל=וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית ל/טעמים#ל יח|בראשית ל,יח]] (ל?!=יִשָׂשּכָֽר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? דגש באות שי"ן השניה? #[[בראשית ל/טעמים#ל יט|בראשית ל,יט]] (ל!=לְּיַעֲקֹֽב): למ"ד דגושה #[[בראשית ל/טעמים#ל לז|בראשית ל,לז]] (ל!=וְעֶרְמ֑וֹן): סגול במקום פתח באות עי"ן #[[בראשית לא/טעמים#לא נא|בראשית לא,נא]] (ל!=הַמַצֵּבָ֔ה): חסר דגש באות מ"ם #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=יִֽפְגָּֿשְׁךָ֞): דגש וסימן רפה באות גימ"ל, במקום גימ"ל רפה #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=וִשְׁאֵֽלְךָ֙): נקודה אחת של חיריק באות וי"ו #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל!=אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ): חסר סילוק באות למ"ד #[[בראשית לד/טעמים#לד יא|בראשית לד,יא]] (ל!=אֶל־אָבִ֣יה): חסר קמץ באות ה"א #[[בראשית לד/טעמים#לד כח|בראשית לד,כח]] (ל?!=וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם): ה"א מנוקדת? #[[בראשית לה/טעמים#לה כב|בראשית לה,כב]] (ל!=רְאוּבֵ֔֗ן): זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים #[[בראשית לו/טעמים#לו יג|בראשית לו,יג]] (ל!=אֵ֣לֶּ֣ה): טעם מרכא פעמיים באותיות אל"ף ולמ"ד #[[בראשית לח/טעמים#לח יא|בראשית לח,יא]] (ל!=בְנְ֔י): שתי נקודות של שווא באות נו"ן #[[בראשית לח/טעמים#לח טז|בראשית לח,טז]] (ל=מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=אֶתֶּן־לָּךְ֒): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח כו|בראשית לח,כו]] (ל!=לְדַעְתָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[בראשית לט/טעמים#לט יט|בראשית לט,יט]] (ל?!=עָ֥שָׂהּ): נקודת מפיק בה"א? #[[בראשית לט/טעמים#לט כג|בראשית לט,כג]] (ל!=בֵּית־הַסֹּהַ֗ר): מקום הטעם #[[בראשית מ/טעמים#מ ג|בראשית מ,ג]] (ל!=הַטַבָּחִ֖ים): חסר דגש באות טי"ת #[[בראשית מ/טעמים#מ יז|בראשית מ,יז]] (ל=הָֽעֶלְי֔וֹן): שתי נקודות לטעם זקף קטן, במקום נקודה אחת לרביע #[[בראשית מא/טעמים#מא ז|בראשית מא,ז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִ֔ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל!=הָשִׁבֳּלִ֣ים): קמץ באות ה"א וחסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל?=הַֽשִׁבֳּלִ֖ים): חסר דגש באות שי"ן? #[[בראשית מא/טעמים#מא כז|בראשית מא,כז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִים֙): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא מו|בראשית מא,מו]] (ל!=וַֽיַּעְבֹ֖ר): שווא במקום חטף באות עי"ן #[[בראשית מב/טעמים#מב ו|בראשית מב,ו]] (ל?=וַיִּשְׁתַּֽחֲוּוּ־ל֥וֹ): נקודה בוי"ו עיצורית? #[[בראשית מב/טעמים#מב לו|בראשית מב,לו]] (ל!=אֵינֶּ֙נּוּ֙): אות נו"ן הראשונה דגושה #[[בראשית מג/טעמים#מג ז|בראשית מג,ז]] (ל!=וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ): חסר דגש באות נו"ן #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם להלן, רשימה ג.}} #[[בראשית מד/טעמים#מד כ|בראשית מד,כ]] (ל!=וְאָחִ֨יו מֵ֜ת): בטעמים קדמא ואזלא, במקום מונח זקף קטן #[[בראשית מה/טעמים#מה ו|בראשית מה,ו]] (ל!=וְקָצִּֽיר): אות צד"י דגושה #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): אין דגש #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=וּפֻוָּ֖ה): וי"ו דגושה #[[בראשית מט/טעמים#מט ח|בראשית מט,ח]] (ל=יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית מט/טעמים#מט כו|בראשית מט,כו]] (ל!=תִּֽהְיֶ֙ין֙): חסר קמץ באות נו"ן סופית #[[בראשית נ/טעמים#נ א|בראשית נ,א]] (ל!=וַיִפֹּ֥ל): חסר דגש באות יו"ד ב. מתיגת הזקף #[[בראשית ז/טעמים#ז ח|בראשית ז,ח]] (ל=וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית יג/טעמים#יג ה|בראשית יג,ה]] (ל=וְגַם־לְל֔וֹט): אין מתיגה #[[בראשית יט/טעמים#יט כז|בראשית יט,כז]] (ל=אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם): מקום המתיגה #[[בראשית כב/טעמים#כב ב|בראשית כב,ב]] (ל=וְלֶךְ־לְךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית כז/טעמים#כז מא|בראשית כז,מא]] (ל=עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל=וַיִּקָּחֵ֔ם): אין מתיגה #[[בראשית לה/טעמים#לה א|בראשית לה,א]] (ל=בְּבָרְחֲךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית מא/טעמים#מא יב|בראשית מא,יב]] (ל=וַנְּ֨סַפֶּר־ל֔וֹ): מקום המתיגה #[[בראשית מה/טעמים#מה יד|בראשית מה,יד]] (ל=וּבִנְיָמִ֔ן): אין מתיגה #[[בראשית מט/טעמים#מט כט|בראשית מט,כט]] (ל=אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה): מקום המתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[בראשית יד/טעמים#יד ב|בראשית יד,ב]] (ל-כתיב=צְבֹיִי֔ם): מקום הטעם #[[בראשית יד/טעמים#יד ח|בראשית יד,ח]] (ל-כתיב=צְבֹייִ֔ם): מקום החיריק והטעם #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם לעיל, רשימה א.}} ===ספר שמות=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[שמות א/טעמים#א ג|שמות א,ג]] (ל!=וּבְנְיָמִֽן): בי"ת שווּאה #[[שמות א/טעמים#א טו|שמות א,טו]] (ל!=מֶ֣לֶך): חסר שווא בכ"ף סופית #[[שמות ב/טעמים#ב י|שמות ב,י]] (ל!=וַיִגְדַּ֣ל): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות ד/טעמים#ד י|שמות ד,י]] (ל!=דַּבֶּרְךָ): חסר טעם הטפחא #[[שמות ד/טעמים#ד לא|שמות ד,לא]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות ה/טעמים#ה יח|שמות ה,יח]] (ל!=תִּתֵּֽנּוּ): נו"ן דגושה #[[שמות ו/טעמים#ו כז|שמות ו,כז]] (ל!=מֶֽלֶך־מִצְרַ֔יִם): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות ז/טעמים#ז ד|שמות ז,ד]] (ל?!=וְנָתַתִּ֛י): בנקודת תביר? #[[שמות ז/טעמים#ז י|שמות ז,י]] (ל!=<וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן>): חסרות נקודות החטף בעי"ן #[[שמות ז/טעמים#ז כ|שמות ז,כ]] (ל?=וַיֵּהָֽפְכ֛וּ): געיה ומרכא במקום מרכא בתיבת תביר? #[[שמות ח/טעמים#ח ג|שמות ח,ג]] (ל!=הַֽחֲרְטֻמִּ֖ים): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ח/טעמים#ח ה|שמות ח,ה]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶר): בטעם מונח במקום קדמא #[[שמות ט/טעמים#ט יא|שמות ט,יא]] (ל!=בַּֽחֲרְטֻמִּ֖ם): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ט/טעמים#ט כב|שמות ט,כב]] (ל!=אֶל־מֹשֶׁה): חסרה נקודת הרביע #[[שמות י/טעמים#י כד|שמות י,כד]] (ל!=יֵלֵ֥ך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות י/טעמים#י כח|שמות י,כח]] (ל=אֶל־תֹּ֙סֶף֙): אל"ף בסגול #[[שמות יא/טעמים#יא ו|שמות יא,ו]] (ל=וְהָֽיְתָ֛ה): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יא/טעמים#יא ח|שמות יא,ח]] (ל=וְהִשְׁתַּֽחֲוּוּ־לִ֣י): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יא/טעמים#יא י|שמות יא,י]] (ל=וַיְּחַזֵּ֤ק): יו"ד דגושה #[[שמות יב/טעמים#יב ז|שמות יב,ז]] (ל,ו=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב כז|שמות יב,כז]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יב/טעמים#יב מא|שמות יב,מא]] (ל=יָֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב מה|שמות יב,מה]] (ל=לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ): המקף השני בתיבת משרת #[[שמות יד/טעמים#יד ה|שמות יד,ה]] (ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙): חסר שווא באות מ"ם #[[שמות יד/טעמים#יד ט|שמות יד,ט]] (ל!=וַיַּשִׂ֤יגוּ): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יד/טעמים#יד יא|שמות יד,יא]] (ל!=הַֽמִבְּלִ֤י): חסרות נקודות החטף בה"א הַתֵּמַהּ #[[שמות יד/טעמים#יד יג|שמות יד,יג]] (ל!=הִֽתְיַצְב֗וּ): חסר דגש באות צד"י #[[שמות טז/טעמים#טז ט|שמות טז,ט]] (ל!=וַיֹ֤אמֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות טז/טעמים#טז כט|שמות טז,כט]] (ל!=הַשַׁבָּת֒): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יח/טעמים#יח כה|שמות יח,כה]] (ל!=וַיִתֵּ֥ן): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות כ/טעמים#כ ב|שמות כ,ב]] (ל!=לֹֽ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון, ויש קו אחד בלבד באות יו"ד השניה הנוטה כמרכא; אך סביר שהקו באות יו"ד מתפקד בתור מרכא של הטעם התחתון וגעיה של הטעם העליון כאחד. #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=<לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וְכׇל־תְּמוּנָ֡֔ה): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=מִמַּ֡֔עַל): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וַאֲשֶׁ֥֣ר): מרכא ומונח באות שי"ן, למרות שיש מרכא בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד #[[שמות כ/טעמים#כ ד|שמות כ,ד]] (ל!=לֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה): אות חי"ת שווּאה במקום חטף פתח #[[שמות כ/טעמים#כ ז|שמות כ,ז]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֜ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=אֱלֹהֶ֑֑֗יךָ): טעם האתנח נכתב פעמיים מתחת לאות ה"א, לפני הסגול ולאחריו (!) #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=כָל־מְלָאכָ֡֜ה): פזר לטעם העליון לפני אזלא לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ): געיה לטעם העליון לפני מונח לטעם התחתון (באות כ"ף סופית) #[[שמות כ/טעמים#כ י|שמות כ,י]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כא/טעמים#כא ט|שמות כא,ט]] (ל!=יַעֲשֶׂה־לָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל!=לָ֑ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כב/טעמים#כב כא|שמות כב,כא]] (ל?=לֹּ֥א תְעַנּֽוּן): למ"ד דגושה? #[[שמות כב/טעמים#כב כח|שמות כב,כח]] (ל=תִּתֶּן־לִּֽי): למ"ד דגושה #[[שמות כו/טעמים#כו ג|שמות כו,ג]] (ל?!=תִּֽהְיֶ֙יּןָ֙): יו"ד דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז ה|שמות כז,ה]] (ל?!=כַּרְכֹּ֥בּ): בי"ת דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז טו|שמות כז,טו]] (ל!=חְמֵ֥שׁ): שווא באות חי"ת #[[שמות כח/טעמים#כח א|שמות כח,א]] (ל?=אִתּ֔וֹ): שתי נקודות לטעם זקן קטן? #[[שמות כח/טעמים#כח י|שמות כח,י]] (ל!=הַשִׁשָּׁ֧ה): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[שמות כח/טעמים#כח כז|שמות כח,כז]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם #[[שמות כט/טעמים#כט כב|שמות כט,כב]] (ל!=וְאֶת־הֲחֵ֙לֶב֙): חטף פתח באות ה"א #[[שמות כט/טעמים#כט כג|שמות כט,כג]] (ל!=וַֽחַלַּ֨ת): פתח באות וי"ו #[[שמות ל/טעמים#ל ח|שמות ל,ח]] (ל!=הָעֲרְבַּ֖יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[שמות ל/טעמים#ל לו|שמות ל,לו]] (ל?=מִמֶ֜נָּה [2]): חסר דגש באות מ"ם השניה? #[[שמות לא/טעמים#לא טו|שמות לא,טו]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לב/טעמים#לב יז|שמות לב,יז]] (ל!=בַּֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[שמות לב/טעמים#לב יט|שמות לב,יט]] (ל!=וַיְּשַׁבֵּ֥ר): דגש באות יו"ד #[[שמות לג/טעמים#לג י|שמות לג,י]] (ל=וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לג/טעמים#לג טז|שמות לג,טז]] (ל!=וְנִפְלֵ֙ינוּ֙): צירה באות למ"ד (במקום חיריק) #[[שמות לד/טעמים#לד יט|שמות לד,יט]] (ל!=וָשֶֽׁה): נקודת שי"ן ימנית #[[שמות לה/טעמים#לה ג|שמות לה,ג]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לה/טעמים#לה ז|שמות לה,ז]] (ל!=שִׂטִּֽים): נקודת שי"ן שמאלית #[[שמות לה/טעמים#לה כ|שמות לה,כ]] (ל=וַיֵּֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=טָוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לה/טעמים#לה לב|שמות לה,לב]] (ל!=מַֽחַשָׁבֹ֑ת): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[שמות לח/טעמים#לח יב|שמות לח,יב]] (ל?!=עַמּוּדֵיהֶ֥ם): בקו של טעם מרכא במקום מונח?{{הערה|ייתכן שרק נשמט הקו התחתון של טעם המונח.}} #[[שמות לח/טעמים#לח כ|שמות לח,כ]] (ל!=וְֽכׇל הַיְתֵדֹ֞ת): חסר מקף #[[שמות לח/טעמים#לח כא|שמות לח,כא]] (ל=הַלְוִּיִּ֔ם): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מִלְמַ֙טָּה֙): חסר דגש באות למ"ד #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[שמות לז/טעמים#לז כה|שמות לז,כה]] (ל=רֳחְבּ֜וֹ): קמץ קטן במהדורתנו ג. מתיגת הזקף #[[שמות ח/טעמים#ח א|שמות ח,א]] (ל=עַל־הַ֨נְּהָרֹ֔ת): מקום המתיגה #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל=וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה): מקום המתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה כ|שמות כה,כ]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה לד|שמות כה,לד]] (ל=מְשֻׁקָּדִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות כו/טעמים#כו יז|שמות כו,יז]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות ל/טעמים#ל לב|שמות ל,לב]] (ל=וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ): מקום המתיגה #[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה יא|שמות לה,יא]] (ל=אֶת־הַ֨מִּשְׁכָּ֔ן): מקום המתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=וְכׇל־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[שמות לו/טעמים#לו כב|שמות לו,כב]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז ט|שמות לז,ט]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז טז|שמות לז,טז]] (ל=וְאֶת־הַקְּשָׂוֺ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לט/טעמים#לט י|שמות לט,י]] (ל=וַיְמַלְאוּ־ב֔וֹ): אין מתיגה ===ספר ויקרא=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[ויקרא ד/טעמים#ד לה|ויקרא ד,לה]] (ל!=וְאֶת־כׇּל־חֶלְבָּ֣ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ה/טעמים#ה ז|ויקרא ה,ז]] (ל!=תַגִּ֣יע): חסר פתח גנוב באות עי"ן #[[ויקרא ה/טעמים#ה יב|ויקרא ה,יב]] (ל!=אֶת־אַזְכָּרָתָה֙): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ו/טעמים#ו ג|ויקרא ו,ג]] (ל!=אֶת־הַדֶּ֗שׁן): חסר סגול באות שי"ן #[[ויקרא ו/טעמים#ו ו|ויקרא ו,ו]] (ל!=תִכְבֶֽה): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ז/טעמים#ז יב|ויקרא ז,יב]] (ל!=בַשָּֽׁמֶן): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ח/טעמים#ח טז|ויקרא ח,טז]] (ל!=<וְאֶֽת חֶלְבְּהֶ֑ן>): חסר מקף #[[ויקרא ח/טעמים#ח כד|ויקרא ח,כד]] (ל!=וַיִתֵּ֨ן): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כח|ויקרא ח,כח]] (ל!=וַיִקַּ֨ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כט|ויקרא ח,כט]] (ל!=וַיִקַּ֤ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י א|ויקרא י,א]] (ל!=וַיִתְּנ֤וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י ד|ויקרא י,ד]] (ל=קִ֠רְב֞וּ): תלישא וגרשיים כשיטת רוב כתבי־היד, כל טעם באות הראויה לו.{{הערה|במהדורתנו "קִ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}רְב{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}וּ", לפי שיטת הכתר באות הראשונה (גרשיים ואחר כך תלישא גדולה), ובתוספת טעם כפול בהברה המוטעמת.}} #[[ויקרא יג/טעמים#יג ג|ויקרא יג,ג]] (ל!=הַנֶּ֙גֶע֙): סגול באות גימ"ל #[[ויקרא יג/טעמים#יג כו|ויקרא יג,כו]] (ל!=אֵֽין־בַּבֶּהֶ֙רֶת֙): סגול באות בי"ת #[[ויקרא יג/טעמים#יג נ|ויקרא יג,נ]] (ל!=אֶת־הַנָ֑גַע): חסר דגש באות נו"ן #[[ויקרא יד/טעמים#יד כא|ויקרא יד,כא]] (ל!=בָּ֥לוּל): טעם המרכא באות בי"ת #[[ויקרא יד/טעמים#יד כה|ויקרא יד,כה]] (ל!=אֹֽזֶן־הַמִטַּהֵ֖ר): חסר דגש באות מ"ם #[[ויקרא יד/טעמים#יד נג|ויקרא יד,נג]] (ל!=אֶת־הַצִפֹּ֧ר): חסר דגש באות צד"י #[[ויקרא טו/טעמים#טו ח|ויקרא טו,ח]] (ל!=וְכִֽי־יָרֹ֛ק): בנקודת תביר (במקום מרכא) #[[ויקרא טז/טעמים#טז כא|ויקרא טז,כא]] (ל=עַ֨ל): קדמא במקום מונח #[[ויקרא כד/טעמים#כד י|ויקרא כד,י]] (ל!=הַיִּשְׁרְאֵלִ֔ית): בנקודת שי”ן ימנית #[[ויקרא כה/טעמים#כה כ|ויקרא כה,כ]] (ל?!=מַה־נֹּאכַ֤֖ל): מהפך וטפחא ביחד באות כ"ף? #[[ויקרא כה/טעמים#כה מו|ויקרא כה,מו]] (ל!=וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם): חטף פתח באות חי"ת #[[ויקרא כו/טעמים#כו כח|ויקרא כו,כח]] (ל!=עַל־חַטֹּאתֵיכֶם): חסר סילוק #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): חטף קמץ באות ה"א הראשונה, ואין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]] (ל=הָשַׁמָּ֖ה): אין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|ויקרא כו,מג]] (ל=בָּהְּשַׁמָּה֙): מפיק באות ה"א הראשונה #[[ויקרא כז/טעמים#כז לג|ויקרא כז,לג]] (ל=יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ): חסר דגש באות קו"ף לעומת הפסוק הקודם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): קמץ קטן במהדורתנו (וראו גם לעיל א. 26, 27, 28 ונוסח הכתר ב[[דברי הימים ב לו/טעמים#לו כא|דה"ב לו,כא]]) ג. מתיגת הזקף: #[[ויקרא ז/טעמים#ז כה|ויקרא ז,כה]] (ל=מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא ח/טעמים#ח כ|ויקרא ח,כ]] (ל=וְאֶת־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא ט/טעמים#ט יט|ויקרא ט,יט]] (ל=וּמִן־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא יד|ויקרא יא,יד]] (ל=וְאֶת־הַ֨דָּאָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא לג|ויקרא יא,לג]] (ל=וְכָל־כְּלִי־חֶ֔רֶשׂ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו יב|ויקרא טו,יב]] (ל=וְכָל־כְּלִי־עֵ֔ץ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו כב|ויקרא טו,כב]] (ל=וְכָל־הַנֹּגֵ֔עַ): אין מתיגה #[[ויקרא כ/טעמים#כ יז|ויקרא כ,יז]] (ל=וְנִכְרְת֔וּ): אין מתיגה #[[ויקרא כא/טעמים#כא ח|ויקרא כא,ח]] (ל=וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ): אין מתיגה #[[ויקרא כב/טעמים#כב יב|ויקרא כב,יב]] (ל=וּבַת־כֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[ויקרא כה/טעמים#כה יב|ויקרא כה,יב]] (ל=מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז ט|ויקרא כז,ט]] (ל=וְאִם־בְּהֵמָ֔ה): אין מתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז כה|ויקרא כז,כה]] (ל=וְכָל־עֶרְכְּךָ֔): אין מתיגה ===ספר במדבר=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[במדבר ב/טעמים#ב יד|במדבר ב,יד]] (ל!=וְמַטֵּ֖ה): שווא באות וי"ו #[[במדבר ב/טעמים#ב טו|במדבר ב,טו]] (ל!=חֲמִשָׁ֤ה): חסר דגש באות שי"ן #[[במדבר ג/טעמים#ג ל|במדבר ג,ל]] (ל!=אֶלִיצָפָ֖ן): נקודות החטף חסרות באות אל"ף #[[במדבר ד/טעמים#ד מט|במדבר ד,מט]] (ל!=בְּיַד מֹשֶׁ֔ה): חסר מקף #[[במדבר ז/טעמים#ז יח|במדבר ז,יח]]: מכאן ואילך אין ניקוד ברוב התיבות בכתי"ל (וכך הוא בעוד כתבי־יד ובחלק מהדפוסים), עד סוף היום השנים עשר ([[במדבר ז/טעמים#ז פג|פסוק פ"ג]]); הטעמים והגעיות מסומנים. #[[במדבר ז/טעמים#ז ס|במדבר ז,ס]] (ל!=בִנְיָמ֑͏ִן): האתנח מימין החיריק באות מ"ם #[[במדבר ז/טעמים#ז עב|במדבר ז,עב]] (ל!=בָּן־עׇכְרָֽן): קמץ באות בי"ת #[[במדבר ח/טעמים#ח יח|במדבר ח,יח]] (ל=וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם): פשטא וזקף קטן במקום טפחא ואתנח #[[במדבר ט/טעמים#ט ג|במדבר ט,ג]] (ל!=הָֽעֲרְבַּ֛יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[במדבר י/טעמים#י ט|במדבר י,ט]] (ל!=וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם): חטף פתח באות וי"ו #[[במדבר י/טעמים#י טו|במדבר י,טו]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר יא/טעמים#יא כו|במדבר יא,כו]] (ל!=וַיִשָּׁאֲר֣וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר יב/טעמים#יב ט|במדבר יב,ט]] (ל!=וַיִּֽחַרְאַ֧ף): שתי התיבות חוברו ללא רווח ביניהן (במקום מקף), ואף נכתב שווא באות רי"ש! #[[במדבר טו/טעמים#טו לח|במדבר טו,לח]] (ל?=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר טז/טעמים#טז כא|במדבר טז,כא]] (ל!=וַאַכַלֶּ֥ה): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[במדבר טז/טעמים#טז כז|במדבר טז,כז]] (ל!=מִשְׁכַּן־קֹ֛רֶח): סגול באות קו"ף #[[במדבר יז/טעמים#יז יב|במדבר יז,יב]] (ל!=אֶל־תּ֣וֹך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[במדבר יז/טעמים#יז כז|במדבר יז,כז]] (ל?!=אָבָֽדְנּוּ): נקודת דגש באות נו"ן? #[[במדבר יט/טעמים#יט כא|במדבר יט,כא]] (ל?!=לָּהֶ֖ם): למ"ד דגושה? #[[במדבר כא/טעמים#כא א|במדבר כא,א]] (ל?=הָאֳתָרִ֑ים): קמץ חטוף באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב ט|במדבר כב,ט]] (ל?!=הָאֶ֖לֶּה): סגול באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב כג|במדבר כב,כג]] (ל!=מִן־הַדֶ֔רֶךְ): חסר דגש באות בי"ת #[[במדבר כד/טעמים#כד יג|במדבר כד,יג]] (ל!=מִלִבִּ֑י): חסר דגש באות למ"ד #[[במדבר כה/טעמים#כה ב|במדבר כה,ב]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]] (ל=הָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[במדבר כו/טעמים#כו ס|במדבר כו,ס]] (ל!=וַיִוָּלֵ֣ד): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר כז/טעמים#כז ט|במדבר כז,ט]] (ל!=לְאֶחָיו): חסר סילוק #[[במדבר לא/טעמים#לא לב|במדבר לא,לב]] (ל?=וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים או וַחֲמֵ֥שֶׁת־אֲלָפִֽים): "וחמשת" מוקפת ובגעיה, או מקף בתיבת משרת (במקום "וַחֲמֵ֥שֶׁת אֲלָפִֽים")? #[[במדבר לב/טעמים#לב כ|במדבר לב,כ]] (ל?=אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר לג/טעמים#לג יד|במדבר לג יד]] (ל?!=וַיַֽחֲנוּ֙): חסר דגש באות יו"ד, וספק געיה ימנית באותה אות יו"ד (במקום באות וי"ו) #[[במדבר לד/טעמים#לד כו|במדבר לד,כו]] (ל=בְנֵֽי־יִשָׂשכָ֖ר): אין דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר לד/טעמים#לד כח|במדבר לד,כח]] (ל?=פְּדַהְּאֵ֖ל): נקודת מפיק באות ה"א #[[במדבר לה/טעמים#לה כ|במדבר לה,כ]] (ל!=יֶהְדָּפֶ֑נּוּ): חסרות נקודות החטף קמץ באות דל"ת #[[במדבר לו/טעמים#לו א|במדבר לו,א]] (ל?=וַֽיִקְרְב֞וּ): חסר דגש באות יו"ד? ב. מתיגת הזקף: #[[במדבר ג/טעמים#ג לו|במדבר ג,לו]] (ל=וְכָל־כֵּלָ֔יו): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד כז|במדבר ד,כז]] (ל=לְכָל־מַשָּׂאָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד לב|במדבר ד,לב]] (ל=לְכָל־כְּלֵיהֶ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ו/טעמים#ו י|במדבר ו,י]] (ל=אֶל־הַכֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[במדבר ח/טעמים#ח ח|במדבר ח,ח]] (ל=וּמִנְחָת֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יד|במדבר י,יד]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יח|במדבר י,יח]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כב|במדבר י,כב]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כה|במדבר י,כה]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כו|במדבר י,כו]] (ל=וְעַל־צְבָ֔א): אין מתיגה #[[במדבר יח/טעמים#יח כט|במדבר יח,כט]] (ל=מִכָּל־חֶלְבּ֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר כח/טעמים#כח כח|במדבר כח,כח]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ג|במדבר כט,ג]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ט|במדבר כט,ט]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט יד|במדבר כט,יד]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר לא/טעמים#לא לה|במדבר לא,לה]] (ל=מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[במדבר לב/טעמים#לב לג|במדבר לב,לג]] (ל=וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת): אין מתיגה #[[במדבר לה/טעמים#לה ל|במדבר לה,ל]] (ל=כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ): מקום המתיגה ===ספר דברים=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[דברים א/טעמים#א לא|דברים א,לא]] (ל?!=יִשָׂא־אִ֖ישׁ): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? #[[דברים א/טעמים#א לח|דברים א,לח]] (ל=בִּן נוּן֙): חסר מקף #[[דברים א/טעמים#א לט|דברים א,לט]] (ל?!=יִירָשֽׁוּהָּ): נקודת מפיק מיותרת באות ה"א? #[[דברים ב/טעמים#ב ט|דברים ב,ט]] (ל!=אֶל־תָּ֙צַר֙): "אל" בסגול #[[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֖י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג טז|דברים ג,טז]] (ל=וְלָרֻאוּבֵנִ֨י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג כב|דברים ג,כב]] (ל?!=תְִּירָא֑וּם): חטף-חיריק באות תי"ו? #[[דברים ג/טעמים#ג כד|דברים ג,כד]] (ל=יְהֹוִ֗ה): נקודת חולם בשם הוי"ה בתוך כתב־היד? #[[דברים ד/טעמים#ד ז|דברים ד,ז]] (ל?!=בְּכָּל־קׇרְאֵ֖נוּ): דגש מיותר באות כ"ף? #[[דברים ד/טעמים#ד כא|דברים ד,כא]] (ל!=הִתְאַנֶּף־בִּ֖י): סגול באות נו"ן #[[דברים ד/טעמים#ד לה|דברים ד,לה]] (ל!=מִלְבַדּֽוֹ): חסר דגש באות למ"ד #[[דברים ד/טעמים#ד מג|דברים ד,מג]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ד/טעמים#ד מ|דברים ד,מ]] (ל!=עַל־הַ֣אֲדָמָ֔ה): פתח (במקום קמץ) באות ה"א הראשונה #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ>): חסרים המרכא ב"אנכי" והאתנח ב"אלהיך" לטעם העליון #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה ז|דברים ה,ז]] (ל!=לֹֽ֣א־תַעֲשֶֽׂה־לְךָ֥֣): חסר קדמא באות שי"ן לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יא|דברים ה,יא]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֨ת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=שֵׁ֣֤שֶׁת): מונח לטעם העליון לפני מהפך לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=יָמִ֣ים): חסר פשטא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יג|דברים ה,יג]] ל!=(לַיהֹוָ֣֥ה): מונח לטעם העליון לפני מרכא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יד|דברים ה,יד]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל=תִּֿרְצָֽח): חסר טפחא לטעם התחתון{{הערה|ברויאר הציע שהקו המאונך תחת האות צד"י משמש בכתי"ל כטפחא וסילוק כאחד.}} #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל!=תִּֿנְאָֽ֑ף): סילוק לטעם העליון לפני אתנח לטעם התחתון #[[דברים ו/טעמים#ו ג|דברים ו,ג]] (ל!=אֲבֹ֙תֶיךָ֙): הפשטא מלעיל נכתבה באות בי"ת (במקום באות תי"ו) #[[דברים ז/טעמים#ז ח|דברים ז,ח]] (ל!=וּמִשָּׁמְר֤וּ): נקודת שורוק באות וי"ו האחרונה (במקום חולם) #[[דברים ח/טעמים#ח ג|דברים ח,ג]] (ל!=אֶת הַמָּן֙): חסר מקף #[[דברים ט/טעמים#ט ג|דברים ט,ג]] (ל!=וְהַֽאַבַדְתָּם֙): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[דברים י/טעמים#י א|דברים י,א]] (ל!=שְׁנֵֽי־לֻוחֹ֤ת): בנקודות שורוק למרות הכתיב המלא וי”ו #[[דברים י/טעמים#י ו|דברים י,ו]] (ל=נָֽסְע֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים י/טעמים#י טו|דברים י,טו]] (ל!=הַזֶּה): חסר סילוק #[[דברים י/טעמים#י כב|דברים י,כב]] (ל!=מִצְרָ֑יְמָהּ): נקודת מפיק באות ה"א #[[דברים יב/טעמים#יב ב|דברים יב,ב]] (ל!=רַעֲנָן): חסר סילוק #[[דברים יב/טעמים#יב ג|דברים יב,ג]] (ל!=אֶת־מִזְבּחֹתָ֗ם): חסר שווא באות בי"ת #[[דברים יב/טעמים#יב ה|דברים יב,ה]] (ל=שָֽׁמָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים יב/טעמים#יב ל|דברים יב,ל]] (ל?=לֵאמֹ֗ר* או לֵאמֹ֨ר): טעם רביע או טעם קדמא?{{הערה|נראה שנקודת החולם התחברה לאות מ"ם ולכן נראית כמו קדמא.}} #[[דברים יב/טעמים#יב לא|דברים יב,לא]] (ל?!=כָּל־תּוֹעֲבַ֨ת): כ"ף דגושה? #[[דברים יג/טעמים#יג י|דברים יג,י]] (ל?=יָֽדְךָ֛): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים יג/טעמים#יג טו|דברים יג,טו]] (ל!=וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֧): "וְחָקַרְתָּ֧" בטעם דרגה (במקום תביר)! #[[דברים יג/טעמים#יג טז|דברים יג,טז]] (ל?=אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים טו/טעמים#טו ט|דברים טו,ט]] (ל!=עִם לְבָבְךָ֨): חסר מקף #[[דברים טז/טעמים#טז ג|דברים טז,ג]] (ל?=תִּזְכֹּר֔): בטעם זקף קטן (במקום רביע)? #[[דברים יז/טעמים#יז ז|דברים יז,ז]] (ל!=מִּקִּרְבֶּֽךָ): מ"ם דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח ד|דברים יח,ד]] (ל=תִּתֶּן־לּֽוֹ): למ"ד דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח יד|דברים יח,יד]] (ל?!=נָ֛תַן): בנקודת תביר (במקום מרכא)? #[[דברים כ/טעמים#כ יב|דברים כ,יב]] (ל?!=עָלֶֽיהָּ): נקודת מפיק באות ה"א? #[[דברים כא/טעמים#כא יא|דברים כא,יא]] (ל!=וְרָאִיתָ֙): חסר פשטא מלעיל #[[דברים כא/טעמים#כא יג|דברים כא,יג]] (ל=וְהֵסִ֩ירָה֩): טעם כפול בכתב־היד #[[דברים כא/טעמים#כא יח|דברים כא,יח]] (ל!=וְיסְּר֣וּ): חסר חיריק באות יו"ד #[[דברים כב/טעמים#כב יח|דברים כב,יח]] (ל=וְלָֽקְח֛וּ): געיה ובתיר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים כב/טעמים#כב יט|דברים כב,יט]] (ל!=לְשַּׁלְּחָ֖הּ): שי"ן דגושה #[[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]] (ל!=שַׁלְּחָ֖הֿ): סימן רפה באות ה"א (במקום מפיק) #[[דברים כג/טעמים#כג יב|דברים כג,יב]] (ל!=הַֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[דברים כג/טעמים#כג יג|דברים כג,יג]] (ל=שָׁ֖מָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים כג/טעמים#כג יח|דברים כג,יח]] (ל!=יִשְׂרָאֵל): חסר סילוק #[[דברים כד/טעמים#כד י|דברים כד,י]] (ל!=בְרֵֽעֲךָ): חסר טעם הטפחא #[[דברים כד/טעמים#כד טז|דברים כד,טז]] (ל!=אִ֥יש): חסרה נקודת שי"ן ימנית #[[דברים כה/טעמים#כה יח|דברים כה,יח]] (ל!=אַֽחַרֶ֔יךָ): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[דברים כה/טעמים#כה יא|דברים כה,יא]] (ל?!=וִקָֽרְבָה֙): חסרה נקודה שנייה לשווא באות וי"ו? #[[דברים כז/טעמים#כז יד|דברים כז,יד]] (ל?=וְאָֽמְר֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים כח/טעמים#כח א|דברים כח,א]] (ל?!=תִּשְׁמַּע֙): מ"ם דגושה? #[[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל!=בְהַמְתְּךָ֖): פתח באות ה"א #[[דברים כט/טעמים#כט כה|דברים כט,כה]] (א=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית ב. מתיגת הזקף #[[דברים י/טעמים#י ב|דברים י,ב]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יב/טעמים#יב א|דברים יב,א]] (ל=כָּל־הַיָּמִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יג/טעמים#יג יב|דברים יג,יב]] (ל=וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ח|דברים יז,ח]] (ל=אֶל־הַמָּק֔וֹם): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ט|דברים יז,ט]] (ל=וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט): אין מתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[דברים כב/טעמים#כב טז|דברים כב,טז]] (ל-כתיב!=הַֽנַּעַרָ֖): חסרות נקודות החטף באות עי"ן #[[דברים כח/טעמים#כח כז|דברים כח,כז]] (א-כתיב!=וּבַעְפֹלִ֔ים): אין דגש באות עי"ן, כך שחסר דגש באות טי"ת בקרי "וּבַטְחֹרִ֔ים" #[[דברים כח/טעמים#כח ל|דברים כח,ל]] (א-כתיב!=יִשְׁגָלֶ֔נָּה): אין דגש באות גימ"ל, כך שחסר דגש באות כ"ף בקרי "יִשְׁכָבֶ֔נָּה" #[[דברים כט/טעמים#כט כב|דברים כט,כב]] (א=וּצְבֹיִי֔ם): מקום החיריק לעומת הטעם (אין הערת כתיב) ==מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות== להלן רשימה של '''חטפים באותיות לא גרוניות בתורה''' בכתי"ל או בכתר ארם צובה. חטפים אלה באים להורות על '''הנעת השווא''', ובמקומם הוספנו במהדורתנו סימן מיוחד מעל האות השווּאה (להסבר מפורט ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|פרק השני]]''' של המבוא למהדורתנו). לרשימה של החטפים בספרי הנביאים וכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: חטפים באותיות לא גרוניות|כאן]]'''. {{מ:טעמי המקרא|12}} {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבראשית}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (33 פריטים): [[בראשית א/טעמים#א יח|א,יח]] (א[ס],ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל); [[בראשית ב/טעמים#ב יב|א,יב]] (א[ס],ל=וּֽזֲהַ֛ב); [[בראשית ב/טעמים#ב כג|א,כג]] (ל=לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (א[ס],ל=תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה); [[בראשית י/טעמים#י ג|י,ג]] (ל=אַשְׁכֲּנַ֥ז); [[בראשית יב/טעמים#יב ג|יב,ג]] (ל=וַאֲבָֽרֲכָה֙); [[בראשית יח/טעמים#יח כא|יח,כא]] (א[ס],ל=אֵֽרֲדָה־נָּ֣א); [[בראשית כב/טעמים#כב יח|כב,יח]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כד/טעמים#כד ס|כד,ס]] (ל=וַיְבָרֲכ֤וּ); [[בראשית כה/טעמים#כה כב|כה,כב]] (ל=וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו ד|כו,ד]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו יב|כו,יב]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז יט|כז,יט]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כז/טעמים#כז כט|כז,כט]] (ל=וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ); [[בראשית כז/טעמים#כז לא|כז,לא]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז לג|כז,לג]] (ל=וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז לד|כז,לד]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (א[ס]=הַֽבֲרָכָ֨ה); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז מא|כז,מא]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח ו|כח,ו]] (א[ס],ל=בְּבָרֲכ֣וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח יד|כח,יד]] (ל=וְנִבְרֲכ֥וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ג|כט,ג]] (א[ס],ל=וְגָלֲל֤וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ח|כט,ח]] (ל=וְגָֽלֲלוּ֙); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (ל=בָּרֳהָטִ֖ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (א[ס],ל=בְּשִֽׁקֲת֣וֹת); [[בראשית ל/טעמים#ל מא|ל,מא]] (ל=בָּרֳהָטִ֑ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית לח/טעמים#לח יב|לח,יב]] (ל=עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י); [[בראשית מח/טעמים#מח ט|מח,ט]] (ל=וַאֲבָרֲכֵֽם); [[בראשית מח/טעמים#מח כ|מח,כ]] (ל=וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם); [[בראשית מט/טעמים#מט כג|מט,כג]] (ל=וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בשמות}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (16 פריטים): [[שמות ג/טעמים#ג יח|ג,יח]] (ל=נֵֽלֲכָה־נָּ֞א); [[שמות ד/טעמים#ד יח|ד,יח]] (ל=אֵ֣לֲכָה); [[שמות ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=נֵ֣לֲכָה); [[שמות ז/טעמים#ז כז|ז,כז]] (א[ס]=בַּֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ז/טעמים#ז כט|ז,כט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ח/טעמים#ח א|ח,א]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ד|ח,ד]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ה|ח,ה]] (א[ס],ל=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ז|ח,ז]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֗ים); [[שמות ח/טעמים#ח ח|ח,ח]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ט|ח,ט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (א[ס]=הָֽרֲוָחָ֔ה); [[שמות טו/טעמים#טו י|טו,י]] (ל=צָֽלֲלוּ֙); [[שמות כג/טעמים#כג כט|כג,כט]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֛נּוּ); [[שמות כג/טעמים#כג ל|כג,ל]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֖נּוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בויקרא}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (4 פריטים): [[ויקרא ו/טעמים#ו יא|ו,יא]] (ל=יֹֽאכֲלֶ֔נָּה); [[ויקרא ו/טעמים#ו יט|ו,יט]] (ל=יֹאכֲלֶ֑נָּה); [[ויקרא ט/טעמים#ט כג|ט,כג]] (ל=וַֽיְבָרֲכ֖וּ); [[ויקרא י/טעמים#י י|י,י]] (ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבמדבר}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (18 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (א[ס]=הַקֳּהָתִֽי [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ד/טעמים#ד ז|ד,ז]] (א[ס]=אֶת־הַקֳּעָרֹ֤ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ה/טעמים#ה יח|ה,יח]] (ל=הַמְאָֽרֲרִֽים); [[במדבר ה/טעמים#ה יט|ה,יט]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַמְאָֽרֲרִ֑ים [1]); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים [2]); [[במדבר ה/טעמים#ה כז|ה,כז]] (ל=הַמְאָֽרֲרִים֙); [[במדבר ו/טעמים#ו כג|ו,כג]] (ל=תְבָרֲכ֖וּ); [[במדבר ו/טעמים#ו כז|ו,כז]] (ל=אֲבָרֲכֵֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז לב|טז,לב]] (ל=כׇּל־הָרֲכֽוּשׁ); [[במדבר יח/טעמים#יח י|יח,י]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[במדבר יח/טעמים#יח יג|יח,יג]] (ל=יֹאכֲלֶֽנּוּ); [[במדבר כג/טעמים#כג יח|כג,יח]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[במדבר כג/טעמים#כג כה|כג,כה]] (ל=תְבָרֲכֶֽנּוּ); [[במדבר כד/טעמים#כד ט|כד,ט]] (ל=מְבָרֲכֶ֣יךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה יח|כה,יח]] (א[ס]=כִּ֣י צֹרֲרִ֥ים); [[במדבר לב/טעמים#לב לה|לב,לה]] (ל=וְיָגְבֳּהָֽה [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר לג/טעמים#לג נה|לג,נה]] (ל=וְצָרֲר֣וּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בדברים}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (9 פריטים): [[דברים ה/טעמים#ה כג|ה,כג]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[דברים ח/טעמים#ח ב|ח,ב]] (ל=הֹלִֽיכֲךָ֜); [[דברים ח/טעמים#ח טו|ח,טו]] (ל=הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜); [[דברים טו/טעמים#טו כ|טו,כ]] (ל=תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙); [[דברים טו/טעמים#טו כב|טו,כב]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[דברים כד/טעמים#כד יג|כד,יג]] (ל=וּבֵֽרֲכֶ֑ךָּ); [[דברים כח/טעמים#כח לט|כח,לט]] (א=תֹאכֲלֶ֖נּוּ); [[דברים כט/טעמים#כט ז|כט,ז]] (א=הַֽמֲנַשִּֽׁי); [[דברים לב/טעמים#לב י|לב,י]] (א=יְסֹבֲבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנֲנֵ֔הוּ); [[דברים לב/טעמים#לב יח|לב,יח]] (א=מְחֹלֲלֶֽךָ); [[דברים לב/טעמים#לב לו|לב,לו]] (א=כִּֽי־אָ֣זֲלַת). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} ==מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)== ===הגדרות יסוד ושיטת ברויאר=== הַגַּעְיָה (שנקרא גם "מאריך" או "מעמיד" או "מתג"), קו מאונך קטן מתחת לאות, הנכתב בדרך כלל בשמאלו של הניקוד – הוא הסימן היחיד שאי-אפשר לשחזר אותו בוודאות כמעט-מוחלטת בכל מקום בחלקים החסרים בכתר ארם צובה. קושי זה שייך בעיקר בגעיה הקלה,{{הערה|המצב שונה בסוגים אחרים של געיות, כגון הגעיות הכבדות בהברות סגורות, שבשבילן יש כללי מסורה מובהקים וסימונן בכתבי־היד הטברנים כמעט זהה. לגבי סימון הגעיות בכתי"ל סיכם ייבין: "בגעיות דומה הוא ל'''א''' בכעט בשלמות בכל סוגי הגעיה הכבדה וגעית־שוא, ועל פי רוב גם בגעיה לתיקון הקריאה, אך מרבה הוא מ'''א''' בסימון הגעיות הקלות לסוגיהן" (נו.3, עמ' 358).}} שלפי הכללים מנוקדת בתנועה פתוחה גדולה או קטנה שאינה סמוכה לטעם.{{הערה|ראו ייבין, טו.1 עמ' 138; כהן, פרקי מבוא מלכים, הערה 7.}} על פי שיטת הרב ברויאר, הגעיה באה "לציין נחץ משני הנוסף על ההטעמה העיקרית. נחץ הוא הטעמה שאיננה מבוצעת על ידי נגינה, להבדיל מן ההטעמה המסומנת בטעמים, המבוצעת על ידי נגינה... בעל הקריאה צריך להטעים את ההברה הזו בהטעמה משנית, וההטעמה העיקרית במילה היא בהברה המוטעמת."{{הערה|מתוך "הנחיות לקורא" בראש תיקון קוראים חורב בשיטת ברויאר, עמ' יז; הדברים מבוססים על מה שכתב ברויאר ב'''טעמי המקרא''', עמ' 173.}} ואולם ישראל ייבין הציע תיאור רחב ועשיר יותר לתפקידן של כלל הגעיות, והדגיש את מקומן במערכת הנגינה של הטעמים: :בדרך כלל מציאותה של געיה מן הגעיות בתיבה קשורה בשני סוגי גורמים: א. התנאים '''המוסיקליים''' של התיבה, היינו: באיזה טעם התיבה מוטעמת, מן המשרתים או מן המפסיקים, מה הם הטעמים שלפניה ושלאחריה; ב. התנאים '''הפונטיים''' של התיבה, היינו: אם יש בה עיצורים חלשים מאיזו בחינה שהיא, כגון עיצורים גרוניים, עיצורים דומים, וכיוצא באלו, וכן אם יש תנאים פוניטיים כאלה, בגללם יש לחשוש שעיצור כלשהוא עלול לא ליהגות כראוי. פעולתם של שני גורמים אלה מותנים במבנה התיבה להברותיה, אם הן פתוחות או סגורות, ומה מרחקן מן ההברה המוטעמת. :לפי זה נוכל לקבוע: אם תיבה באה בתנאים מוסיקליים מסוימים והיא בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''מוסיקלי''', וכך הן רוב הגעיות. :ואם תיבה יש בה עיצורים מסויימים ויש חשש שלא ייהגו כראוי, והתיבה בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''פוניטי''', והן מיעוט הגעיות. :יש כמה סוגים, שבהם אין לנו ודאוּת בטיב הגעיה אם פוניטית היא אם מוסיקלית... אמנם, ידיעתה או אי־ידיעתה של מהות הגעיה פירושה אך ורק ידיעה או אי־ידיעה של סיבת הגעיה, אם הוטעמה געיה זו מסיבה מוסיקלית או פוניטית. אין פירושה, כמובן, ידיעה של מהות הגעיה גופה; שכן אין לנו כל יסוד להניח שגעיה מוסיקלית וגעיה פוניטית שונות זו מזו במהותן או בדרך השמעתן. ההבחנה בין הגעיות משמעותה אך ורק בהחנה במקורן ובסיבתן.{{הערה|ייבין, יא.5, עמ' 92-93.}} הרב ברויאר לא מצא צורך לשחזר את הגעיות הקלות בכתר, כי אין לדעתו שיטה אחת מובהקת לסימון געיות קלות שאותה חייבים לבצע במלואה ע"פ המסורה: אין חובה לסמן געיה קלה בכל תיבה שראויה לכך, וגם אם נטייתו של הסופר היא לסמן אותן בתיבות בעלות מבנה מסויים – תמיד יהיו גם חריגים, בגלל שלא מדובר על חובה אלא על נטייה. ואלה דבריו בהרחבה מתוך מאמר שנכתב בעקבות הוצאתו של הכרך הראשון למקראות גדולות הכתר: :לאמיתו של דבר, אין כל מחלוקת בין המהדירים של שתי המהדורות האלה, אלא מר אמר חדא ומר אחר חדא ולא פליגי. פרופ' כהן ביקש למסור לציבור את נוסח המקרא על פי הכתר, ואין איש יכול לשלול את הערך למסור ואת החשיבות של מפעל כגון זה, ואילו אני בקישתי למסור לציבור את נוסח המקרא, כפי שהוא ראוי להיות נכתב ונקרא – הלכה למעשה; וגם זו היא משימה שאי אפשר לשלול את חשיבותה. אולם הבדל זה שבין מגמות שתי המהדורות גורר אחריו הבדל של מהות. פרופ' כהן העתיק את נוסח בן-אשר, משום שבן-אשר היה גדול המסרנים והנקדנים והמגיהים, שלא קם כמוהו לפניו ולאחריו. משום כך היה רשאי להעתיק את נוסח הכתר כמות שהוא. ואילו אני העתקתי את נוסח בן-אשר, משום שרק הנוסח הזה ראוי להיות נכתב ונקרא הלכה למעשה; שהרי כל ישראל כבר קיבלו על עצמם את נוסח הנמקרא על פי שיטת בן-אשר. משום כך יכולתי להעתיק את נוסח הכתר רק בתחום הכתיב וכן גם ברוב העניינים הנוגעים לניקוד ולטעמים. כנגד זה לא יכולתי להעתיק מן הכתר את נוסח הגעיות הקלות וגעיות 'היה', 'חיה'. שכן בתחום זה לא היתה לבן אשר שיטה עקיבה וחד משמעית, אלא 'נטיות' בלבד... אכן יש בכתר רבבות תיבות, שנוסח הגעיות הקלות שבהן איננו מביע את דעתו המחייבת של בן אשר; ובן אשר עצמו היה מודה, שמי שסוטה ממנהגו באותן תיבות אינו משתבש, ולא עוד, אלא הוא עצמו היה משנה ממנהגו בתיבות אלה, אילו ניקד טופס נוסף של המקרא. משום כך "שיטה" זו של בן-אשר – שלאמיתו של דבר איננה בגדר שיטה כלל – איננה כדאי לדחות מפניה את השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר. לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר; שכן ישראל קיבלו על עצמם את שיטת בן-אשר במקום שההן שלו הן, והלאו שלו לאו – ולא במקום שהן ולאו רפיא בידיה, ושניהם כאחד טובים. :וראוי לציין כאן עוד: הכתר לא הגיע לידינו בשלמות, אלא חסרים בו ספרים אחדים, ביניהם כמעט כל התורה. בספרים אלה אין המהדיר יכול להעתיק את נוסח בן-אשר מן הכתר, אלא הוא חייב לשחזר את הנוסח הזה, כפי שהוא עולה מאליו מתוך המסורה ומתוך כתבי היד הקרובים לכתר. אולם דבר זה הוא אפשרי רק באותם התחומים, שבהם היתה לבן-אשר דעה ברורה ומחייבת – לכאן או לכאן. כנגד זה אי אפשר לשחזר את נוסח בן-אשר בתחום הגעיות הקלות; שהרי בן-אשר בעצמו לא היה מסוגל לשחזר את הנוסח שלו בתחום זה – אילו אבד מידיו הכתר, כדרך שהוא אבד מידינו. משום כך זו תהיה דרכו של המהדיר שלנו בספרים, שהכתר לא נשתמר בה: הוא יעתיק את נוסח הגעיות הקלות מתוך כתב-יד לנינגרד, אך יבצע בו שינויים אחדים כדי להתאימו במידת האפשר לשיטת בן-אשר. אולם נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר. ודבר זה לא ישתנה בהרבה גם אחרי שייעשו בו השינויים המוצעים. ואילו קבלתי גם אני את הנוסח הזה, הייתי מורה בזה לכל 'בעלי הקריאה' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: עליהם לקרוא בציבור את נוסח הגעיות הקלות, כפי שעלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד – שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות... ורק הנוסח הזה, שלאמיתו של דבר איננו אלא נוסח כלאיים של סופר קדמון וחוקר בן זמננו – רק הוא הנוסח הנכון, המתאים למסורה. וכדאי הוא הנוסח הזה לדחות מפניו את הנוסח הברור והיציב, שכל ישראל כבר קבלו על עצמם זה דורות רבים. אני לא הייתי מסוגל להורות כך לציבור, וספק בעיניי אם פרופ' כהן עצמו היה מסוגל לכך.{{הערה|מרדכי ברויאר, "מהדורה חדשה של מקראות גדולות", '''עמודים''' מא,ב (תשנ"ג), עמ' 72-77. המובאה כאן מתוך עמ' 74-75, בדיוק באותו היקף שכבר צוטט ע"י מנחם כהן בראש פרקי המבוא למלכים (עמ' *1-*2). לאחר הציטוט העיר כהן: "עד כאן לשונו של הרב ברויאר, והיא אמנם משקפת בצורה תמציתית את עיקרי תפישתו בנושא שלפנינו, כפי שהביעה במקומות שונים."}} לכן העתיק הרב ברויאר את הגעיות בכתר כפי שהן (ובמקומות שהכתר חסר העתיק מכתי"ל), ואחר כך הוסיף עליהן געיות קלות נוספות בעקביוּת בכל תיבה שראויה לכך (וכמו שמקובל בדפוסים). את התוספות ציין על ידי קו קצר במיוחד, כדי להבחין בינן לבין הגעיות שמקורן בכתבי־היד עצמם. מטרתה של הוספת הגעיות בכל תיבה הראויה לכך בידי הרב ברויאר הייתה כמובן לעזור לקורא לבצע "נחץ משני" כראוי ובעקביות. ===הביקורת על שיטת ברויאר=== ב"מקראות גדולות הכתר" מתחו ביקורת מפורטת על שיטתו של הרב ברויאר בעניין הגעיות. בפרקי המבוא שהקדיש לנושא זה בסוף כרך מלכים, ביקש מנחם כהן להוכיח חמש נקודות חשובות המכוונות מול יסודות שיטתו של הרב ברויאר, וכך סיכם אותן: :א. שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו. :ב. שלא זו בלבד שאין ריבוי הגעיות דהאידנא הולם את שיטתו של בן-אשר, אלא שהוא זר גם למעגל המסירה של 'נוסח המסורה' בכללותו, כפי שעולה מכתבי היד שנכתבו במעגל זה במשך מאות שנות מסירה בימי הביניים. :ג. ששיטת ריבוי הגעיות נולדה ונתקיימה במשך מאות שנים במרחב מחיה של נוסחים הרחוקים מ'נוסח המסורה' גם מבחינות אחרות: בנוסח האותיות ובנוסח הניקוד והטעמים. :ד. שהרכבת שיטת ריבוי הגעיות על 'נוסח המסורה' היא הרכבה מלאכותית, שנעשתה לראשונה בעידן הדפוס ע"י יעקב בן חיים, מהדיר מהדורת היסוד הראשונה של 'מקראות גדולות', מתוך אי-הכרה מספקת של הנושא. :ה. שבעידן הדפוסים עברה השיטה שינויים בעניינים מהותיים ע"י מהדירים בעלי השפעה בתקופות שונות, ואין כל הצדקה להגדיר את סימון הגעיות שבדפוסים "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה עידן ועידנים" כלשונו של הרב ברויאר. הניתוח המרשים שעשה כהן אח"כ (על בסיס דגם של ממצאי הגעיות בחלק מספר מלכים בכתר) מאושש את חמשת הטיעונים שלו, ולגבי ההוכחות שלו לנקודות ב'-ד' אין מה להוסיף, כי ברור שמדובר על עובדות היסטוריות. אמנם הנקודות הרלוונטיות ביותר בשביל מהדורת מקרא הן דווקא הראשונה והחמישית. ולמרות שכהן אכן הצליח להוכיח את נקודות א' וה' כפי שהוא ניסחן, אין בניסוחן כדי לעשות צדק מלא בנושא שלנו, וניתן להסתייג בכל אחת מהן במידה ניכרת. בנקודה הראשונה כתב כהן: "שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו". לגבי החלק האחרון של המשפט ברור לגמרי שכהן צודק: בן-אשר עצמו לא היה מסמן געיות כמו דפוסי ימינו. ולגבי החלק הראשון של המשפט, הביא כהן ממצאים מרשימים על סימון הגעיות בכתר כדי להוכיח שבן-אשר אכן פעל לפי שיטה. אמנם לגבי "השיטה" שלפיה פעל בן-אשר לפי כהן, כדי לגלות את נקודת התורפה שבקביעה זו יש להצביע קודם כל על העובדה שביקורתו של כהן התמקדה על שיטת הרב ברויאר באופן ישיר, ואילו רק בהערה אחת הזכיר כהן שגם ישראל ייבין אחז באותה עמדה זו בדיוק: "הרב ברויאר איננו בודד בהנחה זו. למרבה הפליאה נוקט בה גם פרופ' ישראל ייבין (ראה ייבין, כא"צ, ע' 139). ייבין עצמו בדק את כל הממצא ב'כתר' (ראה שם, ע' 140) וספר בכל המקרא רק כ-35 תיבות המסומנות בגעיה קלה בטעמים מחברים, מתוך אלפי תיבות בטעמים כאלה במבנה של געיה קלה. תמוה הדבר, כיצד אפשר ליישב ממצא כזה עם ההנחה בדבר חוסר שיטתיות".{{הערה|כהן, שם, הערה 8.}} כל "פליאה" ו"תמיהה" אומרת דרשני, ובמיוחד כשמדובר בספר כמו זה של ייבין, שבו הקדיש שני חלקים מלאים ומפורטים (מתוך חמישה חלקים בספר כולו) הכוללים ניתוח קפדני של אלפי נתונים לגבי תופעת הגעיות בכתר (חלק שני על הגעיה בכ"א הספרים, וחלק רביעי על הגעיה בספרי אמ"ת). ולכן ראוי להביא את דברי ההסבר הכלליים של ייבין לשיטתו, שנכתבו מיד לאחר שהתייחס אל כללי הגעיה הקלה שנוסחו בדורות האחרונים (ובמיוחד ע"י יצחק בער): :מכל זה מסתבר, שאין להניח קיום שיטה מיוחדת של ב"א בהטעמת הגעיה הקלה. רק זה בלבד נכון: בעוד שבער דורש לסמן את הגעיה הקלה בכל מקום לפי כללים מסוימים, כתבי־היד העתיקים, ו''א'' והקרובים לו בכללם, מסמנים אותה אמנם לפי אותם כללים, אבל לא בכל מקום, אלא לפרקים בלבד, ומידת סימונה שונה בכתבי־היד השונים. :אם נבדוק את שיטת הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' נראה, מצד אחד, חוסר כל עקיבות, כלומר: נוכל למצוא עשרות דוגמות זהות במבנן ובהטעמתן, שבאחת מהן יש געיה ובחברתה אין. מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה; אך כנראה שבשום מקום לא היתה ארוכה עד כדי כך, שיראו המנקדים '''חובה''' לעצמם לסמנה (כמו בסוגי הגעיות הכבדות), ומשום כך היה סימונה ענין של '''רשות'''... :ההבדל בין שיטת סימון הגעיות הקלות בכתבי־היד העיתיקים ו''א'' בכללם ובין שיטתו של בער אינו אפוא הבדל בעקרון אלא הבדל בדרגה, ושיטת בער אינה אלא התפתחות וסימון מלא של השיטה הנוהגת בכתבי־היד העתיקים. :אך הדברים אמורים בכללים: בתיבות ובסוגי ההברות הראויות לגעיה קלה; בפרטים יש דברים בשיטת בער שאינם נוהגים ב''א'' ובכתבי־היד הקרובים. בייחוד כך הדבר בתיבות ראויות לשתי געיות. ב''א'' והקרובים לו נוהגת בדרך כלל שיטת ההעדפה של געיה אחת מן השתיים, ואילו בער קובע שיש לסמן את שתיהן.{{הערה|ייבין, טו.5,7, עמ' 140-141.}} אם כן, ייבין כבר התייחס כבר מזמן לאותה תופעה בדיוק שהציג כהן בבהירות רבה בפרקי המבוא שכתב על הגעיות, דהיינו לתלוּת הסטטיסטית החזקה הקיימת בין סימון הגעיה לבין מבנֶה התיבה וטעמה. אכן יש צירופים של צורות וטעמים שבהם הנטייה לסימון געיה או לאי-סימונה חזקה מאוד, ולפעמים אפילו מתקרבת או מגיעה לעקביות גמורה. ולגבי הטעמים, ברור שהסביבה המוסיקלית משפיעה מאוד על נטייתו של הסופר, ולכן ההבדל הבולט לעין בין סימון הגעיה בטעמים מפסיקים ואי-סימונה בטעמים מחברים. אבל בסופו של דבר, ניתן תמיד להגדיר קטגוריות של מלים במבנה מסוים ובטעמים מסוימים ולקבוע להם כלל, ואז לחפש מכנה משותף לחריגים וליוצאים מן הכלל כדי לקבוע חוק מיוחד גם בשבילם, עד שרק נשארים חריגים בודדים ומעטים. השאלה האמתית היא לא לגבי הנתונים עצמם אלא עניין של הגדרה: האם לראות במציאות זו "נטיות" או "שיטה"? זוהי המחלוקת האמתית בין ייבין וברויאר מצד אחד, לבין כהן בצד השני. אור נוסף על מחלוקת זו באה משלושה כיוונים שנידונו בפרקי המבוא של כהן: הסביבה המוסיקלית, דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל, ואחוזי הדיוק האפשריים בשחזור החלקים החסרים בכתר. ===הסביבה המוסיקלית=== לגבי הסביבה המוסיקלית, כהן טרח לדחות את עמדתו של ברויאר לגבי העדר ביצוע המוסיקלי של הגעיה: :הסימון, התלוי בסוג הטעם, מלמד על הגורמים העומדים באחרי השיטה: הסימון משקף ביצוע מוסיקלי. ומשמעות הדברים היא: בן-אשר סימן רק את אותם המקומות שמסורת ההגייה והנגינה, שאותה הוא בא להנציח, הצדיקה סימון מוסיקלי. הביצוע המוסיקלי במקומות אלו לא עמד בפני עצמו, אלא תלוי היה בטעם העיקרי, ושימש לו מעין הוכחה או קישוט. הרב ברויאר בספרו 'טעמי המקרא', קובע, כי "הגעיה מורה על נחץ משני שאינו מבוצע על ידי ניגון". קביעה זו אמנם נכונה היא לשיטת סימון הגעיות המבוצעת במהדורת ברויאר, שאין בה שום הבחנה בין טעמים... אבל בשום פנים אין לומר את הדברים על שיטה כשיטתו של בן אשר, שתלותו של הסימון בסוג הטעמים היא קו יסוד שבה.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *8.}} ביקורת זו אמנם נכונה, אבל דווקא בנושא הביצוע המוסיקלי חרג ברויאר משיטתו של ייבין, חריגה שגם התאים לאופי המהדורה שלו (כמו שכתב כהן ובצדק). נביא שוב את דבריו של ייבין (אבל הפעם נתמקד רק בהסבר אחד מסויים): :מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה... לסיכום, כהן כרך ביחד את דחיית התפקיד המוסיקלי של הגעיה, ואת הטענה שסימונן של געיות במקומות מסויימים היה עניין של נטייה ורשות, ולא חובה. את שני הטיעונים שקשר ביחד גם דחה ביחד, ובמקומם טען שלגעיה יש תפקיד מוסיקלי ולכן סימונה בגדר חובה תמיד. אמנם אין ההגיון מחייב שתפקיד מוסיקלי פירושו גם חובת ציון מוחלט, כי ככל שהביצוע המוסיקלי קצר יותר ופחות מובהק, גם הנטייה לסמנו תהיה פחות. וזוהי בדיוק עמדתו של ייבין. כל עוד שתי העמדות מצליחות להסביר את הנתונים – אין דרך להכריע ביניהן, וכל הכרעה תהיה בעצמה בגדר "נטייה". ===דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל=== לגבי דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות, ברויאר טען ש"נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר". הוא אף הוסיף וטען על נקדנו של כתי"ל ש"נוסח הגעיות הקלות... עלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד, שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות". לעומתו הוכיח כהן באופן מאלף שכל נטיותיו של הכתר בסימונן של געיות בטעמים מסויימים – משותפות הן לכתי"ל, רק במידה שונה: בטעמים המפסיקים, יש בכתי"ל בדרך כלל יותר מלים מכל סוג עם געיה, ופחות מלים מכל סוג בלי געיה. בטעמים המחברים שני כתבי־היד הם בעצם זהים לגמרי: אין בהם כמעט געיות בכלל. וכך מסביר כהן את הדמיון הרב הזה: :סופרו נקדנו של כ"י '''ל'''... פעל בסביבת ספרי מקרא הקרובים לנוסח בן-אשר, ויש לראותו כאחת החוליות הראשונות בשלשלת המעתיקים, שפעלו במעגל המסירה של נוסח המסורה הטברני לאחר תקופת בעלי המסורה. מעתיקים אלו הם שהעבירו לדורות הבאים את דמות דיוקנו של 'נוסח המסורה', ולפיכך מן הראוי שנשים לב לתוצאות עבודתם. :אשר למעתיקו-נקדנו של כ"י '''ל''', הרי הרב ברויאר עצמו מודה, שתוצאות עבודתו של נקדן זה בתחום הניקוד והטעמים הן טובות עד כדי כך, שהיה ראוי לשמש מקור מרכזי בשיחזור נוסח ה'כתר' במקומות החסרים. להלן נראה, שיש להתיחס ביתר רצינות גם לנוסח הגעיות שלו, העומד, בעיקרו של דבר, על אותו בסיס שיטתי כנוסח ה'כתר', ובשום פנים אין לומר שמקורו בסימונים שרירותיים של נקדנו. כבר הזכרנו במבואנו למהדורת הכתר, שניקודו של כ"י '''ל''' נעשה בשני שלבים, שלב ההעתקה ושלב ההגהות, ורק בשלב השני היה לפניו ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו. לפי ספר זה הגיה את הניקוד והטעמים, ובעיקר את הגעיות. עצם ההגהה של הגעיות מלמדת, שהנקדן ייחס חשיבות לנוסח הגעיות, וקבעוֹ סופית לפי ספר שסמך עליו, ולא לפי שרירות לב. ואף שיש להניח, כי תהליכי תיקון, שאינם נעשים ע"י מומחה, עלולים להותיר רישומן על התוצאה הסופית, אין הדבר נובע משרירות ליבו של המתקן, אלא משגגתו, והתמונה הכוללת תשקף בדרך כלל את מצע הטקסט שלפיו נעשו התיקונים.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *9-*10.}} ביקורת זו על הרב ברויאר צודקת לגמרי, כפי שהנתונים שהביא כהן מכתי"ל מוכיחים היטב. אמנם אינו דומה המגיה של כתי"ל לבעלי המסורה בכבודם ובעצמם לגבי "נטיות" מול "שיטה": תפקידו של מגיה הוא להשוות ולתקן, ולא לכתוב נוסח משלו. וגם אין בדמיון בין כתי"ל לכתר חידוש גמור לגבי הנטיות או השיטות המשותפות לשני כתבי־היד, שהרי ישראל ייבין כבר נקט בעמדה דומה לגבי כלל כתבי־היד הקרובים לכתר: :כל סוגי הגעיה הקלה, בכל סוגי ההברות ובתיבות מוטעמות בכל הטעמים (או כמעט כולם), מצויים ב''א'' (ובכתבי־היד הקרובים). אמנם אין הגעיות הללו מסומנות תמיד; בטעמים מסויימים כמעט שאינן מסומנות כלל ובטעמים אחרים הן אמנם מסומנות הרבה, אך לא בכל מקום... :שנית, קשה לומר שב''א'' (או בכתבי־היד הקרובים) מצויה '''שיטה''' בהטעמת הגעיה הקלה. אמנם יוצאים הן הכלל יש גם בסוגים אחרים של געיות, אבל הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' חורגת עד כדי כך מכל כלל, שאין לתארהּ אלא תיאור סטאטיסטי.{{הערה|ייבין, טו.4, עמ' 139. יצויין שאף אמירתו של הרב ברויאר על בן-אשר, שאילו כתב טופס נוסף של המקרא לא היה מסמן תמיד את אותן הגעיות באותן המקומות, מבוססת לגמרי על הערה מפורשת של ייבין (חלק ב הערה 3, עמ' 140-141.}} כלומר: אפשר בהחלט להצביע על הנטיות הדומות בסימון הגעיה בין כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בתוכם, בלי לקבוע שיש בכתר או בכתבי־היד האחרים שיטה מובהקת של סימון געיות כחובה מוחלטת. ===רמת הדיוק האפשרי בשחזור הגעיות=== לגבי אחוזי הדיוק האפשריים בשחזור הכתר, כהן הביא נתון כללי: "ניסויי שיחזור מבוקרים שערכתי בחלקים השלמים לימדו אותי, שניתן להגיע לדיוק ממוצע של כ-95% בשיחזור נוסח הגעיות ב'כתר', הכל לפי אופי הטקסט המשוחזר. שיעור דיוק שכזה מצדיק הצדקה שאין למעלה ממנה את מעשה השיחזור כפתרון המדעי הנכון ביותר שראוי לנקוט בעניין זה."{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *21.}} בקטע שבחר כהן כדגם מספר מלכים, הייתה מלכתחילה זהות של כ-94% בין כתי"א לכתי"ל בגעיות הקלות והכבדות, ולאחר שנעשו תיקונים בנוסח כתי"ל ע"פ שיטת הכתר, עלה הדיוק לכדי 98%. אין ספק אם כן שכתי"ל מייצג היטב את אופי סימון הגעיות הכללי של כתבי־היד העתיקים, ושניתן להשתמש בו כבסיס לשחזור הגעיות בחלקים החסרים של הכתר ברמת דיוק גבוהה. וגם אין ספק שיש הצדקה מוחלטת למעשה שחזור כזה במהדורת מקרא ע"פ הכתר, וכל מהדורה כזו (כגון "מקראות גדולות הכתר") תהיה לברכה. אבל בו בזמן צריך לקחת בחשבון את הפער המשמעותי בין רמת הדיוק בשחזור הגעיות לבין רמת הדיוק בשחזור הניקוד והטעמים ע"פ כתי"ל. כי אפילו אם תגיע רמת הדיוק בשחזור הגעיות בכתר ל-98%, עדיין מדובר על טעות סטטיסטית של לא פחות מגעיה אחת בכל 50 (וברמה של 95% על טעות של געיה אחת מכל 20). השחזור כשלעצמו מוצדק וחשוב, אבל הוא עדיין ברמה נמוכה בהרבה מרמת השחזור בניקוד ובטעמים. כל מי שבודק את הסטיות בניקוד ובטעמים בכתי"ל מול החלקים הקיימים בכתר מתרשם מיד שמדובר על ניקוד או טעם אחד בלבד מתוך מאות ואלפים! ואת רובן של הסטיות (המעטות ממילא) בניקוד ובטעמים ניתן להסביר לפי מנהגים אופייניים לכתי"ל. הפער הגדול הזה בין תחום הניקוד והטעמים מצד אחד, לבין תחום הגעיות הקלות מצד שני, בולט כל כך, עד שקשה לדבר על שיטה מובהקת של חובה המשותפת לשני כתבי־היד. קשה להבין איך, אם בשלב ההגהות בכתי"ל היה לפני המגיה "ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו", שהוא הצליח לתקן את הניקוד והטעמים עד כדי כך שהם זהים לכתר כמעט לגמרי, ואילו לגבי הגעיות אחת מכל 10-20 תהיה שונה. סביר יותר להניח שסימון הגעיות בכתר עצמו, וכן בספר שהיה מונח לפני המגיה של כתי"ל, הוא עניין של נטיות חזקות ומובהקות ע"פ מסורת מוסיקלית שבעל פה ולא שיטה פורמלית של חובה. על הקושי לתאר את שיטת בן-אשר באופן מדוייק עמד כהן בעצמו, כאשר כתב במסקנתו שאי-אפשר לשחזר את הגעיות באופן מושלם: "לכל כלל יש יוצאים, ולכל רוב יש מיעוט, ובסעיפים מסוימים הכוחות שקולים, ולא תמיד יכולים אנו לעמוד על גורמי התופעות."{{הערה|שם, *24.}} כדי להמחיש עוד יותר את הנקודה הזו, נביא שתי דוגמאות (אחת בטעם פשטא ואחת בזקף קטן). אין בדוגמאות אלו כל משמעות חדשה לגבי הנתונים הסטטיסטיים היבשים של כהן, שהם נכונים כשלעצמם ואין בהם כל דופי. אולם הן ממחישות עד כמה חוסר העקביות בסימון הגעיות בולט לעין עבור כל מי שקורא את כתבי־היד ושם לב לסימון הגעיות. הדוגמאות נלקטו תוך כדי עבודת ההגהה של ספר יחזקאל, אמנם שמנו לב גם בספרים קודמים לעשרות דוגמאות דומות ואף יותר מרשימות (אולם עד העבודה על יחזקאל לא רשמנו אותן וחבל): *ז,ד: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ *ז,ט: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּדְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מַכֶּֽה׃ *יח,ו: '''אֶל־הֶֽהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃ *יח,יא: וְה֕וּא אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם '''אֶל־הֶהָרִים֙''' אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא׃ *יח,טו: '''עַל־הֶהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ לֹ֥א טִמֵּֽא׃ הביטויים המקבילים בפסוקים המקבילים בולטים לעין הקורא. מדובר בהם על תיבות זהות במבנן ובטעמן, אמנם לפעמים בגעיה ולפעמים בלי געיה. וכמו שהם בולטים לעין הקורא, כך סביר שגם המסרן היה מודע לעובדת חוסר העקביות במקומות דומים ואף זהים. אין בכך כדי לגרוע כלל מהסטטיסטיקות של כהן; אבל יש בכך כדי להמחיש ש'''בנסיון להבחין בין {{קו תחתי|נטייה}} לבין {{קו תחתי|שיטה}}, ייתכן שחוויית הקריאה חשובה יותר מהסטטיסטיקות היבשות.''' תחושת הבטן של הקורא הרגיל בגעיות שבכתר היא שבנסיבות מסויימות יש (או אין) סבירות גבוהה למצוא געיה, אולם תמיד תיתכן הפתעה. ===סימון הגעיות בדפוסים=== עכשיו נעבור לנקודה החמישית והאחרונה שביקש כהן להוכיח, דהיינו מצב סימון הגעיות בעידן הדפוס, מאז מקראות גדולות דפוס ונציה. כהן היטיב להציג את השיטות המגוונות והמנוגדות שבדפוסים, שלפעמים אף באו ביחד בערבוביה בתוך אותו דפוס. את המציאות המבולבלת הזאת הִשווה כהן לְמה שכתב ברויאר על "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר". ביקורת זו מוצדקת, ותיאורו של ברויאר איננו נכון באופן כללי. אמנם כדי לעשות צדק מלא בנושא זה, יש גם להצביע על מרכיב אחד חשוב ויציב, שעובר כחוט השני בכל הדפוסים מאז מקראות גדולות דפוס ונציה, דהיינו סימון הגעיה הקלה בעקביות, בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ. סימון עקבי זה משותף לכל השיטות שבאו לידי ביצוע בדפוסים השונים (כגון מצד אחד געיות קלות ולא כבדות ורק אחת בתיבה, או מצד שני געיות קלות וכבדות כאחד וייתכנו שתי געיות בתיבה אחת), וזה בדיוק המרכיב שהוסיף ברויאר במהדורתו.{{הערה|במג"ה הוסיפו על חוסר השיטתיות שבדפוסים ביקורת נוספת על שיטת ברויאר בכך ש"היא מצרפת, מחד, סימון שיטתי של געיות כבדות עם סימון שיטתי של געיות קלות כהיידנהיים, אבל מאידך איננה מקבלת סימון של שתי געיות בתיבה אחת, ובזה צועדת בדרכו של רש"ד. נמצא, שמהדורת ברויאר לא זו בלבד שהיא מצרפת לנוסח בן אשר שיטת געיות זרה לו, אלא שהיא גם מציעה דמות כוללת של נוסח געיות, שלא היתה קיימת מעולם, לא בספר מספרי הדפוס ולא בכתבי היד..." (כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *15). ביקורת זו נראית מוגזמת קודם כל בגלל שאי־סימון שתי געיות בתיבה אחת הוא סימן מובהק של המסורה: "תיבה אפשר שתהיה ראויה לשתי געיות, בין מסוגים שונים... ובין מסוג אחד... כשבתיבה שתי הברות רצופות הראויות לגעיות מאותו סוג... באה געה אחת בלבד, בין ב''א'' בין במהדורות המקרא המקובלות. אבל אם הברות רצופות ראויות לגעיות מסוגים שונים... ''א'' והקרובים לו נוהגים גם כאן בשיטת ההעדפה ומטעימים געיה אחת בלבד... רק לעתים רחוקות ובסוגים מעטים של תיבות מטעימים הם שתי געיות בתיבה אחת... מצויות כמה דוגמות נדירות, בחינת יוצאות מן הכלל, שבהן שתי געיות בתיבה אחת... פרט לדוגמות המעטות שנזכרו, שבהן מוטעמות ב''א'' שתי געיות בתיבה אחת, בשאר התיבות, והן רוב המקרא, שלטת שיטת ההעדפה ורק געיה אחת מוטעמת..." (ייבין, כ.1-4, עמ' 192-193). שנית, שיטת ברויאר היא לסמן את הגעיות שבכתר ובכתי"ל במתגים רגילים, ולהוסיף את הגעיות הקלות בשיטתיות רק במתג קצר ושונה (כדי להבחין בינם לבין אלה שסימונם בא מכתבי־היד). בכך הבחין ברויאר כבר מלכתחילה הבחנה ברורה בין שיטת הדפוסים לבין שיטת כתבי־היד. ורק אז, לאחר שכבר הוסיף את הגעיות הקלות בעקביות בסימן שונה כדי להבחינן, עוד מיעט לסמנן פעמיים בתיבה אחת ע"פ שיטת המסורה המשתקפת בכתבי־היד. נראה שאם יש כאן חידוש, אז מדובר על חידוש שמבחין היטב בין השיטות השונות, וגם חידוש שמקפיד לשמור על מנהגי הכתר ע"י הבחנתם הברורה ממרכיבים אחרים.}} המקור לסימון העקבי בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, בלי להתחשב כלל בטעמהּ, הוא כתבי־היד באשכנז, שם לא התייחסה המסורת המוזיקלית המקומית לגעיות, ואם כן נשאר בשבילן תפקיד פונטי בלבד. במציאות כזו היה נכון לסמן געיה בעקביות בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, כדי לכוון את הקורא שיבטא היטב את כל מרכיבי המילה ולא יטעה. ואמנם המציאות הזאת היא לא רק של אז, אלא משתקפת בדפוסים כבר במשך 500 שנה, והיא מתאימה גם היום בקרב הרוב המכריע של קהילות ישראל. אמנם לא צדק הרב ברויאר לגמרי לגבי בן-אשר עצמו, שבוודאי היו לו נטיות חזקות בסימון הגעיות הקלות, ולא עשה את מלאכתו בשרירות אפילו בתחום הזה; ואילו היה כותב טופס נוסף של המקרא ברור לגמרי שלא היה מסמן געיות בעבקיות בכל תיבה ראויה, ולא היה מרבה בהן בטעמים המחברים. אבל גם אם זה לא נכון לגמרי ש"הן ולאו רפיא בידיה" בתחום הזה, עדיין צודק הרב ברויאר ש"לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר". המסורת המוסיקלית החיה בקרב הקוראים בטעמי המקרא בישראל קיבלה על עצמה בפועל את הסימון העקבי של הגעיות הקלות. לסיכום, נראה שהחלטת הרב ברויאר בעניין הגעיות דומה להחלטותיו בנושאים אחרים, ובמיוחד לגבי [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|סימון החטפים באותיות לא גרוניות]]. בשני הנושאים מדובר על נטייה מובהקת בכתר שאמנם לא באה לידי ביטוי מלא אף בתוך הכתר עצמו, וגם לא מבוצעת באותה רמה סטטיסטית בכתבי־היד הקרובים לכתר (למרות שהנטיות הכלליות דומות). לכן הסיק הרב ברויאר, בעקבות ממצאיו של ייבין, שמדובר בסופו של דבר על עניין של רשות בכל געיה ספציפית, למרות שניתן להצביע באופן ברור על נטיות חזקות ומובהקות של מסרן הכתר בסוגים מסוימים של געיות קלות, ואף על ביצוע מוחלט באחדים מהם. ואם כן החליט לסמן געיות באופן המתאים ביותר לקורא בימינו, שהוא הסימון העקבי והמלא. ===נוסח הגעיות במהדורתנו=== '''נוסח הגעיות לפי כתי"ל:''' אין במהדורתנו שיחזור של כל הגעיות במקומות החסרים בכתר (בניגוד למקראות גדולות הכתר), ואין בה הוספת געיה בכל תיבה הראויה לכך (בניגוד לסימון הגעיות '''הקצרות''' במהדורות ברויאר). אלא העתקנו את הגעיות כמות שהן בכתר (במקומות שהוא קיים){{הערה|סימנו געיות שהיו בכתר במקומות החסרים בו, והם ידועים לנו מתוך צילומים של אחדים מהדפים החסרים, או מתוך עדויות שנכתבו בזמן שכתב־היד עדיין היה שלם.}} ובכתי"ל (ברוב התורה שהכתר חסר). כתוצאה מכך, סימון הגעיות במהדורתנו מקביל בדרך כלל לסימון הגעיות '''הארוכות''' בתוך מהדורות ברויאר (כך הוא סימן את הגעיות הכתובות בכתבי־‏היד כדי לעשות הבחנה). '''היוצאים מן הכלל:''' יש מקומות בתורה שבהם נכתבה געיה בכתי"ל, אך היא בלתי צפויה או מופיעה בניגוד לכללים, או שהיא נכתבה באות הלא-נכונה לפי הכללים, או שיש שתי געיות בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות); לחלופין יש מקומות שבהם נדרשת געית חובה והיא איננה, או שהגעיה צפויה ברמת סבירות גבוהה בהתאם למקבילות (כגון געית פשטא) והיא איננה. הרב ברויאר כבר רשם את הגעיות החריגות הללו בתורה בכ-40 מקומות,{{הערה|ראו במאמרו "ספקות שאין להם הכרע", '''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296; וברשימת "נוסח כתב היד" ב'''כתר ירושלים'''.}} ואת חלקם תיקן במהדורותיו האחרונות (חורב ו"כתר ירושלים"), כל עוד מצא לכך תימוכין בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}.{{הערה|מדובר על כתב־יד שנכתב על ידי הסופר שמואל בן יעקב, הסופר שכתב את נוסח האותיות בכתי"ל. כתי"ל{{כתב עילי|מ}} קרוב לשיטתם של כתי"א וכתי"ל בסימון סוגים שונים של געיות, אך בחלק ניכר מהמקומות שטעה בהם בכתי"ל, הוא כתב את הגעיות כהלכתן בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}; ראו ברויאר, שם (הערה הקודמת).}}. במהדורתנו בצענו תיקון '''בכל''' הגעיות החריגות שרשם ברויאר בתורה, אפילו במיעוט המקומות שבהם הנוסח החריג נמצא גם בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}, ובעוד עשרות מקומות שאותם לא ציין ברויאר. בכל מקום כזה ציינו את גרסתו של כתי"ל בתיעוד הנוסח, ועוד השתדלנו לתעד את נוסח הגעיות בכתבי־היד טברנים מובהקים נוספים (ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו). '''רשימה של היוצאים מן הכלל:''' להלן רשימה של המקומות בתורה שבהם '''לא''' קיבלנו את נוסח הגעיות בכתי"ל בתורה. למידע נוסף לגבי כל פריט, כולל מידע על הנוסח בכתבי־יד טברנים נוספים, ראו בתיעוד הנוסח (בדפי העריכה של הפרקים).{{הערה|מידע על געיות חריגות בכתי"ל בנביאים וכתובים, במקומות החסרים בכתר, משולב בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|רשימת החריגים בנוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל]].}} {{מ:טעמי המקרא|12}} '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (36 פריטים): [[בראשית ב/טעמים#ב ז|ב,ז]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה ט|ה,ט]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה י|ה,י]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה יב|ה,יב]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה טו|ה,טו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה טז|ה,טז]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה כו|ה,כו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ו/טעמים#ו טז|ו,טז]] (ל?=תַּֽעֲשֶׂ֣ה); [[בראשית ז/טעמים#ז י|ז,י]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית ז/טעמים#ז יב|ז,יב]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ח/טעמים#ח ו|ח,ו]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית ח/טעמים#ח יג|ח,יג]] (ל=וַֽ֠יְהִי); [[בראשית י/טעמים#י יט|י,יט]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית י/טעמים#י ל|י,ל]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא א|יא,א]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא ב|יא,ב]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית יא/טעמים#יא יג|יא,יג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית יח/טעמים#יח טו|יח,טו]] (ל=וַיֹּ֥אמֶר{{מ:פסק}}לֹ֖א); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית כה/טעמים#כה לא|כה,לא]] (ל=אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖); [[בראשית כז/טעמים#כז א|כז,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לא/טעמים#לא מג|לא,מג]] (ל=מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה); [[בראשית לא/טעמים#לא נב|לא,נב]] (ל?=לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר); [[בראשית לב/טעמים#לב כו|לב,כו]] (ל=בְּהֵֽאָבְק֖וֹ); [[בראשית לה/טעמים#לה ג|לה,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לו/טעמים#לו יח|לו,יח]] (ל=אָֽהֳלִיבָמָ֛ה [2]); [[בראשית לז/טעמים#לז כג|לז,כג]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית לח/טעמים#לח יח|לח,יח]] (ל=הָֽעֵרָבוֹן֮); [[בראשית לח/טעמים#לח כד|לח,כד]] (ל=לֵֽאמֹר֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יא|לט,יא]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יג|לט,יג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מג/טעמים#מג כא|מג,כא]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית מד/טעמים#מד כד|מד,כד]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מה/טעמים#מה יד|מה,יד]] (ל?=בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו); [[בראשית מו/טעמים#מט יט|מו,יט]] (ל?=יַֽעֲקֹ֔ב); [[בראשית מט/טעמים#מט יח|מט,יח]] (ל=לִֽישׁוּעָתְךָ֖). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (11 פריטים): [[שמות א/טעמים#א כא|א,כא]] (ל=כִּֽי־יָֽרְא֥וּ); [[שמות ה/טעמים#ה ד|ה,ד]] (ל=מִמַּֽעֲשָׂ֑יו); [[שמות ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וַיֶּחֱזַק֙); [[שמות ח/טעמים#ח כא|ח,כא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם); [[שמות ט/טעמים#ט לה|ט,לה]] (ל=וַֽיֶּחֱזַק֙); [[שמות יג/טעמים#יג ה|יג,ה]] (ל=כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣); [[שמות יג/טעמים#יג יא|יג,יא]] (ל=כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤); [[שמות טו/טעמים#טו כו|טו,כו]] (ל=כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה); [[שמות כ/טעמים#כ ג|כ,ג]] (ל=תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣); [[שמות כא/טעמים#כא יד|כא,יד]] (ל?=וְכִי־יָזִ֥ד); [[שמות כד/טעמים#כד יא|כד,יא]] (ל=וַֽיֶּחֱזוּ֙); [[שמות ל/טעמים#ל י|ל,י]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים); [[שמות לב/טעמים#לב ל|לב,ל]] (ל=וַיְהִי֙); [[שמות לו/טעמים#לו יג|לו,יג]] (ל=וַֽיְהִ֥י). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (8 פריטים): [[ויקרא א/טעמים#א ה|א,ה]] (ל=הַֽכֹּֽהֲנִים֙); [[ויקרא ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם); [[ויקרא ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (ל=עַֽל־הַמִּזְבֵּ֖חַ); [[ויקרא ט/טעמים#ט א|ט,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[ויקרא כ/טעמים#כ כז|כ,כז]] (ל?=כִּֽי־יִהְיֶ֨ה); [[ויקרא כג/טעמים#כג ג|כג,ג]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג לא|כג,לא]] (ל=מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג מד|כג,מד]] (ל=אֶת־מֹעֲדֵ֖י); [[ויקרא כה/טעמים#כה כח|כה,כח]] (ל=לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה); [[ויקרא כז/טעמים#כז כח|כז,כח]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קׇֽדָשִׁ֥ים). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (15 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג ו|ג,ו]] (ל=וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ או וְֽהַעֲמַדְתָּ֣);{{הערה|יש געיה בכתי"ל אך לא ברור אם היא שייכת לאות וי"ו או לאות ה"א, והשמטנו אותה ע"פ הרוב המכריע של כתבי־היד הקרובים לכתר.}} [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (ל=הָֽעָזִּיאֵלִ֑י); [[במדבר ד/טעמים#ד לב|ד,לב]] (ל=וִֽיתֵדֹתָם֙); [[במדבר ה/טעמים#ה כא|ה,כא]] (ל=אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮); [[במדבר י/טעמים#י ח|י,ח]] (ל=בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת); [[במדבר יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=וַֽיַּעֲמֵ֥ד); [[במדבר יד/טעמים#יד כה|יד,כה]] (ל=וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י); [[במדבר יד/טעמים#יד לח|יד,לח]] (ל=הַֽהֹלְכִ֖ים); [[במדבר טו/טעמים#טו יד|טו,יד]] (ל=אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙); [[במדבר טו/טעמים#טו מ|טו,מ]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז יח|טז,יח]] (ל?=וַֽיַּעַמְד֗וּ); [[במדבר טז/טעמים#טז לא|טז,לא]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר יז/טעמים#יז כא|יז,כא]] (ל=כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם); [[במדבר יח/טעמים#יח ב|יח,ב]] (ל=וִֽישָׁרְת֑וּךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה ב|כה,ב]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽן); [[במדבר כו/טעמים#כו לא|כו,לא]] (ל=הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י); [[במדבר לא/טעמים#לא לב|לא,לב]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר לג/טעמים#לג ג|לג,ג]] (ל?=הָֽרִאשׁ֔וֹן); [[במדבר לה/טעמים#לה לג|לה,לג]] (ל?=וְלֹא־תַחֲנִ֣יפוּ). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (17 פריטים): [[דברים א/טעמים#א ג|א,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[דברים א/טעמים#א כט|א,כט]] (ל=לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן); [[דברים א/טעמים#א לג|א,לג]] (ל=לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם); [[דברים ז/טעמים#ז ח|ז,ח]] (ל=מֵֽאַהֲבַ֨ת); [[דברים ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (ל=וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤); [[דברים ח/טעמים#ח טז|ח,טז]] (ל=הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥); [[דברים יא/טעמים#יא יד|יא,יד]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֖); [[דברים יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=הָֽאַחֲר֔וֹן); [[דברים יא/טעמים#יא כה|יא,כה]] (ל=וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב יז|יב,יז]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יב/טעמים#יב כ|יב,כ]] (ל=אֶֽת־גְּבֽוּלְךָ֮); [[דברים יב/טעמים#יב ל|יב,ל]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב לא|יב,לא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽם); [[דברים יד/טעמים#יד כג|יד,כג]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יח/טעמים#יח ד|יח,ד]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים כ/טעמים#כ יח|כ,יח]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם); [[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל?=וְהוֹתִֽרְךָ֤). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} למרות כל היוצאים מן הכלל (למעלה מ-80 פריטים ברשימה), השארנו את נוסח הגעיות שבכתי"ל ברוב המכריע של התורה ובשאר המקומות החסרים בכתר, ולא ניסינו לקרב אותו יותר אל נוסח הגעיות שהיה בכתר (ע"י שחזור מלא לפי כל נטיותיו של כתר בכתיבת הגעיות). יש שתי סיבות מעשיות להחלטתנו להביא רק את הגעיות הרשומות בכתבי־היד (חוץ מהמקומות החריגים): #שחזור הגעיות ו/או הוספתן בכל תיבה הראויה לכך במקרא דורשת עבודה רבה, וזה כרגע מעבר ליכולתנו מבחינת התורמים לפרויקט. ואולם תמיד יהיה ניתן לשדרג את מהדורתנו בעתיד באחת מהדרכים הללו או לבצע אותן במהדורות נגזרות. #הוספת הגעיות באופן מלא ועקבי בדומה למהדורת ברויאר איננה אפשרית כעת גם מסיבה טכנית, כי אין היום תווים מיוחדים ביוניקוד בשביל געיות שונות (ארוכות וקצרות) כדי לתעד איזו געיה מקורה בכתב־היד שהוא היסוד למהדורה ואיזו נוספה על ידינו. לכן מסומנות הגעיות במהדורתנו לפי שני כתבי־‏היד העיקריים (הכתר וכתי"ל). אמנם בעתיד היד נטויה לסימון געיות ע"פ שיטות נוספות. על ידי השימוש בתבניות אוטומטיות המיועדות לכך, יתאפשר למשתמש לבחור את השיטה המועדפת עליו. בין השיטות שראוי לבצע אותן ולאפשר את בחירתן על ידי המשתמש: #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל), אמנם בתיקונים קלים לגבי געיות חריגות בכתי"ל. זוהי השיטה המתבצעת כעת בספרי התורה. #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל) בלי תיקונים. זוהי השיטה המבוצעת כעת בספרי הנביאים והכתובים. בשיטה זו יש כבר ערך רב (כמו שקבע כהן בבהירות רבה), כי היא מייצגת באופן נאמן את המסורת הכללית המשתקפת בכתבי־היד העתיקים, והוא גם יכול להיות בסיס מצוין עבור פיתוח נוסף או יצירה נגזרת בעתיד (כגון בשיטות הבאות ברשימה זו). #סימון געיות ע"פ הכתר, וע"פ שחזור הכתר במקומות החסרים בו.{{הערה|לשיטה משוכללת לשחזור הגעיות בכתר, מעבר לשיטת כהן שכבר בא לידי ביצוע מלא ב'''מקראות גדולות הכתר''', ראו את מאמרו של רפאל זר על שחזור הגעיות בכרך תרי עשר במפעל המקרא של האונ' עברית: Rafael Isaac (Singer) Zer, "The Preparation of the Base Text of the Hebrew University Bible Where It Is Missing in the Aleppo Codex", ''Textus'' 25 (2010), pp. 49-71.}} #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", שמקורה במנהג אשכנז והייתה מקובלת לרוב בדפוסים. שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים", שהרי ברוב העדות היום אין כבר ביצוע מוזיקלי לגעיה ונשאר לה רק תפקיד פונטי, ולכן ראוי לסמן אותה בכל תיבה הראויה לכך. אפשר לבסס סימון כזה (באופן כללי ובזהירות) על מהדורות [https://archive.org/details/heidenheim-torah-ein-ha-sofer-rodelheim-1818-1821-images/page/n5/mode/2up?view=theater היידנהיים] (תורה) ו[https://archive.org/details/baer-delitzsch-masoretic-bible-full/page/n117/mode/2up?view=theater בֶּר] (נ"ך), תוך כדי ניסוח כללים מתאימים שאינם בהכרח זהים לגמרי למדיניות שלהם. #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", אמנם בדרך מתונה: אין לסמן יותר מגעיה אחת בלבד בתיבה אחת (בדומה למנהג כתבי־היד הטברנים). יישום זה יהיה דומה לשיטת ברויאר, אמנם יהיה צורך לבצע אותה מחדש. גם שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים" מאותה סיבה בדיוק כמו השיטה הקודמת. ===אחרית דבר=== בעת כתיבתה של חטיבה זו בנושא הגעיות נעלם ממנו מאמרו של הרב ברויאר "ספקות שאין להם הכרע".{{הערה|'''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296.}} בחלקו הראשון של אותו מאמר{{הערה|עמ' 283-288.}} יש תגובה לדבריו של מנחם כהן (בנספח שכתב על הגעיות בסוף כרך מלכים של מקראות גדולות הכתר). ברוך שכיוונו, כי גם בלי לראות את מאמרו של ברויאר הגענו לאותה מסקנה: דרכו של הכתר בסימון הגעיות ראוי יותר להיקרא "נטייה" (בלשונו של ייבין) ולא "שיטה" (בלשונו של כהן), כי הוא לא הגיע מעולם לאותה רמה של שיטתיות גמורה שיש במערכת הניקוד והטעמים. ובלשונו של ברויאר: "כהן... לא עמד או לא העמיד על ההבדל העקרוני שבין שיטת בן אשר בסימון הגעיות הקלות ובין שיטתו בסימון שאר כל פריטי הניקוד והטעמים. הבדל זה הוא המציב בפני המהדיר בעיה שאין לה, לדעתי, כל פתרון משביע רצון... רוב סימני הניקוד והטעמים המצויים בכתר נקבעו שם על פי מסורת ברורה, שהיה נקדן חייב לתת לה ביטוי... אולם דברים אלו אינם אמורים בסוגיית הגעיות הקלות: יש בכתר אלפי תיבות שבן אשר שם בהן או השמיט בהן געיה קלה בלא דין ולא דיין, בלא כלל ובלא מסורת...". כלומר: רמת העקביות החסרה בולטת בתוך הכתר עצמו (בתיבות מקבילות הזהות במבנן ובטעמן שלפעמים מקבלות געיה ולפעמים לא), ועל אחת כמה וכמה בכתבי־היד הקרובים לו. בנוסף לכך כתב ברויאר ששיטתו משקפת יסוד קבוע בסימון הגעיות בדפוסים, ואילו אנחנו ציינו אותה עובדה בדיוק. בלשונו של ברויאר: "כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה יותר ממאה שנה (לפחות) נוהגות לסמן געיה קלה בכל תיבה הראויה לכך מצד מבניה – בלא כל התחשבות בטעמה, וכל קורא ותיק הבקי בקריאתו מקפיד להטעים את המקרא על פי הנוסח הזה."{{הערה|עמ' 286.}} וגם העיר: "כהן מסביר באריכות מהיכן הגיע המנהג הזה אל המהדורות שלנו. דבריו בעניין זה מעניינים ומאלפים מאוד, אך אין הם סותרים את דבריי, שהרי גם אני מודה שהשיטה הזאת – בכללותה – מנוגדת לשיטת בן אשר. השאלה איך נתקבלה במהדורות שלנו לא מעלה ולא מורידה בדיון הזה."{{הערה|שם.}} בהערה בסוף הדיון על הגעיות במאמרו התייחס ברויאר גם לשאלת תפקידם המוזיקלי: "בספרי על הטעמים כתבתי שהגעיה מורה על נחץ משני, שאיננו מבוצע בניגון. כהן טוען שהגדרה זו אמורה רק בשיטת המהדורה שלי, שהגעיה הקלה בה איננה תלויה בניגון כלל. אך דומני שזו טעות, שהרי גם במהדורה שלי יש געיות רבות התלויות בניגון דווקא – געיות כבדות וגעיות שווא – ואף על פי כן כתבתי את ההגדרה הזאת, שכן היה נראה לי שתלות הגעיה בניגון עדיין איננה מוכיחה שהיא גם מבוצעת בניגון; שהרי אפשר שרק ניגון מסויים דורש הטעמה משנית לפניו. גם אפשר שניגונו של הטעם מתחיל תמיד כבר בנחץ המשני של הגעיה – גם במקרה שלכל הדעות, הגעיה איננה תלויה בטעם, כדוגמת הגעיה של וְיִֽצְק֥וּ. לפי זה צריכים לשנות במקצת את הגדרת הגעיה: היא מורה על נחץ משני ולא על ניגון."{{הערה|הערה 12 עמ' 288-289.}} אמנם נראים יותר דבריהם של ייבין וכהן בעניין זה. לגבי סימון הגעיות ע"י שמואל בן יעקב, נקדנו של כתי"ל, כתב כהן שיש בו בכללותו השתקפות נאמנה למנהגם של כתבי־היד הטברנים ודמיון רב לכתר. ואילו ברויאר הדגיש את הגעיות בכתי"ל שלעיתים חורגות לגמרי מהכללים: "בן אשר היה משנה את הניקוד רק באותם העניינים שלא הייתה לו בהם כל מסורת ושכללי הדקדוק לא קבעו בהם מסמרות, ואילו שמואל בן יעקב החליף את שיטתו בעניינים שחוקי ההטעמה ומסורת הקריאה קבעו בהם נוסח מחייב שאין לשום נקדן רשות לסטות מהם".{{הערה|שם, עמ' 288.}} למעשה, לפי ברויאר קיימים כ-10 חריגים בלבד בכתר ארם צובה בכל המקרא (געיות שלא לפי הכללים), ואילו בכתי"ל יש כ-45 בתורה בלבד (!).{{הערה|ברויאר רשם אותם שם, עמ' 287. אחרי שהביא 5 סתירות פנימיות בכתי"ל, שבהן נכתבו געיות כהלכה בתיבה אחת, ובמקום אחר נכתבו געיות שלא כהלכה באותן תיבות (בראשית לו,יח ["אהליבמה" פעמיים באותו פסוק]; ויקרא ג,יז ו-כג,ג ו-כג,לא מול כג,יד ["משבתיכם"]; במדבר י,ח מול י,י [בחצצרות/בחצצרת]), ברויאר כתב: "על אלה יש להוסיף עוד כארבעים תיבות בתורה שהגעיה מסומנת בהן שלא כדין: געיה קלה בצד געיה אחרת – וכן געיה בראשונה מבין שתי הברות הראויות לגעיה קלה. נמצא שהטעמות תמוהות אלו מצויות בכ"י לנינגרד ביותר מארבעים וחמישה מקומות '''בתורה בלבד''', ואילו בכתר הן מצויות '''בכל המקרא''' רק בקרוב לעשרה מקומות." ושם בהערה (8) על "בתורה בלבד" כתב: "אלה המקומות שמצאתי: בר' יט,יג; כה,לא; לא,מג; לב,כו; לו,יח; לח,יח; מט,יח; שמ' א,כא; '''ח,כא'''; '''יג,ה''',יא; טו,כו; '''ל,י'''; וי' א,ה; ג,יז; כג,ג,לא; כה,כח; '''כז,כח'''; במ' ג,כז; ד,לב; ה,כא; י,ח; '''יד,כה,לח'''; טו,יד,מ; '''יז,כא'''; יח,ב; כה,ב; כו,לא; דב' '''א,כט''',לג; ז,ח,'''יג'''; ח,ג; '''יא,יד''',כד,'''כה'''; יב,יז,כ,ל,לא; '''יד,כג; יח,ד; כ,יח'''. במקומות המודגשים ההדגשה התמוהה מצויה גם ב'''ל{{כתב עילי|מ}}'''." תיקון לפי רשימה זו בוצע במהדורתנו עד חשון תש"פ: בתיבות שיש בהן געיה בכתי"ל, אבל הגעיה לא במקום הנכון בתיבה לפי הכללים, סימנו אותו במקום הנכון במהדורתנו ופירטנו את הנתונים בתיעוד הנוסח (ברוב המקרים נבדקו גם כתבי יד ומהדורות אחרות). וכמו כן בכל מקום שיש שתי געיות או יותר בכתי"ל בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות), סימנו במהדורתנו רק געיה אחת במקום המתאים לה לפי הכללים (יש יוצא מן הכלל אחד ב[[במדבר טו/טעמים|במדבר טו,יד]] [אֲשֶׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙], שם יש שתי געיות בכתי"ל, אך קיימת עדות מובהקת שבנוסח בן אשר אין געיה כבדה בשי"ן ולכן השארנו את הגעיה הקלה בתי"ו; וראו שם בהערת הנוסח). רשימה מלאה של התיקונים נמצאת [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#געיות (מתגים) בתורה|כאן]].}} אמנם בכל זאת נראה שאין מחלוקת אמיתית בין ברויאר לכהן בנושא זה (למרות דבריו של ברויאר "אולם כהן חולק עליי גם בעניין זה"), אלא שכל אחד מדגיש צד אחר המשתקף בנתונים: כהן מדבר על המצב הכללי למרות החריגים לעתים בכתי"ל, ואילו ברויאר מדגיש את הסטיות הלא-מעטות. קצת מפתיעה מסקנתו של ברויאר בעניין זה: "אם נעתיק את נוסח הגעיות של כ"י לנינגרד בכל מקום שלא נשתמר בו הכתר, נסטה מנוסח הכתר ביותר מאלפיים תיבות. די היה בכך להרתיע אותי מללכת בדרך הזאת".{{הערה|שם.}} אמנם זו בדיוק הדרך שבחר ברויאר ללכת בה בסימון הגעיות הארוכות בכל מהדורותיו! וכך גם במהדורתנו מסומנות הגעיות כעת בעקביות ע"פ כתי"ל בלי תיקונים, אבל כאמור התקווה היא [[#סימון הגעיות במהדורתנו|לבצע בעתיד תיעוד ותצוגה של כמה שיטות במקביל, ולאפשר למשתמש לבחור ביניהם כרצונו]]. בינתיים נחכה לגואלים שיהיו מוכנים לבצע את השיטות השונות לטובת הכלל.{{הערה|לתיעוד מלא של נוסח הגעיות בכתי"ל בכל המקרא בתוך מהדורה דיגיטלית שימושית, ראו ב[http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].}} {{קו תחתי|'''התלבטות קשה של המהדיר אבל לא של הקורא:'''}} לסיום חשוב להדגיש שכל ההתלבטות הרבה בעניין הגעיות היא בעיקר התלבטות מצדו של המהדיר, והרבה פחות מצדו של הקורא והלומד. ברויאר ציין בצדק במאמר זה שיש '''אלפי''' תיבות בתוך הכתר עצמו שבהן אין געיה, למרות שלפי הכללים והנטיות החזקות של כתב־היד הייתה אמורה להיות בהן געיה; וכן להיפך. ואותו דבר נכון על אחת כמה וכמה בכתבי־יד אחרים. עובדה זו מעלה שאלה קשה בשביל המהדיר, אבל לא בשביל הקורא. שהרי המהדיר חייב לפעול באופן עקבי ומתוך שקיפות, ו'''אסור''' לו לקבל החלטה שרירותית או בלתי-מתועדת באף תיבה. ואילו לקורא זה הרבה פחות חשוב אם הגעיה קיימת או חסרה בתיבה מסוימת, כי זו דרכן של געיות (אלא אם כן נשען הקורא לחלוטין על שיטת ריבוי הגעיות שבדפוסים). לכן הקורא יכול לבחור לעצמו כל מהדורה מדויקת של המקרא, ולהשתמש בה בביטחון ללא קשר לשיטת הגעיות שבה, ואף אם השיטה אינה מושלמת (כי אין שיטה מושלמת). רוב ההתלבטות שמדובר עליה בחטיבה זו על נושא הגעיות שמורה אם כן למהדיר ולא לקורא. ===געיה ימנית=== בעשרות מקומות בכתי"ל נכתבת הגעיה בצד הימני של הסימן הניקוד במקום לשמאלו{{הערה|על מיקומה של כתיבת הגעיה ראו ייבין, יא.3, עמ' 90-91.}} (התופעה נפוצה במיוחד בחלק הראשון של ספר בראשית). אין בתופעה זו כל משמעות, אבל בהקלדת וסטמינסטר הקפידו בכל זאת להקליד געיה ימנית לפי כתי"ל, בהתאם למטרתם להציג את נוסח כתב־היד בדיוק מלא. מובן מאליו שבמהדורתנו תופיע הגעיה בשמאלו של סימן הניקוד.{{הערה|ראוי לציין את העובדה הטכנית שגם אם לא היינו עושים שום דבר, תוכנת מדיה-ויקי מזיזה את הגעיה לצד שמאל בכל מקרה באופן אוטומטי. תופעה זו קשורה כנראה ליישום מדוייק של הגדרות ביוניקוד. באופן דומה, תוכנת מדיה-ויקי תמיד מזיזה את הנקודות של דגש, או של שי"ן ימנית או שמאלית, '''לאחר''' הניקוד של האות, למרות שלפי ההגיון נקודות אלו צריכות לבוא לפני הניקוד. כתוצאה מכך, אם שמים את סמן העכבר לאחר האות ולוחצים על "backspace", הנקודה תימחק ראשונה ורק לאחריה יימחק הניקוד שבאות. אמנם תו של הטעם יבוא אחרון (גם לאחר הנקודה).}} אבל בגלל שמגמתנו לתעד כמה שיותר במהדורתנו את השינויים שנעשו מהקלדת וסטמינסטר (במקומות שכתי"א חסר), רשמנו בכל זאת בתיעוד הנוסח שהתיבה נכתבה "בגעיה ימנית" בכתי"ל. ==סדרי הקריאה בתורה== ===חלוקת הסדרים בתורה=== חלוקת הסדרים בתורה היא חלוקה עניינית לרוב, המשקפת את מחזור הקריאה התלת־שנתי שהיה נהוגה בארץ ישראל. במהדורתנו שילבנו את חלוקת הסדרים לפי שתי שיטות מקבילות: *סימנו את חלוקתה של התורה ל-154 סדרים המקובלת בדפוסים והמוכרת, כולל המרכיב של המספר הרצוף לכל סדר וסדר מתחילת כל ספר (המספרים מצויינים באותיות עבריות כמו שמוכר היטב מדפוס קורן).{{הערה|למספרים הרצופים באותיות עבריות (בנוסף לציון האות "ס" בשוליים) יש בסיס כבר בכתבי־היד הקרובים לכתר והמאוחרים יותר, אמנם אין בהם ביצוע מלא תמיד.}} *סימנו את חלוקת הסדרים על פי שני מקורות עתיקים המתעדים את נוסח המסורה הטברנית: רשימת הסדרים ב'''ספר החילופים''' למישאל בן עוזיאל{{הערה|1=מהדורת אליעזר ליפשיץ (ירושלים: מאגנס, תשכ"ה; טקסט מלא ב-PDF ניתן להוריד [http://www.hum.huji.ac.il/units.php?cat=5040&incat=4972 באתר האוניברסיטה העברית]). הרב ברויאר כבר סימן את הסדרים במהדורותיו על פי רשימה זו. ספר החילופים מתעד רשימה של הבדלים (זעירים) בנוסח המקרא בין שיטת בן אשר לבין שיטת בן נפתלי (וגם מספר הסכמות בין שתי השיטות). כך מאפשרות רשימת החילופים וההסכמות קיטלוג של כתבי־יד לפי קרבתם לשיטת בן-אשר, וזהו עיקר חשיבותן במחקר בימינו: ספר החילופים מאשר את חשיבותו של כתר ארם צובה כמייצג נאמן ומדוייק לשיטת בן-אשר, וגם מאפשר את שחזור נוסחו של בן-אשר במקומות מסויימים החסרים בכתר. אמנם בנוסף לרשימת החילופים עצמה, יש בספר החילופים גם תיעוד קפדני לראשי הסדרים במקרא (בתחילת הדיון על כל פרשה בתורה וכל ספר בנביאים וכתובים).}} ו[https://archive.org/details/Leningrad_Codex/page/n243/mode/1up רשימת הסדרים בכתי"ל] (בנוסף לסימון ראשי הסדרים שבגוף התורה עצמה באותו כתב־יד). שני המקורות העתיקים האלה כמעט זהים אחד לשני בחלוקת הסדרים,{{הערה|יצוין שספר החילופים וכתי"ל גם זהים לסימון הסדרים הקיים בסוף ספר דברים בכתר ארם צובה. שלושת המקורות ביחד עוד זהים בכך שפרשת "נִצבים" כוללת בתוכה גם את פרשת "וילך" (והן נחשבות לפרשה אחת ביחד).}} והם מדווחים על כ-167 סדרים בתורה.{{הערה|בשני המקורות העתיקים מדווח על סך של קס"ז (167) סדרים בדיוק בחמישה חומשי תורה. אמנם רק ברשימה שבכתי"ל יש באמת קס"ז סדרים, ואילו בספר החילופים, למרות המספר המובא בסוף, נזכרים 168 ראשי סדרים. הסדר הנוסף מתחיל לקראת סוף פרשת וירא ("וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר", [[בראשית כב כ]]); סדר זה חסר לגמרי בכתי"ל בסימון הפנימי וברשימה (וגם בחלוקה המקובלת), וזה ההבדל היחיד בין ראשי הסדרים שבשני המקורות.}} לגבי השיטות השונות בסימון הסדרים (ובמיוחד בין החלוקה המקובלת לבין החלוקה ל-167 סדרים), יש אומרים שאין כאן מחלוקת אלא שהסדרים הנוספים בתורה שבספר החילופים ובכתי"ל משקפים תת־חלוקה אפשרית בתוך הסדרים המקובלים. ויש אומרים שחלוקת הקריאה למחזור התלת־שנתי לא הגיעה לידי שיטה מובהקת של חובה, והיו מנהגים שונים כיצד לחלק את הקריאה בדרכים שונות. ציונם של ראשי הסדרים הנוספים בספר החילופים ובכתי"ל ישולב בתוך המספרים הרצופים של החלוקה המקובלת. לדוגמה: יש סדר שמתחיל בתחילת פרשת "וָאֶתְחַנַּן" (דברים ג כג), והוא הסדר הרביעי בספר ("ד" במספרים הרצופים) לפי החלוקה המקובלת של 154 סדרים בתורה. מאוחר יותר יש ציון של תחילת סדר במקורות העתיקים בפסוק "כִּי־תוֹלִיד בָּנִים" (ד כה), וסדר זה אינו קיים בחלוקה המקובלת. הוא יסומן אם כן לפי המספר הרצוף "ד*". להלן רשימה של כל הפרשות שבהן יש סדר נוסף על החלוקה המקובלת (קנ"ד סדרים): *בספר בראשית (בנוסף על מ"ג סדרים): וירא=(יט*),{{הערה|אין כאן סדר בכתי"ל (ברשימה ובגוף התורה) אבל יש סדר בספר החילופים, ובגלל הסדר הנוסף מגיע מספר הסדרים בספר החילופים ל-46 בספר בראשית ול-168 בתורה כולה (למרות הסך המובא בסוף של קס"ז סדרים). יצויין שסדר זה קיים גם בתוך המספרים הרצופים שבכתי"ש (כ'), אמנם שם הוא מתחיל בתחילת פרשת "חיי שרה" ולא בבראשית כב,ב; ובכלל יש הבדלים רבים בין סימון הסדרים בכתי"ש לבין המסורת של קס"ז סדרים בתורה (בכתי"ש לדוגמה יש מ"ב סדרים סה"כ בספר בראשית).}} וישב=לה*, ויחי=מג*. *בספר שמות (בנוסף על כ"ט סדרים): שמות=א*,{{הערה|כאן חסר סימון הסדר בגוף כתי"ל, אבל הוא קיים ברשימת הסדרים בכתי"ל (וגם דותן השלים אותו ע"פ הרשימה).}} משפטים=יז*, כי-תשא=כה*, ויקהל=כו*. *בספר ויקרא (בנוסף על כ"ג סדרים): ויקרא=ב*, אמֹר=יט*. *בספר במדבר (בנוסף על ל"ב סדרים): נשֹא=ה*. *בספר דברים (בנוסף על כ"ז סדרים): ואתחנן=ד*, ראה=יא*, שֹפטים=טו*,{{הערה|יש לסמן עוד מקום בפרשת שֹפטים בכתי"ל, דהיינו [[דברים כ א]], בו מסומן סדר נוסף בכתב היד (לכאורה "טו**"). אבל סימון זה כנראה בטעות הוא, שהרי אינו מובא ברשימת הסדרים בכתי"ל עצמו וגם לא בספר החילופים (דותן ציין אותו כטעות {ס}). במהדורתנו לא תייגנו אותו ב[[תבנית:מ:סדר]] אבל הערנו עליו בהערת נוסח.}} כי־תצא=טז*. יש גם שני מקומות שבהם תחילת הסדר שונה במקצת בחלוקה המקובלת ובמקורות העתיקים: *בפרשת אמֹר מתחיל סדר [יט] בויקרא כג,ט ("כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ") במקורות העתיקים, אבל בחלוקה המקובלת מתחיל הסדר (יט) בויקרא כג,טו ("וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙"), הפרש קל של 6 פסוקים שהם פרשה אחת. *בסוף פרשת קֹרח מתחיל סדר (יז) בבמדבר יח,כה ("וְאֶל־הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר"), אבל במקורות העתיקים מתחיל הסדר [יז] בתחילת פרשת "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט,א), הפרש קל של 8 פסוקים שהם פרשה אחת. למידע על חלוקת הסדרים בספרי הנביאים והכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#חלוקת הסדרים בנביאים וכתובים|כאן]]'''. ===החלוקה לפרשות השבוע=== [[מקרא על פי המסורה/תורה|התורה מחולקת במהדורתנו]] לפי יחידות של "פרשת השבוע". חלוקה זו משקפת את המנהג המקובל כבר אלף שנה של מחזור לקריאת התורה בשנה אחת (מקור המנהג הוא [[:W:פרשת השבוע#מקור המנהג בעדות ישראל|בבלי]]). בתחילת כל יחידה של "פרשת השבוע" יש גם תמונות וקישורים לעמודים המתאימים לדף הראשון של אותה פרשה (צילומים של כתבי־היד החשובים ושל ספרי תורה הכתובים על קלף). ראוי לציין שבכתבי־היד הטברנים וברשימות המסורה שבהן (וכן ב"ספר החילופים") אין פרשה חדשה שמתחילה בפסוק [[פרשת וילך/טעמים#פרשת וילך (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|"וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה" (דברים לא,א)]], ויחידה זו הייתה נחשבת אם כן לחלק האחרון של [[פרשת ניצבים/טעמים#פרשת ניצבים (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|פרשת "נִצבים"]] (שהיו בה 70 פסוקים סה"כ).{{הערה|עניין זה צויין גם בתיעוד הנוסח (בדף העריכה בתחילת פרשת "וילך" ([[דברים לא/טעמים|פרק ל"א]]).}} ===החלוקה לעולים בתורה=== פרשות השבוע מחולקות במהדורתנו בהתאם לקריאה עבור שבעה עולים לתורה בשבת (ומפטיר). חלוקה זו יציבה לרוב מאז המאה הי"ח.{{הערה|למידע היסטורי על החלוקה לעולים בתורה, ראו את [https://jewish-faculty.biu.ac.il/files/jewish-faculty/shared/JSIJ4/stulberg.pdf מאמרו] של אפרים סטולברג, "תורה שבעל פה האחרונה: חלוקת התורה לעליות" ב-JSIJ גליון 8 (2009).}} היא נעשתה כאן לפי החלוקה המקובלת בדפוסים הנפוצים של המקראות הגדולות (השתמשנו במקראות גדולות לתורה ב[[:COMMONS:Category:MG1859-Vienna-Torah|מהדורתו של שלמה נעטטער]] [ווין תרי"ט]), והמשתקפת היטב בדפוס קורן.{{הערה|במקרים של אי־התאמה הכרענו לפי [https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Tikkun-Koreim-HB50656.pdf תיקון הקוראים הזה]. בעתיד ראוי שיהיה סימון לפי שיטות נוספות של חלוקת הפרשה לעולים, ובמיוחד מנהג תימן, וכן להוסיף אפשרות למשתמש לבחור את שיטת הסימון הרצויה לו.}} לשבתות שקוראים בהן שתי פרשות מחוברות, הקריאה לכל אחד משבעת העולים צוין כנהוג בתוך סוגריים לאחר החלוקה לעולים של הפרשה היחידה, כגון: "חמישי (שלישי)". החלוקה במהדורתנו לשלושה עולים במשך השבוע (מנחה בשבת, שני וחמישי) מבוססת על '''סדר עבודת ישראל''' לר' יצחק (זליגמן) בער, רעדעלהיים תרכ"ח, מתוך מהדורת צילום של הוצאת שוקן תרצ"ז.{{הערה|ראו שם עמ' 451-494, "סדר הפרשיות למנחה בשבת ולשני וחמישי לתעניות ולחה"מ וחנוכה ופורים". חטיבת הקריאה הזאת צולמה בתוך '''סדור רנת ישראל''', מהדורה שניה (הוצאת מורשת: ירושלים תשל"ד), עמ' 447-485. מהדורת צילום אחר של "סדר עבודת ישראל" לזליגמן בער נמצאת '''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-1.pdf|כאן]]''' ו'''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-2.pdf|כאן]]'''.}} הציון לתחילת הקריאה ל"לוי" ול"ישראל" מופיע בסוגריים מרובעים, וסוף הקריאה ל"ישראל" הוא בדרך כלל לפני עליית "שני" בשבת.{{הערה|במקומות חריגים שבהם עליית "ראשון" ארוכה ולא נהוג שישראל ביום חול יקרא עד סופה (בפרשות "בראשית", "כי תשא", "נשא"), צוין "[ע"כ ישראל]" בסוף הקריאה לעולה השלישי. וכן במקומות שנהוג להמשיך לקרוא אחרי סוף עליית "שני", צוין בסוף העלייה השלישית "[ע"כ ישראל]" (בפרשות "בחקתי", "דברים", "ואתחנן"', "כי תבוא", "נצבים", "וילך", "האזינו", "וזאת הברכה").}} לא הוספנו סימון לקריאת התורה במועדים בתוך מהדורת המקרא בוויקיטקסט. סימון כזה יוצר מעמסה כבדה בשוליים של הטקסט, ולא נהוג לסמן אותו "בפנים" במהדורות של המקרא, אלא רק בנספחים. במקום זה יצרנו מדור מיוחד בשם '''[[מקראי מועד|"מִקְרָאֵי מוֹעֵד"]]''', שם תופיע קריאת התורה לכל המועדים לפי החלוקה הנפוצה במחזורים (וגם הפטרות). תוכן הקריאות במדור "מִקְרָאֵי מוֹעֵד" מבוסס על "מקרא על פי המסורה". ==הערות== <references/> [[en:User:Dovi/Miqra according to the Masorah/Introduction/Chapter 3]] 1qtvd5fe70m1nfb3tbi8ilax18ioro9 3079270 3079268 2026-08-26T17:54:03Z Dovi 1 /* אותיות גדולות וקטנות */ 3079270 wikitext text/x-wiki {{תבנית:טעמי המקרא באינטרנט (עליון)}} {{מבוא למקרא על פי המסורה|פרק ג. קביעת הנוסח בתורה}} ==הסבר קצר על קביעת הנוסח בתורה== '''נוסח האותיות וחלוקת הפרשות במהדורה זו נקבעו לפי ספרי התורה. נוסח הכתיב הוא לפי ספרי תימן. הבדלים בין ספרי התורה של העדות השונות, ובין ספרי התורה לבין מה שידוע לנו על כתר ארם צובה (מתוך עדויות), מובאים ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]].''' '''הבסיס לנוסח הניקוד והטעמים והגעיות הוא כתי"ל, ועל גבי הבסיס הזה נעשו תיקונים ושינויים, כדי להתאים את המקומות החריגים שבו לנוסח המסורה לפי שיטתו של כתר ארם צובה. במקומות שהכתר קיים בהם או שיש עדויות לגביו, הנוסח מיוסד עליו. לאחר קביעת הנוסח בוצעו עוד התאמות קלות בהתאם ל[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|מדיניות העיצוב במהדורתנו]].''' לפרטים נוספים על השיטה לקביעת הנוסח בתורה ראו בסעיפים הבאים. למידע על הנוסח בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד|בפרק הבא]]''' לגבי המקומות החסרים בכתר, ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|בפרק החמישי]]''' לגבי המקומות שכתר ארם צובה קיים בהם. ==יסודות הנוסח== '''כתר ארם צובה:''' כתר ארם צובה נשאר לנו בסוף התורה (החל מהתיבה "וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ" ב[[דברים כח/טעמים#כח יז|דברים כח,יז]]). בנוסף יש שני צילומים של דפים שאבדו ממנו, ועדויות רבות וחשובות על נוסח התורה שהיה בו. הנוסח במקומות האלה מיוסד על הכתר. '''כתי"ל וקבוצת כתבי־היד:''' בשאר כל התורה הנוסח מיוסד על כתי"ל, אבל רק בתור נקודת התחלה. בכל מקום שלא הבאנו את נוסחו של כתי"ל, או שיש ספק או תמיהה לגביו, או נקודה בו הראויה לציון (אף אם קיבלנו את נוסחו), השתדלנו לבדוק את הנוסח המקביל בעוד 6 כתבי־יד מזרחיים של התורה הקרובים לכתר ארם צובה, ולתעד את הממצאים במלואם. כך יוצא שהנוסח ברוב התורה מיוסד על '''7 כתבי־יד הקרובים לכתר ארם צובה''', והם: '''ל, ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו'''; למידע נוסף על שבעת כתבי־היד וקישורים אליהם ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#כתבי־היד לתורה|כאן]]'''. '''הכרעת הכתיב, הניקוד והטעמים:''' קבוצה זו של 7 כתבי־היד טברנים, הקרובים לכתר ארם צובה, מאפשרת הכרעה ברורה ומובהקת בענייני הכתיב, הניקוד והטעמים בתורה בכמעט כל מקום.{{הערה|היוצאים מן הכלל הזה נדירים ביותר. הדוגמה היחידה לגבי '''נוסח הכתיב''' שמצאנו עד כה היא התיבה "בָּמוֹתָ֖ם" ([[במדבר לג/טעמים#לג נב|במדבר לג,נב]]), הנכתבת מלא וי"ו בספרי התורה של כל העדות. אך כתבי־היד הטברנים חלוקים לגבי כתיבתו; אין בהם רוב מובהק לכתיב מלא או חסר, ואין הערת מסורה התומכת באחת משתי האפשרויות. תיבה זו נמצאת בין 6 המקומות המוטלים בספק לפי שיטת ברויאר (כתר, עמ' 84 [פרק ג סעיף 1.ד]). אך שאר המקומות שהיו מוטלים בספק אצלו מקבלים מענה ע"י קבוצת 7 כתבי־היד שלנו, וכבר אינם מוטלים בספק; רק המקום הזה נשאר. בכל אופן הכתיב במהדורתנו נקבע כאן, כמו בכל התורה, ע"פ ספרי התורה. גם לגבי '''נוסח הניקוד והטעמים''' מצאנו דוגמה אחת בלבד: ב[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|כו,מג]] התיבה "בׇּהְשַׁמָּהֿ֙" מנוקדת בלי מפיק באות ה"א הראשונה בארבעה כתבי־יד (ל1,ב,ש1,ק3), לעומת שלושה כתבי־יד (ל,ש,ו) שבהם יש מפיק ("בָּהְּשַׁמָּהֿ֙"), כך שאין רוב מובהק ויש צורך לבדוק מקורות נוספים (ראו שם בתיעוד הנוסח). וראו גם [[דברים טז/טעמים#טז ב|דברים טז,ב]], שם אין רוב מובהק לגבי התיבה "אֲשֶׁר" אם היא מוקפת או בטעם מונח, אך יכולנו להכריע לפי שיטת בן־אשר בספר החילופים.}} '''עניינים משניים במערכות הניקוד והטעמים:''' לגבי ניואנסים שהיו רשות ולא חובה אצל בעלי המסורה הטברנים, והם לא סומנו בעקביות בכל כתב־יד, קבוצת כתבי־היד מספקת לנו תמונה מייצגת של הגיוון שהיה קיים אצל בעלי המסורה וגבולותיו. מדובר על נושאים משניים כגון חטפים באותיות לא גרוניות ([[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|הסבר כללי]], [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|רשימה בתורה]]), געיות חריגות ([[#מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)|הסבר כללי]], [[#נוסח הגעיות במהדורתנו|רשימה בתורה]]), [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מרכא בתיבת תביר|מרכא בתיבת תביר]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#נקודה בוי"ו עיצורית|נקודה בוי"ו עיצורית]], ועוד. לא הכרענו בנושאים אלה לפי רוב מובהק של כתבי־היד (רוב שבדרך כלל לא קיים), אלא לפי מדיניות העיצוב במהדורתנו (לגבי חטפים באותיות לא-גרונית) או לפי דרכו העקבית של כתר ארם צובה (לגבי מתיגת הזקף, מרכא בתיבת תביר, ולגבי געיות בכתי"ל שחורגות באופן ברור מדרכו). בעזרת תיעוד הנוסח אפשר לראות את האופן שבו הכרעת הנוסח משתלבת עם הנתונים הנמצאים בכתבי־היד, וגם לזהות את כתבי־יד הקרובים יותר לשיטת הכתר לגבי כל תופעה ספציפית. '''כתבי־יד נוספים:''' לא כל כתבי־היד שבקבוצה זו שלמים. חלקים משמעותיים של ספר בראשית (במיוחד מתחילתו) חסרים או פגומים ברובם (ל1,{{הערה|חוץ מהדפים החסרים בתחילת ספר בראשית, ראשי הדפים פגומים בכתי"ל1 בכל התורה; הנזק יותר חמור בתחילת התורה ובסופה.}} ב, ש, ש1, ו), וכמו כן באחדים מהם בסוף ספר במדבר (ו) ובספר דברים (ל1, ב) ובעוד מקומות.{{הערה|כתי"ו המקורי חסר בסוף ספר במדבר (כו,סג-לה,ו). הוא גם חסר בסוף ספר דברים (נכרכו עמו דפים כדי להשלים את הטקסט החסר), אבל רק במקומות שכתר ארם צובה קיים בהם.}} בספר בראשית השתמשנו בעת הצורך במבחר של כתבי־היד נוספים (מזרחים, תימנים וספרדים). בשאר התורה (בעיקר בסוף ספר במדבר מפרק כ"ז ובספר דברים, אך גם בעוד קצת מקומות שחסר בהם כתב־יד אחד או יותר) הסתפקנו בשני כתבי־יד מזרחים הקרובים לכתר: ב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571880205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-10] ('''ל3'''); וב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571690205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS&SearchTxt=%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%20EVR%20II%20B%2059 כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-59] ('''ל9'''). ==תיעוד הנוסח== כל הנתונים לגבי הנוסח ב[[#יסודות הנוסח|קבוצת כתבי־היד]], בכל מקום שנוסח כתי"ל ראוי לדיון, נמצאים בדפי העריכה של '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#חמישה חומשי תורה|דפי הפרקים בתורה]]'''. אי אפשר לראות את הנתונים בדף של הפרק עצמו, המציג רק את נוסח המקרא לפי הקביעה הסופית. כדי לקרוא את הערות הנוסח בפרק מסוים, יש ללחוץ על '''"הצג הערות נוסח"''' בתחילת הדף של הפרק בצד ימין, מתחת לסרגל הניווט. לחלופין, הן גם מופיעות באתר מיוחד שנקרא '''[https://bdenckla.github.io/MAM-with-doc/ "מקרא על פי המסורה עם הערות הנוסח"]''', שם ניתן לקרוא אותן ברציפות ולעיין בהן בנחת. כאמור, הנתונים בהערות הנוסח כתובים בפועל בדף העריכה של הפרק. כדי לראותם שם יש ללחוץ הלשונית "'''עריכה'''", שנמצאת בראש הדף של הפרק (באמצע בין הלשוניות "קריאה" ו"גרסאות קודמות"). אחרי לחיצה על "עריכה" יופיע חלון עריכה, שבו נמצא הטקסט המקודד של הפרק. בחלק מהפסוקים, בתוך הטקסט המקודד, אפשר לראות מילים בתוך תבניות "נוסח". לדוגמה, ב'''[[שמות יד/טעמים|דף הפרק של שמות י"ד]]''', אחרי לחיצה על "עריכה" רואים שבתוך חלון העריכה, בפסוק ה', התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" נמצאת בתוך תבנית נוסח. הקוד נראה כך: :<nowiki>{{נוסח|וַיֹּֽאמְרוּ֙|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים{{ש}}ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙ (חסר שווא באות מ"ם){{ש}}הערת המקליד}}</nowiki> "נוסח" הוא השם של [[תבנית:נוסח|התבנית]] בתוך הסוגריים המתולתלים; תקפידהּ של תבנית זו לרכז נתונים לגבי נוסח המקרא. אחר כך רואים את התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" כמו שהיא מופיעה לפי קביעת הנוסח במהדורתנו, ולאחריה את רשימת המקורות התומכים בקביעה זו (אחרי "2==" שהוא קוד טכני). במקרה הזה מתברר שזהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וגם של הדפוסים הנפוצים של המקרא. אבל אחרי קוד לשבירה ("<nowiki>{{ש}}</nowiki>"), כדי לחלק את ההערה לחלקים שונים, רואים שבכתי"ל יש טעות מובהקת: בתיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" חסרות שתי הנקודות של שווא מתחת לאות מ"ם ("וַיֹּֽא'''מ'''רוּ֙")! בסוף כתוב "הערת המקליד", כלומר: [https://hcanat.us/Tanach.xml?Ex14:5-14:5 בהקלדה הדיגיטלית UXLC], שהיא תִּעֲתוּק של כתי"ל שהיה נקודת ההתחלה למהדורתנו, כבר עמדו על הטעות הזאת והעירו לגביה. לדוגמה נוספת, הפעם בעניין של כתיב (נוסח האותיות), ראו בדף העריכה של '''[[שמות יד/טעמים|אותו פרק]]''' בפסוק י"ג ("תֹסִ֛פוּ"): :<nowiki>{{נוסח|תֹסִ֛פוּ|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ"ה (כתיב חסר יו"ד){{ש}}ל!=תֹסִ֛יפוּ (כתיב מלא יו"ד){{ש}}הערת ברויאר}}</nowiki> אחרי "נוסח" (שמהּ של התבנית), רואים שהתיבה "תֹסִ֛פוּ" מופיעה במהדורתנו בכתיב חסר יו"ד (כלומר "תֹסִ֛פוּ" ולא "תֹסִ֛'''י'''פוּ"). זהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וכך קובעות גם הערות מסורה, כולל הערת מסורה בתוך כתי"ל עצמו; וכך קבע הרמ"ה להלכה (בעקבותיו כותבים "תֹסִ֛פוּ" חסר יו"ד בספרי תורה ספרדים ואשכנזים).{{הערה|ראו ב[[:COMMONS:File:Masoret-Seyag-Ramah-1750-HB7152.pdf|מסורת סייג לתורה]], עמ' 70.}} אבל אחר כך רואים בהערה שהנוסח הכתוב בכתי"ל הוא דווקא "תֹסִ֛'''י'''פוּ" (כתיב מלא יו"ד). כתיב זה סותר את הערת המסורה בתוך אותו כתב־יד. בסוף התבנית כתוב "הערת ברויאר", כלומר: הרב מרדכי ברויאר כבר עמד על הכתיב החריג כאן בכתי"ל במהדורות המקרא שלו. שימו לב שנוסח הכתיב במהדורתנו נקבע לפי ספרי התורה של עדת תימן, ולא לפי רוב כתבי־היד שבקבוצה. הדוגמה האחרונה מראה שרוב מובהק של כתבי־היד הקרובים לכתר תומך כאן בכתיב של ספרי תימן. ==מסורת הסופרים בתורה: נוסח האותיות והתיבות== ===נוסח האותיות בתורה=== '''נוסח האותיות בעידן המסורה:''' נוסח האותיות לפי המסורה משתקף היטב בתור '''אידאל מדויק''' מתוך הערות המסורה. אבל האידיאל הזה לא התגשם בביצוע מושלם באף אחד מכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר ארם צובה. כתבי־היד האלה עברו תהליכים של הגהה ותיקונים בכיוון זה, אמנם בכל אחד מהם נשארו טעויות בנוסח הכתיב. טעויות מהסוג הזה מתגלות ברוב המקומות בכתב־יד אחד חריג, כאשר הכתיב שבו שונה בתיבה מסוימת משאר חבריו, ובדרך כלל יש גם הערת מסורה שתומכת בגרסת הרוב. מתוך כך אפשר לקבוע את הכתיב של נוסח המסורה בכמעט כל מקום על פי '''הערות המסורה''' או על פי הנוסח של '''רוב כתבי־היד''', או על פי '''שניהם ביחד'''. וזה מפליא שהכתיב האקלקטי מתוך רוב כתבי־היד זהה לגמרי לכתיב המתועד בהערות המסורה כמעט בכל מקום. את כל זה הוכיח הרב מרדכי ברויאר לראשונה בספרו החשוב '''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא'''.{{הערה|ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז; עמ' 68-86.}} '''לאחר תקופת המסורה בספרד ואשכנז:''' ברויאר עוד הוכיח שאותו נוסח העולה מתוך השילוב של הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות בכתבי־היד הקרובים לכתר מתאים בכמעט כל המקומות לנוסח ספרי התורה שנקבע בספרד ובאשכנז. נוסח הכתיב בספרי התורה (מחוץ לתימן) נקבע לאחר תקופת בעלי המסורה הטברנים ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#ספרות המסורה וחומר נוסף|חיבוריהם של חכמי מסורה מאוחרים]]: בספרים "מסורת סייג לתורה" ל[[:W:מאיר הלוי אבולעפיה|ר' מאיר הלוי אבולעפיה]]), "אור תורה" (ל[[:W:מנחם די לונזאנו|ר' מנחם די לונזאנו]]), ו"מנחת שי" (ל[[:W:ידידיה שלמה רפאל נורצי|ר' ידידיה שלמה רפאל נורצי]]). חכמי המסורה בדורות הללו פעלו לפי '''שיטה אקלקטית מובהקת''', והשתמשו כמיטב יכולתם באותן הערות מסורה שהיו בידיהם, ובאותם כתבי־יד שנראו מדויקים בעיניהם.{{הערה|ספר מוגדר כ"מדויק" לפי מידת התאמתו לכתיב בספרים מקבילים ולהערות המסורה. חשוב לציין ששיטת הפעילות בתחום זה ע"י בעלי ההלכה הייתה לדבוק בכללי המסורה הטברנית ובשיטה האקלקטית אפילו בניגוד לחז"ל בתלמוד ובמדרשים (במקומות שדרשו את הכתיב). חכמי התלמוד מעידים על עצמם שלא היו בקיאים בחסרות וביתרות {{מקור|קידושין ל א|קידושין דף ל' ע"א}}, ובעיניהם של בעלי ההלכה שעסקו בכתיב התורה, נמשך המצב הזה עד זמנם ממש. ולכן החליטו בסופו של דבר (לאחר לבטים רציניים) לקבל את הערות המסורה ועדותם של רוב כתבי־היד המדויקים, במקום הכתיב המובא בתלמוד, ואפילו במקומות שלומדים הלכה מן הכתיב! (ראו את הדוגמאות המובאות בגליון הש"ס לר' עקיבא איגר על [[שבת נה ב|שבת דף נ"ה ע"ב]] לתוספות ד"ה מעבירם כתיב.) לגבי ההתלבטות בנושא זה ראו בברויאר, ג.6 (עמ' 88) והערות 2, 3 שם.}} מתברר שעבודתם עלתה כל כך יפה עד שהיא כמעט מושלמת (וכמעט זהה לנוסח תימן). '''לאחר תקופת המסורה בתימן:''' בנוסף לכך, הציע ברויאר שנוסח תימן אינו מבוסס על שיטה אקלקטית אלא על '''עבודת העתקה מושלמת''' של כתר ארם צובה.{{הערה|ראו ברויאר, שם, עמ' 87-89.}} ואם כן יוצא שבנוסח תימן יש לנו עדות מובהקת ומדויקת לנוסח הכתיב בתורה שהיה בכתר.{{הערה|ברויאר הביא מספר ראיות לכך שם, עמ' 90. ביניהם: עדותם של סופרי תימן שספריהם נכתבו "על תיקון הספר הידוע במצרים"; נוסח הכתיב המתאים לגמרי למסורה (ולנוסח תימן) בסוף התורה בכתר; נוסח הכתר בנביאים וכתובים (המדויק להפליא לעומת כל שאר כתבי־היד). על ראיות אלו של ברויאר אפשר להוסיף את הכתיב לפרשות התפילין שקבע הרמב"ם ב'''משנה תורה''' ([[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ב#הלכה ג|הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק שני, ג-ז]]; וראו עוד בהרחבה אצל יצחק ש' פנקובר, '''נוסח התורה בכתר ארם צובה: עדות חדשה''', [רמת־גן, הוצאת אונ' בר־אילן, תשנ"ג], עמ' 53-55), וכמו כן את שאר העדויות הקיימות על נוסח הכתיב שהיה בכתר (כגון רפי זר, [https://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=278 "מאורות נתן לר' יעקב ספיר"], '''לשוננו''' ל"ה, תשמ"ו, עמ' 151-213).}} ועוד יוצא לנו שכתר ארם צובה עצמו מהווה '''ביצוע מושלם''' יחיד במינו של נוסח האותיות בתורה לפי המסורה (בניגוד לשאר כתבי־היד הקרובים לו). קביעה זו מתבררת גם מתוך נוסח האותיות המדויק בו בספרי הנביאים והכתובים, שיש בו דיוק מפליא שאינו דומה לאף כתב־היד אחר.{{הערה|ראו על כך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נוסח האותיות והתיבות בכתר ארם צובה|בפרק חמישי]] של המבוא.}} אמנם יש גם עדויות שב-2 או 3 מקומות, חרג הכתיב בכתר מהנוסח העולה מהערות המסורה ומשאר כתבי־היד, וכמו כן מספרי ספרי התורה של כל העדות כולל תימן: [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]] "אֲלֵ(י)הֶ֛ן";{{הערה|את הכתיב הזה אולי ניתן להצדיק ע"פ הערת מסורה בכתר; וראו עוד בהערת הנוסח על [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]].}} [[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט,טז]] "רֵעֶ֑(י)ךָ"; ואולי גם [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]] "יוֹבֵ֥ל הִ'''י'''א֙" במקום "יוֹבֵ֥ל הִ'''ו'''א֙".{{הערה|בעדות המפורטת ביותר נמסר שהיה תיקון בכתר במקום הזה; ראו על כך באריכות בהערת הנוסח על [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]].}} על סמך הכתיבים האלה נראה שהכתיב בספרי תימן מייצג את נוסח המסורה באופן עוד יותר מדויק מהכתיב שהיה בכתר (!).{{הערה|לגבי 3 המקומות האלה כתב יוסף עופר שיש בהם "ערעור מהותי על האפשרות שנוסח התימנים מיוסד על הכתר. אם נבקש להטיל שלום בין הכתוב בכתבי־היד התימנים לבין ממצאינו נוכל רק להציע שהכתר היה '''אחד מהמקורות''' לנוסח התימנים." ראו במאמרו [http://www.daat.ac.il/daat/vl/yosefofer/yosefofer03.pdf "כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ"ד קאסוטו"], '''ספונות''', סדרה חדשה, ספר רביעי (יט) תשמ"ט, עמ' 339 (ההדגשה שלנו); וראו שם עוד עמ' 309-313. ברוח זו ניתן להציע שאמנם נוסח הכתיב בספרי תימן '''נוסד''' על פי הכתר, אך אחר כך בוצעו תיקונים בספרי תימן במקומות נדירים שבהם עצם הנוסח שהועתק מהכתר עמד בסתירה ב-2 או 3 מקומות להערות המסורה שהיו בכתבי־היד. כך שהכתר הוא לא רק "אחד מהמקורות" אלא '''המקור העיקרי''' לנוסח הכתיב בספרי תימן, אך '''לא המקור היחיד'''. בדיקת כתבי־יד תימנים לספרי הנביאים והכתובים מניבה תוצאות דומות: יש כתבי־יד שהם קרובים להפליא לנוסח הכתיב בכתר, אך לא זהים לו; אמנם במקומות שהכתיב שונה מהכתר יש כמעט תמיד הערת מסורה צמודה המורה על הנוסח בכתב־היד. גם יצחק ש' פנקובר הציע אפשרות דומה בניסיון שלו להתמודד עם נתונים סותרים לגבי נוסח הכתר: "לפי האפשרות הראשונה יוצא שיש שניים (או שלושה) מקרים חריגים בכתר, בהם חולק הכתר על כל כתבי־היד הטברניים המדוייקים והמסורה. כמו־כן היה יוצא עקב מקרים אלו שדווקא כתבי־היד התימניים הם המדויקים בתורה, מדויקים אפילו מן הכתר." והוסיף בהערה: "אפילו נניח את האפשרות הראשונה, אין היא מחייבת את המסקנה שהתימנים לא סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר... בענייני נוסח יהיו בסך הכל שניים (או שלושה) שינויים בין התימנים והכתר; קירבה כה גדולה, שאין כדוגמתה אפילו בין כתבי־היד הטברניים המדויקים, מוסברת בכך שהתימנים סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר ותיקנו." ראו '''נוסח התורה בכתר ארם־צובה: עדות חדשה''' (רמת־גן: הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, תשנ"ג), עמ' 90, ושם בהערה 267.}} '''מסקנה:''' אין למצוא עדות מובהקת לנוסח האותיות בתורה לפי המסורה באף אחד מכתבי־היד הקרובים לכתר, ואין ראוי להעמיד את הכתיב במהדורת מקרא על אף כתב־יד כזה.{{הערה|1=לפי החישוב של ברויאר (שם, עמ 86), כתב־היד הכי מדויק לגבי נוסח האותיות בתורה הוא כתי"ש1 (שונה מכתיב המסורה ב-20 מקומות), ואח"כ כתי"ש (25 מקומות), ואח"כ [https://archive.org/details/BL_Or4445_Torah/page/n63/mode/2up כתי"ב] (65 מקומות) וכתי"ל (כ-120 מקומות); לגבי כתי"ל ראו ליתר דיוק ופירוט ברשימה הבאה.}} אמנם ב'''שילוב''' של הערות המסורה ביחד עם הנוסח האקלקטי העולה מתוך רוב כתבי־היד, או לחלופין על פי נוסח תימן, ניתן להגיע לנוסח מדויק של האותיות בתורה. הכתיב במהדורתנו מבוסס עם כן על נוסח תימן, ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|תוספת הערות לעתים רחוקות]] במקומות שנוסח זה שונה משאר ספרי התורה או מהנוסח שהיה בכתר ע"פ עדויות. ===נוסח האותיות בכתי"ל בתורה (רשימה מלאה)=== '''רמת הדיוק בכתי"ל:''' מהדורתנו מבוססת כאמור על הקלדת וסטמינסטר של כתי"ל. הדיוק בנוסח האותיות בכתי"ל מספיק טוב כדי שייחשב לעדות אחת חשובה בין שאר העדויות, אבל רמת דיוקו פחותה משאר כתבי־היד הקרובים לכתר. לפי הערכתו של ייבין: "נוסח האותיות שונה לפרקים מ''א'' במלא וחסר. המסורה של ''ל''... סותרת לעתים את הפְנים."{{הערה|ייבין, נו.2 עמ' 358.}} ולפי ברויאר יש בו סטייה מנוסח המסורה "בקרוב ל-120 מקומות בתורה".{{הערה|ברויאר, עמ' 86. לתוצאה מדויקת יותר ראו [[#סיכום התוצאות|להלן]].}} ולכן נוסח האותיות בתורה במהדורתנו יתוקן כאמור על פי ספרי תימן, ולא יישאר לפי כתי"ל (שהוא הבסיס להקלדה). '''להלן רשימת כל המקומות שבהם הכתיב בכתי"ל (הבסיס להקלדה במהדורתנו) שונה מהכתיב בספרי תימן.''' רשימה זו נחוצה כדי לאפשר הגהה יסודית לנוסח הכתיב במהדורתנו, מול הקלדת וסטמינסטר מצד אחד, ומול נוסח ספרי התורה מצד שני. הפריט הראשון בכל שורה ברשימה הוא הכתיב המופיע בספרי תימן והמתאים למסורה ואחריו כוכבית (*). הפריט השני הוא נוסח כתי"ל, ואחריו סימן קריאה (!) במקרים שבהם הכתיב בכתי"ל סותר את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו.{{הערה|בנוסף לרשימה זו, אפשר תמיד לבצע בדיקה יסודית על ידי מחשב, בהשוואת נוסח האותיות בהקלדת וסטמינסטר של כתי"ל מול נוסח האותיות במהדורתנו ונוסח האותיות במהדורת מכון ממרא. התיעוד המלא של הנוסח נמצא בכל מקרה ספציפי בדפי העריכה של דפי הפרקים המקושרים.}} '''ספר בראשית''' (סה"כ כ-20 תיבות בכתיב חריג, אחת מהן רק בספק): #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטְּהֹרָ֗ה]* / ל=[הַטְּהוֹרָ֗ה]! #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטָּה֔וֹר]* / ל=[הַטָּהֹ֔ר]! #לך־לך [[בראשית יג/טעמים#יג ח|(יג,ח)]]: [וּבֵינֶ֔ךָ]* ל=[וּבֵינֶ֔יךָ] #לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [הֲרִמֹ֨תִי]* / ל=[הֲרִימֹ֨תִי] #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט טז|(יט,טז)]]: [וַיַּחֲזִ֨יקוּ]* / ל=[וַיַּחֲזִ֨קוּ]! #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט כ|(יט,כ)]]: [וְהִ֣וא]* / ל=[וְהִ֣יא]! #חיי שרה [[בראשית כה/טעמים#כה ג|(כה,ג)]]: [וּלְטוּשִׁ֖ם]* / ל=[וּלְטוּשִׁ֖ים] #תולדֹת [[בראשית כו/טעמים#כו ז|(כו,ז2)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז לא|(כז,לא)]]: [בַּעֲבֻ֖ר]* / ל=[בַּעֲב֖וּר]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה ה|(לה,ה)]]: [סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם]* / ל=[סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה כג|(לה,כג)]]: [וּזְבֻלֽוּן]*/ ל=[וּזְבוּלֻֽן]! #וישב [[בראשית מ/טעמים#מ י|(מ,י)]]: [וְהִ֤וא]* / ל=[וְהִ֤יא]! #מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא לה|(מא,לה)]]: [הַטֹּב֔וֹת]* / ל=[הַטֹּבֹ֔ת]! #ויגש [[בראשית מה/טעמים#מה טו|(מה,טו)]]: [עֲלֵהֶ֑ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֑ם]! #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו ט|(מו,ט)]]: [וְחֶצְרֹ֥ן]* / ל=[וְחֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* / ל=[חֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יג|(מו,יג)]]: [וְשִׁמְרֹֽן]* / ל=[וְשִׁמְרֽוֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יד|(מו,יד)]]: [זְבֻל֑וּן]* / ל=[זְבוּלֻ֑ן]! #ויגש [[בראשית מז/טעמים#מז כד|(מז,כד)]]: [חֲמִישִׁ֖ית]* / ל?=[חֲמִישִׁ֖ת]?! #ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יג|(מט,יג)]]: [אֳנִיֹּ֔ת]* / ל=[אֳנִיּ֔וֹת]! '''ספר שמות''' (סה"כ 25 תיבות בכתיב חריג): #שמות [[שמות א/טעמים#א טז|(א,טז)]]: [הִ֖וא]* / ל=[הִ֖יא]! #שמות [[שמות ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ]* / ל=[וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ] (=מ"ק-ל [!] מול רוב המסורות וכתבי־היד) #וארא [[שמות ו/טעמים#ו יד|(ו,יד)]]: [חֶצְרֹ֣ן]* / ל=[חֶצְר֣וֹן] #וארא [[שמות ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]: [הַֽחַרְטֻמִּם֙]* / ל=[הַֽחַרְטֻמִּים֙]! #בֹא [[שמות י/טעמים#י כה|(י,כה)]]: [וְעֹלֹ֑ת] / ל=[וְעֹל֑וֹת]! #בֹא [[שמות יב/טעמים#יב ד|(יב,ד)]]: [מִהְי֣וֹת]* / ל=[מִהְיֹ֣ת]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(יד,יג)]]: [תֹסִ֛פוּ]* / ל=[תֹסִ֛יפוּ]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יד|(יד,יד)]]: [תַּחֲרִשֽׁוּן]* / ל=[תַּחֲרִישֽׁוּן]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* / ל=[חֹמָ֔ה]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יא|(יט,יא2)]]: [הַשְּׁלִשִׁ֗י]* / ל=[הַשְּׁלִישִׁ֗י]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יט|(יט,יט)]]: [הַשֹּׁפָ֔ר]* / ל=[הַשּׁוֹפָ֔ר]! #משפטים [[שמות כג/טעמים#כג כב|(כג,כב)]]: [שָׁמ֤וֹעַ]* / ל=[שָׁמֹ֤עַ]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב המסורות וכתבי־היד) #תרומה [[שמות כה/טעמים#כה כב|(כה,כב)]]: [אֲר֣וֹן]* / ל=[אֲרֹ֣ן]! #תרומה [[שמות כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [תֹֽאֲמִם֮]* / ל=[תֹֽאֲמִים֮] #תצוה [[שמות כח/טעמים#כח כח|(כח,כח1)]]: [הָאֵפוֹד֙]* / [הָאֵפֹד֙]! #תצוה [[שמות כט/טעמים#כט כב|(כט,כב)]]: [עֲלֵיהֶ֔ן]* / ל=[עֲלֵהֶ֔ן]! #תצוה [[שמות מ/טעמים#כט מ|(כט,מ)]]: [רְבִיעִ֥ת]* / [רְבִעִ֥ית] #כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [עֲלֵהֶ֖ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֖ם]! #כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד כד|(לד,כד)]]: [גְּבֻלֶ֑ךָ]* / ל=[גְּבוּלֶ֑ךָ]! #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יג|(לו,יג)]]: [הַיְרִיעֹ֜ת]* / ל=[הַיְרִעֹ֜ת] #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יט|(לו,יט)]]: [אֵילִ֖ם]* / ל=[אֵלִ֖ים]! #ויקהל [[שמות לז/טעמים#לז ג|(לז,ג3)]]: [טַבָּעֹ֔ת]* / ל=[טַבָּע֔וֹת] #ויקהל [[שמות לח/טעמים#לח י|(לח,י)]]: [הָעַמּוּדִ֛ים]* / ל=[הָעַמֻּדִ֛ים]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט יג|(לט,יג)]]: [מִשְׁבְּצֹ֥ת]* / ל=[מִשְׁבְּצ֥וֹת]! #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט לה|(לט,לה)]]: [אֲר֥וֹן]* / ל=[אֲרֹ֥ן]! '''ספר ויקרא''' (סה"כ 14 תיבות בכתיב חריג): #ויקרא [[ויקרא ה/טעמים#ה יא|(ה,יא)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י א|(י,א)]]: [וַיַּקְרִ֜יבוּ]* / ל=[וַיַּקְרִ֜בוּ]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י יג|(י,יג)]]: [קָד֔וֹשׁ]* / ל=[קָדֹ֔שׁ]! #שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ד|(יא,ד)]]: [וּמִמַּפְרִסֵ֖י]* / ל=[וּמִמַּפְרִיסֵ֖י] #תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג ו|(יג,ו)]]: [הִ֔וא]* / ל=[הִ֔יא]! #מצֹרע [[ויקרא יד/טעמים#יד י|(יד,י)]]: [תְּמִימִ֔ם]* / ל=[תְּמִימִ֔ים] #אחרי מות [[ויקרא טז/טעמים#טז ח|(טז,ח)]]: [גֹּרָל֑וֹת]* / ל=[גּוֹרָל֑וֹת]! #אחרי מות [[ויקרא יח/טעמים#יח כט|(יח,כט)]]: [הַתּוֹעֵבֹ֖ת]* / ל=[הַתּוֹעֵב֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא יט/טעמים#יט ד|(יט,ד)]]: [הָ֣אֱלִילִ֔ם]* / ל=[הָ֣אֱלִילִ֔ים]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ ו|(כ,ו)]]: [לִזְנֹ֖ת]* / ל=[לִזְנ֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ יח|(כ,יח)]]: [וְהִ֕וא]* / ל=[וְהִ֕יא]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג כ|(כג,כ)]]: [הַבִּכֻּרִ֤ים]* / ל=[הַבִּכּוּרִ֤ים]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג לח|(כג,לח)]]: [נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם]* / ל=[נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם]! #בחֻקֹתי [[ויקרא כו/טעמים#כו מה|(כו,מה)]]: [לִהְי֥וֹת]* / ל=[לִהְיֹ֥ת]! '''ספר במדבר''' (סה"כ 30 תיבות בכתיב חריג): #במדבר [[במדבר א/טעמים#|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג ב|(ג,ב)]]: [הַבְּכֹ֣ר]* / ל=[הַבְּכ֣וֹר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מב|(ג,מב)]]: [בְּכ֖וֹר]* / ל=[בְּכֹ֖ר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מג|(ג,מג)]]: [שֵׁמֹ֛ת]* / ל=[שֵׁמ֛וֹת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ז|(ז,ז)]]: [הָעֲגָל֗וֹת]* / ל=[הָעֲגָלֹ֗ת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז כג|(ז,כג)]]: [עַתֻּדִ֣ים]* / ל=[עַתּוּדִ֣ים]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ג|(ט,ג)]]: [בְּמֹעֲד֑וֹ]* / ל=[בְּמוֹעֲד֑וֹ]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ז|(ט,ז)]]: [הַקְרִ֜יב]* / ל=[הַקְרִ֜ב]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט יז|(ט,יז)]]: [הֵעָל֤וֹת]* / ל=הֵעָלֹ֤ת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י ט|(י,ט)]]: [בַּחֲצֹצְרֹ֑ת]* / ל=[בַּחֲצֹצְר֑וֹת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י טז|(י,טז)]]: [חֵלֹֽן]* / ל=[חֵלֽוֹן] #בהעלֹתך [[במדבר יא/טעמים#יא כו|(יא,כו)]]: [עֲלֵהֶ֣ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֣ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כו|(יג,כו)]]: [אֹתָ֤ם]* / ל=[אוֹתָ֤ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כט|(יג,כט3)]]: [יוֹשֵׁ֣ב]* / ל=[יֹשֵׁ֣ב]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג לב|(יג,לב)]]: [וַיֹּצִ֜יאוּ]* / ל=[וַיּוֹצִ֜יאוּ]! #שלח [[במדבר טו/טעמים#טו לט|(טו,לט)]]: [תָת֜וּרוּ]* / [תָתֻ֜רוּ] #חֻקת [[במדבר יט/טעמים#יט ז|(יט,ז)]]: [יָבֹ֣א]* / ל=[יָב֣וֹא]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #חֻקת [[במדבר כ/טעמים#כ יז|(כ,יז)]]: [גְּבֻלֶֽךָ]* / ל=[גְּבוּלֶֽךָ]! #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא יג|(כא,יג)]]: [מִגְּבֻ֣ל]* / ל=[מִגְּב֣וּל] #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [דִּיבֹ֑ן]* / ל=[דִּיב֑וֹן]! #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב לח|(כב,לח)]]: [הֲיָכֹ֥ל]* / ל=[הֲיָכ֥וֹל]! #בלק [[במדבר כג/טעמים#כג כט|(כג,כט)]]: [אֵילִֽם]* / ל=[אֵילִֽים]! #פינחס [[במדבר כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [הַיָּשֻׁבִ֑י]* / ל=[הַיָּשׁוּבִ֑י]! #מטות [[במדבר לב/טעמים#לב כב|(לב,כב)]]: [נְקִיִּ֛ם]* / ל=[נְקִיִּ֛ים]! #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לה|(לג,לה)]]: [בְּעֶצְיֹ֥ן]* / ל=[בְּעֶצְי֥וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לו|(לג,לו)]]: [מֵעֶצְיֹ֣ן]* / ל=[מֵעֶצְי֣וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* / ל=[בָּמֹתָ֖ם] - כתבי־היד חלוקים ואין מסורה #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לד יא|(לד,יא2)]]: [הַגְּבֻ֔ל]* / ל=[הַגְּב֔וּל] #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לה יט|(לה,יט)]]: [יְמִתֶֽנּוּ]* / ל=[יְמִיתֶֽנּוּ]! '''ספר דברים''' (סה"כ 38 תיבות בכתיב חריג): #דברים [[דברים א/טעמים#א טו|(א,טו)]]: [אוֹתָ֛ם]* / ל=[אֹתָ֛ם]! #דברים [[דברים ב/טעמים#ב כג|(ב,כג)]]: [מִכַּפְתֹּ֔ר]* / ל=[מִכַּפְתּ֔וֹר] #דברים [[דברים ג/טעמים#ג ה|(ג,ה)]]: [בְּצֻרֹ֛ת]* / ל=[בְּצֻר֛וֹת]! #ואתחנן [[דברים ג/טעמים#ג כה|(ג,כה):]] [וְהַלְּבָנֹֽן]* / ל=[וְהַלְּבָנֽוֹן]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [הָֽרֹא֔וֹת]* / ל=[הָֽרֹאֹ֔ת] #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [מִתְּמֹ֣ל]* / ל=[מִתְּמ֣וֹל]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [שִׁלְשֹׁ֑ם]* / ל=[שִׁלְשׁ֑וֹם]! #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ט|(ו,ט)]]: [מְזֻז֥וֹת]* / ל=[מְזוּזֹ֥ת] #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו כא|(ו,כא)]]: [וַיֹּצִיאֵ֧נוּ]* / ל=[וַיּוֹצִיאֵ֧נוּ]! #עקב [[דברים ז/טעמים#ז טז|(ז,טז)]]: [תָח֥וֹס]* / ל=[תָחֹ֥ס]! #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ב|(ח,ב)]]: [הוֹלִֽיכְךָ֜]* / ל=[הֹלִֽיכֲךָ֜] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ג|(ח,ג)]]: [הוֹדִֽיעֲךָ֗]* / ל=[הוֹדִֽעֲךָ֗] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח יב|(ח,יב)]]: [טֹבִ֛ים]* / ל=[טוֹבִ֛ים]! #עקב [[דברים ט/טעמים#ט טו|(ט,טו)]]: [לוּחֹ֣ת]* / ל=[לֻחֹ֣ת] #עקב [[דברים י/טעמים#י יא|(י,יא)]]: [וְיִֽירְשׁ֣וּ]* / ל=[וְיִֽרְשׁ֣וּ]! #ראה [[דברים יב/טעמים#יב כ|(יב,כ)]]: [גְּבֻֽלְךָ֮]* / ל=[גְּבֽוּלְךָ֮]! #שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח כב|(יח,כב)]]: [יָבֹ֔א]* / ל=[יָב֔וֹא]! #שֹפטים [[דברים כ/טעמים#כ א|(כ,א)]]: [אֹיְבֶ֗ךָ]* / ל=אֹיְבֶ֗יךָ]! #כי־תצא [[דברים כא/טעמים#כא טו|(כא,טו)]]: [הַבְּכֹ֖ר]* / ל=[הַבְּכ֖וֹר]! #כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב יד|(כב,יד)]]: [וְהוֹצִ֥א]* / ל=[וְהוֹצִ֥יא]! #כי־תצא [[דברים כד/טעמים#כד יג|(כד,יג)]]: [כְּב֣וֹא]* / ל=[כְּבֹ֣א]! #כי־תצא [[דברים כה/טעמים#כה ז|(כה,ז)]]: [מֵאֵ֨ן]* / ל=[מֵאֵ֨ין] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח יח|(כח,יח)]]: [וְעַשְׁתְּרֹ֥ת]* / ל=[וְעַשְׁתְּר֥וֹת]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח מט|(כח,מט)]]: [מֵרָחֹק֙]* / ל=[מֵרָחוֹק֙]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נב|(כח,נב)]]: [הַגְּבֹהֹ֣ת]* / ל=[הַגְּבֹה֣וֹת] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נח|(כח,נח)]]: [הַכְּתֻבִ֖ים]* / ל=[הַכְּתוּבִ֖ים]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נט|(כח,נט)]]: [גְּדֹלֹת֙]* / ל=[גְּדֹלוֹת֙]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל ט|(ל,ט)]]: [לְטֹבָ֑ה]* / ל=[לְטוֹבָ֑ה]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יח|(ל,יח)]]: [לָב֥וֹא]* / ל=[לָבֹ֥א]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יט|(ל,יט)]]: [הַעִדֹ֨תִי]* / ל=[הַעִידֹ֨תִי]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ז|(לב,ז)]]: [דֹּר־וָדֹ֑ר]* / ל=[דּוֹר־וָד֑וֹר] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כד|(לב,כד)]]: [בְּהֵמֹת֙]* / ל=[בְּהֵמוֹת֙] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כז|(לב,כז)]]: [יָדֵ֣נוּ]* / ל=[יָדֵ֣ינוּ]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [חָת֖וּם]* / ל=[חָתֻ֖ם]! #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יב|(לג,יב)]]: [כְּתֵפָ֖יו]* / ל=[כְּתֵיפָ֖יו] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יט|(לג,יט)]]: [וּשְׂפֻנֵ֖י]* / ל=[וּשְׂפוּנֵ֖י] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג כה|(לג,כה)]]: [מִנְעָלֶ֑ךָ]* / ל=[מִנְעָלֶ֑יךָ] #וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [הָ֨אֹתֹ֜ת]* / ל=[הָ֨אֹת֜וֹת]! ===סיכום התוצאות=== '''נוסח הפנים בכתי"ל מול המסורות והמסירות:''' יש כ-127 מקומות בתורה (אחד מהם ספק) שבהם הכתיב בכתי"ל מנוגד לספרי תימן (המשקפים באותיותיהם את הערות המסורה ואת רוב המסירות). ברוב המכריע של המקומות, סותר הכתיב בפנים כתי"ל אף את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו (כל הפריטים שיש בהם סימן קריאה [!]). ב-4 מקומות יש תמיכה בנוסח הכתיב החריג של כתי"ל מתוך המסורה הקטנה שבו, כאשר ב-3 מהם יש סתירה פנימית בתוך כתי"ל עצמו בין המסורה הקטנה לבין המסורה הגדולה. מתברר שמעבר לטעויות הרבות בנוסח האותיות של כתי"ל, יש גם טעויות אחדות אף במסורה הקטנה שבו. אמנם ככלל מהווה מערכת המסורה בכתי"ל (הגדולה והקטנה כאחת) עדות חשובה ביותר לנוסח המסורה, והיא הרבה יותר מדויקת לרוב מאשר נוסח הפנים שבאותו כתב־יד. '''כתי"ל מול ספרי ספרד ואשכנז ומול ספרי תימן:''' ב-2 מקומות (במדבר א,יז; כב,ה) מתוך 9 מסכים נוסח הפנים של כתי"ל עם ספרי התורה של ספרד ואשכנז, לעומת נוסח תימן. בשאר 7 המקומות שבהם יש שינויי כתיב בספרי התורה בין נוסח ספרד ואשכנז לבין נוסח תימן (לפירוט מלא ראו להלן [[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ברשימת ההערות המיוחדות]] בצבע אדום), מסכים כתי"ל עם נוסח תימן. '''כתי"ל במקומות אחדים המוטלים בספק:''' לפי שיטת ברויאר בספרו (שיטת הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות), נשארו רק שש אותיות בכל התורה שבהן השיטה הכללית אינה יכולה להכריע, וכתיב המסורה מוטל בספק (אם לא לוקחים בחשבון את ספרי תימן):{{הערה|ברויאר, שם, עמ' 84 (פרק ג סעיף 1.ד). הנתונים נכונים לעת כתיבת ספרו, אמנם מאז נבדקו כתבי־יד נוספים, ובמיוחד נתגלו עדויות חדשות על נוסחו של כתר ארם צובה בתורה, ועל פיהם כבר ניתן לקבוע בוודאות את הנוסח בחלק מהמקומות, כך שהם כבר לא מהווים ספקות.}} #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֶצְר֥וֹן] #שמות, בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֹמָ֔ה]! #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יז|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י י|(י,י)]]: ל=[חׇדְשֵׁיכֶם֒]* (=ספרי תימן) / [חָדְשֵׁכֶם֒] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* (=ספרי כל העדות) / ל=[בָּמֹתָ֖ם] (=רוב כתבי־היד ואין מסורה!) לפי זה יוצא ש-3 משינויי הכתיב בין ספרי התורה, הם גם ברשימת המקומות המוטלים בספק על פי שיטת ברויאר (בששת שינויי הכתיב הנשארים יש יתרון מוחלט לנוסח תימן).{{הערה|ברויאר, עמ' 87.}} בשנים משלושת המקומות הללו ([[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א,יז]]; [[במדבר כב/טעמים#כב ה|כב,ה]]) מביא כתי"ל את הנוסח שנמצא בספרי אשכנז וספרד, ואילו במקום אחד ([[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י,י]]) נתמך הנוסח בכתי"ל על ידי נוסח תימן. נראה שב-3 התיבות הללו, ואף בכל ששת המקומות המוטלים בספק, לא מדובר בסתם טעות סופר מתוך חוסר תשומת לב, אלא בתיבות שבהן הסופרים התקשו להחליט באופן מודע. כלומר: אין כאן מחלוקת בין מסירות אלא במחלוקת בין מסורות.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ' 86 (ג.2).}} ===תיבות מחוברות בתורה=== '''ברשימה הבאה ציינו את כל התיבות המחוברות בתורה (סה"כ 11 תיבות), שלגבי כתיבתן יש הבדלים במקורות הבאים: ספרי ספרד ואשכנז, ספרי תימן, כתר ארם צובה (או עדויות לגביו), כתי"ל.''' #בראשית, לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד יז|(יד,יז)]]: [כְּדׇרְלָעֹ֔מֶר]* / ל=[כְּדָר־לָעֹ֔מֶר] #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא מה|(מא,מה)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֛רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא נ|(מא,נ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו כ|(מו,כ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #שמות, בשלח [[שמות יז/טעמים#יז טז|(יז,טז)]]: [כֵּ֣ס יָ֔הּ]*=ל (=ספרי תימן וספרד ואשכנז) / [כֵּ֣סְיָ֔הּ] (=א(ס); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א י|(א,י)]]: [פְּדָהצֽוּר]*=ל? / ל=[פְּדָה צֽוּר]? #במדבר, במדבר [[במדבר ב/טעמים#ב יב|(ב,יב)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]* / ל=[צוּרִֽי־שַׁדָּֽי] #במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז נד|(ז,נד)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י יט|(י,יט)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]*=ל? / ל=[צוּרִֽי שַׁדָּֽי]? #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י כג|(י,כג)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ו|(לב,ו)]]: [{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙]* / א=[{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙] / ל=[הֲ־לַיהוָה֙] / ספרי תימן=[{{מ:אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙] (וראו גם ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]] וב[[#ה לה'|רשימת האותיות הגדולות]]) משתי התיבות "כס[ ]יה" ו"ה[ ]ליהוה" מתברר שאין בספרי תימן עדות מוחלטת לגבי נוסח הכתר בתחום המסוים של התיבות המחוברות. נראה אם כן שאותו דבר נכון גם לגבי תיבת "פוטי[ ]פרע" (ב-3 מקומות). בכל המקומות הללו הבאנו את הנוסח המקובל בספרי ספרד ואשכנז בפנים של המהדורה, ואילו את הנוסח בספרי תימן ("פוטיפרע" ו"{{מ:אות-ג|ה}}ליהוה"), או של כתר ארם צובה מול ספרי התורה בכל העדות ("כסיה"), ציינו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]. בשאר כל המקומות, שבהם שונה הנוסח בכתי"ל מספרי התורה בכל העדות ומכתר ארם צובה (ואפילו בספק), תיעדנו את הנתונים לגבי אותה תיבה בתוך הערות הנוסח שבדפי העריכה. ==מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות== הרווחים של חלוקת הפרשות בולטים בנוסח המסורה, וחלוקה זו מהווה מרכיב מהותי ממנו. אמנם לא כל רווח הבא לציין את תחילתה של פרשה חדשה מופיע באופן אחיד בכל כתבי־היד הטברנים, ונראה שלא הייתה קביעה סמכותית בעניין זה.{{הערה|יש להשוות את המציאות הזאת המשתקפת במסורה הטברנית אל המצב השורר במסורה הבבלית: באחרונה אנחנו מוצאים רשימות של פרשות.}} האפיון המשותף הוא רק בקווים כלליים: רוב הזמן יש רווח של פרשה באותם מקומות בכתבי־היד השונים ובאותה צורה, אמנם יש עשרות רבות של שינויים בחלוקת הפרשות בתורה בין כתבי־היד הקרובים לכתר ובכתי"ל בפרט.{{הערה|המחקר בתחום זה מועט באופן יחסי, ולא קיים אפילו רשימת תיעוד מלא להבדלים בחלוקת הפרשות בין כתבי־היד. תיעוד לחלק מהספרים (או לחלק מכתבי־היד) ניתן למצוא בכרכים שכבר יצאו לאור משתי סדרות: מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית (יחזקאל ותרי-עשר), ו-Biblia Hebraica Quinta. מספר חוקרים נגעו מעט במשמעותה הפרשנית של חלוקת הפרשות. אולם נראה שהדבר החשוב ביותר ברווחים של חלוקת הפרשות הוא לא בהיסטוריה של מסירתם, וגם לא בפרשנות המקומית הגלומה בהם, אלא במשמעותם החווייתית בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק א#מהו "מִקְרָא"?|הקריאה בתנ"ך]], וכדברי המדרש בתחילת תורת כהנים: "‫וכי מה היו הפסקות משמשות?‬ ‫ליתן רווח למשה להתבונן‬ ‫בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין עניין לעניין‪.‬‬ ‫והרי דברים קל וחומר‪:‬‬ ‫ומה אם אדם שהוא שומע‬ ‫מפי הקדוש ברוך הוא‬ ‫ומדבר ברוח הקודש‬ ‫צריך להתבונן בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין ענין לענין‪,‬‬ על אחת כמה וכמה‬ ‫הדיוט שהוא שומע מן הדיוט" (‬מתוך הפתיחה ל"תורת כהנים" ב"דבורא דנדבה").}} המצב מאז סוף ימי הביניים שונה לחלוטין: שוררת מאז ועד היום אחידות כמעט-מוחלטת בחלוקת הפרשות בספרי התורה מכל העדות. אחדות זו היא תוצאה ישירה של מפעל הפסיקה לרמב"ם ב[[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח|הלכות ספר תורה (פרק ח')]]. בגלל שהרמב"ם קבע את חלוקת הפרשות ע"פ כתר ארם צובה, הביאה פסיקתו לקרבתם של כמעט כל ספרי התורה לכתר בחלוקה זו.{{הערה|לסיכום של הנושא ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''' (עמ' *50-*52), שם ציינו שבתקופת בעלי המסורה עדיין לא נקבע נוסח מחייב לפרשות הפתוחות והסתומות, וכך הייתה המציאות עד שבעלי ההלכה החלו לעסוק בעניין זה באינטנסיביות (ובראשם הרמב"ם שקבע את הפרשות לפי כתר ארם צובה). יש להשוות את התופעה ל[[#מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות|אותיות הגדולות והקטנות]], שלגביהן לא היה יישום לרוב בכתבי־היד הטברנים, אבל בעקבות העיסוק הרב בעניין הזה על ידי חכמי המסורה המאוחרים הן הפכו להיות מרכיב בולט של נוסח המסורה.}} חלוקת הפרשות ב[http://tanach.us/ODTFiles/ הקלדת וסטמינסטר] היא על פי כתב־יד לנינגרד, וכאמור שונה חלוקה זו בעשרות מקומות ממה שמקובל בספרי התורה, וממה שנפסק להלכה ברמב"ם ע"פ כתר ארם צובה. לכן חלוקת הפרשות בכתי"ל עברה הגהה קפדנית במהדורתנו כדי שתתאים לחלוקה מקובלת בספרי התורה, ורשמנו את כל השינויים בתיעוד הנוסח. בנוסף, יש פרשה אחת שבספרי התורה מסמנים אותה בשני מקומות שונים (תימנים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז,כב]] וספרדים ואשכנזים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ז,כח]]), ובכתר ארם צובה היה כנראה רווח בשניהם לפי עדויות ומקבילות. ובמקום אחד חריג יש פרשה פתוחה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות שבכתר הפרשה היתה סתומה ([[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]]). ויש שני מקומות חריגים שבהם אין פרשה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות ו/או מקבילות שבכתר היתה פרשה ([[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו,ז]]; [[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז,כ]]). בכל אחד מהמקומות האלה תהיה הערה מיוחדת במהדורתנו, והם: #בספר שמות, פרשת תרומה [[שמות כו/טעמים#כו ז|(כו,ז)]], בפסוק "וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים", נעיר: "ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). #בספר שמות, פרשת כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד א|(לד,א)]], בפסוק "וַיֹּ֤אמֶר... פְּסׇל־לְךָ֛", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (בספרי התורה יש פרשה פתוחה לפי רשימת הרמב"ם). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כב|(ז,כב)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... כׇּל־חֵ֜לֶב", נעיר: "אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז" (בספרי תימן יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, וכנראה שבכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כח|(ז,כח)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... הַמַּקְרִ֞יב", נעיר: "אין פרשה בספרי תימן" (בספרי אשכנז וספרד יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, ובכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר דברים, פרשת כי תבוא [[דברים כז/טעמים#כז כ|(כז,כ)]], בפסוק "אָר֗וּר שֹׁכֵב֙ עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). למידע נוסף על החלוקה לפרשות בכל המקרא ראו [[:w:en:Parashah|כאן]] (באנגלית); מידע זה ישמש בסיס למהדורתנו. למידע על חלוקת הפרשות במהדורתנו בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#שחזור חלוקת הפרשות בנביאים וכתובים|כאן]]''' (למקומות החסרים בכתר) ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כאן]]''' (למקומות הקיימים בכתר). ==מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות== {{תצוגת כתי"ל|רשימת האותיות הגדולות והקטנות במסורה הסופית (מ"ס-ל)|File:Leningrad-codex-25-mesorah.pdf|5}} [[קובץ:Ochlah-W'ochlah-1864-HB36175.pdf|thumb|רשימת האותיות הגדולות והקטנות בספר "אכלה ואכלה", מהדורת פרנסדורף (הנובר, תרכ"ד).|page=90]] [[קובץ:MG1525D.djvu|thumb|רשימת האותיות הגדולות במסורה הגדולה על תחילת ספר דברי הימים שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=401]] ===אותיות גדולות וקטנות=== תופעת האותיות הגדולות והקטנות נפוצה יותר בחמישה חומשי תורה מאשר [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#אותיות גדולות וקטנות|בספרי הנביאים והכתובים]].{{הערה|לפי המקובל בפועל בספרי התורה בימינו (שאינו מכיל את כל האותיות הגדולות והקטנות שיש לגביהן עדויות במנהגים שונים), יש כ-23 אותיות גדולות וקטנות בכל המנהגים השונים ביחד, לעומת כ-36 אותיות (ב-34 תיבות) בכל ספרי הנביאים והכתובים (בספירה מקסימלית), כאשר ספרי הנביאים והכתובים הם גדולים יותר מפי ארבע בתוכנם (!) מאשר התורה. ולפי מנהגים נוספים, יש למעלה מ-20 אותיות נוספות בתורה בלבד (ולא בנביאים וכתובים).}} אבל רוב האותיות הגדולות בתורה ובשאר המקרא, וגם חלק ניכר מהקטנות – אינן באות לידי ביטוי כלל בנוסח המקרא שבכתבי־היד הטברנים, ורק חלקם מצוינים ברשימות המסורה הקדומים. וזה למרות שבדורות האחרונים נחשב סימונם הכללי למרכיב בולט של "נוסח המסורה" (אף אם היו מנהגים שונים לגבי איזו אות נחשבת לגדולה או קטנה). בכך דומה עצם '''כתיבתם''' הקפדנית של האותיות הגדולות והקטנות ל'''קביעתם''' הקפדנית והאחידה של [[#מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות|רווחי הפרשות]]: הביצוע המוחלט של שתי התופעות הוא תוצאה לפעילותם של חכמי מסורה ופוסקי הלכה שחיו לאחר תקופת המסורה הטברנית.{{הערה|ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''', כרך יהושע-שפטים, עמ' 47*-49*, ובמיוחד המסקנה שם: "השתרשרותן של האותיות הגדולות והקטנות כסימן מובהק של 'נוסח המסורה' היא מאוחרת לתקופת המסורה... ועד אז היתה כתיבת אותיות כאלה נתונה למעשה לרשותם של סופרים בהתאם למסורת הכתיבה המקובלת עליהם, ולא בהתאם לרשימה מוסכמת כלשהי... יש אפוא צד שווה לסוגיית הפרשיות ולסוגיית האותיות, ששתיהן נעשו סימן מובהק לנוסח המסורה (הטברני) רק לאחר תקופתם של בעלי המסורה. אלא שבעוד שבתחום האותיות המיוחדות היה כוון ההתפתחות מנוגד למנהגו של בן־אשר, כהשתקפותו ב'כתר', הרי בתחום הפרשיות נעשה הכתר דווקא דוגמה ומופת לסופרים הדווקנים של 'נוסח המסורה' בדורות הבאים." יצויין שב'''מקראות גדולות הכתר''' לא הבליטו לרוב את האותיות המיוחדות (כמו שהן נעדרות לרוב בכתר).}} במהדורתנו – המיועדת להיות "תיקון קוראים", ונכון אם כן שהיא תציג את מסורת הסופרים הנהוגה בימינו – נציין את האותיות הגדולות והקטנות לפי המנהג המרבי המקובל ברוב ספרי התורה ובדפוסים של המקרא (והוא בדרך כלל ע"פ מנחת שי). במקרים של ספק נכריע ע"פ דפוס קורן, המשקף כמעט תמיד את המנהג המקובל בדפוסים. בתיעוד הנוסח נציין את המקורות התומכים בסימון האות המיוחדת. בחמישה חומשי תורה עוד נוסיף הערות לגבי הבדלים הקיימים בין ספרי התורה בימינו (ע"פ מנהגי ספרד ואשכנז ותימן) ונוסח הכתר (ע"פ עדויות) לגבי האותיות הגדולות והקטנות. לרשימת ההערות בנושא זה '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ראו כאן (בצבע ירוק)]]'''. '''להלן רשימה של כל האותיות הגדולות והקטנות שמופיעים בגוף הטקסט במהדורתנו (או ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]): #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית א/טעמים#א א|(א,א)]]: [{{אות-ג|בְּ}}רֵאשִׁ֖ית]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּרֵאשִׁ֖ית] #'''(ק)''' בראשית, בראשית [[בראשית ב/טעמים#ב ד|(ב,ד)]]: [בְּ{{אות-ק|הִ}}בָּֽרְאָ֑ם]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּהִבָּֽרְאָ֑ם] #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית ה/טעמים#ה א|(ה,א)]]: [סֵ֔פֶר]*=ל / [{{אות-ג|סֵ֔}}פֶר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #'''(ק)''' בראשית, חיי שרה [[בראשית כג/טעמים#כג ב|(כג,ב)]]: [וְלִבְ{{אות-ק|כֹּ}}תָֽהּ]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְלִבְכֹּתָֽהּ] #'''(ק)''' בראשית, תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז מו|(כז,מו)]]: [{{אות-ק|קַ֣}}צְתִּי]* (=מ"ס-ל) / ל=[קַ֣צְתִּי] #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד ז|(לד,ז)]]: [{{אות-ג|נֹ}}צֵ֥ר]* / ל=[נֹצֵ֥ר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יד|(לד,יד)]]: [אַחֵ֑{{אות-ג|ר}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[אַחֵ֑ר] #'''(ק)''' ויקרא, ויקרא [[ויקרא א/טעמים#א א|(א,א)]]: [וַיִּקְרָ֖{{ק|א}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[וַיִּקְרָ֖א] #'''(ק)''' ויקרא, צו [[ויקרא ו/טעמים#ו ב|(ו,ב)]]: [{{אות-ק|מ}}וֹקְדָ֨ה]* / ל=[מוֹקְדָ֨ה] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא מב|(יא,מב)]]: [עַל־גָּח֜{{אות-ג|וֹ}}ן]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' ויקרא, תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג לג|(יג,לג)]]: [וְהִ֨תְ{{אות-ג|גַּ}}לָּ֔ח]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח] #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יד/טעמים#יד עז|(יד,יז)]]: [{{אות-ג|יִ}}גְדַּל]* (=מ"ס-ל) / ל=[יִגְדַּל] #'''(ק)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יא|(כה,יא)]]: [פִּֽינְחָ֨ס]*=ל / [פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס] (מנהג שהתקבל בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק או וי"ו קטיעא)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יב|(כה,יב)]]: [שָׁלֽוֹם]*=ל / [שָׁלֽ{{אות-ק|וֹ}}ם] (וי"ו קטנה, או קטיעא בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' במדבר, פינחס [[במדבר כז/טעמים#כז ה|(כז,ה)]]: [מִשְׁפָּטָ֖{{אות-ג|ן|}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [שְׁמַ֖{{אות-ג|ע}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [אֶחָֽ{{אות-ג|ד}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, עקב [[דברים יא/טעמים#יא כא|(יא,כא)]]: [עַל־הָאָֽרֶץ]*=ל / [עַל־הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}}] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב ו|(כב,ו)]]: [קַן־צִפּ֣וֹר]*=ל / [{{אות-ג|קַ}}ן־צִפּ֣וֹר] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' דברים, נִצבים [[דברים כט/טעמים#כט כז|(כט,כז)]]: [וַיַּשְׁ{{אות-ג|לִ}}כֵ֛ם]* (=מ"ס-ל) / אל=[וַיַּשְׁלִכֵ֛ם] #'''(ג)''' {{עוגן בשורה|ה לה'}}דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ו|(לב,ו)]]: [{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙]* (=מ"ס-ל; מ"ק-ק3) / א=[{{אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙]; ל=[הֲ־לַיהוָה֙]; ספרי תימן=[{{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙] (=מ"ס-ל! וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, האזינו [[דברים לג/טעמים#לג יח|(לב,יח)]]: [תֶּ֑שִׁ{{אות-ק|י}}]* (=מ"ס-ל) / אל=[תֶּ֑שִׁי] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג כט|(לג,כט)]]: [אַשְׁרֶ֨יךָ]*=אל / [{{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) '''להלן רשימה של אותיות מיוחדות נוספות בתורה:'''{{הערה|רשימת האותיות הנוספות מבוססת בעיקרה על על הטבלה המופיעה [http://www.jewishencyclopedia.com/articles/13809-small-and-large-letters באנציקלופדיה היהודית], ובנוסף על הרשימות [http://www.sofer.co.uk/html/large_letters.html כאן] ו[http://www.win.tue.nl/~aeb/natlang/hebrew/hebrew_bible.html כאן].}} #'''(ג)''' בראשית, ויצא [[בראשית ל/טעמים#ל מב|(ל, מב)]]: [וּבְהַעֲטִ֥י{{מ:אות-ג|ף}}] #'''(ג)''' בראשית, וישלח [[בראשית לד/טעמים#לד לא|(לד,לא)]]: [הַכְ{{מ:אות-ג|ז}}וֹנָ֕ה] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יב|(מט,יב)]]: [{{מ:אות-ג|חַ}}כְלִילִ֥י] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית נ/טעמים#נ כג|(נ,כג)]]: [שִׁלֵּשִׁ֑י{{מ:אות-ג|ם}}] #'''(ג)''' שמות, שמות [[שמות ב/טעמים#ב ב|(ב,ב)]]: [כִּי־{{מ:אות-ג|ט֣}}וֹב] #'''(ג)''' שמות, בֹא [[שמות יא/טעמים#יא ח|(יא,ח)]]: [{{מ:אות-ג|צֵ֤}}א] #'''(ג)''' שמות, תצוה [[שמות כח/טעמים#כח לו|(כח,לו)]]: [צִּ֖י{{מ:אות-ג|ץ}}] #'''(ק או קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 1}}שמות, כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב כה|(לב,כה)]] [בְּ{{מ:אות-ק|קָ}}מֵיהֶֽם] (בקו"ף קטנה או דבוקה; וראו להלן ב[[#קו"ף דבוקה 2|פרשת נשֹא]] [במדבר ז,ב]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [{{מ:אות-ג|שְׁ}}מׇ֨ר־לְךָ֔] #'''(ג)''' ויקרא, צו (ח,טו '''או''' ח,כג): ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֗}}ט] [[ויקרא ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֗ט}}] (כל האותיות) ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֓}}ט{{מ:לגרמיה}}] [[ויקרא ח/טעמים#ח כג|(ח,כג)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֓ט{{מ:לגרמיה}}}}] (כל האותיות) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ל|(יא,ל)]]: [וְהַ{{מ:אות-ג|לְּ}}טָאָ֑ה] #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יח|(א,יח)]]: [לְ{{מ:אות-ג|גֻ}}לְגְּלֹתָֽם] (=ל?מ"ס-ל) #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג טז|(ג,טז)]]: [עַל־{{מ:אות-ג|פִּ֣}}י] #'''(קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 2}}במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ב|(ז,ב)]]: [עַל־הַפְּקֻדִֽים׃] (קו"ף דבוקה, וראו לעיל [[#קו"ף דבוקה 1|בפרשת כי תשא]] [לב,כה]) #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יג/טעמים#יג ל|(יג,ל)]]: [וַיַּ֧הַ{{מ:אות-ג|ס}}] #'''(ג)''' במדבר, בלק [[במדבר כד/טעמים#כד ה|(כד,ה)]]: [{{מ:אות-ג|מַ}}ה־טֹּ֥בוּ] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ב/טעמים#ב לג|(ב,לג)]]: [וַנַּ֥{{מ:אות-ג|ךְ}}] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ג/טעמים#ג יא|(ג,יא)]]: [עֶ֣רֶ{{מ:אות-ג|שׂ}}] #'''(ק)''' דברים, עקב [[דברים ט/טעמים#ט כד|(ט,כד)]]: [{{מ:אות-ק|מַ}}מְרִ֥ים] #'''(ג)''' דברים, שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח יג|(יח,יג)]]: [{{מ:אות-ג|תָּ}}מִ֣ים] #'''(ג)''' דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח סח|(כח,סח)]]: [וְהִתְמַ{{מ:אות-ג|כַּ}}רְתֶּ֨ם] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ד|(לב,ד)]]: [הַ{{מ:אות-ג|צּ}}וּר֙] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ה|(לב,ה)]]: [וּ{{מ:אות-ג|פְ}}תַלְתֹּֽל׃] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יב|(לד,יב)]]: [כׇּל־יִשְׂרָאֵֽ{{מ:אות-ג|ל}}׃] ===אותיות מנוקדות=== [[קובץ:MG1525A.djvu|thumb|רשימת האותיות המנוקדות במסורה הגדולה על פרשת במדבר (ג, לט "וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ") שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=313]] בניגוד ל[[#אותיות גדולות וקטנות|אותיות הגדולות והקטנות]], לסימון האותיות המנוקדות יש ביצוע עקבי בכתבי־היד בהתאם לרשימות המסורה. אמנם יש בכל זאת אי הסכמה לגבי פרטים מסויימים. להלן רשימה של האותיות המנוקדות בתורה במהדורתנו ובכתבי־היד העיקריים: #בראשית, לך־לך [[בראשית טז/טעמים#טז ה|(טז,ה)]]: [וּבֵינֶֽיׄךָ]*=ל #בראשית, וירא [[בראשית יח/טעמים#יח ט|(יח,ט)]]: [אֵׄלָ֔יׄוׄ]* / ל=[אֵׄלָׄ֔יׄוׄ] (=מ"ס-ל <ד' [נקודות]>) #בראשית, וירא [[בראשית יט/טעמים#יט לג|(יט,לג)]]: [וּבְקוּׄמָֽהּ]*=ל #בראשית, וישלח [[בראשית לג/טעמים#לג ד|(לג,ד)]]: [וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ]*=ל #בראשית, וישב [[בראשית לז/טעמים#לז יב|(לז,יב)]]: [אֶׄתׄ־צֹ֥אן]*=ל #במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג לט|(ג,לט)]]: [וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ]*=ל #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט י|(ט,י)]]: [רְחֹקָ֜הׄ]*=ל #במדבר, חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [אֲשֶׁ֖רׄ]*=ל #במדבר, פינחס [[במדבר כט/טעמים#כט טו|(כט,טו)]]: [וְעִשָּׂרוֹׄן֙]* / ל=[וְעִשָּׂרׄוֹן֙] (הנקודה ברי"ש!) #דברים, נִצבים [[דברים כט/טעמים#כט כח|(כט,כח)]]: [לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַׄד־עוֹלָ֔ם]*=א / ל=[לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַד־עוֹלָ֔ם] (=מ"ס-ל) ===נו"ן הפוכה=== תופעת הנו"ן ההפוכה או המנוזרת (׆) נמצאת סביב פרשה אחת בתורה (בהתחלה ובסוף סה"כ פעמיים), ואילו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נו"ן הפוכה|בנביאים כתובים]] היא נמצאת 7 פעמים ב[[תהלים קז/טעמים#קז כג|מזמור ק"ז]] (כ"ג-כ"ח, מ) בתהלים. מקומן וצורתן בתורה נקבעה במהדורתנו לפי מה שידוע לנו על התופעה בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו.{{הערה|לתיעוד מלא של נתונים ראו בתיעוד הנוסח בדף העריכה.}} '''תצוגת נו"ן הפוכה במהדורתנו ובמקורות הנוסח:''' #'''[[במדבר י/טעמים#י לה|במהדורתנו: במדבר, בהעלֹתך (י,לה-לו)]]''' #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Leningrad-codex-04-numbers.pdf&page=17 בכתי"ל] ([http://tanach.us/Tanach.xml?Num10:1-10:36 הקלדת וסטמינסטר]) #בכתי"ש: [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=33 עמוד ראשון] | [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=34 עמוד שני] #[http://www.bl.uk/manuscripts/Viewer.aspx?ref=or_4445_f115r בכתי"ב] (ראו שם דף 129 ע"א וע"ב) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Tanakh-Sassoon1053-04-Numbers.pdf&page=12 בכתי"ש1] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:MG1525A.djvu&page=332 במ"ג דפוס ונציה] ("ב׆סע", "כמתא׆נים"!) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Sefer-Torah-Elihu-Shannon-2.djvu&page=165 בספר תורה טיפוסי הכתוב על קלף] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:David-kokhav-sefer-torah.pdf&page=155 בספר תורה מיוחד הכתוב על קלף] ==מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות== מהדורתנו מיועדת כאמור להציג את מסורת הסופרים בתורה על־פי המסורה הטברנית ולפי ספרי התורה בימינו. ניתן להגיע אל נוסח האותיות בתורה שהיה בכתר ארם צובה על ידי שחזור אמין (לפי שיטת ברויאר ועל פי עדויות מובהקות), ומתברר שהוא זהה לחלוטין לנוסח האותיות בספרי התורה התימנים (המייצגים לגמרי את שיטת המסורה). אבל לעתים רחוקות (8-9 אותיות בלבד בכל התורה) יש הבדלים בין ספרי תימן מצד אחד, לבין ספרי אשכנז וספרד מצד שני, בנוסח הכתיב המובהק. וב-2 מקומות יש הבדל בין הכתיב אצלנו בספרי התורה למה שהיה כתוב בכתר (על־פי עדויות). במהדורתנו תבוא הערה מיוחדת בכל המקומות האלה.{{הערה|נוסח ההערה הקצרה יציין קודם כל את ספרי "ספרד" לפני "אשכנז" ("בספרי ספרד ואשכנז..."), כי במקומות המעטים שיש בהם שינויים מהסוג הזה (סה"כ 8-9 מקומות בכל התורה כולה), המקור לכולם הוא בפסקי הרמ"ה על־פי "ספרי ספרד המדויקים". בתקופה יותר מאוחרת הושלם היישום של פסקי הרמ"ה גם בספרי התורה האשכנזים. היום גם רוב ספרי אשכנז כמעט זהים לספרי ספרד (חוץ מאות אחת בתיבת דַּכָּ֛א/דַּכָּ֛ה), ושניהם יחד שונים מספרי תימן באותם 8 מקומות (ספרד) או 9 מקומות (אשכנז), כאשר רק ספרי תימן מתאימים לגמרי למסורה. אבל יש מקומות שבמשך שנים רבות עדיין ציינו בדפוסים הישנים את הנוסח המתאים למסורה בתור "נוסח אשכנז", ובמיוחד ב[[דברים כג ב]] ציינו "דכא" באל"ף במקום "דכה" בה"א (הראשון בתור נוסח אשכנז והשני על פי ספרי ספרד בעקבות קביעת הרמ"ה למרות שאין היישום כך היום בספרי תורה ספרדים). ועד עצם היום הזה עדיין כותבים "דכא" באל"ף בספרי התורה של חב"ד. לכן נוסח ההערה ב[[דברים כג ב]] יהיה: "ברוב ספרי אשכנז...", ואילו בשאר המקומות: "בספרי ספרד ואשכנז...". לפרטים נוספים על נוסח אשכנז הישן והתאמתו למסורה, ראו את מאמרו של מרדכי גלצר, [http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_92.7(1).pdf "המסורה בין המזרח למערב"].}} חוץ מנוסח הכתיב המובהק, דהיינו נוסח האותיות, תבוא הערה מיוחדת בכל מקרה של אי־הסכמה לגבי '''תיבות מחוברות''' ועל '''אותיות מיוחדות''' (כגון אותיות גדולות וקטנות וקטועות), וכמו כן על כל הבדל ב'''חלוקת הפרשות'''. גם במקומות הללו, אפוא שיש הבדל בין ספרי התורה, או בין ספרי התורה לכתר, נציין את השינוי באופן ניכר על־ידי הערה בגוף הטקסט (ולא רק בתיעוד הנוסח הבלתי־נראה שבדף העריכה).{{הערה|1=כאמור, בביטוי "ספרי ספרד ואשכנז" הכוונה בעיקר לספרים הנפוצים בימינו, שכל ענייני הכתיב שבהם כבר הותאמו להכרעתם של הרמ"ה ו/או אור תורה ומנחת שי. למקור זמין ברשת כדי לאשר תופעות מיוחדות בספרי תורה תימניים, ראו '''[http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=583 כאן]'''.}} '''בטבלה הבאה מובאים כל המקומות שבהם מופיעה הערה מיוחדת בתורה במהדורתנו.{{הערה|לגבי מגילת אסתר ראו ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הסופרים במגילת אסתר: הערות מיוחדות|פרק הבא של המבוא]].}} סוגי השינויים מובלטים על ידי צבעים:''' *{{צבע גופן|אדום|אדום}}=שינויים מובהקים בנוסח האותיות (11 מקומות בתורה; 9 הבדלים בין ספרי התורה, ו-2 הבדלים בין ספרי התורה לכתר ארם צובה ע"פ עדויות) *{{צבע גופן|כתום|כתום}}=תיבות מחוברות (3 תופעות בתורה, אחת מהן ב-3 מקומות){{הערה|ההערה על "{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙" ([[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב,ו]]) מופיעה בטבלה בכתום. היא מתייחסת רק לשאלת הרווח אחרי האות ה"א, ולא לנושא של האות הגדולה (המשותף לספרי התורה ולכתר).}} *{{צבע גופן|צהוב|צהוב}}=שינויים בחלוקת הפרשות: סוג הפרשה (פתוחה או סתומה) או העדר פרשה (5 מקומות בתורה) *{{צבע גופן|ירוק|ירוק}}=אותיות מיוחדות: גדולות או קטנות או קטועות (8 מקומות בתורה){{הערה|לגבי האותיות המיוחדות, הערנו על הבדלים בין ספרי התורה של העדות. אך לא הערנו על הביצוע (או חוסר הביצוע) של אותיות מיוחדות בכתר ארם צובה, בגלל שברוב המקומות ממילא אין ביצוע בכתר.}} יש 27 שינויים מכל הסוגים האלה בתורה (נוסח האותיות המובהק, תיבות מחוברות, אותיות מובהקות, חלוקת הפרשות). שינוי אחד ("פוטי[ ]פרע") נמצא ב-3 מקומות, ובכל מקום יש הערה, ולכן יש סה"כ 29 הערות בנוסח התורה. אפשר לראות את כל ההערות במקום אחד, ביחד עם קישורים ישירים לתוך גוף הטקסט, בדף המציג את [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב#הערות|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. {| width=100% border=5 cellpadding=2 align=center |colspan=8 align=center|{{ג|{{קו תחתי|'''הערות מיוחדות בנוסח התורה'''}}}}<br>ציון ההבדלים בין ספרי התורה במסורת תימן, ספרד ואשכנז, ובין ספרי התורה לכתר ארם צובה |- align=center !פסוק !פרשת השבוע !מילה או הקשר !כתר ארם צובה{{הערה|לפי עדויות או מקבילות במקומות שהוא לא קיים.}} !ספרי תימן !ספרי ספרד ואשכנז !נוסח הפנים<br>במהדורתנו !הערה במהדורתנו |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ד/טעמים#ד יג|בראשית ד, יג]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ד יג|בראשית]] |מִנְּשֽׂ(וֹ)א |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֽׂוֹא |מִנְּשֹֽׂא‏ |בספרי ספרד ואשכנז מִנְּשֽׂוֹא |- align=center bgcolor="lime" |[[בראשית ה/טעמים#ה א|בראשית ה, א]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ה א|בראשית]] |סמ"ך של סֵ֔פֶר | |סמ"ך גדולה |סמ"ך רגילה |סמ"ך רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|סֵ֔}}פֶר בסמ"ך גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ז/טעמים#ז יא|בראשית ז, יא]] |[[פרשת נח/טעמים#ז יא|נֹח]] |מַעְיְנ(וֹ)ת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנוֹת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |בספרי ספרד ואשכנז מַעְיְנוֹת֙ |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ט/טעמים#ט כט|בראשית ט, כט]] |[[פרשת נח/טעמים#ט כט|נֹח]] |וַיִּֽהְיוּ֙ / וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |בספרי ספרד ואשכנז וַֽיְהִי֙ |- align=center bgcolor="orange" |[[בראשית מא/טעמים#מא מה|בר' מא, מה]];<br>[[בראשית מא/טעמים#מא נ|מא, נ]];<br>[[בראשית מו/טעמים#מו כ|מו, כ]]. |[[פרשת מקץ/טעמים#מא מה|מקץ (1)]]<br>[[פרשת מקץ/טעמים#מא נ|מקץ (2)]]<br>[[פרשת ויגש/טעמים#מו כ|ויגש (3)]] |פוטי[ ]פרע |פוטי פרע |פוטיפרע<br>(תיבה אחת) |פוטי פרע<br>(שתי תיבות) |פוטי פרע |בספרי תימן<br>פּֽוֹטִיפֶ֛רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע<br>בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות א/טעמים#א יט|שמות א, יט]] |[[פרשת שמות/טעמים#א יט|שמות]] |אֲלֵ(י)הֶ֛ן |אֲלֵיהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |בכתר ארם צובה היה כתוב אֲלֵיהֶ֛ן |- align=center bgcolor="orange" |[[שמות יז/טעמים#יז טז|שמות יז, טז]] |[[פרשת בשלח/טעמים#יז טז|בשלח]] |כֵּ֣ס[ ]יָ֔הּ |כֵּ֣סְיָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |בכתר ארם צובה היה כתוב כֵּ֣סְיָ֔הּ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כה/טעמים#כה לא|שמות כה, לא]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כה לא|תרומה]] |תֵּ(י)עָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּיעָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |בספרי ספרד ואשכנז תֵּיעָשֶׂ֤ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו, ז]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כו ז|תרומה]] |וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים |פרשה פתוחה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כח/טעמים#כח כו|שמות כח, כו]] |[[פרשת תצוה/טעמים#כח כו|תצוה]] |הָאֵפ֖(וֹ)ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפ֖וֹד |הָאֵפֹ֖ד‏ |בספרי ספרד ואשכנז הָאֵפ֖וֹד |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד, א]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד א|כי תשא]] |וַיֹּ֤אמֶר...<br>פְּסָל־לְךָ֛ |פרשה סתומה? |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="lime" |[[שמות לד/טעמים#לד ז|שמות לד, ז]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד ז|כי תשא]] |נו"ן של נֹצֵ֥ר‏ |נו"ן רגילה |נו"ן רגילה |נו"ן גדולה |נו"ן גדולה |בספרי תימן נֹצֵ֥ר בנו"ן רגילה |- align=center bgcolor="lime" |[[ויקרא ו/טעמים#ו ב|ויקרא ו, ב]] |[[פרשת צו/טעמים#ו ב|צו]] |מ"ם של מוֹקְדָ֨הֿ | |מ"ם רגילה |מ"ם קטנה |מ"ם קטנה |בספרי תימן מוֹקְדָ֨הֿ במ"ם רגילה |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז, כב]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כב|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר...<br>כָּל־חֵ֜לֶב |פרשה פתוחה<br>(כנראה) |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ויקרא ז כח]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כח|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר...דַּבֵּ֛ר...<br>הַמַּקְרִ֞יב |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי תימן |- align=center bgcolor="red" |[[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט, טז]] |[[פרשת קדושים/טעמים#יט טז|קְדֹשִׁים]] |רֵעֶ֑(י)ךָ |רֵעֶ֑יךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |בכתר ארם צובה היה כתוב רֵעֶ֑יךָ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א, יז]] |[[פרשת במדבר/טעמים#א יז|במדבר]] |בְּשֵׁמֽ(וֹ)ת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֽוֹת |בְּשֵׁמֹֽת |בספרי ספרד ואשכנז בְּשֵׁמֽוֹת |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י, י]] |[[פרשת בהעלותך/טעמים#י י|בהעלֹתך]] |חָדְשֵׁ[י]כֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |בספרי ספרד ואשכנז חָדְשֵׁכֶם֒ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר כב/טעמים#כב ה|במדבר כב, ה]] |[[פרשת בלק/טעמים#כב ה|בלק]] |בְּע֗(וֹ)ר |בְּעֹ֗ר?{{הערה|1=יש כאן עדויות חולקות, ואולם נראה שעדיפה העדות המפורשת המגובה בעדות המושלמת (בכל מקום אחר) של ספרי תימן=בְּעֹ֗ר, לעומת העדות שבשתיקה של א(ס)=בְּע֗וֹר. למידע מלא והפניות, ראו בהערת הנוסח על [[במדבר כב/הערות נוסח#כב ה|במדבר כב,ה]].}} |בְּעֹ֗ר |בְּע֗וֹר |בְּעֹ֗ר |בספרי ספרד ואשכנז בְּע֗וֹר |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה י|במדבר כה, י]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה י|פינחס]] |יו"ד של פִּֽינְחָ֨ס |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |נהוג לכתוב ביו"ד זעירא<ref>מקור המנהג בספר הזוהר, ואין לו שום תימוכין בספרות המסורה. חכמי המסורה האחרונים הזכירו אותו אבל לא קיבלו אותו, כגון המנחת שי שכתב: '''פינחס.''' פרשה פתוחה. אמרו בזוהר כאן וגם בפרשת "אחרי מות" כי "פינחס" זה ביו"ד זעירא, ושהיא מאלפ"א בית"א דאתוון זעירן. אך בכל הספרים והמסרות ובאלפ"א בית"א שלנו מאותיות זעירות, לא נמצא רק י' ד"צור ילדך תשי". עוד משמע מהזוהר כי פה בלבד פינחס מלא יו"ד. והרמ"ה ז"ל כתב: "ותלד לו את פינחס" מלא יו"ד, וכל אוריתא דכותיה מלא. עד כאן לשונו. וכן נמצא בכל הספרים והמסרות. ובעל אור תורה האריך לבאר הזוהר שלא יהיה נגד ספרינו. ואנכי לא ידעתי בנסתרות ממני. '''עד כאן לשון המנחת שי.''' אבל היו"ד הזעירא נמצאת בפועל ברוב ספרי התורה הנפוצים בימינו, וברבים מהחומשים המודפסים אף מציינים שהיו"ד הזעירא היא "על פי המסורה". וראו עוד גם בהערה 45 [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18503 במאמר זה] מאת פרופ' ישעיהו מאורי.</ref> |פִּֽינְחָ֨ס (אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז נהוג לכתוב פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס ביו"ד זעירא |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה יב|במדבר כה, יב]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה יב|פינחס]] |וי"ו של שָׁלֽוֹם |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |וי"ו קטיעא |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז וי"ו קטיעא |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים יא/טעמים#יא כא|דברים יא, כא]] |[[פרשת עקב/טעמים#יא כא|עקב]] |צד"י של הָאָֽרֶץ | |צד"י גדולה |צד"י רגילה |צד"י רגילה |בספרי תימן הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}} בצד"י גדולה |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים כב/טעמים#כב ו|דברים כב, ו]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כב ו|כי תצא]] |קו"ף של קַן־צִפּ֣וֹר | |קו"ף גדולה |קו"ף רגילה |קו"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|קַ}}ן בקו"ף גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[דברים כג/טעמים#כג ב|דברים כג, ב]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כג ב|כי תצא]] |דַּכָּ֛א / דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |בספרי ספרד ורוב ספרי אשכנז דַּכָּ֛ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז, כ]] |[[פרשת כי תבוא/טעמים#כז כ|כי תבוא]] |אָר֗וּר שֹׁכֵב֙<br>עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו |פרשה סתומה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="orange" |[[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב, ו]] |[[פרשת האזינו/טעמים#לב ו|האזינו]] |{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙ |{{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |בספרי תימן {{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים לג/טעמים#לג כט|דברים לג, כט]] |[[פרשת וזאת הברכה/טעמים#לג כט|וזאת הברכה]] |אל"ף של אַשְׁרֶ֨יךָ |אל"ף רגילה |אל"ף גדולה |אל"ף רגילה |אל"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ באל"ף גדולה |} ==מסורת הסופרים בתורה: מהדורת כתיב (אותיות בלבד)== ראו: [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. ==רמת הדיוק בנוסח הניקוד והטעמים לעומת נוסח האותיות== יש הבדל עקרוני בין מסורת '''הקריאה''' (דהיינו ההגייה והנגינה) המשתקפת בכתבי־היד לבין מסורת '''הכתיבה''' הנמצאת בהם: נוסח '''האותיות''' בכתבי־היד איננו אחיד כלל, אבל '''ניקוד התיבות והטעמתן''' אחיד בכמעט כל מקום. ממצאיו של ברויאר מראים שנוסח הטעמים היוצא מכתבי־היד יציב להפליא, ואף בנוסח המקובל שבדפוסים איננו מוצאים שינויים רבים בעלי חשיבות; נוסח הדפוסים עולה בדיוקו אפילו על חלק מכתבי־היד בטעמיו. ודבר דומה נכון גם לגבי הניקוד: הנוסח בכתבי־היד יציב ואחיד, ואין בו מחלוקות עקרוניות; ואילו בנוסח המקובל שבדפוסים מספר השינויים אמנם ניכר, אבל הוא לא גדול במיוחד. כך תיאר והסביר הרב ברויאר את ההתפתחות ההיסטורית שיוצאת מתוך השוואה בין שני התחומים השונים (האותיות מול הניקוד והטעמים), בסיכום הנפלא (והמהפכני בשעתו) שכתב ע"פ ממצאיו:{{הערה|'''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא''', עמ' 91-94. הבאנו את דברי ברויאר בהרחבה בגלל חשיבותם החינוכית הרבה, ותרומתם הגדולה להבנת הנושא. אמנם מאותה סיבה קיצרנו אותם באופן חלקי, הוספנו בהם הדגשים, בצענו בהם שינויים קלים ליתר בהירות (בעיקר בפיסוק), וגם השמטנו חלק מהערותיו של ברויאר. לגבי שינוי התפיסה המהפכני שבדבריו הבאים של ברויאר, השוו את דעתו אל הגישה שהייתה מקובלת עד זמנו בין חוקרי המסורה. הללו חשבו אז ש"נוסח המסורה" לא היה ולא נברא בתור נוסח אחד ואחיד בכל פרטיו. גישה זו מתבטאת באריכות ובחריפות ב[https://archive.org/details/introductiontoma0000unse_b9a7/page/n3/mode/2up הקדמתו של אורלינסקי להוצאה מחדש של מהדורת גינצבורג] (עמ' xvi-xxxvii); הקדמה זו נדפסה שוב בתוך: ''The Canon and Masorah of the Hebrew Bible: An Introductory Reader'', ed. Sid Z. Leiman (New York: Ktav, 1974).}} :נמצא, שכך יש לתאר את נוסח התורה בתקופה שלפני המסורה. קריאת התיבות היתה ברורה ונהירה לכל. ואילו טקסט האותיות – מבחינת חסירות ויתירות – היה עדיין בבחינת בקעה פרוצה. חכמי המסורה מצאו בקעה זו וגדרו בה גדר. וזה היה איפוא תפקידם ביחס לכתיב האותיות וקריאתן: הם לא פסקו איך '''לקרוא''' את האותיות המקובלות – אלא היפוכו של דבר: הם פסקו איך '''לכתוב''' את הקריאה המקובלת. :'''מבחינה זו קדמה איפוא תורה שבעל פה לתורה שבכתב. חכמי המסורה קיבלו מקודמיהם את הקריאה כתורה שבעל פה – וקבעו לה סימני ניקוד וטעמים. לטקסט זה של התורה שבעל פה קבעו אחר כך את הנוסח הסופי של התורה שבכתב.''' :משום כך אתה מוצא, שהרוב המכריע של קביעות המסורה מתייחס למלים הגויות – ולא לתיבות כתובות.{{הערה|הערת ברויאר: דבר זה בא לידי ביטוי בין השאר בהתייחסות לתיבה, שיש בה קרי וכתיב: לעולם התיבה נידונה במסורה על פי הקרי, ולא על פי הכתיב.}} '''אין המסורה מתייחסת לצירוף מסויים של אותיות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של קריאתן; אלא היא מתייחסת לצירוף של הגאים ותנועות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של כתיבתם.''' שכן המלים ההגויות של המקרא הן היסוד שקדם לאנשי המסורה; ליסוד זה נתנו את התיבות הכתובות וקבעו את נוסחן הסופי.{{הערה|הערת ברויאר: אין צריך לומר, שחכמי המסורה לא בדו את הנוסח מלבם, אלא קבעוהו על יסוד הספרים שלפניהם. אולם בדורות שלפני המסורה היה כל סופר מעתיק מן הספר שלפניו, ולא היתה כל הכרעה בין הנוסחות; ואילו חכמי המסורה פסקו הלכה סופית באותה סוגיה.}} :אין זה איפוא אלא טבעי, שהניקוד הוא אחיד בכתבי היד, ואילו כתיב התיבות שנוי במחלוקת. שתי התופעות האלה אינן אלא המשך למצב שקדם למסורה. עדיין לא נשתכחה התורה שבעל פה המקובלת; ואילו ההורה שבכתב "המחודשת"{{הערה|הערת ברויאר: השוה את לשון השואל בשו"ת הרשב"א סי' רלב: ואין אנחנו חוששין לספרי התלמוד לתקן הספרים לשנותם... ואיך נחוש לספרי המסורה '''חדשים מקרוב באו'''.}} עדיין לא פשטה בכל ישראל. וגם בתקופה הסמוכה לאנשי המסורה עדיין לא היו בקיאים בחסירות וביתירות – ממש כבתקופת התלמוד.{{הערה|הערת ברויאר: ספרים אחדים היוצאים מכלל זה – כגון 'הספר הידוע במצרים' – אינם משנים את התמונה הכללית. הללו לא היד אלא בבחינת מיעוט, והשפעתם לא היתה ניכרת ברוב ישראל. עדים לכך הם דברי רמ"ה בהקדמה לספרו. וראה עוד בהמשך כאן.}} :על רקע זה יש להעריך את המפעל ההיסטורי של הרמ"ה. מצב הספרים שבימיו מתואר בבהירות בהקדמה לספרו... אך כאן יש להבליט בייחוד את ההשוואה לחכמי התלמוד. וכך הוא טוען: חכמי התלמוד לא היו בקיאים בחסרות ויתרות; "וכל שכן שנתקיים בנו בעונותינו: 'לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'..." (מהקדמת הרמ"ה לספר מסורת סייג לתורה). :אכן עד שלא בא הרמ"ה היה כתיב המסורה בבחינת הלכה ואין עושין כן. '''הסופרים''' המשיכו להעתיק מן הספרים שלפניהם – כדרך שעשו בתקופה שלפני המסורה; נמצא, שעדיין לא היו "בקיאין בחסירות וביתירות". ואילו '''המסרנים''' רשמו את המסורות – על פי הנוסח שנקבע בידי חכמי המסורה. אך אלה לא נגעו במלאכתם של אלה אלא במקרים נדירים בלבד; כביכול, "אנן בדידן ואינהו בדידהו". :'''זו היתה איפוא חשיבות מפעלו של הרמ"ה. הוא קבע את נוסח התורה על פי המסורה – לא כהלכה עיונית – אלא בהוראה מעשית. באותה שעה הוא השלים, לאמיתו של דבר, את מפעל המסורה. בבית מדרשו של הרמ"ה יצא נוסח המסורה מן הכח אל הפעל – ומשם הוא פשט בכל ישראל.''' :וכך יפה כוחם של הדורות האחרונים אפילו מכוח חכמי התלמוד; שכן "בזמן הזה אנן בקיאין בחסירות ויתירות, אף שבזמן הש"ס לא היו בקיאים, שכבר ישב על מדוכה זו הרמ"ה ז"ל ובירר הכל כשמלה" (אבני נזר, יורה דעה, סימן שנו, סעיף ה). תיאור זה, המובא כאן בשם אחד מגדולי חכמי ההלכה, הוא ציור מדויק של התהליך ההיסטורי. נוסח הכתיב של התורה עדיין לא היה קבוע סופית בתקופת התלמוד. הוא נקבע במשנה עיונית רק על ידי חכמי המסורה. והוא נתקבל למעשה בכל ישראל רק בכוח ההוראה של הרמ"ה. :'''תהליך הפוך עבר באותו זמן על נוסח הקריאה. נוסח זה היה בתחילה בבחינת תורה שבעל פה, וזו עלולה להשתכח מן הלב. שבטי ישראל התרחקו זה מזה ונדדו מגולה לגולה. הריחוק המקומי הביא בעקבותיו פילוג לשוני. הבדלי המבטאים שבין הארצות השונות הן אות לפילוג הזה.''' :נדודי ישראל בגלויות אינן הסיבה היחידה להשכחת נוסח הקריאה. שכן ככלי ההתפתחות של כל הלשונות חלים גם על לשון הקודש. וקריאה הנמסרת רק כתורה שבעל פה עלולה להשתנות במרוצת הדורות.{{הערה|הערת ברויאר: המסורות השונות של קריאת המשנה והתלמוד יכולות לשמש דוגמה לכל זה.}} :'''צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שהעמיד את חכמי הניקוד על אֵם הדרך של היציאה לגלות. הללו הפכו את תורת הקריאה שבעל פה לתורת הניקוד שבכתב. ודרכו של נוסח כתוב לשמור על טהרתו המקורית – יותר מקריאה הנמסרת בעל פה.''' :'''בהמשך הדורות נתהפך איפוא היחס שבין קריאה לניקוד. חכמי המסורה היו מנקדים על פי הקריאה שבעל פה; הדורות המאוחרים היו קוראים על פי הניקוד שבכתב.''' :אולם גם הניקוד הכתוב לא היה מובטח מפני תהפוכות ושינויים. שכן דרכי הניקוד – בניגוד לדרכי הכתיב – תלויות בכללי הדקדוק. והללו פועלים לעתים קרובות בכיוון להשכחת מסורת הקריאה. זאת ועוד: סימנים הדומים זה לזה מבחינה גרפית עלולים להתחלף זה בזה; ויש להביא בחשבון גם את האפשרות של טעויות סופר גרידא. אף זו: יש להניח, שגם בתקופות מאוחרות לא נשתכח טיבם המקורי של הנקדנים – המנקדים על פי מסורת הקריאה שבעל פה. וכך נוצרה זיקת גומלין בין קריאה לניקוד: משהתפתחה והשתנתה מסורת הקריאה, נשתנו גם סימני הניקוד; והשינויים שחלו בניקוד הביאו לידי שינויים בדרכי הקריאה. :עבודתם השקודה של חכמי האחרונים – מאו"ת ומ"ש ועד רש"ד ורוו"ה – עצרה בסופו של דבר גם את התהליך הזה. נקבעו נוסחות של ניקוד, כדרך שנקבע בשעתו נוסח הכתיב. נוסחות אלה אינן זהות בכל מקום עם הנוסח המקורי של המסורה. מהן לומד הקורא את תורת הקריאה. :'''וכך נתהפך עתה היחס שבין מקרא למסורת. לשעבר היו המלים ההגויות בחזקת נתון קבוע; על פיהן ניקד הנקדן, והמסרן קבע להן את כתיב המסורה; אלא שכתיב זה עדין לא פשט בכל ישראל. עתה כבר נתהפכה הקערה על פיה. כתיב המסורה הוא בחזקת נתון קבוע, והוא פשט בכל ישראל; לכתיב זה מוסיף הנקדן את הניקוד על פי מסורת הניקוד שנקבעה לאחרונה; והתיבות המנוקדות הופכות בפי הקורא למלים הגויות. אך הללו אינן זהות בכל מקום עם מסורת הקריאה המקורית.''' :זו משמעות התופעות, שעמדנו עליהן כאן. ויש לכך לא רק חשיבות עיונית, – אלא גם תוצאה מעשית. שכן בדורנו נעשים ניסיונות שונים להחזיר למקרא את נוסח המסורה – על יסוד כתבי היד שנתגלו לאחרונה; זאת מתוך הנחה, שנוסח המקרא התפתח ונשתנה מאז תקופת המסורה. אולם בעניין זה יש להסיק שתי מסקנות מן הדברים שנתבארו כאן. :בנוסח הניקוד חלו באמת שינויים מסוימים; הללו טעונים הגהה – אם מבקשים לחזור אל הנוסח המקורי על פי המסורה. אולם שינויים אלה הם מועטים יחסית... :גם בנוסח הכתיב חלו שינויים – בהשוואה אל כתבי היד. אך הללו אינם טעונים הגהה, אם מבקשים לחזור אל הנוסח על פי המסורה. שכן הנוסח המקובל בישראל – נוסח רמ"ה-או"ת ובייחוד נוסח יהודי תימן – הוא הוא הנוסח המקורי על פי המסורה. כל חזרה אל נוסח אחד מכתבי היד יש בה משום נסיגה, המתעלמת מן ההישגים שהושגו על ידי חכמי ישראל. דבר אין לה ולהחזרת כתיב המסורה לקדמתו. נראה אם כן ש'''מסורת הקריאה''' של בעלי המסורה הטברנים, המתועדת במערכות הניקוד והטעמים שבכתר ובכתבי־היד הקרובים לו, הייתה ידועה וקבועה להם כבר מראש, עוד לפני שרשמו את סימני הניקוד והטעמים. בעלי המסורה לא ניקדו והטעימו על פי טופס מקרא שלפניהם, אלא על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה על פיהם. הנקדנים היו בקיאים בהגיית המלים ובנגינתן, ועל פיהן ניקדו והטעימו את התיבות שלפניהם. משום כך אין כמעט מחלוקות משמעותיות וקשות להכרעה ביניהם ביחס לטעמים ולעיקרי הניקוד.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ’ 67. קביעה זאת מתבררת לא רק מתוך האחידות הכללית השוררת בין כתבי היד בנוגע לניקוד ולטעמים, אלא אף מהסוגים המסוימים של הטעויות בכתבי־היד הפחות מדויקים. ממצאיו של ברויאר מראים שהסטיות בהטעמתם של כתי"ל וכתי"ש כמעט ולא קיימות בתורה, לעומת כתי"ב וכתי"ש1, שבהם הן יחסית מרובות: "ב'''ב''' מרובים המקרים שבהם הנקדן החליף בהם טעמיהם של פסוקים דומים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות ב'''ש1'''. כנגד זה ב'''ש1''' יש מקרים לא מועטים, שהנקדן נמשך בהם אחרי שיגרת נגינת הטעמים – או צירף טעמים בניגוד לכללי היסוד של סמיכות הטעמים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות מאוד ב'''ב'''" (ברויאר, שם). נראים הדברים אם כן שגם דיוקם הרבה של כתי"ל וכתי"ש בתחום הנגינה מצד אחד, וגם סוג הסטיות בטעמים בכתי"ב ובכתי"ש1 מצד שני, מעידים כאחד שנקדני כתבי־היד ניקדו על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה בפיהם. אותו דבר מתברר היטב גם בתחום של הניקוד, שבו ארבעת כתבי־היד '''ל, ב, ש, ש1''' אחידים כמעט בכל מקום (ראו בסיכום שם, עמ' 45).}} לכן מהדורת מקרא המבוססת על הכתר וכתבי־היד הקרובים לו תהיה נציגה נאמנה למסורת הקוראים הטברנית, בכללה ופרטיה. ==מסורת הקוראים בתורה: כתי"ל כבסיס לניקוד ולטעמים== בספרו '''כתר ארם צובה: ניקודו וטעמיו''' השווה פרופ’ ישראל ייבין את הניקוד והטעמים שבכתר אל כתבי־היד הקרובים לו והרחוקים ממנו (ואף למנהגי הדפוסים). בסוף ספרו סיכם: :מכל זה מסתבר, שיש להעדיף את '''ל''' מכל כתבי־היד האחרים הקרובים ל'''א''', הן במקום ש'''א''' חסר, הן במקום שרצויה עדות מסייעת, הן להשוואת שיטתו לשיטת '''א'''.{{הערה|ייבין, נו.3 עמ' 358.}} גם הרב ברויאר, בעקבות ייבין, הגיע לאותה מסקנה בממצאיו, דהיינו שלהעתיק את הניקוד והטעמים מתוך כתי"ל זה כמעט כמו להעתיק את הניקוד והטעמים מתוך הכתר עצמו. ואף מהדירי '''מקראות גדולות הכתר''' אימצו את מסקנותיהם הקודמות של ייבין וברויאר, ובחרו בכתי"ל בתור הכלי הראשון במעלה לשחזור נוסח הניקוד והטעמים בכתר בחלקיו החסרים: "...כ"י '''ל''', שנוסח הניקוד והטעמים שלו במקרא כולו הוא הקרוב ביותר לנוסח ה'כתר' מכל כתבי היד הידועים לנו".{{הערה|עמ' 69*.}} ואף העירו ש"בדיקותינו בקטגוריות שונות של ניקוד וטעמים בעשרות כתבי יד של ימי הביניים חוזרות ומאשרות מסקנה זו."{{הערה|הערה 227 (עמ' 97*). אמנם חובה לציין כאן שמסקנה זו תקפה לגבי מערכת הניקוד והטעמים בכתי"ל באופן כללי, אבל לא לגבי שני פרטים ספציפיים שיוצאים מן הכלל, ולא הגיעו לידי קביעה עקבית וסופית בכתבי־היד הקרובים לכתר ואף לא בתוך הכתר עצמו: חטפים באותיות לא גרוניות (במערכת הניקוד) ונוסח הגעיות (במערכת הטעמים). למדיניות במהדורתנו לגבי חטפים באותיות לא גרוניות ראו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|בפרק השני של המבוא]], ולגבי נוסח הגעיות במהדורתנו ראו [[#סימון הגעיה (המתג)|להלן בפרק זה]].}} כתי"ל יהיה אם כן הבסיס העיקרי במהדורתנו לניקוד ולטעמים בתורה (ובשאר החלקים החסרים בכתר), ע"פ שיטת ייבין שכבר בוצעה למעשה במהדורות ברויאר{{הערה|ועל פיהן גם במהדורה הדיגיטלית של "מכון ממרא".}} וב'''מקראות גדולות הכתר'''. אמנם גם יש בכל זאת תופעות חריגות בניקוד ובטעמים שבכתי"ל שיש לתקן אותן על ידי מקורות נוספים או לעצב אותן לפי שיטת מהדורתנו, ואלה יפורטו בשני תתי-הסעיפים הבאים. ===הערכת הדיוק בנוסח הניקוד בכתי"ל=== לפי ייבין, שיטת הניקוד בכתי"ל דומה להפליא לניקוד שבכתר, ואולם רמת דיוקו פחות מושלמת: "'''ל''' נכתב בקפדנות והוא מדויק למדי, אך נופל קצת מבחינה זו מ'''אק'''. יש בו טעויות־סופר קצת יותר מאשר ב'''א'''... בניקוד הוא דומה ברוב ענייניו ל'''א''', אלא שמעטים בו חטפים באותיות לא־גרוניות וכן שונה דרכו בניקוד כתיב וקרי...".{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} על פי זה קבע שיש להעדיף את כתי"ל לשחזור הניקוד והטעמים שבכתר. ובכל זאת יש לעמוד על המיעוט הקטן של שינויים מובהקים בניקוד, שבהם שונה שונה כתי"ל מהכתר ושאר כתבי־היד הקרובים לו, וכן על טעויות הסופר בו שהם "קצת יותר מאשר ב'''א'''". '''שינויים מובהקים בניקוד:''' מתוך מאות האלפים של סימני הניקוד בתורה,{{הערה|לפי נתוני [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#CharacterTypes הסטטיסטיקה במהדורת וסטמינסטר] יש 257,838 סימני ניקוד בתורה, ו-1,000,912 בכל התנ"ך. כשמדובר בכמות כזאת, מתברר שהדוגמאות של השינויים המובהקים שנביא כאן, ואפילו כמה מאות של טעויות סופר, אינן גורעות כלל מהתיאור של כתי"ל ככתב־יד מדויק מאוד. ובכל זאת רמת דיוקו אינה מגיעה לדיוק הכמעט מושלם שבכתר ארם צובה.}} בכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר יש הבדלים מובהקים, המבטאים עדות לקריאה שונה, במקומות אחדים בלבד בתורה. ובכמעט כל מקום (חוץ מאחד), שונה גרסתו של כתב־יד חריג אחד מחבריו. ברויאר הביא את הדוגמאות הבאות:{{הערה|א.1-3 (עמ' 35). במשך עבודת ההגהה על התורה מצאנו מעט דוגמאות נוספים, וציינו אותן בתיעוד הנוסח. במשך הזמן כשנעבור על התיעוד, נוסיף אותן לרשימה זו.}} *בשני מקומות ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]; [[דברים לא/טעמים#לא כא|דברים לא,כא]]) יש מחלוקת בין כתבי־היד לגבי קמץ ופתח, ושתיהן תלויות במחלוקת בן־אשר ובן־נפתלי. במקרה הראשון ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]) מביא כתי"ל את נוסח בן־אשר בדומה לרוב כתבי־היד (מלבד ש). במקרה השני ([[דברים לא/טעמים#לא נ|דברים לא,כא]]) תומכים שני כתבי־היד (ל, ש1) בנוסח בן־נפתלי, ושני כתבי־יד (א, ש) בנוסח בן־אשר. בשני המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *יש בכתי"ל ניקוד חריג, באופן מודע וכנראה לפי מסורת הגייה מיוחדת (ולא טעות סופר), בעוד שלוש תיבות בתורה, בניגוד לשאר כתבי־היד: [[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]]; [[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]]; [[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]]. בשלושת המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *בנוסף לכך ציין ברויאר מספר תופעות לגבי דגשים בכתי"ל ו/או בכתי"ש, שנראה שיש בהן עניין של נטייה או שיטה.{{הערה|שם, א.4-9 (עמ' 35-37).}} הערנו עליהן במקומן בתיעוד הנוסח, וראוי להזכיר אחת מהן: סימון כפול של קובוץ ושורוק בתיבה שיש בה א' נחה (הרֻאוּבני/לרֻאוּבני/ולרֻאוּבני). תופעה זאת נמצאת בחמש מקומות בכתי"ל בתורה ובספר יהושע ([[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]]; [[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]]; [[דברים ג/טעמים#ג טו|ג,טו]]; [[דברים ד/טעמים#ד מג|ד,מג]]; [[יהושע יב/טעמים#יב ו|יהושע יב,ו]]), ולכן ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר, אבל גם אין בה שיטה גמורה כי במקומות אחרים (כגון [[במדבר לד/טעמים#לד יד|במדבר לד,יד]]) הניקוד כמקובל בשורוק בלבד (הראוּבני). '''ניקוד חריג וטעויות סופר:''' חוץ מעניינים של נטייה או של שיטה, שיש בהם ביטוי של מסורת הגייה מובהקת או של מנהג סופרים מודע, יש גם דוגמאות רבות של ניקוד חריג בכתי"ל שמקורן בטעות סופר גרידא, או שיש בהן כנראה שריד של ניקוד לפי מסורת הגייה שונה (שלא השתרשה לגמרי תוך כדי מלאכת ההגהה בכתב־היד). לפי ייבין, רמת דיוקו הכללית של כתי"ל "נופלת קצת" מזו של כתר ארם צובה, למרות הדמיון המובהק ביניהם בשיטת הניקוד. אבל נראה שהיא נופלת יותר מ"קצת", למרות שעדיין מדובר על כתב־יד מדויק מאוד. שהרי בכתי"ל יש מאות רבות של טעויות, למרות שהוא עדיין מדויק מאוד; ואילו כתר ארם צובה מהווה יצירה כמעט־מושלמת. *פתח וסגול (שריד של מסורת ההגייה הבבלית) *דוגמאות רבות של השמטת דגשים (גם כאן טען דותן שמדובר על שריד של מסורת ההגייה הבבלית) ולפעמים הוספתם, וכך גם לגבי מפיק.{{הערה|במיוחד יש לציין את התופעה של דגש בלתי-צפוי באותיות גרוניות, כגון וְנָהָרּ֙ ([[בראשית א/טעמים#א י|בראשית א,י]]), רַּבִּֽים ([[קהלת ז/טעמים#ז כט|קהלת ז,כט]]), הַהּֽוּא ([[קהלת ט/טעמים#ט טו|קהלת ט,טו]]), רַּבָּ֣תִי ([[איכה א/טעמים#א א|איכה א,א]]).}} *השמטתן של נקודות חטף או הוספתן (לעתים). *טעויות סופר מובהקות אחרות (רבות). בדוגמאות מהסוג הזה בדרך כלל הוספנו סימן קריאה (!) בתיעוד הנוסח לאחר שהבאנו את נוסח כתי"ל. לעומת זאת אין סימן קריאה בסוגים טיפוסיים של ניקוד חריג בכתי"ל (כגון השמטת דגש). רשימות שונות של חריגות הניקוד בכתי"ל חוברו במשך הזמן על ידי דותן,{{הערה|במהדורת "עדי" וב-BHL.}} ברויאר,{{הערה|במבואות לכרכי "דעת מקרא" ובנספחים לשלושת מהדורותיו.}} וברשימת ההערות שבתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].{{הערה|אפשר למצוא תיעוד חלקי נוסף באפרט שינויי הנוסחאות במהדורות BHS ועוד יותר ב-BHQ.}} רשימות אלו משלימות אחת את השנייה,{{הערה|חובה להדגיש שאוסף הנתונים המלא והמדויק ביותר נמצא דווקא ברשימותיו של ברויאר, וכל השאר בעצם משלימים אותו. אמנם גם ברשימותיו של ברויאר חסרות דוגמאות שנעלמו מעינו הבוחנת.}} ואיסוף של הנתונים מכולן ביחד מראה באופן ברור שכתי"ל מייצג שיטת ניקוד מובהקת וברורה, אבל הביצוע שלה למעשה אינו מושלם כלל. מבט קל על ההערות במבחר פרקים מתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר] מראה שיש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב הפרקים בתנ"ך, ובפרקים רבים יש כמה.{{הערה|כדי לתאר את גודל התופעה אפשר להסתמך בגסות על [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#Chapters הנתונים הסטטיסטיים] של מהדורת וסטמינסר: בתורה יש בה 262 הערות מיוחדות, ורובן מציינות ניקוד חריג בכתי"ל. בתנ"ך כולו יש 1078 הערות מהסוג הזה. ויש לקחת בחשבון שבמהדורת וסטמינסטר דיווחו רק על חלק מהדוגמאות.}} כמעט בכל המקומות מדובר על ניקוד חריג בכתי"ל בלבד מול שאר כל חבריו, ולכן אין כל בעיה לזהות בכתי"ל את הטעות המובהקת, או את השריד שנשאר בו מתוך מסורת הגייה אחרת. וכך אפשר לקבוע את הנוסח לפי שאר כתבי־היד (ואף להתחשב לעת הצורך בניקוד שבדפוסים המאוחרים שהוא פחות מדויק מכתבי־היד רק במעט),{{הערה|על מידת הדיוק בניקוד המקובל שבדפוסים, ראו ברויאר, א.10-16 (עמ' 37-42). על השיבושים שנגרמו בנוסח המקובל על ידי המדקדקים מתוך שימוש מוטעה במסורה, ראו שם א.18-21 (עמ' 42-45).}} וכך להגיע אל שחזור מהימן לניקוד שהיה בכתר ארם צובה. במהדורתנו תיעדנו ניקוד חריג בכתי"ל במאות מקומות בעקבות הרשימות הקיימות. בדקנו את הנתונים מחדש בכל מקום על ידי עיון בצילום כתב־היד, ולפעמים הגענו למסקנה שונה. ואף הוספנו על הנתונים הקיימים ברשימות דוגמאות חדשות אחדות. כל הנתונים לגבי ניקוד חריג בכתי"ל מובאים במלואם בתוך תיעוד הנוסח. '''הנוסח המקובל בדפוסים:''' הנוסח המוכר בדפוסים הרבים של התנ"ך (עד דפוס קורן ועד בכלל) מבוסס בעיקר על מקראות גדולות דפוס ונציה, ובנוסף על התיקונים שנעשו בנוסח זה בחיבורים "אור תורה" ו"מנחת שי" וגם על ידי מדקדקים מאוחרים יותר. נוסח זה משקף היטב את נוסח המסורה ברוב המכריע של התורה, אמנם יש בו כמה עשרות הבדלים משמעותיים מהנוסח המשותף של כתבי־היד הטברנים. רובם הגדול הם עניינים של פתח וקמץ או של צירה וסגול.{{הערה|לרשימה מלאה והסברים מפורטים לסיבת השינויים, ראו ברויאר, א.10-21 (עמ' 37-45).}} בגלל שהתורה נקראת בציבור במחזור שנתי, וכל שינוי קטן מהנוסח המקובל בולט למי שמכיר היטב את הקריאה, לכן ציינו את השינויים בניקוד המקובל בתוך תיעוד הנוסח.{{הערה|בתוך הערות הנוסח ציינו את הנוסח המקובל בכינוי "דפוסים".}} ===הערכת הדיוק בנוסח הטעמים בכתי"ל=== קפדנותו ודיוקו של כתי"ל באים לידי ביטוי מובהק בתחום הטעמים עוד יותר מאשר בתחום הניקוד. לגבי הניקוד, כאמור, יש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב פרקי התנ"ך ולעתים קרובות אף יותר, ואילו בתחום הטעמים איננו מוצאים טעויות או הטעמה חריגה בפרקים רבים. ורוב הטעויות בטעמים (המעטות ממילא) הן בסימון מקום הטעם או בטעם חסר, כך שניתן לזהות אותן בקלות ולתקנן לפי שיטת הכתר וכתבי־היד הקרובים לו. כך תיאר ייבין את מערכת הטעמים בכתי"ל:{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} :בטעמי כ"א הספרים דומה הוא ל'''א''' כמעט בכל, הן בהטעמה בכללותה הן בפרטי כלליה. שינויים מ'''א''' בהטעמה בכללותה נדירים מאוד. מצאתי, למשל: ואמרת֣י אליכ֔ם ('''ל''' [[שמואל ב יג/טעמים#יג כח|שמ"ב יג,כח]]; '''אקש1''' בקדמא ואזלא). :הטעמת המשרתים בטעמי אמ"ת כמעט תמיד כב'''א''' וכנמסר בשם ב"א בחילופים. לפעמים מצויים תיקונים בהטעמת המשרתים, בייחוד מנוסח ב"נ לנוסח ב"א, כגון במשרתי הפזר (נ.6) ועוד. :המרכא מסומן ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א'''; משום כך נסיגת טעם לראש תיבה או הטעמת שני משרתים, שהראשון בהם מרכא, בתיבה אחת – מסומנת ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א''', ולעתים קרובות הברה שבה מרכא ברור ב'''א''', הסימן שבה ב'''ל''' נראה כגעיה ברורה. לפעמים נמחקה ב'''ל''' געיה ונכתב מרכא – מה שמסייע בזיהוי הטעמים. הקפה מן הסוג המתואר מא.6 אינה מצויה ב'''ל''' יותר משב'''א'''.{{הערה|הכוונה לנסיגת טעם לראש תיבה בטעמי אמ"ת, כאשר בחלק מהמקרים מוקפת התיבה לתיבה שאחריה.}} דיוקם של כל כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בראשם – כל כך גדול, עד שבכל החריגות המעטות ממילא יש רק כתב־יד אחד חריג השונה מכל שאר חבריו (וכמעט תמיד שונה גם מהנוסח המקובל בדפוסים). ברויאר מצא רק יוצא מן הכלל אחד בכל התורה, שבו יש מחלוקת בין שני כתבי־יד לשנים אחרים: *במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ח/טעמים#ח יח|(ח,יח)]]: [וָאֶקַּ֖ח אֶת־הַלְוִיִּ֑ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃] (ל, ב). גם בבדיקה שלנו של כתי"ל והקלדת וסטמינסטר מול כתבי־יד ומהדורות אחרות, לא מצאנו דוגמה נוספת לכך. ברויאר גם מצא שלושה מקומות בלבד בכל התורה של חריגות בעלות משמעות בכתי"ל, כאשר הוא ניצב לבדו מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר: #בראשית, וירא [[בראשית כ/טעמים#כ ז|(כ,ז)]]: [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֔יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃] (ל). הטעמת כתי"ל אפשרית, אבל גם ייתכן שמדובר על החלפת זקף קטן ברביע (נקודה אחת במקום שתיים). חשוב לציין שההבדל הכי נפוץ והמשמעותי ביותר בין חריגות ההטעמה המעטות בכתי"ל בתנ"ך, ובתוך מסורת כתבי־היד בכלל (שהיא בדרך כלל אחידה), הוא דווקא השינוי בין נקודה אחת לשתיים, לרביע או לזקף קטן (ראו לדוגמה בהערת הנוסח על [[יהושע א/טעמים#א ז|יהושע א,ז]]). #בראשית, ויגש [[בראשית מד/טעמים#מד כ|(מד,כ)]]: וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃]* (ב, ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃] (ל). הטעמה זו מוזרה, ונראה שיש כאן טעות בכתי"ל בהשפעת הטעמים בפסוק אחר הדומה לו [[בראשית מב/טעמים#מב לח|(מב,לח)]]. #דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים|(כח,נט)]]: [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וׇחֳלָיִ֖ם רָעִ֥ים וְנֶאֱמָנִֽים׃]* (א, ש, ש1) / [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וָחֳלָיִ֥ם רָעִ֖ים וְנֶאֱמָנִֽים׃] (ל ובדפוסים). מכיוון שהמסורת המשתקפת בדפוסים תומכת בגירסת כתי"ל, ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר אלא על שיטה תחבירית אחרת. בנוסף לשלוש הדוגמאות הללו מצאנו עוד אחדות במשך ההגהה של כתי"ל בתורה ובשאר המקומות בתנ"ך החסרים בכתר, וכולם מצויינים במקומם בתיעוד הנוסח. בכוונתנו להוסיף אותם לרשימה זו תוך כדי בדיקה מחדש של תבניות הנוסח. '''כתי"ש:''' ברויאר מצא שגם כתי"ש מדוייק להפליא בנוסח הטעמים בתורה, כמו כתי"ל או אף יותר, וגם בו אין כמעט חריגות בכלל מול המסורת המשותפת הבאה לידי ביטוי בשאר כתבי־היד. במקום אחד בלבד יש טעות סופר ברורה:{{הערה|1=ראו ברויאר, כתר, ב.3 (עמ' 46). ברויאר כתב שם שיש עוד חריג אחד בכתי"ש בפרשת בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(שמות יד,יג)]], ולפי מה שכתב כתי"ש=הִֽתְיַצְּב֔וּ בשתי נקודות לזקף קטן (במקום נקודה אחת לרביע בשאר כתבי־היד ובדפוסים). אבל מעיון בצילום כתי"ש ברור לגמרי שיש רק נקודה אחת לרביע. וגם ברויאר עצמו לא ציין את השינוי המשמעותי הזה ברשימתו בדעת מקרא (כרך שמות).}} *במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א כח|(א,כח)]]: [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה]* (ל, ש1 ובדפוסים) / [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙] (ש) '''הסכמת כתי"ל וכתי"ש:''' דוגמה יחידה זו יוצאת מן הכלל, והיא מוכיחה את הכלל: נוסח כתי"ל וכתי"ש מדוייקים להפליא לגבי נוסח הטעמים בתורה, וכמעט שאין ביניהם שום הבדלים בעלי משמעות בכל התורה כולה. לכן ניתן לקבוע את נוסח הטעמים בתורה בביטחון מלא ע"פ הסכמת שניהם. כמו שכבר הסברנו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|בפרק השני של המבוא]], רכיבים מסויימים בשיטת הטעמים בכתי"ל שונים מנוסח הכתר ו/או ממדיניות העיצוב במהדורתנו; לא מדובר על ספק לגבי עצם קביעת הנוסח אלא על שיטות ידועות מראש. כל שינוי מנוסח כתי"ל בגלל הרכיבים האלה יקבל תיעוד מלא בדפי העריכה של המהדורה. ביניהם: *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]] (מקומה של המתיגה או עצם קיומה של המתיגה) *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#עקביות במקפים|מקף בתיבת משרת]] *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#ב. טעם כפול בהברה המוטעמת|פשטא מלעיל וטעם כפול בהברה המוטעמת]] ==מסורת הקוראים בתורה: עשרת הדברות== ===הטעם התחתון והטעם העליון=== [[File:Aleppo Codex, The Ten Commandments in Deuteronomy.tif|thumb|left||250px|צילום של שני עמודים מפרשת "ואתחנן", כולל עשרת הדברות, מהחלק החסר בכתר ארם צובה. בצילום אפשר לראות את הפסוקים החל מ"גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ" ([[דברים ד לח]]) ועד "אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַאֲשֶׁ֥[ר]" ([[דברים ו ג]]).]] בעשרת הדברות שבספר שמות ([[פרשת יתרו/טעמים|פרשת יתרו]]) ובספר דברים ([[פרשת ואתחנן/טעמים|פרשת ואתחנן]]) אנחנו מוצאים שתי מערכות טעמים הכתובות ביחד בתוך רצף הפסוקים. כך מופיע בכתבי־היד בכל התקופות מאז בעלי המסורה, וכך היה מקובל גם בדפוסים עד הדור האחרון. את שתי המערכות כבר נהוג לכנות בשמות "הטעם התחתון" ו"הטעם העליון": *'''הטעם התחתון''' מבוסס על חלוקה של עשרת הדברות לפי מתכונת של פסוקים באורך רגיל, ובו יש לפעמים כמה פסוקים בתוך דיבר אחד ארוך, או לחלופין כמה דברות קצרים בתוך פסוק אחד. גם הטעמתם של הפסוקים היא בהתאם למתכונת זו של פסוקים באורך רגיל. בטעם התחתון שבכתבי־היד יש סה"כ 12 פסוקים. *'''הטעם העליון''' מבוסס על חלוקה לעשרה דברות, כאשר כל דיבר הוא "פסוק" אחד בדיוק, ולכן אנחנו מוצאים שבטעם העליון בכתבי־היד יש עשרה פסוקים בדיוק כמספר הדברות. אמנם חלק מה"פסוקים" האלה ארוכים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הארוכים), וחלק מהם קצרים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הקצרים). ואף הטעמתם של ה"פסוקים" החריגים היא בהתאם לאורכם החריג. בהטעמה הכפולה שבכתבי־היד יש ניסיון כללי להקפיד על כך שאם וכאשר יש שני טעמים שונים הבאים זה אחר זה באות אחת (אחד לטעם התחתון ואחד לטעם העליון), שהטעם התחתון יהיה כתוב ראשון והטעם העליון אחריו.{{הערה|בכתי"ש מכונה הטעם התחתון "טעמא קדמא", ובו יש ציון מיוחד ועקבי בהערות המסורה הקטנה ל"טעמא קדמא" בראש כל פסוק בחמשת הדיברות הראשונים (כי רק בהם יש יותר מפסוק אחד בתוך "דיבר" אחד ולא בחמשת האחרונים), הן בשמות והן בדברים. ראו ברויאר, כתר, ב.10 (עמ' 59).}} הכלל הזה ברור ומובהק למרות מעידות אחדות של כתב־יד אחד מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר.{{הערה|אותן מעידות מתועדות בדפי העריכה של הפרקים הרלוונטיים ([[שמות כ/טעמים|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים|דברים ה']]). להצגה בהירה של הנתונים המלאים והסקת המסקנה מהם, ראו ברויאר, כתר, ב.18 (עמ' 58-59).}} הטעם הראשון שהוא "הטעם התחתון", המחלק כאמור את המקרא לפי מתכונת של פסוקים רגילים אף בעשרת הדברות, משקף את מסורת קריאתם בהטעמה של חכמי המקרא בטבריה. ואילו הטעם השני שהוא "הטעם העליון", משקף את מסורת הקריאה הבבלית, המגדירה את עשרת הדברות לפי '''המסורת המדרשית שהייתה בידם'''. על דרשתו של רבי שמלאי המובאת בגמרא {{מקור|מכות כד א|מכות כ"ד ע"א}} נאמר בתלמוד הבבלי: :'''"אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום.''' לפי מסורת זו יוצא שהדיבר הראשון מתחיל ב"אנכי" ואילו הדיבר השני מתחיל ב"לא יהיה לך", ואכן כך הוא בטעם העליון שבכתבי־היד. ולכן '''הדיבר הראשון''' בטעם העליון (שאינו "פסוק" במתכונת הרגילה) הוא באמירה הישירה והחיובית: "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃". ואילו '''הדיבר השני''' כולל את כל האמירות של "לאו" ביחד: "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י, לֹ֣א תַֽעֲשֶׂה־לְךָ֣ פֶ֣סֶל ׀ וְכׇל־תְּמוּנָ֡ה... לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֣ה לָהֶם֮ וְלֹ֣א תָעׇבְדֵם֒...לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃". ברור שגם דיבר ארוך זה אינו "פסוק" אחד לפי המתכונת הרגילה. יש לשים לב שמסורת זו לחלוקתם של שני הדברות הראשונים לא הייתה נחלתם של חכמי בבל בלבד, כי היא עולה באופן ברור גם מהתרגום הירושלמי המדרשי ("יונתן"), המגדיר במפורש את גבולותיהם של שני הדברות הראשונים: "אנכי ה' אלהיך" הוא "דבירא קדמאה", ואילו "לא תעשה לך" הוא "דבירא תנינא".{{הערה|גם בחלוקת הפסוקים המשתקפת בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, נקראים עשרת הדברות כך: מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון דווקא.}} מסורת זו של קריאה הייתה קיימת אם כן לא רק בבבל אלא גם גם בארץ ישראל. לכן בכתיבת "הטעם העליון", נתנו חכמי המסורה ביטוי למסורת שהייתה גם במקומם אע"פ שלא זו הייתה מסורת הקריאה וההטעמה המקובלת בידיהם. בניגוד לחלוקה זו, בטעם התחתון הפסוק הראשון הוא כך: "אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃", כאשר שני חלקי הפסוק הם בדרך הניגוד במישור של הנאמנות האישית כלפי ה'. ואילו שאר העניין מבטא את האיסורים המעשיים ואת האזהרות הנובעים מתוך אותה נאמנות (והם מהווים שלושה פסוקים נוספים במתכונת הרגילה). חלוקה זו של הפסוקים קרובה יותר לפשוטו של מקרא. חכמי המקרא הטברנים שילבו, אם כן, את מסורת הקריאה המקומית שלהם ביחד עם מסורת קריאה נוספת, כל אחת לפי הטעמתה, וכך נוצרה על ידם מערכת ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. שילוב מיוחד זה מתבטא גם ברשימות סכומי הפסוקים בכתבי־היד הטברנים: סכומי הפסוקים לפרשות השבוע בספרים שמות ודברים הם לפי הטעם העליון ומסורת הקריאה הבבלית (החלוקה לפרשות השבוע היא כידוע מנהג בבלי במקורה). ואילו סכומי הפסוקים לספרים שמות ודברים בשלמותם הם לפי הטעם התחתון ומסורת הקריאה של ארץ ישראל.{{הערה|לכן סכום הפסוקים הכולל בספרים שמות ודברים קטן (בשני פסוקים) מאשר הסכום הכולל של הפסוקים בפרשות השבוע. ראו ברויאר, כתר, ב.20 (עמ' 60).}} ===השיבוש שחל בדפוסים=== בדפוסים המוכרים עד לדור האחרון, האמירה "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃", שהוא ה'''דיבר''' הראשון בטעם ה'''עליון''' שבכתבי־היד, הפך להיות ה'''פסוק''' הראשון בטעם התחתון, וכן האמירה "לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃" מהווה פסוק '''שני''' בטעם התחתון. ואילו בטעם העליון כל הפרשה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ" ועד "לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃") נקראת כפסוק '''אחד''' ולא שניים! יוצא אם כן שבטעם התחתון שבדפוסים יש סה"כ '''13''' פסוקים ולא רק '''12''' (בגלל חלוקת הפסוק "אנכי... על פני" לשניים). ואילו בטעם העליון שבדפוסים יש רק '''9''' "פסוקים" לעשרת הדברות! הרב מרדכי ברויאר כבר דן באריכות ובאופן משכנע בהשתלשלות הנוסחים בעשרת הדברות מכתבי־היד ועד לדפוסים האחרונים. פרטי ההסבר שלו אינם מענייננו כאן, והרוצה לדעתם יראה בספרו.{{הערה|ראו ברויאר, כתר, ב.15-22 (עמ' 56-66).}} כדאי להזכיר רק את '''משמעות''' הדברים בטעם העליון שבדפוסים לפי הצעתו: קריאת הפרשה הראשונה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ..." עד "...וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃"), כאילו שהיא מהווה "פסוק" או "דיבר" אחד, באה ללמדנו שהדברות שנאמרו "מפי הגבורה" נחשבים ל"דיבור אחד".{{הערה|ראו שם עמ' 63 הערה 1 פסוק על דברי החזקוני.}} ===עשרת הדברות במהדורתנו=== '''נספחים של טבלאות להשוואה:''' במהדורתנו הבאנו ברצף הפסוקים את שתי מערכות הטעמים המשולבות ביחד, כנהוג בכתבי־היד ובדפוסים מדורי דורות. אמנם בסוף כל הדפים השייכים לעשרת הדברות (דף הפרק, דף הפרשה, ודף הספר המלא) מופיע נספח מיוחד שיש בו הבחנה בהירה בין הטעם התחתון והטעם העליון ע"י הצגתם זה מול זה בתוך טבלה.{{הערה|מבחינה טכנית, הבסיס לטבלאות המופיעות בנספחים שבכל הדפים הרלוונטיים נמצא בדף '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים]]'''. בגליון הנתונים בגוגל-דוקס, שעליו מבוסס כל הטקסט של המקרא, הנספחים הללו נמצאים בשורה אחת נוספת לאחר הספרים שמות ודברים.}} באותם נספחים יש גם השוואה נוספת בין עשרת הדברות שבספר שמות לבין עשרת הדברות שבספר דברים, כלומר: טבלה אחת להשוואת הטעם התחתון בשני הספרים, וטבלה שנייה להשוואת הטעם העליון בשני הספרים. הקישור בין רצף הפסוקים (שבהם שתי המערכות משולבות ביחד) לבין הנספחים (שבהם מבחינים בין שתי המערכות בעזרת טבלה) מתבצע ע"י לחיצה על הסימן הזה: "'''↓↑'''" (שמופיע מיד בתחילת העשרת הדברות בתוך רצף הפסוקים). לחיצה זו מביאה את הקורא אל הטבלאות הבאות:{{הערה|כל הטבלאות מבוססות על המקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים|כאן]]'''.}} *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר שמות|עשרת הדברות בספר שמות]]''' *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר דברים|עשרת הדברות בספר דברים]]''' '''גירסת כתבי־היד מול הדפוסים:''' לגבי [[#השיבוש שחל בדפוסים|ההבדל בין נוסח כתבי־היד לנוסח הדפוסים]], הגירסה העיקרית במהדורתנו תהיה כמובן נוסח כתבי־היד. נוסח זה בלבד יופיע בתוך רצף הפסוקים (בהטעמה הכפולה). אמנם בנספחים, לאחר טבלאות השוואה המבוססות על נוסח כתבי־היד, יופיעו לתועלת הקורא גם טבלאות המבוססות על נוסח הדפוסים. תהיה שם אף השוואה ישירה בין נוסח כתבי־היד לבין נוסח הדפוסים כדי להבהיר את ההבדלים החשובים ביניהם. ===רשימת הדפים לעשרת הדברות=== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|טבלה לדפים של עשרת הדברות}} ===ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות=== יש מבוכה רבה בדפוסים של התנ"ך לגבי ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות. האם לציין מספר פסוק עבור כל פסוק בטעם התחתון? או בטעם העליון? או אולי עבור כל התחלה של פסוק חדש בשניהם כאחד? והמבוכה רבה עוד יותר בגלל [[#השיבוש שחל בדפוסים|השיבוש שחל בדפוסים]]: בכתבי־היד הטברנים יש רק 12 פסוקים בטעם התחתון, ואילו בדפוסים המקובלים יש 13. ברוב הדפוסים מדפיסים, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], מערכת טעמים כפולה בעשרת הדברות, כלומר הטעם התחתון והטעם העליון ביחד. אבל מספרי הפסוקים שבהם רשומים לפי הפסוקים של הטעם התחתון דווקא, וכך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''13''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות פרק כ',2-14; דברים פרק ה',6-18). כך מופיע גם בדפוס קורן, שבו הדפיסו בפנים ברצף הטקסט את הטעמים של הטעם התחתון בלבד, והמספרים שבו הם בהתאם לכך (שמות כ,ב-יד; דברים ה,ו-יח). יש גם דפוסים (כגון לטריס ו-BHS) שבהם נותנים מספר של פסוק חדש לאחר '''כל''' סימן של סוף פסוק, בין אם הוא שייך לטעם התחתון ובין אם הוא שייך לטעם העליון. כלומר: יש בהם מספר עצמאי ל"לא יהיה לך", וכן מספר עצמאי ל"לא תנאף" ו"לא תגנב" ו"לא תענה". כך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''16''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות כ,2-17; דברים ה,6-21). אבל בנוסח כתבי־היד יש, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], 12 פסוקים בלבד בטעם התחתון, כי המלים "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" הן סופו של הפסוק הראשון. לכן ברוב המהדורות החדשות יחסית כגון דותן וברויאר ומג"ה, המבוססות באופן ישיר על נוסח כתבי־היד הטברנים, יש מספרים ל-'''12''' פסוקים בלבד בעשרת הדברות (שמות כ,ב-יג; דברים ה,ו-יז). אמנם במקראות גדולות הכתר, שאף הוא מבוסס לגמרי על נוסח כתבי־היד, יש מספרים ל-13 פסוקים בעשרת הדברות (כי גם "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" מקבל בו מספר של פסוק). נראה שבמקראות גדולות הכתר ויתרו קצת על העקביות (מספר לכל פסוק בטעם התחתון בלבד) כדי לשמור על המספרים מהדפוסים הישנים וכך למנוע בלבול. המהדורות הדיגיטליות האחרות באינטרנט מבוססות אף הן על נוסח כתבי־היד. במהדורת ממון ממרא יש [http://mechon-mamre.org/c/ct/c0220.htm מספרים ל-12 פסוקים בעשרת הדברות], בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד ובעקבות מהדורת ברויאר. ואילו ב-WLC יש [http://tanach.us/Tanach.xml?Ex20:1-20:26 מספרים ל-16 פסוקים], כלומר מספר עצמאי לאחר כל סימן של סוף פסוק בכתבי־היד, בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד. מספרי הפסוקים במהודרתנו יהיו בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד, בדומה למהדורות דותן, ברויאר, וממכון ממרא. לכן בשני הפרקים שבהם נמצאים עשרת הדברות ([[שמות כ/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|דברים ה']]), המספרים יהיו שונים מדפוס קורן ומכל הדפוסים הישנים. ===פסוק מעשה ראובן=== [[קובץ:Damascus Codex (Torah) 1Genesis.djvu|thumb|פסוק מעשה ראובן בכתי"ש (ובו ציון ל"טעמא קדמא")|page=61]] חוץ מעשרת הדברות, יש עוד פסוק אחד במקרא שבו אנחנו מוצאים מערכת טעמים כפולה. מדובר על הפסוק של מעשה ראובן ב[[פרשת וישלח/טעמים|פרשת וישלח]] ([[בראשית לה כב|בראשית לה,כב]]):{{הערה|סעיף זה מבוסס על ברויאר, כתר, נספח ב: שתי ההטעמות של מעשה ראובן (עמ' 289-292).}} :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ {{נוסח|רְאוּבֵ{{שני טעמים באות אחת|֗|֔}}ן|=ש ומ"ש (רביע וזקף קטן)|ל=רְאוּבֵ{{שנין טעמים באות אחת|֔|֗}}ן (זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים)|ברויאר היה בספק אם הרביע קיים בכתי"ל, אבל מעיון בכתב־היד מתברר שכן (וכך קבע גם דותן).}} וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ{{שני טעמים באות אחת|֑|ֽ}}ל{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (א) לפי מערכת הטעמים הנכתבת שנייה בכתבי־היד, המסתיימת בסילוק (סוף פסוק), יחידה זו היא פסוק עצמאי, ואין לו קשר ישיר לפסוק הבא (שמופיע לאחר רווח של פרשה פתוחה): :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב אֶת־בִּלְהָ֖ה פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (ב) ואילו לפי מערכת הטעמים הנכתבת ראשונה בכתבי־היד, ומסתיימת באתנחתא, הפסוק של מעשה ראובן ממשיך אף לאחר הרווח של הפרשה הפתוחה: :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֗ן וַיִּשְׁכַּב֙ אֶת־בִּלְהָה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} השיטה האחרונה מחברת את שני הפסוקים מלפני הרווח של הפרשה ולאחריה בעקבות האמירה המדרשית שכל בני יעקב "שקולים כאחד", כולל ראובן ולמרות מעשהו ([[שבת נה ב|שבת נ"ה ע"ב]]): :אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" – מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו"? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. ברור שהשיטה הראשונה (א) היא זו שמחלקת את עניין לפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם התחתון" בעשרת הדברות. ואילו בשיטה השנייה (ב) יש הטעמה לפסוק אחד שכולל בתוכו שני פסוקים לפי המתכונת הרגילה, ובניגוד לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם העליון" בעשרת הדברות. אמנם יש ייחוד בהטעמה הכפולה בפסוק מעשה ראובן, כי בו ההטעמה המדרשית (ב) נכתבת '''ראשונה''' וההטעמה ה"רגילה" (א) נכתבת '''שנייה'''. וזה ההיפך מעשרת הדברות, שבהם "הטעם התחתון" נכתב ראשון ו"הטעם העליון" לאחריו. יש עדות נאמנה ומובהקת שהשיטה הראשונה (א) היא אכן המקבילה לטעם התחתון בעשרת הדברות, למרות שהיא כתובה אחרונה בפסוק מעשה ראובן. מדובר על הערת מסורה מיוחדת במסורה הקטנה בכתי"ש: :{{מ:טעמי המקרא|16}}"זה הפסוק יש לו שני טעמים טעמ' קדמ{{צבע גופן|אפור|' וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ ראו}}ב֔{{צבע גופן|אפור|ן}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}כַ֕{{צבע גופן|אפור|ב}} {{צבע גופן|אפור|את־בל}}הָ֖ה {{צבע גופן|אפור|פי}}לֶ֣{{צבע גופן|אפור|גש}} {{צבע גופן|אפור|א}}בִ֑{{צבע גופן|אפור|יו}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}מ֖{{צבע גופן|אפור|ע}} {{צבע גופן|אפור|ישר}}אֵֽל׃"{{מ:טעמי המקרא-סוף}} כלומר, המסורה בכתי"ש מקפידה לציין במפורש את הטעמים השייכים לשיטה הראשונה (א) בשם "טעמא קדמא". ובעשרת הדברות בכתי"ש היא עושה בדיוק אותו הדבר '''לטעם התחתון דווקא'''. הרי לנו עדות מפורשת ששתיהן שייכות לאותה מסורת של הטעמה (וגם ההגיון מורה כך), למרות ששתי השיטות כתובות בסדר הפוך בפסוק שלנו. לגבי עשרת הדברות [[#הטעם התחתון והטעם העליון|ראינו]] שסכומי הפסוקים '''לפרשות''' הם לפי קריאת הטעם העליון שהייתה נהוגה בבבל (10 פסוקים בעשרת הדברות), ואילו סכומי הפסוקים '''לספרים''' המלאים הם לפי קריאת הטעם התחתון שהייתה נהוגה בארץ ישראל (12 פסוקים בעשרת הדברות), כולל אצל בעלי המסורה הטברנים. אבל לגבי סכומי הפסוקים בפרשת וישלח ולספר בראשית כולו הסכומים זהים, כלומר אין בהם הפרש של פסוק אחד בגלל החיבור או אי-החיבור של פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו. אצל שניהם מדובר על שני פסוקים, ועובדה זו דורשת הסבר. הרב מרדכי ברויאר הציע שסכומי הפסוקים לפרשות ולספרים אכן מציגים את מנהגי הקריאה הקדומים של בבל וארץ ישראל, כאשר שניהם כאחד נהגו שלא לחבר את פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו, אלא לקרוא במתכונת של פסוקים רגילים בהתאם לפשוטו של מקרא (כלומר בשיטה המקבילה לטעם התחתון). "טעמא קדמא" הוא אם כן מנהג הקריאה מקדמת דנא. אבל נראה שבעלי המסורה הטברנים עצמם לא נהגו כמנהג ארץ ישראל הקדום, אלא דווקא נהגו לחבר את שני הפסוקים בקריאתם ולחבר אותם לפסוק אחד בהטעמה, באופן שמביע את כבודו של ראובן בהתאם למדרש ולתרגומי ארץ ישראל.{{הערה|'''בתרגום הירושלמי ("יונתן"):''' "והוה כד שרא ישראל בארעא ההוא, ואזל ראובן ובלבל ית מצעא דבלהה פלקתיה דאבוי, דהוה מסדרא כל קביל מצעא דלאה אמי, '''ואתחשיב עילוי כאלו שימש עמה'''. ושמע ישראל ובאיש ליה, ואמר: ווי דלמא נפק מיני פיסולא, היכמא דנפק מן אברהם ישמעאל, ומן אבא נפק עשו? מתיבא רוחא דקודשא, וכן אמר ליה: '''לא תדחל דכלהון צדיקין ולית בהון פיסולא, דמבתר דאתיליד בנימין הוו בני יעקב תריסר'''." הפרשנות המדרשית הזאת משתקפת לא רק בתרגומים הירושלמים אלא אף בחלוקת הפסוקים בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, שבהם לא רק עשרת הדברות נקראים מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון, אלא גם פסוק מעשה ראובן נקרא כך (אמנם כך הוא החלוקה של מקרא ותרגום בכתבי־היד, אבל בפועל לא מתרגמים כלל את מעשה ראובן בציבור אלא רק את המלים "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר" בלבד, בהתאם ל[[משנה מגילה ד י|דברי המשנה]] ש"מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם".).<br>דברי המדרש מסוכמים יפה בפירוש רש"י: '''ויהיו בני יעקב שנים עשר''' – מתחיל לעניין ראשון, משנולד בנימן נשלמה המיטה, ומעתה ראויין להימנות ומנאן. '''ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולם שוים, וכולן צדיקים, שלא חטא ראובן.'''}} ולכן הקדימו הנקדנים/מסרנים את טעמי "הטעם העליון" בפסוק מעשה ראובן, כי זה היה מנהג קריאתם בפועל, אבל הם גם שמרו על המנהג המשותף למנהג ארץ ישראל הקדום ולמנהג בבל (המשתקף כאמור בסכומי הפסוקים) וכתבו את "הטעם התחתון" לאחריו. לפי הרב מרדכי ברויאר, יוצא מזה שמנהג ארץ ישראל הקדום היה לקרוא את פסוק מעשה ראובן לפי מתכונת רגילה של פסוקים, בדומה לטעם התחתון בעשרת הדברות, וכך היה גם מנהג בבל לגבי פסוק מעשה ראובן. ואילו בעשרת הדברות לא היה להם מנהג משותף, כי בארץ ישראל קראו בטעם התחתון ובבבל קראו בטעם העליון. יוצא גם שמנהג הקריאה המשתקף בתרגומים של ארץ ישראל שייך תמיד לטעם העליון, כלומר שלפי התרגומים לא מחלקים את הפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, אלא מחלקים אותם לפסוקים ארוכים מאוד וקצרים מאוד בהתאם להבנה מדרשית. דבר זה נכון הן לגבי פסוק מעשה ראובן בבראשית, והן לגבי עשרת הדברות בשמות ובדברים. לפי זה מייצגים התרגומים של ארץ ישראל מסורת קריאה שונה מזו של בעלי המסורה הטברנים בעשרת הדברות: לפי התרגומים קוראים את עשרת הדברות בטעם העליון, ולפי בעלי המסורה קוראים אותם בטעם התחתון. אבל לגבי פסוק מעשה ראובן המנהג משותף: קוראים אותו בטעם העליון, הן לפי התרגומים והן לפי בעלי המסורה הטברנים. ואולי ייתכן שניתן להציע הסבר נוסף לזה של הרב ברויאר. אמנם נראה ברור לגמרי שבעשרת הדברות, הקדימו בעלי המסורה הטברנים בכוונה את הטעמים של מסורת הקריאה שלהם עצמם לטעמים של המסורת האחרת. אבל בפסוק מעשה ראובן מדובר על אותיות מעטות שנכתבים בהן שני טעמים זה אחר זה, כאשר הכי בולטת והחשובה ביותר היא האות אל"ף בתיבה "ישראל", שבה נכתבים אתנחתא וסילוק ביחד. טעם האתנחתא הזה עומד מיד לפני רווח של פרשה פתוחה כדי לחבר בין שני הפסוקים (למרות הרווח ובניגוד לפשוטו של מקרא), ושאר הטעמים המתאימיםם לו באים רק בעקבותיו. בניגוד לטעם העליון בעשרת הדברות, שבא כדי '''להבליט''' את כל אחד מהדברות וכך לפארו, ההטעמה המקבילה בפסוק מעשה ראובן קיימת אך ורק כדי '''להצניע''' את המעשה ע"י חיבורו לפסוק הבא. ואם כן אולי היה ראוי במקרה כזה להקדים את האתנחתא לסילוק, כי כך ניתן להדגיש דווקא את האתנחתא, ואת החיבור בין הפסוקים למרות הרווח, וכך להצניע את מעשה ראובן. כלומר: אולי גם במעשה ראובן ייצג הטעם התחתון את מסורת קריאתם של בעלי המסורה הטברנים, אבל מתוך כבוד לעצם העניין המובע במסורת האחרת הקדימו לכתוב אותה ראשונה (ולא בגלל שהיא הייתה מנהגם בפועל). הערות המסורה המפורטות בכתי"ש לגבי "טעמא קדמא" באות אם כן למנוע טעויות, ע"י ציון מדויק למנהגו של המסרן עצמו, כדי שהקורא לא יטעה בגלל '''הסדר''' של הטעמים בפסוק מעשה ראובן או בגלל '''המורכבות''' של ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. '''במהדורתנו:''' מכיוון שמדובר בסך הכל על פסוק אחד בלבד, ועוד שמערכת הטעמים הכפולה במעשה ראובן נובעת דווקא מהרצון להצניע את העניין, לכן לא נקדיש לו נספח מיוחד בדף עצמאי. במקום זה נסתפק בטבלה קצרה בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]'''.{{הערה|הטבלה המובאת בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]''' מועתקת מהמקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים#פסוק מעשה ראובן|כאן]]'''.}} הנוסח של ההטעמה הכפולה יישאר בתוך הרצף של הפרשה יחד עם הקישור הישיר בסימן המיוחד ('''"↓↑"'''). '''מספרי הפסוקים:''' כבר ראינו [[#ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות|לעיל]] שיש חוסר עקביות בין הדפוסים השונים לגבי ציון מספרי הפסוקים בשמות פרק כ' ובדברים פרק ה' בגלל ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. אך בעיה זו אינה קיימת לגבי מעשה ראובן, כי משום מה '''בכל''' הדפוסים מציינים את הכל (כולל "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר") במספר של פסוק אחד (דהיינו פרק ל"ה פסוק כ"ב). ולכן כך נעשה גם במהדורתנו. ==מסורת הקוראים בתורה: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 1 לרשימת הניקוד והטעמים}} שבכתב־היד, ומקומות נוספים הראויים לציון, לפי סדר ספרי התורה.{{הערה|לגבי נוסח הגעיות בתורה, ראו להלן [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#נוסח הגעיות במהדורתנו|"נוסח הגעיות במהדורתנו"]].}} {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 2 לרשימת הניקוד והטעמים}} לסוג אחד נפוץ יש רשימה עצמאית: [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|החטפים באותיות לא גרוניות בתורה]]. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 3 לרשימת הניקוד והטעמים}} ו. לרשימות דומות על ספרי הנביאים והכתובים, ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|פרק הרביעי]]''' וב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתר ארם צובה|פרק החמישי]]''' של המבוא למהדורה. ===ספר בראשית=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[בראשית ב/טעמים#ב ו|בראשית ב,ו]] (ל=אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה): "פני" מוקפת ובגעיה, במקום מרכא #[[בראשית ב/טעמים#ב יח|בראשית ב,יח]] (ל!=אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ): נקודה באות ה"א #[[בראשית ד/טעמים#ד יח|בראשית ד,יח]] (ל!=וּמְחִיּיָאֵ֗ל): מקום הקמץ #[[בראשית ה/טעמים#ה כט|בראשית ה,כט]] (ל*=זֶ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}ה): גרשיים ותלישא גדולה בראש התיבה כשיטת הכתר #[[בראשית ו/טעמים#ו טז|בראשית ו,טז]] (ל?!=תְּכַלֶ֣נָּה): חסר דגש באות למ"ד? #[[בראשית ז/טעמים#ז כג|בראשית ז,כג]] (ל!=וַיִשָּׁ֧אֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית ט/טעמים#ט כד|בראשית ט,כד]] (ל=אֲשֶׁר־עָֽשָׂה־ל֖וֹ): "עשה" בגעיה ומוקפת, במקום טעם מרכא #[[בראשית יד/טעמים#יד י|בראשית יד,י]] (ל!=הַשִׂדִּ֗ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית יד/טעמים#יד יז|בראשית יד,יז]] (ל!=אַחַרֵ֣י): חסרות נקודות החטף בחי"ת #[[בראשית טו/טעמים#טו ב|בראשית טו,ב]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶּר): מ"ם דגושה #[[בראשית טו/טעמים#טו י|בראשית טו,י]] (ל!=וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית יח/טעמים#יח יח|בראשית יח,יח]] (ל!=וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ): חסר מקף #[[בראשית יח/טעמים#יח כא|בראשית יח,כא]] (ל!=כַצַדִּ֖יק): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית כ/טעמים#כ ז|בראשית כ,ז]] (ל=מֵשִׁ֗יב): נקודה אחת לרביע, במקום שתי נקודות לזקף קטן #[[בראשית כב/טעמים#כב ג|בראשית כב,ג]] (ל?!=וַֽיַחֲבֹשׁ֙): חסר דגש באות יו"ד? #[[בראשית כב/טעמים#כב יב|בראשית כב,יב]] (ל!=מְא֑וּמָּה): אות מ"ם השניה דגושה #[[בראשית כג/טעמים#כג ט|בראשית כג,ט]] (ל=יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י): אין דגש באות למ"ד #[[בראשית כד/טעמים#כד לו|בראשית כד,לו]] (ל=וַיִּתֶּן־לּ֖וֹ): למ"ד דגושה #[[בראשית כד/טעמים#כד נג|בראשית כד,נג]] (ל!=וַיִתֵּ֖ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ה|בראשית כה,ה]] (ל!=וַיִתֵּ֧ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ו|בראשית כה,ו]] (ל!=בּנוֹ֙): חסר שווא באות בי"ת #[[בראשית כו/טעמים#כו א|בראשית כו,א]] (ל!=אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ): מ"ם דגושה #[[בראשית כו/טעמים#כו טז|בראשית כו,טז]] (ל?=כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ או כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ): מקף בתיבת משרת (במקום כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ מִמֶּ֖נּוּ) או ששתי התיבות "כי עצמת" מוקפות ובגעיות? #[[בראשית כז/טעמים#כז כט|בראשית כז,כט]] (ל=וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית ל/טעמים#ל יח|בראשית ל,יח]] (ל?!=יִשָׂשּכָֽר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? דגש באות שי"ן השניה? #[[בראשית ל/טעמים#ל יט|בראשית ל,יט]] (ל!=לְּיַעֲקֹֽב): למ"ד דגושה #[[בראשית ל/טעמים#ל לז|בראשית ל,לז]] (ל!=וְעֶרְמ֑וֹן): סגול במקום פתח באות עי"ן #[[בראשית לא/טעמים#לא נא|בראשית לא,נא]] (ל!=הַמַצֵּבָ֔ה): חסר דגש באות מ"ם #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=יִֽפְגָּֿשְׁךָ֞): דגש וסימן רפה באות גימ"ל, במקום גימ"ל רפה #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=וִשְׁאֵֽלְךָ֙): נקודה אחת של חיריק באות וי"ו #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל!=אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ): חסר סילוק באות למ"ד #[[בראשית לד/טעמים#לד יא|בראשית לד,יא]] (ל!=אֶל־אָבִ֣יה): חסר קמץ באות ה"א #[[בראשית לד/טעמים#לד כח|בראשית לד,כח]] (ל?!=וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם): ה"א מנוקדת? #[[בראשית לה/טעמים#לה כב|בראשית לה,כב]] (ל!=רְאוּבֵ֔֗ן): זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים #[[בראשית לו/טעמים#לו יג|בראשית לו,יג]] (ל!=אֵ֣לֶּ֣ה): טעם מרכא פעמיים באותיות אל"ף ולמ"ד #[[בראשית לח/טעמים#לח יא|בראשית לח,יא]] (ל!=בְנְ֔י): שתי נקודות של שווא באות נו"ן #[[בראשית לח/טעמים#לח טז|בראשית לח,טז]] (ל=מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=אֶתֶּן־לָּךְ֒): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח כו|בראשית לח,כו]] (ל!=לְדַעְתָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[בראשית לט/טעמים#לט יט|בראשית לט,יט]] (ל?!=עָ֥שָׂהּ): נקודת מפיק בה"א? #[[בראשית לט/טעמים#לט כג|בראשית לט,כג]] (ל!=בֵּית־הַסֹּהַ֗ר): מקום הטעם #[[בראשית מ/טעמים#מ ג|בראשית מ,ג]] (ל!=הַטַבָּחִ֖ים): חסר דגש באות טי"ת #[[בראשית מ/טעמים#מ יז|בראשית מ,יז]] (ל=הָֽעֶלְי֔וֹן): שתי נקודות לטעם זקף קטן, במקום נקודה אחת לרביע #[[בראשית מא/טעמים#מא ז|בראשית מא,ז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִ֔ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל!=הָשִׁבֳּלִ֣ים): קמץ באות ה"א וחסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל?=הַֽשִׁבֳּלִ֖ים): חסר דגש באות שי"ן? #[[בראשית מא/טעמים#מא כז|בראשית מא,כז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִים֙): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא מו|בראשית מא,מו]] (ל!=וַֽיַּעְבֹ֖ר): שווא במקום חטף באות עי"ן #[[בראשית מב/טעמים#מב ו|בראשית מב,ו]] (ל?=וַיִּשְׁתַּֽחֲוּוּ־ל֥וֹ): נקודה בוי"ו עיצורית? #[[בראשית מב/טעמים#מב לו|בראשית מב,לו]] (ל!=אֵינֶּ֙נּוּ֙): אות נו"ן הראשונה דגושה #[[בראשית מג/טעמים#מג ז|בראשית מג,ז]] (ל!=וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ): חסר דגש באות נו"ן #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם להלן, רשימה ג.}} #[[בראשית מד/טעמים#מד כ|בראשית מד,כ]] (ל!=וְאָחִ֨יו מֵ֜ת): בטעמים קדמא ואזלא, במקום מונח זקף קטן #[[בראשית מה/טעמים#מה ו|בראשית מה,ו]] (ל!=וְקָצִּֽיר): אות צד"י דגושה #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): אין דגש #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=וּפֻוָּ֖ה): וי"ו דגושה #[[בראשית מט/טעמים#מט ח|בראשית מט,ח]] (ל=יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית מט/טעמים#מט כו|בראשית מט,כו]] (ל!=תִּֽהְיֶ֙ין֙): חסר קמץ באות נו"ן סופית #[[בראשית נ/טעמים#נ א|בראשית נ,א]] (ל!=וַיִפֹּ֥ל): חסר דגש באות יו"ד ב. מתיגת הזקף #[[בראשית ז/טעמים#ז ח|בראשית ז,ח]] (ל=וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית יג/טעמים#יג ה|בראשית יג,ה]] (ל=וְגַם־לְל֔וֹט): אין מתיגה #[[בראשית יט/טעמים#יט כז|בראשית יט,כז]] (ל=אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם): מקום המתיגה #[[בראשית כב/טעמים#כב ב|בראשית כב,ב]] (ל=וְלֶךְ־לְךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית כז/טעמים#כז מא|בראשית כז,מא]] (ל=עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל=וַיִּקָּחֵ֔ם): אין מתיגה #[[בראשית לה/טעמים#לה א|בראשית לה,א]] (ל=בְּבָרְחֲךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית מא/טעמים#מא יב|בראשית מא,יב]] (ל=וַנְּ֨סַפֶּר־ל֔וֹ): מקום המתיגה #[[בראשית מה/טעמים#מה יד|בראשית מה,יד]] (ל=וּבִנְיָמִ֔ן): אין מתיגה #[[בראשית מט/טעמים#מט כט|בראשית מט,כט]] (ל=אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה): מקום המתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[בראשית יד/טעמים#יד ב|בראשית יד,ב]] (ל-כתיב=צְבֹיִי֔ם): מקום הטעם #[[בראשית יד/טעמים#יד ח|בראשית יד,ח]] (ל-כתיב=צְבֹייִ֔ם): מקום החיריק והטעם #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם לעיל, רשימה א.}} ===ספר שמות=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[שמות א/טעמים#א ג|שמות א,ג]] (ל!=וּבְנְיָמִֽן): בי"ת שווּאה #[[שמות א/טעמים#א טו|שמות א,טו]] (ל!=מֶ֣לֶך): חסר שווא בכ"ף סופית #[[שמות ב/טעמים#ב י|שמות ב,י]] (ל!=וַיִגְדַּ֣ל): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות ד/טעמים#ד י|שמות ד,י]] (ל!=דַּבֶּרְךָ): חסר טעם הטפחא #[[שמות ד/טעמים#ד לא|שמות ד,לא]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות ה/טעמים#ה יח|שמות ה,יח]] (ל!=תִּתֵּֽנּוּ): נו"ן דגושה #[[שמות ו/טעמים#ו כז|שמות ו,כז]] (ל!=מֶֽלֶך־מִצְרַ֔יִם): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות ז/טעמים#ז ד|שמות ז,ד]] (ל?!=וְנָתַתִּ֛י): בנקודת תביר? #[[שמות ז/טעמים#ז י|שמות ז,י]] (ל!=<וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן>): חסרות נקודות החטף בעי"ן #[[שמות ז/טעמים#ז כ|שמות ז,כ]] (ל?=וַיֵּהָֽפְכ֛וּ): געיה ומרכא במקום מרכא בתיבת תביר? #[[שמות ח/טעמים#ח ג|שמות ח,ג]] (ל!=הַֽחֲרְטֻמִּ֖ים): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ח/טעמים#ח ה|שמות ח,ה]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶר): בטעם מונח במקום קדמא #[[שמות ט/טעמים#ט יא|שמות ט,יא]] (ל!=בַּֽחֲרְטֻמִּ֖ם): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ט/טעמים#ט כב|שמות ט,כב]] (ל!=אֶל־מֹשֶׁה): חסרה נקודת הרביע #[[שמות י/טעמים#י כד|שמות י,כד]] (ל!=יֵלֵ֥ך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות י/טעמים#י כח|שמות י,כח]] (ל=אֶל־תֹּ֙סֶף֙): אל"ף בסגול #[[שמות יא/טעמים#יא ו|שמות יא,ו]] (ל=וְהָֽיְתָ֛ה): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יא/טעמים#יא ח|שמות יא,ח]] (ל=וְהִשְׁתַּֽחֲוּוּ־לִ֣י): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יא/טעמים#יא י|שמות יא,י]] (ל=וַיְּחַזֵּ֤ק): יו"ד דגושה #[[שמות יב/טעמים#יב ז|שמות יב,ז]] (ל,ו=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב כז|שמות יב,כז]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יב/טעמים#יב מא|שמות יב,מא]] (ל=יָֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב מה|שמות יב,מה]] (ל=לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ): המקף השני בתיבת משרת #[[שמות יד/טעמים#יד ה|שמות יד,ה]] (ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙): חסר שווא באות מ"ם #[[שמות יד/טעמים#יד ט|שמות יד,ט]] (ל!=וַיַּשִׂ֤יגוּ): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יד/טעמים#יד יא|שמות יד,יא]] (ל!=הַֽמִבְּלִ֤י): חסרות נקודות החטף בה"א הַתֵּמַהּ #[[שמות יד/טעמים#יד יג|שמות יד,יג]] (ל!=הִֽתְיַצְב֗וּ): חסר דגש באות צד"י #[[שמות טז/טעמים#טז ט|שמות טז,ט]] (ל!=וַיֹ֤אמֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות טז/טעמים#טז כט|שמות טז,כט]] (ל!=הַשַׁבָּת֒): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יח/טעמים#יח כה|שמות יח,כה]] (ל!=וַיִתֵּ֥ן): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות כ/טעמים#כ ב|שמות כ,ב]] (ל!=לֹֽ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון, ויש קו אחד בלבד באות יו"ד השניה הנוטה כמרכא; אך סביר שהקו באות יו"ד מתפקד בתור מרכא של הטעם התחתון וגעיה של הטעם העליון כאחד. #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=<לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וְכׇל־תְּמוּנָ֡֔ה): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=מִמַּ֡֔עַל): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וַאֲשֶׁ֥֣ר): מרכא ומונח באות שי"ן, למרות שיש מרכא בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד #[[שמות כ/טעמים#כ ד|שמות כ,ד]] (ל!=לֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה): אות חי"ת שווּאה במקום חטף פתח #[[שמות כ/טעמים#כ ז|שמות כ,ז]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֜ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=אֱלֹהֶ֑֑֗יךָ): טעם האתנח נכתב פעמיים מתחת לאות ה"א, לפני הסגול ולאחריו (!) #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=כָל־מְלָאכָ֡֜ה): פזר לטעם העליון לפני אזלא לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ): געיה לטעם העליון לפני מונח לטעם התחתון (באות כ"ף סופית) #[[שמות כ/טעמים#כ י|שמות כ,י]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כא/טעמים#כא ט|שמות כא,ט]] (ל!=יַעֲשֶׂה־לָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל!=לָ֑ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כב/טעמים#כב כא|שמות כב,כא]] (ל?=לֹּ֥א תְעַנּֽוּן): למ"ד דגושה? #[[שמות כב/טעמים#כב כח|שמות כב,כח]] (ל=תִּתֶּן־לִּֽי): למ"ד דגושה #[[שמות כו/טעמים#כו ג|שמות כו,ג]] (ל?!=תִּֽהְיֶ֙יּןָ֙): יו"ד דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז ה|שמות כז,ה]] (ל?!=כַּרְכֹּ֥בּ): בי"ת דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז טו|שמות כז,טו]] (ל!=חְמֵ֥שׁ): שווא באות חי"ת #[[שמות כח/טעמים#כח א|שמות כח,א]] (ל?=אִתּ֔וֹ): שתי נקודות לטעם זקן קטן? #[[שמות כח/טעמים#כח י|שמות כח,י]] (ל!=הַשִׁשָּׁ֧ה): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[שמות כח/טעמים#כח כז|שמות כח,כז]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם #[[שמות כט/טעמים#כט כב|שמות כט,כב]] (ל!=וְאֶת־הֲחֵ֙לֶב֙): חטף פתח באות ה"א #[[שמות כט/טעמים#כט כג|שמות כט,כג]] (ל!=וַֽחַלַּ֨ת): פתח באות וי"ו #[[שמות ל/טעמים#ל ח|שמות ל,ח]] (ל!=הָעֲרְבַּ֖יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[שמות ל/טעמים#ל לו|שמות ל,לו]] (ל?=מִמֶ֜נָּה [2]): חסר דגש באות מ"ם השניה? #[[שמות לא/טעמים#לא טו|שמות לא,טו]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לב/טעמים#לב יז|שמות לב,יז]] (ל!=בַּֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[שמות לב/טעמים#לב יט|שמות לב,יט]] (ל!=וַיְּשַׁבֵּ֥ר): דגש באות יו"ד #[[שמות לג/טעמים#לג י|שמות לג,י]] (ל=וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לג/טעמים#לג טז|שמות לג,טז]] (ל!=וְנִפְלֵ֙ינוּ֙): צירה באות למ"ד (במקום חיריק) #[[שמות לד/טעמים#לד יט|שמות לד,יט]] (ל!=וָשֶֽׁה): נקודת שי"ן ימנית #[[שמות לה/טעמים#לה ג|שמות לה,ג]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לה/טעמים#לה ז|שמות לה,ז]] (ל!=שִׂטִּֽים): נקודת שי"ן שמאלית #[[שמות לה/טעמים#לה כ|שמות לה,כ]] (ל=וַיֵּֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=טָוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לה/טעמים#לה לב|שמות לה,לב]] (ל!=מַֽחַשָׁבֹ֑ת): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[שמות לח/טעמים#לח יב|שמות לח,יב]] (ל?!=עַמּוּדֵיהֶ֥ם): בקו של טעם מרכא במקום מונח?{{הערה|ייתכן שרק נשמט הקו התחתון של טעם המונח.}} #[[שמות לח/טעמים#לח כ|שמות לח,כ]] (ל!=וְֽכׇל הַיְתֵדֹ֞ת): חסר מקף #[[שמות לח/טעמים#לח כא|שמות לח,כא]] (ל=הַלְוִּיִּ֔ם): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מִלְמַ֙טָּה֙): חסר דגש באות למ"ד #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[שמות לז/טעמים#לז כה|שמות לז,כה]] (ל=רֳחְבּ֜וֹ): קמץ קטן במהדורתנו ג. מתיגת הזקף #[[שמות ח/טעמים#ח א|שמות ח,א]] (ל=עַל־הַ֨נְּהָרֹ֔ת): מקום המתיגה #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל=וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה): מקום המתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה כ|שמות כה,כ]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה לד|שמות כה,לד]] (ל=מְשֻׁקָּדִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות כו/טעמים#כו יז|שמות כו,יז]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות ל/טעמים#ל לב|שמות ל,לב]] (ל=וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ): מקום המתיגה #[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה יא|שמות לה,יא]] (ל=אֶת־הַ֨מִּשְׁכָּ֔ן): מקום המתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=וְכׇל־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[שמות לו/טעמים#לו כב|שמות לו,כב]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז ט|שמות לז,ט]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז טז|שמות לז,טז]] (ל=וְאֶת־הַקְּשָׂוֺ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לט/טעמים#לט י|שמות לט,י]] (ל=וַיְמַלְאוּ־ב֔וֹ): אין מתיגה ===ספר ויקרא=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[ויקרא ד/טעמים#ד לה|ויקרא ד,לה]] (ל!=וְאֶת־כׇּל־חֶלְבָּ֣ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ה/טעמים#ה ז|ויקרא ה,ז]] (ל!=תַגִּ֣יע): חסר פתח גנוב באות עי"ן #[[ויקרא ה/טעמים#ה יב|ויקרא ה,יב]] (ל!=אֶת־אַזְכָּרָתָה֙): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ו/טעמים#ו ג|ויקרא ו,ג]] (ל!=אֶת־הַדֶּ֗שׁן): חסר סגול באות שי"ן #[[ויקרא ו/טעמים#ו ו|ויקרא ו,ו]] (ל!=תִכְבֶֽה): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ז/טעמים#ז יב|ויקרא ז,יב]] (ל!=בַשָּֽׁמֶן): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ח/טעמים#ח טז|ויקרא ח,טז]] (ל!=<וְאֶֽת חֶלְבְּהֶ֑ן>): חסר מקף #[[ויקרא ח/טעמים#ח כד|ויקרא ח,כד]] (ל!=וַיִתֵּ֨ן): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כח|ויקרא ח,כח]] (ל!=וַיִקַּ֨ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כט|ויקרא ח,כט]] (ל!=וַיִקַּ֤ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י א|ויקרא י,א]] (ל!=וַיִתְּנ֤וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י ד|ויקרא י,ד]] (ל=קִ֠רְב֞וּ): תלישא וגרשיים כשיטת רוב כתבי־היד, כל טעם באות הראויה לו.{{הערה|במהדורתנו "קִ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}רְב{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}וּ", לפי שיטת הכתר באות הראשונה (גרשיים ואחר כך תלישא גדולה), ובתוספת טעם כפול בהברה המוטעמת.}} #[[ויקרא יג/טעמים#יג ג|ויקרא יג,ג]] (ל!=הַנֶּ֙גֶע֙): סגול באות גימ"ל #[[ויקרא יג/טעמים#יג כו|ויקרא יג,כו]] (ל!=אֵֽין־בַּבֶּהֶ֙רֶת֙): סגול באות בי"ת #[[ויקרא יג/טעמים#יג נ|ויקרא יג,נ]] (ל!=אֶת־הַנָ֑גַע): חסר דגש באות נו"ן #[[ויקרא יד/טעמים#יד כא|ויקרא יד,כא]] (ל!=בָּ֥לוּל): טעם המרכא באות בי"ת #[[ויקרא יד/טעמים#יד כה|ויקרא יד,כה]] (ל!=אֹֽזֶן־הַמִטַּהֵ֖ר): חסר דגש באות מ"ם #[[ויקרא יד/טעמים#יד נג|ויקרא יד,נג]] (ל!=אֶת־הַצִפֹּ֧ר): חסר דגש באות צד"י #[[ויקרא טו/טעמים#טו ח|ויקרא טו,ח]] (ל!=וְכִֽי־יָרֹ֛ק): בנקודת תביר (במקום מרכא) #[[ויקרא טז/טעמים#טז כא|ויקרא טז,כא]] (ל=עַ֨ל): קדמא במקום מונח #[[ויקרא כד/טעמים#כד י|ויקרא כד,י]] (ל!=הַיִּשְׁרְאֵלִ֔ית): בנקודת שי”ן ימנית #[[ויקרא כה/טעמים#כה כ|ויקרא כה,כ]] (ל?!=מַה־נֹּאכַ֤֖ל): מהפך וטפחא ביחד באות כ"ף? #[[ויקרא כה/טעמים#כה מו|ויקרא כה,מו]] (ל!=וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם): חטף פתח באות חי"ת #[[ויקרא כו/טעמים#כו כח|ויקרא כו,כח]] (ל!=עַל־חַטֹּאתֵיכֶם): חסר סילוק #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): חטף קמץ באות ה"א הראשונה, ואין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]] (ל=הָשַׁמָּ֖ה): אין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|ויקרא כו,מג]] (ל=בָּהְּשַׁמָּה֙): מפיק באות ה"א הראשונה #[[ויקרא כז/טעמים#כז לג|ויקרא כז,לג]] (ל=יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ): חסר דגש באות קו"ף לעומת הפסוק הקודם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): קמץ קטן במהדורתנו (וראו גם לעיל א. 26, 27, 28 ונוסח הכתר ב[[דברי הימים ב לו/טעמים#לו כא|דה"ב לו,כא]]) ג. מתיגת הזקף: #[[ויקרא ז/טעמים#ז כה|ויקרא ז,כה]] (ל=מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא ח/טעמים#ח כ|ויקרא ח,כ]] (ל=וְאֶת־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא ט/טעמים#ט יט|ויקרא ט,יט]] (ל=וּמִן־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא יד|ויקרא יא,יד]] (ל=וְאֶת־הַ֨דָּאָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא לג|ויקרא יא,לג]] (ל=וְכָל־כְּלִי־חֶ֔רֶשׂ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו יב|ויקרא טו,יב]] (ל=וְכָל־כְּלִי־עֵ֔ץ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו כב|ויקרא טו,כב]] (ל=וְכָל־הַנֹּגֵ֔עַ): אין מתיגה #[[ויקרא כ/טעמים#כ יז|ויקרא כ,יז]] (ל=וְנִכְרְת֔וּ): אין מתיגה #[[ויקרא כא/טעמים#כא ח|ויקרא כא,ח]] (ל=וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ): אין מתיגה #[[ויקרא כב/טעמים#כב יב|ויקרא כב,יב]] (ל=וּבַת־כֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[ויקרא כה/טעמים#כה יב|ויקרא כה,יב]] (ל=מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז ט|ויקרא כז,ט]] (ל=וְאִם־בְּהֵמָ֔ה): אין מתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז כה|ויקרא כז,כה]] (ל=וְכָל־עֶרְכְּךָ֔): אין מתיגה ===ספר במדבר=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[במדבר ב/טעמים#ב יד|במדבר ב,יד]] (ל!=וְמַטֵּ֖ה): שווא באות וי"ו #[[במדבר ב/טעמים#ב טו|במדבר ב,טו]] (ל!=חֲמִשָׁ֤ה): חסר דגש באות שי"ן #[[במדבר ג/טעמים#ג ל|במדבר ג,ל]] (ל!=אֶלִיצָפָ֖ן): נקודות החטף חסרות באות אל"ף #[[במדבר ד/טעמים#ד מט|במדבר ד,מט]] (ל!=בְּיַד מֹשֶׁ֔ה): חסר מקף #[[במדבר ז/טעמים#ז יח|במדבר ז,יח]]: מכאן ואילך אין ניקוד ברוב התיבות בכתי"ל (וכך הוא בעוד כתבי־יד ובחלק מהדפוסים), עד סוף היום השנים עשר ([[במדבר ז/טעמים#ז פג|פסוק פ"ג]]); הטעמים והגעיות מסומנים. #[[במדבר ז/טעמים#ז ס|במדבר ז,ס]] (ל!=בִנְיָמ֑͏ִן): האתנח מימין החיריק באות מ"ם #[[במדבר ז/טעמים#ז עב|במדבר ז,עב]] (ל!=בָּן־עׇכְרָֽן): קמץ באות בי"ת #[[במדבר ח/טעמים#ח יח|במדבר ח,יח]] (ל=וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם): פשטא וזקף קטן במקום טפחא ואתנח #[[במדבר ט/טעמים#ט ג|במדבר ט,ג]] (ל!=הָֽעֲרְבַּ֛יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[במדבר י/טעמים#י ט|במדבר י,ט]] (ל!=וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם): חטף פתח באות וי"ו #[[במדבר י/טעמים#י טו|במדבר י,טו]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר יא/טעמים#יא כו|במדבר יא,כו]] (ל!=וַיִשָּׁאֲר֣וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר יב/טעמים#יב ט|במדבר יב,ט]] (ל!=וַיִּֽחַרְאַ֧ף): שתי התיבות חוברו ללא רווח ביניהן (במקום מקף), ואף נכתב שווא באות רי"ש! #[[במדבר טו/טעמים#טו לח|במדבר טו,לח]] (ל?=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר טז/טעמים#טז כא|במדבר טז,כא]] (ל!=וַאַכַלֶּ֥ה): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[במדבר טז/טעמים#טז כז|במדבר טז,כז]] (ל!=מִשְׁכַּן־קֹ֛רֶח): סגול באות קו"ף #[[במדבר יז/טעמים#יז יב|במדבר יז,יב]] (ל!=אֶל־תּ֣וֹך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[במדבר יז/טעמים#יז כז|במדבר יז,כז]] (ל?!=אָבָֽדְנּוּ): נקודת דגש באות נו"ן? #[[במדבר יט/טעמים#יט כא|במדבר יט,כא]] (ל?!=לָּהֶ֖ם): למ"ד דגושה? #[[במדבר כא/טעמים#כא א|במדבר כא,א]] (ל?=הָאֳתָרִ֑ים): קמץ חטוף באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב ט|במדבר כב,ט]] (ל?!=הָאֶ֖לֶּה): סגול באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב כג|במדבר כב,כג]] (ל!=מִן־הַדֶ֔רֶךְ): חסר דגש באות בי"ת #[[במדבר כד/טעמים#כד יג|במדבר כד,יג]] (ל!=מִלִבִּ֑י): חסר דגש באות למ"ד #[[במדבר כה/טעמים#כה ב|במדבר כה,ב]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]] (ל=הָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[במדבר כו/טעמים#כו ס|במדבר כו,ס]] (ל!=וַיִוָּלֵ֣ד): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר כז/טעמים#כז ט|במדבר כז,ט]] (ל!=לְאֶחָיו): חסר סילוק #[[במדבר לא/טעמים#לא לב|במדבר לא,לב]] (ל?=וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים או וַחֲמֵ֥שֶׁת־אֲלָפִֽים): "וחמשת" מוקפת ובגעיה, או מקף בתיבת משרת (במקום "וַחֲמֵ֥שֶׁת אֲלָפִֽים")? #[[במדבר לב/טעמים#לב כ|במדבר לב,כ]] (ל?=אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר לג/טעמים#לג יד|במדבר לג יד]] (ל?!=וַיַֽחֲנוּ֙): חסר דגש באות יו"ד, וספק געיה ימנית באותה אות יו"ד (במקום באות וי"ו) #[[במדבר לד/טעמים#לד כו|במדבר לד,כו]] (ל=בְנֵֽי־יִשָׂשכָ֖ר): אין דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר לד/טעמים#לד כח|במדבר לד,כח]] (ל?=פְּדַהְּאֵ֖ל): נקודת מפיק באות ה"א #[[במדבר לה/טעמים#לה כ|במדבר לה,כ]] (ל!=יֶהְדָּפֶ֑נּוּ): חסרות נקודות החטף קמץ באות דל"ת #[[במדבר לו/טעמים#לו א|במדבר לו,א]] (ל?=וַֽיִקְרְב֞וּ): חסר דגש באות יו"ד? ב. מתיגת הזקף: #[[במדבר ג/טעמים#ג לו|במדבר ג,לו]] (ל=וְכָל־כֵּלָ֔יו): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד כז|במדבר ד,כז]] (ל=לְכָל־מַשָּׂאָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד לב|במדבר ד,לב]] (ל=לְכָל־כְּלֵיהֶ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ו/טעמים#ו י|במדבר ו,י]] (ל=אֶל־הַכֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[במדבר ח/טעמים#ח ח|במדבר ח,ח]] (ל=וּמִנְחָת֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יד|במדבר י,יד]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יח|במדבר י,יח]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כב|במדבר י,כב]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כה|במדבר י,כה]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כו|במדבר י,כו]] (ל=וְעַל־צְבָ֔א): אין מתיגה #[[במדבר יח/טעמים#יח כט|במדבר יח,כט]] (ל=מִכָּל־חֶלְבּ֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר כח/טעמים#כח כח|במדבר כח,כח]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ג|במדבר כט,ג]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ט|במדבר כט,ט]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט יד|במדבר כט,יד]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר לא/טעמים#לא לה|במדבר לא,לה]] (ל=מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[במדבר לב/טעמים#לב לג|במדבר לב,לג]] (ל=וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת): אין מתיגה #[[במדבר לה/טעמים#לה ל|במדבר לה,ל]] (ל=כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ): מקום המתיגה ===ספר דברים=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[דברים א/טעמים#א לא|דברים א,לא]] (ל?!=יִשָׂא־אִ֖ישׁ): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? #[[דברים א/טעמים#א לח|דברים א,לח]] (ל=בִּן נוּן֙): חסר מקף #[[דברים א/טעמים#א לט|דברים א,לט]] (ל?!=יִירָשֽׁוּהָּ): נקודת מפיק מיותרת באות ה"א? #[[דברים ב/טעמים#ב ט|דברים ב,ט]] (ל!=אֶל־תָּ֙צַר֙): "אל" בסגול #[[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֖י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג טז|דברים ג,טז]] (ל=וְלָרֻאוּבֵנִ֨י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג כב|דברים ג,כב]] (ל?!=תְִּירָא֑וּם): חטף-חיריק באות תי"ו? #[[דברים ג/טעמים#ג כד|דברים ג,כד]] (ל=יְהֹוִ֗ה): נקודת חולם בשם הוי"ה בתוך כתב־היד? #[[דברים ד/טעמים#ד ז|דברים ד,ז]] (ל?!=בְּכָּל־קׇרְאֵ֖נוּ): דגש מיותר באות כ"ף? #[[דברים ד/טעמים#ד כא|דברים ד,כא]] (ל!=הִתְאַנֶּף־בִּ֖י): סגול באות נו"ן #[[דברים ד/טעמים#ד לה|דברים ד,לה]] (ל!=מִלְבַדּֽוֹ): חסר דגש באות למ"ד #[[דברים ד/טעמים#ד מג|דברים ד,מג]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ד/טעמים#ד מ|דברים ד,מ]] (ל!=עַל־הַ֣אֲדָמָ֔ה): פתח (במקום קמץ) באות ה"א הראשונה #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ>): חסרים המרכא ב"אנכי" והאתנח ב"אלהיך" לטעם העליון #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה ז|דברים ה,ז]] (ל!=לֹֽ֣א־תַעֲשֶֽׂה־לְךָ֥֣): חסר קדמא באות שי"ן לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יא|דברים ה,יא]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֨ת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=שֵׁ֣֤שֶׁת): מונח לטעם העליון לפני מהפך לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=יָמִ֣ים): חסר פשטא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יג|דברים ה,יג]] ל!=(לַיהֹוָ֣֥ה): מונח לטעם העליון לפני מרכא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יד|דברים ה,יד]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל=תִּֿרְצָֽח): חסר טפחא לטעם התחתון{{הערה|ברויאר הציע שהקו המאונך תחת האות צד"י משמש בכתי"ל כטפחא וסילוק כאחד.}} #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל!=תִּֿנְאָֽ֑ף): סילוק לטעם העליון לפני אתנח לטעם התחתון #[[דברים ו/טעמים#ו ג|דברים ו,ג]] (ל!=אֲבֹ֙תֶיךָ֙): הפשטא מלעיל נכתבה באות בי"ת (במקום באות תי"ו) #[[דברים ז/טעמים#ז ח|דברים ז,ח]] (ל!=וּמִשָּׁמְר֤וּ): נקודת שורוק באות וי"ו האחרונה (במקום חולם) #[[דברים ח/טעמים#ח ג|דברים ח,ג]] (ל!=אֶת הַמָּן֙): חסר מקף #[[דברים ט/טעמים#ט ג|דברים ט,ג]] (ל!=וְהַֽאַבַדְתָּם֙): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[דברים י/טעמים#י א|דברים י,א]] (ל!=שְׁנֵֽי־לֻוחֹ֤ת): בנקודות שורוק למרות הכתיב המלא וי”ו #[[דברים י/טעמים#י ו|דברים י,ו]] (ל=נָֽסְע֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים י/טעמים#י טו|דברים י,טו]] (ל!=הַזֶּה): חסר סילוק #[[דברים י/טעמים#י כב|דברים י,כב]] (ל!=מִצְרָ֑יְמָהּ): נקודת מפיק באות ה"א #[[דברים יב/טעמים#יב ב|דברים יב,ב]] (ל!=רַעֲנָן): חסר סילוק #[[דברים יב/טעמים#יב ג|דברים יב,ג]] (ל!=אֶת־מִזְבּחֹתָ֗ם): חסר שווא באות בי"ת #[[דברים יב/טעמים#יב ה|דברים יב,ה]] (ל=שָֽׁמָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים יב/טעמים#יב ל|דברים יב,ל]] (ל?=לֵאמֹ֗ר* או לֵאמֹ֨ר): טעם רביע או טעם קדמא?{{הערה|נראה שנקודת החולם התחברה לאות מ"ם ולכן נראית כמו קדמא.}} #[[דברים יב/טעמים#יב לא|דברים יב,לא]] (ל?!=כָּל־תּוֹעֲבַ֨ת): כ"ף דגושה? #[[דברים יג/טעמים#יג י|דברים יג,י]] (ל?=יָֽדְךָ֛): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים יג/טעמים#יג טו|דברים יג,טו]] (ל!=וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֧): "וְחָקַרְתָּ֧" בטעם דרגה (במקום תביר)! #[[דברים יג/טעמים#יג טז|דברים יג,טז]] (ל?=אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים טו/טעמים#טו ט|דברים טו,ט]] (ל!=עִם לְבָבְךָ֨): חסר מקף #[[דברים טז/טעמים#טז ג|דברים טז,ג]] (ל?=תִּזְכֹּר֔): בטעם זקף קטן (במקום רביע)? #[[דברים יז/טעמים#יז ז|דברים יז,ז]] (ל!=מִּקִּרְבֶּֽךָ): מ"ם דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח ד|דברים יח,ד]] (ל=תִּתֶּן־לּֽוֹ): למ"ד דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח יד|דברים יח,יד]] (ל?!=נָ֛תַן): בנקודת תביר (במקום מרכא)? #[[דברים כ/טעמים#כ יב|דברים כ,יב]] (ל?!=עָלֶֽיהָּ): נקודת מפיק באות ה"א? #[[דברים כא/טעמים#כא יא|דברים כא,יא]] (ל!=וְרָאִיתָ֙): חסר פשטא מלעיל #[[דברים כא/טעמים#כא יג|דברים כא,יג]] (ל=וְהֵסִ֩ירָה֩): טעם כפול בכתב־היד #[[דברים כא/טעמים#כא יח|דברים כא,יח]] (ל!=וְיסְּר֣וּ): חסר חיריק באות יו"ד #[[דברים כב/טעמים#כב יח|דברים כב,יח]] (ל=וְלָֽקְח֛וּ): געיה ובתיר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים כב/טעמים#כב יט|דברים כב,יט]] (ל!=לְשַּׁלְּחָ֖הּ): שי"ן דגושה #[[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]] (ל!=שַׁלְּחָ֖הֿ): סימן רפה באות ה"א (במקום מפיק) #[[דברים כג/טעמים#כג יב|דברים כג,יב]] (ל!=הַֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[דברים כג/טעמים#כג יג|דברים כג,יג]] (ל=שָׁ֖מָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים כג/טעמים#כג יח|דברים כג,יח]] (ל!=יִשְׂרָאֵל): חסר סילוק #[[דברים כד/טעמים#כד י|דברים כד,י]] (ל!=בְרֵֽעֲךָ): חסר טעם הטפחא #[[דברים כד/טעמים#כד טז|דברים כד,טז]] (ל!=אִ֥יש): חסרה נקודת שי"ן ימנית #[[דברים כה/טעמים#כה יח|דברים כה,יח]] (ל!=אַֽחַרֶ֔יךָ): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[דברים כה/טעמים#כה יא|דברים כה,יא]] (ל?!=וִקָֽרְבָה֙): חסרה נקודה שנייה לשווא באות וי"ו? #[[דברים כז/טעמים#כז יד|דברים כז,יד]] (ל?=וְאָֽמְר֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים כח/טעמים#כח א|דברים כח,א]] (ל?!=תִּשְׁמַּע֙): מ"ם דגושה? #[[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל!=בְהַמְתְּךָ֖): פתח באות ה"א #[[דברים כט/טעמים#כט כה|דברים כט,כה]] (א=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית ב. מתיגת הזקף #[[דברים י/טעמים#י ב|דברים י,ב]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יב/טעמים#יב א|דברים יב,א]] (ל=כָּל־הַיָּמִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יג/טעמים#יג יב|דברים יג,יב]] (ל=וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ח|דברים יז,ח]] (ל=אֶל־הַמָּק֔וֹם): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ט|דברים יז,ט]] (ל=וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט): אין מתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[דברים כב/טעמים#כב טז|דברים כב,טז]] (ל-כתיב!=הַֽנַּעַרָ֖): חסרות נקודות החטף באות עי"ן #[[דברים כח/טעמים#כח כז|דברים כח,כז]] (א-כתיב!=וּבַעְפֹלִ֔ים): אין דגש באות עי"ן, כך שחסר דגש באות טי"ת בקרי "וּבַטְחֹרִ֔ים" #[[דברים כח/טעמים#כח ל|דברים כח,ל]] (א-כתיב!=יִשְׁגָלֶ֔נָּה): אין דגש באות גימ"ל, כך שחסר דגש באות כ"ף בקרי "יִשְׁכָבֶ֔נָּה" #[[דברים כט/טעמים#כט כב|דברים כט,כב]] (א=וּצְבֹיִי֔ם): מקום החיריק לעומת הטעם (אין הערת כתיב) ==מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות== להלן רשימה של '''חטפים באותיות לא גרוניות בתורה''' בכתי"ל או בכתר ארם צובה. חטפים אלה באים להורות על '''הנעת השווא''', ובמקומם הוספנו במהדורתנו סימן מיוחד מעל האות השווּאה (להסבר מפורט ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|פרק השני]]''' של המבוא למהדורתנו). לרשימה של החטפים בספרי הנביאים וכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: חטפים באותיות לא גרוניות|כאן]]'''. {{מ:טעמי המקרא|12}} {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבראשית}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (33 פריטים): [[בראשית א/טעמים#א יח|א,יח]] (א[ס],ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל); [[בראשית ב/טעמים#ב יב|א,יב]] (א[ס],ל=וּֽזֲהַ֛ב); [[בראשית ב/טעמים#ב כג|א,כג]] (ל=לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (א[ס],ל=תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה); [[בראשית י/טעמים#י ג|י,ג]] (ל=אַשְׁכֲּנַ֥ז); [[בראשית יב/טעמים#יב ג|יב,ג]] (ל=וַאֲבָֽרֲכָה֙); [[בראשית יח/טעמים#יח כא|יח,כא]] (א[ס],ל=אֵֽרֲדָה־נָּ֣א); [[בראשית כב/טעמים#כב יח|כב,יח]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כד/טעמים#כד ס|כד,ס]] (ל=וַיְבָרֲכ֤וּ); [[בראשית כה/טעמים#כה כב|כה,כב]] (ל=וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו ד|כו,ד]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו יב|כו,יב]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז יט|כז,יט]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כז/טעמים#כז כט|כז,כט]] (ל=וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ); [[בראשית כז/טעמים#כז לא|כז,לא]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז לג|כז,לג]] (ל=וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז לד|כז,לד]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (א[ס]=הַֽבֲרָכָ֨ה); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז מא|כז,מא]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח ו|כח,ו]] (א[ס],ל=בְּבָרֲכ֣וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח יד|כח,יד]] (ל=וְנִבְרֲכ֥וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ג|כט,ג]] (א[ס],ל=וְגָלֲל֤וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ח|כט,ח]] (ל=וְגָֽלֲלוּ֙); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (ל=בָּרֳהָטִ֖ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (א[ס],ל=בְּשִֽׁקֲת֣וֹת); [[בראשית ל/טעמים#ל מא|ל,מא]] (ל=בָּרֳהָטִ֑ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית לח/טעמים#לח יב|לח,יב]] (ל=עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י); [[בראשית מח/טעמים#מח ט|מח,ט]] (ל=וַאֲבָרֲכֵֽם); [[בראשית מח/טעמים#מח כ|מח,כ]] (ל=וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם); [[בראשית מט/טעמים#מט כג|מט,כג]] (ל=וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בשמות}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (16 פריטים): [[שמות ג/טעמים#ג יח|ג,יח]] (ל=נֵֽלֲכָה־נָּ֞א); [[שמות ד/טעמים#ד יח|ד,יח]] (ל=אֵ֣לֲכָה); [[שמות ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=נֵ֣לֲכָה); [[שמות ז/טעמים#ז כז|ז,כז]] (א[ס]=בַּֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ז/טעמים#ז כט|ז,כט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ח/טעמים#ח א|ח,א]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ד|ח,ד]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ה|ח,ה]] (א[ס],ל=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ז|ח,ז]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֗ים); [[שמות ח/טעמים#ח ח|ח,ח]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ט|ח,ט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (א[ס]=הָֽרֲוָחָ֔ה); [[שמות טו/טעמים#טו י|טו,י]] (ל=צָֽלֲלוּ֙); [[שמות כג/טעמים#כג כט|כג,כט]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֛נּוּ); [[שמות כג/טעמים#כג ל|כג,ל]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֖נּוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בויקרא}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (4 פריטים): [[ויקרא ו/טעמים#ו יא|ו,יא]] (ל=יֹֽאכֲלֶ֔נָּה); [[ויקרא ו/טעמים#ו יט|ו,יט]] (ל=יֹאכֲלֶ֑נָּה); [[ויקרא ט/טעמים#ט כג|ט,כג]] (ל=וַֽיְבָרֲכ֖וּ); [[ויקרא י/טעמים#י י|י,י]] (ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבמדבר}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (18 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (א[ס]=הַקֳּהָתִֽי [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ד/טעמים#ד ז|ד,ז]] (א[ס]=אֶת־הַקֳּעָרֹ֤ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ה/טעמים#ה יח|ה,יח]] (ל=הַמְאָֽרֲרִֽים); [[במדבר ה/טעמים#ה יט|ה,יט]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַמְאָֽרֲרִ֑ים [1]); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים [2]); [[במדבר ה/טעמים#ה כז|ה,כז]] (ל=הַמְאָֽרֲרִים֙); [[במדבר ו/טעמים#ו כג|ו,כג]] (ל=תְבָרֲכ֖וּ); [[במדבר ו/טעמים#ו כז|ו,כז]] (ל=אֲבָרֲכֵֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז לב|טז,לב]] (ל=כׇּל־הָרֲכֽוּשׁ); [[במדבר יח/טעמים#יח י|יח,י]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[במדבר יח/טעמים#יח יג|יח,יג]] (ל=יֹאכֲלֶֽנּוּ); [[במדבר כג/טעמים#כג יח|כג,יח]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[במדבר כג/טעמים#כג כה|כג,כה]] (ל=תְבָרֲכֶֽנּוּ); [[במדבר כד/טעמים#כד ט|כד,ט]] (ל=מְבָרֲכֶ֣יךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה יח|כה,יח]] (א[ס]=כִּ֣י צֹרֲרִ֥ים); [[במדבר לב/טעמים#לב לה|לב,לה]] (ל=וְיָגְבֳּהָֽה [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר לג/טעמים#לג נה|לג,נה]] (ל=וְצָרֲר֣וּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בדברים}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (9 פריטים): [[דברים ה/טעמים#ה כג|ה,כג]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[דברים ח/טעמים#ח ב|ח,ב]] (ל=הֹלִֽיכֲךָ֜); [[דברים ח/טעמים#ח טו|ח,טו]] (ל=הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜); [[דברים טו/טעמים#טו כ|טו,כ]] (ל=תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙); [[דברים טו/טעמים#טו כב|טו,כב]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[דברים כד/טעמים#כד יג|כד,יג]] (ל=וּבֵֽרֲכֶ֑ךָּ); [[דברים כח/טעמים#כח לט|כח,לט]] (א=תֹאכֲלֶ֖נּוּ); [[דברים כט/טעמים#כט ז|כט,ז]] (א=הַֽמֲנַשִּֽׁי); [[דברים לב/טעמים#לב י|לב,י]] (א=יְסֹבֲבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנֲנֵ֔הוּ); [[דברים לב/טעמים#לב יח|לב,יח]] (א=מְחֹלֲלֶֽךָ); [[דברים לב/טעמים#לב לו|לב,לו]] (א=כִּֽי־אָ֣זֲלַת). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} ==מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)== ===הגדרות יסוד ושיטת ברויאר=== הַגַּעְיָה (שנקרא גם "מאריך" או "מעמיד" או "מתג"), קו מאונך קטן מתחת לאות, הנכתב בדרך כלל בשמאלו של הניקוד – הוא הסימן היחיד שאי-אפשר לשחזר אותו בוודאות כמעט-מוחלטת בכל מקום בחלקים החסרים בכתר ארם צובה. קושי זה שייך בעיקר בגעיה הקלה,{{הערה|המצב שונה בסוגים אחרים של געיות, כגון הגעיות הכבדות בהברות סגורות, שבשבילן יש כללי מסורה מובהקים וסימונן בכתבי־היד הטברנים כמעט זהה. לגבי סימון הגעיות בכתי"ל סיכם ייבין: "בגעיות דומה הוא ל'''א''' בכעט בשלמות בכל סוגי הגעיה הכבדה וגעית־שוא, ועל פי רוב גם בגעיה לתיקון הקריאה, אך מרבה הוא מ'''א''' בסימון הגעיות הקלות לסוגיהן" (נו.3, עמ' 358).}} שלפי הכללים מנוקדת בתנועה פתוחה גדולה או קטנה שאינה סמוכה לטעם.{{הערה|ראו ייבין, טו.1 עמ' 138; כהן, פרקי מבוא מלכים, הערה 7.}} על פי שיטת הרב ברויאר, הגעיה באה "לציין נחץ משני הנוסף על ההטעמה העיקרית. נחץ הוא הטעמה שאיננה מבוצעת על ידי נגינה, להבדיל מן ההטעמה המסומנת בטעמים, המבוצעת על ידי נגינה... בעל הקריאה צריך להטעים את ההברה הזו בהטעמה משנית, וההטעמה העיקרית במילה היא בהברה המוטעמת."{{הערה|מתוך "הנחיות לקורא" בראש תיקון קוראים חורב בשיטת ברויאר, עמ' יז; הדברים מבוססים על מה שכתב ברויאר ב'''טעמי המקרא''', עמ' 173.}} ואולם ישראל ייבין הציע תיאור רחב ועשיר יותר לתפקידן של כלל הגעיות, והדגיש את מקומן במערכת הנגינה של הטעמים: :בדרך כלל מציאותה של געיה מן הגעיות בתיבה קשורה בשני סוגי גורמים: א. התנאים '''המוסיקליים''' של התיבה, היינו: באיזה טעם התיבה מוטעמת, מן המשרתים או מן המפסיקים, מה הם הטעמים שלפניה ושלאחריה; ב. התנאים '''הפונטיים''' של התיבה, היינו: אם יש בה עיצורים חלשים מאיזו בחינה שהיא, כגון עיצורים גרוניים, עיצורים דומים, וכיוצא באלו, וכן אם יש תנאים פוניטיים כאלה, בגללם יש לחשוש שעיצור כלשהוא עלול לא ליהגות כראוי. פעולתם של שני גורמים אלה מותנים במבנה התיבה להברותיה, אם הן פתוחות או סגורות, ומה מרחקן מן ההברה המוטעמת. :לפי זה נוכל לקבוע: אם תיבה באה בתנאים מוסיקליים מסוימים והיא בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''מוסיקלי''', וכך הן רוב הגעיות. :ואם תיבה יש בה עיצורים מסויימים ויש חשש שלא ייהגו כראוי, והתיבה בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''פוניטי''', והן מיעוט הגעיות. :יש כמה סוגים, שבהם אין לנו ודאוּת בטיב הגעיה אם פוניטית היא אם מוסיקלית... אמנם, ידיעתה או אי־ידיעתה של מהות הגעיה פירושה אך ורק ידיעה או אי־ידיעה של סיבת הגעיה, אם הוטעמה געיה זו מסיבה מוסיקלית או פוניטית. אין פירושה, כמובן, ידיעה של מהות הגעיה גופה; שכן אין לנו כל יסוד להניח שגעיה מוסיקלית וגעיה פוניטית שונות זו מזו במהותן או בדרך השמעתן. ההבחנה בין הגעיות משמעותה אך ורק בהחנה במקורן ובסיבתן.{{הערה|ייבין, יא.5, עמ' 92-93.}} הרב ברויאר לא מצא צורך לשחזר את הגעיות הקלות בכתר, כי אין לדעתו שיטה אחת מובהקת לסימון געיות קלות שאותה חייבים לבצע במלואה ע"פ המסורה: אין חובה לסמן געיה קלה בכל תיבה שראויה לכך, וגם אם נטייתו של הסופר היא לסמן אותן בתיבות בעלות מבנה מסויים – תמיד יהיו גם חריגים, בגלל שלא מדובר על חובה אלא על נטייה. ואלה דבריו בהרחבה מתוך מאמר שנכתב בעקבות הוצאתו של הכרך הראשון למקראות גדולות הכתר: :לאמיתו של דבר, אין כל מחלוקת בין המהדירים של שתי המהדורות האלה, אלא מר אמר חדא ומר אחר חדא ולא פליגי. פרופ' כהן ביקש למסור לציבור את נוסח המקרא על פי הכתר, ואין איש יכול לשלול את הערך למסור ואת החשיבות של מפעל כגון זה, ואילו אני בקישתי למסור לציבור את נוסח המקרא, כפי שהוא ראוי להיות נכתב ונקרא – הלכה למעשה; וגם זו היא משימה שאי אפשר לשלול את חשיבותה. אולם הבדל זה שבין מגמות שתי המהדורות גורר אחריו הבדל של מהות. פרופ' כהן העתיק את נוסח בן-אשר, משום שבן-אשר היה גדול המסרנים והנקדנים והמגיהים, שלא קם כמוהו לפניו ולאחריו. משום כך היה רשאי להעתיק את נוסח הכתר כמות שהוא. ואילו אני העתקתי את נוסח בן-אשר, משום שרק הנוסח הזה ראוי להיות נכתב ונקרא הלכה למעשה; שהרי כל ישראל כבר קיבלו על עצמם את נוסח הנמקרא על פי שיטת בן-אשר. משום כך יכולתי להעתיק את נוסח הכתר רק בתחום הכתיב וכן גם ברוב העניינים הנוגעים לניקוד ולטעמים. כנגד זה לא יכולתי להעתיק מן הכתר את נוסח הגעיות הקלות וגעיות 'היה', 'חיה'. שכן בתחום זה לא היתה לבן אשר שיטה עקיבה וחד משמעית, אלא 'נטיות' בלבד... אכן יש בכתר רבבות תיבות, שנוסח הגעיות הקלות שבהן איננו מביע את דעתו המחייבת של בן אשר; ובן אשר עצמו היה מודה, שמי שסוטה ממנהגו באותן תיבות אינו משתבש, ולא עוד, אלא הוא עצמו היה משנה ממנהגו בתיבות אלה, אילו ניקד טופס נוסף של המקרא. משום כך "שיטה" זו של בן-אשר – שלאמיתו של דבר איננה בגדר שיטה כלל – איננה כדאי לדחות מפניה את השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר. לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר; שכן ישראל קיבלו על עצמם את שיטת בן-אשר במקום שההן שלו הן, והלאו שלו לאו – ולא במקום שהן ולאו רפיא בידיה, ושניהם כאחד טובים. :וראוי לציין כאן עוד: הכתר לא הגיע לידינו בשלמות, אלא חסרים בו ספרים אחדים, ביניהם כמעט כל התורה. בספרים אלה אין המהדיר יכול להעתיק את נוסח בן-אשר מן הכתר, אלא הוא חייב לשחזר את הנוסח הזה, כפי שהוא עולה מאליו מתוך המסורה ומתוך כתבי היד הקרובים לכתר. אולם דבר זה הוא אפשרי רק באותם התחומים, שבהם היתה לבן-אשר דעה ברורה ומחייבת – לכאן או לכאן. כנגד זה אי אפשר לשחזר את נוסח בן-אשר בתחום הגעיות הקלות; שהרי בן-אשר בעצמו לא היה מסוגל לשחזר את הנוסח שלו בתחום זה – אילו אבד מידיו הכתר, כדרך שהוא אבד מידינו. משום כך זו תהיה דרכו של המהדיר שלנו בספרים, שהכתר לא נשתמר בה: הוא יעתיק את נוסח הגעיות הקלות מתוך כתב-יד לנינגרד, אך יבצע בו שינויים אחדים כדי להתאימו במידת האפשר לשיטת בן-אשר. אולם נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר. ודבר זה לא ישתנה בהרבה גם אחרי שייעשו בו השינויים המוצעים. ואילו קבלתי גם אני את הנוסח הזה, הייתי מורה בזה לכל 'בעלי הקריאה' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: עליהם לקרוא בציבור את נוסח הגעיות הקלות, כפי שעלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד – שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות... ורק הנוסח הזה, שלאמיתו של דבר איננו אלא נוסח כלאיים של סופר קדמון וחוקר בן זמננו – רק הוא הנוסח הנכון, המתאים למסורה. וכדאי הוא הנוסח הזה לדחות מפניו את הנוסח הברור והיציב, שכל ישראל כבר קבלו על עצמם זה דורות רבים. אני לא הייתי מסוגל להורות כך לציבור, וספק בעיניי אם פרופ' כהן עצמו היה מסוגל לכך.{{הערה|מרדכי ברויאר, "מהדורה חדשה של מקראות גדולות", '''עמודים''' מא,ב (תשנ"ג), עמ' 72-77. המובאה כאן מתוך עמ' 74-75, בדיוק באותו היקף שכבר צוטט ע"י מנחם כהן בראש פרקי המבוא למלכים (עמ' *1-*2). לאחר הציטוט העיר כהן: "עד כאן לשונו של הרב ברויאר, והיא אמנם משקפת בצורה תמציתית את עיקרי תפישתו בנושא שלפנינו, כפי שהביעה במקומות שונים."}} לכן העתיק הרב ברויאר את הגעיות בכתר כפי שהן (ובמקומות שהכתר חסר העתיק מכתי"ל), ואחר כך הוסיף עליהן געיות קלות נוספות בעקביוּת בכל תיבה שראויה לכך (וכמו שמקובל בדפוסים). את התוספות ציין על ידי קו קצר במיוחד, כדי להבחין בינן לבין הגעיות שמקורן בכתבי־היד עצמם. מטרתה של הוספת הגעיות בכל תיבה הראויה לכך בידי הרב ברויאר הייתה כמובן לעזור לקורא לבצע "נחץ משני" כראוי ובעקביות. ===הביקורת על שיטת ברויאר=== ב"מקראות גדולות הכתר" מתחו ביקורת מפורטת על שיטתו של הרב ברויאר בעניין הגעיות. בפרקי המבוא שהקדיש לנושא זה בסוף כרך מלכים, ביקש מנחם כהן להוכיח חמש נקודות חשובות המכוונות מול יסודות שיטתו של הרב ברויאר, וכך סיכם אותן: :א. שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו. :ב. שלא זו בלבד שאין ריבוי הגעיות דהאידנא הולם את שיטתו של בן-אשר, אלא שהוא זר גם למעגל המסירה של 'נוסח המסורה' בכללותו, כפי שעולה מכתבי היד שנכתבו במעגל זה במשך מאות שנות מסירה בימי הביניים. :ג. ששיטת ריבוי הגעיות נולדה ונתקיימה במשך מאות שנים במרחב מחיה של נוסחים הרחוקים מ'נוסח המסורה' גם מבחינות אחרות: בנוסח האותיות ובנוסח הניקוד והטעמים. :ד. שהרכבת שיטת ריבוי הגעיות על 'נוסח המסורה' היא הרכבה מלאכותית, שנעשתה לראשונה בעידן הדפוס ע"י יעקב בן חיים, מהדיר מהדורת היסוד הראשונה של 'מקראות גדולות', מתוך אי-הכרה מספקת של הנושא. :ה. שבעידן הדפוסים עברה השיטה שינויים בעניינים מהותיים ע"י מהדירים בעלי השפעה בתקופות שונות, ואין כל הצדקה להגדיר את סימון הגעיות שבדפוסים "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה עידן ועידנים" כלשונו של הרב ברויאר. הניתוח המרשים שעשה כהן אח"כ (על בסיס דגם של ממצאי הגעיות בחלק מספר מלכים בכתר) מאושש את חמשת הטיעונים שלו, ולגבי ההוכחות שלו לנקודות ב'-ד' אין מה להוסיף, כי ברור שמדובר על עובדות היסטוריות. אמנם הנקודות הרלוונטיות ביותר בשביל מהדורת מקרא הן דווקא הראשונה והחמישית. ולמרות שכהן אכן הצליח להוכיח את נקודות א' וה' כפי שהוא ניסחן, אין בניסוחן כדי לעשות צדק מלא בנושא שלנו, וניתן להסתייג בכל אחת מהן במידה ניכרת. בנקודה הראשונה כתב כהן: "שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו". לגבי החלק האחרון של המשפט ברור לגמרי שכהן צודק: בן-אשר עצמו לא היה מסמן געיות כמו דפוסי ימינו. ולגבי החלק הראשון של המשפט, הביא כהן ממצאים מרשימים על סימון הגעיות בכתר כדי להוכיח שבן-אשר אכן פעל לפי שיטה. אמנם לגבי "השיטה" שלפיה פעל בן-אשר לפי כהן, כדי לגלות את נקודת התורפה שבקביעה זו יש להצביע קודם כל על העובדה שביקורתו של כהן התמקדה על שיטת הרב ברויאר באופן ישיר, ואילו רק בהערה אחת הזכיר כהן שגם ישראל ייבין אחז באותה עמדה זו בדיוק: "הרב ברויאר איננו בודד בהנחה זו. למרבה הפליאה נוקט בה גם פרופ' ישראל ייבין (ראה ייבין, כא"צ, ע' 139). ייבין עצמו בדק את כל הממצא ב'כתר' (ראה שם, ע' 140) וספר בכל המקרא רק כ-35 תיבות המסומנות בגעיה קלה בטעמים מחברים, מתוך אלפי תיבות בטעמים כאלה במבנה של געיה קלה. תמוה הדבר, כיצד אפשר ליישב ממצא כזה עם ההנחה בדבר חוסר שיטתיות".{{הערה|כהן, שם, הערה 8.}} כל "פליאה" ו"תמיהה" אומרת דרשני, ובמיוחד כשמדובר בספר כמו זה של ייבין, שבו הקדיש שני חלקים מלאים ומפורטים (מתוך חמישה חלקים בספר כולו) הכוללים ניתוח קפדני של אלפי נתונים לגבי תופעת הגעיות בכתר (חלק שני על הגעיה בכ"א הספרים, וחלק רביעי על הגעיה בספרי אמ"ת). ולכן ראוי להביא את דברי ההסבר הכלליים של ייבין לשיטתו, שנכתבו מיד לאחר שהתייחס אל כללי הגעיה הקלה שנוסחו בדורות האחרונים (ובמיוחד ע"י יצחק בער): :מכל זה מסתבר, שאין להניח קיום שיטה מיוחדת של ב"א בהטעמת הגעיה הקלה. רק זה בלבד נכון: בעוד שבער דורש לסמן את הגעיה הקלה בכל מקום לפי כללים מסוימים, כתבי־היד העתיקים, ו''א'' והקרובים לו בכללם, מסמנים אותה אמנם לפי אותם כללים, אבל לא בכל מקום, אלא לפרקים בלבד, ומידת סימונה שונה בכתבי־היד השונים. :אם נבדוק את שיטת הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' נראה, מצד אחד, חוסר כל עקיבות, כלומר: נוכל למצוא עשרות דוגמות זהות במבנן ובהטעמתן, שבאחת מהן יש געיה ובחברתה אין. מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה; אך כנראה שבשום מקום לא היתה ארוכה עד כדי כך, שיראו המנקדים '''חובה''' לעצמם לסמנה (כמו בסוגי הגעיות הכבדות), ומשום כך היה סימונה ענין של '''רשות'''... :ההבדל בין שיטת סימון הגעיות הקלות בכתבי־היד העיתיקים ו''א'' בכללם ובין שיטתו של בער אינו אפוא הבדל בעקרון אלא הבדל בדרגה, ושיטת בער אינה אלא התפתחות וסימון מלא של השיטה הנוהגת בכתבי־היד העתיקים. :אך הדברים אמורים בכללים: בתיבות ובסוגי ההברות הראויות לגעיה קלה; בפרטים יש דברים בשיטת בער שאינם נוהגים ב''א'' ובכתבי־היד הקרובים. בייחוד כך הדבר בתיבות ראויות לשתי געיות. ב''א'' והקרובים לו נוהגת בדרך כלל שיטת ההעדפה של געיה אחת מן השתיים, ואילו בער קובע שיש לסמן את שתיהן.{{הערה|ייבין, טו.5,7, עמ' 140-141.}} אם כן, ייבין כבר התייחס כבר מזמן לאותה תופעה בדיוק שהציג כהן בבהירות רבה בפרקי המבוא שכתב על הגעיות, דהיינו לתלוּת הסטטיסטית החזקה הקיימת בין סימון הגעיה לבין מבנֶה התיבה וטעמה. אכן יש צירופים של צורות וטעמים שבהם הנטייה לסימון געיה או לאי-סימונה חזקה מאוד, ולפעמים אפילו מתקרבת או מגיעה לעקביות גמורה. ולגבי הטעמים, ברור שהסביבה המוסיקלית משפיעה מאוד על נטייתו של הסופר, ולכן ההבדל הבולט לעין בין סימון הגעיה בטעמים מפסיקים ואי-סימונה בטעמים מחברים. אבל בסופו של דבר, ניתן תמיד להגדיר קטגוריות של מלים במבנה מסוים ובטעמים מסוימים ולקבוע להם כלל, ואז לחפש מכנה משותף לחריגים וליוצאים מן הכלל כדי לקבוע חוק מיוחד גם בשבילם, עד שרק נשארים חריגים בודדים ומעטים. השאלה האמתית היא לא לגבי הנתונים עצמם אלא עניין של הגדרה: האם לראות במציאות זו "נטיות" או "שיטה"? זוהי המחלוקת האמתית בין ייבין וברויאר מצד אחד, לבין כהן בצד השני. אור נוסף על מחלוקת זו באה משלושה כיוונים שנידונו בפרקי המבוא של כהן: הסביבה המוסיקלית, דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל, ואחוזי הדיוק האפשריים בשחזור החלקים החסרים בכתר. ===הסביבה המוסיקלית=== לגבי הסביבה המוסיקלית, כהן טרח לדחות את עמדתו של ברויאר לגבי העדר ביצוע המוסיקלי של הגעיה: :הסימון, התלוי בסוג הטעם, מלמד על הגורמים העומדים באחרי השיטה: הסימון משקף ביצוע מוסיקלי. ומשמעות הדברים היא: בן-אשר סימן רק את אותם המקומות שמסורת ההגייה והנגינה, שאותה הוא בא להנציח, הצדיקה סימון מוסיקלי. הביצוע המוסיקלי במקומות אלו לא עמד בפני עצמו, אלא תלוי היה בטעם העיקרי, ושימש לו מעין הוכחה או קישוט. הרב ברויאר בספרו 'טעמי המקרא', קובע, כי "הגעיה מורה על נחץ משני שאינו מבוצע על ידי ניגון". קביעה זו אמנם נכונה היא לשיטת סימון הגעיות המבוצעת במהדורת ברויאר, שאין בה שום הבחנה בין טעמים... אבל בשום פנים אין לומר את הדברים על שיטה כשיטתו של בן אשר, שתלותו של הסימון בסוג הטעמים היא קו יסוד שבה.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *8.}} ביקורת זו אמנם נכונה, אבל דווקא בנושא הביצוע המוסיקלי חרג ברויאר משיטתו של ייבין, חריגה שגם התאים לאופי המהדורה שלו (כמו שכתב כהן ובצדק). נביא שוב את דבריו של ייבין (אבל הפעם נתמקד רק בהסבר אחד מסויים): :מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה... לסיכום, כהן כרך ביחד את דחיית התפקיד המוסיקלי של הגעיה, ואת הטענה שסימונן של געיות במקומות מסויימים היה עניין של נטייה ורשות, ולא חובה. את שני הטיעונים שקשר ביחד גם דחה ביחד, ובמקומם טען שלגעיה יש תפקיד מוסיקלי ולכן סימונה בגדר חובה תמיד. אמנם אין ההגיון מחייב שתפקיד מוסיקלי פירושו גם חובת ציון מוחלט, כי ככל שהביצוע המוסיקלי קצר יותר ופחות מובהק, גם הנטייה לסמנו תהיה פחות. וזוהי בדיוק עמדתו של ייבין. כל עוד שתי העמדות מצליחות להסביר את הנתונים – אין דרך להכריע ביניהן, וכל הכרעה תהיה בעצמה בגדר "נטייה". ===דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל=== לגבי דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות, ברויאר טען ש"נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר". הוא אף הוסיף וטען על נקדנו של כתי"ל ש"נוסח הגעיות הקלות... עלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד, שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות". לעומתו הוכיח כהן באופן מאלף שכל נטיותיו של הכתר בסימונן של געיות בטעמים מסויימים – משותפות הן לכתי"ל, רק במידה שונה: בטעמים המפסיקים, יש בכתי"ל בדרך כלל יותר מלים מכל סוג עם געיה, ופחות מלים מכל סוג בלי געיה. בטעמים המחברים שני כתבי־היד הם בעצם זהים לגמרי: אין בהם כמעט געיות בכלל. וכך מסביר כהן את הדמיון הרב הזה: :סופרו נקדנו של כ"י '''ל'''... פעל בסביבת ספרי מקרא הקרובים לנוסח בן-אשר, ויש לראותו כאחת החוליות הראשונות בשלשלת המעתיקים, שפעלו במעגל המסירה של נוסח המסורה הטברני לאחר תקופת בעלי המסורה. מעתיקים אלו הם שהעבירו לדורות הבאים את דמות דיוקנו של 'נוסח המסורה', ולפיכך מן הראוי שנשים לב לתוצאות עבודתם. :אשר למעתיקו-נקדנו של כ"י '''ל''', הרי הרב ברויאר עצמו מודה, שתוצאות עבודתו של נקדן זה בתחום הניקוד והטעמים הן טובות עד כדי כך, שהיה ראוי לשמש מקור מרכזי בשיחזור נוסח ה'כתר' במקומות החסרים. להלן נראה, שיש להתיחס ביתר רצינות גם לנוסח הגעיות שלו, העומד, בעיקרו של דבר, על אותו בסיס שיטתי כנוסח ה'כתר', ובשום פנים אין לומר שמקורו בסימונים שרירותיים של נקדנו. כבר הזכרנו במבואנו למהדורת הכתר, שניקודו של כ"י '''ל''' נעשה בשני שלבים, שלב ההעתקה ושלב ההגהות, ורק בשלב השני היה לפניו ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו. לפי ספר זה הגיה את הניקוד והטעמים, ובעיקר את הגעיות. עצם ההגהה של הגעיות מלמדת, שהנקדן ייחס חשיבות לנוסח הגעיות, וקבעוֹ סופית לפי ספר שסמך עליו, ולא לפי שרירות לב. ואף שיש להניח, כי תהליכי תיקון, שאינם נעשים ע"י מומחה, עלולים להותיר רישומן על התוצאה הסופית, אין הדבר נובע משרירות ליבו של המתקן, אלא משגגתו, והתמונה הכוללת תשקף בדרך כלל את מצע הטקסט שלפיו נעשו התיקונים.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *9-*10.}} ביקורת זו על הרב ברויאר צודקת לגמרי, כפי שהנתונים שהביא כהן מכתי"ל מוכיחים היטב. אמנם אינו דומה המגיה של כתי"ל לבעלי המסורה בכבודם ובעצמם לגבי "נטיות" מול "שיטה": תפקידו של מגיה הוא להשוות ולתקן, ולא לכתוב נוסח משלו. וגם אין בדמיון בין כתי"ל לכתר חידוש גמור לגבי הנטיות או השיטות המשותפות לשני כתבי־היד, שהרי ישראל ייבין כבר נקט בעמדה דומה לגבי כלל כתבי־היד הקרובים לכתר: :כל סוגי הגעיה הקלה, בכל סוגי ההברות ובתיבות מוטעמות בכל הטעמים (או כמעט כולם), מצויים ב''א'' (ובכתבי־היד הקרובים). אמנם אין הגעיות הללו מסומנות תמיד; בטעמים מסויימים כמעט שאינן מסומנות כלל ובטעמים אחרים הן אמנם מסומנות הרבה, אך לא בכל מקום... :שנית, קשה לומר שב''א'' (או בכתבי־היד הקרובים) מצויה '''שיטה''' בהטעמת הגעיה הקלה. אמנם יוצאים הן הכלל יש גם בסוגים אחרים של געיות, אבל הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' חורגת עד כדי כך מכל כלל, שאין לתארהּ אלא תיאור סטאטיסטי.{{הערה|ייבין, טו.4, עמ' 139. יצויין שאף אמירתו של הרב ברויאר על בן-אשר, שאילו כתב טופס נוסף של המקרא לא היה מסמן תמיד את אותן הגעיות באותן המקומות, מבוססת לגמרי על הערה מפורשת של ייבין (חלק ב הערה 3, עמ' 140-141.}} כלומר: אפשר בהחלט להצביע על הנטיות הדומות בסימון הגעיה בין כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בתוכם, בלי לקבוע שיש בכתר או בכתבי־היד האחרים שיטה מובהקת של סימון געיות כחובה מוחלטת. ===רמת הדיוק האפשרי בשחזור הגעיות=== לגבי אחוזי הדיוק האפשריים בשחזור הכתר, כהן הביא נתון כללי: "ניסויי שיחזור מבוקרים שערכתי בחלקים השלמים לימדו אותי, שניתן להגיע לדיוק ממוצע של כ-95% בשיחזור נוסח הגעיות ב'כתר', הכל לפי אופי הטקסט המשוחזר. שיעור דיוק שכזה מצדיק הצדקה שאין למעלה ממנה את מעשה השיחזור כפתרון המדעי הנכון ביותר שראוי לנקוט בעניין זה."{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *21.}} בקטע שבחר כהן כדגם מספר מלכים, הייתה מלכתחילה זהות של כ-94% בין כתי"א לכתי"ל בגעיות הקלות והכבדות, ולאחר שנעשו תיקונים בנוסח כתי"ל ע"פ שיטת הכתר, עלה הדיוק לכדי 98%. אין ספק אם כן שכתי"ל מייצג היטב את אופי סימון הגעיות הכללי של כתבי־היד העתיקים, ושניתן להשתמש בו כבסיס לשחזור הגעיות בחלקים החסרים של הכתר ברמת דיוק גבוהה. וגם אין ספק שיש הצדקה מוחלטת למעשה שחזור כזה במהדורת מקרא ע"פ הכתר, וכל מהדורה כזו (כגון "מקראות גדולות הכתר") תהיה לברכה. אבל בו בזמן צריך לקחת בחשבון את הפער המשמעותי בין רמת הדיוק בשחזור הגעיות לבין רמת הדיוק בשחזור הניקוד והטעמים ע"פ כתי"ל. כי אפילו אם תגיע רמת הדיוק בשחזור הגעיות בכתר ל-98%, עדיין מדובר על טעות סטטיסטית של לא פחות מגעיה אחת בכל 50 (וברמה של 95% על טעות של געיה אחת מכל 20). השחזור כשלעצמו מוצדק וחשוב, אבל הוא עדיין ברמה נמוכה בהרבה מרמת השחזור בניקוד ובטעמים. כל מי שבודק את הסטיות בניקוד ובטעמים בכתי"ל מול החלקים הקיימים בכתר מתרשם מיד שמדובר על ניקוד או טעם אחד בלבד מתוך מאות ואלפים! ואת רובן של הסטיות (המעטות ממילא) בניקוד ובטעמים ניתן להסביר לפי מנהגים אופייניים לכתי"ל. הפער הגדול הזה בין תחום הניקוד והטעמים מצד אחד, לבין תחום הגעיות הקלות מצד שני, בולט כל כך, עד שקשה לדבר על שיטה מובהקת של חובה המשותפת לשני כתבי־היד. קשה להבין איך, אם בשלב ההגהות בכתי"ל היה לפני המגיה "ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו", שהוא הצליח לתקן את הניקוד והטעמים עד כדי כך שהם זהים לכתר כמעט לגמרי, ואילו לגבי הגעיות אחת מכל 10-20 תהיה שונה. סביר יותר להניח שסימון הגעיות בכתר עצמו, וכן בספר שהיה מונח לפני המגיה של כתי"ל, הוא עניין של נטיות חזקות ומובהקות ע"פ מסורת מוסיקלית שבעל פה ולא שיטה פורמלית של חובה. על הקושי לתאר את שיטת בן-אשר באופן מדוייק עמד כהן בעצמו, כאשר כתב במסקנתו שאי-אפשר לשחזר את הגעיות באופן מושלם: "לכל כלל יש יוצאים, ולכל רוב יש מיעוט, ובסעיפים מסוימים הכוחות שקולים, ולא תמיד יכולים אנו לעמוד על גורמי התופעות."{{הערה|שם, *24.}} כדי להמחיש עוד יותר את הנקודה הזו, נביא שתי דוגמאות (אחת בטעם פשטא ואחת בזקף קטן). אין בדוגמאות אלו כל משמעות חדשה לגבי הנתונים הסטטיסטיים היבשים של כהן, שהם נכונים כשלעצמם ואין בהם כל דופי. אולם הן ממחישות עד כמה חוסר העקביות בסימון הגעיות בולט לעין עבור כל מי שקורא את כתבי־היד ושם לב לסימון הגעיות. הדוגמאות נלקטו תוך כדי עבודת ההגהה של ספר יחזקאל, אמנם שמנו לב גם בספרים קודמים לעשרות דוגמאות דומות ואף יותר מרשימות (אולם עד העבודה על יחזקאל לא רשמנו אותן וחבל): *ז,ד: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ *ז,ט: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּדְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מַכֶּֽה׃ *יח,ו: '''אֶל־הֶֽהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃ *יח,יא: וְה֕וּא אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם '''אֶל־הֶהָרִים֙''' אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא׃ *יח,טו: '''עַל־הֶהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ לֹ֥א טִמֵּֽא׃ הביטויים המקבילים בפסוקים המקבילים בולטים לעין הקורא. מדובר בהם על תיבות זהות במבנן ובטעמן, אמנם לפעמים בגעיה ולפעמים בלי געיה. וכמו שהם בולטים לעין הקורא, כך סביר שגם המסרן היה מודע לעובדת חוסר העקביות במקומות דומים ואף זהים. אין בכך כדי לגרוע כלל מהסטטיסטיקות של כהן; אבל יש בכך כדי להמחיש ש'''בנסיון להבחין בין {{קו תחתי|נטייה}} לבין {{קו תחתי|שיטה}}, ייתכן שחוויית הקריאה חשובה יותר מהסטטיסטיקות היבשות.''' תחושת הבטן של הקורא הרגיל בגעיות שבכתר היא שבנסיבות מסויימות יש (או אין) סבירות גבוהה למצוא געיה, אולם תמיד תיתכן הפתעה. ===סימון הגעיות בדפוסים=== עכשיו נעבור לנקודה החמישית והאחרונה שביקש כהן להוכיח, דהיינו מצב סימון הגעיות בעידן הדפוס, מאז מקראות גדולות דפוס ונציה. כהן היטיב להציג את השיטות המגוונות והמנוגדות שבדפוסים, שלפעמים אף באו ביחד בערבוביה בתוך אותו דפוס. את המציאות המבולבלת הזאת הִשווה כהן לְמה שכתב ברויאר על "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר". ביקורת זו מוצדקת, ותיאורו של ברויאר איננו נכון באופן כללי. אמנם כדי לעשות צדק מלא בנושא זה, יש גם להצביע על מרכיב אחד חשוב ויציב, שעובר כחוט השני בכל הדפוסים מאז מקראות גדולות דפוס ונציה, דהיינו סימון הגעיה הקלה בעקביות, בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ. סימון עקבי זה משותף לכל השיטות שבאו לידי ביצוע בדפוסים השונים (כגון מצד אחד געיות קלות ולא כבדות ורק אחת בתיבה, או מצד שני געיות קלות וכבדות כאחד וייתכנו שתי געיות בתיבה אחת), וזה בדיוק המרכיב שהוסיף ברויאר במהדורתו.{{הערה|במג"ה הוסיפו על חוסר השיטתיות שבדפוסים ביקורת נוספת על שיטת ברויאר בכך ש"היא מצרפת, מחד, סימון שיטתי של געיות כבדות עם סימון שיטתי של געיות קלות כהיידנהיים, אבל מאידך איננה מקבלת סימון של שתי געיות בתיבה אחת, ובזה צועדת בדרכו של רש"ד. נמצא, שמהדורת ברויאר לא זו בלבד שהיא מצרפת לנוסח בן אשר שיטת געיות זרה לו, אלא שהיא גם מציעה דמות כוללת של נוסח געיות, שלא היתה קיימת מעולם, לא בספר מספרי הדפוס ולא בכתבי היד..." (כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *15). ביקורת זו נראית מוגזמת קודם כל בגלל שאי־סימון שתי געיות בתיבה אחת הוא סימן מובהק של המסורה: "תיבה אפשר שתהיה ראויה לשתי געיות, בין מסוגים שונים... ובין מסוג אחד... כשבתיבה שתי הברות רצופות הראויות לגעיות מאותו סוג... באה געה אחת בלבד, בין ב''א'' בין במהדורות המקרא המקובלות. אבל אם הברות רצופות ראויות לגעיות מסוגים שונים... ''א'' והקרובים לו נוהגים גם כאן בשיטת ההעדפה ומטעימים געיה אחת בלבד... רק לעתים רחוקות ובסוגים מעטים של תיבות מטעימים הם שתי געיות בתיבה אחת... מצויות כמה דוגמות נדירות, בחינת יוצאות מן הכלל, שבהן שתי געיות בתיבה אחת... פרט לדוגמות המעטות שנזכרו, שבהן מוטעמות ב''א'' שתי געיות בתיבה אחת, בשאר התיבות, והן רוב המקרא, שלטת שיטת ההעדפה ורק געיה אחת מוטעמת..." (ייבין, כ.1-4, עמ' 192-193). שנית, שיטת ברויאר היא לסמן את הגעיות שבכתר ובכתי"ל במתגים רגילים, ולהוסיף את הגעיות הקלות בשיטתיות רק במתג קצר ושונה (כדי להבחין בינם לבין אלה שסימונם בא מכתבי־היד). בכך הבחין ברויאר כבר מלכתחילה הבחנה ברורה בין שיטת הדפוסים לבין שיטת כתבי־היד. ורק אז, לאחר שכבר הוסיף את הגעיות הקלות בעקביות בסימן שונה כדי להבחינן, עוד מיעט לסמנן פעמיים בתיבה אחת ע"פ שיטת המסורה המשתקפת בכתבי־היד. נראה שאם יש כאן חידוש, אז מדובר על חידוש שמבחין היטב בין השיטות השונות, וגם חידוש שמקפיד לשמור על מנהגי הכתר ע"י הבחנתם הברורה ממרכיבים אחרים.}} המקור לסימון העקבי בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, בלי להתחשב כלל בטעמהּ, הוא כתבי־היד באשכנז, שם לא התייחסה המסורת המוזיקלית המקומית לגעיות, ואם כן נשאר בשבילן תפקיד פונטי בלבד. במציאות כזו היה נכון לסמן געיה בעקביות בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, כדי לכוון את הקורא שיבטא היטב את כל מרכיבי המילה ולא יטעה. ואמנם המציאות הזאת היא לא רק של אז, אלא משתקפת בדפוסים כבר במשך 500 שנה, והיא מתאימה גם היום בקרב הרוב המכריע של קהילות ישראל. אמנם לא צדק הרב ברויאר לגמרי לגבי בן-אשר עצמו, שבוודאי היו לו נטיות חזקות בסימון הגעיות הקלות, ולא עשה את מלאכתו בשרירות אפילו בתחום הזה; ואילו היה כותב טופס נוסף של המקרא ברור לגמרי שלא היה מסמן געיות בעבקיות בכל תיבה ראויה, ולא היה מרבה בהן בטעמים המחברים. אבל גם אם זה לא נכון לגמרי ש"הן ולאו רפיא בידיה" בתחום הזה, עדיין צודק הרב ברויאר ש"לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר". המסורת המוסיקלית החיה בקרב הקוראים בטעמי המקרא בישראל קיבלה על עצמה בפועל את הסימון העקבי של הגעיות הקלות. לסיכום, נראה שהחלטת הרב ברויאר בעניין הגעיות דומה להחלטותיו בנושאים אחרים, ובמיוחד לגבי [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|סימון החטפים באותיות לא גרוניות]]. בשני הנושאים מדובר על נטייה מובהקת בכתר שאמנם לא באה לידי ביטוי מלא אף בתוך הכתר עצמו, וגם לא מבוצעת באותה רמה סטטיסטית בכתבי־היד הקרובים לכתר (למרות שהנטיות הכלליות דומות). לכן הסיק הרב ברויאר, בעקבות ממצאיו של ייבין, שמדובר בסופו של דבר על עניין של רשות בכל געיה ספציפית, למרות שניתן להצביע באופן ברור על נטיות חזקות ומובהקות של מסרן הכתר בסוגים מסוימים של געיות קלות, ואף על ביצוע מוחלט באחדים מהם. ואם כן החליט לסמן געיות באופן המתאים ביותר לקורא בימינו, שהוא הסימון העקבי והמלא. ===נוסח הגעיות במהדורתנו=== '''נוסח הגעיות לפי כתי"ל:''' אין במהדורתנו שיחזור של כל הגעיות במקומות החסרים בכתר (בניגוד למקראות גדולות הכתר), ואין בה הוספת געיה בכל תיבה הראויה לכך (בניגוד לסימון הגעיות '''הקצרות''' במהדורות ברויאר). אלא העתקנו את הגעיות כמות שהן בכתר (במקומות שהוא קיים){{הערה|סימנו געיות שהיו בכתר במקומות החסרים בו, והם ידועים לנו מתוך צילומים של אחדים מהדפים החסרים, או מתוך עדויות שנכתבו בזמן שכתב־היד עדיין היה שלם.}} ובכתי"ל (ברוב התורה שהכתר חסר). כתוצאה מכך, סימון הגעיות במהדורתנו מקביל בדרך כלל לסימון הגעיות '''הארוכות''' בתוך מהדורות ברויאר (כך הוא סימן את הגעיות הכתובות בכתבי־‏היד כדי לעשות הבחנה). '''היוצאים מן הכלל:''' יש מקומות בתורה שבהם נכתבה געיה בכתי"ל, אך היא בלתי צפויה או מופיעה בניגוד לכללים, או שהיא נכתבה באות הלא-נכונה לפי הכללים, או שיש שתי געיות בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות); לחלופין יש מקומות שבהם נדרשת געית חובה והיא איננה, או שהגעיה צפויה ברמת סבירות גבוהה בהתאם למקבילות (כגון געית פשטא) והיא איננה. הרב ברויאר כבר רשם את הגעיות החריגות הללו בתורה בכ-40 מקומות,{{הערה|ראו במאמרו "ספקות שאין להם הכרע", '''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296; וברשימת "נוסח כתב היד" ב'''כתר ירושלים'''.}} ואת חלקם תיקן במהדורותיו האחרונות (חורב ו"כתר ירושלים"), כל עוד מצא לכך תימוכין בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}.{{הערה|מדובר על כתב־יד שנכתב על ידי הסופר שמואל בן יעקב, הסופר שכתב את נוסח האותיות בכתי"ל. כתי"ל{{כתב עילי|מ}} קרוב לשיטתם של כתי"א וכתי"ל בסימון סוגים שונים של געיות, אך בחלק ניכר מהמקומות שטעה בהם בכתי"ל, הוא כתב את הגעיות כהלכתן בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}; ראו ברויאר, שם (הערה הקודמת).}}. במהדורתנו בצענו תיקון '''בכל''' הגעיות החריגות שרשם ברויאר בתורה, אפילו במיעוט המקומות שבהם הנוסח החריג נמצא גם בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}, ובעוד עשרות מקומות שאותם לא ציין ברויאר. בכל מקום כזה ציינו את גרסתו של כתי"ל בתיעוד הנוסח, ועוד השתדלנו לתעד את נוסח הגעיות בכתבי־היד טברנים מובהקים נוספים (ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו). '''רשימה של היוצאים מן הכלל:''' להלן רשימה של המקומות בתורה שבהם '''לא''' קיבלנו את נוסח הגעיות בכתי"ל בתורה. למידע נוסף לגבי כל פריט, כולל מידע על הנוסח בכתבי־יד טברנים נוספים, ראו בתיעוד הנוסח (בדפי העריכה של הפרקים).{{הערה|מידע על געיות חריגות בכתי"ל בנביאים וכתובים, במקומות החסרים בכתר, משולב בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|רשימת החריגים בנוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל]].}} {{מ:טעמי המקרא|12}} '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (36 פריטים): [[בראשית ב/טעמים#ב ז|ב,ז]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה ט|ה,ט]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה י|ה,י]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה יב|ה,יב]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה טו|ה,טו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה טז|ה,טז]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה כו|ה,כו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ו/טעמים#ו טז|ו,טז]] (ל?=תַּֽעֲשֶׂ֣ה); [[בראשית ז/טעמים#ז י|ז,י]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית ז/טעמים#ז יב|ז,יב]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ח/טעמים#ח ו|ח,ו]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית ח/טעמים#ח יג|ח,יג]] (ל=וַֽ֠יְהִי); [[בראשית י/טעמים#י יט|י,יט]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית י/טעמים#י ל|י,ל]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא א|יא,א]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא ב|יא,ב]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית יא/טעמים#יא יג|יא,יג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית יח/טעמים#יח טו|יח,טו]] (ל=וַיֹּ֥אמֶר{{מ:פסק}}לֹ֖א); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית כה/טעמים#כה לא|כה,לא]] (ל=אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖); [[בראשית כז/טעמים#כז א|כז,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לא/טעמים#לא מג|לא,מג]] (ל=מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה); [[בראשית לא/טעמים#לא נב|לא,נב]] (ל?=לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר); [[בראשית לב/טעמים#לב כו|לב,כו]] (ל=בְּהֵֽאָבְק֖וֹ); [[בראשית לה/טעמים#לה ג|לה,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לו/טעמים#לו יח|לו,יח]] (ל=אָֽהֳלִיבָמָ֛ה [2]); [[בראשית לז/טעמים#לז כג|לז,כג]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית לח/טעמים#לח יח|לח,יח]] (ל=הָֽעֵרָבוֹן֮); [[בראשית לח/טעמים#לח כד|לח,כד]] (ל=לֵֽאמֹר֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יא|לט,יא]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יג|לט,יג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מג/טעמים#מג כא|מג,כא]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית מד/טעמים#מד כד|מד,כד]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מה/טעמים#מה יד|מה,יד]] (ל?=בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו); [[בראשית מו/טעמים#מט יט|מו,יט]] (ל?=יַֽעֲקֹ֔ב); [[בראשית מט/טעמים#מט יח|מט,יח]] (ל=לִֽישׁוּעָתְךָ֖). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (11 פריטים): [[שמות א/טעמים#א כא|א,כא]] (ל=כִּֽי־יָֽרְא֥וּ); [[שמות ה/טעמים#ה ד|ה,ד]] (ל=מִמַּֽעֲשָׂ֑יו); [[שמות ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וַיֶּחֱזַק֙); [[שמות ח/טעמים#ח כא|ח,כא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם); [[שמות ט/טעמים#ט לה|ט,לה]] (ל=וַֽיֶּחֱזַק֙); [[שמות יג/טעמים#יג ה|יג,ה]] (ל=כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣); [[שמות יג/טעמים#יג יא|יג,יא]] (ל=כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤); [[שמות טו/טעמים#טו כו|טו,כו]] (ל=כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה); [[שמות כ/טעמים#כ ג|כ,ג]] (ל=תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣); [[שמות כא/טעמים#כא יד|כא,יד]] (ל?=וְכִי־יָזִ֥ד); [[שמות כד/טעמים#כד יא|כד,יא]] (ל=וַֽיֶּחֱזוּ֙); [[שמות ל/טעמים#ל י|ל,י]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים); [[שמות לב/טעמים#לב ל|לב,ל]] (ל=וַיְהִי֙); [[שמות לו/טעמים#לו יג|לו,יג]] (ל=וַֽיְהִ֥י). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (8 פריטים): [[ויקרא א/טעמים#א ה|א,ה]] (ל=הַֽכֹּֽהֲנִים֙); [[ויקרא ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם); [[ויקרא ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (ל=עַֽל־הַמִּזְבֵּ֖חַ); [[ויקרא ט/טעמים#ט א|ט,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[ויקרא כ/טעמים#כ כז|כ,כז]] (ל?=כִּֽי־יִהְיֶ֨ה); [[ויקרא כג/טעמים#כג ג|כג,ג]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג לא|כג,לא]] (ל=מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג מד|כג,מד]] (ל=אֶת־מֹעֲדֵ֖י); [[ויקרא כה/טעמים#כה כח|כה,כח]] (ל=לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה); [[ויקרא כז/טעמים#כז כח|כז,כח]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קׇֽדָשִׁ֥ים). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (15 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג ו|ג,ו]] (ל=וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ או וְֽהַעֲמַדְתָּ֣);{{הערה|יש געיה בכתי"ל אך לא ברור אם היא שייכת לאות וי"ו או לאות ה"א, והשמטנו אותה ע"פ הרוב המכריע של כתבי־היד הקרובים לכתר.}} [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (ל=הָֽעָזִּיאֵלִ֑י); [[במדבר ד/טעמים#ד לב|ד,לב]] (ל=וִֽיתֵדֹתָם֙); [[במדבר ה/טעמים#ה כא|ה,כא]] (ל=אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮); [[במדבר י/טעמים#י ח|י,ח]] (ל=בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת); [[במדבר יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=וַֽיַּעֲמֵ֥ד); [[במדבר יד/טעמים#יד כה|יד,כה]] (ל=וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י); [[במדבר יד/טעמים#יד לח|יד,לח]] (ל=הַֽהֹלְכִ֖ים); [[במדבר טו/טעמים#טו יד|טו,יד]] (ל=אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙); [[במדבר טו/טעמים#טו מ|טו,מ]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז יח|טז,יח]] (ל?=וַֽיַּעַמְד֗וּ); [[במדבר טז/טעמים#טז לא|טז,לא]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר יז/טעמים#יז כא|יז,כא]] (ל=כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם); [[במדבר יח/טעמים#יח ב|יח,ב]] (ל=וִֽישָׁרְת֑וּךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה ב|כה,ב]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽן); [[במדבר כו/טעמים#כו לא|כו,לא]] (ל=הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י); [[במדבר לא/טעמים#לא לב|לא,לב]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר לג/טעמים#לג ג|לג,ג]] (ל?=הָֽרִאשׁ֔וֹן); [[במדבר לה/טעמים#לה לג|לה,לג]] (ל?=וְלֹא־תַחֲנִ֣יפוּ). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (17 פריטים): [[דברים א/טעמים#א ג|א,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[דברים א/טעמים#א כט|א,כט]] (ל=לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן); [[דברים א/טעמים#א לג|א,לג]] (ל=לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם); [[דברים ז/טעמים#ז ח|ז,ח]] (ל=מֵֽאַהֲבַ֨ת); [[דברים ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (ל=וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤); [[דברים ח/טעמים#ח טז|ח,טז]] (ל=הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥); [[דברים יא/טעמים#יא יד|יא,יד]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֖); [[דברים יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=הָֽאַחֲר֔וֹן); [[דברים יא/טעמים#יא כה|יא,כה]] (ל=וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב יז|יב,יז]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יב/טעמים#יב כ|יב,כ]] (ל=אֶֽת־גְּבֽוּלְךָ֮); [[דברים יב/טעמים#יב ל|יב,ל]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב לא|יב,לא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽם); [[דברים יד/טעמים#יד כג|יד,כג]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יח/טעמים#יח ד|יח,ד]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים כ/טעמים#כ יח|כ,יח]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם); [[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל?=וְהוֹתִֽרְךָ֤). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} למרות כל היוצאים מן הכלל (למעלה מ-80 פריטים ברשימה), השארנו את נוסח הגעיות שבכתי"ל ברוב המכריע של התורה ובשאר המקומות החסרים בכתר, ולא ניסינו לקרב אותו יותר אל נוסח הגעיות שהיה בכתר (ע"י שחזור מלא לפי כל נטיותיו של כתר בכתיבת הגעיות). יש שתי סיבות מעשיות להחלטתנו להביא רק את הגעיות הרשומות בכתבי־היד (חוץ מהמקומות החריגים): #שחזור הגעיות ו/או הוספתן בכל תיבה הראויה לכך במקרא דורשת עבודה רבה, וזה כרגע מעבר ליכולתנו מבחינת התורמים לפרויקט. ואולם תמיד יהיה ניתן לשדרג את מהדורתנו בעתיד באחת מהדרכים הללו או לבצע אותן במהדורות נגזרות. #הוספת הגעיות באופן מלא ועקבי בדומה למהדורת ברויאר איננה אפשרית כעת גם מסיבה טכנית, כי אין היום תווים מיוחדים ביוניקוד בשביל געיות שונות (ארוכות וקצרות) כדי לתעד איזו געיה מקורה בכתב־היד שהוא היסוד למהדורה ואיזו נוספה על ידינו. לכן מסומנות הגעיות במהדורתנו לפי שני כתבי־‏היד העיקריים (הכתר וכתי"ל). אמנם בעתיד היד נטויה לסימון געיות ע"פ שיטות נוספות. על ידי השימוש בתבניות אוטומטיות המיועדות לכך, יתאפשר למשתמש לבחור את השיטה המועדפת עליו. בין השיטות שראוי לבצע אותן ולאפשר את בחירתן על ידי המשתמש: #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל), אמנם בתיקונים קלים לגבי געיות חריגות בכתי"ל. זוהי השיטה המתבצעת כעת בספרי התורה. #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל) בלי תיקונים. זוהי השיטה המבוצעת כעת בספרי הנביאים והכתובים. בשיטה זו יש כבר ערך רב (כמו שקבע כהן בבהירות רבה), כי היא מייצגת באופן נאמן את המסורת הכללית המשתקפת בכתבי־היד העתיקים, והוא גם יכול להיות בסיס מצוין עבור פיתוח נוסף או יצירה נגזרת בעתיד (כגון בשיטות הבאות ברשימה זו). #סימון געיות ע"פ הכתר, וע"פ שחזור הכתר במקומות החסרים בו.{{הערה|לשיטה משוכללת לשחזור הגעיות בכתר, מעבר לשיטת כהן שכבר בא לידי ביצוע מלא ב'''מקראות גדולות הכתר''', ראו את מאמרו של רפאל זר על שחזור הגעיות בכרך תרי עשר במפעל המקרא של האונ' עברית: Rafael Isaac (Singer) Zer, "The Preparation of the Base Text of the Hebrew University Bible Where It Is Missing in the Aleppo Codex", ''Textus'' 25 (2010), pp. 49-71.}} #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", שמקורה במנהג אשכנז והייתה מקובלת לרוב בדפוסים. שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים", שהרי ברוב העדות היום אין כבר ביצוע מוזיקלי לגעיה ונשאר לה רק תפקיד פונטי, ולכן ראוי לסמן אותה בכל תיבה הראויה לכך. אפשר לבסס סימון כזה (באופן כללי ובזהירות) על מהדורות [https://archive.org/details/heidenheim-torah-ein-ha-sofer-rodelheim-1818-1821-images/page/n5/mode/2up?view=theater היידנהיים] (תורה) ו[https://archive.org/details/baer-delitzsch-masoretic-bible-full/page/n117/mode/2up?view=theater בֶּר] (נ"ך), תוך כדי ניסוח כללים מתאימים שאינם בהכרח זהים לגמרי למדיניות שלהם. #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", אמנם בדרך מתונה: אין לסמן יותר מגעיה אחת בלבד בתיבה אחת (בדומה למנהג כתבי־היד הטברנים). יישום זה יהיה דומה לשיטת ברויאר, אמנם יהיה צורך לבצע אותה מחדש. גם שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים" מאותה סיבה בדיוק כמו השיטה הקודמת. ===אחרית דבר=== בעת כתיבתה של חטיבה זו בנושא הגעיות נעלם ממנו מאמרו של הרב ברויאר "ספקות שאין להם הכרע".{{הערה|'''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296.}} בחלקו הראשון של אותו מאמר{{הערה|עמ' 283-288.}} יש תגובה לדבריו של מנחם כהן (בנספח שכתב על הגעיות בסוף כרך מלכים של מקראות גדולות הכתר). ברוך שכיוונו, כי גם בלי לראות את מאמרו של ברויאר הגענו לאותה מסקנה: דרכו של הכתר בסימון הגעיות ראוי יותר להיקרא "נטייה" (בלשונו של ייבין) ולא "שיטה" (בלשונו של כהן), כי הוא לא הגיע מעולם לאותה רמה של שיטתיות גמורה שיש במערכת הניקוד והטעמים. ובלשונו של ברויאר: "כהן... לא עמד או לא העמיד על ההבדל העקרוני שבין שיטת בן אשר בסימון הגעיות הקלות ובין שיטתו בסימון שאר כל פריטי הניקוד והטעמים. הבדל זה הוא המציב בפני המהדיר בעיה שאין לה, לדעתי, כל פתרון משביע רצון... רוב סימני הניקוד והטעמים המצויים בכתר נקבעו שם על פי מסורת ברורה, שהיה נקדן חייב לתת לה ביטוי... אולם דברים אלו אינם אמורים בסוגיית הגעיות הקלות: יש בכתר אלפי תיבות שבן אשר שם בהן או השמיט בהן געיה קלה בלא דין ולא דיין, בלא כלל ובלא מסורת...". כלומר: רמת העקביות החסרה בולטת בתוך הכתר עצמו (בתיבות מקבילות הזהות במבנן ובטעמן שלפעמים מקבלות געיה ולפעמים לא), ועל אחת כמה וכמה בכתבי־היד הקרובים לו. בנוסף לכך כתב ברויאר ששיטתו משקפת יסוד קבוע בסימון הגעיות בדפוסים, ואילו אנחנו ציינו אותה עובדה בדיוק. בלשונו של ברויאר: "כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה יותר ממאה שנה (לפחות) נוהגות לסמן געיה קלה בכל תיבה הראויה לכך מצד מבניה – בלא כל התחשבות בטעמה, וכל קורא ותיק הבקי בקריאתו מקפיד להטעים את המקרא על פי הנוסח הזה."{{הערה|עמ' 286.}} וגם העיר: "כהן מסביר באריכות מהיכן הגיע המנהג הזה אל המהדורות שלנו. דבריו בעניין זה מעניינים ומאלפים מאוד, אך אין הם סותרים את דבריי, שהרי גם אני מודה שהשיטה הזאת – בכללותה – מנוגדת לשיטת בן אשר. השאלה איך נתקבלה במהדורות שלנו לא מעלה ולא מורידה בדיון הזה."{{הערה|שם.}} בהערה בסוף הדיון על הגעיות במאמרו התייחס ברויאר גם לשאלת תפקידם המוזיקלי: "בספרי על הטעמים כתבתי שהגעיה מורה על נחץ משני, שאיננו מבוצע בניגון. כהן טוען שהגדרה זו אמורה רק בשיטת המהדורה שלי, שהגעיה הקלה בה איננה תלויה בניגון כלל. אך דומני שזו טעות, שהרי גם במהדורה שלי יש געיות רבות התלויות בניגון דווקא – געיות כבדות וגעיות שווא – ואף על פי כן כתבתי את ההגדרה הזאת, שכן היה נראה לי שתלות הגעיה בניגון עדיין איננה מוכיחה שהיא גם מבוצעת בניגון; שהרי אפשר שרק ניגון מסויים דורש הטעמה משנית לפניו. גם אפשר שניגונו של הטעם מתחיל תמיד כבר בנחץ המשני של הגעיה – גם במקרה שלכל הדעות, הגעיה איננה תלויה בטעם, כדוגמת הגעיה של וְיִֽצְק֥וּ. לפי זה צריכים לשנות במקצת את הגדרת הגעיה: היא מורה על נחץ משני ולא על ניגון."{{הערה|הערה 12 עמ' 288-289.}} אמנם נראים יותר דבריהם של ייבין וכהן בעניין זה. לגבי סימון הגעיות ע"י שמואל בן יעקב, נקדנו של כתי"ל, כתב כהן שיש בו בכללותו השתקפות נאמנה למנהגם של כתבי־היד הטברנים ודמיון רב לכתר. ואילו ברויאר הדגיש את הגעיות בכתי"ל שלעיתים חורגות לגמרי מהכללים: "בן אשר היה משנה את הניקוד רק באותם העניינים שלא הייתה לו בהם כל מסורת ושכללי הדקדוק לא קבעו בהם מסמרות, ואילו שמואל בן יעקב החליף את שיטתו בעניינים שחוקי ההטעמה ומסורת הקריאה קבעו בהם נוסח מחייב שאין לשום נקדן רשות לסטות מהם".{{הערה|שם, עמ' 288.}} למעשה, לפי ברויאר קיימים כ-10 חריגים בלבד בכתר ארם צובה בכל המקרא (געיות שלא לפי הכללים), ואילו בכתי"ל יש כ-45 בתורה בלבד (!).{{הערה|ברויאר רשם אותם שם, עמ' 287. אחרי שהביא 5 סתירות פנימיות בכתי"ל, שבהן נכתבו געיות כהלכה בתיבה אחת, ובמקום אחר נכתבו געיות שלא כהלכה באותן תיבות (בראשית לו,יח ["אהליבמה" פעמיים באותו פסוק]; ויקרא ג,יז ו-כג,ג ו-כג,לא מול כג,יד ["משבתיכם"]; במדבר י,ח מול י,י [בחצצרות/בחצצרת]), ברויאר כתב: "על אלה יש להוסיף עוד כארבעים תיבות בתורה שהגעיה מסומנת בהן שלא כדין: געיה קלה בצד געיה אחרת – וכן געיה בראשונה מבין שתי הברות הראויות לגעיה קלה. נמצא שהטעמות תמוהות אלו מצויות בכ"י לנינגרד ביותר מארבעים וחמישה מקומות '''בתורה בלבד''', ואילו בכתר הן מצויות '''בכל המקרא''' רק בקרוב לעשרה מקומות." ושם בהערה (8) על "בתורה בלבד" כתב: "אלה המקומות שמצאתי: בר' יט,יג; כה,לא; לא,מג; לב,כו; לו,יח; לח,יח; מט,יח; שמ' א,כא; '''ח,כא'''; '''יג,ה''',יא; טו,כו; '''ל,י'''; וי' א,ה; ג,יז; כג,ג,לא; כה,כח; '''כז,כח'''; במ' ג,כז; ד,לב; ה,כא; י,ח; '''יד,כה,לח'''; טו,יד,מ; '''יז,כא'''; יח,ב; כה,ב; כו,לא; דב' '''א,כט''',לג; ז,ח,'''יג'''; ח,ג; '''יא,יד''',כד,'''כה'''; יב,יז,כ,ל,לא; '''יד,כג; יח,ד; כ,יח'''. במקומות המודגשים ההדגשה התמוהה מצויה גם ב'''ל{{כתב עילי|מ}}'''." תיקון לפי רשימה זו בוצע במהדורתנו עד חשון תש"פ: בתיבות שיש בהן געיה בכתי"ל, אבל הגעיה לא במקום הנכון בתיבה לפי הכללים, סימנו אותו במקום הנכון במהדורתנו ופירטנו את הנתונים בתיעוד הנוסח (ברוב המקרים נבדקו גם כתבי יד ומהדורות אחרות). וכמו כן בכל מקום שיש שתי געיות או יותר בכתי"ל בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות), סימנו במהדורתנו רק געיה אחת במקום המתאים לה לפי הכללים (יש יוצא מן הכלל אחד ב[[במדבר טו/טעמים|במדבר טו,יד]] [אֲשֶׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙], שם יש שתי געיות בכתי"ל, אך קיימת עדות מובהקת שבנוסח בן אשר אין געיה כבדה בשי"ן ולכן השארנו את הגעיה הקלה בתי"ו; וראו שם בהערת הנוסח). רשימה מלאה של התיקונים נמצאת [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#געיות (מתגים) בתורה|כאן]].}} אמנם בכל זאת נראה שאין מחלוקת אמיתית בין ברויאר לכהן בנושא זה (למרות דבריו של ברויאר "אולם כהן חולק עליי גם בעניין זה"), אלא שכל אחד מדגיש צד אחר המשתקף בנתונים: כהן מדבר על המצב הכללי למרות החריגים לעתים בכתי"ל, ואילו ברויאר מדגיש את הסטיות הלא-מעטות. קצת מפתיעה מסקנתו של ברויאר בעניין זה: "אם נעתיק את נוסח הגעיות של כ"י לנינגרד בכל מקום שלא נשתמר בו הכתר, נסטה מנוסח הכתר ביותר מאלפיים תיבות. די היה בכך להרתיע אותי מללכת בדרך הזאת".{{הערה|שם.}} אמנם זו בדיוק הדרך שבחר ברויאר ללכת בה בסימון הגעיות הארוכות בכל מהדורותיו! וכך גם במהדורתנו מסומנות הגעיות כעת בעקביות ע"פ כתי"ל בלי תיקונים, אבל כאמור התקווה היא [[#סימון הגעיות במהדורתנו|לבצע בעתיד תיעוד ותצוגה של כמה שיטות במקביל, ולאפשר למשתמש לבחור ביניהם כרצונו]]. בינתיים נחכה לגואלים שיהיו מוכנים לבצע את השיטות השונות לטובת הכלל.{{הערה|לתיעוד מלא של נוסח הגעיות בכתי"ל בכל המקרא בתוך מהדורה דיגיטלית שימושית, ראו ב[http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].}} {{קו תחתי|'''התלבטות קשה של המהדיר אבל לא של הקורא:'''}} לסיום חשוב להדגיש שכל ההתלבטות הרבה בעניין הגעיות היא בעיקר התלבטות מצדו של המהדיר, והרבה פחות מצדו של הקורא והלומד. ברויאר ציין בצדק במאמר זה שיש '''אלפי''' תיבות בתוך הכתר עצמו שבהן אין געיה, למרות שלפי הכללים והנטיות החזקות של כתב־היד הייתה אמורה להיות בהן געיה; וכן להיפך. ואותו דבר נכון על אחת כמה וכמה בכתבי־יד אחרים. עובדה זו מעלה שאלה קשה בשביל המהדיר, אבל לא בשביל הקורא. שהרי המהדיר חייב לפעול באופן עקבי ומתוך שקיפות, ו'''אסור''' לו לקבל החלטה שרירותית או בלתי-מתועדת באף תיבה. ואילו לקורא זה הרבה פחות חשוב אם הגעיה קיימת או חסרה בתיבה מסוימת, כי זו דרכן של געיות (אלא אם כן נשען הקורא לחלוטין על שיטת ריבוי הגעיות שבדפוסים). לכן הקורא יכול לבחור לעצמו כל מהדורה מדויקת של המקרא, ולהשתמש בה בביטחון ללא קשר לשיטת הגעיות שבה, ואף אם השיטה אינה מושלמת (כי אין שיטה מושלמת). רוב ההתלבטות שמדובר עליה בחטיבה זו על נושא הגעיות שמורה אם כן למהדיר ולא לקורא. ===געיה ימנית=== בעשרות מקומות בכתי"ל נכתבת הגעיה בצד הימני של הסימן הניקוד במקום לשמאלו{{הערה|על מיקומה של כתיבת הגעיה ראו ייבין, יא.3, עמ' 90-91.}} (התופעה נפוצה במיוחד בחלק הראשון של ספר בראשית). אין בתופעה זו כל משמעות, אבל בהקלדת וסטמינסטר הקפידו בכל זאת להקליד געיה ימנית לפי כתי"ל, בהתאם למטרתם להציג את נוסח כתב־היד בדיוק מלא. מובן מאליו שבמהדורתנו תופיע הגעיה בשמאלו של סימן הניקוד.{{הערה|ראוי לציין את העובדה הטכנית שגם אם לא היינו עושים שום דבר, תוכנת מדיה-ויקי מזיזה את הגעיה לצד שמאל בכל מקרה באופן אוטומטי. תופעה זו קשורה כנראה ליישום מדוייק של הגדרות ביוניקוד. באופן דומה, תוכנת מדיה-ויקי תמיד מזיזה את הנקודות של דגש, או של שי"ן ימנית או שמאלית, '''לאחר''' הניקוד של האות, למרות שלפי ההגיון נקודות אלו צריכות לבוא לפני הניקוד. כתוצאה מכך, אם שמים את סמן העכבר לאחר האות ולוחצים על "backspace", הנקודה תימחק ראשונה ורק לאחריה יימחק הניקוד שבאות. אמנם תו של הטעם יבוא אחרון (גם לאחר הנקודה).}} אבל בגלל שמגמתנו לתעד כמה שיותר במהדורתנו את השינויים שנעשו מהקלדת וסטמינסטר (במקומות שכתי"א חסר), רשמנו בכל זאת בתיעוד הנוסח שהתיבה נכתבה "בגעיה ימנית" בכתי"ל. ==סדרי הקריאה בתורה== ===חלוקת הסדרים בתורה=== חלוקת הסדרים בתורה היא חלוקה עניינית לרוב, המשקפת את מחזור הקריאה התלת־שנתי שהיה נהוגה בארץ ישראל. במהדורתנו שילבנו את חלוקת הסדרים לפי שתי שיטות מקבילות: *סימנו את חלוקתה של התורה ל-154 סדרים המקובלת בדפוסים והמוכרת, כולל המרכיב של המספר הרצוף לכל סדר וסדר מתחילת כל ספר (המספרים מצויינים באותיות עבריות כמו שמוכר היטב מדפוס קורן).{{הערה|למספרים הרצופים באותיות עבריות (בנוסף לציון האות "ס" בשוליים) יש בסיס כבר בכתבי־היד הקרובים לכתר והמאוחרים יותר, אמנם אין בהם ביצוע מלא תמיד.}} *סימנו את חלוקת הסדרים על פי שני מקורות עתיקים המתעדים את נוסח המסורה הטברנית: רשימת הסדרים ב'''ספר החילופים''' למישאל בן עוזיאל{{הערה|1=מהדורת אליעזר ליפשיץ (ירושלים: מאגנס, תשכ"ה; טקסט מלא ב-PDF ניתן להוריד [http://www.hum.huji.ac.il/units.php?cat=5040&incat=4972 באתר האוניברסיטה העברית]). הרב ברויאר כבר סימן את הסדרים במהדורותיו על פי רשימה זו. ספר החילופים מתעד רשימה של הבדלים (זעירים) בנוסח המקרא בין שיטת בן אשר לבין שיטת בן נפתלי (וגם מספר הסכמות בין שתי השיטות). כך מאפשרות רשימת החילופים וההסכמות קיטלוג של כתבי־יד לפי קרבתם לשיטת בן-אשר, וזהו עיקר חשיבותן במחקר בימינו: ספר החילופים מאשר את חשיבותו של כתר ארם צובה כמייצג נאמן ומדוייק לשיטת בן-אשר, וגם מאפשר את שחזור נוסחו של בן-אשר במקומות מסויימים החסרים בכתר. אמנם בנוסף לרשימת החילופים עצמה, יש בספר החילופים גם תיעוד קפדני לראשי הסדרים במקרא (בתחילת הדיון על כל פרשה בתורה וכל ספר בנביאים וכתובים).}} ו[https://archive.org/details/Leningrad_Codex/page/n243/mode/1up רשימת הסדרים בכתי"ל] (בנוסף לסימון ראשי הסדרים שבגוף התורה עצמה באותו כתב־יד). שני המקורות העתיקים האלה כמעט זהים אחד לשני בחלוקת הסדרים,{{הערה|יצוין שספר החילופים וכתי"ל גם זהים לסימון הסדרים הקיים בסוף ספר דברים בכתר ארם צובה. שלושת המקורות ביחד עוד זהים בכך שפרשת "נִצבים" כוללת בתוכה גם את פרשת "וילך" (והן נחשבות לפרשה אחת ביחד).}} והם מדווחים על כ-167 סדרים בתורה.{{הערה|בשני המקורות העתיקים מדווח על סך של קס"ז (167) סדרים בדיוק בחמישה חומשי תורה. אמנם רק ברשימה שבכתי"ל יש באמת קס"ז סדרים, ואילו בספר החילופים, למרות המספר המובא בסוף, נזכרים 168 ראשי סדרים. הסדר הנוסף מתחיל לקראת סוף פרשת וירא ("וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר", [[בראשית כב כ]]); סדר זה חסר לגמרי בכתי"ל בסימון הפנימי וברשימה (וגם בחלוקה המקובלת), וזה ההבדל היחיד בין ראשי הסדרים שבשני המקורות.}} לגבי השיטות השונות בסימון הסדרים (ובמיוחד בין החלוקה המקובלת לבין החלוקה ל-167 סדרים), יש אומרים שאין כאן מחלוקת אלא שהסדרים הנוספים בתורה שבספר החילופים ובכתי"ל משקפים תת־חלוקה אפשרית בתוך הסדרים המקובלים. ויש אומרים שחלוקת הקריאה למחזור התלת־שנתי לא הגיעה לידי שיטה מובהקת של חובה, והיו מנהגים שונים כיצד לחלק את הקריאה בדרכים שונות. ציונם של ראשי הסדרים הנוספים בספר החילופים ובכתי"ל ישולב בתוך המספרים הרצופים של החלוקה המקובלת. לדוגמה: יש סדר שמתחיל בתחילת פרשת "וָאֶתְחַנַּן" (דברים ג כג), והוא הסדר הרביעי בספר ("ד" במספרים הרצופים) לפי החלוקה המקובלת של 154 סדרים בתורה. מאוחר יותר יש ציון של תחילת סדר במקורות העתיקים בפסוק "כִּי־תוֹלִיד בָּנִים" (ד כה), וסדר זה אינו קיים בחלוקה המקובלת. הוא יסומן אם כן לפי המספר הרצוף "ד*". להלן רשימה של כל הפרשות שבהן יש סדר נוסף על החלוקה המקובלת (קנ"ד סדרים): *בספר בראשית (בנוסף על מ"ג סדרים): וירא=(יט*),{{הערה|אין כאן סדר בכתי"ל (ברשימה ובגוף התורה) אבל יש סדר בספר החילופים, ובגלל הסדר הנוסף מגיע מספר הסדרים בספר החילופים ל-46 בספר בראשית ול-168 בתורה כולה (למרות הסך המובא בסוף של קס"ז סדרים). יצויין שסדר זה קיים גם בתוך המספרים הרצופים שבכתי"ש (כ'), אמנם שם הוא מתחיל בתחילת פרשת "חיי שרה" ולא בבראשית כב,ב; ובכלל יש הבדלים רבים בין סימון הסדרים בכתי"ש לבין המסורת של קס"ז סדרים בתורה (בכתי"ש לדוגמה יש מ"ב סדרים סה"כ בספר בראשית).}} וישב=לה*, ויחי=מג*. *בספר שמות (בנוסף על כ"ט סדרים): שמות=א*,{{הערה|כאן חסר סימון הסדר בגוף כתי"ל, אבל הוא קיים ברשימת הסדרים בכתי"ל (וגם דותן השלים אותו ע"פ הרשימה).}} משפטים=יז*, כי-תשא=כה*, ויקהל=כו*. *בספר ויקרא (בנוסף על כ"ג סדרים): ויקרא=ב*, אמֹר=יט*. *בספר במדבר (בנוסף על ל"ב סדרים): נשֹא=ה*. *בספר דברים (בנוסף על כ"ז סדרים): ואתחנן=ד*, ראה=יא*, שֹפטים=טו*,{{הערה|יש לסמן עוד מקום בפרשת שֹפטים בכתי"ל, דהיינו [[דברים כ א]], בו מסומן סדר נוסף בכתב היד (לכאורה "טו**"). אבל סימון זה כנראה בטעות הוא, שהרי אינו מובא ברשימת הסדרים בכתי"ל עצמו וגם לא בספר החילופים (דותן ציין אותו כטעות {ס}). במהדורתנו לא תייגנו אותו ב[[תבנית:מ:סדר]] אבל הערנו עליו בהערת נוסח.}} כי־תצא=טז*. יש גם שני מקומות שבהם תחילת הסדר שונה במקצת בחלוקה המקובלת ובמקורות העתיקים: *בפרשת אמֹר מתחיל סדר [יט] בויקרא כג,ט ("כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ") במקורות העתיקים, אבל בחלוקה המקובלת מתחיל הסדר (יט) בויקרא כג,טו ("וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙"), הפרש קל של 6 פסוקים שהם פרשה אחת. *בסוף פרשת קֹרח מתחיל סדר (יז) בבמדבר יח,כה ("וְאֶל־הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר"), אבל במקורות העתיקים מתחיל הסדר [יז] בתחילת פרשת "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט,א), הפרש קל של 8 פסוקים שהם פרשה אחת. למידע על חלוקת הסדרים בספרי הנביאים והכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#חלוקת הסדרים בנביאים וכתובים|כאן]]'''. ===החלוקה לפרשות השבוע=== [[מקרא על פי המסורה/תורה|התורה מחולקת במהדורתנו]] לפי יחידות של "פרשת השבוע". חלוקה זו משקפת את המנהג המקובל כבר אלף שנה של מחזור לקריאת התורה בשנה אחת (מקור המנהג הוא [[:W:פרשת השבוע#מקור המנהג בעדות ישראל|בבלי]]). בתחילת כל יחידה של "פרשת השבוע" יש גם תמונות וקישורים לעמודים המתאימים לדף הראשון של אותה פרשה (צילומים של כתבי־היד החשובים ושל ספרי תורה הכתובים על קלף). ראוי לציין שבכתבי־היד הטברנים וברשימות המסורה שבהן (וכן ב"ספר החילופים") אין פרשה חדשה שמתחילה בפסוק [[פרשת וילך/טעמים#פרשת וילך (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|"וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה" (דברים לא,א)]], ויחידה זו הייתה נחשבת אם כן לחלק האחרון של [[פרשת ניצבים/טעמים#פרשת ניצבים (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|פרשת "נִצבים"]] (שהיו בה 70 פסוקים סה"כ).{{הערה|עניין זה צויין גם בתיעוד הנוסח (בדף העריכה בתחילת פרשת "וילך" ([[דברים לא/טעמים|פרק ל"א]]).}} ===החלוקה לעולים בתורה=== פרשות השבוע מחולקות במהדורתנו בהתאם לקריאה עבור שבעה עולים לתורה בשבת (ומפטיר). חלוקה זו יציבה לרוב מאז המאה הי"ח.{{הערה|למידע היסטורי על החלוקה לעולים בתורה, ראו את [https://jewish-faculty.biu.ac.il/files/jewish-faculty/shared/JSIJ4/stulberg.pdf מאמרו] של אפרים סטולברג, "תורה שבעל פה האחרונה: חלוקת התורה לעליות" ב-JSIJ גליון 8 (2009).}} היא נעשתה כאן לפי החלוקה המקובלת בדפוסים הנפוצים של המקראות הגדולות (השתמשנו במקראות גדולות לתורה ב[[:COMMONS:Category:MG1859-Vienna-Torah|מהדורתו של שלמה נעטטער]] [ווין תרי"ט]), והמשתקפת היטב בדפוס קורן.{{הערה|במקרים של אי־התאמה הכרענו לפי [https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Tikkun-Koreim-HB50656.pdf תיקון הקוראים הזה]. בעתיד ראוי שיהיה סימון לפי שיטות נוספות של חלוקת הפרשה לעולים, ובמיוחד מנהג תימן, וכן להוסיף אפשרות למשתמש לבחור את שיטת הסימון הרצויה לו.}} לשבתות שקוראים בהן שתי פרשות מחוברות, הקריאה לכל אחד משבעת העולים צוין כנהוג בתוך סוגריים לאחר החלוקה לעולים של הפרשה היחידה, כגון: "חמישי (שלישי)". החלוקה במהדורתנו לשלושה עולים במשך השבוע (מנחה בשבת, שני וחמישי) מבוססת על '''סדר עבודת ישראל''' לר' יצחק (זליגמן) בער, רעדעלהיים תרכ"ח, מתוך מהדורת צילום של הוצאת שוקן תרצ"ז.{{הערה|ראו שם עמ' 451-494, "סדר הפרשיות למנחה בשבת ולשני וחמישי לתעניות ולחה"מ וחנוכה ופורים". חטיבת הקריאה הזאת צולמה בתוך '''סדור רנת ישראל''', מהדורה שניה (הוצאת מורשת: ירושלים תשל"ד), עמ' 447-485. מהדורת צילום אחר של "סדר עבודת ישראל" לזליגמן בער נמצאת '''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-1.pdf|כאן]]''' ו'''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-2.pdf|כאן]]'''.}} הציון לתחילת הקריאה ל"לוי" ול"ישראל" מופיע בסוגריים מרובעים, וסוף הקריאה ל"ישראל" הוא בדרך כלל לפני עליית "שני" בשבת.{{הערה|במקומות חריגים שבהם עליית "ראשון" ארוכה ולא נהוג שישראל ביום חול יקרא עד סופה (בפרשות "בראשית", "כי תשא", "נשא"), צוין "[ע"כ ישראל]" בסוף הקריאה לעולה השלישי. וכן במקומות שנהוג להמשיך לקרוא אחרי סוף עליית "שני", צוין בסוף העלייה השלישית "[ע"כ ישראל]" (בפרשות "בחקתי", "דברים", "ואתחנן"', "כי תבוא", "נצבים", "וילך", "האזינו", "וזאת הברכה").}} לא הוספנו סימון לקריאת התורה במועדים בתוך מהדורת המקרא בוויקיטקסט. סימון כזה יוצר מעמסה כבדה בשוליים של הטקסט, ולא נהוג לסמן אותו "בפנים" במהדורות של המקרא, אלא רק בנספחים. במקום זה יצרנו מדור מיוחד בשם '''[[מקראי מועד|"מִקְרָאֵי מוֹעֵד"]]''', שם תופיע קריאת התורה לכל המועדים לפי החלוקה הנפוצה במחזורים (וגם הפטרות). תוכן הקריאות במדור "מִקְרָאֵי מוֹעֵד" מבוסס על "מקרא על פי המסורה". ==הערות== <references/> [[en:User:Dovi/Miqra according to the Masorah/Introduction/Chapter 3]] 798rc8c2akyyd8b2p6xf7dih9yth4rx 3079271 3079270 2026-08-26T18:02:57Z Dovi 1 /* אותיות גדולות וקטנות */ 3079271 wikitext text/x-wiki {{תבנית:טעמי המקרא באינטרנט (עליון)}} {{מבוא למקרא על פי המסורה|פרק ג. קביעת הנוסח בתורה}} ==הסבר קצר על קביעת הנוסח בתורה== '''נוסח האותיות וחלוקת הפרשות במהדורה זו נקבעו לפי ספרי התורה. נוסח הכתיב הוא לפי ספרי תימן. הבדלים בין ספרי התורה של העדות השונות, ובין ספרי התורה לבין מה שידוע לנו על כתר ארם צובה (מתוך עדויות), מובאים ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]].''' '''הבסיס לנוסח הניקוד והטעמים והגעיות הוא כתי"ל, ועל גבי הבסיס הזה נעשו תיקונים ושינויים, כדי להתאים את המקומות החריגים שבו לנוסח המסורה לפי שיטתו של כתר ארם צובה. במקומות שהכתר קיים בהם או שיש עדויות לגביו, הנוסח מיוסד עליו. לאחר קביעת הנוסח בוצעו עוד התאמות קלות בהתאם ל[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|מדיניות העיצוב במהדורתנו]].''' לפרטים נוספים על השיטה לקביעת הנוסח בתורה ראו בסעיפים הבאים. למידע על הנוסח בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד|בפרק הבא]]''' לגבי המקומות החסרים בכתר, ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|בפרק החמישי]]''' לגבי המקומות שכתר ארם צובה קיים בהם. ==יסודות הנוסח== '''כתר ארם צובה:''' כתר ארם צובה נשאר לנו בסוף התורה (החל מהתיבה "וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ" ב[[דברים כח/טעמים#כח יז|דברים כח,יז]]). בנוסף יש שני צילומים של דפים שאבדו ממנו, ועדויות רבות וחשובות על נוסח התורה שהיה בו. הנוסח במקומות האלה מיוסד על הכתר. '''כתי"ל וקבוצת כתבי־היד:''' בשאר כל התורה הנוסח מיוסד על כתי"ל, אבל רק בתור נקודת התחלה. בכל מקום שלא הבאנו את נוסחו של כתי"ל, או שיש ספק או תמיהה לגביו, או נקודה בו הראויה לציון (אף אם קיבלנו את נוסחו), השתדלנו לבדוק את הנוסח המקביל בעוד 6 כתבי־יד מזרחיים של התורה הקרובים לכתר ארם צובה, ולתעד את הממצאים במלואם. כך יוצא שהנוסח ברוב התורה מיוסד על '''7 כתבי־יד הקרובים לכתר ארם צובה''', והם: '''ל, ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו'''; למידע נוסף על שבעת כתבי־היד וקישורים אליהם ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#כתבי־היד לתורה|כאן]]'''. '''הכרעת הכתיב, הניקוד והטעמים:''' קבוצה זו של 7 כתבי־היד טברנים, הקרובים לכתר ארם צובה, מאפשרת הכרעה ברורה ומובהקת בענייני הכתיב, הניקוד והטעמים בתורה בכמעט כל מקום.{{הערה|היוצאים מן הכלל הזה נדירים ביותר. הדוגמה היחידה לגבי '''נוסח הכתיב''' שמצאנו עד כה היא התיבה "בָּמוֹתָ֖ם" ([[במדבר לג/טעמים#לג נב|במדבר לג,נב]]), הנכתבת מלא וי"ו בספרי התורה של כל העדות. אך כתבי־היד הטברנים חלוקים לגבי כתיבתו; אין בהם רוב מובהק לכתיב מלא או חסר, ואין הערת מסורה התומכת באחת משתי האפשרויות. תיבה זו נמצאת בין 6 המקומות המוטלים בספק לפי שיטת ברויאר (כתר, עמ' 84 [פרק ג סעיף 1.ד]). אך שאר המקומות שהיו מוטלים בספק אצלו מקבלים מענה ע"י קבוצת 7 כתבי־היד שלנו, וכבר אינם מוטלים בספק; רק המקום הזה נשאר. בכל אופן הכתיב במהדורתנו נקבע כאן, כמו בכל התורה, ע"פ ספרי התורה. גם לגבי '''נוסח הניקוד והטעמים''' מצאנו דוגמה אחת בלבד: ב[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|כו,מג]] התיבה "בׇּהְשַׁמָּהֿ֙" מנוקדת בלי מפיק באות ה"א הראשונה בארבעה כתבי־יד (ל1,ב,ש1,ק3), לעומת שלושה כתבי־יד (ל,ש,ו) שבהם יש מפיק ("בָּהְּשַׁמָּהֿ֙"), כך שאין רוב מובהק ויש צורך לבדוק מקורות נוספים (ראו שם בתיעוד הנוסח). וראו גם [[דברים טז/טעמים#טז ב|דברים טז,ב]], שם אין רוב מובהק לגבי התיבה "אֲשֶׁר" אם היא מוקפת או בטעם מונח, אך יכולנו להכריע לפי שיטת בן־אשר בספר החילופים.}} '''עניינים משניים במערכות הניקוד והטעמים:''' לגבי ניואנסים שהיו רשות ולא חובה אצל בעלי המסורה הטברנים, והם לא סומנו בעקביות בכל כתב־יד, קבוצת כתבי־היד מספקת לנו תמונה מייצגת של הגיוון שהיה קיים אצל בעלי המסורה וגבולותיו. מדובר על נושאים משניים כגון חטפים באותיות לא גרוניות ([[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|הסבר כללי]], [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|רשימה בתורה]]), געיות חריגות ([[#מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)|הסבר כללי]], [[#נוסח הגעיות במהדורתנו|רשימה בתורה]]), [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מרכא בתיבת תביר|מרכא בתיבת תביר]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#נקודה בוי"ו עיצורית|נקודה בוי"ו עיצורית]], ועוד. לא הכרענו בנושאים אלה לפי רוב מובהק של כתבי־היד (רוב שבדרך כלל לא קיים), אלא לפי מדיניות העיצוב במהדורתנו (לגבי חטפים באותיות לא-גרונית) או לפי דרכו העקבית של כתר ארם צובה (לגבי מתיגת הזקף, מרכא בתיבת תביר, ולגבי געיות בכתי"ל שחורגות באופן ברור מדרכו). בעזרת תיעוד הנוסח אפשר לראות את האופן שבו הכרעת הנוסח משתלבת עם הנתונים הנמצאים בכתבי־היד, וגם לזהות את כתבי־יד הקרובים יותר לשיטת הכתר לגבי כל תופעה ספציפית. '''כתבי־יד נוספים:''' לא כל כתבי־היד שבקבוצה זו שלמים. חלקים משמעותיים של ספר בראשית (במיוחד מתחילתו) חסרים או פגומים ברובם (ל1,{{הערה|חוץ מהדפים החסרים בתחילת ספר בראשית, ראשי הדפים פגומים בכתי"ל1 בכל התורה; הנזק יותר חמור בתחילת התורה ובסופה.}} ב, ש, ש1, ו), וכמו כן באחדים מהם בסוף ספר במדבר (ו) ובספר דברים (ל1, ב) ובעוד מקומות.{{הערה|כתי"ו המקורי חסר בסוף ספר במדבר (כו,סג-לה,ו). הוא גם חסר בסוף ספר דברים (נכרכו עמו דפים כדי להשלים את הטקסט החסר), אבל רק במקומות שכתר ארם צובה קיים בהם.}} בספר בראשית השתמשנו בעת הצורך במבחר של כתבי־היד נוספים (מזרחים, תימנים וספרדים). בשאר התורה (בעיקר בסוף ספר במדבר מפרק כ"ז ובספר דברים, אך גם בעוד קצת מקומות שחסר בהם כתב־יד אחד או יותר) הסתפקנו בשני כתבי־יד מזרחים הקרובים לכתר: ב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571880205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-10] ('''ל3'''); וב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571690205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS&SearchTxt=%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%20EVR%20II%20B%2059 כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-59] ('''ל9'''). ==תיעוד הנוסח== כל הנתונים לגבי הנוסח ב[[#יסודות הנוסח|קבוצת כתבי־היד]], בכל מקום שנוסח כתי"ל ראוי לדיון, נמצאים בדפי העריכה של '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#חמישה חומשי תורה|דפי הפרקים בתורה]]'''. אי אפשר לראות את הנתונים בדף של הפרק עצמו, המציג רק את נוסח המקרא לפי הקביעה הסופית. כדי לקרוא את הערות הנוסח בפרק מסוים, יש ללחוץ על '''"הצג הערות נוסח"''' בתחילת הדף של הפרק בצד ימין, מתחת לסרגל הניווט. לחלופין, הן גם מופיעות באתר מיוחד שנקרא '''[https://bdenckla.github.io/MAM-with-doc/ "מקרא על פי המסורה עם הערות הנוסח"]''', שם ניתן לקרוא אותן ברציפות ולעיין בהן בנחת. כאמור, הנתונים בהערות הנוסח כתובים בפועל בדף העריכה של הפרק. כדי לראותם שם יש ללחוץ הלשונית "'''עריכה'''", שנמצאת בראש הדף של הפרק (באמצע בין הלשוניות "קריאה" ו"גרסאות קודמות"). אחרי לחיצה על "עריכה" יופיע חלון עריכה, שבו נמצא הטקסט המקודד של הפרק. בחלק מהפסוקים, בתוך הטקסט המקודד, אפשר לראות מילים בתוך תבניות "נוסח". לדוגמה, ב'''[[שמות יד/טעמים|דף הפרק של שמות י"ד]]''', אחרי לחיצה על "עריכה" רואים שבתוך חלון העריכה, בפסוק ה', התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" נמצאת בתוך תבנית נוסח. הקוד נראה כך: :<nowiki>{{נוסח|וַיֹּֽאמְרוּ֙|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים{{ש}}ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙ (חסר שווא באות מ"ם){{ש}}הערת המקליד}}</nowiki> "נוסח" הוא השם של [[תבנית:נוסח|התבנית]] בתוך הסוגריים המתולתלים; תקפידהּ של תבנית זו לרכז נתונים לגבי נוסח המקרא. אחר כך רואים את התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" כמו שהיא מופיעה לפי קביעת הנוסח במהדורתנו, ולאחריה את רשימת המקורות התומכים בקביעה זו (אחרי "2==" שהוא קוד טכני). במקרה הזה מתברר שזהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וגם של הדפוסים הנפוצים של המקרא. אבל אחרי קוד לשבירה ("<nowiki>{{ש}}</nowiki>"), כדי לחלק את ההערה לחלקים שונים, רואים שבכתי"ל יש טעות מובהקת: בתיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" חסרות שתי הנקודות של שווא מתחת לאות מ"ם ("וַיֹּֽא'''מ'''רוּ֙")! בסוף כתוב "הערת המקליד", כלומר: [https://hcanat.us/Tanach.xml?Ex14:5-14:5 בהקלדה הדיגיטלית UXLC], שהיא תִּעֲתוּק של כתי"ל שהיה נקודת ההתחלה למהדורתנו, כבר עמדו על הטעות הזאת והעירו לגביה. לדוגמה נוספת, הפעם בעניין של כתיב (נוסח האותיות), ראו בדף העריכה של '''[[שמות יד/טעמים|אותו פרק]]''' בפסוק י"ג ("תֹסִ֛פוּ"): :<nowiki>{{נוסח|תֹסִ֛פוּ|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ"ה (כתיב חסר יו"ד){{ש}}ל!=תֹסִ֛יפוּ (כתיב מלא יו"ד){{ש}}הערת ברויאר}}</nowiki> אחרי "נוסח" (שמהּ של התבנית), רואים שהתיבה "תֹסִ֛פוּ" מופיעה במהדורתנו בכתיב חסר יו"ד (כלומר "תֹסִ֛פוּ" ולא "תֹסִ֛'''י'''פוּ"). זהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וכך קובעות גם הערות מסורה, כולל הערת מסורה בתוך כתי"ל עצמו; וכך קבע הרמ"ה להלכה (בעקבותיו כותבים "תֹסִ֛פוּ" חסר יו"ד בספרי תורה ספרדים ואשכנזים).{{הערה|ראו ב[[:COMMONS:File:Masoret-Seyag-Ramah-1750-HB7152.pdf|מסורת סייג לתורה]], עמ' 70.}} אבל אחר כך רואים בהערה שהנוסח הכתוב בכתי"ל הוא דווקא "תֹסִ֛'''י'''פוּ" (כתיב מלא יו"ד). כתיב זה סותר את הערת המסורה בתוך אותו כתב־יד. בסוף התבנית כתוב "הערת ברויאר", כלומר: הרב מרדכי ברויאר כבר עמד על הכתיב החריג כאן בכתי"ל במהדורות המקרא שלו. שימו לב שנוסח הכתיב במהדורתנו נקבע לפי ספרי התורה של עדת תימן, ולא לפי רוב כתבי־היד שבקבוצה. הדוגמה האחרונה מראה שרוב מובהק של כתבי־היד הקרובים לכתר תומך כאן בכתיב של ספרי תימן. ==מסורת הסופרים בתורה: נוסח האותיות והתיבות== ===נוסח האותיות בתורה=== '''נוסח האותיות בעידן המסורה:''' נוסח האותיות לפי המסורה משתקף היטב בתור '''אידאל מדויק''' מתוך הערות המסורה. אבל האידיאל הזה לא התגשם בביצוע מושלם באף אחד מכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר ארם צובה. כתבי־היד האלה עברו תהליכים של הגהה ותיקונים בכיוון זה, אמנם בכל אחד מהם נשארו טעויות בנוסח הכתיב. טעויות מהסוג הזה מתגלות ברוב המקומות בכתב־יד אחד חריג, כאשר הכתיב שבו שונה בתיבה מסוימת משאר חבריו, ובדרך כלל יש גם הערת מסורה שתומכת בגרסת הרוב. מתוך כך אפשר לקבוע את הכתיב של נוסח המסורה בכמעט כל מקום על פי '''הערות המסורה''' או על פי הנוסח של '''רוב כתבי־היד''', או על פי '''שניהם ביחד'''. וזה מפליא שהכתיב האקלקטי מתוך רוב כתבי־היד זהה לגמרי לכתיב המתועד בהערות המסורה כמעט בכל מקום. את כל זה הוכיח הרב מרדכי ברויאר לראשונה בספרו החשוב '''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא'''.{{הערה|ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז; עמ' 68-86.}} '''לאחר תקופת המסורה בספרד ואשכנז:''' ברויאר עוד הוכיח שאותו נוסח העולה מתוך השילוב של הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות בכתבי־היד הקרובים לכתר מתאים בכמעט כל המקומות לנוסח ספרי התורה שנקבע בספרד ובאשכנז. נוסח הכתיב בספרי התורה (מחוץ לתימן) נקבע לאחר תקופת בעלי המסורה הטברנים ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#ספרות המסורה וחומר נוסף|חיבוריהם של חכמי מסורה מאוחרים]]: בספרים "מסורת סייג לתורה" ל[[:W:מאיר הלוי אבולעפיה|ר' מאיר הלוי אבולעפיה]]), "אור תורה" (ל[[:W:מנחם די לונזאנו|ר' מנחם די לונזאנו]]), ו"מנחת שי" (ל[[:W:ידידיה שלמה רפאל נורצי|ר' ידידיה שלמה רפאל נורצי]]). חכמי המסורה בדורות הללו פעלו לפי '''שיטה אקלקטית מובהקת''', והשתמשו כמיטב יכולתם באותן הערות מסורה שהיו בידיהם, ובאותם כתבי־יד שנראו מדויקים בעיניהם.{{הערה|ספר מוגדר כ"מדויק" לפי מידת התאמתו לכתיב בספרים מקבילים ולהערות המסורה. חשוב לציין ששיטת הפעילות בתחום זה ע"י בעלי ההלכה הייתה לדבוק בכללי המסורה הטברנית ובשיטה האקלקטית אפילו בניגוד לחז"ל בתלמוד ובמדרשים (במקומות שדרשו את הכתיב). חכמי התלמוד מעידים על עצמם שלא היו בקיאים בחסרות וביתרות {{מקור|קידושין ל א|קידושין דף ל' ע"א}}, ובעיניהם של בעלי ההלכה שעסקו בכתיב התורה, נמשך המצב הזה עד זמנם ממש. ולכן החליטו בסופו של דבר (לאחר לבטים רציניים) לקבל את הערות המסורה ועדותם של רוב כתבי־היד המדויקים, במקום הכתיב המובא בתלמוד, ואפילו במקומות שלומדים הלכה מן הכתיב! (ראו את הדוגמאות המובאות בגליון הש"ס לר' עקיבא איגר על [[שבת נה ב|שבת דף נ"ה ע"ב]] לתוספות ד"ה מעבירם כתיב.) לגבי ההתלבטות בנושא זה ראו בברויאר, ג.6 (עמ' 88) והערות 2, 3 שם.}} מתברר שעבודתם עלתה כל כך יפה עד שהיא כמעט מושלמת (וכמעט זהה לנוסח תימן). '''לאחר תקופת המסורה בתימן:''' בנוסף לכך, הציע ברויאר שנוסח תימן אינו מבוסס על שיטה אקלקטית אלא על '''עבודת העתקה מושלמת''' של כתר ארם צובה.{{הערה|ראו ברויאר, שם, עמ' 87-89.}} ואם כן יוצא שבנוסח תימן יש לנו עדות מובהקת ומדויקת לנוסח הכתיב בתורה שהיה בכתר.{{הערה|ברויאר הביא מספר ראיות לכך שם, עמ' 90. ביניהם: עדותם של סופרי תימן שספריהם נכתבו "על תיקון הספר הידוע במצרים"; נוסח הכתיב המתאים לגמרי למסורה (ולנוסח תימן) בסוף התורה בכתר; נוסח הכתר בנביאים וכתובים (המדויק להפליא לעומת כל שאר כתבי־היד). על ראיות אלו של ברויאר אפשר להוסיף את הכתיב לפרשות התפילין שקבע הרמב"ם ב'''משנה תורה''' ([[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ב#הלכה ג|הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק שני, ג-ז]]; וראו עוד בהרחבה אצל יצחק ש' פנקובר, '''נוסח התורה בכתר ארם צובה: עדות חדשה''', [רמת־גן, הוצאת אונ' בר־אילן, תשנ"ג], עמ' 53-55), וכמו כן את שאר העדויות הקיימות על נוסח הכתיב שהיה בכתר (כגון רפי זר, [https://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=278 "מאורות נתן לר' יעקב ספיר"], '''לשוננו''' ל"ה, תשמ"ו, עמ' 151-213).}} ועוד יוצא לנו שכתר ארם צובה עצמו מהווה '''ביצוע מושלם''' יחיד במינו של נוסח האותיות בתורה לפי המסורה (בניגוד לשאר כתבי־היד הקרובים לו). קביעה זו מתבררת גם מתוך נוסח האותיות המדויק בו בספרי הנביאים והכתובים, שיש בו דיוק מפליא שאינו דומה לאף כתב־היד אחר.{{הערה|ראו על כך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נוסח האותיות והתיבות בכתר ארם צובה|בפרק חמישי]] של המבוא.}} אמנם יש גם עדויות שב-2 או 3 מקומות, חרג הכתיב בכתר מהנוסח העולה מהערות המסורה ומשאר כתבי־היד, וכמו כן מספרי ספרי התורה של כל העדות כולל תימן: [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]] "אֲלֵ(י)הֶ֛ן";{{הערה|את הכתיב הזה אולי ניתן להצדיק ע"פ הערת מסורה בכתר; וראו עוד בהערת הנוסח על [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]].}} [[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט,טז]] "רֵעֶ֑(י)ךָ"; ואולי גם [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]] "יוֹבֵ֥ל הִ'''י'''א֙" במקום "יוֹבֵ֥ל הִ'''ו'''א֙".{{הערה|בעדות המפורטת ביותר נמסר שהיה תיקון בכתר במקום הזה; ראו על כך באריכות בהערת הנוסח על [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]].}} על סמך הכתיבים האלה נראה שהכתיב בספרי תימן מייצג את נוסח המסורה באופן עוד יותר מדויק מהכתיב שהיה בכתר (!).{{הערה|לגבי 3 המקומות האלה כתב יוסף עופר שיש בהם "ערעור מהותי על האפשרות שנוסח התימנים מיוסד על הכתר. אם נבקש להטיל שלום בין הכתוב בכתבי־היד התימנים לבין ממצאינו נוכל רק להציע שהכתר היה '''אחד מהמקורות''' לנוסח התימנים." ראו במאמרו [http://www.daat.ac.il/daat/vl/yosefofer/yosefofer03.pdf "כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ"ד קאסוטו"], '''ספונות''', סדרה חדשה, ספר רביעי (יט) תשמ"ט, עמ' 339 (ההדגשה שלנו); וראו שם עוד עמ' 309-313. ברוח זו ניתן להציע שאמנם נוסח הכתיב בספרי תימן '''נוסד''' על פי הכתר, אך אחר כך בוצעו תיקונים בספרי תימן במקומות נדירים שבהם עצם הנוסח שהועתק מהכתר עמד בסתירה ב-2 או 3 מקומות להערות המסורה שהיו בכתבי־היד. כך שהכתר הוא לא רק "אחד מהמקורות" אלא '''המקור העיקרי''' לנוסח הכתיב בספרי תימן, אך '''לא המקור היחיד'''. בדיקת כתבי־יד תימנים לספרי הנביאים והכתובים מניבה תוצאות דומות: יש כתבי־יד שהם קרובים להפליא לנוסח הכתיב בכתר, אך לא זהים לו; אמנם במקומות שהכתיב שונה מהכתר יש כמעט תמיד הערת מסורה צמודה המורה על הנוסח בכתב־היד. גם יצחק ש' פנקובר הציע אפשרות דומה בניסיון שלו להתמודד עם נתונים סותרים לגבי נוסח הכתר: "לפי האפשרות הראשונה יוצא שיש שניים (או שלושה) מקרים חריגים בכתר, בהם חולק הכתר על כל כתבי־היד הטברניים המדוייקים והמסורה. כמו־כן היה יוצא עקב מקרים אלו שדווקא כתבי־היד התימניים הם המדויקים בתורה, מדויקים אפילו מן הכתר." והוסיף בהערה: "אפילו נניח את האפשרות הראשונה, אין היא מחייבת את המסקנה שהתימנים לא סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר... בענייני נוסח יהיו בסך הכל שניים (או שלושה) שינויים בין התימנים והכתר; קירבה כה גדולה, שאין כדוגמתה אפילו בין כתבי־היד הטברניים המדויקים, מוסברת בכך שהתימנים סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר ותיקנו." ראו '''נוסח התורה בכתר ארם־צובה: עדות חדשה''' (רמת־גן: הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, תשנ"ג), עמ' 90, ושם בהערה 267.}} '''מסקנה:''' אין למצוא עדות מובהקת לנוסח האותיות בתורה לפי המסורה באף אחד מכתבי־היד הקרובים לכתר, ואין ראוי להעמיד את הכתיב במהדורת מקרא על אף כתב־יד כזה.{{הערה|1=לפי החישוב של ברויאר (שם, עמ 86), כתב־היד הכי מדויק לגבי נוסח האותיות בתורה הוא כתי"ש1 (שונה מכתיב המסורה ב-20 מקומות), ואח"כ כתי"ש (25 מקומות), ואח"כ [https://archive.org/details/BL_Or4445_Torah/page/n63/mode/2up כתי"ב] (65 מקומות) וכתי"ל (כ-120 מקומות); לגבי כתי"ל ראו ליתר דיוק ופירוט ברשימה הבאה.}} אמנם ב'''שילוב''' של הערות המסורה ביחד עם הנוסח האקלקטי העולה מתוך רוב כתבי־היד, או לחלופין על פי נוסח תימן, ניתן להגיע לנוסח מדויק של האותיות בתורה. הכתיב במהדורתנו מבוסס עם כן על נוסח תימן, ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|תוספת הערות לעתים רחוקות]] במקומות שנוסח זה שונה משאר ספרי התורה או מהנוסח שהיה בכתר ע"פ עדויות. ===נוסח האותיות בכתי"ל בתורה (רשימה מלאה)=== '''רמת הדיוק בכתי"ל:''' מהדורתנו מבוססת כאמור על הקלדת וסטמינסטר של כתי"ל. הדיוק בנוסח האותיות בכתי"ל מספיק טוב כדי שייחשב לעדות אחת חשובה בין שאר העדויות, אבל רמת דיוקו פחותה משאר כתבי־היד הקרובים לכתר. לפי הערכתו של ייבין: "נוסח האותיות שונה לפרקים מ''א'' במלא וחסר. המסורה של ''ל''... סותרת לעתים את הפְנים."{{הערה|ייבין, נו.2 עמ' 358.}} ולפי ברויאר יש בו סטייה מנוסח המסורה "בקרוב ל-120 מקומות בתורה".{{הערה|ברויאר, עמ' 86. לתוצאה מדויקת יותר ראו [[#סיכום התוצאות|להלן]].}} ולכן נוסח האותיות בתורה במהדורתנו יתוקן כאמור על פי ספרי תימן, ולא יישאר לפי כתי"ל (שהוא הבסיס להקלדה). '''להלן רשימת כל המקומות שבהם הכתיב בכתי"ל (הבסיס להקלדה במהדורתנו) שונה מהכתיב בספרי תימן.''' רשימה זו נחוצה כדי לאפשר הגהה יסודית לנוסח הכתיב במהדורתנו, מול הקלדת וסטמינסטר מצד אחד, ומול נוסח ספרי התורה מצד שני. הפריט הראשון בכל שורה ברשימה הוא הכתיב המופיע בספרי תימן והמתאים למסורה ואחריו כוכבית (*). הפריט השני הוא נוסח כתי"ל, ואחריו סימן קריאה (!) במקרים שבהם הכתיב בכתי"ל סותר את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו.{{הערה|בנוסף לרשימה זו, אפשר תמיד לבצע בדיקה יסודית על ידי מחשב, בהשוואת נוסח האותיות בהקלדת וסטמינסטר של כתי"ל מול נוסח האותיות במהדורתנו ונוסח האותיות במהדורת מכון ממרא. התיעוד המלא של הנוסח נמצא בכל מקרה ספציפי בדפי העריכה של דפי הפרקים המקושרים.}} '''ספר בראשית''' (סה"כ כ-20 תיבות בכתיב חריג, אחת מהן רק בספק): #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטְּהֹרָ֗ה]* / ל=[הַטְּהוֹרָ֗ה]! #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטָּה֔וֹר]* / ל=[הַטָּהֹ֔ר]! #לך־לך [[בראשית יג/טעמים#יג ח|(יג,ח)]]: [וּבֵינֶ֔ךָ]* ל=[וּבֵינֶ֔יךָ] #לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [הֲרִמֹ֨תִי]* / ל=[הֲרִימֹ֨תִי] #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט טז|(יט,טז)]]: [וַיַּחֲזִ֨יקוּ]* / ל=[וַיַּחֲזִ֨קוּ]! #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט כ|(יט,כ)]]: [וְהִ֣וא]* / ל=[וְהִ֣יא]! #חיי שרה [[בראשית כה/טעמים#כה ג|(כה,ג)]]: [וּלְטוּשִׁ֖ם]* / ל=[וּלְטוּשִׁ֖ים] #תולדֹת [[בראשית כו/טעמים#כו ז|(כו,ז2)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז לא|(כז,לא)]]: [בַּעֲבֻ֖ר]* / ל=[בַּעֲב֖וּר]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה ה|(לה,ה)]]: [סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם]* / ל=[סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה כג|(לה,כג)]]: [וּזְבֻלֽוּן]*/ ל=[וּזְבוּלֻֽן]! #וישב [[בראשית מ/טעמים#מ י|(מ,י)]]: [וְהִ֤וא]* / ל=[וְהִ֤יא]! #מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא לה|(מא,לה)]]: [הַטֹּב֔וֹת]* / ל=[הַטֹּבֹ֔ת]! #ויגש [[בראשית מה/טעמים#מה טו|(מה,טו)]]: [עֲלֵהֶ֑ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֑ם]! #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו ט|(מו,ט)]]: [וְחֶצְרֹ֥ן]* / ל=[וְחֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* / ל=[חֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יג|(מו,יג)]]: [וְשִׁמְרֹֽן]* / ל=[וְשִׁמְרֽוֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יד|(מו,יד)]]: [זְבֻל֑וּן]* / ל=[זְבוּלֻ֑ן]! #ויגש [[בראשית מז/טעמים#מז כד|(מז,כד)]]: [חֲמִישִׁ֖ית]* / ל?=[חֲמִישִׁ֖ת]?! #ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יג|(מט,יג)]]: [אֳנִיֹּ֔ת]* / ל=[אֳנִיּ֔וֹת]! '''ספר שמות''' (סה"כ 25 תיבות בכתיב חריג): #שמות [[שמות א/טעמים#א טז|(א,טז)]]: [הִ֖וא]* / ל=[הִ֖יא]! #שמות [[שמות ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ]* / ל=[וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ] (=מ"ק-ל [!] מול רוב המסורות וכתבי־היד) #וארא [[שמות ו/טעמים#ו יד|(ו,יד)]]: [חֶצְרֹ֣ן]* / ל=[חֶצְר֣וֹן] #וארא [[שמות ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]: [הַֽחַרְטֻמִּם֙]* / ל=[הַֽחַרְטֻמִּים֙]! #בֹא [[שמות י/טעמים#י כה|(י,כה)]]: [וְעֹלֹ֑ת] / ל=[וְעֹל֑וֹת]! #בֹא [[שמות יב/טעמים#יב ד|(יב,ד)]]: [מִהְי֣וֹת]* / ל=[מִהְיֹ֣ת]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(יד,יג)]]: [תֹסִ֛פוּ]* / ל=[תֹסִ֛יפוּ]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יד|(יד,יד)]]: [תַּחֲרִשֽׁוּן]* / ל=[תַּחֲרִישֽׁוּן]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* / ל=[חֹמָ֔ה]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יא|(יט,יא2)]]: [הַשְּׁלִשִׁ֗י]* / ל=[הַשְּׁלִישִׁ֗י]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יט|(יט,יט)]]: [הַשֹּׁפָ֔ר]* / ל=[הַשּׁוֹפָ֔ר]! #משפטים [[שמות כג/טעמים#כג כב|(כג,כב)]]: [שָׁמ֤וֹעַ]* / ל=[שָׁמֹ֤עַ]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב המסורות וכתבי־היד) #תרומה [[שמות כה/טעמים#כה כב|(כה,כב)]]: [אֲר֣וֹן]* / ל=[אֲרֹ֣ן]! #תרומה [[שמות כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [תֹֽאֲמִם֮]* / ל=[תֹֽאֲמִים֮] #תצוה [[שמות כח/טעמים#כח כח|(כח,כח1)]]: [הָאֵפוֹד֙]* / [הָאֵפֹד֙]! #תצוה [[שמות כט/טעמים#כט כב|(כט,כב)]]: [עֲלֵיהֶ֔ן]* / ל=[עֲלֵהֶ֔ן]! #תצוה [[שמות מ/טעמים#כט מ|(כט,מ)]]: [רְבִיעִ֥ת]* / [רְבִעִ֥ית] #כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [עֲלֵהֶ֖ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֖ם]! #כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד כד|(לד,כד)]]: [גְּבֻלֶ֑ךָ]* / ל=[גְּבוּלֶ֑ךָ]! #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יג|(לו,יג)]]: [הַיְרִיעֹ֜ת]* / ל=[הַיְרִעֹ֜ת] #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יט|(לו,יט)]]: [אֵילִ֖ם]* / ל=[אֵלִ֖ים]! #ויקהל [[שמות לז/טעמים#לז ג|(לז,ג3)]]: [טַבָּעֹ֔ת]* / ל=[טַבָּע֔וֹת] #ויקהל [[שמות לח/טעמים#לח י|(לח,י)]]: [הָעַמּוּדִ֛ים]* / ל=[הָעַמֻּדִ֛ים]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט יג|(לט,יג)]]: [מִשְׁבְּצֹ֥ת]* / ל=[מִשְׁבְּצ֥וֹת]! #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט לה|(לט,לה)]]: [אֲר֥וֹן]* / ל=[אֲרֹ֥ן]! '''ספר ויקרא''' (סה"כ 14 תיבות בכתיב חריג): #ויקרא [[ויקרא ה/טעמים#ה יא|(ה,יא)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י א|(י,א)]]: [וַיַּקְרִ֜יבוּ]* / ל=[וַיַּקְרִ֜בוּ]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י יג|(י,יג)]]: [קָד֔וֹשׁ]* / ל=[קָדֹ֔שׁ]! #שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ד|(יא,ד)]]: [וּמִמַּפְרִסֵ֖י]* / ל=[וּמִמַּפְרִיסֵ֖י] #תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג ו|(יג,ו)]]: [הִ֔וא]* / ל=[הִ֔יא]! #מצֹרע [[ויקרא יד/טעמים#יד י|(יד,י)]]: [תְּמִימִ֔ם]* / ל=[תְּמִימִ֔ים] #אחרי מות [[ויקרא טז/טעמים#טז ח|(טז,ח)]]: [גֹּרָל֑וֹת]* / ל=[גּוֹרָל֑וֹת]! #אחרי מות [[ויקרא יח/טעמים#יח כט|(יח,כט)]]: [הַתּוֹעֵבֹ֖ת]* / ל=[הַתּוֹעֵב֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא יט/טעמים#יט ד|(יט,ד)]]: [הָ֣אֱלִילִ֔ם]* / ל=[הָ֣אֱלִילִ֔ים]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ ו|(כ,ו)]]: [לִזְנֹ֖ת]* / ל=[לִזְנ֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ יח|(כ,יח)]]: [וְהִ֕וא]* / ל=[וְהִ֕יא]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג כ|(כג,כ)]]: [הַבִּכֻּרִ֤ים]* / ל=[הַבִּכּוּרִ֤ים]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג לח|(כג,לח)]]: [נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם]* / ל=[נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם]! #בחֻקֹתי [[ויקרא כו/טעמים#כו מה|(כו,מה)]]: [לִהְי֥וֹת]* / ל=[לִהְיֹ֥ת]! '''ספר במדבר''' (סה"כ 30 תיבות בכתיב חריג): #במדבר [[במדבר א/טעמים#|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג ב|(ג,ב)]]: [הַבְּכֹ֣ר]* / ל=[הַבְּכ֣וֹר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מב|(ג,מב)]]: [בְּכ֖וֹר]* / ל=[בְּכֹ֖ר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מג|(ג,מג)]]: [שֵׁמֹ֛ת]* / ל=[שֵׁמ֛וֹת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ז|(ז,ז)]]: [הָעֲגָל֗וֹת]* / ל=[הָעֲגָלֹ֗ת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז כג|(ז,כג)]]: [עַתֻּדִ֣ים]* / ל=[עַתּוּדִ֣ים]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ג|(ט,ג)]]: [בְּמֹעֲד֑וֹ]* / ל=[בְּמוֹעֲד֑וֹ]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ז|(ט,ז)]]: [הַקְרִ֜יב]* / ל=[הַקְרִ֜ב]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט יז|(ט,יז)]]: [הֵעָל֤וֹת]* / ל=הֵעָלֹ֤ת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י ט|(י,ט)]]: [בַּחֲצֹצְרֹ֑ת]* / ל=[בַּחֲצֹצְר֑וֹת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י טז|(י,טז)]]: [חֵלֹֽן]* / ל=[חֵלֽוֹן] #בהעלֹתך [[במדבר יא/טעמים#יא כו|(יא,כו)]]: [עֲלֵהֶ֣ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֣ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כו|(יג,כו)]]: [אֹתָ֤ם]* / ל=[אוֹתָ֤ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כט|(יג,כט3)]]: [יוֹשֵׁ֣ב]* / ל=[יֹשֵׁ֣ב]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג לב|(יג,לב)]]: [וַיֹּצִ֜יאוּ]* / ל=[וַיּוֹצִ֜יאוּ]! #שלח [[במדבר טו/טעמים#טו לט|(טו,לט)]]: [תָת֜וּרוּ]* / [תָתֻ֜רוּ] #חֻקת [[במדבר יט/טעמים#יט ז|(יט,ז)]]: [יָבֹ֣א]* / ל=[יָב֣וֹא]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #חֻקת [[במדבר כ/טעמים#כ יז|(כ,יז)]]: [גְּבֻלֶֽךָ]* / ל=[גְּבוּלֶֽךָ]! #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא יג|(כא,יג)]]: [מִגְּבֻ֣ל]* / ל=[מִגְּב֣וּל] #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [דִּיבֹ֑ן]* / ל=[דִּיב֑וֹן]! #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב לח|(כב,לח)]]: [הֲיָכֹ֥ל]* / ל=[הֲיָכ֥וֹל]! #בלק [[במדבר כג/טעמים#כג כט|(כג,כט)]]: [אֵילִֽם]* / ל=[אֵילִֽים]! #פינחס [[במדבר כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [הַיָּשֻׁבִ֑י]* / ל=[הַיָּשׁוּבִ֑י]! #מטות [[במדבר לב/טעמים#לב כב|(לב,כב)]]: [נְקִיִּ֛ם]* / ל=[נְקִיִּ֛ים]! #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לה|(לג,לה)]]: [בְּעֶצְיֹ֥ן]* / ל=[בְּעֶצְי֥וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לו|(לג,לו)]]: [מֵעֶצְיֹ֣ן]* / ל=[מֵעֶצְי֣וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* / ל=[בָּמֹתָ֖ם] - כתבי־היד חלוקים ואין מסורה #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לד יא|(לד,יא2)]]: [הַגְּבֻ֔ל]* / ל=[הַגְּב֔וּל] #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לה יט|(לה,יט)]]: [יְמִתֶֽנּוּ]* / ל=[יְמִיתֶֽנּוּ]! '''ספר דברים''' (סה"כ 38 תיבות בכתיב חריג): #דברים [[דברים א/טעמים#א טו|(א,טו)]]: [אוֹתָ֛ם]* / ל=[אֹתָ֛ם]! #דברים [[דברים ב/טעמים#ב כג|(ב,כג)]]: [מִכַּפְתֹּ֔ר]* / ל=[מִכַּפְתּ֔וֹר] #דברים [[דברים ג/טעמים#ג ה|(ג,ה)]]: [בְּצֻרֹ֛ת]* / ל=[בְּצֻר֛וֹת]! #ואתחנן [[דברים ג/טעמים#ג כה|(ג,כה):]] [וְהַלְּבָנֹֽן]* / ל=[וְהַלְּבָנֽוֹן]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [הָֽרֹא֔וֹת]* / ל=[הָֽרֹאֹ֔ת] #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [מִתְּמֹ֣ל]* / ל=[מִתְּמ֣וֹל]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [שִׁלְשֹׁ֑ם]* / ל=[שִׁלְשׁ֑וֹם]! #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ט|(ו,ט)]]: [מְזֻז֥וֹת]* / ל=[מְזוּזֹ֥ת] #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו כא|(ו,כא)]]: [וַיֹּצִיאֵ֧נוּ]* / ל=[וַיּוֹצִיאֵ֧נוּ]! #עקב [[דברים ז/טעמים#ז טז|(ז,טז)]]: [תָח֥וֹס]* / ל=[תָחֹ֥ס]! #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ב|(ח,ב)]]: [הוֹלִֽיכְךָ֜]* / ל=[הֹלִֽיכֲךָ֜] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ג|(ח,ג)]]: [הוֹדִֽיעֲךָ֗]* / ל=[הוֹדִֽעֲךָ֗] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח יב|(ח,יב)]]: [טֹבִ֛ים]* / ל=[טוֹבִ֛ים]! #עקב [[דברים ט/טעמים#ט טו|(ט,טו)]]: [לוּחֹ֣ת]* / ל=[לֻחֹ֣ת] #עקב [[דברים י/טעמים#י יא|(י,יא)]]: [וְיִֽירְשׁ֣וּ]* / ל=[וְיִֽרְשׁ֣וּ]! #ראה [[דברים יב/טעמים#יב כ|(יב,כ)]]: [גְּבֻֽלְךָ֮]* / ל=[גְּבֽוּלְךָ֮]! #שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח כב|(יח,כב)]]: [יָבֹ֔א]* / ל=[יָב֔וֹא]! #שֹפטים [[דברים כ/טעמים#כ א|(כ,א)]]: [אֹיְבֶ֗ךָ]* / ל=אֹיְבֶ֗יךָ]! #כי־תצא [[דברים כא/טעמים#כא טו|(כא,טו)]]: [הַבְּכֹ֖ר]* / ל=[הַבְּכ֖וֹר]! #כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב יד|(כב,יד)]]: [וְהוֹצִ֥א]* / ל=[וְהוֹצִ֥יא]! #כי־תצא [[דברים כד/טעמים#כד יג|(כד,יג)]]: [כְּב֣וֹא]* / ל=[כְּבֹ֣א]! #כי־תצא [[דברים כה/טעמים#כה ז|(כה,ז)]]: [מֵאֵ֨ן]* / ל=[מֵאֵ֨ין] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח יח|(כח,יח)]]: [וְעַשְׁתְּרֹ֥ת]* / ל=[וְעַשְׁתְּר֥וֹת]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח מט|(כח,מט)]]: [מֵרָחֹק֙]* / ל=[מֵרָחוֹק֙]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נב|(כח,נב)]]: [הַגְּבֹהֹ֣ת]* / ל=[הַגְּבֹה֣וֹת] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נח|(כח,נח)]]: [הַכְּתֻבִ֖ים]* / ל=[הַכְּתוּבִ֖ים]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נט|(כח,נט)]]: [גְּדֹלֹת֙]* / ל=[גְּדֹלוֹת֙]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל ט|(ל,ט)]]: [לְטֹבָ֑ה]* / ל=[לְטוֹבָ֑ה]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יח|(ל,יח)]]: [לָב֥וֹא]* / ל=[לָבֹ֥א]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יט|(ל,יט)]]: [הַעִדֹ֨תִי]* / ל=[הַעִידֹ֨תִי]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ז|(לב,ז)]]: [דֹּר־וָדֹ֑ר]* / ל=[דּוֹר־וָד֑וֹר] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כד|(לב,כד)]]: [בְּהֵמֹת֙]* / ל=[בְּהֵמוֹת֙] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כז|(לב,כז)]]: [יָדֵ֣נוּ]* / ל=[יָדֵ֣ינוּ]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [חָת֖וּם]* / ל=[חָתֻ֖ם]! #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יב|(לג,יב)]]: [כְּתֵפָ֖יו]* / ל=[כְּתֵיפָ֖יו] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יט|(לג,יט)]]: [וּשְׂפֻנֵ֖י]* / ל=[וּשְׂפוּנֵ֖י] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג כה|(לג,כה)]]: [מִנְעָלֶ֑ךָ]* / ל=[מִנְעָלֶ֑יךָ] #וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [הָ֨אֹתֹ֜ת]* / ל=[הָ֨אֹת֜וֹת]! ===סיכום התוצאות=== '''נוסח הפנים בכתי"ל מול המסורות והמסירות:''' יש כ-127 מקומות בתורה (אחד מהם ספק) שבהם הכתיב בכתי"ל מנוגד לספרי תימן (המשקפים באותיותיהם את הערות המסורה ואת רוב המסירות). ברוב המכריע של המקומות, סותר הכתיב בפנים כתי"ל אף את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו (כל הפריטים שיש בהם סימן קריאה [!]). ב-4 מקומות יש תמיכה בנוסח הכתיב החריג של כתי"ל מתוך המסורה הקטנה שבו, כאשר ב-3 מהם יש סתירה פנימית בתוך כתי"ל עצמו בין המסורה הקטנה לבין המסורה הגדולה. מתברר שמעבר לטעויות הרבות בנוסח האותיות של כתי"ל, יש גם טעויות אחדות אף במסורה הקטנה שבו. אמנם ככלל מהווה מערכת המסורה בכתי"ל (הגדולה והקטנה כאחת) עדות חשובה ביותר לנוסח המסורה, והיא הרבה יותר מדויקת לרוב מאשר נוסח הפנים שבאותו כתב־יד. '''כתי"ל מול ספרי ספרד ואשכנז ומול ספרי תימן:''' ב-2 מקומות (במדבר א,יז; כב,ה) מתוך 9 מסכים נוסח הפנים של כתי"ל עם ספרי התורה של ספרד ואשכנז, לעומת נוסח תימן. בשאר 7 המקומות שבהם יש שינויי כתיב בספרי התורה בין נוסח ספרד ואשכנז לבין נוסח תימן (לפירוט מלא ראו להלן [[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ברשימת ההערות המיוחדות]] בצבע אדום), מסכים כתי"ל עם נוסח תימן. '''כתי"ל במקומות אחדים המוטלים בספק:''' לפי שיטת ברויאר בספרו (שיטת הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות), נשארו רק שש אותיות בכל התורה שבהן השיטה הכללית אינה יכולה להכריע, וכתיב המסורה מוטל בספק (אם לא לוקחים בחשבון את ספרי תימן):{{הערה|ברויאר, שם, עמ' 84 (פרק ג סעיף 1.ד). הנתונים נכונים לעת כתיבת ספרו, אמנם מאז נבדקו כתבי־יד נוספים, ובמיוחד נתגלו עדויות חדשות על נוסחו של כתר ארם צובה בתורה, ועל פיהם כבר ניתן לקבוע בוודאות את הנוסח בחלק מהמקומות, כך שהם כבר לא מהווים ספקות.}} #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֶצְר֥וֹן] #שמות, בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֹמָ֔ה]! #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יז|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י י|(י,י)]]: ל=[חׇדְשֵׁיכֶם֒]* (=ספרי תימן) / [חָדְשֵׁכֶם֒] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* (=ספרי כל העדות) / ל=[בָּמֹתָ֖ם] (=רוב כתבי־היד ואין מסורה!) לפי זה יוצא ש-3 משינויי הכתיב בין ספרי התורה, הם גם ברשימת המקומות המוטלים בספק על פי שיטת ברויאר (בששת שינויי הכתיב הנשארים יש יתרון מוחלט לנוסח תימן).{{הערה|ברויאר, עמ' 87.}} בשנים משלושת המקומות הללו ([[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א,יז]]; [[במדבר כב/טעמים#כב ה|כב,ה]]) מביא כתי"ל את הנוסח שנמצא בספרי אשכנז וספרד, ואילו במקום אחד ([[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י,י]]) נתמך הנוסח בכתי"ל על ידי נוסח תימן. נראה שב-3 התיבות הללו, ואף בכל ששת המקומות המוטלים בספק, לא מדובר בסתם טעות סופר מתוך חוסר תשומת לב, אלא בתיבות שבהן הסופרים התקשו להחליט באופן מודע. כלומר: אין כאן מחלוקת בין מסירות אלא במחלוקת בין מסורות.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ' 86 (ג.2).}} ===תיבות מחוברות בתורה=== '''ברשימה הבאה ציינו את כל התיבות המחוברות בתורה (סה"כ 11 תיבות), שלגבי כתיבתן יש הבדלים במקורות הבאים: ספרי ספרד ואשכנז, ספרי תימן, כתר ארם צובה (או עדויות לגביו), כתי"ל.''' #בראשית, לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד יז|(יד,יז)]]: [כְּדׇרְלָעֹ֔מֶר]* / ל=[כְּדָר־לָעֹ֔מֶר] #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא מה|(מא,מה)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֛רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא נ|(מא,נ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו כ|(מו,כ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #שמות, בשלח [[שמות יז/טעמים#יז טז|(יז,טז)]]: [כֵּ֣ס יָ֔הּ]*=ל (=ספרי תימן וספרד ואשכנז) / [כֵּ֣סְיָ֔הּ] (=א(ס); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א י|(א,י)]]: [פְּדָהצֽוּר]*=ל? / ל=[פְּדָה צֽוּר]? #במדבר, במדבר [[במדבר ב/טעמים#ב יב|(ב,יב)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]* / ל=[צוּרִֽי־שַׁדָּֽי] #במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז נד|(ז,נד)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י יט|(י,יט)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]*=ל? / ל=[צוּרִֽי שַׁדָּֽי]? #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י כג|(י,כג)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ו|(לב,ו)]]: [{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙]* / א=[{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙] / ל=[הֲ־לַיהוָה֙] / ספרי תימן=[{{מ:אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙] (וראו גם ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]] וב[[#ה לה'|רשימת האותיות הגדולות]]) משתי התיבות "כס[ ]יה" ו"ה[ ]ליהוה" מתברר שאין בספרי תימן עדות מוחלטת לגבי נוסח הכתר בתחום המסוים של התיבות המחוברות. נראה אם כן שאותו דבר נכון גם לגבי תיבת "פוטי[ ]פרע" (ב-3 מקומות). בכל המקומות הללו הבאנו את הנוסח המקובל בספרי ספרד ואשכנז בפנים של המהדורה, ואילו את הנוסח בספרי תימן ("פוטיפרע" ו"{{מ:אות-ג|ה}}ליהוה"), או של כתר ארם צובה מול ספרי התורה בכל העדות ("כסיה"), ציינו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]. בשאר כל המקומות, שבהם שונה הנוסח בכתי"ל מספרי התורה בכל העדות ומכתר ארם צובה (ואפילו בספק), תיעדנו את הנתונים לגבי אותה תיבה בתוך הערות הנוסח שבדפי העריכה. ==מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות== הרווחים של חלוקת הפרשות בולטים בנוסח המסורה, וחלוקה זו מהווה מרכיב מהותי ממנו. אמנם לא כל רווח הבא לציין את תחילתה של פרשה חדשה מופיע באופן אחיד בכל כתבי־היד הטברנים, ונראה שלא הייתה קביעה סמכותית בעניין זה.{{הערה|יש להשוות את המציאות הזאת המשתקפת במסורה הטברנית אל המצב השורר במסורה הבבלית: באחרונה אנחנו מוצאים רשימות של פרשות.}} האפיון המשותף הוא רק בקווים כלליים: רוב הזמן יש רווח של פרשה באותם מקומות בכתבי־היד השונים ובאותה צורה, אמנם יש עשרות רבות של שינויים בחלוקת הפרשות בתורה בין כתבי־היד הקרובים לכתר ובכתי"ל בפרט.{{הערה|המחקר בתחום זה מועט באופן יחסי, ולא קיים אפילו רשימת תיעוד מלא להבדלים בחלוקת הפרשות בין כתבי־היד. תיעוד לחלק מהספרים (או לחלק מכתבי־היד) ניתן למצוא בכרכים שכבר יצאו לאור משתי סדרות: מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית (יחזקאל ותרי-עשר), ו-Biblia Hebraica Quinta. מספר חוקרים נגעו מעט במשמעותה הפרשנית של חלוקת הפרשות. אולם נראה שהדבר החשוב ביותר ברווחים של חלוקת הפרשות הוא לא בהיסטוריה של מסירתם, וגם לא בפרשנות המקומית הגלומה בהם, אלא במשמעותם החווייתית בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק א#מהו "מִקְרָא"?|הקריאה בתנ"ך]], וכדברי המדרש בתחילת תורת כהנים: "‫וכי מה היו הפסקות משמשות?‬ ‫ליתן רווח למשה להתבונן‬ ‫בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין עניין לעניין‪.‬‬ ‫והרי דברים קל וחומר‪:‬‬ ‫ומה אם אדם שהוא שומע‬ ‫מפי הקדוש ברוך הוא‬ ‫ומדבר ברוח הקודש‬ ‫צריך להתבונן בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין ענין לענין‪,‬‬ על אחת כמה וכמה‬ ‫הדיוט שהוא שומע מן הדיוט" (‬מתוך הפתיחה ל"תורת כהנים" ב"דבורא דנדבה").}} המצב מאז סוף ימי הביניים שונה לחלוטין: שוררת מאז ועד היום אחידות כמעט-מוחלטת בחלוקת הפרשות בספרי התורה מכל העדות. אחדות זו היא תוצאה ישירה של מפעל הפסיקה לרמב"ם ב[[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח|הלכות ספר תורה (פרק ח')]]. בגלל שהרמב"ם קבע את חלוקת הפרשות ע"פ כתר ארם צובה, הביאה פסיקתו לקרבתם של כמעט כל ספרי התורה לכתר בחלוקה זו.{{הערה|לסיכום של הנושא ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''' (עמ' *50-*52), שם ציינו שבתקופת בעלי המסורה עדיין לא נקבע נוסח מחייב לפרשות הפתוחות והסתומות, וכך הייתה המציאות עד שבעלי ההלכה החלו לעסוק בעניין זה באינטנסיביות (ובראשם הרמב"ם שקבע את הפרשות לפי כתר ארם צובה). יש להשוות את התופעה ל[[#מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות|אותיות הגדולות והקטנות]], שלגביהן לא היה יישום לרוב בכתבי־היד הטברנים, אבל בעקבות העיסוק הרב בעניין הזה על ידי חכמי המסורה המאוחרים הן הפכו להיות מרכיב בולט של נוסח המסורה.}} חלוקת הפרשות ב[http://tanach.us/ODTFiles/ הקלדת וסטמינסטר] היא על פי כתב־יד לנינגרד, וכאמור שונה חלוקה זו בעשרות מקומות ממה שמקובל בספרי התורה, וממה שנפסק להלכה ברמב"ם ע"פ כתר ארם צובה. לכן חלוקת הפרשות בכתי"ל עברה הגהה קפדנית במהדורתנו כדי שתתאים לחלוקה מקובלת בספרי התורה, ורשמנו את כל השינויים בתיעוד הנוסח. בנוסף, יש פרשה אחת שבספרי התורה מסמנים אותה בשני מקומות שונים (תימנים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז,כב]] וספרדים ואשכנזים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ז,כח]]), ובכתר ארם צובה היה כנראה רווח בשניהם לפי עדויות ומקבילות. ובמקום אחד חריג יש פרשה פתוחה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות שבכתר הפרשה היתה סתומה ([[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]]). ויש שני מקומות חריגים שבהם אין פרשה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות ו/או מקבילות שבכתר היתה פרשה ([[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו,ז]]; [[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז,כ]]). בכל אחד מהמקומות האלה תהיה הערה מיוחדת במהדורתנו, והם: #בספר שמות, פרשת תרומה [[שמות כו/טעמים#כו ז|(כו,ז)]], בפסוק "וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים", נעיר: "ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). #בספר שמות, פרשת כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד א|(לד,א)]], בפסוק "וַיֹּ֤אמֶר... פְּסׇל־לְךָ֛", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (בספרי התורה יש פרשה פתוחה לפי רשימת הרמב"ם). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כב|(ז,כב)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... כׇּל־חֵ֜לֶב", נעיר: "אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז" (בספרי תימן יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, וכנראה שבכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כח|(ז,כח)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... הַמַּקְרִ֞יב", נעיר: "אין פרשה בספרי תימן" (בספרי אשכנז וספרד יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, ובכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר דברים, פרשת כי תבוא [[דברים כז/טעמים#כז כ|(כז,כ)]], בפסוק "אָר֗וּר שֹׁכֵב֙ עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). למידע נוסף על החלוקה לפרשות בכל המקרא ראו [[:w:en:Parashah|כאן]] (באנגלית); מידע זה ישמש בסיס למהדורתנו. למידע על חלוקת הפרשות במהדורתנו בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#שחזור חלוקת הפרשות בנביאים וכתובים|כאן]]''' (למקומות החסרים בכתר) ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כאן]]''' (למקומות הקיימים בכתר). ==מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות== {{תצוגת כתי"ל|רשימת האותיות הגדולות והקטנות במסורה הסופית (מ"ס-ל)|File:Leningrad-codex-25-mesorah.pdf|5}} [[קובץ:Ochlah-W'ochlah-1864-HB36175.pdf|thumb|רשימת האותיות הגדולות והקטנות בספר "אכלה ואכלה", מהדורת פרנסדורף (הנובר, תרכ"ד).|page=90]] [[קובץ:MG1525D.djvu|thumb|רשימת האותיות הגדולות במסורה הגדולה על תחילת ספר דברי הימים שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=401]] ===אותיות גדולות וקטנות=== תופעת האותיות הגדולות והקטנות נפוצה יותר בחמישה חומשי תורה מאשר [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#אותיות גדולות וקטנות|בספרי הנביאים והכתובים]].{{הערה|לפי המקובל בפועל בספרי התורה בימינו (שאינו מכיל את כל האותיות הגדולות והקטנות שיש לגביהן עדויות במנהגים שונים), יש כ-23 אותיות גדולות וקטנות בכל המנהגים השונים ביחד, לעומת כ-36 אותיות (ב-34 תיבות) בכל ספרי הנביאים והכתובים (בספירה מקסימלית), כאשר ספרי הנביאים והכתובים הם גדולים יותר מפי ארבע בתוכנם (!) מאשר התורה. ולפי מנהגים נוספים, יש למעלה מ-20 אותיות נוספות בתורה בלבד (ולא בנביאים וכתובים).}} אבל רוב האותיות הגדולות בתורה ובשאר המקרא, וגם חלק ניכר מהקטנות – אינן באות לידי ביטוי כלל בנוסח המקרא שבכתבי־היד הטברנים, ורק חלקם מצוינים ברשימות המסורה הקדומים. וזה למרות שבדורות האחרונים נחשב סימונם הכללי למרכיב בולט של "נוסח המסורה" (אף אם היו מנהגים שונים לגבי איזו אות נחשבת לגדולה או קטנה). בכך דומה עצם '''כתיבתם''' הקפדנית של האותיות הגדולות והקטנות ל'''קביעתם''' הקפדנית והאחידה של [[#מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות|רווחי הפרשות]]: הביצוע המוחלט של שתי התופעות הוא תוצאה לפעילותם של חכמי מסורה ופוסקי הלכה שחיו לאחר תקופת המסורה הטברנית.{{הערה|ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''', כרך יהושע-שפטים, עמ' 47*-49*, ובמיוחד המסקנה שם: "השתרשרותן של האותיות הגדולות והקטנות כסימן מובהק של 'נוסח המסורה' היא מאוחרת לתקופת המסורה... ועד אז היתה כתיבת אותיות כאלה נתונה למעשה לרשותם של סופרים בהתאם למסורת הכתיבה המקובלת עליהם, ולא בהתאם לרשימה מוסכמת כלשהי... יש אפוא צד שווה לסוגיית הפרשיות ולסוגיית האותיות, ששתיהן נעשו סימן מובהק לנוסח המסורה (הטברני) רק לאחר תקופתם של בעלי המסורה. אלא שבעוד שבתחום האותיות המיוחדות היה כוון ההתפתחות מנוגד למנהגו של בן־אשר, כהשתקפותו ב'כתר', הרי בתחום הפרשיות נעשה הכתר דווקא דוגמה ומופת לסופרים הדווקנים של 'נוסח המסורה' בדורות הבאים." יצויין שב'''מקראות גדולות הכתר''' לא הבליטו לרוב את האותיות המיוחדות (כמו שהן נעדרות לרוב בכתר).}} במהדורתנו – המיועדת להיות "תיקון קוראים", ונכון אם כן שהיא תציג את מסורת הסופרים הנהוגה בימינו – נציין את האותיות הגדולות והקטנות לפי המנהג המרבי המקובל ברוב ספרי התורה ובדפוסים של המקרא (והוא בדרך כלל ע"פ מנחת שי). במקרים של ספק נכריע ע"פ דפוס קורן, המשקף כמעט תמיד את המנהג המקובל בדפוסים. בתיעוד הנוסח נציין את המקורות התומכים בסימון האות המיוחדת. בחמישה חומשי תורה עוד נוסיף הערות לגבי הבדלים הקיימים בין ספרי התורה בימינו (ע"פ מנהגי ספרד ואשכנז ותימן) ונוסח הכתר (ע"פ עדויות) לגבי האותיות הגדולות והקטנות. לרשימת ההערות בנושא זה '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ראו כאן (בצבע ירוק)]]'''. '''להלן רשימה של כל האותיות הגדולות והקטנות שמופיעים בגוף הטקסט במהדורתנו (או ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]): #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית א/טעמים#א א|(א,א)]]: [{{אות-ג|בְּ}}רֵאשִׁ֖ית]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּרֵאשִׁ֖ית] #'''(ק)''' בראשית, בראשית [[בראשית ב/טעמים#ב ד|(ב,ד)]]: [בְּ{{אות-ק|הִ}}בָּֽרְאָ֑ם]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּהִבָּֽרְאָ֑ם] #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית ה/טעמים#ה א|(ה,א)]]: [סֵ֔פֶר]*=ל / [{{אות-ג|סֵ֔}}פֶר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #'''(ק)''' בראשית, חיי שרה [[בראשית כג/טעמים#כג ב|(כג,ב)]]: [וְלִבְ{{אות-ק|כֹּ}}תָֽהּ]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְלִבְכֹּתָֽהּ] #'''(ק)''' בראשית, תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז מו|(כז,מו)]]: [{{אות-ק|קַ֣}}צְתִּי]* (=מ"ס-ל) / ל=[קַ֣צְתִּי] #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד ז|(לד,ז)]]: [{{אות-ג|נֹ}}צֵ֥ר]* / ל=[נֹצֵ֥ר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יד|(לד,יד)]]: [אַחֵ֑{{אות-ג|ר}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[אַחֵ֑ר] #'''(ק)''' ויקרא, ויקרא [[ויקרא א/טעמים#א א|(א,א)]]: [וַיִּקְרָ֖{{ק|א}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[וַיִּקְרָ֖א] #'''(ק)''' ויקרא, צו [[ויקרא ו/טעמים#ו ב|(ו,ב)]]: [{{אות-ק|מ}}וֹקְדָ֨ה]* / ל=[מוֹקְדָ֨ה] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא מב|(יא,מב)]]: [עַל־גָּח֜{{אות-ג|וֹ}}ן]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' ויקרא, תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג לג|(יג,לג)]]: [וְהִ֨תְ{{אות-ג|גַּ}}לָּ֔ח]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח] #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יד/טעמים#יד עז|(יד,יז)]]: [{{אות-ג|יִ}}גְדַּל]* (=מ"ס-ל) / ל=[יִגְדַּל] #'''(ק)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יא|(כה,יא)]]: [פִּֽינְחָ֨ס]*=ל / [פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס] (מנהג שהתקבל בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק או וי"ו קטיעא)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יב|(כה,יב)]]: [שָׁלֽוֹם]*=ל / [שָׁלֽ{{אות-ק|וֹ}}ם] (וי"ו קטנה, או קטיעא בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' במדבר, פינחס [[במדבר כז/טעמים#כז ה|(כז,ה)]]: [מִשְׁפָּטָ֖{{אות-ג|ן|}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [שְׁמַ֖{{אות-ג|ע}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [אֶחָֽ{{אות-ג|ד}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, עקב [[דברים יא/טעמים#יא כא|(יא,כא)]]: [עַל־הָאָֽרֶץ]*=ל / [עַל־הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}}] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב ו|(כב,ו)]]: [קַן־צִפּ֣וֹר]*=ל / [{{אות-ג|קַ}}ן־צִפּ֣וֹר] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' דברים, נִצבים [[דברים כט/טעמים#כט כז|(כט,כז)]]: [וַיַּשְׁ{{אות-ג|לִ}}כֵ֛ם]* (=מ"ס-ל) / אל=[וַיַּשְׁלִכֵ֛ם] #'''(ג)''' {{עוגן בשורה|ה לה'}}דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ו|(לב,ו)]]: [{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙]* (=מ"ק-ק3) / א=[{{אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙]; ל=[הֲ־לַיהוָה֙]; ספרי תימן=[{{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙] (=מ"ס-ל, אין רווח אחרי אות ה"א ברשימה; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, האזינו [[דברים לג/טעמים#לג יח|(לב,יח)]]: [תֶּ֑שִׁ{{אות-ק|י}}]* (=מ"ס-ל) / אל=[תֶּ֑שִׁי] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג כט|(לג,כט)]]: [אַשְׁרֶ֨יךָ]*=אל / [{{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) '''להלן רשימה של אותיות מיוחדות נוספות בתורה:'''{{הערה|רשימת האותיות הנוספות מבוססת בעיקרה על על הטבלה המופיעה [http://www.jewishencyclopedia.com/articles/13809-small-and-large-letters באנציקלופדיה היהודית], ובנוסף על הרשימות [http://www.sofer.co.uk/html/large_letters.html כאן] ו[http://www.win.tue.nl/~aeb/natlang/hebrew/hebrew_bible.html כאן].}} #'''(ג)''' בראשית, ויצא [[בראשית ל/טעמים#ל מב|(ל, מב)]]: [וּבְהַעֲטִ֥י{{מ:אות-ג|ף}}] #'''(ג)''' בראשית, וישלח [[בראשית לד/טעמים#לד לא|(לד,לא)]]: [הַכְ{{מ:אות-ג|ז}}וֹנָ֕ה] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יב|(מט,יב)]]: [{{מ:אות-ג|חַ}}כְלִילִ֥י] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית נ/טעמים#נ כג|(נ,כג)]]: [שִׁלֵּשִׁ֑י{{מ:אות-ג|ם}}] #'''(ג)''' שמות, שמות [[שמות ב/טעמים#ב ב|(ב,ב)]]: [כִּי־{{מ:אות-ג|ט֣}}וֹב] #'''(ג)''' שמות, בֹא [[שמות יא/טעמים#יא ח|(יא,ח)]]: [{{מ:אות-ג|צֵ֤}}א] #'''(ג)''' שמות, תצוה [[שמות כח/טעמים#כח לו|(כח,לו)]]: [צִּ֖י{{מ:אות-ג|ץ}}] #'''(ק או קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 1}}שמות, כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב כה|(לב,כה)]] [בְּ{{מ:אות-ק|קָ}}מֵיהֶֽם] (בקו"ף קטנה או דבוקה; וראו להלן ב[[#קו"ף דבוקה 2|פרשת נשֹא]] [במדבר ז,ב]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [{{מ:אות-ג|שְׁ}}מׇ֨ר־לְךָ֔] #'''(ג)''' ויקרא, צו (ח,טו '''או''' ח,כג): ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֗}}ט] [[ויקרא ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֗ט}}] (כל האותיות) ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֓}}ט{{מ:לגרמיה}}] [[ויקרא ח/טעמים#ח כג|(ח,כג)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֓ט{{מ:לגרמיה}}}}] (כל האותיות) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ל|(יא,ל)]]: [וְהַ{{מ:אות-ג|לְּ}}טָאָ֑ה] #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יח|(א,יח)]]: [לְ{{מ:אות-ג|גֻ}}לְגְּלֹתָֽם] (=ל?מ"ס-ל) #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג טז|(ג,טז)]]: [עַל־{{מ:אות-ג|פִּ֣}}י] #'''(קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 2}}במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ב|(ז,ב)]]: [עַל־הַפְּקֻדִֽים׃] (קו"ף דבוקה, וראו לעיל [[#קו"ף דבוקה 1|בפרשת כי תשא]] [לב,כה]) #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יג/טעמים#יג ל|(יג,ל)]]: [וַיַּ֧הַ{{מ:אות-ג|ס}}] #'''(ג)''' במדבר, בלק [[במדבר כד/טעמים#כד ה|(כד,ה)]]: [{{מ:אות-ג|מַ}}ה־טֹּ֥בוּ] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ב/טעמים#ב לג|(ב,לג)]]: [וַנַּ֥{{מ:אות-ג|ךְ}}] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ג/טעמים#ג יא|(ג,יא)]]: [עֶ֣רֶ{{מ:אות-ג|שׂ}}] #'''(ק)''' דברים, עקב [[דברים ט/טעמים#ט כד|(ט,כד)]]: [{{מ:אות-ק|מַ}}מְרִ֥ים] #'''(ג)''' דברים, שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח יג|(יח,יג)]]: [{{מ:אות-ג|תָּ}}מִ֣ים] #'''(ג)''' דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח סח|(כח,סח)]]: [וְהִתְמַ{{מ:אות-ג|כַּ}}רְתֶּ֨ם] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ד|(לב,ד)]]: [הַ{{מ:אות-ג|צּ}}וּר֙] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ה|(לב,ה)]]: [וּ{{מ:אות-ג|פְ}}תַלְתֹּֽל׃] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יב|(לד,יב)]]: [כׇּל־יִשְׂרָאֵֽ{{מ:אות-ג|ל}}׃] ===אותיות מנוקדות=== [[קובץ:MG1525A.djvu|thumb|רשימת האותיות המנוקדות במסורה הגדולה על פרשת במדבר (ג, לט "וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ") שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=313]] בניגוד ל[[#אותיות גדולות וקטנות|אותיות הגדולות והקטנות]], לסימון האותיות המנוקדות יש ביצוע עקבי בכתבי־היד בהתאם לרשימות המסורה. אמנם יש בכל זאת אי הסכמה לגבי פרטים מסויימים. להלן רשימה של האותיות המנוקדות בתורה במהדורתנו ובכתבי־היד העיקריים: #בראשית, לך־לך [[בראשית טז/טעמים#טז ה|(טז,ה)]]: [וּבֵינֶֽיׄךָ]*=ל #בראשית, וירא [[בראשית יח/טעמים#יח ט|(יח,ט)]]: [אֵׄלָ֔יׄוׄ]* / ל=[אֵׄלָׄ֔יׄוׄ] (=מ"ס-ל <ד' [נקודות]>) #בראשית, וירא [[בראשית יט/טעמים#יט לג|(יט,לג)]]: [וּבְקוּׄמָֽהּ]*=ל #בראשית, וישלח [[בראשית לג/טעמים#לג ד|(לג,ד)]]: [וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ]*=ל #בראשית, וישב [[בראשית לז/טעמים#לז יב|(לז,יב)]]: [אֶׄתׄ־צֹ֥אן]*=ל #במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג לט|(ג,לט)]]: [וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ]*=ל #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט י|(ט,י)]]: [רְחֹקָ֜הׄ]*=ל #במדבר, חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [אֲשֶׁ֖רׄ]*=ל #במדבר, פינחס [[במדבר כט/טעמים#כט טו|(כט,טו)]]: [וְעִשָּׂרוֹׄן֙]* / ל=[וְעִשָּׂרׄוֹן֙] (הנקודה ברי"ש!) #דברים, נִצבים [[דברים כט/טעמים#כט כח|(כט,כח)]]: [לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַׄד־עוֹלָ֔ם]*=א / ל=[לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַד־עוֹלָ֔ם] (=מ"ס-ל) ===נו"ן הפוכה=== תופעת הנו"ן ההפוכה או המנוזרת (׆) נמצאת סביב פרשה אחת בתורה (בהתחלה ובסוף סה"כ פעמיים), ואילו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נו"ן הפוכה|בנביאים כתובים]] היא נמצאת 7 פעמים ב[[תהלים קז/טעמים#קז כג|מזמור ק"ז]] (כ"ג-כ"ח, מ) בתהלים. מקומן וצורתן בתורה נקבעה במהדורתנו לפי מה שידוע לנו על התופעה בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו.{{הערה|לתיעוד מלא של נתונים ראו בתיעוד הנוסח בדף העריכה.}} '''תצוגת נו"ן הפוכה במהדורתנו ובמקורות הנוסח:''' #'''[[במדבר י/טעמים#י לה|במהדורתנו: במדבר, בהעלֹתך (י,לה-לו)]]''' #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Leningrad-codex-04-numbers.pdf&page=17 בכתי"ל] ([http://tanach.us/Tanach.xml?Num10:1-10:36 הקלדת וסטמינסטר]) #בכתי"ש: [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=33 עמוד ראשון] | [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=34 עמוד שני] #[http://www.bl.uk/manuscripts/Viewer.aspx?ref=or_4445_f115r בכתי"ב] (ראו שם דף 129 ע"א וע"ב) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Tanakh-Sassoon1053-04-Numbers.pdf&page=12 בכתי"ש1] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:MG1525A.djvu&page=332 במ"ג דפוס ונציה] ("ב׆סע", "כמתא׆נים"!) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Sefer-Torah-Elihu-Shannon-2.djvu&page=165 בספר תורה טיפוסי הכתוב על קלף] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:David-kokhav-sefer-torah.pdf&page=155 בספר תורה מיוחד הכתוב על קלף] ==מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות== מהדורתנו מיועדת כאמור להציג את מסורת הסופרים בתורה על־פי המסורה הטברנית ולפי ספרי התורה בימינו. ניתן להגיע אל נוסח האותיות בתורה שהיה בכתר ארם צובה על ידי שחזור אמין (לפי שיטת ברויאר ועל פי עדויות מובהקות), ומתברר שהוא זהה לחלוטין לנוסח האותיות בספרי התורה התימנים (המייצגים לגמרי את שיטת המסורה). אבל לעתים רחוקות (8-9 אותיות בלבד בכל התורה) יש הבדלים בין ספרי תימן מצד אחד, לבין ספרי אשכנז וספרד מצד שני, בנוסח הכתיב המובהק. וב-2 מקומות יש הבדל בין הכתיב אצלנו בספרי התורה למה שהיה כתוב בכתר (על־פי עדויות). במהדורתנו תבוא הערה מיוחדת בכל המקומות האלה.{{הערה|נוסח ההערה הקצרה יציין קודם כל את ספרי "ספרד" לפני "אשכנז" ("בספרי ספרד ואשכנז..."), כי במקומות המעטים שיש בהם שינויים מהסוג הזה (סה"כ 8-9 מקומות בכל התורה כולה), המקור לכולם הוא בפסקי הרמ"ה על־פי "ספרי ספרד המדויקים". בתקופה יותר מאוחרת הושלם היישום של פסקי הרמ"ה גם בספרי התורה האשכנזים. היום גם רוב ספרי אשכנז כמעט זהים לספרי ספרד (חוץ מאות אחת בתיבת דַּכָּ֛א/דַּכָּ֛ה), ושניהם יחד שונים מספרי תימן באותם 8 מקומות (ספרד) או 9 מקומות (אשכנז), כאשר רק ספרי תימן מתאימים לגמרי למסורה. אבל יש מקומות שבמשך שנים רבות עדיין ציינו בדפוסים הישנים את הנוסח המתאים למסורה בתור "נוסח אשכנז", ובמיוחד ב[[דברים כג ב]] ציינו "דכא" באל"ף במקום "דכה" בה"א (הראשון בתור נוסח אשכנז והשני על פי ספרי ספרד בעקבות קביעת הרמ"ה למרות שאין היישום כך היום בספרי תורה ספרדים). ועד עצם היום הזה עדיין כותבים "דכא" באל"ף בספרי התורה של חב"ד. לכן נוסח ההערה ב[[דברים כג ב]] יהיה: "ברוב ספרי אשכנז...", ואילו בשאר המקומות: "בספרי ספרד ואשכנז...". לפרטים נוספים על נוסח אשכנז הישן והתאמתו למסורה, ראו את מאמרו של מרדכי גלצר, [http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_92.7(1).pdf "המסורה בין המזרח למערב"].}} חוץ מנוסח הכתיב המובהק, דהיינו נוסח האותיות, תבוא הערה מיוחדת בכל מקרה של אי־הסכמה לגבי '''תיבות מחוברות''' ועל '''אותיות מיוחדות''' (כגון אותיות גדולות וקטנות וקטועות), וכמו כן על כל הבדל ב'''חלוקת הפרשות'''. גם במקומות הללו, אפוא שיש הבדל בין ספרי התורה, או בין ספרי התורה לכתר, נציין את השינוי באופן ניכר על־ידי הערה בגוף הטקסט (ולא רק בתיעוד הנוסח הבלתי־נראה שבדף העריכה).{{הערה|1=כאמור, בביטוי "ספרי ספרד ואשכנז" הכוונה בעיקר לספרים הנפוצים בימינו, שכל ענייני הכתיב שבהם כבר הותאמו להכרעתם של הרמ"ה ו/או אור תורה ומנחת שי. למקור זמין ברשת כדי לאשר תופעות מיוחדות בספרי תורה תימניים, ראו '''[http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=583 כאן]'''.}} '''בטבלה הבאה מובאים כל המקומות שבהם מופיעה הערה מיוחדת בתורה במהדורתנו.{{הערה|לגבי מגילת אסתר ראו ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הסופרים במגילת אסתר: הערות מיוחדות|פרק הבא של המבוא]].}} סוגי השינויים מובלטים על ידי צבעים:''' *{{צבע גופן|אדום|אדום}}=שינויים מובהקים בנוסח האותיות (11 מקומות בתורה; 9 הבדלים בין ספרי התורה, ו-2 הבדלים בין ספרי התורה לכתר ארם צובה ע"פ עדויות) *{{צבע גופן|כתום|כתום}}=תיבות מחוברות (3 תופעות בתורה, אחת מהן ב-3 מקומות){{הערה|ההערה על "{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙" ([[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב,ו]]) מופיעה בטבלה בכתום. היא מתייחסת רק לשאלת הרווח אחרי האות ה"א, ולא לנושא של האות הגדולה (המשותף לספרי התורה ולכתר).}} *{{צבע גופן|צהוב|צהוב}}=שינויים בחלוקת הפרשות: סוג הפרשה (פתוחה או סתומה) או העדר פרשה (5 מקומות בתורה) *{{צבע גופן|ירוק|ירוק}}=אותיות מיוחדות: גדולות או קטנות או קטועות (8 מקומות בתורה){{הערה|לגבי האותיות המיוחדות, הערנו על הבדלים בין ספרי התורה של העדות. אך לא הערנו על הביצוע (או חוסר הביצוע) של אותיות מיוחדות בכתר ארם צובה, בגלל שברוב המקומות ממילא אין ביצוע בכתר.}} יש 27 שינויים מכל הסוגים האלה בתורה (נוסח האותיות המובהק, תיבות מחוברות, אותיות מובהקות, חלוקת הפרשות). שינוי אחד ("פוטי[ ]פרע") נמצא ב-3 מקומות, ובכל מקום יש הערה, ולכן יש סה"כ 29 הערות בנוסח התורה. אפשר לראות את כל ההערות במקום אחד, ביחד עם קישורים ישירים לתוך גוף הטקסט, בדף המציג את [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב#הערות|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. {| width=100% border=5 cellpadding=2 align=center |colspan=8 align=center|{{ג|{{קו תחתי|'''הערות מיוחדות בנוסח התורה'''}}}}<br>ציון ההבדלים בין ספרי התורה במסורת תימן, ספרד ואשכנז, ובין ספרי התורה לכתר ארם צובה |- align=center !פסוק !פרשת השבוע !מילה או הקשר !כתר ארם צובה{{הערה|לפי עדויות או מקבילות במקומות שהוא לא קיים.}} !ספרי תימן !ספרי ספרד ואשכנז !נוסח הפנים<br>במהדורתנו !הערה במהדורתנו |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ד/טעמים#ד יג|בראשית ד, יג]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ד יג|בראשית]] |מִנְּשֽׂ(וֹ)א |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֽׂוֹא |מִנְּשֹֽׂא‏ |בספרי ספרד ואשכנז מִנְּשֽׂוֹא |- align=center bgcolor="lime" |[[בראשית ה/טעמים#ה א|בראשית ה, א]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ה א|בראשית]] |סמ"ך של סֵ֔פֶר | |סמ"ך גדולה |סמ"ך רגילה |סמ"ך רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|סֵ֔}}פֶר בסמ"ך גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ז/טעמים#ז יא|בראשית ז, יא]] |[[פרשת נח/טעמים#ז יא|נֹח]] |מַעְיְנ(וֹ)ת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנוֹת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |בספרי ספרד ואשכנז מַעְיְנוֹת֙ |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ט/טעמים#ט כט|בראשית ט, כט]] |[[פרשת נח/טעמים#ט כט|נֹח]] |וַיִּֽהְיוּ֙ / וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |בספרי ספרד ואשכנז וַֽיְהִי֙ |- align=center bgcolor="orange" |[[בראשית מא/טעמים#מא מה|בר' מא, מה]];<br>[[בראשית מא/טעמים#מא נ|מא, נ]];<br>[[בראשית מו/טעמים#מו כ|מו, כ]]. |[[פרשת מקץ/טעמים#מא מה|מקץ (1)]]<br>[[פרשת מקץ/טעמים#מא נ|מקץ (2)]]<br>[[פרשת ויגש/טעמים#מו כ|ויגש (3)]] |פוטי[ ]פרע |פוטי פרע |פוטיפרע<br>(תיבה אחת) |פוטי פרע<br>(שתי תיבות) |פוטי פרע |בספרי תימן<br>פּֽוֹטִיפֶ֛רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע<br>בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות א/טעמים#א יט|שמות א, יט]] |[[פרשת שמות/טעמים#א יט|שמות]] |אֲלֵ(י)הֶ֛ן |אֲלֵיהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |בכתר ארם צובה היה כתוב אֲלֵיהֶ֛ן |- align=center bgcolor="orange" |[[שמות יז/טעמים#יז טז|שמות יז, טז]] |[[פרשת בשלח/טעמים#יז טז|בשלח]] |כֵּ֣ס[ ]יָ֔הּ |כֵּ֣סְיָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |בכתר ארם צובה היה כתוב כֵּ֣סְיָ֔הּ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כה/טעמים#כה לא|שמות כה, לא]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כה לא|תרומה]] |תֵּ(י)עָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּיעָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |בספרי ספרד ואשכנז תֵּיעָשֶׂ֤ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו, ז]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כו ז|תרומה]] |וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים |פרשה פתוחה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כח/טעמים#כח כו|שמות כח, כו]] |[[פרשת תצוה/טעמים#כח כו|תצוה]] |הָאֵפ֖(וֹ)ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפ֖וֹד |הָאֵפֹ֖ד‏ |בספרי ספרד ואשכנז הָאֵפ֖וֹד |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד, א]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד א|כי תשא]] |וַיֹּ֤אמֶר...<br>פְּסָל־לְךָ֛ |פרשה סתומה? |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="lime" |[[שמות לד/טעמים#לד ז|שמות לד, ז]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד ז|כי תשא]] |נו"ן של נֹצֵ֥ר‏ |נו"ן רגילה |נו"ן רגילה |נו"ן גדולה |נו"ן גדולה |בספרי תימן נֹצֵ֥ר בנו"ן רגילה |- align=center bgcolor="lime" |[[ויקרא ו/טעמים#ו ב|ויקרא ו, ב]] |[[פרשת צו/טעמים#ו ב|צו]] |מ"ם של מוֹקְדָ֨הֿ | |מ"ם רגילה |מ"ם קטנה |מ"ם קטנה |בספרי תימן מוֹקְדָ֨הֿ במ"ם רגילה |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז, כב]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כב|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר...<br>כָּל־חֵ֜לֶב |פרשה פתוחה<br>(כנראה) |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ויקרא ז כח]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כח|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר...דַּבֵּ֛ר...<br>הַמַּקְרִ֞יב |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי תימן |- align=center bgcolor="red" |[[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט, טז]] |[[פרשת קדושים/טעמים#יט טז|קְדֹשִׁים]] |רֵעֶ֑(י)ךָ |רֵעֶ֑יךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |בכתר ארם צובה היה כתוב רֵעֶ֑יךָ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א, יז]] |[[פרשת במדבר/טעמים#א יז|במדבר]] |בְּשֵׁמֽ(וֹ)ת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֽוֹת |בְּשֵׁמֹֽת |בספרי ספרד ואשכנז בְּשֵׁמֽוֹת |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י, י]] |[[פרשת בהעלותך/טעמים#י י|בהעלֹתך]] |חָדְשֵׁ[י]כֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |בספרי ספרד ואשכנז חָדְשֵׁכֶם֒ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר כב/טעמים#כב ה|במדבר כב, ה]] |[[פרשת בלק/טעמים#כב ה|בלק]] |בְּע֗(וֹ)ר |בְּעֹ֗ר?{{הערה|1=יש כאן עדויות חולקות, ואולם נראה שעדיפה העדות המפורשת המגובה בעדות המושלמת (בכל מקום אחר) של ספרי תימן=בְּעֹ֗ר, לעומת העדות שבשתיקה של א(ס)=בְּע֗וֹר. למידע מלא והפניות, ראו בהערת הנוסח על [[במדבר כב/הערות נוסח#כב ה|במדבר כב,ה]].}} |בְּעֹ֗ר |בְּע֗וֹר |בְּעֹ֗ר |בספרי ספרד ואשכנז בְּע֗וֹר |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה י|במדבר כה, י]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה י|פינחס]] |יו"ד של פִּֽינְחָ֨ס |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |נהוג לכתוב ביו"ד זעירא<ref>מקור המנהג בספר הזוהר, ואין לו שום תימוכין בספרות המסורה. חכמי המסורה האחרונים הזכירו אותו אבל לא קיבלו אותו, כגון המנחת שי שכתב: '''פינחס.''' פרשה פתוחה. אמרו בזוהר כאן וגם בפרשת "אחרי מות" כי "פינחס" זה ביו"ד זעירא, ושהיא מאלפ"א בית"א דאתוון זעירן. אך בכל הספרים והמסרות ובאלפ"א בית"א שלנו מאותיות זעירות, לא נמצא רק י' ד"צור ילדך תשי". עוד משמע מהזוהר כי פה בלבד פינחס מלא יו"ד. והרמ"ה ז"ל כתב: "ותלד לו את פינחס" מלא יו"ד, וכל אוריתא דכותיה מלא. עד כאן לשונו. וכן נמצא בכל הספרים והמסרות. ובעל אור תורה האריך לבאר הזוהר שלא יהיה נגד ספרינו. ואנכי לא ידעתי בנסתרות ממני. '''עד כאן לשון המנחת שי.''' אבל היו"ד הזעירא נמצאת בפועל ברוב ספרי התורה הנפוצים בימינו, וברבים מהחומשים המודפסים אף מציינים שהיו"ד הזעירא היא "על פי המסורה". וראו עוד גם בהערה 45 [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18503 במאמר זה] מאת פרופ' ישעיהו מאורי.</ref> |פִּֽינְחָ֨ס (אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז נהוג לכתוב פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס ביו"ד זעירא |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה יב|במדבר כה, יב]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה יב|פינחס]] |וי"ו של שָׁלֽוֹם |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |וי"ו קטיעא |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז וי"ו קטיעא |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים יא/טעמים#יא כא|דברים יא, כא]] |[[פרשת עקב/טעמים#יא כא|עקב]] |צד"י של הָאָֽרֶץ | |צד"י גדולה |צד"י רגילה |צד"י רגילה |בספרי תימן הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}} בצד"י גדולה |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים כב/טעמים#כב ו|דברים כב, ו]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כב ו|כי תצא]] |קו"ף של קַן־צִפּ֣וֹר | |קו"ף גדולה |קו"ף רגילה |קו"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|קַ}}ן בקו"ף גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[דברים כג/טעמים#כג ב|דברים כג, ב]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כג ב|כי תצא]] |דַּכָּ֛א / דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |בספרי ספרד ורוב ספרי אשכנז דַּכָּ֛ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז, כ]] |[[פרשת כי תבוא/טעמים#כז כ|כי תבוא]] |אָר֗וּר שֹׁכֵב֙<br>עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו |פרשה סתומה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="orange" |[[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב, ו]] |[[פרשת האזינו/טעמים#לב ו|האזינו]] |{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙ |{{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |בספרי תימן {{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים לג/טעמים#לג כט|דברים לג, כט]] |[[פרשת וזאת הברכה/טעמים#לג כט|וזאת הברכה]] |אל"ף של אַשְׁרֶ֨יךָ |אל"ף רגילה |אל"ף גדולה |אל"ף רגילה |אל"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ באל"ף גדולה |} ==מסורת הסופרים בתורה: מהדורת כתיב (אותיות בלבד)== ראו: [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. ==רמת הדיוק בנוסח הניקוד והטעמים לעומת נוסח האותיות== יש הבדל עקרוני בין מסורת '''הקריאה''' (דהיינו ההגייה והנגינה) המשתקפת בכתבי־היד לבין מסורת '''הכתיבה''' הנמצאת בהם: נוסח '''האותיות''' בכתבי־היד איננו אחיד כלל, אבל '''ניקוד התיבות והטעמתן''' אחיד בכמעט כל מקום. ממצאיו של ברויאר מראים שנוסח הטעמים היוצא מכתבי־היד יציב להפליא, ואף בנוסח המקובל שבדפוסים איננו מוצאים שינויים רבים בעלי חשיבות; נוסח הדפוסים עולה בדיוקו אפילו על חלק מכתבי־היד בטעמיו. ודבר דומה נכון גם לגבי הניקוד: הנוסח בכתבי־היד יציב ואחיד, ואין בו מחלוקות עקרוניות; ואילו בנוסח המקובל שבדפוסים מספר השינויים אמנם ניכר, אבל הוא לא גדול במיוחד. כך תיאר והסביר הרב ברויאר את ההתפתחות ההיסטורית שיוצאת מתוך השוואה בין שני התחומים השונים (האותיות מול הניקוד והטעמים), בסיכום הנפלא (והמהפכני בשעתו) שכתב ע"פ ממצאיו:{{הערה|'''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא''', עמ' 91-94. הבאנו את דברי ברויאר בהרחבה בגלל חשיבותם החינוכית הרבה, ותרומתם הגדולה להבנת הנושא. אמנם מאותה סיבה קיצרנו אותם באופן חלקי, הוספנו בהם הדגשים, בצענו בהם שינויים קלים ליתר בהירות (בעיקר בפיסוק), וגם השמטנו חלק מהערותיו של ברויאר. לגבי שינוי התפיסה המהפכני שבדבריו הבאים של ברויאר, השוו את דעתו אל הגישה שהייתה מקובלת עד זמנו בין חוקרי המסורה. הללו חשבו אז ש"נוסח המסורה" לא היה ולא נברא בתור נוסח אחד ואחיד בכל פרטיו. גישה זו מתבטאת באריכות ובחריפות ב[https://archive.org/details/introductiontoma0000unse_b9a7/page/n3/mode/2up הקדמתו של אורלינסקי להוצאה מחדש של מהדורת גינצבורג] (עמ' xvi-xxxvii); הקדמה זו נדפסה שוב בתוך: ''The Canon and Masorah of the Hebrew Bible: An Introductory Reader'', ed. Sid Z. Leiman (New York: Ktav, 1974).}} :נמצא, שכך יש לתאר את נוסח התורה בתקופה שלפני המסורה. קריאת התיבות היתה ברורה ונהירה לכל. ואילו טקסט האותיות – מבחינת חסירות ויתירות – היה עדיין בבחינת בקעה פרוצה. חכמי המסורה מצאו בקעה זו וגדרו בה גדר. וזה היה איפוא תפקידם ביחס לכתיב האותיות וקריאתן: הם לא פסקו איך '''לקרוא''' את האותיות המקובלות – אלא היפוכו של דבר: הם פסקו איך '''לכתוב''' את הקריאה המקובלת. :'''מבחינה זו קדמה איפוא תורה שבעל פה לתורה שבכתב. חכמי המסורה קיבלו מקודמיהם את הקריאה כתורה שבעל פה – וקבעו לה סימני ניקוד וטעמים. לטקסט זה של התורה שבעל פה קבעו אחר כך את הנוסח הסופי של התורה שבכתב.''' :משום כך אתה מוצא, שהרוב המכריע של קביעות המסורה מתייחס למלים הגויות – ולא לתיבות כתובות.{{הערה|הערת ברויאר: דבר זה בא לידי ביטוי בין השאר בהתייחסות לתיבה, שיש בה קרי וכתיב: לעולם התיבה נידונה במסורה על פי הקרי, ולא על פי הכתיב.}} '''אין המסורה מתייחסת לצירוף מסויים של אותיות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של קריאתן; אלא היא מתייחסת לצירוף של הגאים ותנועות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של כתיבתם.''' שכן המלים ההגויות של המקרא הן היסוד שקדם לאנשי המסורה; ליסוד זה נתנו את התיבות הכתובות וקבעו את נוסחן הסופי.{{הערה|הערת ברויאר: אין צריך לומר, שחכמי המסורה לא בדו את הנוסח מלבם, אלא קבעוהו על יסוד הספרים שלפניהם. אולם בדורות שלפני המסורה היה כל סופר מעתיק מן הספר שלפניו, ולא היתה כל הכרעה בין הנוסחות; ואילו חכמי המסורה פסקו הלכה סופית באותה סוגיה.}} :אין זה איפוא אלא טבעי, שהניקוד הוא אחיד בכתבי היד, ואילו כתיב התיבות שנוי במחלוקת. שתי התופעות האלה אינן אלא המשך למצב שקדם למסורה. עדיין לא נשתכחה התורה שבעל פה המקובלת; ואילו ההורה שבכתב "המחודשת"{{הערה|הערת ברויאר: השוה את לשון השואל בשו"ת הרשב"א סי' רלב: ואין אנחנו חוששין לספרי התלמוד לתקן הספרים לשנותם... ואיך נחוש לספרי המסורה '''חדשים מקרוב באו'''.}} עדיין לא פשטה בכל ישראל. וגם בתקופה הסמוכה לאנשי המסורה עדיין לא היו בקיאים בחסירות וביתירות – ממש כבתקופת התלמוד.{{הערה|הערת ברויאר: ספרים אחדים היוצאים מכלל זה – כגון 'הספר הידוע במצרים' – אינם משנים את התמונה הכללית. הללו לא היד אלא בבחינת מיעוט, והשפעתם לא היתה ניכרת ברוב ישראל. עדים לכך הם דברי רמ"ה בהקדמה לספרו. וראה עוד בהמשך כאן.}} :על רקע זה יש להעריך את המפעל ההיסטורי של הרמ"ה. מצב הספרים שבימיו מתואר בבהירות בהקדמה לספרו... אך כאן יש להבליט בייחוד את ההשוואה לחכמי התלמוד. וכך הוא טוען: חכמי התלמוד לא היו בקיאים בחסרות ויתרות; "וכל שכן שנתקיים בנו בעונותינו: 'לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'..." (מהקדמת הרמ"ה לספר מסורת סייג לתורה). :אכן עד שלא בא הרמ"ה היה כתיב המסורה בבחינת הלכה ואין עושין כן. '''הסופרים''' המשיכו להעתיק מן הספרים שלפניהם – כדרך שעשו בתקופה שלפני המסורה; נמצא, שעדיין לא היו "בקיאין בחסירות וביתירות". ואילו '''המסרנים''' רשמו את המסורות – על פי הנוסח שנקבע בידי חכמי המסורה. אך אלה לא נגעו במלאכתם של אלה אלא במקרים נדירים בלבד; כביכול, "אנן בדידן ואינהו בדידהו". :'''זו היתה איפוא חשיבות מפעלו של הרמ"ה. הוא קבע את נוסח התורה על פי המסורה – לא כהלכה עיונית – אלא בהוראה מעשית. באותה שעה הוא השלים, לאמיתו של דבר, את מפעל המסורה. בבית מדרשו של הרמ"ה יצא נוסח המסורה מן הכח אל הפעל – ומשם הוא פשט בכל ישראל.''' :וכך יפה כוחם של הדורות האחרונים אפילו מכוח חכמי התלמוד; שכן "בזמן הזה אנן בקיאין בחסירות ויתירות, אף שבזמן הש"ס לא היו בקיאים, שכבר ישב על מדוכה זו הרמ"ה ז"ל ובירר הכל כשמלה" (אבני נזר, יורה דעה, סימן שנו, סעיף ה). תיאור זה, המובא כאן בשם אחד מגדולי חכמי ההלכה, הוא ציור מדויק של התהליך ההיסטורי. נוסח הכתיב של התורה עדיין לא היה קבוע סופית בתקופת התלמוד. הוא נקבע במשנה עיונית רק על ידי חכמי המסורה. והוא נתקבל למעשה בכל ישראל רק בכוח ההוראה של הרמ"ה. :'''תהליך הפוך עבר באותו זמן על נוסח הקריאה. נוסח זה היה בתחילה בבחינת תורה שבעל פה, וזו עלולה להשתכח מן הלב. שבטי ישראל התרחקו זה מזה ונדדו מגולה לגולה. הריחוק המקומי הביא בעקבותיו פילוג לשוני. הבדלי המבטאים שבין הארצות השונות הן אות לפילוג הזה.''' :נדודי ישראל בגלויות אינן הסיבה היחידה להשכחת נוסח הקריאה. שכן ככלי ההתפתחות של כל הלשונות חלים גם על לשון הקודש. וקריאה הנמסרת רק כתורה שבעל פה עלולה להשתנות במרוצת הדורות.{{הערה|הערת ברויאר: המסורות השונות של קריאת המשנה והתלמוד יכולות לשמש דוגמה לכל זה.}} :'''צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שהעמיד את חכמי הניקוד על אֵם הדרך של היציאה לגלות. הללו הפכו את תורת הקריאה שבעל פה לתורת הניקוד שבכתב. ודרכו של נוסח כתוב לשמור על טהרתו המקורית – יותר מקריאה הנמסרת בעל פה.''' :'''בהמשך הדורות נתהפך איפוא היחס שבין קריאה לניקוד. חכמי המסורה היו מנקדים על פי הקריאה שבעל פה; הדורות המאוחרים היו קוראים על פי הניקוד שבכתב.''' :אולם גם הניקוד הכתוב לא היה מובטח מפני תהפוכות ושינויים. שכן דרכי הניקוד – בניגוד לדרכי הכתיב – תלויות בכללי הדקדוק. והללו פועלים לעתים קרובות בכיוון להשכחת מסורת הקריאה. זאת ועוד: סימנים הדומים זה לזה מבחינה גרפית עלולים להתחלף זה בזה; ויש להביא בחשבון גם את האפשרות של טעויות סופר גרידא. אף זו: יש להניח, שגם בתקופות מאוחרות לא נשתכח טיבם המקורי של הנקדנים – המנקדים על פי מסורת הקריאה שבעל פה. וכך נוצרה זיקת גומלין בין קריאה לניקוד: משהתפתחה והשתנתה מסורת הקריאה, נשתנו גם סימני הניקוד; והשינויים שחלו בניקוד הביאו לידי שינויים בדרכי הקריאה. :עבודתם השקודה של חכמי האחרונים – מאו"ת ומ"ש ועד רש"ד ורוו"ה – עצרה בסופו של דבר גם את התהליך הזה. נקבעו נוסחות של ניקוד, כדרך שנקבע בשעתו נוסח הכתיב. נוסחות אלה אינן זהות בכל מקום עם הנוסח המקורי של המסורה. מהן לומד הקורא את תורת הקריאה. :'''וכך נתהפך עתה היחס שבין מקרא למסורת. לשעבר היו המלים ההגויות בחזקת נתון קבוע; על פיהן ניקד הנקדן, והמסרן קבע להן את כתיב המסורה; אלא שכתיב זה עדין לא פשט בכל ישראל. עתה כבר נתהפכה הקערה על פיה. כתיב המסורה הוא בחזקת נתון קבוע, והוא פשט בכל ישראל; לכתיב זה מוסיף הנקדן את הניקוד על פי מסורת הניקוד שנקבעה לאחרונה; והתיבות המנוקדות הופכות בפי הקורא למלים הגויות. אך הללו אינן זהות בכל מקום עם מסורת הקריאה המקורית.''' :זו משמעות התופעות, שעמדנו עליהן כאן. ויש לכך לא רק חשיבות עיונית, – אלא גם תוצאה מעשית. שכן בדורנו נעשים ניסיונות שונים להחזיר למקרא את נוסח המסורה – על יסוד כתבי היד שנתגלו לאחרונה; זאת מתוך הנחה, שנוסח המקרא התפתח ונשתנה מאז תקופת המסורה. אולם בעניין זה יש להסיק שתי מסקנות מן הדברים שנתבארו כאן. :בנוסח הניקוד חלו באמת שינויים מסוימים; הללו טעונים הגהה – אם מבקשים לחזור אל הנוסח המקורי על פי המסורה. אולם שינויים אלה הם מועטים יחסית... :גם בנוסח הכתיב חלו שינויים – בהשוואה אל כתבי היד. אך הללו אינם טעונים הגהה, אם מבקשים לחזור אל הנוסח על פי המסורה. שכן הנוסח המקובל בישראל – נוסח רמ"ה-או"ת ובייחוד נוסח יהודי תימן – הוא הוא הנוסח המקורי על פי המסורה. כל חזרה אל נוסח אחד מכתבי היד יש בה משום נסיגה, המתעלמת מן ההישגים שהושגו על ידי חכמי ישראל. דבר אין לה ולהחזרת כתיב המסורה לקדמתו. נראה אם כן ש'''מסורת הקריאה''' של בעלי המסורה הטברנים, המתועדת במערכות הניקוד והטעמים שבכתר ובכתבי־היד הקרובים לו, הייתה ידועה וקבועה להם כבר מראש, עוד לפני שרשמו את סימני הניקוד והטעמים. בעלי המסורה לא ניקדו והטעימו על פי טופס מקרא שלפניהם, אלא על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה על פיהם. הנקדנים היו בקיאים בהגיית המלים ובנגינתן, ועל פיהן ניקדו והטעימו את התיבות שלפניהם. משום כך אין כמעט מחלוקות משמעותיות וקשות להכרעה ביניהם ביחס לטעמים ולעיקרי הניקוד.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ’ 67. קביעה זאת מתבררת לא רק מתוך האחידות הכללית השוררת בין כתבי היד בנוגע לניקוד ולטעמים, אלא אף מהסוגים המסוימים של הטעויות בכתבי־היד הפחות מדויקים. ממצאיו של ברויאר מראים שהסטיות בהטעמתם של כתי"ל וכתי"ש כמעט ולא קיימות בתורה, לעומת כתי"ב וכתי"ש1, שבהם הן יחסית מרובות: "ב'''ב''' מרובים המקרים שבהם הנקדן החליף בהם טעמיהם של פסוקים דומים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות ב'''ש1'''. כנגד זה ב'''ש1''' יש מקרים לא מועטים, שהנקדן נמשך בהם אחרי שיגרת נגינת הטעמים – או צירף טעמים בניגוד לכללי היסוד של סמיכות הטעמים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות מאוד ב'''ב'''" (ברויאר, שם). נראים הדברים אם כן שגם דיוקם הרבה של כתי"ל וכתי"ש בתחום הנגינה מצד אחד, וגם סוג הסטיות בטעמים בכתי"ב ובכתי"ש1 מצד שני, מעידים כאחד שנקדני כתבי־היד ניקדו על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה בפיהם. אותו דבר מתברר היטב גם בתחום של הניקוד, שבו ארבעת כתבי־היד '''ל, ב, ש, ש1''' אחידים כמעט בכל מקום (ראו בסיכום שם, עמ' 45).}} לכן מהדורת מקרא המבוססת על הכתר וכתבי־היד הקרובים לו תהיה נציגה נאמנה למסורת הקוראים הטברנית, בכללה ופרטיה. ==מסורת הקוראים בתורה: כתי"ל כבסיס לניקוד ולטעמים== בספרו '''כתר ארם צובה: ניקודו וטעמיו''' השווה פרופ’ ישראל ייבין את הניקוד והטעמים שבכתר אל כתבי־היד הקרובים לו והרחוקים ממנו (ואף למנהגי הדפוסים). בסוף ספרו סיכם: :מכל זה מסתבר, שיש להעדיף את '''ל''' מכל כתבי־היד האחרים הקרובים ל'''א''', הן במקום ש'''א''' חסר, הן במקום שרצויה עדות מסייעת, הן להשוואת שיטתו לשיטת '''א'''.{{הערה|ייבין, נו.3 עמ' 358.}} גם הרב ברויאר, בעקבות ייבין, הגיע לאותה מסקנה בממצאיו, דהיינו שלהעתיק את הניקוד והטעמים מתוך כתי"ל זה כמעט כמו להעתיק את הניקוד והטעמים מתוך הכתר עצמו. ואף מהדירי '''מקראות גדולות הכתר''' אימצו את מסקנותיהם הקודמות של ייבין וברויאר, ובחרו בכתי"ל בתור הכלי הראשון במעלה לשחזור נוסח הניקוד והטעמים בכתר בחלקיו החסרים: "...כ"י '''ל''', שנוסח הניקוד והטעמים שלו במקרא כולו הוא הקרוב ביותר לנוסח ה'כתר' מכל כתבי היד הידועים לנו".{{הערה|עמ' 69*.}} ואף העירו ש"בדיקותינו בקטגוריות שונות של ניקוד וטעמים בעשרות כתבי יד של ימי הביניים חוזרות ומאשרות מסקנה זו."{{הערה|הערה 227 (עמ' 97*). אמנם חובה לציין כאן שמסקנה זו תקפה לגבי מערכת הניקוד והטעמים בכתי"ל באופן כללי, אבל לא לגבי שני פרטים ספציפיים שיוצאים מן הכלל, ולא הגיעו לידי קביעה עקבית וסופית בכתבי־היד הקרובים לכתר ואף לא בתוך הכתר עצמו: חטפים באותיות לא גרוניות (במערכת הניקוד) ונוסח הגעיות (במערכת הטעמים). למדיניות במהדורתנו לגבי חטפים באותיות לא גרוניות ראו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|בפרק השני של המבוא]], ולגבי נוסח הגעיות במהדורתנו ראו [[#סימון הגעיה (המתג)|להלן בפרק זה]].}} כתי"ל יהיה אם כן הבסיס העיקרי במהדורתנו לניקוד ולטעמים בתורה (ובשאר החלקים החסרים בכתר), ע"פ שיטת ייבין שכבר בוצעה למעשה במהדורות ברויאר{{הערה|ועל פיהן גם במהדורה הדיגיטלית של "מכון ממרא".}} וב'''מקראות גדולות הכתר'''. אמנם גם יש בכל זאת תופעות חריגות בניקוד ובטעמים שבכתי"ל שיש לתקן אותן על ידי מקורות נוספים או לעצב אותן לפי שיטת מהדורתנו, ואלה יפורטו בשני תתי-הסעיפים הבאים. ===הערכת הדיוק בנוסח הניקוד בכתי"ל=== לפי ייבין, שיטת הניקוד בכתי"ל דומה להפליא לניקוד שבכתר, ואולם רמת דיוקו פחות מושלמת: "'''ל''' נכתב בקפדנות והוא מדויק למדי, אך נופל קצת מבחינה זו מ'''אק'''. יש בו טעויות־סופר קצת יותר מאשר ב'''א'''... בניקוד הוא דומה ברוב ענייניו ל'''א''', אלא שמעטים בו חטפים באותיות לא־גרוניות וכן שונה דרכו בניקוד כתיב וקרי...".{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} על פי זה קבע שיש להעדיף את כתי"ל לשחזור הניקוד והטעמים שבכתר. ובכל זאת יש לעמוד על המיעוט הקטן של שינויים מובהקים בניקוד, שבהם שונה שונה כתי"ל מהכתר ושאר כתבי־היד הקרובים לו, וכן על טעויות הסופר בו שהם "קצת יותר מאשר ב'''א'''". '''שינויים מובהקים בניקוד:''' מתוך מאות האלפים של סימני הניקוד בתורה,{{הערה|לפי נתוני [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#CharacterTypes הסטטיסטיקה במהדורת וסטמינסטר] יש 257,838 סימני ניקוד בתורה, ו-1,000,912 בכל התנ"ך. כשמדובר בכמות כזאת, מתברר שהדוגמאות של השינויים המובהקים שנביא כאן, ואפילו כמה מאות של טעויות סופר, אינן גורעות כלל מהתיאור של כתי"ל ככתב־יד מדויק מאוד. ובכל זאת רמת דיוקו אינה מגיעה לדיוק הכמעט מושלם שבכתר ארם צובה.}} בכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר יש הבדלים מובהקים, המבטאים עדות לקריאה שונה, במקומות אחדים בלבד בתורה. ובכמעט כל מקום (חוץ מאחד), שונה גרסתו של כתב־יד חריג אחד מחבריו. ברויאר הביא את הדוגמאות הבאות:{{הערה|א.1-3 (עמ' 35). במשך עבודת ההגהה על התורה מצאנו מעט דוגמאות נוספים, וציינו אותן בתיעוד הנוסח. במשך הזמן כשנעבור על התיעוד, נוסיף אותן לרשימה זו.}} *בשני מקומות ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]; [[דברים לא/טעמים#לא כא|דברים לא,כא]]) יש מחלוקת בין כתבי־היד לגבי קמץ ופתח, ושתיהן תלויות במחלוקת בן־אשר ובן־נפתלי. במקרה הראשון ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]) מביא כתי"ל את נוסח בן־אשר בדומה לרוב כתבי־היד (מלבד ש). במקרה השני ([[דברים לא/טעמים#לא נ|דברים לא,כא]]) תומכים שני כתבי־היד (ל, ש1) בנוסח בן־נפתלי, ושני כתבי־יד (א, ש) בנוסח בן־אשר. בשני המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *יש בכתי"ל ניקוד חריג, באופן מודע וכנראה לפי מסורת הגייה מיוחדת (ולא טעות סופר), בעוד שלוש תיבות בתורה, בניגוד לשאר כתבי־היד: [[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]]; [[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]]; [[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]]. בשלושת המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *בנוסף לכך ציין ברויאר מספר תופעות לגבי דגשים בכתי"ל ו/או בכתי"ש, שנראה שיש בהן עניין של נטייה או שיטה.{{הערה|שם, א.4-9 (עמ' 35-37).}} הערנו עליהן במקומן בתיעוד הנוסח, וראוי להזכיר אחת מהן: סימון כפול של קובוץ ושורוק בתיבה שיש בה א' נחה (הרֻאוּבני/לרֻאוּבני/ולרֻאוּבני). תופעה זאת נמצאת בחמש מקומות בכתי"ל בתורה ובספר יהושע ([[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]]; [[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]]; [[דברים ג/טעמים#ג טו|ג,טו]]; [[דברים ד/טעמים#ד מג|ד,מג]]; [[יהושע יב/טעמים#יב ו|יהושע יב,ו]]), ולכן ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר, אבל גם אין בה שיטה גמורה כי במקומות אחרים (כגון [[במדבר לד/טעמים#לד יד|במדבר לד,יד]]) הניקוד כמקובל בשורוק בלבד (הראוּבני). '''ניקוד חריג וטעויות סופר:''' חוץ מעניינים של נטייה או של שיטה, שיש בהם ביטוי של מסורת הגייה מובהקת או של מנהג סופרים מודע, יש גם דוגמאות רבות של ניקוד חריג בכתי"ל שמקורן בטעות סופר גרידא, או שיש בהן כנראה שריד של ניקוד לפי מסורת הגייה שונה (שלא השתרשה לגמרי תוך כדי מלאכת ההגהה בכתב־היד). לפי ייבין, רמת דיוקו הכללית של כתי"ל "נופלת קצת" מזו של כתר ארם צובה, למרות הדמיון המובהק ביניהם בשיטת הניקוד. אבל נראה שהיא נופלת יותר מ"קצת", למרות שעדיין מדובר על כתב־יד מדויק מאוד. שהרי בכתי"ל יש מאות רבות של טעויות, למרות שהוא עדיין מדויק מאוד; ואילו כתר ארם צובה מהווה יצירה כמעט־מושלמת. *פתח וסגול (שריד של מסורת ההגייה הבבלית) *דוגמאות רבות של השמטת דגשים (גם כאן טען דותן שמדובר על שריד של מסורת ההגייה הבבלית) ולפעמים הוספתם, וכך גם לגבי מפיק.{{הערה|במיוחד יש לציין את התופעה של דגש בלתי-צפוי באותיות גרוניות, כגון וְנָהָרּ֙ ([[בראשית א/טעמים#א י|בראשית א,י]]), רַּבִּֽים ([[קהלת ז/טעמים#ז כט|קהלת ז,כט]]), הַהּֽוּא ([[קהלת ט/טעמים#ט טו|קהלת ט,טו]]), רַּבָּ֣תִי ([[איכה א/טעמים#א א|איכה א,א]]).}} *השמטתן של נקודות חטף או הוספתן (לעתים). *טעויות סופר מובהקות אחרות (רבות). בדוגמאות מהסוג הזה בדרך כלל הוספנו סימן קריאה (!) בתיעוד הנוסח לאחר שהבאנו את נוסח כתי"ל. לעומת זאת אין סימן קריאה בסוגים טיפוסיים של ניקוד חריג בכתי"ל (כגון השמטת דגש). רשימות שונות של חריגות הניקוד בכתי"ל חוברו במשך הזמן על ידי דותן,{{הערה|במהדורת "עדי" וב-BHL.}} ברויאר,{{הערה|במבואות לכרכי "דעת מקרא" ובנספחים לשלושת מהדורותיו.}} וברשימת ההערות שבתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].{{הערה|אפשר למצוא תיעוד חלקי נוסף באפרט שינויי הנוסחאות במהדורות BHS ועוד יותר ב-BHQ.}} רשימות אלו משלימות אחת את השנייה,{{הערה|חובה להדגיש שאוסף הנתונים המלא והמדויק ביותר נמצא דווקא ברשימותיו של ברויאר, וכל השאר בעצם משלימים אותו. אמנם גם ברשימותיו של ברויאר חסרות דוגמאות שנעלמו מעינו הבוחנת.}} ואיסוף של הנתונים מכולן ביחד מראה באופן ברור שכתי"ל מייצג שיטת ניקוד מובהקת וברורה, אבל הביצוע שלה למעשה אינו מושלם כלל. מבט קל על ההערות במבחר פרקים מתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר] מראה שיש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב הפרקים בתנ"ך, ובפרקים רבים יש כמה.{{הערה|כדי לתאר את גודל התופעה אפשר להסתמך בגסות על [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#Chapters הנתונים הסטטיסטיים] של מהדורת וסטמינסר: בתורה יש בה 262 הערות מיוחדות, ורובן מציינות ניקוד חריג בכתי"ל. בתנ"ך כולו יש 1078 הערות מהסוג הזה. ויש לקחת בחשבון שבמהדורת וסטמינסטר דיווחו רק על חלק מהדוגמאות.}} כמעט בכל המקומות מדובר על ניקוד חריג בכתי"ל בלבד מול שאר כל חבריו, ולכן אין כל בעיה לזהות בכתי"ל את הטעות המובהקת, או את השריד שנשאר בו מתוך מסורת הגייה אחרת. וכך אפשר לקבוע את הנוסח לפי שאר כתבי־היד (ואף להתחשב לעת הצורך בניקוד שבדפוסים המאוחרים שהוא פחות מדויק מכתבי־היד רק במעט),{{הערה|על מידת הדיוק בניקוד המקובל שבדפוסים, ראו ברויאר, א.10-16 (עמ' 37-42). על השיבושים שנגרמו בנוסח המקובל על ידי המדקדקים מתוך שימוש מוטעה במסורה, ראו שם א.18-21 (עמ' 42-45).}} וכך להגיע אל שחזור מהימן לניקוד שהיה בכתר ארם צובה. במהדורתנו תיעדנו ניקוד חריג בכתי"ל במאות מקומות בעקבות הרשימות הקיימות. בדקנו את הנתונים מחדש בכל מקום על ידי עיון בצילום כתב־היד, ולפעמים הגענו למסקנה שונה. ואף הוספנו על הנתונים הקיימים ברשימות דוגמאות חדשות אחדות. כל הנתונים לגבי ניקוד חריג בכתי"ל מובאים במלואם בתוך תיעוד הנוסח. '''הנוסח המקובל בדפוסים:''' הנוסח המוכר בדפוסים הרבים של התנ"ך (עד דפוס קורן ועד בכלל) מבוסס בעיקר על מקראות גדולות דפוס ונציה, ובנוסף על התיקונים שנעשו בנוסח זה בחיבורים "אור תורה" ו"מנחת שי" וגם על ידי מדקדקים מאוחרים יותר. נוסח זה משקף היטב את נוסח המסורה ברוב המכריע של התורה, אמנם יש בו כמה עשרות הבדלים משמעותיים מהנוסח המשותף של כתבי־היד הטברנים. רובם הגדול הם עניינים של פתח וקמץ או של צירה וסגול.{{הערה|לרשימה מלאה והסברים מפורטים לסיבת השינויים, ראו ברויאר, א.10-21 (עמ' 37-45).}} בגלל שהתורה נקראת בציבור במחזור שנתי, וכל שינוי קטן מהנוסח המקובל בולט למי שמכיר היטב את הקריאה, לכן ציינו את השינויים בניקוד המקובל בתוך תיעוד הנוסח.{{הערה|בתוך הערות הנוסח ציינו את הנוסח המקובל בכינוי "דפוסים".}} ===הערכת הדיוק בנוסח הטעמים בכתי"ל=== קפדנותו ודיוקו של כתי"ל באים לידי ביטוי מובהק בתחום הטעמים עוד יותר מאשר בתחום הניקוד. לגבי הניקוד, כאמור, יש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב פרקי התנ"ך ולעתים קרובות אף יותר, ואילו בתחום הטעמים איננו מוצאים טעויות או הטעמה חריגה בפרקים רבים. ורוב הטעויות בטעמים (המעטות ממילא) הן בסימון מקום הטעם או בטעם חסר, כך שניתן לזהות אותן בקלות ולתקנן לפי שיטת הכתר וכתבי־היד הקרובים לו. כך תיאר ייבין את מערכת הטעמים בכתי"ל:{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} :בטעמי כ"א הספרים דומה הוא ל'''א''' כמעט בכל, הן בהטעמה בכללותה הן בפרטי כלליה. שינויים מ'''א''' בהטעמה בכללותה נדירים מאוד. מצאתי, למשל: ואמרת֣י אליכ֔ם ('''ל''' [[שמואל ב יג/טעמים#יג כח|שמ"ב יג,כח]]; '''אקש1''' בקדמא ואזלא). :הטעמת המשרתים בטעמי אמ"ת כמעט תמיד כב'''א''' וכנמסר בשם ב"א בחילופים. לפעמים מצויים תיקונים בהטעמת המשרתים, בייחוד מנוסח ב"נ לנוסח ב"א, כגון במשרתי הפזר (נ.6) ועוד. :המרכא מסומן ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א'''; משום כך נסיגת טעם לראש תיבה או הטעמת שני משרתים, שהראשון בהם מרכא, בתיבה אחת – מסומנת ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א''', ולעתים קרובות הברה שבה מרכא ברור ב'''א''', הסימן שבה ב'''ל''' נראה כגעיה ברורה. לפעמים נמחקה ב'''ל''' געיה ונכתב מרכא – מה שמסייע בזיהוי הטעמים. הקפה מן הסוג המתואר מא.6 אינה מצויה ב'''ל''' יותר משב'''א'''.{{הערה|הכוונה לנסיגת טעם לראש תיבה בטעמי אמ"ת, כאשר בחלק מהמקרים מוקפת התיבה לתיבה שאחריה.}} דיוקם של כל כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בראשם – כל כך גדול, עד שבכל החריגות המעטות ממילא יש רק כתב־יד אחד חריג השונה מכל שאר חבריו (וכמעט תמיד שונה גם מהנוסח המקובל בדפוסים). ברויאר מצא רק יוצא מן הכלל אחד בכל התורה, שבו יש מחלוקת בין שני כתבי־יד לשנים אחרים: *במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ח/טעמים#ח יח|(ח,יח)]]: [וָאֶקַּ֖ח אֶת־הַלְוִיִּ֑ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃] (ל, ב). גם בבדיקה שלנו של כתי"ל והקלדת וסטמינסטר מול כתבי־יד ומהדורות אחרות, לא מצאנו דוגמה נוספת לכך. ברויאר גם מצא שלושה מקומות בלבד בכל התורה של חריגות בעלות משמעות בכתי"ל, כאשר הוא ניצב לבדו מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר: #בראשית, וירא [[בראשית כ/טעמים#כ ז|(כ,ז)]]: [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֔יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃] (ל). הטעמת כתי"ל אפשרית, אבל גם ייתכן שמדובר על החלפת זקף קטן ברביע (נקודה אחת במקום שתיים). חשוב לציין שההבדל הכי נפוץ והמשמעותי ביותר בין חריגות ההטעמה המעטות בכתי"ל בתנ"ך, ובתוך מסורת כתבי־היד בכלל (שהיא בדרך כלל אחידה), הוא דווקא השינוי בין נקודה אחת לשתיים, לרביע או לזקף קטן (ראו לדוגמה בהערת הנוסח על [[יהושע א/טעמים#א ז|יהושע א,ז]]). #בראשית, ויגש [[בראשית מד/טעמים#מד כ|(מד,כ)]]: וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃]* (ב, ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃] (ל). הטעמה זו מוזרה, ונראה שיש כאן טעות בכתי"ל בהשפעת הטעמים בפסוק אחר הדומה לו [[בראשית מב/טעמים#מב לח|(מב,לח)]]. #דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים|(כח,נט)]]: [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וׇחֳלָיִ֖ם רָעִ֥ים וְנֶאֱמָנִֽים׃]* (א, ש, ש1) / [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וָחֳלָיִ֥ם רָעִ֖ים וְנֶאֱמָנִֽים׃] (ל ובדפוסים). מכיוון שהמסורת המשתקפת בדפוסים תומכת בגירסת כתי"ל, ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר אלא על שיטה תחבירית אחרת. בנוסף לשלוש הדוגמאות הללו מצאנו עוד אחדות במשך ההגהה של כתי"ל בתורה ובשאר המקומות בתנ"ך החסרים בכתר, וכולם מצויינים במקומם בתיעוד הנוסח. בכוונתנו להוסיף אותם לרשימה זו תוך כדי בדיקה מחדש של תבניות הנוסח. '''כתי"ש:''' ברויאר מצא שגם כתי"ש מדוייק להפליא בנוסח הטעמים בתורה, כמו כתי"ל או אף יותר, וגם בו אין כמעט חריגות בכלל מול המסורת המשותפת הבאה לידי ביטוי בשאר כתבי־היד. במקום אחד בלבד יש טעות סופר ברורה:{{הערה|1=ראו ברויאר, כתר, ב.3 (עמ' 46). ברויאר כתב שם שיש עוד חריג אחד בכתי"ש בפרשת בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(שמות יד,יג)]], ולפי מה שכתב כתי"ש=הִֽתְיַצְּב֔וּ בשתי נקודות לזקף קטן (במקום נקודה אחת לרביע בשאר כתבי־היד ובדפוסים). אבל מעיון בצילום כתי"ש ברור לגמרי שיש רק נקודה אחת לרביע. וגם ברויאר עצמו לא ציין את השינוי המשמעותי הזה ברשימתו בדעת מקרא (כרך שמות).}} *במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א כח|(א,כח)]]: [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה]* (ל, ש1 ובדפוסים) / [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙] (ש) '''הסכמת כתי"ל וכתי"ש:''' דוגמה יחידה זו יוצאת מן הכלל, והיא מוכיחה את הכלל: נוסח כתי"ל וכתי"ש מדוייקים להפליא לגבי נוסח הטעמים בתורה, וכמעט שאין ביניהם שום הבדלים בעלי משמעות בכל התורה כולה. לכן ניתן לקבוע את נוסח הטעמים בתורה בביטחון מלא ע"פ הסכמת שניהם. כמו שכבר הסברנו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|בפרק השני של המבוא]], רכיבים מסויימים בשיטת הטעמים בכתי"ל שונים מנוסח הכתר ו/או ממדיניות העיצוב במהדורתנו; לא מדובר על ספק לגבי עצם קביעת הנוסח אלא על שיטות ידועות מראש. כל שינוי מנוסח כתי"ל בגלל הרכיבים האלה יקבל תיעוד מלא בדפי העריכה של המהדורה. ביניהם: *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]] (מקומה של המתיגה או עצם קיומה של המתיגה) *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#עקביות במקפים|מקף בתיבת משרת]] *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#ב. טעם כפול בהברה המוטעמת|פשטא מלעיל וטעם כפול בהברה המוטעמת]] ==מסורת הקוראים בתורה: עשרת הדברות== ===הטעם התחתון והטעם העליון=== [[File:Aleppo Codex, The Ten Commandments in Deuteronomy.tif|thumb|left||250px|צילום של שני עמודים מפרשת "ואתחנן", כולל עשרת הדברות, מהחלק החסר בכתר ארם צובה. בצילום אפשר לראות את הפסוקים החל מ"גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ" ([[דברים ד לח]]) ועד "אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַאֲשֶׁ֥[ר]" ([[דברים ו ג]]).]] בעשרת הדברות שבספר שמות ([[פרשת יתרו/טעמים|פרשת יתרו]]) ובספר דברים ([[פרשת ואתחנן/טעמים|פרשת ואתחנן]]) אנחנו מוצאים שתי מערכות טעמים הכתובות ביחד בתוך רצף הפסוקים. כך מופיע בכתבי־היד בכל התקופות מאז בעלי המסורה, וכך היה מקובל גם בדפוסים עד הדור האחרון. את שתי המערכות כבר נהוג לכנות בשמות "הטעם התחתון" ו"הטעם העליון": *'''הטעם התחתון''' מבוסס על חלוקה של עשרת הדברות לפי מתכונת של פסוקים באורך רגיל, ובו יש לפעמים כמה פסוקים בתוך דיבר אחד ארוך, או לחלופין כמה דברות קצרים בתוך פסוק אחד. גם הטעמתם של הפסוקים היא בהתאם למתכונת זו של פסוקים באורך רגיל. בטעם התחתון שבכתבי־היד יש סה"כ 12 פסוקים. *'''הטעם העליון''' מבוסס על חלוקה לעשרה דברות, כאשר כל דיבר הוא "פסוק" אחד בדיוק, ולכן אנחנו מוצאים שבטעם העליון בכתבי־היד יש עשרה פסוקים בדיוק כמספר הדברות. אמנם חלק מה"פסוקים" האלה ארוכים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הארוכים), וחלק מהם קצרים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הקצרים). ואף הטעמתם של ה"פסוקים" החריגים היא בהתאם לאורכם החריג. בהטעמה הכפולה שבכתבי־היד יש ניסיון כללי להקפיד על כך שאם וכאשר יש שני טעמים שונים הבאים זה אחר זה באות אחת (אחד לטעם התחתון ואחד לטעם העליון), שהטעם התחתון יהיה כתוב ראשון והטעם העליון אחריו.{{הערה|בכתי"ש מכונה הטעם התחתון "טעמא קדמא", ובו יש ציון מיוחד ועקבי בהערות המסורה הקטנה ל"טעמא קדמא" בראש כל פסוק בחמשת הדיברות הראשונים (כי רק בהם יש יותר מפסוק אחד בתוך "דיבר" אחד ולא בחמשת האחרונים), הן בשמות והן בדברים. ראו ברויאר, כתר, ב.10 (עמ' 59).}} הכלל הזה ברור ומובהק למרות מעידות אחדות של כתב־יד אחד מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר.{{הערה|אותן מעידות מתועדות בדפי העריכה של הפרקים הרלוונטיים ([[שמות כ/טעמים|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים|דברים ה']]). להצגה בהירה של הנתונים המלאים והסקת המסקנה מהם, ראו ברויאר, כתר, ב.18 (עמ' 58-59).}} הטעם הראשון שהוא "הטעם התחתון", המחלק כאמור את המקרא לפי מתכונת של פסוקים רגילים אף בעשרת הדברות, משקף את מסורת קריאתם בהטעמה של חכמי המקרא בטבריה. ואילו הטעם השני שהוא "הטעם העליון", משקף את מסורת הקריאה הבבלית, המגדירה את עשרת הדברות לפי '''המסורת המדרשית שהייתה בידם'''. על דרשתו של רבי שמלאי המובאת בגמרא {{מקור|מכות כד א|מכות כ"ד ע"א}} נאמר בתלמוד הבבלי: :'''"אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום.''' לפי מסורת זו יוצא שהדיבר הראשון מתחיל ב"אנכי" ואילו הדיבר השני מתחיל ב"לא יהיה לך", ואכן כך הוא בטעם העליון שבכתבי־היד. ולכן '''הדיבר הראשון''' בטעם העליון (שאינו "פסוק" במתכונת הרגילה) הוא באמירה הישירה והחיובית: "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃". ואילו '''הדיבר השני''' כולל את כל האמירות של "לאו" ביחד: "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י, לֹ֣א תַֽעֲשֶׂה־לְךָ֣ פֶ֣סֶל ׀ וְכׇל־תְּמוּנָ֡ה... לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֣ה לָהֶם֮ וְלֹ֣א תָעׇבְדֵם֒...לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃". ברור שגם דיבר ארוך זה אינו "פסוק" אחד לפי המתכונת הרגילה. יש לשים לב שמסורת זו לחלוקתם של שני הדברות הראשונים לא הייתה נחלתם של חכמי בבל בלבד, כי היא עולה באופן ברור גם מהתרגום הירושלמי המדרשי ("יונתן"), המגדיר במפורש את גבולותיהם של שני הדברות הראשונים: "אנכי ה' אלהיך" הוא "דבירא קדמאה", ואילו "לא תעשה לך" הוא "דבירא תנינא".{{הערה|גם בחלוקת הפסוקים המשתקפת בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, נקראים עשרת הדברות כך: מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון דווקא.}} מסורת זו של קריאה הייתה קיימת אם כן לא רק בבבל אלא גם גם בארץ ישראל. לכן בכתיבת "הטעם העליון", נתנו חכמי המסורה ביטוי למסורת שהייתה גם במקומם אע"פ שלא זו הייתה מסורת הקריאה וההטעמה המקובלת בידיהם. בניגוד לחלוקה זו, בטעם התחתון הפסוק הראשון הוא כך: "אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃", כאשר שני חלקי הפסוק הם בדרך הניגוד במישור של הנאמנות האישית כלפי ה'. ואילו שאר העניין מבטא את האיסורים המעשיים ואת האזהרות הנובעים מתוך אותה נאמנות (והם מהווים שלושה פסוקים נוספים במתכונת הרגילה). חלוקה זו של הפסוקים קרובה יותר לפשוטו של מקרא. חכמי המקרא הטברנים שילבו, אם כן, את מסורת הקריאה המקומית שלהם ביחד עם מסורת קריאה נוספת, כל אחת לפי הטעמתה, וכך נוצרה על ידם מערכת ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. שילוב מיוחד זה מתבטא גם ברשימות סכומי הפסוקים בכתבי־היד הטברנים: סכומי הפסוקים לפרשות השבוע בספרים שמות ודברים הם לפי הטעם העליון ומסורת הקריאה הבבלית (החלוקה לפרשות השבוע היא כידוע מנהג בבלי במקורה). ואילו סכומי הפסוקים לספרים שמות ודברים בשלמותם הם לפי הטעם התחתון ומסורת הקריאה של ארץ ישראל.{{הערה|לכן סכום הפסוקים הכולל בספרים שמות ודברים קטן (בשני פסוקים) מאשר הסכום הכולל של הפסוקים בפרשות השבוע. ראו ברויאר, כתר, ב.20 (עמ' 60).}} ===השיבוש שחל בדפוסים=== בדפוסים המוכרים עד לדור האחרון, האמירה "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃", שהוא ה'''דיבר''' הראשון בטעם ה'''עליון''' שבכתבי־היד, הפך להיות ה'''פסוק''' הראשון בטעם התחתון, וכן האמירה "לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃" מהווה פסוק '''שני''' בטעם התחתון. ואילו בטעם העליון כל הפרשה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ" ועד "לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃") נקראת כפסוק '''אחד''' ולא שניים! יוצא אם כן שבטעם התחתון שבדפוסים יש סה"כ '''13''' פסוקים ולא רק '''12''' (בגלל חלוקת הפסוק "אנכי... על פני" לשניים). ואילו בטעם העליון שבדפוסים יש רק '''9''' "פסוקים" לעשרת הדברות! הרב מרדכי ברויאר כבר דן באריכות ובאופן משכנע בהשתלשלות הנוסחים בעשרת הדברות מכתבי־היד ועד לדפוסים האחרונים. פרטי ההסבר שלו אינם מענייננו כאן, והרוצה לדעתם יראה בספרו.{{הערה|ראו ברויאר, כתר, ב.15-22 (עמ' 56-66).}} כדאי להזכיר רק את '''משמעות''' הדברים בטעם העליון שבדפוסים לפי הצעתו: קריאת הפרשה הראשונה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ..." עד "...וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃"), כאילו שהיא מהווה "פסוק" או "דיבר" אחד, באה ללמדנו שהדברות שנאמרו "מפי הגבורה" נחשבים ל"דיבור אחד".{{הערה|ראו שם עמ' 63 הערה 1 פסוק על דברי החזקוני.}} ===עשרת הדברות במהדורתנו=== '''נספחים של טבלאות להשוואה:''' במהדורתנו הבאנו ברצף הפסוקים את שתי מערכות הטעמים המשולבות ביחד, כנהוג בכתבי־היד ובדפוסים מדורי דורות. אמנם בסוף כל הדפים השייכים לעשרת הדברות (דף הפרק, דף הפרשה, ודף הספר המלא) מופיע נספח מיוחד שיש בו הבחנה בהירה בין הטעם התחתון והטעם העליון ע"י הצגתם זה מול זה בתוך טבלה.{{הערה|מבחינה טכנית, הבסיס לטבלאות המופיעות בנספחים שבכל הדפים הרלוונטיים נמצא בדף '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים]]'''. בגליון הנתונים בגוגל-דוקס, שעליו מבוסס כל הטקסט של המקרא, הנספחים הללו נמצאים בשורה אחת נוספת לאחר הספרים שמות ודברים.}} באותם נספחים יש גם השוואה נוספת בין עשרת הדברות שבספר שמות לבין עשרת הדברות שבספר דברים, כלומר: טבלה אחת להשוואת הטעם התחתון בשני הספרים, וטבלה שנייה להשוואת הטעם העליון בשני הספרים. הקישור בין רצף הפסוקים (שבהם שתי המערכות משולבות ביחד) לבין הנספחים (שבהם מבחינים בין שתי המערכות בעזרת טבלה) מתבצע ע"י לחיצה על הסימן הזה: "'''↓↑'''" (שמופיע מיד בתחילת העשרת הדברות בתוך רצף הפסוקים). לחיצה זו מביאה את הקורא אל הטבלאות הבאות:{{הערה|כל הטבלאות מבוססות על המקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים|כאן]]'''.}} *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר שמות|עשרת הדברות בספר שמות]]''' *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר דברים|עשרת הדברות בספר דברים]]''' '''גירסת כתבי־היד מול הדפוסים:''' לגבי [[#השיבוש שחל בדפוסים|ההבדל בין נוסח כתבי־היד לנוסח הדפוסים]], הגירסה העיקרית במהדורתנו תהיה כמובן נוסח כתבי־היד. נוסח זה בלבד יופיע בתוך רצף הפסוקים (בהטעמה הכפולה). אמנם בנספחים, לאחר טבלאות השוואה המבוססות על נוסח כתבי־היד, יופיעו לתועלת הקורא גם טבלאות המבוססות על נוסח הדפוסים. תהיה שם אף השוואה ישירה בין נוסח כתבי־היד לבין נוסח הדפוסים כדי להבהיר את ההבדלים החשובים ביניהם. ===רשימת הדפים לעשרת הדברות=== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|טבלה לדפים של עשרת הדברות}} ===ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות=== יש מבוכה רבה בדפוסים של התנ"ך לגבי ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות. האם לציין מספר פסוק עבור כל פסוק בטעם התחתון? או בטעם העליון? או אולי עבור כל התחלה של פסוק חדש בשניהם כאחד? והמבוכה רבה עוד יותר בגלל [[#השיבוש שחל בדפוסים|השיבוש שחל בדפוסים]]: בכתבי־היד הטברנים יש רק 12 פסוקים בטעם התחתון, ואילו בדפוסים המקובלים יש 13. ברוב הדפוסים מדפיסים, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], מערכת טעמים כפולה בעשרת הדברות, כלומר הטעם התחתון והטעם העליון ביחד. אבל מספרי הפסוקים שבהם רשומים לפי הפסוקים של הטעם התחתון דווקא, וכך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''13''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות פרק כ',2-14; דברים פרק ה',6-18). כך מופיע גם בדפוס קורן, שבו הדפיסו בפנים ברצף הטקסט את הטעמים של הטעם התחתון בלבד, והמספרים שבו הם בהתאם לכך (שמות כ,ב-יד; דברים ה,ו-יח). יש גם דפוסים (כגון לטריס ו-BHS) שבהם נותנים מספר של פסוק חדש לאחר '''כל''' סימן של סוף פסוק, בין אם הוא שייך לטעם התחתון ובין אם הוא שייך לטעם העליון. כלומר: יש בהם מספר עצמאי ל"לא יהיה לך", וכן מספר עצמאי ל"לא תנאף" ו"לא תגנב" ו"לא תענה". כך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''16''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות כ,2-17; דברים ה,6-21). אבל בנוסח כתבי־היד יש, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], 12 פסוקים בלבד בטעם התחתון, כי המלים "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" הן סופו של הפסוק הראשון. לכן ברוב המהדורות החדשות יחסית כגון דותן וברויאר ומג"ה, המבוססות באופן ישיר על נוסח כתבי־היד הטברנים, יש מספרים ל-'''12''' פסוקים בלבד בעשרת הדברות (שמות כ,ב-יג; דברים ה,ו-יז). אמנם במקראות גדולות הכתר, שאף הוא מבוסס לגמרי על נוסח כתבי־היד, יש מספרים ל-13 פסוקים בעשרת הדברות (כי גם "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" מקבל בו מספר של פסוק). נראה שבמקראות גדולות הכתר ויתרו קצת על העקביות (מספר לכל פסוק בטעם התחתון בלבד) כדי לשמור על המספרים מהדפוסים הישנים וכך למנוע בלבול. המהדורות הדיגיטליות האחרות באינטרנט מבוססות אף הן על נוסח כתבי־היד. במהדורת ממון ממרא יש [http://mechon-mamre.org/c/ct/c0220.htm מספרים ל-12 פסוקים בעשרת הדברות], בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד ובעקבות מהדורת ברויאר. ואילו ב-WLC יש [http://tanach.us/Tanach.xml?Ex20:1-20:26 מספרים ל-16 פסוקים], כלומר מספר עצמאי לאחר כל סימן של סוף פסוק בכתבי־היד, בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד. מספרי הפסוקים במהודרתנו יהיו בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד, בדומה למהדורות דותן, ברויאר, וממכון ממרא. לכן בשני הפרקים שבהם נמצאים עשרת הדברות ([[שמות כ/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|דברים ה']]), המספרים יהיו שונים מדפוס קורן ומכל הדפוסים הישנים. ===פסוק מעשה ראובן=== [[קובץ:Damascus Codex (Torah) 1Genesis.djvu|thumb|פסוק מעשה ראובן בכתי"ש (ובו ציון ל"טעמא קדמא")|page=61]] חוץ מעשרת הדברות, יש עוד פסוק אחד במקרא שבו אנחנו מוצאים מערכת טעמים כפולה. מדובר על הפסוק של מעשה ראובן ב[[פרשת וישלח/טעמים|פרשת וישלח]] ([[בראשית לה כב|בראשית לה,כב]]):{{הערה|סעיף זה מבוסס על ברויאר, כתר, נספח ב: שתי ההטעמות של מעשה ראובן (עמ' 289-292).}} :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ {{נוסח|רְאוּבֵ{{שני טעמים באות אחת|֗|֔}}ן|=ש ומ"ש (רביע וזקף קטן)|ל=רְאוּבֵ{{שנין טעמים באות אחת|֔|֗}}ן (זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים)|ברויאר היה בספק אם הרביע קיים בכתי"ל, אבל מעיון בכתב־היד מתברר שכן (וכך קבע גם דותן).}} וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ{{שני טעמים באות אחת|֑|ֽ}}ל{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (א) לפי מערכת הטעמים הנכתבת שנייה בכתבי־היד, המסתיימת בסילוק (סוף פסוק), יחידה זו היא פסוק עצמאי, ואין לו קשר ישיר לפסוק הבא (שמופיע לאחר רווח של פרשה פתוחה): :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב אֶת־בִּלְהָ֖ה פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (ב) ואילו לפי מערכת הטעמים הנכתבת ראשונה בכתבי־היד, ומסתיימת באתנחתא, הפסוק של מעשה ראובן ממשיך אף לאחר הרווח של הפרשה הפתוחה: :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֗ן וַיִּשְׁכַּב֙ אֶת־בִּלְהָה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} השיטה האחרונה מחברת את שני הפסוקים מלפני הרווח של הפרשה ולאחריה בעקבות האמירה המדרשית שכל בני יעקב "שקולים כאחד", כולל ראובן ולמרות מעשהו ([[שבת נה ב|שבת נ"ה ע"ב]]): :אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" – מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו"? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. ברור שהשיטה הראשונה (א) היא זו שמחלקת את עניין לפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם התחתון" בעשרת הדברות. ואילו בשיטה השנייה (ב) יש הטעמה לפסוק אחד שכולל בתוכו שני פסוקים לפי המתכונת הרגילה, ובניגוד לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם העליון" בעשרת הדברות. אמנם יש ייחוד בהטעמה הכפולה בפסוק מעשה ראובן, כי בו ההטעמה המדרשית (ב) נכתבת '''ראשונה''' וההטעמה ה"רגילה" (א) נכתבת '''שנייה'''. וזה ההיפך מעשרת הדברות, שבהם "הטעם התחתון" נכתב ראשון ו"הטעם העליון" לאחריו. יש עדות נאמנה ומובהקת שהשיטה הראשונה (א) היא אכן המקבילה לטעם התחתון בעשרת הדברות, למרות שהיא כתובה אחרונה בפסוק מעשה ראובן. מדובר על הערת מסורה מיוחדת במסורה הקטנה בכתי"ש: :{{מ:טעמי המקרא|16}}"זה הפסוק יש לו שני טעמים טעמ' קדמ{{צבע גופן|אפור|' וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ ראו}}ב֔{{צבע גופן|אפור|ן}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}כַ֕{{צבע גופן|אפור|ב}} {{צבע גופן|אפור|את־בל}}הָ֖ה {{צבע גופן|אפור|פי}}לֶ֣{{צבע גופן|אפור|גש}} {{צבע גופן|אפור|א}}בִ֑{{צבע גופן|אפור|יו}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}מ֖{{צבע גופן|אפור|ע}} {{צבע גופן|אפור|ישר}}אֵֽל׃"{{מ:טעמי המקרא-סוף}} כלומר, המסורה בכתי"ש מקפידה לציין במפורש את הטעמים השייכים לשיטה הראשונה (א) בשם "טעמא קדמא". ובעשרת הדברות בכתי"ש היא עושה בדיוק אותו הדבר '''לטעם התחתון דווקא'''. הרי לנו עדות מפורשת ששתיהן שייכות לאותה מסורת של הטעמה (וגם ההגיון מורה כך), למרות ששתי השיטות כתובות בסדר הפוך בפסוק שלנו. לגבי עשרת הדברות [[#הטעם התחתון והטעם העליון|ראינו]] שסכומי הפסוקים '''לפרשות''' הם לפי קריאת הטעם העליון שהייתה נהוגה בבבל (10 פסוקים בעשרת הדברות), ואילו סכומי הפסוקים '''לספרים''' המלאים הם לפי קריאת הטעם התחתון שהייתה נהוגה בארץ ישראל (12 פסוקים בעשרת הדברות), כולל אצל בעלי המסורה הטברנים. אבל לגבי סכומי הפסוקים בפרשת וישלח ולספר בראשית כולו הסכומים זהים, כלומר אין בהם הפרש של פסוק אחד בגלל החיבור או אי-החיבור של פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו. אצל שניהם מדובר על שני פסוקים, ועובדה זו דורשת הסבר. הרב מרדכי ברויאר הציע שסכומי הפסוקים לפרשות ולספרים אכן מציגים את מנהגי הקריאה הקדומים של בבל וארץ ישראל, כאשר שניהם כאחד נהגו שלא לחבר את פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו, אלא לקרוא במתכונת של פסוקים רגילים בהתאם לפשוטו של מקרא (כלומר בשיטה המקבילה לטעם התחתון). "טעמא קדמא" הוא אם כן מנהג הקריאה מקדמת דנא. אבל נראה שבעלי המסורה הטברנים עצמם לא נהגו כמנהג ארץ ישראל הקדום, אלא דווקא נהגו לחבר את שני הפסוקים בקריאתם ולחבר אותם לפסוק אחד בהטעמה, באופן שמביע את כבודו של ראובן בהתאם למדרש ולתרגומי ארץ ישראל.{{הערה|'''בתרגום הירושלמי ("יונתן"):''' "והוה כד שרא ישראל בארעא ההוא, ואזל ראובן ובלבל ית מצעא דבלהה פלקתיה דאבוי, דהוה מסדרא כל קביל מצעא דלאה אמי, '''ואתחשיב עילוי כאלו שימש עמה'''. ושמע ישראל ובאיש ליה, ואמר: ווי דלמא נפק מיני פיסולא, היכמא דנפק מן אברהם ישמעאל, ומן אבא נפק עשו? מתיבא רוחא דקודשא, וכן אמר ליה: '''לא תדחל דכלהון צדיקין ולית בהון פיסולא, דמבתר דאתיליד בנימין הוו בני יעקב תריסר'''." הפרשנות המדרשית הזאת משתקפת לא רק בתרגומים הירושלמים אלא אף בחלוקת הפסוקים בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, שבהם לא רק עשרת הדברות נקראים מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון, אלא גם פסוק מעשה ראובן נקרא כך (אמנם כך הוא החלוקה של מקרא ותרגום בכתבי־היד, אבל בפועל לא מתרגמים כלל את מעשה ראובן בציבור אלא רק את המלים "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר" בלבד, בהתאם ל[[משנה מגילה ד י|דברי המשנה]] ש"מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם".).<br>דברי המדרש מסוכמים יפה בפירוש רש"י: '''ויהיו בני יעקב שנים עשר''' – מתחיל לעניין ראשון, משנולד בנימן נשלמה המיטה, ומעתה ראויין להימנות ומנאן. '''ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולם שוים, וכולן צדיקים, שלא חטא ראובן.'''}} ולכן הקדימו הנקדנים/מסרנים את טעמי "הטעם העליון" בפסוק מעשה ראובן, כי זה היה מנהג קריאתם בפועל, אבל הם גם שמרו על המנהג המשותף למנהג ארץ ישראל הקדום ולמנהג בבל (המשתקף כאמור בסכומי הפסוקים) וכתבו את "הטעם התחתון" לאחריו. לפי הרב מרדכי ברויאר, יוצא מזה שמנהג ארץ ישראל הקדום היה לקרוא את פסוק מעשה ראובן לפי מתכונת רגילה של פסוקים, בדומה לטעם התחתון בעשרת הדברות, וכך היה גם מנהג בבל לגבי פסוק מעשה ראובן. ואילו בעשרת הדברות לא היה להם מנהג משותף, כי בארץ ישראל קראו בטעם התחתון ובבבל קראו בטעם העליון. יוצא גם שמנהג הקריאה המשתקף בתרגומים של ארץ ישראל שייך תמיד לטעם העליון, כלומר שלפי התרגומים לא מחלקים את הפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, אלא מחלקים אותם לפסוקים ארוכים מאוד וקצרים מאוד בהתאם להבנה מדרשית. דבר זה נכון הן לגבי פסוק מעשה ראובן בבראשית, והן לגבי עשרת הדברות בשמות ובדברים. לפי זה מייצגים התרגומים של ארץ ישראל מסורת קריאה שונה מזו של בעלי המסורה הטברנים בעשרת הדברות: לפי התרגומים קוראים את עשרת הדברות בטעם העליון, ולפי בעלי המסורה קוראים אותם בטעם התחתון. אבל לגבי פסוק מעשה ראובן המנהג משותף: קוראים אותו בטעם העליון, הן לפי התרגומים והן לפי בעלי המסורה הטברנים. ואולי ייתכן שניתן להציע הסבר נוסף לזה של הרב ברויאר. אמנם נראה ברור לגמרי שבעשרת הדברות, הקדימו בעלי המסורה הטברנים בכוונה את הטעמים של מסורת הקריאה שלהם עצמם לטעמים של המסורת האחרת. אבל בפסוק מעשה ראובן מדובר על אותיות מעטות שנכתבים בהן שני טעמים זה אחר זה, כאשר הכי בולטת והחשובה ביותר היא האות אל"ף בתיבה "ישראל", שבה נכתבים אתנחתא וסילוק ביחד. טעם האתנחתא הזה עומד מיד לפני רווח של פרשה פתוחה כדי לחבר בין שני הפסוקים (למרות הרווח ובניגוד לפשוטו של מקרא), ושאר הטעמים המתאימיםם לו באים רק בעקבותיו. בניגוד לטעם העליון בעשרת הדברות, שבא כדי '''להבליט''' את כל אחד מהדברות וכך לפארו, ההטעמה המקבילה בפסוק מעשה ראובן קיימת אך ורק כדי '''להצניע''' את המעשה ע"י חיבורו לפסוק הבא. ואם כן אולי היה ראוי במקרה כזה להקדים את האתנחתא לסילוק, כי כך ניתן להדגיש דווקא את האתנחתא, ואת החיבור בין הפסוקים למרות הרווח, וכך להצניע את מעשה ראובן. כלומר: אולי גם במעשה ראובן ייצג הטעם התחתון את מסורת קריאתם של בעלי המסורה הטברנים, אבל מתוך כבוד לעצם העניין המובע במסורת האחרת הקדימו לכתוב אותה ראשונה (ולא בגלל שהיא הייתה מנהגם בפועל). הערות המסורה המפורטות בכתי"ש לגבי "טעמא קדמא" באות אם כן למנוע טעויות, ע"י ציון מדויק למנהגו של המסרן עצמו, כדי שהקורא לא יטעה בגלל '''הסדר''' של הטעמים בפסוק מעשה ראובן או בגלל '''המורכבות''' של ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. '''במהדורתנו:''' מכיוון שמדובר בסך הכל על פסוק אחד בלבד, ועוד שמערכת הטעמים הכפולה במעשה ראובן נובעת דווקא מהרצון להצניע את העניין, לכן לא נקדיש לו נספח מיוחד בדף עצמאי. במקום זה נסתפק בטבלה קצרה בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]'''.{{הערה|הטבלה המובאת בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]''' מועתקת מהמקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים#פסוק מעשה ראובן|כאן]]'''.}} הנוסח של ההטעמה הכפולה יישאר בתוך הרצף של הפרשה יחד עם הקישור הישיר בסימן המיוחד ('''"↓↑"'''). '''מספרי הפסוקים:''' כבר ראינו [[#ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות|לעיל]] שיש חוסר עקביות בין הדפוסים השונים לגבי ציון מספרי הפסוקים בשמות פרק כ' ובדברים פרק ה' בגלל ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. אך בעיה זו אינה קיימת לגבי מעשה ראובן, כי משום מה '''בכל''' הדפוסים מציינים את הכל (כולל "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר") במספר של פסוק אחד (דהיינו פרק ל"ה פסוק כ"ב). ולכן כך נעשה גם במהדורתנו. ==מסורת הקוראים בתורה: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 1 לרשימת הניקוד והטעמים}} שבכתב־היד, ומקומות נוספים הראויים לציון, לפי סדר ספרי התורה.{{הערה|לגבי נוסח הגעיות בתורה, ראו להלן [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#נוסח הגעיות במהדורתנו|"נוסח הגעיות במהדורתנו"]].}} {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 2 לרשימת הניקוד והטעמים}} לסוג אחד נפוץ יש רשימה עצמאית: [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|החטפים באותיות לא גרוניות בתורה]]. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 3 לרשימת הניקוד והטעמים}} ו. לרשימות דומות על ספרי הנביאים והכתובים, ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|פרק הרביעי]]''' וב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתר ארם צובה|פרק החמישי]]''' של המבוא למהדורה. ===ספר בראשית=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[בראשית ב/טעמים#ב ו|בראשית ב,ו]] (ל=אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה): "פני" מוקפת ובגעיה, במקום מרכא #[[בראשית ב/טעמים#ב יח|בראשית ב,יח]] (ל!=אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ): נקודה באות ה"א #[[בראשית ד/טעמים#ד יח|בראשית ד,יח]] (ל!=וּמְחִיּיָאֵ֗ל): מקום הקמץ #[[בראשית ה/טעמים#ה כט|בראשית ה,כט]] (ל*=זֶ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}ה): גרשיים ותלישא גדולה בראש התיבה כשיטת הכתר #[[בראשית ו/טעמים#ו טז|בראשית ו,טז]] (ל?!=תְּכַלֶ֣נָּה): חסר דגש באות למ"ד? #[[בראשית ז/טעמים#ז כג|בראשית ז,כג]] (ל!=וַיִשָּׁ֧אֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית ט/טעמים#ט כד|בראשית ט,כד]] (ל=אֲשֶׁר־עָֽשָׂה־ל֖וֹ): "עשה" בגעיה ומוקפת, במקום טעם מרכא #[[בראשית יד/טעמים#יד י|בראשית יד,י]] (ל!=הַשִׂדִּ֗ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית יד/טעמים#יד יז|בראשית יד,יז]] (ל!=אַחַרֵ֣י): חסרות נקודות החטף בחי"ת #[[בראשית טו/טעמים#טו ב|בראשית טו,ב]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶּר): מ"ם דגושה #[[בראשית טו/טעמים#טו י|בראשית טו,י]] (ל!=וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית יח/טעמים#יח יח|בראשית יח,יח]] (ל!=וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ): חסר מקף #[[בראשית יח/טעמים#יח כא|בראשית יח,כא]] (ל!=כַצַדִּ֖יק): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית כ/טעמים#כ ז|בראשית כ,ז]] (ל=מֵשִׁ֗יב): נקודה אחת לרביע, במקום שתי נקודות לזקף קטן #[[בראשית כב/טעמים#כב ג|בראשית כב,ג]] (ל?!=וַֽיַחֲבֹשׁ֙): חסר דגש באות יו"ד? #[[בראשית כב/טעמים#כב יב|בראשית כב,יב]] (ל!=מְא֑וּמָּה): אות מ"ם השניה דגושה #[[בראשית כג/טעמים#כג ט|בראשית כג,ט]] (ל=יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י): אין דגש באות למ"ד #[[בראשית כד/טעמים#כד לו|בראשית כד,לו]] (ל=וַיִּתֶּן־לּ֖וֹ): למ"ד דגושה #[[בראשית כד/טעמים#כד נג|בראשית כד,נג]] (ל!=וַיִתֵּ֖ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ה|בראשית כה,ה]] (ל!=וַיִתֵּ֧ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ו|בראשית כה,ו]] (ל!=בּנוֹ֙): חסר שווא באות בי"ת #[[בראשית כו/טעמים#כו א|בראשית כו,א]] (ל!=אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ): מ"ם דגושה #[[בראשית כו/טעמים#כו טז|בראשית כו,טז]] (ל?=כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ או כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ): מקף בתיבת משרת (במקום כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ מִמֶּ֖נּוּ) או ששתי התיבות "כי עצמת" מוקפות ובגעיות? #[[בראשית כז/טעמים#כז כט|בראשית כז,כט]] (ל=וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית ל/טעמים#ל יח|בראשית ל,יח]] (ל?!=יִשָׂשּכָֽר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? דגש באות שי"ן השניה? #[[בראשית ל/טעמים#ל יט|בראשית ל,יט]] (ל!=לְּיַעֲקֹֽב): למ"ד דגושה #[[בראשית ל/טעמים#ל לז|בראשית ל,לז]] (ל!=וְעֶרְמ֑וֹן): סגול במקום פתח באות עי"ן #[[בראשית לא/טעמים#לא נא|בראשית לא,נא]] (ל!=הַמַצֵּבָ֔ה): חסר דגש באות מ"ם #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=יִֽפְגָּֿשְׁךָ֞): דגש וסימן רפה באות גימ"ל, במקום גימ"ל רפה #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=וִשְׁאֵֽלְךָ֙): נקודה אחת של חיריק באות וי"ו #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל!=אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ): חסר סילוק באות למ"ד #[[בראשית לד/טעמים#לד יא|בראשית לד,יא]] (ל!=אֶל־אָבִ֣יה): חסר קמץ באות ה"א #[[בראשית לד/טעמים#לד כח|בראשית לד,כח]] (ל?!=וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם): ה"א מנוקדת? #[[בראשית לה/טעמים#לה כב|בראשית לה,כב]] (ל!=רְאוּבֵ֔֗ן): זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים #[[בראשית לו/טעמים#לו יג|בראשית לו,יג]] (ל!=אֵ֣לֶּ֣ה): טעם מרכא פעמיים באותיות אל"ף ולמ"ד #[[בראשית לח/טעמים#לח יא|בראשית לח,יא]] (ל!=בְנְ֔י): שתי נקודות של שווא באות נו"ן #[[בראשית לח/טעמים#לח טז|בראשית לח,טז]] (ל=מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=אֶתֶּן־לָּךְ֒): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח כו|בראשית לח,כו]] (ל!=לְדַעְתָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[בראשית לט/טעמים#לט יט|בראשית לט,יט]] (ל?!=עָ֥שָׂהּ): נקודת מפיק בה"א? #[[בראשית לט/טעמים#לט כג|בראשית לט,כג]] (ל!=בֵּית־הַסֹּהַ֗ר): מקום הטעם #[[בראשית מ/טעמים#מ ג|בראשית מ,ג]] (ל!=הַטַבָּחִ֖ים): חסר דגש באות טי"ת #[[בראשית מ/טעמים#מ יז|בראשית מ,יז]] (ל=הָֽעֶלְי֔וֹן): שתי נקודות לטעם זקף קטן, במקום נקודה אחת לרביע #[[בראשית מא/טעמים#מא ז|בראשית מא,ז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִ֔ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל!=הָשִׁבֳּלִ֣ים): קמץ באות ה"א וחסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל?=הַֽשִׁבֳּלִ֖ים): חסר דגש באות שי"ן? #[[בראשית מא/טעמים#מא כז|בראשית מא,כז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִים֙): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא מו|בראשית מא,מו]] (ל!=וַֽיַּעְבֹ֖ר): שווא במקום חטף באות עי"ן #[[בראשית מב/טעמים#מב ו|בראשית מב,ו]] (ל?=וַיִּשְׁתַּֽחֲוּוּ־ל֥וֹ): נקודה בוי"ו עיצורית? #[[בראשית מב/טעמים#מב לו|בראשית מב,לו]] (ל!=אֵינֶּ֙נּוּ֙): אות נו"ן הראשונה דגושה #[[בראשית מג/טעמים#מג ז|בראשית מג,ז]] (ל!=וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ): חסר דגש באות נו"ן #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם להלן, רשימה ג.}} #[[בראשית מד/טעמים#מד כ|בראשית מד,כ]] (ל!=וְאָחִ֨יו מֵ֜ת): בטעמים קדמא ואזלא, במקום מונח זקף קטן #[[בראשית מה/טעמים#מה ו|בראשית מה,ו]] (ל!=וְקָצִּֽיר): אות צד"י דגושה #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): אין דגש #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=וּפֻוָּ֖ה): וי"ו דגושה #[[בראשית מט/טעמים#מט ח|בראשית מט,ח]] (ל=יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית מט/טעמים#מט כו|בראשית מט,כו]] (ל!=תִּֽהְיֶ֙ין֙): חסר קמץ באות נו"ן סופית #[[בראשית נ/טעמים#נ א|בראשית נ,א]] (ל!=וַיִפֹּ֥ל): חסר דגש באות יו"ד ב. מתיגת הזקף #[[בראשית ז/טעמים#ז ח|בראשית ז,ח]] (ל=וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית יג/טעמים#יג ה|בראשית יג,ה]] (ל=וְגַם־לְל֔וֹט): אין מתיגה #[[בראשית יט/טעמים#יט כז|בראשית יט,כז]] (ל=אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם): מקום המתיגה #[[בראשית כב/טעמים#כב ב|בראשית כב,ב]] (ל=וְלֶךְ־לְךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית כז/טעמים#כז מא|בראשית כז,מא]] (ל=עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל=וַיִּקָּחֵ֔ם): אין מתיגה #[[בראשית לה/טעמים#לה א|בראשית לה,א]] (ל=בְּבָרְחֲךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית מא/טעמים#מא יב|בראשית מא,יב]] (ל=וַנְּ֨סַפֶּר־ל֔וֹ): מקום המתיגה #[[בראשית מה/טעמים#מה יד|בראשית מה,יד]] (ל=וּבִנְיָמִ֔ן): אין מתיגה #[[בראשית מט/טעמים#מט כט|בראשית מט,כט]] (ל=אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה): מקום המתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[בראשית יד/טעמים#יד ב|בראשית יד,ב]] (ל-כתיב=צְבֹיִי֔ם): מקום הטעם #[[בראשית יד/טעמים#יד ח|בראשית יד,ח]] (ל-כתיב=צְבֹייִ֔ם): מקום החיריק והטעם #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם לעיל, רשימה א.}} ===ספר שמות=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[שמות א/טעמים#א ג|שמות א,ג]] (ל!=וּבְנְיָמִֽן): בי"ת שווּאה #[[שמות א/טעמים#א טו|שמות א,טו]] (ל!=מֶ֣לֶך): חסר שווא בכ"ף סופית #[[שמות ב/טעמים#ב י|שמות ב,י]] (ל!=וַיִגְדַּ֣ל): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות ד/טעמים#ד י|שמות ד,י]] (ל!=דַּבֶּרְךָ): חסר טעם הטפחא #[[שמות ד/טעמים#ד לא|שמות ד,לא]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות ה/טעמים#ה יח|שמות ה,יח]] (ל!=תִּתֵּֽנּוּ): נו"ן דגושה #[[שמות ו/טעמים#ו כז|שמות ו,כז]] (ל!=מֶֽלֶך־מִצְרַ֔יִם): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות ז/טעמים#ז ד|שמות ז,ד]] (ל?!=וְנָתַתִּ֛י): בנקודת תביר? #[[שמות ז/טעמים#ז י|שמות ז,י]] (ל!=<וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן>): חסרות נקודות החטף בעי"ן #[[שמות ז/טעמים#ז כ|שמות ז,כ]] (ל?=וַיֵּהָֽפְכ֛וּ): געיה ומרכא במקום מרכא בתיבת תביר? #[[שמות ח/טעמים#ח ג|שמות ח,ג]] (ל!=הַֽחֲרְטֻמִּ֖ים): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ח/טעמים#ח ה|שמות ח,ה]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶר): בטעם מונח במקום קדמא #[[שמות ט/טעמים#ט יא|שמות ט,יא]] (ל!=בַּֽחֲרְטֻמִּ֖ם): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ט/טעמים#ט כב|שמות ט,כב]] (ל!=אֶל־מֹשֶׁה): חסרה נקודת הרביע #[[שמות י/טעמים#י כד|שמות י,כד]] (ל!=יֵלֵ֥ך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות י/טעמים#י כח|שמות י,כח]] (ל=אֶל־תֹּ֙סֶף֙): אל"ף בסגול #[[שמות יא/טעמים#יא ו|שמות יא,ו]] (ל=וְהָֽיְתָ֛ה): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יא/טעמים#יא ח|שמות יא,ח]] (ל=וְהִשְׁתַּֽחֲוּוּ־לִ֣י): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יא/טעמים#יא י|שמות יא,י]] (ל=וַיְּחַזֵּ֤ק): יו"ד דגושה #[[שמות יב/טעמים#יב ז|שמות יב,ז]] (ל,ו=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב כז|שמות יב,כז]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יב/טעמים#יב מא|שמות יב,מא]] (ל=יָֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב מה|שמות יב,מה]] (ל=לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ): המקף השני בתיבת משרת #[[שמות יד/טעמים#יד ה|שמות יד,ה]] (ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙): חסר שווא באות מ"ם #[[שמות יד/טעמים#יד ט|שמות יד,ט]] (ל!=וַיַּשִׂ֤יגוּ): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יד/טעמים#יד יא|שמות יד,יא]] (ל!=הַֽמִבְּלִ֤י): חסרות נקודות החטף בה"א הַתֵּמַהּ #[[שמות יד/טעמים#יד יג|שמות יד,יג]] (ל!=הִֽתְיַצְב֗וּ): חסר דגש באות צד"י #[[שמות טז/טעמים#טז ט|שמות טז,ט]] (ל!=וַיֹ֤אמֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות טז/טעמים#טז כט|שמות טז,כט]] (ל!=הַשַׁבָּת֒): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יח/טעמים#יח כה|שמות יח,כה]] (ל!=וַיִתֵּ֥ן): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות כ/טעמים#כ ב|שמות כ,ב]] (ל!=לֹֽ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון, ויש קו אחד בלבד באות יו"ד השניה הנוטה כמרכא; אך סביר שהקו באות יו"ד מתפקד בתור מרכא של הטעם התחתון וגעיה של הטעם העליון כאחד. #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=<לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וְכׇל־תְּמוּנָ֡֔ה): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=מִמַּ֡֔עַל): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וַאֲשֶׁ֥֣ר): מרכא ומונח באות שי"ן, למרות שיש מרכא בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד #[[שמות כ/טעמים#כ ד|שמות כ,ד]] (ל!=לֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה): אות חי"ת שווּאה במקום חטף פתח #[[שמות כ/טעמים#כ ז|שמות כ,ז]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֜ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=אֱלֹהֶ֑֑֗יךָ): טעם האתנח נכתב פעמיים מתחת לאות ה"א, לפני הסגול ולאחריו (!) #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=כָל־מְלָאכָ֡֜ה): פזר לטעם העליון לפני אזלא לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ): געיה לטעם העליון לפני מונח לטעם התחתון (באות כ"ף סופית) #[[שמות כ/טעמים#כ י|שמות כ,י]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כא/טעמים#כא ט|שמות כא,ט]] (ל!=יַעֲשֶׂה־לָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל!=לָ֑ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כב/טעמים#כב כא|שמות כב,כא]] (ל?=לֹּ֥א תְעַנּֽוּן): למ"ד דגושה? #[[שמות כב/טעמים#כב כח|שמות כב,כח]] (ל=תִּתֶּן־לִּֽי): למ"ד דגושה #[[שמות כו/טעמים#כו ג|שמות כו,ג]] (ל?!=תִּֽהְיֶ֙יּןָ֙): יו"ד דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז ה|שמות כז,ה]] (ל?!=כַּרְכֹּ֥בּ): בי"ת דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז טו|שמות כז,טו]] (ל!=חְמֵ֥שׁ): שווא באות חי"ת #[[שמות כח/טעמים#כח א|שמות כח,א]] (ל?=אִתּ֔וֹ): שתי נקודות לטעם זקן קטן? #[[שמות כח/טעמים#כח י|שמות כח,י]] (ל!=הַשִׁשָּׁ֧ה): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[שמות כח/טעמים#כח כז|שמות כח,כז]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם #[[שמות כט/טעמים#כט כב|שמות כט,כב]] (ל!=וְאֶת־הֲחֵ֙לֶב֙): חטף פתח באות ה"א #[[שמות כט/טעמים#כט כג|שמות כט,כג]] (ל!=וַֽחַלַּ֨ת): פתח באות וי"ו #[[שמות ל/טעמים#ל ח|שמות ל,ח]] (ל!=הָעֲרְבַּ֖יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[שמות ל/טעמים#ל לו|שמות ל,לו]] (ל?=מִמֶ֜נָּה [2]): חסר דגש באות מ"ם השניה? #[[שמות לא/טעמים#לא טו|שמות לא,טו]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לב/טעמים#לב יז|שמות לב,יז]] (ל!=בַּֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[שמות לב/טעמים#לב יט|שמות לב,יט]] (ל!=וַיְּשַׁבֵּ֥ר): דגש באות יו"ד #[[שמות לג/טעמים#לג י|שמות לג,י]] (ל=וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לג/טעמים#לג טז|שמות לג,טז]] (ל!=וְנִפְלֵ֙ינוּ֙): צירה באות למ"ד (במקום חיריק) #[[שמות לד/טעמים#לד יט|שמות לד,יט]] (ל!=וָשֶֽׁה): נקודת שי"ן ימנית #[[שמות לה/טעמים#לה ג|שמות לה,ג]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לה/טעמים#לה ז|שמות לה,ז]] (ל!=שִׂטִּֽים): נקודת שי"ן שמאלית #[[שמות לה/טעמים#לה כ|שמות לה,כ]] (ל=וַיֵּֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=טָוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לה/טעמים#לה לב|שמות לה,לב]] (ל!=מַֽחַשָׁבֹ֑ת): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[שמות לח/טעמים#לח יב|שמות לח,יב]] (ל?!=עַמּוּדֵיהֶ֥ם): בקו של טעם מרכא במקום מונח?{{הערה|ייתכן שרק נשמט הקו התחתון של טעם המונח.}} #[[שמות לח/טעמים#לח כ|שמות לח,כ]] (ל!=וְֽכׇל הַיְתֵדֹ֞ת): חסר מקף #[[שמות לח/טעמים#לח כא|שמות לח,כא]] (ל=הַלְוִּיִּ֔ם): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מִלְמַ֙טָּה֙): חסר דגש באות למ"ד #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[שמות לז/טעמים#לז כה|שמות לז,כה]] (ל=רֳחְבּ֜וֹ): קמץ קטן במהדורתנו ג. מתיגת הזקף #[[שמות ח/טעמים#ח א|שמות ח,א]] (ל=עַל־הַ֨נְּהָרֹ֔ת): מקום המתיגה #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל=וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה): מקום המתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה כ|שמות כה,כ]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה לד|שמות כה,לד]] (ל=מְשֻׁקָּדִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות כו/טעמים#כו יז|שמות כו,יז]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות ל/טעמים#ל לב|שמות ל,לב]] (ל=וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ): מקום המתיגה #[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה יא|שמות לה,יא]] (ל=אֶת־הַ֨מִּשְׁכָּ֔ן): מקום המתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=וְכׇל־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[שמות לו/טעמים#לו כב|שמות לו,כב]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז ט|שמות לז,ט]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז טז|שמות לז,טז]] (ל=וְאֶת־הַקְּשָׂוֺ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לט/טעמים#לט י|שמות לט,י]] (ל=וַיְמַלְאוּ־ב֔וֹ): אין מתיגה ===ספר ויקרא=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[ויקרא ד/טעמים#ד לה|ויקרא ד,לה]] (ל!=וְאֶת־כׇּל־חֶלְבָּ֣ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ה/טעמים#ה ז|ויקרא ה,ז]] (ל!=תַגִּ֣יע): חסר פתח גנוב באות עי"ן #[[ויקרא ה/טעמים#ה יב|ויקרא ה,יב]] (ל!=אֶת־אַזְכָּרָתָה֙): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ו/טעמים#ו ג|ויקרא ו,ג]] (ל!=אֶת־הַדֶּ֗שׁן): חסר סגול באות שי"ן #[[ויקרא ו/טעמים#ו ו|ויקרא ו,ו]] (ל!=תִכְבֶֽה): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ז/טעמים#ז יב|ויקרא ז,יב]] (ל!=בַשָּֽׁמֶן): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ח/טעמים#ח טז|ויקרא ח,טז]] (ל!=<וְאֶֽת חֶלְבְּהֶ֑ן>): חסר מקף #[[ויקרא ח/טעמים#ח כד|ויקרא ח,כד]] (ל!=וַיִתֵּ֨ן): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כח|ויקרא ח,כח]] (ל!=וַיִקַּ֨ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כט|ויקרא ח,כט]] (ל!=וַיִקַּ֤ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י א|ויקרא י,א]] (ל!=וַיִתְּנ֤וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י ד|ויקרא י,ד]] (ל=קִ֠רְב֞וּ): תלישא וגרשיים כשיטת רוב כתבי־היד, כל טעם באות הראויה לו.{{הערה|במהדורתנו "קִ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}רְב{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}וּ", לפי שיטת הכתר באות הראשונה (גרשיים ואחר כך תלישא גדולה), ובתוספת טעם כפול בהברה המוטעמת.}} #[[ויקרא יג/טעמים#יג ג|ויקרא יג,ג]] (ל!=הַנֶּ֙גֶע֙): סגול באות גימ"ל #[[ויקרא יג/טעמים#יג כו|ויקרא יג,כו]] (ל!=אֵֽין־בַּבֶּהֶ֙רֶת֙): סגול באות בי"ת #[[ויקרא יג/טעמים#יג נ|ויקרא יג,נ]] (ל!=אֶת־הַנָ֑גַע): חסר דגש באות נו"ן #[[ויקרא יד/טעמים#יד כא|ויקרא יד,כא]] (ל!=בָּ֥לוּל): טעם המרכא באות בי"ת #[[ויקרא יד/טעמים#יד כה|ויקרא יד,כה]] (ל!=אֹֽזֶן־הַמִטַּהֵ֖ר): חסר דגש באות מ"ם #[[ויקרא יד/טעמים#יד נג|ויקרא יד,נג]] (ל!=אֶת־הַצִפֹּ֧ר): חסר דגש באות צד"י #[[ויקרא טו/טעמים#טו ח|ויקרא טו,ח]] (ל!=וְכִֽי־יָרֹ֛ק): בנקודת תביר (במקום מרכא) #[[ויקרא טז/טעמים#טז כא|ויקרא טז,כא]] (ל=עַ֨ל): קדמא במקום מונח #[[ויקרא כד/טעמים#כד י|ויקרא כד,י]] (ל!=הַיִּשְׁרְאֵלִ֔ית): בנקודת שי”ן ימנית #[[ויקרא כה/טעמים#כה כ|ויקרא כה,כ]] (ל?!=מַה־נֹּאכַ֤֖ל): מהפך וטפחא ביחד באות כ"ף? #[[ויקרא כה/טעמים#כה מו|ויקרא כה,מו]] (ל!=וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם): חטף פתח באות חי"ת #[[ויקרא כו/טעמים#כו כח|ויקרא כו,כח]] (ל!=עַל־חַטֹּאתֵיכֶם): חסר סילוק #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): חטף קמץ באות ה"א הראשונה, ואין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]] (ל=הָשַׁמָּ֖ה): אין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|ויקרא כו,מג]] (ל=בָּהְּשַׁמָּה֙): מפיק באות ה"א הראשונה #[[ויקרא כז/טעמים#כז לג|ויקרא כז,לג]] (ל=יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ): חסר דגש באות קו"ף לעומת הפסוק הקודם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): קמץ קטן במהדורתנו (וראו גם לעיל א. 26, 27, 28 ונוסח הכתר ב[[דברי הימים ב לו/טעמים#לו כא|דה"ב לו,כא]]) ג. מתיגת הזקף: #[[ויקרא ז/טעמים#ז כה|ויקרא ז,כה]] (ל=מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא ח/טעמים#ח כ|ויקרא ח,כ]] (ל=וְאֶת־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא ט/טעמים#ט יט|ויקרא ט,יט]] (ל=וּמִן־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא יד|ויקרא יא,יד]] (ל=וְאֶת־הַ֨דָּאָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא לג|ויקרא יא,לג]] (ל=וְכָל־כְּלִי־חֶ֔רֶשׂ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו יב|ויקרא טו,יב]] (ל=וְכָל־כְּלִי־עֵ֔ץ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו כב|ויקרא טו,כב]] (ל=וְכָל־הַנֹּגֵ֔עַ): אין מתיגה #[[ויקרא כ/טעמים#כ יז|ויקרא כ,יז]] (ל=וְנִכְרְת֔וּ): אין מתיגה #[[ויקרא כא/טעמים#כא ח|ויקרא כא,ח]] (ל=וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ): אין מתיגה #[[ויקרא כב/טעמים#כב יב|ויקרא כב,יב]] (ל=וּבַת־כֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[ויקרא כה/טעמים#כה יב|ויקרא כה,יב]] (ל=מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז ט|ויקרא כז,ט]] (ל=וְאִם־בְּהֵמָ֔ה): אין מתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז כה|ויקרא כז,כה]] (ל=וְכָל־עֶרְכְּךָ֔): אין מתיגה ===ספר במדבר=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[במדבר ב/טעמים#ב יד|במדבר ב,יד]] (ל!=וְמַטֵּ֖ה): שווא באות וי"ו #[[במדבר ב/טעמים#ב טו|במדבר ב,טו]] (ל!=חֲמִשָׁ֤ה): חסר דגש באות שי"ן #[[במדבר ג/טעמים#ג ל|במדבר ג,ל]] (ל!=אֶלִיצָפָ֖ן): נקודות החטף חסרות באות אל"ף #[[במדבר ד/טעמים#ד מט|במדבר ד,מט]] (ל!=בְּיַד מֹשֶׁ֔ה): חסר מקף #[[במדבר ז/טעמים#ז יח|במדבר ז,יח]]: מכאן ואילך אין ניקוד ברוב התיבות בכתי"ל (וכך הוא בעוד כתבי־יד ובחלק מהדפוסים), עד סוף היום השנים עשר ([[במדבר ז/טעמים#ז פג|פסוק פ"ג]]); הטעמים והגעיות מסומנים. #[[במדבר ז/טעמים#ז ס|במדבר ז,ס]] (ל!=בִנְיָמ֑͏ִן): האתנח מימין החיריק באות מ"ם #[[במדבר ז/טעמים#ז עב|במדבר ז,עב]] (ל!=בָּן־עׇכְרָֽן): קמץ באות בי"ת #[[במדבר ח/טעמים#ח יח|במדבר ח,יח]] (ל=וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם): פשטא וזקף קטן במקום טפחא ואתנח #[[במדבר ט/טעמים#ט ג|במדבר ט,ג]] (ל!=הָֽעֲרְבַּ֛יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[במדבר י/טעמים#י ט|במדבר י,ט]] (ל!=וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם): חטף פתח באות וי"ו #[[במדבר י/טעמים#י טו|במדבר י,טו]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר יא/טעמים#יא כו|במדבר יא,כו]] (ל!=וַיִשָּׁאֲר֣וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר יב/טעמים#יב ט|במדבר יב,ט]] (ל!=וַיִּֽחַרְאַ֧ף): שתי התיבות חוברו ללא רווח ביניהן (במקום מקף), ואף נכתב שווא באות רי"ש! #[[במדבר טו/טעמים#טו לח|במדבר טו,לח]] (ל?=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר טז/טעמים#טז כא|במדבר טז,כא]] (ל!=וַאַכַלֶּ֥ה): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[במדבר טז/טעמים#טז כז|במדבר טז,כז]] (ל!=מִשְׁכַּן־קֹ֛רֶח): סגול באות קו"ף #[[במדבר יז/טעמים#יז יב|במדבר יז,יב]] (ל!=אֶל־תּ֣וֹך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[במדבר יז/טעמים#יז כז|במדבר יז,כז]] (ל?!=אָבָֽדְנּוּ): נקודת דגש באות נו"ן? #[[במדבר יט/טעמים#יט כא|במדבר יט,כא]] (ל?!=לָּהֶ֖ם): למ"ד דגושה? #[[במדבר כא/טעמים#כא א|במדבר כא,א]] (ל?=הָאֳתָרִ֑ים): קמץ חטוף באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב ט|במדבר כב,ט]] (ל?!=הָאֶ֖לֶּה): סגול באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב כג|במדבר כב,כג]] (ל!=מִן־הַדֶ֔רֶךְ): חסר דגש באות בי"ת #[[במדבר כד/טעמים#כד יג|במדבר כד,יג]] (ל!=מִלִבִּ֑י): חסר דגש באות למ"ד #[[במדבר כה/טעמים#כה ב|במדבר כה,ב]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]] (ל=הָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[במדבר כו/טעמים#כו ס|במדבר כו,ס]] (ל!=וַיִוָּלֵ֣ד): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר כז/טעמים#כז ט|במדבר כז,ט]] (ל!=לְאֶחָיו): חסר סילוק #[[במדבר לא/טעמים#לא לב|במדבר לא,לב]] (ל?=וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים או וַחֲמֵ֥שֶׁת־אֲלָפִֽים): "וחמשת" מוקפת ובגעיה, או מקף בתיבת משרת (במקום "וַחֲמֵ֥שֶׁת אֲלָפִֽים")? #[[במדבר לב/טעמים#לב כ|במדבר לב,כ]] (ל?=אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר לג/טעמים#לג יד|במדבר לג יד]] (ל?!=וַיַֽחֲנוּ֙): חסר דגש באות יו"ד, וספק געיה ימנית באותה אות יו"ד (במקום באות וי"ו) #[[במדבר לד/טעמים#לד כו|במדבר לד,כו]] (ל=בְנֵֽי־יִשָׂשכָ֖ר): אין דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר לד/טעמים#לד כח|במדבר לד,כח]] (ל?=פְּדַהְּאֵ֖ל): נקודת מפיק באות ה"א #[[במדבר לה/טעמים#לה כ|במדבר לה,כ]] (ל!=יֶהְדָּפֶ֑נּוּ): חסרות נקודות החטף קמץ באות דל"ת #[[במדבר לו/טעמים#לו א|במדבר לו,א]] (ל?=וַֽיִקְרְב֞וּ): חסר דגש באות יו"ד? ב. מתיגת הזקף: #[[במדבר ג/טעמים#ג לו|במדבר ג,לו]] (ל=וְכָל־כֵּלָ֔יו): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד כז|במדבר ד,כז]] (ל=לְכָל־מַשָּׂאָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד לב|במדבר ד,לב]] (ל=לְכָל־כְּלֵיהֶ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ו/טעמים#ו י|במדבר ו,י]] (ל=אֶל־הַכֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[במדבר ח/טעמים#ח ח|במדבר ח,ח]] (ל=וּמִנְחָת֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יד|במדבר י,יד]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יח|במדבר י,יח]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כב|במדבר י,כב]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כה|במדבר י,כה]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כו|במדבר י,כו]] (ל=וְעַל־צְבָ֔א): אין מתיגה #[[במדבר יח/טעמים#יח כט|במדבר יח,כט]] (ל=מִכָּל־חֶלְבּ֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר כח/טעמים#כח כח|במדבר כח,כח]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ג|במדבר כט,ג]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ט|במדבר כט,ט]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט יד|במדבר כט,יד]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר לא/טעמים#לא לה|במדבר לא,לה]] (ל=מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[במדבר לב/טעמים#לב לג|במדבר לב,לג]] (ל=וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת): אין מתיגה #[[במדבר לה/טעמים#לה ל|במדבר לה,ל]] (ל=כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ): מקום המתיגה ===ספר דברים=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[דברים א/טעמים#א לא|דברים א,לא]] (ל?!=יִשָׂא־אִ֖ישׁ): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? #[[דברים א/טעמים#א לח|דברים א,לח]] (ל=בִּן נוּן֙): חסר מקף #[[דברים א/טעמים#א לט|דברים א,לט]] (ל?!=יִירָשֽׁוּהָּ): נקודת מפיק מיותרת באות ה"א? #[[דברים ב/טעמים#ב ט|דברים ב,ט]] (ל!=אֶל־תָּ֙צַר֙): "אל" בסגול #[[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֖י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג טז|דברים ג,טז]] (ל=וְלָרֻאוּבֵנִ֨י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג כב|דברים ג,כב]] (ל?!=תְִּירָא֑וּם): חטף-חיריק באות תי"ו? #[[דברים ג/טעמים#ג כד|דברים ג,כד]] (ל=יְהֹוִ֗ה): נקודת חולם בשם הוי"ה בתוך כתב־היד? #[[דברים ד/טעמים#ד ז|דברים ד,ז]] (ל?!=בְּכָּל־קׇרְאֵ֖נוּ): דגש מיותר באות כ"ף? #[[דברים ד/טעמים#ד כא|דברים ד,כא]] (ל!=הִתְאַנֶּף־בִּ֖י): סגול באות נו"ן #[[דברים ד/טעמים#ד לה|דברים ד,לה]] (ל!=מִלְבַדּֽוֹ): חסר דגש באות למ"ד #[[דברים ד/טעמים#ד מג|דברים ד,מג]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ד/טעמים#ד מ|דברים ד,מ]] (ל!=עַל־הַ֣אֲדָמָ֔ה): פתח (במקום קמץ) באות ה"א הראשונה #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ>): חסרים המרכא ב"אנכי" והאתנח ב"אלהיך" לטעם העליון #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה ז|דברים ה,ז]] (ל!=לֹֽ֣א־תַעֲשֶֽׂה־לְךָ֥֣): חסר קדמא באות שי"ן לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יא|דברים ה,יא]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֨ת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=שֵׁ֣֤שֶׁת): מונח לטעם העליון לפני מהפך לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=יָמִ֣ים): חסר פשטא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יג|דברים ה,יג]] ל!=(לַיהֹוָ֣֥ה): מונח לטעם העליון לפני מרכא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יד|דברים ה,יד]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל=תִּֿרְצָֽח): חסר טפחא לטעם התחתון{{הערה|ברויאר הציע שהקו המאונך תחת האות צד"י משמש בכתי"ל כטפחא וסילוק כאחד.}} #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל!=תִּֿנְאָֽ֑ף): סילוק לטעם העליון לפני אתנח לטעם התחתון #[[דברים ו/טעמים#ו ג|דברים ו,ג]] (ל!=אֲבֹ֙תֶיךָ֙): הפשטא מלעיל נכתבה באות בי"ת (במקום באות תי"ו) #[[דברים ז/טעמים#ז ח|דברים ז,ח]] (ל!=וּמִשָּׁמְר֤וּ): נקודת שורוק באות וי"ו האחרונה (במקום חולם) #[[דברים ח/טעמים#ח ג|דברים ח,ג]] (ל!=אֶת הַמָּן֙): חסר מקף #[[דברים ט/טעמים#ט ג|דברים ט,ג]] (ל!=וְהַֽאַבַדְתָּם֙): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[דברים י/טעמים#י א|דברים י,א]] (ל!=שְׁנֵֽי־לֻוחֹ֤ת): בנקודות שורוק למרות הכתיב המלא וי”ו #[[דברים י/טעמים#י ו|דברים י,ו]] (ל=נָֽסְע֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים י/טעמים#י טו|דברים י,טו]] (ל!=הַזֶּה): חסר סילוק #[[דברים י/טעמים#י כב|דברים י,כב]] (ל!=מִצְרָ֑יְמָהּ): נקודת מפיק באות ה"א #[[דברים יב/טעמים#יב ב|דברים יב,ב]] (ל!=רַעֲנָן): חסר סילוק #[[דברים יב/טעמים#יב ג|דברים יב,ג]] (ל!=אֶת־מִזְבּחֹתָ֗ם): חסר שווא באות בי"ת #[[דברים יב/טעמים#יב ה|דברים יב,ה]] (ל=שָֽׁמָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים יב/טעמים#יב ל|דברים יב,ל]] (ל?=לֵאמֹ֗ר* או לֵאמֹ֨ר): טעם רביע או טעם קדמא?{{הערה|נראה שנקודת החולם התחברה לאות מ"ם ולכן נראית כמו קדמא.}} #[[דברים יב/טעמים#יב לא|דברים יב,לא]] (ל?!=כָּל־תּוֹעֲבַ֨ת): כ"ף דגושה? #[[דברים יג/טעמים#יג י|דברים יג,י]] (ל?=יָֽדְךָ֛): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים יג/טעמים#יג טו|דברים יג,טו]] (ל!=וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֧): "וְחָקַרְתָּ֧" בטעם דרגה (במקום תביר)! #[[דברים יג/טעמים#יג טז|דברים יג,טז]] (ל?=אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים טו/טעמים#טו ט|דברים טו,ט]] (ל!=עִם לְבָבְךָ֨): חסר מקף #[[דברים טז/טעמים#טז ג|דברים טז,ג]] (ל?=תִּזְכֹּר֔): בטעם זקף קטן (במקום רביע)? #[[דברים יז/טעמים#יז ז|דברים יז,ז]] (ל!=מִּקִּרְבֶּֽךָ): מ"ם דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח ד|דברים יח,ד]] (ל=תִּתֶּן־לּֽוֹ): למ"ד דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח יד|דברים יח,יד]] (ל?!=נָ֛תַן): בנקודת תביר (במקום מרכא)? #[[דברים כ/טעמים#כ יב|דברים כ,יב]] (ל?!=עָלֶֽיהָּ): נקודת מפיק באות ה"א? #[[דברים כא/טעמים#כא יא|דברים כא,יא]] (ל!=וְרָאִיתָ֙): חסר פשטא מלעיל #[[דברים כא/טעמים#כא יג|דברים כא,יג]] (ל=וְהֵסִ֩ירָה֩): טעם כפול בכתב־היד #[[דברים כא/טעמים#כא יח|דברים כא,יח]] (ל!=וְיסְּר֣וּ): חסר חיריק באות יו"ד #[[דברים כב/טעמים#כב יח|דברים כב,יח]] (ל=וְלָֽקְח֛וּ): געיה ובתיר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים כב/טעמים#כב יט|דברים כב,יט]] (ל!=לְשַּׁלְּחָ֖הּ): שי"ן דגושה #[[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]] (ל!=שַׁלְּחָ֖הֿ): סימן רפה באות ה"א (במקום מפיק) #[[דברים כג/טעמים#כג יב|דברים כג,יב]] (ל!=הַֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[דברים כג/טעמים#כג יג|דברים כג,יג]] (ל=שָׁ֖מָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים כג/טעמים#כג יח|דברים כג,יח]] (ל!=יִשְׂרָאֵל): חסר סילוק #[[דברים כד/טעמים#כד י|דברים כד,י]] (ל!=בְרֵֽעֲךָ): חסר טעם הטפחא #[[דברים כד/טעמים#כד טז|דברים כד,טז]] (ל!=אִ֥יש): חסרה נקודת שי"ן ימנית #[[דברים כה/טעמים#כה יח|דברים כה,יח]] (ל!=אַֽחַרֶ֔יךָ): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[דברים כה/טעמים#כה יא|דברים כה,יא]] (ל?!=וִקָֽרְבָה֙): חסרה נקודה שנייה לשווא באות וי"ו? #[[דברים כז/טעמים#כז יד|דברים כז,יד]] (ל?=וְאָֽמְר֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים כח/טעמים#כח א|דברים כח,א]] (ל?!=תִּשְׁמַּע֙): מ"ם דגושה? #[[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל!=בְהַמְתְּךָ֖): פתח באות ה"א #[[דברים כט/טעמים#כט כה|דברים כט,כה]] (א=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית ב. מתיגת הזקף #[[דברים י/טעמים#י ב|דברים י,ב]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יב/טעמים#יב א|דברים יב,א]] (ל=כָּל־הַיָּמִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יג/טעמים#יג יב|דברים יג,יב]] (ל=וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ח|דברים יז,ח]] (ל=אֶל־הַמָּק֔וֹם): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ט|דברים יז,ט]] (ל=וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט): אין מתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[דברים כב/טעמים#כב טז|דברים כב,טז]] (ל-כתיב!=הַֽנַּעַרָ֖): חסרות נקודות החטף באות עי"ן #[[דברים כח/טעמים#כח כז|דברים כח,כז]] (א-כתיב!=וּבַעְפֹלִ֔ים): אין דגש באות עי"ן, כך שחסר דגש באות טי"ת בקרי "וּבַטְחֹרִ֔ים" #[[דברים כח/טעמים#כח ל|דברים כח,ל]] (א-כתיב!=יִשְׁגָלֶ֔נָּה): אין דגש באות גימ"ל, כך שחסר דגש באות כ"ף בקרי "יִשְׁכָבֶ֔נָּה" #[[דברים כט/טעמים#כט כב|דברים כט,כב]] (א=וּצְבֹיִי֔ם): מקום החיריק לעומת הטעם (אין הערת כתיב) ==מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות== להלן רשימה של '''חטפים באותיות לא גרוניות בתורה''' בכתי"ל או בכתר ארם צובה. חטפים אלה באים להורות על '''הנעת השווא''', ובמקומם הוספנו במהדורתנו סימן מיוחד מעל האות השווּאה (להסבר מפורט ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|פרק השני]]''' של המבוא למהדורתנו). לרשימה של החטפים בספרי הנביאים וכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: חטפים באותיות לא גרוניות|כאן]]'''. {{מ:טעמי המקרא|12}} {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבראשית}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (33 פריטים): [[בראשית א/טעמים#א יח|א,יח]] (א[ס],ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל); [[בראשית ב/טעמים#ב יב|א,יב]] (א[ס],ל=וּֽזֲהַ֛ב); [[בראשית ב/טעמים#ב כג|א,כג]] (ל=לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (א[ס],ל=תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה); [[בראשית י/טעמים#י ג|י,ג]] (ל=אַשְׁכֲּנַ֥ז); [[בראשית יב/טעמים#יב ג|יב,ג]] (ל=וַאֲבָֽרֲכָה֙); [[בראשית יח/טעמים#יח כא|יח,כא]] (א[ס],ל=אֵֽרֲדָה־נָּ֣א); [[בראשית כב/טעמים#כב יח|כב,יח]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כד/טעמים#כד ס|כד,ס]] (ל=וַיְבָרֲכ֤וּ); [[בראשית כה/טעמים#כה כב|כה,כב]] (ל=וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו ד|כו,ד]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו יב|כו,יב]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז יט|כז,יט]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כז/טעמים#כז כט|כז,כט]] (ל=וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ); [[בראשית כז/טעמים#כז לא|כז,לא]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז לג|כז,לג]] (ל=וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז לד|כז,לד]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (א[ס]=הַֽבֲרָכָ֨ה); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז מא|כז,מא]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח ו|כח,ו]] (א[ס],ל=בְּבָרֲכ֣וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח יד|כח,יד]] (ל=וְנִבְרֲכ֥וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ג|כט,ג]] (א[ס],ל=וְגָלֲל֤וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ח|כט,ח]] (ל=וְגָֽלֲלוּ֙); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (ל=בָּרֳהָטִ֖ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (א[ס],ל=בְּשִֽׁקֲת֣וֹת); [[בראשית ל/טעמים#ל מא|ל,מא]] (ל=בָּרֳהָטִ֑ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית לח/טעמים#לח יב|לח,יב]] (ל=עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י); [[בראשית מח/טעמים#מח ט|מח,ט]] (ל=וַאֲבָרֲכֵֽם); [[בראשית מח/טעמים#מח כ|מח,כ]] (ל=וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם); [[בראשית מט/טעמים#מט כג|מט,כג]] (ל=וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בשמות}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (16 פריטים): [[שמות ג/טעמים#ג יח|ג,יח]] (ל=נֵֽלֲכָה־נָּ֞א); [[שמות ד/טעמים#ד יח|ד,יח]] (ל=אֵ֣לֲכָה); [[שמות ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=נֵ֣לֲכָה); [[שמות ז/טעמים#ז כז|ז,כז]] (א[ס]=בַּֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ז/טעמים#ז כט|ז,כט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ח/טעמים#ח א|ח,א]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ד|ח,ד]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ה|ח,ה]] (א[ס],ל=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ז|ח,ז]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֗ים); [[שמות ח/טעמים#ח ח|ח,ח]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ט|ח,ט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (א[ס]=הָֽרֲוָחָ֔ה); [[שמות טו/טעמים#טו י|טו,י]] (ל=צָֽלֲלוּ֙); [[שמות כג/טעמים#כג כט|כג,כט]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֛נּוּ); [[שמות כג/טעמים#כג ל|כג,ל]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֖נּוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בויקרא}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (4 פריטים): [[ויקרא ו/טעמים#ו יא|ו,יא]] (ל=יֹֽאכֲלֶ֔נָּה); [[ויקרא ו/טעמים#ו יט|ו,יט]] (ל=יֹאכֲלֶ֑נָּה); [[ויקרא ט/טעמים#ט כג|ט,כג]] (ל=וַֽיְבָרֲכ֖וּ); [[ויקרא י/טעמים#י י|י,י]] (ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבמדבר}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (18 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (א[ס]=הַקֳּהָתִֽי [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ד/טעמים#ד ז|ד,ז]] (א[ס]=אֶת־הַקֳּעָרֹ֤ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ה/טעמים#ה יח|ה,יח]] (ל=הַמְאָֽרֲרִֽים); [[במדבר ה/טעמים#ה יט|ה,יט]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַמְאָֽרֲרִ֑ים [1]); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים [2]); [[במדבר ה/טעמים#ה כז|ה,כז]] (ל=הַמְאָֽרֲרִים֙); [[במדבר ו/טעמים#ו כג|ו,כג]] (ל=תְבָרֲכ֖וּ); [[במדבר ו/טעמים#ו כז|ו,כז]] (ל=אֲבָרֲכֵֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז לב|טז,לב]] (ל=כׇּל־הָרֲכֽוּשׁ); [[במדבר יח/טעמים#יח י|יח,י]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[במדבר יח/טעמים#יח יג|יח,יג]] (ל=יֹאכֲלֶֽנּוּ); [[במדבר כג/טעמים#כג יח|כג,יח]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[במדבר כג/טעמים#כג כה|כג,כה]] (ל=תְבָרֲכֶֽנּוּ); [[במדבר כד/טעמים#כד ט|כד,ט]] (ל=מְבָרֲכֶ֣יךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה יח|כה,יח]] (א[ס]=כִּ֣י צֹרֲרִ֥ים); [[במדבר לב/טעמים#לב לה|לב,לה]] (ל=וְיָגְבֳּהָֽה [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר לג/טעמים#לג נה|לג,נה]] (ל=וְצָרֲר֣וּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בדברים}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (9 פריטים): [[דברים ה/טעמים#ה כג|ה,כג]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[דברים ח/טעמים#ח ב|ח,ב]] (ל=הֹלִֽיכֲךָ֜); [[דברים ח/טעמים#ח טו|ח,טו]] (ל=הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜); [[דברים טו/טעמים#טו כ|טו,כ]] (ל=תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙); [[דברים טו/טעמים#טו כב|טו,כב]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[דברים כד/טעמים#כד יג|כד,יג]] (ל=וּבֵֽרֲכֶ֑ךָּ); [[דברים כח/טעמים#כח לט|כח,לט]] (א=תֹאכֲלֶ֖נּוּ); [[דברים כט/טעמים#כט ז|כט,ז]] (א=הַֽמֲנַשִּֽׁי); [[דברים לב/טעמים#לב י|לב,י]] (א=יְסֹבֲבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנֲנֵ֔הוּ); [[דברים לב/טעמים#לב יח|לב,יח]] (א=מְחֹלֲלֶֽךָ); [[דברים לב/טעמים#לב לו|לב,לו]] (א=כִּֽי־אָ֣זֲלַת). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} ==מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)== ===הגדרות יסוד ושיטת ברויאר=== הַגַּעְיָה (שנקרא גם "מאריך" או "מעמיד" או "מתג"), קו מאונך קטן מתחת לאות, הנכתב בדרך כלל בשמאלו של הניקוד – הוא הסימן היחיד שאי-אפשר לשחזר אותו בוודאות כמעט-מוחלטת בכל מקום בחלקים החסרים בכתר ארם צובה. קושי זה שייך בעיקר בגעיה הקלה,{{הערה|המצב שונה בסוגים אחרים של געיות, כגון הגעיות הכבדות בהברות סגורות, שבשבילן יש כללי מסורה מובהקים וסימונן בכתבי־היד הטברנים כמעט זהה. לגבי סימון הגעיות בכתי"ל סיכם ייבין: "בגעיות דומה הוא ל'''א''' בכעט בשלמות בכל סוגי הגעיה הכבדה וגעית־שוא, ועל פי רוב גם בגעיה לתיקון הקריאה, אך מרבה הוא מ'''א''' בסימון הגעיות הקלות לסוגיהן" (נו.3, עמ' 358).}} שלפי הכללים מנוקדת בתנועה פתוחה גדולה או קטנה שאינה סמוכה לטעם.{{הערה|ראו ייבין, טו.1 עמ' 138; כהן, פרקי מבוא מלכים, הערה 7.}} על פי שיטת הרב ברויאר, הגעיה באה "לציין נחץ משני הנוסף על ההטעמה העיקרית. נחץ הוא הטעמה שאיננה מבוצעת על ידי נגינה, להבדיל מן ההטעמה המסומנת בטעמים, המבוצעת על ידי נגינה... בעל הקריאה צריך להטעים את ההברה הזו בהטעמה משנית, וההטעמה העיקרית במילה היא בהברה המוטעמת."{{הערה|מתוך "הנחיות לקורא" בראש תיקון קוראים חורב בשיטת ברויאר, עמ' יז; הדברים מבוססים על מה שכתב ברויאר ב'''טעמי המקרא''', עמ' 173.}} ואולם ישראל ייבין הציע תיאור רחב ועשיר יותר לתפקידן של כלל הגעיות, והדגיש את מקומן במערכת הנגינה של הטעמים: :בדרך כלל מציאותה של געיה מן הגעיות בתיבה קשורה בשני סוגי גורמים: א. התנאים '''המוסיקליים''' של התיבה, היינו: באיזה טעם התיבה מוטעמת, מן המשרתים או מן המפסיקים, מה הם הטעמים שלפניה ושלאחריה; ב. התנאים '''הפונטיים''' של התיבה, היינו: אם יש בה עיצורים חלשים מאיזו בחינה שהיא, כגון עיצורים גרוניים, עיצורים דומים, וכיוצא באלו, וכן אם יש תנאים פוניטיים כאלה, בגללם יש לחשוש שעיצור כלשהוא עלול לא ליהגות כראוי. פעולתם של שני גורמים אלה מותנים במבנה התיבה להברותיה, אם הן פתוחות או סגורות, ומה מרחקן מן ההברה המוטעמת. :לפי זה נוכל לקבוע: אם תיבה באה בתנאים מוסיקליים מסוימים והיא בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''מוסיקלי''', וכך הן רוב הגעיות. :ואם תיבה יש בה עיצורים מסויימים ויש חשש שלא ייהגו כראוי, והתיבה בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''פוניטי''', והן מיעוט הגעיות. :יש כמה סוגים, שבהם אין לנו ודאוּת בטיב הגעיה אם פוניטית היא אם מוסיקלית... אמנם, ידיעתה או אי־ידיעתה של מהות הגעיה פירושה אך ורק ידיעה או אי־ידיעה של סיבת הגעיה, אם הוטעמה געיה זו מסיבה מוסיקלית או פוניטית. אין פירושה, כמובן, ידיעה של מהות הגעיה גופה; שכן אין לנו כל יסוד להניח שגעיה מוסיקלית וגעיה פוניטית שונות זו מזו במהותן או בדרך השמעתן. ההבחנה בין הגעיות משמעותה אך ורק בהחנה במקורן ובסיבתן.{{הערה|ייבין, יא.5, עמ' 92-93.}} הרב ברויאר לא מצא צורך לשחזר את הגעיות הקלות בכתר, כי אין לדעתו שיטה אחת מובהקת לסימון געיות קלות שאותה חייבים לבצע במלואה ע"פ המסורה: אין חובה לסמן געיה קלה בכל תיבה שראויה לכך, וגם אם נטייתו של הסופר היא לסמן אותן בתיבות בעלות מבנה מסויים – תמיד יהיו גם חריגים, בגלל שלא מדובר על חובה אלא על נטייה. ואלה דבריו בהרחבה מתוך מאמר שנכתב בעקבות הוצאתו של הכרך הראשון למקראות גדולות הכתר: :לאמיתו של דבר, אין כל מחלוקת בין המהדירים של שתי המהדורות האלה, אלא מר אמר חדא ומר אחר חדא ולא פליגי. פרופ' כהן ביקש למסור לציבור את נוסח המקרא על פי הכתר, ואין איש יכול לשלול את הערך למסור ואת החשיבות של מפעל כגון זה, ואילו אני בקישתי למסור לציבור את נוסח המקרא, כפי שהוא ראוי להיות נכתב ונקרא – הלכה למעשה; וגם זו היא משימה שאי אפשר לשלול את חשיבותה. אולם הבדל זה שבין מגמות שתי המהדורות גורר אחריו הבדל של מהות. פרופ' כהן העתיק את נוסח בן-אשר, משום שבן-אשר היה גדול המסרנים והנקדנים והמגיהים, שלא קם כמוהו לפניו ולאחריו. משום כך היה רשאי להעתיק את נוסח הכתר כמות שהוא. ואילו אני העתקתי את נוסח בן-אשר, משום שרק הנוסח הזה ראוי להיות נכתב ונקרא הלכה למעשה; שהרי כל ישראל כבר קיבלו על עצמם את נוסח הנמקרא על פי שיטת בן-אשר. משום כך יכולתי להעתיק את נוסח הכתר רק בתחום הכתיב וכן גם ברוב העניינים הנוגעים לניקוד ולטעמים. כנגד זה לא יכולתי להעתיק מן הכתר את נוסח הגעיות הקלות וגעיות 'היה', 'חיה'. שכן בתחום זה לא היתה לבן אשר שיטה עקיבה וחד משמעית, אלא 'נטיות' בלבד... אכן יש בכתר רבבות תיבות, שנוסח הגעיות הקלות שבהן איננו מביע את דעתו המחייבת של בן אשר; ובן אשר עצמו היה מודה, שמי שסוטה ממנהגו באותן תיבות אינו משתבש, ולא עוד, אלא הוא עצמו היה משנה ממנהגו בתיבות אלה, אילו ניקד טופס נוסף של המקרא. משום כך "שיטה" זו של בן-אשר – שלאמיתו של דבר איננה בגדר שיטה כלל – איננה כדאי לדחות מפניה את השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר. לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר; שכן ישראל קיבלו על עצמם את שיטת בן-אשר במקום שההן שלו הן, והלאו שלו לאו – ולא במקום שהן ולאו רפיא בידיה, ושניהם כאחד טובים. :וראוי לציין כאן עוד: הכתר לא הגיע לידינו בשלמות, אלא חסרים בו ספרים אחדים, ביניהם כמעט כל התורה. בספרים אלה אין המהדיר יכול להעתיק את נוסח בן-אשר מן הכתר, אלא הוא חייב לשחזר את הנוסח הזה, כפי שהוא עולה מאליו מתוך המסורה ומתוך כתבי היד הקרובים לכתר. אולם דבר זה הוא אפשרי רק באותם התחומים, שבהם היתה לבן-אשר דעה ברורה ומחייבת – לכאן או לכאן. כנגד זה אי אפשר לשחזר את נוסח בן-אשר בתחום הגעיות הקלות; שהרי בן-אשר בעצמו לא היה מסוגל לשחזר את הנוסח שלו בתחום זה – אילו אבד מידיו הכתר, כדרך שהוא אבד מידינו. משום כך זו תהיה דרכו של המהדיר שלנו בספרים, שהכתר לא נשתמר בה: הוא יעתיק את נוסח הגעיות הקלות מתוך כתב-יד לנינגרד, אך יבצע בו שינויים אחדים כדי להתאימו במידת האפשר לשיטת בן-אשר. אולם נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר. ודבר זה לא ישתנה בהרבה גם אחרי שייעשו בו השינויים המוצעים. ואילו קבלתי גם אני את הנוסח הזה, הייתי מורה בזה לכל 'בעלי הקריאה' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: עליהם לקרוא בציבור את נוסח הגעיות הקלות, כפי שעלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד – שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות... ורק הנוסח הזה, שלאמיתו של דבר איננו אלא נוסח כלאיים של סופר קדמון וחוקר בן זמננו – רק הוא הנוסח הנכון, המתאים למסורה. וכדאי הוא הנוסח הזה לדחות מפניו את הנוסח הברור והיציב, שכל ישראל כבר קבלו על עצמם זה דורות רבים. אני לא הייתי מסוגל להורות כך לציבור, וספק בעיניי אם פרופ' כהן עצמו היה מסוגל לכך.{{הערה|מרדכי ברויאר, "מהדורה חדשה של מקראות גדולות", '''עמודים''' מא,ב (תשנ"ג), עמ' 72-77. המובאה כאן מתוך עמ' 74-75, בדיוק באותו היקף שכבר צוטט ע"י מנחם כהן בראש פרקי המבוא למלכים (עמ' *1-*2). לאחר הציטוט העיר כהן: "עד כאן לשונו של הרב ברויאר, והיא אמנם משקפת בצורה תמציתית את עיקרי תפישתו בנושא שלפנינו, כפי שהביעה במקומות שונים."}} לכן העתיק הרב ברויאר את הגעיות בכתר כפי שהן (ובמקומות שהכתר חסר העתיק מכתי"ל), ואחר כך הוסיף עליהן געיות קלות נוספות בעקביוּת בכל תיבה שראויה לכך (וכמו שמקובל בדפוסים). את התוספות ציין על ידי קו קצר במיוחד, כדי להבחין בינן לבין הגעיות שמקורן בכתבי־היד עצמם. מטרתה של הוספת הגעיות בכל תיבה הראויה לכך בידי הרב ברויאר הייתה כמובן לעזור לקורא לבצע "נחץ משני" כראוי ובעקביות. ===הביקורת על שיטת ברויאר=== ב"מקראות גדולות הכתר" מתחו ביקורת מפורטת על שיטתו של הרב ברויאר בעניין הגעיות. בפרקי המבוא שהקדיש לנושא זה בסוף כרך מלכים, ביקש מנחם כהן להוכיח חמש נקודות חשובות המכוונות מול יסודות שיטתו של הרב ברויאר, וכך סיכם אותן: :א. שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו. :ב. שלא זו בלבד שאין ריבוי הגעיות דהאידנא הולם את שיטתו של בן-אשר, אלא שהוא זר גם למעגל המסירה של 'נוסח המסורה' בכללותו, כפי שעולה מכתבי היד שנכתבו במעגל זה במשך מאות שנות מסירה בימי הביניים. :ג. ששיטת ריבוי הגעיות נולדה ונתקיימה במשך מאות שנים במרחב מחיה של נוסחים הרחוקים מ'נוסח המסורה' גם מבחינות אחרות: בנוסח האותיות ובנוסח הניקוד והטעמים. :ד. שהרכבת שיטת ריבוי הגעיות על 'נוסח המסורה' היא הרכבה מלאכותית, שנעשתה לראשונה בעידן הדפוס ע"י יעקב בן חיים, מהדיר מהדורת היסוד הראשונה של 'מקראות גדולות', מתוך אי-הכרה מספקת של הנושא. :ה. שבעידן הדפוסים עברה השיטה שינויים בעניינים מהותיים ע"י מהדירים בעלי השפעה בתקופות שונות, ואין כל הצדקה להגדיר את סימון הגעיות שבדפוסים "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה עידן ועידנים" כלשונו של הרב ברויאר. הניתוח המרשים שעשה כהן אח"כ (על בסיס דגם של ממצאי הגעיות בחלק מספר מלכים בכתר) מאושש את חמשת הטיעונים שלו, ולגבי ההוכחות שלו לנקודות ב'-ד' אין מה להוסיף, כי ברור שמדובר על עובדות היסטוריות. אמנם הנקודות הרלוונטיות ביותר בשביל מהדורת מקרא הן דווקא הראשונה והחמישית. ולמרות שכהן אכן הצליח להוכיח את נקודות א' וה' כפי שהוא ניסחן, אין בניסוחן כדי לעשות צדק מלא בנושא שלנו, וניתן להסתייג בכל אחת מהן במידה ניכרת. בנקודה הראשונה כתב כהן: "שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו". לגבי החלק האחרון של המשפט ברור לגמרי שכהן צודק: בן-אשר עצמו לא היה מסמן געיות כמו דפוסי ימינו. ולגבי החלק הראשון של המשפט, הביא כהן ממצאים מרשימים על סימון הגעיות בכתר כדי להוכיח שבן-אשר אכן פעל לפי שיטה. אמנם לגבי "השיטה" שלפיה פעל בן-אשר לפי כהן, כדי לגלות את נקודת התורפה שבקביעה זו יש להצביע קודם כל על העובדה שביקורתו של כהן התמקדה על שיטת הרב ברויאר באופן ישיר, ואילו רק בהערה אחת הזכיר כהן שגם ישראל ייבין אחז באותה עמדה זו בדיוק: "הרב ברויאר איננו בודד בהנחה זו. למרבה הפליאה נוקט בה גם פרופ' ישראל ייבין (ראה ייבין, כא"צ, ע' 139). ייבין עצמו בדק את כל הממצא ב'כתר' (ראה שם, ע' 140) וספר בכל המקרא רק כ-35 תיבות המסומנות בגעיה קלה בטעמים מחברים, מתוך אלפי תיבות בטעמים כאלה במבנה של געיה קלה. תמוה הדבר, כיצד אפשר ליישב ממצא כזה עם ההנחה בדבר חוסר שיטתיות".{{הערה|כהן, שם, הערה 8.}} כל "פליאה" ו"תמיהה" אומרת דרשני, ובמיוחד כשמדובר בספר כמו זה של ייבין, שבו הקדיש שני חלקים מלאים ומפורטים (מתוך חמישה חלקים בספר כולו) הכוללים ניתוח קפדני של אלפי נתונים לגבי תופעת הגעיות בכתר (חלק שני על הגעיה בכ"א הספרים, וחלק רביעי על הגעיה בספרי אמ"ת). ולכן ראוי להביא את דברי ההסבר הכלליים של ייבין לשיטתו, שנכתבו מיד לאחר שהתייחס אל כללי הגעיה הקלה שנוסחו בדורות האחרונים (ובמיוחד ע"י יצחק בער): :מכל זה מסתבר, שאין להניח קיום שיטה מיוחדת של ב"א בהטעמת הגעיה הקלה. רק זה בלבד נכון: בעוד שבער דורש לסמן את הגעיה הקלה בכל מקום לפי כללים מסוימים, כתבי־היד העתיקים, ו''א'' והקרובים לו בכללם, מסמנים אותה אמנם לפי אותם כללים, אבל לא בכל מקום, אלא לפרקים בלבד, ומידת סימונה שונה בכתבי־היד השונים. :אם נבדוק את שיטת הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' נראה, מצד אחד, חוסר כל עקיבות, כלומר: נוכל למצוא עשרות דוגמות זהות במבנן ובהטעמתן, שבאחת מהן יש געיה ובחברתה אין. מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה; אך כנראה שבשום מקום לא היתה ארוכה עד כדי כך, שיראו המנקדים '''חובה''' לעצמם לסמנה (כמו בסוגי הגעיות הכבדות), ומשום כך היה סימונה ענין של '''רשות'''... :ההבדל בין שיטת סימון הגעיות הקלות בכתבי־היד העיתיקים ו''א'' בכללם ובין שיטתו של בער אינו אפוא הבדל בעקרון אלא הבדל בדרגה, ושיטת בער אינה אלא התפתחות וסימון מלא של השיטה הנוהגת בכתבי־היד העתיקים. :אך הדברים אמורים בכללים: בתיבות ובסוגי ההברות הראויות לגעיה קלה; בפרטים יש דברים בשיטת בער שאינם נוהגים ב''א'' ובכתבי־היד הקרובים. בייחוד כך הדבר בתיבות ראויות לשתי געיות. ב''א'' והקרובים לו נוהגת בדרך כלל שיטת ההעדפה של געיה אחת מן השתיים, ואילו בער קובע שיש לסמן את שתיהן.{{הערה|ייבין, טו.5,7, עמ' 140-141.}} אם כן, ייבין כבר התייחס כבר מזמן לאותה תופעה בדיוק שהציג כהן בבהירות רבה בפרקי המבוא שכתב על הגעיות, דהיינו לתלוּת הסטטיסטית החזקה הקיימת בין סימון הגעיה לבין מבנֶה התיבה וטעמה. אכן יש צירופים של צורות וטעמים שבהם הנטייה לסימון געיה או לאי-סימונה חזקה מאוד, ולפעמים אפילו מתקרבת או מגיעה לעקביות גמורה. ולגבי הטעמים, ברור שהסביבה המוסיקלית משפיעה מאוד על נטייתו של הסופר, ולכן ההבדל הבולט לעין בין סימון הגעיה בטעמים מפסיקים ואי-סימונה בטעמים מחברים. אבל בסופו של דבר, ניתן תמיד להגדיר קטגוריות של מלים במבנה מסוים ובטעמים מסוימים ולקבוע להם כלל, ואז לחפש מכנה משותף לחריגים וליוצאים מן הכלל כדי לקבוע חוק מיוחד גם בשבילם, עד שרק נשארים חריגים בודדים ומעטים. השאלה האמתית היא לא לגבי הנתונים עצמם אלא עניין של הגדרה: האם לראות במציאות זו "נטיות" או "שיטה"? זוהי המחלוקת האמתית בין ייבין וברויאר מצד אחד, לבין כהן בצד השני. אור נוסף על מחלוקת זו באה משלושה כיוונים שנידונו בפרקי המבוא של כהן: הסביבה המוסיקלית, דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל, ואחוזי הדיוק האפשריים בשחזור החלקים החסרים בכתר. ===הסביבה המוסיקלית=== לגבי הסביבה המוסיקלית, כהן טרח לדחות את עמדתו של ברויאר לגבי העדר ביצוע המוסיקלי של הגעיה: :הסימון, התלוי בסוג הטעם, מלמד על הגורמים העומדים באחרי השיטה: הסימון משקף ביצוע מוסיקלי. ומשמעות הדברים היא: בן-אשר סימן רק את אותם המקומות שמסורת ההגייה והנגינה, שאותה הוא בא להנציח, הצדיקה סימון מוסיקלי. הביצוע המוסיקלי במקומות אלו לא עמד בפני עצמו, אלא תלוי היה בטעם העיקרי, ושימש לו מעין הוכחה או קישוט. הרב ברויאר בספרו 'טעמי המקרא', קובע, כי "הגעיה מורה על נחץ משני שאינו מבוצע על ידי ניגון". קביעה זו אמנם נכונה היא לשיטת סימון הגעיות המבוצעת במהדורת ברויאר, שאין בה שום הבחנה בין טעמים... אבל בשום פנים אין לומר את הדברים על שיטה כשיטתו של בן אשר, שתלותו של הסימון בסוג הטעמים היא קו יסוד שבה.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *8.}} ביקורת זו אמנם נכונה, אבל דווקא בנושא הביצוע המוסיקלי חרג ברויאר משיטתו של ייבין, חריגה שגם התאים לאופי המהדורה שלו (כמו שכתב כהן ובצדק). נביא שוב את דבריו של ייבין (אבל הפעם נתמקד רק בהסבר אחד מסויים): :מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה... לסיכום, כהן כרך ביחד את דחיית התפקיד המוסיקלי של הגעיה, ואת הטענה שסימונן של געיות במקומות מסויימים היה עניין של נטייה ורשות, ולא חובה. את שני הטיעונים שקשר ביחד גם דחה ביחד, ובמקומם טען שלגעיה יש תפקיד מוסיקלי ולכן סימונה בגדר חובה תמיד. אמנם אין ההגיון מחייב שתפקיד מוסיקלי פירושו גם חובת ציון מוחלט, כי ככל שהביצוע המוסיקלי קצר יותר ופחות מובהק, גם הנטייה לסמנו תהיה פחות. וזוהי בדיוק עמדתו של ייבין. כל עוד שתי העמדות מצליחות להסביר את הנתונים – אין דרך להכריע ביניהן, וכל הכרעה תהיה בעצמה בגדר "נטייה". ===דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל=== לגבי דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות, ברויאר טען ש"נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר". הוא אף הוסיף וטען על נקדנו של כתי"ל ש"נוסח הגעיות הקלות... עלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד, שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות". לעומתו הוכיח כהן באופן מאלף שכל נטיותיו של הכתר בסימונן של געיות בטעמים מסויימים – משותפות הן לכתי"ל, רק במידה שונה: בטעמים המפסיקים, יש בכתי"ל בדרך כלל יותר מלים מכל סוג עם געיה, ופחות מלים מכל סוג בלי געיה. בטעמים המחברים שני כתבי־היד הם בעצם זהים לגמרי: אין בהם כמעט געיות בכלל. וכך מסביר כהן את הדמיון הרב הזה: :סופרו נקדנו של כ"י '''ל'''... פעל בסביבת ספרי מקרא הקרובים לנוסח בן-אשר, ויש לראותו כאחת החוליות הראשונות בשלשלת המעתיקים, שפעלו במעגל המסירה של נוסח המסורה הטברני לאחר תקופת בעלי המסורה. מעתיקים אלו הם שהעבירו לדורות הבאים את דמות דיוקנו של 'נוסח המסורה', ולפיכך מן הראוי שנשים לב לתוצאות עבודתם. :אשר למעתיקו-נקדנו של כ"י '''ל''', הרי הרב ברויאר עצמו מודה, שתוצאות עבודתו של נקדן זה בתחום הניקוד והטעמים הן טובות עד כדי כך, שהיה ראוי לשמש מקור מרכזי בשיחזור נוסח ה'כתר' במקומות החסרים. להלן נראה, שיש להתיחס ביתר רצינות גם לנוסח הגעיות שלו, העומד, בעיקרו של דבר, על אותו בסיס שיטתי כנוסח ה'כתר', ובשום פנים אין לומר שמקורו בסימונים שרירותיים של נקדנו. כבר הזכרנו במבואנו למהדורת הכתר, שניקודו של כ"י '''ל''' נעשה בשני שלבים, שלב ההעתקה ושלב ההגהות, ורק בשלב השני היה לפניו ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו. לפי ספר זה הגיה את הניקוד והטעמים, ובעיקר את הגעיות. עצם ההגהה של הגעיות מלמדת, שהנקדן ייחס חשיבות לנוסח הגעיות, וקבעוֹ סופית לפי ספר שסמך עליו, ולא לפי שרירות לב. ואף שיש להניח, כי תהליכי תיקון, שאינם נעשים ע"י מומחה, עלולים להותיר רישומן על התוצאה הסופית, אין הדבר נובע משרירות ליבו של המתקן, אלא משגגתו, והתמונה הכוללת תשקף בדרך כלל את מצע הטקסט שלפיו נעשו התיקונים.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *9-*10.}} ביקורת זו על הרב ברויאר צודקת לגמרי, כפי שהנתונים שהביא כהן מכתי"ל מוכיחים היטב. אמנם אינו דומה המגיה של כתי"ל לבעלי המסורה בכבודם ובעצמם לגבי "נטיות" מול "שיטה": תפקידו של מגיה הוא להשוות ולתקן, ולא לכתוב נוסח משלו. וגם אין בדמיון בין כתי"ל לכתר חידוש גמור לגבי הנטיות או השיטות המשותפות לשני כתבי־היד, שהרי ישראל ייבין כבר נקט בעמדה דומה לגבי כלל כתבי־היד הקרובים לכתר: :כל סוגי הגעיה הקלה, בכל סוגי ההברות ובתיבות מוטעמות בכל הטעמים (או כמעט כולם), מצויים ב''א'' (ובכתבי־היד הקרובים). אמנם אין הגעיות הללו מסומנות תמיד; בטעמים מסויימים כמעט שאינן מסומנות כלל ובטעמים אחרים הן אמנם מסומנות הרבה, אך לא בכל מקום... :שנית, קשה לומר שב''א'' (או בכתבי־היד הקרובים) מצויה '''שיטה''' בהטעמת הגעיה הקלה. אמנם יוצאים הן הכלל יש גם בסוגים אחרים של געיות, אבל הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' חורגת עד כדי כך מכל כלל, שאין לתארהּ אלא תיאור סטאטיסטי.{{הערה|ייבין, טו.4, עמ' 139. יצויין שאף אמירתו של הרב ברויאר על בן-אשר, שאילו כתב טופס נוסף של המקרא לא היה מסמן תמיד את אותן הגעיות באותן המקומות, מבוססת לגמרי על הערה מפורשת של ייבין (חלק ב הערה 3, עמ' 140-141.}} כלומר: אפשר בהחלט להצביע על הנטיות הדומות בסימון הגעיה בין כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בתוכם, בלי לקבוע שיש בכתר או בכתבי־היד האחרים שיטה מובהקת של סימון געיות כחובה מוחלטת. ===רמת הדיוק האפשרי בשחזור הגעיות=== לגבי אחוזי הדיוק האפשריים בשחזור הכתר, כהן הביא נתון כללי: "ניסויי שיחזור מבוקרים שערכתי בחלקים השלמים לימדו אותי, שניתן להגיע לדיוק ממוצע של כ-95% בשיחזור נוסח הגעיות ב'כתר', הכל לפי אופי הטקסט המשוחזר. שיעור דיוק שכזה מצדיק הצדקה שאין למעלה ממנה את מעשה השיחזור כפתרון המדעי הנכון ביותר שראוי לנקוט בעניין זה."{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *21.}} בקטע שבחר כהן כדגם מספר מלכים, הייתה מלכתחילה זהות של כ-94% בין כתי"א לכתי"ל בגעיות הקלות והכבדות, ולאחר שנעשו תיקונים בנוסח כתי"ל ע"פ שיטת הכתר, עלה הדיוק לכדי 98%. אין ספק אם כן שכתי"ל מייצג היטב את אופי סימון הגעיות הכללי של כתבי־היד העתיקים, ושניתן להשתמש בו כבסיס לשחזור הגעיות בחלקים החסרים של הכתר ברמת דיוק גבוהה. וגם אין ספק שיש הצדקה מוחלטת למעשה שחזור כזה במהדורת מקרא ע"פ הכתר, וכל מהדורה כזו (כגון "מקראות גדולות הכתר") תהיה לברכה. אבל בו בזמן צריך לקחת בחשבון את הפער המשמעותי בין רמת הדיוק בשחזור הגעיות לבין רמת הדיוק בשחזור הניקוד והטעמים ע"פ כתי"ל. כי אפילו אם תגיע רמת הדיוק בשחזור הגעיות בכתר ל-98%, עדיין מדובר על טעות סטטיסטית של לא פחות מגעיה אחת בכל 50 (וברמה של 95% על טעות של געיה אחת מכל 20). השחזור כשלעצמו מוצדק וחשוב, אבל הוא עדיין ברמה נמוכה בהרבה מרמת השחזור בניקוד ובטעמים. כל מי שבודק את הסטיות בניקוד ובטעמים בכתי"ל מול החלקים הקיימים בכתר מתרשם מיד שמדובר על ניקוד או טעם אחד בלבד מתוך מאות ואלפים! ואת רובן של הסטיות (המעטות ממילא) בניקוד ובטעמים ניתן להסביר לפי מנהגים אופייניים לכתי"ל. הפער הגדול הזה בין תחום הניקוד והטעמים מצד אחד, לבין תחום הגעיות הקלות מצד שני, בולט כל כך, עד שקשה לדבר על שיטה מובהקת של חובה המשותפת לשני כתבי־היד. קשה להבין איך, אם בשלב ההגהות בכתי"ל היה לפני המגיה "ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו", שהוא הצליח לתקן את הניקוד והטעמים עד כדי כך שהם זהים לכתר כמעט לגמרי, ואילו לגבי הגעיות אחת מכל 10-20 תהיה שונה. סביר יותר להניח שסימון הגעיות בכתר עצמו, וכן בספר שהיה מונח לפני המגיה של כתי"ל, הוא עניין של נטיות חזקות ומובהקות ע"פ מסורת מוסיקלית שבעל פה ולא שיטה פורמלית של חובה. על הקושי לתאר את שיטת בן-אשר באופן מדוייק עמד כהן בעצמו, כאשר כתב במסקנתו שאי-אפשר לשחזר את הגעיות באופן מושלם: "לכל כלל יש יוצאים, ולכל רוב יש מיעוט, ובסעיפים מסוימים הכוחות שקולים, ולא תמיד יכולים אנו לעמוד על גורמי התופעות."{{הערה|שם, *24.}} כדי להמחיש עוד יותר את הנקודה הזו, נביא שתי דוגמאות (אחת בטעם פשטא ואחת בזקף קטן). אין בדוגמאות אלו כל משמעות חדשה לגבי הנתונים הסטטיסטיים היבשים של כהן, שהם נכונים כשלעצמם ואין בהם כל דופי. אולם הן ממחישות עד כמה חוסר העקביות בסימון הגעיות בולט לעין עבור כל מי שקורא את כתבי־היד ושם לב לסימון הגעיות. הדוגמאות נלקטו תוך כדי עבודת ההגהה של ספר יחזקאל, אמנם שמנו לב גם בספרים קודמים לעשרות דוגמאות דומות ואף יותר מרשימות (אולם עד העבודה על יחזקאל לא רשמנו אותן וחבל): *ז,ד: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ *ז,ט: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּדְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מַכֶּֽה׃ *יח,ו: '''אֶל־הֶֽהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃ *יח,יא: וְה֕וּא אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם '''אֶל־הֶהָרִים֙''' אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא׃ *יח,טו: '''עַל־הֶהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ לֹ֥א טִמֵּֽא׃ הביטויים המקבילים בפסוקים המקבילים בולטים לעין הקורא. מדובר בהם על תיבות זהות במבנן ובטעמן, אמנם לפעמים בגעיה ולפעמים בלי געיה. וכמו שהם בולטים לעין הקורא, כך סביר שגם המסרן היה מודע לעובדת חוסר העקביות במקומות דומים ואף זהים. אין בכך כדי לגרוע כלל מהסטטיסטיקות של כהן; אבל יש בכך כדי להמחיש ש'''בנסיון להבחין בין {{קו תחתי|נטייה}} לבין {{קו תחתי|שיטה}}, ייתכן שחוויית הקריאה חשובה יותר מהסטטיסטיקות היבשות.''' תחושת הבטן של הקורא הרגיל בגעיות שבכתר היא שבנסיבות מסויימות יש (או אין) סבירות גבוהה למצוא געיה, אולם תמיד תיתכן הפתעה. ===סימון הגעיות בדפוסים=== עכשיו נעבור לנקודה החמישית והאחרונה שביקש כהן להוכיח, דהיינו מצב סימון הגעיות בעידן הדפוס, מאז מקראות גדולות דפוס ונציה. כהן היטיב להציג את השיטות המגוונות והמנוגדות שבדפוסים, שלפעמים אף באו ביחד בערבוביה בתוך אותו דפוס. את המציאות המבולבלת הזאת הִשווה כהן לְמה שכתב ברויאר על "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר". ביקורת זו מוצדקת, ותיאורו של ברויאר איננו נכון באופן כללי. אמנם כדי לעשות צדק מלא בנושא זה, יש גם להצביע על מרכיב אחד חשוב ויציב, שעובר כחוט השני בכל הדפוסים מאז מקראות גדולות דפוס ונציה, דהיינו סימון הגעיה הקלה בעקביות, בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ. סימון עקבי זה משותף לכל השיטות שבאו לידי ביצוע בדפוסים השונים (כגון מצד אחד געיות קלות ולא כבדות ורק אחת בתיבה, או מצד שני געיות קלות וכבדות כאחד וייתכנו שתי געיות בתיבה אחת), וזה בדיוק המרכיב שהוסיף ברויאר במהדורתו.{{הערה|במג"ה הוסיפו על חוסר השיטתיות שבדפוסים ביקורת נוספת על שיטת ברויאר בכך ש"היא מצרפת, מחד, סימון שיטתי של געיות כבדות עם סימון שיטתי של געיות קלות כהיידנהיים, אבל מאידך איננה מקבלת סימון של שתי געיות בתיבה אחת, ובזה צועדת בדרכו של רש"ד. נמצא, שמהדורת ברויאר לא זו בלבד שהיא מצרפת לנוסח בן אשר שיטת געיות זרה לו, אלא שהיא גם מציעה דמות כוללת של נוסח געיות, שלא היתה קיימת מעולם, לא בספר מספרי הדפוס ולא בכתבי היד..." (כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *15). ביקורת זו נראית מוגזמת קודם כל בגלל שאי־סימון שתי געיות בתיבה אחת הוא סימן מובהק של המסורה: "תיבה אפשר שתהיה ראויה לשתי געיות, בין מסוגים שונים... ובין מסוג אחד... כשבתיבה שתי הברות רצופות הראויות לגעיות מאותו סוג... באה געה אחת בלבד, בין ב''א'' בין במהדורות המקרא המקובלות. אבל אם הברות רצופות ראויות לגעיות מסוגים שונים... ''א'' והקרובים לו נוהגים גם כאן בשיטת ההעדפה ומטעימים געיה אחת בלבד... רק לעתים רחוקות ובסוגים מעטים של תיבות מטעימים הם שתי געיות בתיבה אחת... מצויות כמה דוגמות נדירות, בחינת יוצאות מן הכלל, שבהן שתי געיות בתיבה אחת... פרט לדוגמות המעטות שנזכרו, שבהן מוטעמות ב''א'' שתי געיות בתיבה אחת, בשאר התיבות, והן רוב המקרא, שלטת שיטת ההעדפה ורק געיה אחת מוטעמת..." (ייבין, כ.1-4, עמ' 192-193). שנית, שיטת ברויאר היא לסמן את הגעיות שבכתר ובכתי"ל במתגים רגילים, ולהוסיף את הגעיות הקלות בשיטתיות רק במתג קצר ושונה (כדי להבחין בינם לבין אלה שסימונם בא מכתבי־היד). בכך הבחין ברויאר כבר מלכתחילה הבחנה ברורה בין שיטת הדפוסים לבין שיטת כתבי־היד. ורק אז, לאחר שכבר הוסיף את הגעיות הקלות בעקביות בסימן שונה כדי להבחינן, עוד מיעט לסמנן פעמיים בתיבה אחת ע"פ שיטת המסורה המשתקפת בכתבי־היד. נראה שאם יש כאן חידוש, אז מדובר על חידוש שמבחין היטב בין השיטות השונות, וגם חידוש שמקפיד לשמור על מנהגי הכתר ע"י הבחנתם הברורה ממרכיבים אחרים.}} המקור לסימון העקבי בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, בלי להתחשב כלל בטעמהּ, הוא כתבי־היד באשכנז, שם לא התייחסה המסורת המוזיקלית המקומית לגעיות, ואם כן נשאר בשבילן תפקיד פונטי בלבד. במציאות כזו היה נכון לסמן געיה בעקביות בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, כדי לכוון את הקורא שיבטא היטב את כל מרכיבי המילה ולא יטעה. ואמנם המציאות הזאת היא לא רק של אז, אלא משתקפת בדפוסים כבר במשך 500 שנה, והיא מתאימה גם היום בקרב הרוב המכריע של קהילות ישראל. אמנם לא צדק הרב ברויאר לגמרי לגבי בן-אשר עצמו, שבוודאי היו לו נטיות חזקות בסימון הגעיות הקלות, ולא עשה את מלאכתו בשרירות אפילו בתחום הזה; ואילו היה כותב טופס נוסף של המקרא ברור לגמרי שלא היה מסמן געיות בעבקיות בכל תיבה ראויה, ולא היה מרבה בהן בטעמים המחברים. אבל גם אם זה לא נכון לגמרי ש"הן ולאו רפיא בידיה" בתחום הזה, עדיין צודק הרב ברויאר ש"לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר". המסורת המוסיקלית החיה בקרב הקוראים בטעמי המקרא בישראל קיבלה על עצמה בפועל את הסימון העקבי של הגעיות הקלות. לסיכום, נראה שהחלטת הרב ברויאר בעניין הגעיות דומה להחלטותיו בנושאים אחרים, ובמיוחד לגבי [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|סימון החטפים באותיות לא גרוניות]]. בשני הנושאים מדובר על נטייה מובהקת בכתר שאמנם לא באה לידי ביטוי מלא אף בתוך הכתר עצמו, וגם לא מבוצעת באותה רמה סטטיסטית בכתבי־היד הקרובים לכתר (למרות שהנטיות הכלליות דומות). לכן הסיק הרב ברויאר, בעקבות ממצאיו של ייבין, שמדובר בסופו של דבר על עניין של רשות בכל געיה ספציפית, למרות שניתן להצביע באופן ברור על נטיות חזקות ומובהקות של מסרן הכתר בסוגים מסוימים של געיות קלות, ואף על ביצוע מוחלט באחדים מהם. ואם כן החליט לסמן געיות באופן המתאים ביותר לקורא בימינו, שהוא הסימון העקבי והמלא. ===נוסח הגעיות במהדורתנו=== '''נוסח הגעיות לפי כתי"ל:''' אין במהדורתנו שיחזור של כל הגעיות במקומות החסרים בכתר (בניגוד למקראות גדולות הכתר), ואין בה הוספת געיה בכל תיבה הראויה לכך (בניגוד לסימון הגעיות '''הקצרות''' במהדורות ברויאר). אלא העתקנו את הגעיות כמות שהן בכתר (במקומות שהוא קיים){{הערה|סימנו געיות שהיו בכתר במקומות החסרים בו, והם ידועים לנו מתוך צילומים של אחדים מהדפים החסרים, או מתוך עדויות שנכתבו בזמן שכתב־היד עדיין היה שלם.}} ובכתי"ל (ברוב התורה שהכתר חסר). כתוצאה מכך, סימון הגעיות במהדורתנו מקביל בדרך כלל לסימון הגעיות '''הארוכות''' בתוך מהדורות ברויאר (כך הוא סימן את הגעיות הכתובות בכתבי־‏היד כדי לעשות הבחנה). '''היוצאים מן הכלל:''' יש מקומות בתורה שבהם נכתבה געיה בכתי"ל, אך היא בלתי צפויה או מופיעה בניגוד לכללים, או שהיא נכתבה באות הלא-נכונה לפי הכללים, או שיש שתי געיות בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות); לחלופין יש מקומות שבהם נדרשת געית חובה והיא איננה, או שהגעיה צפויה ברמת סבירות גבוהה בהתאם למקבילות (כגון געית פשטא) והיא איננה. הרב ברויאר כבר רשם את הגעיות החריגות הללו בתורה בכ-40 מקומות,{{הערה|ראו במאמרו "ספקות שאין להם הכרע", '''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296; וברשימת "נוסח כתב היד" ב'''כתר ירושלים'''.}} ואת חלקם תיקן במהדורותיו האחרונות (חורב ו"כתר ירושלים"), כל עוד מצא לכך תימוכין בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}.{{הערה|מדובר על כתב־יד שנכתב על ידי הסופר שמואל בן יעקב, הסופר שכתב את נוסח האותיות בכתי"ל. כתי"ל{{כתב עילי|מ}} קרוב לשיטתם של כתי"א וכתי"ל בסימון סוגים שונים של געיות, אך בחלק ניכר מהמקומות שטעה בהם בכתי"ל, הוא כתב את הגעיות כהלכתן בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}; ראו ברויאר, שם (הערה הקודמת).}}. במהדורתנו בצענו תיקון '''בכל''' הגעיות החריגות שרשם ברויאר בתורה, אפילו במיעוט המקומות שבהם הנוסח החריג נמצא גם בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}, ובעוד עשרות מקומות שאותם לא ציין ברויאר. בכל מקום כזה ציינו את גרסתו של כתי"ל בתיעוד הנוסח, ועוד השתדלנו לתעד את נוסח הגעיות בכתבי־היד טברנים מובהקים נוספים (ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו). '''רשימה של היוצאים מן הכלל:''' להלן רשימה של המקומות בתורה שבהם '''לא''' קיבלנו את נוסח הגעיות בכתי"ל בתורה. למידע נוסף לגבי כל פריט, כולל מידע על הנוסח בכתבי־יד טברנים נוספים, ראו בתיעוד הנוסח (בדפי העריכה של הפרקים).{{הערה|מידע על געיות חריגות בכתי"ל בנביאים וכתובים, במקומות החסרים בכתר, משולב בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|רשימת החריגים בנוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל]].}} {{מ:טעמי המקרא|12}} '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (36 פריטים): [[בראשית ב/טעמים#ב ז|ב,ז]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה ט|ה,ט]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה י|ה,י]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה יב|ה,יב]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה טו|ה,טו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה טז|ה,טז]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה כו|ה,כו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ו/טעמים#ו טז|ו,טז]] (ל?=תַּֽעֲשֶׂ֣ה); [[בראשית ז/טעמים#ז י|ז,י]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית ז/טעמים#ז יב|ז,יב]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ח/טעמים#ח ו|ח,ו]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית ח/טעמים#ח יג|ח,יג]] (ל=וַֽ֠יְהִי); [[בראשית י/טעמים#י יט|י,יט]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית י/טעמים#י ל|י,ל]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא א|יא,א]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא ב|יא,ב]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית יא/טעמים#יא יג|יא,יג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית יח/טעמים#יח טו|יח,טו]] (ל=וַיֹּ֥אמֶר{{מ:פסק}}לֹ֖א); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית כה/טעמים#כה לא|כה,לא]] (ל=אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖); [[בראשית כז/טעמים#כז א|כז,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לא/טעמים#לא מג|לא,מג]] (ל=מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה); [[בראשית לא/טעמים#לא נב|לא,נב]] (ל?=לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר); [[בראשית לב/טעמים#לב כו|לב,כו]] (ל=בְּהֵֽאָבְק֖וֹ); [[בראשית לה/טעמים#לה ג|לה,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לו/טעמים#לו יח|לו,יח]] (ל=אָֽהֳלִיבָמָ֛ה [2]); [[בראשית לז/טעמים#לז כג|לז,כג]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית לח/טעמים#לח יח|לח,יח]] (ל=הָֽעֵרָבוֹן֮); [[בראשית לח/טעמים#לח כד|לח,כד]] (ל=לֵֽאמֹר֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יא|לט,יא]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יג|לט,יג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מג/טעמים#מג כא|מג,כא]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית מד/טעמים#מד כד|מד,כד]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מה/טעמים#מה יד|מה,יד]] (ל?=בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו); [[בראשית מו/טעמים#מט יט|מו,יט]] (ל?=יַֽעֲקֹ֔ב); [[בראשית מט/טעמים#מט יח|מט,יח]] (ל=לִֽישׁוּעָתְךָ֖). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (11 פריטים): [[שמות א/טעמים#א כא|א,כא]] (ל=כִּֽי־יָֽרְא֥וּ); [[שמות ה/טעמים#ה ד|ה,ד]] (ל=מִמַּֽעֲשָׂ֑יו); [[שמות ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וַיֶּחֱזַק֙); [[שמות ח/טעמים#ח כא|ח,כא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם); [[שמות ט/טעמים#ט לה|ט,לה]] (ל=וַֽיֶּחֱזַק֙); [[שמות יג/טעמים#יג ה|יג,ה]] (ל=כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣); [[שמות יג/טעמים#יג יא|יג,יא]] (ל=כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤); [[שמות טו/טעמים#טו כו|טו,כו]] (ל=כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה); [[שמות כ/טעמים#כ ג|כ,ג]] (ל=תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣); [[שמות כא/טעמים#כא יד|כא,יד]] (ל?=וְכִי־יָזִ֥ד); [[שמות כד/טעמים#כד יא|כד,יא]] (ל=וַֽיֶּחֱזוּ֙); [[שמות ל/טעמים#ל י|ל,י]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים); [[שמות לב/טעמים#לב ל|לב,ל]] (ל=וַיְהִי֙); [[שמות לו/טעמים#לו יג|לו,יג]] (ל=וַֽיְהִ֥י). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (8 פריטים): [[ויקרא א/טעמים#א ה|א,ה]] (ל=הַֽכֹּֽהֲנִים֙); [[ויקרא ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם); [[ויקרא ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (ל=עַֽל־הַמִּזְבֵּ֖חַ); [[ויקרא ט/טעמים#ט א|ט,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[ויקרא כ/טעמים#כ כז|כ,כז]] (ל?=כִּֽי־יִהְיֶ֨ה); [[ויקרא כג/טעמים#כג ג|כג,ג]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג לא|כג,לא]] (ל=מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג מד|כג,מד]] (ל=אֶת־מֹעֲדֵ֖י); [[ויקרא כה/טעמים#כה כח|כה,כח]] (ל=לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה); [[ויקרא כז/טעמים#כז כח|כז,כח]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קׇֽדָשִׁ֥ים). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (15 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג ו|ג,ו]] (ל=וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ או וְֽהַעֲמַדְתָּ֣);{{הערה|יש געיה בכתי"ל אך לא ברור אם היא שייכת לאות וי"ו או לאות ה"א, והשמטנו אותה ע"פ הרוב המכריע של כתבי־היד הקרובים לכתר.}} [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (ל=הָֽעָזִּיאֵלִ֑י); [[במדבר ד/טעמים#ד לב|ד,לב]] (ל=וִֽיתֵדֹתָם֙); [[במדבר ה/טעמים#ה כא|ה,כא]] (ל=אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮); [[במדבר י/טעמים#י ח|י,ח]] (ל=בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת); [[במדבר יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=וַֽיַּעֲמֵ֥ד); [[במדבר יד/טעמים#יד כה|יד,כה]] (ל=וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י); [[במדבר יד/טעמים#יד לח|יד,לח]] (ל=הַֽהֹלְכִ֖ים); [[במדבר טו/טעמים#טו יד|טו,יד]] (ל=אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙); [[במדבר טו/טעמים#טו מ|טו,מ]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז יח|טז,יח]] (ל?=וַֽיַּעַמְד֗וּ); [[במדבר טז/טעמים#טז לא|טז,לא]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר יז/טעמים#יז כא|יז,כא]] (ל=כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם); [[במדבר יח/טעמים#יח ב|יח,ב]] (ל=וִֽישָׁרְת֑וּךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה ב|כה,ב]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽן); [[במדבר כו/טעמים#כו לא|כו,לא]] (ל=הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י); [[במדבר לא/טעמים#לא לב|לא,לב]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר לג/טעמים#לג ג|לג,ג]] (ל?=הָֽרִאשׁ֔וֹן); [[במדבר לה/טעמים#לה לג|לה,לג]] (ל?=וְלֹא־תַחֲנִ֣יפוּ). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (17 פריטים): [[דברים א/טעמים#א ג|א,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[דברים א/טעמים#א כט|א,כט]] (ל=לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן); [[דברים א/טעמים#א לג|א,לג]] (ל=לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם); [[דברים ז/טעמים#ז ח|ז,ח]] (ל=מֵֽאַהֲבַ֨ת); [[דברים ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (ל=וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤); [[דברים ח/טעמים#ח טז|ח,טז]] (ל=הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥); [[דברים יא/טעמים#יא יד|יא,יד]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֖); [[דברים יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=הָֽאַחֲר֔וֹן); [[דברים יא/טעמים#יא כה|יא,כה]] (ל=וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב יז|יב,יז]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יב/טעמים#יב כ|יב,כ]] (ל=אֶֽת־גְּבֽוּלְךָ֮); [[דברים יב/טעמים#יב ל|יב,ל]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב לא|יב,לא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽם); [[דברים יד/טעמים#יד כג|יד,כג]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יח/טעמים#יח ד|יח,ד]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים כ/טעמים#כ יח|כ,יח]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם); [[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל?=וְהוֹתִֽרְךָ֤). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} למרות כל היוצאים מן הכלל (למעלה מ-80 פריטים ברשימה), השארנו את נוסח הגעיות שבכתי"ל ברוב המכריע של התורה ובשאר המקומות החסרים בכתר, ולא ניסינו לקרב אותו יותר אל נוסח הגעיות שהיה בכתר (ע"י שחזור מלא לפי כל נטיותיו של כתר בכתיבת הגעיות). יש שתי סיבות מעשיות להחלטתנו להביא רק את הגעיות הרשומות בכתבי־היד (חוץ מהמקומות החריגים): #שחזור הגעיות ו/או הוספתן בכל תיבה הראויה לכך במקרא דורשת עבודה רבה, וזה כרגע מעבר ליכולתנו מבחינת התורמים לפרויקט. ואולם תמיד יהיה ניתן לשדרג את מהדורתנו בעתיד באחת מהדרכים הללו או לבצע אותן במהדורות נגזרות. #הוספת הגעיות באופן מלא ועקבי בדומה למהדורת ברויאר איננה אפשרית כעת גם מסיבה טכנית, כי אין היום תווים מיוחדים ביוניקוד בשביל געיות שונות (ארוכות וקצרות) כדי לתעד איזו געיה מקורה בכתב־היד שהוא היסוד למהדורה ואיזו נוספה על ידינו. לכן מסומנות הגעיות במהדורתנו לפי שני כתבי־‏היד העיקריים (הכתר וכתי"ל). אמנם בעתיד היד נטויה לסימון געיות ע"פ שיטות נוספות. על ידי השימוש בתבניות אוטומטיות המיועדות לכך, יתאפשר למשתמש לבחור את השיטה המועדפת עליו. בין השיטות שראוי לבצע אותן ולאפשר את בחירתן על ידי המשתמש: #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל), אמנם בתיקונים קלים לגבי געיות חריגות בכתי"ל. זוהי השיטה המתבצעת כעת בספרי התורה. #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל) בלי תיקונים. זוהי השיטה המבוצעת כעת בספרי הנביאים והכתובים. בשיטה זו יש כבר ערך רב (כמו שקבע כהן בבהירות רבה), כי היא מייצגת באופן נאמן את המסורת הכללית המשתקפת בכתבי־היד העתיקים, והוא גם יכול להיות בסיס מצוין עבור פיתוח נוסף או יצירה נגזרת בעתיד (כגון בשיטות הבאות ברשימה זו). #סימון געיות ע"פ הכתר, וע"פ שחזור הכתר במקומות החסרים בו.{{הערה|לשיטה משוכללת לשחזור הגעיות בכתר, מעבר לשיטת כהן שכבר בא לידי ביצוע מלא ב'''מקראות גדולות הכתר''', ראו את מאמרו של רפאל זר על שחזור הגעיות בכרך תרי עשר במפעל המקרא של האונ' עברית: Rafael Isaac (Singer) Zer, "The Preparation of the Base Text of the Hebrew University Bible Where It Is Missing in the Aleppo Codex", ''Textus'' 25 (2010), pp. 49-71.}} #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", שמקורה במנהג אשכנז והייתה מקובלת לרוב בדפוסים. שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים", שהרי ברוב העדות היום אין כבר ביצוע מוזיקלי לגעיה ונשאר לה רק תפקיד פונטי, ולכן ראוי לסמן אותה בכל תיבה הראויה לכך. אפשר לבסס סימון כזה (באופן כללי ובזהירות) על מהדורות [https://archive.org/details/heidenheim-torah-ein-ha-sofer-rodelheim-1818-1821-images/page/n5/mode/2up?view=theater היידנהיים] (תורה) ו[https://archive.org/details/baer-delitzsch-masoretic-bible-full/page/n117/mode/2up?view=theater בֶּר] (נ"ך), תוך כדי ניסוח כללים מתאימים שאינם בהכרח זהים לגמרי למדיניות שלהם. #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", אמנם בדרך מתונה: אין לסמן יותר מגעיה אחת בלבד בתיבה אחת (בדומה למנהג כתבי־היד הטברנים). יישום זה יהיה דומה לשיטת ברויאר, אמנם יהיה צורך לבצע אותה מחדש. גם שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים" מאותה סיבה בדיוק כמו השיטה הקודמת. ===אחרית דבר=== בעת כתיבתה של חטיבה זו בנושא הגעיות נעלם ממנו מאמרו של הרב ברויאר "ספקות שאין להם הכרע".{{הערה|'''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296.}} בחלקו הראשון של אותו מאמר{{הערה|עמ' 283-288.}} יש תגובה לדבריו של מנחם כהן (בנספח שכתב על הגעיות בסוף כרך מלכים של מקראות גדולות הכתר). ברוך שכיוונו, כי גם בלי לראות את מאמרו של ברויאר הגענו לאותה מסקנה: דרכו של הכתר בסימון הגעיות ראוי יותר להיקרא "נטייה" (בלשונו של ייבין) ולא "שיטה" (בלשונו של כהן), כי הוא לא הגיע מעולם לאותה רמה של שיטתיות גמורה שיש במערכת הניקוד והטעמים. ובלשונו של ברויאר: "כהן... לא עמד או לא העמיד על ההבדל העקרוני שבין שיטת בן אשר בסימון הגעיות הקלות ובין שיטתו בסימון שאר כל פריטי הניקוד והטעמים. הבדל זה הוא המציב בפני המהדיר בעיה שאין לה, לדעתי, כל פתרון משביע רצון... רוב סימני הניקוד והטעמים המצויים בכתר נקבעו שם על פי מסורת ברורה, שהיה נקדן חייב לתת לה ביטוי... אולם דברים אלו אינם אמורים בסוגיית הגעיות הקלות: יש בכתר אלפי תיבות שבן אשר שם בהן או השמיט בהן געיה קלה בלא דין ולא דיין, בלא כלל ובלא מסורת...". כלומר: רמת העקביות החסרה בולטת בתוך הכתר עצמו (בתיבות מקבילות הזהות במבנן ובטעמן שלפעמים מקבלות געיה ולפעמים לא), ועל אחת כמה וכמה בכתבי־היד הקרובים לו. בנוסף לכך כתב ברויאר ששיטתו משקפת יסוד קבוע בסימון הגעיות בדפוסים, ואילו אנחנו ציינו אותה עובדה בדיוק. בלשונו של ברויאר: "כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה יותר ממאה שנה (לפחות) נוהגות לסמן געיה קלה בכל תיבה הראויה לכך מצד מבניה – בלא כל התחשבות בטעמה, וכל קורא ותיק הבקי בקריאתו מקפיד להטעים את המקרא על פי הנוסח הזה."{{הערה|עמ' 286.}} וגם העיר: "כהן מסביר באריכות מהיכן הגיע המנהג הזה אל המהדורות שלנו. דבריו בעניין זה מעניינים ומאלפים מאוד, אך אין הם סותרים את דבריי, שהרי גם אני מודה שהשיטה הזאת – בכללותה – מנוגדת לשיטת בן אשר. השאלה איך נתקבלה במהדורות שלנו לא מעלה ולא מורידה בדיון הזה."{{הערה|שם.}} בהערה בסוף הדיון על הגעיות במאמרו התייחס ברויאר גם לשאלת תפקידם המוזיקלי: "בספרי על הטעמים כתבתי שהגעיה מורה על נחץ משני, שאיננו מבוצע בניגון. כהן טוען שהגדרה זו אמורה רק בשיטת המהדורה שלי, שהגעיה הקלה בה איננה תלויה בניגון כלל. אך דומני שזו טעות, שהרי גם במהדורה שלי יש געיות רבות התלויות בניגון דווקא – געיות כבדות וגעיות שווא – ואף על פי כן כתבתי את ההגדרה הזאת, שכן היה נראה לי שתלות הגעיה בניגון עדיין איננה מוכיחה שהיא גם מבוצעת בניגון; שהרי אפשר שרק ניגון מסויים דורש הטעמה משנית לפניו. גם אפשר שניגונו של הטעם מתחיל תמיד כבר בנחץ המשני של הגעיה – גם במקרה שלכל הדעות, הגעיה איננה תלויה בטעם, כדוגמת הגעיה של וְיִֽצְק֥וּ. לפי זה צריכים לשנות במקצת את הגדרת הגעיה: היא מורה על נחץ משני ולא על ניגון."{{הערה|הערה 12 עמ' 288-289.}} אמנם נראים יותר דבריהם של ייבין וכהן בעניין זה. לגבי סימון הגעיות ע"י שמואל בן יעקב, נקדנו של כתי"ל, כתב כהן שיש בו בכללותו השתקפות נאמנה למנהגם של כתבי־היד הטברנים ודמיון רב לכתר. ואילו ברויאר הדגיש את הגעיות בכתי"ל שלעיתים חורגות לגמרי מהכללים: "בן אשר היה משנה את הניקוד רק באותם העניינים שלא הייתה לו בהם כל מסורת ושכללי הדקדוק לא קבעו בהם מסמרות, ואילו שמואל בן יעקב החליף את שיטתו בעניינים שחוקי ההטעמה ומסורת הקריאה קבעו בהם נוסח מחייב שאין לשום נקדן רשות לסטות מהם".{{הערה|שם, עמ' 288.}} למעשה, לפי ברויאר קיימים כ-10 חריגים בלבד בכתר ארם צובה בכל המקרא (געיות שלא לפי הכללים), ואילו בכתי"ל יש כ-45 בתורה בלבד (!).{{הערה|ברויאר רשם אותם שם, עמ' 287. אחרי שהביא 5 סתירות פנימיות בכתי"ל, שבהן נכתבו געיות כהלכה בתיבה אחת, ובמקום אחר נכתבו געיות שלא כהלכה באותן תיבות (בראשית לו,יח ["אהליבמה" פעמיים באותו פסוק]; ויקרא ג,יז ו-כג,ג ו-כג,לא מול כג,יד ["משבתיכם"]; במדבר י,ח מול י,י [בחצצרות/בחצצרת]), ברויאר כתב: "על אלה יש להוסיף עוד כארבעים תיבות בתורה שהגעיה מסומנת בהן שלא כדין: געיה קלה בצד געיה אחרת – וכן געיה בראשונה מבין שתי הברות הראויות לגעיה קלה. נמצא שהטעמות תמוהות אלו מצויות בכ"י לנינגרד ביותר מארבעים וחמישה מקומות '''בתורה בלבד''', ואילו בכתר הן מצויות '''בכל המקרא''' רק בקרוב לעשרה מקומות." ושם בהערה (8) על "בתורה בלבד" כתב: "אלה המקומות שמצאתי: בר' יט,יג; כה,לא; לא,מג; לב,כו; לו,יח; לח,יח; מט,יח; שמ' א,כא; '''ח,כא'''; '''יג,ה''',יא; טו,כו; '''ל,י'''; וי' א,ה; ג,יז; כג,ג,לא; כה,כח; '''כז,כח'''; במ' ג,כז; ד,לב; ה,כא; י,ח; '''יד,כה,לח'''; טו,יד,מ; '''יז,כא'''; יח,ב; כה,ב; כו,לא; דב' '''א,כט''',לג; ז,ח,'''יג'''; ח,ג; '''יא,יד''',כד,'''כה'''; יב,יז,כ,ל,לא; '''יד,כג; יח,ד; כ,יח'''. במקומות המודגשים ההדגשה התמוהה מצויה גם ב'''ל{{כתב עילי|מ}}'''." תיקון לפי רשימה זו בוצע במהדורתנו עד חשון תש"פ: בתיבות שיש בהן געיה בכתי"ל, אבל הגעיה לא במקום הנכון בתיבה לפי הכללים, סימנו אותו במקום הנכון במהדורתנו ופירטנו את הנתונים בתיעוד הנוסח (ברוב המקרים נבדקו גם כתבי יד ומהדורות אחרות). וכמו כן בכל מקום שיש שתי געיות או יותר בכתי"ל בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות), סימנו במהדורתנו רק געיה אחת במקום המתאים לה לפי הכללים (יש יוצא מן הכלל אחד ב[[במדבר טו/טעמים|במדבר טו,יד]] [אֲשֶׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙], שם יש שתי געיות בכתי"ל, אך קיימת עדות מובהקת שבנוסח בן אשר אין געיה כבדה בשי"ן ולכן השארנו את הגעיה הקלה בתי"ו; וראו שם בהערת הנוסח). רשימה מלאה של התיקונים נמצאת [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#געיות (מתגים) בתורה|כאן]].}} אמנם בכל זאת נראה שאין מחלוקת אמיתית בין ברויאר לכהן בנושא זה (למרות דבריו של ברויאר "אולם כהן חולק עליי גם בעניין זה"), אלא שכל אחד מדגיש צד אחר המשתקף בנתונים: כהן מדבר על המצב הכללי למרות החריגים לעתים בכתי"ל, ואילו ברויאר מדגיש את הסטיות הלא-מעטות. קצת מפתיעה מסקנתו של ברויאר בעניין זה: "אם נעתיק את נוסח הגעיות של כ"י לנינגרד בכל מקום שלא נשתמר בו הכתר, נסטה מנוסח הכתר ביותר מאלפיים תיבות. די היה בכך להרתיע אותי מללכת בדרך הזאת".{{הערה|שם.}} אמנם זו בדיוק הדרך שבחר ברויאר ללכת בה בסימון הגעיות הארוכות בכל מהדורותיו! וכך גם במהדורתנו מסומנות הגעיות כעת בעקביות ע"פ כתי"ל בלי תיקונים, אבל כאמור התקווה היא [[#סימון הגעיות במהדורתנו|לבצע בעתיד תיעוד ותצוגה של כמה שיטות במקביל, ולאפשר למשתמש לבחור ביניהם כרצונו]]. בינתיים נחכה לגואלים שיהיו מוכנים לבצע את השיטות השונות לטובת הכלל.{{הערה|לתיעוד מלא של נוסח הגעיות בכתי"ל בכל המקרא בתוך מהדורה דיגיטלית שימושית, ראו ב[http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].}} {{קו תחתי|'''התלבטות קשה של המהדיר אבל לא של הקורא:'''}} לסיום חשוב להדגיש שכל ההתלבטות הרבה בעניין הגעיות היא בעיקר התלבטות מצדו של המהדיר, והרבה פחות מצדו של הקורא והלומד. ברויאר ציין בצדק במאמר זה שיש '''אלפי''' תיבות בתוך הכתר עצמו שבהן אין געיה, למרות שלפי הכללים והנטיות החזקות של כתב־היד הייתה אמורה להיות בהן געיה; וכן להיפך. ואותו דבר נכון על אחת כמה וכמה בכתבי־יד אחרים. עובדה זו מעלה שאלה קשה בשביל המהדיר, אבל לא בשביל הקורא. שהרי המהדיר חייב לפעול באופן עקבי ומתוך שקיפות, ו'''אסור''' לו לקבל החלטה שרירותית או בלתי-מתועדת באף תיבה. ואילו לקורא זה הרבה פחות חשוב אם הגעיה קיימת או חסרה בתיבה מסוימת, כי זו דרכן של געיות (אלא אם כן נשען הקורא לחלוטין על שיטת ריבוי הגעיות שבדפוסים). לכן הקורא יכול לבחור לעצמו כל מהדורה מדויקת של המקרא, ולהשתמש בה בביטחון ללא קשר לשיטת הגעיות שבה, ואף אם השיטה אינה מושלמת (כי אין שיטה מושלמת). רוב ההתלבטות שמדובר עליה בחטיבה זו על נושא הגעיות שמורה אם כן למהדיר ולא לקורא. ===געיה ימנית=== בעשרות מקומות בכתי"ל נכתבת הגעיה בצד הימני של הסימן הניקוד במקום לשמאלו{{הערה|על מיקומה של כתיבת הגעיה ראו ייבין, יא.3, עמ' 90-91.}} (התופעה נפוצה במיוחד בחלק הראשון של ספר בראשית). אין בתופעה זו כל משמעות, אבל בהקלדת וסטמינסטר הקפידו בכל זאת להקליד געיה ימנית לפי כתי"ל, בהתאם למטרתם להציג את נוסח כתב־היד בדיוק מלא. מובן מאליו שבמהדורתנו תופיע הגעיה בשמאלו של סימן הניקוד.{{הערה|ראוי לציין את העובדה הטכנית שגם אם לא היינו עושים שום דבר, תוכנת מדיה-ויקי מזיזה את הגעיה לצד שמאל בכל מקרה באופן אוטומטי. תופעה זו קשורה כנראה ליישום מדוייק של הגדרות ביוניקוד. באופן דומה, תוכנת מדיה-ויקי תמיד מזיזה את הנקודות של דגש, או של שי"ן ימנית או שמאלית, '''לאחר''' הניקוד של האות, למרות שלפי ההגיון נקודות אלו צריכות לבוא לפני הניקוד. כתוצאה מכך, אם שמים את סמן העכבר לאחר האות ולוחצים על "backspace", הנקודה תימחק ראשונה ורק לאחריה יימחק הניקוד שבאות. אמנם תו של הטעם יבוא אחרון (גם לאחר הנקודה).}} אבל בגלל שמגמתנו לתעד כמה שיותר במהדורתנו את השינויים שנעשו מהקלדת וסטמינסטר (במקומות שכתי"א חסר), רשמנו בכל זאת בתיעוד הנוסח שהתיבה נכתבה "בגעיה ימנית" בכתי"ל. ==סדרי הקריאה בתורה== ===חלוקת הסדרים בתורה=== חלוקת הסדרים בתורה היא חלוקה עניינית לרוב, המשקפת את מחזור הקריאה התלת־שנתי שהיה נהוגה בארץ ישראל. במהדורתנו שילבנו את חלוקת הסדרים לפי שתי שיטות מקבילות: *סימנו את חלוקתה של התורה ל-154 סדרים המקובלת בדפוסים והמוכרת, כולל המרכיב של המספר הרצוף לכל סדר וסדר מתחילת כל ספר (המספרים מצויינים באותיות עבריות כמו שמוכר היטב מדפוס קורן).{{הערה|למספרים הרצופים באותיות עבריות (בנוסף לציון האות "ס" בשוליים) יש בסיס כבר בכתבי־היד הקרובים לכתר והמאוחרים יותר, אמנם אין בהם ביצוע מלא תמיד.}} *סימנו את חלוקת הסדרים על פי שני מקורות עתיקים המתעדים את נוסח המסורה הטברנית: רשימת הסדרים ב'''ספר החילופים''' למישאל בן עוזיאל{{הערה|1=מהדורת אליעזר ליפשיץ (ירושלים: מאגנס, תשכ"ה; טקסט מלא ב-PDF ניתן להוריד [http://www.hum.huji.ac.il/units.php?cat=5040&incat=4972 באתר האוניברסיטה העברית]). הרב ברויאר כבר סימן את הסדרים במהדורותיו על פי רשימה זו. ספר החילופים מתעד רשימה של הבדלים (זעירים) בנוסח המקרא בין שיטת בן אשר לבין שיטת בן נפתלי (וגם מספר הסכמות בין שתי השיטות). כך מאפשרות רשימת החילופים וההסכמות קיטלוג של כתבי־יד לפי קרבתם לשיטת בן-אשר, וזהו עיקר חשיבותן במחקר בימינו: ספר החילופים מאשר את חשיבותו של כתר ארם צובה כמייצג נאמן ומדוייק לשיטת בן-אשר, וגם מאפשר את שחזור נוסחו של בן-אשר במקומות מסויימים החסרים בכתר. אמנם בנוסף לרשימת החילופים עצמה, יש בספר החילופים גם תיעוד קפדני לראשי הסדרים במקרא (בתחילת הדיון על כל פרשה בתורה וכל ספר בנביאים וכתובים).}} ו[https://archive.org/details/Leningrad_Codex/page/n243/mode/1up רשימת הסדרים בכתי"ל] (בנוסף לסימון ראשי הסדרים שבגוף התורה עצמה באותו כתב־יד). שני המקורות העתיקים האלה כמעט זהים אחד לשני בחלוקת הסדרים,{{הערה|יצוין שספר החילופים וכתי"ל גם זהים לסימון הסדרים הקיים בסוף ספר דברים בכתר ארם צובה. שלושת המקורות ביחד עוד זהים בכך שפרשת "נִצבים" כוללת בתוכה גם את פרשת "וילך" (והן נחשבות לפרשה אחת ביחד).}} והם מדווחים על כ-167 סדרים בתורה.{{הערה|בשני המקורות העתיקים מדווח על סך של קס"ז (167) סדרים בדיוק בחמישה חומשי תורה. אמנם רק ברשימה שבכתי"ל יש באמת קס"ז סדרים, ואילו בספר החילופים, למרות המספר המובא בסוף, נזכרים 168 ראשי סדרים. הסדר הנוסף מתחיל לקראת סוף פרשת וירא ("וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר", [[בראשית כב כ]]); סדר זה חסר לגמרי בכתי"ל בסימון הפנימי וברשימה (וגם בחלוקה המקובלת), וזה ההבדל היחיד בין ראשי הסדרים שבשני המקורות.}} לגבי השיטות השונות בסימון הסדרים (ובמיוחד בין החלוקה המקובלת לבין החלוקה ל-167 סדרים), יש אומרים שאין כאן מחלוקת אלא שהסדרים הנוספים בתורה שבספר החילופים ובכתי"ל משקפים תת־חלוקה אפשרית בתוך הסדרים המקובלים. ויש אומרים שחלוקת הקריאה למחזור התלת־שנתי לא הגיעה לידי שיטה מובהקת של חובה, והיו מנהגים שונים כיצד לחלק את הקריאה בדרכים שונות. ציונם של ראשי הסדרים הנוספים בספר החילופים ובכתי"ל ישולב בתוך המספרים הרצופים של החלוקה המקובלת. לדוגמה: יש סדר שמתחיל בתחילת פרשת "וָאֶתְחַנַּן" (דברים ג כג), והוא הסדר הרביעי בספר ("ד" במספרים הרצופים) לפי החלוקה המקובלת של 154 סדרים בתורה. מאוחר יותר יש ציון של תחילת סדר במקורות העתיקים בפסוק "כִּי־תוֹלִיד בָּנִים" (ד כה), וסדר זה אינו קיים בחלוקה המקובלת. הוא יסומן אם כן לפי המספר הרצוף "ד*". להלן רשימה של כל הפרשות שבהן יש סדר נוסף על החלוקה המקובלת (קנ"ד סדרים): *בספר בראשית (בנוסף על מ"ג סדרים): וירא=(יט*),{{הערה|אין כאן סדר בכתי"ל (ברשימה ובגוף התורה) אבל יש סדר בספר החילופים, ובגלל הסדר הנוסף מגיע מספר הסדרים בספר החילופים ל-46 בספר בראשית ול-168 בתורה כולה (למרות הסך המובא בסוף של קס"ז סדרים). יצויין שסדר זה קיים גם בתוך המספרים הרצופים שבכתי"ש (כ'), אמנם שם הוא מתחיל בתחילת פרשת "חיי שרה" ולא בבראשית כב,ב; ובכלל יש הבדלים רבים בין סימון הסדרים בכתי"ש לבין המסורת של קס"ז סדרים בתורה (בכתי"ש לדוגמה יש מ"ב סדרים סה"כ בספר בראשית).}} וישב=לה*, ויחי=מג*. *בספר שמות (בנוסף על כ"ט סדרים): שמות=א*,{{הערה|כאן חסר סימון הסדר בגוף כתי"ל, אבל הוא קיים ברשימת הסדרים בכתי"ל (וגם דותן השלים אותו ע"פ הרשימה).}} משפטים=יז*, כי-תשא=כה*, ויקהל=כו*. *בספר ויקרא (בנוסף על כ"ג סדרים): ויקרא=ב*, אמֹר=יט*. *בספר במדבר (בנוסף על ל"ב סדרים): נשֹא=ה*. *בספר דברים (בנוסף על כ"ז סדרים): ואתחנן=ד*, ראה=יא*, שֹפטים=טו*,{{הערה|יש לסמן עוד מקום בפרשת שֹפטים בכתי"ל, דהיינו [[דברים כ א]], בו מסומן סדר נוסף בכתב היד (לכאורה "טו**"). אבל סימון זה כנראה בטעות הוא, שהרי אינו מובא ברשימת הסדרים בכתי"ל עצמו וגם לא בספר החילופים (דותן ציין אותו כטעות {ס}). במהדורתנו לא תייגנו אותו ב[[תבנית:מ:סדר]] אבל הערנו עליו בהערת נוסח.}} כי־תצא=טז*. יש גם שני מקומות שבהם תחילת הסדר שונה במקצת בחלוקה המקובלת ובמקורות העתיקים: *בפרשת אמֹר מתחיל סדר [יט] בויקרא כג,ט ("כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ") במקורות העתיקים, אבל בחלוקה המקובלת מתחיל הסדר (יט) בויקרא כג,טו ("וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙"), הפרש קל של 6 פסוקים שהם פרשה אחת. *בסוף פרשת קֹרח מתחיל סדר (יז) בבמדבר יח,כה ("וְאֶל־הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר"), אבל במקורות העתיקים מתחיל הסדר [יז] בתחילת פרשת "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט,א), הפרש קל של 8 פסוקים שהם פרשה אחת. למידע על חלוקת הסדרים בספרי הנביאים והכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#חלוקת הסדרים בנביאים וכתובים|כאן]]'''. ===החלוקה לפרשות השבוע=== [[מקרא על פי המסורה/תורה|התורה מחולקת במהדורתנו]] לפי יחידות של "פרשת השבוע". חלוקה זו משקפת את המנהג המקובל כבר אלף שנה של מחזור לקריאת התורה בשנה אחת (מקור המנהג הוא [[:W:פרשת השבוע#מקור המנהג בעדות ישראל|בבלי]]). בתחילת כל יחידה של "פרשת השבוע" יש גם תמונות וקישורים לעמודים המתאימים לדף הראשון של אותה פרשה (צילומים של כתבי־היד החשובים ושל ספרי תורה הכתובים על קלף). ראוי לציין שבכתבי־היד הטברנים וברשימות המסורה שבהן (וכן ב"ספר החילופים") אין פרשה חדשה שמתחילה בפסוק [[פרשת וילך/טעמים#פרשת וילך (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|"וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה" (דברים לא,א)]], ויחידה זו הייתה נחשבת אם כן לחלק האחרון של [[פרשת ניצבים/טעמים#פרשת ניצבים (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|פרשת "נִצבים"]] (שהיו בה 70 פסוקים סה"כ).{{הערה|עניין זה צויין גם בתיעוד הנוסח (בדף העריכה בתחילת פרשת "וילך" ([[דברים לא/טעמים|פרק ל"א]]).}} ===החלוקה לעולים בתורה=== פרשות השבוע מחולקות במהדורתנו בהתאם לקריאה עבור שבעה עולים לתורה בשבת (ומפטיר). חלוקה זו יציבה לרוב מאז המאה הי"ח.{{הערה|למידע היסטורי על החלוקה לעולים בתורה, ראו את [https://jewish-faculty.biu.ac.il/files/jewish-faculty/shared/JSIJ4/stulberg.pdf מאמרו] של אפרים סטולברג, "תורה שבעל פה האחרונה: חלוקת התורה לעליות" ב-JSIJ גליון 8 (2009).}} היא נעשתה כאן לפי החלוקה המקובלת בדפוסים הנפוצים של המקראות הגדולות (השתמשנו במקראות גדולות לתורה ב[[:COMMONS:Category:MG1859-Vienna-Torah|מהדורתו של שלמה נעטטער]] [ווין תרי"ט]), והמשתקפת היטב בדפוס קורן.{{הערה|במקרים של אי־התאמה הכרענו לפי [https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Tikkun-Koreim-HB50656.pdf תיקון הקוראים הזה]. בעתיד ראוי שיהיה סימון לפי שיטות נוספות של חלוקת הפרשה לעולים, ובמיוחד מנהג תימן, וכן להוסיף אפשרות למשתמש לבחור את שיטת הסימון הרצויה לו.}} לשבתות שקוראים בהן שתי פרשות מחוברות, הקריאה לכל אחד משבעת העולים צוין כנהוג בתוך סוגריים לאחר החלוקה לעולים של הפרשה היחידה, כגון: "חמישי (שלישי)". החלוקה במהדורתנו לשלושה עולים במשך השבוע (מנחה בשבת, שני וחמישי) מבוססת על '''סדר עבודת ישראל''' לר' יצחק (זליגמן) בער, רעדעלהיים תרכ"ח, מתוך מהדורת צילום של הוצאת שוקן תרצ"ז.{{הערה|ראו שם עמ' 451-494, "סדר הפרשיות למנחה בשבת ולשני וחמישי לתעניות ולחה"מ וחנוכה ופורים". חטיבת הקריאה הזאת צולמה בתוך '''סדור רנת ישראל''', מהדורה שניה (הוצאת מורשת: ירושלים תשל"ד), עמ' 447-485. מהדורת צילום אחר של "סדר עבודת ישראל" לזליגמן בער נמצאת '''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-1.pdf|כאן]]''' ו'''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-2.pdf|כאן]]'''.}} הציון לתחילת הקריאה ל"לוי" ול"ישראל" מופיע בסוגריים מרובעים, וסוף הקריאה ל"ישראל" הוא בדרך כלל לפני עליית "שני" בשבת.{{הערה|במקומות חריגים שבהם עליית "ראשון" ארוכה ולא נהוג שישראל ביום חול יקרא עד סופה (בפרשות "בראשית", "כי תשא", "נשא"), צוין "[ע"כ ישראל]" בסוף הקריאה לעולה השלישי. וכן במקומות שנהוג להמשיך לקרוא אחרי סוף עליית "שני", צוין בסוף העלייה השלישית "[ע"כ ישראל]" (בפרשות "בחקתי", "דברים", "ואתחנן"', "כי תבוא", "נצבים", "וילך", "האזינו", "וזאת הברכה").}} לא הוספנו סימון לקריאת התורה במועדים בתוך מהדורת המקרא בוויקיטקסט. סימון כזה יוצר מעמסה כבדה בשוליים של הטקסט, ולא נהוג לסמן אותו "בפנים" במהדורות של המקרא, אלא רק בנספחים. במקום זה יצרנו מדור מיוחד בשם '''[[מקראי מועד|"מִקְרָאֵי מוֹעֵד"]]''', שם תופיע קריאת התורה לכל המועדים לפי החלוקה הנפוצה במחזורים (וגם הפטרות). תוכן הקריאות במדור "מִקְרָאֵי מוֹעֵד" מבוסס על "מקרא על פי המסורה". ==הערות== <references/> [[en:User:Dovi/Miqra according to the Masorah/Introduction/Chapter 3]] 6mtd8audephgclbnbz1ejt9q2tbl19s 3079272 3079271 2026-08-26T18:13:43Z Dovi 1 /* אותיות גדולות וקטנות */ 3079272 wikitext text/x-wiki {{תבנית:טעמי המקרא באינטרנט (עליון)}} {{מבוא למקרא על פי המסורה|פרק ג. קביעת הנוסח בתורה}} ==הסבר קצר על קביעת הנוסח בתורה== '''נוסח האותיות וחלוקת הפרשות במהדורה זו נקבעו לפי ספרי התורה. נוסח הכתיב הוא לפי ספרי תימן. הבדלים בין ספרי התורה של העדות השונות, ובין ספרי התורה לבין מה שידוע לנו על כתר ארם צובה (מתוך עדויות), מובאים ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]].''' '''הבסיס לנוסח הניקוד והטעמים והגעיות הוא כתי"ל, ועל גבי הבסיס הזה נעשו תיקונים ושינויים, כדי להתאים את המקומות החריגים שבו לנוסח המסורה לפי שיטתו של כתר ארם צובה. במקומות שהכתר קיים בהם או שיש עדויות לגביו, הנוסח מיוסד עליו. לאחר קביעת הנוסח בוצעו עוד התאמות קלות בהתאם ל[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|מדיניות העיצוב במהדורתנו]].''' לפרטים נוספים על השיטה לקביעת הנוסח בתורה ראו בסעיפים הבאים. למידע על הנוסח בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד|בפרק הבא]]''' לגבי המקומות החסרים בכתר, ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|בפרק החמישי]]''' לגבי המקומות שכתר ארם צובה קיים בהם. ==יסודות הנוסח== '''כתר ארם צובה:''' כתר ארם צובה נשאר לנו בסוף התורה (החל מהתיבה "וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ" ב[[דברים כח/טעמים#כח יז|דברים כח,יז]]). בנוסף יש שני צילומים של דפים שאבדו ממנו, ועדויות רבות וחשובות על נוסח התורה שהיה בו. הנוסח במקומות האלה מיוסד על הכתר. '''כתי"ל וקבוצת כתבי־היד:''' בשאר כל התורה הנוסח מיוסד על כתי"ל, אבל רק בתור נקודת התחלה. בכל מקום שלא הבאנו את נוסחו של כתי"ל, או שיש ספק או תמיהה לגביו, או נקודה בו הראויה לציון (אף אם קיבלנו את נוסחו), השתדלנו לבדוק את הנוסח המקביל בעוד 6 כתבי־יד מזרחיים של התורה הקרובים לכתר ארם צובה, ולתעד את הממצאים במלואם. כך יוצא שהנוסח ברוב התורה מיוסד על '''7 כתבי־יד הקרובים לכתר ארם צובה''', והם: '''ל, ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו'''; למידע נוסף על שבעת כתבי־היד וקישורים אליהם ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#כתבי־היד לתורה|כאן]]'''. '''הכרעת הכתיב, הניקוד והטעמים:''' קבוצה זו של 7 כתבי־היד טברנים, הקרובים לכתר ארם צובה, מאפשרת הכרעה ברורה ומובהקת בענייני הכתיב, הניקוד והטעמים בתורה בכמעט כל מקום.{{הערה|היוצאים מן הכלל הזה נדירים ביותר. הדוגמה היחידה לגבי '''נוסח הכתיב''' שמצאנו עד כה היא התיבה "בָּמוֹתָ֖ם" ([[במדבר לג/טעמים#לג נב|במדבר לג,נב]]), הנכתבת מלא וי"ו בספרי התורה של כל העדות. אך כתבי־היד הטברנים חלוקים לגבי כתיבתו; אין בהם רוב מובהק לכתיב מלא או חסר, ואין הערת מסורה התומכת באחת משתי האפשרויות. תיבה זו נמצאת בין 6 המקומות המוטלים בספק לפי שיטת ברויאר (כתר, עמ' 84 [פרק ג סעיף 1.ד]). אך שאר המקומות שהיו מוטלים בספק אצלו מקבלים מענה ע"י קבוצת 7 כתבי־היד שלנו, וכבר אינם מוטלים בספק; רק המקום הזה נשאר. בכל אופן הכתיב במהדורתנו נקבע כאן, כמו בכל התורה, ע"פ ספרי התורה. גם לגבי '''נוסח הניקוד והטעמים''' מצאנו דוגמה אחת בלבד: ב[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|כו,מג]] התיבה "בׇּהְשַׁמָּהֿ֙" מנוקדת בלי מפיק באות ה"א הראשונה בארבעה כתבי־יד (ל1,ב,ש1,ק3), לעומת שלושה כתבי־יד (ל,ש,ו) שבהם יש מפיק ("בָּהְּשַׁמָּהֿ֙"), כך שאין רוב מובהק ויש צורך לבדוק מקורות נוספים (ראו שם בתיעוד הנוסח). וראו גם [[דברים טז/טעמים#טז ב|דברים טז,ב]], שם אין רוב מובהק לגבי התיבה "אֲשֶׁר" אם היא מוקפת או בטעם מונח, אך יכולנו להכריע לפי שיטת בן־אשר בספר החילופים.}} '''עניינים משניים במערכות הניקוד והטעמים:''' לגבי ניואנסים שהיו רשות ולא חובה אצל בעלי המסורה הטברנים, והם לא סומנו בעקביות בכל כתב־יד, קבוצת כתבי־היד מספקת לנו תמונה מייצגת של הגיוון שהיה קיים אצל בעלי המסורה וגבולותיו. מדובר על נושאים משניים כגון חטפים באותיות לא גרוניות ([[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|הסבר כללי]], [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|רשימה בתורה]]), געיות חריגות ([[#מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)|הסבר כללי]], [[#נוסח הגעיות במהדורתנו|רשימה בתורה]]), [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מרכא בתיבת תביר|מרכא בתיבת תביר]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#נקודה בוי"ו עיצורית|נקודה בוי"ו עיצורית]], ועוד. לא הכרענו בנושאים אלה לפי רוב מובהק של כתבי־היד (רוב שבדרך כלל לא קיים), אלא לפי מדיניות העיצוב במהדורתנו (לגבי חטפים באותיות לא-גרונית) או לפי דרכו העקבית של כתר ארם צובה (לגבי מתיגת הזקף, מרכא בתיבת תביר, ולגבי געיות בכתי"ל שחורגות באופן ברור מדרכו). בעזרת תיעוד הנוסח אפשר לראות את האופן שבו הכרעת הנוסח משתלבת עם הנתונים הנמצאים בכתבי־היד, וגם לזהות את כתבי־יד הקרובים יותר לשיטת הכתר לגבי כל תופעה ספציפית. '''כתבי־יד נוספים:''' לא כל כתבי־היד שבקבוצה זו שלמים. חלקים משמעותיים של ספר בראשית (במיוחד מתחילתו) חסרים או פגומים ברובם (ל1,{{הערה|חוץ מהדפים החסרים בתחילת ספר בראשית, ראשי הדפים פגומים בכתי"ל1 בכל התורה; הנזק יותר חמור בתחילת התורה ובסופה.}} ב, ש, ש1, ו), וכמו כן באחדים מהם בסוף ספר במדבר (ו) ובספר דברים (ל1, ב) ובעוד מקומות.{{הערה|כתי"ו המקורי חסר בסוף ספר במדבר (כו,סג-לה,ו). הוא גם חסר בסוף ספר דברים (נכרכו עמו דפים כדי להשלים את הטקסט החסר), אבל רק במקומות שכתר ארם צובה קיים בהם.}} בספר בראשית השתמשנו בעת הצורך במבחר של כתבי־היד נוספים (מזרחים, תימנים וספרדים). בשאר התורה (בעיקר בסוף ספר במדבר מפרק כ"ז ובספר דברים, אך גם בעוד קצת מקומות שחסר בהם כתב־יד אחד או יותר) הסתפקנו בשני כתבי־יד מזרחים הקרובים לכתר: ב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571880205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-10] ('''ל3'''); וב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571690205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS&SearchTxt=%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%20EVR%20II%20B%2059 כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-59] ('''ל9'''). ==תיעוד הנוסח== כל הנתונים לגבי הנוסח ב[[#יסודות הנוסח|קבוצת כתבי־היד]], בכל מקום שנוסח כתי"ל ראוי לדיון, נמצאים בדפי העריכה של '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#חמישה חומשי תורה|דפי הפרקים בתורה]]'''. אי אפשר לראות את הנתונים בדף של הפרק עצמו, המציג רק את נוסח המקרא לפי הקביעה הסופית. כדי לקרוא את הערות הנוסח בפרק מסוים, יש ללחוץ על '''"הצג הערות נוסח"''' בתחילת הדף של הפרק בצד ימין, מתחת לסרגל הניווט. לחלופין, הן גם מופיעות באתר מיוחד שנקרא '''[https://bdenckla.github.io/MAM-with-doc/ "מקרא על פי המסורה עם הערות הנוסח"]''', שם ניתן לקרוא אותן ברציפות ולעיין בהן בנחת. כאמור, הנתונים בהערות הנוסח כתובים בפועל בדף העריכה של הפרק. כדי לראותם שם יש ללחוץ הלשונית "'''עריכה'''", שנמצאת בראש הדף של הפרק (באמצע בין הלשוניות "קריאה" ו"גרסאות קודמות"). אחרי לחיצה על "עריכה" יופיע חלון עריכה, שבו נמצא הטקסט המקודד של הפרק. בחלק מהפסוקים, בתוך הטקסט המקודד, אפשר לראות מילים בתוך תבניות "נוסח". לדוגמה, ב'''[[שמות יד/טעמים|דף הפרק של שמות י"ד]]''', אחרי לחיצה על "עריכה" רואים שבתוך חלון העריכה, בפסוק ה', התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" נמצאת בתוך תבנית נוסח. הקוד נראה כך: :<nowiki>{{נוסח|וַיֹּֽאמְרוּ֙|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים{{ש}}ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙ (חסר שווא באות מ"ם){{ש}}הערת המקליד}}</nowiki> "נוסח" הוא השם של [[תבנית:נוסח|התבנית]] בתוך הסוגריים המתולתלים; תקפידהּ של תבנית זו לרכז נתונים לגבי נוסח המקרא. אחר כך רואים את התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" כמו שהיא מופיעה לפי קביעת הנוסח במהדורתנו, ולאחריה את רשימת המקורות התומכים בקביעה זו (אחרי "2==" שהוא קוד טכני). במקרה הזה מתברר שזהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וגם של הדפוסים הנפוצים של המקרא. אבל אחרי קוד לשבירה ("<nowiki>{{ש}}</nowiki>"), כדי לחלק את ההערה לחלקים שונים, רואים שבכתי"ל יש טעות מובהקת: בתיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" חסרות שתי הנקודות של שווא מתחת לאות מ"ם ("וַיֹּֽא'''מ'''רוּ֙")! בסוף כתוב "הערת המקליד", כלומר: [https://hcanat.us/Tanach.xml?Ex14:5-14:5 בהקלדה הדיגיטלית UXLC], שהיא תִּעֲתוּק של כתי"ל שהיה נקודת ההתחלה למהדורתנו, כבר עמדו על הטעות הזאת והעירו לגביה. לדוגמה נוספת, הפעם בעניין של כתיב (נוסח האותיות), ראו בדף העריכה של '''[[שמות יד/טעמים|אותו פרק]]''' בפסוק י"ג ("תֹסִ֛פוּ"): :<nowiki>{{נוסח|תֹסִ֛פוּ|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ"ה (כתיב חסר יו"ד){{ש}}ל!=תֹסִ֛יפוּ (כתיב מלא יו"ד){{ש}}הערת ברויאר}}</nowiki> אחרי "נוסח" (שמהּ של התבנית), רואים שהתיבה "תֹסִ֛פוּ" מופיעה במהדורתנו בכתיב חסר יו"ד (כלומר "תֹסִ֛פוּ" ולא "תֹסִ֛'''י'''פוּ"). זהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וכך קובעות גם הערות מסורה, כולל הערת מסורה בתוך כתי"ל עצמו; וכך קבע הרמ"ה להלכה (בעקבותיו כותבים "תֹסִ֛פוּ" חסר יו"ד בספרי תורה ספרדים ואשכנזים).{{הערה|ראו ב[[:COMMONS:File:Masoret-Seyag-Ramah-1750-HB7152.pdf|מסורת סייג לתורה]], עמ' 70.}} אבל אחר כך רואים בהערה שהנוסח הכתוב בכתי"ל הוא דווקא "תֹסִ֛'''י'''פוּ" (כתיב מלא יו"ד). כתיב זה סותר את הערת המסורה בתוך אותו כתב־יד. בסוף התבנית כתוב "הערת ברויאר", כלומר: הרב מרדכי ברויאר כבר עמד על הכתיב החריג כאן בכתי"ל במהדורות המקרא שלו. שימו לב שנוסח הכתיב במהדורתנו נקבע לפי ספרי התורה של עדת תימן, ולא לפי רוב כתבי־היד שבקבוצה. הדוגמה האחרונה מראה שרוב מובהק של כתבי־היד הקרובים לכתר תומך כאן בכתיב של ספרי תימן. ==מסורת הסופרים בתורה: נוסח האותיות והתיבות== ===נוסח האותיות בתורה=== '''נוסח האותיות בעידן המסורה:''' נוסח האותיות לפי המסורה משתקף היטב בתור '''אידאל מדויק''' מתוך הערות המסורה. אבל האידיאל הזה לא התגשם בביצוע מושלם באף אחד מכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר ארם צובה. כתבי־היד האלה עברו תהליכים של הגהה ותיקונים בכיוון זה, אמנם בכל אחד מהם נשארו טעויות בנוסח הכתיב. טעויות מהסוג הזה מתגלות ברוב המקומות בכתב־יד אחד חריג, כאשר הכתיב שבו שונה בתיבה מסוימת משאר חבריו, ובדרך כלל יש גם הערת מסורה שתומכת בגרסת הרוב. מתוך כך אפשר לקבוע את הכתיב של נוסח המסורה בכמעט כל מקום על פי '''הערות המסורה''' או על פי הנוסח של '''רוב כתבי־היד''', או על פי '''שניהם ביחד'''. וזה מפליא שהכתיב האקלקטי מתוך רוב כתבי־היד זהה לגמרי לכתיב המתועד בהערות המסורה כמעט בכל מקום. את כל זה הוכיח הרב מרדכי ברויאר לראשונה בספרו החשוב '''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא'''.{{הערה|ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז; עמ' 68-86.}} '''לאחר תקופת המסורה בספרד ואשכנז:''' ברויאר עוד הוכיח שאותו נוסח העולה מתוך השילוב של הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות בכתבי־היד הקרובים לכתר מתאים בכמעט כל המקומות לנוסח ספרי התורה שנקבע בספרד ובאשכנז. נוסח הכתיב בספרי התורה (מחוץ לתימן) נקבע לאחר תקופת בעלי המסורה הטברנים ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#ספרות המסורה וחומר נוסף|חיבוריהם של חכמי מסורה מאוחרים]]: בספרים "מסורת סייג לתורה" ל[[:W:מאיר הלוי אבולעפיה|ר' מאיר הלוי אבולעפיה]]), "אור תורה" (ל[[:W:מנחם די לונזאנו|ר' מנחם די לונזאנו]]), ו"מנחת שי" (ל[[:W:ידידיה שלמה רפאל נורצי|ר' ידידיה שלמה רפאל נורצי]]). חכמי המסורה בדורות הללו פעלו לפי '''שיטה אקלקטית מובהקת''', והשתמשו כמיטב יכולתם באותן הערות מסורה שהיו בידיהם, ובאותם כתבי־יד שנראו מדויקים בעיניהם.{{הערה|ספר מוגדר כ"מדויק" לפי מידת התאמתו לכתיב בספרים מקבילים ולהערות המסורה. חשוב לציין ששיטת הפעילות בתחום זה ע"י בעלי ההלכה הייתה לדבוק בכללי המסורה הטברנית ובשיטה האקלקטית אפילו בניגוד לחז"ל בתלמוד ובמדרשים (במקומות שדרשו את הכתיב). חכמי התלמוד מעידים על עצמם שלא היו בקיאים בחסרות וביתרות {{מקור|קידושין ל א|קידושין דף ל' ע"א}}, ובעיניהם של בעלי ההלכה שעסקו בכתיב התורה, נמשך המצב הזה עד זמנם ממש. ולכן החליטו בסופו של דבר (לאחר לבטים רציניים) לקבל את הערות המסורה ועדותם של רוב כתבי־היד המדויקים, במקום הכתיב המובא בתלמוד, ואפילו במקומות שלומדים הלכה מן הכתיב! (ראו את הדוגמאות המובאות בגליון הש"ס לר' עקיבא איגר על [[שבת נה ב|שבת דף נ"ה ע"ב]] לתוספות ד"ה מעבירם כתיב.) לגבי ההתלבטות בנושא זה ראו בברויאר, ג.6 (עמ' 88) והערות 2, 3 שם.}} מתברר שעבודתם עלתה כל כך יפה עד שהיא כמעט מושלמת (וכמעט זהה לנוסח תימן). '''לאחר תקופת המסורה בתימן:''' בנוסף לכך, הציע ברויאר שנוסח תימן אינו מבוסס על שיטה אקלקטית אלא על '''עבודת העתקה מושלמת''' של כתר ארם צובה.{{הערה|ראו ברויאר, שם, עמ' 87-89.}} ואם כן יוצא שבנוסח תימן יש לנו עדות מובהקת ומדויקת לנוסח הכתיב בתורה שהיה בכתר.{{הערה|ברויאר הביא מספר ראיות לכך שם, עמ' 90. ביניהם: עדותם של סופרי תימן שספריהם נכתבו "על תיקון הספר הידוע במצרים"; נוסח הכתיב המתאים לגמרי למסורה (ולנוסח תימן) בסוף התורה בכתר; נוסח הכתר בנביאים וכתובים (המדויק להפליא לעומת כל שאר כתבי־היד). על ראיות אלו של ברויאר אפשר להוסיף את הכתיב לפרשות התפילין שקבע הרמב"ם ב'''משנה תורה''' ([[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ב#הלכה ג|הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק שני, ג-ז]]; וראו עוד בהרחבה אצל יצחק ש' פנקובר, '''נוסח התורה בכתר ארם צובה: עדות חדשה''', [רמת־גן, הוצאת אונ' בר־אילן, תשנ"ג], עמ' 53-55), וכמו כן את שאר העדויות הקיימות על נוסח הכתיב שהיה בכתר (כגון רפי זר, [https://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=278 "מאורות נתן לר' יעקב ספיר"], '''לשוננו''' ל"ה, תשמ"ו, עמ' 151-213).}} ועוד יוצא לנו שכתר ארם צובה עצמו מהווה '''ביצוע מושלם''' יחיד במינו של נוסח האותיות בתורה לפי המסורה (בניגוד לשאר כתבי־היד הקרובים לו). קביעה זו מתבררת גם מתוך נוסח האותיות המדויק בו בספרי הנביאים והכתובים, שיש בו דיוק מפליא שאינו דומה לאף כתב־היד אחר.{{הערה|ראו על כך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נוסח האותיות והתיבות בכתר ארם צובה|בפרק חמישי]] של המבוא.}} אמנם יש גם עדויות שב-2 או 3 מקומות, חרג הכתיב בכתר מהנוסח העולה מהערות המסורה ומשאר כתבי־היד, וכמו כן מספרי ספרי התורה של כל העדות כולל תימן: [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]] "אֲלֵ(י)הֶ֛ן";{{הערה|את הכתיב הזה אולי ניתן להצדיק ע"פ הערת מסורה בכתר; וראו עוד בהערת הנוסח על [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]].}} [[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט,טז]] "רֵעֶ֑(י)ךָ"; ואולי גם [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]] "יוֹבֵ֥ל הִ'''י'''א֙" במקום "יוֹבֵ֥ל הִ'''ו'''א֙".{{הערה|בעדות המפורטת ביותר נמסר שהיה תיקון בכתר במקום הזה; ראו על כך באריכות בהערת הנוסח על [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]].}} על סמך הכתיבים האלה נראה שהכתיב בספרי תימן מייצג את נוסח המסורה באופן עוד יותר מדויק מהכתיב שהיה בכתר (!).{{הערה|לגבי 3 המקומות האלה כתב יוסף עופר שיש בהם "ערעור מהותי על האפשרות שנוסח התימנים מיוסד על הכתר. אם נבקש להטיל שלום בין הכתוב בכתבי־היד התימנים לבין ממצאינו נוכל רק להציע שהכתר היה '''אחד מהמקורות''' לנוסח התימנים." ראו במאמרו [http://www.daat.ac.il/daat/vl/yosefofer/yosefofer03.pdf "כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ"ד קאסוטו"], '''ספונות''', סדרה חדשה, ספר רביעי (יט) תשמ"ט, עמ' 339 (ההדגשה שלנו); וראו שם עוד עמ' 309-313. ברוח זו ניתן להציע שאמנם נוסח הכתיב בספרי תימן '''נוסד''' על פי הכתר, אך אחר כך בוצעו תיקונים בספרי תימן במקומות נדירים שבהם עצם הנוסח שהועתק מהכתר עמד בסתירה ב-2 או 3 מקומות להערות המסורה שהיו בכתבי־היד. כך שהכתר הוא לא רק "אחד מהמקורות" אלא '''המקור העיקרי''' לנוסח הכתיב בספרי תימן, אך '''לא המקור היחיד'''. בדיקת כתבי־יד תימנים לספרי הנביאים והכתובים מניבה תוצאות דומות: יש כתבי־יד שהם קרובים להפליא לנוסח הכתיב בכתר, אך לא זהים לו; אמנם במקומות שהכתיב שונה מהכתר יש כמעט תמיד הערת מסורה צמודה המורה על הנוסח בכתב־היד. גם יצחק ש' פנקובר הציע אפשרות דומה בניסיון שלו להתמודד עם נתונים סותרים לגבי נוסח הכתר: "לפי האפשרות הראשונה יוצא שיש שניים (או שלושה) מקרים חריגים בכתר, בהם חולק הכתר על כל כתבי־היד הטברניים המדוייקים והמסורה. כמו־כן היה יוצא עקב מקרים אלו שדווקא כתבי־היד התימניים הם המדויקים בתורה, מדויקים אפילו מן הכתר." והוסיף בהערה: "אפילו נניח את האפשרות הראשונה, אין היא מחייבת את המסקנה שהתימנים לא סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר... בענייני נוסח יהיו בסך הכל שניים (או שלושה) שינויים בין התימנים והכתר; קירבה כה גדולה, שאין כדוגמתה אפילו בין כתבי־היד הטברניים המדויקים, מוסברת בכך שהתימנים סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר ותיקנו." ראו '''נוסח התורה בכתר ארם־צובה: עדות חדשה''' (רמת־גן: הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, תשנ"ג), עמ' 90, ושם בהערה 267.}} '''מסקנה:''' אין למצוא עדות מובהקת לנוסח האותיות בתורה לפי המסורה באף אחד מכתבי־היד הקרובים לכתר, ואין ראוי להעמיד את הכתיב במהדורת מקרא על אף כתב־יד כזה.{{הערה|1=לפי החישוב של ברויאר (שם, עמ 86), כתב־היד הכי מדויק לגבי נוסח האותיות בתורה הוא כתי"ש1 (שונה מכתיב המסורה ב-20 מקומות), ואח"כ כתי"ש (25 מקומות), ואח"כ [https://archive.org/details/BL_Or4445_Torah/page/n63/mode/2up כתי"ב] (65 מקומות) וכתי"ל (כ-120 מקומות); לגבי כתי"ל ראו ליתר דיוק ופירוט ברשימה הבאה.}} אמנם ב'''שילוב''' של הערות המסורה ביחד עם הנוסח האקלקטי העולה מתוך רוב כתבי־היד, או לחלופין על פי נוסח תימן, ניתן להגיע לנוסח מדויק של האותיות בתורה. הכתיב במהדורתנו מבוסס עם כן על נוסח תימן, ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|תוספת הערות לעתים רחוקות]] במקומות שנוסח זה שונה משאר ספרי התורה או מהנוסח שהיה בכתר ע"פ עדויות. ===נוסח האותיות בכתי"ל בתורה (רשימה מלאה)=== '''רמת הדיוק בכתי"ל:''' מהדורתנו מבוססת כאמור על הקלדת וסטמינסטר של כתי"ל. הדיוק בנוסח האותיות בכתי"ל מספיק טוב כדי שייחשב לעדות אחת חשובה בין שאר העדויות, אבל רמת דיוקו פחותה משאר כתבי־היד הקרובים לכתר. לפי הערכתו של ייבין: "נוסח האותיות שונה לפרקים מ''א'' במלא וחסר. המסורה של ''ל''... סותרת לעתים את הפְנים."{{הערה|ייבין, נו.2 עמ' 358.}} ולפי ברויאר יש בו סטייה מנוסח המסורה "בקרוב ל-120 מקומות בתורה".{{הערה|ברויאר, עמ' 86. לתוצאה מדויקת יותר ראו [[#סיכום התוצאות|להלן]].}} ולכן נוסח האותיות בתורה במהדורתנו יתוקן כאמור על פי ספרי תימן, ולא יישאר לפי כתי"ל (שהוא הבסיס להקלדה). '''להלן רשימת כל המקומות שבהם הכתיב בכתי"ל (הבסיס להקלדה במהדורתנו) שונה מהכתיב בספרי תימן.''' רשימה זו נחוצה כדי לאפשר הגהה יסודית לנוסח הכתיב במהדורתנו, מול הקלדת וסטמינסטר מצד אחד, ומול נוסח ספרי התורה מצד שני. הפריט הראשון בכל שורה ברשימה הוא הכתיב המופיע בספרי תימן והמתאים למסורה ואחריו כוכבית (*). הפריט השני הוא נוסח כתי"ל, ואחריו סימן קריאה (!) במקרים שבהם הכתיב בכתי"ל סותר את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו.{{הערה|בנוסף לרשימה זו, אפשר תמיד לבצע בדיקה יסודית על ידי מחשב, בהשוואת נוסח האותיות בהקלדת וסטמינסטר של כתי"ל מול נוסח האותיות במהדורתנו ונוסח האותיות במהדורת מכון ממרא. התיעוד המלא של הנוסח נמצא בכל מקרה ספציפי בדפי העריכה של דפי הפרקים המקושרים.}} '''ספר בראשית''' (סה"כ כ-20 תיבות בכתיב חריג, אחת מהן רק בספק): #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטְּהֹרָ֗ה]* / ל=[הַטְּהוֹרָ֗ה]! #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטָּה֔וֹר]* / ל=[הַטָּהֹ֔ר]! #לך־לך [[בראשית יג/טעמים#יג ח|(יג,ח)]]: [וּבֵינֶ֔ךָ]* ל=[וּבֵינֶ֔יךָ] #לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [הֲרִמֹ֨תִי]* / ל=[הֲרִימֹ֨תִי] #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט טז|(יט,טז)]]: [וַיַּחֲזִ֨יקוּ]* / ל=[וַיַּחֲזִ֨קוּ]! #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט כ|(יט,כ)]]: [וְהִ֣וא]* / ל=[וְהִ֣יא]! #חיי שרה [[בראשית כה/טעמים#כה ג|(כה,ג)]]: [וּלְטוּשִׁ֖ם]* / ל=[וּלְטוּשִׁ֖ים] #תולדֹת [[בראשית כו/טעמים#כו ז|(כו,ז2)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז לא|(כז,לא)]]: [בַּעֲבֻ֖ר]* / ל=[בַּעֲב֖וּר]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה ה|(לה,ה)]]: [סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם]* / ל=[סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה כג|(לה,כג)]]: [וּזְבֻלֽוּן]*/ ל=[וּזְבוּלֻֽן]! #וישב [[בראשית מ/טעמים#מ י|(מ,י)]]: [וְהִ֤וא]* / ל=[וְהִ֤יא]! #מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא לה|(מא,לה)]]: [הַטֹּב֔וֹת]* / ל=[הַטֹּבֹ֔ת]! #ויגש [[בראשית מה/טעמים#מה טו|(מה,טו)]]: [עֲלֵהֶ֑ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֑ם]! #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו ט|(מו,ט)]]: [וְחֶצְרֹ֥ן]* / ל=[וְחֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* / ל=[חֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יג|(מו,יג)]]: [וְשִׁמְרֹֽן]* / ל=[וְשִׁמְרֽוֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יד|(מו,יד)]]: [זְבֻל֑וּן]* / ל=[זְבוּלֻ֑ן]! #ויגש [[בראשית מז/טעמים#מז כד|(מז,כד)]]: [חֲמִישִׁ֖ית]* / ל?=[חֲמִישִׁ֖ת]?! #ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יג|(מט,יג)]]: [אֳנִיֹּ֔ת]* / ל=[אֳנִיּ֔וֹת]! '''ספר שמות''' (סה"כ 25 תיבות בכתיב חריג): #שמות [[שמות א/טעמים#א טז|(א,טז)]]: [הִ֖וא]* / ל=[הִ֖יא]! #שמות [[שמות ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ]* / ל=[וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ] (=מ"ק-ל [!] מול רוב המסורות וכתבי־היד) #וארא [[שמות ו/טעמים#ו יד|(ו,יד)]]: [חֶצְרֹ֣ן]* / ל=[חֶצְר֣וֹן] #וארא [[שמות ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]: [הַֽחַרְטֻמִּם֙]* / ל=[הַֽחַרְטֻמִּים֙]! #בֹא [[שמות י/טעמים#י כה|(י,כה)]]: [וְעֹלֹ֑ת] / ל=[וְעֹל֑וֹת]! #בֹא [[שמות יב/טעמים#יב ד|(יב,ד)]]: [מִהְי֣וֹת]* / ל=[מִהְיֹ֣ת]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(יד,יג)]]: [תֹסִ֛פוּ]* / ל=[תֹסִ֛יפוּ]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יד|(יד,יד)]]: [תַּחֲרִשֽׁוּן]* / ל=[תַּחֲרִישֽׁוּן]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* / ל=[חֹמָ֔ה]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יא|(יט,יא2)]]: [הַשְּׁלִשִׁ֗י]* / ל=[הַשְּׁלִישִׁ֗י]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יט|(יט,יט)]]: [הַשֹּׁפָ֔ר]* / ל=[הַשּׁוֹפָ֔ר]! #משפטים [[שמות כג/טעמים#כג כב|(כג,כב)]]: [שָׁמ֤וֹעַ]* / ל=[שָׁמֹ֤עַ]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב המסורות וכתבי־היד) #תרומה [[שמות כה/טעמים#כה כב|(כה,כב)]]: [אֲר֣וֹן]* / ל=[אֲרֹ֣ן]! #תרומה [[שמות כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [תֹֽאֲמִם֮]* / ל=[תֹֽאֲמִים֮] #תצוה [[שמות כח/טעמים#כח כח|(כח,כח1)]]: [הָאֵפוֹד֙]* / [הָאֵפֹד֙]! #תצוה [[שמות כט/טעמים#כט כב|(כט,כב)]]: [עֲלֵיהֶ֔ן]* / ל=[עֲלֵהֶ֔ן]! #תצוה [[שמות מ/טעמים#כט מ|(כט,מ)]]: [רְבִיעִ֥ת]* / [רְבִעִ֥ית] #כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [עֲלֵהֶ֖ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֖ם]! #כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד כד|(לד,כד)]]: [גְּבֻלֶ֑ךָ]* / ל=[גְּבוּלֶ֑ךָ]! #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יג|(לו,יג)]]: [הַיְרִיעֹ֜ת]* / ל=[הַיְרִעֹ֜ת] #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יט|(לו,יט)]]: [אֵילִ֖ם]* / ל=[אֵלִ֖ים]! #ויקהל [[שמות לז/טעמים#לז ג|(לז,ג3)]]: [טַבָּעֹ֔ת]* / ל=[טַבָּע֔וֹת] #ויקהל [[שמות לח/טעמים#לח י|(לח,י)]]: [הָעַמּוּדִ֛ים]* / ל=[הָעַמֻּדִ֛ים]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט יג|(לט,יג)]]: [מִשְׁבְּצֹ֥ת]* / ל=[מִשְׁבְּצ֥וֹת]! #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט לה|(לט,לה)]]: [אֲר֥וֹן]* / ל=[אֲרֹ֥ן]! '''ספר ויקרא''' (סה"כ 14 תיבות בכתיב חריג): #ויקרא [[ויקרא ה/טעמים#ה יא|(ה,יא)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י א|(י,א)]]: [וַיַּקְרִ֜יבוּ]* / ל=[וַיַּקְרִ֜בוּ]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י יג|(י,יג)]]: [קָד֔וֹשׁ]* / ל=[קָדֹ֔שׁ]! #שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ד|(יא,ד)]]: [וּמִמַּפְרִסֵ֖י]* / ל=[וּמִמַּפְרִיסֵ֖י] #תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג ו|(יג,ו)]]: [הִ֔וא]* / ל=[הִ֔יא]! #מצֹרע [[ויקרא יד/טעמים#יד י|(יד,י)]]: [תְּמִימִ֔ם]* / ל=[תְּמִימִ֔ים] #אחרי מות [[ויקרא טז/טעמים#טז ח|(טז,ח)]]: [גֹּרָל֑וֹת]* / ל=[גּוֹרָל֑וֹת]! #אחרי מות [[ויקרא יח/טעמים#יח כט|(יח,כט)]]: [הַתּוֹעֵבֹ֖ת]* / ל=[הַתּוֹעֵב֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא יט/טעמים#יט ד|(יט,ד)]]: [הָ֣אֱלִילִ֔ם]* / ל=[הָ֣אֱלִילִ֔ים]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ ו|(כ,ו)]]: [לִזְנֹ֖ת]* / ל=[לִזְנ֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ יח|(כ,יח)]]: [וְהִ֕וא]* / ל=[וְהִ֕יא]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג כ|(כג,כ)]]: [הַבִּכֻּרִ֤ים]* / ל=[הַבִּכּוּרִ֤ים]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג לח|(כג,לח)]]: [נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם]* / ל=[נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם]! #בחֻקֹתי [[ויקרא כו/טעמים#כו מה|(כו,מה)]]: [לִהְי֥וֹת]* / ל=[לִהְיֹ֥ת]! '''ספר במדבר''' (סה"כ 30 תיבות בכתיב חריג): #במדבר [[במדבר א/טעמים#|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג ב|(ג,ב)]]: [הַבְּכֹ֣ר]* / ל=[הַבְּכ֣וֹר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מב|(ג,מב)]]: [בְּכ֖וֹר]* / ל=[בְּכֹ֖ר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מג|(ג,מג)]]: [שֵׁמֹ֛ת]* / ל=[שֵׁמ֛וֹת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ז|(ז,ז)]]: [הָעֲגָל֗וֹת]* / ל=[הָעֲגָלֹ֗ת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז כג|(ז,כג)]]: [עַתֻּדִ֣ים]* / ל=[עַתּוּדִ֣ים]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ג|(ט,ג)]]: [בְּמֹעֲד֑וֹ]* / ל=[בְּמוֹעֲד֑וֹ]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ז|(ט,ז)]]: [הַקְרִ֜יב]* / ל=[הַקְרִ֜ב]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט יז|(ט,יז)]]: [הֵעָל֤וֹת]* / ל=הֵעָלֹ֤ת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י ט|(י,ט)]]: [בַּחֲצֹצְרֹ֑ת]* / ל=[בַּחֲצֹצְר֑וֹת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י טז|(י,טז)]]: [חֵלֹֽן]* / ל=[חֵלֽוֹן] #בהעלֹתך [[במדבר יא/טעמים#יא כו|(יא,כו)]]: [עֲלֵהֶ֣ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֣ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כו|(יג,כו)]]: [אֹתָ֤ם]* / ל=[אוֹתָ֤ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כט|(יג,כט3)]]: [יוֹשֵׁ֣ב]* / ל=[יֹשֵׁ֣ב]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג לב|(יג,לב)]]: [וַיֹּצִ֜יאוּ]* / ל=[וַיּוֹצִ֜יאוּ]! #שלח [[במדבר טו/טעמים#טו לט|(טו,לט)]]: [תָת֜וּרוּ]* / [תָתֻ֜רוּ] #חֻקת [[במדבר יט/טעמים#יט ז|(יט,ז)]]: [יָבֹ֣א]* / ל=[יָב֣וֹא]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #חֻקת [[במדבר כ/טעמים#כ יז|(כ,יז)]]: [גְּבֻלֶֽךָ]* / ל=[גְּבוּלֶֽךָ]! #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא יג|(כא,יג)]]: [מִגְּבֻ֣ל]* / ל=[מִגְּב֣וּל] #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [דִּיבֹ֑ן]* / ל=[דִּיב֑וֹן]! #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב לח|(כב,לח)]]: [הֲיָכֹ֥ל]* / ל=[הֲיָכ֥וֹל]! #בלק [[במדבר כג/טעמים#כג כט|(כג,כט)]]: [אֵילִֽם]* / ל=[אֵילִֽים]! #פינחס [[במדבר כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [הַיָּשֻׁבִ֑י]* / ל=[הַיָּשׁוּבִ֑י]! #מטות [[במדבר לב/טעמים#לב כב|(לב,כב)]]: [נְקִיִּ֛ם]* / ל=[נְקִיִּ֛ים]! #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לה|(לג,לה)]]: [בְּעֶצְיֹ֥ן]* / ל=[בְּעֶצְי֥וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לו|(לג,לו)]]: [מֵעֶצְיֹ֣ן]* / ל=[מֵעֶצְי֣וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* / ל=[בָּמֹתָ֖ם] - כתבי־היד חלוקים ואין מסורה #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לד יא|(לד,יא2)]]: [הַגְּבֻ֔ל]* / ל=[הַגְּב֔וּל] #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לה יט|(לה,יט)]]: [יְמִתֶֽנּוּ]* / ל=[יְמִיתֶֽנּוּ]! '''ספר דברים''' (סה"כ 38 תיבות בכתיב חריג): #דברים [[דברים א/טעמים#א טו|(א,טו)]]: [אוֹתָ֛ם]* / ל=[אֹתָ֛ם]! #דברים [[דברים ב/טעמים#ב כג|(ב,כג)]]: [מִכַּפְתֹּ֔ר]* / ל=[מִכַּפְתּ֔וֹר] #דברים [[דברים ג/טעמים#ג ה|(ג,ה)]]: [בְּצֻרֹ֛ת]* / ל=[בְּצֻר֛וֹת]! #ואתחנן [[דברים ג/טעמים#ג כה|(ג,כה):]] [וְהַלְּבָנֹֽן]* / ל=[וְהַלְּבָנֽוֹן]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [הָֽרֹא֔וֹת]* / ל=[הָֽרֹאֹ֔ת] #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [מִתְּמֹ֣ל]* / ל=[מִתְּמ֣וֹל]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [שִׁלְשֹׁ֑ם]* / ל=[שִׁלְשׁ֑וֹם]! #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ט|(ו,ט)]]: [מְזֻז֥וֹת]* / ל=[מְזוּזֹ֥ת] #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו כא|(ו,כא)]]: [וַיֹּצִיאֵ֧נוּ]* / ל=[וַיּוֹצִיאֵ֧נוּ]! #עקב [[דברים ז/טעמים#ז טז|(ז,טז)]]: [תָח֥וֹס]* / ל=[תָחֹ֥ס]! #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ב|(ח,ב)]]: [הוֹלִֽיכְךָ֜]* / ל=[הֹלִֽיכֲךָ֜] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ג|(ח,ג)]]: [הוֹדִֽיעֲךָ֗]* / ל=[הוֹדִֽעֲךָ֗] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח יב|(ח,יב)]]: [טֹבִ֛ים]* / ל=[טוֹבִ֛ים]! #עקב [[דברים ט/טעמים#ט טו|(ט,טו)]]: [לוּחֹ֣ת]* / ל=[לֻחֹ֣ת] #עקב [[דברים י/טעמים#י יא|(י,יא)]]: [וְיִֽירְשׁ֣וּ]* / ל=[וְיִֽרְשׁ֣וּ]! #ראה [[דברים יב/טעמים#יב כ|(יב,כ)]]: [גְּבֻֽלְךָ֮]* / ל=[גְּבֽוּלְךָ֮]! #שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח כב|(יח,כב)]]: [יָבֹ֔א]* / ל=[יָב֔וֹא]! #שֹפטים [[דברים כ/טעמים#כ א|(כ,א)]]: [אֹיְבֶ֗ךָ]* / ל=אֹיְבֶ֗יךָ]! #כי־תצא [[דברים כא/טעמים#כא טו|(כא,טו)]]: [הַבְּכֹ֖ר]* / ל=[הַבְּכ֖וֹר]! #כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב יד|(כב,יד)]]: [וְהוֹצִ֥א]* / ל=[וְהוֹצִ֥יא]! #כי־תצא [[דברים כד/טעמים#כד יג|(כד,יג)]]: [כְּב֣וֹא]* / ל=[כְּבֹ֣א]! #כי־תצא [[דברים כה/טעמים#כה ז|(כה,ז)]]: [מֵאֵ֨ן]* / ל=[מֵאֵ֨ין] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח יח|(כח,יח)]]: [וְעַשְׁתְּרֹ֥ת]* / ל=[וְעַשְׁתְּר֥וֹת]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח מט|(כח,מט)]]: [מֵרָחֹק֙]* / ל=[מֵרָחוֹק֙]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נב|(כח,נב)]]: [הַגְּבֹהֹ֣ת]* / ל=[הַגְּבֹה֣וֹת] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נח|(כח,נח)]]: [הַכְּתֻבִ֖ים]* / ל=[הַכְּתוּבִ֖ים]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נט|(כח,נט)]]: [גְּדֹלֹת֙]* / ל=[גְּדֹלוֹת֙]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל ט|(ל,ט)]]: [לְטֹבָ֑ה]* / ל=[לְטוֹבָ֑ה]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יח|(ל,יח)]]: [לָב֥וֹא]* / ל=[לָבֹ֥א]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יט|(ל,יט)]]: [הַעִדֹ֨תִי]* / ל=[הַעִידֹ֨תִי]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ז|(לב,ז)]]: [דֹּר־וָדֹ֑ר]* / ל=[דּוֹר־וָד֑וֹר] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כד|(לב,כד)]]: [בְּהֵמֹת֙]* / ל=[בְּהֵמוֹת֙] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כז|(לב,כז)]]: [יָדֵ֣נוּ]* / ל=[יָדֵ֣ינוּ]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [חָת֖וּם]* / ל=[חָתֻ֖ם]! #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יב|(לג,יב)]]: [כְּתֵפָ֖יו]* / ל=[כְּתֵיפָ֖יו] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יט|(לג,יט)]]: [וּשְׂפֻנֵ֖י]* / ל=[וּשְׂפוּנֵ֖י] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג כה|(לג,כה)]]: [מִנְעָלֶ֑ךָ]* / ל=[מִנְעָלֶ֑יךָ] #וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [הָ֨אֹתֹ֜ת]* / ל=[הָ֨אֹת֜וֹת]! ===סיכום התוצאות=== '''נוסח הפנים בכתי"ל מול המסורות והמסירות:''' יש כ-127 מקומות בתורה (אחד מהם ספק) שבהם הכתיב בכתי"ל מנוגד לספרי תימן (המשקפים באותיותיהם את הערות המסורה ואת רוב המסירות). ברוב המכריע של המקומות, סותר הכתיב בפנים כתי"ל אף את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו (כל הפריטים שיש בהם סימן קריאה [!]). ב-4 מקומות יש תמיכה בנוסח הכתיב החריג של כתי"ל מתוך המסורה הקטנה שבו, כאשר ב-3 מהם יש סתירה פנימית בתוך כתי"ל עצמו בין המסורה הקטנה לבין המסורה הגדולה. מתברר שמעבר לטעויות הרבות בנוסח האותיות של כתי"ל, יש גם טעויות אחדות אף במסורה הקטנה שבו. אמנם ככלל מהווה מערכת המסורה בכתי"ל (הגדולה והקטנה כאחת) עדות חשובה ביותר לנוסח המסורה, והיא הרבה יותר מדויקת לרוב מאשר נוסח הפנים שבאותו כתב־יד. '''כתי"ל מול ספרי ספרד ואשכנז ומול ספרי תימן:''' ב-2 מקומות (במדבר א,יז; כב,ה) מתוך 9 מסכים נוסח הפנים של כתי"ל עם ספרי התורה של ספרד ואשכנז, לעומת נוסח תימן. בשאר 7 המקומות שבהם יש שינויי כתיב בספרי התורה בין נוסח ספרד ואשכנז לבין נוסח תימן (לפירוט מלא ראו להלן [[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ברשימת ההערות המיוחדות]] בצבע אדום), מסכים כתי"ל עם נוסח תימן. '''כתי"ל במקומות אחדים המוטלים בספק:''' לפי שיטת ברויאר בספרו (שיטת הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות), נשארו רק שש אותיות בכל התורה שבהן השיטה הכללית אינה יכולה להכריע, וכתיב המסורה מוטל בספק (אם לא לוקחים בחשבון את ספרי תימן):{{הערה|ברויאר, שם, עמ' 84 (פרק ג סעיף 1.ד). הנתונים נכונים לעת כתיבת ספרו, אמנם מאז נבדקו כתבי־יד נוספים, ובמיוחד נתגלו עדויות חדשות על נוסחו של כתר ארם צובה בתורה, ועל פיהם כבר ניתן לקבוע בוודאות את הנוסח בחלק מהמקומות, כך שהם כבר לא מהווים ספקות.}} #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֶצְר֥וֹן] #שמות, בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֹמָ֔ה]! #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יז|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י י|(י,י)]]: ל=[חׇדְשֵׁיכֶם֒]* (=ספרי תימן) / [חָדְשֵׁכֶם֒] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* (=ספרי כל העדות) / ל=[בָּמֹתָ֖ם] (=רוב כתבי־היד ואין מסורה!) לפי זה יוצא ש-3 משינויי הכתיב בין ספרי התורה, הם גם ברשימת המקומות המוטלים בספק על פי שיטת ברויאר (בששת שינויי הכתיב הנשארים יש יתרון מוחלט לנוסח תימן).{{הערה|ברויאר, עמ' 87.}} בשנים משלושת המקומות הללו ([[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א,יז]]; [[במדבר כב/טעמים#כב ה|כב,ה]]) מביא כתי"ל את הנוסח שנמצא בספרי אשכנז וספרד, ואילו במקום אחד ([[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י,י]]) נתמך הנוסח בכתי"ל על ידי נוסח תימן. נראה שב-3 התיבות הללו, ואף בכל ששת המקומות המוטלים בספק, לא מדובר בסתם טעות סופר מתוך חוסר תשומת לב, אלא בתיבות שבהן הסופרים התקשו להחליט באופן מודע. כלומר: אין כאן מחלוקת בין מסירות אלא במחלוקת בין מסורות.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ' 86 (ג.2).}} ===תיבות מחוברות בתורה=== '''ברשימה הבאה ציינו את כל התיבות המחוברות בתורה (סה"כ 11 תיבות), שלגבי כתיבתן יש הבדלים במקורות הבאים: ספרי ספרד ואשכנז, ספרי תימן, כתר ארם צובה (או עדויות לגביו), כתי"ל.''' #בראשית, לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד יז|(יד,יז)]]: [כְּדׇרְלָעֹ֔מֶר]* / ל=[כְּדָר־לָעֹ֔מֶר] #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא מה|(מא,מה)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֛רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא נ|(מא,נ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו כ|(מו,כ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #שמות, בשלח [[שמות יז/טעמים#יז טז|(יז,טז)]]: [כֵּ֣ס יָ֔הּ]*=ל (=ספרי תימן וספרד ואשכנז) / [כֵּ֣סְיָ֔הּ] (=א(ס); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א י|(א,י)]]: [פְּדָהצֽוּר]*=ל? / ל=[פְּדָה צֽוּר]? #במדבר, במדבר [[במדבר ב/טעמים#ב יב|(ב,יב)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]* / ל=[צוּרִֽי־שַׁדָּֽי] #במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז נד|(ז,נד)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י יט|(י,יט)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]*=ל? / ל=[צוּרִֽי שַׁדָּֽי]? #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י כג|(י,כג)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ו|(לב,ו)]]: [{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙]* / א=[{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙] / ל=[הֲ־לַיהוָה֙] / ספרי תימן=[{{מ:אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙] (וראו גם ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]] וב[[#ה לה'|רשימת האותיות הגדולות]]) משתי התיבות "כס[ ]יה" ו"ה[ ]ליהוה" מתברר שאין בספרי תימן עדות מוחלטת לגבי נוסח הכתר בתחום המסוים של התיבות המחוברות. נראה אם כן שאותו דבר נכון גם לגבי תיבת "פוטי[ ]פרע" (ב-3 מקומות). בכל המקומות הללו הבאנו את הנוסח המקובל בספרי ספרד ואשכנז בפנים של המהדורה, ואילו את הנוסח בספרי תימן ("פוטיפרע" ו"{{מ:אות-ג|ה}}ליהוה"), או של כתר ארם צובה מול ספרי התורה בכל העדות ("כסיה"), ציינו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]. בשאר כל המקומות, שבהם שונה הנוסח בכתי"ל מספרי התורה בכל העדות ומכתר ארם צובה (ואפילו בספק), תיעדנו את הנתונים לגבי אותה תיבה בתוך הערות הנוסח שבדפי העריכה. ==מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות== הרווחים של חלוקת הפרשות בולטים בנוסח המסורה, וחלוקה זו מהווה מרכיב מהותי ממנו. אמנם לא כל רווח הבא לציין את תחילתה של פרשה חדשה מופיע באופן אחיד בכל כתבי־היד הטברנים, ונראה שלא הייתה קביעה סמכותית בעניין זה.{{הערה|יש להשוות את המציאות הזאת המשתקפת במסורה הטברנית אל המצב השורר במסורה הבבלית: באחרונה אנחנו מוצאים רשימות של פרשות.}} האפיון המשותף הוא רק בקווים כלליים: רוב הזמן יש רווח של פרשה באותם מקומות בכתבי־היד השונים ובאותה צורה, אמנם יש עשרות רבות של שינויים בחלוקת הפרשות בתורה בין כתבי־היד הקרובים לכתר ובכתי"ל בפרט.{{הערה|המחקר בתחום זה מועט באופן יחסי, ולא קיים אפילו רשימת תיעוד מלא להבדלים בחלוקת הפרשות בין כתבי־היד. תיעוד לחלק מהספרים (או לחלק מכתבי־היד) ניתן למצוא בכרכים שכבר יצאו לאור משתי סדרות: מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית (יחזקאל ותרי-עשר), ו-Biblia Hebraica Quinta. מספר חוקרים נגעו מעט במשמעותה הפרשנית של חלוקת הפרשות. אולם נראה שהדבר החשוב ביותר ברווחים של חלוקת הפרשות הוא לא בהיסטוריה של מסירתם, וגם לא בפרשנות המקומית הגלומה בהם, אלא במשמעותם החווייתית בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק א#מהו "מִקְרָא"?|הקריאה בתנ"ך]], וכדברי המדרש בתחילת תורת כהנים: "‫וכי מה היו הפסקות משמשות?‬ ‫ליתן רווח למשה להתבונן‬ ‫בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין עניין לעניין‪.‬‬ ‫והרי דברים קל וחומר‪:‬‬ ‫ומה אם אדם שהוא שומע‬ ‫מפי הקדוש ברוך הוא‬ ‫ומדבר ברוח הקודש‬ ‫צריך להתבונן בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין ענין לענין‪,‬‬ על אחת כמה וכמה‬ ‫הדיוט שהוא שומע מן הדיוט" (‬מתוך הפתיחה ל"תורת כהנים" ב"דבורא דנדבה").}} המצב מאז סוף ימי הביניים שונה לחלוטין: שוררת מאז ועד היום אחידות כמעט-מוחלטת בחלוקת הפרשות בספרי התורה מכל העדות. אחדות זו היא תוצאה ישירה של מפעל הפסיקה לרמב"ם ב[[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח|הלכות ספר תורה (פרק ח')]]. בגלל שהרמב"ם קבע את חלוקת הפרשות ע"פ כתר ארם צובה, הביאה פסיקתו לקרבתם של כמעט כל ספרי התורה לכתר בחלוקה זו.{{הערה|לסיכום של הנושא ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''' (עמ' *50-*52), שם ציינו שבתקופת בעלי המסורה עדיין לא נקבע נוסח מחייב לפרשות הפתוחות והסתומות, וכך הייתה המציאות עד שבעלי ההלכה החלו לעסוק בעניין זה באינטנסיביות (ובראשם הרמב"ם שקבע את הפרשות לפי כתר ארם צובה). יש להשוות את התופעה ל[[#מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות|אותיות הגדולות והקטנות]], שלגביהן לא היה יישום לרוב בכתבי־היד הטברנים, אבל בעקבות העיסוק הרב בעניין הזה על ידי חכמי המסורה המאוחרים הן הפכו להיות מרכיב בולט של נוסח המסורה.}} חלוקת הפרשות ב[http://tanach.us/ODTFiles/ הקלדת וסטמינסטר] היא על פי כתב־יד לנינגרד, וכאמור שונה חלוקה זו בעשרות מקומות ממה שמקובל בספרי התורה, וממה שנפסק להלכה ברמב"ם ע"פ כתר ארם צובה. לכן חלוקת הפרשות בכתי"ל עברה הגהה קפדנית במהדורתנו כדי שתתאים לחלוקה מקובלת בספרי התורה, ורשמנו את כל השינויים בתיעוד הנוסח. בנוסף, יש פרשה אחת שבספרי התורה מסמנים אותה בשני מקומות שונים (תימנים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז,כב]] וספרדים ואשכנזים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ז,כח]]), ובכתר ארם צובה היה כנראה רווח בשניהם לפי עדויות ומקבילות. ובמקום אחד חריג יש פרשה פתוחה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות שבכתר הפרשה היתה סתומה ([[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]]). ויש שני מקומות חריגים שבהם אין פרשה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות ו/או מקבילות שבכתר היתה פרשה ([[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו,ז]]; [[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז,כ]]). בכל אחד מהמקומות האלה תהיה הערה מיוחדת במהדורתנו, והם: #בספר שמות, פרשת תרומה [[שמות כו/טעמים#כו ז|(כו,ז)]], בפסוק "וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים", נעיר: "ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). #בספר שמות, פרשת כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד א|(לד,א)]], בפסוק "וַיֹּ֤אמֶר... פְּסׇל־לְךָ֛", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (בספרי התורה יש פרשה פתוחה לפי רשימת הרמב"ם). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כב|(ז,כב)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... כׇּל־חֵ֜לֶב", נעיר: "אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז" (בספרי תימן יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, וכנראה שבכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כח|(ז,כח)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... הַמַּקְרִ֞יב", נעיר: "אין פרשה בספרי תימן" (בספרי אשכנז וספרד יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, ובכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר דברים, פרשת כי תבוא [[דברים כז/טעמים#כז כ|(כז,כ)]], בפסוק "אָר֗וּר שֹׁכֵב֙ עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). למידע נוסף על החלוקה לפרשות בכל המקרא ראו [[:w:en:Parashah|כאן]] (באנגלית); מידע זה ישמש בסיס למהדורתנו. למידע על חלוקת הפרשות במהדורתנו בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#שחזור חלוקת הפרשות בנביאים וכתובים|כאן]]''' (למקומות החסרים בכתר) ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כאן]]''' (למקומות הקיימים בכתר). ==מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות== {{תצוגת כתי"ל|רשימת האותיות הגדולות והקטנות במסורה הסופית (מ"ס-ל)|File:Leningrad-codex-25-mesorah.pdf|5}} [[קובץ:Ochlah-W'ochlah-1864-HB36175.pdf|thumb|רשימת האותיות הגדולות והקטנות בספר "אכלה ואכלה", מהדורת פרנסדורף (הנובר, תרכ"ד).|page=90]] [[קובץ:MG1525D.djvu|thumb|רשימת האותיות הגדולות במסורה הגדולה על תחילת ספר דברי הימים שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=401]] ===אותיות גדולות וקטנות=== תופעת האותיות הגדולות והקטנות נפוצה יותר בחמישה חומשי תורה מאשר [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#אותיות גדולות וקטנות|בספרי הנביאים והכתובים]].{{הערה|לפי המקובל בפועל בספרי התורה בימינו (שאינו מכיל את כל האותיות הגדולות והקטנות שיש לגביהן עדויות במנהגים שונים), יש כ-23 אותיות גדולות וקטנות בכל המנהגים השונים ביחד, לעומת כ-36 אותיות (ב-34 תיבות) בכל ספרי הנביאים והכתובים (בספירה מקסימלית), כאשר ספרי הנביאים והכתובים הם גדולים יותר מפי ארבע בתוכנם (!) מאשר התורה. ולפי מנהגים נוספים, יש למעלה מ-20 אותיות נוספות בתורה בלבד (ולא בנביאים וכתובים).}} אבל רוב האותיות הגדולות בתורה ובשאר המקרא, וגם חלק ניכר מהקטנות – אינן באות לידי ביטוי כלל בנוסח המקרא שבכתבי־היד הטברנים, ורק חלקם מצוינים ברשימות המסורה הקדומים. וזה למרות שבדורות האחרונים נחשב סימונם הכללי למרכיב בולט של "נוסח המסורה" (אף אם היו מנהגים שונים לגבי איזו אות נחשבת לגדולה או קטנה). בכך דומה עצם '''כתיבתם''' הקפדנית של האותיות הגדולות והקטנות ל'''קביעתם''' הקפדנית והאחידה של [[#מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות|רווחי הפרשות]]: הביצוע המוחלט של שתי התופעות הוא תוצאה לפעילותם של חכמי מסורה ופוסקי הלכה שחיו לאחר תקופת המסורה הטברנית.{{הערה|ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''', כרך יהושע-שפטים, עמ' 47*-49*, ובמיוחד המסקנה שם: "השתרשרותן של האותיות הגדולות והקטנות כסימן מובהק של 'נוסח המסורה' היא מאוחרת לתקופת המסורה... ועד אז היתה כתיבת אותיות כאלה נתונה למעשה לרשותם של סופרים בהתאם למסורת הכתיבה המקובלת עליהם, ולא בהתאם לרשימה מוסכמת כלשהי... יש אפוא צד שווה לסוגיית הפרשיות ולסוגיית האותיות, ששתיהן נעשו סימן מובהק לנוסח המסורה (הטברני) רק לאחר תקופתם של בעלי המסורה. אלא שבעוד שבתחום האותיות המיוחדות היה כוון ההתפתחות מנוגד למנהגו של בן־אשר, כהשתקפותו ב'כתר', הרי בתחום הפרשיות נעשה הכתר דווקא דוגמה ומופת לסופרים הדווקנים של 'נוסח המסורה' בדורות הבאים." יצויין שב'''מקראות גדולות הכתר''' לא הבליטו לרוב את האותיות המיוחדות (כמו שהן נעדרות לרוב בכתר).}} במהדורתנו – המיועדת להיות "תיקון קוראים", ונכון אם כן שהיא תציג את מסורת הסופרים הנהוגה בימינו – נציין את האותיות הגדולות והקטנות לפי המנהג המרבי המקובל ברוב ספרי התורה ובדפוסים של המקרא (והוא בדרך כלל ע"פ מנחת שי). במקרים של ספק נכריע ע"פ דפוס קורן, המשקף כמעט תמיד את המנהג המקובל בדפוסים. בתיעוד הנוסח נציין את המקורות התומכים בסימון האות המיוחדת. בחמישה חומשי תורה עוד נוסיף הערות לגבי הבדלים הקיימים בין ספרי התורה בימינו (ע"פ מנהגי ספרד ואשכנז ותימן) ונוסח הכתר (ע"פ עדויות) לגבי האותיות הגדולות והקטנות. לרשימת ההערות בנושא זה '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ראו כאן (בצבע ירוק)]]'''. '''להלן רשימה של כל האותיות הגדולות והקטנות שמופיעים בגוף הטקסט במהדורתנו (או ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]): #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית א/טעמים#א א|(א,א)]]: [{{אות-ג|בְּ}}רֵאשִׁ֖ית]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּרֵאשִׁ֖ית] #'''(ק)''' בראשית, בראשית [[בראשית ב/טעמים#ב ד|(ב,ד)]]: [בְּ{{אות-ק|הִ}}בָּֽרְאָ֑ם]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּהִבָּֽרְאָ֑ם] #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית ה/טעמים#ה א|(ה,א)]]: [סֵ֔פֶר]*=ל / [{{אות-ג|סֵ֔}}פֶר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #'''(ק)''' בראשית, חיי שרה [[בראשית כג/טעמים#כג ב|(כג,ב)]]: [וְלִבְ{{אות-ק|כֹּ}}תָֽהּ]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְלִבְכֹּתָֽהּ] #'''(ק)''' בראשית, תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז מו|(כז,מו)]]: [{{אות-ק|קַ֣}}צְתִּי]* (=מ"ס-ל) / ל=[קַ֣צְתִּי] #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד ז|(לד,ז)]]: [{{אות-ג|נֹ}}צֵ֥ר]* / ל=[נֹצֵ֥ר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יד|(לד,יד)]]: [אַחֵ֑{{אות-ג|ר}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[אַחֵ֑ר] #'''(ק)''' ויקרא, ויקרא [[ויקרא א/טעמים#א א|(א,א)]]: [וַיִּקְרָ֖{{ק|א}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[וַיִּקְרָ֖א] #'''(ק)''' ויקרא, צו [[ויקרא ו/טעמים#ו ב|(ו,ב)]]: [{{אות-ק|מ}}וֹקְדָ֨ה]* / ל=[מוֹקְדָ֨ה] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא מב|(יא,מב)]]: [עַל־גָּח֜{{אות-ג|וֹ}}ן]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' ויקרא, תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג לג|(יג,לג)]]: [וְהִ֨תְ{{אות-ג|גַּ}}לָּ֔ח]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח] #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יד/טעמים#יד עז|(יד,יז)]]: [{{אות-ג|יִ}}גְדַּל]* (=מ"ס-ל) / ל=[יִגְדַּל] #'''(ק)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יא|(כה,יא)]]: [פִּֽינְחָ֨ס]*=ל / [פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס] (מנהג שהתקבל בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק או וי"ו קטיעא)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יב|(כה,יב)]]: [שָׁלֽוֹם]*=ל / [שָׁלֽ{{אות-ק|וֹ}}ם] (וי"ו קטנה, או קטיעא בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' במדבר, פינחס [[במדבר כז/טעמים#כז ה|(כז,ה)]]: [מִשְׁפָּטָ֖{{אות-ג|ן|}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [שְׁמַ֖{{אות-ג|ע}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [אֶחָֽ{{אות-ג|ד}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, עקב [[דברים יא/טעמים#יא כא|(יא,כא)]]: [עַל־הָאָֽרֶץ]*=ל / [עַל־הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}}] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב ו|(כב,ו)]]: [קַן־צִפּ֣וֹר]*=ל / [{{אות-ג|קַ}}ן־צִפּ֣וֹר] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' דברים, נִצבים [[דברים כט/טעמים#כט כז|(כט,כז)]]: [וַיַּשְׁ{{אות-ג|לִ}}כֵ֛ם]* (=מ"ס-ל) / א,ל=[וַיַּשְׁלִכֵ֛ם] #'''(ג)''' {{עוגן בשורה|ה לה'}}דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ו|(לב,ו)]]: [{{אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙]* (=א,ק3[מ"ק-ק3]) / ל=[הֲ־לַיהוָה֙]; ספרי תימן=[{{אות-ג|הַֽ}}לְיהוָה֙] (=מ"ס-ל, אין רווח אחרי אות ה"א ברשימה; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, האזינו [[דברים לג/טעמים#לג יח|(לב,יח)]]: [תֶּ֑שִׁ{{אות-ק|י}}]* (=מ"ס-ל) / אל=[תֶּ֑שִׁי] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג כט|(לג,כט)]]: [אַשְׁרֶ֨יךָ]*=אל / [{{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) '''להלן רשימה של אותיות מיוחדות נוספות בתורה:'''{{הערה|רשימת האותיות הנוספות מבוססת בעיקרה על על הטבלה המופיעה [http://www.jewishencyclopedia.com/articles/13809-small-and-large-letters באנציקלופדיה היהודית], ובנוסף על הרשימות [http://www.sofer.co.uk/html/large_letters.html כאן] ו[http://www.win.tue.nl/~aeb/natlang/hebrew/hebrew_bible.html כאן].}} #'''(ג)''' בראשית, ויצא [[בראשית ל/טעמים#ל מב|(ל, מב)]]: [וּבְהַעֲטִ֥י{{מ:אות-ג|ף}}] #'''(ג)''' בראשית, וישלח [[בראשית לד/טעמים#לד לא|(לד,לא)]]: [הַכְ{{מ:אות-ג|ז}}וֹנָ֕ה] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יב|(מט,יב)]]: [{{מ:אות-ג|חַ}}כְלִילִ֥י] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית נ/טעמים#נ כג|(נ,כג)]]: [שִׁלֵּשִׁ֑י{{מ:אות-ג|ם}}] #'''(ג)''' שמות, שמות [[שמות ב/טעמים#ב ב|(ב,ב)]]: [כִּי־{{מ:אות-ג|ט֣}}וֹב] #'''(ג)''' שמות, בֹא [[שמות יא/טעמים#יא ח|(יא,ח)]]: [{{מ:אות-ג|צֵ֤}}א] #'''(ג)''' שמות, תצוה [[שמות כח/טעמים#כח לו|(כח,לו)]]: [צִּ֖י{{מ:אות-ג|ץ}}] #'''(ק או קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 1}}שמות, כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב כה|(לב,כה)]] [בְּ{{מ:אות-ק|קָ}}מֵיהֶֽם] (בקו"ף קטנה או דבוקה; וראו להלן ב[[#קו"ף דבוקה 2|פרשת נשֹא]] [במדבר ז,ב]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [{{מ:אות-ג|שְׁ}}מׇ֨ר־לְךָ֔] #'''(ג)''' ויקרא, צו (ח,טו '''או''' ח,כג): ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֗}}ט] [[ויקרא ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֗ט}}] (כל האותיות) ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֓}}ט{{מ:לגרמיה}}] [[ויקרא ח/טעמים#ח כג|(ח,כג)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֓ט{{מ:לגרמיה}}}}] (כל האותיות) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ל|(יא,ל)]]: [וְהַ{{מ:אות-ג|לְּ}}טָאָ֑ה] #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יח|(א,יח)]]: [לְ{{מ:אות-ג|גֻ}}לְגְּלֹתָֽם] (=ל?מ"ס-ל) #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג טז|(ג,טז)]]: [עַל־{{מ:אות-ג|פִּ֣}}י] #'''(קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 2}}במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ב|(ז,ב)]]: [עַל־הַפְּקֻדִֽים׃] (קו"ף דבוקה, וראו לעיל [[#קו"ף דבוקה 1|בפרשת כי תשא]] [לב,כה]) #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יג/טעמים#יג ל|(יג,ל)]]: [וַיַּ֧הַ{{מ:אות-ג|ס}}] #'''(ג)''' במדבר, בלק [[במדבר כד/טעמים#כד ה|(כד,ה)]]: [{{מ:אות-ג|מַ}}ה־טֹּ֥בוּ] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ב/טעמים#ב לג|(ב,לג)]]: [וַנַּ֥{{מ:אות-ג|ךְ}}] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ג/טעמים#ג יא|(ג,יא)]]: [עֶ֣רֶ{{מ:אות-ג|שׂ}}] #'''(ק)''' דברים, עקב [[דברים ט/טעמים#ט כד|(ט,כד)]]: [{{מ:אות-ק|מַ}}מְרִ֥ים] #'''(ג)''' דברים, שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח יג|(יח,יג)]]: [{{מ:אות-ג|תָּ}}מִ֣ים] #'''(ג)''' דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח סח|(כח,סח)]]: [וְהִתְמַ{{מ:אות-ג|כַּ}}רְתֶּ֨ם] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ד|(לב,ד)]]: [הַ{{מ:אות-ג|צּ}}וּר֙] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ה|(לב,ה)]]: [וּ{{מ:אות-ג|פְ}}תַלְתֹּֽל׃] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יב|(לד,יב)]]: [כׇּל־יִשְׂרָאֵֽ{{מ:אות-ג|ל}}׃] ===אותיות מנוקדות=== [[קובץ:MG1525A.djvu|thumb|רשימת האותיות המנוקדות במסורה הגדולה על פרשת במדבר (ג, לט "וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ") שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=313]] בניגוד ל[[#אותיות גדולות וקטנות|אותיות הגדולות והקטנות]], לסימון האותיות המנוקדות יש ביצוע עקבי בכתבי־היד בהתאם לרשימות המסורה. אמנם יש בכל זאת אי הסכמה לגבי פרטים מסויימים. להלן רשימה של האותיות המנוקדות בתורה במהדורתנו ובכתבי־היד העיקריים: #בראשית, לך־לך [[בראשית טז/טעמים#טז ה|(טז,ה)]]: [וּבֵינֶֽיׄךָ]*=ל #בראשית, וירא [[בראשית יח/טעמים#יח ט|(יח,ט)]]: [אֵׄלָ֔יׄוׄ]* / ל=[אֵׄלָׄ֔יׄוׄ] (=מ"ס-ל <ד' [נקודות]>) #בראשית, וירא [[בראשית יט/טעמים#יט לג|(יט,לג)]]: [וּבְקוּׄמָֽהּ]*=ל #בראשית, וישלח [[בראשית לג/טעמים#לג ד|(לג,ד)]]: [וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ]*=ל #בראשית, וישב [[בראשית לז/טעמים#לז יב|(לז,יב)]]: [אֶׄתׄ־צֹ֥אן]*=ל #במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג לט|(ג,לט)]]: [וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ]*=ל #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט י|(ט,י)]]: [רְחֹקָ֜הׄ]*=ל #במדבר, חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [אֲשֶׁ֖רׄ]*=ל #במדבר, פינחס [[במדבר כט/טעמים#כט טו|(כט,טו)]]: [וְעִשָּׂרוֹׄן֙]* / ל=[וְעִשָּׂרׄוֹן֙] (הנקודה ברי"ש!) #דברים, נִצבים [[דברים כט/טעמים#כט כח|(כט,כח)]]: [לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַׄד־עוֹלָ֔ם]*=א / ל=[לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַד־עוֹלָ֔ם] (=מ"ס-ל) ===נו"ן הפוכה=== תופעת הנו"ן ההפוכה או המנוזרת (׆) נמצאת סביב פרשה אחת בתורה (בהתחלה ובסוף סה"כ פעמיים), ואילו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נו"ן הפוכה|בנביאים כתובים]] היא נמצאת 7 פעמים ב[[תהלים קז/טעמים#קז כג|מזמור ק"ז]] (כ"ג-כ"ח, מ) בתהלים. מקומן וצורתן בתורה נקבעה במהדורתנו לפי מה שידוע לנו על התופעה בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו.{{הערה|לתיעוד מלא של נתונים ראו בתיעוד הנוסח בדף העריכה.}} '''תצוגת נו"ן הפוכה במהדורתנו ובמקורות הנוסח:''' #'''[[במדבר י/טעמים#י לה|במהדורתנו: במדבר, בהעלֹתך (י,לה-לו)]]''' #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Leningrad-codex-04-numbers.pdf&page=17 בכתי"ל] ([http://tanach.us/Tanach.xml?Num10:1-10:36 הקלדת וסטמינסטר]) #בכתי"ש: [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=33 עמוד ראשון] | [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=34 עמוד שני] #[http://www.bl.uk/manuscripts/Viewer.aspx?ref=or_4445_f115r בכתי"ב] (ראו שם דף 129 ע"א וע"ב) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Tanakh-Sassoon1053-04-Numbers.pdf&page=12 בכתי"ש1] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:MG1525A.djvu&page=332 במ"ג דפוס ונציה] ("ב׆סע", "כמתא׆נים"!) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Sefer-Torah-Elihu-Shannon-2.djvu&page=165 בספר תורה טיפוסי הכתוב על קלף] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:David-kokhav-sefer-torah.pdf&page=155 בספר תורה מיוחד הכתוב על קלף] ==מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות== מהדורתנו מיועדת כאמור להציג את מסורת הסופרים בתורה על־פי המסורה הטברנית ולפי ספרי התורה בימינו. ניתן להגיע אל נוסח האותיות בתורה שהיה בכתר ארם צובה על ידי שחזור אמין (לפי שיטת ברויאר ועל פי עדויות מובהקות), ומתברר שהוא זהה לחלוטין לנוסח האותיות בספרי התורה התימנים (המייצגים לגמרי את שיטת המסורה). אבל לעתים רחוקות (8-9 אותיות בלבד בכל התורה) יש הבדלים בין ספרי תימן מצד אחד, לבין ספרי אשכנז וספרד מצד שני, בנוסח הכתיב המובהק. וב-2 מקומות יש הבדל בין הכתיב אצלנו בספרי התורה למה שהיה כתוב בכתר (על־פי עדויות). במהדורתנו תבוא הערה מיוחדת בכל המקומות האלה.{{הערה|נוסח ההערה הקצרה יציין קודם כל את ספרי "ספרד" לפני "אשכנז" ("בספרי ספרד ואשכנז..."), כי במקומות המעטים שיש בהם שינויים מהסוג הזה (סה"כ 8-9 מקומות בכל התורה כולה), המקור לכולם הוא בפסקי הרמ"ה על־פי "ספרי ספרד המדויקים". בתקופה יותר מאוחרת הושלם היישום של פסקי הרמ"ה גם בספרי התורה האשכנזים. היום גם רוב ספרי אשכנז כמעט זהים לספרי ספרד (חוץ מאות אחת בתיבת דַּכָּ֛א/דַּכָּ֛ה), ושניהם יחד שונים מספרי תימן באותם 8 מקומות (ספרד) או 9 מקומות (אשכנז), כאשר רק ספרי תימן מתאימים לגמרי למסורה. אבל יש מקומות שבמשך שנים רבות עדיין ציינו בדפוסים הישנים את הנוסח המתאים למסורה בתור "נוסח אשכנז", ובמיוחד ב[[דברים כג ב]] ציינו "דכא" באל"ף במקום "דכה" בה"א (הראשון בתור נוסח אשכנז והשני על פי ספרי ספרד בעקבות קביעת הרמ"ה למרות שאין היישום כך היום בספרי תורה ספרדים). ועד עצם היום הזה עדיין כותבים "דכא" באל"ף בספרי התורה של חב"ד. לכן נוסח ההערה ב[[דברים כג ב]] יהיה: "ברוב ספרי אשכנז...", ואילו בשאר המקומות: "בספרי ספרד ואשכנז...". לפרטים נוספים על נוסח אשכנז הישן והתאמתו למסורה, ראו את מאמרו של מרדכי גלצר, [http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_92.7(1).pdf "המסורה בין המזרח למערב"].}} חוץ מנוסח הכתיב המובהק, דהיינו נוסח האותיות, תבוא הערה מיוחדת בכל מקרה של אי־הסכמה לגבי '''תיבות מחוברות''' ועל '''אותיות מיוחדות''' (כגון אותיות גדולות וקטנות וקטועות), וכמו כן על כל הבדל ב'''חלוקת הפרשות'''. גם במקומות הללו, אפוא שיש הבדל בין ספרי התורה, או בין ספרי התורה לכתר, נציין את השינוי באופן ניכר על־ידי הערה בגוף הטקסט (ולא רק בתיעוד הנוסח הבלתי־נראה שבדף העריכה).{{הערה|1=כאמור, בביטוי "ספרי ספרד ואשכנז" הכוונה בעיקר לספרים הנפוצים בימינו, שכל ענייני הכתיב שבהם כבר הותאמו להכרעתם של הרמ"ה ו/או אור תורה ומנחת שי. למקור זמין ברשת כדי לאשר תופעות מיוחדות בספרי תורה תימניים, ראו '''[http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=583 כאן]'''.}} '''בטבלה הבאה מובאים כל המקומות שבהם מופיעה הערה מיוחדת בתורה במהדורתנו.{{הערה|לגבי מגילת אסתר ראו ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הסופרים במגילת אסתר: הערות מיוחדות|פרק הבא של המבוא]].}} סוגי השינויים מובלטים על ידי צבעים:''' *{{צבע גופן|אדום|אדום}}=שינויים מובהקים בנוסח האותיות (11 מקומות בתורה; 9 הבדלים בין ספרי התורה, ו-2 הבדלים בין ספרי התורה לכתר ארם צובה ע"פ עדויות) *{{צבע גופן|כתום|כתום}}=תיבות מחוברות (3 תופעות בתורה, אחת מהן ב-3 מקומות){{הערה|ההערה על "{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙" ([[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב,ו]]) מופיעה בטבלה בכתום. היא מתייחסת רק לשאלת הרווח אחרי האות ה"א, ולא לנושא של האות הגדולה (המשותף לספרי התורה ולכתר).}} *{{צבע גופן|צהוב|צהוב}}=שינויים בחלוקת הפרשות: סוג הפרשה (פתוחה או סתומה) או העדר פרשה (5 מקומות בתורה) *{{צבע גופן|ירוק|ירוק}}=אותיות מיוחדות: גדולות או קטנות או קטועות (8 מקומות בתורה){{הערה|לגבי האותיות המיוחדות, הערנו על הבדלים בין ספרי התורה של העדות. אך לא הערנו על הביצוע (או חוסר הביצוע) של אותיות מיוחדות בכתר ארם צובה, בגלל שברוב המקומות ממילא אין ביצוע בכתר.}} יש 27 שינויים מכל הסוגים האלה בתורה (נוסח האותיות המובהק, תיבות מחוברות, אותיות מובהקות, חלוקת הפרשות). שינוי אחד ("פוטי[ ]פרע") נמצא ב-3 מקומות, ובכל מקום יש הערה, ולכן יש סה"כ 29 הערות בנוסח התורה. אפשר לראות את כל ההערות במקום אחד, ביחד עם קישורים ישירים לתוך גוף הטקסט, בדף המציג את [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב#הערות|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. {| width=100% border=5 cellpadding=2 align=center |colspan=8 align=center|{{ג|{{קו תחתי|'''הערות מיוחדות בנוסח התורה'''}}}}<br>ציון ההבדלים בין ספרי התורה במסורת תימן, ספרד ואשכנז, ובין ספרי התורה לכתר ארם צובה |- align=center !פסוק !פרשת השבוע !מילה או הקשר !כתר ארם צובה{{הערה|לפי עדויות או מקבילות במקומות שהוא לא קיים.}} !ספרי תימן !ספרי ספרד ואשכנז !נוסח הפנים<br>במהדורתנו !הערה במהדורתנו |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ד/טעמים#ד יג|בראשית ד, יג]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ד יג|בראשית]] |מִנְּשֽׂ(וֹ)א |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֽׂוֹא |מִנְּשֹֽׂא‏ |בספרי ספרד ואשכנז מִנְּשֽׂוֹא |- align=center bgcolor="lime" |[[בראשית ה/טעמים#ה א|בראשית ה, א]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ה א|בראשית]] |סמ"ך של סֵ֔פֶר | |סמ"ך גדולה |סמ"ך רגילה |סמ"ך רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|סֵ֔}}פֶר בסמ"ך גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ז/טעמים#ז יא|בראשית ז, יא]] |[[פרשת נח/טעמים#ז יא|נֹח]] |מַעְיְנ(וֹ)ת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנוֹת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |בספרי ספרד ואשכנז מַעְיְנוֹת֙ |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ט/טעמים#ט כט|בראשית ט, כט]] |[[פרשת נח/טעמים#ט כט|נֹח]] |וַיִּֽהְיוּ֙ / וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |בספרי ספרד ואשכנז וַֽיְהִי֙ |- align=center bgcolor="orange" |[[בראשית מא/טעמים#מא מה|בר' מא, מה]];<br>[[בראשית מא/טעמים#מא נ|מא, נ]];<br>[[בראשית מו/טעמים#מו כ|מו, כ]]. |[[פרשת מקץ/טעמים#מא מה|מקץ (1)]]<br>[[פרשת מקץ/טעמים#מא נ|מקץ (2)]]<br>[[פרשת ויגש/טעמים#מו כ|ויגש (3)]] |פוטי[ ]פרע |פוטי פרע |פוטיפרע<br>(תיבה אחת) |פוטי פרע<br>(שתי תיבות) |פוטי פרע |בספרי תימן<br>פּֽוֹטִיפֶ֛רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע<br>בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות א/טעמים#א יט|שמות א, יט]] |[[פרשת שמות/טעמים#א יט|שמות]] |אֲלֵ(י)הֶ֛ן |אֲלֵיהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |בכתר ארם צובה היה כתוב אֲלֵיהֶ֛ן |- align=center bgcolor="orange" |[[שמות יז/טעמים#יז טז|שמות יז, טז]] |[[פרשת בשלח/טעמים#יז טז|בשלח]] |כֵּ֣ס[ ]יָ֔הּ |כֵּ֣סְיָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |בכתר ארם צובה היה כתוב כֵּ֣סְיָ֔הּ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כה/טעמים#כה לא|שמות כה, לא]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כה לא|תרומה]] |תֵּ(י)עָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּיעָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |בספרי ספרד ואשכנז תֵּיעָשֶׂ֤ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו, ז]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כו ז|תרומה]] |וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים |פרשה פתוחה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כח/טעמים#כח כו|שמות כח, כו]] |[[פרשת תצוה/טעמים#כח כו|תצוה]] |הָאֵפ֖(וֹ)ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפ֖וֹד |הָאֵפֹ֖ד‏ |בספרי ספרד ואשכנז הָאֵפ֖וֹד |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד, א]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד א|כי תשא]] |וַיֹּ֤אמֶר...<br>פְּסָל־לְךָ֛ |פרשה סתומה? |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="lime" |[[שמות לד/טעמים#לד ז|שמות לד, ז]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד ז|כי תשא]] |נו"ן של נֹצֵ֥ר‏ |נו"ן רגילה |נו"ן רגילה |נו"ן גדולה |נו"ן גדולה |בספרי תימן נֹצֵ֥ר בנו"ן רגילה |- align=center bgcolor="lime" |[[ויקרא ו/טעמים#ו ב|ויקרא ו, ב]] |[[פרשת צו/טעמים#ו ב|צו]] |מ"ם של מוֹקְדָ֨הֿ | |מ"ם רגילה |מ"ם קטנה |מ"ם קטנה |בספרי תימן מוֹקְדָ֨הֿ במ"ם רגילה |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז, כב]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כב|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר...<br>כָּל־חֵ֜לֶב |פרשה פתוחה<br>(כנראה) |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ויקרא ז כח]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כח|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר...דַּבֵּ֛ר...<br>הַמַּקְרִ֞יב |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי תימן |- align=center bgcolor="red" |[[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט, טז]] |[[פרשת קדושים/טעמים#יט טז|קְדֹשִׁים]] |רֵעֶ֑(י)ךָ |רֵעֶ֑יךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |בכתר ארם צובה היה כתוב רֵעֶ֑יךָ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א, יז]] |[[פרשת במדבר/טעמים#א יז|במדבר]] |בְּשֵׁמֽ(וֹ)ת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֽוֹת |בְּשֵׁמֹֽת |בספרי ספרד ואשכנז בְּשֵׁמֽוֹת |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י, י]] |[[פרשת בהעלותך/טעמים#י י|בהעלֹתך]] |חָדְשֵׁ[י]כֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |בספרי ספרד ואשכנז חָדְשֵׁכֶם֒ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר כב/טעמים#כב ה|במדבר כב, ה]] |[[פרשת בלק/טעמים#כב ה|בלק]] |בְּע֗(וֹ)ר |בְּעֹ֗ר?{{הערה|1=יש כאן עדויות חולקות, ואולם נראה שעדיפה העדות המפורשת המגובה בעדות המושלמת (בכל מקום אחר) של ספרי תימן=בְּעֹ֗ר, לעומת העדות שבשתיקה של א(ס)=בְּע֗וֹר. למידע מלא והפניות, ראו בהערת הנוסח על [[במדבר כב/הערות נוסח#כב ה|במדבר כב,ה]].}} |בְּעֹ֗ר |בְּע֗וֹר |בְּעֹ֗ר |בספרי ספרד ואשכנז בְּע֗וֹר |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה י|במדבר כה, י]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה י|פינחס]] |יו"ד של פִּֽינְחָ֨ס |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |נהוג לכתוב ביו"ד זעירא<ref>מקור המנהג בספר הזוהר, ואין לו שום תימוכין בספרות המסורה. חכמי המסורה האחרונים הזכירו אותו אבל לא קיבלו אותו, כגון המנחת שי שכתב: '''פינחס.''' פרשה פתוחה. אמרו בזוהר כאן וגם בפרשת "אחרי מות" כי "פינחס" זה ביו"ד זעירא, ושהיא מאלפ"א בית"א דאתוון זעירן. אך בכל הספרים והמסרות ובאלפ"א בית"א שלנו מאותיות זעירות, לא נמצא רק י' ד"צור ילדך תשי". עוד משמע מהזוהר כי פה בלבד פינחס מלא יו"ד. והרמ"ה ז"ל כתב: "ותלד לו את פינחס" מלא יו"ד, וכל אוריתא דכותיה מלא. עד כאן לשונו. וכן נמצא בכל הספרים והמסרות. ובעל אור תורה האריך לבאר הזוהר שלא יהיה נגד ספרינו. ואנכי לא ידעתי בנסתרות ממני. '''עד כאן לשון המנחת שי.''' אבל היו"ד הזעירא נמצאת בפועל ברוב ספרי התורה הנפוצים בימינו, וברבים מהחומשים המודפסים אף מציינים שהיו"ד הזעירא היא "על פי המסורה". וראו עוד גם בהערה 45 [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18503 במאמר זה] מאת פרופ' ישעיהו מאורי.</ref> |פִּֽינְחָ֨ס (אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז נהוג לכתוב פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס ביו"ד זעירא |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה יב|במדבר כה, יב]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה יב|פינחס]] |וי"ו של שָׁלֽוֹם |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |וי"ו קטיעא |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז וי"ו קטיעא |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים יא/טעמים#יא כא|דברים יא, כא]] |[[פרשת עקב/טעמים#יא כא|עקב]] |צד"י של הָאָֽרֶץ | |צד"י גדולה |צד"י רגילה |צד"י רגילה |בספרי תימן הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}} בצד"י גדולה |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים כב/טעמים#כב ו|דברים כב, ו]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כב ו|כי תצא]] |קו"ף של קַן־צִפּ֣וֹר | |קו"ף גדולה |קו"ף רגילה |קו"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|קַ}}ן בקו"ף גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[דברים כג/טעמים#כג ב|דברים כג, ב]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כג ב|כי תצא]] |דַּכָּ֛א / דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |בספרי ספרד ורוב ספרי אשכנז דַּכָּ֛ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז, כ]] |[[פרשת כי תבוא/טעמים#כז כ|כי תבוא]] |אָר֗וּר שֹׁכֵב֙<br>עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו |פרשה סתומה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="orange" |[[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב, ו]] |[[פרשת האזינו/טעמים#לב ו|האזינו]] |{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙ |{{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |בספרי תימן {{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים לג/טעמים#לג כט|דברים לג, כט]] |[[פרשת וזאת הברכה/טעמים#לג כט|וזאת הברכה]] |אל"ף של אַשְׁרֶ֨יךָ |אל"ף רגילה |אל"ף גדולה |אל"ף רגילה |אל"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ באל"ף גדולה |} ==מסורת הסופרים בתורה: מהדורת כתיב (אותיות בלבד)== ראו: [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. ==רמת הדיוק בנוסח הניקוד והטעמים לעומת נוסח האותיות== יש הבדל עקרוני בין מסורת '''הקריאה''' (דהיינו ההגייה והנגינה) המשתקפת בכתבי־היד לבין מסורת '''הכתיבה''' הנמצאת בהם: נוסח '''האותיות''' בכתבי־היד איננו אחיד כלל, אבל '''ניקוד התיבות והטעמתן''' אחיד בכמעט כל מקום. ממצאיו של ברויאר מראים שנוסח הטעמים היוצא מכתבי־היד יציב להפליא, ואף בנוסח המקובל שבדפוסים איננו מוצאים שינויים רבים בעלי חשיבות; נוסח הדפוסים עולה בדיוקו אפילו על חלק מכתבי־היד בטעמיו. ודבר דומה נכון גם לגבי הניקוד: הנוסח בכתבי־היד יציב ואחיד, ואין בו מחלוקות עקרוניות; ואילו בנוסח המקובל שבדפוסים מספר השינויים אמנם ניכר, אבל הוא לא גדול במיוחד. כך תיאר והסביר הרב ברויאר את ההתפתחות ההיסטורית שיוצאת מתוך השוואה בין שני התחומים השונים (האותיות מול הניקוד והטעמים), בסיכום הנפלא (והמהפכני בשעתו) שכתב ע"פ ממצאיו:{{הערה|'''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא''', עמ' 91-94. הבאנו את דברי ברויאר בהרחבה בגלל חשיבותם החינוכית הרבה, ותרומתם הגדולה להבנת הנושא. אמנם מאותה סיבה קיצרנו אותם באופן חלקי, הוספנו בהם הדגשים, בצענו בהם שינויים קלים ליתר בהירות (בעיקר בפיסוק), וגם השמטנו חלק מהערותיו של ברויאר. לגבי שינוי התפיסה המהפכני שבדבריו הבאים של ברויאר, השוו את דעתו אל הגישה שהייתה מקובלת עד זמנו בין חוקרי המסורה. הללו חשבו אז ש"נוסח המסורה" לא היה ולא נברא בתור נוסח אחד ואחיד בכל פרטיו. גישה זו מתבטאת באריכות ובחריפות ב[https://archive.org/details/introductiontoma0000unse_b9a7/page/n3/mode/2up הקדמתו של אורלינסקי להוצאה מחדש של מהדורת גינצבורג] (עמ' xvi-xxxvii); הקדמה זו נדפסה שוב בתוך: ''The Canon and Masorah of the Hebrew Bible: An Introductory Reader'', ed. Sid Z. Leiman (New York: Ktav, 1974).}} :נמצא, שכך יש לתאר את נוסח התורה בתקופה שלפני המסורה. קריאת התיבות היתה ברורה ונהירה לכל. ואילו טקסט האותיות – מבחינת חסירות ויתירות – היה עדיין בבחינת בקעה פרוצה. חכמי המסורה מצאו בקעה זו וגדרו בה גדר. וזה היה איפוא תפקידם ביחס לכתיב האותיות וקריאתן: הם לא פסקו איך '''לקרוא''' את האותיות המקובלות – אלא היפוכו של דבר: הם פסקו איך '''לכתוב''' את הקריאה המקובלת. :'''מבחינה זו קדמה איפוא תורה שבעל פה לתורה שבכתב. חכמי המסורה קיבלו מקודמיהם את הקריאה כתורה שבעל פה – וקבעו לה סימני ניקוד וטעמים. לטקסט זה של התורה שבעל פה קבעו אחר כך את הנוסח הסופי של התורה שבכתב.''' :משום כך אתה מוצא, שהרוב המכריע של קביעות המסורה מתייחס למלים הגויות – ולא לתיבות כתובות.{{הערה|הערת ברויאר: דבר זה בא לידי ביטוי בין השאר בהתייחסות לתיבה, שיש בה קרי וכתיב: לעולם התיבה נידונה במסורה על פי הקרי, ולא על פי הכתיב.}} '''אין המסורה מתייחסת לצירוף מסויים של אותיות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של קריאתן; אלא היא מתייחסת לצירוף של הגאים ותנועות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של כתיבתם.''' שכן המלים ההגויות של המקרא הן היסוד שקדם לאנשי המסורה; ליסוד זה נתנו את התיבות הכתובות וקבעו את נוסחן הסופי.{{הערה|הערת ברויאר: אין צריך לומר, שחכמי המסורה לא בדו את הנוסח מלבם, אלא קבעוהו על יסוד הספרים שלפניהם. אולם בדורות שלפני המסורה היה כל סופר מעתיק מן הספר שלפניו, ולא היתה כל הכרעה בין הנוסחות; ואילו חכמי המסורה פסקו הלכה סופית באותה סוגיה.}} :אין זה איפוא אלא טבעי, שהניקוד הוא אחיד בכתבי היד, ואילו כתיב התיבות שנוי במחלוקת. שתי התופעות האלה אינן אלא המשך למצב שקדם למסורה. עדיין לא נשתכחה התורה שבעל פה המקובלת; ואילו ההורה שבכתב "המחודשת"{{הערה|הערת ברויאר: השוה את לשון השואל בשו"ת הרשב"א סי' רלב: ואין אנחנו חוששין לספרי התלמוד לתקן הספרים לשנותם... ואיך נחוש לספרי המסורה '''חדשים מקרוב באו'''.}} עדיין לא פשטה בכל ישראל. וגם בתקופה הסמוכה לאנשי המסורה עדיין לא היו בקיאים בחסירות וביתירות – ממש כבתקופת התלמוד.{{הערה|הערת ברויאר: ספרים אחדים היוצאים מכלל זה – כגון 'הספר הידוע במצרים' – אינם משנים את התמונה הכללית. הללו לא היד אלא בבחינת מיעוט, והשפעתם לא היתה ניכרת ברוב ישראל. עדים לכך הם דברי רמ"ה בהקדמה לספרו. וראה עוד בהמשך כאן.}} :על רקע זה יש להעריך את המפעל ההיסטורי של הרמ"ה. מצב הספרים שבימיו מתואר בבהירות בהקדמה לספרו... אך כאן יש להבליט בייחוד את ההשוואה לחכמי התלמוד. וכך הוא טוען: חכמי התלמוד לא היו בקיאים בחסרות ויתרות; "וכל שכן שנתקיים בנו בעונותינו: 'לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'..." (מהקדמת הרמ"ה לספר מסורת סייג לתורה). :אכן עד שלא בא הרמ"ה היה כתיב המסורה בבחינת הלכה ואין עושין כן. '''הסופרים''' המשיכו להעתיק מן הספרים שלפניהם – כדרך שעשו בתקופה שלפני המסורה; נמצא, שעדיין לא היו "בקיאין בחסירות וביתירות". ואילו '''המסרנים''' רשמו את המסורות – על פי הנוסח שנקבע בידי חכמי המסורה. אך אלה לא נגעו במלאכתם של אלה אלא במקרים נדירים בלבד; כביכול, "אנן בדידן ואינהו בדידהו". :'''זו היתה איפוא חשיבות מפעלו של הרמ"ה. הוא קבע את נוסח התורה על פי המסורה – לא כהלכה עיונית – אלא בהוראה מעשית. באותה שעה הוא השלים, לאמיתו של דבר, את מפעל המסורה. בבית מדרשו של הרמ"ה יצא נוסח המסורה מן הכח אל הפעל – ומשם הוא פשט בכל ישראל.''' :וכך יפה כוחם של הדורות האחרונים אפילו מכוח חכמי התלמוד; שכן "בזמן הזה אנן בקיאין בחסירות ויתירות, אף שבזמן הש"ס לא היו בקיאים, שכבר ישב על מדוכה זו הרמ"ה ז"ל ובירר הכל כשמלה" (אבני נזר, יורה דעה, סימן שנו, סעיף ה). תיאור זה, המובא כאן בשם אחד מגדולי חכמי ההלכה, הוא ציור מדויק של התהליך ההיסטורי. נוסח הכתיב של התורה עדיין לא היה קבוע סופית בתקופת התלמוד. הוא נקבע במשנה עיונית רק על ידי חכמי המסורה. והוא נתקבל למעשה בכל ישראל רק בכוח ההוראה של הרמ"ה. :'''תהליך הפוך עבר באותו זמן על נוסח הקריאה. נוסח זה היה בתחילה בבחינת תורה שבעל פה, וזו עלולה להשתכח מן הלב. שבטי ישראל התרחקו זה מזה ונדדו מגולה לגולה. הריחוק המקומי הביא בעקבותיו פילוג לשוני. הבדלי המבטאים שבין הארצות השונות הן אות לפילוג הזה.''' :נדודי ישראל בגלויות אינן הסיבה היחידה להשכחת נוסח הקריאה. שכן ככלי ההתפתחות של כל הלשונות חלים גם על לשון הקודש. וקריאה הנמסרת רק כתורה שבעל פה עלולה להשתנות במרוצת הדורות.{{הערה|הערת ברויאר: המסורות השונות של קריאת המשנה והתלמוד יכולות לשמש דוגמה לכל זה.}} :'''צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שהעמיד את חכמי הניקוד על אֵם הדרך של היציאה לגלות. הללו הפכו את תורת הקריאה שבעל פה לתורת הניקוד שבכתב. ודרכו של נוסח כתוב לשמור על טהרתו המקורית – יותר מקריאה הנמסרת בעל פה.''' :'''בהמשך הדורות נתהפך איפוא היחס שבין קריאה לניקוד. חכמי המסורה היו מנקדים על פי הקריאה שבעל פה; הדורות המאוחרים היו קוראים על פי הניקוד שבכתב.''' :אולם גם הניקוד הכתוב לא היה מובטח מפני תהפוכות ושינויים. שכן דרכי הניקוד – בניגוד לדרכי הכתיב – תלויות בכללי הדקדוק. והללו פועלים לעתים קרובות בכיוון להשכחת מסורת הקריאה. זאת ועוד: סימנים הדומים זה לזה מבחינה גרפית עלולים להתחלף זה בזה; ויש להביא בחשבון גם את האפשרות של טעויות סופר גרידא. אף זו: יש להניח, שגם בתקופות מאוחרות לא נשתכח טיבם המקורי של הנקדנים – המנקדים על פי מסורת הקריאה שבעל פה. וכך נוצרה זיקת גומלין בין קריאה לניקוד: משהתפתחה והשתנתה מסורת הקריאה, נשתנו גם סימני הניקוד; והשינויים שחלו בניקוד הביאו לידי שינויים בדרכי הקריאה. :עבודתם השקודה של חכמי האחרונים – מאו"ת ומ"ש ועד רש"ד ורוו"ה – עצרה בסופו של דבר גם את התהליך הזה. נקבעו נוסחות של ניקוד, כדרך שנקבע בשעתו נוסח הכתיב. נוסחות אלה אינן זהות בכל מקום עם הנוסח המקורי של המסורה. מהן לומד הקורא את תורת הקריאה. :'''וכך נתהפך עתה היחס שבין מקרא למסורת. לשעבר היו המלים ההגויות בחזקת נתון קבוע; על פיהן ניקד הנקדן, והמסרן קבע להן את כתיב המסורה; אלא שכתיב זה עדין לא פשט בכל ישראל. עתה כבר נתהפכה הקערה על פיה. כתיב המסורה הוא בחזקת נתון קבוע, והוא פשט בכל ישראל; לכתיב זה מוסיף הנקדן את הניקוד על פי מסורת הניקוד שנקבעה לאחרונה; והתיבות המנוקדות הופכות בפי הקורא למלים הגויות. אך הללו אינן זהות בכל מקום עם מסורת הקריאה המקורית.''' :זו משמעות התופעות, שעמדנו עליהן כאן. ויש לכך לא רק חשיבות עיונית, – אלא גם תוצאה מעשית. שכן בדורנו נעשים ניסיונות שונים להחזיר למקרא את נוסח המסורה – על יסוד כתבי היד שנתגלו לאחרונה; זאת מתוך הנחה, שנוסח המקרא התפתח ונשתנה מאז תקופת המסורה. אולם בעניין זה יש להסיק שתי מסקנות מן הדברים שנתבארו כאן. :בנוסח הניקוד חלו באמת שינויים מסוימים; הללו טעונים הגהה – אם מבקשים לחזור אל הנוסח המקורי על פי המסורה. אולם שינויים אלה הם מועטים יחסית... :גם בנוסח הכתיב חלו שינויים – בהשוואה אל כתבי היד. אך הללו אינם טעונים הגהה, אם מבקשים לחזור אל הנוסח על פי המסורה. שכן הנוסח המקובל בישראל – נוסח רמ"ה-או"ת ובייחוד נוסח יהודי תימן – הוא הוא הנוסח המקורי על פי המסורה. כל חזרה אל נוסח אחד מכתבי היד יש בה משום נסיגה, המתעלמת מן ההישגים שהושגו על ידי חכמי ישראל. דבר אין לה ולהחזרת כתיב המסורה לקדמתו. נראה אם כן ש'''מסורת הקריאה''' של בעלי המסורה הטברנים, המתועדת במערכות הניקוד והטעמים שבכתר ובכתבי־היד הקרובים לו, הייתה ידועה וקבועה להם כבר מראש, עוד לפני שרשמו את סימני הניקוד והטעמים. בעלי המסורה לא ניקדו והטעימו על פי טופס מקרא שלפניהם, אלא על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה על פיהם. הנקדנים היו בקיאים בהגיית המלים ובנגינתן, ועל פיהן ניקדו והטעימו את התיבות שלפניהם. משום כך אין כמעט מחלוקות משמעותיות וקשות להכרעה ביניהם ביחס לטעמים ולעיקרי הניקוד.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ’ 67. קביעה זאת מתבררת לא רק מתוך האחידות הכללית השוררת בין כתבי היד בנוגע לניקוד ולטעמים, אלא אף מהסוגים המסוימים של הטעויות בכתבי־היד הפחות מדויקים. ממצאיו של ברויאר מראים שהסטיות בהטעמתם של כתי"ל וכתי"ש כמעט ולא קיימות בתורה, לעומת כתי"ב וכתי"ש1, שבהם הן יחסית מרובות: "ב'''ב''' מרובים המקרים שבהם הנקדן החליף בהם טעמיהם של פסוקים דומים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות ב'''ש1'''. כנגד זה ב'''ש1''' יש מקרים לא מועטים, שהנקדן נמשך בהם אחרי שיגרת נגינת הטעמים – או צירף טעמים בניגוד לכללי היסוד של סמיכות הטעמים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות מאוד ב'''ב'''" (ברויאר, שם). נראים הדברים אם כן שגם דיוקם הרבה של כתי"ל וכתי"ש בתחום הנגינה מצד אחד, וגם סוג הסטיות בטעמים בכתי"ב ובכתי"ש1 מצד שני, מעידים כאחד שנקדני כתבי־היד ניקדו על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה בפיהם. אותו דבר מתברר היטב גם בתחום של הניקוד, שבו ארבעת כתבי־היד '''ל, ב, ש, ש1''' אחידים כמעט בכל מקום (ראו בסיכום שם, עמ' 45).}} לכן מהדורת מקרא המבוססת על הכתר וכתבי־היד הקרובים לו תהיה נציגה נאמנה למסורת הקוראים הטברנית, בכללה ופרטיה. ==מסורת הקוראים בתורה: כתי"ל כבסיס לניקוד ולטעמים== בספרו '''כתר ארם צובה: ניקודו וטעמיו''' השווה פרופ’ ישראל ייבין את הניקוד והטעמים שבכתר אל כתבי־היד הקרובים לו והרחוקים ממנו (ואף למנהגי הדפוסים). בסוף ספרו סיכם: :מכל זה מסתבר, שיש להעדיף את '''ל''' מכל כתבי־היד האחרים הקרובים ל'''א''', הן במקום ש'''א''' חסר, הן במקום שרצויה עדות מסייעת, הן להשוואת שיטתו לשיטת '''א'''.{{הערה|ייבין, נו.3 עמ' 358.}} גם הרב ברויאר, בעקבות ייבין, הגיע לאותה מסקנה בממצאיו, דהיינו שלהעתיק את הניקוד והטעמים מתוך כתי"ל זה כמעט כמו להעתיק את הניקוד והטעמים מתוך הכתר עצמו. ואף מהדירי '''מקראות גדולות הכתר''' אימצו את מסקנותיהם הקודמות של ייבין וברויאר, ובחרו בכתי"ל בתור הכלי הראשון במעלה לשחזור נוסח הניקוד והטעמים בכתר בחלקיו החסרים: "...כ"י '''ל''', שנוסח הניקוד והטעמים שלו במקרא כולו הוא הקרוב ביותר לנוסח ה'כתר' מכל כתבי היד הידועים לנו".{{הערה|עמ' 69*.}} ואף העירו ש"בדיקותינו בקטגוריות שונות של ניקוד וטעמים בעשרות כתבי יד של ימי הביניים חוזרות ומאשרות מסקנה זו."{{הערה|הערה 227 (עמ' 97*). אמנם חובה לציין כאן שמסקנה זו תקפה לגבי מערכת הניקוד והטעמים בכתי"ל באופן כללי, אבל לא לגבי שני פרטים ספציפיים שיוצאים מן הכלל, ולא הגיעו לידי קביעה עקבית וסופית בכתבי־היד הקרובים לכתר ואף לא בתוך הכתר עצמו: חטפים באותיות לא גרוניות (במערכת הניקוד) ונוסח הגעיות (במערכת הטעמים). למדיניות במהדורתנו לגבי חטפים באותיות לא גרוניות ראו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|בפרק השני של המבוא]], ולגבי נוסח הגעיות במהדורתנו ראו [[#סימון הגעיה (המתג)|להלן בפרק זה]].}} כתי"ל יהיה אם כן הבסיס העיקרי במהדורתנו לניקוד ולטעמים בתורה (ובשאר החלקים החסרים בכתר), ע"פ שיטת ייבין שכבר בוצעה למעשה במהדורות ברויאר{{הערה|ועל פיהן גם במהדורה הדיגיטלית של "מכון ממרא".}} וב'''מקראות גדולות הכתר'''. אמנם גם יש בכל זאת תופעות חריגות בניקוד ובטעמים שבכתי"ל שיש לתקן אותן על ידי מקורות נוספים או לעצב אותן לפי שיטת מהדורתנו, ואלה יפורטו בשני תתי-הסעיפים הבאים. ===הערכת הדיוק בנוסח הניקוד בכתי"ל=== לפי ייבין, שיטת הניקוד בכתי"ל דומה להפליא לניקוד שבכתר, ואולם רמת דיוקו פחות מושלמת: "'''ל''' נכתב בקפדנות והוא מדויק למדי, אך נופל קצת מבחינה זו מ'''אק'''. יש בו טעויות־סופר קצת יותר מאשר ב'''א'''... בניקוד הוא דומה ברוב ענייניו ל'''א''', אלא שמעטים בו חטפים באותיות לא־גרוניות וכן שונה דרכו בניקוד כתיב וקרי...".{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} על פי זה קבע שיש להעדיף את כתי"ל לשחזור הניקוד והטעמים שבכתר. ובכל זאת יש לעמוד על המיעוט הקטן של שינויים מובהקים בניקוד, שבהם שונה שונה כתי"ל מהכתר ושאר כתבי־היד הקרובים לו, וכן על טעויות הסופר בו שהם "קצת יותר מאשר ב'''א'''". '''שינויים מובהקים בניקוד:''' מתוך מאות האלפים של סימני הניקוד בתורה,{{הערה|לפי נתוני [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#CharacterTypes הסטטיסטיקה במהדורת וסטמינסטר] יש 257,838 סימני ניקוד בתורה, ו-1,000,912 בכל התנ"ך. כשמדובר בכמות כזאת, מתברר שהדוגמאות של השינויים המובהקים שנביא כאן, ואפילו כמה מאות של טעויות סופר, אינן גורעות כלל מהתיאור של כתי"ל ככתב־יד מדויק מאוד. ובכל זאת רמת דיוקו אינה מגיעה לדיוק הכמעט מושלם שבכתר ארם צובה.}} בכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר יש הבדלים מובהקים, המבטאים עדות לקריאה שונה, במקומות אחדים בלבד בתורה. ובכמעט כל מקום (חוץ מאחד), שונה גרסתו של כתב־יד חריג אחד מחבריו. ברויאר הביא את הדוגמאות הבאות:{{הערה|א.1-3 (עמ' 35). במשך עבודת ההגהה על התורה מצאנו מעט דוגמאות נוספים, וציינו אותן בתיעוד הנוסח. במשך הזמן כשנעבור על התיעוד, נוסיף אותן לרשימה זו.}} *בשני מקומות ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]; [[דברים לא/טעמים#לא כא|דברים לא,כא]]) יש מחלוקת בין כתבי־היד לגבי קמץ ופתח, ושתיהן תלויות במחלוקת בן־אשר ובן־נפתלי. במקרה הראשון ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]) מביא כתי"ל את נוסח בן־אשר בדומה לרוב כתבי־היד (מלבד ש). במקרה השני ([[דברים לא/טעמים#לא נ|דברים לא,כא]]) תומכים שני כתבי־היד (ל, ש1) בנוסח בן־נפתלי, ושני כתבי־יד (א, ש) בנוסח בן־אשר. בשני המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *יש בכתי"ל ניקוד חריג, באופן מודע וכנראה לפי מסורת הגייה מיוחדת (ולא טעות סופר), בעוד שלוש תיבות בתורה, בניגוד לשאר כתבי־היד: [[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]]; [[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]]; [[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]]. בשלושת המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *בנוסף לכך ציין ברויאר מספר תופעות לגבי דגשים בכתי"ל ו/או בכתי"ש, שנראה שיש בהן עניין של נטייה או שיטה.{{הערה|שם, א.4-9 (עמ' 35-37).}} הערנו עליהן במקומן בתיעוד הנוסח, וראוי להזכיר אחת מהן: סימון כפול של קובוץ ושורוק בתיבה שיש בה א' נחה (הרֻאוּבני/לרֻאוּבני/ולרֻאוּבני). תופעה זאת נמצאת בחמש מקומות בכתי"ל בתורה ובספר יהושע ([[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]]; [[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]]; [[דברים ג/טעמים#ג טו|ג,טו]]; [[דברים ד/טעמים#ד מג|ד,מג]]; [[יהושע יב/טעמים#יב ו|יהושע יב,ו]]), ולכן ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר, אבל גם אין בה שיטה גמורה כי במקומות אחרים (כגון [[במדבר לד/טעמים#לד יד|במדבר לד,יד]]) הניקוד כמקובל בשורוק בלבד (הראוּבני). '''ניקוד חריג וטעויות סופר:''' חוץ מעניינים של נטייה או של שיטה, שיש בהם ביטוי של מסורת הגייה מובהקת או של מנהג סופרים מודע, יש גם דוגמאות רבות של ניקוד חריג בכתי"ל שמקורן בטעות סופר גרידא, או שיש בהן כנראה שריד של ניקוד לפי מסורת הגייה שונה (שלא השתרשה לגמרי תוך כדי מלאכת ההגהה בכתב־היד). לפי ייבין, רמת דיוקו הכללית של כתי"ל "נופלת קצת" מזו של כתר ארם צובה, למרות הדמיון המובהק ביניהם בשיטת הניקוד. אבל נראה שהיא נופלת יותר מ"קצת", למרות שעדיין מדובר על כתב־יד מדויק מאוד. שהרי בכתי"ל יש מאות רבות של טעויות, למרות שהוא עדיין מדויק מאוד; ואילו כתר ארם צובה מהווה יצירה כמעט־מושלמת. *פתח וסגול (שריד של מסורת ההגייה הבבלית) *דוגמאות רבות של השמטת דגשים (גם כאן טען דותן שמדובר על שריד של מסורת ההגייה הבבלית) ולפעמים הוספתם, וכך גם לגבי מפיק.{{הערה|במיוחד יש לציין את התופעה של דגש בלתי-צפוי באותיות גרוניות, כגון וְנָהָרּ֙ ([[בראשית א/טעמים#א י|בראשית א,י]]), רַּבִּֽים ([[קהלת ז/טעמים#ז כט|קהלת ז,כט]]), הַהּֽוּא ([[קהלת ט/טעמים#ט טו|קהלת ט,טו]]), רַּבָּ֣תִי ([[איכה א/טעמים#א א|איכה א,א]]).}} *השמטתן של נקודות חטף או הוספתן (לעתים). *טעויות סופר מובהקות אחרות (רבות). בדוגמאות מהסוג הזה בדרך כלל הוספנו סימן קריאה (!) בתיעוד הנוסח לאחר שהבאנו את נוסח כתי"ל. לעומת זאת אין סימן קריאה בסוגים טיפוסיים של ניקוד חריג בכתי"ל (כגון השמטת דגש). רשימות שונות של חריגות הניקוד בכתי"ל חוברו במשך הזמן על ידי דותן,{{הערה|במהדורת "עדי" וב-BHL.}} ברויאר,{{הערה|במבואות לכרכי "דעת מקרא" ובנספחים לשלושת מהדורותיו.}} וברשימת ההערות שבתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].{{הערה|אפשר למצוא תיעוד חלקי נוסף באפרט שינויי הנוסחאות במהדורות BHS ועוד יותר ב-BHQ.}} רשימות אלו משלימות אחת את השנייה,{{הערה|חובה להדגיש שאוסף הנתונים המלא והמדויק ביותר נמצא דווקא ברשימותיו של ברויאר, וכל השאר בעצם משלימים אותו. אמנם גם ברשימותיו של ברויאר חסרות דוגמאות שנעלמו מעינו הבוחנת.}} ואיסוף של הנתונים מכולן ביחד מראה באופן ברור שכתי"ל מייצג שיטת ניקוד מובהקת וברורה, אבל הביצוע שלה למעשה אינו מושלם כלל. מבט קל על ההערות במבחר פרקים מתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר] מראה שיש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב הפרקים בתנ"ך, ובפרקים רבים יש כמה.{{הערה|כדי לתאר את גודל התופעה אפשר להסתמך בגסות על [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#Chapters הנתונים הסטטיסטיים] של מהדורת וסטמינסר: בתורה יש בה 262 הערות מיוחדות, ורובן מציינות ניקוד חריג בכתי"ל. בתנ"ך כולו יש 1078 הערות מהסוג הזה. ויש לקחת בחשבון שבמהדורת וסטמינסטר דיווחו רק על חלק מהדוגמאות.}} כמעט בכל המקומות מדובר על ניקוד חריג בכתי"ל בלבד מול שאר כל חבריו, ולכן אין כל בעיה לזהות בכתי"ל את הטעות המובהקת, או את השריד שנשאר בו מתוך מסורת הגייה אחרת. וכך אפשר לקבוע את הנוסח לפי שאר כתבי־היד (ואף להתחשב לעת הצורך בניקוד שבדפוסים המאוחרים שהוא פחות מדויק מכתבי־היד רק במעט),{{הערה|על מידת הדיוק בניקוד המקובל שבדפוסים, ראו ברויאר, א.10-16 (עמ' 37-42). על השיבושים שנגרמו בנוסח המקובל על ידי המדקדקים מתוך שימוש מוטעה במסורה, ראו שם א.18-21 (עמ' 42-45).}} וכך להגיע אל שחזור מהימן לניקוד שהיה בכתר ארם צובה. במהדורתנו תיעדנו ניקוד חריג בכתי"ל במאות מקומות בעקבות הרשימות הקיימות. בדקנו את הנתונים מחדש בכל מקום על ידי עיון בצילום כתב־היד, ולפעמים הגענו למסקנה שונה. ואף הוספנו על הנתונים הקיימים ברשימות דוגמאות חדשות אחדות. כל הנתונים לגבי ניקוד חריג בכתי"ל מובאים במלואם בתוך תיעוד הנוסח. '''הנוסח המקובל בדפוסים:''' הנוסח המוכר בדפוסים הרבים של התנ"ך (עד דפוס קורן ועד בכלל) מבוסס בעיקר על מקראות גדולות דפוס ונציה, ובנוסף על התיקונים שנעשו בנוסח זה בחיבורים "אור תורה" ו"מנחת שי" וגם על ידי מדקדקים מאוחרים יותר. נוסח זה משקף היטב את נוסח המסורה ברוב המכריע של התורה, אמנם יש בו כמה עשרות הבדלים משמעותיים מהנוסח המשותף של כתבי־היד הטברנים. רובם הגדול הם עניינים של פתח וקמץ או של צירה וסגול.{{הערה|לרשימה מלאה והסברים מפורטים לסיבת השינויים, ראו ברויאר, א.10-21 (עמ' 37-45).}} בגלל שהתורה נקראת בציבור במחזור שנתי, וכל שינוי קטן מהנוסח המקובל בולט למי שמכיר היטב את הקריאה, לכן ציינו את השינויים בניקוד המקובל בתוך תיעוד הנוסח.{{הערה|בתוך הערות הנוסח ציינו את הנוסח המקובל בכינוי "דפוסים".}} ===הערכת הדיוק בנוסח הטעמים בכתי"ל=== קפדנותו ודיוקו של כתי"ל באים לידי ביטוי מובהק בתחום הטעמים עוד יותר מאשר בתחום הניקוד. לגבי הניקוד, כאמור, יש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב פרקי התנ"ך ולעתים קרובות אף יותר, ואילו בתחום הטעמים איננו מוצאים טעויות או הטעמה חריגה בפרקים רבים. ורוב הטעויות בטעמים (המעטות ממילא) הן בסימון מקום הטעם או בטעם חסר, כך שניתן לזהות אותן בקלות ולתקנן לפי שיטת הכתר וכתבי־היד הקרובים לו. כך תיאר ייבין את מערכת הטעמים בכתי"ל:{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} :בטעמי כ"א הספרים דומה הוא ל'''א''' כמעט בכל, הן בהטעמה בכללותה הן בפרטי כלליה. שינויים מ'''א''' בהטעמה בכללותה נדירים מאוד. מצאתי, למשל: ואמרת֣י אליכ֔ם ('''ל''' [[שמואל ב יג/טעמים#יג כח|שמ"ב יג,כח]]; '''אקש1''' בקדמא ואזלא). :הטעמת המשרתים בטעמי אמ"ת כמעט תמיד כב'''א''' וכנמסר בשם ב"א בחילופים. לפעמים מצויים תיקונים בהטעמת המשרתים, בייחוד מנוסח ב"נ לנוסח ב"א, כגון במשרתי הפזר (נ.6) ועוד. :המרכא מסומן ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א'''; משום כך נסיגת טעם לראש תיבה או הטעמת שני משרתים, שהראשון בהם מרכא, בתיבה אחת – מסומנת ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א''', ולעתים קרובות הברה שבה מרכא ברור ב'''א''', הסימן שבה ב'''ל''' נראה כגעיה ברורה. לפעמים נמחקה ב'''ל''' געיה ונכתב מרכא – מה שמסייע בזיהוי הטעמים. הקפה מן הסוג המתואר מא.6 אינה מצויה ב'''ל''' יותר משב'''א'''.{{הערה|הכוונה לנסיגת טעם לראש תיבה בטעמי אמ"ת, כאשר בחלק מהמקרים מוקפת התיבה לתיבה שאחריה.}} דיוקם של כל כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בראשם – כל כך גדול, עד שבכל החריגות המעטות ממילא יש רק כתב־יד אחד חריג השונה מכל שאר חבריו (וכמעט תמיד שונה גם מהנוסח המקובל בדפוסים). ברויאר מצא רק יוצא מן הכלל אחד בכל התורה, שבו יש מחלוקת בין שני כתבי־יד לשנים אחרים: *במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ח/טעמים#ח יח|(ח,יח)]]: [וָאֶקַּ֖ח אֶת־הַלְוִיִּ֑ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃] (ל, ב). גם בבדיקה שלנו של כתי"ל והקלדת וסטמינסטר מול כתבי־יד ומהדורות אחרות, לא מצאנו דוגמה נוספת לכך. ברויאר גם מצא שלושה מקומות בלבד בכל התורה של חריגות בעלות משמעות בכתי"ל, כאשר הוא ניצב לבדו מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר: #בראשית, וירא [[בראשית כ/טעמים#כ ז|(כ,ז)]]: [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֔יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃] (ל). הטעמת כתי"ל אפשרית, אבל גם ייתכן שמדובר על החלפת זקף קטן ברביע (נקודה אחת במקום שתיים). חשוב לציין שההבדל הכי נפוץ והמשמעותי ביותר בין חריגות ההטעמה המעטות בכתי"ל בתנ"ך, ובתוך מסורת כתבי־היד בכלל (שהיא בדרך כלל אחידה), הוא דווקא השינוי בין נקודה אחת לשתיים, לרביע או לזקף קטן (ראו לדוגמה בהערת הנוסח על [[יהושע א/טעמים#א ז|יהושע א,ז]]). #בראשית, ויגש [[בראשית מד/טעמים#מד כ|(מד,כ)]]: וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃]* (ב, ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃] (ל). הטעמה זו מוזרה, ונראה שיש כאן טעות בכתי"ל בהשפעת הטעמים בפסוק אחר הדומה לו [[בראשית מב/טעמים#מב לח|(מב,לח)]]. #דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים|(כח,נט)]]: [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וׇחֳלָיִ֖ם רָעִ֥ים וְנֶאֱמָנִֽים׃]* (א, ש, ש1) / [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וָחֳלָיִ֥ם רָעִ֖ים וְנֶאֱמָנִֽים׃] (ל ובדפוסים). מכיוון שהמסורת המשתקפת בדפוסים תומכת בגירסת כתי"ל, ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר אלא על שיטה תחבירית אחרת. בנוסף לשלוש הדוגמאות הללו מצאנו עוד אחדות במשך ההגהה של כתי"ל בתורה ובשאר המקומות בתנ"ך החסרים בכתר, וכולם מצויינים במקומם בתיעוד הנוסח. בכוונתנו להוסיף אותם לרשימה זו תוך כדי בדיקה מחדש של תבניות הנוסח. '''כתי"ש:''' ברויאר מצא שגם כתי"ש מדוייק להפליא בנוסח הטעמים בתורה, כמו כתי"ל או אף יותר, וגם בו אין כמעט חריגות בכלל מול המסורת המשותפת הבאה לידי ביטוי בשאר כתבי־היד. במקום אחד בלבד יש טעות סופר ברורה:{{הערה|1=ראו ברויאר, כתר, ב.3 (עמ' 46). ברויאר כתב שם שיש עוד חריג אחד בכתי"ש בפרשת בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(שמות יד,יג)]], ולפי מה שכתב כתי"ש=הִֽתְיַצְּב֔וּ בשתי נקודות לזקף קטן (במקום נקודה אחת לרביע בשאר כתבי־היד ובדפוסים). אבל מעיון בצילום כתי"ש ברור לגמרי שיש רק נקודה אחת לרביע. וגם ברויאר עצמו לא ציין את השינוי המשמעותי הזה ברשימתו בדעת מקרא (כרך שמות).}} *במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א כח|(א,כח)]]: [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה]* (ל, ש1 ובדפוסים) / [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙] (ש) '''הסכמת כתי"ל וכתי"ש:''' דוגמה יחידה זו יוצאת מן הכלל, והיא מוכיחה את הכלל: נוסח כתי"ל וכתי"ש מדוייקים להפליא לגבי נוסח הטעמים בתורה, וכמעט שאין ביניהם שום הבדלים בעלי משמעות בכל התורה כולה. לכן ניתן לקבוע את נוסח הטעמים בתורה בביטחון מלא ע"פ הסכמת שניהם. כמו שכבר הסברנו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|בפרק השני של המבוא]], רכיבים מסויימים בשיטת הטעמים בכתי"ל שונים מנוסח הכתר ו/או ממדיניות העיצוב במהדורתנו; לא מדובר על ספק לגבי עצם קביעת הנוסח אלא על שיטות ידועות מראש. כל שינוי מנוסח כתי"ל בגלל הרכיבים האלה יקבל תיעוד מלא בדפי העריכה של המהדורה. ביניהם: *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]] (מקומה של המתיגה או עצם קיומה של המתיגה) *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#עקביות במקפים|מקף בתיבת משרת]] *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#ב. טעם כפול בהברה המוטעמת|פשטא מלעיל וטעם כפול בהברה המוטעמת]] ==מסורת הקוראים בתורה: עשרת הדברות== ===הטעם התחתון והטעם העליון=== [[File:Aleppo Codex, The Ten Commandments in Deuteronomy.tif|thumb|left||250px|צילום של שני עמודים מפרשת "ואתחנן", כולל עשרת הדברות, מהחלק החסר בכתר ארם צובה. בצילום אפשר לראות את הפסוקים החל מ"גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ" ([[דברים ד לח]]) ועד "אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַאֲשֶׁ֥[ר]" ([[דברים ו ג]]).]] בעשרת הדברות שבספר שמות ([[פרשת יתרו/טעמים|פרשת יתרו]]) ובספר דברים ([[פרשת ואתחנן/טעמים|פרשת ואתחנן]]) אנחנו מוצאים שתי מערכות טעמים הכתובות ביחד בתוך רצף הפסוקים. כך מופיע בכתבי־היד בכל התקופות מאז בעלי המסורה, וכך היה מקובל גם בדפוסים עד הדור האחרון. את שתי המערכות כבר נהוג לכנות בשמות "הטעם התחתון" ו"הטעם העליון": *'''הטעם התחתון''' מבוסס על חלוקה של עשרת הדברות לפי מתכונת של פסוקים באורך רגיל, ובו יש לפעמים כמה פסוקים בתוך דיבר אחד ארוך, או לחלופין כמה דברות קצרים בתוך פסוק אחד. גם הטעמתם של הפסוקים היא בהתאם למתכונת זו של פסוקים באורך רגיל. בטעם התחתון שבכתבי־היד יש סה"כ 12 פסוקים. *'''הטעם העליון''' מבוסס על חלוקה לעשרה דברות, כאשר כל דיבר הוא "פסוק" אחד בדיוק, ולכן אנחנו מוצאים שבטעם העליון בכתבי־היד יש עשרה פסוקים בדיוק כמספר הדברות. אמנם חלק מה"פסוקים" האלה ארוכים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הארוכים), וחלק מהם קצרים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הקצרים). ואף הטעמתם של ה"פסוקים" החריגים היא בהתאם לאורכם החריג. בהטעמה הכפולה שבכתבי־היד יש ניסיון כללי להקפיד על כך שאם וכאשר יש שני טעמים שונים הבאים זה אחר זה באות אחת (אחד לטעם התחתון ואחד לטעם העליון), שהטעם התחתון יהיה כתוב ראשון והטעם העליון אחריו.{{הערה|בכתי"ש מכונה הטעם התחתון "טעמא קדמא", ובו יש ציון מיוחד ועקבי בהערות המסורה הקטנה ל"טעמא קדמא" בראש כל פסוק בחמשת הדיברות הראשונים (כי רק בהם יש יותר מפסוק אחד בתוך "דיבר" אחד ולא בחמשת האחרונים), הן בשמות והן בדברים. ראו ברויאר, כתר, ב.10 (עמ' 59).}} הכלל הזה ברור ומובהק למרות מעידות אחדות של כתב־יד אחד מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר.{{הערה|אותן מעידות מתועדות בדפי העריכה של הפרקים הרלוונטיים ([[שמות כ/טעמים|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים|דברים ה']]). להצגה בהירה של הנתונים המלאים והסקת המסקנה מהם, ראו ברויאר, כתר, ב.18 (עמ' 58-59).}} הטעם הראשון שהוא "הטעם התחתון", המחלק כאמור את המקרא לפי מתכונת של פסוקים רגילים אף בעשרת הדברות, משקף את מסורת קריאתם בהטעמה של חכמי המקרא בטבריה. ואילו הטעם השני שהוא "הטעם העליון", משקף את מסורת הקריאה הבבלית, המגדירה את עשרת הדברות לפי '''המסורת המדרשית שהייתה בידם'''. על דרשתו של רבי שמלאי המובאת בגמרא {{מקור|מכות כד א|מכות כ"ד ע"א}} נאמר בתלמוד הבבלי: :'''"אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום.''' לפי מסורת זו יוצא שהדיבר הראשון מתחיל ב"אנכי" ואילו הדיבר השני מתחיל ב"לא יהיה לך", ואכן כך הוא בטעם העליון שבכתבי־היד. ולכן '''הדיבר הראשון''' בטעם העליון (שאינו "פסוק" במתכונת הרגילה) הוא באמירה הישירה והחיובית: "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃". ואילו '''הדיבר השני''' כולל את כל האמירות של "לאו" ביחד: "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י, לֹ֣א תַֽעֲשֶׂה־לְךָ֣ פֶ֣סֶל ׀ וְכׇל־תְּמוּנָ֡ה... לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֣ה לָהֶם֮ וְלֹ֣א תָעׇבְדֵם֒...לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃". ברור שגם דיבר ארוך זה אינו "פסוק" אחד לפי המתכונת הרגילה. יש לשים לב שמסורת זו לחלוקתם של שני הדברות הראשונים לא הייתה נחלתם של חכמי בבל בלבד, כי היא עולה באופן ברור גם מהתרגום הירושלמי המדרשי ("יונתן"), המגדיר במפורש את גבולותיהם של שני הדברות הראשונים: "אנכי ה' אלהיך" הוא "דבירא קדמאה", ואילו "לא תעשה לך" הוא "דבירא תנינא".{{הערה|גם בחלוקת הפסוקים המשתקפת בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, נקראים עשרת הדברות כך: מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון דווקא.}} מסורת זו של קריאה הייתה קיימת אם כן לא רק בבבל אלא גם גם בארץ ישראל. לכן בכתיבת "הטעם העליון", נתנו חכמי המסורה ביטוי למסורת שהייתה גם במקומם אע"פ שלא זו הייתה מסורת הקריאה וההטעמה המקובלת בידיהם. בניגוד לחלוקה זו, בטעם התחתון הפסוק הראשון הוא כך: "אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃", כאשר שני חלקי הפסוק הם בדרך הניגוד במישור של הנאמנות האישית כלפי ה'. ואילו שאר העניין מבטא את האיסורים המעשיים ואת האזהרות הנובעים מתוך אותה נאמנות (והם מהווים שלושה פסוקים נוספים במתכונת הרגילה). חלוקה זו של הפסוקים קרובה יותר לפשוטו של מקרא. חכמי המקרא הטברנים שילבו, אם כן, את מסורת הקריאה המקומית שלהם ביחד עם מסורת קריאה נוספת, כל אחת לפי הטעמתה, וכך נוצרה על ידם מערכת ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. שילוב מיוחד זה מתבטא גם ברשימות סכומי הפסוקים בכתבי־היד הטברנים: סכומי הפסוקים לפרשות השבוע בספרים שמות ודברים הם לפי הטעם העליון ומסורת הקריאה הבבלית (החלוקה לפרשות השבוע היא כידוע מנהג בבלי במקורה). ואילו סכומי הפסוקים לספרים שמות ודברים בשלמותם הם לפי הטעם התחתון ומסורת הקריאה של ארץ ישראל.{{הערה|לכן סכום הפסוקים הכולל בספרים שמות ודברים קטן (בשני פסוקים) מאשר הסכום הכולל של הפסוקים בפרשות השבוע. ראו ברויאר, כתר, ב.20 (עמ' 60).}} ===השיבוש שחל בדפוסים=== בדפוסים המוכרים עד לדור האחרון, האמירה "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃", שהוא ה'''דיבר''' הראשון בטעם ה'''עליון''' שבכתבי־היד, הפך להיות ה'''פסוק''' הראשון בטעם התחתון, וכן האמירה "לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃" מהווה פסוק '''שני''' בטעם התחתון. ואילו בטעם העליון כל הפרשה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ" ועד "לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃") נקראת כפסוק '''אחד''' ולא שניים! יוצא אם כן שבטעם התחתון שבדפוסים יש סה"כ '''13''' פסוקים ולא רק '''12''' (בגלל חלוקת הפסוק "אנכי... על פני" לשניים). ואילו בטעם העליון שבדפוסים יש רק '''9''' "פסוקים" לעשרת הדברות! הרב מרדכי ברויאר כבר דן באריכות ובאופן משכנע בהשתלשלות הנוסחים בעשרת הדברות מכתבי־היד ועד לדפוסים האחרונים. פרטי ההסבר שלו אינם מענייננו כאן, והרוצה לדעתם יראה בספרו.{{הערה|ראו ברויאר, כתר, ב.15-22 (עמ' 56-66).}} כדאי להזכיר רק את '''משמעות''' הדברים בטעם העליון שבדפוסים לפי הצעתו: קריאת הפרשה הראשונה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ..." עד "...וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃"), כאילו שהיא מהווה "פסוק" או "דיבר" אחד, באה ללמדנו שהדברות שנאמרו "מפי הגבורה" נחשבים ל"דיבור אחד".{{הערה|ראו שם עמ' 63 הערה 1 פסוק על דברי החזקוני.}} ===עשרת הדברות במהדורתנו=== '''נספחים של טבלאות להשוואה:''' במהדורתנו הבאנו ברצף הפסוקים את שתי מערכות הטעמים המשולבות ביחד, כנהוג בכתבי־היד ובדפוסים מדורי דורות. אמנם בסוף כל הדפים השייכים לעשרת הדברות (דף הפרק, דף הפרשה, ודף הספר המלא) מופיע נספח מיוחד שיש בו הבחנה בהירה בין הטעם התחתון והטעם העליון ע"י הצגתם זה מול זה בתוך טבלה.{{הערה|מבחינה טכנית, הבסיס לטבלאות המופיעות בנספחים שבכל הדפים הרלוונטיים נמצא בדף '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים]]'''. בגליון הנתונים בגוגל-דוקס, שעליו מבוסס כל הטקסט של המקרא, הנספחים הללו נמצאים בשורה אחת נוספת לאחר הספרים שמות ודברים.}} באותם נספחים יש גם השוואה נוספת בין עשרת הדברות שבספר שמות לבין עשרת הדברות שבספר דברים, כלומר: טבלה אחת להשוואת הטעם התחתון בשני הספרים, וטבלה שנייה להשוואת הטעם העליון בשני הספרים. הקישור בין רצף הפסוקים (שבהם שתי המערכות משולבות ביחד) לבין הנספחים (שבהם מבחינים בין שתי המערכות בעזרת טבלה) מתבצע ע"י לחיצה על הסימן הזה: "'''↓↑'''" (שמופיע מיד בתחילת העשרת הדברות בתוך רצף הפסוקים). לחיצה זו מביאה את הקורא אל הטבלאות הבאות:{{הערה|כל הטבלאות מבוססות על המקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים|כאן]]'''.}} *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר שמות|עשרת הדברות בספר שמות]]''' *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר דברים|עשרת הדברות בספר דברים]]''' '''גירסת כתבי־היד מול הדפוסים:''' לגבי [[#השיבוש שחל בדפוסים|ההבדל בין נוסח כתבי־היד לנוסח הדפוסים]], הגירסה העיקרית במהדורתנו תהיה כמובן נוסח כתבי־היד. נוסח זה בלבד יופיע בתוך רצף הפסוקים (בהטעמה הכפולה). אמנם בנספחים, לאחר טבלאות השוואה המבוססות על נוסח כתבי־היד, יופיעו לתועלת הקורא גם טבלאות המבוססות על נוסח הדפוסים. תהיה שם אף השוואה ישירה בין נוסח כתבי־היד לבין נוסח הדפוסים כדי להבהיר את ההבדלים החשובים ביניהם. ===רשימת הדפים לעשרת הדברות=== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|טבלה לדפים של עשרת הדברות}} ===ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות=== יש מבוכה רבה בדפוסים של התנ"ך לגבי ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות. האם לציין מספר פסוק עבור כל פסוק בטעם התחתון? או בטעם העליון? או אולי עבור כל התחלה של פסוק חדש בשניהם כאחד? והמבוכה רבה עוד יותר בגלל [[#השיבוש שחל בדפוסים|השיבוש שחל בדפוסים]]: בכתבי־היד הטברנים יש רק 12 פסוקים בטעם התחתון, ואילו בדפוסים המקובלים יש 13. ברוב הדפוסים מדפיסים, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], מערכת טעמים כפולה בעשרת הדברות, כלומר הטעם התחתון והטעם העליון ביחד. אבל מספרי הפסוקים שבהם רשומים לפי הפסוקים של הטעם התחתון דווקא, וכך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''13''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות פרק כ',2-14; דברים פרק ה',6-18). כך מופיע גם בדפוס קורן, שבו הדפיסו בפנים ברצף הטקסט את הטעמים של הטעם התחתון בלבד, והמספרים שבו הם בהתאם לכך (שמות כ,ב-יד; דברים ה,ו-יח). יש גם דפוסים (כגון לטריס ו-BHS) שבהם נותנים מספר של פסוק חדש לאחר '''כל''' סימן של סוף פסוק, בין אם הוא שייך לטעם התחתון ובין אם הוא שייך לטעם העליון. כלומר: יש בהם מספר עצמאי ל"לא יהיה לך", וכן מספר עצמאי ל"לא תנאף" ו"לא תגנב" ו"לא תענה". כך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''16''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות כ,2-17; דברים ה,6-21). אבל בנוסח כתבי־היד יש, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], 12 פסוקים בלבד בטעם התחתון, כי המלים "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" הן סופו של הפסוק הראשון. לכן ברוב המהדורות החדשות יחסית כגון דותן וברויאר ומג"ה, המבוססות באופן ישיר על נוסח כתבי־היד הטברנים, יש מספרים ל-'''12''' פסוקים בלבד בעשרת הדברות (שמות כ,ב-יג; דברים ה,ו-יז). אמנם במקראות גדולות הכתר, שאף הוא מבוסס לגמרי על נוסח כתבי־היד, יש מספרים ל-13 פסוקים בעשרת הדברות (כי גם "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" מקבל בו מספר של פסוק). נראה שבמקראות גדולות הכתר ויתרו קצת על העקביות (מספר לכל פסוק בטעם התחתון בלבד) כדי לשמור על המספרים מהדפוסים הישנים וכך למנוע בלבול. המהדורות הדיגיטליות האחרות באינטרנט מבוססות אף הן על נוסח כתבי־היד. במהדורת ממון ממרא יש [http://mechon-mamre.org/c/ct/c0220.htm מספרים ל-12 פסוקים בעשרת הדברות], בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד ובעקבות מהדורת ברויאר. ואילו ב-WLC יש [http://tanach.us/Tanach.xml?Ex20:1-20:26 מספרים ל-16 פסוקים], כלומר מספר עצמאי לאחר כל סימן של סוף פסוק בכתבי־היד, בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד. מספרי הפסוקים במהודרתנו יהיו בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד, בדומה למהדורות דותן, ברויאר, וממכון ממרא. לכן בשני הפרקים שבהם נמצאים עשרת הדברות ([[שמות כ/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|דברים ה']]), המספרים יהיו שונים מדפוס קורן ומכל הדפוסים הישנים. ===פסוק מעשה ראובן=== [[קובץ:Damascus Codex (Torah) 1Genesis.djvu|thumb|פסוק מעשה ראובן בכתי"ש (ובו ציון ל"טעמא קדמא")|page=61]] חוץ מעשרת הדברות, יש עוד פסוק אחד במקרא שבו אנחנו מוצאים מערכת טעמים כפולה. מדובר על הפסוק של מעשה ראובן ב[[פרשת וישלח/טעמים|פרשת וישלח]] ([[בראשית לה כב|בראשית לה,כב]]):{{הערה|סעיף זה מבוסס על ברויאר, כתר, נספח ב: שתי ההטעמות של מעשה ראובן (עמ' 289-292).}} :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ {{נוסח|רְאוּבֵ{{שני טעמים באות אחת|֗|֔}}ן|=ש ומ"ש (רביע וזקף קטן)|ל=רְאוּבֵ{{שנין טעמים באות אחת|֔|֗}}ן (זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים)|ברויאר היה בספק אם הרביע קיים בכתי"ל, אבל מעיון בכתב־היד מתברר שכן (וכך קבע גם דותן).}} וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ{{שני טעמים באות אחת|֑|ֽ}}ל{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (א) לפי מערכת הטעמים הנכתבת שנייה בכתבי־היד, המסתיימת בסילוק (סוף פסוק), יחידה זו היא פסוק עצמאי, ואין לו קשר ישיר לפסוק הבא (שמופיע לאחר רווח של פרשה פתוחה): :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב אֶת־בִּלְהָ֖ה פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (ב) ואילו לפי מערכת הטעמים הנכתבת ראשונה בכתבי־היד, ומסתיימת באתנחתא, הפסוק של מעשה ראובן ממשיך אף לאחר הרווח של הפרשה הפתוחה: :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֗ן וַיִּשְׁכַּב֙ אֶת־בִּלְהָה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} השיטה האחרונה מחברת את שני הפסוקים מלפני הרווח של הפרשה ולאחריה בעקבות האמירה המדרשית שכל בני יעקב "שקולים כאחד", כולל ראובן ולמרות מעשהו ([[שבת נה ב|שבת נ"ה ע"ב]]): :אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" – מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו"? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. ברור שהשיטה הראשונה (א) היא זו שמחלקת את עניין לפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם התחתון" בעשרת הדברות. ואילו בשיטה השנייה (ב) יש הטעמה לפסוק אחד שכולל בתוכו שני פסוקים לפי המתכונת הרגילה, ובניגוד לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם העליון" בעשרת הדברות. אמנם יש ייחוד בהטעמה הכפולה בפסוק מעשה ראובן, כי בו ההטעמה המדרשית (ב) נכתבת '''ראשונה''' וההטעמה ה"רגילה" (א) נכתבת '''שנייה'''. וזה ההיפך מעשרת הדברות, שבהם "הטעם התחתון" נכתב ראשון ו"הטעם העליון" לאחריו. יש עדות נאמנה ומובהקת שהשיטה הראשונה (א) היא אכן המקבילה לטעם התחתון בעשרת הדברות, למרות שהיא כתובה אחרונה בפסוק מעשה ראובן. מדובר על הערת מסורה מיוחדת במסורה הקטנה בכתי"ש: :{{מ:טעמי המקרא|16}}"זה הפסוק יש לו שני טעמים טעמ' קדמ{{צבע גופן|אפור|' וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ ראו}}ב֔{{צבע גופן|אפור|ן}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}כַ֕{{צבע גופן|אפור|ב}} {{צבע גופן|אפור|את־בל}}הָ֖ה {{צבע גופן|אפור|פי}}לֶ֣{{צבע גופן|אפור|גש}} {{צבע גופן|אפור|א}}בִ֑{{צבע גופן|אפור|יו}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}מ֖{{צבע גופן|אפור|ע}} {{צבע גופן|אפור|ישר}}אֵֽל׃"{{מ:טעמי המקרא-סוף}} כלומר, המסורה בכתי"ש מקפידה לציין במפורש את הטעמים השייכים לשיטה הראשונה (א) בשם "טעמא קדמא". ובעשרת הדברות בכתי"ש היא עושה בדיוק אותו הדבר '''לטעם התחתון דווקא'''. הרי לנו עדות מפורשת ששתיהן שייכות לאותה מסורת של הטעמה (וגם ההגיון מורה כך), למרות ששתי השיטות כתובות בסדר הפוך בפסוק שלנו. לגבי עשרת הדברות [[#הטעם התחתון והטעם העליון|ראינו]] שסכומי הפסוקים '''לפרשות''' הם לפי קריאת הטעם העליון שהייתה נהוגה בבבל (10 פסוקים בעשרת הדברות), ואילו סכומי הפסוקים '''לספרים''' המלאים הם לפי קריאת הטעם התחתון שהייתה נהוגה בארץ ישראל (12 פסוקים בעשרת הדברות), כולל אצל בעלי המסורה הטברנים. אבל לגבי סכומי הפסוקים בפרשת וישלח ולספר בראשית כולו הסכומים זהים, כלומר אין בהם הפרש של פסוק אחד בגלל החיבור או אי-החיבור של פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו. אצל שניהם מדובר על שני פסוקים, ועובדה זו דורשת הסבר. הרב מרדכי ברויאר הציע שסכומי הפסוקים לפרשות ולספרים אכן מציגים את מנהגי הקריאה הקדומים של בבל וארץ ישראל, כאשר שניהם כאחד נהגו שלא לחבר את פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו, אלא לקרוא במתכונת של פסוקים רגילים בהתאם לפשוטו של מקרא (כלומר בשיטה המקבילה לטעם התחתון). "טעמא קדמא" הוא אם כן מנהג הקריאה מקדמת דנא. אבל נראה שבעלי המסורה הטברנים עצמם לא נהגו כמנהג ארץ ישראל הקדום, אלא דווקא נהגו לחבר את שני הפסוקים בקריאתם ולחבר אותם לפסוק אחד בהטעמה, באופן שמביע את כבודו של ראובן בהתאם למדרש ולתרגומי ארץ ישראל.{{הערה|'''בתרגום הירושלמי ("יונתן"):''' "והוה כד שרא ישראל בארעא ההוא, ואזל ראובן ובלבל ית מצעא דבלהה פלקתיה דאבוי, דהוה מסדרא כל קביל מצעא דלאה אמי, '''ואתחשיב עילוי כאלו שימש עמה'''. ושמע ישראל ובאיש ליה, ואמר: ווי דלמא נפק מיני פיסולא, היכמא דנפק מן אברהם ישמעאל, ומן אבא נפק עשו? מתיבא רוחא דקודשא, וכן אמר ליה: '''לא תדחל דכלהון צדיקין ולית בהון פיסולא, דמבתר דאתיליד בנימין הוו בני יעקב תריסר'''." הפרשנות המדרשית הזאת משתקפת לא רק בתרגומים הירושלמים אלא אף בחלוקת הפסוקים בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, שבהם לא רק עשרת הדברות נקראים מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון, אלא גם פסוק מעשה ראובן נקרא כך (אמנם כך הוא החלוקה של מקרא ותרגום בכתבי־היד, אבל בפועל לא מתרגמים כלל את מעשה ראובן בציבור אלא רק את המלים "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר" בלבד, בהתאם ל[[משנה מגילה ד י|דברי המשנה]] ש"מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם".).<br>דברי המדרש מסוכמים יפה בפירוש רש"י: '''ויהיו בני יעקב שנים עשר''' – מתחיל לעניין ראשון, משנולד בנימן נשלמה המיטה, ומעתה ראויין להימנות ומנאן. '''ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולם שוים, וכולן צדיקים, שלא חטא ראובן.'''}} ולכן הקדימו הנקדנים/מסרנים את טעמי "הטעם העליון" בפסוק מעשה ראובן, כי זה היה מנהג קריאתם בפועל, אבל הם גם שמרו על המנהג המשותף למנהג ארץ ישראל הקדום ולמנהג בבל (המשתקף כאמור בסכומי הפסוקים) וכתבו את "הטעם התחתון" לאחריו. לפי הרב מרדכי ברויאר, יוצא מזה שמנהג ארץ ישראל הקדום היה לקרוא את פסוק מעשה ראובן לפי מתכונת רגילה של פסוקים, בדומה לטעם התחתון בעשרת הדברות, וכך היה גם מנהג בבל לגבי פסוק מעשה ראובן. ואילו בעשרת הדברות לא היה להם מנהג משותף, כי בארץ ישראל קראו בטעם התחתון ובבבל קראו בטעם העליון. יוצא גם שמנהג הקריאה המשתקף בתרגומים של ארץ ישראל שייך תמיד לטעם העליון, כלומר שלפי התרגומים לא מחלקים את הפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, אלא מחלקים אותם לפסוקים ארוכים מאוד וקצרים מאוד בהתאם להבנה מדרשית. דבר זה נכון הן לגבי פסוק מעשה ראובן בבראשית, והן לגבי עשרת הדברות בשמות ובדברים. לפי זה מייצגים התרגומים של ארץ ישראל מסורת קריאה שונה מזו של בעלי המסורה הטברנים בעשרת הדברות: לפי התרגומים קוראים את עשרת הדברות בטעם העליון, ולפי בעלי המסורה קוראים אותם בטעם התחתון. אבל לגבי פסוק מעשה ראובן המנהג משותף: קוראים אותו בטעם העליון, הן לפי התרגומים והן לפי בעלי המסורה הטברנים. ואולי ייתכן שניתן להציע הסבר נוסף לזה של הרב ברויאר. אמנם נראה ברור לגמרי שבעשרת הדברות, הקדימו בעלי המסורה הטברנים בכוונה את הטעמים של מסורת הקריאה שלהם עצמם לטעמים של המסורת האחרת. אבל בפסוק מעשה ראובן מדובר על אותיות מעטות שנכתבים בהן שני טעמים זה אחר זה, כאשר הכי בולטת והחשובה ביותר היא האות אל"ף בתיבה "ישראל", שבה נכתבים אתנחתא וסילוק ביחד. טעם האתנחתא הזה עומד מיד לפני רווח של פרשה פתוחה כדי לחבר בין שני הפסוקים (למרות הרווח ובניגוד לפשוטו של מקרא), ושאר הטעמים המתאימיםם לו באים רק בעקבותיו. בניגוד לטעם העליון בעשרת הדברות, שבא כדי '''להבליט''' את כל אחד מהדברות וכך לפארו, ההטעמה המקבילה בפסוק מעשה ראובן קיימת אך ורק כדי '''להצניע''' את המעשה ע"י חיבורו לפסוק הבא. ואם כן אולי היה ראוי במקרה כזה להקדים את האתנחתא לסילוק, כי כך ניתן להדגיש דווקא את האתנחתא, ואת החיבור בין הפסוקים למרות הרווח, וכך להצניע את מעשה ראובן. כלומר: אולי גם במעשה ראובן ייצג הטעם התחתון את מסורת קריאתם של בעלי המסורה הטברנים, אבל מתוך כבוד לעצם העניין המובע במסורת האחרת הקדימו לכתוב אותה ראשונה (ולא בגלל שהיא הייתה מנהגם בפועל). הערות המסורה המפורטות בכתי"ש לגבי "טעמא קדמא" באות אם כן למנוע טעויות, ע"י ציון מדויק למנהגו של המסרן עצמו, כדי שהקורא לא יטעה בגלל '''הסדר''' של הטעמים בפסוק מעשה ראובן או בגלל '''המורכבות''' של ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. '''במהדורתנו:''' מכיוון שמדובר בסך הכל על פסוק אחד בלבד, ועוד שמערכת הטעמים הכפולה במעשה ראובן נובעת דווקא מהרצון להצניע את העניין, לכן לא נקדיש לו נספח מיוחד בדף עצמאי. במקום זה נסתפק בטבלה קצרה בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]'''.{{הערה|הטבלה המובאת בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]''' מועתקת מהמקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים#פסוק מעשה ראובן|כאן]]'''.}} הנוסח של ההטעמה הכפולה יישאר בתוך הרצף של הפרשה יחד עם הקישור הישיר בסימן המיוחד ('''"↓↑"'''). '''מספרי הפסוקים:''' כבר ראינו [[#ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות|לעיל]] שיש חוסר עקביות בין הדפוסים השונים לגבי ציון מספרי הפסוקים בשמות פרק כ' ובדברים פרק ה' בגלל ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. אך בעיה זו אינה קיימת לגבי מעשה ראובן, כי משום מה '''בכל''' הדפוסים מציינים את הכל (כולל "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר") במספר של פסוק אחד (דהיינו פרק ל"ה פסוק כ"ב). ולכן כך נעשה גם במהדורתנו. ==מסורת הקוראים בתורה: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 1 לרשימת הניקוד והטעמים}} שבכתב־היד, ומקומות נוספים הראויים לציון, לפי סדר ספרי התורה.{{הערה|לגבי נוסח הגעיות בתורה, ראו להלן [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#נוסח הגעיות במהדורתנו|"נוסח הגעיות במהדורתנו"]].}} {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 2 לרשימת הניקוד והטעמים}} לסוג אחד נפוץ יש רשימה עצמאית: [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|החטפים באותיות לא גרוניות בתורה]]. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 3 לרשימת הניקוד והטעמים}} ו. לרשימות דומות על ספרי הנביאים והכתובים, ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|פרק הרביעי]]''' וב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתר ארם צובה|פרק החמישי]]''' של המבוא למהדורה. ===ספר בראשית=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[בראשית ב/טעמים#ב ו|בראשית ב,ו]] (ל=אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה): "פני" מוקפת ובגעיה, במקום מרכא #[[בראשית ב/טעמים#ב יח|בראשית ב,יח]] (ל!=אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ): נקודה באות ה"א #[[בראשית ד/טעמים#ד יח|בראשית ד,יח]] (ל!=וּמְחִיּיָאֵ֗ל): מקום הקמץ #[[בראשית ה/טעמים#ה כט|בראשית ה,כט]] (ל*=זֶ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}ה): גרשיים ותלישא גדולה בראש התיבה כשיטת הכתר #[[בראשית ו/טעמים#ו טז|בראשית ו,טז]] (ל?!=תְּכַלֶ֣נָּה): חסר דגש באות למ"ד? #[[בראשית ז/טעמים#ז כג|בראשית ז,כג]] (ל!=וַיִשָּׁ֧אֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית ט/טעמים#ט כד|בראשית ט,כד]] (ל=אֲשֶׁר־עָֽשָׂה־ל֖וֹ): "עשה" בגעיה ומוקפת, במקום טעם מרכא #[[בראשית יד/טעמים#יד י|בראשית יד,י]] (ל!=הַשִׂדִּ֗ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית יד/טעמים#יד יז|בראשית יד,יז]] (ל!=אַחַרֵ֣י): חסרות נקודות החטף בחי"ת #[[בראשית טו/טעמים#טו ב|בראשית טו,ב]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶּר): מ"ם דגושה #[[בראשית טו/טעמים#טו י|בראשית טו,י]] (ל!=וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית יח/טעמים#יח יח|בראשית יח,יח]] (ל!=וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ): חסר מקף #[[בראשית יח/טעמים#יח כא|בראשית יח,כא]] (ל!=כַצַדִּ֖יק): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית כ/טעמים#כ ז|בראשית כ,ז]] (ל=מֵשִׁ֗יב): נקודה אחת לרביע, במקום שתי נקודות לזקף קטן #[[בראשית כב/טעמים#כב ג|בראשית כב,ג]] (ל?!=וַֽיַחֲבֹשׁ֙): חסר דגש באות יו"ד? #[[בראשית כב/טעמים#כב יב|בראשית כב,יב]] (ל!=מְא֑וּמָּה): אות מ"ם השניה דגושה #[[בראשית כג/טעמים#כג ט|בראשית כג,ט]] (ל=יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י): אין דגש באות למ"ד #[[בראשית כד/טעמים#כד לו|בראשית כד,לו]] (ל=וַיִּתֶּן־לּ֖וֹ): למ"ד דגושה #[[בראשית כד/טעמים#כד נג|בראשית כד,נג]] (ל!=וַיִתֵּ֖ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ה|בראשית כה,ה]] (ל!=וַיִתֵּ֧ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ו|בראשית כה,ו]] (ל!=בּנוֹ֙): חסר שווא באות בי"ת #[[בראשית כו/טעמים#כו א|בראשית כו,א]] (ל!=אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ): מ"ם דגושה #[[בראשית כו/טעמים#כו טז|בראשית כו,טז]] (ל?=כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ או כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ): מקף בתיבת משרת (במקום כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ מִמֶּ֖נּוּ) או ששתי התיבות "כי עצמת" מוקפות ובגעיות? #[[בראשית כז/טעמים#כז כט|בראשית כז,כט]] (ל=וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית ל/טעמים#ל יח|בראשית ל,יח]] (ל?!=יִשָׂשּכָֽר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? דגש באות שי"ן השניה? #[[בראשית ל/טעמים#ל יט|בראשית ל,יט]] (ל!=לְּיַעֲקֹֽב): למ"ד דגושה #[[בראשית ל/טעמים#ל לז|בראשית ל,לז]] (ל!=וְעֶרְמ֑וֹן): סגול במקום פתח באות עי"ן #[[בראשית לא/טעמים#לא נא|בראשית לא,נא]] (ל!=הַמַצֵּבָ֔ה): חסר דגש באות מ"ם #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=יִֽפְגָּֿשְׁךָ֞): דגש וסימן רפה באות גימ"ל, במקום גימ"ל רפה #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=וִשְׁאֵֽלְךָ֙): נקודה אחת של חיריק באות וי"ו #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל!=אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ): חסר סילוק באות למ"ד #[[בראשית לד/טעמים#לד יא|בראשית לד,יא]] (ל!=אֶל־אָבִ֣יה): חסר קמץ באות ה"א #[[בראשית לד/טעמים#לד כח|בראשית לד,כח]] (ל?!=וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם): ה"א מנוקדת? #[[בראשית לה/טעמים#לה כב|בראשית לה,כב]] (ל!=רְאוּבֵ֔֗ן): זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים #[[בראשית לו/טעמים#לו יג|בראשית לו,יג]] (ל!=אֵ֣לֶּ֣ה): טעם מרכא פעמיים באותיות אל"ף ולמ"ד #[[בראשית לח/טעמים#לח יא|בראשית לח,יא]] (ל!=בְנְ֔י): שתי נקודות של שווא באות נו"ן #[[בראשית לח/טעמים#לח טז|בראשית לח,טז]] (ל=מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=אֶתֶּן־לָּךְ֒): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח כו|בראשית לח,כו]] (ל!=לְדַעְתָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[בראשית לט/טעמים#לט יט|בראשית לט,יט]] (ל?!=עָ֥שָׂהּ): נקודת מפיק בה"א? #[[בראשית לט/טעמים#לט כג|בראשית לט,כג]] (ל!=בֵּית־הַסֹּהַ֗ר): מקום הטעם #[[בראשית מ/טעמים#מ ג|בראשית מ,ג]] (ל!=הַטַבָּחִ֖ים): חסר דגש באות טי"ת #[[בראשית מ/טעמים#מ יז|בראשית מ,יז]] (ל=הָֽעֶלְי֔וֹן): שתי נקודות לטעם זקף קטן, במקום נקודה אחת לרביע #[[בראשית מא/טעמים#מא ז|בראשית מא,ז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִ֔ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל!=הָשִׁבֳּלִ֣ים): קמץ באות ה"א וחסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל?=הַֽשִׁבֳּלִ֖ים): חסר דגש באות שי"ן? #[[בראשית מא/טעמים#מא כז|בראשית מא,כז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִים֙): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא מו|בראשית מא,מו]] (ל!=וַֽיַּעְבֹ֖ר): שווא במקום חטף באות עי"ן #[[בראשית מב/טעמים#מב ו|בראשית מב,ו]] (ל?=וַיִּשְׁתַּֽחֲוּוּ־ל֥וֹ): נקודה בוי"ו עיצורית? #[[בראשית מב/טעמים#מב לו|בראשית מב,לו]] (ל!=אֵינֶּ֙נּוּ֙): אות נו"ן הראשונה דגושה #[[בראשית מג/טעמים#מג ז|בראשית מג,ז]] (ל!=וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ): חסר דגש באות נו"ן #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם להלן, רשימה ג.}} #[[בראשית מד/טעמים#מד כ|בראשית מד,כ]] (ל!=וְאָחִ֨יו מֵ֜ת): בטעמים קדמא ואזלא, במקום מונח זקף קטן #[[בראשית מה/טעמים#מה ו|בראשית מה,ו]] (ל!=וְקָצִּֽיר): אות צד"י דגושה #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): אין דגש #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=וּפֻוָּ֖ה): וי"ו דגושה #[[בראשית מט/טעמים#מט ח|בראשית מט,ח]] (ל=יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית מט/טעמים#מט כו|בראשית מט,כו]] (ל!=תִּֽהְיֶ֙ין֙): חסר קמץ באות נו"ן סופית #[[בראשית נ/טעמים#נ א|בראשית נ,א]] (ל!=וַיִפֹּ֥ל): חסר דגש באות יו"ד ב. מתיגת הזקף #[[בראשית ז/טעמים#ז ח|בראשית ז,ח]] (ל=וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית יג/טעמים#יג ה|בראשית יג,ה]] (ל=וְגַם־לְל֔וֹט): אין מתיגה #[[בראשית יט/טעמים#יט כז|בראשית יט,כז]] (ל=אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם): מקום המתיגה #[[בראשית כב/טעמים#כב ב|בראשית כב,ב]] (ל=וְלֶךְ־לְךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית כז/טעמים#כז מא|בראשית כז,מא]] (ל=עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל=וַיִּקָּחֵ֔ם): אין מתיגה #[[בראשית לה/טעמים#לה א|בראשית לה,א]] (ל=בְּבָרְחֲךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית מא/טעמים#מא יב|בראשית מא,יב]] (ל=וַנְּ֨סַפֶּר־ל֔וֹ): מקום המתיגה #[[בראשית מה/טעמים#מה יד|בראשית מה,יד]] (ל=וּבִנְיָמִ֔ן): אין מתיגה #[[בראשית מט/טעמים#מט כט|בראשית מט,כט]] (ל=אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה): מקום המתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[בראשית יד/טעמים#יד ב|בראשית יד,ב]] (ל-כתיב=צְבֹיִי֔ם): מקום הטעם #[[בראשית יד/טעמים#יד ח|בראשית יד,ח]] (ל-כתיב=צְבֹייִ֔ם): מקום החיריק והטעם #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם לעיל, רשימה א.}} ===ספר שמות=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[שמות א/טעמים#א ג|שמות א,ג]] (ל!=וּבְנְיָמִֽן): בי"ת שווּאה #[[שמות א/טעמים#א טו|שמות א,טו]] (ל!=מֶ֣לֶך): חסר שווא בכ"ף סופית #[[שמות ב/טעמים#ב י|שמות ב,י]] (ל!=וַיִגְדַּ֣ל): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות ד/טעמים#ד י|שמות ד,י]] (ל!=דַּבֶּרְךָ): חסר טעם הטפחא #[[שמות ד/טעמים#ד לא|שמות ד,לא]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות ה/טעמים#ה יח|שמות ה,יח]] (ל!=תִּתֵּֽנּוּ): נו"ן דגושה #[[שמות ו/טעמים#ו כז|שמות ו,כז]] (ל!=מֶֽלֶך־מִצְרַ֔יִם): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות ז/טעמים#ז ד|שמות ז,ד]] (ל?!=וְנָתַתִּ֛י): בנקודת תביר? #[[שמות ז/טעמים#ז י|שמות ז,י]] (ל!=<וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן>): חסרות נקודות החטף בעי"ן #[[שמות ז/טעמים#ז כ|שמות ז,כ]] (ל?=וַיֵּהָֽפְכ֛וּ): געיה ומרכא במקום מרכא בתיבת תביר? #[[שמות ח/טעמים#ח ג|שמות ח,ג]] (ל!=הַֽחֲרְטֻמִּ֖ים): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ח/טעמים#ח ה|שמות ח,ה]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶר): בטעם מונח במקום קדמא #[[שמות ט/טעמים#ט יא|שמות ט,יא]] (ל!=בַּֽחֲרְטֻמִּ֖ם): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ט/טעמים#ט כב|שמות ט,כב]] (ל!=אֶל־מֹשֶׁה): חסרה נקודת הרביע #[[שמות י/טעמים#י כד|שמות י,כד]] (ל!=יֵלֵ֥ך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות י/טעמים#י כח|שמות י,כח]] (ל=אֶל־תֹּ֙סֶף֙): אל"ף בסגול #[[שמות יא/טעמים#יא ו|שמות יא,ו]] (ל=וְהָֽיְתָ֛ה): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יא/טעמים#יא ח|שמות יא,ח]] (ל=וְהִשְׁתַּֽחֲוּוּ־לִ֣י): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יא/טעמים#יא י|שמות יא,י]] (ל=וַיְּחַזֵּ֤ק): יו"ד דגושה #[[שמות יב/טעמים#יב ז|שמות יב,ז]] (ל,ו=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב כז|שמות יב,כז]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יב/טעמים#יב מא|שמות יב,מא]] (ל=יָֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב מה|שמות יב,מה]] (ל=לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ): המקף השני בתיבת משרת #[[שמות יד/טעמים#יד ה|שמות יד,ה]] (ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙): חסר שווא באות מ"ם #[[שמות יד/טעמים#יד ט|שמות יד,ט]] (ל!=וַיַּשִׂ֤יגוּ): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יד/טעמים#יד יא|שמות יד,יא]] (ל!=הַֽמִבְּלִ֤י): חסרות נקודות החטף בה"א הַתֵּמַהּ #[[שמות יד/טעמים#יד יג|שמות יד,יג]] (ל!=הִֽתְיַצְב֗וּ): חסר דגש באות צד"י #[[שמות טז/טעמים#טז ט|שמות טז,ט]] (ל!=וַיֹ֤אמֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות טז/טעמים#טז כט|שמות טז,כט]] (ל!=הַשַׁבָּת֒): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יח/טעמים#יח כה|שמות יח,כה]] (ל!=וַיִתֵּ֥ן): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות כ/טעמים#כ ב|שמות כ,ב]] (ל!=לֹֽ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון, ויש קו אחד בלבד באות יו"ד השניה הנוטה כמרכא; אך סביר שהקו באות יו"ד מתפקד בתור מרכא של הטעם התחתון וגעיה של הטעם העליון כאחד. #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=<לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וְכׇל־תְּמוּנָ֡֔ה): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=מִמַּ֡֔עַל): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וַאֲשֶׁ֥֣ר): מרכא ומונח באות שי"ן, למרות שיש מרכא בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד #[[שמות כ/טעמים#כ ד|שמות כ,ד]] (ל!=לֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה): אות חי"ת שווּאה במקום חטף פתח #[[שמות כ/טעמים#כ ז|שמות כ,ז]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֜ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=אֱלֹהֶ֑֑֗יךָ): טעם האתנח נכתב פעמיים מתחת לאות ה"א, לפני הסגול ולאחריו (!) #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=כָל־מְלָאכָ֡֜ה): פזר לטעם העליון לפני אזלא לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ): געיה לטעם העליון לפני מונח לטעם התחתון (באות כ"ף סופית) #[[שמות כ/טעמים#כ י|שמות כ,י]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כא/טעמים#כא ט|שמות כא,ט]] (ל!=יַעֲשֶׂה־לָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל!=לָ֑ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כב/טעמים#כב כא|שמות כב,כא]] (ל?=לֹּ֥א תְעַנּֽוּן): למ"ד דגושה? #[[שמות כב/טעמים#כב כח|שמות כב,כח]] (ל=תִּתֶּן־לִּֽי): למ"ד דגושה #[[שמות כו/טעמים#כו ג|שמות כו,ג]] (ל?!=תִּֽהְיֶ֙יּןָ֙): יו"ד דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז ה|שמות כז,ה]] (ל?!=כַּרְכֹּ֥בּ): בי"ת דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז טו|שמות כז,טו]] (ל!=חְמֵ֥שׁ): שווא באות חי"ת #[[שמות כח/טעמים#כח א|שמות כח,א]] (ל?=אִתּ֔וֹ): שתי נקודות לטעם זקן קטן? #[[שמות כח/טעמים#כח י|שמות כח,י]] (ל!=הַשִׁשָּׁ֧ה): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[שמות כח/טעמים#כח כז|שמות כח,כז]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם #[[שמות כט/טעמים#כט כב|שמות כט,כב]] (ל!=וְאֶת־הֲחֵ֙לֶב֙): חטף פתח באות ה"א #[[שמות כט/טעמים#כט כג|שמות כט,כג]] (ל!=וַֽחַלַּ֨ת): פתח באות וי"ו #[[שמות ל/טעמים#ל ח|שמות ל,ח]] (ל!=הָעֲרְבַּ֖יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[שמות ל/טעמים#ל לו|שמות ל,לו]] (ל?=מִמֶ֜נָּה [2]): חסר דגש באות מ"ם השניה? #[[שמות לא/טעמים#לא טו|שמות לא,טו]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לב/טעמים#לב יז|שמות לב,יז]] (ל!=בַּֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[שמות לב/טעמים#לב יט|שמות לב,יט]] (ל!=וַיְּשַׁבֵּ֥ר): דגש באות יו"ד #[[שמות לג/טעמים#לג י|שמות לג,י]] (ל=וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לג/טעמים#לג טז|שמות לג,טז]] (ל!=וְנִפְלֵ֙ינוּ֙): צירה באות למ"ד (במקום חיריק) #[[שמות לד/טעמים#לד יט|שמות לד,יט]] (ל!=וָשֶֽׁה): נקודת שי"ן ימנית #[[שמות לה/טעמים#לה ג|שמות לה,ג]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לה/טעמים#לה ז|שמות לה,ז]] (ל!=שִׂטִּֽים): נקודת שי"ן שמאלית #[[שמות לה/טעמים#לה כ|שמות לה,כ]] (ל=וַיֵּֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=טָוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לה/טעמים#לה לב|שמות לה,לב]] (ל!=מַֽחַשָׁבֹ֑ת): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[שמות לח/טעמים#לח יב|שמות לח,יב]] (ל?!=עַמּוּדֵיהֶ֥ם): בקו של טעם מרכא במקום מונח?{{הערה|ייתכן שרק נשמט הקו התחתון של טעם המונח.}} #[[שמות לח/טעמים#לח כ|שמות לח,כ]] (ל!=וְֽכׇל הַיְתֵדֹ֞ת): חסר מקף #[[שמות לח/טעמים#לח כא|שמות לח,כא]] (ל=הַלְוִּיִּ֔ם): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מִלְמַ֙טָּה֙): חסר דגש באות למ"ד #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[שמות לז/טעמים#לז כה|שמות לז,כה]] (ל=רֳחְבּ֜וֹ): קמץ קטן במהדורתנו ג. מתיגת הזקף #[[שמות ח/טעמים#ח א|שמות ח,א]] (ל=עַל־הַ֨נְּהָרֹ֔ת): מקום המתיגה #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל=וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה): מקום המתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה כ|שמות כה,כ]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה לד|שמות כה,לד]] (ל=מְשֻׁקָּדִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות כו/טעמים#כו יז|שמות כו,יז]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות ל/טעמים#ל לב|שמות ל,לב]] (ל=וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ): מקום המתיגה #[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה יא|שמות לה,יא]] (ל=אֶת־הַ֨מִּשְׁכָּ֔ן): מקום המתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=וְכׇל־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[שמות לו/טעמים#לו כב|שמות לו,כב]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז ט|שמות לז,ט]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז טז|שמות לז,טז]] (ל=וְאֶת־הַקְּשָׂוֺ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לט/טעמים#לט י|שמות לט,י]] (ל=וַיְמַלְאוּ־ב֔וֹ): אין מתיגה ===ספר ויקרא=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[ויקרא ד/טעמים#ד לה|ויקרא ד,לה]] (ל!=וְאֶת־כׇּל־חֶלְבָּ֣ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ה/טעמים#ה ז|ויקרא ה,ז]] (ל!=תַגִּ֣יע): חסר פתח גנוב באות עי"ן #[[ויקרא ה/טעמים#ה יב|ויקרא ה,יב]] (ל!=אֶת־אַזְכָּרָתָה֙): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ו/טעמים#ו ג|ויקרא ו,ג]] (ל!=אֶת־הַדֶּ֗שׁן): חסר סגול באות שי"ן #[[ויקרא ו/טעמים#ו ו|ויקרא ו,ו]] (ל!=תִכְבֶֽה): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ז/טעמים#ז יב|ויקרא ז,יב]] (ל!=בַשָּֽׁמֶן): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ח/טעמים#ח טז|ויקרא ח,טז]] (ל!=<וְאֶֽת חֶלְבְּהֶ֑ן>): חסר מקף #[[ויקרא ח/טעמים#ח כד|ויקרא ח,כד]] (ל!=וַיִתֵּ֨ן): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כח|ויקרא ח,כח]] (ל!=וַיִקַּ֨ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כט|ויקרא ח,כט]] (ל!=וַיִקַּ֤ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י א|ויקרא י,א]] (ל!=וַיִתְּנ֤וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י ד|ויקרא י,ד]] (ל=קִ֠רְב֞וּ): תלישא וגרשיים כשיטת רוב כתבי־היד, כל טעם באות הראויה לו.{{הערה|במהדורתנו "קִ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}רְב{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}וּ", לפי שיטת הכתר באות הראשונה (גרשיים ואחר כך תלישא גדולה), ובתוספת טעם כפול בהברה המוטעמת.}} #[[ויקרא יג/טעמים#יג ג|ויקרא יג,ג]] (ל!=הַנֶּ֙גֶע֙): סגול באות גימ"ל #[[ויקרא יג/טעמים#יג כו|ויקרא יג,כו]] (ל!=אֵֽין־בַּבֶּהֶ֙רֶת֙): סגול באות בי"ת #[[ויקרא יג/טעמים#יג נ|ויקרא יג,נ]] (ל!=אֶת־הַנָ֑גַע): חסר דגש באות נו"ן #[[ויקרא יד/טעמים#יד כא|ויקרא יד,כא]] (ל!=בָּ֥לוּל): טעם המרכא באות בי"ת #[[ויקרא יד/טעמים#יד כה|ויקרא יד,כה]] (ל!=אֹֽזֶן־הַמִטַּהֵ֖ר): חסר דגש באות מ"ם #[[ויקרא יד/טעמים#יד נג|ויקרא יד,נג]] (ל!=אֶת־הַצִפֹּ֧ר): חסר דגש באות צד"י #[[ויקרא טו/טעמים#טו ח|ויקרא טו,ח]] (ל!=וְכִֽי־יָרֹ֛ק): בנקודת תביר (במקום מרכא) #[[ויקרא טז/טעמים#טז כא|ויקרא טז,כא]] (ל=עַ֨ל): קדמא במקום מונח #[[ויקרא כד/טעמים#כד י|ויקרא כד,י]] (ל!=הַיִּשְׁרְאֵלִ֔ית): בנקודת שי”ן ימנית #[[ויקרא כה/טעמים#כה כ|ויקרא כה,כ]] (ל?!=מַה־נֹּאכַ֤֖ל): מהפך וטפחא ביחד באות כ"ף? #[[ויקרא כה/טעמים#כה מו|ויקרא כה,מו]] (ל!=וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם): חטף פתח באות חי"ת #[[ויקרא כו/טעמים#כו כח|ויקרא כו,כח]] (ל!=עַל־חַטֹּאתֵיכֶם): חסר סילוק #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): חטף קמץ באות ה"א הראשונה, ואין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]] (ל=הָשַׁמָּ֖ה): אין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|ויקרא כו,מג]] (ל=בָּהְּשַׁמָּה֙): מפיק באות ה"א הראשונה #[[ויקרא כז/טעמים#כז לג|ויקרא כז,לג]] (ל=יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ): חסר דגש באות קו"ף לעומת הפסוק הקודם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): קמץ קטן במהדורתנו (וראו גם לעיל א. 26, 27, 28 ונוסח הכתר ב[[דברי הימים ב לו/טעמים#לו כא|דה"ב לו,כא]]) ג. מתיגת הזקף: #[[ויקרא ז/טעמים#ז כה|ויקרא ז,כה]] (ל=מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא ח/טעמים#ח כ|ויקרא ח,כ]] (ל=וְאֶת־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא ט/טעמים#ט יט|ויקרא ט,יט]] (ל=וּמִן־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא יד|ויקרא יא,יד]] (ל=וְאֶת־הַ֨דָּאָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא לג|ויקרא יא,לג]] (ל=וְכָל־כְּלִי־חֶ֔רֶשׂ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו יב|ויקרא טו,יב]] (ל=וְכָל־כְּלִי־עֵ֔ץ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו כב|ויקרא טו,כב]] (ל=וְכָל־הַנֹּגֵ֔עַ): אין מתיגה #[[ויקרא כ/טעמים#כ יז|ויקרא כ,יז]] (ל=וְנִכְרְת֔וּ): אין מתיגה #[[ויקרא כא/טעמים#כא ח|ויקרא כא,ח]] (ל=וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ): אין מתיגה #[[ויקרא כב/טעמים#כב יב|ויקרא כב,יב]] (ל=וּבַת־כֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[ויקרא כה/טעמים#כה יב|ויקרא כה,יב]] (ל=מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז ט|ויקרא כז,ט]] (ל=וְאִם־בְּהֵמָ֔ה): אין מתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז כה|ויקרא כז,כה]] (ל=וְכָל־עֶרְכְּךָ֔): אין מתיגה ===ספר במדבר=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[במדבר ב/טעמים#ב יד|במדבר ב,יד]] (ל!=וְמַטֵּ֖ה): שווא באות וי"ו #[[במדבר ב/טעמים#ב טו|במדבר ב,טו]] (ל!=חֲמִשָׁ֤ה): חסר דגש באות שי"ן #[[במדבר ג/טעמים#ג ל|במדבר ג,ל]] (ל!=אֶלִיצָפָ֖ן): נקודות החטף חסרות באות אל"ף #[[במדבר ד/טעמים#ד מט|במדבר ד,מט]] (ל!=בְּיַד מֹשֶׁ֔ה): חסר מקף #[[במדבר ז/טעמים#ז יח|במדבר ז,יח]]: מכאן ואילך אין ניקוד ברוב התיבות בכתי"ל (וכך הוא בעוד כתבי־יד ובחלק מהדפוסים), עד סוף היום השנים עשר ([[במדבר ז/טעמים#ז פג|פסוק פ"ג]]); הטעמים והגעיות מסומנים. #[[במדבר ז/טעמים#ז ס|במדבר ז,ס]] (ל!=בִנְיָמ֑͏ִן): האתנח מימין החיריק באות מ"ם #[[במדבר ז/טעמים#ז עב|במדבר ז,עב]] (ל!=בָּן־עׇכְרָֽן): קמץ באות בי"ת #[[במדבר ח/טעמים#ח יח|במדבר ח,יח]] (ל=וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם): פשטא וזקף קטן במקום טפחא ואתנח #[[במדבר ט/טעמים#ט ג|במדבר ט,ג]] (ל!=הָֽעֲרְבַּ֛יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[במדבר י/טעמים#י ט|במדבר י,ט]] (ל!=וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם): חטף פתח באות וי"ו #[[במדבר י/טעמים#י טו|במדבר י,טו]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר יא/טעמים#יא כו|במדבר יא,כו]] (ל!=וַיִשָּׁאֲר֣וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר יב/טעמים#יב ט|במדבר יב,ט]] (ל!=וַיִּֽחַרְאַ֧ף): שתי התיבות חוברו ללא רווח ביניהן (במקום מקף), ואף נכתב שווא באות רי"ש! #[[במדבר טו/טעמים#טו לח|במדבר טו,לח]] (ל?=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר טז/טעמים#טז כא|במדבר טז,כא]] (ל!=וַאַכַלֶּ֥ה): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[במדבר טז/טעמים#טז כז|במדבר טז,כז]] (ל!=מִשְׁכַּן־קֹ֛רֶח): סגול באות קו"ף #[[במדבר יז/טעמים#יז יב|במדבר יז,יב]] (ל!=אֶל־תּ֣וֹך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[במדבר יז/טעמים#יז כז|במדבר יז,כז]] (ל?!=אָבָֽדְנּוּ): נקודת דגש באות נו"ן? #[[במדבר יט/טעמים#יט כא|במדבר יט,כא]] (ל?!=לָּהֶ֖ם): למ"ד דגושה? #[[במדבר כא/טעמים#כא א|במדבר כא,א]] (ל?=הָאֳתָרִ֑ים): קמץ חטוף באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב ט|במדבר כב,ט]] (ל?!=הָאֶ֖לֶּה): סגול באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב כג|במדבר כב,כג]] (ל!=מִן־הַדֶ֔רֶךְ): חסר דגש באות בי"ת #[[במדבר כד/טעמים#כד יג|במדבר כד,יג]] (ל!=מִלִבִּ֑י): חסר דגש באות למ"ד #[[במדבר כה/טעמים#כה ב|במדבר כה,ב]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]] (ל=הָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[במדבר כו/טעמים#כו ס|במדבר כו,ס]] (ל!=וַיִוָּלֵ֣ד): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר כז/טעמים#כז ט|במדבר כז,ט]] (ל!=לְאֶחָיו): חסר סילוק #[[במדבר לא/טעמים#לא לב|במדבר לא,לב]] (ל?=וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים או וַחֲמֵ֥שֶׁת־אֲלָפִֽים): "וחמשת" מוקפת ובגעיה, או מקף בתיבת משרת (במקום "וַחֲמֵ֥שֶׁת אֲלָפִֽים")? #[[במדבר לב/טעמים#לב כ|במדבר לב,כ]] (ל?=אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר לג/טעמים#לג יד|במדבר לג יד]] (ל?!=וַיַֽחֲנוּ֙): חסר דגש באות יו"ד, וספק געיה ימנית באותה אות יו"ד (במקום באות וי"ו) #[[במדבר לד/טעמים#לד כו|במדבר לד,כו]] (ל=בְנֵֽי־יִשָׂשכָ֖ר): אין דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר לד/טעמים#לד כח|במדבר לד,כח]] (ל?=פְּדַהְּאֵ֖ל): נקודת מפיק באות ה"א #[[במדבר לה/טעמים#לה כ|במדבר לה,כ]] (ל!=יֶהְדָּפֶ֑נּוּ): חסרות נקודות החטף קמץ באות דל"ת #[[במדבר לו/טעמים#לו א|במדבר לו,א]] (ל?=וַֽיִקְרְב֞וּ): חסר דגש באות יו"ד? ב. מתיגת הזקף: #[[במדבר ג/טעמים#ג לו|במדבר ג,לו]] (ל=וְכָל־כֵּלָ֔יו): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד כז|במדבר ד,כז]] (ל=לְכָל־מַשָּׂאָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד לב|במדבר ד,לב]] (ל=לְכָל־כְּלֵיהֶ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ו/טעמים#ו י|במדבר ו,י]] (ל=אֶל־הַכֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[במדבר ח/טעמים#ח ח|במדבר ח,ח]] (ל=וּמִנְחָת֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יד|במדבר י,יד]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יח|במדבר י,יח]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כב|במדבר י,כב]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כה|במדבר י,כה]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כו|במדבר י,כו]] (ל=וְעַל־צְבָ֔א): אין מתיגה #[[במדבר יח/טעמים#יח כט|במדבר יח,כט]] (ל=מִכָּל־חֶלְבּ֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר כח/טעמים#כח כח|במדבר כח,כח]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ג|במדבר כט,ג]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ט|במדבר כט,ט]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט יד|במדבר כט,יד]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר לא/טעמים#לא לה|במדבר לא,לה]] (ל=מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[במדבר לב/טעמים#לב לג|במדבר לב,לג]] (ל=וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת): אין מתיגה #[[במדבר לה/טעמים#לה ל|במדבר לה,ל]] (ל=כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ): מקום המתיגה ===ספר דברים=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[דברים א/טעמים#א לא|דברים א,לא]] (ל?!=יִשָׂא־אִ֖ישׁ): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? #[[דברים א/טעמים#א לח|דברים א,לח]] (ל=בִּן נוּן֙): חסר מקף #[[דברים א/טעמים#א לט|דברים א,לט]] (ל?!=יִירָשֽׁוּהָּ): נקודת מפיק מיותרת באות ה"א? #[[דברים ב/טעמים#ב ט|דברים ב,ט]] (ל!=אֶל־תָּ֙צַר֙): "אל" בסגול #[[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֖י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג טז|דברים ג,טז]] (ל=וְלָרֻאוּבֵנִ֨י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג כב|דברים ג,כב]] (ל?!=תְִּירָא֑וּם): חטף-חיריק באות תי"ו? #[[דברים ג/טעמים#ג כד|דברים ג,כד]] (ל=יְהֹוִ֗ה): נקודת חולם בשם הוי"ה בתוך כתב־היד? #[[דברים ד/טעמים#ד ז|דברים ד,ז]] (ל?!=בְּכָּל־קׇרְאֵ֖נוּ): דגש מיותר באות כ"ף? #[[דברים ד/טעמים#ד כא|דברים ד,כא]] (ל!=הִתְאַנֶּף־בִּ֖י): סגול באות נו"ן #[[דברים ד/טעמים#ד לה|דברים ד,לה]] (ל!=מִלְבַדּֽוֹ): חסר דגש באות למ"ד #[[דברים ד/טעמים#ד מג|דברים ד,מג]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ד/טעמים#ד מ|דברים ד,מ]] (ל!=עַל־הַ֣אֲדָמָ֔ה): פתח (במקום קמץ) באות ה"א הראשונה #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ>): חסרים המרכא ב"אנכי" והאתנח ב"אלהיך" לטעם העליון #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה ז|דברים ה,ז]] (ל!=לֹֽ֣א־תַעֲשֶֽׂה־לְךָ֥֣): חסר קדמא באות שי"ן לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יא|דברים ה,יא]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֨ת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=שֵׁ֣֤שֶׁת): מונח לטעם העליון לפני מהפך לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=יָמִ֣ים): חסר פשטא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יג|דברים ה,יג]] ל!=(לַיהֹוָ֣֥ה): מונח לטעם העליון לפני מרכא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יד|דברים ה,יד]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל=תִּֿרְצָֽח): חסר טפחא לטעם התחתון{{הערה|ברויאר הציע שהקו המאונך תחת האות צד"י משמש בכתי"ל כטפחא וסילוק כאחד.}} #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל!=תִּֿנְאָֽ֑ף): סילוק לטעם העליון לפני אתנח לטעם התחתון #[[דברים ו/טעמים#ו ג|דברים ו,ג]] (ל!=אֲבֹ֙תֶיךָ֙): הפשטא מלעיל נכתבה באות בי"ת (במקום באות תי"ו) #[[דברים ז/טעמים#ז ח|דברים ז,ח]] (ל!=וּמִשָּׁמְר֤וּ): נקודת שורוק באות וי"ו האחרונה (במקום חולם) #[[דברים ח/טעמים#ח ג|דברים ח,ג]] (ל!=אֶת הַמָּן֙): חסר מקף #[[דברים ט/טעמים#ט ג|דברים ט,ג]] (ל!=וְהַֽאַבַדְתָּם֙): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[דברים י/טעמים#י א|דברים י,א]] (ל!=שְׁנֵֽי־לֻוחֹ֤ת): בנקודות שורוק למרות הכתיב המלא וי”ו #[[דברים י/טעמים#י ו|דברים י,ו]] (ל=נָֽסְע֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים י/טעמים#י טו|דברים י,טו]] (ל!=הַזֶּה): חסר סילוק #[[דברים י/טעמים#י כב|דברים י,כב]] (ל!=מִצְרָ֑יְמָהּ): נקודת מפיק באות ה"א #[[דברים יב/טעמים#יב ב|דברים יב,ב]] (ל!=רַעֲנָן): חסר סילוק #[[דברים יב/טעמים#יב ג|דברים יב,ג]] (ל!=אֶת־מִזְבּחֹתָ֗ם): חסר שווא באות בי"ת #[[דברים יב/טעמים#יב ה|דברים יב,ה]] (ל=שָֽׁמָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים יב/טעמים#יב ל|דברים יב,ל]] (ל?=לֵאמֹ֗ר* או לֵאמֹ֨ר): טעם רביע או טעם קדמא?{{הערה|נראה שנקודת החולם התחברה לאות מ"ם ולכן נראית כמו קדמא.}} #[[דברים יב/טעמים#יב לא|דברים יב,לא]] (ל?!=כָּל־תּוֹעֲבַ֨ת): כ"ף דגושה? #[[דברים יג/טעמים#יג י|דברים יג,י]] (ל?=יָֽדְךָ֛): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים יג/טעמים#יג טו|דברים יג,טו]] (ל!=וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֧): "וְחָקַרְתָּ֧" בטעם דרגה (במקום תביר)! #[[דברים יג/טעמים#יג טז|דברים יג,טז]] (ל?=אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים טו/טעמים#טו ט|דברים טו,ט]] (ל!=עִם לְבָבְךָ֨): חסר מקף #[[דברים טז/טעמים#טז ג|דברים טז,ג]] (ל?=תִּזְכֹּר֔): בטעם זקף קטן (במקום רביע)? #[[דברים יז/טעמים#יז ז|דברים יז,ז]] (ל!=מִּקִּרְבֶּֽךָ): מ"ם דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח ד|דברים יח,ד]] (ל=תִּתֶּן־לּֽוֹ): למ"ד דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח יד|דברים יח,יד]] (ל?!=נָ֛תַן): בנקודת תביר (במקום מרכא)? #[[דברים כ/טעמים#כ יב|דברים כ,יב]] (ל?!=עָלֶֽיהָּ): נקודת מפיק באות ה"א? #[[דברים כא/טעמים#כא יא|דברים כא,יא]] (ל!=וְרָאִיתָ֙): חסר פשטא מלעיל #[[דברים כא/טעמים#כא יג|דברים כא,יג]] (ל=וְהֵסִ֩ירָה֩): טעם כפול בכתב־היד #[[דברים כא/טעמים#כא יח|דברים כא,יח]] (ל!=וְיסְּר֣וּ): חסר חיריק באות יו"ד #[[דברים כב/טעמים#כב יח|דברים כב,יח]] (ל=וְלָֽקְח֛וּ): געיה ובתיר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים כב/טעמים#כב יט|דברים כב,יט]] (ל!=לְשַּׁלְּחָ֖הּ): שי"ן דגושה #[[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]] (ל!=שַׁלְּחָ֖הֿ): סימן רפה באות ה"א (במקום מפיק) #[[דברים כג/טעמים#כג יב|דברים כג,יב]] (ל!=הַֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[דברים כג/טעמים#כג יג|דברים כג,יג]] (ל=שָׁ֖מָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים כג/טעמים#כג יח|דברים כג,יח]] (ל!=יִשְׂרָאֵל): חסר סילוק #[[דברים כד/טעמים#כד י|דברים כד,י]] (ל!=בְרֵֽעֲךָ): חסר טעם הטפחא #[[דברים כד/טעמים#כד טז|דברים כד,טז]] (ל!=אִ֥יש): חסרה נקודת שי"ן ימנית #[[דברים כה/טעמים#כה יח|דברים כה,יח]] (ל!=אַֽחַרֶ֔יךָ): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[דברים כה/טעמים#כה יא|דברים כה,יא]] (ל?!=וִקָֽרְבָה֙): חסרה נקודה שנייה לשווא באות וי"ו? #[[דברים כז/טעמים#כז יד|דברים כז,יד]] (ל?=וְאָֽמְר֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים כח/טעמים#כח א|דברים כח,א]] (ל?!=תִּשְׁמַּע֙): מ"ם דגושה? #[[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל!=בְהַמְתְּךָ֖): פתח באות ה"א #[[דברים כט/טעמים#כט כה|דברים כט,כה]] (א=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית ב. מתיגת הזקף #[[דברים י/טעמים#י ב|דברים י,ב]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יב/טעמים#יב א|דברים יב,א]] (ל=כָּל־הַיָּמִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יג/טעמים#יג יב|דברים יג,יב]] (ל=וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ח|דברים יז,ח]] (ל=אֶל־הַמָּק֔וֹם): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ט|דברים יז,ט]] (ל=וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט): אין מתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[דברים כב/טעמים#כב טז|דברים כב,טז]] (ל-כתיב!=הַֽנַּעַרָ֖): חסרות נקודות החטף באות עי"ן #[[דברים כח/טעמים#כח כז|דברים כח,כז]] (א-כתיב!=וּבַעְפֹלִ֔ים): אין דגש באות עי"ן, כך שחסר דגש באות טי"ת בקרי "וּבַטְחֹרִ֔ים" #[[דברים כח/טעמים#כח ל|דברים כח,ל]] (א-כתיב!=יִשְׁגָלֶ֔נָּה): אין דגש באות גימ"ל, כך שחסר דגש באות כ"ף בקרי "יִשְׁכָבֶ֔נָּה" #[[דברים כט/טעמים#כט כב|דברים כט,כב]] (א=וּצְבֹיִי֔ם): מקום החיריק לעומת הטעם (אין הערת כתיב) ==מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות== להלן רשימה של '''חטפים באותיות לא גרוניות בתורה''' בכתי"ל או בכתר ארם צובה. חטפים אלה באים להורות על '''הנעת השווא''', ובמקומם הוספנו במהדורתנו סימן מיוחד מעל האות השווּאה (להסבר מפורט ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|פרק השני]]''' של המבוא למהדורתנו). לרשימה של החטפים בספרי הנביאים וכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: חטפים באותיות לא גרוניות|כאן]]'''. {{מ:טעמי המקרא|12}} {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבראשית}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (33 פריטים): [[בראשית א/טעמים#א יח|א,יח]] (א[ס],ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל); [[בראשית ב/טעמים#ב יב|א,יב]] (א[ס],ל=וּֽזֲהַ֛ב); [[בראשית ב/טעמים#ב כג|א,כג]] (ל=לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (א[ס],ל=תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה); [[בראשית י/טעמים#י ג|י,ג]] (ל=אַשְׁכֲּנַ֥ז); [[בראשית יב/טעמים#יב ג|יב,ג]] (ל=וַאֲבָֽרֲכָה֙); [[בראשית יח/טעמים#יח כא|יח,כא]] (א[ס],ל=אֵֽרֲדָה־נָּ֣א); [[בראשית כב/טעמים#כב יח|כב,יח]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כד/טעמים#כד ס|כד,ס]] (ל=וַיְבָרֲכ֤וּ); [[בראשית כה/טעמים#כה כב|כה,כב]] (ל=וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו ד|כו,ד]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו יב|כו,יב]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז יט|כז,יט]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כז/טעמים#כז כט|כז,כט]] (ל=וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ); [[בראשית כז/טעמים#כז לא|כז,לא]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז לג|כז,לג]] (ל=וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז לד|כז,לד]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (א[ס]=הַֽבֲרָכָ֨ה); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז מא|כז,מא]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח ו|כח,ו]] (א[ס],ל=בְּבָרֲכ֣וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח יד|כח,יד]] (ל=וְנִבְרֲכ֥וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ג|כט,ג]] (א[ס],ל=וְגָלֲל֤וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ח|כט,ח]] (ל=וְגָֽלֲלוּ֙); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (ל=בָּרֳהָטִ֖ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (א[ס],ל=בְּשִֽׁקֲת֣וֹת); [[בראשית ל/טעמים#ל מא|ל,מא]] (ל=בָּרֳהָטִ֑ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית לח/טעמים#לח יב|לח,יב]] (ל=עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י); [[בראשית מח/טעמים#מח ט|מח,ט]] (ל=וַאֲבָרֲכֵֽם); [[בראשית מח/טעמים#מח כ|מח,כ]] (ל=וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם); [[בראשית מט/טעמים#מט כג|מט,כג]] (ל=וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בשמות}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (16 פריטים): [[שמות ג/טעמים#ג יח|ג,יח]] (ל=נֵֽלֲכָה־נָּ֞א); [[שמות ד/טעמים#ד יח|ד,יח]] (ל=אֵ֣לֲכָה); [[שמות ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=נֵ֣לֲכָה); [[שמות ז/טעמים#ז כז|ז,כז]] (א[ס]=בַּֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ז/טעמים#ז כט|ז,כט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ח/טעמים#ח א|ח,א]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ד|ח,ד]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ה|ח,ה]] (א[ס],ל=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ז|ח,ז]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֗ים); [[שמות ח/טעמים#ח ח|ח,ח]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ט|ח,ט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (א[ס]=הָֽרֲוָחָ֔ה); [[שמות טו/טעמים#טו י|טו,י]] (ל=צָֽלֲלוּ֙); [[שמות כג/טעמים#כג כט|כג,כט]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֛נּוּ); [[שמות כג/טעמים#כג ל|כג,ל]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֖נּוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בויקרא}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (4 פריטים): [[ויקרא ו/טעמים#ו יא|ו,יא]] (ל=יֹֽאכֲלֶ֔נָּה); [[ויקרא ו/טעמים#ו יט|ו,יט]] (ל=יֹאכֲלֶ֑נָּה); [[ויקרא ט/טעמים#ט כג|ט,כג]] (ל=וַֽיְבָרֲכ֖וּ); [[ויקרא י/טעמים#י י|י,י]] (ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבמדבר}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (18 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (א[ס]=הַקֳּהָתִֽי [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ד/טעמים#ד ז|ד,ז]] (א[ס]=אֶת־הַקֳּעָרֹ֤ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ה/טעמים#ה יח|ה,יח]] (ל=הַמְאָֽרֲרִֽים); [[במדבר ה/טעמים#ה יט|ה,יט]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַמְאָֽרֲרִ֑ים [1]); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים [2]); [[במדבר ה/טעמים#ה כז|ה,כז]] (ל=הַמְאָֽרֲרִים֙); [[במדבר ו/טעמים#ו כג|ו,כג]] (ל=תְבָרֲכ֖וּ); [[במדבר ו/טעמים#ו כז|ו,כז]] (ל=אֲבָרֲכֵֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז לב|טז,לב]] (ל=כׇּל־הָרֲכֽוּשׁ); [[במדבר יח/טעמים#יח י|יח,י]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[במדבר יח/טעמים#יח יג|יח,יג]] (ל=יֹאכֲלֶֽנּוּ); [[במדבר כג/טעמים#כג יח|כג,יח]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[במדבר כג/טעמים#כג כה|כג,כה]] (ל=תְבָרֲכֶֽנּוּ); [[במדבר כד/טעמים#כד ט|כד,ט]] (ל=מְבָרֲכֶ֣יךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה יח|כה,יח]] (א[ס]=כִּ֣י צֹרֲרִ֥ים); [[במדבר לב/טעמים#לב לה|לב,לה]] (ל=וְיָגְבֳּהָֽה [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר לג/טעמים#לג נה|לג,נה]] (ל=וְצָרֲר֣וּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בדברים}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (9 פריטים): [[דברים ה/טעמים#ה כג|ה,כג]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[דברים ח/טעמים#ח ב|ח,ב]] (ל=הֹלִֽיכֲךָ֜); [[דברים ח/טעמים#ח טו|ח,טו]] (ל=הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜); [[דברים טו/טעמים#טו כ|טו,כ]] (ל=תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙); [[דברים טו/טעמים#טו כב|טו,כב]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[דברים כד/טעמים#כד יג|כד,יג]] (ל=וּבֵֽרֲכֶ֑ךָּ); [[דברים כח/טעמים#כח לט|כח,לט]] (א=תֹאכֲלֶ֖נּוּ); [[דברים כט/טעמים#כט ז|כט,ז]] (א=הַֽמֲנַשִּֽׁי); [[דברים לב/טעמים#לב י|לב,י]] (א=יְסֹבֲבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנֲנֵ֔הוּ); [[דברים לב/טעמים#לב יח|לב,יח]] (א=מְחֹלֲלֶֽךָ); [[דברים לב/טעמים#לב לו|לב,לו]] (א=כִּֽי־אָ֣זֲלַת). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} ==מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)== ===הגדרות יסוד ושיטת ברויאר=== הַגַּעְיָה (שנקרא גם "מאריך" או "מעמיד" או "מתג"), קו מאונך קטן מתחת לאות, הנכתב בדרך כלל בשמאלו של הניקוד – הוא הסימן היחיד שאי-אפשר לשחזר אותו בוודאות כמעט-מוחלטת בכל מקום בחלקים החסרים בכתר ארם צובה. קושי זה שייך בעיקר בגעיה הקלה,{{הערה|המצב שונה בסוגים אחרים של געיות, כגון הגעיות הכבדות בהברות סגורות, שבשבילן יש כללי מסורה מובהקים וסימונן בכתבי־היד הטברנים כמעט זהה. לגבי סימון הגעיות בכתי"ל סיכם ייבין: "בגעיות דומה הוא ל'''א''' בכעט בשלמות בכל סוגי הגעיה הכבדה וגעית־שוא, ועל פי רוב גם בגעיה לתיקון הקריאה, אך מרבה הוא מ'''א''' בסימון הגעיות הקלות לסוגיהן" (נו.3, עמ' 358).}} שלפי הכללים מנוקדת בתנועה פתוחה גדולה או קטנה שאינה סמוכה לטעם.{{הערה|ראו ייבין, טו.1 עמ' 138; כהן, פרקי מבוא מלכים, הערה 7.}} על פי שיטת הרב ברויאר, הגעיה באה "לציין נחץ משני הנוסף על ההטעמה העיקרית. נחץ הוא הטעמה שאיננה מבוצעת על ידי נגינה, להבדיל מן ההטעמה המסומנת בטעמים, המבוצעת על ידי נגינה... בעל הקריאה צריך להטעים את ההברה הזו בהטעמה משנית, וההטעמה העיקרית במילה היא בהברה המוטעמת."{{הערה|מתוך "הנחיות לקורא" בראש תיקון קוראים חורב בשיטת ברויאר, עמ' יז; הדברים מבוססים על מה שכתב ברויאר ב'''טעמי המקרא''', עמ' 173.}} ואולם ישראל ייבין הציע תיאור רחב ועשיר יותר לתפקידן של כלל הגעיות, והדגיש את מקומן במערכת הנגינה של הטעמים: :בדרך כלל מציאותה של געיה מן הגעיות בתיבה קשורה בשני סוגי גורמים: א. התנאים '''המוסיקליים''' של התיבה, היינו: באיזה טעם התיבה מוטעמת, מן המשרתים או מן המפסיקים, מה הם הטעמים שלפניה ושלאחריה; ב. התנאים '''הפונטיים''' של התיבה, היינו: אם יש בה עיצורים חלשים מאיזו בחינה שהיא, כגון עיצורים גרוניים, עיצורים דומים, וכיוצא באלו, וכן אם יש תנאים פוניטיים כאלה, בגללם יש לחשוש שעיצור כלשהוא עלול לא ליהגות כראוי. פעולתם של שני גורמים אלה מותנים במבנה התיבה להברותיה, אם הן פתוחות או סגורות, ומה מרחקן מן ההברה המוטעמת. :לפי זה נוכל לקבוע: אם תיבה באה בתנאים מוסיקליים מסוימים והיא בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''מוסיקלי''', וכך הן רוב הגעיות. :ואם תיבה יש בה עיצורים מסויימים ויש חשש שלא ייהגו כראוי, והתיבה בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''פוניטי''', והן מיעוט הגעיות. :יש כמה סוגים, שבהם אין לנו ודאוּת בטיב הגעיה אם פוניטית היא אם מוסיקלית... אמנם, ידיעתה או אי־ידיעתה של מהות הגעיה פירושה אך ורק ידיעה או אי־ידיעה של סיבת הגעיה, אם הוטעמה געיה זו מסיבה מוסיקלית או פוניטית. אין פירושה, כמובן, ידיעה של מהות הגעיה גופה; שכן אין לנו כל יסוד להניח שגעיה מוסיקלית וגעיה פוניטית שונות זו מזו במהותן או בדרך השמעתן. ההבחנה בין הגעיות משמעותה אך ורק בהחנה במקורן ובסיבתן.{{הערה|ייבין, יא.5, עמ' 92-93.}} הרב ברויאר לא מצא צורך לשחזר את הגעיות הקלות בכתר, כי אין לדעתו שיטה אחת מובהקת לסימון געיות קלות שאותה חייבים לבצע במלואה ע"פ המסורה: אין חובה לסמן געיה קלה בכל תיבה שראויה לכך, וגם אם נטייתו של הסופר היא לסמן אותן בתיבות בעלות מבנה מסויים – תמיד יהיו גם חריגים, בגלל שלא מדובר על חובה אלא על נטייה. ואלה דבריו בהרחבה מתוך מאמר שנכתב בעקבות הוצאתו של הכרך הראשון למקראות גדולות הכתר: :לאמיתו של דבר, אין כל מחלוקת בין המהדירים של שתי המהדורות האלה, אלא מר אמר חדא ומר אחר חדא ולא פליגי. פרופ' כהן ביקש למסור לציבור את נוסח המקרא על פי הכתר, ואין איש יכול לשלול את הערך למסור ואת החשיבות של מפעל כגון זה, ואילו אני בקישתי למסור לציבור את נוסח המקרא, כפי שהוא ראוי להיות נכתב ונקרא – הלכה למעשה; וגם זו היא משימה שאי אפשר לשלול את חשיבותה. אולם הבדל זה שבין מגמות שתי המהדורות גורר אחריו הבדל של מהות. פרופ' כהן העתיק את נוסח בן-אשר, משום שבן-אשר היה גדול המסרנים והנקדנים והמגיהים, שלא קם כמוהו לפניו ולאחריו. משום כך היה רשאי להעתיק את נוסח הכתר כמות שהוא. ואילו אני העתקתי את נוסח בן-אשר, משום שרק הנוסח הזה ראוי להיות נכתב ונקרא הלכה למעשה; שהרי כל ישראל כבר קיבלו על עצמם את נוסח הנמקרא על פי שיטת בן-אשר. משום כך יכולתי להעתיק את נוסח הכתר רק בתחום הכתיב וכן גם ברוב העניינים הנוגעים לניקוד ולטעמים. כנגד זה לא יכולתי להעתיק מן הכתר את נוסח הגעיות הקלות וגעיות 'היה', 'חיה'. שכן בתחום זה לא היתה לבן אשר שיטה עקיבה וחד משמעית, אלא 'נטיות' בלבד... אכן יש בכתר רבבות תיבות, שנוסח הגעיות הקלות שבהן איננו מביע את דעתו המחייבת של בן אשר; ובן אשר עצמו היה מודה, שמי שסוטה ממנהגו באותן תיבות אינו משתבש, ולא עוד, אלא הוא עצמו היה משנה ממנהגו בתיבות אלה, אילו ניקד טופס נוסף של המקרא. משום כך "שיטה" זו של בן-אשר – שלאמיתו של דבר איננה בגדר שיטה כלל – איננה כדאי לדחות מפניה את השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר. לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר; שכן ישראל קיבלו על עצמם את שיטת בן-אשר במקום שההן שלו הן, והלאו שלו לאו – ולא במקום שהן ולאו רפיא בידיה, ושניהם כאחד טובים. :וראוי לציין כאן עוד: הכתר לא הגיע לידינו בשלמות, אלא חסרים בו ספרים אחדים, ביניהם כמעט כל התורה. בספרים אלה אין המהדיר יכול להעתיק את נוסח בן-אשר מן הכתר, אלא הוא חייב לשחזר את הנוסח הזה, כפי שהוא עולה מאליו מתוך המסורה ומתוך כתבי היד הקרובים לכתר. אולם דבר זה הוא אפשרי רק באותם התחומים, שבהם היתה לבן-אשר דעה ברורה ומחייבת – לכאן או לכאן. כנגד זה אי אפשר לשחזר את נוסח בן-אשר בתחום הגעיות הקלות; שהרי בן-אשר בעצמו לא היה מסוגל לשחזר את הנוסח שלו בתחום זה – אילו אבד מידיו הכתר, כדרך שהוא אבד מידינו. משום כך זו תהיה דרכו של המהדיר שלנו בספרים, שהכתר לא נשתמר בה: הוא יעתיק את נוסח הגעיות הקלות מתוך כתב-יד לנינגרד, אך יבצע בו שינויים אחדים כדי להתאימו במידת האפשר לשיטת בן-אשר. אולם נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר. ודבר זה לא ישתנה בהרבה גם אחרי שייעשו בו השינויים המוצעים. ואילו קבלתי גם אני את הנוסח הזה, הייתי מורה בזה לכל 'בעלי הקריאה' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: עליהם לקרוא בציבור את נוסח הגעיות הקלות, כפי שעלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד – שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות... ורק הנוסח הזה, שלאמיתו של דבר איננו אלא נוסח כלאיים של סופר קדמון וחוקר בן זמננו – רק הוא הנוסח הנכון, המתאים למסורה. וכדאי הוא הנוסח הזה לדחות מפניו את הנוסח הברור והיציב, שכל ישראל כבר קבלו על עצמם זה דורות רבים. אני לא הייתי מסוגל להורות כך לציבור, וספק בעיניי אם פרופ' כהן עצמו היה מסוגל לכך.{{הערה|מרדכי ברויאר, "מהדורה חדשה של מקראות גדולות", '''עמודים''' מא,ב (תשנ"ג), עמ' 72-77. המובאה כאן מתוך עמ' 74-75, בדיוק באותו היקף שכבר צוטט ע"י מנחם כהן בראש פרקי המבוא למלכים (עמ' *1-*2). לאחר הציטוט העיר כהן: "עד כאן לשונו של הרב ברויאר, והיא אמנם משקפת בצורה תמציתית את עיקרי תפישתו בנושא שלפנינו, כפי שהביעה במקומות שונים."}} לכן העתיק הרב ברויאר את הגעיות בכתר כפי שהן (ובמקומות שהכתר חסר העתיק מכתי"ל), ואחר כך הוסיף עליהן געיות קלות נוספות בעקביוּת בכל תיבה שראויה לכך (וכמו שמקובל בדפוסים). את התוספות ציין על ידי קו קצר במיוחד, כדי להבחין בינן לבין הגעיות שמקורן בכתבי־היד עצמם. מטרתה של הוספת הגעיות בכל תיבה הראויה לכך בידי הרב ברויאר הייתה כמובן לעזור לקורא לבצע "נחץ משני" כראוי ובעקביות. ===הביקורת על שיטת ברויאר=== ב"מקראות גדולות הכתר" מתחו ביקורת מפורטת על שיטתו של הרב ברויאר בעניין הגעיות. בפרקי המבוא שהקדיש לנושא זה בסוף כרך מלכים, ביקש מנחם כהן להוכיח חמש נקודות חשובות המכוונות מול יסודות שיטתו של הרב ברויאר, וכך סיכם אותן: :א. שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו. :ב. שלא זו בלבד שאין ריבוי הגעיות דהאידנא הולם את שיטתו של בן-אשר, אלא שהוא זר גם למעגל המסירה של 'נוסח המסורה' בכללותו, כפי שעולה מכתבי היד שנכתבו במעגל זה במשך מאות שנות מסירה בימי הביניים. :ג. ששיטת ריבוי הגעיות נולדה ונתקיימה במשך מאות שנים במרחב מחיה של נוסחים הרחוקים מ'נוסח המסורה' גם מבחינות אחרות: בנוסח האותיות ובנוסח הניקוד והטעמים. :ד. שהרכבת שיטת ריבוי הגעיות על 'נוסח המסורה' היא הרכבה מלאכותית, שנעשתה לראשונה בעידן הדפוס ע"י יעקב בן חיים, מהדיר מהדורת היסוד הראשונה של 'מקראות גדולות', מתוך אי-הכרה מספקת של הנושא. :ה. שבעידן הדפוסים עברה השיטה שינויים בעניינים מהותיים ע"י מהדירים בעלי השפעה בתקופות שונות, ואין כל הצדקה להגדיר את סימון הגעיות שבדפוסים "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה עידן ועידנים" כלשונו של הרב ברויאר. הניתוח המרשים שעשה כהן אח"כ (על בסיס דגם של ממצאי הגעיות בחלק מספר מלכים בכתר) מאושש את חמשת הטיעונים שלו, ולגבי ההוכחות שלו לנקודות ב'-ד' אין מה להוסיף, כי ברור שמדובר על עובדות היסטוריות. אמנם הנקודות הרלוונטיות ביותר בשביל מהדורת מקרא הן דווקא הראשונה והחמישית. ולמרות שכהן אכן הצליח להוכיח את נקודות א' וה' כפי שהוא ניסחן, אין בניסוחן כדי לעשות צדק מלא בנושא שלנו, וניתן להסתייג בכל אחת מהן במידה ניכרת. בנקודה הראשונה כתב כהן: "שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו". לגבי החלק האחרון של המשפט ברור לגמרי שכהן צודק: בן-אשר עצמו לא היה מסמן געיות כמו דפוסי ימינו. ולגבי החלק הראשון של המשפט, הביא כהן ממצאים מרשימים על סימון הגעיות בכתר כדי להוכיח שבן-אשר אכן פעל לפי שיטה. אמנם לגבי "השיטה" שלפיה פעל בן-אשר לפי כהן, כדי לגלות את נקודת התורפה שבקביעה זו יש להצביע קודם כל על העובדה שביקורתו של כהן התמקדה על שיטת הרב ברויאר באופן ישיר, ואילו רק בהערה אחת הזכיר כהן שגם ישראל ייבין אחז באותה עמדה זו בדיוק: "הרב ברויאר איננו בודד בהנחה זו. למרבה הפליאה נוקט בה גם פרופ' ישראל ייבין (ראה ייבין, כא"צ, ע' 139). ייבין עצמו בדק את כל הממצא ב'כתר' (ראה שם, ע' 140) וספר בכל המקרא רק כ-35 תיבות המסומנות בגעיה קלה בטעמים מחברים, מתוך אלפי תיבות בטעמים כאלה במבנה של געיה קלה. תמוה הדבר, כיצד אפשר ליישב ממצא כזה עם ההנחה בדבר חוסר שיטתיות".{{הערה|כהן, שם, הערה 8.}} כל "פליאה" ו"תמיהה" אומרת דרשני, ובמיוחד כשמדובר בספר כמו זה של ייבין, שבו הקדיש שני חלקים מלאים ומפורטים (מתוך חמישה חלקים בספר כולו) הכוללים ניתוח קפדני של אלפי נתונים לגבי תופעת הגעיות בכתר (חלק שני על הגעיה בכ"א הספרים, וחלק רביעי על הגעיה בספרי אמ"ת). ולכן ראוי להביא את דברי ההסבר הכלליים של ייבין לשיטתו, שנכתבו מיד לאחר שהתייחס אל כללי הגעיה הקלה שנוסחו בדורות האחרונים (ובמיוחד ע"י יצחק בער): :מכל זה מסתבר, שאין להניח קיום שיטה מיוחדת של ב"א בהטעמת הגעיה הקלה. רק זה בלבד נכון: בעוד שבער דורש לסמן את הגעיה הקלה בכל מקום לפי כללים מסוימים, כתבי־היד העתיקים, ו''א'' והקרובים לו בכללם, מסמנים אותה אמנם לפי אותם כללים, אבל לא בכל מקום, אלא לפרקים בלבד, ומידת סימונה שונה בכתבי־היד השונים. :אם נבדוק את שיטת הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' נראה, מצד אחד, חוסר כל עקיבות, כלומר: נוכל למצוא עשרות דוגמות זהות במבנן ובהטעמתן, שבאחת מהן יש געיה ובחברתה אין. מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה; אך כנראה שבשום מקום לא היתה ארוכה עד כדי כך, שיראו המנקדים '''חובה''' לעצמם לסמנה (כמו בסוגי הגעיות הכבדות), ומשום כך היה סימונה ענין של '''רשות'''... :ההבדל בין שיטת סימון הגעיות הקלות בכתבי־היד העיתיקים ו''א'' בכללם ובין שיטתו של בער אינו אפוא הבדל בעקרון אלא הבדל בדרגה, ושיטת בער אינה אלא התפתחות וסימון מלא של השיטה הנוהגת בכתבי־היד העתיקים. :אך הדברים אמורים בכללים: בתיבות ובסוגי ההברות הראויות לגעיה קלה; בפרטים יש דברים בשיטת בער שאינם נוהגים ב''א'' ובכתבי־היד הקרובים. בייחוד כך הדבר בתיבות ראויות לשתי געיות. ב''א'' והקרובים לו נוהגת בדרך כלל שיטת ההעדפה של געיה אחת מן השתיים, ואילו בער קובע שיש לסמן את שתיהן.{{הערה|ייבין, טו.5,7, עמ' 140-141.}} אם כן, ייבין כבר התייחס כבר מזמן לאותה תופעה בדיוק שהציג כהן בבהירות רבה בפרקי המבוא שכתב על הגעיות, דהיינו לתלוּת הסטטיסטית החזקה הקיימת בין סימון הגעיה לבין מבנֶה התיבה וטעמה. אכן יש צירופים של צורות וטעמים שבהם הנטייה לסימון געיה או לאי-סימונה חזקה מאוד, ולפעמים אפילו מתקרבת או מגיעה לעקביות גמורה. ולגבי הטעמים, ברור שהסביבה המוסיקלית משפיעה מאוד על נטייתו של הסופר, ולכן ההבדל הבולט לעין בין סימון הגעיה בטעמים מפסיקים ואי-סימונה בטעמים מחברים. אבל בסופו של דבר, ניתן תמיד להגדיר קטגוריות של מלים במבנה מסוים ובטעמים מסוימים ולקבוע להם כלל, ואז לחפש מכנה משותף לחריגים וליוצאים מן הכלל כדי לקבוע חוק מיוחד גם בשבילם, עד שרק נשארים חריגים בודדים ומעטים. השאלה האמתית היא לא לגבי הנתונים עצמם אלא עניין של הגדרה: האם לראות במציאות זו "נטיות" או "שיטה"? זוהי המחלוקת האמתית בין ייבין וברויאר מצד אחד, לבין כהן בצד השני. אור נוסף על מחלוקת זו באה משלושה כיוונים שנידונו בפרקי המבוא של כהן: הסביבה המוסיקלית, דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל, ואחוזי הדיוק האפשריים בשחזור החלקים החסרים בכתר. ===הסביבה המוסיקלית=== לגבי הסביבה המוסיקלית, כהן טרח לדחות את עמדתו של ברויאר לגבי העדר ביצוע המוסיקלי של הגעיה: :הסימון, התלוי בסוג הטעם, מלמד על הגורמים העומדים באחרי השיטה: הסימון משקף ביצוע מוסיקלי. ומשמעות הדברים היא: בן-אשר סימן רק את אותם המקומות שמסורת ההגייה והנגינה, שאותה הוא בא להנציח, הצדיקה סימון מוסיקלי. הביצוע המוסיקלי במקומות אלו לא עמד בפני עצמו, אלא תלוי היה בטעם העיקרי, ושימש לו מעין הוכחה או קישוט. הרב ברויאר בספרו 'טעמי המקרא', קובע, כי "הגעיה מורה על נחץ משני שאינו מבוצע על ידי ניגון". קביעה זו אמנם נכונה היא לשיטת סימון הגעיות המבוצעת במהדורת ברויאר, שאין בה שום הבחנה בין טעמים... אבל בשום פנים אין לומר את הדברים על שיטה כשיטתו של בן אשר, שתלותו של הסימון בסוג הטעמים היא קו יסוד שבה.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *8.}} ביקורת זו אמנם נכונה, אבל דווקא בנושא הביצוע המוסיקלי חרג ברויאר משיטתו של ייבין, חריגה שגם התאים לאופי המהדורה שלו (כמו שכתב כהן ובצדק). נביא שוב את דבריו של ייבין (אבל הפעם נתמקד רק בהסבר אחד מסויים): :מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה... לסיכום, כהן כרך ביחד את דחיית התפקיד המוסיקלי של הגעיה, ואת הטענה שסימונן של געיות במקומות מסויימים היה עניין של נטייה ורשות, ולא חובה. את שני הטיעונים שקשר ביחד גם דחה ביחד, ובמקומם טען שלגעיה יש תפקיד מוסיקלי ולכן סימונה בגדר חובה תמיד. אמנם אין ההגיון מחייב שתפקיד מוסיקלי פירושו גם חובת ציון מוחלט, כי ככל שהביצוע המוסיקלי קצר יותר ופחות מובהק, גם הנטייה לסמנו תהיה פחות. וזוהי בדיוק עמדתו של ייבין. כל עוד שתי העמדות מצליחות להסביר את הנתונים – אין דרך להכריע ביניהן, וכל הכרעה תהיה בעצמה בגדר "נטייה". ===דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל=== לגבי דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות, ברויאר טען ש"נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר". הוא אף הוסיף וטען על נקדנו של כתי"ל ש"נוסח הגעיות הקלות... עלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד, שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות". לעומתו הוכיח כהן באופן מאלף שכל נטיותיו של הכתר בסימונן של געיות בטעמים מסויימים – משותפות הן לכתי"ל, רק במידה שונה: בטעמים המפסיקים, יש בכתי"ל בדרך כלל יותר מלים מכל סוג עם געיה, ופחות מלים מכל סוג בלי געיה. בטעמים המחברים שני כתבי־היד הם בעצם זהים לגמרי: אין בהם כמעט געיות בכלל. וכך מסביר כהן את הדמיון הרב הזה: :סופרו נקדנו של כ"י '''ל'''... פעל בסביבת ספרי מקרא הקרובים לנוסח בן-אשר, ויש לראותו כאחת החוליות הראשונות בשלשלת המעתיקים, שפעלו במעגל המסירה של נוסח המסורה הטברני לאחר תקופת בעלי המסורה. מעתיקים אלו הם שהעבירו לדורות הבאים את דמות דיוקנו של 'נוסח המסורה', ולפיכך מן הראוי שנשים לב לתוצאות עבודתם. :אשר למעתיקו-נקדנו של כ"י '''ל''', הרי הרב ברויאר עצמו מודה, שתוצאות עבודתו של נקדן זה בתחום הניקוד והטעמים הן טובות עד כדי כך, שהיה ראוי לשמש מקור מרכזי בשיחזור נוסח ה'כתר' במקומות החסרים. להלן נראה, שיש להתיחס ביתר רצינות גם לנוסח הגעיות שלו, העומד, בעיקרו של דבר, על אותו בסיס שיטתי כנוסח ה'כתר', ובשום פנים אין לומר שמקורו בסימונים שרירותיים של נקדנו. כבר הזכרנו במבואנו למהדורת הכתר, שניקודו של כ"י '''ל''' נעשה בשני שלבים, שלב ההעתקה ושלב ההגהות, ורק בשלב השני היה לפניו ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו. לפי ספר זה הגיה את הניקוד והטעמים, ובעיקר את הגעיות. עצם ההגהה של הגעיות מלמדת, שהנקדן ייחס חשיבות לנוסח הגעיות, וקבעוֹ סופית לפי ספר שסמך עליו, ולא לפי שרירות לב. ואף שיש להניח, כי תהליכי תיקון, שאינם נעשים ע"י מומחה, עלולים להותיר רישומן על התוצאה הסופית, אין הדבר נובע משרירות ליבו של המתקן, אלא משגגתו, והתמונה הכוללת תשקף בדרך כלל את מצע הטקסט שלפיו נעשו התיקונים.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *9-*10.}} ביקורת זו על הרב ברויאר צודקת לגמרי, כפי שהנתונים שהביא כהן מכתי"ל מוכיחים היטב. אמנם אינו דומה המגיה של כתי"ל לבעלי המסורה בכבודם ובעצמם לגבי "נטיות" מול "שיטה": תפקידו של מגיה הוא להשוות ולתקן, ולא לכתוב נוסח משלו. וגם אין בדמיון בין כתי"ל לכתר חידוש גמור לגבי הנטיות או השיטות המשותפות לשני כתבי־היד, שהרי ישראל ייבין כבר נקט בעמדה דומה לגבי כלל כתבי־היד הקרובים לכתר: :כל סוגי הגעיה הקלה, בכל סוגי ההברות ובתיבות מוטעמות בכל הטעמים (או כמעט כולם), מצויים ב''א'' (ובכתבי־היד הקרובים). אמנם אין הגעיות הללו מסומנות תמיד; בטעמים מסויימים כמעט שאינן מסומנות כלל ובטעמים אחרים הן אמנם מסומנות הרבה, אך לא בכל מקום... :שנית, קשה לומר שב''א'' (או בכתבי־היד הקרובים) מצויה '''שיטה''' בהטעמת הגעיה הקלה. אמנם יוצאים הן הכלל יש גם בסוגים אחרים של געיות, אבל הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' חורגת עד כדי כך מכל כלל, שאין לתארהּ אלא תיאור סטאטיסטי.{{הערה|ייבין, טו.4, עמ' 139. יצויין שאף אמירתו של הרב ברויאר על בן-אשר, שאילו כתב טופס נוסף של המקרא לא היה מסמן תמיד את אותן הגעיות באותן המקומות, מבוססת לגמרי על הערה מפורשת של ייבין (חלק ב הערה 3, עמ' 140-141.}} כלומר: אפשר בהחלט להצביע על הנטיות הדומות בסימון הגעיה בין כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בתוכם, בלי לקבוע שיש בכתר או בכתבי־היד האחרים שיטה מובהקת של סימון געיות כחובה מוחלטת. ===רמת הדיוק האפשרי בשחזור הגעיות=== לגבי אחוזי הדיוק האפשריים בשחזור הכתר, כהן הביא נתון כללי: "ניסויי שיחזור מבוקרים שערכתי בחלקים השלמים לימדו אותי, שניתן להגיע לדיוק ממוצע של כ-95% בשיחזור נוסח הגעיות ב'כתר', הכל לפי אופי הטקסט המשוחזר. שיעור דיוק שכזה מצדיק הצדקה שאין למעלה ממנה את מעשה השיחזור כפתרון המדעי הנכון ביותר שראוי לנקוט בעניין זה."{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *21.}} בקטע שבחר כהן כדגם מספר מלכים, הייתה מלכתחילה זהות של כ-94% בין כתי"א לכתי"ל בגעיות הקלות והכבדות, ולאחר שנעשו תיקונים בנוסח כתי"ל ע"פ שיטת הכתר, עלה הדיוק לכדי 98%. אין ספק אם כן שכתי"ל מייצג היטב את אופי סימון הגעיות הכללי של כתבי־היד העתיקים, ושניתן להשתמש בו כבסיס לשחזור הגעיות בחלקים החסרים של הכתר ברמת דיוק גבוהה. וגם אין ספק שיש הצדקה מוחלטת למעשה שחזור כזה במהדורת מקרא ע"פ הכתר, וכל מהדורה כזו (כגון "מקראות גדולות הכתר") תהיה לברכה. אבל בו בזמן צריך לקחת בחשבון את הפער המשמעותי בין רמת הדיוק בשחזור הגעיות לבין רמת הדיוק בשחזור הניקוד והטעמים ע"פ כתי"ל. כי אפילו אם תגיע רמת הדיוק בשחזור הגעיות בכתר ל-98%, עדיין מדובר על טעות סטטיסטית של לא פחות מגעיה אחת בכל 50 (וברמה של 95% על טעות של געיה אחת מכל 20). השחזור כשלעצמו מוצדק וחשוב, אבל הוא עדיין ברמה נמוכה בהרבה מרמת השחזור בניקוד ובטעמים. כל מי שבודק את הסטיות בניקוד ובטעמים בכתי"ל מול החלקים הקיימים בכתר מתרשם מיד שמדובר על ניקוד או טעם אחד בלבד מתוך מאות ואלפים! ואת רובן של הסטיות (המעטות ממילא) בניקוד ובטעמים ניתן להסביר לפי מנהגים אופייניים לכתי"ל. הפער הגדול הזה בין תחום הניקוד והטעמים מצד אחד, לבין תחום הגעיות הקלות מצד שני, בולט כל כך, עד שקשה לדבר על שיטה מובהקת של חובה המשותפת לשני כתבי־היד. קשה להבין איך, אם בשלב ההגהות בכתי"ל היה לפני המגיה "ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו", שהוא הצליח לתקן את הניקוד והטעמים עד כדי כך שהם זהים לכתר כמעט לגמרי, ואילו לגבי הגעיות אחת מכל 10-20 תהיה שונה. סביר יותר להניח שסימון הגעיות בכתר עצמו, וכן בספר שהיה מונח לפני המגיה של כתי"ל, הוא עניין של נטיות חזקות ומובהקות ע"פ מסורת מוסיקלית שבעל פה ולא שיטה פורמלית של חובה. על הקושי לתאר את שיטת בן-אשר באופן מדוייק עמד כהן בעצמו, כאשר כתב במסקנתו שאי-אפשר לשחזר את הגעיות באופן מושלם: "לכל כלל יש יוצאים, ולכל רוב יש מיעוט, ובסעיפים מסוימים הכוחות שקולים, ולא תמיד יכולים אנו לעמוד על גורמי התופעות."{{הערה|שם, *24.}} כדי להמחיש עוד יותר את הנקודה הזו, נביא שתי דוגמאות (אחת בטעם פשטא ואחת בזקף קטן). אין בדוגמאות אלו כל משמעות חדשה לגבי הנתונים הסטטיסטיים היבשים של כהן, שהם נכונים כשלעצמם ואין בהם כל דופי. אולם הן ממחישות עד כמה חוסר העקביות בסימון הגעיות בולט לעין עבור כל מי שקורא את כתבי־היד ושם לב לסימון הגעיות. הדוגמאות נלקטו תוך כדי עבודת ההגהה של ספר יחזקאל, אמנם שמנו לב גם בספרים קודמים לעשרות דוגמאות דומות ואף יותר מרשימות (אולם עד העבודה על יחזקאל לא רשמנו אותן וחבל): *ז,ד: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ *ז,ט: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּדְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מַכֶּֽה׃ *יח,ו: '''אֶל־הֶֽהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃ *יח,יא: וְה֕וּא אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם '''אֶל־הֶהָרִים֙''' אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא׃ *יח,טו: '''עַל־הֶהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ לֹ֥א טִמֵּֽא׃ הביטויים המקבילים בפסוקים המקבילים בולטים לעין הקורא. מדובר בהם על תיבות זהות במבנן ובטעמן, אמנם לפעמים בגעיה ולפעמים בלי געיה. וכמו שהם בולטים לעין הקורא, כך סביר שגם המסרן היה מודע לעובדת חוסר העקביות במקומות דומים ואף זהים. אין בכך כדי לגרוע כלל מהסטטיסטיקות של כהן; אבל יש בכך כדי להמחיש ש'''בנסיון להבחין בין {{קו תחתי|נטייה}} לבין {{קו תחתי|שיטה}}, ייתכן שחוויית הקריאה חשובה יותר מהסטטיסטיקות היבשות.''' תחושת הבטן של הקורא הרגיל בגעיות שבכתר היא שבנסיבות מסויימות יש (או אין) סבירות גבוהה למצוא געיה, אולם תמיד תיתכן הפתעה. ===סימון הגעיות בדפוסים=== עכשיו נעבור לנקודה החמישית והאחרונה שביקש כהן להוכיח, דהיינו מצב סימון הגעיות בעידן הדפוס, מאז מקראות גדולות דפוס ונציה. כהן היטיב להציג את השיטות המגוונות והמנוגדות שבדפוסים, שלפעמים אף באו ביחד בערבוביה בתוך אותו דפוס. את המציאות המבולבלת הזאת הִשווה כהן לְמה שכתב ברויאר על "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר". ביקורת זו מוצדקת, ותיאורו של ברויאר איננו נכון באופן כללי. אמנם כדי לעשות צדק מלא בנושא זה, יש גם להצביע על מרכיב אחד חשוב ויציב, שעובר כחוט השני בכל הדפוסים מאז מקראות גדולות דפוס ונציה, דהיינו סימון הגעיה הקלה בעקביות, בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ. סימון עקבי זה משותף לכל השיטות שבאו לידי ביצוע בדפוסים השונים (כגון מצד אחד געיות קלות ולא כבדות ורק אחת בתיבה, או מצד שני געיות קלות וכבדות כאחד וייתכנו שתי געיות בתיבה אחת), וזה בדיוק המרכיב שהוסיף ברויאר במהדורתו.{{הערה|במג"ה הוסיפו על חוסר השיטתיות שבדפוסים ביקורת נוספת על שיטת ברויאר בכך ש"היא מצרפת, מחד, סימון שיטתי של געיות כבדות עם סימון שיטתי של געיות קלות כהיידנהיים, אבל מאידך איננה מקבלת סימון של שתי געיות בתיבה אחת, ובזה צועדת בדרכו של רש"ד. נמצא, שמהדורת ברויאר לא זו בלבד שהיא מצרפת לנוסח בן אשר שיטת געיות זרה לו, אלא שהיא גם מציעה דמות כוללת של נוסח געיות, שלא היתה קיימת מעולם, לא בספר מספרי הדפוס ולא בכתבי היד..." (כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *15). ביקורת זו נראית מוגזמת קודם כל בגלל שאי־סימון שתי געיות בתיבה אחת הוא סימן מובהק של המסורה: "תיבה אפשר שתהיה ראויה לשתי געיות, בין מסוגים שונים... ובין מסוג אחד... כשבתיבה שתי הברות רצופות הראויות לגעיות מאותו סוג... באה געה אחת בלבד, בין ב''א'' בין במהדורות המקרא המקובלות. אבל אם הברות רצופות ראויות לגעיות מסוגים שונים... ''א'' והקרובים לו נוהגים גם כאן בשיטת ההעדפה ומטעימים געיה אחת בלבד... רק לעתים רחוקות ובסוגים מעטים של תיבות מטעימים הם שתי געיות בתיבה אחת... מצויות כמה דוגמות נדירות, בחינת יוצאות מן הכלל, שבהן שתי געיות בתיבה אחת... פרט לדוגמות המעטות שנזכרו, שבהן מוטעמות ב''א'' שתי געיות בתיבה אחת, בשאר התיבות, והן רוב המקרא, שלטת שיטת ההעדפה ורק געיה אחת מוטעמת..." (ייבין, כ.1-4, עמ' 192-193). שנית, שיטת ברויאר היא לסמן את הגעיות שבכתר ובכתי"ל במתגים רגילים, ולהוסיף את הגעיות הקלות בשיטתיות רק במתג קצר ושונה (כדי להבחין בינם לבין אלה שסימונם בא מכתבי־היד). בכך הבחין ברויאר כבר מלכתחילה הבחנה ברורה בין שיטת הדפוסים לבין שיטת כתבי־היד. ורק אז, לאחר שכבר הוסיף את הגעיות הקלות בעקביות בסימן שונה כדי להבחינן, עוד מיעט לסמנן פעמיים בתיבה אחת ע"פ שיטת המסורה המשתקפת בכתבי־היד. נראה שאם יש כאן חידוש, אז מדובר על חידוש שמבחין היטב בין השיטות השונות, וגם חידוש שמקפיד לשמור על מנהגי הכתר ע"י הבחנתם הברורה ממרכיבים אחרים.}} המקור לסימון העקבי בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, בלי להתחשב כלל בטעמהּ, הוא כתבי־היד באשכנז, שם לא התייחסה המסורת המוזיקלית המקומית לגעיות, ואם כן נשאר בשבילן תפקיד פונטי בלבד. במציאות כזו היה נכון לסמן געיה בעקביות בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, כדי לכוון את הקורא שיבטא היטב את כל מרכיבי המילה ולא יטעה. ואמנם המציאות הזאת היא לא רק של אז, אלא משתקפת בדפוסים כבר במשך 500 שנה, והיא מתאימה גם היום בקרב הרוב המכריע של קהילות ישראל. אמנם לא צדק הרב ברויאר לגמרי לגבי בן-אשר עצמו, שבוודאי היו לו נטיות חזקות בסימון הגעיות הקלות, ולא עשה את מלאכתו בשרירות אפילו בתחום הזה; ואילו היה כותב טופס נוסף של המקרא ברור לגמרי שלא היה מסמן געיות בעבקיות בכל תיבה ראויה, ולא היה מרבה בהן בטעמים המחברים. אבל גם אם זה לא נכון לגמרי ש"הן ולאו רפיא בידיה" בתחום הזה, עדיין צודק הרב ברויאר ש"לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר". המסורת המוסיקלית החיה בקרב הקוראים בטעמי המקרא בישראל קיבלה על עצמה בפועל את הסימון העקבי של הגעיות הקלות. לסיכום, נראה שהחלטת הרב ברויאר בעניין הגעיות דומה להחלטותיו בנושאים אחרים, ובמיוחד לגבי [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|סימון החטפים באותיות לא גרוניות]]. בשני הנושאים מדובר על נטייה מובהקת בכתר שאמנם לא באה לידי ביטוי מלא אף בתוך הכתר עצמו, וגם לא מבוצעת באותה רמה סטטיסטית בכתבי־היד הקרובים לכתר (למרות שהנטיות הכלליות דומות). לכן הסיק הרב ברויאר, בעקבות ממצאיו של ייבין, שמדובר בסופו של דבר על עניין של רשות בכל געיה ספציפית, למרות שניתן להצביע באופן ברור על נטיות חזקות ומובהקות של מסרן הכתר בסוגים מסוימים של געיות קלות, ואף על ביצוע מוחלט באחדים מהם. ואם כן החליט לסמן געיות באופן המתאים ביותר לקורא בימינו, שהוא הסימון העקבי והמלא. ===נוסח הגעיות במהדורתנו=== '''נוסח הגעיות לפי כתי"ל:''' אין במהדורתנו שיחזור של כל הגעיות במקומות החסרים בכתר (בניגוד למקראות גדולות הכתר), ואין בה הוספת געיה בכל תיבה הראויה לכך (בניגוד לסימון הגעיות '''הקצרות''' במהדורות ברויאר). אלא העתקנו את הגעיות כמות שהן בכתר (במקומות שהוא קיים){{הערה|סימנו געיות שהיו בכתר במקומות החסרים בו, והם ידועים לנו מתוך צילומים של אחדים מהדפים החסרים, או מתוך עדויות שנכתבו בזמן שכתב־היד עדיין היה שלם.}} ובכתי"ל (ברוב התורה שהכתר חסר). כתוצאה מכך, סימון הגעיות במהדורתנו מקביל בדרך כלל לסימון הגעיות '''הארוכות''' בתוך מהדורות ברויאר (כך הוא סימן את הגעיות הכתובות בכתבי־‏היד כדי לעשות הבחנה). '''היוצאים מן הכלל:''' יש מקומות בתורה שבהם נכתבה געיה בכתי"ל, אך היא בלתי צפויה או מופיעה בניגוד לכללים, או שהיא נכתבה באות הלא-נכונה לפי הכללים, או שיש שתי געיות בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות); לחלופין יש מקומות שבהם נדרשת געית חובה והיא איננה, או שהגעיה צפויה ברמת סבירות גבוהה בהתאם למקבילות (כגון געית פשטא) והיא איננה. הרב ברויאר כבר רשם את הגעיות החריגות הללו בתורה בכ-40 מקומות,{{הערה|ראו במאמרו "ספקות שאין להם הכרע", '''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296; וברשימת "נוסח כתב היד" ב'''כתר ירושלים'''.}} ואת חלקם תיקן במהדורותיו האחרונות (חורב ו"כתר ירושלים"), כל עוד מצא לכך תימוכין בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}.{{הערה|מדובר על כתב־יד שנכתב על ידי הסופר שמואל בן יעקב, הסופר שכתב את נוסח האותיות בכתי"ל. כתי"ל{{כתב עילי|מ}} קרוב לשיטתם של כתי"א וכתי"ל בסימון סוגים שונים של געיות, אך בחלק ניכר מהמקומות שטעה בהם בכתי"ל, הוא כתב את הגעיות כהלכתן בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}; ראו ברויאר, שם (הערה הקודמת).}}. במהדורתנו בצענו תיקון '''בכל''' הגעיות החריגות שרשם ברויאר בתורה, אפילו במיעוט המקומות שבהם הנוסח החריג נמצא גם בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}, ובעוד עשרות מקומות שאותם לא ציין ברויאר. בכל מקום כזה ציינו את גרסתו של כתי"ל בתיעוד הנוסח, ועוד השתדלנו לתעד את נוסח הגעיות בכתבי־היד טברנים מובהקים נוספים (ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו). '''רשימה של היוצאים מן הכלל:''' להלן רשימה של המקומות בתורה שבהם '''לא''' קיבלנו את נוסח הגעיות בכתי"ל בתורה. למידע נוסף לגבי כל פריט, כולל מידע על הנוסח בכתבי־יד טברנים נוספים, ראו בתיעוד הנוסח (בדפי העריכה של הפרקים).{{הערה|מידע על געיות חריגות בכתי"ל בנביאים וכתובים, במקומות החסרים בכתר, משולב בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|רשימת החריגים בנוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל]].}} {{מ:טעמי המקרא|12}} '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (36 פריטים): [[בראשית ב/טעמים#ב ז|ב,ז]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה ט|ה,ט]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה י|ה,י]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה יב|ה,יב]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה טו|ה,טו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה טז|ה,טז]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה כו|ה,כו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ו/טעמים#ו טז|ו,טז]] (ל?=תַּֽעֲשֶׂ֣ה); [[בראשית ז/טעמים#ז י|ז,י]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית ז/טעמים#ז יב|ז,יב]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ח/טעמים#ח ו|ח,ו]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית ח/טעמים#ח יג|ח,יג]] (ל=וַֽ֠יְהִי); [[בראשית י/טעמים#י יט|י,יט]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית י/טעמים#י ל|י,ל]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא א|יא,א]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא ב|יא,ב]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית יא/טעמים#יא יג|יא,יג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית יח/טעמים#יח טו|יח,טו]] (ל=וַיֹּ֥אמֶר{{מ:פסק}}לֹ֖א); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית כה/טעמים#כה לא|כה,לא]] (ל=אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖); [[בראשית כז/טעמים#כז א|כז,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לא/טעמים#לא מג|לא,מג]] (ל=מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה); [[בראשית לא/טעמים#לא נב|לא,נב]] (ל?=לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר); [[בראשית לב/טעמים#לב כו|לב,כו]] (ל=בְּהֵֽאָבְק֖וֹ); [[בראשית לה/טעמים#לה ג|לה,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לו/טעמים#לו יח|לו,יח]] (ל=אָֽהֳלִיבָמָ֛ה [2]); [[בראשית לז/טעמים#לז כג|לז,כג]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית לח/טעמים#לח יח|לח,יח]] (ל=הָֽעֵרָבוֹן֮); [[בראשית לח/טעמים#לח כד|לח,כד]] (ל=לֵֽאמֹר֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יא|לט,יא]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יג|לט,יג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מג/טעמים#מג כא|מג,כא]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית מד/טעמים#מד כד|מד,כד]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מה/טעמים#מה יד|מה,יד]] (ל?=בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו); [[בראשית מו/טעמים#מט יט|מו,יט]] (ל?=יַֽעֲקֹ֔ב); [[בראשית מט/טעמים#מט יח|מט,יח]] (ל=לִֽישׁוּעָתְךָ֖). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (11 פריטים): [[שמות א/טעמים#א כא|א,כא]] (ל=כִּֽי־יָֽרְא֥וּ); [[שמות ה/טעמים#ה ד|ה,ד]] (ל=מִמַּֽעֲשָׂ֑יו); [[שמות ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וַיֶּחֱזַק֙); [[שמות ח/טעמים#ח כא|ח,כא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם); [[שמות ט/טעמים#ט לה|ט,לה]] (ל=וַֽיֶּחֱזַק֙); [[שמות יג/טעמים#יג ה|יג,ה]] (ל=כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣); [[שמות יג/טעמים#יג יא|יג,יא]] (ל=כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤); [[שמות טו/טעמים#טו כו|טו,כו]] (ל=כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה); [[שמות כ/טעמים#כ ג|כ,ג]] (ל=תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣); [[שמות כא/טעמים#כא יד|כא,יד]] (ל?=וְכִי־יָזִ֥ד); [[שמות כד/טעמים#כד יא|כד,יא]] (ל=וַֽיֶּחֱזוּ֙); [[שמות ל/טעמים#ל י|ל,י]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים); [[שמות לב/טעמים#לב ל|לב,ל]] (ל=וַיְהִי֙); [[שמות לו/טעמים#לו יג|לו,יג]] (ל=וַֽיְהִ֥י). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (8 פריטים): [[ויקרא א/טעמים#א ה|א,ה]] (ל=הַֽכֹּֽהֲנִים֙); [[ויקרא ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם); [[ויקרא ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (ל=עַֽל־הַמִּזְבֵּ֖חַ); [[ויקרא ט/טעמים#ט א|ט,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[ויקרא כ/טעמים#כ כז|כ,כז]] (ל?=כִּֽי־יִהְיֶ֨ה); [[ויקרא כג/טעמים#כג ג|כג,ג]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג לא|כג,לא]] (ל=מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג מד|כג,מד]] (ל=אֶת־מֹעֲדֵ֖י); [[ויקרא כה/טעמים#כה כח|כה,כח]] (ל=לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה); [[ויקרא כז/טעמים#כז כח|כז,כח]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קׇֽדָשִׁ֥ים). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (15 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג ו|ג,ו]] (ל=וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ או וְֽהַעֲמַדְתָּ֣);{{הערה|יש געיה בכתי"ל אך לא ברור אם היא שייכת לאות וי"ו או לאות ה"א, והשמטנו אותה ע"פ הרוב המכריע של כתבי־היד הקרובים לכתר.}} [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (ל=הָֽעָזִּיאֵלִ֑י); [[במדבר ד/טעמים#ד לב|ד,לב]] (ל=וִֽיתֵדֹתָם֙); [[במדבר ה/טעמים#ה כא|ה,כא]] (ל=אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮); [[במדבר י/טעמים#י ח|י,ח]] (ל=בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת); [[במדבר יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=וַֽיַּעֲמֵ֥ד); [[במדבר יד/טעמים#יד כה|יד,כה]] (ל=וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י); [[במדבר יד/טעמים#יד לח|יד,לח]] (ל=הַֽהֹלְכִ֖ים); [[במדבר טו/טעמים#טו יד|טו,יד]] (ל=אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙); [[במדבר טו/טעמים#טו מ|טו,מ]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז יח|טז,יח]] (ל?=וַֽיַּעַמְד֗וּ); [[במדבר טז/טעמים#טז לא|טז,לא]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר יז/טעמים#יז כא|יז,כא]] (ל=כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם); [[במדבר יח/טעמים#יח ב|יח,ב]] (ל=וִֽישָׁרְת֑וּךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה ב|כה,ב]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽן); [[במדבר כו/טעמים#כו לא|כו,לא]] (ל=הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י); [[במדבר לא/טעמים#לא לב|לא,לב]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר לג/טעמים#לג ג|לג,ג]] (ל?=הָֽרִאשׁ֔וֹן); [[במדבר לה/טעמים#לה לג|לה,לג]] (ל?=וְלֹא־תַחֲנִ֣יפוּ). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (17 פריטים): [[דברים א/טעמים#א ג|א,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[דברים א/טעמים#א כט|א,כט]] (ל=לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן); [[דברים א/טעמים#א לג|א,לג]] (ל=לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם); [[דברים ז/טעמים#ז ח|ז,ח]] (ל=מֵֽאַהֲבַ֨ת); [[דברים ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (ל=וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤); [[דברים ח/טעמים#ח טז|ח,טז]] (ל=הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥); [[דברים יא/טעמים#יא יד|יא,יד]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֖); [[דברים יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=הָֽאַחֲר֔וֹן); [[דברים יא/טעמים#יא כה|יא,כה]] (ל=וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב יז|יב,יז]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יב/טעמים#יב כ|יב,כ]] (ל=אֶֽת־גְּבֽוּלְךָ֮); [[דברים יב/טעמים#יב ל|יב,ל]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב לא|יב,לא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽם); [[דברים יד/טעמים#יד כג|יד,כג]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יח/טעמים#יח ד|יח,ד]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים כ/טעמים#כ יח|כ,יח]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם); [[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל?=וְהוֹתִֽרְךָ֤). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} למרות כל היוצאים מן הכלל (למעלה מ-80 פריטים ברשימה), השארנו את נוסח הגעיות שבכתי"ל ברוב המכריע של התורה ובשאר המקומות החסרים בכתר, ולא ניסינו לקרב אותו יותר אל נוסח הגעיות שהיה בכתר (ע"י שחזור מלא לפי כל נטיותיו של כתר בכתיבת הגעיות). יש שתי סיבות מעשיות להחלטתנו להביא רק את הגעיות הרשומות בכתבי־היד (חוץ מהמקומות החריגים): #שחזור הגעיות ו/או הוספתן בכל תיבה הראויה לכך במקרא דורשת עבודה רבה, וזה כרגע מעבר ליכולתנו מבחינת התורמים לפרויקט. ואולם תמיד יהיה ניתן לשדרג את מהדורתנו בעתיד באחת מהדרכים הללו או לבצע אותן במהדורות נגזרות. #הוספת הגעיות באופן מלא ועקבי בדומה למהדורת ברויאר איננה אפשרית כעת גם מסיבה טכנית, כי אין היום תווים מיוחדים ביוניקוד בשביל געיות שונות (ארוכות וקצרות) כדי לתעד איזו געיה מקורה בכתב־היד שהוא היסוד למהדורה ואיזו נוספה על ידינו. לכן מסומנות הגעיות במהדורתנו לפי שני כתבי־‏היד העיקריים (הכתר וכתי"ל). אמנם בעתיד היד נטויה לסימון געיות ע"פ שיטות נוספות. על ידי השימוש בתבניות אוטומטיות המיועדות לכך, יתאפשר למשתמש לבחור את השיטה המועדפת עליו. בין השיטות שראוי לבצע אותן ולאפשר את בחירתן על ידי המשתמש: #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל), אמנם בתיקונים קלים לגבי געיות חריגות בכתי"ל. זוהי השיטה המתבצעת כעת בספרי התורה. #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל) בלי תיקונים. זוהי השיטה המבוצעת כעת בספרי הנביאים והכתובים. בשיטה זו יש כבר ערך רב (כמו שקבע כהן בבהירות רבה), כי היא מייצגת באופן נאמן את המסורת הכללית המשתקפת בכתבי־היד העתיקים, והוא גם יכול להיות בסיס מצוין עבור פיתוח נוסף או יצירה נגזרת בעתיד (כגון בשיטות הבאות ברשימה זו). #סימון געיות ע"פ הכתר, וע"פ שחזור הכתר במקומות החסרים בו.{{הערה|לשיטה משוכללת לשחזור הגעיות בכתר, מעבר לשיטת כהן שכבר בא לידי ביצוע מלא ב'''מקראות גדולות הכתר''', ראו את מאמרו של רפאל זר על שחזור הגעיות בכרך תרי עשר במפעל המקרא של האונ' עברית: Rafael Isaac (Singer) Zer, "The Preparation of the Base Text of the Hebrew University Bible Where It Is Missing in the Aleppo Codex", ''Textus'' 25 (2010), pp. 49-71.}} #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", שמקורה במנהג אשכנז והייתה מקובלת לרוב בדפוסים. שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים", שהרי ברוב העדות היום אין כבר ביצוע מוזיקלי לגעיה ונשאר לה רק תפקיד פונטי, ולכן ראוי לסמן אותה בכל תיבה הראויה לכך. אפשר לבסס סימון כזה (באופן כללי ובזהירות) על מהדורות [https://archive.org/details/heidenheim-torah-ein-ha-sofer-rodelheim-1818-1821-images/page/n5/mode/2up?view=theater היידנהיים] (תורה) ו[https://archive.org/details/baer-delitzsch-masoretic-bible-full/page/n117/mode/2up?view=theater בֶּר] (נ"ך), תוך כדי ניסוח כללים מתאימים שאינם בהכרח זהים לגמרי למדיניות שלהם. #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", אמנם בדרך מתונה: אין לסמן יותר מגעיה אחת בלבד בתיבה אחת (בדומה למנהג כתבי־היד הטברנים). יישום זה יהיה דומה לשיטת ברויאר, אמנם יהיה צורך לבצע אותה מחדש. גם שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים" מאותה סיבה בדיוק כמו השיטה הקודמת. ===אחרית דבר=== בעת כתיבתה של חטיבה זו בנושא הגעיות נעלם ממנו מאמרו של הרב ברויאר "ספקות שאין להם הכרע".{{הערה|'''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296.}} בחלקו הראשון של אותו מאמר{{הערה|עמ' 283-288.}} יש תגובה לדבריו של מנחם כהן (בנספח שכתב על הגעיות בסוף כרך מלכים של מקראות גדולות הכתר). ברוך שכיוונו, כי גם בלי לראות את מאמרו של ברויאר הגענו לאותה מסקנה: דרכו של הכתר בסימון הגעיות ראוי יותר להיקרא "נטייה" (בלשונו של ייבין) ולא "שיטה" (בלשונו של כהן), כי הוא לא הגיע מעולם לאותה רמה של שיטתיות גמורה שיש במערכת הניקוד והטעמים. ובלשונו של ברויאר: "כהן... לא עמד או לא העמיד על ההבדל העקרוני שבין שיטת בן אשר בסימון הגעיות הקלות ובין שיטתו בסימון שאר כל פריטי הניקוד והטעמים. הבדל זה הוא המציב בפני המהדיר בעיה שאין לה, לדעתי, כל פתרון משביע רצון... רוב סימני הניקוד והטעמים המצויים בכתר נקבעו שם על פי מסורת ברורה, שהיה נקדן חייב לתת לה ביטוי... אולם דברים אלו אינם אמורים בסוגיית הגעיות הקלות: יש בכתר אלפי תיבות שבן אשר שם בהן או השמיט בהן געיה קלה בלא דין ולא דיין, בלא כלל ובלא מסורת...". כלומר: רמת העקביות החסרה בולטת בתוך הכתר עצמו (בתיבות מקבילות הזהות במבנן ובטעמן שלפעמים מקבלות געיה ולפעמים לא), ועל אחת כמה וכמה בכתבי־היד הקרובים לו. בנוסף לכך כתב ברויאר ששיטתו משקפת יסוד קבוע בסימון הגעיות בדפוסים, ואילו אנחנו ציינו אותה עובדה בדיוק. בלשונו של ברויאר: "כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה יותר ממאה שנה (לפחות) נוהגות לסמן געיה קלה בכל תיבה הראויה לכך מצד מבניה – בלא כל התחשבות בטעמה, וכל קורא ותיק הבקי בקריאתו מקפיד להטעים את המקרא על פי הנוסח הזה."{{הערה|עמ' 286.}} וגם העיר: "כהן מסביר באריכות מהיכן הגיע המנהג הזה אל המהדורות שלנו. דבריו בעניין זה מעניינים ומאלפים מאוד, אך אין הם סותרים את דבריי, שהרי גם אני מודה שהשיטה הזאת – בכללותה – מנוגדת לשיטת בן אשר. השאלה איך נתקבלה במהדורות שלנו לא מעלה ולא מורידה בדיון הזה."{{הערה|שם.}} בהערה בסוף הדיון על הגעיות במאמרו התייחס ברויאר גם לשאלת תפקידם המוזיקלי: "בספרי על הטעמים כתבתי שהגעיה מורה על נחץ משני, שאיננו מבוצע בניגון. כהן טוען שהגדרה זו אמורה רק בשיטת המהדורה שלי, שהגעיה הקלה בה איננה תלויה בניגון כלל. אך דומני שזו טעות, שהרי גם במהדורה שלי יש געיות רבות התלויות בניגון דווקא – געיות כבדות וגעיות שווא – ואף על פי כן כתבתי את ההגדרה הזאת, שכן היה נראה לי שתלות הגעיה בניגון עדיין איננה מוכיחה שהיא גם מבוצעת בניגון; שהרי אפשר שרק ניגון מסויים דורש הטעמה משנית לפניו. גם אפשר שניגונו של הטעם מתחיל תמיד כבר בנחץ המשני של הגעיה – גם במקרה שלכל הדעות, הגעיה איננה תלויה בטעם, כדוגמת הגעיה של וְיִֽצְק֥וּ. לפי זה צריכים לשנות במקצת את הגדרת הגעיה: היא מורה על נחץ משני ולא על ניגון."{{הערה|הערה 12 עמ' 288-289.}} אמנם נראים יותר דבריהם של ייבין וכהן בעניין זה. לגבי סימון הגעיות ע"י שמואל בן יעקב, נקדנו של כתי"ל, כתב כהן שיש בו בכללותו השתקפות נאמנה למנהגם של כתבי־היד הטברנים ודמיון רב לכתר. ואילו ברויאר הדגיש את הגעיות בכתי"ל שלעיתים חורגות לגמרי מהכללים: "בן אשר היה משנה את הניקוד רק באותם העניינים שלא הייתה לו בהם כל מסורת ושכללי הדקדוק לא קבעו בהם מסמרות, ואילו שמואל בן יעקב החליף את שיטתו בעניינים שחוקי ההטעמה ומסורת הקריאה קבעו בהם נוסח מחייב שאין לשום נקדן רשות לסטות מהם".{{הערה|שם, עמ' 288.}} למעשה, לפי ברויאר קיימים כ-10 חריגים בלבד בכתר ארם צובה בכל המקרא (געיות שלא לפי הכללים), ואילו בכתי"ל יש כ-45 בתורה בלבד (!).{{הערה|ברויאר רשם אותם שם, עמ' 287. אחרי שהביא 5 סתירות פנימיות בכתי"ל, שבהן נכתבו געיות כהלכה בתיבה אחת, ובמקום אחר נכתבו געיות שלא כהלכה באותן תיבות (בראשית לו,יח ["אהליבמה" פעמיים באותו פסוק]; ויקרא ג,יז ו-כג,ג ו-כג,לא מול כג,יד ["משבתיכם"]; במדבר י,ח מול י,י [בחצצרות/בחצצרת]), ברויאר כתב: "על אלה יש להוסיף עוד כארבעים תיבות בתורה שהגעיה מסומנת בהן שלא כדין: געיה קלה בצד געיה אחרת – וכן געיה בראשונה מבין שתי הברות הראויות לגעיה קלה. נמצא שהטעמות תמוהות אלו מצויות בכ"י לנינגרד ביותר מארבעים וחמישה מקומות '''בתורה בלבד''', ואילו בכתר הן מצויות '''בכל המקרא''' רק בקרוב לעשרה מקומות." ושם בהערה (8) על "בתורה בלבד" כתב: "אלה המקומות שמצאתי: בר' יט,יג; כה,לא; לא,מג; לב,כו; לו,יח; לח,יח; מט,יח; שמ' א,כא; '''ח,כא'''; '''יג,ה''',יא; טו,כו; '''ל,י'''; וי' א,ה; ג,יז; כג,ג,לא; כה,כח; '''כז,כח'''; במ' ג,כז; ד,לב; ה,כא; י,ח; '''יד,כה,לח'''; טו,יד,מ; '''יז,כא'''; יח,ב; כה,ב; כו,לא; דב' '''א,כט''',לג; ז,ח,'''יג'''; ח,ג; '''יא,יד''',כד,'''כה'''; יב,יז,כ,ל,לא; '''יד,כג; יח,ד; כ,יח'''. במקומות המודגשים ההדגשה התמוהה מצויה גם ב'''ל{{כתב עילי|מ}}'''." תיקון לפי רשימה זו בוצע במהדורתנו עד חשון תש"פ: בתיבות שיש בהן געיה בכתי"ל, אבל הגעיה לא במקום הנכון בתיבה לפי הכללים, סימנו אותו במקום הנכון במהדורתנו ופירטנו את הנתונים בתיעוד הנוסח (ברוב המקרים נבדקו גם כתבי יד ומהדורות אחרות). וכמו כן בכל מקום שיש שתי געיות או יותר בכתי"ל בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות), סימנו במהדורתנו רק געיה אחת במקום המתאים לה לפי הכללים (יש יוצא מן הכלל אחד ב[[במדבר טו/טעמים|במדבר טו,יד]] [אֲשֶׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙], שם יש שתי געיות בכתי"ל, אך קיימת עדות מובהקת שבנוסח בן אשר אין געיה כבדה בשי"ן ולכן השארנו את הגעיה הקלה בתי"ו; וראו שם בהערת הנוסח). רשימה מלאה של התיקונים נמצאת [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#געיות (מתגים) בתורה|כאן]].}} אמנם בכל זאת נראה שאין מחלוקת אמיתית בין ברויאר לכהן בנושא זה (למרות דבריו של ברויאר "אולם כהן חולק עליי גם בעניין זה"), אלא שכל אחד מדגיש צד אחר המשתקף בנתונים: כהן מדבר על המצב הכללי למרות החריגים לעתים בכתי"ל, ואילו ברויאר מדגיש את הסטיות הלא-מעטות. קצת מפתיעה מסקנתו של ברויאר בעניין זה: "אם נעתיק את נוסח הגעיות של כ"י לנינגרד בכל מקום שלא נשתמר בו הכתר, נסטה מנוסח הכתר ביותר מאלפיים תיבות. די היה בכך להרתיע אותי מללכת בדרך הזאת".{{הערה|שם.}} אמנם זו בדיוק הדרך שבחר ברויאר ללכת בה בסימון הגעיות הארוכות בכל מהדורותיו! וכך גם במהדורתנו מסומנות הגעיות כעת בעקביות ע"פ כתי"ל בלי תיקונים, אבל כאמור התקווה היא [[#סימון הגעיות במהדורתנו|לבצע בעתיד תיעוד ותצוגה של כמה שיטות במקביל, ולאפשר למשתמש לבחור ביניהם כרצונו]]. בינתיים נחכה לגואלים שיהיו מוכנים לבצע את השיטות השונות לטובת הכלל.{{הערה|לתיעוד מלא של נוסח הגעיות בכתי"ל בכל המקרא בתוך מהדורה דיגיטלית שימושית, ראו ב[http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].}} {{קו תחתי|'''התלבטות קשה של המהדיר אבל לא של הקורא:'''}} לסיום חשוב להדגיש שכל ההתלבטות הרבה בעניין הגעיות היא בעיקר התלבטות מצדו של המהדיר, והרבה פחות מצדו של הקורא והלומד. ברויאר ציין בצדק במאמר זה שיש '''אלפי''' תיבות בתוך הכתר עצמו שבהן אין געיה, למרות שלפי הכללים והנטיות החזקות של כתב־היד הייתה אמורה להיות בהן געיה; וכן להיפך. ואותו דבר נכון על אחת כמה וכמה בכתבי־יד אחרים. עובדה זו מעלה שאלה קשה בשביל המהדיר, אבל לא בשביל הקורא. שהרי המהדיר חייב לפעול באופן עקבי ומתוך שקיפות, ו'''אסור''' לו לקבל החלטה שרירותית או בלתי-מתועדת באף תיבה. ואילו לקורא זה הרבה פחות חשוב אם הגעיה קיימת או חסרה בתיבה מסוימת, כי זו דרכן של געיות (אלא אם כן נשען הקורא לחלוטין על שיטת ריבוי הגעיות שבדפוסים). לכן הקורא יכול לבחור לעצמו כל מהדורה מדויקת של המקרא, ולהשתמש בה בביטחון ללא קשר לשיטת הגעיות שבה, ואף אם השיטה אינה מושלמת (כי אין שיטה מושלמת). רוב ההתלבטות שמדובר עליה בחטיבה זו על נושא הגעיות שמורה אם כן למהדיר ולא לקורא. ===געיה ימנית=== בעשרות מקומות בכתי"ל נכתבת הגעיה בצד הימני של הסימן הניקוד במקום לשמאלו{{הערה|על מיקומה של כתיבת הגעיה ראו ייבין, יא.3, עמ' 90-91.}} (התופעה נפוצה במיוחד בחלק הראשון של ספר בראשית). אין בתופעה זו כל משמעות, אבל בהקלדת וסטמינסטר הקפידו בכל זאת להקליד געיה ימנית לפי כתי"ל, בהתאם למטרתם להציג את נוסח כתב־היד בדיוק מלא. מובן מאליו שבמהדורתנו תופיע הגעיה בשמאלו של סימן הניקוד.{{הערה|ראוי לציין את העובדה הטכנית שגם אם לא היינו עושים שום דבר, תוכנת מדיה-ויקי מזיזה את הגעיה לצד שמאל בכל מקרה באופן אוטומטי. תופעה זו קשורה כנראה ליישום מדוייק של הגדרות ביוניקוד. באופן דומה, תוכנת מדיה-ויקי תמיד מזיזה את הנקודות של דגש, או של שי"ן ימנית או שמאלית, '''לאחר''' הניקוד של האות, למרות שלפי ההגיון נקודות אלו צריכות לבוא לפני הניקוד. כתוצאה מכך, אם שמים את סמן העכבר לאחר האות ולוחצים על "backspace", הנקודה תימחק ראשונה ורק לאחריה יימחק הניקוד שבאות. אמנם תו של הטעם יבוא אחרון (גם לאחר הנקודה).}} אבל בגלל שמגמתנו לתעד כמה שיותר במהדורתנו את השינויים שנעשו מהקלדת וסטמינסטר (במקומות שכתי"א חסר), רשמנו בכל זאת בתיעוד הנוסח שהתיבה נכתבה "בגעיה ימנית" בכתי"ל. ==סדרי הקריאה בתורה== ===חלוקת הסדרים בתורה=== חלוקת הסדרים בתורה היא חלוקה עניינית לרוב, המשקפת את מחזור הקריאה התלת־שנתי שהיה נהוגה בארץ ישראל. במהדורתנו שילבנו את חלוקת הסדרים לפי שתי שיטות מקבילות: *סימנו את חלוקתה של התורה ל-154 סדרים המקובלת בדפוסים והמוכרת, כולל המרכיב של המספר הרצוף לכל סדר וסדר מתחילת כל ספר (המספרים מצויינים באותיות עבריות כמו שמוכר היטב מדפוס קורן).{{הערה|למספרים הרצופים באותיות עבריות (בנוסף לציון האות "ס" בשוליים) יש בסיס כבר בכתבי־היד הקרובים לכתר והמאוחרים יותר, אמנם אין בהם ביצוע מלא תמיד.}} *סימנו את חלוקת הסדרים על פי שני מקורות עתיקים המתעדים את נוסח המסורה הטברנית: רשימת הסדרים ב'''ספר החילופים''' למישאל בן עוזיאל{{הערה|1=מהדורת אליעזר ליפשיץ (ירושלים: מאגנס, תשכ"ה; טקסט מלא ב-PDF ניתן להוריד [http://www.hum.huji.ac.il/units.php?cat=5040&incat=4972 באתר האוניברסיטה העברית]). הרב ברויאר כבר סימן את הסדרים במהדורותיו על פי רשימה זו. ספר החילופים מתעד רשימה של הבדלים (זעירים) בנוסח המקרא בין שיטת בן אשר לבין שיטת בן נפתלי (וגם מספר הסכמות בין שתי השיטות). כך מאפשרות רשימת החילופים וההסכמות קיטלוג של כתבי־יד לפי קרבתם לשיטת בן-אשר, וזהו עיקר חשיבותן במחקר בימינו: ספר החילופים מאשר את חשיבותו של כתר ארם צובה כמייצג נאמן ומדוייק לשיטת בן-אשר, וגם מאפשר את שחזור נוסחו של בן-אשר במקומות מסויימים החסרים בכתר. אמנם בנוסף לרשימת החילופים עצמה, יש בספר החילופים גם תיעוד קפדני לראשי הסדרים במקרא (בתחילת הדיון על כל פרשה בתורה וכל ספר בנביאים וכתובים).}} ו[https://archive.org/details/Leningrad_Codex/page/n243/mode/1up רשימת הסדרים בכתי"ל] (בנוסף לסימון ראשי הסדרים שבגוף התורה עצמה באותו כתב־יד). שני המקורות העתיקים האלה כמעט זהים אחד לשני בחלוקת הסדרים,{{הערה|יצוין שספר החילופים וכתי"ל גם זהים לסימון הסדרים הקיים בסוף ספר דברים בכתר ארם צובה. שלושת המקורות ביחד עוד זהים בכך שפרשת "נִצבים" כוללת בתוכה גם את פרשת "וילך" (והן נחשבות לפרשה אחת ביחד).}} והם מדווחים על כ-167 סדרים בתורה.{{הערה|בשני המקורות העתיקים מדווח על סך של קס"ז (167) סדרים בדיוק בחמישה חומשי תורה. אמנם רק ברשימה שבכתי"ל יש באמת קס"ז סדרים, ואילו בספר החילופים, למרות המספר המובא בסוף, נזכרים 168 ראשי סדרים. הסדר הנוסף מתחיל לקראת סוף פרשת וירא ("וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר", [[בראשית כב כ]]); סדר זה חסר לגמרי בכתי"ל בסימון הפנימי וברשימה (וגם בחלוקה המקובלת), וזה ההבדל היחיד בין ראשי הסדרים שבשני המקורות.}} לגבי השיטות השונות בסימון הסדרים (ובמיוחד בין החלוקה המקובלת לבין החלוקה ל-167 סדרים), יש אומרים שאין כאן מחלוקת אלא שהסדרים הנוספים בתורה שבספר החילופים ובכתי"ל משקפים תת־חלוקה אפשרית בתוך הסדרים המקובלים. ויש אומרים שחלוקת הקריאה למחזור התלת־שנתי לא הגיעה לידי שיטה מובהקת של חובה, והיו מנהגים שונים כיצד לחלק את הקריאה בדרכים שונות. ציונם של ראשי הסדרים הנוספים בספר החילופים ובכתי"ל ישולב בתוך המספרים הרצופים של החלוקה המקובלת. לדוגמה: יש סדר שמתחיל בתחילת פרשת "וָאֶתְחַנַּן" (דברים ג כג), והוא הסדר הרביעי בספר ("ד" במספרים הרצופים) לפי החלוקה המקובלת של 154 סדרים בתורה. מאוחר יותר יש ציון של תחילת סדר במקורות העתיקים בפסוק "כִּי־תוֹלִיד בָּנִים" (ד כה), וסדר זה אינו קיים בחלוקה המקובלת. הוא יסומן אם כן לפי המספר הרצוף "ד*". להלן רשימה של כל הפרשות שבהן יש סדר נוסף על החלוקה המקובלת (קנ"ד סדרים): *בספר בראשית (בנוסף על מ"ג סדרים): וירא=(יט*),{{הערה|אין כאן סדר בכתי"ל (ברשימה ובגוף התורה) אבל יש סדר בספר החילופים, ובגלל הסדר הנוסף מגיע מספר הסדרים בספר החילופים ל-46 בספר בראשית ול-168 בתורה כולה (למרות הסך המובא בסוף של קס"ז סדרים). יצויין שסדר זה קיים גם בתוך המספרים הרצופים שבכתי"ש (כ'), אמנם שם הוא מתחיל בתחילת פרשת "חיי שרה" ולא בבראשית כב,ב; ובכלל יש הבדלים רבים בין סימון הסדרים בכתי"ש לבין המסורת של קס"ז סדרים בתורה (בכתי"ש לדוגמה יש מ"ב סדרים סה"כ בספר בראשית).}} וישב=לה*, ויחי=מג*. *בספר שמות (בנוסף על כ"ט סדרים): שמות=א*,{{הערה|כאן חסר סימון הסדר בגוף כתי"ל, אבל הוא קיים ברשימת הסדרים בכתי"ל (וגם דותן השלים אותו ע"פ הרשימה).}} משפטים=יז*, כי-תשא=כה*, ויקהל=כו*. *בספר ויקרא (בנוסף על כ"ג סדרים): ויקרא=ב*, אמֹר=יט*. *בספר במדבר (בנוסף על ל"ב סדרים): נשֹא=ה*. *בספר דברים (בנוסף על כ"ז סדרים): ואתחנן=ד*, ראה=יא*, שֹפטים=טו*,{{הערה|יש לסמן עוד מקום בפרשת שֹפטים בכתי"ל, דהיינו [[דברים כ א]], בו מסומן סדר נוסף בכתב היד (לכאורה "טו**"). אבל סימון זה כנראה בטעות הוא, שהרי אינו מובא ברשימת הסדרים בכתי"ל עצמו וגם לא בספר החילופים (דותן ציין אותו כטעות {ס}). במהדורתנו לא תייגנו אותו ב[[תבנית:מ:סדר]] אבל הערנו עליו בהערת נוסח.}} כי־תצא=טז*. יש גם שני מקומות שבהם תחילת הסדר שונה במקצת בחלוקה המקובלת ובמקורות העתיקים: *בפרשת אמֹר מתחיל סדר [יט] בויקרא כג,ט ("כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ") במקורות העתיקים, אבל בחלוקה המקובלת מתחיל הסדר (יט) בויקרא כג,טו ("וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙"), הפרש קל של 6 פסוקים שהם פרשה אחת. *בסוף פרשת קֹרח מתחיל סדר (יז) בבמדבר יח,כה ("וְאֶל־הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר"), אבל במקורות העתיקים מתחיל הסדר [יז] בתחילת פרשת "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט,א), הפרש קל של 8 פסוקים שהם פרשה אחת. למידע על חלוקת הסדרים בספרי הנביאים והכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#חלוקת הסדרים בנביאים וכתובים|כאן]]'''. ===החלוקה לפרשות השבוע=== [[מקרא על פי המסורה/תורה|התורה מחולקת במהדורתנו]] לפי יחידות של "פרשת השבוע". חלוקה זו משקפת את המנהג המקובל כבר אלף שנה של מחזור לקריאת התורה בשנה אחת (מקור המנהג הוא [[:W:פרשת השבוע#מקור המנהג בעדות ישראל|בבלי]]). בתחילת כל יחידה של "פרשת השבוע" יש גם תמונות וקישורים לעמודים המתאימים לדף הראשון של אותה פרשה (צילומים של כתבי־היד החשובים ושל ספרי תורה הכתובים על קלף). ראוי לציין שבכתבי־היד הטברנים וברשימות המסורה שבהן (וכן ב"ספר החילופים") אין פרשה חדשה שמתחילה בפסוק [[פרשת וילך/טעמים#פרשת וילך (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|"וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה" (דברים לא,א)]], ויחידה זו הייתה נחשבת אם כן לחלק האחרון של [[פרשת ניצבים/טעמים#פרשת ניצבים (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|פרשת "נִצבים"]] (שהיו בה 70 פסוקים סה"כ).{{הערה|עניין זה צויין גם בתיעוד הנוסח (בדף העריכה בתחילת פרשת "וילך" ([[דברים לא/טעמים|פרק ל"א]]).}} ===החלוקה לעולים בתורה=== פרשות השבוע מחולקות במהדורתנו בהתאם לקריאה עבור שבעה עולים לתורה בשבת (ומפטיר). חלוקה זו יציבה לרוב מאז המאה הי"ח.{{הערה|למידע היסטורי על החלוקה לעולים בתורה, ראו את [https://jewish-faculty.biu.ac.il/files/jewish-faculty/shared/JSIJ4/stulberg.pdf מאמרו] של אפרים סטולברג, "תורה שבעל פה האחרונה: חלוקת התורה לעליות" ב-JSIJ גליון 8 (2009).}} היא נעשתה כאן לפי החלוקה המקובלת בדפוסים הנפוצים של המקראות הגדולות (השתמשנו במקראות גדולות לתורה ב[[:COMMONS:Category:MG1859-Vienna-Torah|מהדורתו של שלמה נעטטער]] [ווין תרי"ט]), והמשתקפת היטב בדפוס קורן.{{הערה|במקרים של אי־התאמה הכרענו לפי [https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Tikkun-Koreim-HB50656.pdf תיקון הקוראים הזה]. בעתיד ראוי שיהיה סימון לפי שיטות נוספות של חלוקת הפרשה לעולים, ובמיוחד מנהג תימן, וכן להוסיף אפשרות למשתמש לבחור את שיטת הסימון הרצויה לו.}} לשבתות שקוראים בהן שתי פרשות מחוברות, הקריאה לכל אחד משבעת העולים צוין כנהוג בתוך סוגריים לאחר החלוקה לעולים של הפרשה היחידה, כגון: "חמישי (שלישי)". החלוקה במהדורתנו לשלושה עולים במשך השבוע (מנחה בשבת, שני וחמישי) מבוססת על '''סדר עבודת ישראל''' לר' יצחק (זליגמן) בער, רעדעלהיים תרכ"ח, מתוך מהדורת צילום של הוצאת שוקן תרצ"ז.{{הערה|ראו שם עמ' 451-494, "סדר הפרשיות למנחה בשבת ולשני וחמישי לתעניות ולחה"מ וחנוכה ופורים". חטיבת הקריאה הזאת צולמה בתוך '''סדור רנת ישראל''', מהדורה שניה (הוצאת מורשת: ירושלים תשל"ד), עמ' 447-485. מהדורת צילום אחר של "סדר עבודת ישראל" לזליגמן בער נמצאת '''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-1.pdf|כאן]]''' ו'''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-2.pdf|כאן]]'''.}} הציון לתחילת הקריאה ל"לוי" ול"ישראל" מופיע בסוגריים מרובעים, וסוף הקריאה ל"ישראל" הוא בדרך כלל לפני עליית "שני" בשבת.{{הערה|במקומות חריגים שבהם עליית "ראשון" ארוכה ולא נהוג שישראל ביום חול יקרא עד סופה (בפרשות "בראשית", "כי תשא", "נשא"), צוין "[ע"כ ישראל]" בסוף הקריאה לעולה השלישי. וכן במקומות שנהוג להמשיך לקרוא אחרי סוף עליית "שני", צוין בסוף העלייה השלישית "[ע"כ ישראל]" (בפרשות "בחקתי", "דברים", "ואתחנן"', "כי תבוא", "נצבים", "וילך", "האזינו", "וזאת הברכה").}} לא הוספנו סימון לקריאת התורה במועדים בתוך מהדורת המקרא בוויקיטקסט. סימון כזה יוצר מעמסה כבדה בשוליים של הטקסט, ולא נהוג לסמן אותו "בפנים" במהדורות של המקרא, אלא רק בנספחים. במקום זה יצרנו מדור מיוחד בשם '''[[מקראי מועד|"מִקְרָאֵי מוֹעֵד"]]''', שם תופיע קריאת התורה לכל המועדים לפי החלוקה הנפוצה במחזורים (וגם הפטרות). תוכן הקריאות במדור "מִקְרָאֵי מוֹעֵד" מבוסס על "מקרא על פי המסורה". ==הערות== <references/> [[en:User:Dovi/Miqra according to the Masorah/Introduction/Chapter 3]] ddgej76ozy8xciumfsl36759rx4f3tv 3079273 3079272 2026-08-26T18:16:37Z Dovi 1 /* מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות */ 3079273 wikitext text/x-wiki {{תבנית:טעמי המקרא באינטרנט (עליון)}} {{מבוא למקרא על פי המסורה|פרק ג. קביעת הנוסח בתורה}} ==הסבר קצר על קביעת הנוסח בתורה== '''נוסח האותיות וחלוקת הפרשות במהדורה זו נקבעו לפי ספרי התורה. נוסח הכתיב הוא לפי ספרי תימן. הבדלים בין ספרי התורה של העדות השונות, ובין ספרי התורה לבין מה שידוע לנו על כתר ארם צובה (מתוך עדויות), מובאים ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]].''' '''הבסיס לנוסח הניקוד והטעמים והגעיות הוא כתי"ל, ועל גבי הבסיס הזה נעשו תיקונים ושינויים, כדי להתאים את המקומות החריגים שבו לנוסח המסורה לפי שיטתו של כתר ארם צובה. במקומות שהכתר קיים בהם או שיש עדויות לגביו, הנוסח מיוסד עליו. לאחר קביעת הנוסח בוצעו עוד התאמות קלות בהתאם ל[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|מדיניות העיצוב במהדורתנו]].''' לפרטים נוספים על השיטה לקביעת הנוסח בתורה ראו בסעיפים הבאים. למידע על הנוסח בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד|בפרק הבא]]''' לגבי המקומות החסרים בכתר, ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|בפרק החמישי]]''' לגבי המקומות שכתר ארם צובה קיים בהם. ==יסודות הנוסח== '''כתר ארם צובה:''' כתר ארם צובה נשאר לנו בסוף התורה (החל מהתיבה "וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ" ב[[דברים כח/טעמים#כח יז|דברים כח,יז]]). בנוסף יש שני צילומים של דפים שאבדו ממנו, ועדויות רבות וחשובות על נוסח התורה שהיה בו. הנוסח במקומות האלה מיוסד על הכתר. '''כתי"ל וקבוצת כתבי־היד:''' בשאר כל התורה הנוסח מיוסד על כתי"ל, אבל רק בתור נקודת התחלה. בכל מקום שלא הבאנו את נוסחו של כתי"ל, או שיש ספק או תמיהה לגביו, או נקודה בו הראויה לציון (אף אם קיבלנו את נוסחו), השתדלנו לבדוק את הנוסח המקביל בעוד 6 כתבי־יד מזרחיים של התורה הקרובים לכתר ארם צובה, ולתעד את הממצאים במלואם. כך יוצא שהנוסח ברוב התורה מיוסד על '''7 כתבי־יד הקרובים לכתר ארם צובה''', והם: '''ל, ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו'''; למידע נוסף על שבעת כתבי־היד וקישורים אליהם ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#כתבי־היד לתורה|כאן]]'''. '''הכרעת הכתיב, הניקוד והטעמים:''' קבוצה זו של 7 כתבי־היד טברנים, הקרובים לכתר ארם צובה, מאפשרת הכרעה ברורה ומובהקת בענייני הכתיב, הניקוד והטעמים בתורה בכמעט כל מקום.{{הערה|היוצאים מן הכלל הזה נדירים ביותר. הדוגמה היחידה לגבי '''נוסח הכתיב''' שמצאנו עד כה היא התיבה "בָּמוֹתָ֖ם" ([[במדבר לג/טעמים#לג נב|במדבר לג,נב]]), הנכתבת מלא וי"ו בספרי התורה של כל העדות. אך כתבי־היד הטברנים חלוקים לגבי כתיבתו; אין בהם רוב מובהק לכתיב מלא או חסר, ואין הערת מסורה התומכת באחת משתי האפשרויות. תיבה זו נמצאת בין 6 המקומות המוטלים בספק לפי שיטת ברויאר (כתר, עמ' 84 [פרק ג סעיף 1.ד]). אך שאר המקומות שהיו מוטלים בספק אצלו מקבלים מענה ע"י קבוצת 7 כתבי־היד שלנו, וכבר אינם מוטלים בספק; רק המקום הזה נשאר. בכל אופן הכתיב במהדורתנו נקבע כאן, כמו בכל התורה, ע"פ ספרי התורה. גם לגבי '''נוסח הניקוד והטעמים''' מצאנו דוגמה אחת בלבד: ב[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|כו,מג]] התיבה "בׇּהְשַׁמָּהֿ֙" מנוקדת בלי מפיק באות ה"א הראשונה בארבעה כתבי־יד (ל1,ב,ש1,ק3), לעומת שלושה כתבי־יד (ל,ש,ו) שבהם יש מפיק ("בָּהְּשַׁמָּהֿ֙"), כך שאין רוב מובהק ויש צורך לבדוק מקורות נוספים (ראו שם בתיעוד הנוסח). וראו גם [[דברים טז/טעמים#טז ב|דברים טז,ב]], שם אין רוב מובהק לגבי התיבה "אֲשֶׁר" אם היא מוקפת או בטעם מונח, אך יכולנו להכריע לפי שיטת בן־אשר בספר החילופים.}} '''עניינים משניים במערכות הניקוד והטעמים:''' לגבי ניואנסים שהיו רשות ולא חובה אצל בעלי המסורה הטברנים, והם לא סומנו בעקביות בכל כתב־יד, קבוצת כתבי־היד מספקת לנו תמונה מייצגת של הגיוון שהיה קיים אצל בעלי המסורה וגבולותיו. מדובר על נושאים משניים כגון חטפים באותיות לא גרוניות ([[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|הסבר כללי]], [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|רשימה בתורה]]), געיות חריגות ([[#מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)|הסבר כללי]], [[#נוסח הגעיות במהדורתנו|רשימה בתורה]]), [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מרכא בתיבת תביר|מרכא בתיבת תביר]], [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#נקודה בוי"ו עיצורית|נקודה בוי"ו עיצורית]], ועוד. לא הכרענו בנושאים אלה לפי רוב מובהק של כתבי־היד (רוב שבדרך כלל לא קיים), אלא לפי מדיניות העיצוב במהדורתנו (לגבי חטפים באותיות לא-גרונית) או לפי דרכו העקבית של כתר ארם צובה (לגבי מתיגת הזקף, מרכא בתיבת תביר, ולגבי געיות בכתי"ל שחורגות באופן ברור מדרכו). בעזרת תיעוד הנוסח אפשר לראות את האופן שבו הכרעת הנוסח משתלבת עם הנתונים הנמצאים בכתבי־היד, וגם לזהות את כתבי־יד הקרובים יותר לשיטת הכתר לגבי כל תופעה ספציפית. '''כתבי־יד נוספים:''' לא כל כתבי־היד שבקבוצה זו שלמים. חלקים משמעותיים של ספר בראשית (במיוחד מתחילתו) חסרים או פגומים ברובם (ל1,{{הערה|חוץ מהדפים החסרים בתחילת ספר בראשית, ראשי הדפים פגומים בכתי"ל1 בכל התורה; הנזק יותר חמור בתחילת התורה ובסופה.}} ב, ש, ש1, ו), וכמו כן באחדים מהם בסוף ספר במדבר (ו) ובספר דברים (ל1, ב) ובעוד מקומות.{{הערה|כתי"ו המקורי חסר בסוף ספר במדבר (כו,סג-לה,ו). הוא גם חסר בסוף ספר דברים (נכרכו עמו דפים כדי להשלים את הטקסט החסר), אבל רק במקומות שכתר ארם צובה קיים בהם.}} בספר בראשית השתמשנו בעת הצורך במבחר של כתבי־היד נוספים (מזרחים, תימנים וספרדים). בשאר התורה (בעיקר בסוף ספר במדבר מפרק כ"ז ובספר דברים, אך גם בעוד קצת מקומות שחסר בהם כתב־יד אחד או יותר) הסתפקנו בשני כתבי־יד מזרחים הקרובים לכתר: ב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571880205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-10] ('''ל3'''); וב[https://www.nli.org.il/en/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/itempage?vid=MANUSCRIPTS&docId=PNX_MANUSCRIPTS990000571690205171&scope=PNX_MANUSCRIPTS&SearchTxt=%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%20EVR%20II%20B%2059 כת"י סנקט פטרבורג-EVR-II-B-59] ('''ל9'''). ==תיעוד הנוסח== כל הנתונים לגבי הנוסח ב[[#יסודות הנוסח|קבוצת כתבי־היד]], בכל מקום שנוסח כתי"ל ראוי לדיון, נמצאים בדפי העריכה של '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#חמישה חומשי תורה|דפי הפרקים בתורה]]'''. אי אפשר לראות את הנתונים בדף של הפרק עצמו, המציג רק את נוסח המקרא לפי הקביעה הסופית. כדי לקרוא את הערות הנוסח בפרק מסוים, יש ללחוץ על '''"הצג הערות נוסח"''' בתחילת הדף של הפרק בצד ימין, מתחת לסרגל הניווט. לחלופין, הן גם מופיעות באתר מיוחד שנקרא '''[https://bdenckla.github.io/MAM-with-doc/ "מקרא על פי המסורה עם הערות הנוסח"]''', שם ניתן לקרוא אותן ברציפות ולעיין בהן בנחת. כאמור, הנתונים בהערות הנוסח כתובים בפועל בדף העריכה של הפרק. כדי לראותם שם יש ללחוץ הלשונית "'''עריכה'''", שנמצאת בראש הדף של הפרק (באמצע בין הלשוניות "קריאה" ו"גרסאות קודמות"). אחרי לחיצה על "עריכה" יופיע חלון עריכה, שבו נמצא הטקסט המקודד של הפרק. בחלק מהפסוקים, בתוך הטקסט המקודד, אפשר לראות מילים בתוך תבניות "נוסח". לדוגמה, ב'''[[שמות יד/טעמים|דף הפרק של שמות י"ד]]''', אחרי לחיצה על "עריכה" רואים שבתוך חלון העריכה, בפסוק ה', התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" נמצאת בתוך תבנית נוסח. הקוד נראה כך: :<nowiki>{{נוסח|וַיֹּֽאמְרוּ֙|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים{{ש}}ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙ (חסר שווא באות מ"ם){{ש}}הערת המקליד}}</nowiki> "נוסח" הוא השם של [[תבנית:נוסח|התבנית]] בתוך הסוגריים המתולתלים; תקפידהּ של תבנית זו לרכז נתונים לגבי נוסח המקרא. אחר כך רואים את התיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" כמו שהיא מופיעה לפי קביעת הנוסח במהדורתנו, ולאחריה את רשימת המקורות התומכים בקביעה זו (אחרי "2==" שהוא קוד טכני). במקרה הזה מתברר שזהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וגם של הדפוסים הנפוצים של המקרא. אבל אחרי קוד לשבירה ("<nowiki>{{ש}}</nowiki>"), כדי לחלק את ההערה לחלקים שונים, רואים שבכתי"ל יש טעות מובהקת: בתיבה "וַיֹּֽאמְרוּ֙" חסרות שתי הנקודות של שווא מתחת לאות מ"ם ("וַיֹּֽא'''מ'''רוּ֙")! בסוף כתוב "הערת המקליד", כלומר: [https://hcanat.us/Tanach.xml?Ex14:5-14:5 בהקלדה הדיגיטלית UXLC], שהיא תִּעֲתוּק של כתי"ל שהיה נקודת ההתחלה למהדורתנו, כבר עמדו על הטעות הזאת והעירו לגביה. לדוגמה נוספת, הפעם בעניין של כתיב (נוסח האותיות), ראו בדף העריכה של '''[[שמות יד/טעמים|אותו פרק]]''' בפסוק י"ג ("תֹסִ֛פוּ"): :<nowiki>{{נוסח|תֹסִ֛פוּ|2==ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ"ה (כתיב חסר יו"ד){{ש}}ל!=תֹסִ֛יפוּ (כתיב מלא יו"ד){{ש}}הערת ברויאר}}</nowiki> אחרי "נוסח" (שמהּ של התבנית), רואים שהתיבה "תֹסִ֛פוּ" מופיעה במהדורתנו בכתיב חסר יו"ד (כלומר "תֹסִ֛פוּ" ולא "תֹסִ֛'''י'''פוּ"). זהו נוסחם של כל כתבי־היד בקבוצת הביקורת חוץ מכתי"ל, וכך קובעות גם הערות מסורה, כולל הערת מסורה בתוך כתי"ל עצמו; וכך קבע הרמ"ה להלכה (בעקבותיו כותבים "תֹסִ֛פוּ" חסר יו"ד בספרי תורה ספרדים ואשכנזים).{{הערה|ראו ב[[:COMMONS:File:Masoret-Seyag-Ramah-1750-HB7152.pdf|מסורת סייג לתורה]], עמ' 70.}} אבל אחר כך רואים בהערה שהנוסח הכתוב בכתי"ל הוא דווקא "תֹסִ֛'''י'''פוּ" (כתיב מלא יו"ד). כתיב זה סותר את הערת המסורה בתוך אותו כתב־יד. בסוף התבנית כתוב "הערת ברויאר", כלומר: הרב מרדכי ברויאר כבר עמד על הכתיב החריג כאן בכתי"ל במהדורות המקרא שלו. שימו לב שנוסח הכתיב במהדורתנו נקבע לפי ספרי התורה של עדת תימן, ולא לפי רוב כתבי־היד שבקבוצה. הדוגמה האחרונה מראה שרוב מובהק של כתבי־היד הקרובים לכתר תומך כאן בכתיב של ספרי תימן. ==מסורת הסופרים בתורה: נוסח האותיות והתיבות== ===נוסח האותיות בתורה=== '''נוסח האותיות בעידן המסורה:''' נוסח האותיות לפי המסורה משתקף היטב בתור '''אידאל מדויק''' מתוך הערות המסורה. אבל האידיאל הזה לא התגשם בביצוע מושלם באף אחד מכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר ארם צובה. כתבי־היד האלה עברו תהליכים של הגהה ותיקונים בכיוון זה, אמנם בכל אחד מהם נשארו טעויות בנוסח הכתיב. טעויות מהסוג הזה מתגלות ברוב המקומות בכתב־יד אחד חריג, כאשר הכתיב שבו שונה בתיבה מסוימת משאר חבריו, ובדרך כלל יש גם הערת מסורה שתומכת בגרסת הרוב. מתוך כך אפשר לקבוע את הכתיב של נוסח המסורה בכמעט כל מקום על פי '''הערות המסורה''' או על פי הנוסח של '''רוב כתבי־היד''', או על פי '''שניהם ביחד'''. וזה מפליא שהכתיב האקלקטי מתוך רוב כתבי־היד זהה לגמרי לכתיב המתועד בהערות המסורה כמעט בכל מקום. את כל זה הוכיח הרב מרדכי ברויאר לראשונה בספרו החשוב '''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא'''.{{הערה|ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז; עמ' 68-86.}} '''לאחר תקופת המסורה בספרד ואשכנז:''' ברויאר עוד הוכיח שאותו נוסח העולה מתוך השילוב של הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות בכתבי־היד הקרובים לכתר מתאים בכמעט כל המקומות לנוסח ספרי התורה שנקבע בספרד ובאשכנז. נוסח הכתיב בספרי התורה (מחוץ לתימן) נקבע לאחר תקופת בעלי המסורה הטברנים ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#ספרות המסורה וחומר נוסף|חיבוריהם של חכמי מסורה מאוחרים]]: בספרים "מסורת סייג לתורה" ל[[:W:מאיר הלוי אבולעפיה|ר' מאיר הלוי אבולעפיה]]), "אור תורה" (ל[[:W:מנחם די לונזאנו|ר' מנחם די לונזאנו]]), ו"מנחת שי" (ל[[:W:ידידיה שלמה רפאל נורצי|ר' ידידיה שלמה רפאל נורצי]]). חכמי המסורה בדורות הללו פעלו לפי '''שיטה אקלקטית מובהקת''', והשתמשו כמיטב יכולתם באותן הערות מסורה שהיו בידיהם, ובאותם כתבי־יד שנראו מדויקים בעיניהם.{{הערה|ספר מוגדר כ"מדויק" לפי מידת התאמתו לכתיב בספרים מקבילים ולהערות המסורה. חשוב לציין ששיטת הפעילות בתחום זה ע"י בעלי ההלכה הייתה לדבוק בכללי המסורה הטברנית ובשיטה האקלקטית אפילו בניגוד לחז"ל בתלמוד ובמדרשים (במקומות שדרשו את הכתיב). חכמי התלמוד מעידים על עצמם שלא היו בקיאים בחסרות וביתרות {{מקור|קידושין ל א|קידושין דף ל' ע"א}}, ובעיניהם של בעלי ההלכה שעסקו בכתיב התורה, נמשך המצב הזה עד זמנם ממש. ולכן החליטו בסופו של דבר (לאחר לבטים רציניים) לקבל את הערות המסורה ועדותם של רוב כתבי־היד המדויקים, במקום הכתיב המובא בתלמוד, ואפילו במקומות שלומדים הלכה מן הכתיב! (ראו את הדוגמאות המובאות בגליון הש"ס לר' עקיבא איגר על [[שבת נה ב|שבת דף נ"ה ע"ב]] לתוספות ד"ה מעבירם כתיב.) לגבי ההתלבטות בנושא זה ראו בברויאר, ג.6 (עמ' 88) והערות 2, 3 שם.}} מתברר שעבודתם עלתה כל כך יפה עד שהיא כמעט מושלמת (וכמעט זהה לנוסח תימן). '''לאחר תקופת המסורה בתימן:''' בנוסף לכך, הציע ברויאר שנוסח תימן אינו מבוסס על שיטה אקלקטית אלא על '''עבודת העתקה מושלמת''' של כתר ארם צובה.{{הערה|ראו ברויאר, שם, עמ' 87-89.}} ואם כן יוצא שבנוסח תימן יש לנו עדות מובהקת ומדויקת לנוסח הכתיב בתורה שהיה בכתר.{{הערה|ברויאר הביא מספר ראיות לכך שם, עמ' 90. ביניהם: עדותם של סופרי תימן שספריהם נכתבו "על תיקון הספר הידוע במצרים"; נוסח הכתיב המתאים לגמרי למסורה (ולנוסח תימן) בסוף התורה בכתר; נוסח הכתר בנביאים וכתובים (המדויק להפליא לעומת כל שאר כתבי־היד). על ראיות אלו של ברויאר אפשר להוסיף את הכתיב לפרשות התפילין שקבע הרמב"ם ב'''משנה תורה''' ([[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ב#הלכה ג|הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק שני, ג-ז]]; וראו עוד בהרחבה אצל יצחק ש' פנקובר, '''נוסח התורה בכתר ארם צובה: עדות חדשה''', [רמת־גן, הוצאת אונ' בר־אילן, תשנ"ג], עמ' 53-55), וכמו כן את שאר העדויות הקיימות על נוסח הכתיב שהיה בכתר (כגון רפי זר, [https://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=278 "מאורות נתן לר' יעקב ספיר"], '''לשוננו''' ל"ה, תשמ"ו, עמ' 151-213).}} ועוד יוצא לנו שכתר ארם צובה עצמו מהווה '''ביצוע מושלם''' יחיד במינו של נוסח האותיות בתורה לפי המסורה (בניגוד לשאר כתבי־היד הקרובים לו). קביעה זו מתבררת גם מתוך נוסח האותיות המדויק בו בספרי הנביאים והכתובים, שיש בו דיוק מפליא שאינו דומה לאף כתב־היד אחר.{{הערה|ראו על כך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נוסח האותיות והתיבות בכתר ארם צובה|בפרק חמישי]] של המבוא.}} אמנם יש גם עדויות שב-2 או 3 מקומות, חרג הכתיב בכתר מהנוסח העולה מהערות המסורה ומשאר כתבי־היד, וכמו כן מספרי ספרי התורה של כל העדות כולל תימן: [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]] "אֲלֵ(י)הֶ֛ן";{{הערה|את הכתיב הזה אולי ניתן להצדיק ע"פ הערת מסורה בכתר; וראו עוד בהערת הנוסח על [[שמות א/טעמים#א יט|שמות א,יט]].}} [[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט,טז]] "רֵעֶ֑(י)ךָ"; ואולי גם [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]] "יוֹבֵ֥ל הִ'''י'''א֙" במקום "יוֹבֵ֥ל הִ'''ו'''א֙".{{הערה|בעדות המפורטת ביותר נמסר שהיה תיקון בכתר במקום הזה; ראו על כך באריכות בהערת הנוסח על [[ויקרא כה/טעמים#כה י|ויקרא כה,י]].}} על סמך הכתיבים האלה נראה שהכתיב בספרי תימן מייצג את נוסח המסורה באופן עוד יותר מדויק מהכתיב שהיה בכתר (!).{{הערה|לגבי 3 המקומות האלה כתב יוסף עופר שיש בהם "ערעור מהותי על האפשרות שנוסח התימנים מיוסד על הכתר. אם נבקש להטיל שלום בין הכתוב בכתבי־היד התימנים לבין ממצאינו נוכל רק להציע שהכתר היה '''אחד מהמקורות''' לנוסח התימנים." ראו במאמרו [http://www.daat.ac.il/daat/vl/yosefofer/yosefofer03.pdf "כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ"ד קאסוטו"], '''ספונות''', סדרה חדשה, ספר רביעי (יט) תשמ"ט, עמ' 339 (ההדגשה שלנו); וראו שם עוד עמ' 309-313. ברוח זו ניתן להציע שאמנם נוסח הכתיב בספרי תימן '''נוסד''' על פי הכתר, אך אחר כך בוצעו תיקונים בספרי תימן במקומות נדירים שבהם עצם הנוסח שהועתק מהכתר עמד בסתירה ב-2 או 3 מקומות להערות המסורה שהיו בכתבי־היד. כך שהכתר הוא לא רק "אחד מהמקורות" אלא '''המקור העיקרי''' לנוסח הכתיב בספרי תימן, אך '''לא המקור היחיד'''. בדיקת כתבי־יד תימנים לספרי הנביאים והכתובים מניבה תוצאות דומות: יש כתבי־יד שהם קרובים להפליא לנוסח הכתיב בכתר, אך לא זהים לו; אמנם במקומות שהכתיב שונה מהכתר יש כמעט תמיד הערת מסורה צמודה המורה על הנוסח בכתב־היד. גם יצחק ש' פנקובר הציע אפשרות דומה בניסיון שלו להתמודד עם נתונים סותרים לגבי נוסח הכתר: "לפי האפשרות הראשונה יוצא שיש שניים (או שלושה) מקרים חריגים בכתר, בהם חולק הכתר על כל כתבי־היד הטברניים המדוייקים והמסורה. כמו־כן היה יוצא עקב מקרים אלו שדווקא כתבי־היד התימניים הם המדויקים בתורה, מדויקים אפילו מן הכתר." והוסיף בהערה: "אפילו נניח את האפשרות הראשונה, אין היא מחייבת את המסקנה שהתימנים לא סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר... בענייני נוסח יהיו בסך הכל שניים (או שלושה) שינויים בין התימנים והכתר; קירבה כה גדולה, שאין כדוגמתה אפילו בין כתבי־היד הטברניים המדויקים, מוסברת בכך שהתימנים סמכו על ספר התורה של הרמב"ם שהועתק מן הכתר ותיקנו." ראו '''נוסח התורה בכתר ארם־צובה: עדות חדשה''' (רמת־גן: הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, תשנ"ג), עמ' 90, ושם בהערה 267.}} '''מסקנה:''' אין למצוא עדות מובהקת לנוסח האותיות בתורה לפי המסורה באף אחד מכתבי־היד הקרובים לכתר, ואין ראוי להעמיד את הכתיב במהדורת מקרא על אף כתב־יד כזה.{{הערה|1=לפי החישוב של ברויאר (שם, עמ 86), כתב־היד הכי מדויק לגבי נוסח האותיות בתורה הוא כתי"ש1 (שונה מכתיב המסורה ב-20 מקומות), ואח"כ כתי"ש (25 מקומות), ואח"כ [https://archive.org/details/BL_Or4445_Torah/page/n63/mode/2up כתי"ב] (65 מקומות) וכתי"ל (כ-120 מקומות); לגבי כתי"ל ראו ליתר דיוק ופירוט ברשימה הבאה.}} אמנם ב'''שילוב''' של הערות המסורה ביחד עם הנוסח האקלקטי העולה מתוך רוב כתבי־היד, או לחלופין על פי נוסח תימן, ניתן להגיע לנוסח מדויק של האותיות בתורה. הכתיב במהדורתנו מבוסס עם כן על נוסח תימן, ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|תוספת הערות לעתים רחוקות]] במקומות שנוסח זה שונה משאר ספרי התורה או מהנוסח שהיה בכתר ע"פ עדויות. ===נוסח האותיות בכתי"ל בתורה (רשימה מלאה)=== '''רמת הדיוק בכתי"ל:''' מהדורתנו מבוססת כאמור על הקלדת וסטמינסטר של כתי"ל. הדיוק בנוסח האותיות בכתי"ל מספיק טוב כדי שייחשב לעדות אחת חשובה בין שאר העדויות, אבל רמת דיוקו פחותה משאר כתבי־היד הקרובים לכתר. לפי הערכתו של ייבין: "נוסח האותיות שונה לפרקים מ''א'' במלא וחסר. המסורה של ''ל''... סותרת לעתים את הפְנים."{{הערה|ייבין, נו.2 עמ' 358.}} ולפי ברויאר יש בו סטייה מנוסח המסורה "בקרוב ל-120 מקומות בתורה".{{הערה|ברויאר, עמ' 86. לתוצאה מדויקת יותר ראו [[#סיכום התוצאות|להלן]].}} ולכן נוסח האותיות בתורה במהדורתנו יתוקן כאמור על פי ספרי תימן, ולא יישאר לפי כתי"ל (שהוא הבסיס להקלדה). '''להלן רשימת כל המקומות שבהם הכתיב בכתי"ל (הבסיס להקלדה במהדורתנו) שונה מהכתיב בספרי תימן.''' רשימה זו נחוצה כדי לאפשר הגהה יסודית לנוסח הכתיב במהדורתנו, מול הקלדת וסטמינסטר מצד אחד, ומול נוסח ספרי התורה מצד שני. הפריט הראשון בכל שורה ברשימה הוא הכתיב המופיע בספרי תימן והמתאים למסורה ואחריו כוכבית (*). הפריט השני הוא נוסח כתי"ל, ואחריו סימן קריאה (!) במקרים שבהם הכתיב בכתי"ל סותר את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו.{{הערה|בנוסף לרשימה זו, אפשר תמיד לבצע בדיקה יסודית על ידי מחשב, בהשוואת נוסח האותיות בהקלדת וסטמינסטר של כתי"ל מול נוסח האותיות במהדורתנו ונוסח האותיות במהדורת מכון ממרא. התיעוד המלא של הנוסח נמצא בכל מקרה ספציפי בדפי העריכה של דפי הפרקים המקושרים.}} '''ספר בראשית''' (סה"כ כ-20 תיבות בכתיב חריג, אחת מהן רק בספק): #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטְּהֹרָ֗ה]* / ל=[הַטְּהוֹרָ֗ה]! #נֹח [[בראשית ח/טעמים#ח כ|(ח,כ)]]: [הַטָּה֔וֹר]* / ל=[הַטָּהֹ֔ר]! #לך־לך [[בראשית יג/טעמים#יג ח|(יג,ח)]]: [וּבֵינֶ֔ךָ]* ל=[וּבֵינֶ֔יךָ] #לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [הֲרִמֹ֨תִי]* / ל=[הֲרִימֹ֨תִי] #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט טז|(יט,טז)]]: [וַיַּחֲזִ֨יקוּ]* / ל=[וַיַּחֲזִ֨קוּ]! #וירא [[בראשית יט/טעמים#יט כ|(יט,כ)]]: [וְהִ֣וא]* / ל=[וְהִ֣יא]! #חיי שרה [[בראשית כה/טעמים#כה ג|(כה,ג)]]: [וּלְטוּשִׁ֖ם]* / ל=[וּלְטוּשִׁ֖ים] #תולדֹת [[בראשית כו/טעמים#כו ז|(כו,ז2)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז לא|(כז,לא)]]: [בַּעֲבֻ֖ר]* / ל=[בַּעֲב֖וּר]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה ה|(לה,ה)]]: [סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם]* / ל=[סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם]! #וישלח [[בראשית לה/טעמים#לה כג|(לה,כג)]]: [וּזְבֻלֽוּן]*/ ל=[וּזְבוּלֻֽן]! #וישב [[בראשית מ/טעמים#מ י|(מ,י)]]: [וְהִ֤וא]* / ל=[וְהִ֤יא]! #מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא לה|(מא,לה)]]: [הַטֹּב֔וֹת]* / ל=[הַטֹּבֹ֔ת]! #ויגש [[בראשית מה/טעמים#מה טו|(מה,טו)]]: [עֲלֵהֶ֑ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֑ם]! #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו ט|(מו,ט)]]: [וְחֶצְרֹ֥ן]* / ל=[וְחֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* / ל=[חֶצְר֥וֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יג|(מו,יג)]]: [וְשִׁמְרֹֽן]* / ל=[וְשִׁמְרֽוֹן] #ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יד|(מו,יד)]]: [זְבֻל֑וּן]* / ל=[זְבוּלֻ֑ן]! #ויגש [[בראשית מז/טעמים#מז כד|(מז,כד)]]: [חֲמִישִׁ֖ית]* / ל?=[חֲמִישִׁ֖ת]?! #ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יג|(מט,יג)]]: [אֳנִיֹּ֔ת]* / ל=[אֳנִיּ֔וֹת]! '''ספר שמות''' (סה"כ 25 תיבות בכתיב חריג): #שמות [[שמות א/טעמים#א טז|(א,טז)]]: [הִ֖וא]* / ל=[הִ֖יא]! #שמות [[שמות ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ]* / ל=[וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ] (=מ"ק-ל [!] מול רוב המסורות וכתבי־היד) #וארא [[שמות ו/טעמים#ו יד|(ו,יד)]]: [חֶצְרֹ֣ן]* / ל=[חֶצְר֣וֹן] #וארא [[שמות ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]: [הַֽחַרְטֻמִּם֙]* / ל=[הַֽחַרְטֻמִּים֙]! #בֹא [[שמות י/טעמים#י כה|(י,כה)]]: [וְעֹלֹ֑ת] / ל=[וְעֹל֑וֹת]! #בֹא [[שמות יב/טעמים#יב ד|(יב,ד)]]: [מִהְי֣וֹת]* / ל=[מִהְיֹ֣ת]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(יד,יג)]]: [תֹסִ֛פוּ]* / ל=[תֹסִ֛יפוּ]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יד|(יד,יד)]]: [תַּחֲרִשֽׁוּן]* / ל=[תַּחֲרִישֽׁוּן]! #בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* / ל=[חֹמָ֔ה]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יא|(יט,יא2)]]: [הַשְּׁלִשִׁ֗י]* / ל=[הַשְּׁלִישִׁ֗י]! #יתרו [[שמות יט/טעמים#יט יט|(יט,יט)]]: [הַשֹּׁפָ֔ר]* / ל=[הַשּׁוֹפָ֔ר]! #משפטים [[שמות כג/טעמים#כג כב|(כג,כב)]]: [שָׁמ֤וֹעַ]* / ל=[שָׁמֹ֤עַ]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב המסורות וכתבי־היד) #תרומה [[שמות כה/טעמים#כה כב|(כה,כב)]]: [אֲר֣וֹן]* / ל=[אֲרֹ֣ן]! #תרומה [[שמות כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [תֹֽאֲמִם֮]* / ל=[תֹֽאֲמִים֮] #תצוה [[שמות כח/טעמים#כח כח|(כח,כח1)]]: [הָאֵפוֹד֙]* / [הָאֵפֹד֙]! #תצוה [[שמות כט/טעמים#כט כב|(כט,כב)]]: [עֲלֵיהֶ֔ן]* / ל=[עֲלֵהֶ֔ן]! #תצוה [[שמות מ/טעמים#כט מ|(כט,מ)]]: [רְבִיעִ֥ת]* / [רְבִעִ֥ית] #כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [עֲלֵהֶ֖ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֖ם]! #כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד כד|(לד,כד)]]: [גְּבֻלֶ֑ךָ]* / ל=[גְּבוּלֶ֑ךָ]! #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יג|(לו,יג)]]: [הַיְרִיעֹ֜ת]* / ל=[הַיְרִעֹ֜ת] #ויקהל [[שמות לו/טעמים#לו יט|(לו,יט)]]: [אֵילִ֖ם]* / ל=[אֵלִ֖ים]! #ויקהל [[שמות לז/טעמים#לז ג|(לז,ג3)]]: [טַבָּעֹ֔ת]* / ל=[טַבָּע֔וֹת] #ויקהל [[שמות לח/טעמים#לח י|(לח,י)]]: [הָעַמּוּדִ֛ים]* / ל=[הָעַמֻּדִ֛ים]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט יג|(לט,יג)]]: [מִשְׁבְּצֹ֥ת]* / ל=[מִשְׁבְּצ֥וֹת]! #פקודי [[שמות לט/טעמים#לט לה|(לט,לה)]]: [אֲר֥וֹן]* / ל=[אֲרֹ֥ן]! '''ספר ויקרא''' (סה"כ 14 תיבות בכתיב חריג): #ויקרא [[ויקרא ה/טעמים#ה יא|(ה,יא)]]: [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י א|(י,א)]]: [וַיַּקְרִ֜יבוּ]* / ל=[וַיַּקְרִ֜בוּ]! #שמיני [[ויקרא י/טעמים#י יג|(י,יג)]]: [קָד֔וֹשׁ]* / ל=[קָדֹ֔שׁ]! #שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ד|(יא,ד)]]: [וּמִמַּפְרִסֵ֖י]* / ל=[וּמִמַּפְרִיסֵ֖י] #תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג ו|(יג,ו)]]: [הִ֔וא]* / ל=[הִ֔יא]! #מצֹרע [[ויקרא יד/טעמים#יד י|(יד,י)]]: [תְּמִימִ֔ם]* / ל=[תְּמִימִ֔ים] #אחרי מות [[ויקרא טז/טעמים#טז ח|(טז,ח)]]: [גֹּרָל֑וֹת]* / ל=[גּוֹרָל֑וֹת]! #אחרי מות [[ויקרא יח/טעמים#יח כט|(יח,כט)]]: [הַתּוֹעֵבֹ֖ת]* / ל=[הַתּוֹעֵב֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא יט/טעמים#יט ד|(יט,ד)]]: [הָ֣אֱלִילִ֔ם]* / ל=[הָ֣אֱלִילִ֔ים]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ ו|(כ,ו)]]: [לִזְנֹ֖ת]* / ל=[לִזְנ֖וֹת]! #קדֹשים [[ויקרא כ/טעמים#כ יח|(כ,יח)]]: [וְהִ֕וא]* / ל=[וְהִ֕יא]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג כ|(כג,כ)]]: [הַבִּכֻּרִ֤ים]* / ל=[הַבִּכּוּרִ֤ים]! #אמֹר [[ויקרא כג/טעמים#כג לח|(כג,לח)]]: [נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם]* / ל=[נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם]! #בחֻקֹתי [[ויקרא כו/טעמים#כו מה|(כו,מה)]]: [לִהְי֥וֹת]* / ל=[לִהְיֹ֥ת]! '''ספר במדבר''' (סה"כ 30 תיבות בכתיב חריג): #במדבר [[במדבר א/טעמים#|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג ב|(ג,ב)]]: [הַבְּכֹ֣ר]* / ל=[הַבְּכ֣וֹר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מב|(ג,מב)]]: [בְּכ֖וֹר]* / ל=[בְּכֹ֖ר]! #במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג מג|(ג,מג)]]: [שֵׁמֹ֛ת]* / ל=[שֵׁמ֛וֹת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ז|(ז,ז)]]: [הָעֲגָל֗וֹת]* / ל=[הָעֲגָלֹ֗ת]! #נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז כג|(ז,כג)]]: [עַתֻּדִ֣ים]* / ל=[עַתּוּדִ֣ים]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ג|(ט,ג)]]: [בְּמֹעֲד֑וֹ]* / ל=[בְּמוֹעֲד֑וֹ]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט ז|(ט,ז)]]: [הַקְרִ֜יב]* / ל=[הַקְרִ֜ב]! #בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט יז|(ט,יז)]]: [הֵעָל֤וֹת]* / ל=הֵעָלֹ֤ת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י ט|(י,ט)]]: [בַּחֲצֹצְרֹ֑ת]* / ל=[בַּחֲצֹצְר֑וֹת]! #בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י טז|(י,טז)]]: [חֵלֹֽן]* / ל=[חֵלֽוֹן] #בהעלֹתך [[במדבר יא/טעמים#יא כו|(יא,כו)]]: [עֲלֵהֶ֣ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֣ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כו|(יג,כו)]]: [אֹתָ֤ם]* / ל=[אוֹתָ֤ם]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג כט|(יג,כט3)]]: [יוֹשֵׁ֣ב]* / ל=[יֹשֵׁ֣ב]! #שלח [[במדבר יג/טעמים#יג לב|(יג,לב)]]: [וַיֹּצִ֜יאוּ]* / ל=[וַיּוֹצִ֜יאוּ]! #שלח [[במדבר טו/טעמים#טו לט|(טו,לט)]]: [תָת֜וּרוּ]* / [תָתֻ֜רוּ] #חֻקת [[במדבר יט/טעמים#יט ז|(יט,ז)]]: [יָבֹ֣א]* / ל=[יָב֣וֹא]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד) #חֻקת [[במדבר כ/טעמים#כ יז|(כ,יז)]]: [גְּבֻלֶֽךָ]* / ל=[גְּבוּלֶֽךָ]! #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא יג|(כא,יג)]]: [מִגְּבֻ֣ל]* / ל=[מִגְּב֣וּל] #חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [דִּיבֹ֑ן]* / ל=[דִּיב֑וֹן]! #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #בלק [[במדבר כב/טעמים#כב לח|(כב,לח)]]: [הֲיָכֹ֥ל]* / ל=[הֲיָכ֥וֹל]! #בלק [[במדבר כג/טעמים#כג כט|(כג,כט)]]: [אֵילִֽם]* / ל=[אֵילִֽים]! #פינחס [[במדבר כו/טעמים#כו כד|(כו,כד)]]: [הַיָּשֻׁבִ֑י]* / ל=[הַיָּשׁוּבִ֑י]! #מטות [[במדבר לב/טעמים#לב כב|(לב,כב)]]: [נְקִיִּ֛ם]* / ל=[נְקִיִּ֛ים]! #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לה|(לג,לה)]]: [בְּעֶצְיֹ֥ן]* / ל=[בְּעֶצְי֥וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג לו|(לג,לו)]]: [מֵעֶצְיֹ֣ן]* / ל=[מֵעֶצְי֣וֹן] #מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* / ל=[בָּמֹתָ֖ם] - כתבי־היד חלוקים ואין מסורה #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לד יא|(לד,יא2)]]: [הַגְּבֻ֔ל]* / ל=[הַגְּב֔וּל] #מסעי [[במדבר לד/טעמים#לה יט|(לה,יט)]]: [יְמִתֶֽנּוּ]* / ל=[יְמִיתֶֽנּוּ]! '''ספר דברים''' (סה"כ 38 תיבות בכתיב חריג): #דברים [[דברים א/טעמים#א טו|(א,טו)]]: [אוֹתָ֛ם]* / ל=[אֹתָ֛ם]! #דברים [[דברים ב/טעמים#ב כג|(ב,כג)]]: [מִכַּפְתֹּ֔ר]* / ל=[מִכַּפְתּ֔וֹר] #דברים [[דברים ג/טעמים#ג ה|(ג,ה)]]: [בְּצֻרֹ֛ת]* / ל=[בְּצֻר֛וֹת]! #ואתחנן [[דברים ג/טעמים#ג כה|(ג,כה):]] [וְהַלְּבָנֹֽן]* / ל=[וְהַלְּבָנֽוֹן]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד ג|(ד,ג)]]: [הָֽרֹא֔וֹת]* / ל=[הָֽרֹאֹ֔ת] #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [מִתְּמֹ֣ל]* / ל=[מִתְּמ֣וֹל]! #ואתחנן [[דברים ד/טעמים#ד מב|(ד,מב)]]: [שִׁלְשֹׁ֑ם]* / ל=[שִׁלְשׁ֑וֹם]! #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ט|(ו,ט)]]: [מְזֻז֥וֹת]* / ל=[מְזוּזֹ֥ת] #ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו כא|(ו,כא)]]: [וַיֹּצִיאֵ֧נוּ]* / ל=[וַיּוֹצִיאֵ֧נוּ]! #עקב [[דברים ז/טעמים#ז טז|(ז,טז)]]: [תָח֥וֹס]* / ל=[תָחֹ֥ס]! #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ב|(ח,ב)]]: [הוֹלִֽיכְךָ֜]* / ל=[הֹלִֽיכֲךָ֜] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח ג|(ח,ג)]]: [הוֹדִֽיעֲךָ֗]* / ל=[הוֹדִֽעֲךָ֗] #עקב [[דברים ח/טעמים#ח יב|(ח,יב)]]: [טֹבִ֛ים]* / ל=[טוֹבִ֛ים]! #עקב [[דברים ט/טעמים#ט טו|(ט,טו)]]: [לוּחֹ֣ת]* / ל=[לֻחֹ֣ת] #עקב [[דברים י/טעמים#י יא|(י,יא)]]: [וְיִֽירְשׁ֣וּ]* / ל=[וְיִֽרְשׁ֣וּ]! #ראה [[דברים יב/טעמים#יב כ|(יב,כ)]]: [גְּבֻֽלְךָ֮]* / ל=[גְּבֽוּלְךָ֮]! #שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח כב|(יח,כב)]]: [יָבֹ֔א]* / ל=[יָב֔וֹא]! #שֹפטים [[דברים כ/טעמים#כ א|(כ,א)]]: [אֹיְבֶ֗ךָ]* / ל=אֹיְבֶ֗יךָ]! #כי־תצא [[דברים כא/טעמים#כא טו|(כא,טו)]]: [הַבְּכֹ֖ר]* / ל=[הַבְּכ֖וֹר]! #כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב יד|(כב,יד)]]: [וְהוֹצִ֥א]* / ל=[וְהוֹצִ֥יא]! #כי־תצא [[דברים כד/טעמים#כד יג|(כד,יג)]]: [כְּב֣וֹא]* / ל=[כְּבֹ֣א]! #כי־תצא [[דברים כה/טעמים#כה ז|(כה,ז)]]: [מֵאֵ֨ן]* / ל=[מֵאֵ֨ין] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח יח|(כח,יח)]]: [וְעַשְׁתְּרֹ֥ת]* / ל=[וְעַשְׁתְּר֥וֹת]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח מט|(כח,מט)]]: [מֵרָחֹק֙]* / ל=[מֵרָחוֹק֙]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נב|(כח,נב)]]: [הַגְּבֹהֹ֣ת]* / ל=[הַגְּבֹה֣וֹת] #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נח|(כח,נח)]]: [הַכְּתֻבִ֖ים]* / ל=[הַכְּתוּבִ֖ים]! #כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח נט|(כח,נט)]]: [גְּדֹלֹת֙]* / ל=[גְּדֹלוֹת֙]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל ט|(ל,ט)]]: [לְטֹבָ֑ה]* / ל=[לְטוֹבָ֑ה]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יח|(ל,יח)]]: [לָב֥וֹא]* / ל=[לָבֹ֥א]! #נִצבים [[דברים ל/טעמים#ל יט|(ל,יט)]]: [הַעִדֹ֨תִי]* / ל=[הַעִידֹ֨תִי]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ז|(לב,ז)]]: [דֹּר־וָדֹ֑ר]* / ל=[דּוֹר־וָד֑וֹר] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כד|(לב,כד)]]: [בְּהֵמֹת֙]* / ל=[בְּהֵמוֹת֙] #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב כז|(לב,כז)]]: [יָדֵ֣נוּ]* / ל=[יָדֵ֣ינוּ]! #האזינו [[דברים לב/טעמים#לב לד|(לב,לד)]]: [חָת֖וּם]* / ל=[חָתֻ֖ם]! #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יב|(לג,יב)]]: [כְּתֵפָ֖יו]* / ל=[כְּתֵיפָ֖יו] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג יט|(לג,יט)]]: [וּשְׂפֻנֵ֖י]* / ל=[וּשְׂפוּנֵ֖י] #וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג כה|(לג,כה)]]: [מִנְעָלֶ֑ךָ]* / ל=[מִנְעָלֶ֑יךָ] #וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [הָ֨אֹתֹ֜ת]* / ל=[הָ֨אֹת֜וֹת]! ===סיכום התוצאות=== '''נוסח הפנים בכתי"ל מול המסורות והמסירות:''' יש כ-127 מקומות בתורה (אחד מהם ספק) שבהם הכתיב בכתי"ל מנוגד לספרי תימן (המשקפים באותיותיהם את הערות המסורה ואת רוב המסירות). ברוב המכריע של המקומות, סותר הכתיב בפנים כתי"ל אף את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו (כל הפריטים שיש בהם סימן קריאה [!]). ב-4 מקומות יש תמיכה בנוסח הכתיב החריג של כתי"ל מתוך המסורה הקטנה שבו, כאשר ב-3 מהם יש סתירה פנימית בתוך כתי"ל עצמו בין המסורה הקטנה לבין המסורה הגדולה. מתברר שמעבר לטעויות הרבות בנוסח האותיות של כתי"ל, יש גם טעויות אחדות אף במסורה הקטנה שבו. אמנם ככלל מהווה מערכת המסורה בכתי"ל (הגדולה והקטנה כאחת) עדות חשובה ביותר לנוסח המסורה, והיא הרבה יותר מדויקת לרוב מאשר נוסח הפנים שבאותו כתב־יד. '''כתי"ל מול ספרי ספרד ואשכנז ומול ספרי תימן:''' ב-2 מקומות (במדבר א,יז; כב,ה) מתוך 9 מסכים נוסח הפנים של כתי"ל עם ספרי התורה של ספרד ואשכנז, לעומת נוסח תימן. בשאר 7 המקומות שבהם יש שינויי כתיב בספרי התורה בין נוסח ספרד ואשכנז לבין נוסח תימן (לפירוט מלא ראו להלן [[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ברשימת ההערות המיוחדות]] בצבע אדום), מסכים כתי"ל עם נוסח תימן. '''כתי"ל במקומות אחדים המוטלים בספק:''' לפי שיטת ברויאר בספרו (שיטת הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות), נשארו רק שש אותיות בכל התורה שבהן השיטה הכללית אינה יכולה להכריע, וכתיב המסורה מוטל בספק (אם לא לוקחים בחשבון את ספרי תימן):{{הערה|ברויאר, שם, עמ' 84 (פרק ג סעיף 1.ד). הנתונים נכונים לעת כתיבת ספרו, אמנם מאז נבדקו כתבי־יד נוספים, ובמיוחד נתגלו עדויות חדשות על נוסחו של כתר ארם צובה בתורה, ועל פיהם כבר ניתן לקבוע בוודאות את הנוסח בחלק מהמקומות, כך שהם כבר לא מהווים ספקות.}} #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו יב|(מו,יב)]]: [חֶצְרֹ֥ן]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֶצְר֥וֹן] #שמות, בשלח [[שמות יד/טעמים#יד כב|(יד,כב)]]: [חוֹמָ֔ה]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֹמָ֔ה]! #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יז|(א,יז)]]: [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י י|(י,י)]]: ל=[חׇדְשֵׁיכֶם֒]* (=ספרי תימן) / [חָדְשֵׁכֶם֒] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, בלק [[במדבר כב/טעמים#כב ה|(כב,ה)]]: [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז) #במדבר, מסעי [[במדבר לג/טעמים#לג נב|(לג,נב)]]: [בָּמוֹתָ֖ם]* (=ספרי כל העדות) / ל=[בָּמֹתָ֖ם] (=רוב כתבי־היד ואין מסורה!) לפי זה יוצא ש-3 משינויי הכתיב בין ספרי התורה, הם גם ברשימת המקומות המוטלים בספק על פי שיטת ברויאר (בששת שינויי הכתיב הנשארים יש יתרון מוחלט לנוסח תימן).{{הערה|ברויאר, עמ' 87.}} בשנים משלושת המקומות הללו ([[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א,יז]]; [[במדבר כב/טעמים#כב ה|כב,ה]]) מביא כתי"ל את הנוסח שנמצא בספרי אשכנז וספרד, ואילו במקום אחד ([[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י,י]]) נתמך הנוסח בכתי"ל על ידי נוסח תימן. נראה שב-3 התיבות הללו, ואף בכל ששת המקומות המוטלים בספק, לא מדובר בסתם טעות סופר מתוך חוסר תשומת לב, אלא בתיבות שבהן הסופרים התקשו להחליט באופן מודע. כלומר: אין כאן מחלוקת בין מסירות אלא במחלוקת בין מסורות.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ' 86 (ג.2).}} ===תיבות מחוברות בתורה=== '''ברשימה הבאה ציינו את כל התיבות המחוברות בתורה (סה"כ 11 תיבות), שלגבי כתיבתן יש הבדלים במקורות הבאים: ספרי ספרד ואשכנז, ספרי תימן, כתר ארם צובה (או עדויות לגביו), כתי"ל.''' #בראשית, לך־לך [[בראשית יד/טעמים#יד יז|(יד,יז)]]: [כְּדׇרְלָעֹ֔מֶר]* / ל=[כְּדָר־לָעֹ֔מֶר] #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא מה|(מא,מה)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֛רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, מקץ [[בראשית מא/טעמים#מא נ|(מא,נ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #בראשית, ויגש [[בראשית מו/טעמים#מו כ|(מו,כ)]]: [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #שמות, בשלח [[שמות יז/טעמים#יז טז|(יז,טז)]]: [כֵּ֣ס יָ֔הּ]*=ל (=ספרי תימן וספרד ואשכנז) / [כֵּ֣סְיָ֔הּ] (=א(ס); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א י|(א,י)]]: [פְּדָהצֽוּר]*=ל? / ל=[פְּדָה צֽוּר]? #במדבר, במדבר [[במדבר ב/טעמים#ב יב|(ב,יב)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]* / ל=[צוּרִֽי־שַׁדָּֽי] #במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז נד|(ז,נד)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י יט|(י,יט)]]: [צוּרִֽישַׁדָּֽי]*=ל? / ל=[צוּרִֽי שַׁדָּֽי]? #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר י/טעמים#י כג|(י,כג)]]: [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר] #דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ו|(לב,ו)]]: [{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙]* / א=[{{מ:אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙] / ל=[הֲ־לַיהוָה֙] / ספרי תימן=[{{מ:אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙] (וראו גם ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]] וב[[#ה לה'|רשימת האותיות הגדולות]]) משתי התיבות "כס[ ]יה" ו"ה[ ]ליהוה" מתברר שאין בספרי תימן עדות מוחלטת לגבי נוסח הכתר בתחום המסוים של התיבות המחוברות. נראה אם כן שאותו דבר נכון גם לגבי תיבת "פוטי[ ]פרע" (ב-3 מקומות). בכל המקומות הללו הבאנו את הנוסח המקובל בספרי ספרד ואשכנז בפנים של המהדורה, ואילו את הנוסח בספרי תימן ("פוטיפרע" ו"{{מ:אות-ג|ה}}ליהוה"), או של כתר ארם צובה מול ספרי התורה בכל העדות ("כסיה"), ציינו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]. בשאר כל המקומות, שבהם שונה הנוסח בכתי"ל מספרי התורה בכל העדות ומכתר ארם צובה (ואפילו בספק), תיעדנו את הנתונים לגבי אותה תיבה בתוך הערות הנוסח שבדפי העריכה. ==מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות== הרווחים של חלוקת הפרשות בולטים בנוסח המסורה, וחלוקה זו מהווה מרכיב מהותי ממנו. אמנם לא כל רווח הבא לציין את תחילתה של פרשה חדשה מופיע באופן אחיד בכל כתבי־היד הטברנים, ונראה שלא הייתה קביעה סמכותית בעניין זה.{{הערה|יש להשוות את המציאות הזאת המשתקפת במסורה הטברנית אל המצב השורר במסורה הבבלית: באחרונה אנחנו מוצאים רשימות של פרשות.}} האפיון המשותף הוא רק בקווים כלליים: רוב הזמן יש רווח של פרשה באותם מקומות בכתבי־היד השונים ובאותה צורה, אמנם יש עשרות רבות של שינויים בחלוקת הפרשות בתורה בין כתבי־היד הקרובים לכתר ובכתי"ל בפרט.{{הערה|המחקר בתחום זה מועט באופן יחסי, ולא קיים אפילו רשימת תיעוד מלא להבדלים בחלוקת הפרשות בין כתבי־היד. תיעוד לחלק מהספרים (או לחלק מכתבי־היד) ניתן למצוא בכרכים שכבר יצאו לאור משתי סדרות: מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית (יחזקאל ותרי-עשר), ו-Biblia Hebraica Quinta. מספר חוקרים נגעו מעט במשמעותה הפרשנית של חלוקת הפרשות. אולם נראה שהדבר החשוב ביותר ברווחים של חלוקת הפרשות הוא לא בהיסטוריה של מסירתם, וגם לא בפרשנות המקומית הגלומה בהם, אלא במשמעותם החווייתית בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק א#מהו "מִקְרָא"?|הקריאה בתנ"ך]], וכדברי המדרש בתחילת תורת כהנים: "‫וכי מה היו הפסקות משמשות?‬ ‫ליתן רווח למשה להתבונן‬ ‫בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין עניין לעניין‪.‬‬ ‫והרי דברים קל וחומר‪:‬‬ ‫ומה אם אדם שהוא שומע‬ ‫מפי הקדוש ברוך הוא‬ ‫ומדבר ברוח הקודש‬ ‫צריך להתבונן בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין ענין לענין‪,‬‬ על אחת כמה וכמה‬ ‫הדיוט שהוא שומע מן הדיוט" (‬מתוך הפתיחה ל"תורת כהנים" ב"דבורא דנדבה").}} המצב מאז סוף ימי הביניים שונה לחלוטין: שוררת מאז ועד היום אחידות כמעט-מוחלטת בחלוקת הפרשות בספרי התורה מכל העדות. אחדות זו היא תוצאה ישירה של מפעל הפסיקה לרמב"ם ב[[רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח|הלכות ספר תורה (פרק ח')]]. בגלל שהרמב"ם קבע את חלוקת הפרשות ע"פ כתר ארם צובה, הביאה פסיקתו לקרבתם של כמעט כל ספרי התורה לכתר בחלוקה זו.{{הערה|לסיכום של הנושא ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''' (עמ' *50-*52), שם ציינו שבתקופת בעלי המסורה עדיין לא נקבע נוסח מחייב לפרשות הפתוחות והסתומות, וכך הייתה המציאות עד שבעלי ההלכה החלו לעסוק בעניין זה באינטנסיביות (ובראשם הרמב"ם שקבע את הפרשות לפי כתר ארם צובה). יש להשוות את התופעה ל[[#מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות|אותיות הגדולות והקטנות]], שלגביהן לא היה יישום לרוב בכתבי־היד הטברנים, אבל בעקבות העיסוק הרב בעניין הזה על ידי חכמי המסורה המאוחרים הן הפכו להיות מרכיב בולט של נוסח המסורה.}} חלוקת הפרשות ב[http://tanach.us/ODTFiles/ הקלדת וסטמינסטר] היא על פי כתב־יד לנינגרד, וכאמור שונה חלוקה זו בעשרות מקומות ממה שמקובל בספרי התורה, וממה שנפסק להלכה ברמב"ם ע"פ כתר ארם צובה. לכן חלוקת הפרשות בכתי"ל עברה הגהה קפדנית במהדורתנו כדי שתתאים לחלוקה מקובלת בספרי התורה, ורשמנו את כל השינויים בתיעוד הנוסח. בנוסף, יש פרשה אחת שבספרי התורה מסמנים אותה בשני מקומות שונים (תימנים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז,כב]] וספרדים ואשכנזים ב[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ז,כח]]), ובכתר ארם צובה היה כנראה רווח בשניהם לפי עדויות ומקבילות. ובמקום אחד חריג יש פרשה פתוחה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות שבכתר הפרשה היתה סתומה ([[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]]). ויש שני מקומות חריגים שבהם אין פרשה בספרי התורה, אך נראה על־פי עדויות ו/או מקבילות שבכתר היתה פרשה ([[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו,ז]]; [[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז,כ]]). בכל אחד מהמקומות האלה תהיה הערה מיוחדת במהדורתנו, והם: #בספר שמות, פרשת תרומה [[שמות כו/טעמים#כו ז|(כו,ז)]], בפסוק "וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים", נעיר: "ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). #בספר שמות, פרשת כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד א|(לד,א)]], בפסוק "וַיֹּ֤אמֶר... פְּסׇל־לְךָ֛", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (בספרי התורה יש פרשה פתוחה לפי רשימת הרמב"ם). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כב|(ז,כב)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... כׇּל־חֵ֜לֶב", נעיר: "אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז" (בספרי תימן יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, וכנראה שבכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר ויקרא, פרשת צו [[ויקרא ז/טעמים#ז כח|(ז,כח)]], בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... הַמַּקְרִ֞יב", נעיר: "אין פרשה בספרי תימן" (בספרי אשכנז וספרד יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, ובכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה). #בספר דברים, פרשת כי תבוא [[דברים כז/טעמים#כז כ|(כז,כ)]], בפסוק "אָר֗וּר שֹׁכֵב֙ עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (אין כאן פרשה ברשימת הרמב"ם ובעקבותיה בספרי התורה). למידע נוסף על החלוקה לפרשות בכל המקרא ראו [[:w:en:Parashah|כאן]] (באנגלית); מידע זה ישמש בסיס למהדורתנו. למידע על חלוקת הפרשות במהדורתנו בנביאים וכתובים, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#שחזור חלוקת הפרשות בנביאים וכתובים|כאן]]''' (למקומות החסרים בכתר) ו'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כאן]]''' (למקומות הקיימים בכתר). ==מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות== {{תצוגת כתי"ל|רשימת האותיות הגדולות והקטנות במסורה הסופית (מ"ס-ל)|File:Leningrad-codex-25-mesorah.pdf|5}} [[קובץ:Ochlah-W'ochlah-1864-HB36175.pdf|thumb|רשימת האותיות הגדולות והקטנות בספר "אכלה ואכלה", מהדורת פרנסדורף (הנובר, תרכ"ד).|page=90]] [[קובץ:MG1525D.djvu|thumb|רשימת האותיות הגדולות במסורה הגדולה על תחילת ספר דברי הימים שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=401]] ===אותיות גדולות וקטנות=== תופעת האותיות הגדולות והקטנות נפוצה יותר בחמישה חומשי תורה מאשר [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#אותיות גדולות וקטנות|בספרי הנביאים והכתובים]].{{הערה|לפי המקובל בפועל בספרי התורה בימינו (שאינו מכיל את כל האותיות הגדולות והקטנות שיש לגביהן עדויות במנהגים שונים), יש כ-23 אותיות גדולות וקטנות בכל המנהגים השונים ביחד, לעומת כ-36 אותיות (ב-34 תיבות) בכל ספרי הנביאים והכתובים (בספירה מקסימלית), כאשר ספרי הנביאים והכתובים הם גדולים יותר מפי ארבע בתוכנם (!) מאשר התורה. ולפי מנהגים נוספים, יש למעלה מ-20 אותיות נוספות בתורה בלבד (ולא בנביאים וכתובים).}} אבל רוב האותיות הגדולות בתורה ובשאר המקרא, וגם חלק ניכר מהקטנות – אינן באות לידי ביטוי כלל בנוסח המקרא שבכתבי־היד הטברנים, ורק חלקם מצוינים ברשימות המסורה הקדומים. וזה למרות שבדורות האחרונים נחשב סימונם הכללי למרכיב בולט של "נוסח המסורה" (אף אם היו מנהגים שונים לגבי איזו אות נחשבת לגדולה או קטנה). בכך דומה עצם '''כתיבתם''' הקפדנית של האותיות הגדולות והקטנות ל'''קביעתם''' הקפדנית והאחידה של [[#מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות|רווחי הפרשות]]: הביצוע המוחלט של שתי התופעות הוא תוצאה לפעילותם של חכמי מסורה ופוסקי הלכה שחיו לאחר תקופת המסורה הטברנית.{{הערה|ראו במבוא ל'''מקראות גדולות הכתר''', כרך יהושע-שפטים, עמ' 47*-49*, ובמיוחד המסקנה שם: "השתרשרותן של האותיות הגדולות והקטנות כסימן מובהק של 'נוסח המסורה' היא מאוחרת לתקופת המסורה... ועד אז היתה כתיבת אותיות כאלה נתונה למעשה לרשותם של סופרים בהתאם למסורת הכתיבה המקובלת עליהם, ולא בהתאם לרשימה מוסכמת כלשהי... יש אפוא צד שווה לסוגיית הפרשיות ולסוגיית האותיות, ששתיהן נעשו סימן מובהק לנוסח המסורה (הטברני) רק לאחר תקופתם של בעלי המסורה. אלא שבעוד שבתחום האותיות המיוחדות היה כוון ההתפתחות מנוגד למנהגו של בן־אשר, כהשתקפותו ב'כתר', הרי בתחום הפרשיות נעשה הכתר דווקא דוגמה ומופת לסופרים הדווקנים של 'נוסח המסורה' בדורות הבאים." יצויין שב'''מקראות גדולות הכתר''' לא הבליטו לרוב את האותיות המיוחדות (כמו שהן נעדרות לרוב בכתר).}} במהדורתנו – המיועדת להיות "תיקון קוראים", ונכון אם כן שהיא תציג את מסורת הסופרים הנהוגה בימינו – נציין את האותיות הגדולות והקטנות לפי המנהג המרבי המקובל ברוב ספרי התורה ובדפוסים של המקרא (והוא בדרך כלל ע"פ מנחת שי). במקרים של ספק נכריע ע"פ דפוס קורן, המשקף כמעט תמיד את המנהג המקובל בדפוסים. בתיעוד הנוסח נציין את המקורות התומכים בסימון האות המיוחדת. בחמישה חומשי תורה עוד נוסיף הערות לגבי הבדלים הקיימים בין ספרי התורה בימינו (ע"פ מנהגי ספרד ואשכנז ותימן) ונוסח הכתר (ע"פ עדויות) לגבי האותיות הגדולות והקטנות. לרשימת ההערות בנושא זה '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|ראו כאן (בצבע ירוק)]]'''. '''להלן רשימה של כל האותיות הגדולות והקטנות שמופיעים בגוף הטקסט במהדורתנו (או ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות]]): #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית א/טעמים#א א|(א,א)]]: [{{אות-ג|בְּ}}רֵאשִׁ֖ית]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּרֵאשִׁ֖ית] #'''(ק)''' בראשית, בראשית [[בראשית ב/טעמים#ב ד|(ב,ד)]]: [בְּ{{אות-ק|הִ}}בָּֽרְאָ֑ם]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּהִבָּֽרְאָ֑ם] #'''(ג)''' בראשית, בראשית [[בראשית ה/טעמים#ה א|(ה,א)]]: [סֵ֔פֶר]*=ל / [{{אות-ג|סֵ֔}}פֶר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על התורה]]) #'''(ק)''' בראשית, חיי שרה [[בראשית כג/טעמים#כג ב|(כג,ב)]]: [וְלִבְ{{אות-ק|כֹּ}}תָֽהּ]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְלִבְכֹּתָֽהּ] #'''(ק)''' בראשית, תולדֹת [[בראשית כז/טעמים#כז מו|(כז,מו)]]: [{{אות-ק|קַ֣}}צְתִּי]* (=מ"ס-ל) / ל=[קַ֣צְתִּי] #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד ז|(לד,ז)]]: [{{אות-ג|נֹ}}צֵ֥ר]* / ל=[נֹצֵ֥ר] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יד|(לד,יד)]]: [אַחֵ֑{{אות-ג|ר}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[אַחֵ֑ר] #'''(ק)''' ויקרא, ויקרא [[ויקרא א/טעמים#א א|(א,א)]]: [וַיִּקְרָ֖{{ק|א}}]* (=מ"ס-ל) / ל=[וַיִּקְרָ֖א] #'''(ק)''' ויקרא, צו [[ויקרא ו/טעמים#ו ב|(ו,ב)]]: [{{אות-ק|מ}}וֹקְדָ֨ה]* / ל=[מוֹקְדָ֨ה] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא מב|(יא,מב)]]: [עַל־גָּח֜{{אות-ג|וֹ}}ן]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' ויקרא, תזריע [[ויקרא יג/טעמים#יג לג|(יג,לג)]]: [וְהִ֨תְ{{אות-ג|גַּ}}לָּ֔ח]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח] #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יד/טעמים#יד עז|(יד,יז)]]: [{{אות-ג|יִ}}גְדַּל]* (=מ"ס-ל) / ל=[יִגְדַּל] #'''(ק)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יא|(כה,יא)]]: [פִּֽינְחָ֨ס]*=ל / [פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס] (מנהג שהתקבל בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק או וי"ו קטיעא)''' במדבר, פינחס [[במדבר כה/טעמים#כה יב|(כה,יב)]]: [שָׁלֽוֹם]*=ל / [שָׁלֽ{{אות-ק|וֹ}}ם] (וי"ו קטנה, או קטיעא בספרי ספרד ואשכנז; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' במדבר, פינחס [[במדבר כז/טעמים#כז ה|(כז,ה)]]: [מִשְׁפָּטָ֖{{אות-ג|ן|}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [שְׁמַ֖{{אות-ג|ע}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, ואתחנן [[דברים ו/טעמים#ו ד|(ו,ד)]]: [אֶחָֽ{{אות-ג|ד}}]*=ל (=מ"ס-ל) #'''(ג)''' דברים, עקב [[דברים יא/טעמים#יא כא|(יא,כא)]]: [עַל־הָאָֽרֶץ]*=ל / [עַל־הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}}] (=ספרי תימן; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, כי־תצא [[דברים כב/טעמים#כב ו|(כב,ו)]]: [קַן־צִפּ֣וֹר]*=ל / [{{אות-ג|קַ}}ן־צִפּ֣וֹר] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ג)''' דברים, נִצבים [[דברים כט/טעמים#כט כז|(כט,כז)]]: [וַיַּשְׁ{{אות-ג|לִ}}כֵ֛ם]* (=מ"ס-ל) / א,ל=[וַיַּשְׁלִכֵ֛ם] #'''(ג)''' {{עוגן בשורה|ה לה'}}דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ו|(לב,ו)]]: [{{אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙]* (=א,ק3[מ"ק-ק3]) / ל=[הֲ־לַיהוָה֙]; ספרי תימן=[{{אות-ג|הַֽ}}לְיהוָה֙] (=מ"ס-ל, אין רווח אחרי אות ה"א ברשימה; וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) #'''(ק)''' דברים, האזינו [[דברים לג/טעמים#לג יח|(לב,יח)]]: [תֶּ֑שִׁ{{אות-ק|י}}]* (=מ"ס-ל) / אל=[תֶּ֑שִׁי] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[דברים לג/טעמים#לג כט|(לג,כט)]]: [אַשְׁרֶ֨יךָ]*=אל / [{{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו ב[[#מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות|הערות מיוחדות על תורה]]) '''להלן רשימה של אותיות מיוחדות נוספות בתורה:'''{{הערה|רשימת האותיות הנוספות מבוססת בעיקרה על על הטבלה המופיעה [http://www.jewishencyclopedia.com/articles/13809-small-and-large-letters באנציקלופדיה היהודית], ובנוסף על הרשימות [http://www.sofer.co.uk/html/large_letters.html כאן] ו[http://www.win.tue.nl/~aeb/natlang/hebrew/hebrew_bible.html כאן].}} #'''(ג)''' בראשית, ויצא [[בראשית ל/טעמים#ל מב|(ל, מב)]]: [וּבְהַעֲטִ֥י{{מ:אות-ג|ף}}] #'''(ג)''' בראשית, וישלח [[בראשית לד/טעמים#לד לא|(לד,לא)]]: [הַכְ{{מ:אות-ג|ז}}וֹנָ֕ה] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית מט/טעמים#מט יב|(מט,יב)]]: [{{מ:אות-ג|חַ}}כְלִילִ֥י] #'''(ג)''' בראשית, ויחי [[בראשית נ/טעמים#נ כג|(נ,כג)]]: [שִׁלֵּשִׁ֑י{{מ:אות-ג|ם}}] #'''(ג)''' שמות, שמות [[שמות ב/טעמים#ב ב|(ב,ב)]]: [כִּי־{{מ:אות-ג|ט֣}}וֹב] #'''(ג)''' שמות, בֹא [[שמות יא/טעמים#יא ח|(יא,ח)]]: [{{מ:אות-ג|צֵ֤}}א] #'''(ג)''' שמות, תצוה [[שמות כח/טעמים#כח לו|(כח,לו)]]: [צִּ֖י{{מ:אות-ג|ץ}}] #'''(ק או קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 1}}שמות, כי תשא [[שמות לב/טעמים#לב כה|(לב,כה)]] [בְּ{{מ:אות-ק|קָ}}מֵיהֶֽם] (בקו"ף קטנה או דבוקה; וראו להלן ב[[#קו"ף דבוקה 2|פרשת נשֹא]] [במדבר ז,ב]) #'''(ג)''' שמות, כי תשא [[שמות לד/טעמים#לד יא|(לד,יא)]]: [{{מ:אות-ג|שְׁ}}מׇ֨ר־לְךָ֔] #'''(ג)''' ויקרא, צו (ח,טו '''או''' ח,כג): ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֗}}ט] [[ויקרא ח/טעמים#ח טו|(ח,טו)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֗ט}}] (כל האותיות) ##[וַיִּשְׁ{{מ:אות-ג|חָ֓}}ט{{מ:לגרמיה}}] [[ויקרא ח/טעמים#ח כג|(ח,כג)]]; ולפי מסכת סופרים [{{מ:אות-ג|וַיִּשְׁחָ֓ט{{מ:לגרמיה}}}}] (כל האותיות) #'''(ג)''' ויקרא, שמיני [[ויקרא יא/טעמים#יא ל|(יא,ל)]]: [וְהַ{{מ:אות-ג|לְּ}}טָאָ֑ה] #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א יח|(א,יח)]]: [לְ{{מ:אות-ג|גֻ}}לְגְּלֹתָֽם] (=ל?מ"ס-ל) #'''(ג)''' במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג טז|(ג,טז)]]: [עַל־{{מ:אות-ג|פִּ֣}}י] #'''(קו"ף דבוקה)''' {{עוגן בשורה|קו"ף דבוקה 2}}במדבר, נשֹא [[במדבר ז/טעמים#ז ב|(ז,ב)]]: [עַל־הַפְּקֻדִֽים׃] (קו"ף דבוקה, וראו לעיל [[#קו"ף דבוקה 1|בפרשת כי תשא]] [לב,כה]) #'''(ג)''' במדבר, שלח [[במדבר יג/טעמים#יג ל|(יג,ל)]]: [וַיַּ֧הַ{{מ:אות-ג|ס}}] #'''(ג)''' במדבר, בלק [[במדבר כד/טעמים#כד ה|(כד,ה)]]: [{{מ:אות-ג|מַ}}ה־טֹּ֥בוּ] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ב/טעמים#ב לג|(ב,לג)]]: [וַנַּ֥{{מ:אות-ג|ךְ}}] #'''(ג)''' דברים, דברים [[דברים ג/טעמים#ג יא|(ג,יא)]]: [עֶ֣רֶ{{מ:אות-ג|שׂ}}] #'''(ק)''' דברים, עקב [[דברים ט/טעמים#ט כד|(ט,כד)]]: [{{מ:אות-ק|מַ}}מְרִ֥ים] #'''(ג)''' דברים, שֹפטים [[דברים יח/טעמים#יח יג|(יח,יג)]]: [{{מ:אות-ג|תָּ}}מִ֣ים] #'''(ג)''' דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים#כח סח|(כח,סח)]]: [וְהִתְמַ{{מ:אות-ג|כַּ}}רְתֶּ֨ם] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ד|(לב,ד)]]: [הַ{{מ:אות-ג|צּ}}וּר֙] #'''(ג)''' דברים, האזינו [[דברים לב/טעמים#לב ה|(לב,ה)]]: [וּ{{מ:אות-ג|פְ}}תַלְתֹּֽל׃] #'''(ג)''' דברים, וזאת הברכה [[דברים לד/טעמים#לד יב|(לד,יב)]]: [כׇּל־יִשְׂרָאֵֽ{{מ:אות-ג|ל}}׃] ===אותיות מנוקדות=== [[קובץ:MG1525A.djvu|thumb|רשימת האותיות המנוקדות במסורה הגדולה על פרשת במדבר (ג, לט "וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ") שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).|page=313]] בניגוד ל[[#אותיות גדולות וקטנות|אותיות הגדולות והקטנות]], לסימון האותיות המנוקדות יש ביצוע עקבי בכתבי־היד בהתאם לרשימות המסורה. אמנם יש בכל זאת אי הסכמה לגבי פרטים מסויימים. להלן רשימה של האותיות המנוקדות בתורה במהדורתנו ובכתבי־היד העיקריים: #בראשית, לך־לך [[בראשית טז/טעמים#טז ה|(טז,ה)]]: [וּבֵינֶֽיׄךָ]*=ל #בראשית, וירא [[בראשית יח/טעמים#יח ט|(יח,ט)]]: [אֵׄלָ֔יׄוׄ]* / ל=[אֵׄלָׄ֔יׄוׄ] (=מ"ס-ל <ד' [נקודות]>) #בראשית, וירא [[בראשית יט/טעמים#יט לג|(יט,לג)]]: [וּבְקוּׄמָֽהּ]*=ל #בראשית, וישלח [[בראשית לג/טעמים#לג ד|(לג,ד)]]: [וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ]*=ל #בראשית, וישב [[בראשית לז/טעמים#לז יב|(לז,יב)]]: [אֶׄתׄ־צֹ֥אן]*=ל #במדבר, במדבר [[במדבר ג/טעמים#ג לט|(ג,לט)]]: [וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ]*=ל #במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ט/טעמים#ט י|(ט,י)]]: [רְחֹקָ֜הׄ]*=ל #במדבר, חֻקת [[במדבר כא/טעמים#כא ל|(כא,ל)]]: [אֲשֶׁ֖רׄ]*=ל #במדבר, פינחס [[במדבר כט/טעמים#כט טו|(כט,טו)]]: [וְעִשָּׂרוֹׄן֙]* / ל=[וְעִשָּׂרׄוֹן֙] (הנקודה ברי"ש!) #דברים, נִצבים [[דברים כט/טעמים#כט כח|(כט,כח)]]: [לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַׄד־עוֹלָ֔ם]*=א / ל=[לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַד־עוֹלָ֔ם] (=מ"ס-ל) ===נו"ן הפוכה=== תופעת הנו"ן ההפוכה או המנוזרת (׆) נמצאת סביב פרשה אחת בתורה (בהתחלה ובסוף סה"כ פעמיים), ואילו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#נו"ן הפוכה|בנביאים כתובים]] היא נמצאת 7 פעמים ב[[תהלים קז/טעמים#קז כג|מזמור ק"ז]] (כ"ג-כ"ח, מ) בתהלים. מקומן וצורתן בתורה נקבעה במהדורתנו לפי מה שידוע לנו על התופעה בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו.{{הערה|לתיעוד מלא של נתונים ראו בתיעוד הנוסח בדף העריכה.}} '''תצוגת נו"ן הפוכה במהדורתנו ובמקורות הנוסח:''' #'''[[במדבר י/טעמים#י לה|במהדורתנו: במדבר, בהעלֹתך (י,לה-לו)]]''' #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Leningrad-codex-04-numbers.pdf&page=17 בכתי"ל] ([http://tanach.us/Tanach.xml?Num10:1-10:36 הקלדת וסטמינסטר]) #בכתי"ש: [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=33 עמוד ראשון] | [https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Damascus_Codex_%28Torah%29_4Numbers.djvu&page=34 עמוד שני] #[http://www.bl.uk/manuscripts/Viewer.aspx?ref=or_4445_f115r בכתי"ב] (ראו שם דף 129 ע"א וע"ב) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Tanakh-Sassoon1053-04-Numbers.pdf&page=12 בכתי"ש1] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:MG1525A.djvu&page=332 במ"ג דפוס ונציה] ("ב׆סע", "כמתא׆נים"!) #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:Sefer-Torah-Elihu-Shannon-2.djvu&page=165 בספר תורה טיפוסי הכתוב על קלף] #[https://commons.wikimedia.org/w/index.php?title=File:David-kokhav-sefer-torah.pdf&page=155 בספר תורה מיוחד הכתוב על קלף] ==מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות== מהדורתנו מיועדת כאמור להציג את מסורת הסופרים בתורה על־פי המסורה הטברנית ולפי ספרי התורה בימינו. ניתן להגיע אל נוסח האותיות בתורה שהיה בכתר ארם צובה על ידי שחזור אמין (לפי שיטת ברויאר ועל פי עדויות מובהקות), ומתברר שהוא זהה לחלוטין לנוסח האותיות בספרי התורה התימנים (המייצגים לגמרי את שיטת המסורה). אבל לעתים רחוקות (8-9 אותיות בלבד בכל התורה) יש הבדלים בין ספרי תימן מצד אחד, לבין ספרי אשכנז וספרד מצד שני, בנוסח הכתיב המובהק. וב-2 מקומות יש הבדל בין הכתיב אצלנו בספרי התורה למה שהיה כתוב בכתר (על־פי עדויות). במהדורתנו תבוא הערה מיוחדת בכל המקומות האלה.{{הערה|נוסח ההערה הקצרה יציין קודם כל את ספרי "ספרד" לפני "אשכנז" ("בספרי ספרד ואשכנז..."), כי במקומות המעטים שיש בהם שינויים מהסוג הזה (סה"כ 8-9 מקומות בכל התורה כולה), המקור לכולם הוא בפסקי הרמ"ה על־פי "ספרי ספרד המדויקים". בתקופה יותר מאוחרת הושלם היישום של פסקי הרמ"ה גם בספרי התורה האשכנזים. היום גם רוב ספרי אשכנז כמעט זהים לספרי ספרד (חוץ מאות אחת בתיבת דַּכָּ֛א/דַּכָּ֛ה), ושניהם יחד שונים מספרי תימן באותם 8 מקומות (ספרד) או 9 מקומות (אשכנז), כאשר רק ספרי תימן מתאימים לגמרי למסורה. אבל יש מקומות שבמשך שנים רבות עדיין ציינו בדפוסים הישנים את הנוסח המתאים למסורה בתור "נוסח אשכנז", ובמיוחד ב[[דברים כג ב]] ציינו "דכא" באל"ף במקום "דכה" בה"א (הראשון בתור נוסח אשכנז והשני על פי ספרי ספרד בעקבות קביעת הרמ"ה למרות שאין היישום כך היום בספרי תורה ספרדים). ועד עצם היום הזה עדיין כותבים "דכא" באל"ף בספרי התורה של חב"ד. לכן נוסח ההערה ב[[דברים כג ב]] יהיה: "ברוב ספרי אשכנז...", ואילו בשאר המקומות: "בספרי ספרד ואשכנז...". לפרטים נוספים על נוסח אשכנז הישן והתאמתו למסורה, ראו את מאמרו של מרדכי גלצר, [http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_92.7(1).pdf "המסורה בין המזרח למערב"].}} חוץ מנוסח הכתיב המובהק, דהיינו נוסח האותיות, תבוא הערה מיוחדת בכל מקרה של אי־הסכמה לגבי '''תיבות מחוברות''' ועל '''אותיות מיוחדות''' (כגון אותיות גדולות וקטנות וקטועות), וכמו כן על כל הבדל ב'''חלוקת הפרשות'''. גם במקומות הללו, אפוא שיש הבדל בין ספרי התורה, או בין ספרי התורה לכתר, נציין את השינוי באופן ניכר על־ידי הערה בגוף הטקסט (ולא רק בתיעוד הנוסח הבלתי־נראה שבדף העריכה).{{הערה|1=כאמור, בביטוי "ספרי ספרד ואשכנז" הכוונה בעיקר לספרים הנפוצים בימינו, שכל ענייני הכתיב שבהם כבר הותאמו להכרעתם של הרמ"ה ו/או אור תורה ומנחת שי. למקור זמין ברשת כדי לאשר תופעות מיוחדות בספרי תורה תימניים, ראו '''[http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=583 כאן]'''.}} '''בטבלה הבאה מובאים כל המקומות שבהם מופיעה הערה מיוחדת בתורה במהדורתנו.{{הערה|לגבי מגילת אסתר ראו ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הסופרים במגילת אסתר: הערות מיוחדות|פרק הבא של המבוא]].}} סוגי השינויים מובלטים על ידי צבעים:''' *{{צבע גופן|אדום|אדום}}=שינויים מובהקים בנוסח האותיות (11 מקומות בתורה; 9 הבדלים בין ספרי התורה, ו-2 הבדלים בין ספרי התורה לכתר ארם צובה ע"פ עדויות) *{{צבע גופן|כתום|כתום}}=תיבות מחוברות (3 תופעות בתורה, אחת מהן ב-3 מקומות){{הערה|שם=ה ליי|ההערה המיוחדת על "{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙" ([[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב,ו]]) מופיעה בכתום בטבלה. היא מתייחסת רק לשאלת הרווח אחרי האות ה"א, ולא לנושא של האות הגדולה (המשותף לספרי התורה ולכתר).}} *{{צבע גופן|צהוב|צהוב}}=שינויים בחלוקת הפרשות: סוג הפרשה (פתוחה או סתומה) או העדר פרשה (5 מקומות בתורה) *{{צבע גופן|ירוק|ירוק}}=אותיות מיוחדות: גדולות או קטנות או קטועות (8 מקומות בתורה){{הערה|לגבי האותיות המיוחדות, הערנו על הבדלים בין ספרי התורה של העדות. אך לא הערנו על הביצוע (או חוסר הביצוע) של אותיות מיוחדות בכתר ארם צובה, בגלל שברוב המקומות ממילא אין ביצוע בכתר.}} יש 27 שינויים מכל הסוגים האלה בתורה (נוסח האותיות המובהק, תיבות מחוברות, אותיות מובהקות, חלוקת הפרשות). שינוי אחד ("פוטי[ ]פרע") נמצא ב-3 מקומות, ובכל מקום יש הערה, ולכן יש סה"כ 29 הערות בנוסח התורה. אפשר לראות את כל ההערות במקום אחד, ביחד עם קישורים ישירים לתוך גוף הטקסט, בדף המציג את [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב#הערות|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. {| width=100% border=5 cellpadding=2 align=center |colspan=8 align=center|{{ג|{{קו תחתי|'''הערות מיוחדות בנוסח התורה'''}}}}<br>ציון ההבדלים בין ספרי התורה במסורת תימן, ספרד ואשכנז, ובין ספרי התורה לכתר ארם צובה |- align=center !פסוק !פרשת השבוע !מילה או הקשר !כתר ארם צובה{{הערה|לפי עדויות או מקבילות במקומות שהוא לא קיים.}} !ספרי תימן !ספרי ספרד ואשכנז !נוסח הפנים<br>במהדורתנו !הערה במהדורתנו |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ד/טעמים#ד יג|בראשית ד, יג]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ד יג|בראשית]] |מִנְּשֽׂ(וֹ)א |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֹֽׂא‏ |מִנְּשֽׂוֹא |מִנְּשֹֽׂא‏ |בספרי ספרד ואשכנז מִנְּשֽׂוֹא |- align=center bgcolor="lime" |[[בראשית ה/טעמים#ה א|בראשית ה, א]] |[[פרשת בראשית/טעמים#ה א|בראשית]] |סמ"ך של סֵ֔פֶר | |סמ"ך גדולה |סמ"ך רגילה |סמ"ך רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|סֵ֔}}פֶר בסמ"ך גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ז/טעמים#ז יא|בראשית ז, יא]] |[[פרשת נח/טעמים#ז יא|נֹח]] |מַעְיְנ(וֹ)ת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנֹת֙‏ |מַעְיְנוֹת֙ |מַעְיְנֹת֙‏ |בספרי ספרד ואשכנז מַעְיְנוֹת֙ |- align=center bgcolor="red" |[[בראשית ט/טעמים#ט כט|בראשית ט, כט]] |[[פרשת נח/טעמים#ט כט|נֹח]] |וַיִּֽהְיוּ֙ / וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |וַֽיְהִי֙ |וַיִּֽהְיוּ֙ |בספרי ספרד ואשכנז וַֽיְהִי֙ |- align=center bgcolor="orange" |[[בראשית מא/טעמים#מא מה|בר' מא, מה]];<br>[[בראשית מא/טעמים#מא נ|מא, נ]];<br>[[בראשית מו/טעמים#מו כ|מו, כ]]. |[[פרשת מקץ/טעמים#מא מה|מקץ (1)]]<br>[[פרשת מקץ/טעמים#מא נ|מקץ (2)]]<br>[[פרשת ויגש/טעמים#מו כ|ויגש (3)]] |פוטי[ ]פרע |פוטי פרע |פוטיפרע<br>(תיבה אחת) |פוטי פרע<br>(שתי תיבות) |פוטי פרע |בספרי תימן<br>פּֽוֹטִיפֶ֛רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע<br>בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות א/טעמים#א יט|שמות א, יט]] |[[פרשת שמות/טעמים#א יט|שמות]] |אֲלֵ(י)הֶ֛ן |אֲלֵיהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |אֲלֵהֶ֛ן |בכתר ארם צובה היה כתוב אֲלֵיהֶ֛ן |- align=center bgcolor="orange" |[[שמות יז/טעמים#יז טז|שמות יז, טז]] |[[פרשת בשלח/טעמים#יז טז|בשלח]] |כֵּ֣ס[ ]יָ֔הּ |כֵּ֣סְיָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |כֵּ֣ס יָ֔הּ |בכתר ארם צובה היה כתוב כֵּ֣סְיָ֔הּ בתיבה אחת |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כה/טעמים#כה לא|שמות כה, לא]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כה לא|תרומה]] |תֵּ(י)עָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |תֵּיעָשֶׂ֤ה |תֵּעָשֶׂ֤ה‏ |בספרי ספרד ואשכנז תֵּיעָשֶׂ֤ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות כו/טעמים#כו ז|שמות כו, ז]] |[[פרשת תרומה/טעמים#כו ז|תרומה]] |וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים |פרשה פתוחה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה פתוחה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="red" |[[שמות כח/טעמים#כח כו|שמות כח, כו]] |[[פרשת תצוה/טעמים#כח כו|תצוה]] |הָאֵפ֖(וֹ)ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפֹ֖ד |הָאֵפ֖וֹד |הָאֵפֹ֖ד‏ |בספרי ספרד ואשכנז הָאֵפ֖וֹד |- align=center bgcolor="yellow" |[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד, א]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד א|כי תשא]] |וַיֹּ֤אמֶר...<br>פְּסָל־לְךָ֛ |פרשה סתומה? |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="lime" |[[שמות לד/טעמים#לד ז|שמות לד, ז]] |[[פרשת כי תשא/טעמים#לד ז|כי תשא]] |נו"ן של נֹצֵ֥ר‏ |נו"ן רגילה |נו"ן רגילה |נו"ן גדולה |נו"ן גדולה |בספרי תימן נֹצֵ֥ר בנו"ן רגילה |- align=center bgcolor="lime" |[[ויקרא ו/טעמים#ו ב|ויקרא ו, ב]] |[[פרשת צו/טעמים#ו ב|צו]] |מ"ם של מוֹקְדָ֨הֿ | |מ"ם רגילה |מ"ם קטנה |מ"ם קטנה |בספרי תימן מוֹקְדָ֨הֿ במ"ם רגילה |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כב|ויקרא ז, כב]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כב|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר...<br>כָּל־חֵ֜לֶב |פרשה פתוחה<br>(כנראה) |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז |- align=center bgcolor="yellow" |[[ויקרא ז/טעמים#ז כח|ויקרא ז כח]] |[[פרשת צו/טעמים#ז כח|צו]] |וַיְדַבֵּ֥ר...דַּבֵּ֛ר...<br>הַמַּקְרִ֞יב |פרשה פתוחה |אין פרשה |פרשה פתוחה |פרשה פתוחה |אין פרשה בספרי תימן |- align=center bgcolor="red" |[[ויקרא יט/טעמים#יט טז|ויקרא יט, טז]] |[[פרשת קדושים/טעמים#יט טז|קְדֹשִׁים]] |רֵעֶ֑(י)ךָ |רֵעֶ֑יךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |רֵעֶ֑ךָ |בכתר ארם צובה היה כתוב רֵעֶ֑יךָ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר א/טעמים#א יז|במדבר א, יז]] |[[פרשת במדבר/טעמים#א יז|במדבר]] |בְּשֵׁמֽ(וֹ)ת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֹֽת |בְּשֵׁמֽוֹת |בְּשֵׁמֹֽת |בספרי ספרד ואשכנז בְּשֵׁמֽוֹת |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר י/טעמים#י י|במדבר י, י]] |[[פרשת בהעלותך/טעמים#י י|בהעלֹתך]] |חָדְשֵׁ[י]כֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |חָדְשֵׁכֶם֒ |חָדְשֵׁיכֶם֒ |בספרי ספרד ואשכנז חָדְשֵׁכֶם֒ |- align=center bgcolor="red" |[[במדבר כב/טעמים#כב ה|במדבר כב, ה]] |[[פרשת בלק/טעמים#כב ה|בלק]] |בְּע֗(וֹ)ר |בְּעֹ֗ר?{{הערה|1=יש כאן עדויות חולקות, ואולם נראה שעדיפה העדות המפורשת המגובה בעדות המושלמת (בכל מקום אחר) של ספרי תימן=בְּעֹ֗ר, לעומת העדות שבשתיקה של א(ס)=בְּע֗וֹר. למידע מלא והפניות, ראו בהערת הנוסח על [[במדבר כב/הערות נוסח#כב ה|במדבר כב,ה]].}} |בְּעֹ֗ר |בְּע֗וֹר |בְּעֹ֗ר |בספרי ספרד ואשכנז בְּע֗וֹר |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה י|במדבר כה, י]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה י|פינחס]] |יו"ד של פִּֽינְחָ֨ס |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |פִּֽינְחָ֨ס<br>(אות רגילה) |נהוג לכתוב ביו"ד זעירא<ref>מקור המנהג בספר הזוהר, ואין לו שום תימוכין בספרות המסורה. חכמי המסורה האחרונים הזכירו אותו אבל לא קיבלו אותו, כגון המנחת שי שכתב: '''פינחס.''' פרשה פתוחה. אמרו בזוהר כאן וגם בפרשת "אחרי מות" כי "פינחס" זה ביו"ד זעירא, ושהיא מאלפ"א בית"א דאתוון זעירן. אך בכל הספרים והמסרות ובאלפ"א בית"א שלנו מאותיות זעירות, לא נמצא רק י' ד"צור ילדך תשי". עוד משמע מהזוהר כי פה בלבד פינחס מלא יו"ד. והרמ"ה ז"ל כתב: "ותלד לו את פינחס" מלא יו"ד, וכל אוריתא דכותיה מלא. עד כאן לשונו. וכן נמצא בכל הספרים והמסרות. ובעל אור תורה האריך לבאר הזוהר שלא יהיה נגד ספרינו. ואנכי לא ידעתי בנסתרות ממני. '''עד כאן לשון המנחת שי.''' אבל היו"ד הזעירא נמצאת בפועל ברוב ספרי התורה הנפוצים בימינו, וברבים מהחומשים המודפסים אף מציינים שהיו"ד הזעירא היא "על פי המסורה". וראו עוד גם בהערה 45 [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18503 במאמר זה] מאת פרופ' ישעיהו מאורי.</ref> |פִּֽינְחָ֨ס (אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז נהוג לכתוב פִּֽ{{אות-ק|י}}נְחָ֨ס ביו"ד זעירא |- align=center bgcolor="lime" |[[במדבר כה/טעמים#כה יב|במדבר כה, יב]] |[[פרשת פינחס/טעמים#כה יב|פינחס]] |וי"ו של שָׁלֽוֹם |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |וי"ו קטיעא |שָׁלֽוֹם<br>(אות רגילה) |בספרי ספרד ואשכנז וי"ו קטיעא |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים יא/טעמים#יא כא|דברים יא, כא]] |[[פרשת עקב/טעמים#יא כא|עקב]] |צד"י של הָאָֽרֶץ | |צד"י גדולה |צד"י רגילה |צד"י רגילה |בספרי תימן הָאָֽרֶ{{אות-ג|ץ}} בצד"י גדולה |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים כב/טעמים#כב ו|דברים כב, ו]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כב ו|כי תצא]] |קו"ף של קַן־צִפּ֣וֹר | |קו"ף גדולה |קו"ף רגילה |קו"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|קַ}}ן בקו"ף גדולה |- align=center bgcolor="red" |[[דברים כג/טעמים#כג ב|דברים כג, ב]] |[[פרשת כי תצא/טעמים#כג ב|כי תצא]] |דַּכָּ֛א / דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛א |דַּכָּ֛ה |דַּכָּ֛א |בספרי ספרד ורוב ספרי אשכנז דַּכָּ֛ה |- align=center bgcolor="yellow" |[[דברים כז/טעמים#כז כ|דברים כז, כ]] |[[פרשת כי תבוא/טעמים#כז כ|כי תבוא]] |אָר֗וּר שֹׁכֵב֙<br>עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו |פרשה סתומה? |אין פרשה |אין פרשה |אין פרשה |ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה |- align=center bgcolor="orange" |[[דברים לב/טעמים#לב ו|דברים לב, ו]] |[[פרשת האזינו/טעמים#לב ו|האזינו]] |{{אות-ג|הַ}}[ ]לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהוָה֙ |{{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |{{אות-ג|הַ}} לְיְהֹוָה֙ |בספרי תימן {{אות-ג|הַֽ}}לְיהֹוָה֙ בתיבה אחת{{הערה|שם=ה ליי}} |- align=center bgcolor="lime" |[[דברים לג/טעמים#לג כט|דברים לג, כט]] |[[פרשת וזאת הברכה/טעמים#לג כט|וזאת הברכה]] |אל"ף של אַשְׁרֶ֨יךָ |אל"ף רגילה |אל"ף גדולה |אל"ף רגילה |אל"ף רגילה |בספרי תימן {{אות-ג|אַ}}שְׁרֶ֨יךָ באל"ף גדולה |} ==מסורת הסופרים בתורה: מהדורת כתיב (אותיות בלבד)== ראו: [[מקרא על פי המסורה/תורה כתיב|'''התורה לפי מסורת הסופרים''' (באותיות של כתיב בלבד)]]. ==רמת הדיוק בנוסח הניקוד והטעמים לעומת נוסח האותיות== יש הבדל עקרוני בין מסורת '''הקריאה''' (דהיינו ההגייה והנגינה) המשתקפת בכתבי־היד לבין מסורת '''הכתיבה''' הנמצאת בהם: נוסח '''האותיות''' בכתבי־היד איננו אחיד כלל, אבל '''ניקוד התיבות והטעמתן''' אחיד בכמעט כל מקום. ממצאיו של ברויאר מראים שנוסח הטעמים היוצא מכתבי־היד יציב להפליא, ואף בנוסח המקובל שבדפוסים איננו מוצאים שינויים רבים בעלי חשיבות; נוסח הדפוסים עולה בדיוקו אפילו על חלק מכתבי־היד בטעמיו. ודבר דומה נכון גם לגבי הניקוד: הנוסח בכתבי־היד יציב ואחיד, ואין בו מחלוקות עקרוניות; ואילו בנוסח המקובל שבדפוסים מספר השינויים אמנם ניכר, אבל הוא לא גדול במיוחד. כך תיאר והסביר הרב ברויאר את ההתפתחות ההיסטורית שיוצאת מתוך השוואה בין שני התחומים השונים (האותיות מול הניקוד והטעמים), בסיכום הנפלא (והמהפכני בשעתו) שכתב ע"פ ממצאיו:{{הערה|'''כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא''', עמ' 91-94. הבאנו את דברי ברויאר בהרחבה בגלל חשיבותם החינוכית הרבה, ותרומתם הגדולה להבנת הנושא. אמנם מאותה סיבה קיצרנו אותם באופן חלקי, הוספנו בהם הדגשים, בצענו בהם שינויים קלים ליתר בהירות (בעיקר בפיסוק), וגם השמטנו חלק מהערותיו של ברויאר. לגבי שינוי התפיסה המהפכני שבדבריו הבאים של ברויאר, השוו את דעתו אל הגישה שהייתה מקובלת עד זמנו בין חוקרי המסורה. הללו חשבו אז ש"נוסח המסורה" לא היה ולא נברא בתור נוסח אחד ואחיד בכל פרטיו. גישה זו מתבטאת באריכות ובחריפות ב[https://archive.org/details/introductiontoma0000unse_b9a7/page/n3/mode/2up הקדמתו של אורלינסקי להוצאה מחדש של מהדורת גינצבורג] (עמ' xvi-xxxvii); הקדמה זו נדפסה שוב בתוך: ''The Canon and Masorah of the Hebrew Bible: An Introductory Reader'', ed. Sid Z. Leiman (New York: Ktav, 1974).}} :נמצא, שכך יש לתאר את נוסח התורה בתקופה שלפני המסורה. קריאת התיבות היתה ברורה ונהירה לכל. ואילו טקסט האותיות – מבחינת חסירות ויתירות – היה עדיין בבחינת בקעה פרוצה. חכמי המסורה מצאו בקעה זו וגדרו בה גדר. וזה היה איפוא תפקידם ביחס לכתיב האותיות וקריאתן: הם לא פסקו איך '''לקרוא''' את האותיות המקובלות – אלא היפוכו של דבר: הם פסקו איך '''לכתוב''' את הקריאה המקובלת. :'''מבחינה זו קדמה איפוא תורה שבעל פה לתורה שבכתב. חכמי המסורה קיבלו מקודמיהם את הקריאה כתורה שבעל פה – וקבעו לה סימני ניקוד וטעמים. לטקסט זה של התורה שבעל פה קבעו אחר כך את הנוסח הסופי של התורה שבכתב.''' :משום כך אתה מוצא, שהרוב המכריע של קביעות המסורה מתייחס למלים הגויות – ולא לתיבות כתובות.{{הערה|הערת ברויאר: דבר זה בא לידי ביטוי בין השאר בהתייחסות לתיבה, שיש בה קרי וכתיב: לעולם התיבה נידונה במסורה על פי הקרי, ולא על פי הכתיב.}} '''אין המסורה מתייחסת לצירוף מסויים של אותיות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של קריאתן; אלא היא מתייחסת לצירוף של הגאים ותנועות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של כתיבתם.''' שכן המלים ההגויות של המקרא הן היסוד שקדם לאנשי המסורה; ליסוד זה נתנו את התיבות הכתובות וקבעו את נוסחן הסופי.{{הערה|הערת ברויאר: אין צריך לומר, שחכמי המסורה לא בדו את הנוסח מלבם, אלא קבעוהו על יסוד הספרים שלפניהם. אולם בדורות שלפני המסורה היה כל סופר מעתיק מן הספר שלפניו, ולא היתה כל הכרעה בין הנוסחות; ואילו חכמי המסורה פסקו הלכה סופית באותה סוגיה.}} :אין זה איפוא אלא טבעי, שהניקוד הוא אחיד בכתבי היד, ואילו כתיב התיבות שנוי במחלוקת. שתי התופעות האלה אינן אלא המשך למצב שקדם למסורה. עדיין לא נשתכחה התורה שבעל פה המקובלת; ואילו ההורה שבכתב "המחודשת"{{הערה|הערת ברויאר: השוה את לשון השואל בשו"ת הרשב"א סי' רלב: ואין אנחנו חוששין לספרי התלמוד לתקן הספרים לשנותם... ואיך נחוש לספרי המסורה '''חדשים מקרוב באו'''.}} עדיין לא פשטה בכל ישראל. וגם בתקופה הסמוכה לאנשי המסורה עדיין לא היו בקיאים בחסירות וביתירות – ממש כבתקופת התלמוד.{{הערה|הערת ברויאר: ספרים אחדים היוצאים מכלל זה – כגון 'הספר הידוע במצרים' – אינם משנים את התמונה הכללית. הללו לא היד אלא בבחינת מיעוט, והשפעתם לא היתה ניכרת ברוב ישראל. עדים לכך הם דברי רמ"ה בהקדמה לספרו. וראה עוד בהמשך כאן.}} :על רקע זה יש להעריך את המפעל ההיסטורי של הרמ"ה. מצב הספרים שבימיו מתואר בבהירות בהקדמה לספרו... אך כאן יש להבליט בייחוד את ההשוואה לחכמי התלמוד. וכך הוא טוען: חכמי התלמוד לא היו בקיאים בחסרות ויתרות; "וכל שכן שנתקיים בנו בעונותינו: 'לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'..." (מהקדמת הרמ"ה לספר מסורת סייג לתורה). :אכן עד שלא בא הרמ"ה היה כתיב המסורה בבחינת הלכה ואין עושין כן. '''הסופרים''' המשיכו להעתיק מן הספרים שלפניהם – כדרך שעשו בתקופה שלפני המסורה; נמצא, שעדיין לא היו "בקיאין בחסירות וביתירות". ואילו '''המסרנים''' רשמו את המסורות – על פי הנוסח שנקבע בידי חכמי המסורה. אך אלה לא נגעו במלאכתם של אלה אלא במקרים נדירים בלבד; כביכול, "אנן בדידן ואינהו בדידהו". :'''זו היתה איפוא חשיבות מפעלו של הרמ"ה. הוא קבע את נוסח התורה על פי המסורה – לא כהלכה עיונית – אלא בהוראה מעשית. באותה שעה הוא השלים, לאמיתו של דבר, את מפעל המסורה. בבית מדרשו של הרמ"ה יצא נוסח המסורה מן הכח אל הפעל – ומשם הוא פשט בכל ישראל.''' :וכך יפה כוחם של הדורות האחרונים אפילו מכוח חכמי התלמוד; שכן "בזמן הזה אנן בקיאין בחסירות ויתירות, אף שבזמן הש"ס לא היו בקיאים, שכבר ישב על מדוכה זו הרמ"ה ז"ל ובירר הכל כשמלה" (אבני נזר, יורה דעה, סימן שנו, סעיף ה). תיאור זה, המובא כאן בשם אחד מגדולי חכמי ההלכה, הוא ציור מדויק של התהליך ההיסטורי. נוסח הכתיב של התורה עדיין לא היה קבוע סופית בתקופת התלמוד. הוא נקבע במשנה עיונית רק על ידי חכמי המסורה. והוא נתקבל למעשה בכל ישראל רק בכוח ההוראה של הרמ"ה. :'''תהליך הפוך עבר באותו זמן על נוסח הקריאה. נוסח זה היה בתחילה בבחינת תורה שבעל פה, וזו עלולה להשתכח מן הלב. שבטי ישראל התרחקו זה מזה ונדדו מגולה לגולה. הריחוק המקומי הביא בעקבותיו פילוג לשוני. הבדלי המבטאים שבין הארצות השונות הן אות לפילוג הזה.''' :נדודי ישראל בגלויות אינן הסיבה היחידה להשכחת נוסח הקריאה. שכן ככלי ההתפתחות של כל הלשונות חלים גם על לשון הקודש. וקריאה הנמסרת רק כתורה שבעל פה עלולה להשתנות במרוצת הדורות.{{הערה|הערת ברויאר: המסורות השונות של קריאת המשנה והתלמוד יכולות לשמש דוגמה לכל זה.}} :'''צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שהעמיד את חכמי הניקוד על אֵם הדרך של היציאה לגלות. הללו הפכו את תורת הקריאה שבעל פה לתורת הניקוד שבכתב. ודרכו של נוסח כתוב לשמור על טהרתו המקורית – יותר מקריאה הנמסרת בעל פה.''' :'''בהמשך הדורות נתהפך איפוא היחס שבין קריאה לניקוד. חכמי המסורה היו מנקדים על פי הקריאה שבעל פה; הדורות המאוחרים היו קוראים על פי הניקוד שבכתב.''' :אולם גם הניקוד הכתוב לא היה מובטח מפני תהפוכות ושינויים. שכן דרכי הניקוד – בניגוד לדרכי הכתיב – תלויות בכללי הדקדוק. והללו פועלים לעתים קרובות בכיוון להשכחת מסורת הקריאה. זאת ועוד: סימנים הדומים זה לזה מבחינה גרפית עלולים להתחלף זה בזה; ויש להביא בחשבון גם את האפשרות של טעויות סופר גרידא. אף זו: יש להניח, שגם בתקופות מאוחרות לא נשתכח טיבם המקורי של הנקדנים – המנקדים על פי מסורת הקריאה שבעל פה. וכך נוצרה זיקת גומלין בין קריאה לניקוד: משהתפתחה והשתנתה מסורת הקריאה, נשתנו גם סימני הניקוד; והשינויים שחלו בניקוד הביאו לידי שינויים בדרכי הקריאה. :עבודתם השקודה של חכמי האחרונים – מאו"ת ומ"ש ועד רש"ד ורוו"ה – עצרה בסופו של דבר גם את התהליך הזה. נקבעו נוסחות של ניקוד, כדרך שנקבע בשעתו נוסח הכתיב. נוסחות אלה אינן זהות בכל מקום עם הנוסח המקורי של המסורה. מהן לומד הקורא את תורת הקריאה. :'''וכך נתהפך עתה היחס שבין מקרא למסורת. לשעבר היו המלים ההגויות בחזקת נתון קבוע; על פיהן ניקד הנקדן, והמסרן קבע להן את כתיב המסורה; אלא שכתיב זה עדין לא פשט בכל ישראל. עתה כבר נתהפכה הקערה על פיה. כתיב המסורה הוא בחזקת נתון קבוע, והוא פשט בכל ישראל; לכתיב זה מוסיף הנקדן את הניקוד על פי מסורת הניקוד שנקבעה לאחרונה; והתיבות המנוקדות הופכות בפי הקורא למלים הגויות. אך הללו אינן זהות בכל מקום עם מסורת הקריאה המקורית.''' :זו משמעות התופעות, שעמדנו עליהן כאן. ויש לכך לא רק חשיבות עיונית, – אלא גם תוצאה מעשית. שכן בדורנו נעשים ניסיונות שונים להחזיר למקרא את נוסח המסורה – על יסוד כתבי היד שנתגלו לאחרונה; זאת מתוך הנחה, שנוסח המקרא התפתח ונשתנה מאז תקופת המסורה. אולם בעניין זה יש להסיק שתי מסקנות מן הדברים שנתבארו כאן. :בנוסח הניקוד חלו באמת שינויים מסוימים; הללו טעונים הגהה – אם מבקשים לחזור אל הנוסח המקורי על פי המסורה. אולם שינויים אלה הם מועטים יחסית... :גם בנוסח הכתיב חלו שינויים – בהשוואה אל כתבי היד. אך הללו אינם טעונים הגהה, אם מבקשים לחזור אל הנוסח על פי המסורה. שכן הנוסח המקובל בישראל – נוסח רמ"ה-או"ת ובייחוד נוסח יהודי תימן – הוא הוא הנוסח המקורי על פי המסורה. כל חזרה אל נוסח אחד מכתבי היד יש בה משום נסיגה, המתעלמת מן ההישגים שהושגו על ידי חכמי ישראל. דבר אין לה ולהחזרת כתיב המסורה לקדמתו. נראה אם כן ש'''מסורת הקריאה''' של בעלי המסורה הטברנים, המתועדת במערכות הניקוד והטעמים שבכתר ובכתבי־היד הקרובים לו, הייתה ידועה וקבועה להם כבר מראש, עוד לפני שרשמו את סימני הניקוד והטעמים. בעלי המסורה לא ניקדו והטעימו על פי טופס מקרא שלפניהם, אלא על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה על פיהם. הנקדנים היו בקיאים בהגיית המלים ובנגינתן, ועל פיהן ניקדו והטעימו את התיבות שלפניהם. משום כך אין כמעט מחלוקות משמעותיות וקשות להכרעה ביניהם ביחס לטעמים ולעיקרי הניקוד.{{הערה|ע"פ ברויאר, עמ’ 67. קביעה זאת מתבררת לא רק מתוך האחידות הכללית השוררת בין כתבי היד בנוגע לניקוד ולטעמים, אלא אף מהסוגים המסוימים של הטעויות בכתבי־היד הפחות מדויקים. ממצאיו של ברויאר מראים שהסטיות בהטעמתם של כתי"ל וכתי"ש כמעט ולא קיימות בתורה, לעומת כתי"ב וכתי"ש1, שבהם הן יחסית מרובות: "ב'''ב''' מרובים המקרים שבהם הנקדן החליף בהם טעמיהם של פסוקים דומים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות ב'''ש1'''. כנגד זה ב'''ש1''' יש מקרים לא מועטים, שהנקדן נמשך בהם אחרי שיגרת נגינת הטעמים – או צירף טעמים בניגוד לכללי היסוד של סמיכות הטעמים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות מאוד ב'''ב'''" (ברויאר, שם). נראים הדברים אם כן שגם דיוקם הרבה של כתי"ל וכתי"ש בתחום הנגינה מצד אחד, וגם סוג הסטיות בטעמים בכתי"ב ובכתי"ש1 מצד שני, מעידים כאחד שנקדני כתבי־היד ניקדו על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה בפיהם. אותו דבר מתברר היטב גם בתחום של הניקוד, שבו ארבעת כתבי־היד '''ל, ב, ש, ש1''' אחידים כמעט בכל מקום (ראו בסיכום שם, עמ' 45).}} לכן מהדורת מקרא המבוססת על הכתר וכתבי־היד הקרובים לו תהיה נציגה נאמנה למסורת הקוראים הטברנית, בכללה ופרטיה. ==מסורת הקוראים בתורה: כתי"ל כבסיס לניקוד ולטעמים== בספרו '''כתר ארם צובה: ניקודו וטעמיו''' השווה פרופ’ ישראל ייבין את הניקוד והטעמים שבכתר אל כתבי־היד הקרובים לו והרחוקים ממנו (ואף למנהגי הדפוסים). בסוף ספרו סיכם: :מכל זה מסתבר, שיש להעדיף את '''ל''' מכל כתבי־היד האחרים הקרובים ל'''א''', הן במקום ש'''א''' חסר, הן במקום שרצויה עדות מסייעת, הן להשוואת שיטתו לשיטת '''א'''.{{הערה|ייבין, נו.3 עמ' 358.}} גם הרב ברויאר, בעקבות ייבין, הגיע לאותה מסקנה בממצאיו, דהיינו שלהעתיק את הניקוד והטעמים מתוך כתי"ל זה כמעט כמו להעתיק את הניקוד והטעמים מתוך הכתר עצמו. ואף מהדירי '''מקראות גדולות הכתר''' אימצו את מסקנותיהם הקודמות של ייבין וברויאר, ובחרו בכתי"ל בתור הכלי הראשון במעלה לשחזור נוסח הניקוד והטעמים בכתר בחלקיו החסרים: "...כ"י '''ל''', שנוסח הניקוד והטעמים שלו במקרא כולו הוא הקרוב ביותר לנוסח ה'כתר' מכל כתבי היד הידועים לנו".{{הערה|עמ' 69*.}} ואף העירו ש"בדיקותינו בקטגוריות שונות של ניקוד וטעמים בעשרות כתבי יד של ימי הביניים חוזרות ומאשרות מסקנה זו."{{הערה|הערה 227 (עמ' 97*). אמנם חובה לציין כאן שמסקנה זו תקפה לגבי מערכת הניקוד והטעמים בכתי"ל באופן כללי, אבל לא לגבי שני פרטים ספציפיים שיוצאים מן הכלל, ולא הגיעו לידי קביעה עקבית וסופית בכתבי־היד הקרובים לכתר ואף לא בתוך הכתר עצמו: חטפים באותיות לא גרוניות (במערכת הניקוד) ונוסח הגעיות (במערכת הטעמים). למדיניות במהדורתנו לגבי חטפים באותיות לא גרוניות ראו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|בפרק השני של המבוא]], ולגבי נוסח הגעיות במהדורתנו ראו [[#סימון הגעיה (המתג)|להלן בפרק זה]].}} כתי"ל יהיה אם כן הבסיס העיקרי במהדורתנו לניקוד ולטעמים בתורה (ובשאר החלקים החסרים בכתר), ע"פ שיטת ייבין שכבר בוצעה למעשה במהדורות ברויאר{{הערה|ועל פיהן גם במהדורה הדיגיטלית של "מכון ממרא".}} וב'''מקראות גדולות הכתר'''. אמנם גם יש בכל זאת תופעות חריגות בניקוד ובטעמים שבכתי"ל שיש לתקן אותן על ידי מקורות נוספים או לעצב אותן לפי שיטת מהדורתנו, ואלה יפורטו בשני תתי-הסעיפים הבאים. ===הערכת הדיוק בנוסח הניקוד בכתי"ל=== לפי ייבין, שיטת הניקוד בכתי"ל דומה להפליא לניקוד שבכתר, ואולם רמת דיוקו פחות מושלמת: "'''ל''' נכתב בקפדנות והוא מדויק למדי, אך נופל קצת מבחינה זו מ'''אק'''. יש בו טעויות־סופר קצת יותר מאשר ב'''א'''... בניקוד הוא דומה ברוב ענייניו ל'''א''', אלא שמעטים בו חטפים באותיות לא־גרוניות וכן שונה דרכו בניקוד כתיב וקרי...".{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} על פי זה קבע שיש להעדיף את כתי"ל לשחזור הניקוד והטעמים שבכתר. ובכל זאת יש לעמוד על המיעוט הקטן של שינויים מובהקים בניקוד, שבהם שונה שונה כתי"ל מהכתר ושאר כתבי־היד הקרובים לו, וכן על טעויות הסופר בו שהם "קצת יותר מאשר ב'''א'''". '''שינויים מובהקים בניקוד:''' מתוך מאות האלפים של סימני הניקוד בתורה,{{הערה|לפי נתוני [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#CharacterTypes הסטטיסטיקה במהדורת וסטמינסטר] יש 257,838 סימני ניקוד בתורה, ו-1,000,912 בכל התנ"ך. כשמדובר בכמות כזאת, מתברר שהדוגמאות של השינויים המובהקים שנביא כאן, ואפילו כמה מאות של טעויות סופר, אינן גורעות כלל מהתיאור של כתי"ל ככתב־יד מדויק מאוד. ובכל זאת רמת דיוקו אינה מגיעה לדיוק הכמעט מושלם שבכתר ארם צובה.}} בכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר יש הבדלים מובהקים, המבטאים עדות לקריאה שונה, במקומות אחדים בלבד בתורה. ובכמעט כל מקום (חוץ מאחד), שונה גרסתו של כתב־יד חריג אחד מחבריו. ברויאר הביא את הדוגמאות הבאות:{{הערה|א.1-3 (עמ' 35). במשך עבודת ההגהה על התורה מצאנו מעט דוגמאות נוספים, וציינו אותן בתיעוד הנוסח. במשך הזמן כשנעבור על התיעוד, נוסיף אותן לרשימה זו.}} *בשני מקומות ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]; [[דברים לא/טעמים#לא כא|דברים לא,כא]]) יש מחלוקת בין כתבי־היד לגבי קמץ ופתח, ושתיהן תלויות במחלוקת בן־אשר ובן־נפתלי. במקרה הראשון ([[בראשית מא/טעמים#מא נ|בראשית מא,נ]]) מביא כתי"ל את נוסח בן־אשר בדומה לרוב כתבי־היד (מלבד ש). במקרה השני ([[דברים לא/טעמים#לא נ|דברים לא,כא]]) תומכים שני כתבי־היד (ל, ש1) בנוסח בן־נפתלי, ושני כתבי־יד (א, ש) בנוסח בן־אשר. בשני המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *יש בכתי"ל ניקוד חריג, באופן מודע וכנראה לפי מסורת הגייה מיוחדת (ולא טעות סופר), בעוד שלוש תיבות בתורה, בניגוד לשאר כתבי־היד: [[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]]; [[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]]; [[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]]. בשלושת המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח. *בנוסף לכך ציין ברויאר מספר תופעות לגבי דגשים בכתי"ל ו/או בכתי"ש, שנראה שיש בהן עניין של נטייה או שיטה.{{הערה|שם, א.4-9 (עמ' 35-37).}} הערנו עליהן במקומן בתיעוד הנוסח, וראוי להזכיר אחת מהן: סימון כפול של קובוץ ושורוק בתיבה שיש בה א' נחה (הרֻאוּבני/לרֻאוּבני/ולרֻאוּבני). תופעה זאת נמצאת בחמש מקומות בכתי"ל בתורה ובספר יהושע ([[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]]; [[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]]; [[דברים ג/טעמים#ג טו|ג,טו]]; [[דברים ד/טעמים#ד מג|ד,מג]]; [[יהושע יב/טעמים#יב ו|יהושע יב,ו]]), ולכן ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר, אבל גם אין בה שיטה גמורה כי במקומות אחרים (כגון [[במדבר לד/טעמים#לד יד|במדבר לד,יד]]) הניקוד כמקובל בשורוק בלבד (הראוּבני). '''ניקוד חריג וטעויות סופר:''' חוץ מעניינים של נטייה או של שיטה, שיש בהם ביטוי של מסורת הגייה מובהקת או של מנהג סופרים מודע, יש גם דוגמאות רבות של ניקוד חריג בכתי"ל שמקורן בטעות סופר גרידא, או שיש בהן כנראה שריד של ניקוד לפי מסורת הגייה שונה (שלא השתרשה לגמרי תוך כדי מלאכת ההגהה בכתב־היד). לפי ייבין, רמת דיוקו הכללית של כתי"ל "נופלת קצת" מזו של כתר ארם צובה, למרות הדמיון המובהק ביניהם בשיטת הניקוד. אבל נראה שהיא נופלת יותר מ"קצת", למרות שעדיין מדובר על כתב־יד מדויק מאוד. שהרי בכתי"ל יש מאות רבות של טעויות, למרות שהוא עדיין מדויק מאוד; ואילו כתר ארם צובה מהווה יצירה כמעט־מושלמת. *פתח וסגול (שריד של מסורת ההגייה הבבלית) *דוגמאות רבות של השמטת דגשים (גם כאן טען דותן שמדובר על שריד של מסורת ההגייה הבבלית) ולפעמים הוספתם, וכך גם לגבי מפיק.{{הערה|במיוחד יש לציין את התופעה של דגש בלתי-צפוי באותיות גרוניות, כגון וְנָהָרּ֙ ([[בראשית א/טעמים#א י|בראשית א,י]]), רַּבִּֽים ([[קהלת ז/טעמים#ז כט|קהלת ז,כט]]), הַהּֽוּא ([[קהלת ט/טעמים#ט טו|קהלת ט,טו]]), רַּבָּ֣תִי ([[איכה א/טעמים#א א|איכה א,א]]).}} *השמטתן של נקודות חטף או הוספתן (לעתים). *טעויות סופר מובהקות אחרות (רבות). בדוגמאות מהסוג הזה בדרך כלל הוספנו סימן קריאה (!) בתיעוד הנוסח לאחר שהבאנו את נוסח כתי"ל. לעומת זאת אין סימן קריאה בסוגים טיפוסיים של ניקוד חריג בכתי"ל (כגון השמטת דגש). רשימות שונות של חריגות הניקוד בכתי"ל חוברו במשך הזמן על ידי דותן,{{הערה|במהדורת "עדי" וב-BHL.}} ברויאר,{{הערה|במבואות לכרכי "דעת מקרא" ובנספחים לשלושת מהדורותיו.}} וברשימת ההערות שבתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].{{הערה|אפשר למצוא תיעוד חלקי נוסף באפרט שינויי הנוסחאות במהדורות BHS ועוד יותר ב-BHQ.}} רשימות אלו משלימות אחת את השנייה,{{הערה|חובה להדגיש שאוסף הנתונים המלא והמדויק ביותר נמצא דווקא ברשימותיו של ברויאר, וכל השאר בעצם משלימים אותו. אמנם גם ברשימותיו של ברויאר חסרות דוגמאות שנעלמו מעינו הבוחנת.}} ואיסוף של הנתונים מכולן ביחד מראה באופן ברור שכתי"ל מייצג שיטת ניקוד מובהקת וברורה, אבל הביצוע שלה למעשה אינו מושלם כלל. מבט קל על ההערות במבחר פרקים מתוך [http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר] מראה שיש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב הפרקים בתנ"ך, ובפרקים רבים יש כמה.{{הערה|כדי לתאר את גודל התופעה אפשר להסתמך בגסות על [http://tanach.us/Supplements/Statistics.xml#Chapters הנתונים הסטטיסטיים] של מהדורת וסטמינסר: בתורה יש בה 262 הערות מיוחדות, ורובן מציינות ניקוד חריג בכתי"ל. בתנ"ך כולו יש 1078 הערות מהסוג הזה. ויש לקחת בחשבון שבמהדורת וסטמינסטר דיווחו רק על חלק מהדוגמאות.}} כמעט בכל המקומות מדובר על ניקוד חריג בכתי"ל בלבד מול שאר כל חבריו, ולכן אין כל בעיה לזהות בכתי"ל את הטעות המובהקת, או את השריד שנשאר בו מתוך מסורת הגייה אחרת. וכך אפשר לקבוע את הנוסח לפי שאר כתבי־היד (ואף להתחשב לעת הצורך בניקוד שבדפוסים המאוחרים שהוא פחות מדויק מכתבי־היד רק במעט),{{הערה|על מידת הדיוק בניקוד המקובל שבדפוסים, ראו ברויאר, א.10-16 (עמ' 37-42). על השיבושים שנגרמו בנוסח המקובל על ידי המדקדקים מתוך שימוש מוטעה במסורה, ראו שם א.18-21 (עמ' 42-45).}} וכך להגיע אל שחזור מהימן לניקוד שהיה בכתר ארם צובה. במהדורתנו תיעדנו ניקוד חריג בכתי"ל במאות מקומות בעקבות הרשימות הקיימות. בדקנו את הנתונים מחדש בכל מקום על ידי עיון בצילום כתב־היד, ולפעמים הגענו למסקנה שונה. ואף הוספנו על הנתונים הקיימים ברשימות דוגמאות חדשות אחדות. כל הנתונים לגבי ניקוד חריג בכתי"ל מובאים במלואם בתוך תיעוד הנוסח. '''הנוסח המקובל בדפוסים:''' הנוסח המוכר בדפוסים הרבים של התנ"ך (עד דפוס קורן ועד בכלל) מבוסס בעיקר על מקראות גדולות דפוס ונציה, ובנוסף על התיקונים שנעשו בנוסח זה בחיבורים "אור תורה" ו"מנחת שי" וגם על ידי מדקדקים מאוחרים יותר. נוסח זה משקף היטב את נוסח המסורה ברוב המכריע של התורה, אמנם יש בו כמה עשרות הבדלים משמעותיים מהנוסח המשותף של כתבי־היד הטברנים. רובם הגדול הם עניינים של פתח וקמץ או של צירה וסגול.{{הערה|לרשימה מלאה והסברים מפורטים לסיבת השינויים, ראו ברויאר, א.10-21 (עמ' 37-45).}} בגלל שהתורה נקראת בציבור במחזור שנתי, וכל שינוי קטן מהנוסח המקובל בולט למי שמכיר היטב את הקריאה, לכן ציינו את השינויים בניקוד המקובל בתוך תיעוד הנוסח.{{הערה|בתוך הערות הנוסח ציינו את הנוסח המקובל בכינוי "דפוסים".}} ===הערכת הדיוק בנוסח הטעמים בכתי"ל=== קפדנותו ודיוקו של כתי"ל באים לידי ביטוי מובהק בתחום הטעמים עוד יותר מאשר בתחום הניקוד. לגבי הניקוד, כאמור, יש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב פרקי התנ"ך ולעתים קרובות אף יותר, ואילו בתחום הטעמים איננו מוצאים טעויות או הטעמה חריגה בפרקים רבים. ורוב הטעויות בטעמים (המעטות ממילא) הן בסימון מקום הטעם או בטעם חסר, כך שניתן לזהות אותן בקלות ולתקנן לפי שיטת הכתר וכתבי־היד הקרובים לו. כך תיאר ייבין את מערכת הטעמים בכתי"ל:{{הערה|נו.3 (עמ' 358).}} :בטעמי כ"א הספרים דומה הוא ל'''א''' כמעט בכל, הן בהטעמה בכללותה הן בפרטי כלליה. שינויים מ'''א''' בהטעמה בכללותה נדירים מאוד. מצאתי, למשל: ואמרת֣י אליכ֔ם ('''ל''' [[שמואל ב יג/טעמים#יג כח|שמ"ב יג,כח]]; '''אקש1''' בקדמא ואזלא). :הטעמת המשרתים בטעמי אמ"ת כמעט תמיד כב'''א''' וכנמסר בשם ב"א בחילופים. לפעמים מצויים תיקונים בהטעמת המשרתים, בייחוד מנוסח ב"נ לנוסח ב"א, כגון במשרתי הפזר (נ.6) ועוד. :המרכא מסומן ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א'''; משום כך נסיגת טעם לראש תיבה או הטעמת שני משרתים, שהראשון בהם מרכא, בתיבה אחת – מסומנת ב'''ל''' בצורה ברורה פחות מאשר ב'''א''', ולעתים קרובות הברה שבה מרכא ברור ב'''א''', הסימן שבה ב'''ל''' נראה כגעיה ברורה. לפעמים נמחקה ב'''ל''' געיה ונכתב מרכא – מה שמסייע בזיהוי הטעמים. הקפה מן הסוג המתואר מא.6 אינה מצויה ב'''ל''' יותר משב'''א'''.{{הערה|הכוונה לנסיגת טעם לראש תיבה בטעמי אמ"ת, כאשר בחלק מהמקרים מוקפת התיבה לתיבה שאחריה.}} דיוקם של כל כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בראשם – כל כך גדול, עד שבכל החריגות המעטות ממילא יש רק כתב־יד אחד חריג השונה מכל שאר חבריו (וכמעט תמיד שונה גם מהנוסח המקובל בדפוסים). ברויאר מצא רק יוצא מן הכלל אחד בכל התורה, שבו יש מחלוקת בין שני כתבי־יד לשנים אחרים: *במדבר, בהעלֹתך [[במדבר ח/טעמים#ח יח|(ח,יח)]]: [וָאֶקַּ֖ח אֶת־הַלְוִיִּ֑ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃] (ל, ב). גם בבדיקה שלנו של כתי"ל והקלדת וסטמינסטר מול כתבי־יד ומהדורות אחרות, לא מצאנו דוגמה נוספת לכך. ברויאר גם מצא שלושה מקומות בלבד בכל התורה של חריגות בעלות משמעות בכתי"ל, כאשר הוא ניצב לבדו מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר: #בראשית, וירא [[בראשית כ/טעמים#כ ז|(כ,ז)]]: [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֔יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃]* (ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃] (ל). הטעמת כתי"ל אפשרית, אבל גם ייתכן שמדובר על החלפת זקף קטן ברביע (נקודה אחת במקום שתיים). חשוב לציין שההבדל הכי נפוץ והמשמעותי ביותר בין חריגות ההטעמה המעטות בכתי"ל בתנ"ך, ובתוך מסורת כתבי־היד בכלל (שהיא בדרך כלל אחידה), הוא דווקא השינוי בין נקודה אחת לשתיים, לרביע או לזקף קטן (ראו לדוגמה בהערת הנוסח על [[יהושע א/טעמים#א ז|יהושע א,ז]]). #בראשית, ויגש [[בראשית מד/טעמים#מד כ|(מד,כ)]]: וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃]* (ב, ש, ש1 ובדפוסים) / [וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃] (ל). הטעמה זו מוזרה, ונראה שיש כאן טעות בכתי"ל בהשפעת הטעמים בפסוק אחר הדומה לו [[בראשית מב/טעמים#מב לח|(מב,לח)]]. #דברים, כי־תבוא [[דברים כח/טעמים|(כח,נט)]]: [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וׇחֳלָיִ֖ם רָעִ֥ים וְנֶאֱמָנִֽים׃]* (א, ש, ש1) / [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וָחֳלָיִ֥ם רָעִ֖ים וְנֶאֱמָנִֽים׃] (ל ובדפוסים). מכיוון שהמסורת המשתקפת בדפוסים תומכת בגירסת כתי"ל, ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר אלא על שיטה תחבירית אחרת. בנוסף לשלוש הדוגמאות הללו מצאנו עוד אחדות במשך ההגהה של כתי"ל בתורה ובשאר המקומות בתנ"ך החסרים בכתר, וכולם מצויינים במקומם בתיעוד הנוסח. בכוונתנו להוסיף אותם לרשימה זו תוך כדי בדיקה מחדש של תבניות הנוסח. '''כתי"ש:''' ברויאר מצא שגם כתי"ש מדוייק להפליא בנוסח הטעמים בתורה, כמו כתי"ל או אף יותר, וגם בו אין כמעט חריגות בכלל מול המסורת המשותפת הבאה לידי ביטוי בשאר כתבי־היד. במקום אחד בלבד יש טעות סופר ברורה:{{הערה|1=ראו ברויאר, כתר, ב.3 (עמ' 46). ברויאר כתב שם שיש עוד חריג אחד בכתי"ש בפרשת בשלח [[שמות יד/טעמים#יד יג|(שמות יד,יג)]], ולפי מה שכתב כתי"ש=הִֽתְיַצְּב֔וּ בשתי נקודות לזקף קטן (במקום נקודה אחת לרביע בשאר כתבי־היד ובדפוסים). אבל מעיון בצילום כתי"ש ברור לגמרי שיש רק נקודה אחת לרביע. וגם ברויאר עצמו לא ציין את השינוי המשמעותי הזה ברשימתו בדעת מקרא (כרך שמות).}} *במדבר, במדבר [[במדבר א/טעמים#א כח|(א,כח)]]: [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה]* (ל, ש1 ובדפוסים) / [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙] (ש) '''הסכמת כתי"ל וכתי"ש:''' דוגמה יחידה זו יוצאת מן הכלל, והיא מוכיחה את הכלל: נוסח כתי"ל וכתי"ש מדוייקים להפליא לגבי נוסח הטעמים בתורה, וכמעט שאין ביניהם שום הבדלים בעלי משמעות בכל התורה כולה. לכן ניתן לקבוע את נוסח הטעמים בתורה בביטחון מלא ע"פ הסכמת שניהם. כמו שכבר הסברנו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|בפרק השני של המבוא]], רכיבים מסויימים בשיטת הטעמים בכתי"ל שונים מנוסח הכתר ו/או ממדיניות העיצוב במהדורתנו; לא מדובר על ספק לגבי עצם קביעת הנוסח אלא על שיטות ידועות מראש. כל שינוי מנוסח כתי"ל בגלל הרכיבים האלה יקבל תיעוד מלא בדפי העריכה של המהדורה. ביניהם: *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מתיגת הזקף|מתיגת הזקף]] (מקומה של המתיגה או עצם קיומה של המתיגה) *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#עקביות במקפים|מקף בתיבת משרת]] *[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#ב. טעם כפול בהברה המוטעמת|פשטא מלעיל וטעם כפול בהברה המוטעמת]] ==מסורת הקוראים בתורה: עשרת הדברות== ===הטעם התחתון והטעם העליון=== [[File:Aleppo Codex, The Ten Commandments in Deuteronomy.tif|thumb|left||250px|צילום של שני עמודים מפרשת "ואתחנן", כולל עשרת הדברות, מהחלק החסר בכתר ארם צובה. בצילום אפשר לראות את הפסוקים החל מ"גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ" ([[דברים ד לח]]) ועד "אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַאֲשֶׁ֥[ר]" ([[דברים ו ג]]).]] בעשרת הדברות שבספר שמות ([[פרשת יתרו/טעמים|פרשת יתרו]]) ובספר דברים ([[פרשת ואתחנן/טעמים|פרשת ואתחנן]]) אנחנו מוצאים שתי מערכות טעמים הכתובות ביחד בתוך רצף הפסוקים. כך מופיע בכתבי־היד בכל התקופות מאז בעלי המסורה, וכך היה מקובל גם בדפוסים עד הדור האחרון. את שתי המערכות כבר נהוג לכנות בשמות "הטעם התחתון" ו"הטעם העליון": *'''הטעם התחתון''' מבוסס על חלוקה של עשרת הדברות לפי מתכונת של פסוקים באורך רגיל, ובו יש לפעמים כמה פסוקים בתוך דיבר אחד ארוך, או לחלופין כמה דברות קצרים בתוך פסוק אחד. גם הטעמתם של הפסוקים היא בהתאם למתכונת זו של פסוקים באורך רגיל. בטעם התחתון שבכתבי־היד יש סה"כ 12 פסוקים. *'''הטעם העליון''' מבוסס על חלוקה לעשרה דברות, כאשר כל דיבר הוא "פסוק" אחד בדיוק, ולכן אנחנו מוצאים שבטעם העליון בכתבי־היד יש עשרה פסוקים בדיוק כמספר הדברות. אמנם חלק מה"פסוקים" האלה ארוכים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הארוכים), וחלק מהם קצרים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הקצרים). ואף הטעמתם של ה"פסוקים" החריגים היא בהתאם לאורכם החריג. בהטעמה הכפולה שבכתבי־היד יש ניסיון כללי להקפיד על כך שאם וכאשר יש שני טעמים שונים הבאים זה אחר זה באות אחת (אחד לטעם התחתון ואחד לטעם העליון), שהטעם התחתון יהיה כתוב ראשון והטעם העליון אחריו.{{הערה|בכתי"ש מכונה הטעם התחתון "טעמא קדמא", ובו יש ציון מיוחד ועקבי בהערות המסורה הקטנה ל"טעמא קדמא" בראש כל פסוק בחמשת הדיברות הראשונים (כי רק בהם יש יותר מפסוק אחד בתוך "דיבר" אחד ולא בחמשת האחרונים), הן בשמות והן בדברים. ראו ברויאר, כתר, ב.10 (עמ' 59).}} הכלל הזה ברור ומובהק למרות מעידות אחדות של כתב־יד אחד מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר.{{הערה|אותן מעידות מתועדות בדפי העריכה של הפרקים הרלוונטיים ([[שמות כ/טעמים|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים|דברים ה']]). להצגה בהירה של הנתונים המלאים והסקת המסקנה מהם, ראו ברויאר, כתר, ב.18 (עמ' 58-59).}} הטעם הראשון שהוא "הטעם התחתון", המחלק כאמור את המקרא לפי מתכונת של פסוקים רגילים אף בעשרת הדברות, משקף את מסורת קריאתם בהטעמה של חכמי המקרא בטבריה. ואילו הטעם השני שהוא "הטעם העליון", משקף את מסורת הקריאה הבבלית, המגדירה את עשרת הדברות לפי '''המסורת המדרשית שהייתה בידם'''. על דרשתו של רבי שמלאי המובאת בגמרא {{מקור|מכות כד א|מכות כ"ד ע"א}} נאמר בתלמוד הבבלי: :'''"אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום.''' לפי מסורת זו יוצא שהדיבר הראשון מתחיל ב"אנכי" ואילו הדיבר השני מתחיל ב"לא יהיה לך", ואכן כך הוא בטעם העליון שבכתבי־היד. ולכן '''הדיבר הראשון''' בטעם העליון (שאינו "פסוק" במתכונת הרגילה) הוא באמירה הישירה והחיובית: "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃". ואילו '''הדיבר השני''' כולל את כל האמירות של "לאו" ביחד: "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י, לֹ֣א תַֽעֲשֶׂה־לְךָ֣ פֶ֣סֶל ׀ וְכׇל־תְּמוּנָ֡ה... לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֣ה לָהֶם֮ וְלֹ֣א תָעׇבְדֵם֒...לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃". ברור שגם דיבר ארוך זה אינו "פסוק" אחד לפי המתכונת הרגילה. יש לשים לב שמסורת זו לחלוקתם של שני הדברות הראשונים לא הייתה נחלתם של חכמי בבל בלבד, כי היא עולה באופן ברור גם מהתרגום הירושלמי המדרשי ("יונתן"), המגדיר במפורש את גבולותיהם של שני הדברות הראשונים: "אנכי ה' אלהיך" הוא "דבירא קדמאה", ואילו "לא תעשה לך" הוא "דבירא תנינא".{{הערה|גם בחלוקת הפסוקים המשתקפת בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, נקראים עשרת הדברות כך: מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון דווקא.}} מסורת זו של קריאה הייתה קיימת אם כן לא רק בבבל אלא גם גם בארץ ישראל. לכן בכתיבת "הטעם העליון", נתנו חכמי המסורה ביטוי למסורת שהייתה גם במקומם אע"פ שלא זו הייתה מסורת הקריאה וההטעמה המקובלת בידיהם. בניגוד לחלוקה זו, בטעם התחתון הפסוק הראשון הוא כך: "אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃", כאשר שני חלקי הפסוק הם בדרך הניגוד במישור של הנאמנות האישית כלפי ה'. ואילו שאר העניין מבטא את האיסורים המעשיים ואת האזהרות הנובעים מתוך אותה נאמנות (והם מהווים שלושה פסוקים נוספים במתכונת הרגילה). חלוקה זו של הפסוקים קרובה יותר לפשוטו של מקרא. חכמי המקרא הטברנים שילבו, אם כן, את מסורת הקריאה המקומית שלהם ביחד עם מסורת קריאה נוספת, כל אחת לפי הטעמתה, וכך נוצרה על ידם מערכת ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. שילוב מיוחד זה מתבטא גם ברשימות סכומי הפסוקים בכתבי־היד הטברנים: סכומי הפסוקים לפרשות השבוע בספרים שמות ודברים הם לפי הטעם העליון ומסורת הקריאה הבבלית (החלוקה לפרשות השבוע היא כידוע מנהג בבלי במקורה). ואילו סכומי הפסוקים לספרים שמות ודברים בשלמותם הם לפי הטעם התחתון ומסורת הקריאה של ארץ ישראל.{{הערה|לכן סכום הפסוקים הכולל בספרים שמות ודברים קטן (בשני פסוקים) מאשר הסכום הכולל של הפסוקים בפרשות השבוע. ראו ברויאר, כתר, ב.20 (עמ' 60).}} ===השיבוש שחל בדפוסים=== בדפוסים המוכרים עד לדור האחרון, האמירה "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃", שהוא ה'''דיבר''' הראשון בטעם ה'''עליון''' שבכתבי־היד, הפך להיות ה'''פסוק''' הראשון בטעם התחתון, וכן האמירה "לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃" מהווה פסוק '''שני''' בטעם התחתון. ואילו בטעם העליון כל הפרשה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ" ועד "לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃") נקראת כפסוק '''אחד''' ולא שניים! יוצא אם כן שבטעם התחתון שבדפוסים יש סה"כ '''13''' פסוקים ולא רק '''12''' (בגלל חלוקת הפסוק "אנכי... על פני" לשניים). ואילו בטעם העליון שבדפוסים יש רק '''9''' "פסוקים" לעשרת הדברות! הרב מרדכי ברויאר כבר דן באריכות ובאופן משכנע בהשתלשלות הנוסחים בעשרת הדברות מכתבי־היד ועד לדפוסים האחרונים. פרטי ההסבר שלו אינם מענייננו כאן, והרוצה לדעתם יראה בספרו.{{הערה|ראו ברויאר, כתר, ב.15-22 (עמ' 56-66).}} כדאי להזכיר רק את '''משמעות''' הדברים בטעם העליון שבדפוסים לפי הצעתו: קריאת הפרשה הראשונה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ..." עד "...וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃"), כאילו שהיא מהווה "פסוק" או "דיבר" אחד, באה ללמדנו שהדברות שנאמרו "מפי הגבורה" נחשבים ל"דיבור אחד".{{הערה|ראו שם עמ' 63 הערה 1 פסוק על דברי החזקוני.}} ===עשרת הדברות במהדורתנו=== '''נספחים של טבלאות להשוואה:''' במהדורתנו הבאנו ברצף הפסוקים את שתי מערכות הטעמים המשולבות ביחד, כנהוג בכתבי־היד ובדפוסים מדורי דורות. אמנם בסוף כל הדפים השייכים לעשרת הדברות (דף הפרק, דף הפרשה, ודף הספר המלא) מופיע נספח מיוחד שיש בו הבחנה בהירה בין הטעם התחתון והטעם העליון ע"י הצגתם זה מול זה בתוך טבלה.{{הערה|מבחינה טכנית, הבסיס לטבלאות המופיעות בנספחים שבכל הדפים הרלוונטיים נמצא בדף '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים]]'''. בגליון הנתונים בגוגל-דוקס, שעליו מבוסס כל הטקסט של המקרא, הנספחים הללו נמצאים בשורה אחת נוספת לאחר הספרים שמות ודברים.}} באותם נספחים יש גם השוואה נוספת בין עשרת הדברות שבספר שמות לבין עשרת הדברות שבספר דברים, כלומר: טבלה אחת להשוואת הטעם התחתון בשני הספרים, וטבלה שנייה להשוואת הטעם העליון בשני הספרים. הקישור בין רצף הפסוקים (שבהם שתי המערכות משולבות ביחד) לבין הנספחים (שבהם מבחינים בין שתי המערכות בעזרת טבלה) מתבצע ע"י לחיצה על הסימן הזה: "'''↓↑'''" (שמופיע מיד בתחילת העשרת הדברות בתוך רצף הפסוקים). לחיצה זו מביאה את הקורא אל הטבלאות הבאות:{{הערה|כל הטבלאות מבוססות על המקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים|כאן]]'''.}} *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר שמות|עשרת הדברות בספר שמות]]''' *'''[[עשרת הדברות/טעמים#עשרת הדברות בספר דברים|עשרת הדברות בספר דברים]]''' '''גירסת כתבי־היד מול הדפוסים:''' לגבי [[#השיבוש שחל בדפוסים|ההבדל בין נוסח כתבי־היד לנוסח הדפוסים]], הגירסה העיקרית במהדורתנו תהיה כמובן נוסח כתבי־היד. נוסח זה בלבד יופיע בתוך רצף הפסוקים (בהטעמה הכפולה). אמנם בנספחים, לאחר טבלאות השוואה המבוססות על נוסח כתבי־היד, יופיעו לתועלת הקורא גם טבלאות המבוססות על נוסח הדפוסים. תהיה שם אף השוואה ישירה בין נוסח כתבי־היד לבין נוסח הדפוסים כדי להבהיר את ההבדלים החשובים ביניהם. ===רשימת הדפים לעשרת הדברות=== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|טבלה לדפים של עשרת הדברות}} ===ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות=== יש מבוכה רבה בדפוסים של התנ"ך לגבי ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות. האם לציין מספר פסוק עבור כל פסוק בטעם התחתון? או בטעם העליון? או אולי עבור כל התחלה של פסוק חדש בשניהם כאחד? והמבוכה רבה עוד יותר בגלל [[#השיבוש שחל בדפוסים|השיבוש שחל בדפוסים]]: בכתבי־היד הטברנים יש רק 12 פסוקים בטעם התחתון, ואילו בדפוסים המקובלים יש 13. ברוב הדפוסים מדפיסים, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], מערכת טעמים כפולה בעשרת הדברות, כלומר הטעם התחתון והטעם העליון ביחד. אבל מספרי הפסוקים שבהם רשומים לפי הפסוקים של הטעם התחתון דווקא, וכך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''13''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות פרק כ',2-14; דברים פרק ה',6-18). כך מופיע גם בדפוס קורן, שבו הדפיסו בפנים ברצף הטקסט את הטעמים של הטעם התחתון בלבד, והמספרים שבו הם בהתאם לכך (שמות כ,ב-יד; דברים ה,ו-יח). יש גם דפוסים (כגון לטריס ו-BHS) שבהם נותנים מספר של פסוק חדש לאחר '''כל''' סימן של סוף פסוק, בין אם הוא שייך לטעם התחתון ובין אם הוא שייך לטעם העליון. כלומר: יש בהם מספר עצמאי ל"לא יהיה לך", וכן מספר עצמאי ל"לא תנאף" ו"לא תגנב" ו"לא תענה". כך יוצא שיש בהם מספרים ל-'''16''' פסוקים בעשרת הדברות (שמות כ,2-17; דברים ה,6-21). אבל בנוסח כתבי־היד יש, כאמור [[#הטעם התחתון והטעם העליון|לעיל]], 12 פסוקים בלבד בטעם התחתון, כי המלים "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" הן סופו של הפסוק הראשון. לכן ברוב המהדורות החדשות יחסית כגון דותן וברויאר ומג"ה, המבוססות באופן ישיר על נוסח כתבי־היד הטברנים, יש מספרים ל-'''12''' פסוקים בלבד בעשרת הדברות (שמות כ,ב-יג; דברים ה,ו-יז). אמנם במקראות גדולות הכתר, שאף הוא מבוסס לגמרי על נוסח כתבי־היד, יש מספרים ל-13 פסוקים בעשרת הדברות (כי גם "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" מקבל בו מספר של פסוק). נראה שבמקראות גדולות הכתר ויתרו קצת על העקביות (מספר לכל פסוק בטעם התחתון בלבד) כדי לשמור על המספרים מהדפוסים הישנים וכך למנוע בלבול. המהדורות הדיגיטליות האחרות באינטרנט מבוססות אף הן על נוסח כתבי־היד. במהדורת ממון ממרא יש [http://mechon-mamre.org/c/ct/c0220.htm מספרים ל-12 פסוקים בעשרת הדברות], בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד ובעקבות מהדורת ברויאר. ואילו ב-WLC יש [http://tanach.us/Tanach.xml?Ex20:1-20:26 מספרים ל-16 פסוקים], כלומר מספר עצמאי לאחר כל סימן של סוף פסוק בכתבי־היד, בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד. מספרי הפסוקים במהודרתנו יהיו בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד, בדומה למהדורות דותן, ברויאר, וממכון ממרא. לכן בשני הפרקים שבהם נמצאים עשרת הדברות ([[שמות כ/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|שמות כ']] ו[[דברים ה/טעמים#חזרה לעשרת הדברות|דברים ה']]), המספרים יהיו שונים מדפוס קורן ומכל הדפוסים הישנים. ===פסוק מעשה ראובן=== [[קובץ:Damascus Codex (Torah) 1Genesis.djvu|thumb|פסוק מעשה ראובן בכתי"ש (ובו ציון ל"טעמא קדמא")|page=61]] חוץ מעשרת הדברות, יש עוד פסוק אחד במקרא שבו אנחנו מוצאים מערכת טעמים כפולה. מדובר על הפסוק של מעשה ראובן ב[[פרשת וישלח/טעמים|פרשת וישלח]] ([[בראשית לה כב|בראשית לה,כב]]):{{הערה|סעיף זה מבוסס על ברויאר, כתר, נספח ב: שתי ההטעמות של מעשה ראובן (עמ' 289-292).}} :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ {{נוסח|רְאוּבֵ{{שני טעמים באות אחת|֗|֔}}ן|=ש ומ"ש (רביע וזקף קטן)|ל=רְאוּבֵ{{שנין טעמים באות אחת|֔|֗}}ן (זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים)|ברויאר היה בספק אם הרביע קיים בכתי"ל, אבל מעיון בכתב־היד מתברר שכן (וכך קבע גם דותן).}} וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ{{שני טעמים באות אחת|֑|ֽ}}ל{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (א) לפי מערכת הטעמים הנכתבת שנייה בכתבי־היד, המסתיימת בסילוק (סוף פסוק), יחידה זו היא פסוק עצמאי, ואין לו קשר ישיר לפסוק הבא (שמופיע לאחר רווח של פרשה פתוחה): :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב אֶת־בִּלְהָ֖ה פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} (ב) ואילו לפי מערכת הטעמים הנכתבת ראשונה בכתבי־היד, ומסתיימת באתנחתא, הפסוק של מעשה ראובן ממשיך אף לאחר הרווח של הפרשה הפתוחה: :{{מ:טעמי המקרא|16}}וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֗ן וַיִּשְׁכַּב֙ אֶת־בִּלְהָה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃{{מ:טעמי המקרא-סוף}} השיטה האחרונה מחברת את שני הפסוקים מלפני הרווח של הפרשה ולאחריה בעקבות האמירה המדרשית שכל בני יעקב "שקולים כאחד", כולל ראובן ולמרות מעשהו ([[שבת נה ב|שבת נ"ה ע"ב]]): :אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" – מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו"? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. ברור שהשיטה הראשונה (א) היא זו שמחלקת את עניין לפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם התחתון" בעשרת הדברות. ואילו בשיטה השנייה (ב) יש הטעמה לפסוק אחד שכולל בתוכו שני פסוקים לפי המתכונת הרגילה, ובניגוד לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם העליון" בעשרת הדברות. אמנם יש ייחוד בהטעמה הכפולה בפסוק מעשה ראובן, כי בו ההטעמה המדרשית (ב) נכתבת '''ראשונה''' וההטעמה ה"רגילה" (א) נכתבת '''שנייה'''. וזה ההיפך מעשרת הדברות, שבהם "הטעם התחתון" נכתב ראשון ו"הטעם העליון" לאחריו. יש עדות נאמנה ומובהקת שהשיטה הראשונה (א) היא אכן המקבילה לטעם התחתון בעשרת הדברות, למרות שהיא כתובה אחרונה בפסוק מעשה ראובן. מדובר על הערת מסורה מיוחדת במסורה הקטנה בכתי"ש: :{{מ:טעמי המקרא|16}}"זה הפסוק יש לו שני טעמים טעמ' קדמ{{צבע גופן|אפור|' וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ ראו}}ב֔{{צבע גופן|אפור|ן}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}כַ֕{{צבע גופן|אפור|ב}} {{צבע גופן|אפור|את־בל}}הָ֖ה {{צבע גופן|אפור|פי}}לֶ֣{{צבע גופן|אפור|גש}} {{צבע גופן|אפור|א}}בִ֑{{צבע גופן|אפור|יו}} {{צבע גופן|אפור|ויש}}מ֖{{צבע גופן|אפור|ע}} {{צבע גופן|אפור|ישר}}אֵֽל׃"{{מ:טעמי המקרא-סוף}} כלומר, המסורה בכתי"ש מקפידה לציין במפורש את הטעמים השייכים לשיטה הראשונה (א) בשם "טעמא קדמא". ובעשרת הדברות בכתי"ש היא עושה בדיוק אותו הדבר '''לטעם התחתון דווקא'''. הרי לנו עדות מפורשת ששתיהן שייכות לאותה מסורת של הטעמה (וגם ההגיון מורה כך), למרות ששתי השיטות כתובות בסדר הפוך בפסוק שלנו. לגבי עשרת הדברות [[#הטעם התחתון והטעם העליון|ראינו]] שסכומי הפסוקים '''לפרשות''' הם לפי קריאת הטעם העליון שהייתה נהוגה בבבל (10 פסוקים בעשרת הדברות), ואילו סכומי הפסוקים '''לספרים''' המלאים הם לפי קריאת הטעם התחתון שהייתה נהוגה בארץ ישראל (12 פסוקים בעשרת הדברות), כולל אצל בעלי המסורה הטברנים. אבל לגבי סכומי הפסוקים בפרשת וישלח ולספר בראשית כולו הסכומים זהים, כלומר אין בהם הפרש של פסוק אחד בגלל החיבור או אי-החיבור של פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו. אצל שניהם מדובר על שני פסוקים, ועובדה זו דורשת הסבר. הרב מרדכי ברויאר הציע שסכומי הפסוקים לפרשות ולספרים אכן מציגים את מנהגי הקריאה הקדומים של בבל וארץ ישראל, כאשר שניהם כאחד נהגו שלא לחבר את פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו, אלא לקרוא במתכונת של פסוקים רגילים בהתאם לפשוטו של מקרא (כלומר בשיטה המקבילה לטעם התחתון). "טעמא קדמא" הוא אם כן מנהג הקריאה מקדמת דנא. אבל נראה שבעלי המסורה הטברנים עצמם לא נהגו כמנהג ארץ ישראל הקדום, אלא דווקא נהגו לחבר את שני הפסוקים בקריאתם ולחבר אותם לפסוק אחד בהטעמה, באופן שמביע את כבודו של ראובן בהתאם למדרש ולתרגומי ארץ ישראל.{{הערה|'''בתרגום הירושלמי ("יונתן"):''' "והוה כד שרא ישראל בארעא ההוא, ואזל ראובן ובלבל ית מצעא דבלהה פלקתיה דאבוי, דהוה מסדרא כל קביל מצעא דלאה אמי, '''ואתחשיב עילוי כאלו שימש עמה'''. ושמע ישראל ובאיש ליה, ואמר: ווי דלמא נפק מיני פיסולא, היכמא דנפק מן אברהם ישמעאל, ומן אבא נפק עשו? מתיבא רוחא דקודשא, וכן אמר ליה: '''לא תדחל דכלהון צדיקין ולית בהון פיסולא, דמבתר דאתיליד בנימין הוו בני יעקב תריסר'''." הפרשנות המדרשית הזאת משתקפת לא רק בתרגומים הירושלמים אלא אף בחלוקת הפסוקים בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, שבהם לא רק עשרת הדברות נקראים מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון, אלא גם פסוק מעשה ראובן נקרא כך (אמנם כך הוא החלוקה של מקרא ותרגום בכתבי־היד, אבל בפועל לא מתרגמים כלל את מעשה ראובן בציבור אלא רק את המלים "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר" בלבד, בהתאם ל[[משנה מגילה ד י|דברי המשנה]] ש"מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם".).<br>דברי המדרש מסוכמים יפה בפירוש רש"י: '''ויהיו בני יעקב שנים עשר''' – מתחיל לעניין ראשון, משנולד בנימן נשלמה המיטה, ומעתה ראויין להימנות ומנאן. '''ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולם שוים, וכולן צדיקים, שלא חטא ראובן.'''}} ולכן הקדימו הנקדנים/מסרנים את טעמי "הטעם העליון" בפסוק מעשה ראובן, כי זה היה מנהג קריאתם בפועל, אבל הם גם שמרו על המנהג המשותף למנהג ארץ ישראל הקדום ולמנהג בבל (המשתקף כאמור בסכומי הפסוקים) וכתבו את "הטעם התחתון" לאחריו. לפי הרב מרדכי ברויאר, יוצא מזה שמנהג ארץ ישראל הקדום היה לקרוא את פסוק מעשה ראובן לפי מתכונת רגילה של פסוקים, בדומה לטעם התחתון בעשרת הדברות, וכך היה גם מנהג בבל לגבי פסוק מעשה ראובן. ואילו בעשרת הדברות לא היה להם מנהג משותף, כי בארץ ישראל קראו בטעם התחתון ובבבל קראו בטעם העליון. יוצא גם שמנהג הקריאה המשתקף בתרגומים של ארץ ישראל שייך תמיד לטעם העליון, כלומר שלפי התרגומים לא מחלקים את הפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, אלא מחלקים אותם לפסוקים ארוכים מאוד וקצרים מאוד בהתאם להבנה מדרשית. דבר זה נכון הן לגבי פסוק מעשה ראובן בבראשית, והן לגבי עשרת הדברות בשמות ובדברים. לפי זה מייצגים התרגומים של ארץ ישראל מסורת קריאה שונה מזו של בעלי המסורה הטברנים בעשרת הדברות: לפי התרגומים קוראים את עשרת הדברות בטעם העליון, ולפי בעלי המסורה קוראים אותם בטעם התחתון. אבל לגבי פסוק מעשה ראובן המנהג משותף: קוראים אותו בטעם העליון, הן לפי התרגומים והן לפי בעלי המסורה הטברנים. ואולי ייתכן שניתן להציע הסבר נוסף לזה של הרב ברויאר. אמנם נראה ברור לגמרי שבעשרת הדברות, הקדימו בעלי המסורה הטברנים בכוונה את הטעמים של מסורת הקריאה שלהם עצמם לטעמים של המסורת האחרת. אבל בפסוק מעשה ראובן מדובר על אותיות מעטות שנכתבים בהן שני טעמים זה אחר זה, כאשר הכי בולטת והחשובה ביותר היא האות אל"ף בתיבה "ישראל", שבה נכתבים אתנחתא וסילוק ביחד. טעם האתנחתא הזה עומד מיד לפני רווח של פרשה פתוחה כדי לחבר בין שני הפסוקים (למרות הרווח ובניגוד לפשוטו של מקרא), ושאר הטעמים המתאימיםם לו באים רק בעקבותיו. בניגוד לטעם העליון בעשרת הדברות, שבא כדי '''להבליט''' את כל אחד מהדברות וכך לפארו, ההטעמה המקבילה בפסוק מעשה ראובן קיימת אך ורק כדי '''להצניע''' את המעשה ע"י חיבורו לפסוק הבא. ואם כן אולי היה ראוי במקרה כזה להקדים את האתנחתא לסילוק, כי כך ניתן להדגיש דווקא את האתנחתא, ואת החיבור בין הפסוקים למרות הרווח, וכך להצניע את מעשה ראובן. כלומר: אולי גם במעשה ראובן ייצג הטעם התחתון את מסורת קריאתם של בעלי המסורה הטברנים, אבל מתוך כבוד לעצם העניין המובע במסורת האחרת הקדימו לכתוב אותה ראשונה (ולא בגלל שהיא הייתה מנהגם בפועל). הערות המסורה המפורטות בכתי"ש לגבי "טעמא קדמא" באות אם כן למנוע טעויות, ע"י ציון מדויק למנהגו של המסרן עצמו, כדי שהקורא לא יטעה בגלל '''הסדר''' של הטעמים בפסוק מעשה ראובן או בגלל '''המורכבות''' של ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. '''במהדורתנו:''' מכיוון שמדובר בסך הכל על פסוק אחד בלבד, ועוד שמערכת הטעמים הכפולה במעשה ראובן נובעת דווקא מהרצון להצניע את העניין, לכן לא נקדיש לו נספח מיוחד בדף עצמאי. במקום זה נסתפק בטבלה קצרה בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]'''.{{הערה|הטבלה המובאת בסוף הדף '''[[פרשת וישלח/טעמים#מעשה ראובן|של הפרשה]]''' והדף '''[[בראשית לה/טעמים#מעשה ראובן|של הפרק]]''' מועתקת מהמקור הטכני '''[[עשרת הדברות בסיס/טעמים#פסוק מעשה ראובן|כאן]]'''.}} הנוסח של ההטעמה הכפולה יישאר בתוך הרצף של הפרשה יחד עם הקישור הישיר בסימן המיוחד ('''"↓↑"'''). '''מספרי הפסוקים:''' כבר ראינו [[#ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות|לעיל]] שיש חוסר עקביות בין הדפוסים השונים לגבי ציון מספרי הפסוקים בשמות פרק כ' ובדברים פרק ה' בגלל ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. אך בעיה זו אינה קיימת לגבי מעשה ראובן, כי משום מה '''בכל''' הדפוסים מציינים את הכל (כולל "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר") במספר של פסוק אחד (דהיינו פרק ל"ה פסוק כ"ב). ולכן כך נעשה גם במהדורתנו. ==מסורת הקוראים בתורה: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 1 לרשימת הניקוד והטעמים}} שבכתב־היד, ומקומות נוספים הראויים לציון, לפי סדר ספרי התורה.{{הערה|לגבי נוסח הגעיות בתורה, ראו להלן [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#נוסח הגעיות במהדורתנו|"נוסח הגעיות במהדורתנו"]].}} {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 2 לרשימת הניקוד והטעמים}} לסוג אחד נפוץ יש רשימה עצמאית: [[#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|החטפים באותיות לא גרוניות בתורה]]. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|מבוא 3 לרשימת הניקוד והטעמים}} ו. לרשימות דומות על ספרי הנביאים והכתובים, ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|פרק הרביעי]]''' וב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתר ארם צובה|פרק החמישי]]''' של המבוא למהדורה. ===ספר בראשית=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[בראשית ב/טעמים#ב ו|בראשית ב,ו]] (ל=אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה): "פני" מוקפת ובגעיה, במקום מרכא #[[בראשית ב/טעמים#ב יח|בראשית ב,יח]] (ל!=אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ): נקודה באות ה"א #[[בראשית ד/טעמים#ד יח|בראשית ד,יח]] (ל!=וּמְחִיּיָאֵ֗ל): מקום הקמץ #[[בראשית ה/טעמים#ה כט|בראשית ה,כט]] (ל*=זֶ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}ה): גרשיים ותלישא גדולה בראש התיבה כשיטת הכתר #[[בראשית ו/טעמים#ו טז|בראשית ו,טז]] (ל?!=תְּכַלֶ֣נָּה): חסר דגש באות למ"ד? #[[בראשית ז/טעמים#ז כג|בראשית ז,כג]] (ל!=וַיִשָּׁ֧אֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית ט/טעמים#ט כד|בראשית ט,כד]] (ל=אֲשֶׁר־עָֽשָׂה־ל֖וֹ): "עשה" בגעיה ומוקפת, במקום טעם מרכא #[[בראשית יד/טעמים#יד י|בראשית יד,י]] (ל!=הַשִׂדִּ֗ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית יד/טעמים#יד יז|בראשית יד,יז]] (ל!=אַחַרֵ֣י): חסרות נקודות החטף בחי"ת #[[בראשית טו/טעמים#טו ב|בראשית טו,ב]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶּר): מ"ם דגושה #[[בראשית טו/טעמים#טו י|בראשית טו,י]] (ל!=וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית יח/טעמים#יח יח|בראשית יח,יח]] (ל!=וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ): חסר מקף #[[בראשית יח/טעמים#יח כא|בראשית יח,כא]] (ל!=כַצַדִּ֖יק): חסר דגש באות צד"י #[[בראשית כ/טעמים#כ ז|בראשית כ,ז]] (ל=מֵשִׁ֗יב): נקודה אחת לרביע, במקום שתי נקודות לזקף קטן #[[בראשית כב/טעמים#כב ג|בראשית כב,ג]] (ל?!=וַֽיַחֲבֹשׁ֙): חסר דגש באות יו"ד? #[[בראשית כב/טעמים#כב יב|בראשית כב,יב]] (ל!=מְא֑וּמָּה): אות מ"ם השניה דגושה #[[בראשית כג/טעמים#כג ט|בראשית כג,ט]] (ל=יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י): אין דגש באות למ"ד #[[בראשית כד/טעמים#כד לו|בראשית כד,לו]] (ל=וַיִּתֶּן־לּ֖וֹ): למ"ד דגושה #[[בראשית כד/טעמים#כד נג|בראשית כד,נג]] (ל!=וַיִתֵּ֖ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ה|בראשית כה,ה]] (ל!=וַיִתֵּ֧ן): חסר דגש באות יו"ד #[[בראשית כה/טעמים#כה ו|בראשית כה,ו]] (ל!=בּנוֹ֙): חסר שווא באות בי"ת #[[בראשית כו/טעמים#כו א|בראשית כו,א]] (ל!=אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ): מ"ם דגושה #[[בראשית כו/טעמים#כו טז|בראשית כו,טז]] (ל?=כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ או כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ): מקף בתיבת משרת (במקום כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ מִמֶּ֖נּוּ) או ששתי התיבות "כי עצמת" מוקפות ובגעיות? #[[בראשית כז/טעמים#כז כט|בראשית כז,כט]] (ל=וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית ל/טעמים#ל יח|בראשית ל,יח]] (ל?!=יִשָׂשּכָֽר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? דגש באות שי"ן השניה? #[[בראשית ל/טעמים#ל יט|בראשית ל,יט]] (ל!=לְּיַעֲקֹֽב): למ"ד דגושה #[[בראשית ל/טעמים#ל לז|בראשית ל,לז]] (ל!=וְעֶרְמ֑וֹן): סגול במקום פתח באות עי"ן #[[בראשית לא/טעמים#לא נא|בראשית לא,נא]] (ל!=הַמַצֵּבָ֔ה): חסר דגש באות מ"ם #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=יִֽפְגָּֿשְׁךָ֞): דגש וסימן רפה באות גימ"ל, במקום גימ"ל רפה #[[בראשית לב/טעמים#לב יח|בראשית לב,יח]] (ל!=וִשְׁאֵֽלְךָ֙): נקודה אחת של חיריק באות וי"ו #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל!=אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ): חסר סילוק באות למ"ד #[[בראשית לד/טעמים#לד יא|בראשית לד,יא]] (ל!=אֶל־אָבִ֣יה): חסר קמץ באות ה"א #[[בראשית לד/טעמים#לד כח|בראשית לד,כח]] (ל?!=וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם): ה"א מנוקדת? #[[בראשית לה/טעמים#לה כב|בראשית לה,כב]] (ל!=רְאוּבֵ֔֗ן): זקף קטן ורביע בהיפוך סדר הופעת הטעמים #[[בראשית לו/טעמים#לו יג|בראשית לו,יג]] (ל!=אֵ֣לֶּ֣ה): טעם מרכא פעמיים באותיות אל"ף ולמ"ד #[[בראשית לח/טעמים#לח יא|בראשית לח,יא]] (ל!=בְנְ֔י): שתי נקודות של שווא באות נו"ן #[[בראשית לח/טעמים#לח טז|בראשית לח,טז]] (ל=מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=אֶתֶּן־לָּךְ֒): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח יח|בראשית לח,יח]] (ל=וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ): למ"ד דגושה #[[בראשית לח/טעמים#לח כו|בראשית לח,כו]] (ל!=לְדַעְתָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[בראשית לט/טעמים#לט יט|בראשית לט,יט]] (ל?!=עָ֥שָׂהּ): נקודת מפיק בה"א? #[[בראשית לט/טעמים#לט כג|בראשית לט,כג]] (ל!=בֵּית־הַסֹּהַ֗ר): מקום הטעם #[[בראשית מ/טעמים#מ ג|בראשית מ,ג]] (ל!=הַטַבָּחִ֖ים): חסר דגש באות טי"ת #[[בראשית מ/טעמים#מ יז|בראשית מ,יז]] (ל=הָֽעֶלְי֔וֹן): שתי נקודות לטעם זקף קטן, במקום נקודה אחת לרביע #[[בראשית מא/טעמים#מא ז|בראשית מא,ז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִ֔ים): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל!=הָשִׁבֳּלִ֣ים): קמץ באות ה"א וחסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא כד|בראשית מא,כד]] (ל?=הַֽשִׁבֳּלִ֖ים): חסר דגש באות שי"ן? #[[בראשית מא/טעמים#מא כז|בראשית מא,כז]] (ל!=הַֽשִׁבֳּלִים֙): חסר דגש באות שי"ן #[[בראשית מא/טעמים#מא מו|בראשית מא,מו]] (ל!=וַֽיַּעְבֹ֖ר): שווא במקום חטף באות עי"ן #[[בראשית מב/טעמים#מב ו|בראשית מב,ו]] (ל?=וַיִּשְׁתַּֽחֲוּוּ־ל֥וֹ): נקודה בוי"ו עיצורית? #[[בראשית מב/טעמים#מב לו|בראשית מב,לו]] (ל!=אֵינֶּ֙נּוּ֙): אות נו"ן הראשונה דגושה #[[בראשית מג/טעמים#מג ז|בראשית מג,ז]] (ל!=וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ): חסר דגש באות נו"ן #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם להלן, רשימה ג.}} #[[בראשית מד/טעמים#מד כ|בראשית מד,כ]] (ל!=וְאָחִ֨יו מֵ֜ת): בטעמים קדמא ואזלא, במקום מונח זקף קטן #[[בראשית מה/טעמים#מה ו|בראשית מה,ו]] (ל!=וְקָצִּֽיר): אות צד"י דגושה #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): אין דגש #[[בראשית מו/טעמים#מו יג|בראשית מו,יג]] (ל=וּפֻוָּ֖ה): וי"ו דגושה #[[בראשית מט/טעמים#מט ח|בראשית מט,ח]] (ל=יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[בראשית מט/טעמים#מט כו|בראשית מט,כו]] (ל!=תִּֽהְיֶ֙ין֙): חסר קמץ באות נו"ן סופית #[[בראשית נ/טעמים#נ א|בראשית נ,א]] (ל!=וַיִפֹּ֥ל): חסר דגש באות יו"ד ב. מתיגת הזקף #[[בראשית ז/טעמים#ז ח|בראשית ז,ח]] (ל=וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית יג/טעמים#יג ה|בראשית יג,ה]] (ל=וְגַם־לְל֔וֹט): אין מתיגה #[[בראשית יט/טעמים#יט כז|בראשית יט,כז]] (ל=אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם): מקום המתיגה #[[בראשית כב/טעמים#כב ב|בראשית כב,ב]] (ל=וְלֶךְ־לְךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית כז/טעמים#כז מא|בראשית כז,מא]] (ל=עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה): מקום המתיגה #[[בראשית לב/טעמים#לב כד|בראשית לב,כד]] (ל=וַיִּקָּחֵ֔ם): אין מתיגה #[[בראשית לה/טעמים#לה א|בראשית לה,א]] (ל=בְּבָרְחֲךָ֔): אין מתיגה #[[בראשית מא/טעמים#מא יב|בראשית מא,יב]] (ל=וַנְּ֨סַפֶּר־ל֔וֹ): מקום המתיגה #[[בראשית מה/טעמים#מה יד|בראשית מה,יד]] (ל=וּבִנְיָמִ֔ן): אין מתיגה #[[בראשית מט/טעמים#מט כט|בראשית מט,כט]] (ל=אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה): מקום המתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[בראשית יד/טעמים#יד ב|בראשית יד,ב]] (ל-כתיב=צְבֹיִי֔ם): מקום הטעם #[[בראשית יד/טעמים#יד ח|בראשית יד,ח]] (ל-כתיב=צְבֹייִ֔ם): מקום החיריק והטעם #[[בראשית מג/טעמים#מג כח|בראשית מג,כח]] (ל-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ל-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית{{הערה|ראו גם לעיל, רשימה א.}} ===ספר שמות=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[שמות א/טעמים#א ג|שמות א,ג]] (ל!=וּבְנְיָמִֽן): בי"ת שווּאה #[[שמות א/טעמים#א טו|שמות א,טו]] (ל!=מֶ֣לֶך): חסר שווא בכ"ף סופית #[[שמות ב/טעמים#ב י|שמות ב,י]] (ל!=וַיִגְדַּ֣ל): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות ד/טעמים#ד י|שמות ד,י]] (ל!=דַּבֶּרְךָ): חסר טעם הטפחא #[[שמות ד/טעמים#ד לא|שמות ד,לא]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות ה/טעמים#ה יח|שמות ה,יח]] (ל!=תִּתֵּֽנּוּ): נו"ן דגושה #[[שמות ו/טעמים#ו כז|שמות ו,כז]] (ל!=מֶֽלֶך־מִצְרַ֔יִם): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות ז/טעמים#ז ד|שמות ז,ד]] (ל?!=וְנָתַתִּ֛י): בנקודת תביר? #[[שמות ז/טעמים#ז י|שמות ז,י]] (ל!=<וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן>): חסרות נקודות החטף בעי"ן #[[שמות ז/טעמים#ז כ|שמות ז,כ]] (ל?=וַיֵּהָֽפְכ֛וּ): געיה ומרכא במקום מרכא בתיבת תביר? #[[שמות ח/טעמים#ח ג|שמות ח,ג]] (ל!=הַֽחֲרְטֻמִּ֖ים): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ח/טעמים#ח ה|שמות ח,ה]] (ל!=וַיֹּ֣אמֶר): בטעם מונח במקום קדמא #[[שמות ט/טעמים#ט יא|שמות ט,יא]] (ל!=בַּֽחֲרְטֻמִּ֖ם): בנקודות של חטף באות חי"ת #[[שמות ט/טעמים#ט כב|שמות ט,כב]] (ל!=אֶל־מֹשֶׁה): חסרה נקודת הרביע #[[שמות י/טעמים#י כד|שמות י,כד]] (ל!=יֵלֵ֥ך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[שמות י/טעמים#י כח|שמות י,כח]] (ל=אֶל־תֹּ֙סֶף֙): אל"ף בסגול #[[שמות יא/טעמים#יא ו|שמות יא,ו]] (ל=וְהָֽיְתָ֛ה): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יא/טעמים#יא ח|שמות יא,ח]] (ל=וְהִשְׁתַּֽחֲוּוּ־לִ֣י): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יא/טעמים#יא י|שמות יא,י]] (ל=וַיְּחַזֵּ֤ק): יו"ד דגושה #[[שמות יב/טעמים#יב ז|שמות יב,ז]] (ל,ו=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב כז|שמות יב,כז]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות יב/טעמים#יב מא|שמות יב,מא]] (ל=יָֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות יב/טעמים#יב מה|שמות יב,מה]] (ל=לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ): המקף השני בתיבת משרת #[[שמות יד/טעמים#יד ה|שמות יד,ה]] (ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙): חסר שווא באות מ"ם #[[שמות יד/טעמים#יד ט|שמות יד,ט]] (ל!=וַיַּשִׂ֤יגוּ): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יד/טעמים#יד יא|שמות יד,יא]] (ל!=הַֽמִבְּלִ֤י): חסרות נקודות החטף בה"א הַתֵּמַהּ #[[שמות יד/טעמים#יד יג|שמות יד,יג]] (ל!=הִֽתְיַצְב֗וּ): חסר דגש באות צד"י #[[שמות טז/טעמים#טז ט|שמות טז,ט]] (ל!=וַיֹ֤אמֶר): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות טז/טעמים#טז כט|שמות טז,כט]] (ל!=הַשַׁבָּת֒): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות יח/טעמים#יח כה|שמות יח,כה]] (ל!=וַיִתֵּ֥ן): חסר דגש באות יו"ד #[[שמות כ/טעמים#כ ב|שמות כ,ב]] (ל!=לֹֽ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון, ויש קו אחד בלבד באות יו"ד השניה הנוטה כמרכא; אך סביר שהקו באות יו"ד מתפקד בתור מרכא של הטעם התחתון וגעיה של הטעם העליון כאחד. #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=<לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וְכׇל־תְּמוּנָ֡֔ה): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=מִמַּ֡֔עַל): פזר לטעם העליון לפני זקף קטן לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ג|שמות כ,ג]] (ל!=וַאֲשֶׁ֥֣ר): מרכא ומונח באות שי"ן, למרות שיש מרכא בטעם התחתון ובטעם העליון כאחד #[[שמות כ/טעמים#כ ד|שמות כ,ד]] (ל!=לֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה): אות חי"ת שווּאה במקום חטף פתח #[[שמות כ/טעמים#כ ז|שמות כ,ז]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֜ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=אֱלֹהֶ֑֑֗יךָ): טעם האתנח נכתב פעמיים מתחת לאות ה"א, לפני הסגול ולאחריו (!) #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=כָל־מְלָאכָ֡֜ה): פזר לטעם העליון לפני אזלא לטעם התחתון #[[שמות כ/טעמים#כ ט|שמות כ,ט]] (ל!=וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ): געיה לטעם העליון לפני מונח לטעם התחתון (באות כ"ף סופית) #[[שמות כ/טעמים#כ י|שמות כ,י]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות כא/טעמים#כא ט|שמות כא,ט]] (ל!=יַעֲשֶׂה־לָּֽה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל!=לָ֑ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[שמות כב/טעמים#כב כא|שמות כב,כא]] (ל?=לֹּ֥א תְעַנּֽוּן): למ"ד דגושה? #[[שמות כב/טעמים#כב כח|שמות כב,כח]] (ל=תִּתֶּן־לִּֽי): למ"ד דגושה #[[שמות כו/טעמים#כו ג|שמות כו,ג]] (ל?!=תִּֽהְיֶ֙יּןָ֙): יו"ד דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז ה|שמות כז,ה]] (ל?!=כַּרְכֹּ֥בּ): בי"ת דגושה? #[[שמות כז/טעמים#כז טו|שמות כז,טו]] (ל!=חְמֵ֥שׁ): שווא באות חי"ת #[[שמות כח/טעמים#כח א|שמות כח,א]] (ל?=אִתּ֔וֹ): שתי נקודות לטעם זקן קטן? #[[שמות כח/טעמים#כח י|שמות כח,י]] (ל!=הַשִׁשָּׁ֧ה): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[שמות כח/טעמים#כח כז|שמות כח,כז]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם #[[שמות כט/טעמים#כט כב|שמות כט,כב]] (ל!=וְאֶת־הֲחֵ֙לֶב֙): חטף פתח באות ה"א #[[שמות כט/טעמים#כט כג|שמות כט,כג]] (ל!=וַֽחַלַּ֨ת): פתח באות וי"ו #[[שמות ל/טעמים#ל ח|שמות ל,ח]] (ל!=הָעֲרְבַּ֖יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[שמות ל/טעמים#ל לו|שמות ל,לו]] (ל?=מִמֶ֜נָּה [2]): חסר דגש באות מ"ם השניה? #[[שמות לא/טעמים#לא טו|שמות לא,טו]] (ל!=הַשַׁבָּ֖ת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לב/טעמים#לב יז|שמות לב,יז]] (ל!=בַּֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[שמות לב/טעמים#לב יט|שמות לב,יט]] (ל!=וַיְּשַׁבֵּ֥ר): דגש באות יו"ד #[[שמות לג/טעמים#לג י|שמות לג,י]] (ל=וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לג/טעמים#לג טז|שמות לג,טז]] (ל!=וְנִפְלֵ֙ינוּ֙): צירה באות למ"ד (במקום חיריק) #[[שמות לד/טעמים#לד יט|שמות לד,יט]] (ל!=וָשֶֽׁה): נקודת שי"ן ימנית #[[שמות לה/טעמים#לה ג|שמות לה,ג]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[שמות לה/טעמים#לה ז|שמות לה,ז]] (ל!=שִׂטִּֽים): נקודת שי"ן שמאלית #[[שמות לה/טעמים#לה כ|שמות לה,כ]] (ל=וַיֵּֽצְא֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=טָוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לה/טעמים#לה לב|שמות לה,לב]] (ל!=מַֽחַשָׁבֹ֑ת): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[שמות לח/טעמים#לח יב|שמות לח,יב]] (ל?!=עַמּוּדֵיהֶ֥ם): בקו של טעם מרכא במקום מונח?{{הערה|ייתכן שרק נשמט הקו התחתון של טעם המונח.}} #[[שמות לח/טעמים#לח כ|שמות לח,כ]] (ל!=וְֽכׇל הַיְתֵדֹ֞ת): חסר מקף #[[שמות לח/טעמים#לח כא|שמות לח,כא]] (ל=הַלְוִּיִּ֔ם): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מִלְמַ֙טָּה֙): חסר דגש באות למ"ד #[[שמות לט/טעמים#לט כ|שמות לט,כ]] (ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ): סגול באות מ"ם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[שמות לז/טעמים#לז כה|שמות לז,כה]] (ל=רֳחְבּ֜וֹ): קמץ קטן במהדורתנו ג. מתיגת הזקף #[[שמות ח/טעמים#ח א|שמות ח,א]] (ל=עַל־הַ֨נְּהָרֹ֔ת): מקום המתיגה #[[שמות כא/טעמים#כא יא|שמות כא,יא]] (ל=וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה): מקום המתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה כ|שמות כה,כ]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות כה/טעמים#כה לד|שמות כה,לד]] (ל=מְשֻׁקָּדִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות כו/טעמים#כו יז|שמות כו,יז]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות ל/טעמים#ל לב|שמות ל,לב]] (ל=וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ): מקום המתיגה #[[שמות לד/טעמים#לד א|שמות לד,א]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה יא|שמות לה,יא]] (ל=אֶת־הַ֨מִּשְׁכָּ֔ן): מקום המתיגה #[[שמות לה/טעמים#לה כו|שמות לה,כו]] (ל=וְכׇל־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[שמות לו/טעמים#לו כב|שמות לו,כב]] (ל=מְשֻׁלָּבֹ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז ט|שמות לז,ט]] (ל=אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת): אין מתיגה #[[שמות לז/טעמים#לז טז|שמות לז,טז]] (ל=וְאֶת־הַקְּשָׂוֺ֔ת): אין מתיגה #[[שמות לט/טעמים#לט י|שמות לט,י]] (ל=וַיְמַלְאוּ־ב֔וֹ): אין מתיגה ===ספר ויקרא=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[ויקרא ד/טעמים#ד לה|ויקרא ד,לה]] (ל!=וְאֶת־כׇּל־חֶלְבָּ֣ה): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ה/טעמים#ה ז|ויקרא ה,ז]] (ל!=תַגִּ֣יע): חסר פתח גנוב באות עי"ן #[[ויקרא ה/טעמים#ה יב|ויקרא ה,יב]] (ל!=אֶת־אַזְכָּרָתָה֙): חסרה נקודת המפיק באות ה"א #[[ויקרא ו/טעמים#ו ג|ויקרא ו,ג]] (ל!=אֶת־הַדֶּ֗שׁן): חסר סגול באות שי"ן #[[ויקרא ו/טעמים#ו ו|ויקרא ו,ו]] (ל!=תִכְבֶֽה): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ז/טעמים#ז יב|ויקרא ז,יב]] (ל!=בַשָּֽׁמֶן): חסר דגש באות בי"ת #[[ויקרא ח/טעמים#ח טז|ויקרא ח,טז]] (ל!=<וְאֶֽת חֶלְבְּהֶ֑ן>): חסר מקף #[[ויקרא ח/טעמים#ח כד|ויקרא ח,כד]] (ל!=וַיִתֵּ֨ן): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כח|ויקרא ח,כח]] (ל!=וַיִקַּ֨ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא ח/טעמים#ח כט|ויקרא ח,כט]] (ל!=וַיִקַּ֤ח): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י א|ויקרא י,א]] (ל!=וַיִתְּנ֤וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[ויקרא י/טעמים#י ד|ויקרא י,ד]] (ל=קִ֠רְב֞וּ): תלישא וגרשיים כשיטת רוב כתבי־היד, כל טעם באות הראויה לו.{{הערה|במהדורתנו "קִ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}רְב{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}וּ", לפי שיטת הכתר באות הראשונה (גרשיים ואחר כך תלישא גדולה), ובתוספת טעם כפול בהברה המוטעמת.}} #[[ויקרא יג/טעמים#יג ג|ויקרא יג,ג]] (ל!=הַנֶּ֙גֶע֙): סגול באות גימ"ל #[[ויקרא יג/טעמים#יג כו|ויקרא יג,כו]] (ל!=אֵֽין־בַּבֶּהֶ֙רֶת֙): סגול באות בי"ת #[[ויקרא יג/טעמים#יג נ|ויקרא יג,נ]] (ל!=אֶת־הַנָ֑גַע): חסר דגש באות נו"ן #[[ויקרא יד/טעמים#יד כא|ויקרא יד,כא]] (ל!=בָּ֥לוּל): טעם המרכא באות בי"ת #[[ויקרא יד/טעמים#יד כה|ויקרא יד,כה]] (ל!=אֹֽזֶן־הַמִטַּהֵ֖ר): חסר דגש באות מ"ם #[[ויקרא יד/טעמים#יד נג|ויקרא יד,נג]] (ל!=אֶת־הַצִפֹּ֧ר): חסר דגש באות צד"י #[[ויקרא טו/טעמים#טו ח|ויקרא טו,ח]] (ל!=וְכִֽי־יָרֹ֛ק): בנקודת תביר (במקום מרכא) #[[ויקרא טז/טעמים#טז כא|ויקרא טז,כא]] (ל=עַ֨ל): קדמא במקום מונח #[[ויקרא כד/טעמים#כד י|ויקרא כד,י]] (ל!=הַיִּשְׁרְאֵלִ֔ית): בנקודת שי”ן ימנית #[[ויקרא כה/טעמים#כה כ|ויקרא כה,כ]] (ל?!=מַה־נֹּאכַ֤֖ל): מהפך וטפחא ביחד באות כ"ף? #[[ויקרא כה/טעמים#כה מו|ויקרא כה,מו]] (ל!=וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם): חטף פתח באות חי"ת #[[ויקרא כו/טעמים#כו כח|ויקרא כו,כח]] (ל!=עַל־חַטֹּאתֵיכֶם): חסר סילוק #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): חטף קמץ באות ה"א הראשונה, ואין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו לה|ויקרא כו,לה]] (ל=הָשַׁמָּ֖ה): אין דגש באות שי"ן #[[ויקרא כו/טעמים#כו מג|ויקרא כו,מג]] (ל=בָּהְּשַׁמָּה֙): מפיק באות ה"א הראשונה #[[ויקרא כז/טעמים#כז לג|ויקרא כז,לג]] (ל=יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ): חסר דגש באות קו"ף לעומת הפסוק הקודם ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[ויקרא כו/טעמים#כו לד|ויקרא כו,לד]] (ל=הֳשַׁמָּ֔ה): קמץ קטן במהדורתנו (וראו גם לעיל א. 26, 27, 28 ונוסח הכתר ב[[דברי הימים ב לו/טעמים#לו כא|דה"ב לו,כא]]) ג. מתיגת הזקף: #[[ויקרא ז/טעמים#ז כה|ויקרא ז,כה]] (ל=מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא ח/טעמים#ח כ|ויקרא ח,כ]] (ל=וְאֶת־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא ט/טעמים#ט יט|ויקרא ט,יט]] (ל=וּמִן־הָאַ֔יִל): אין מתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא יד|ויקרא יא,יד]] (ל=וְאֶת־הַ֨דָּאָ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא יא/טעמים#יא לג|ויקרא יא,לג]] (ל=וְכָל־כְּלִי־חֶ֔רֶשׂ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו יב|ויקרא טו,יב]] (ל=וְכָל־כְּלִי־עֵ֔ץ): אין מתיגה #[[ויקרא טו/טעמים#טו כב|ויקרא טו,כב]] (ל=וְכָל־הַנֹּגֵ֔עַ): אין מתיגה #[[ויקרא כ/טעמים#כ יז|ויקרא כ,יז]] (ל=וְנִכְרְת֔וּ): אין מתיגה #[[ויקרא כא/טעמים#כא ח|ויקרא כא,ח]] (ל=וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ): אין מתיגה #[[ויקרא כב/טעמים#כב יב|ויקרא כב,יב]] (ל=וּבַת־כֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[ויקרא כה/טעמים#כה יב|ויקרא כה,יב]] (ל=מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה): מקום המתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז ט|ויקרא כז,ט]] (ל=וְאִם־בְּהֵמָ֔ה): אין מתיגה #[[ויקרא כז/טעמים#כז כה|ויקרא כז,כה]] (ל=וְכָל־עֶרְכְּךָ֔): אין מתיגה ===ספר במדבר=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[במדבר ב/טעמים#ב יד|במדבר ב,יד]] (ל!=וְמַטֵּ֖ה): שווא באות וי"ו #[[במדבר ב/טעמים#ב טו|במדבר ב,טו]] (ל!=חֲמִשָׁ֤ה): חסר דגש באות שי"ן #[[במדבר ג/טעמים#ג ל|במדבר ג,ל]] (ל!=אֶלִיצָפָ֖ן): נקודות החטף חסרות באות אל"ף #[[במדבר ד/טעמים#ד מט|במדבר ד,מט]] (ל!=בְּיַד מֹשֶׁ֔ה): חסר מקף #[[במדבר ז/טעמים#ז יח|במדבר ז,יח]]: מכאן ואילך אין ניקוד ברוב התיבות בכתי"ל (וכך הוא בעוד כתבי־יד ובחלק מהדפוסים), עד סוף היום השנים עשר ([[במדבר ז/טעמים#ז פג|פסוק פ"ג]]); הטעמים והגעיות מסומנים. #[[במדבר ז/טעמים#ז ס|במדבר ז,ס]] (ל!=בִנְיָמ֑͏ִן): האתנח מימין החיריק באות מ"ם #[[במדבר ז/טעמים#ז עב|במדבר ז,עב]] (ל!=בָּן־עׇכְרָֽן): קמץ באות בי"ת #[[במדבר ח/טעמים#ח יח|במדבר ח,יח]] (ל=וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם): פשטא וזקף קטן במקום טפחא ואתנח #[[במדבר ט/טעמים#ט ג|במדבר ט,ג]] (ל!=הָֽעֲרְבַּ֛יִם): חטף פתח באות עי"ן #[[במדבר י/טעמים#י ט|במדבר י,ט]] (ל!=וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם): חטף פתח באות וי"ו #[[במדבר י/טעמים#י טו|במדבר י,טו]] (ל=יִשָׂשכָ֑ר): חסר דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר יא/טעמים#יא כו|במדבר יא,כו]] (ל!=וַיִשָּׁאֲר֣וּ): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר יב/טעמים#יב ט|במדבר יב,ט]] (ל!=וַיִּֽחַרְאַ֧ף): שתי התיבות חוברו ללא רווח ביניהן (במקום מקף), ואף נכתב שווא באות רי"ש! #[[במדבר טו/טעמים#טו לח|במדבר טו,לח]] (ל?=וְנָֽתְנ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר טז/טעמים#טז כא|במדבר טז,כא]] (ל!=וַאַכַלֶּ֥ה): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[במדבר טז/טעמים#טז כז|במדבר טז,כז]] (ל!=מִשְׁכַּן־קֹ֛רֶח): סגול באות קו"ף #[[במדבר יז/טעמים#יז יב|במדבר יז,יב]] (ל!=אֶל־תּ֣וֹך): חסר שווא באות כ"ף סופית #[[במדבר יז/טעמים#יז כז|במדבר יז,כז]] (ל?!=אָבָֽדְנּוּ): נקודת דגש באות נו"ן? #[[במדבר יט/טעמים#יט כא|במדבר יט,כא]] (ל?!=לָּהֶ֖ם): למ"ד דגושה? #[[במדבר כא/טעמים#כא א|במדבר כא,א]] (ל?=הָאֳתָרִ֑ים): קמץ חטוף באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב ט|במדבר כב,ט]] (ל?!=הָאֶ֖לֶּה): סגול באות אל"ף? #[[במדבר כב/טעמים#כב כג|במדבר כב,כג]] (ל!=מִן־הַדֶ֔רֶךְ): חסר דגש באות בי"ת #[[במדבר כד/טעמים#כד יג|במדבר כד,יג]] (ל!=מִלִבִּ֑י): חסר דגש באות למ"ד #[[במדבר כה/טעמים#כה ב|במדבר כה,ב]] (ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[במדבר כו/טעמים#כו ז|במדבר כו,ז]] (ל=הָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[במדבר כו/טעמים#כו ס|במדבר כו,ס]] (ל!=וַיִוָּלֵ֣ד): חסר דגש באות יו"ד #[[במדבר כז/טעמים#כז ט|במדבר כז,ט]] (ל!=לְאֶחָיו): חסר סילוק #[[במדבר לא/טעמים#לא לב|במדבר לא,לב]] (ל?=וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים או וַחֲמֵ֥שֶׁת־אֲלָפִֽים): "וחמשת" מוקפת ובגעיה, או מקף בתיבת משרת (במקום "וַחֲמֵ֥שֶׁת אֲלָפִֽים")? #[[במדבר לב/טעמים#לב כ|במדבר לב,כ]] (ל?=אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[במדבר לג/טעמים#לג יד|במדבר לג יד]] (ל?!=וַיַֽחֲנוּ֙): חסר דגש באות יו"ד, וספק געיה ימנית באותה אות יו"ד (במקום באות וי"ו) #[[במדבר לד/טעמים#לד כו|במדבר לד,כו]] (ל=בְנֵֽי־יִשָׂשכָ֖ר): אין דגש באות שי"ן הראשונה #[[במדבר לד/טעמים#לד כח|במדבר לד,כח]] (ל?=פְּדַהְּאֵ֖ל): נקודת מפיק באות ה"א #[[במדבר לה/טעמים#לה כ|במדבר לה,כ]] (ל!=יֶהְדָּפֶ֑נּוּ): חסרות נקודות החטף קמץ באות דל"ת #[[במדבר לו/טעמים#לו א|במדבר לו,א]] (ל?=וַֽיִקְרְב֞וּ): חסר דגש באות יו"ד? ב. מתיגת הזקף: #[[במדבר ג/טעמים#ג לו|במדבר ג,לו]] (ל=וְכָל־כֵּלָ֔יו): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד כז|במדבר ד,כז]] (ל=לְכָל־מַשָּׂאָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ד/טעמים#ד לב|במדבר ד,לב]] (ל=לְכָל־כְּלֵיהֶ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר ו/טעמים#ו י|במדבר ו,י]] (ל=אֶל־הַכֹּהֵ֔ן): אין מתיגה #[[במדבר ח/טעמים#ח ח|במדבר ח,ח]] (ל=וּמִנְחָת֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יד|במדבר י,יד]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י יח|במדבר י,יח]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כב|במדבר י,כב]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כה|במדבר י,כה]] (ל=וְעַל־צְבָא֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר י/טעמים#י כו|במדבר י,כו]] (ל=וְעַל־צְבָ֔א): אין מתיגה #[[במדבר יח/טעמים#יח כט|במדבר יח,כט]] (ל=מִכָּל־חֶלְבּ֔וֹ): אין מתיגה #[[במדבר כח/טעמים#כח כח|במדבר כח,כח]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ג|במדבר כט,ג]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט ט|במדבר כט,ט]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר כט/טעמים#כט יד|במדבר כט,יד]] (ל=וּמִנְחָתָ֔ם): אין מתיגה #[[במדבר לא/טעמים#לא לה|במדבר לא,לה]] (ל=מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים): מקום המתיגה #[[במדבר לב/טעמים#לב לג|במדבר לב,לג]] (ל=וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת): אין מתיגה #[[במדבר לה/טעמים#לה ל|במדבר לה,ל]] (ל=כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ): מקום המתיגה ===ספר דברים=== א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[דברים א/טעמים#א לא|דברים א,לא]] (ל?!=יִשָׂא־אִ֖ישׁ): חסר דגש באות שי"ן הראשונה? #[[דברים א/טעמים#א לח|דברים א,לח]] (ל=בִּן נוּן֙): חסר מקף #[[דברים א/טעמים#א לט|דברים א,לט]] (ל?!=יִירָשֽׁוּהָּ): נקודת מפיק מיותרת באות ה"א? #[[דברים ב/טעמים#ב ט|דברים ב,ט]] (ל!=אֶל־תָּ֙צַר֙): "אל" בסגול #[[דברים ג/טעמים#ג יב|דברים ג,יב]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֖י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג טז|דברים ג,טז]] (ל=וְלָרֻאוּבֵנִ֨י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ג/טעמים#ג כב|דברים ג,כב]] (ל?!=תְִּירָא֑וּם): חטף-חיריק באות תי"ו? #[[דברים ג/טעמים#ג כד|דברים ג,כד]] (ל=יְהֹוִ֗ה): נקודת חולם בשם הוי"ה בתוך כתב־היד? #[[דברים ד/טעמים#ד ז|דברים ד,ז]] (ל?!=בְּכָּל־קׇרְאֵ֖נוּ): דגש מיותר באות כ"ף? #[[דברים ד/טעמים#ד כא|דברים ד,כא]] (ל!=הִתְאַנֶּף־בִּ֖י): סגול באות נו"ן #[[דברים ד/טעמים#ד לה|דברים ד,לה]] (ל!=מִלְבַדּֽוֹ): חסר דגש באות למ"ד #[[דברים ד/טעמים#ד מג|דברים ד,מג]] (ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֑י): קובוץ ושורוק בהברה השנייה #[[דברים ד/טעמים#ד מ|דברים ד,מ]] (ל!=עַל־הַ֣אֲדָמָ֔ה): פתח (במקום קמץ) באות ה"א הראשונה #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ>): חסרים המרכא ב"אנכי" והאתנח ב"אלהיך" לטעם העליון #[[דברים ה/טעמים#ה ו|דברים ה,ו]] (ל!=<לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩>): חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה ז|דברים ה,ז]] (ל!=לֹֽ֣א־תַעֲשֶֽׂה־לְךָ֥֣): חסר קדמא באות שי"ן לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יא|דברים ה,יא]] (ל!=הַשַׁבָּ֖֨ת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=שֵׁ֣֤שֶׁת): מונח לטעם העליון לפני מהפך לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יב|דברים ה,יב]] (ל!=יָמִ֣ים): חסר פשטא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יג|דברים ה,יג]] ל!=(לַיהֹוָ֣֥ה): מונח לטעם העליון לפני מרכא לטעם התחתון #[[דברים ה/טעמים#ה יד|דברים ה,יד]] (ל!=הַשַׁבָּֽת): חסר דגש באות שי"ן #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל=תִּֿרְצָֽח): חסר טפחא לטעם התחתון{{הערה|ברויאר הציע שהקו המאונך תחת האות צד"י משמש בכתי"ל כטפחא וסילוק כאחד.}} #[[דברים ה/טעמים#ה טז|דברים ה,טז]] (ל!=תִּֿנְאָֽ֑ף): סילוק לטעם העליון לפני אתנח לטעם התחתון #[[דברים ו/טעמים#ו ג|דברים ו,ג]] (ל!=אֲבֹ֙תֶיךָ֙): הפשטא מלעיל נכתבה באות בי"ת (במקום באות תי"ו) #[[דברים ז/טעמים#ז ח|דברים ז,ח]] (ל!=וּמִשָּׁמְר֤וּ): נקודת שורוק באות וי"ו האחרונה (במקום חולם) #[[דברים ח/טעמים#ח ג|דברים ח,ג]] (ל!=אֶת הַמָּן֙): חסר מקף #[[דברים ט/טעמים#ט ג|דברים ט,ג]] (ל!=וְהַֽאַבַדְתָּם֙): חסרות נקודות החטף באות אל"ף #[[דברים י/טעמים#י א|דברים י,א]] (ל!=שְׁנֵֽי־לֻוחֹ֤ת): בנקודות שורוק למרות הכתיב המלא וי”ו #[[דברים י/טעמים#י ו|דברים י,ו]] (ל=נָֽסְע֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים י/טעמים#י טו|דברים י,טו]] (ל!=הַזֶּה): חסר סילוק #[[דברים י/טעמים#י כב|דברים י,כב]] (ל!=מִצְרָ֑יְמָהּ): נקודת מפיק באות ה"א #[[דברים יב/טעמים#יב ב|דברים יב,ב]] (ל!=רַעֲנָן): חסר סילוק #[[דברים יב/טעמים#יב ג|דברים יב,ג]] (ל!=אֶת־מִזְבּחֹתָ֗ם): חסר שווא באות בי"ת #[[דברים יב/טעמים#יב ה|דברים יב,ה]] (ל=שָֽׁמָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים יב/טעמים#יב ל|דברים יב,ל]] (ל?=לֵאמֹ֗ר* או לֵאמֹ֨ר): טעם רביע או טעם קדמא?{{הערה|נראה שנקודת החולם התחברה לאות מ"ם ולכן נראית כמו קדמא.}} #[[דברים יב/טעמים#יב לא|דברים יב,לא]] (ל?!=כָּל־תּוֹעֲבַ֨ת): כ"ף דגושה? #[[דברים יג/טעמים#יג י|דברים יג,י]] (ל?=יָֽדְךָ֛): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים יג/טעמים#יג טו|דברים יג,טו]] (ל!=וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֧): "וְחָקַרְתָּ֧" בטעם דרגה (במקום תביר)! #[[דברים יג/טעמים#יג טז|דברים יג,טז]] (ל?=אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים טו/טעמים#טו ט|דברים טו,ט]] (ל!=עִם לְבָבְךָ֨): חסר מקף #[[דברים טז/טעמים#טז ג|דברים טז,ג]] (ל?=תִּזְכֹּר֔): בטעם זקף קטן (במקום רביע)? #[[דברים יז/טעמים#יז ז|דברים יז,ז]] (ל!=מִּקִּרְבֶּֽךָ): מ"ם דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח ד|דברים יח,ד]] (ל=תִּתֶּן־לּֽוֹ): למ"ד דגושה #[[דברים יח/טעמים#יח יד|דברים יח,יד]] (ל?!=נָ֛תַן): בנקודת תביר (במקום מרכא)? #[[דברים כ/טעמים#כ יב|דברים כ,יב]] (ל?!=עָלֶֽיהָּ): נקודת מפיק באות ה"א? #[[דברים כא/טעמים#כא יא|דברים כא,יא]] (ל!=וְרָאִיתָ֙): חסר פשטא מלעיל #[[דברים כא/טעמים#כא יג|דברים כא,יג]] (ל=וְהֵסִ֩ירָה֩): טעם כפול בכתב־היד #[[דברים כא/טעמים#כא יח|דברים כא,יח]] (ל!=וְיסְּר֣וּ): חסר חיריק באות יו"ד #[[דברים כב/טעמים#כב יח|דברים כב,יח]] (ל=וְלָֽקְח֛וּ): געיה ובתיר (במקום מרכא בתיבת תביר) #[[דברים כב/טעמים#כב יט|דברים כב,יט]] (ל!=לְשַּׁלְּחָ֖הּ): שי"ן דגושה #[[דברים כב/טעמים#כב כט|דברים כב,כט]] (ל!=שַׁלְּחָ֖הֿ): סימן רפה באות ה"א (במקום מפיק) #[[דברים כג/טעמים#כג יב|דברים כג,יב]] (ל!=הַֽמַּחֲנֶה): חסר סילוק #[[דברים כג/טעמים#כג יג|דברים כג,יג]] (ל=שָׁ֖מָּה): אין דגש באות שי"ן #[[דברים כג/טעמים#כג יח|דברים כג,יח]] (ל!=יִשְׂרָאֵל): חסר סילוק #[[דברים כד/טעמים#כד י|דברים כד,י]] (ל!=בְרֵֽעֲךָ): חסר טעם הטפחא #[[דברים כד/טעמים#כד טז|דברים כד,טז]] (ל!=אִ֥יש): חסרה נקודת שי"ן ימנית #[[דברים כה/טעמים#כה יח|דברים כה,יח]] (ל!=אַֽחַרֶ֔יךָ): חסרות נקודות החטף באות חי"ת #[[דברים כה/טעמים#כה יא|דברים כה,יא]] (ל?!=וִקָֽרְבָה֙): חסרה נקודה שנייה לשווא באות וי"ו? #[[דברים כז/טעמים#כז יד|דברים כז,יד]] (ל?=וְאָֽמְר֛וּ): געיה ותביר (במקום מרכא בתיבת תביר)? #[[דברים כח/טעמים#כח א|דברים כח,א]] (ל?!=תִּשְׁמַּע֙): מ"ם דגושה? #[[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל!=בְהַמְתְּךָ֖): פתח באות ה"א #[[דברים כט/טעמים#כט כה|דברים כט,כה]] (א=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית ב. מתיגת הזקף #[[דברים י/טעמים#י ב|דברים י,ב]] (ל=אֶת־הַדְּבָרִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יב/טעמים#יב א|דברים יב,א]] (ל=כָּל־הַיָּמִ֔ים): אין מתיגה #[[דברים יג/טעמים#יג יב|דברים יג,יב]] (ל=וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ח|דברים יז,ח]] (ל=אֶל־הַמָּק֔וֹם): אין מתיגה #[[דברים יז/טעמים#יז ט|דברים יז,ט]] (ל=וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט): אין מתיגה ג. הניקוד בתוך הכתיב #[[דברים כב/טעמים#כב טז|דברים כב,טז]] (ל-כתיב!=הַֽנַּעַרָ֖): חסרות נקודות החטף באות עי"ן #[[דברים כח/טעמים#כח כז|דברים כח,כז]] (א-כתיב!=וּבַעְפֹלִ֔ים): אין דגש באות עי"ן, כך שחסר דגש באות טי"ת בקרי "וּבַטְחֹרִ֔ים" #[[דברים כח/טעמים#כח ל|דברים כח,ל]] (א-כתיב!=יִשְׁגָלֶ֔נָּה): אין דגש באות גימ"ל, כך שחסר דגש באות כ"ף בקרי "יִשְׁכָבֶ֔נָּה" #[[דברים כט/טעמים#כט כב|דברים כט,כב]] (א=וּצְבֹיִי֔ם): מקום החיריק לעומת הטעם (אין הערת כתיב) ==מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות== להלן רשימה של '''חטפים באותיות לא גרוניות בתורה''' בכתי"ל או בכתר ארם צובה. חטפים אלה באים להורות על '''הנעת השווא''', ובמקומם הוספנו במהדורתנו סימן מיוחד מעל האות השווּאה (להסבר מפורט ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|פרק השני]]''' של המבוא למהדורתנו). לרשימה של החטפים בספרי הנביאים וכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: חטפים באותיות לא גרוניות|כאן]]'''. {{מ:טעמי המקרא|12}} {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבראשית}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (33 פריטים): [[בראשית א/טעמים#א יח|א,יח]] (א[ס],ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל); [[בראשית ב/טעמים#ב יב|א,יב]] (א[ס],ל=וּֽזֲהַ֛ב); [[בראשית ב/טעמים#ב כג|א,כג]] (ל=לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (א[ס],ל=תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה); [[בראשית י/טעמים#י ג|י,ג]] (ל=אַשְׁכֲּנַ֥ז); [[בראשית יב/טעמים#יב ג|יב,ג]] (ל=וַאֲבָֽרֲכָה֙); [[בראשית יח/טעמים#יח כא|יח,כא]] (א[ס],ל=אֵֽרֲדָה־נָּ֣א); [[בראשית כב/טעמים#כב יח|כב,יח]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כד/טעמים#כד ס|כד,ס]] (ל=וַיְבָרֲכ֤וּ); [[בראשית כה/טעמים#כה כב|כה,כב]] (ל=וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו ד|כו,ד]] (ל=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ); [[בראשית כו/טעמים#כו יב|כו,יב]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז יט|כז,יט]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כז/טעמים#כז כט|כז,כט]] (ל=וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ); [[בראשית כז/טעמים#כז לא|כז,לא]] (ל=תְּבָרֲכַ֥נִּי); [[בראשית כז/טעמים#כז לג|כז,לג]] (ל=וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ); [[בראשית כז/טעמים#כז לד|כז,לד]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (א[ס]=הַֽבֲרָכָ֨ה); [[בראשית כז/טעמים#כז לח|כז,לח]] (ל=בָּרֲכֵ֥נִי); [[בראשית כז/טעמים#כז מא|כז,מא]] (ל=בֵּרֲכ֖וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח ו|כח,ו]] (א[ס],ל=בְּבָרֲכ֣וֹ); [[בראשית כח/טעמים#כח יד|כח,יד]] (ל=וְנִבְרֲכ֥וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ג|כט,ג]] (א[ס],ל=וְגָלֲל֤וּ); [[בראשית כט/טעמים#כט ח|כט,ח]] (ל=וְגָֽלֲלוּ֙); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (ל=בָּרֳהָטִ֖ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית ל/טעמים#ל לח|ל,לח]] (א[ס],ל=בְּשִֽׁקֲת֣וֹת); [[בראשית ל/טעמים#ל מא|ל,מא]] (ל=בָּרֳהָטִ֑ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[בראשית לח/טעמים#לח יב|לח,יב]] (ל=עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י); [[בראשית מח/טעמים#מח ט|מח,ט]] (ל=וַאֲבָרֲכֵֽם); [[בראשית מח/טעמים#מח כ|מח,כ]] (ל=וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם); [[בראשית מט/טעמים#מט כג|מט,כג]] (ל=וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בשמות}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (16 פריטים): [[שמות ג/טעמים#ג יח|ג,יח]] (ל=נֵֽלֲכָה־נָּ֞א); [[שמות ד/טעמים#ד יח|ד,יח]] (ל=אֵ֣לֲכָה); [[שמות ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=נֵ֣לֲכָה); [[שמות ז/טעמים#ז כז|ז,כז]] (א[ס]=בַּֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ז/טעמים#ז כט|ז,כט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִֽים); [[שמות ח/טעמים#ח א|ח,א]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (א[ס]=אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ד|ח,ד]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ה|ח,ה]] (א[ס],ל=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח ז|ח,ז]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֗ים); [[שמות ח/טעמים#ח ח|ח,ח]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים); [[שמות ח/טעמים#ח ט|ח,ט]] (א[ס]=הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים); [[שמות ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (א[ס]=הָֽרֲוָחָ֔ה); [[שמות טו/טעמים#טו י|טו,י]] (ל=צָֽלֲלוּ֙); [[שמות כג/טעמים#כג כט|כג,כט]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֛נּוּ); [[שמות כג/טעמים#כג ל|כג,ל]] (א[ס]=אֲגָרֲשֶׁ֖נּוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בויקרא}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (4 פריטים): [[ויקרא ו/טעמים#ו יא|ו,יא]] (ל=יֹֽאכֲלֶ֔נָּה); [[ויקרא ו/טעמים#ו יט|ו,יט]] (ל=יֹאכֲלֶ֑נָּה); [[ויקרא ט/טעמים#ט כג|ט,כג]] (ל=וַֽיְבָרֲכ֖וּ); [[ויקרא י/טעמים#י י|י,י]] (ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בבמדבר}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (18 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (א[ס]=הַקֳּהָתִֽי [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ד/טעמים#ד ז|ד,ז]] (א[ס]=אֶת־הַקֳּעָרֹ֤ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר ה/טעמים#ה יח|ה,יח]] (ל=הַמְאָֽרֲרִֽים); [[במדבר ה/טעמים#ה יט|ה,יט]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַמְאָֽרֲרִ֑ים [1]); [[במדבר ה/טעמים#ה כד|ה,כד]] (ל=הַֽמְאָרֲרִ֖ים [2]); [[במדבר ה/טעמים#ה כז|ה,כז]] (ל=הַמְאָֽרֲרִים֙); [[במדבר ו/טעמים#ו כג|ו,כג]] (ל=תְבָרֲכ֖וּ); [[במדבר ו/טעמים#ו כז|ו,כז]] (ל=אֲבָרֲכֵֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז לב|טז,לב]] (ל=כׇּל־הָרֲכֽוּשׁ); [[במדבר יח/טעמים#יח י|יח,י]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[במדבר יח/טעמים#יח יג|יח,יג]] (ל=יֹאכֲלֶֽנּוּ); [[במדבר כג/טעמים#כג יח|כג,יח]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[במדבר כג/טעמים#כג כה|כג,כה]] (ל=תְבָרֲכֶֽנּוּ); [[במדבר כד/טעמים#כד ט|כד,ט]] (ל=מְבָרֲכֶ֣יךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה יח|כה,יח]] (א[ס]=כִּ֣י צֹרֲרִ֥ים); [[במדבר לב/טעמים#לב לה|לב,לה]] (ל=וְיָגְבֳּהָֽה [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[במדבר לג/טעמים#לג נה|לג,נה]] (ל=וְצָרֲר֣וּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בדברים}}'''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (9 פריטים): [[דברים ה/טעמים#ה כג|ה,כג]] (ל=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[דברים ח/טעמים#ח ב|ח,ב]] (ל=הֹלִֽיכֲךָ֜); [[דברים ח/טעמים#ח טו|ח,טו]] (ל=הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜); [[דברים טו/טעמים#טו כ|טו,כ]] (ל=תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙); [[דברים טו/טעמים#טו כב|טו,כב]] (ל=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[דברים כד/טעמים#כד יג|כד,יג]] (ל=וּבֵֽרֲכֶ֑ךָּ); [[דברים כח/טעמים#כח לט|כח,לט]] (א=תֹאכֲלֶ֖נּוּ); [[דברים כט/טעמים#כט ז|כט,ז]] (א=הַֽמֲנַשִּֽׁי); [[דברים לב/טעמים#לב י|לב,י]] (א=יְסֹבֲבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנֲנֵ֔הוּ); [[דברים לב/טעמים#לב יח|לב,יח]] (א=מְחֹלֲלֶֽךָ); [[דברים לב/טעמים#לב לו|לב,לו]] (א=כִּֽי־אָ֣זֲלַת). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} ==מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)== ===הגדרות יסוד ושיטת ברויאר=== הַגַּעְיָה (שנקרא גם "מאריך" או "מעמיד" או "מתג"), קו מאונך קטן מתחת לאות, הנכתב בדרך כלל בשמאלו של הניקוד – הוא הסימן היחיד שאי-אפשר לשחזר אותו בוודאות כמעט-מוחלטת בכל מקום בחלקים החסרים בכתר ארם צובה. קושי זה שייך בעיקר בגעיה הקלה,{{הערה|המצב שונה בסוגים אחרים של געיות, כגון הגעיות הכבדות בהברות סגורות, שבשבילן יש כללי מסורה מובהקים וסימונן בכתבי־היד הטברנים כמעט זהה. לגבי סימון הגעיות בכתי"ל סיכם ייבין: "בגעיות דומה הוא ל'''א''' בכעט בשלמות בכל סוגי הגעיה הכבדה וגעית־שוא, ועל פי רוב גם בגעיה לתיקון הקריאה, אך מרבה הוא מ'''א''' בסימון הגעיות הקלות לסוגיהן" (נו.3, עמ' 358).}} שלפי הכללים מנוקדת בתנועה פתוחה גדולה או קטנה שאינה סמוכה לטעם.{{הערה|ראו ייבין, טו.1 עמ' 138; כהן, פרקי מבוא מלכים, הערה 7.}} על פי שיטת הרב ברויאר, הגעיה באה "לציין נחץ משני הנוסף על ההטעמה העיקרית. נחץ הוא הטעמה שאיננה מבוצעת על ידי נגינה, להבדיל מן ההטעמה המסומנת בטעמים, המבוצעת על ידי נגינה... בעל הקריאה צריך להטעים את ההברה הזו בהטעמה משנית, וההטעמה העיקרית במילה היא בהברה המוטעמת."{{הערה|מתוך "הנחיות לקורא" בראש תיקון קוראים חורב בשיטת ברויאר, עמ' יז; הדברים מבוססים על מה שכתב ברויאר ב'''טעמי המקרא''', עמ' 173.}} ואולם ישראל ייבין הציע תיאור רחב ועשיר יותר לתפקידן של כלל הגעיות, והדגיש את מקומן במערכת הנגינה של הטעמים: :בדרך כלל מציאותה של געיה מן הגעיות בתיבה קשורה בשני סוגי גורמים: א. התנאים '''המוסיקליים''' של התיבה, היינו: באיזה טעם התיבה מוטעמת, מן המשרתים או מן המפסיקים, מה הם הטעמים שלפניה ושלאחריה; ב. התנאים '''הפונטיים''' של התיבה, היינו: אם יש בה עיצורים חלשים מאיזו בחינה שהיא, כגון עיצורים גרוניים, עיצורים דומים, וכיוצא באלו, וכן אם יש תנאים פוניטיים כאלה, בגללם יש לחשוש שעיצור כלשהוא עלול לא ליהגות כראוי. פעולתם של שני גורמים אלה מותנים במבנה התיבה להברותיה, אם הן פתוחות או סגורות, ומה מרחקן מן ההברה המוטעמת. :לפי זה נוכל לקבוע: אם תיבה באה בתנאים מוסיקליים מסוימים והיא בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''מוסיקלי''', וכך הן רוב הגעיות. :ואם תיבה יש בה עיצורים מסויימים ויש חשש שלא ייהגו כראוי, והתיבה בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''פוניטי''', והן מיעוט הגעיות. :יש כמה סוגים, שבהם אין לנו ודאוּת בטיב הגעיה אם פוניטית היא אם מוסיקלית... אמנם, ידיעתה או אי־ידיעתה של מהות הגעיה פירושה אך ורק ידיעה או אי־ידיעה של סיבת הגעיה, אם הוטעמה געיה זו מסיבה מוסיקלית או פוניטית. אין פירושה, כמובן, ידיעה של מהות הגעיה גופה; שכן אין לנו כל יסוד להניח שגעיה מוסיקלית וגעיה פוניטית שונות זו מזו במהותן או בדרך השמעתן. ההבחנה בין הגעיות משמעותה אך ורק בהחנה במקורן ובסיבתן.{{הערה|ייבין, יא.5, עמ' 92-93.}} הרב ברויאר לא מצא צורך לשחזר את הגעיות הקלות בכתר, כי אין לדעתו שיטה אחת מובהקת לסימון געיות קלות שאותה חייבים לבצע במלואה ע"פ המסורה: אין חובה לסמן געיה קלה בכל תיבה שראויה לכך, וגם אם נטייתו של הסופר היא לסמן אותן בתיבות בעלות מבנה מסויים – תמיד יהיו גם חריגים, בגלל שלא מדובר על חובה אלא על נטייה. ואלה דבריו בהרחבה מתוך מאמר שנכתב בעקבות הוצאתו של הכרך הראשון למקראות גדולות הכתר: :לאמיתו של דבר, אין כל מחלוקת בין המהדירים של שתי המהדורות האלה, אלא מר אמר חדא ומר אחר חדא ולא פליגי. פרופ' כהן ביקש למסור לציבור את נוסח המקרא על פי הכתר, ואין איש יכול לשלול את הערך למסור ואת החשיבות של מפעל כגון זה, ואילו אני בקישתי למסור לציבור את נוסח המקרא, כפי שהוא ראוי להיות נכתב ונקרא – הלכה למעשה; וגם זו היא משימה שאי אפשר לשלול את חשיבותה. אולם הבדל זה שבין מגמות שתי המהדורות גורר אחריו הבדל של מהות. פרופ' כהן העתיק את נוסח בן-אשר, משום שבן-אשר היה גדול המסרנים והנקדנים והמגיהים, שלא קם כמוהו לפניו ולאחריו. משום כך היה רשאי להעתיק את נוסח הכתר כמות שהוא. ואילו אני העתקתי את נוסח בן-אשר, משום שרק הנוסח הזה ראוי להיות נכתב ונקרא הלכה למעשה; שהרי כל ישראל כבר קיבלו על עצמם את נוסח הנמקרא על פי שיטת בן-אשר. משום כך יכולתי להעתיק את נוסח הכתר רק בתחום הכתיב וכן גם ברוב העניינים הנוגעים לניקוד ולטעמים. כנגד זה לא יכולתי להעתיק מן הכתר את נוסח הגעיות הקלות וגעיות 'היה', 'חיה'. שכן בתחום זה לא היתה לבן אשר שיטה עקיבה וחד משמעית, אלא 'נטיות' בלבד... אכן יש בכתר רבבות תיבות, שנוסח הגעיות הקלות שבהן איננו מביע את דעתו המחייבת של בן אשר; ובן אשר עצמו היה מודה, שמי שסוטה ממנהגו באותן תיבות אינו משתבש, ולא עוד, אלא הוא עצמו היה משנה ממנהגו בתיבות אלה, אילו ניקד טופס נוסף של המקרא. משום כך "שיטה" זו של בן-אשר – שלאמיתו של דבר איננה בגדר שיטה כלל – איננה כדאי לדחות מפניה את השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר. לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר; שכן ישראל קיבלו על עצמם את שיטת בן-אשר במקום שההן שלו הן, והלאו שלו לאו – ולא במקום שהן ולאו רפיא בידיה, ושניהם כאחד טובים. :וראוי לציין כאן עוד: הכתר לא הגיע לידינו בשלמות, אלא חסרים בו ספרים אחדים, ביניהם כמעט כל התורה. בספרים אלה אין המהדיר יכול להעתיק את נוסח בן-אשר מן הכתר, אלא הוא חייב לשחזר את הנוסח הזה, כפי שהוא עולה מאליו מתוך המסורה ומתוך כתבי היד הקרובים לכתר. אולם דבר זה הוא אפשרי רק באותם התחומים, שבהם היתה לבן-אשר דעה ברורה ומחייבת – לכאן או לכאן. כנגד זה אי אפשר לשחזר את נוסח בן-אשר בתחום הגעיות הקלות; שהרי בן-אשר בעצמו לא היה מסוגל לשחזר את הנוסח שלו בתחום זה – אילו אבד מידיו הכתר, כדרך שהוא אבד מידינו. משום כך זו תהיה דרכו של המהדיר שלנו בספרים, שהכתר לא נשתמר בה: הוא יעתיק את נוסח הגעיות הקלות מתוך כתב-יד לנינגרד, אך יבצע בו שינויים אחדים כדי להתאימו במידת האפשר לשיטת בן-אשר. אולם נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר. ודבר זה לא ישתנה בהרבה גם אחרי שייעשו בו השינויים המוצעים. ואילו קבלתי גם אני את הנוסח הזה, הייתי מורה בזה לכל 'בעלי הקריאה' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: עליהם לקרוא בציבור את נוסח הגעיות הקלות, כפי שעלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד – שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות... ורק הנוסח הזה, שלאמיתו של דבר איננו אלא נוסח כלאיים של סופר קדמון וחוקר בן זמננו – רק הוא הנוסח הנכון, המתאים למסורה. וכדאי הוא הנוסח הזה לדחות מפניו את הנוסח הברור והיציב, שכל ישראל כבר קבלו על עצמם זה דורות רבים. אני לא הייתי מסוגל להורות כך לציבור, וספק בעיניי אם פרופ' כהן עצמו היה מסוגל לכך.{{הערה|מרדכי ברויאר, "מהדורה חדשה של מקראות גדולות", '''עמודים''' מא,ב (תשנ"ג), עמ' 72-77. המובאה כאן מתוך עמ' 74-75, בדיוק באותו היקף שכבר צוטט ע"י מנחם כהן בראש פרקי המבוא למלכים (עמ' *1-*2). לאחר הציטוט העיר כהן: "עד כאן לשונו של הרב ברויאר, והיא אמנם משקפת בצורה תמציתית את עיקרי תפישתו בנושא שלפנינו, כפי שהביעה במקומות שונים."}} לכן העתיק הרב ברויאר את הגעיות בכתר כפי שהן (ובמקומות שהכתר חסר העתיק מכתי"ל), ואחר כך הוסיף עליהן געיות קלות נוספות בעקביוּת בכל תיבה שראויה לכך (וכמו שמקובל בדפוסים). את התוספות ציין על ידי קו קצר במיוחד, כדי להבחין בינן לבין הגעיות שמקורן בכתבי־היד עצמם. מטרתה של הוספת הגעיות בכל תיבה הראויה לכך בידי הרב ברויאר הייתה כמובן לעזור לקורא לבצע "נחץ משני" כראוי ובעקביות. ===הביקורת על שיטת ברויאר=== ב"מקראות גדולות הכתר" מתחו ביקורת מפורטת על שיטתו של הרב ברויאר בעניין הגעיות. בפרקי המבוא שהקדיש לנושא זה בסוף כרך מלכים, ביקש מנחם כהן להוכיח חמש נקודות חשובות המכוונות מול יסודות שיטתו של הרב ברויאר, וכך סיכם אותן: :א. שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו. :ב. שלא זו בלבד שאין ריבוי הגעיות דהאידנא הולם את שיטתו של בן-אשר, אלא שהוא זר גם למעגל המסירה של 'נוסח המסורה' בכללותו, כפי שעולה מכתבי היד שנכתבו במעגל זה במשך מאות שנות מסירה בימי הביניים. :ג. ששיטת ריבוי הגעיות נולדה ונתקיימה במשך מאות שנים במרחב מחיה של נוסחים הרחוקים מ'נוסח המסורה' גם מבחינות אחרות: בנוסח האותיות ובנוסח הניקוד והטעמים. :ד. שהרכבת שיטת ריבוי הגעיות על 'נוסח המסורה' היא הרכבה מלאכותית, שנעשתה לראשונה בעידן הדפוס ע"י יעקב בן חיים, מהדיר מהדורת היסוד הראשונה של 'מקראות גדולות', מתוך אי-הכרה מספקת של הנושא. :ה. שבעידן הדפוסים עברה השיטה שינויים בעניינים מהותיים ע"י מהדירים בעלי השפעה בתקופות שונות, ואין כל הצדקה להגדיר את סימון הגעיות שבדפוסים "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה עידן ועידנים" כלשונו של הרב ברויאר. הניתוח המרשים שעשה כהן אח"כ (על בסיס דגם של ממצאי הגעיות בחלק מספר מלכים בכתר) מאושש את חמשת הטיעונים שלו, ולגבי ההוכחות שלו לנקודות ב'-ד' אין מה להוסיף, כי ברור שמדובר על עובדות היסטוריות. אמנם הנקודות הרלוונטיות ביותר בשביל מהדורת מקרא הן דווקא הראשונה והחמישית. ולמרות שכהן אכן הצליח להוכיח את נקודות א' וה' כפי שהוא ניסחן, אין בניסוחן כדי לעשות צדק מלא בנושא שלנו, וניתן להסתייג בכל אחת מהן במידה ניכרת. בנקודה הראשונה כתב כהן: "שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו". לגבי החלק האחרון של המשפט ברור לגמרי שכהן צודק: בן-אשר עצמו לא היה מסמן געיות כמו דפוסי ימינו. ולגבי החלק הראשון של המשפט, הביא כהן ממצאים מרשימים על סימון הגעיות בכתר כדי להוכיח שבן-אשר אכן פעל לפי שיטה. אמנם לגבי "השיטה" שלפיה פעל בן-אשר לפי כהן, כדי לגלות את נקודת התורפה שבקביעה זו יש להצביע קודם כל על העובדה שביקורתו של כהן התמקדה על שיטת הרב ברויאר באופן ישיר, ואילו רק בהערה אחת הזכיר כהן שגם ישראל ייבין אחז באותה עמדה זו בדיוק: "הרב ברויאר איננו בודד בהנחה זו. למרבה הפליאה נוקט בה גם פרופ' ישראל ייבין (ראה ייבין, כא"צ, ע' 139). ייבין עצמו בדק את כל הממצא ב'כתר' (ראה שם, ע' 140) וספר בכל המקרא רק כ-35 תיבות המסומנות בגעיה קלה בטעמים מחברים, מתוך אלפי תיבות בטעמים כאלה במבנה של געיה קלה. תמוה הדבר, כיצד אפשר ליישב ממצא כזה עם ההנחה בדבר חוסר שיטתיות".{{הערה|כהן, שם, הערה 8.}} כל "פליאה" ו"תמיהה" אומרת דרשני, ובמיוחד כשמדובר בספר כמו זה של ייבין, שבו הקדיש שני חלקים מלאים ומפורטים (מתוך חמישה חלקים בספר כולו) הכוללים ניתוח קפדני של אלפי נתונים לגבי תופעת הגעיות בכתר (חלק שני על הגעיה בכ"א הספרים, וחלק רביעי על הגעיה בספרי אמ"ת). ולכן ראוי להביא את דברי ההסבר הכלליים של ייבין לשיטתו, שנכתבו מיד לאחר שהתייחס אל כללי הגעיה הקלה שנוסחו בדורות האחרונים (ובמיוחד ע"י יצחק בער): :מכל זה מסתבר, שאין להניח קיום שיטה מיוחדת של ב"א בהטעמת הגעיה הקלה. רק זה בלבד נכון: בעוד שבער דורש לסמן את הגעיה הקלה בכל מקום לפי כללים מסוימים, כתבי־היד העתיקים, ו''א'' והקרובים לו בכללם, מסמנים אותה אמנם לפי אותם כללים, אבל לא בכל מקום, אלא לפרקים בלבד, ומידת סימונה שונה בכתבי־היד השונים. :אם נבדוק את שיטת הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' נראה, מצד אחד, חוסר כל עקיבות, כלומר: נוכל למצוא עשרות דוגמות זהות במבנן ובהטעמתן, שבאחת מהן יש געיה ובחברתה אין. מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה; אך כנראה שבשום מקום לא היתה ארוכה עד כדי כך, שיראו המנקדים '''חובה''' לעצמם לסמנה (כמו בסוגי הגעיות הכבדות), ומשום כך היה סימונה ענין של '''רשות'''... :ההבדל בין שיטת סימון הגעיות הקלות בכתבי־היד העיתיקים ו''א'' בכללם ובין שיטתו של בער אינו אפוא הבדל בעקרון אלא הבדל בדרגה, ושיטת בער אינה אלא התפתחות וסימון מלא של השיטה הנוהגת בכתבי־היד העתיקים. :אך הדברים אמורים בכללים: בתיבות ובסוגי ההברות הראויות לגעיה קלה; בפרטים יש דברים בשיטת בער שאינם נוהגים ב''א'' ובכתבי־היד הקרובים. בייחוד כך הדבר בתיבות ראויות לשתי געיות. ב''א'' והקרובים לו נוהגת בדרך כלל שיטת ההעדפה של געיה אחת מן השתיים, ואילו בער קובע שיש לסמן את שתיהן.{{הערה|ייבין, טו.5,7, עמ' 140-141.}} אם כן, ייבין כבר התייחס כבר מזמן לאותה תופעה בדיוק שהציג כהן בבהירות רבה בפרקי המבוא שכתב על הגעיות, דהיינו לתלוּת הסטטיסטית החזקה הקיימת בין סימון הגעיה לבין מבנֶה התיבה וטעמה. אכן יש צירופים של צורות וטעמים שבהם הנטייה לסימון געיה או לאי-סימונה חזקה מאוד, ולפעמים אפילו מתקרבת או מגיעה לעקביות גמורה. ולגבי הטעמים, ברור שהסביבה המוסיקלית משפיעה מאוד על נטייתו של הסופר, ולכן ההבדל הבולט לעין בין סימון הגעיה בטעמים מפסיקים ואי-סימונה בטעמים מחברים. אבל בסופו של דבר, ניתן תמיד להגדיר קטגוריות של מלים במבנה מסוים ובטעמים מסוימים ולקבוע להם כלל, ואז לחפש מכנה משותף לחריגים וליוצאים מן הכלל כדי לקבוע חוק מיוחד גם בשבילם, עד שרק נשארים חריגים בודדים ומעטים. השאלה האמתית היא לא לגבי הנתונים עצמם אלא עניין של הגדרה: האם לראות במציאות זו "נטיות" או "שיטה"? זוהי המחלוקת האמתית בין ייבין וברויאר מצד אחד, לבין כהן בצד השני. אור נוסף על מחלוקת זו באה משלושה כיוונים שנידונו בפרקי המבוא של כהן: הסביבה המוסיקלית, דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל, ואחוזי הדיוק האפשריים בשחזור החלקים החסרים בכתר. ===הסביבה המוסיקלית=== לגבי הסביבה המוסיקלית, כהן טרח לדחות את עמדתו של ברויאר לגבי העדר ביצוע המוסיקלי של הגעיה: :הסימון, התלוי בסוג הטעם, מלמד על הגורמים העומדים באחרי השיטה: הסימון משקף ביצוע מוסיקלי. ומשמעות הדברים היא: בן-אשר סימן רק את אותם המקומות שמסורת ההגייה והנגינה, שאותה הוא בא להנציח, הצדיקה סימון מוסיקלי. הביצוע המוסיקלי במקומות אלו לא עמד בפני עצמו, אלא תלוי היה בטעם העיקרי, ושימש לו מעין הוכחה או קישוט. הרב ברויאר בספרו 'טעמי המקרא', קובע, כי "הגעיה מורה על נחץ משני שאינו מבוצע על ידי ניגון". קביעה זו אמנם נכונה היא לשיטת סימון הגעיות המבוצעת במהדורת ברויאר, שאין בה שום הבחנה בין טעמים... אבל בשום פנים אין לומר את הדברים על שיטה כשיטתו של בן אשר, שתלותו של הסימון בסוג הטעמים היא קו יסוד שבה.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *8.}} ביקורת זו אמנם נכונה, אבל דווקא בנושא הביצוע המוסיקלי חרג ברויאר משיטתו של ייבין, חריגה שגם התאים לאופי המהדורה שלו (כמו שכתב כהן ובצדק). נביא שוב את דבריו של ייבין (אבל הפעם נתמקד רק בהסבר אחד מסויים): :מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה... לסיכום, כהן כרך ביחד את דחיית התפקיד המוסיקלי של הגעיה, ואת הטענה שסימונן של געיות במקומות מסויימים היה עניין של נטייה ורשות, ולא חובה. את שני הטיעונים שקשר ביחד גם דחה ביחד, ובמקומם טען שלגעיה יש תפקיד מוסיקלי ולכן סימונה בגדר חובה תמיד. אמנם אין ההגיון מחייב שתפקיד מוסיקלי פירושו גם חובת ציון מוחלט, כי ככל שהביצוע המוסיקלי קצר יותר ופחות מובהק, גם הנטייה לסמנו תהיה פחות. וזוהי בדיוק עמדתו של ייבין. כל עוד שתי העמדות מצליחות להסביר את הנתונים – אין דרך להכריע ביניהן, וכל הכרעה תהיה בעצמה בגדר "נטייה". ===דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל=== לגבי דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות, ברויאר טען ש"נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר". הוא אף הוסיף וטען על נקדנו של כתי"ל ש"נוסח הגעיות הקלות... עלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד, שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות". לעומתו הוכיח כהן באופן מאלף שכל נטיותיו של הכתר בסימונן של געיות בטעמים מסויימים – משותפות הן לכתי"ל, רק במידה שונה: בטעמים המפסיקים, יש בכתי"ל בדרך כלל יותר מלים מכל סוג עם געיה, ופחות מלים מכל סוג בלי געיה. בטעמים המחברים שני כתבי־היד הם בעצם זהים לגמרי: אין בהם כמעט געיות בכלל. וכך מסביר כהן את הדמיון הרב הזה: :סופרו נקדנו של כ"י '''ל'''... פעל בסביבת ספרי מקרא הקרובים לנוסח בן-אשר, ויש לראותו כאחת החוליות הראשונות בשלשלת המעתיקים, שפעלו במעגל המסירה של נוסח המסורה הטברני לאחר תקופת בעלי המסורה. מעתיקים אלו הם שהעבירו לדורות הבאים את דמות דיוקנו של 'נוסח המסורה', ולפיכך מן הראוי שנשים לב לתוצאות עבודתם. :אשר למעתיקו-נקדנו של כ"י '''ל''', הרי הרב ברויאר עצמו מודה, שתוצאות עבודתו של נקדן זה בתחום הניקוד והטעמים הן טובות עד כדי כך, שהיה ראוי לשמש מקור מרכזי בשיחזור נוסח ה'כתר' במקומות החסרים. להלן נראה, שיש להתיחס ביתר רצינות גם לנוסח הגעיות שלו, העומד, בעיקרו של דבר, על אותו בסיס שיטתי כנוסח ה'כתר', ובשום פנים אין לומר שמקורו בסימונים שרירותיים של נקדנו. כבר הזכרנו במבואנו למהדורת הכתר, שניקודו של כ"י '''ל''' נעשה בשני שלבים, שלב ההעתקה ושלב ההגהות, ורק בשלב השני היה לפניו ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו. לפי ספר זה הגיה את הניקוד והטעמים, ובעיקר את הגעיות. עצם ההגהה של הגעיות מלמדת, שהנקדן ייחס חשיבות לנוסח הגעיות, וקבעוֹ סופית לפי ספר שסמך עליו, ולא לפי שרירות לב. ואף שיש להניח, כי תהליכי תיקון, שאינם נעשים ע"י מומחה, עלולים להותיר רישומן על התוצאה הסופית, אין הדבר נובע משרירות ליבו של המתקן, אלא משגגתו, והתמונה הכוללת תשקף בדרך כלל את מצע הטקסט שלפיו נעשו התיקונים.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *9-*10.}} ביקורת זו על הרב ברויאר צודקת לגמרי, כפי שהנתונים שהביא כהן מכתי"ל מוכיחים היטב. אמנם אינו דומה המגיה של כתי"ל לבעלי המסורה בכבודם ובעצמם לגבי "נטיות" מול "שיטה": תפקידו של מגיה הוא להשוות ולתקן, ולא לכתוב נוסח משלו. וגם אין בדמיון בין כתי"ל לכתר חידוש גמור לגבי הנטיות או השיטות המשותפות לשני כתבי־היד, שהרי ישראל ייבין כבר נקט בעמדה דומה לגבי כלל כתבי־היד הקרובים לכתר: :כל סוגי הגעיה הקלה, בכל סוגי ההברות ובתיבות מוטעמות בכל הטעמים (או כמעט כולם), מצויים ב''א'' (ובכתבי־היד הקרובים). אמנם אין הגעיות הללו מסומנות תמיד; בטעמים מסויימים כמעט שאינן מסומנות כלל ובטעמים אחרים הן אמנם מסומנות הרבה, אך לא בכל מקום... :שנית, קשה לומר שב''א'' (או בכתבי־היד הקרובים) מצויה '''שיטה''' בהטעמת הגעיה הקלה. אמנם יוצאים הן הכלל יש גם בסוגים אחרים של געיות, אבל הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' חורגת עד כדי כך מכל כלל, שאין לתארהּ אלא תיאור סטאטיסטי.{{הערה|ייבין, טו.4, עמ' 139. יצויין שאף אמירתו של הרב ברויאר על בן-אשר, שאילו כתב טופס נוסף של המקרא לא היה מסמן תמיד את אותן הגעיות באותן המקומות, מבוססת לגמרי על הערה מפורשת של ייבין (חלק ב הערה 3, עמ' 140-141.}} כלומר: אפשר בהחלט להצביע על הנטיות הדומות בסימון הגעיה בין כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בתוכם, בלי לקבוע שיש בכתר או בכתבי־היד האחרים שיטה מובהקת של סימון געיות כחובה מוחלטת. ===רמת הדיוק האפשרי בשחזור הגעיות=== לגבי אחוזי הדיוק האפשריים בשחזור הכתר, כהן הביא נתון כללי: "ניסויי שיחזור מבוקרים שערכתי בחלקים השלמים לימדו אותי, שניתן להגיע לדיוק ממוצע של כ-95% בשיחזור נוסח הגעיות ב'כתר', הכל לפי אופי הטקסט המשוחזר. שיעור דיוק שכזה מצדיק הצדקה שאין למעלה ממנה את מעשה השיחזור כפתרון המדעי הנכון ביותר שראוי לנקוט בעניין זה."{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *21.}} בקטע שבחר כהן כדגם מספר מלכים, הייתה מלכתחילה זהות של כ-94% בין כתי"א לכתי"ל בגעיות הקלות והכבדות, ולאחר שנעשו תיקונים בנוסח כתי"ל ע"פ שיטת הכתר, עלה הדיוק לכדי 98%. אין ספק אם כן שכתי"ל מייצג היטב את אופי סימון הגעיות הכללי של כתבי־היד העתיקים, ושניתן להשתמש בו כבסיס לשחזור הגעיות בחלקים החסרים של הכתר ברמת דיוק גבוהה. וגם אין ספק שיש הצדקה מוחלטת למעשה שחזור כזה במהדורת מקרא ע"פ הכתר, וכל מהדורה כזו (כגון "מקראות גדולות הכתר") תהיה לברכה. אבל בו בזמן צריך לקחת בחשבון את הפער המשמעותי בין רמת הדיוק בשחזור הגעיות לבין רמת הדיוק בשחזור הניקוד והטעמים ע"פ כתי"ל. כי אפילו אם תגיע רמת הדיוק בשחזור הגעיות בכתר ל-98%, עדיין מדובר על טעות סטטיסטית של לא פחות מגעיה אחת בכל 50 (וברמה של 95% על טעות של געיה אחת מכל 20). השחזור כשלעצמו מוצדק וחשוב, אבל הוא עדיין ברמה נמוכה בהרבה מרמת השחזור בניקוד ובטעמים. כל מי שבודק את הסטיות בניקוד ובטעמים בכתי"ל מול החלקים הקיימים בכתר מתרשם מיד שמדובר על ניקוד או טעם אחד בלבד מתוך מאות ואלפים! ואת רובן של הסטיות (המעטות ממילא) בניקוד ובטעמים ניתן להסביר לפי מנהגים אופייניים לכתי"ל. הפער הגדול הזה בין תחום הניקוד והטעמים מצד אחד, לבין תחום הגעיות הקלות מצד שני, בולט כל כך, עד שקשה לדבר על שיטה מובהקת של חובה המשותפת לשני כתבי־היד. קשה להבין איך, אם בשלב ההגהות בכתי"ל היה לפני המגיה "ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו", שהוא הצליח לתקן את הניקוד והטעמים עד כדי כך שהם זהים לכתר כמעט לגמרי, ואילו לגבי הגעיות אחת מכל 10-20 תהיה שונה. סביר יותר להניח שסימון הגעיות בכתר עצמו, וכן בספר שהיה מונח לפני המגיה של כתי"ל, הוא עניין של נטיות חזקות ומובהקות ע"פ מסורת מוסיקלית שבעל פה ולא שיטה פורמלית של חובה. על הקושי לתאר את שיטת בן-אשר באופן מדוייק עמד כהן בעצמו, כאשר כתב במסקנתו שאי-אפשר לשחזר את הגעיות באופן מושלם: "לכל כלל יש יוצאים, ולכל רוב יש מיעוט, ובסעיפים מסוימים הכוחות שקולים, ולא תמיד יכולים אנו לעמוד על גורמי התופעות."{{הערה|שם, *24.}} כדי להמחיש עוד יותר את הנקודה הזו, נביא שתי דוגמאות (אחת בטעם פשטא ואחת בזקף קטן). אין בדוגמאות אלו כל משמעות חדשה לגבי הנתונים הסטטיסטיים היבשים של כהן, שהם נכונים כשלעצמם ואין בהם כל דופי. אולם הן ממחישות עד כמה חוסר העקביות בסימון הגעיות בולט לעין עבור כל מי שקורא את כתבי־היד ושם לב לסימון הגעיות. הדוגמאות נלקטו תוך כדי עבודת ההגהה של ספר יחזקאל, אמנם שמנו לב גם בספרים קודמים לעשרות דוגמאות דומות ואף יותר מרשימות (אולם עד העבודה על יחזקאל לא רשמנו אותן וחבל): *ז,ד: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ *ז,ט: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּדְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מַכֶּֽה׃ *יח,ו: '''אֶל־הֶֽהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃ *יח,יא: וְה֕וּא אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם '''אֶל־הֶהָרִים֙''' אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא׃ *יח,טו: '''עַל־הֶהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ לֹ֥א טִמֵּֽא׃ הביטויים המקבילים בפסוקים המקבילים בולטים לעין הקורא. מדובר בהם על תיבות זהות במבנן ובטעמן, אמנם לפעמים בגעיה ולפעמים בלי געיה. וכמו שהם בולטים לעין הקורא, כך סביר שגם המסרן היה מודע לעובדת חוסר העקביות במקומות דומים ואף זהים. אין בכך כדי לגרוע כלל מהסטטיסטיקות של כהן; אבל יש בכך כדי להמחיש ש'''בנסיון להבחין בין {{קו תחתי|נטייה}} לבין {{קו תחתי|שיטה}}, ייתכן שחוויית הקריאה חשובה יותר מהסטטיסטיקות היבשות.''' תחושת הבטן של הקורא הרגיל בגעיות שבכתר היא שבנסיבות מסויימות יש (או אין) סבירות גבוהה למצוא געיה, אולם תמיד תיתכן הפתעה. ===סימון הגעיות בדפוסים=== עכשיו נעבור לנקודה החמישית והאחרונה שביקש כהן להוכיח, דהיינו מצב סימון הגעיות בעידן הדפוס, מאז מקראות גדולות דפוס ונציה. כהן היטיב להציג את השיטות המגוונות והמנוגדות שבדפוסים, שלפעמים אף באו ביחד בערבוביה בתוך אותו דפוס. את המציאות המבולבלת הזאת הִשווה כהן לְמה שכתב ברויאר על "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר". ביקורת זו מוצדקת, ותיאורו של ברויאר איננו נכון באופן כללי. אמנם כדי לעשות צדק מלא בנושא זה, יש גם להצביע על מרכיב אחד חשוב ויציב, שעובר כחוט השני בכל הדפוסים מאז מקראות גדולות דפוס ונציה, דהיינו סימון הגעיה הקלה בעקביות, בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ. סימון עקבי זה משותף לכל השיטות שבאו לידי ביצוע בדפוסים השונים (כגון מצד אחד געיות קלות ולא כבדות ורק אחת בתיבה, או מצד שני געיות קלות וכבדות כאחד וייתכנו שתי געיות בתיבה אחת), וזה בדיוק המרכיב שהוסיף ברויאר במהדורתו.{{הערה|במג"ה הוסיפו על חוסר השיטתיות שבדפוסים ביקורת נוספת על שיטת ברויאר בכך ש"היא מצרפת, מחד, סימון שיטתי של געיות כבדות עם סימון שיטתי של געיות קלות כהיידנהיים, אבל מאידך איננה מקבלת סימון של שתי געיות בתיבה אחת, ובזה צועדת בדרכו של רש"ד. נמצא, שמהדורת ברויאר לא זו בלבד שהיא מצרפת לנוסח בן אשר שיטת געיות זרה לו, אלא שהיא גם מציעה דמות כוללת של נוסח געיות, שלא היתה קיימת מעולם, לא בספר מספרי הדפוס ולא בכתבי היד..." (כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *15). ביקורת זו נראית מוגזמת קודם כל בגלל שאי־סימון שתי געיות בתיבה אחת הוא סימן מובהק של המסורה: "תיבה אפשר שתהיה ראויה לשתי געיות, בין מסוגים שונים... ובין מסוג אחד... כשבתיבה שתי הברות רצופות הראויות לגעיות מאותו סוג... באה געה אחת בלבד, בין ב''א'' בין במהדורות המקרא המקובלות. אבל אם הברות רצופות ראויות לגעיות מסוגים שונים... ''א'' והקרובים לו נוהגים גם כאן בשיטת ההעדפה ומטעימים געיה אחת בלבד... רק לעתים רחוקות ובסוגים מעטים של תיבות מטעימים הם שתי געיות בתיבה אחת... מצויות כמה דוגמות נדירות, בחינת יוצאות מן הכלל, שבהן שתי געיות בתיבה אחת... פרט לדוגמות המעטות שנזכרו, שבהן מוטעמות ב''א'' שתי געיות בתיבה אחת, בשאר התיבות, והן רוב המקרא, שלטת שיטת ההעדפה ורק געיה אחת מוטעמת..." (ייבין, כ.1-4, עמ' 192-193). שנית, שיטת ברויאר היא לסמן את הגעיות שבכתר ובכתי"ל במתגים רגילים, ולהוסיף את הגעיות הקלות בשיטתיות רק במתג קצר ושונה (כדי להבחין בינם לבין אלה שסימונם בא מכתבי־היד). בכך הבחין ברויאר כבר מלכתחילה הבחנה ברורה בין שיטת הדפוסים לבין שיטת כתבי־היד. ורק אז, לאחר שכבר הוסיף את הגעיות הקלות בעקביות בסימן שונה כדי להבחינן, עוד מיעט לסמנן פעמיים בתיבה אחת ע"פ שיטת המסורה המשתקפת בכתבי־היד. נראה שאם יש כאן חידוש, אז מדובר על חידוש שמבחין היטב בין השיטות השונות, וגם חידוש שמקפיד לשמור על מנהגי הכתר ע"י הבחנתם הברורה ממרכיבים אחרים.}} המקור לסימון העקבי בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, בלי להתחשב כלל בטעמהּ, הוא כתבי־היד באשכנז, שם לא התייחסה המסורת המוזיקלית המקומית לגעיות, ואם כן נשאר בשבילן תפקיד פונטי בלבד. במציאות כזו היה נכון לסמן געיה בעקביות בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, כדי לכוון את הקורא שיבטא היטב את כל מרכיבי המילה ולא יטעה. ואמנם המציאות הזאת היא לא רק של אז, אלא משתקפת בדפוסים כבר במשך 500 שנה, והיא מתאימה גם היום בקרב הרוב המכריע של קהילות ישראל. אמנם לא צדק הרב ברויאר לגמרי לגבי בן-אשר עצמו, שבוודאי היו לו נטיות חזקות בסימון הגעיות הקלות, ולא עשה את מלאכתו בשרירות אפילו בתחום הזה; ואילו היה כותב טופס נוסף של המקרא ברור לגמרי שלא היה מסמן געיות בעבקיות בכל תיבה ראויה, ולא היה מרבה בהן בטעמים המחברים. אבל גם אם זה לא נכון לגמרי ש"הן ולאו רפיא בידיה" בתחום הזה, עדיין צודק הרב ברויאר ש"לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר". המסורת המוסיקלית החיה בקרב הקוראים בטעמי המקרא בישראל קיבלה על עצמה בפועל את הסימון העקבי של הגעיות הקלות. לסיכום, נראה שהחלטת הרב ברויאר בעניין הגעיות דומה להחלטותיו בנושאים אחרים, ובמיוחד לגבי [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|סימון החטפים באותיות לא גרוניות]]. בשני הנושאים מדובר על נטייה מובהקת בכתר שאמנם לא באה לידי ביטוי מלא אף בתוך הכתר עצמו, וגם לא מבוצעת באותה רמה סטטיסטית בכתבי־היד הקרובים לכתר (למרות שהנטיות הכלליות דומות). לכן הסיק הרב ברויאר, בעקבות ממצאיו של ייבין, שמדובר בסופו של דבר על עניין של רשות בכל געיה ספציפית, למרות שניתן להצביע באופן ברור על נטיות חזקות ומובהקות של מסרן הכתר בסוגים מסוימים של געיות קלות, ואף על ביצוע מוחלט באחדים מהם. ואם כן החליט לסמן געיות באופן המתאים ביותר לקורא בימינו, שהוא הסימון העקבי והמלא. ===נוסח הגעיות במהדורתנו=== '''נוסח הגעיות לפי כתי"ל:''' אין במהדורתנו שיחזור של כל הגעיות במקומות החסרים בכתר (בניגוד למקראות גדולות הכתר), ואין בה הוספת געיה בכל תיבה הראויה לכך (בניגוד לסימון הגעיות '''הקצרות''' במהדורות ברויאר). אלא העתקנו את הגעיות כמות שהן בכתר (במקומות שהוא קיים){{הערה|סימנו געיות שהיו בכתר במקומות החסרים בו, והם ידועים לנו מתוך צילומים של אחדים מהדפים החסרים, או מתוך עדויות שנכתבו בזמן שכתב־היד עדיין היה שלם.}} ובכתי"ל (ברוב התורה שהכתר חסר). כתוצאה מכך, סימון הגעיות במהדורתנו מקביל בדרך כלל לסימון הגעיות '''הארוכות''' בתוך מהדורות ברויאר (כך הוא סימן את הגעיות הכתובות בכתבי־‏היד כדי לעשות הבחנה). '''היוצאים מן הכלל:''' יש מקומות בתורה שבהם נכתבה געיה בכתי"ל, אך היא בלתי צפויה או מופיעה בניגוד לכללים, או שהיא נכתבה באות הלא-נכונה לפי הכללים, או שיש שתי געיות בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות); לחלופין יש מקומות שבהם נדרשת געית חובה והיא איננה, או שהגעיה צפויה ברמת סבירות גבוהה בהתאם למקבילות (כגון געית פשטא) והיא איננה. הרב ברויאר כבר רשם את הגעיות החריגות הללו בתורה בכ-40 מקומות,{{הערה|ראו במאמרו "ספקות שאין להם הכרע", '''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296; וברשימת "נוסח כתב היד" ב'''כתר ירושלים'''.}} ואת חלקם תיקן במהדורותיו האחרונות (חורב ו"כתר ירושלים"), כל עוד מצא לכך תימוכין בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}.{{הערה|מדובר על כתב־יד שנכתב על ידי הסופר שמואל בן יעקב, הסופר שכתב את נוסח האותיות בכתי"ל. כתי"ל{{כתב עילי|מ}} קרוב לשיטתם של כתי"א וכתי"ל בסימון סוגים שונים של געיות, אך בחלק ניכר מהמקומות שטעה בהם בכתי"ל, הוא כתב את הגעיות כהלכתן בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}; ראו ברויאר, שם (הערה הקודמת).}}. במהדורתנו בצענו תיקון '''בכל''' הגעיות החריגות שרשם ברויאר בתורה, אפילו במיעוט המקומות שבהם הנוסח החריג נמצא גם בכתי"ל{{כתב עילי|מ}}, ובעוד עשרות מקומות שאותם לא ציין ברויאר. בכל מקום כזה ציינו את גרסתו של כתי"ל בתיעוד הנוסח, ועוד השתדלנו לתעד את נוסח הגעיות בכתבי־היד טברנים מובהקים נוספים (ל1, ב, ש, ש1, ק3, ו). '''רשימה של היוצאים מן הכלל:''' להלן רשימה של המקומות בתורה שבהם '''לא''' קיבלנו את נוסח הגעיות בכתי"ל בתורה. למידע נוסף לגבי כל פריט, כולל מידע על הנוסח בכתבי־יד טברנים נוספים, ראו בתיעוד הנוסח (בדפי העריכה של הפרקים).{{הערה|מידע על געיות חריגות בכתי"ל בנביאים וכתובים, במקומות החסרים בכתר, משולב בתוך [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|רשימת החריגים בנוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל]].}} {{מ:טעמי המקרא|12}} '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר בראשית|ספר בראשית]]''' (36 פריטים): [[בראשית ב/טעמים#ב ז|ב,ז]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה ג|ה,ג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה ט|ה,ט]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה י|ה,י]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה יב|ה,יב]] (ל=וַֽיְחִ֥י); [[בראשית ה/טעמים#ה טו|ה,טו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה טז|ה,טז]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ה/טעמים#ה כו|ה,כו]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית ו/טעמים#ו טז|ו,טז]] (ל?=תַּֽעֲשֶׂ֣ה); [[בראשית ז/טעמים#ז י|ז,י]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית ז/טעמים#ז יב|ז,יב]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית ח/טעמים#ח ו|ח,ו]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית ח/טעמים#ח יג|ח,יג]] (ל=וַֽ֠יְהִי); [[בראשית י/טעמים#י יט|י,יט]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית י/טעמים#י ל|י,ל]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא א|יא,א]] (ל=וַֽיְהִ֥י); [[בראשית יא/טעמים#יא ב|יא,ב]] (ל=וַֽיְהִ֖י); [[בראשית יא/טעמים#יא יג|יא,יג]] (ל=וַֽיְחִ֣י); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית יח/טעמים#יח טו|יח,טו]] (ל=וַיֹּ֥אמֶר{{מ:פסק}}לֹ֖א); [[בראשית יט/טעמים#יט יג|יט,יג]] (ל=כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה); [[בראשית כה/טעמים#כה לא|כה,לא]] (ל=אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖); [[בראשית כז/טעמים#כז א|כז,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לא/טעמים#לא מג|לא,מג]] (ל=מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה); [[בראשית לא/טעמים#לא נב|לא,נב]] (ל?=לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר); [[בראשית לב/טעמים#לב כו|לב,כו]] (ל=בְּהֵֽאָבְק֖וֹ); [[בראשית לה/טעמים#לה ג|לה,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לו/טעמים#לו יח|לו,יח]] (ל=אָֽהֳלִיבָמָ֛ה [2]); [[בראשית לז/טעמים#לז כג|לז,כג]] (ל=וַֽיְהִ֕י); [[בראשית לח/טעמים#לח יח|לח,יח]] (ל=הָֽעֵרָבוֹן֮); [[בראשית לח/טעמים#לח כד|לח,כד]] (ל=לֵֽאמֹר֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יא|לט,יא]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית לט/טעמים#לט יג|לט,יג]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מג/טעמים#מג כא|מג,כא]] (ל=וַֽיְהִ֞י); [[בראשית מד/טעמים#מד כד|מד,כד]] (ל=וַיְהִי֙); [[בראשית מה/טעמים#מה יד|מה,יד]] (ל?=בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו); [[בראשית מו/טעמים#מט יט|מו,יט]] (ל?=יַֽעֲקֹ֔ב); [[בראשית מט/טעמים#מט יח|מט,יח]] (ל=לִֽישׁוּעָתְךָ֖). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר שמות|ספר שמות]]''' (11 פריטים): [[שמות א/טעמים#א כא|א,כא]] (ל=כִּֽי־יָֽרְא֥וּ); [[שמות ה/טעמים#ה ד|ה,ד]] (ל=מִמַּֽעֲשָׂ֑יו); [[שמות ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וַיֶּחֱזַק֙); [[שמות ח/טעמים#ח כא|ח,כא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם); [[שמות ט/טעמים#ט לה|ט,לה]] (ל=וַֽיֶּחֱזַק֙); [[שמות יג/טעמים#יג ה|יג,ה]] (ל=כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣); [[שמות יג/טעמים#יג יא|יג,יא]] (ל=כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤); [[שמות טו/טעמים#טו כו|טו,כו]] (ל=כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה); [[שמות כ/טעמים#כ ג|כ,ג]] (ל=תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣); [[שמות כא/טעמים#כא יד|כא,יד]] (ל?=וְכִי־יָזִ֥ד); [[שמות כד/טעמים#כד יא|כד,יא]] (ל=וַֽיֶּחֱזוּ֙); [[שמות ל/טעמים#ל י|ל,י]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים); [[שמות לב/טעמים#לב ל|לב,ל]] (ל=וַיְהִי֙); [[שמות לו/טעמים#לו יג|לו,יג]] (ל=וַֽיְהִ֥י). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר ויקרא|ספר ויקרא]]''' (8 פריטים): [[ויקרא א/טעמים#א ה|א,ה]] (ל=הַֽכֹּֽהֲנִים֙); [[ויקרא ג/טעמים#ג יז|ג,יז]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם); [[ויקרא ח/טעמים#ח יא|ח,יא]] (ל=עַֽל־הַמִּזְבֵּ֖חַ); [[ויקרא ט/טעמים#ט א|ט,א]] (ל=וַיְהִי֙); [[ויקרא כ/טעמים#כ כז|כ,כז]] (ל?=כִּֽי־יִהְיֶ֨ה); [[ויקרא כג/טעמים#כג ג|כג,ג]] (ל=מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג לא|כג,לא]] (ל=מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם); [[ויקרא כג/טעמים#כג מד|כג,מד]] (ל=אֶת־מֹעֲדֵ֖י); [[ויקרא כה/טעמים#כה כח|כה,כח]] (ל=לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה); [[ויקרא כז/טעמים#כז כח|כז,כח]] (ל=קֹֽדֶשׁ־קׇֽדָשִׁ֥ים). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר במדבר|ספר במדבר]]''' (15 פריטים): [[במדבר ג/טעמים#ג ו|ג,ו]] (ל=וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ או וְֽהַעֲמַדְתָּ֣);{{הערה|יש געיה בכתי"ל אך לא ברור אם היא שייכת לאות וי"ו או לאות ה"א, והשמטנו אותה ע"פ הרוב המכריע של כתבי־היד הקרובים לכתר.}} [[במדבר ג/טעמים#ג כז|ג,כז]] (ל=הָֽעָזִּיאֵלִ֑י); [[במדבר ד/טעמים#ד לב|ד,לב]] (ל=וִֽיתֵדֹתָם֙); [[במדבר ה/טעמים#ה כא|ה,כא]] (ל=אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮); [[במדבר י/טעמים#י ח|י,ח]] (ל=בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת); [[במדבר יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=וַֽיַּעֲמֵ֥ד); [[במדבר יד/טעמים#יד כה|יד,כה]] (ל=וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י); [[במדבר יד/טעמים#יד לח|יד,לח]] (ל=הַֽהֹלְכִ֖ים); [[במדבר טו/טעמים#טו יד|טו,יד]] (ל=אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙); [[במדבר טו/טעמים#טו מ|טו,מ]] (ל=לֵֽאלֹהֵיכֶֽם); [[במדבר טז/טעמים#טז יח|טז,יח]] (ל?=וַֽיַּעַמְד֗וּ); [[במדבר טז/טעמים#טז לא|טז,לא]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר יז/טעמים#יז כא|יז,כא]] (ל=כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם); [[במדבר יח/טעמים#יח ב|יח,ב]] (ל=וִֽישָׁרְת֑וּךָ); [[במדבר כה/טעמים#כה ב|כה,ב]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽן); [[במדבר כו/טעמים#כו לא|כו,לא]] (ל=הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י); [[במדבר לא/טעמים#לא לב|לא,לב]] (ל=וַיְהִי֙); [[במדבר לג/טעמים#לג ג|לג,ג]] (ל?=הָֽרִאשׁ֔וֹן); [[במדבר לה/טעמים#לה לג|לה,לג]] (ל?=וְלֹא־תַחֲנִ֣יפוּ). '''[[מקרא על פי המסורה/תורה#ספר דברים|ספר דברים]]''' (17 פריטים): [[דברים א/טעמים#א ג|א,ג]] (ל=וַיְהִי֙); [[דברים א/טעמים#א כט|א,כט]] (ל=לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן); [[דברים א/טעמים#א לג|א,לג]] (ל=לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם); [[דברים ז/טעמים#ז ח|ז,ח]] (ל=מֵֽאַהֲבַ֨ת); [[דברים ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (ל=וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤); [[דברים ח/טעמים#ח טז|ח,טז]] (ל=הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥); [[דברים יא/טעמים#יא יד|יא,יד]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֖); [[דברים יא/טעמים#יא כד|יא,כד]] (ל=הָֽאַחֲר֔וֹן); [[דברים יא/טעמים#יא כה|יא,כה]] (ל=וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב יז|יב,יז]] (ל=וְתִֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יב/טעמים#יב כ|יב,כ]] (ל=אֶֽת־גְּבֽוּלְךָ֮); [[דברים יב/טעמים#יב ל|יב,ל]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם); [[דברים יב/טעמים#יב לא|יב,לא]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶֽם); [[דברים יד/טעמים#יד כג|יד,כג]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים יח/טעמים#יח ד|יח,ד]] (ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣); [[דברים כ/טעמים#כ יח|כ,יח]] (ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם); [[דברים כח/טעמים#כח יא|דברים כח,יא]] (ל?=וְהוֹתִֽרְךָ֤). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} למרות כל היוצאים מן הכלל (למעלה מ-80 פריטים ברשימה), השארנו את נוסח הגעיות שבכתי"ל ברוב המכריע של התורה ובשאר המקומות החסרים בכתר, ולא ניסינו לקרב אותו יותר אל נוסח הגעיות שהיה בכתר (ע"י שחזור מלא לפי כל נטיותיו של כתר בכתיבת הגעיות). יש שתי סיבות מעשיות להחלטתנו להביא רק את הגעיות הרשומות בכתבי־היד (חוץ מהמקומות החריגים): #שחזור הגעיות ו/או הוספתן בכל תיבה הראויה לכך במקרא דורשת עבודה רבה, וזה כרגע מעבר ליכולתנו מבחינת התורמים לפרויקט. ואולם תמיד יהיה ניתן לשדרג את מהדורתנו בעתיד באחת מהדרכים הללו או לבצע אותן במהדורות נגזרות. #הוספת הגעיות באופן מלא ועקבי בדומה למהדורת ברויאר איננה אפשרית כעת גם מסיבה טכנית, כי אין היום תווים מיוחדים ביוניקוד בשביל געיות שונות (ארוכות וקצרות) כדי לתעד איזו געיה מקורה בכתב־היד שהוא היסוד למהדורה ואיזו נוספה על ידינו. לכן מסומנות הגעיות במהדורתנו לפי שני כתבי־‏היד העיקריים (הכתר וכתי"ל). אמנם בעתיד היד נטויה לסימון געיות ע"פ שיטות נוספות. על ידי השימוש בתבניות אוטומטיות המיועדות לכך, יתאפשר למשתמש לבחור את השיטה המועדפת עליו. בין השיטות שראוי לבצע אותן ולאפשר את בחירתן על ידי המשתמש: #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל), אמנם בתיקונים קלים לגבי געיות חריגות בכתי"ל. זוהי השיטה המתבצעת כעת בספרי התורה. #סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל) בלי תיקונים. זוהי השיטה המבוצעת כעת בספרי הנביאים והכתובים. בשיטה זו יש כבר ערך רב (כמו שקבע כהן בבהירות רבה), כי היא מייצגת באופן נאמן את המסורת הכללית המשתקפת בכתבי־היד העתיקים, והוא גם יכול להיות בסיס מצוין עבור פיתוח נוסף או יצירה נגזרת בעתיד (כגון בשיטות הבאות ברשימה זו). #סימון געיות ע"פ הכתר, וע"פ שחזור הכתר במקומות החסרים בו.{{הערה|לשיטה משוכללת לשחזור הגעיות בכתר, מעבר לשיטת כהן שכבר בא לידי ביצוע מלא ב'''מקראות גדולות הכתר''', ראו את מאמרו של רפאל זר על שחזור הגעיות בכרך תרי עשר במפעל המקרא של האונ' עברית: Rafael Isaac (Singer) Zer, "The Preparation of the Base Text of the Hebrew University Bible Where It Is Missing in the Aleppo Codex", ''Textus'' 25 (2010), pp. 49-71.}} #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", שמקורה במנהג אשכנז והייתה מקובלת לרוב בדפוסים. שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים", שהרי ברוב העדות היום אין כבר ביצוע מוזיקלי לגעיה ונשאר לה רק תפקיד פונטי, ולכן ראוי לסמן אותה בכל תיבה הראויה לכך. אפשר לבסס סימון כזה (באופן כללי ובזהירות) על מהדורות [https://archive.org/details/heidenheim-torah-ein-ha-sofer-rodelheim-1818-1821-images/page/n5/mode/2up?view=theater היידנהיים] (תורה) ו[https://archive.org/details/baer-delitzsch-masoretic-bible-full/page/n117/mode/2up?view=theater בֶּר] (נ"ך), תוך כדי ניסוח כללים מתאימים שאינם בהכרח זהים לגמרי למדיניות שלהם. #סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", אמנם בדרך מתונה: אין לסמן יותר מגעיה אחת בלבד בתיבה אחת (בדומה למנהג כתבי־היד הטברנים). יישום זה יהיה דומה לשיטת ברויאר, אמנם יהיה צורך לבצע אותה מחדש. גם שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים" מאותה סיבה בדיוק כמו השיטה הקודמת. ===אחרית דבר=== בעת כתיבתה של חטיבה זו בנושא הגעיות נעלם ממנו מאמרו של הרב ברויאר "ספקות שאין להם הכרע".{{הערה|'''לשוננו''' נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296.}} בחלקו הראשון של אותו מאמר{{הערה|עמ' 283-288.}} יש תגובה לדבריו של מנחם כהן (בנספח שכתב על הגעיות בסוף כרך מלכים של מקראות גדולות הכתר). ברוך שכיוונו, כי גם בלי לראות את מאמרו של ברויאר הגענו לאותה מסקנה: דרכו של הכתר בסימון הגעיות ראוי יותר להיקרא "נטייה" (בלשונו של ייבין) ולא "שיטה" (בלשונו של כהן), כי הוא לא הגיע מעולם לאותה רמה של שיטתיות גמורה שיש במערכת הניקוד והטעמים. ובלשונו של ברויאר: "כהן... לא עמד או לא העמיד על ההבדל העקרוני שבין שיטת בן אשר בסימון הגעיות הקלות ובין שיטתו בסימון שאר כל פריטי הניקוד והטעמים. הבדל זה הוא המציב בפני המהדיר בעיה שאין לה, לדעתי, כל פתרון משביע רצון... רוב סימני הניקוד והטעמים המצויים בכתר נקבעו שם על פי מסורת ברורה, שהיה נקדן חייב לתת לה ביטוי... אולם דברים אלו אינם אמורים בסוגיית הגעיות הקלות: יש בכתר אלפי תיבות שבן אשר שם בהן או השמיט בהן געיה קלה בלא דין ולא דיין, בלא כלל ובלא מסורת...". כלומר: רמת העקביות החסרה בולטת בתוך הכתר עצמו (בתיבות מקבילות הזהות במבנן ובטעמן שלפעמים מקבלות געיה ולפעמים לא), ועל אחת כמה וכמה בכתבי־היד הקרובים לו. בנוסף לכך כתב ברויאר ששיטתו משקפת יסוד קבוע בסימון הגעיות בדפוסים, ואילו אנחנו ציינו אותה עובדה בדיוק. בלשונו של ברויאר: "כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה יותר ממאה שנה (לפחות) נוהגות לסמן געיה קלה בכל תיבה הראויה לכך מצד מבניה – בלא כל התחשבות בטעמה, וכל קורא ותיק הבקי בקריאתו מקפיד להטעים את המקרא על פי הנוסח הזה."{{הערה|עמ' 286.}} וגם העיר: "כהן מסביר באריכות מהיכן הגיע המנהג הזה אל המהדורות שלנו. דבריו בעניין זה מעניינים ומאלפים מאוד, אך אין הם סותרים את דבריי, שהרי גם אני מודה שהשיטה הזאת – בכללותה – מנוגדת לשיטת בן אשר. השאלה איך נתקבלה במהדורות שלנו לא מעלה ולא מורידה בדיון הזה."{{הערה|שם.}} בהערה בסוף הדיון על הגעיות במאמרו התייחס ברויאר גם לשאלת תפקידם המוזיקלי: "בספרי על הטעמים כתבתי שהגעיה מורה על נחץ משני, שאיננו מבוצע בניגון. כהן טוען שהגדרה זו אמורה רק בשיטת המהדורה שלי, שהגעיה הקלה בה איננה תלויה בניגון כלל. אך דומני שזו טעות, שהרי גם במהדורה שלי יש געיות רבות התלויות בניגון דווקא – געיות כבדות וגעיות שווא – ואף על פי כן כתבתי את ההגדרה הזאת, שכן היה נראה לי שתלות הגעיה בניגון עדיין איננה מוכיחה שהיא גם מבוצעת בניגון; שהרי אפשר שרק ניגון מסויים דורש הטעמה משנית לפניו. גם אפשר שניגונו של הטעם מתחיל תמיד כבר בנחץ המשני של הגעיה – גם במקרה שלכל הדעות, הגעיה איננה תלויה בטעם, כדוגמת הגעיה של וְיִֽצְק֥וּ. לפי זה צריכים לשנות במקצת את הגדרת הגעיה: היא מורה על נחץ משני ולא על ניגון."{{הערה|הערה 12 עמ' 288-289.}} אמנם נראים יותר דבריהם של ייבין וכהן בעניין זה. לגבי סימון הגעיות ע"י שמואל בן יעקב, נקדנו של כתי"ל, כתב כהן שיש בו בכללותו השתקפות נאמנה למנהגם של כתבי־היד הטברנים ודמיון רב לכתר. ואילו ברויאר הדגיש את הגעיות בכתי"ל שלעיתים חורגות לגמרי מהכללים: "בן אשר היה משנה את הניקוד רק באותם העניינים שלא הייתה לו בהם כל מסורת ושכללי הדקדוק לא קבעו בהם מסמרות, ואילו שמואל בן יעקב החליף את שיטתו בעניינים שחוקי ההטעמה ומסורת הקריאה קבעו בהם נוסח מחייב שאין לשום נקדן רשות לסטות מהם".{{הערה|שם, עמ' 288.}} למעשה, לפי ברויאר קיימים כ-10 חריגים בלבד בכתר ארם צובה בכל המקרא (געיות שלא לפי הכללים), ואילו בכתי"ל יש כ-45 בתורה בלבד (!).{{הערה|ברויאר רשם אותם שם, עמ' 287. אחרי שהביא 5 סתירות פנימיות בכתי"ל, שבהן נכתבו געיות כהלכה בתיבה אחת, ובמקום אחר נכתבו געיות שלא כהלכה באותן תיבות (בראשית לו,יח ["אהליבמה" פעמיים באותו פסוק]; ויקרא ג,יז ו-כג,ג ו-כג,לא מול כג,יד ["משבתיכם"]; במדבר י,ח מול י,י [בחצצרות/בחצצרת]), ברויאר כתב: "על אלה יש להוסיף עוד כארבעים תיבות בתורה שהגעיה מסומנת בהן שלא כדין: געיה קלה בצד געיה אחרת – וכן געיה בראשונה מבין שתי הברות הראויות לגעיה קלה. נמצא שהטעמות תמוהות אלו מצויות בכ"י לנינגרד ביותר מארבעים וחמישה מקומות '''בתורה בלבד''', ואילו בכתר הן מצויות '''בכל המקרא''' רק בקרוב לעשרה מקומות." ושם בהערה (8) על "בתורה בלבד" כתב: "אלה המקומות שמצאתי: בר' יט,יג; כה,לא; לא,מג; לב,כו; לו,יח; לח,יח; מט,יח; שמ' א,כא; '''ח,כא'''; '''יג,ה''',יא; טו,כו; '''ל,י'''; וי' א,ה; ג,יז; כג,ג,לא; כה,כח; '''כז,כח'''; במ' ג,כז; ד,לב; ה,כא; י,ח; '''יד,כה,לח'''; טו,יד,מ; '''יז,כא'''; יח,ב; כה,ב; כו,לא; דב' '''א,כט''',לג; ז,ח,'''יג'''; ח,ג; '''יא,יד''',כד,'''כה'''; יב,יז,כ,ל,לא; '''יד,כג; יח,ד; כ,יח'''. במקומות המודגשים ההדגשה התמוהה מצויה גם ב'''ל{{כתב עילי|מ}}'''." תיקון לפי רשימה זו בוצע במהדורתנו עד חשון תש"פ: בתיבות שיש בהן געיה בכתי"ל, אבל הגעיה לא במקום הנכון בתיבה לפי הכללים, סימנו אותו במקום הנכון במהדורתנו ופירטנו את הנתונים בתיעוד הנוסח (ברוב המקרים נבדקו גם כתבי יד ומהדורות אחרות). וכמו כן בכל מקום שיש שתי געיות או יותר בכתי"ל בתיבה אחת (או בתיבות מוקפות), סימנו במהדורתנו רק געיה אחת במקום המתאים לה לפי הכללים (יש יוצא מן הכלל אחד ב[[במדבר טו/טעמים|במדבר טו,יד]] [אֲשֶׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙], שם יש שתי געיות בכתי"ל, אך קיימת עדות מובהקת שבנוסח בן אשר אין געיה כבדה בשי"ן ולכן השארנו את הגעיה הקלה בתי"ו; וראו שם בהערת הנוסח). רשימה מלאה של התיקונים נמצאת [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#געיות (מתגים) בתורה|כאן]].}} אמנם בכל זאת נראה שאין מחלוקת אמיתית בין ברויאר לכהן בנושא זה (למרות דבריו של ברויאר "אולם כהן חולק עליי גם בעניין זה"), אלא שכל אחד מדגיש צד אחר המשתקף בנתונים: כהן מדבר על המצב הכללי למרות החריגים לעתים בכתי"ל, ואילו ברויאר מדגיש את הסטיות הלא-מעטות. קצת מפתיעה מסקנתו של ברויאר בעניין זה: "אם נעתיק את נוסח הגעיות של כ"י לנינגרד בכל מקום שלא נשתמר בו הכתר, נסטה מנוסח הכתר ביותר מאלפיים תיבות. די היה בכך להרתיע אותי מללכת בדרך הזאת".{{הערה|שם.}} אמנם זו בדיוק הדרך שבחר ברויאר ללכת בה בסימון הגעיות הארוכות בכל מהדורותיו! וכך גם במהדורתנו מסומנות הגעיות כעת בעקביות ע"פ כתי"ל בלי תיקונים, אבל כאמור התקווה היא [[#סימון הגעיות במהדורתנו|לבצע בעתיד תיעוד ותצוגה של כמה שיטות במקביל, ולאפשר למשתמש לבחור ביניהם כרצונו]]. בינתיים נחכה לגואלים שיהיו מוכנים לבצע את השיטות השונות לטובת הכלל.{{הערה|לתיעוד מלא של נוסח הגעיות בכתי"ל בכל המקרא בתוך מהדורה דיגיטלית שימושית, ראו ב[http://tanach.us/Tanach.xml מהדורת וסטמינסטר].}} {{קו תחתי|'''התלבטות קשה של המהדיר אבל לא של הקורא:'''}} לסיום חשוב להדגיש שכל ההתלבטות הרבה בעניין הגעיות היא בעיקר התלבטות מצדו של המהדיר, והרבה פחות מצדו של הקורא והלומד. ברויאר ציין בצדק במאמר זה שיש '''אלפי''' תיבות בתוך הכתר עצמו שבהן אין געיה, למרות שלפי הכללים והנטיות החזקות של כתב־היד הייתה אמורה להיות בהן געיה; וכן להיפך. ואותו דבר נכון על אחת כמה וכמה בכתבי־יד אחרים. עובדה זו מעלה שאלה קשה בשביל המהדיר, אבל לא בשביל הקורא. שהרי המהדיר חייב לפעול באופן עקבי ומתוך שקיפות, ו'''אסור''' לו לקבל החלטה שרירותית או בלתי-מתועדת באף תיבה. ואילו לקורא זה הרבה פחות חשוב אם הגעיה קיימת או חסרה בתיבה מסוימת, כי זו דרכן של געיות (אלא אם כן נשען הקורא לחלוטין על שיטת ריבוי הגעיות שבדפוסים). לכן הקורא יכול לבחור לעצמו כל מהדורה מדויקת של המקרא, ולהשתמש בה בביטחון ללא קשר לשיטת הגעיות שבה, ואף אם השיטה אינה מושלמת (כי אין שיטה מושלמת). רוב ההתלבטות שמדובר עליה בחטיבה זו על נושא הגעיות שמורה אם כן למהדיר ולא לקורא. ===געיה ימנית=== בעשרות מקומות בכתי"ל נכתבת הגעיה בצד הימני של הסימן הניקוד במקום לשמאלו{{הערה|על מיקומה של כתיבת הגעיה ראו ייבין, יא.3, עמ' 90-91.}} (התופעה נפוצה במיוחד בחלק הראשון של ספר בראשית). אין בתופעה זו כל משמעות, אבל בהקלדת וסטמינסטר הקפידו בכל זאת להקליד געיה ימנית לפי כתי"ל, בהתאם למטרתם להציג את נוסח כתב־היד בדיוק מלא. מובן מאליו שבמהדורתנו תופיע הגעיה בשמאלו של סימן הניקוד.{{הערה|ראוי לציין את העובדה הטכנית שגם אם לא היינו עושים שום דבר, תוכנת מדיה-ויקי מזיזה את הגעיה לצד שמאל בכל מקרה באופן אוטומטי. תופעה זו קשורה כנראה ליישום מדוייק של הגדרות ביוניקוד. באופן דומה, תוכנת מדיה-ויקי תמיד מזיזה את הנקודות של דגש, או של שי"ן ימנית או שמאלית, '''לאחר''' הניקוד של האות, למרות שלפי ההגיון נקודות אלו צריכות לבוא לפני הניקוד. כתוצאה מכך, אם שמים את סמן העכבר לאחר האות ולוחצים על "backspace", הנקודה תימחק ראשונה ורק לאחריה יימחק הניקוד שבאות. אמנם תו של הטעם יבוא אחרון (גם לאחר הנקודה).}} אבל בגלל שמגמתנו לתעד כמה שיותר במהדורתנו את השינויים שנעשו מהקלדת וסטמינסטר (במקומות שכתי"א חסר), רשמנו בכל זאת בתיעוד הנוסח שהתיבה נכתבה "בגעיה ימנית" בכתי"ל. ==סדרי הקריאה בתורה== ===חלוקת הסדרים בתורה=== חלוקת הסדרים בתורה היא חלוקה עניינית לרוב, המשקפת את מחזור הקריאה התלת־שנתי שהיה נהוגה בארץ ישראל. במהדורתנו שילבנו את חלוקת הסדרים לפי שתי שיטות מקבילות: *סימנו את חלוקתה של התורה ל-154 סדרים המקובלת בדפוסים והמוכרת, כולל המרכיב של המספר הרצוף לכל סדר וסדר מתחילת כל ספר (המספרים מצויינים באותיות עבריות כמו שמוכר היטב מדפוס קורן).{{הערה|למספרים הרצופים באותיות עבריות (בנוסף לציון האות "ס" בשוליים) יש בסיס כבר בכתבי־היד הקרובים לכתר והמאוחרים יותר, אמנם אין בהם ביצוע מלא תמיד.}} *סימנו את חלוקת הסדרים על פי שני מקורות עתיקים המתעדים את נוסח המסורה הטברנית: רשימת הסדרים ב'''ספר החילופים''' למישאל בן עוזיאל{{הערה|1=מהדורת אליעזר ליפשיץ (ירושלים: מאגנס, תשכ"ה; טקסט מלא ב-PDF ניתן להוריד [http://www.hum.huji.ac.il/units.php?cat=5040&incat=4972 באתר האוניברסיטה העברית]). הרב ברויאר כבר סימן את הסדרים במהדורותיו על פי רשימה זו. ספר החילופים מתעד רשימה של הבדלים (זעירים) בנוסח המקרא בין שיטת בן אשר לבין שיטת בן נפתלי (וגם מספר הסכמות בין שתי השיטות). כך מאפשרות רשימת החילופים וההסכמות קיטלוג של כתבי־יד לפי קרבתם לשיטת בן-אשר, וזהו עיקר חשיבותן במחקר בימינו: ספר החילופים מאשר את חשיבותו של כתר ארם צובה כמייצג נאמן ומדוייק לשיטת בן-אשר, וגם מאפשר את שחזור נוסחו של בן-אשר במקומות מסויימים החסרים בכתר. אמנם בנוסף לרשימת החילופים עצמה, יש בספר החילופים גם תיעוד קפדני לראשי הסדרים במקרא (בתחילת הדיון על כל פרשה בתורה וכל ספר בנביאים וכתובים).}} ו[https://archive.org/details/Leningrad_Codex/page/n243/mode/1up רשימת הסדרים בכתי"ל] (בנוסף לסימון ראשי הסדרים שבגוף התורה עצמה באותו כתב־יד). שני המקורות העתיקים האלה כמעט זהים אחד לשני בחלוקת הסדרים,{{הערה|יצוין שספר החילופים וכתי"ל גם זהים לסימון הסדרים הקיים בסוף ספר דברים בכתר ארם צובה. שלושת המקורות ביחד עוד זהים בכך שפרשת "נִצבים" כוללת בתוכה גם את פרשת "וילך" (והן נחשבות לפרשה אחת ביחד).}} והם מדווחים על כ-167 סדרים בתורה.{{הערה|בשני המקורות העתיקים מדווח על סך של קס"ז (167) סדרים בדיוק בחמישה חומשי תורה. אמנם רק ברשימה שבכתי"ל יש באמת קס"ז סדרים, ואילו בספר החילופים, למרות המספר המובא בסוף, נזכרים 168 ראשי סדרים. הסדר הנוסף מתחיל לקראת סוף פרשת וירא ("וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר", [[בראשית כב כ]]); סדר זה חסר לגמרי בכתי"ל בסימון הפנימי וברשימה (וגם בחלוקה המקובלת), וזה ההבדל היחיד בין ראשי הסדרים שבשני המקורות.}} לגבי השיטות השונות בסימון הסדרים (ובמיוחד בין החלוקה המקובלת לבין החלוקה ל-167 סדרים), יש אומרים שאין כאן מחלוקת אלא שהסדרים הנוספים בתורה שבספר החילופים ובכתי"ל משקפים תת־חלוקה אפשרית בתוך הסדרים המקובלים. ויש אומרים שחלוקת הקריאה למחזור התלת־שנתי לא הגיעה לידי שיטה מובהקת של חובה, והיו מנהגים שונים כיצד לחלק את הקריאה בדרכים שונות. ציונם של ראשי הסדרים הנוספים בספר החילופים ובכתי"ל ישולב בתוך המספרים הרצופים של החלוקה המקובלת. לדוגמה: יש סדר שמתחיל בתחילת פרשת "וָאֶתְחַנַּן" (דברים ג כג), והוא הסדר הרביעי בספר ("ד" במספרים הרצופים) לפי החלוקה המקובלת של 154 סדרים בתורה. מאוחר יותר יש ציון של תחילת סדר במקורות העתיקים בפסוק "כִּי־תוֹלִיד בָּנִים" (ד כה), וסדר זה אינו קיים בחלוקה המקובלת. הוא יסומן אם כן לפי המספר הרצוף "ד*". להלן רשימה של כל הפרשות שבהן יש סדר נוסף על החלוקה המקובלת (קנ"ד סדרים): *בספר בראשית (בנוסף על מ"ג סדרים): וירא=(יט*),{{הערה|אין כאן סדר בכתי"ל (ברשימה ובגוף התורה) אבל יש סדר בספר החילופים, ובגלל הסדר הנוסף מגיע מספר הסדרים בספר החילופים ל-46 בספר בראשית ול-168 בתורה כולה (למרות הסך המובא בסוף של קס"ז סדרים). יצויין שסדר זה קיים גם בתוך המספרים הרצופים שבכתי"ש (כ'), אמנם שם הוא מתחיל בתחילת פרשת "חיי שרה" ולא בבראשית כב,ב; ובכלל יש הבדלים רבים בין סימון הסדרים בכתי"ש לבין המסורת של קס"ז סדרים בתורה (בכתי"ש לדוגמה יש מ"ב סדרים סה"כ בספר בראשית).}} וישב=לה*, ויחי=מג*. *בספר שמות (בנוסף על כ"ט סדרים): שמות=א*,{{הערה|כאן חסר סימון הסדר בגוף כתי"ל, אבל הוא קיים ברשימת הסדרים בכתי"ל (וגם דותן השלים אותו ע"פ הרשימה).}} משפטים=יז*, כי-תשא=כה*, ויקהל=כו*. *בספר ויקרא (בנוסף על כ"ג סדרים): ויקרא=ב*, אמֹר=יט*. *בספר במדבר (בנוסף על ל"ב סדרים): נשֹא=ה*. *בספר דברים (בנוסף על כ"ז סדרים): ואתחנן=ד*, ראה=יא*, שֹפטים=טו*,{{הערה|יש לסמן עוד מקום בפרשת שֹפטים בכתי"ל, דהיינו [[דברים כ א]], בו מסומן סדר נוסף בכתב היד (לכאורה "טו**"). אבל סימון זה כנראה בטעות הוא, שהרי אינו מובא ברשימת הסדרים בכתי"ל עצמו וגם לא בספר החילופים (דותן ציין אותו כטעות {ס}). במהדורתנו לא תייגנו אותו ב[[תבנית:מ:סדר]] אבל הערנו עליו בהערת נוסח.}} כי־תצא=טז*. יש גם שני מקומות שבהם תחילת הסדר שונה במקצת בחלוקה המקובלת ובמקורות העתיקים: *בפרשת אמֹר מתחיל סדר [יט] בויקרא כג,ט ("כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ") במקורות העתיקים, אבל בחלוקה המקובלת מתחיל הסדר (יט) בויקרא כג,טו ("וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙"), הפרש קל של 6 פסוקים שהם פרשה אחת. *בסוף פרשת קֹרח מתחיל סדר (יז) בבמדבר יח,כה ("וְאֶל־הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר"), אבל במקורות העתיקים מתחיל הסדר [יז] בתחילת פרשת "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט,א), הפרש קל של 8 פסוקים שהם פרשה אחת. למידע על חלוקת הסדרים בספרי הנביאים והכתובים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#חלוקת הסדרים בנביאים וכתובים|כאן]]'''. ===החלוקה לפרשות השבוע=== [[מקרא על פי המסורה/תורה|התורה מחולקת במהדורתנו]] לפי יחידות של "פרשת השבוע". חלוקה זו משקפת את המנהג המקובל כבר אלף שנה של מחזור לקריאת התורה בשנה אחת (מקור המנהג הוא [[:W:פרשת השבוע#מקור המנהג בעדות ישראל|בבלי]]). בתחילת כל יחידה של "פרשת השבוע" יש גם תמונות וקישורים לעמודים המתאימים לדף הראשון של אותה פרשה (צילומים של כתבי־היד החשובים ושל ספרי תורה הכתובים על קלף). ראוי לציין שבכתבי־היד הטברנים וברשימות המסורה שבהן (וכן ב"ספר החילופים") אין פרשה חדשה שמתחילה בפסוק [[פרשת וילך/טעמים#פרשת וילך (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|"וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה" (דברים לא,א)]], ויחידה זו הייתה נחשבת אם כן לחלק האחרון של [[פרשת ניצבים/טעמים#פרשת ניצבים (עם מספרי פסוקים וסימני ניווט)|פרשת "נִצבים"]] (שהיו בה 70 פסוקים סה"כ).{{הערה|עניין זה צויין גם בתיעוד הנוסח (בדף העריכה בתחילת פרשת "וילך" ([[דברים לא/טעמים|פרק ל"א]]).}} ===החלוקה לעולים בתורה=== פרשות השבוע מחולקות במהדורתנו בהתאם לקריאה עבור שבעה עולים לתורה בשבת (ומפטיר). חלוקה זו יציבה לרוב מאז המאה הי"ח.{{הערה|למידע היסטורי על החלוקה לעולים בתורה, ראו את [https://jewish-faculty.biu.ac.il/files/jewish-faculty/shared/JSIJ4/stulberg.pdf מאמרו] של אפרים סטולברג, "תורה שבעל פה האחרונה: חלוקת התורה לעליות" ב-JSIJ גליון 8 (2009).}} היא נעשתה כאן לפי החלוקה המקובלת בדפוסים הנפוצים של המקראות הגדולות (השתמשנו במקראות גדולות לתורה ב[[:COMMONS:Category:MG1859-Vienna-Torah|מהדורתו של שלמה נעטטער]] [ווין תרי"ט]), והמשתקפת היטב בדפוס קורן.{{הערה|במקרים של אי־התאמה הכרענו לפי [https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Tikkun-Koreim-HB50656.pdf תיקון הקוראים הזה]. בעתיד ראוי שיהיה סימון לפי שיטות נוספות של חלוקת הפרשה לעולים, ובמיוחד מנהג תימן, וכן להוסיף אפשרות למשתמש לבחור את שיטת הסימון הרצויה לו.}} לשבתות שקוראים בהן שתי פרשות מחוברות, הקריאה לכל אחד משבעת העולים צוין כנהוג בתוך סוגריים לאחר החלוקה לעולים של הפרשה היחידה, כגון: "חמישי (שלישי)". החלוקה במהדורתנו לשלושה עולים במשך השבוע (מנחה בשבת, שני וחמישי) מבוססת על '''סדר עבודת ישראל''' לר' יצחק (זליגמן) בער, רעדעלהיים תרכ"ח, מתוך מהדורת צילום של הוצאת שוקן תרצ"ז.{{הערה|ראו שם עמ' 451-494, "סדר הפרשיות למנחה בשבת ולשני וחמישי לתעניות ולחה"מ וחנוכה ופורים". חטיבת הקריאה הזאת צולמה בתוך '''סדור רנת ישראל''', מהדורה שניה (הוצאת מורשת: ירושלים תשל"ד), עמ' 447-485. מהדורת צילום אחר של "סדר עבודת ישראל" לזליגמן בער נמצאת '''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-1.pdf|כאן]]''' ו'''[[:COMMONS:File:Avodat-Yisrael-Baer-1901-2.pdf|כאן]]'''.}} הציון לתחילת הקריאה ל"לוי" ול"ישראל" מופיע בסוגריים מרובעים, וסוף הקריאה ל"ישראל" הוא בדרך כלל לפני עליית "שני" בשבת.{{הערה|במקומות חריגים שבהם עליית "ראשון" ארוכה ולא נהוג שישראל ביום חול יקרא עד סופה (בפרשות "בראשית", "כי תשא", "נשא"), צוין "[ע"כ ישראל]" בסוף הקריאה לעולה השלישי. וכן במקומות שנהוג להמשיך לקרוא אחרי סוף עליית "שני", צוין בסוף העלייה השלישית "[ע"כ ישראל]" (בפרשות "בחקתי", "דברים", "ואתחנן"', "כי תבוא", "נצבים", "וילך", "האזינו", "וזאת הברכה").}} לא הוספנו סימון לקריאת התורה במועדים בתוך מהדורת המקרא בוויקיטקסט. סימון כזה יוצר מעמסה כבדה בשוליים של הטקסט, ולא נהוג לסמן אותו "בפנים" במהדורות של המקרא, אלא רק בנספחים. במקום זה יצרנו מדור מיוחד בשם '''[[מקראי מועד|"מִקְרָאֵי מוֹעֵד"]]''', שם תופיע קריאת התורה לכל המועדים לפי החלוקה הנפוצה במחזורים (וגם הפטרות). תוכן הקריאות במדור "מִקְרָאֵי מוֹעֵד" מבוסס על "מקרא על פי המסורה". ==הערות== <references/> [[en:User:Dovi/Miqra according to the Masorah/Introduction/Chapter 3]] rkb1zh8f0astobpqtgdshup538a4xx6 0 288794 3079237 3019480 2026-08-26T12:17:34Z הכוכב הזוהר 42905 /* דרכי משה */ 3079237 wikitext text/x-wiki {{טור|יורה דעה|צו|צז|צח|}} ==טור== אין לשין העיסה בחלב, שמא יבוא לאוכלה עם הבשר. ואם לש, כל העיסה אסורה אפילו לאוכלה לבדה. ואי עבדינא כעין תורא, שרי. פירש רש"י שלא לש אלא דבר מועט עוגה קטנה. ורב אלפס פירש שעשה בהן שינוי, פירוש צורות כעין השור וכיוצא בו, שמתוך כך יזכור שיש בה חלב. אין טחין התנור באליה, ואם טח, כל הפת אסורה אפילו לאוכלה לבדה, אלא א"כ הסיק התנור תחילה יפה שאז פלט הכל אפילו היא של חרס. בד"א בתנור שהסיקוה בפנים, אבל בוכיא שהסיקוה בחוץ אסור, אלא א"כ מלאו גחלים בפנים עד שיתלבן. כתב הרשב"א: פת שאפאו בתנור עם הבשר - יש מהגאונים שאסרו לאכול אותו הפת, שריחו כטעמו, ויש מתירין וכן נראה. עד כאן. וכן פסק רש"י דריח לאו מילתא היא ומותר לאוכלו אפילו בחלב. ור"ת פסק דריח מילתא היא, ומיהו דווקא בתנור קטן כמו שלהם, אבל בתנורים שלנו הגדולים שרי. וכתב בספר המצוות: ופירשו לי רבותי המחזיק י"ב עשרונים זהו תנור גדול. ==בית יוסף== {{המרת או.סי.אר}} אין לשין העיסה בחלב ברייתא פרק כל שעה (לו.) ובתר הכי אסיקנא דאי עבדינהו כעין תורא שפיר דמי והביאו זה הרי"ף והרא"ש בפ' כ"ה (קז:) ועל כעין תורא פירש"י מעט כעין של שור מותר ללוש דאכיל ליה מיד בבת אחת ולא משהי ליה דלינשי שנילוש בחלב והפירוש שכתב רבינו בשם רי"ף (לא מצאתי לו ז"ל שכתב כן, אבל): <small>(ב"ה) כתב בפ' כ"ה ומסקנא דאי שני בהו ועבדינהו כעין תורא שרי:</small> הרמב"ם כתבו בפרק ט מהמ"א {{ממ רמב"ם|ט|מאכלות אסורות|כב}} וז"ל ואם שינה בצורת הפת עד שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר הרי זה מותר והרשב"א כתב ואם שינה בצורת הפת ועשה כעכין קטנים כעין השור מותרת שהרואה יודע שלא שינו צורתו אלא להיכר בעלמא וישאל ויאמרו לו וכתוב בהגהות ש"ד בשם מהרא"י ז"ל דהני תרי פי' אליבא דהלכתא סליקו דתרוייהו סברות יפות הן וכתוב עוד בהגש"ד היתר פשוט שאותם לחמים שעושין לכבוד שבת לחם משנה אופין אותם עם הפשטיד"א לכתחלה משום דדבר מועט הוא ונאכל מהר בשבת והוי כעין תורא{{פרשן טור|Prisha}}: אין טחין התנור באליה כו' ג"ז ברייתא בפ' כל שעה (ל:) (וכתבו התוספות והמפרשים בפ' כל הבשר גבי דגים שעלו בקערה דדוקא בעינן שיוסק התנור ולא סגי בקינוח {{פרשן טור|Prisha}} מפני שאי אפשר לתנור להתקנח יפה ונדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק) ונראה דהוא הדין דהכא מהני עבדינן כעין תורא כי היכי דמהני בלשין את העיסה בחלב וכך {{פרשן טור|Prisha}} דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהמ"א ודברי הרשב"א בת"ה: בד"א בתנור שהסיקוהו בפנים אבל בוכיא שהסיקוה בחוץ אוסר וכו' פשוט בפ' כ"ש (שם): כתב הרשב"א פת שאפאו בתנור עם הבשר יש מהגאונים שאסרו וכו' כ"כ בשער ד' של בית ג' ובשער א' של בית ד' האריך בדבר ואכתוב דבריו בסמוך: ומ"ש רבינו וכ"פ רש"י דריחא לאו מילתא היא ור"ת פסק דריחא מילתא היא בפ' כיצד צולין (עו:) גרסינן א"ר בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור מ"ט מפטמי מהדדי ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא היא וריחא לאו מילתא היא ושקיל וטרי תלמודא במילתא ואיתא תו התם בגמ' תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח ההיא ביניתא דאיטוייא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכלא בכותחא וכתב רש"י דהלכתא כלוי והתוס' כתבו דהלכתא כרב וטענות ב' הסברות הלא הם מבוארות יפה בדברי הרי"ף והר"ן בפ' ג"ה ובפ' בתרא דע"ז (סו:) בדברי התוס' וכתבו התוספות בפ' כיצד צולין על דברי ר"ת ובתנורים שלנו נראה דמותר לאפות לחם עם אותו פשטיד"א הואיל ומכוסות היטב הוי כעין ב' קדרות ואפילו פלדוני"ש שיש להרחיק מן הלחם אין נראה לרבי שיהא אסור שיש אויר הרבה בתנור וההבל מתפשט עכ"ל ובסמ"ג כתוב עוד אומר רבינו יעקב דוקא בתנורים קטנים דנפיש טעם פיטומייהו שהתנורים שבימי חכמים קטנים היו אבל בתנורים גדולים כעין שלנו מותר לאפות פת עם צלי וכ"כ ג"כ סמ"ק והמרדכי כתב סמ"ק ופירשו לי רבותי המחזיק י"ב עשרונים של מצות זהו תנור גדול ע"כ וכ"כ הג"מ בפ"ט מהמ"א ובפט"ו כתבו מ"כ דאפי' מ"ד ריחא לאו מילתא היא ה"מ בתנורים שלהם שפיהם למעלה אבל בתנורים שלנו שפיהם מן הצד מחזיק ריחו ומפטם כל מה שבצדו ולכן מודו כ"ע דלכתחלה אסור וזה היפך ממה שפירשתי לעיל פ"ט עכ"ל ונראה דליתא להגהה זו{{פרשן טור|Hagahot}} שלא נודע מי בעל דברים מקמי כל הנך רבוותא שלא חילקו בכך ואדרבה כתבו להקל בתנורים דידן וגם הרשב"א כתב וז"ל ובשם ר"ת דוקא בתנור שהוא מקום צר אבל במקום רחב מותר וכ"כ הרז"ה ז"ל דיש מי שהתיר בפורני רחבה דהא שליט בה אוירא טובא ע"כ נראה מדבריו דברחב קצת סגי ולא בעי מחזיק י"ב עשרונים כסמ"ק והתוספות והרא"ש כתבו בפרק בתרא דע"ז על דברי ר"ת דפסק כרב דוקא בתנורים קטנים שלהם שהיו מכסים פיהם ולכך נכנס ריח של זה בזה אבל בתנורים שלנו ופיהם פתוח אין לחוש וכתבו רבינו בסימן ק"ח וכתבו עוד התוספות דתחת המחבת שלנו שקורין טריפי"ד שאופין תחתיה פשטיד"א ריח מילתא היא כמו בתנורים שלהם: וכתוב בהג"א פרק בתרא דע"ז אע"ג דריחא מילתא היא שרי לן לכתחלה לאפות פשטיד"א שלנו שהן מכוסות למעלה בתנור עם הפת שהתנורים שלנו גדולים הם ומיהו אם זב שומן הבשר חוץ לפשטיד"א ונבלע בתנור אע"פ שהפת רחוקה מן הפשטיד"א אסור לאוכלה אפי' במלח. והואיל וכן טוב ליזהר שלא לאפות שום טפילות עם הפת בתנור דילמא זב השומן ולאו אדעתיה אלא יאפה הפשטיד"א ויסיק התנור ויאפה הפת עכ"ל {{פרשן טור|Prisha}}: וכתב ע"ז בהגש"ד אע"ג דרגילים האידנא כל הטפילות במחבת מ"מ חוששין ויש שמקילין ומשימין הפשטיד"א בפי התנור ממש ע"כ {{פרשן טור|Prisha}}: והרא"ש בפ' בתרא דע"ז הביא דברי רש"י ודברי ר"ת ולא הכריע ביניהם ורבינו כתב בסימן ק"ח שמסקנת הרא"ש כר"ת ולא ידעתי מנין לו ואפשר שטעמו מפני שהביא דבריו לבסוף והרי"ף בפג"ה פסק כלוי דאמר ריחא לאו מילתא היא מיהא כתב דע"כ לא שרי לוי אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה דהא שצלאו קאמר ולא קאמר צולין לכתחלה וכתב עוד דהא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה עם הכותח וההיא ביניתא דאיטויא בהדיא בישרא ואסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא לאו כרב בלחוד אסרה אלא אפי' כלוי אסירי למיכלינהו בכותח מ"ט כיון דשרי למיכלינהו בלא כותחא אי שרית להו למיכלינהו בכותחא אישתכח כמאן דשרי לאטוויי בשר שחוטה בהדי נבלה לכתחלה. והר"ן כתב טעם אחר דכיון שריח בשר נרגש בהם הטועם אותם יהא סבור שממשו של בשר נבלע בהן וכי אכיל להו בכותחא מתחזי כבשר בחלב ומש"ה אסור משא"כ בבשר שחוטה שצלאה עם בשר נבלה שאין ריחא וטעמא של נבלה נרגש בשחוטה כלל ועוד שאפשר שחומרא הוא שהחמירו בבשר בחלב יותר משאר איסורין משום דלא בדילי אינשי מיניה מפני שכל אחד היתר בפני עצמו החמירו בו יותר מבשאר איסורים כמו שהחמירו בו שלא להעלותו עם הבשר על השלחן משא"כ בשאר איסורין ע"כ ודעת הרמב"ם כדעת הרי"ף שכתב בפט"ו מהמ"א אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד ואף ע"פ שאין נוגעין זה בזה ואם צלאן ה"ז מותר ואפילו היתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה שהריח אינו אוסר אלא טעמו של איסור ובפ"ט כתב פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאוכלן בחלב ע"כ. והרשב"א אחר שהביא סברות הפוסקים בדין זה כתב ומ"מ מדברי כולם נלמוד דלכתחלה אסור לעשות כן אלא שמדברי הירושלמי נראה דללוי אפילו לכתחלה שרי וראוי לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו לעשות כן לכתחלה אבל בדיעבד נראה דהלכה כלוי וכן הסכימו רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל עכ"ל וז"ל בת"ה הקצר יש איסור שאוסר בריחו וכו' כיצד בשר נבלה שמן שצלאו וכו' ולא עוד אלא אפילו בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור וכן דג ובשר שצלאן בתנור אחד אסור לאכול הדג עם הכותח וכן הפת שאפאה בתנור אחד עם הבשר אסור לאוכלו בכותח בד"א בשנצלו בתנור אחד צר או כיוצא בו אבל אם נצלו במקום רחב הריח מתפזר ואין כחן גדול להיות כמתערב עם בשר השחוטה או הפת והדג ויש מי שהורה בכל אלה להתיר וכן הסכמת רוב גדולי המורים הראשונים והאחרונים ומ"מ לכתחלה אסור לצלותם בתנור אחד צר עכ"ל: וכתב רבינו דבריו בסימן ק"ח והמרדכי והגה"מ פ' ט"ו מהמ"א כתבו וז"ל נהגו נקיי הדעת דמגנצ"א לתקן כיסוי לפשטיד"א או לפלדון כשאופים אותם עם הפת אבל בלא כיסוי לא דהוי כפת חמה וחבית פתוחה ואסור לאכול הפת עם חלב ועל פי הנקב שבכיסוי נהגו לכוף שפופרת שלא יצא הריח ואם שוב נבקע הכיסוי או השפופרת מותר דהוי דיעבד ובלבד שלא יגע הפת לשומן עכ"ל: וכתב המרדכי בשם ראבי"ה סברא אחרת היפך מסברת הרי"ף והרמב"ם והוא דרב לא אסר אלא בבשר שחוטה ובשר נבלה שקולטין הריח ביותר מפני הפיטום אבל לית ליה הא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסורה לאוכלה בכותח דלרב נ"ל דשרי ומזה הטעם נהגו למאן דאית ליה ריחא מילתא היא שהפת אינם מקפידין עליו ואוכלין אותו בין עם בשר בין עם גבינה וכן דעתי נוטה שבפשטיד"א ופלדוניש שנאפו יחד דריחא מילתא היא אבל הפת שעמו שרי אפילו בלא כיסוי גם מורי אבי היה נוהג בהן איסור אבל בפת לא עכ"ל: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם ורוב המורים מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן להתיר בדיעבד אבל לכתחלה אסור לצלותה במקום צר (ע"ל סימן ק"ח בד"מ): כתב הרשב"א בת"ה הארוך דמלישנא דפלוגתא דרב ולוי משמע דלא איפליגו אלא כשבשר שחוטה ונבלה אחד מהם שמן אבל כששניהם כחושין כ"ע מודו שהוא מותר דריחא כי האי לאו מילתא היא: וכתב עוד דלא אמרו ריחא מילתא היא אלא דוקא לצלי אבל לקדרה ליכא למיחש כלל כדאמרינן התם כעין ב' קדרות לא וכיון דכל אחד בקדרה בפ"ע ליכא ריחא כולי האי ואמרינן נמי בפ"ק דע"ז (דף יג:) לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו ב' קדרות זו אצל זו ולא חשו להם חכמים ע"כ וז"ל בת"ה הקצר ואם בא לבשלם בקדרה זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתנור במקום צר ואפילו פה הקדרה מגולה מותר אפילו לכתחילה שאין ריח המתבשלים גדול כ"כ עד כאן לשונו וכתבו רבינו בסימן ק"ט וכן כתב הר"ן בפ"ק דע"ז אמתניתין דעיר שיש בה ע"ז דאפילו מאן דפסק כרב דאמר ריחא מילתא היא ה"מ בצלי אבל בקדרה לא. וכתב הרשב"א שלמד כן מדמותיב פרק כיצד צולין לרבי מדתניא אין צולין ב' פסחים כאחד מפני התערובות ודייק עליה דמפני תערובות גופים קאמר אבל מפני תערובות טעמים שרי ומשני ר' ירמיה הב"ע כגון שצלאו בב' קדרות בב' קדרות ס"ד אלא אימא כעין ב' קדרות ע"כ. ופירש"י כעין ב' קדרות שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או אפר באמצע. וק"ל למה למד למתבשלים דוקא דמשמע אבל בנצלים אפילו בב' קדרות לא והא ההיא דפסחים בצלי הוא ומדבעא ר' ירמיה לאוקמא בב' קדרות אלא דאתמהי' עליה בב' קדרות ס"ד כלומר וכי פסח נצלה בקדרה משמע דאי לאו הכי הוה ניחא לן משום דכל שהוא נצלה בב' קדרות אין הריח מתפשט להתערב עם מה שבקדרה אחרת וכן למאי דאסיקנא כעין ב' קדרות בצלי אסיקנא הכי ולא במבושל דוקא: כתוב בכתבי ה"ר איסרלן דאפילו למ"ד ריחא מילתא היא מותר לצלות כבד בתנור עם תבשיל שמן ואין כאן בית מיחוש ונתן טעם לדבר ואין טעם נראה בעיני. (וע"ל סימן ק"ח בד"מ): מ"כ בצל שצלאו עם דבר אסור הואיל שהוא חריף שואב טובא מידי דהוה אפת חמה וחבית פתוחה דאפי' מ"ד ריחא לאו מילתא מודה הכא עכ"ל: כתבו התוס' בפרק בתרא דע"ז אם שמנונית האיסור על המרדה שקורין פאלה אסור ליתן עליה היתר כל היום מיהו כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה לכתחלה ולא גזרו שאינה בת יומא אטו בת יומא אפי' לכתחלה כיון דלא איפשר שהרי הנכרי לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם ופעם שישפוך עליה של איסור ע"כ: כתב האגור נשאל מהר"י מולין על פת שנאפה עם צלי של נכרי בדיעבד והשיב רוב הפוסקים פסקו דריחא לאו מילתא היא בתנורים שלנו. ואם יש פת אחרת דעתי נוטה דחשוב כמו לכתחלה ולמה תניח ההיתר ותאכל האיסור אבל אם יש דוחק למצוא פת אחרת יש לסמוך על המתירים עכ"ל. ואין דבריו נראים בעיני דדיעבד מותר גמור הוא ואפילו יש פת אחרת לפניו מותר לאכול מזו: ==בית חדש (ב"ח)== {{המרת או.סי.אר}} אין לשין ואי עבדינהו כעין תורא שרי פירש"י שלא לש אלא דבר מועט וכו' ולפירושו כעין תורא דקאמר כלומר עוגה קטנה כעינו של שור מפני שנאכלת מיד ולא יבא לידי שכחה שיאכלנה עם בשר וכ"כ סמ"ג ומה שנוהגים לאפות לחם משנה בכל ע"ש בתנור אחד עם בשר לכתחלה חשבינן להני לחמין לדבר מועט שנאכל מהר בשבת והוי כעינא דתורא כ"כ בהגהת ש"ד סי' ל"ה וטעם דבריו כיון שלא נשאר מהם לאחר השבת אין לחוש שמא יבא לאכלן בחלב בשבת דאין לך עני בישראל שלא יאכל בשר בשבת ומיהו לדידן דרגילות הוא שנשאר מהני לחמין אחר השבת אין להן היתר לפירש"י וצ"ל דסומכין על פי' רב אלפס דהני לחמין עשויין בשינוי דמתוך כך יזכור שלא לאכלן עם חלב אף לאחר השבת דלפי' רב אלפס כיון שעושין שינוי יכול לאפות אפי' הרבה ואין להחמיר כפירש"י אע"פ שגם התוס' הסכימו לפירושו כיון דבשל סופרים הוא הלך אחר המיקל וכ"כ בא"ו הארוך סוף כלל ארבעים ע"ש ומ"מ המחמיר לעשות ג' לחמין קטנים שלא יהא נשאר מהם לאחר השבת שיבא לאכלן בחלב תע"ב: אין טחין וכו' אא"כ הסיק את התנור וכו' אבל על הקינוח אין לסמוך מפני שא"א לחרס להתקנח יפה כך פי' התו' ע"ש ר"ת וכבר התבאר בסוף סי' הקודם דאפי' יכול להתקנח יפה אסור לכתחלה לקנחו ולאפות בו ולסמוך אנ"ט בר נ"ט דאין להתיר לכתחלה וכדכתב סמ"ק: כתב הרשב"א וכו' פי' דיש מהגאונים אסרו לאכול אותו הפת עם החלב כו' אבל עם בשר ודאי שרי דלא דמי לטח את התנור באליה דאיכא גוף הבשר וטעמו בפת אבל הכא דליכא אלא ריחא לא אמרו דריחו כטעמו אלא שלא לאכלו עם חלב והכי איתא להדיא בת"ה שער ד' של בית ג' וכתב לשם דדוקא בתנור צר וכ"כ עוד בשער ראשון של בית ד' דבמקום רחב הריח מתפזר ושרי ע"ש והיינו כדכתב רבינו ע"ש ר"ת דוקא בתנור קטן כמו שלהם וכו' ומה שפירש בספר המצות דלא שרי בגדולים אלא במחזיק י"ב עשרונים מבואר בסמ"ק ס"ס רי"ג דהיינו דוקא י"ב עשרונים של מצות ומ"מ כתב בש"ד דאע"פ דנהגו העולם לאפות הפשטיד"א או הפלאדי"ן עם הפת ואח"כ אוכלין הפת לכתחלה בין עם בשר בין עם חלב דסומכין על מ"ש ר"ת להקל בתנורים גדולים שלנו מ"מ לא נהגו היתר לכתחלה לאפות הפשטיד"א עם הפלאדי"ן כיון דמפטמין זה את זה ואע"ג דלרש"י הכל שרי מ"מ לא ראו להקל בדבר זה כנגד פסק ר"ת דריחא מילתא היא כרב. וכתב עוד בשם י"א שחולקים אפי' רש"י ור"ת והוא דעת הא"ז ומביאו בהגה' אשיר"י דאף לוי לא קאמר דריחא לאו מילתא היא אלא דיעבד אבל לכתחלה לא ולפיכך אין לאפות הפשטיד"א או הפלאדי"ן עם הפת לכתחלה ורבא לא שרי בבת תיהא לכתחלה אלא משום דלא מיפטמא ולא עביד לריחא אבל מיני בשר וחלב דמיפטמא מודה דלכתחלה מיהא אסור ותו דאפילו את"ל דלוי מתיר לכתחלה אין זה אלא בתנורים שלהם שפיהם למעלה אבל בתנורים שלנו דמחזיק ריח ומפטם גריעי טפי ודלא כר"ת שסובר דבתנורים שלנו יש להקל טפי משום דגדולים הם אלא אדרבה יש להחמיר טפי כיון דפיהם מן הצד ואין ראיה ממנהג העולם ולומר כיון דנהגו לאפות פשטיד"א עם פת לכתחלה מנהג אבותינו תורה הוא דלא נהגו היתר אלא א"כ שהפשטיד"א מכוסה למעלה בבצק בלי שמנונית כלל דהשתא כסוי הבצק מעכב לריח דהוי כחבית סתומה ופת חמה אבל בלא כסוי אסור וכן פסק ריב"ם כ"ץ רבו של ר"ג מ"ה ושרי ליה מריה לב"י שכתב על הגהת מיימוני שהעתיק סברא זו דליתא להגה"ה זו שלא נודע מי בעל דברים מקמי כל הנך רבוותא שלא חילקו בכך ואדרבה כתבו להקל בתנורים דידן עכ"ל דהלא סברא זו יצאה מפי אשלי רברבי אלא מיהו אף לסברא זו מותר להשים הפשטיד"א בפי התנור דהריח יוצא משם ואינו מפטם הפת ומ"מ מסקנת הש"ד הוא דס"ל כר"ת להתיר בתנורים גדולים לאפות הפת עם הפשטיד"א תוך התנור ולאכלו בחלב דתנורים שלנו עדיפי דלא מפטמי ואפילו בלא כסוי בצק שרי מיהו מהרא"י כתב לשם בהגה"ה דתנורים גדולים דמחזיק י"ב עשרונים מצות אין מצוי לנו הלכך אסור לכתחלה אפי' בשלנו מיהו בדיעבד אין לנו לאסור כיון שההבל יכול להתפשט אפילו אינו מחזיק י"ב עשרונים והכי נהוג. וכל זה דוקא בשאופין הפשטיד"א או הפלאדי"ן במחבת דאין לחוש לשמא יזוב אלא לריחא בלחוד ולפיכך יש להקל בתנור גדול בדיעבד כדפרישית אבל בלא מחבת דעל הרוב יוצא השמנונית או החמאה לחוץ ונבלע בתנור ה"ל כאילו טש כל התנור באליה או בחמאה דאף לוי מודה דאסור אפילו בתנור גדול המחזיק י"ב עשרונים ואפילו דיעבד ואפי' רחוקים זה מזה דאין אנו מצריכין שיזוב תחת הלחם אלא כשנבלע בדופני התנור אסור הלחם לאכלו אפילו במלח ודלא כמ"ש בהגהת ש"ע דלא נאסר הפת אלא כשזב תחתיו ממש והבין כך מהגהת אשיר"י הביאו ב"י ולא דק והכי נקטינן דבתנור קטן ממש אפילו במחבת אסור אפי' דיעבד כר"ת ובלא מחבת נמי אסור אפי' בתנור גדול היכא דאיכא למיחש לשמא יזוב ואפילו בדיעבד אבל במחבת ובתנורים גדולים שלנו אע"ג דלא מחזקי י"ב עשרונים מצה לכתחלה אסור ובדיעבד שרי אע"פ שאינו מחזיק י"ב עשרונים כתב הרשב"א דאם בא לבשל איסור אצל היתר כל א' בקדרה לעצמו דאין ריח המתבשל כל כך אוסר ומביאו רבינו בסימן ק"ח ובת"ה הארוך הביא ראיה לזה מדאיתא פרק כ"צ דפריך אדרב מדת"ר אין צולין ב' פסחים כאחד מפני התערובת אפי' גדי וטלה שאין מתחלפין זה בזה דאי איתא מפני תערובת טעמים דמפטמי אהדדי ונמצא נאכל פסח שלא למנויו מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה אלא ע"כ מפני תערובת גופין קאמר אבל לתערובת טעמים לא חיישינן וקשיא לרב דקאמר ריחא מילתא היא ומשני הב"ע כגון שצלאו בב' קדרות ופריך בב' קדרות ס"ד אלא אימא כעין ב' קדרות וה"ק אין צולין ב' פסחים כא' מפני תערובת מאי תערובת תערובת טעמים ואפי' כעין ב' קדרות דליכא תערובת טעמים (כגון שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים באמצע) אסור משום תערובת גופין ואפי' גדי וטלה וכיון שכל סתם קדרה שהוזכר בתלמוד היינו בישול ולא צלי אם לא שמזכיר צלי קדר וקאמר תלמודא דבב' קדרות ליכא משום תערובת טעמים וקאמר נמי דהכא בפסח שהוא צלי ולא בישול מיירי בכעין ב' קדרות והיה יכול לומר בלשון אחר ולא היה צריך להזכיר ב' קדרות אלמא שמעינן דדוקא בבישול בשני קדרות לית ביה תערובת טעמים דאין ריח המתבשל אוסר אבל בצלי קדר אפילו בשתי קדרות בתנור אחד אית ביה משום ריחא לרב דס"ל ריחא מילתא היא והא דפריך תלמודא בשני קדרות ס"ד ופי' רש"י וכי צולין פסח בקדרה היה יכול לפרש נמי דקשיא ליה למאי דקס"ד דבצלאו בב' קדרות בתנור א' מוקמינן ליה א"כ אכתי אית ביה משום תערובת טעמים אלא דעדיפא מיניה קשה וכי צולין פסח בקדרה כנ"ל דעת הרשב"א ונתיישבה הקושי' שהקשה ב"י בכאן דהבין דלפי ראייתו משמע דאפי' בצלאן בב' קדרות נמי לית ביה משום ריחא אפי' לרב דליתא אלא דוקא בבישול בב' קדרות לית בהו משום ריחא אבל בצלי קדר אפי' נצלה כ"א בקדרה בלבדו אסור לרב כשצלאן בתנור אחד והכי נקטינן: ==דרכי משה== {{ד"מ|(א)}} דלא כהר"ן פרק כ"ש דף רל"ו ובפרק כל הבשר דף תשי"ו ע"ב דקינוח מהני: {{ד"מ|(ב)}} וכ"ה בארוך כלל מ' אבל כתב טעם אחד משום דנשתנו צורתן משאר פת וכן נוהגין לעשות פת מרובה עם החלב אם נשתנו צורתן משאר פת וכן פלאדין או פשטיד"א מאחר שניכר בהן הבשר או החלב א"צ היכר יותר וא"צ להשים עליהם גבינה או עצמות לסימן עכ"ל: , וכ"פ באו"ה כלל ל"ט דאף בדיעבד דפת אסור אף ע"ג דאין התנור משופע אלא א"כ היה הפשטיד"א במחבת עכ"ל: {{ד"מ|(ג)}} ובהגש"ד סימן ל"ה משמע דיש מקילין אפי' בלא מחבת אם התנור משופע ונתן הפת למעלה והפשטיד"א למטה בעניין שלא יכול לזוב שם עוד שם דיש מקילין ועושין היכר לפת ולכן אופין אותם לחמים של שבת עם הפשטיד"א אבל נאסרין לאכלן עם החלב עכ"ל וכ"ה בארוך סימן ל"ט: rxcsh8zwnut7aj948jmwky4ro89skk4 0 328053 3079286 3079118 2026-08-26T20:15:18Z Do2or 5565 3079286 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|שיר השירים ב|א|ב|ג|}} == ב == {{טורים שווים | '''^{שיר השירים:}'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות.'''}}|'''^איכה:'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''קראתי למאהבי המה רמוני{{ש}}כהני וזקני בעיר גועו{{ש}}כי בקשו אכל למו וישיבו את נפשם.'''}}}} דברי המתרגם ורש"י ז"ל ג"כ עפ"י המדרש, כלם באי' לפרש הכתוב של קראתי למאהבי על האומות שהיו מראי' עצמם אהובים לישראל, אלא שהמתרגם מפרש אותו על הרומיים שהיו בברית ונראים כאוהבים לישראל. ורש"י ז"ל פי' על בני ישמעאל. ולפי דרכם נוכל לפרש על כל דור ודור, ונדקדק מלת 'מאהבי' דלא קאמר אוהבי כמו שדקדקו ג"כ רז"ל. ונפרש הכתוב הזה ע"ד משאז"ל (אבות ב, ג): הוו זהירין ברשות וכו'. והוא כי יש הרבה מהאומות מאחשדרפני המלך והפחות מנשאי' היהודים על שקר ומבטיחין להם להטיב להם, ולדבר עליהם טוב אל המלך, ובזה מוציאים מהם ממון הרבה בשוחד בחיק, ומ"מ חימה עזה יש עליהם ועוד אכלם בפיהם אין עושה טוב אדרבה ביותר נותנים עיניהם בממון, וזהו קראתי למאהבי אותם שהם מאהבים אותי לפני המלכות, קראתי אליהם למען יהיו בעוזרי והמה רמוני. והטעם שהמה רמוני הוא מפני כי כהני וזקני בעיר גוועו כמו שפי' מהר"ש אוזידא כי עוונותי הטו אלה כי אני גרמתי לעצמי, כי כהני וזקני העניים שבתוך העיר גוועו מן הרעב ופורש אין להם, הגם כי בקשו אוכל למו כדי שישיבו את נפשם, ופורש אין להם, על כן באה אלינו הצרה הזאת עכ"ל. והטעם כשאז"ל (ב"ב ט, א): על הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיה נח, ז). אם זכיתם הלא פרוס לרעב לחמך אלו עניי ישראל, ואם לאו ועניים מרודים תביא בית. ומראש השנה נגזר על האדם מה שהוא מתחסד, ואם זכה מוציא לצדקה ואם לאו המלכות באה ונוטלם בזרוע, וכנראה ממעשה דרשב"י פ' בהר סיני (ויק"ר לד, יב): דחמא בחלמיה דבני אחתיה מתבעין ו' מאה דינרין מן מלכותא וכו', סוף שע"י שית דינרין נתבטלה הגזירה. והנה אם לא היו נותני' הצדקה כמ"ש רשב"י בודאי היו פורעי' אל המלכות כל הת"ר דינרין והיה השוחד שלהם לבטלה, וזהו קראתי למאהבי כמ"ש המה רמוני, והוא מפני כי כהני וזקני בעיר גוועו כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם כמ"ש. אי נמי קראתי למאהבי המה רמוני כמ"ש, וא"ת יש אנשים בישראל שיעמדו בפרץ, אמר גם זה אינו כי כהני וזקני בעיר גוועו באופן כי הנני קרח מכאן ומכאן ואין מי שיעמוד בעדי ויהיה בעוזרי, והנה מ"מ לית אנא מובדא סברי מן בריי רק בה' בטחתי כמ"ש כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. כמ"ש במדרש (שהש"ר ב, ח): ר' הונא פתר קריא במלכיות, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים רוח צפון יוצא ומטה אותה כלפי צפון והחוח עוקצה אעפ"י כן לבה מכוון למעלה, כך ישראל אעפ"י שהן נגבין ארנוניות בירסגיות, לבם מכוון כלפי אביהם שבשמים, שנאמר: עיני תמיד אל ה' וכו' (תהלים כה, טו). עכ"ל. ואפשר לומר שבא ללמד דעת את העם כי על כל צרה שלא תבא על הציבור אמת הוא שאין סומכין על הנס וצריך לדבר לפני יועצי המלך וכיוצא, אל ישימו בהם בטחונם ואפי' בדברם ובהתחננם לפניהם יעשו כמו שעשה נחמיה בהיותו לפני ארתחשסתא, כמו שפי' הרמ"ע מפאנו זצוק"ל (מ' אם כל חי ח"א סי' ז) שאומר הכתוב: ויאמר לי המלך על מה זה אתה מבקש ומתפלל אל אלקי השמים, ואומר למלך אם על המלך טוב וכו' (נחמיה ב, ד־ה). והקשה הוא ז"ל היאך אפשר בהיותו לפני המלך והמלך שואל לו מה זה אתה מבקש, והוא מוכרח להשיב כאשר השיב, היאך אפש' שיהיה לו שהות להתפלל אפי' תפלה קצרה. ותירץ שהוא השיב תכף ומיד אל המלך כמ"ש הכתוב אבל כוונתו באותם הדברים היה לבקש מאת ה' אם על המלך, פי' מלך מלכי המלכים הב"ה טוב, ואם ייטב עבדך וכו' והוא היה עושה עצמו כמדבר עם המלך עכ"ל. ואין בזה גניבות דעת, והוא ע"ד מ"ש בזוהר פ' וישלח (ח"א קע"א ע"ב) בפסוק והוא עבר לפניהם (בראשית לג, ג). שאמרו כי מ"ש דוד הע"ה: ואמרתם כה לחי (ש"א כה, ו). לקב"ה קאמר ולא לנבל. וזהו כשושנה בין החוחים שלבה מכוון למעלה, כך ישראל אעפ"י שהן נגבין ארנוניות בירסגיות שהם דורונות שהם נותנים אל יועצי המלך ושופטיו, שכן הוא מלת ארנונא הוא מנת המלך וכיוצא. ובירסגיות פי' בעל מתנות כהונה שהם מסים וכיוצא. וא"כ הוא צריכים לבוא אל המלך להתחנן לו מ"מ לבם מכוון למעלה, ואפי' בהיותם לפני המלך ומדברים עמו או עם יועציו הנה הם מתפללי' אל ה' ולבם מכוון למעלה. ודקדק באומרו רוח צפון מטה אותה כלפי צפון, כי כן דרך האומות הנראין כאוהבין זה יניחנו וזה יקחנו, כל א' דוחה אותו בלך ושוב אצל חבירו ותולה קללתו בחבירו, החוח עוקצה והנה היא הולכת לתומה בעל כרחה שלא בטובתה, מראה עצמה כאילו היא מאמינה אליהם אבל לפי האמת לבה מכוון למעלה. וזהו שמביא ראיה: עיני תמיד אל ה', פי' אפי' בהיותי לפני מלכי א"ה גם כי אלך בגי צלמות וכו' עיני תמיד אל ה' כי אתה עמדי, כי הוא יוציא מרשת רגלי, הוא ולא אחר. ולפי הדרך שפירשנו קצת פסוקי' על ביטול תורה, יאמר קראתי למאהבי המה רמוני, הנה 'מאהבי' יאמר על המלמדים, מלמדי תנוקות של בית רבן, סופרים ומשנים כמ"ש בפ' אשר הוכיתי בית מאהבי (זכריה יג, ו). במס' מכות (דף כב, ב) ז"ל: ורבנן ההיא בתנוקות של בית רבן כתיב עכ"ל. והנה אז"ל (פתיחתא דחכימי דאיכ"ר י): ולא אותי קראת יעקב (ישעיה מג, כב). היה אדם אומר לחבירו, הקרני פרק א' והשנני הלכה א', והוא אומר אין בכחי וכו'. וזהו קראתי למאהבי לסופרים ומשנים שהם מאהבים אותי לפני אבינו שבשמים, קראתי להם למען ילמדו אותי, המה רמוני באומרם שאין בהם כח כמ"ש. אי נמי המה רמוני שלא השגיחו עלי בשעה שהייתי קורא לפניהם, ושבשתא כיון דעל על, ועל כן תפוג תורה, כי [אם] אין גדיים אין תישים וכו'. מה תאמר עדיין יש תלמידי חכמי' אשר הם ירביצו תורה בישראל. אי נמי מהם תצא תורה להורות את בני ישראל על אסור אסור ועל מותר מותר, גם זה אינו כי כהני וזקני בעיר גוועו, וא"כ הוא אין דורש ואין מבקש, וזה גורם כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם ע"ד משארז"ל (שבת קלח, ב): עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה אם טהורה היא ואין מבין וכו'. וזהו כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם, שאין מי שיאמר להם אסור או מותר בעוה"ר. וכנגד זה אמר כשושנה בין החוחי'. וע"ז אמרו במדרש (שהש"ר ב, ז): ר' מונה הוה מוליף לתלמידוי ברכת אבלים וברכת חתנים כי היכי דיהוון גוברין בכל מלה. וזה כי למעלה אמרו ז"ל: ר' חנן דצפורי פתר קרייא בגמילות חסדים, בנוהג שבעולם עשרה אנשים נכנסים לבית האבל ואין א' מהם יכול לפתוח פיו לברך ברכת אבלים ובא א' מהם ופתח פיו וברך ברכת אבלים, למה הוא דומה לשושנה בין החוחים. ועוד בנוהג שבעולם י' בני אדם נכנסי' לבית המשתה ואין א' מהם יכול לפתוח פיו לברך ברכת חתנים, למה"ד לשושנה בין החוחים. בנוהג שבעולם י' בני אדם נכנסים לבית הכנסת ואין א' מהם יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה וא' מהם פורס על שמע ועובר לפני התיבה, למה"ד כשושנה בין החוחים עכ"ל. א"כ אעפ"י שקראתי למאהבי וכו' הנה ימצא מי שישגיח על הדבר כמו שהיה עושה ר' מונה, מ"מ לעולם ימצאו גומלי חסדים וידעו לברך ברכת אבלים וברכת חתנים ולפרוס על שמע וכיוצא, והוא הדין לשאר דברים הצריכים לישראל, והטעם שנקט אלו הג' דברים אפשר לומר דרך דרש, הגם שלא נקט כסדר הפסוק, כי כנגד מש"ה קראתי למאהבי המה רמוני ולא נמצא מי שיאהב אותי ואין מי שיברך ברכת חתנים להכניס אהבה בין איש לאשתו, מ"מ ימצא מי שיברך ברכת חתנים שהוא דומה ממש כשושנה בין החוחים וכו'. ואפשר ג"כ לומר קראתי למאהבי שיפרסו על שמע ויאמרו אהבה רבה וכיוצא ובזה הנה הם יהיו מאהיבים אותי לפני הב"ה, והייתי סבור שידעו המה רמוני שאין א' מהם יודע לפרוס, ואומר הכתוב כשושנה בין החוחים, ימצא א' מהם שיפרוס וירד לפני התיבה, ועד"ז יפורש כנגד כי בקשו אוכל למו ורוצים ללכת לבית המשתה ואין א' מהם יודע זולתי א' מעיר כשושנה בין החוחים. ולפי הדרך הראשון יפורש סוף הכתוב, כי בקשו אוכל למו מאת ה' להתפלל לפניו ואין אתם יודע זולתי כשושנה בין החוחים וכו' ועי"כ ימצאו מי שישיבו את נפשם בהיותם פורסים על שמע, וכנגד מה שאמר הכתוב כהני וזקני בעיר גוועו ואין מי שיודע לברך ברכת אבלים, אם ימצא א' כמ"ש הנה הוא דומה לשושנה בין החוחים, ולתקן כל זה כבר אמרנו ר' מונה הוה מוליף לתלמידוי וכו'. ובמדרש ילקוט מוסיף ג"כ הה"ד נכון לבי אלקים, פי' אעפ"י שמתנהג עמי במדת הדין עד שנגמר הדין ואינו מציל אותי מ"מ נכון לבי וכו'. עוד במדרש דרשו פ' זה (שהש"ר ב, ו): ר' אליעזר פתר קרייה בגאולת מצרים וכו'. והנה אם נפרש פ' קראתי למאהבי על גלות מצרים, נוכל לומר קראתי למאהבי שהיו בתחלה מראים עצמם אוהבי' ואח"כ המה רמוני. ונוכל לפרש ג"כ המה רמוני שעשו אותנו רמאים כמשז"ל וירעו אותנו המצרים. וכן ג"כ רמוני השליכו אותי למטה, כי כן היתה כוונת המצרים להשפילם עד לעפר ולשקעם בחומר בתוך הקליפות, וזה היה מפני כי כהני וזקני בעיר גוועו כמ"ש וימת יוסף וכל אחיו וכו' ואח"כ ויקם מלך חדש, וכל זמן שא' מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד. וכבר אמרנו בשם מהר"א אזולאי כי הטעם כי בזכותם היו מכניעים הקליפה והיו נזונים על ידם, וכאשר מתו הזקני' ופסקה תורה מביניהם אז גברה הקליפה, גם היו מבקשים למודם להיות נזונים ע"י ישראל ולא היו מוצאים. ולפיכך אמרו: הבה נתחכמה לו. וכאשר יענו אותו היה מתמעט הזכות לישראל והשפע ג"כ, ולפיכך וישימו עליו שרי מסים, ובכל יום היה השעבוד מתחזק עד שלא היו יכולים לסבול, וכן הוא ג"כ בגלותנו זה, והוא משל הפרה שהבאנו למעלה (תו"כ ויקרא כו, יג) בפסוק (לעיל א יד). וכן מה שפי' על פ' ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל (דברים כח, מח). שהאויב יהיה רעב וצמא ובעירום ובחוסר כל ובזה ונתן עול ברזל על צוארך עד האבידו אותך. וכדומה לזה אמרו במדרש (ילקוט שה"ש רמז תתקפ"ה): על כשושנה בין החוחים, מה השושנה הזו שבין החוחים, רוח דרומית באה והיא לוקה בקוץ, רוח צפונית באה והקוץ מכה אותה וכן מד' רוחותיה, כך היו ישראל משועבדים בין האומות, אלו אומרים להם תנו לנו פיסים ואלו אומרים תנו לנו זימין ואלו מבקשים ארנוניות ואלו מבקשים גולגליות, הוי כשושנה בין החוחים עכ"ל. וזהו ג"כ המה רמוני, מלבד מה שהשליכו אותי למטה, עד הנה הם מוליכים אותי מזה לזה, והטעם מפני שאין בי זכות כמ"ש כהני וזקני בעיר גוועו. והאויבים הנזכרי' כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם לבקש למודם כמ"ש ואין מוצאים ולכך כיון שעשו אותנו רמאים כמ"ש, היתה הגאולה קשה, וז"ש ר' אליעזר מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעלה להלקט, כך גאולתן של ישראל היתה קשה לפני הב"ה, הה"ד או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי עכ"ל. הורה לפי דרכנו כי היו הקוצים והקליפות כ"כ קשות ונתעצמו כ"כ והורידו ישראל למטה, עד כי כב-יכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם ח"ו וזהו מקרב גוי כי בקרבו היו יושבים. ור' יהושע הוסיף ואמר כי לא בלבד היו הקליפות קשות אבל ג"כ לא היה כח בישראל לשברם, אדרבא היו חוטאי' ובזה היו מחזיקים אותם בעוה"ר וזהו גוי מקרב גוי אלו ערלים ואלו ערלים אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם עכ"ל. והנה קשה שבמקום אחר מצינו, הללו עובדי ע"ז וכו' ולמה הזכיר אלה העוונות יותר מאחרים, ועוד כי לבישת כלאים לא נאסרה להם רק אחר מתן תורה. אבל הכוונה נ"ל כמ"ש כי מלבד היותם מובלעים בתוכם, עוד היו מוסיפים על חטאתם פשע ונותנים להם כח להרבות להרע להם, וזהו אלו ערלים ואלו ערלים והיו אטומים ומכוסים בתוך הקליפה אלו מגדלי בלורית וכו'. וזה כי כבר ידוע כי השערות הם שורש הדינים ובפרט שערות הראש, ולכן המצריים היו מגדלי בלורית כדי להרבות מדת הדין בעולם כי כל יניקתם היה משם אלקי' כידוע, פירוש משני אותיות אחרונות שלו, וגם ישראל היו מגדלי' בלורית ובחטאתם היו מגבירים כח מדה"ד, וכן אלו לובשי כלאים ומערבים טוב ברע ורע בטוב עד כי בבתי כלאים הוחבאו. ואם כן לא היתה מדה"ד נותנת שיגאלו ישראל לעולם. ובמקום אחר הוא אומר שיעלו ישראל לעולם והכל א'. והנה אומר אח"כ אמר ר' שמואל בר נחמני אילולי שאסר הב"ה עצמו בשבועה לא היו ישראל נגאלין לעולם, שנאמר: לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו' (שמות ו, ו). ואין לכן אלא שבועה המד"א: לכן נשבעתי לבית עלי (ש"א ג, יד). וצריך לדקדק אומרו שאסר עצמו בשבועה היל"ל אילולי שנשבע, גם צריך לדקדק מפני מה אסר עצמו בשבועה, ואגב זה נדקדק גם כן מאמר הכתוב שאומר לכן אמור לבני ישראל היל"ל לכן אמור אליהם מפני שכבר הזכיר את בני ישראל למעלה. אבל העיקר הוא כמ"ש במדרש ילקוט אחר שהביא דברי ר' אליעזר אומר ז"ל: מה השושנה הזאת ניכרת בין החוחים כך היו ישראל ניכרים בין המצריים, שלא שינו את שמם ולא שינו את מעשיהם ולא היו שטופים בזימה, ולא שינו את לשונם ולא היה בהם לשון הרע עכ"ל. והנה כיון שהיו ישראל ניכרים בודאי לא נתערבו מכל וכל ועדיין שמם הראשון עליהם. והנה פי' רש"י ז"ל על לכן אמור לבני ישראל, על פי אותה השבועה. פי' שנשבע לאבות. וזה הוא בני ישראל כי להיותם בני ישראל סלקין ונחתין ולא נמצא בהם פיסול וניכרים לעצמם, אסר הב"ה עצמו ונתקשר עמהם בשבועה שנשבע אל האבות, וע"י הקשר והאיסר הזה שנתקשר עמהם, (שמו"ר א, ה): הוא הדבר עצמו שהראה למשה בלבת אש מתוך הסנה, על שם: עמו אנכי בצרה (תהלים צא, טו). והוא אסור בזיקים. ועי"ז העלם וגאלם ממצרים והוא דמיון החבל שאמרנו בפסוק הקודם, ואופן הקשר והאיסר הזה שאסר עצמו עם ישראל הוא ע"י שם אל המשותף בשמינו אשר הוא מלשון אלה ושבועה, והנה הוא השלשלת הגדול הקשור במפתח שלא יאבד, באופן שאעפ"י שקראתי למאהבי המה רמוני והשליכו אותי הבורה, וגם מזה לזה ומזה לזה ונטמעתי ביניהם ברמאות, מ"מ לא נשתנה שמי והנה אנכי כשושנה בין החוחים, כמ"ש ז"ל (סנהדרין מד, א): אסא דקאי ביני חילפי, אסא שמיה ואסא קרו ליה. ולכן זכו לגאולה וזהו ג"כ שאומר אח"כ: אמר ר' ברכיה גאלת בזרוע עמך (תהלים עז, טז). בטרוניא. ופי' בעל מתנות כהונה: בחוזק יד. והחוזק שנז' הוא כמו שאומר הכתוב: בני יעקב ויוסף סלה. כי להיותם בני יעקב ויוסף שגדר עצמו מן הערוה, לפיכך נגאלו כמו שפי' בפסוק (לעיל א, ט). והנה עד עתה לא פירש רק סדר ואופן היאך נבחרו ישראל לחלקו ית' וטעם לזה כמ"ש, ולא פי' היאך היתה הגאולה, לכן אמר ר' אבין בשמו גאלם. ששמו של הב"ה ע"ב שמות הוא עכ"ל. הכונה שנגלה הב"ה בהארה כ"כ גדולה ובחס"ד גדול אשר הוא בגימט' ע"ב, וע"י החסד הזה בכל אלקי מצרים עשה שפטים ונאבדו רשעים מפני אלקים ויצאו ישראל לחירות, וכן ג"כ בגלות הזה אעפ"י שהמה רמוני ככל מה שפירשנו מ"מ להיותה כשושנה בין החוחים, ע"י מה שאני שונה בד"ת אשר ע"ז נקראת שושנה, ששונה כמשז"ל (שבת ל, ב). הנה ע"י אשה של תורה יאכל גוים צריו. וז"ש ר' איבו במדרש ז"ל: ר' איבו פתר קריא בגאולת מחר, מה השושנה הזו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעלה להלקט, מהו עושה מביא אור ושורף חוצה לה, שנאמר: והיו עמים משרפות סיד (ישעיה לג, יב). כמשז"ל (סוטה לה, ב): על עסקי סיד. שהיא התורה שנכתבה בסיד, שנאמר: ושדת אותם בסיד (דברים כז, ב). וכן נוכל לפרש והיו עמים משרפות ע"י התורה שנכתבה בסיד, ואז מה כתיב תמן: ה' בדד ינחנו (דברים לב, יב). עכ"ל. ויהיה פי' הכתוב כשושנה בין החוחים אשר לבה מכוון למעלה כמ"ש, כן רעיתי בין הבנות אשר לעולם לבה היה מכוון למעלה, וכן בשעת הגאולה ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר כמו שפי' הרמ"ע זצוק"ל במאמר הנפש ח"א פ"א, ואין עמו פי' עם המושגח, דאילו ס"ד עם המשגיח פשיטא דלאו כל אפיא שוין עכ"ל. וזה יהיה בשעת הגאולה בבי"א. אי נמי אמרו ז"ל בילקוט בשם מדרש שוחר טוב: מה המכות האלו בין ידיך, אשר הוכיתי בית מאהבי (זכריה יג, ו). המכות האלו גרמו לי לאהב לאבי שבשמים, מה לך יוצא ליסקל, על ששמרתי את השבת, מה לך יוצא לישרף, על שאכלתי את המצה וכו' עכ"ל. ועד"ז יאמר קראתי בתורה ולמדתי למאהבי, כדי ליאהב אותי לפני אבי שבשמים, ועד"ז אומות העולם הנזכרי' למעלה שמעו נא כל העמים וכו' המה רמוני, השליכו אותי וסקלו אותי על ששמרתי ד"ת ובזה כהני וזקני בעיר גוועו, על שהקהילו קהילות ברבים לעסוק בתורה גוועו. והטעם שמסרו נפשם על יחוד ה' הוא מפני כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם כמ"ש ר"ע לפפוס בן יהודה (ברכות סא, ב): במקום חיותנו אנו מתיראין וכו'. וזהו כי בקשו אוכל למו שהוא עיקר המזון של הת"ח אשר עליהם נאמר: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' (דברים ח, ג). שהם ד"ת יחיה האדם, וזהו כי בקשו אוכל למו בפרט וישיבו את נפשם, כי שאר המאכלים אין בהם להשיב נפש, רק ע"י האוכל המיוחד להם שהם ד"ת מוצא פי ה'. והנה אעפ"י שבשביל תורה ומצוות כמ"ש כהני וזקני בעיר גוועו כמ"ש, מ"מ לית אנא מובד סברי מן בריי רק הנה אנכי כשושנה בין החוחים וכו'. וכמשז"ל במדרש (שהש"ר ב, ט): א"ר אבון מה שושנה זו כל זמן שרב יוצא עליה היא כמושה, יצא טל עליה היא מפרחת, כך ישראל כל זמן שצלו של עשו קיים כב-יכול נראים כמושים בעה"ז, עבר צלו של עשו ישראל הם מרטיבין והולכין, הה"ד: אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה (הושע יד, ו). עכ"ל. וע"י הטל יחיו לעתיד לבא. ודומה לזה פי' מהר"ש אוזידא פ' כי בקשו אוכל למו וכו', פי' הסעודה המזומנת לצדיקים לעתיד לבא. ולהתיך תיבות המדרש נפרש פי' אחר בפ' קראתי למאהבי. ואפשר כי הכוונה הוא על ענין נפילת אפים שאחר התפלה, ויהיה פי' קראתי למאהבי, כמו שפירש מהר"א גלאנטי שהוא על איזה בחי' הנק' גפנים ורמונים, אשר הם למעלה בהיכל אהבה, והם מכניסים אהבה בין ישראל לאביהם שבשמי'. ופי' שהשכינה קראה לאלו הבחי' להכניס אהבה ולגרום היחוד, המה רמוני מבלתי יכולת וכו' עכ"ל בקירוב. ולפי דרכו נאמר קראתי למאהבי בהתפללי קראתי לכל אלו הבחינות, הן בקראי ק"ש וגם בתפלת העמידה נאמר למען שמו באהבה שפירשוהו על היכל אהבה שבאצילות, הנה קראתי ק"ש ותפלה למאהבי כדי להכניס אהבה כמ"ש, המה רמוני השליכו אותי בתוך הקליפות. וזה כי סוד נפילת אפים הוא כי אם האדם יכוין יפה בתפלתו אח"כ בנפילת אפים הנה הוא מעלה מ"נ, וזה ע"י שמשליך עצמו ונופל מן האצילות אל סוף העשיה ומוסר עצמו למיתה ועי"ז מעלה ניצוצות, ונשמות שנפלו בתוך הקליפות עולים עמו וכמ"ש בס' הכוונות ע"ש. וזהו קראתי למאהבי כמ"ש, המה רמוני אל תוך הקליפות, כהני וזקני בעיר גוועו שנפלו אל מקום המיתה, והוא כאלו מתו ממש, וזהו דווקא בעיר שהוא מקום שליטת שרו של עשו אשר על מקומו נאמר: והאביד שריד מעיר (במדבר כד, יט). וזהו כהני וזקני בעיר בתוך העיר הנז' גוועו, אבל חוצה לה לא גוועו, והטעם שבעיר גוועו הוא מפני כי בקשו אוכל למו שהוא יחוד ליחדא קב"ה ושכינתיה כדי להביא אוכל ושפע למו, כי בזה ירד שפע גדול אל האדם ואויביו נופלים תחתיו, וגם בזה וישיבו את נפשם, חלק הניצוצות נפשותיהם שנפלו בקליפות משיבים אותם אל הקדושה וזהו וישיבו את נפשם. וזהו שאומר ג"כ במדרש: כך ישראל כל זמן שצלו של עשו קיים, וישראל חבויים בצלו כמ"ש למעלה. נראים כמושים בעה"ז. והוא ע"ד כהני וזקני בעיר גוועו כמ"ש, עבר צלו של עשו שעלו אל הקדושה, אז הנה הם מרטיבים והולכים, הה"ד אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה. פי' הנביא בעצמו אומר, וכן כל צדיק וצדיק אומר אהיה כטל לישראל, כמו הטל הזה לישראל להחיותם ולהעלותם ממקום המיתה שכבר מתו ונפלו אל תוך הקליפות, וזה ע"י נפילת אפים אשר הנה הוא יורד כשושנה בין החוחים, ומעלה אצלו ניצוצי הנשמות כמ"ש ומחיה אותם, וזהו יפרח כשושנה שאותם ישראל שנפלו בקליפות ועלו על ידו בקדושה בימיו, הצדיק עצמו הנקרא שושנה שהיא כשושנה בין החוחים כמ"ש. עוד ארז"ל במדרש: ר' עזריה בשם ר' יהודה א"ר סימון, משל למלך שהיה לו פרדס וירד ונטע שורה של תאנים, שורה של גפנים, שורה של רמונים, שורה של תפוחים, ומסרו לאריס והלך לו, לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס לידע מה עשה, ומצא מלא חוחים ודרדרים, הביא קצצים לקצצו וראה בו שושנה של ורד ונטלה והריח בה ושבת נפשו עליה, אמר המלך בשביל שושנה זו ינצל הפרדס, כך העולם לא נברא אלא בשביל ישראל, לאחר כ"ו דורות הציץ הקב"ה בעולמו לראות מה עשה ומצאו מים במים, דור אנוש נמחה במים, דור המבול נמחה מן המים, דור הפלגה במים, הביא קצצים לקוצצו שנאמר: ה' למבול ישב (תהלים כט, י). וראה שושנה של ורד אלו ישראל, ונטלה והריח בה בשעה שסדרו ישראל עשרת הדברות, ושבת נפשו עליו בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, אמר הב"ה בשביל שושנה זו ינצל הפרדס בזכות התורה ולומדיה ינצל העולם עכ"ל. וקודם שנפרש המאמר נפרש כתוב קראתי למאהבי, ודרך דרש נוכל לומר כי הם דברי הב"ה שאומר קראתי למאהבי שהם אדה"ר ונח וכו' וכל ראשי הדורות אשר היו עד מרע"ה אשר עליהם בקש הב"ה לתת תורה על ידו כמ"ש במדרש, והובאו דבריו בפיוט של שבועות המתחיל ה' קנני וכו' קרא לאדם וכו'. והנה כל אלו יקראו בשם מאהבי שעליהם מוטל לאהב את המקום בפני הבריות, ועתה אומר הכתוב אל מאהבי הנז' קראתי אליהם שיאהבו אותי ויפרסמו אלקותי, המה רמוני כי כל א' חטא, אדה"ר לא שמר מצוה א', נח: ויתגל בתוך אהלו (בראשית ט, כא). אברהם במה אדע (בראשית טו, ח). וכן על זה הדרך עד מרע"ה וכמשז"ל. וגם כהני וזקני שהם ראשי הדורות הנזכרי' היו מתקנים במקצת קלקולי הדברים, אח"כ בעיר גוועו וזכותם לא הועיל כלום להציל את דורם כמ"ש בזוהר חדש פ' בראשית (דף י"ח ט"א), ובזוהר פ' ויגש (דף ר"ו ע"א) על פ' כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. וז"ל: שאל ר' אבא לר' חייא וכו' עד כלומר כבר נסתלקו מן העולם ולא נשתייר בעולם צדיק להגין על דורו, ואז נעשה דין ברשעים עכ"ל. וגם מפני כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם כמ"ש בזוהר פ' ויקרא (ח"ג י"ד סע"ב) ובהרבה מקומות, כשאמר הב"ה לנח: קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו, יג). לא בקש רחמים רק אמר ולי מה את עביד, א"ל והקימותי את בריתי אתך וגו'. ולא בעא רחמי ונחיתו מיא ואובידו עלמא וכו' עכ"ל. וזהו כי בקשו אוכל למו, בקשו השפע לעצמם ולא יותר ולא בקשו רחמים על דורם, ולכן נאבד הדור ההוא, ואח"כ מתו גם הם ולא הגין זכותם על אחרים, ובזה היה העולם הולך ומתמוטט עד שעת מתן תורה ואז נמצאו ישראל כשושנה בין החוחים וע"י נתבסם העולם. ובזה נבא אל כוונת המדרש, כאשר נדקדק למה הזכיר אלו הד' מינים, פי' תאנים גפנים רמונים תפוחים יותר משאר מיני אלנות ועשבים, ושאר דיוקים יובנו ג"כ בפירושו. וזה כי עשה ה' את האדם ישר למען יעסוק בתורה ובמצוות ולהגביר יצה"ט על יצה"ר, ולהוליד בדומה מין במינו, ודבק באשתו ולא זולת, וזהו למלך שהיה לו פרדס זה העולם, ומסרו לאריס זה אדה"ר כמ"ש: ויניחהו בגן עדן (בראשית ב, טו). לעבדה זו מ"ע, ולשמרה זו מל"ת. והנה מלבד מ"ש בזוהר ברע"מ פ' משפטי' (ח"ב קכ"א ע"א) על פסוק התאנה חנטה פגיה (שה"ש ב, יג). אלין מארי מצוות. אפשר ג"כ ליתן טעם לזה, מפני מה מארי מצוות הם בכלל התאנה, הוא מפני שלהיות הנחש כרוך בעקבו של אדם והיצה"ר דר עם האדם בכפיפה, צריך לבקש תואנה ומרמה כדי להמלט ממנו, וכמ"ש הכתוב: ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט את העיר בחכמתו (קהלת ט, טו). וג"כ אומר הכתוב: טוב לפני האלקים ימלט ממנה וכו' (קהלת ז, כו). וכבר אז"ל שהב"ה נסתכל בתורה וברא את העולם. ופי' המפרשי' ז"ל, שכל מה שנברא בעולם הם כלם הכנות להגיע אל התורה, וזהו משל למלך שהיה לו פרדס כמ"ש, ונטע בו שורה של תאנים שנתן בו כח שעל ידו ובתוכו ישמור האדם מ"ע, להונות את יצה"ר וזהו שורה של תאנים. וגם נתן בו כח שורה של גפנים, מה גפן זו אינה מקבלת הרכבה שלא במינה אף כאן ודבק באשתו ולא באשת חבירו, ועוד נטע בו שורה של רמונים, הכוונה שיהיה לבם נכון בה' ובתוכם יהיו מלאי מצוות כרמון לפחות במחשבה כדמיון הרמון, אעפ"י שמבחוץ היא קליפה לא תצלח לאכילה מ"מ בתוכו הוא מלא כל טוב, וסוף דבר שורה של תפוחים למען יתנו ריח טוב לפניו ית' כדמיון התפוח שיש בו טעם וריח, וגם יש לו סגולה טבעית למתק כח היין, וכמ"ש בזוהר פ' שמיני (ח"ג מ' ע"א): על סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים (שה"ש ב, ה). והנה השי"ת נטע בפרדס הזה שהוא העולם כל אלו הכחות בשורש למען יגדלו ויעשו פרי כמ"ש, ומסרו לאריס זה אדה"ר כמ"ש. וכן ג"כ בכל דור ודור ושופטיו כל א' יקרא אריס, יען עליו מוטל הנהגת העולם. והנה כל א' קלקל, בתחלה אדה"ר הנה אז"ל (סנהדרין ע, ב): עץ שאכל אדה"ר תאנה היה. ולפי דרך זה נוכל לומר כי הכוונה במקום אשר היה לו להשמר מפיתוי האשה והנחש, אדרבה היה לו להונות אותו ולהתרחק ממנו, אדרבה נתאנה וקבל עצתו וכמעט נטיו רגליו, וכן בדור אנוש תעו ונתאנו מיצה"ר לתת כבוד ה' לאל אחר ח"ו, ונמשך הטעות ונתרבה בעוה"ר, אח"כ דור המבול חטאו ברבה רעת האדם, מין בשאינו מינו ולא היו דמיון הגפן, וכן נח ויתגל בתוך אהלו. והנה אח"כ בא אאע"ה והתחיל לתקן העולם, ויקרא שם אברהם בשם ה' אל עולם (בראשית יג, ד). שהקריא שמו בפי כל בריה, והתחיל להשריש בתוכם היראה הפנימית שהיא יראת רוממותו ית', והיה כדמיון הרמון אשר הנה הוא מלא כל טוב, וכן היה ראוי שכל העולם ישתלמו ע"י, והם לא עשו כן רק חטאו בפלגה, ואנשי סדום במקום היותם מלאי מצוות כרמון היו רעים וחטאים לה' מאד. ואפילו הצדיקים שעמו אשר עליהם נאמר: נמולו אתו (בראשית יז, כז). דווקא אתו וכשפרשו ממנו חזרו לסורם, ואח"כ כאשר באו ג' אבות אשר מהם יצאו זרע קדש עם בני ישראל הנה הם היו דמיון התפוח כמ"ש בזוהר (ח"ג קל"ג ע"ב): דאית ביה תלת גווני עינא, חוור סומק ירוק, ואפי' בהיותם יחד לא עלה בידם לתקן העולם, ואפילו ישראל הבאים מהם הדומים לתפוח וכמ"ש, ובמצרים בפרט עליהם נאמר: תחת התפוח עוררתיך (שה"ש ח, ה). מ"מ גם הם חזרו לסורם, וכמ"ש למעלה גוי מקרב גוי, וזהו דור אנוש נמחה מן המים שהיו קוצים תמורת התאנים, וכן דור המבול תמורת הגפנים, ודור הפלגה תמורת הרמונים, ונדונו גם הם במים כמ"ש: ויפץ (בראשית יא, ח). (ב"ר לח, י): אל תקרי ויפץ אלא ויצף, שהציף מהם שלשים משפחות. ואח"כ שורה של תפוחים, וכנגד זה לא הזכיר המדרש כלום יען הנה הוא רומז על זמן יציאת ישראל ממצרים, וגם הם היו דמיון הקוצין, והביא קצצין לקוצצו והיה רוצה להחזיר העולם לתוהו ובהו, אלולי שישראל נתנו ריח במקצת כדמיון השושנה, וזה כי אפי' בהיותם במצרים לא פסקה ישיבה מהם, ואעפ"י שהיו בין החוחים, וירעו אותם המצרים, עשאו אותם רעים מ"מ מחשבתם היתה דבקה בו ית', ובזכות ד' דברים נגאלו שלא היו בהם בעלי לשון הרע ולא נתאנו מיצה"ר, אדרבא שמרו מצות ה' להונות את המצרים, וינצלו את מצרים (שמות יב, לו). והיו גדורים מן העריות, ענבי הגפן בענבי הגפן. ואפשר שלזה אמר הכתוב: גפן ממצרים תסיע (תהלים פ, ט). ולא שינו את שמם, בני ישראל נחתין, והאמין בה' כאשר א"ל אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך וכו' (בראשית מו, ד). ובני ישראל סלקין והאמינו בה' ובזכות האמנה נגאלו אבותינו ממצרים, כדמיון הרמון אשר בתוכו הנה הוא מלא כל טוב כמ"ש, ולא שינו את לשונם ומזה זכו לומר שירה ברוח הקדש, ועי"ז נמחל להם עוונותם ונתנו ריח טוב לפניו ית', ומתקו כח הדין ע"י השירה כמ"ש, וזש"ה כשושנה, פי' שושנה כמ"ש בין החוחים אלו המצריים, כן רעיתי אלו ישראל, וקראם רעיתי מלשון מחשבה, אם מפני כי מחשבתם של ישראל קדמה לכל, וגם עיקר הטעם הוא כי מחשבתם היתה דבקה באלקותו ית' ואעפ"י שהיו בצער ובצרה בחומר ובלבנים, את הכל קבלו מאהבתו ית', ומחשבתם היה כדי להדבק בו ית' ולזכות לתורה, כמ"ש המקובלי' ז"ל, כי עיקר כוונת ישראל במצרים היתה כדי להצטרף בכור הברזל כדי לזכות לתורתו ית'. וזהו וראה שושנה של ורד אלו ישראל. וקשה הכפל מהו שושנה של ורד. אך ירצה שושנה, ששונה כמס' של ור"ד שהם רד"ו שנים שקבלו ישראל על עצמם לפרוע השטר חוב הנז' כדי לזכות לתורה, וכמשז"ל על ויעקב ובניו ירדו מצרים (יהושע כד, ד). ובראותו ית' השושנה של ורד הזו כמ"ש, נטלה מבין הקוצים ואח"כ הריח בה בשעה שסדרו ישראל עשרת הדברות, ושבת נפשו עליו בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע וכו'. ויש להקשות שהרי הקב"ה אמר עשרת דברות לישראל, וגם מהו הסדר הזה היל"ל בשעה שאמרו וכו'. ועוד שהרי מה שהקדימו נעשה לנשמע היה קודם עשרת הדברות והיל"ל בשעה שהקדימו נעשה לנשמע קודם שסדרו עשרת הדברות. ואפשר לתרץ כמו שאומר במדרש ילקוט (פ' יתרו רמז רפ"ה) בשם המכילתא ז"ל: לאמר, מלמד שהיו אומרי' על הן הן ועל לאו לאו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר על הן הן ועל לאו הן עכ"ל. ובמדרש חזית (שהש"ר א, יג) על פ' ישקני וכו', מלמד שהיה הדבור אומר לו מקבל אתה עליך אומר לו הן, מקבל אתה אלקותו של הב"ה א"ל הן וכו'. ואפשר לומר שעל כל דבור ודבור היו ישראל עונים מה ששמענו מהדבור הזה שהוא כך וכך נעשה ונשמע, וזהו שסדרו עשרת הדברות ששמעו מפי הגבורה, והנה תכף ומיד שהתחילו לסדר הדבור הנז' אז נתנו ריח טוב לפניו ית' שהיו מסדרי' אותו בשמחה, וכשאמרו נעשה ונשמע אז שבת נפשו עליו ונחה דעתו מהם. אי נמי אמרו במדרש על פ' משכני אחריך, בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה א"ל הב"ה הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם וכו' עד אמרו הרי בנינו ערבים אותנו, אמר הב"ה הם ודאי ערבים טובים ועל ידם אתננה לכם, הה"ד מפי עוללי' ויונקי' יסדת עוז וכו' (תהלים ח, ג). עכ"ל. ועיקר הערבות נ"ל שהוא ע"ד להזהיר גדולים על הקטנים, שילמדו אותה לבניהם אחריהם לשמור ולעשות, וזשאז"ל (ברכות כא, ב): הלומד את בנו תורה מעלה עליו כאילו קבלה מסיני, שנאמר: והודעתם לבניך. וסמיך ליה: יום אשר עמדת וכו' (דברים ד, ט־י). עכ"ל. ועל מנת כך שילמדוה לבניהם נתן להם התורה. והנה אז"ל בזוהר פ' ואתחנן (ח"ג רס"ח ע"א) ז"ל: כד אתא ר"ש אמר הא ודאי פרשתא דק"ש רמיזא כנגד י' אמירן כמה דאוקמוה וכו'. ובגין כך י' פיקודין אית הכא לקבל י' פקודין דאורייתא, ומאן אינון ושננתם לבניך. ודברת בם וכו' עד ובשעריך היא י' לקבל י' אמירן. עוד אמרו (זח"ג רס"ט ע"א): ושננתם לבניך ודברת בם וגו' כד"א: חציך שנונים (תהלים מה, ו). דבעי בר נש לחדתא מילי דאורייתא לבריה כחרבא דאיהו שננא בתרין סטרוי וכו'. ודברת בם, ותדבר מיבעי ליה, אלא בעי בר נש לאנהגא גרמיה בהו ולאנהגא גרמיה דלא יסטי ימינא ושמאלא עכ"ל. הנה שפי' 'ודברת בם' על מעשה המצות, וגם פירושו שבק"ש רמוז י' הדברות, והראשון הוא ושננתם לבניך וגו' כד"א חציך שנונים, דבעי בר נש לחדתא מילי אשר ע"י זה זכו לקבלת התורה. וזהו הריח בהם בשעה שסדרו ישראל עשרת הדברות שהוא בק"ש אשר בק"ש הנז' וישב ה' מלך לעולם, שישראל מכירין אותו למלך ובזה הם נותנים ריח טוב לפניו שהוא ע"י ושננתם לבניך וכו', ובזה הקדימו נעשה לנשמע כמ"ש בזוהר: ודברת בם לשון הנהגה ומעשה, ועי"ז שבת נפשו עליו ואמר בזכות התורה ולומדיה שהם תינוקות של בית רבן, הבל שאין בו חטא, ועל ידם יתקנו אותיות התורה שנתקלקלו בסיבת החטא, וכמשז"ל בס' חסד לאברהם. וזהו בזכות התורה ולומדיה כנז' יתקיים העולם. עוד בפירוש אמרו במדרש ילקוט (פ' ואתחנן, רמז תתל"ג): ממתן תורה זכו ישראל לק"ש, א"ל שמע ישראל, אנכי ה' אלקיך, נענו כלם ואמרו ה' אלקינו ה' א'. ומשה אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד עכ"ל. ובזה עולה יפה כל הב' דרכים שאמרנו, וברוך ה' אמת שהנחני בדרך אמת. fu2e46ck7vbys25995jpl6m9pjxritr 0 328067 3079227 1088358 2026-08-26T11:59:17Z Do2or 5565 3079227 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|שיר השירים ב|יג|יד|טו|}} == יד == {{טורים שווים | '''^{שיר השירים:}'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה{{ש}}הראיני את מראיך השמיעיני את קולך{{ש}}כי קולך ערב ומראיך נאוה.'''}}|'''^איכה:'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''זנח אדני מזבחו נאר מקדשו{{ש}}הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה{{ש}}קול נתנו בבית ה' כיום מועד.'''}}}} הנה אז"ל כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'. וכן ג"כ אמרו תפלות כנגד תמידין תקנום. וא"כ אע"פ שזנח ה' מזבחו נאר מקדשו וביטלו הקרבנות, מ"מ אומר הב"ה, הראיני את מראיך השמיעני את קולך בתפלה, זה נ"ל דרך כלל, ולדקדק הכתוב זנח אד' מזבחו נאר מקדשו, ואח"כ הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, מהו השינוי בכל א' וא'. אבל יאמר כי המזבח נעלם מן העין ולא ימצא עד עת קץ, כי מקום המזבח מכוון ביותר, ואעפ"י שמקריב במקום המזבח אעפ"י שאין בית, הנה בזמן בית שני שלשה נביאים הוצרכו להם, א' להורות להם מקום המזבח, וכן בזמנינו זה אין אתנו יודע איה מקום כבודו, ואפי' אם יוודע הנה מים אין לנו להעביר טומאה, וכ"ש אנחנו על אדמה טמאה, וא"כ זנח ה' מזבחו, כמו דבר שאדם מקצה דעתו ממנו, אבל בבית המקדש אמר נאר מקדשו. פי' נתבטל מקדושתו אבל עדיין אנחנו יודעים היכן הוא בקרוב גם יש לנו קצת השגה בו, והטעם הוא מפני כי הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, פי' לא סילק שכינתו מאת ישראל מכל וכל, רק ואהיה להם מקדש מעט בארצות אשר באו שם, ובכל מקום שהם ממעון קדשו ישגיח, והשכינה עושה לה שביל ומשלחת פארותיה להאיר להם לכל א' וא' מישראל כראוי לו, וכמ"ש. אבל הגרעון אלינו הוא כי האור בא דרך עקלתון דרך חלונות ובהתלבשות השר, וזהו הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, כי החומות שעשתה סביב ארמנותיה לבל יהנו זרים ממנה, הנה החומות האלו הם מוסגרים ביד אויב וממשלת השר, ולכן קול נתנו בבית ה' כיום מועד, פי' ישראל נתנו קול בבית ה', שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות כיום מועד, ושמחו מאד על הדבר הזה, וזה כמ"ש בס' הזוה' והבאנו אותו בפ' הקודמים, כיון שאמר יחזקאל לישראל הא שכינתא הכא, ולא האמינו ליה עד דגלי מה דגלי, וכשידעו בבירור כי שכינה עמהם שמחו שמחה גדולה, כי ראו כי ה' עמהם, ואז קול נתנו בבית ה' בתפלה ותחנונים כיום מועד כמ"ש. א"נ הסגיר ביד אויב וכו'. ע"ד שפי' בזוה' חדש פ' יתרו בענין מראת יחזקאל, נפתחו השמים, מכאן ואילך שארי נהירו לאתכסייא וכו', ואראה מראות אלקי', מה דהוו מתכסיין בקדמיתא בגו נהירו עלאה ולא אתגליין, השתא חמינא לון בקדרו, (חוצה) [צווחין] לבר וכו' ע"כ. וזהו נאר מקדשו, ונטל אותו מחשיבותו, ששום א' לא היה שולט בו מחמת נהירו עלאה דהוה נהיר, ועתה הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, צווחין לבר מארעא קדישא, לבר מתחומא דלהון. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד, דא יומא דשבועות, ההוא יומא דקבילו ישראל על טורא דסיני. וכמא דההוא יומא הוה חדוה קמי קב"ה, הכי נמי יומא דערבוביא ועציבו לאתתרכא שכינתא מתחומא קדישא, והואיל ואתגלייא נבואה דא, לא אתגליא אלא ביומא דא, יומא דאדכר קב"ה ההוא קיומא דטורא דסיני וקבילו אורייתא עכ"ל. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד. וכנגד זה אמר יונתי בחגוי הסלע וכו'. פי' 'יונתי' שהיא כ"י, שלא החליפה אותו וגם הוא לא החליף אותם ולא יחליפם באומה אחרת, 'בחגוי הסלע' שהם האבות שנקראו סלע, כמ"ש על פ' ירונו יושבי סלע. ובהם ובזכותם היא חבויה ונסתרה, וע"י זכות אבות שיש לה עתה, 'בסתר המדרגה' אעפ"י שהיא בגלות וישפילה עד עפר, הנה היא בסתר המדרגה, שהם אלו השבילים שעושה השכינה להאיר בגלות, ודרך אותם השבילים תעלה כ"י עד שתגיע למקום מעלתה, וזהו בסתר המדרגה. הראיני את מראיך. הנה ארז"ל על הנך יפה עיניך יונים. מה יונה זו וכו' אף ישראל אעפ"י שחרב הבית לא בטלו עולי רגלים עכ"ל. וקשה שהרי בעוונותינו בטלו, אם לא שנאמ' שהוא כמו שאמרו כל המקביל פני ת"ח כאילו מקביל פני שכינה. וכן אמרו חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. וכן מצינו בגמ' המתן עד שיבא עמנו לרגל וכו'. ואלו הם עולי רגלים שהוזכרו במדרש שלא בטלו, וזהו הראיני את מראיך ע"י הקבלת ת"ח וכיוצא, וגם ע"י אקדומי וחשוכי לבי כנישתא, וכמ"ש בזוה' כי ע"י מה שמתראים ישראל למטה בב"ה, מתראי' ג"כ נשמותיהם למעלה. ואם נדקדק או' 'מראיך' שהיל"ל הראיני את עצמיך או את פניך וכיוצא, אפשר שכוונתו על תפילין שבראש שהם דמיון כתנות אור, והם כמו מראה שבהם מתראה האור המתהפך ומראה ג"כ לאחרים, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכו'. וזהו הראיני את מראיך השמיעני את קולך וכו'. פי' אעפ"י שהסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה וכמ"ש, ועי"ז הן אראלם צעקו חוצה, לבר מהיכלין, מ"מ אין חשש שהאויב יעכב הקול מליכנס, גם אין חשש לערבוב הקול שיתערבב עם אחרים ח"ו, וכמ"ש איוב שמא רוח סערה עבר לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב. לזה אין לחוש רק השמיעני את קולך דוק', אשר עליה נאמ' הקול קול יעקב. וע"ז נאמר ג"כ והקל נשמע. כמ"ש בזוה', לכן אמר השמיעיני את קולך ערב ומעורב עם הקול של מעלה, כי בתפלתם דווק' מעוררים את הרחמי' וקולם נכנסת לפנים בתוך הקדושה, והנה היא בעצמה הנה היא נאוה ומעון לשכינה, וא"כ אעפ"י שזנח מזבחו ונאר מקדשו כמ"ש, מ"מ ע"י זכות אבות ואהבתו ית' העולה על הכל, תקובל תפלתם ברצון והם בעצמם יהיו מרכבה לשכינה. עוד נוכל לפרש על בטול תורה, זנח אד' מזבחו. כמ"ש על המזבח עץ שלש אמות. אל תקרי אמות אלא אימות, יש אם למקרא. ומזה למדו לומר משז"ל, אבל שלחן שאמרו עליו ד"ת כאילו אכלו משלחנו של מקום. ועתה זנח אד' מזבחו, שהוא השלחן אשר לפני ה', שאומרי' עליו ד"ת, עתה הזניחה ע"ד אם תעזבני יום וכו' יזניחך לעד. גם 'נאר מקדשו' היא תורה שבע"פ שע"י האדם מתקדש. גם אז"ל ואת אמרת קדוש ישראל נאצו. זו תורה שבע"פ. וזהו 'נאר מקדשו' וכן 'הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה', שיש כמה קליפות השולטות ומעכבים מלהבין ד"ת, ועי"ז קול נתנו בבית ה', כי הללו אוסרים והללו מתירים, וכאשר הנה הם מתוועדים לשאת ולתת במלחמתה של תורה, הנה הם משמיעים קול במחלוקת, כאלו נעשית תורה כשתי תורות. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד. וכנגד זה אמר 'יונתי בחגוי הסלע', כי כל זה נתהווה ממה שעשה משה 'ויך את הסלע במטהו'. ומזה נתהוו המחלוקות, כמש"ה אח"כ המה מי מריבה. אשר אמרו ג"כ במדרש. ועתה אמר בסתר המדרגה הראיני את מראיך, ע"ד מ"ש בזוה' פ' משפטים, והמשילו את התורה לרחימתא דאיהי שפירתא ואיהי טמירתא בטמירו גו היכל, ואית לה רחימא יחידאה וכו'. כי ע"י מה שישראל למטה הנה הם מראים עצמם לפני הב"ה ועוסקים בתורה, גם הב"ה מתראה להם, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה, כי ע"י מה שאדם מתייגע ועוסק בתורה בקול גדול, עי"ז אמרו יגעת ומצאת האמן. כי הנה הוא שובר את הקליפה והנה הוא מגיע אל תוכיותה, ואמר כי קולך ערב דווק', כמש"ה מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי. ולזה כיוונו בס"ה פ' אחרי מות עמוד ק"ט, פתח ר' יוסי יונתי בחגוי הסלע וכו'. ובמדרש ר"א (פתח) [פתר] קריא בישראל בשעה שעמדו על הים, יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבויים (בסדרו) [בסתרו] של ים, הראיני את מראיך, כדכתי' התיצבו וראו את ישועת ה'. השמיעיני את קולך זו השירה, שנ' אז ישיר משה. כי קולך ערב זה השיר, ומראך נאוה שהיו ישראל מראים באצבע ואו' זה אלי ואנוהו. והנה לפי דרך זה יפורש זנח ה' מזבחו, ע"ד מ"ש ר' יוסי הגלילי או' כבר היה המוריה נעקר ממקומו ומזבחו של יצחק בנוי עליו ומערכתו ערוכה עליו, ויצחק כאלו עקוד ונתון ע"ג המזבח, ואברהם כאלו פושט את ידו ולוקח את המאכלת לשחוט את בנו, אמר הב"ה למשה וכו'. והעיקר כי להיות שלא היתה זכות לישראל באותה שעה, לפיכך הוצרך לזכור להם זכות אבות ועקדתו של יצחק, ולכן זנח ה' מזבחו, עיר מקדשו, והשליכו למקום רחוק אצל ים סוף, כדי להגן על ישראל, והטעם מפני כי הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה כמשז"ל, והמים להם חומה, חימה כתיב. והנה בענין קריעת ים סוף אמרו, לגוזר ים סוף לגזרים. לגזירים לחלקים הרבה. גם אמרו נקבת במטיו ראש פרזיו. שנעשה המים כמין כיפה. וא"כ אלו החומות שהיו כמין כיפה וארמון, היו מסורים ביד האויב, הוא המקטרג שהיה מקטרג עליהם מה נשתנו אלו מאלו, ולפיכך הוצרך להביא הר המוריה, זנח ה' מזבחו נאר מקדשו, כדי להציל אותם. גם הועיל להם כמ"ש על והמים להם חומה. חימה כתיב כמ"ש, מה זכות הועיל להם מימינם ומשמאלם, בזכות התורה שהם עתידים לקבל. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד בד"ת. ולפיכך ניצולו. וכנגד זה אמר יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבויים (בסדרו) [בסתרו] של ים, וקשה היאך קרא לים סלע, אבל עה"ד שבארנו שאמרו בשם רז"ל שנעשו כמין כיפה, ונתחזקו הסלעים אשר אח"כ כאשר שבו המים על מצרים, אז נאמ' וברוב גאונך תהרוס קמיך. וכן ג"כ תרעץ אויב, שהיו יורדים אבנים ושוברים ראש המצריים, ולזה היו ראויים ישראל ח"ו, ולז"א שהיו חבויים בסדרו של ים. אשר היה קשה כסלע, ומפני החובות והעוונות שלהם היו ראויים שלא לעלות משם ח"ו. הראיני את מראיך, המד"א התיצבו וראו את ישועת ה'. אפשר לפרש כמ"ש המדרש, התיצבו וראו. אמרו לו אימתי, א"ל למחר, אמרו לו משה רבינו אין לנו כח לסבול, והתפלל משה באותה שעה, והראה להם המקום טורמיות של מלאכי השרת עומדים לפניהם, כענין שנ' וישכם משרת איש האלהים וכו' (מ"ב ו, טו). והנה ממה שמביא ראיה מאלישע, אפשר לומר כי המלאכים הללו כלן נבראו בזכותן של ישראל, אי נמי היו עתידים להבראות, ובזה מדוייק מלת 'לעיניהם', וזהו הראיני את מראיך, הה"ד התיצבו וראו את ישועת ה'. שבהיותם מתראים לפניו ית' את כל המלאכים האלו, הן אותם שנבראו והן אותם שעתידים להבראות בזכותם, עי"ז ינצלו. השמיעני את קולך זו השירה, שנ' אז ישיר משה. מלבד שלפי פשוטו בזכות השירה ניצולו, עוד אפשר לומ' להיות כי השירה נאמ' ברוח הקדש, והנבואה ורוח הקדש הנה היא מתהוה ע"י הבל וקול ודיבור שקדם אליו בד"ת וכיוצא, כמבואר בשער הנבואה ורה"ק. וכבר הבאנו אותו למעלה בפ' ישקני. וע"י זכות זה ניצולו ישראל, כי קולך ערב זה השיר. אפשר לומ' שכלם כא' זכו לומ' שירה ברוח הקדש כמ"ש בס' הזוה'. ואפשר ג"כ שבא לרמוז על השיר שהיו הלויים אומרים. אבל העיקר נ"ל שבא לרמוז על שיר חדש שנאמ' לעתיד לבא, ומראך נאוה, שהיו ישראל מראים באצבע ואומרי' זה אלי ואנוהו. ועי"ז נעשה מרכבה אל השכינה ונאוה אליו. וזהו ואנוהו. פי' שאהיה לו נאוה, ע"ד ושכנתי בתוכם. עוד ארז"ל ר"ע פתר קרייה בישראל בשעה שעמדו לפני על הר סיני, יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבוים בסתרו של דבר ה' נעשה ונשמע, כי קולך ערב, זה קול שלאחר הדברות, שנ' וישמע ה' את קול דבריכם הטיבו כל אשר דברו. מהו הטיבו, חייא בר אדא ובר קפרא, חד אמר הטבה כהטבת הנרות, וחד אמר כהטבת הקטרת. ומראך נאוה. שנ' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק עכ"ל. ולפד"ז מפורש ג"כ פסוק זנח ה' מזבחו וכו'. שהרי מצינו שחזר הב"ה על א"ה לתת להם התורה, וכל א' פתח להם פתח כדי שלא יקבלוה, וכמ"ש בס"ה פ' בלק, וכן ג"כ מצינו שאמ' עשו, הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. שא"ל יעקב ואלו הן שבמיתה וכו'. והוא השיב כיון שיש סכנה בדבר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. וזהו זנח ה' מזבחו. עשה עצמו כמתייאש ממנו ואינו רוצה לתת אותה לישראל רק לתת אותה לישמעאל ועשו, כי להם חלק הבכורה, וגם נאר מקדשו שהיא התורה, ובקש לתת אותה לישראל, רק לתת אותה לישמעאל ועשו כי להם חלק הבכורה, וגם נאר מקדשו שהיא התורה, ובקש לתת אותה להם, והטעם הוא מפני כי הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, הדברי' שהם מעמידים התורה שהם דיני נפשות, ואלו יקראו חומות ארמנותיה, הנה הם נתונים ביד אויב כי לו משפט לעשות דין ברשעים, ולכן כיון שהדבר הוא ביד אויב כנז', מה עשה הב"ה, זנח ה' מזבחו נאר מקדשו כמ"ש, למען יסכימו ויאמרו לתת אותה לישראל, כאשר כן עשו ואמרו טול מנהירו דילי וכו'. וכמ"ש פי' שבזה נתנו כח לישראל לדון דיני ממונות ודיני נפשות וכל הדברי' המצטרכי', וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד, כמ"ש בס"ה על הענין הזה, והמשילו משל לאסייא דהוה ליה חד מנא מליא דסמא דחיי ונטר ליה לבריה, בעא למיהב ליה לבריה וכו', מה עבד נטל זעיר מסמא דמותא ושוי אפתחא דמנא, קרא לעבדוי וכו' אמרו בלבייהו אי האי סמא יהב לבריה ימות ואנן נירת לרבוננא, אמרו קמיה מרנא, סמא דא לא אתחזי אלא לברך וכו'. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד. וענו ואמרו כלם לתת התורה לישראל, וזהו ג"כ שאמרו במדרש שהיו חבויים בסתרו של סיני, מלבד מ"ש בפסוק אני חבצלת השרון, אפשר לומר שבראות הב"ה שממנו תרד שנאה לא"ה כמשז"ל, הגם כי לא היה עדיין הדבר בפועל, מ"מ עינו ית' ראתה מה שעתידין לחטוא, ועי"ז הא"ה ישנאו לישראל על מה שקבלו התורה, ולכן להיותם חבויים בסתרו של סיני כמ"ש, על זה אמר להם הראיני את מראיך, וכל העם רואים את הקולות, ע"ד מ"ש מהר"ם אלשיך כי בעת מתן תורה השלימו כל החמשה חושים, עד כי בבת אחת היו רואים את הנר' ושומעי' הנשמע יע"ש. והכוונה כי גם ישראל שמו מגמת פניהם לשמוע הדברים מפי הגבורה, ולכן היו כל החושים שלהם שרירות וקיימות, וזהו הראיני את מראיך השמעני את קולך, זה קול שלפני הדברות, שנ' כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. והכוונה על כל זה כיון שהיות חבויים כמ"ש, לכן אמר להם ית' הראיני את מראיך השמיעני את קולך. למ"ש במדרש למען לא יהיה פתחון פה לא"ה לא על הב"ה ולא על ישראל, וזה כי יש להקשות למה פתח הב"ה לא"ה בלא תרצח, לא תנאף וכו'. למען לא יקבלוה. אבל זה יתורץ כמ"ש (שבת פ"ח ע"א) אנן דסגינן בשלימותא כתיב בנא תומת ישרים תנחם וכו'. כי הנה הא"ה לא היה להם לשאול מה כתי' בה רק היה להם לקבל אותה כמו שעשו ישראל, וכיון שהם התחילו ושאלו שלא כהוגן לפי' השיב להם שלא כהוגן. וזש"ה מושל בגבורתו עולם. שהוא השי"ת העושה משפט בכל העולם, עיניו בגוים תצפנה שלא יקבלו התורה, רק הסוררים אל ירומו למו סלה, פי' אע"פ שלפי שעה ירומו ויאמרו לקבל התורה ויעשו עצמם כפרושים, לא יהיה הדבר הזה לעולם רק דועכו כאש קוצים, וזהו אל ירומו למו סלה. ולכן א"ל ברכו עמים אלקינו והשמיעו קול תהלתו. ובאמרו והשמיעו קול תהלתו, נר' שא"ל שישמיעו קול תהלתו ויאמרו בפי' אם יש להם איזה תרעומת או לעז עליה, ואם יש להם להוציא קול עליה בקלא דלא פסיק, א"ל והשמיעו קול תהלתו. א"נ ברכו עמים אלקינו כאשר נגלה הב"ה כמ"ש, אז ברכו אותו ונתנו הודאה אליו ע"מ שהיה רוצה לתת להם התורה, והשמיעו קול תהלתו באמרם סמא דא לא אתחזי אלא לברך. אבל כשבא אצל ישראל, אומר השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו. פי' השם נפשנו בחיים, כמש"ה ובחרת בחיים. ולא נתן מכשול לפניהם להתחיל בדבר הקשה להם, וזהו ולא נתן למוט רגלינו. והטעם הוא מפני כי בחנתנו אלקים, כי מתחלה כאשר אמר הב"ה לתת להם התורה, מיד אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ולפיכך לא נתן למוט רגלינו, יען כתי' בנו תומת ישרים תנחם, וגם טעם אחר מפני צרפתנו כצרוף כסף, שנצרפו ונטהרו במצרים ועשו התיקון הראוי בקבלת התור' כמ"ש, מה שלא רצו לעשות לא ישמעאל ולא עשו, וכמש"ה וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. מפני שטר חוב. וזהו טעם מספיק ג"כ למ"ש השם נפשנו בחיים, ויהיה פי' ג"כ השם נפשנו בחיים, כי במעמד הר סיני נקשרה נשמתן בו ית' עד שע"ז אמ' הכתוב נפשי יצאה בדברו. מ"מ ולא נתן למוט רגלינו, להיותם מצורפים בגוף טהור ונקי, כמ"ש כי על אותה שעה נאמ' כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ונחזור לענין כי למען דעת כל עמי הארץ, להראות טעם לשבח כי חפץ ה' בישראל, לכן א"ל הראיני את מראיך השמיעיני את קולך, וז"ש כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, כי קולך ערב זה קול שלאחר הדברות, שנ' וישמע ה' את קול דבריכם וגו' הטיבו. כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, כי קול ערב, זה קול שלאחר הדברות, שנ' וישמע ה' את קול דבריכם וגו' הטיבו כל אשר דברו. מהו הטיבו, חד אמ' הטבה כהטבת הנרות וחד אמ' כהטבת הקטרת. אפשר לומ' כי כוונת שניהם הוא להורות כי הוכיח סופם על תחלתם, כמשאז"ל להוטים היו ישראל אחרי השכינה, והגם כי לא היו מכירים בעצמם שהיה בהם כח לעמוד בדבורו ית', מ"מ רצו להכנס לפנים ממחיצתם, ושבח היה להם, כי כוונתם היתה לש"ש ובטוחים היו שלא יתגלה אליהם אלא לפי כחם כאשר כן עשה, וכראותם שכל א' וא' קבל כראוי לו קול גדול ולא יסף, אמרו אם יוספי' אנחנו וכו'. וזה הדבור השני הנה הוא תקונו של ראשון, וזהו כי קולך ערב זה קול שלאחר הדברות, אשר בהם הטיבו כל אשר דברו, בין לפני הדבור בין לאחר הדבור, ואולם מחלוקת חייא בר אבא ובר קפרא, חד אמ' הטבה כהטבת הנרות, הנה תיקון הנרות, הנה הוא תיקון אל הנרות עצמן שנתקלקלו, וכן מה שהטיבו כל אשר דברו, הוא מפני שהיה להם קלקול במקצת, וכמו שאז"ל שמעין לינוקא מה דאיהו בעי וכו'. וחד אמ' הטבה כהטבת הקטורת, שאינו צריך תיקון מצד עצמו, רק הנה הוא תוספת בה, כדי שתעלה תמרתו להריח, וכן ג"כ הטבת דבריהם הוא מה שהטיבו, שהוסיפו כח בדבריהם יותר ממה שהיה להם בתחלה, וזהו כי קולך ערב יותר ממה שהיה בתחלה, ולפי האמת ב' דברים אלו אמת, ומר אמ' חדא וכו' ולא פליגי, כי הם הצדיקים הוסיפו הארה למעלה דמיון הטבת הנרות, וגם הוציאו האור הגנוז בתוך הקליפות, וכמ"ש טול מנהירו דילי. דומייא דקטרת, ומראך נאוה שנ' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. וארז"ל (מכילתא) אין נוע בכל מקום אלא זיע. והכוונה כמו שאז"ל כי בהתלבש רוח הקדש על האדם יתמלא אימה ורתת וזיע, וירגיש בעצמו שתחול עליו הקדושה, וזהו ומראך נאוה. שהכרת פניו ענתה בו איך הנה הוא נעשה נאוה אל השכינה. ר' יוסי פתר קריא במלכיות, יונתי בחגוי הסלע, שחבויין בסתרה של מלכיות, הראיני את מראיך זו תלמוד, השמיעיני את קולך זה מעשה הטוב, וכבר נמנו וכו', עד נמנו וגמרו גדול הוא התלמוד שמביא לידי מעשה, כי קולך ערב זה התלמוד, ומראך נאוה זה מעשה הטוב עכ"ל. אפש' שהוא נחמה ממה שביארנו, זנח ה' מזבחו. על עון ביטול תורה, וזה מלבד מה שביארנו בפסוק עצמו, אמר יונתי בחגוי הסלע, שהיתה חבויה בסתרן של מלכיות, והוא ע"ד שפירשנו בפ' הראשון על הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, ואם כן כיון שאני חבויה בצילם, לא אענש כ"כ על ביטול תורה ומצות, ומ"מ אמר הקב"ה הראיני את מראיך השמעני את קולך, אשר פירושו הוא הראיני את מראיך זו התלמוד, השמעיני את קולך זה התלמוד. וכמו שאמ' אח"כ כי קולך ערב זה התלמוד, ומראיך נאוה זה מעשה הטוב. גם מה לו להביא בכאן מחלוקת של ר' טרפון ור' עקיבא אם תלמוד גדול או מעשה גדול, מלבד קושיות אחרות, אין צריך לאומרן כדי שלא להאריך, לכן נ"ל דהוקשה לו שאומ' הכתוב הראיני את מראיך, היל"ל הראיני מראייך וכן השמיעני קולך, ולכן פי' 'את מראיך' הטפל למראיך, שהוא התלמוד הטפל ממעשה הטוב, וכן השמיעיני את קולך זה מעשה הטוב, שהוא טפל אל הקול שהוא התלמוד, והכונה שהיא הלומד על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ועתה הוקשה לו למה לו להזכיר שניהם, יזכיר היותר החביב, ע"כ אמר שאין אנו יודעים מהו החביב, שהרי כבר נמנו פעם א' (ואין) [בבית] עליית ערים בלוד, ואמרו מי גדול התלמוד או המעשה, ר' טרפון או' גדול המעשה, ר' עקיבא או' גדול התלמוד. ולא רצה הכתוב להכריע ביניהם, ומפני כי עדיין קשיה ליה מפני מה הזכיר הכתוב את התלמוד טפל (אם) [עם] המעשה גדול, הוא התלמוד המביא לידי מעשה. מלבד מ"ש רש"י ותוספות במס' קדושין. אפשר לומ' כי שני מיני תלמוד הם, הלומד סתם הנה בזה מעשה גדול, וגם אפי' הלומד ע"מ לעשות עד שלא בא לידי מעשה, וכיון שכן הוא הזכיר עם המעשה התלמוד, ואמ' הראני את התלמוד, עם מראיך שהוא המעשה, וגם השמיעיני את קולך זה מעשה הטוב, יהיה מצורך עם התלמוד. ועי"ז כי קולך ערב זה התלמוד שהוא מקובל לפניו ית', ומראך נאוה זה מעשה הטוב, כי כאשר הנה הם כלולים זה בזה אז הנה הם כתבלין השלמות, ולפי מ"ש אין לשנות הגירסא כמו ששנה הרב בעל מתנות כהונה, והאמת יורה דרכו וברוך היודע. ר' אחא בשם ר' אחא בר חנינא פתר קריא על דעתיה דר' מאיר באהל מועד, יונתי בחגוי הסלע, שחבויין בסתר אהל מועד, הראני את מראיך שנ' ותקהל העדה אל פתח אהל מועד. השמיעיני את קולך, שנ' וירא כל העם וירונו. שירה נאה אמרו ע"י שראו דבר חדש. ולפיכך אמרו שירה חדשה, כי קולך ערב זה השיר, ומראך נאוה המד"א ויקהלו כל העדה ויעמדו לפני ה' עכ"ל. ידוע כי תכף שיצאו ממצרים (הלא) [היו] ראויים לעלות לא"י, כמ"ש ואעלה אתכם וכו'. ונתארך הדבר עד קריעת ים סוף ואח"כ עד מתן תורה ואח"כ עד שנכנסו לארץ, וכן נעלם מהם ג"כ בנין ב"ה עד ימי דוד ושלמה, על כל הזמנים האלו אפשר לומ' זנח ה' מזבחו, והפליג אותו והעלים אותו מן העין, וכן נאר מקדשו, שלא נבנה ב"ה, והטעם מפני שהסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, ולא יכלו להוציאו מיד האמורי שהיה בידו, ולא יכלו בני ישראל להורישו, והטעם מפני כי קול נתנו בבית ה' כיום מועד, כמ"ש מהר"א גלאנטי, שגבר הקטרוג כמו אותו היום שנעשה העגל, שאז נקרא השכינה מועד, שהיחוד אינו אלא לזמנים ידועים עכ"ל. והטעם הזה יצדק בכל הזמני' שאמרנו שהקטרוג היה הולך ומתגבר מעט מעט, וכמו שפירשתי על מדלג על ההרים. בפ' דומה דודי לצבי, והפי' הזה יצדק בשני הדרכים שאמרנו ג"כ בים ובסיני. ועל זה אמ' דרך נחמה, יונתי בחגוי הסלע, שחבויה בסתר אהל מועד, אעפ"י שזנח ה' מזבחו לבני ב"ה, מכל מקום יסתירני בסתר אהלו זה אהל מועד, והעיקר כי צל הקדושה היתה הולכת עם ישראל, עד כי עיקר השכינה היתה באהל מועד, וכמ"ש כסה הענן את אהל מועד, הראיני את מראייך. שנאמ' ותקהל העדה וגו'. כמ"ש קרבו כלם בשמחה ועמדו לפניו, השמיעני את קולך, וירא על העם וירונו. שירה נאה אמרו. דקדק אומרו 'וירונו' מלשון רון נאה, ע"י שראו דבר חדש לפיכך אמרו שירה חדשה, ר"ל (כי) דקדק בכתוב שלא אמר כמ"ש בבית המקדש בד"ה, שכתוב וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית. רק ותצא אש מלפני וכו' וירא כל העם וירונו. לכן הוכרח לומ' שלא ראו שום דבר, רק ראו דבר חדש שהוא האש האוכלת את הקרבנות, ולפיכך אמרו שירה חדשה, ודומה לזה פי' הרב ז"ל בעל קרבן אהרן. ועי"ז הכירו וידעו כי ה' מוחל להם על עוונותיהם, והוא שוכן בתוכם, ולפיכך שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה חדשה, וזה מורה באצבע כי קולך ערב זה השיר, ומראך נאוה, המד"א ויקהלו כל העדה ויעמדו לפני ה'. כמ"ש משל למי שכועס על אשתו וכו'. אף כך ישראל כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עוונותיהם, קרבו כלם בשמחה ועמדו לפניו, וכן לפי מה שמפרש אח"כ בבית עולמי'. אפשר לפרש זנח ה' מזבחו ע"פ הדרך שפירשתי, ולא יצא מיד ארונה היבוסי עד שנפלו כמה אלפים מישראל, וכמ"ש ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד. ואח"כ יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבויים בסתר בית עולמי' וכו'. ואז"ל שמתו כל אותם האוכלוסים מפני שלא תבעו בנין בית המקדש, ולז"א במד' יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבויים בסתר בית העולמי'. הראני את מראיך, המד"א אז יקהל שלמה. השמיעני את קולך, המד"א ויהיה כא' למשוררים קול א'. ר' אבין בשם ר' אבא כהן בן דליה אמר כתיב ויענו כל העם יחדיו. וכתיב ויען כל העם קול א' ויאמרו. עד היכן עמד להם אותו הקול, עד ויהי כא' למחצצרים ולמשוררים קול א' וכו'. והכוונה נ"ל כמשז"ל כשנגזרה גזרה ואם ג' ימים דבר בארצך. אמרו ז"ל ג' ימים נעשים ל"ו שעות, באו סנגורים טובים לישראל ובטלום, באו ז' ימי השבת וח' ימי המילה הרי ט"ו, וה' חומשי תורה וג' אבות הרי כ"ג. א"ר תנחומא בר אבא עוד י' דברות וב' לוחות הברית הרי ל"ה וכו', נשארה שעה א' עכ"ל. הרי שזכות קבלת התורה עמדה להם עד בנין ב"ה, ולכן הוצרכו להעמיד משוררים ומחצצרים, כדי לערבב קול המקטרג על ישראל. וכן אז"ל מאותו הקול נפלה בבל, וכן ל"ל ריב"ל אמ' קול צרות מרגשות ואפלה עולה לכרך של צור, ולמה שקולו של עשו מקטרג, הה"ד קול שאון מעיר קול מהיכל קול ה' משלם גמול לאויביו עכ"ל. הרב בעל מתנות כהונה כתב על ולמה שקולו של עשו מקטרג, וטעות סופר נגלה לעין עכ"ל. ול"נ שאין כאן טעות, רק כוונת המאמר כי להיותו עשו מקטרג תדיר, לכן לעתיד לבא ונשא השעיר עליו את כל עוונותם, וכן ג"כ כמ"ש בפרקי היכלות, כל אלו ההתראות קבל עליו וכו' וכמ"ש למעלה. וא"כ בדין כי ע"י אותו הקול שהוא מקטרג בין למעלה בין למטה, בזה ישלם גמול לאויביו, ואם הנסחא אמת כמ"ש קול ההיכל, אם קבלה נקבל, והנה פשט הכתוב של זנח אד' מזבחו, הנה הוא כי בפ' הקודם, כמ"ש שחת מועדו שכח ה' בציון מועד ושבת. אמרו במד' אפשר שהב"ה משכח המועדים ושבתותיהם של ישראל, אלא מועדותיו ושבתותיו של ירבעם, אבל עתה פי' ואמר זנח ה' מזבחו. ופי' רחג"י בשם ר"י לבני מדי שערכו שלחנות למלך, הקניטוהו וסבלם, א"ל המלך כלום אתם מכעיסים אותו אלא בשביל שלחן שערכתם לי, הא לכון טרון באפיכון, כך ישראל וכו'. ונר' כי הוקשה (לו) אם ישראל חטאו, המזבח מה חטא. ולכן אמר שהוא דומה למלך וכו'. והעיקר כי אם ארעב לא אומר לך, ואין הקרבנות אלא נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, וכיון שהנה הם חוטאים בכל יום, כמש"ה העם המכעיסי' אותי על פני תמיד. על זה נאמ' זבח רשעים תועבה. ופי' הטעם הוא מפני כי הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, והם קול נתנו בבית ה' כיום מועד, פי' הנה הכהנים הנה שומרים בב"ה, כמ"ש בג' מקומות הכהני' שומרים בב"ה. וכאשר באו הורקנוס וארסתובלוס וכיוצא מאותם שקצת מהם היו צדוקים, הנה חומות בית המקדש והמבצרים היו נתונים ביד אויב, וזה גרם אח"כ כי קול נתנו בבית ה' כיום מועד, כנר' ביוסיפון שפעם א' בחג הסוכות היו משחקים באתרוגי', וא' מן הפרושי' זרק אתרוג למלך דרך שמחה, ונהפכה השמחה לאבל עד נהרגו מהם קרוב לששת אלפים. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד, ולכן זנח אד' מזבחו וכו'. א"נ נתן טעם למה הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, הוא מפני כי קול נתנו וכו'. והטעם כמ"ש בענין ההיא (יבמות צו:), מחלוקת דר' אמי ור' אסי בנגר שיש בראשו גלוסטרא, תמיה אני אם לא יהיה הבית הזה ע"ז וכן הוה. וכן ג"כ כיון שנתנו קול בבית ה' כיום מועד כמ"ש, הנה בזה נתנו כח אל הקליפה, עד כי לבסוף הסגיר ביד אויב וכו' והכל א'. והנה כנגד זה אמר יונתי בחגוי הסלע וכו'. וכמ"ש במדרש ר' אליהו פתר קרייה בעולי רגלים, הראיני את מראיך אלו עולי רגלים, שלש פעמים בשנה יראה וגו'. השמיעיני את קולך זו קריאת ההלל בנועם, בשעה שישראל קורין את ההלל קולן עולה למרום, מתלא אמר פסחא בביתא והלילא מתברא אגרייא. כי קולך ערב זה השיר, ומראך נאוה זה הדוכן עכ"ל. והעולה מדבריו שאם ישראל יזכו להתראות לפניו ית' ג' רגלים ביראה וכבוד, הנה ע"י קריאת ההלל ישברו כל הקליפות, וכן נמי בגלותינו זה, כאשר יתאספו יחד בחבר עיר באהבה וחיבה לקרא כלם כא' הללו עבדי ה', מאן דאחמי לן בעלאי הוא יחמי לן בתתאי, וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות. ועו' נפרש המאמ' הזה במקצת בעה"ו. וע"ד האמת יאמר זנח ה' מזבחו. הנה הנשי"א בס' טוב הארץ פי' כי המזבח הוא בנה"י דז"א ע"כ. והנה אד' הוא במלכות, ועתה אמר כי זנח אד' מזבחו, כי נתרחקה מנה"י של ז"א וירדה למטה. ואם נדקדק אומרו 'מזבחו' יפורש על מזבח הפנימי, אשר אמרו איך הנה הוא ביסוד דבינה, נקודה פנימית, וכן מזבח"ו עולה בגי' ס"ג, וידוע כי ס"ג הוא בבינה, ושני הפי' יצדקו. נאר מקדשו. הנה מקדש תחתון היא נקודה פנימית דמלכות, וגם היא נתבטלה כיון שאין יחוד בעו"ה, הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה. כמו שפי' לעיל, לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים. ואמ' ביד אויב לרמוז מ"ש בשער הקליפות על יותרת הכבד, כי הזכר של הקליפה אין לו כ"א ו' קצוות, וזהו ביד אויב ועי"ז גבר הקטרוג עד כי קול נתנו בבית ה' כיום מועד, וכמ"ש מהר"א גלאנטי בפי' ע"ש. א"נ קול נתנו בבית ה', הנה המלכות נק' בית ה', וכאשר הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, אז בלעה הקליפה ניצוצות הקדושה, ולזה עשה עצמה אלוק, וזהו שהיה מכריז העגל אנכי ה' אלקיך וכמשז"ל. וזהו קול נתנו האויבים והקליפות הנז', קול נתנו בבית ה', והכריזו כיום מועד. וכמ"ש מהר"א גלאנטי באותו יום שנעשה העגל הרחמן יצילנו. וכנגד זה אמ' יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה וכו'. והנה בענין היונה אשר שלח נח מן התיבה, אמרו שהיא מלכות דבינה, והנה סלע הוא במל', והנה מקום המלכות הוא מחזה דזעיר ולמטה משליש התחתון שלו ולמטה, ולחוה מגעת עד שליש הראשון, והשליש האמצעי הוא בין שניהם, ולפעמי' המלכות עולה עד שם, וגם רגלי לאה יורדים שם, ומתלבשים רגלי לאה תוך כתר רחל, ועיין מ"ש אוצרות חיים בפ' עקב ענוה יראת ה'. ובענין ותגנוב רחל את התרפים. וזהו יונתי בחגוי הסלע. שהם אלו הבקיעות, שהנה היא מסתתרת בהם בסתר המדרגה, הראיני את מראייך. ולבאר הדבר יפה צריך להבין מאמ' א' שהובא בילקוט ז"ל, יונתי בחגוי הסלע, אלו ישראל שחוגגין לפני הב"ה שנק' סלע, שנ' סלעי ומצודתי. הראני את מראייך. השמיעני את קולך בתורה ובמצוות, ד"א הראני את מראייך בלקיחת לולב נאה ואתרוג נאה, השמיעני את קולך בהלל, כי קולך ערב בהודו לה' כי טוב, ומראך נאוה באנא ה' הושיעה נא ובאנא ה' הצליחה נא, למה לכם לשבח שאתם צדיקי', שנ' ועמך כלם צדיקים. ואין הב"ה מבקש להתקלס אלא מהם, שנ' רננו צדיקי' בה' עכ"ל. לפי פירושו 'יונתי' הם ישראל למטה, ואמר שחוגגים לפני הב"ה, דקדק או' 'חגוי' לשון חג, והנה בפסוק דומה דודי לצבי, הבאנו מאמ' הזוה' של פ' בחוקותי שאו' כיון דחמי לון שארי ובכי. ואפשר שזהו רמז במלת 'חגוי', פי' ב'חג' שהם החגים הנז', אז 'וי', הב"ה צווח וי שארי ובכי, ואמר שהנה הם חוגגים לפני הב"ה, אפשר שהמאמ' הזה מסכים עם מ"ש במד', ר' אליא פתר קרייא בעולי רגלים, והנה עליית הרגל הוא שמעלים את המלכות למעלה אצל הבינה, ואז אתקשטת במאני דכורא ונק' אלקי'. וזהו אלו ישראל שחוגגין לפני הב"ה, שעולי' בשמחתם ובחגיגתם למעלה לפני הב"ה שהוא בינה לפני הז"א שנק' סלע, פי' זה המקום אשר לפני הב"ה נק' סלע, שהיא המלכות בחזרתה פנים בפנים, והנה עי"ז נתקן מש"ה זנח ה' מזבחו נאר מקדשו וכו'. וזהו ע"ד מ"ש האר"י כי קודם העגל אני אמרתי אלקי' אתם, ואח"כ אכן כאדם תמותון, והוא עבר לפנינו בפסוק הקודם, והתיקון לזה הוא בהראות כל זכר לפני ה', ולפי' נזכר מיד אחר מעשה העגל, אלקי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור, ושם נזכרו כל החגים להורות שלתיקון עון העגל צריך לשמור ג' רגלים אלו עכ"ל. הנה שע"י הרגלים נתקן מעשה העגל והמלכות עולה למעלה בבינה ומתייחדת עם הזעי' ונקראת אלקים, א"כ אעפ"י שזנח ה' מזבחו ונתרחקה מנה"י דזעיר, א"נ מנקודה פנימית שבבינה ונתמעט הייחוד כמ"ש. וסוף דבר קול נתנו בבית ה' כיום מועד, שהוא מעשה העגל, מ"מ יתוקן הכל ותעלה המלכות אל הבינה בעלותך לראות את פני ה', ותתלבש בו"ק הזכר שהם אל"ה ותקרא בשם אלקי'. ונחזור לדברי המאמ', יונתי בחגוי הסלע אלו ישראל, כמ"ש שנשמותיהן מצד הבינה, וחוגגין לפני הב"ה שנק' סלע, מלבד מ"ש נוכל לומ' שאומרו שנקרא סלע, פי' אינו סלע ממש כי סלע הוא בשכינה רק נק' סלע, כי בהיותה מתייחדת עמו שניהם יקראו בשם א', וכמ"ש את פני האדון ה'. וכמו שמביא ג"כ ראיה מפסוק ה' סלעי ומצודתי. הראני את מראייך אלו מעשי' טובי'. הנה בענין נעשה ונשמע, שהקדימו עשייה לשמיעה, ביאר האר"י זלה"ה כי עשייה היא בבינה ושמיעה במלכות, ועתה אמר הראני את מראיך אלו מעשי' טובי', כי ע"י שימשיכו הארת הבינה עי"ז יתייחד שם אלקי' כמ"ש, וזהו ג"כ שאמרו במד' הראני את מראייך אלו עולי רגלים, כי הכל א'. ודרך רמז נוכל לומ' בפי' הראני את מראייך, יהיה כנגד מ"ש על נאר מקדשו, שהוא על ביטול תורה שבע"פ, והנה עיקר התורה שבע"פ הנה אז"ל סתם מתני' ר"מ. וא"כ כנגד זה אמ' הראני את מראייך, שהוא מאי"ר הנז', ולהמתיק הדבר יפה צריך להביא מ"ש בשם האר"י זלה"ה וז"ל, דע כי נשמת ר"מ היה מעורף ששם פרצוף לאה, ושם יש שני שמות אד' ברבוע שגי' רנ"ב, ובהסרת א' שהוא מקום הדבוק בסוף צואר ז"א, יהיה רנ"א כמנין מאי"ר, וע"ש בס' הגלגולי' פ' מ"א. והנה כנגד מ"ש נא"ר מקדשו, שהוא בגי' רנ"א, ופי' שנתבטלה אותה הארה שלא האירה אלינו, גם מקדשו יפורש בלאה אשר היא מד"ת ימי כידוע. וכן עולה מקד"ש, ובא בתוספת וא"ו, להורות דבקותה בז"א, אמ' הראני את מראייך שהוא ר"מ הנז', והנה הוא בלאה כמ"ש, ונרמז גם זה במד' באומרו אלו מעשי' טובי', כי עשייה היא בבינה כאמו'. השמעני את קולך בתורה ומצוות, זה פשוט כי התורה היא בת"ת ומצוות במלכות. וכן ג"כ שמיעה היא במלכות והכל בת"ת. ד"א הראני את מראייך בלקיחת לולב נאה ואתרוג נאה, כבר אמרנו מ"ש האר"י כי הלולב הוא ביסוד יוסף, והנה הוא עולה למעלה עד הדעת, בסוד משכיל לאיתן האזרחי, והאתרוג הנה הוא במלכות עטרת היסוד, והנה כשמתפשטים החסדים אז נקרא יוסף יפה תואר ויפה מראה, וזהו הראני את מראייך, בלקיחת לולב נאה ואתרוג נאה, שהוא להמשיך החסדי' מז"א לנוק', וכמבוא' בכוונת הלולב, השמיעני את קולך בהלל. הנה במד' או' זו קריאת ההלל בנועם, בשעה שישראל קורין את ההלל קולן עולה למרום, מתלא אמר פסחא בביתא והלילא מתברא אגרייא. הנה ההלל אנו אומרי' אותו אחר התפלה, כדי להמשיך מוחין דגדלות אל הזעי' מצד הבינה, וזהו השמיעני את קולך זו קריאת ההלל בנועם, וידוע כי נועם הוא בבינה, בשעה שישראל קורין את ההלל קולן עולה למרום, פי' לא בלבד נמשך השפע מצד הבינה, רק הת"ת עצמו הנה הוא עולה ונכלל בבינה, וזהו קולן שהוא ת"ת, עולה למרום שהיא בינה, ומביא ראיה לזה, מתלא אמ' פסחא בביתא, הנה הפסח סודו במלכות פ"ה ס"ח, וזהו הנה הוא בביתא, אבל ההלל מתברא אגרייא, הנה הוא משבר הגגות, שנחלק האויר לשלישים כידוע מסוד הגדלות, ונכללו בו נה"י דבינה ונעשה בן י"ס שלימות, וזהו השמיעני את קולך, השמיעני לשון קבוץ, שנכללו בינה בז"א באורות מעורבים יחד, ופי' ואמר כי קולך ערב בהודו לה' כי טוב, שנתערב כמ"ש אף בהודו לה' כי טוב, שהם ד"פ כל"ח, שהם כנגד ד' מוחי זעיר, וגם כנגד ד' תיקוני דיקנא להשלים לו מנין י"ג, ומראך נאוה באנא ה' הושיעה נא ובאנא ה' הצליחה נא, אשר שם הנה הם תיקוני נוק' דז"א המתחילים מאודך ולמטה, וזהו ומראך נאוה באנא ה' הושיעה נא. ואפשר לומ' כי במלת 'הושיעה' נרמז שם הוי"ה וש"ע נהורין כמ"ש המקובלי' ז"ל, וידוע כי היופי נמשך מצד תרין תפוחין, ששם הוא תיקון ש"ע נהורין וכידוע. וזהו ומראך נאוה באנא ה' הושיעה נא, וכן ג"כ באנא ה' הצליחה נא, כי ההצלחה באה מצד המזל, כמ"ש לאו בזכותא תלייא מלתא אלא במזלא תלייא. ומשם ג"כ הנוי והיופי, וזהו ומראך נאוה באנא ה' וכו'. וסיים המאמר ואמר למה לכם לשבח שאתם צדיקי', שנ' ועמך כלם צדיקי'. ואין הב"ה מבקש להתקלס אלא מהם, שנ' רננו צדיקי' בה' עכ"ל. הנה בזוה' פ' לך לך אמרו על פ' זה, וכי כלהו ישראל צדיקי' נינהו, והא כמה חייבין אית בהו, ורשעין דעברי על פתגמי אורייתא, אלא הכי תאנא ברזא דמתניתין, זכאין אינון ישראל דעבדין קרבנא דרעוא לקב"ה, דמקרבן בנייהו לתמניא יומין לקרבנא, וכד אתגזרין עאלין בהאי חולקא טבא דקב"ה, דכתי' וצדיק יסוד עולם, כיון דעאל בהאי חולקא דצדיק, איקרון אינון צדיקי' וכו' עכ"ל. הנה שע"י המילה אשר היא ביסוד נק' ישראל צדיקי', והנה כבר אמרנו בתחלת המדרש שחוגגין וכו'. ועולים אל הבינה. וזהו כי להיותם צדיקים, לכן עי"ז יראה כל זכורך וכו'. וממשיכים שפע ורנה אל הקב"ה שהוא ז"א. וז"ש רננו צדיקי' בה'. ע"ד מ"ש בזוהר פ' תרומה ז"ל, ולבתר ההוא נהר דנפיק מעדן, ודא איהו רזא רננו צדיקי' בה' וכו'. והוא רמז ליסוד או"א, שמשפיעי' הרנה לז"א כמ"ש. ru0h664aswmepg4a2e5jztz0a13waac 0 328068 3079228 1088360 2026-08-26T12:00:43Z Do2or 5565 3079228 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|שיר השירים ב|יד|טו|טז|}} == טו == {{טורים שווים | '''^{שיר השירים:}'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''אחזו לנו שועלים שועלים קטנים{{ש}}מחבלים כרמים וכרמינו סמדר.'''}}|'''^איכה:'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''חשב ה' להשחית חומת בת ציון{{ש}}נטה קו לא השיב ידו מבלע{{ש}}ויאבל חל וחומה יחדיו אומללו.'''}}}} הנה אז"ל (גם) על וירד העיט על הפגרים (בראשית טו, יא). זה דוד שבקש לכלותם, וישב אותם אברם. שלא רצה מפני שבירר לו את המלכיות, וזהו אחזו לנו שועלים וכו'. ע"ד משאז"ל אחזו. שמרו לנו וכו'. ויפורש ג"כ אחזו, שניתן להם אחיזה וכח לשלוט בישראל, וזהו אחזו לנו שועלים קטנים מחבלים כרמים, והוא ע"ד ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל (שופטים ג, א). וא"כ יהיה טעם לשבח על מ"ש חשב ה' להשחית חומת בת ציון, שעלה במחשבה לכלות את ישראל ח"ו, אבל לא העיר כל חמתו רק מה עשה נטה קו, ובמקום שהיתה ההשפעה יורדת בדרך ישר בבית המקדש אשר שם שער השמים ומתמציתה היו שותים א"ה, עתה נטה קו והוליכו דרך עקלתון, ובזה לא השיב ידו מבלע, שנבלעו ישראל בין האומות. וגם ויאבל חיל וחומה יחדיו אומללו. ע"ד שפך חרון אפו על העצים ועל האבנים, ועתה נתן טעם לזה ואמר אחזו לנו שועלים שועלים. כי כבר נתקן ע"י אברהם שבירר לו המלכיות אשר ישתעבדו בבניו ועי"ז ינצלו ישראל, ואמר אחזו לנו שועלים שועלים, כי לעולם שלטו שנים שנים על ישראל, ובזה אין רבוי אחר רבוי אלא למעט, כי לא יהיו לעולם שוים בעצה א' רק זה יניחנו וזה יקחנו, וכמ"ש (ילקוט בראשית, רמז קלא) על פ' אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו (בראשית לב, ט). אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפליטה, אלו אחינו שבגולה. והגלות אינו אלא לצרף את ישראל למען ישובו בתשובה ויתנו ריח טוב לפניו, וזהו וכרמינו סמדר, כמ"ש והגפנים סמדר נתנו ריח. וכבר אמרו (שיר השירים רבה, פ' ב) אלו הנשארי' שעשו תשובה. א"נ לפי דרך זה, וכרמינו סמדר. ע"ד מ"ש {{ממ|פסחים|פז|ב}} בהא סלקינן ובהא נחתינן כי היכי דלא ליתקרו מלכותא קטיעא. וזהו כיון שהנה הם שועלים שועלים וכו'. הנה וכרמינו סמדר. כמו 'שם דר', שהוא יושב שם והוא דרך רמז. א"נ חשב ה' להשחית וכו'. הנה בימי יחזקאל הכתוב אומר לך והתוית תיו על מצחות האנשים. ואמרו ז"ל (שבת נ"ה ע"א): תי"ו תחיה תי"ו תמות, ולעולם לא אמר טובה וחזר לאחוריו חוץ מזו. וזהו שאמר חשב ה' להשחית חומת בת ציון ולהחריב את ירושלים, ואז נטה קו תי"ו של דיו תחיה, ומ"מ לא השיב ידו מבלע. כמש"ה זקן בחור ובתולה תהרגו למשחית וכו'. ויאבל חיל וחומה וכו'. והנה הכתוב או' אח"כ בא אל בינות לגלגל ומלא חפניך גחלי אש (יחזקאל י, ב). וארז"ל על זה אלמלא לא נצטננו גחלים בידו של גבריאל לא נשתיירו וכו'. וזהו כנגד זה אחזו לנו שועלים, מלשון מי מדד בשעלו. אחזו והחזיקו לנו ולתועלתינו אותם השעלים, שעלים קטנים שהיו מוכנים כדי לחבל כרמים, ובזה יצטננו ולא יעשה הדין. א"נ אמרו ז"ל בשעה שנכנס נבוזראדן להיכל, רמז הב"ה לדמו של זכריה והתחיל תוסס וכו', לבסוף אייתי סנהדרי גדולה שחט עליה ולא נח וכו', עד שחט תינוקות של בית רבן עילויה ולא נח, א"ל זכריה טובים שבהם הרגתם, רצונך שיאבדו כלם, לאלתר נח וכו' עכ"ל. ולפ"ז יאמר הכתוב חשב ה' להשחית חומת בת ציון. כבר נתבאר כי ציון הם שערי' המצויינים, גם כבר נתבא' כי נטורי קרתא הם סופרים ומשנים כ"ש תינוקות עצמם כנז', ועתה אמר חשב ה' להשחית חומת בת ציון, שהם התינוקות שהם עיקר החומות ושערים המצוייני' וכתלי בית המדרש אשר הבית נכון עליהם חשב ה' להשחיתם, ואז באותו זמן נטה קו ורמז לדמו של זכריה שהתחיל תוסס, לא השיב ידו מבלע, כמש"ה כי דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות. כ"כ למה כדי להעלות חימה ולנקום נקם, ובזה ובזה חיל וחומה יחדיו אומללו. כי נחרב הבית ונהרגו הרבה מישראל כמ"ש, באופן כי חיל פי' מלשון חַיִל, וגם החומה יחדיו אומללו, והגם כי שפך חרון אפו על העצים ועל האבני', מ"מ גם בני אדם גם בני איש חיל וחומה יחדיו אומללו, והנה כנגד זה אמר אחזו לנו שעלי' וכו'. שהרי מסיים המדרש, א"ל נבוזראדן, זכריה טובי' שבהם הרגתי וכו' אזל איגייר. וזהו אחזו לנו. פי' עשו באופן שתהיה אחיזה לנו (באלו) השועלי' שועלי' קטני' המחבלי' בכרמים שהם הא"ה, וגם הנה הם מחבלי' כרמינו סמדר, תתנו לנו אחיזה בהם, כי ע"י אותה אחיזה כנז' יבא להם איזה התעוררות לרחם עלינו, וכמאז"ל ג"כ נבוזראדן גר צדק היה. א"נ התורה נק' חומה, וכמ"ש בזוהר חדש בתיקו' על והמים להם חומה. והנה בפ' עשה ה' אשר זמם, אמרו בזוהר פ' נח דף ע', אלא למלכא דהוה ליה מאן דיקר וכו'. אף כאן יאמר חשב אד'. וזה ע"ד הפלגה כמפליג הדבר, חשב ה' להשחית חומת בת ציון, שהיא התורה הנאמרת בשערים המצוייני'. והנה כאשר נדקדק איזו בחי' נק' התורה 'חומה', אפשר לומר שהיא בחי' הכללים אשר עליה נבנו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה של תורה, אשר בהם ילמדו בשערים המצויינים. והנה כל זמן שהבית קיים לא היה מחלוקת בישראל עד שרבו תלמידי שמאי והלל אשר לא שמשו כל צרכן, ואז נעשית תורה כשתי תורות, וזהו חשב ה' להשחית חומת בת ציון. ואם נפרש על התינוקות כמ"ש. אפשר לומר כמ"ש בזוהר חדש (פ' בראשית דף י"א ע"ב): לית ההוא דרא מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, כד אינון רכיכין בלבד. וכד אינון קשישין אורייתא אשתכחת מנהון עכ"ל. וזהו חשב ה' להשחית חומת בת ציון, נטה קו. פי' אותו הקו שהיה יורד דרך ישר, כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, עתה נטה אותו ונמסרה התורה וסודותיה לחיצונים. גם 'נטה קו' אפשר לפרש כמ"ש בשער הנבואה ורוח הקדש על פ' צו לצו קו לקו. כי הנביא היה מרגיש בעצמו חסרון הרוח האלקי, לכן היה מדבר חצי המלות. וכמבואר שם. וזהו 'נטה קו' ועי"ז לא השיב ידו מבלע, שנבלע ונהרס החומה אשר הבית והתקרה נכון עליה, ואפשר שזה ג"כ נרמז כמ"ש בההוא עובדא דר"א, שאמר כתלי בית המדרש יוכיחו, ואז נטו כתלי בית המדרש ליפול. והכוונה אפשר לומר כי כיון שרצה ר"א להוכיח כיון שהיו חולקי' עליו בדבר שהיה הלכה כמותו, הנה החומות שבית המדרש נכון עליהם הנה הם ראויים ליפול, וכן נטו כתלי בית המדרש ליפול אילולא שגער בהם ר' יהושע, אם ת"ח מנצחים זה את זה, אתם מה לכם ליפול. והכוונה כי אפי' אם נאמר שהלכה כר"א, ולסבת הגלות או שלא שמשו כמ"ש, נשתכחו הכללים אשר בית התורה נכון עליהם, מ"מ כבר אמרה תורה אחרי רבים להטות. וכמ"ש אח"כ לא בשמים היא. והסכים הב"ה ע"י ולפיכך לא נפלו מפני כבודו של ר"י יען אינם ראויים ליפול, ולא יזקפו מפני כבודו של ר"א, ועדיין הנה הם תלויים ועומדים והדבר תלוי בספק עד ירחמנו עושנו. וזהו ג"כ חשב ה' להשחית חומת בת ציון נטה קו כמ"ש, וכמש"ה ג"כ את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים. אבל כאשר יגדלו הנה הם נוטים קו וחוזרים מן הדרך הישרה, כמ"ש אח"כ למען ילכו אחור ונשברו וכו' (ישעיהו כח, יג). וסוף דבר ויאבל חיל וחומה יחדיו אומללו, כי עתה נמצאו שני דברים אשר הנה הם גרמא בנזיקין, הא' הוא כי אינם יכולי' ישראל להתאסף לאלפים ולרבבות, וכמ"ש הרמב"ם בהקדמתו. וגם אין להם הידיעה, כמ"ש אם הראשונים כאנשים אנו וכו'. וזהו 'ויאבל חיל' שהם הת"ח, ו'חומה' שהיא הידיעה והכללים אשר הבית נכון עליהם כמ"ש, 'יחדיו אומללו' ונתפרד מהם הדבוק האלקי בעוה"ר. וכנגד זה אמר אחזו לנו שועלי'. ופי' בזוהר פ' תרומה (זח"ב קע"ה ע"ב) על פ' מי מדד בשעלו מים. מאי שעלו, דא רוחא דסכלתנו. וא"כ אע"פ שנתמעטו הלבבות וכתלי בית המדרש נטו ליפול ועמא דארעא אזלא ומדלדלא, הנה בכל דור ודור מעמיד הב"ה פרנס לפי דורו להנהיגם בנחת וללמדם תורה כראוי להם, וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד. וכבר אמרנו בשם האר"י כי מה שמתמה בגמ' אכשור דרי. אינו אלא לכללות העם אבל לשרידים אפשר דאכשור דרי. וזהו אחזו לנו שועלי' שועלי'. מלשון מבינים, כמ"ש בזוהר על שעלו כמ"ש, וגם קטנים כי בעוד שהם קטנים, בעוד דאינון רכיכין, הנה הבל פיהם עולה יפה, וכל אלו הנה הם מחבלים כרמים שהם כרמי א"ה, כמש"ה שמוני נוטרה את הכרמים וכו'. וכרמינו סמדר. ע"ד שפי' מהר"ש אלקבץ על והגפנים סמדר נתנו ריח, שיש בהם כח להבריח הארסיים. וזהו ע"י החכמים המופלאי' הנה המה מחבלי' הכרמי', וגם וכרמינו סמדר כמ"ש. א"נ אז"ל במדרש, חשב ה' להשחית וכו'. ולא מן הדין, כד"א על אפי ועל חמתי. והוא ע"ד שפי' כי ח"ו שהוא חשב להשחית אלא שנתיירא מזה, וזה היה בשעה שנטה קו והשרה שכינתו בב"ה, ומ"מ לא השיב ידו מבלע, וגם באותה שעה כאשר נטה קו כנז' לא השיב ידו מבלע, וכוונתו היה להשחית חומת בת ציון כנז'. ובזה ויאבל חיל וחומה וכו'. וכנגד זה אמר אחזו לנו שועלי' שועלי' וכו'. כי בימי דוד ושלמה נתבטל כח ד' המלכיות, וכמו שהביא למעלה בפ' וירד העיט על הפגרים. זה דוד ע"י מה שהתיש כחן, עי"ז יש כח בישראל לסבול הגלות. א"נ הנה בענין מעשה העגל עליו כתב האר"י זלה"ה, עלה במחשבה לפניו ית' לבטל פרצוף רחל, וזהו ואמחה את שמם מתחת השמים. פי' אשר הוא מתחת השמים, כי לאה היא למעלה מן השמים שהוא ז"א, אבל משה לא רצה וכו'. וכמ"ש בס' אוצרות חיים עכ"ל. וזהו חשב ה', כי עלה במחשבה לפניו להשחית חומת בת ציון, שהיא נקוד' פנימית שבמלכות, ונק' 'חומת' 'חותם', וגם 'בת ציון' כמ"ש למעלה. הנה אעפ"י שלא השחיתה מ"מ נטה קו, ע"ד מ"ש האדרא על מ"ש עד אימתי נקום בקיומא דחד סמכא. שבתחלה היה הזווג בסוד נה"י, ואחר החרבן איהו בהוד בלבד, וגם זה מצד האחוריים, ובמקום שבתחלה היו בסוד ג' יודי"ן כנקודת סגול, ועתה נתעקמו בצורת שלש נקודות, וגם הווי"ן שהם ג' ווי"ן שבויסע ויבא ויט נסתלקו, וזהו נטה קו, ואפי' על אותו הקו לא השיב ידו שהיא היו"ד הנז', לא השיב אותה מבלע, שנתבלעה הקדושה, כמ"ש אמלאה החרבה, ויאבל חיל וחומה יחדיו אומללו, הנה הכתוב או' באלקים נעשה חיל. שהוא סוד הכתר שבנוקבא, אשר עליו נאמ' ושמתי כדכ"ד, שעולה כמנין חי"ל. והנה בענין מ"ש שנתמעטה קומתו של אדה"ר, בענין החילוק אם נתחלקו ממנו בחי' הכתרים או בחי' המלכיות, נתבאר שהכל אמת כי לא נשאר רק בחי' הכתר, ואותה בחי' נתמעטה ונשארה רק כפי שיעור מה שהיתה מדת המלכות מקודם לכן, וזהו ויאבל חיל וחומה, כי שני בחי' הללו, פי' בחי' הכתר ובחינת המלכות, אירע בהם האבלות, אחריו אמללו ונפלו לתוך הקליפות. א"נ ויאבל חיל וחומה. ע"ד מ"ש מהר"א גלאנטי על גם היא נאנחה וכו'. פי' אעפ"י שבמלכות דאצילות לא הגיע פגם, מ"מ הנה היא מצטערת מזה, וזהו ויאבל חיל וחומה, כי האבלות הגיע אל החיל שהוא הכתר ג"כ, וחיל וחומה יחדיו אומללו, שנתפרדו זה מזה, וכנגד כל זה אמר אחזו לנו שועלי' שועלי' קטנים. ויפורש מלת "שעלים" מלשון אם ישפוק עפר שמרון לשעלים (מ"א כ, י). וזה כפי מ"ש בזוהר פ' בלק ע' ר"ט ע"א ז"ל: תאנא מבין סטרי חולקהון דממנן על שאר עמין נפיק חד שביל דקיק, דמתמן אתנגיד חולקא לאינון תתאי ומתמן אתפרש לכמה סטרין וכו'. עד ודא הוא במשעול הכרמים, שביל מרברבי שאר עמין דמתברכן מיניה, כד חמא ההוא מלאכא דהא בלעם אסטי לאתון בההוא שבילא, דכתיב להטותה הדרך, מיד ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים, לאסתמא שבילא דלא יסתייעון ביה אינון שאר עמין עע"ז ואינון כתרין תתאין, ואזלא הא כהא דא"ר יצחק כתיב שמוני נוטרה את הכרמים, לנטרא ולברכא לשאר עמין בגלות, וישראל דאינון כרמי שלי וכו', בגין דאינון בגלותא ולא מתברכין כדקא חזי עכ"ל. ועד"ז יפורש הכתוב, כיון שגברו הקליפות עד כי בשביל זה חשב ה' וכו' כמו שפי', ולכן אחזו לנו שועלי' שועלי' קטני', שהם השבילי' הנז', הוא ע"י וכרמינו סמדר, שהם הת"ח העוסקים בתורה, הנה עי"ז אומר הכתוב גדר מזה וגדר מזה, כמ"ש אח"כ בזוה' ר' יהודה או' אורייתא מסייעא ליה, דכתי' מזה ומזה הם כתובים. ובמד' אמרו שועלי' זה עשו וכו'. אפשר שכוונו ז"ל כי גם את זה לעומת זה עשה האלקי'. והנה בקדושה כבר אמרנו משז"ל בזוה' פ' תרומה על מי מדד בשעלו. שרומז לחכמה. והנה שם הוא סוד המחשבה כידוע, וכנגדו ג"כ אפשר בקליפה, כי השועל הזה הנה הוא ערום, וכמשז"ל אתה הוא שאומרי' עליך פקח שבחיות. והנה אז"ל מחשבה טובה הב"ה מצרפה למעשה. ופי' בליקוטי' כי הז"א הוא בסוד ו' קצוות, ולפעמי' מצטרפים עמהם ג' ראשונות ונעשי' י', והם ע' או לפעמי' מאה. וזהו מחשבה טובה שהם ג' ראשונות, הב"ה מצרפה למעשה, שהם ו"ק כמ"ש, אבל הקליפה מחשבה רעה, אין הב"ה מצרפה למעשה, ולעולם אזלי בפירודא, דאילו הוו מחברי הוו מטשטשי עלמא ח"ו, וזהו אחזו לנו שועלי' שועלי', שהם בסוד המחשבה של הקליפה, אחזו לנו לבל יתחברו יחד, ובדרושי שק ואפר נת' בפי' האדרא מהאר"י זלה"ה ובמקומות אחרים, שהוא סוד וארבע מאות איש עמו, וכן הוא ג"כ בגי' שע"ל חסר, ובדרוש הקליפות אמרו כי הקליפה רצתה להתתקן גם אריך ואו"א דיליה, בסוד השערות וכו' והמאציל העליון אינו מניחה להתקן, וז"ש אם תגביה כנשר וכו' משם אורידך נאם ה'. כלומר כי אם היה נתקן הקליפה גם במקום גבוה היה נחרב העולם ח"ו עכ"ל. וזהו אחזו לנו שעלים שעלים. ע"ז פן יהיו מחבלים כרמים ח"ו, והנה אז"ל אם יאמר לך אדם יש חכמה באדום האמן, יש תורה באדום אל תאמן עכ"ל. אפשר לפי הדרך שאמרנו, אם יאמר לך אדם יש מציאות החכמה, שהם ג' ראשונות הנכללים בחכמה, סוד המחשבה, ישנה באדום, אעפ"י שהוא דבר זר מ"מ האמן, כי העוונות גורמים שיהיה בה מציאות ג' ראשונות, אבל לומר שיש מציאות תורה, שהוא אור אבא המתגלה בז"א, ועי"ז מתיחדים המחשבה והמעשה, זה אל תאמן כי מחשבה רעה אין הב"ה מצרפה למעשה, ואפשר שלזה רמזו משל לשועל שהיה מהלכת ע"ג הנהר, כי השועל הזה רוצה להסתייע מהנהר העליון, ומהלך על שפתו, דמיון הנחש שמהלך סביבות הגן כדי לפתות בני האדם, לראות אם יש שומע לדבריו, וכן השועל ראה דגי' מתקבצים וכו'. שהם החכמי' הנכנסי' לתוך הים, ואין חיותם אלא במים, שם רמש ואין מספר. א"ל רצונכם לעלות ליבשה וכו'. פי' למקום היובש שהיא החכמה החצונית, מלתא דתליא בסברא, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, שהם כל הדורות שלא היה להם תורה, והם השיבו לו במקום חיותנו וכו'. ולפי פשוטו ג"כ יאמ' חשב ה' להשחית חומת בת ציון נטה קו וכו'. ע"ד מ"ש על ויבא עמלק. כי בתחלה ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. ואח"כ היה רוצה ליכנס בתוך הענן ח"ו, וזהו בתחלה חשב ה' להשחית חומת בת ציון וכו', ואח"כ ויאבל חיל וחומה. הכל בכלל. ולכן אמר משה ליהושע בחר לנו אנשי' צדיקי' וצא הלחם בעמלק וכו'. וכנגד זה ג"כ דברי המתרגם בפסוק אחזו לנו שעלים וכו' ע"ש. וסוף דבר ע"י כרמינו סמדר שהם הצדיקים הגינו עליהם, וכך יהיה תמיד אכי"ר. fngvzjwcnnyvzulweo4wsr2qtvauw95 0 328069 3079229 1088362 2026-08-26T12:02:15Z Do2or 5565 3079229 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|שיר השירים ב|טו|טז|יז|}} == טז == {{טורים שווים | '''^{שיר השירים:}'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.''' ([[שיר השירים ב טז]])}}|'''^איכה:'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ{{ש}}מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה{{ש}}גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'.''' ([[איכה ב ט]])}}}} משנה שלימה שנינו ([[משנה אבות ה ט|אבות פ"ה מ"ט]]): {{צ|גלות (בא) [באה] לעולם על עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל שמיטת הארץ}} עכ"ל. והוא מקרא מלא, ([[ויקרא כו לד|ויקרא כ"ו]]): {{צ|אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה}}. וזהו 'טבעו בארץ' בשביל הארץ שלא שבתה את שבתותיה, בשביל זה טבעו שעריה ונפלו ונכנסו האויבים בתוכה. וגם 'אבד ושבר בריחיה' שהם הגבולים נגדה של ארץ ישראל, שהם נועלים בעדם ביד האויבים, עתה 'אבד ושבר' פירוש: אבד בתחלה ואח"כ שבר. והענין כי עיקר הבריאה הם הצדיקים שהם מגינים על הדור, ובתחלה "אבד" שנסתלקו מקצתם בעון הדור ומקצתם נשארו והיו מגינים, ואח"כ גברו העוונות "ושבר" זכותם, וזהו 'אבד' על דרך 'הצדיק אבד'. ואח"כ 'שבר' שנשבר זכותם ולא הועיל להציל את א"י. ובזה 'הלכו מלכה ושריה בגוים', כמש"ה ([[דברים כח לו|דברים כ"ח]]): {{צ|יולך ה' אותך ואת מלכך}} וכו'. ובהיותם בין האומות גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כי אין הנבואה שורה בחוץ לארץ, והנה כנגד זה אמר 'דודי לי ואני לו', כי לעולם אהבתו גבן לא שבקית ולא אשבוק, והנה הוא רועה בשושנים, ופירשו בזוהר פ' תרומה, ["בַּשּׁוֹשַׁנִּים" -] בשש שנים. ויהיה פירושו: אינו מסתכל בשנה שביעית רק בשש שנים אחרות. ואם נפרש 'רועה' מלשון ([[תהלים ב ט|תהלים ב']]): {{צ|תרועם בשבט ברזל}}. אפשר לפרש 'הָרֹעֶה' ומשבר ומייסר 'בַּשּׁוֹשַׁנִּים' - בשש שנים. על דרך מה שכתוב שבוע שבן דוד בא, שנה ראשונה וכו'. ואז מתייסרים ישראל הן ע"י הרעב וגם ע"י הקולות, שבשישי קולות. וידוע מה שאמרו ז"ל ([[ברכות נט א|ברכות נ"ט ע"א]]): {{צ|לֹא נִבְרְאוּ רְעָמִים אֶלָּא לְפַשֵּׁט עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב}}. וכל שכן בשביעית מלחמות בין ישראל לא"ה, ובזה ישובו ישראל בתשובה. וכמו שהאריכו המפרשים ז"ל בזה, והובאו דבריהם בס' חסד לאברהם (מעין ה' נהר ל"ז), וכן כתוב בס' טוב הארץ (סוד חבלי משיח). ואפשר שזה יהיה תיקון לבטול שמטה, וברוך היודע. והעולה מכל מקום כי באותה שעה, פירוש: באותם שש שנים יחזרו בתשובה, עד כי אני לדודי ודודי לי. אי נמי הנה דברי חז"ל במשנה ובברייתא ובכ"מ שהם, הנה הם רומזים בגבהי מרומים, לסודות עצומים עצמו מספר אין חקר לתבונתם, וכל שכן התורה עצמה, וכמ"ש ברעיא מהימנא פ' פנחס ([[זהר חלק ג רמד ב|זהר ח"ג רמ"ד, ע"ב]]): {{צ|ורבנן דמתניתין ואמוראין, כל תלמודא דלהון על רזא דאורייתא סדרו}}. והנה מצינו נ' שערי בינה רמוזים בדברי איוב, אשר הנה הם מדברים בעולם הנגלה ורומזים לסודות עליונים, עד מקום שאין הפה יכול לדבר, וכן ג"כ ל"ב נתיבות חכמה נרמזו בל"ב אלקים דמעשה בראשית, ובמקומות אחרים ובכ"מ שהם, יפורשו לפי פשוטן ותחתיהן יהיו הסודות, וכן על כל דבר ודבר. ויש ג"כ י"ג מדות עליונות של רחמי' גמורים, והנה הם משתשלים ממדרגה למדרגה, עד כי אמרו בי"ג מדות התורה נדרשת. ופירשו בק"ו בג"ש וכו'. אשר על זה אמרו בספר הזהר, כמשז"ל בפסוקים הקודמים, וימררו את חייהם וכו'. בחמר דא ק"ו, ובלבנים בלבון ההלכה וכו'. והטעם כי התורה נתגשמה ונתלבשה בלבושי החמריות כמ"ש, וזהו טבעו בארץ שעריה, פירוש: השערים והכללים של תורה טבעו ונשקעו בארץ, שהוא במקום עכור גשמי, ובמקום היות הכללים דברים עליונים בסעיפים הנאחזים מהם, עתה טבעו בארץ שעריה, שהם הכללים הנז' וכל שכן הפרטים. ובזה אבד ושבר בריחיה. כי מעיקרא תורה חתומה ניתנה. בסוד היותה כלה שם א' בלבד, ועי"ז התורה היא מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק דווקא, ונשגב ושמור במקום ההוא, כי בל ישלוט זר במעיין חתום, עתה תורה מגילה מגילה ניתנה. ועבר בה נקשה ורעב וכל יד עמל, הגם כי נהפכה להם לרועץ, וזהו אבד ושבר בריחיה, שהם הדברים הנועלים התורה בפני א"ה, עתה אבד ושבר כנז'. ולהבין יפה היאך אבד ושבר, צריך להבין ג"כ מה הם 'בריחיה של תורה'. והנה אמרו ז"ל על 'אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו'. כי התורה שבע"פ הנה הם סימנים, נמסרו בסוד בין ישראל לאביהם שבשמים, ולעתיד לבא כאשר יבא השי"ת לשלם שכר טוב לעוסקים בתורה, גם האומות יבואו עם ישראל. והב"ה אומר להם מי בכם יגיד זאת. היא תורה שבע"פ. וזהו אכתוב לו רובי תורתי. כלומר: אלו הייתי כותב לו רובי תורתי הנה כמו זר נחשבו, ולא היה הפרש בין ישראל לא"ה והיו נחשבים כמו זרים, והנה כיון שבזמן החרבן כבר אמרנו שנסתלקו תורה שבכתב - מתורה שבע"פ, מלבד כי הרבה הלכות נשתכחו, וכל יום ויום ברכתו מרובה והשכחה מצויה, הנה בזה אבד ושבר בריחיה של תורה, שהם דברי תורה שבע"פ הנועלים אותה בפני האומות, ובזה מלכה ושריה בגוים אין תורה, ע"פ מ"ש מה שכבר אז"ל כי בעו"ה ויתערבו בגוים וילמדו לפרש דברי תורה על פי הקדמות הפילוסופיא, וזה וזה לא נתקיים בידם, כי מה לתבן את הבר. וזהו 'מלכה ושריה' שהם התלמידי חכמים, הנה בהיותם בגוים ולמדו מעשיהם, הגם כי יעסקו בתורה, הנה אותו העסק אינו כלום ונחשב כאלו לא ידעו כלום, וזהו 'אין תורה'. ומזה נמשך כי גם נביאיה לא מצאו חזון מה', על פי [מה] שביארנו בפירוש מ"ש בספר הנבואה ורה"ק, והבאנו דבריהם בפ' ישקני וכו'. כי מהבל דברי תורה שעוסק האדם, עולה למעלה ונבראים מלאכים וכו' ע"ש. והנה עתה שמלכה ושריה בגוים אין תורה כמ"ש, אם יתבודדו להשיג וגם אם יעלה קול מקול והבל מדבור וכיוצא, הנה הם דברי תורה מעורבים בחסף טנא. והנבואה באה מעורבת מבר ותבן, ופסולת מרובה על העיקר, וזהו גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. נראה שמצאו אבל לא מה', וכמו שדייק ג"כ והוא על דרך שאמרנו. ועל דרך זה שאמרנו לא יקשה נבואת בלעם ואחרים כמותו, ועיין בעקידה ומהררי"א זלה"ה, והנה כנגד זה אמר דודי לי ואני לו וכו'. ואמרו במדרש: הוא לי לאלקים ואני לו לאומה, הוא לי לאלקים - אנכי ה' אלקיך. ואני לו לעם ואומה, שנאמר: הקשיבו אלי עמי ולאומים אלי האזינו. ולאמי כתיב. אפשר לומר כי כוונתו כי ע ידי התורה הב"ה הוא לאלקים, וגם ישראל הנה הם לו לעם, וזהו שמביא ראיה מפסוק אנכי ה' אלקיך. שזה נאמר בשעת מתן תורה, וכן פסוק הקשיבו אלי עמי. מלבד שפירושו הקשיבו לדברי תורה, הנה ממ"ש ולאמי כתיב. אפשר לפרש ע"ד מ"ש בפירוש מאמר אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו וכו', למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי, כך היה מחבב יותר מדאי הב"ה לישראל וקראם בתי, שנאמר שמעי בת וראי. לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר אחותי רעיתי. לא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר ולאומי אלי האזינו. ולאמי כתיב. והנה לפי פשוטו במשל, קשה מה היה החבה יותר מדאי לקרות אותה 'בתי'. ואפשר לומר כי חבה יתירה היא שלא לקרות אותה בשמה כי אם לעולם בשם בתי, אמנם התועלת הנמשך הן בנמשל, הנה כי בתי נקראת כשהיא במדרגה פחותה ממנו, ובהיותה שוה אליו נקראת אחותי, וכשהיא מעולה ממנו נקראת אמי. והענין: כי כשהאדם הוא במדרגת תלמיד ולומד תורה, אז הנה הוא נקרא בן למקום, ועל מדרגה זו אמרו ג"כ חביבין ישראל שנק' בנים למקום. וגם במדרגה זו חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, כמו שפירש הרמ"ע מפאנו, כי 'כלי חמדה' נאמר על פשטות התורה, אשר זה ניתן לכללות העם, וזהו חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, אבל השרידים אשר ה' קורא, חמדה גנוזה ניתנה להם עכ"ל. ולפי דרך זה יפה יביא ראיה מן הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. אפשר לפרש כי לקח טוב נתתי לכם, על בחינת כלי חמדה כמ"ש בזוהר, טוב אתקרי כד לא אתפשט, דטוביה סתים בגויה. וזהו כי לקח טוב נתתי לכם, שהוא הפשט שבתוכו גנוז הטוב והסוד, תורתי אל תעזובו, שהוא הסוד. הנה שבמדרגת בנים ניתן להם הפשט, ולזה לא זז מחבבה עד שקראה בתי, וכמו שמביא ג"כ ראיה מפסוק שמעי בת וראי והטי אזנך וכו'. זה נאמר על דברי תורה. וכשעולה במדרגה להיות חכם ומבין מדעתו, אז קראה אחותי שהיא שוה אליו, וכמ"ש ג"כ בזוהר, והמשילו משל בפ' משפטים, למטרוניתא סוגרת ומסוגרת וכו'. וזהו פתחי לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם וכו'. ובזה כב-יכול שניהם שוים, הב"ה וכנסת ישראל, ושניהם מחדשי' דברי תורה, היינו האדם מתחיל מעצמו והב"ה עוזרו, וכשעולה במדרגה יותר עליונה להבין סודות התורה, אז היא למעלה הימנו, ונקראת אמי. וזהו הקשיבו אלי עמי ולאמי אלי האזינו. ולאמי כתיב. שמשם הסודות באין כידוע ליודעי חן. וזהו ג"כ שאמר הכתוב דודי לי ואני לו, הוא לי לאלקים וכו'. וכיון שנגלו סודות התורה על ידי - הנה אני קרובה אליו ית', גם יש נייחא גדולה בעת הגלות, וכמ"ש בהקדמת הזוהר. וזהו ג"כ הרועה בשושנים. וכמ"ש אל תקרי שושנים אלא ששונים. אי נמי טבעו בארץ שעריה, ע"ד מ"ש בס' חסד לאברהם, מעין ג' נהר ט'. על ענין שכינה בגלותא, זש"ה נפתחו השמים ואראה מראות אלקים. כי בתחלה היתה השכינה מצמצמת עצמה כנגד א"י, ויורדת מכבודה דרך פתח היכל לבנת הספיר, ויורדת למטה דרך אותו הפתח המכוון כנגד בית המקדש, ומתרחב ויורד עד כל א"י, ובשעת החרבן נסתלקה למעלה ולא ירדה עוד למטה. אך משלחת הארותיה דרך פתחים. וזהו נפתחו השמים. והוא דמיון השמש העומד בשמים ואורו מתפשט על הארץ עכ"ל בקיצור. והוא מסכים למ"ש במקום אחר, כי השכינה עושה לה שביל בתוך השרים ובגבול ארץ העמים כדי להאיר לישראל ע"כ. וזהו טבעו בארץ שעריה, ע"ד שפירש מהר"ר גלאנטי בארץ עיפתה כמו אופל (איוב י, כב). שם טבעו שעריה. ובזה אבד ושבר בריחיה, שהם השרים הנקראים מנדו"ן וסנד"ון שהם השומרים שלא יכנס זר בא"י, כמ"ש בזוהר פרשת ויקהל (זהר ח"ב ר"ט, ע"ב). א"נ אפשר שכיון למ"ש בס' מגיד מישרים (ישעיה סימן כו) שאחרי החרבן נאבד א' מן הנתיבות, ונק' נתיב הנאבד, והתיקון לזה לומר בכל יום פסוק זה השער לה' וכו' (תהלים קיח, כ). ישר והפוך ע"כ. וזהו טבעו בארץ שעריה, אבד ושבר הבריח הנז'. ועי"ז מלכה ושריה בגוים אין תורה, כי גלתה השכינה עם כל חיילותיה, וגם נסתמו מעיינות החכמה ונתעלמה הנבואה, והגם כי עדיין היו משתמשים בבת קול מ"מ לא היה קול אלא בת קול כמשז"ל. וזהו גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כי הנבואה לא היתה באה אלא בדמות ענף מתפשט, וכמשז"ל בענין בת קול כמ"ש, ועז"א 'דודי לי ואני לו'. כמ"ש בזוה' פ' פנחס על פ' על נהרות בבל וכו'. והענין כי ישראל מצטערי' בצער השכינה ומרגישים בצערה בהיותה בגלות, וגם השכינה הנה היא מרגשת בצערם של ישראל. וזהו 'דודי לי ואני לו', ושנינו יחד כל א' מרגיש ומצטער בצער חבירו, הב"ה בישראל וישראל בהב"ה. באופן אעפ"י שגלתה שכינה וטבעו בארץ שעריה וכו', מ"מ לא נתפרדו איש מעל אחיו ח"ו, רק דודי (אני) לי ואני לו. א"נ בזוה' פ' בראשית בפסוק את שבתותי תשמורו ז"ל, מחלליה מות יומת, מאן מחלליה, מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועו, לאתר דההוא נקודה שריא ופגים ליה, מות יומת. וע"ד כתיב תיראו. וההוא נקודה אקרי אני, ועליה שריא ההוא דסתים, עלאה דלא אתגלי, והיינו ה' וכלא חד עכ"ל. והנה ענין עגולא ורבועא, פי' בספר הכוונות שהם יסוד ומלכות דמלכות. ואלו הם סוד נקודת ציון שבה. ובמקום אחר פי' שיש שם דלתות וצירים. כמש"ה כי נהפכו עליה ציריה. ועיין בדרוש הנוק' דרוש ח'. והנה הדלתות האלו הם נפתחי' לפעמי', בסוד הלידה שהיא רחמי'. אך לפעמי' הוא בסוד גילוי עריות ח"ו, דאסתלק ו' מן ה'. גם לפעמי' נכנס 'רע' בין ו' לה', והוא עד"ז ח"ו. וזהו טבעו בארץ עיפתה, כמ"ש בשם מהר"א גלאנטי כנז', שעריה שהם השני שערי' הנז', שהם יסוד ומלכות שבה אבד ושבר בריחיה, וזה כי הנה נתבאר בדרוש הנז' בקצור, שיש ב' צירים וב' דלתות במלכות, א' מצד הז"א והם דינים קשים, וא' מצד אימא והם דינים נמתקים. ובהתחבר הב' דלתות יחד נעשית מ' סתומה, ואז נק' גן נעול וכו' עכ"ל בקצור. והנה כאשר ח"ו יתפרדו הדלתות איש מעל אחיו, וזה בסוד הדין ח"ו כמ"ש, אז אבד ושבר בריחיה, והוא ע"ד הצדיק אבד וכו'. ועי"ז מלכה ושריה בגוים אין תורה, כי הנה בחי' הדלתות והשערי' הנז' הם כ"ב אותיות התורה הנרמזים באות ד' כזה :<br /> _______<br /> ו<br /> ו<br /> י<br /> בגי' כ"ב כמבואר שם. וכן ג"כ ה' אותיות מנצפ"ך עמהם, גם ע"י הצירים והדלתות הנז' נק' תורה שבע"פ, ומתחברת פנים בפנים עם הזעיר, תורה שבכתב, ובהסתלק הבריחים הנז' כמ"ש אז ישארו בלי תורה ח"ו, מלבד מה ששולטי' החצוני', וזהו 'מלכה ושריה בגוים' שהם בין החצונים, וגם 'אין תורה' בעו"ה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כי בהעדר היחוד אז תסתלק הנבואה ח"ו, אין חזון נפרץ. ואפשר שעל טביעת השערי' הנז' כיון המקונן באו' על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. ע"ד שפי' בזוהר פ' פנחס כמ"ש ז"ל, ר' יסא פתח על נהרות בבל וכו'. את ירושלם מבעי ליה, כמה דכתיב אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. מאי בזכרנו את ציון, לבר נש דהוה ליה היכלא יקירא יאה שפירא, אתו לסטים ואוקידו ליה, צערא דמאן הוא, לאו דמאריה דהיכלא. אוף הכא (שרותא) [שכינתא] בגלותא, צערא דמאן הוא, לאו דצדיק, ואזדא הא כמה דאוקמוהו הצדיק אבד. אבד ממש. אוף בזכרנו את ציון, בזכרנו ההוא צערא דיליה על זווגהא, צערא דיליה הוא עכ"ל. והכוונה נוכל לפרש דרך דרש והאמת יורה דרכו. כי הנה הוקשה לו 'ציון' היא נקודה פנימית ו'ירושלים' חצונה, וכיון שאו' בזכרנו את ציון, נר' דווקא הוא על הפנימית אבל החצונה נשכחה ח"ו, והכתוב או' אח"כ אם אשכחך וכו'. והעיקר כי צריך להקדים משז"ל עיקר זכירה בפה. והנה פי' האר"י זלה"ה על מ"ש אדכירנא בפומאי ושפיכנא דמעאי. וכשיכוין האדם בביטוי שפתים לגלות אור עשר דבינה למטה, ולהמשיכם ממלכות עליונה שבבינה שהיא פה למלכות תחתונה, אין ספק שיאירו אור גדול ז' נרות וכו' עכ"ל. הנה שע"י הזכירה אנו ממשיכים ממלכות דבינה למל' שבמל', וכבר אמרנו שמלכות שבמלכות נק' ירושלם, וזהו שהקשה בזכרנו את ירושלם מבעי ליה, כי עיקר הזכירה היא להשפיע בבחי' מלכות הנק' ירושלם, ויהיה פירוש הכתוב עד"ז על נהרות בבל, הנה בחי' היסוד יות' נקר' נהרות, וכאשר נתבלבלו הדברי' בעו"ה בשעת החרבן אז נא' על נהרות בבל, שנתבלבלו היסודות למעלה ולמטה, כמשאז"ל נשבע הב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה עד שיכנס בירושלם של מטה. ואז באותה שעה שם ישבנו גם בכינו בזכרנו וכו'. בראותנו כי שערי תפלה ננעלו, כמו שפי' האר"י זלה"ה בדרוש הנז', שהם נ"ה שבבינה, וי"ה נסתלקו ונשארו אלם, יונת אלם עכ"ל. ולפי ד"ז יאמ' הכתוב טבעו בארץ שע"ר י"ה. פי' שערי י"ה ונשארו אלם. ונחזור לדברי האר"י ז"ל, ואמנם נ"ה שבחכמה הם שערי דמעה וכו', ואלו לא ננעלו עכ"ל. ולכן בזכרנו את ציון ושערי תפלה ננעלו, שם ישבנו גם בכינו כדי להוריד שערי דמעה אל המלכות, ולזה הוקשה לו כמ"ש את ירושלם מבעי ליה, ולתרץ זה חזר והקשה ומאי בזכרנו את ציון. פי' היל"ל בזכרנו ציון, והתירוץ הוא לבר נש וכו'. וכוונתו בקיצור הוא כי ציון יאמ' ג"כ על יסוד ז"א כידוע שנק' ציו"ן יוס"ף ג"כ, והיסוד של ז"א כנז' הוא הרמוז בפסוק הזה, ומלת 'את' רמז על יסוד הנוק' הטפל אל יסוד ז"א, וגם נק' 'את' כאשר יש בו הארת כ"ב אותיות מא' עד תי"ו, כמבואר בהרבה מקומות, ובפרט במלת 'אתה' בכוונת העמידה, וזהו לבר נש שהוא ז"א, דהוה ליה היכלא, שהוא יסוד הנוק', היכל ליסוד ז"א, יקרא שכאשר יש בה הארת ש"י עולמות כמנין יק"ר, יאה מצד החסד, שפירא מצד היסוד של ז"א, אתו לסטים שהם הקליפות, אוקידו ליה שנשפע בה סוד הגבורות החזקות בלי מתוק בעו"ה. צערא דמאן הוא, לאו דמאריה דהיכלא. שאינו יכול להשפיע בה כנז'. וכל זה לסיבת העוונות. וזהו ג"כ שאמ' אוף הכא (שרותא) [שכינתא] בגלותא צערא דמאן הוא, לאו דצדיק. ואז לא היא כמה דאוקמוהו, הצדיק אבד. אבד ממש. פי' שפירשו במקום אחר הצדיק אבד למטרוניתא. וכאן פי' שאבד ההיכל שלו, וזהו אוף הכא בזכרנו את ציון, ההוא צערא דיליה על זווגהא צערא דיליה הוא, ע"כ. ויהיה כוונת הכתוב שם ישבנו גם בכינו, והמשכנו מנ"ה שבחכמה, בזכרנו לשון יחוד וקשור, כמו שפי' מהר"ם קורדווירו על זכרנו לחיים, 'את ציון' שהוא יסוד ז"א בנוקביה. וגם לפי הדרך הא' פי' כאשר המשכנו סוד הזכירה כדי ליחד ת"ת ומל', שם ישבנו גם בכינו והמשכנו מנ"ה שבחכמה, ועשה הכתוב עיקר מציון, שהוא יסוד דז"א כמ"ש, אעפ"י שעיקר השפעת הזכירה היא במלכות, מפני שעיקר הצער הוא לז"א, כמ"ש הזוה' צערא דיליה הוא. והנה הבוכה על צערו הוא נחת רוח אליו, גם ארז"ל כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה. וא"כ הוא אעפ"י שטבעו בארץ שעריה, ועגולא ורבועא, ולסיבה זו נעדר היחוד והזווג, מ"מ כיון שהב"ה ז"א כב יכול מצטער, ועיקר צערא דיליה הוא, וגם אנחנו למטה שם ישבנו גם בכינו כמ"ש, א"כ כל א' מצטער על חבירו, וזהו 'דודי לי' שהוא ז"א מצטער עלי, 'ואני לו' שהיא המל' מצטערת עליו, א"כ הוא בודאי יהיו נענים, ויהיה 'הרועה בשושנים' שהוא סוד היחוד, כמ"ש בפ' ואתחנן בזוה' ז"ל, שושנים, רזא איהו דכד מתחברן כל אינון שייפין כחדא למהוי כלהו ביחודא חדא וכו' עכ"ל. ואפשר שלזה רמזו במד' כשהיתה לי צרה לא תבעתי אלא ממנו, ויצעקו בני ישראל אל ה' וכו'. כשהיה לו דבר לא תבע אלא ממני, שנ' ועשו לי מקדש. ונוכל לפרש כמ"ש כשהיתה לי צרה, שבאו ליסטים כמ"ש בזוה'. לא תבעתי אלא ממנו. פי' לא הרגשתי על צערי ולא התפללתי ותבעתי אלא מפני הצער שהיה מגיע אליו ית', וזהו ויצעקו בני ישראל אל ה'. פי' בשביל ה' כמ"ש. ובזה מדוייק או' מהו בחזקה, בחרופין וגדופין. פי' אעפ"י שישראל היו בצער, הנה לא היו מצטערי' אעפ"י שהיה שולט עליהם ולוקח ממונם וכיוצא, מפני כי אין דרך האיש הישראלי לעשות עיקר מהקניינים המדומים, וזה היה עושה, היה לוחץ ומצר אותם בחזקה ע"י חרופין וגדופים נגד כבודו ית', באופן שלא היו יכולי' לסבול, וזה ע"ד מש"ה היתה לי דמעתי וכו' באמרם אלי כל היום איה אלקיך. ולכן ויצעקו בני ישראל אל ה'. בשביל ה' כמ"ש, (וכשהסיר) [וכשהיה] לו דבר לא תבע אלא ממני, שנ' ועשו לי מקדש. כי כוונתו שיתקנו המקדש ההוא, היכלא יקרא יאה שפירא כמ"ש, והנה תחלת המד' הנז' ז"ל, אר"י בר אלעאי הוא זמרני ואני זמרתיו, הוא קלסני ואני קלסתיו, הוא קראני אחותי וכו'. ויפרש דברי המאמ' א' לא', וגם פ' טבעו בארץ וכו'. הוא זמרני ואני זמרתיו. כבר נתבאר בס' הגלגולים מע' אדה"ר בג"ע קודם שחטא, שהיה עולה ומעלה העולמות למעלה עד א"ק. גם היה גופו סיפריי עד שלזה אמרו תפוח עקבו היה מכהה גלגל חמה. ונתבאר שם ג"כ כי העולמות בעצמם לא היה מקומם במקום שהם עתה, רק למעלה הרבה ולא רשות אל הקליפות ליכנס בקדש, וכ"ש אם היה מעלה העולמות כנז' היה עולם שכלו שבת, וכשחטא ירדו כל העולמות למטה, גם הוא נפל ממקום קדושתו ונפלו ממנו הנשמות ונתלבשו בתוך הקליפות, וכל זה נתבאר בארוכה בס' הנז' בפרקים רבי', יעויין במקומו. וזהו טבעו בארץ שעריה. פי' אותם השערי' שבהם היה עולה משער לשער וממדרגה למדרגה, עתה טבעו בארץ שעריה, ועי"ז ניתן רשות אל הקליפות שלא יכנסו בפנים, עתה אבד ושבר בריחיה, שהם הבריחים שהיו נועלים בעד הקליפות שלא יכנסו בפנים, עתה אבד ושבר אותם, וזה גרם כי מלכה ושריה בגוים אין תורה, פי' מלבד זה אדה"ר ושריה שהם הנשמות הכלולות בו, אלו נפלו בין הגוים כמ"ש בס' הגלגולי' הנז' פ' א'. וזה גרם ג"כ 'אין תורה' שלא ניתנה תורה ע"י. וזה כמ"ש במקום אחר שאם היה אדה"ר ממתין להזדווג עד ליל ש"ק, היה מוליד ס' רבוא נשמות ולמחר היה מקבל תורה, ועתה כי מלכה ושריה בגוים כנז', זה גרם אח"כ ג"כ אין תורה כמ"ש. גם נביאים לא מצאו חזון מה', שהרי כתיב וישמע את קול ה' אלקי' מתהלך בגן וכו'. שלא בא אליו הקול דרך ישר, מפני שלא היה יכול לסבול כמ"ש, אחרי שחטא רק דרך עקלתון, וזהו לא מצאו חזון מה'. וכן פי' ג"כ האר"י והבאנו אותו למעלה בפ' ישקני. שצריך שיתלבש קול בקול קול בדבור וכו'. והנה הרב בעל שיח יצחק נר"ו, דקדק בדרשה א' משאז"ל כשעלה משה למרום שמע קולו של הב"ה וכו'. מהו שמע קולו. ותירץ כי כיון שנתפשט חומרו והיה למעלה, אפשר שלא היה צריך שיתלבש קול בקול והבל בדבור וקול בדבור וכיוצא, אלא היה שומע קולו של הקב"ה בבירור מבלי שיתלבש בקול אחר ע"כ. וכן עד"ז נוכל לומר, שכן היה ראוי אם לא חטא אדה"ר, ועתה שחטא ונתלבש בחומריות, גם נביאיה לא מצאו חזון מה' אלא ע"י התלבשות לכל א' כראוי לו כמ"ש, והנה כנגד זה אמ' דודי לי ואני לו, פי' הוא זמרני ואני זמרתיו. פי' הוא כרת הקליפות בשבילי, שבא יום השבת והגין שלא ישלטו הקליפות מכל וכל על אדה"ר, וכמשז"ל על ענין בריאת המזיקין שנבראו בע"ש בין השמשות, אשר עליהם נאמר אשר ברא אלקי' לעשות, שלא הספיק לברא את גופם עד שקדש היום, וזהו 'לעשות'. והיה זה בכוונה מכוונת מאתו ית' דלא יטשטשו עלמא ח"ו אם היה נברא להם גופים ח"ו, וזהו 'הוא זמרני' והעלה אותי מן הקליפות, 'ואני זמרתיו' כרתי הקליפות כדי להגיע אליו ית', ותגלה ותראה מלכותו עליו, וזה ע"י השירה שאמ' אדה"ר, וכמש"ה מזמור שיר ליום השבת. וכמשז"ל מזמו' זה אדה"ר אמרו, וא"כ הוא אעפ"י שטבעו בארץ שעריה, העליות והעולמות והנשמות כמ"ש, מ"מ עדיין דודי לי ואני לו, לעלות אליו. זמרני וזמרתיו, ועי"ז הרועה בשושני'. אינון שייפין דוגמא דמתחברין כחדא, כמו שיהיה ל"ל. והשיב לב אבות על בנים וכו'. שיתחברו הנשמות כל א' אל שרשו, וע"ז נאמ' חדש ימינו כקדם אכי"ר. עו' ארז"ל במד' הוא קלסני ואני קלסתיו. אפשר שזה נאמ' על נח. והנה בדור המבול אז נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. ואפי' שלש טפחים של עומק המחרישה נטשטשו. וזהו טבעו בארץ שעריה. וגם אבד ושבר בריחיה. כי מלכה הנז' נטל שני ככבים מכימה, כמשז"ל על ועיש על בניה תנחם. וזה גרם כי 'מלכה ושריה' שהם נח ובניו, בגוים שלא יצאו מהם זרע כשר רק עד אברהם, רק היו גוים בניו, ואמ' אין תורה, שלא ניתנה תורה ע"י. גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. שהרי כתיב וידבר אלקי' אל נח לאמ'. ואעפ"י שבאיזה מקומות נאמ' ויאמר ה' לנח. מ"מ ניתן לידרש, כמשאז"ל גדולי' רשעי' שמהפכין מדת הרחמי' למדה"ד. והנה כנגד זה אמר דודי לי ואני לו, הוא קלסני ואני קלסתיו כאילו הם דברי נח, אעפ"י שלא זכיתי שתנתן תורה ע"י, מ"מ דודי לי, הוא קלסני באומרו איש צדיק תמים היה בדורותיו. ואני קלסתיו ע"י שהיה מוכיח לבני דורו כמשז"ל, גם קלסתיו בצאתי מן התיבה ע"י הקרבן, ואז נאמ' וירח ה' ריח הניחוח. ואז"ל בזוה' שהם ג' ריחות, ריח הקרבן, ריח תפלתו, ריח מעשיו. הנה שהזכיר ריח תפלתו, שיש בה שבח והודאה אליו ית', כמשאז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. ובזוה' ג"כ אמרו על פסוק טוב איש חונן ומלוה וכו'. ז"ל, ר' יוסי אמ' דא נח דכתי' איש צדיק. ר' יצחק אמ' דא שבת דביה פתח טוב, דכתי' טוב להודות לה'. ר' חייא אמ' כלא חד וכלהו מלה חדא אמרו עכ"ל. הנה שהשוה נח ליום ש"ק, שכל א' מהם נא' בו טוב, כמ"ש ר' חייא ואין הקש למחצה. וכמו שבשבת נאמ' בו להודות לה', כן בנח ג"כ. וזה לפי שהיה משבח אליו ית'. וזהו הוא קלסני ואני קלסתיו. עו' אמרו הוא קראני אחותי, כד"א אחותי רעיתי יונתי תמתי וכו'. אפשר שזה נאמ' על אברהם אשר בזמנו טבעו בארץ שעריה בדור הפלגה אשר פתחו דרך מבוא המגדל, כמ"ש בס' ברית מנוחה. וזה ע"י עשיית המגדל. והיתה כוונתם ללכת למעלה דרך שערי הטומאה, מה עשה הקב"ה, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ. והמגדל היה שליש נשרף שליש נשקע וכו'. וא"כ טבעו בארץ שעריה, גם אבד ושבר בריחיה, אשר חשבו להסתר בהם כמ"ש, ונעשה לנו שם פן נפוץ וכו'. ועתה אדרבה ומשם הפיצם, 'מלכה ושריה' שהוא אברהם וכל הנלוים עמו, אשר הכתוב אומר עליהם נדיבי עמים נאספו. מ"מ היו בלא תורה, שלא ניתנה תורה ע"י. א"נ מלכה זה אברהם כנז', ושריה הם הנשמות והתולדות היוצאות ממנו, הלכו בגוים אין תורה, כי נגזר עליהם כמש"ה ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. ולא ניתנה תורה ע"י, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כמש"ה וארא אל אברהם וכו' ושמי ה' לא הודעתי להם. כמ"ש רש"י לא נכרתי להם באמתות שלי, שעליה נק' ושמי ה' וכו'. ועל זה אמ' דודי לי ואני לו, הוא קראני אחותי רעיתי יונתי תמתי כמשז"ל, אחותי זה אברהם שאחה את כל באי עולם לעבודתו ית'. ואנא אמרית ליה זה דודי וזה ריעי, כמשז"ל ריעך וריע אביך זה הב"ה, וריע אביך זה אברהם. והנה זכות האבות לא הועיל שתנתן תורה על ידם, אעפ"י שכל א' היה מכין עצמו לכך כמשז"ל, וביצחק ג"כ טבעו בארץ שעריה, שהם העינים כדמות שערים, ולהבין ולראות בהם, דשורייקי דעינא בלבא תלו. וביצחק נאמ' ותכהין עיניו מראות. מן הטעם שדרשו ז"ל סמוכים, שזה היה לסיבת עשן טפש. גם אמרו מראות בשכינה, ומ"מ עליו נאמר הנך יפה רעיתי, כמשאז"ל זה יצחק שרעה אותי על גבי המזבח, כלו' כי מצד עצמו הנה הוא ראוי לכל דבר, ואני אמרתי לו הנך יפה דודי אף נעים, וזה בשעה שאמ' אל תשלח ידך אל הנער. בודאי על זה נק' הקב"ה נעים, כמשאז"ל יש לך חיך מתוק מזה. וגם ע"ד משאז"ל על פסוק זה, אף שאתה מביא עלי נעים הוא. פי' אעפ"י שא"ל והעלהו שם לעולה, מ"מ נעים היה, שלא היה אלא לפנים, כדי לזכותו בעולם כמשז"ל. גם אמרנו למעלה בפסוק יפתי. זה יצחק שיפה אותי בשעה שנעקד ע"ג המזבח. וזהו הנך יפה רעיתי. וע"ד האמת אפשר לומ' ואני אמרתי לו הנך יפה דודי אף נעים. וידוע מאמרם ז"ל אף שאתה מביא עלי נעים הוא, למה שאתה מחזרני ומביאני לידי מוטב עכ"ל. ידוע כי יצחק נאחז בגבורה ולמתק דיניו צריך למתק אותו בשורשו ע"י הבינה, וכמו שעשה יעקב, ויבא לו יין. כמ"ש בזוה', דאתי ליה מרחיק. ופי' האר"י שהמשיך אותו מנ"ה שבבינה, וכמו שהבאנו אותו בפסוק ענה דודי וכו'. וע"ש כל מה שפירשתי במאמ' הזהר של פ'. וזהו שאמ' יצחק ואני אמרתי לו הנך יפה מצד היסוד, דודי שהוא יעקב הנאחז בת"ת שנק' דודי כידוע, וע"י היין והגבורה שהמשיך מלמעלה, וזהו אף שאתה מביא עלי מלמעלה, מן היין המשומר בענביו, מצד הבינה שהוא למעלה מן הגבורה, נעים הוא. שהוא ע"י יסוד הבינה שנק' נעים. וגם נק' הוא. ופי' ואמר למה שאת מחזירני ומביאני לידי מוטב, שנמרקה הגבורה עי"ז, ואז את הטוב נקבל, כי אין לך טובה יותר גדולה ממתוק הגבורות, ועפ"י הדרך שפי' למעלה בפסוק הנז' מאמ' הזוה' שאו' דיוסף חסידא טעים ליה וכו'. יפורש שאת מחזירני ומביאני לידי מוטב, פי' שמחזיר הגבורה למעלה ויוצאה ע"י היסוד הנק' טוב ומטיב, וזהו שנמתקה כנז'. עוד או' המדרש הוא אמר לי אשריך ישראל מי כמוך, ואני אמרתי לו מי כמוך באלים ה' עכ"ל. אפשר לפרשו על יעקב אע"ה, וגם על ידו היה ראוי שנתנן התורה, ועל אומרו נסתרה דרכי מה'. לפיכך לא ניתנה תורה על ידו כמשז"ל, והנה מאמר 'נסתרה דרכי' הוא דומה למש"ה טבעו בארץ שעריה, כי עכירות הארץ מעכב את האדם להגיע אליו ית', והוא דומה ג"כ למשז"ל על נתיבותי עוה. ואז אבד ושבר את בריחיה, יעקב ויוסף שהיו הבריחים, וכמו שאו' מהר"א גלאנטי שפי' 'בריחיה' על יעקב ויוסף, אשר אלו ירדו בגלות, וזהו אבד ושבר בריחיה, ועי"ז מלכה ושריה, יעקב והשבטים הוכרחו לרדת בגלות כמ"ש. וזהו בגוים אין תורה. ומ"מ 'דודי לי' הוא אמר לי אשריך ישראל מי כמוך. ישראל סבא. עם נושע בה'. שהרי כתוב בו אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה. ואני אמרתי לו מי כמוך באלים ה'. והנה אז"ל מי כמוך באלמים. וזה אפשר לומר על מה ששתק ה' ולא גלה לו מכירת יוסף למצרים, כי מלבד החרם שארז"ל. עו' אפשר לומר שהוא ע"ד מ"ש מהר"ם אלשיך על יוסף טעם שתיקותו, כי ראה היות צורך בדבר, להיות מרכבה לשכינה שקדמה וירדה למצרים כ"ב שנה קודם הגלות כדי להחליש כח השר כמבואר שם, וזהו מי כמוך באלים. פי' מי כמוך באלמים, ששתק ולא גלה ליעקב ירידת יוסף למצרים. והנה אח"כ ירדו למצרים, וקודם מיתתו של יעקב ויקרא אל בניו ובקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, ועל אותה שעה נא' גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. שנסתלק ממנו רה"ק. ומ"מ 'דודי לי ואני לו' הוא אמר לי ומי כעמך ישראל גוי א' בארץ. שהיתה מטתו שלימה, ועליהם נאמ' כל הנפש לבית יעקב וכו'. נפש א' בלבד, משא"כ בעשו נפשות ביתו כמשז"ל, וזה מפני שהם עובדים לאל אחד ית' שמו אכי"ר. ולתוספת חזוק וראיה לזה אמר ואני לו, ואני מיחדת שמו בכל יום פעמים שמע ישראל ה' אלקינו ה' א'. כמ"ש ג"כ באותה שעה שמע ישראל וכו'. ועי"ז חזרה השכינה אל יעקב. עו' אמרו במד' לכשיהיה לי דבר לא תבעתי אלא בידו, שנ' ויהי בימי' הרבי' ההם וימת מלך מצרים. ולכשיהיה לו דבר לא תבע אותו אלא ממני ומידי, שנ' דברו אל כל עדת בני ישראל עכ"ל. הנה בהיות ישראל במצרים נכנסו במ"ט היכלות הטומאה כמשז"ל, וזהו טבעו בארץ שעריה. פי' נ' שערי הקדושה רובם טבעו בארץ, מפני שגברו מ"ט פנים טמא, וזה היה ע"י מה שבנו ערי מסכנות, שממשכנות את בעליהם, וזהו טבעו בארץ. והטעם מפני כי מלכה ושריה בגוים אין תורה שתגין עליהם, ואפילו אותם מעט דינים שניתנו להם ע"י ז' מצוות בני נח, לא היו שומרי' זולתי שבט לוי כמשז"ל. ומ"מ 'דודי לי' וע"י היסורים חזרתי למוטב ולא תבעתי דבר אלא בידו, שנ' ויהי בימים הרבי' ההם וכו' וימת מלך מצרים. ואז ויאנחו בני ישראל וכו' ותעל שועתם. והעיקר כי הרע מכלה את עצמו וסוף הטומאה לצאת, וכאשר נסתלקה הטומאה ומת וירד מגדולתו מלך מצרים, שרו של מצרים, אז עלתה תפלתם לפניו ית', כמו שפי' על פ' זה, ואז נאמ' אל תשמחי אויבתי לי וכו' כי אשב בחשך ה' אור לי. וע"י מה שנגלה הוא ית' בכבודו ובעצמו, בכל אלקי מצרים עשה שפטים, ונשאו שערים ראשיהם. וכמשז"ל מיד גלו צדיקי' את ראשם שהיה מכוסה, ולמען יקבלו עליהם עול תורה צוה להם ענין קרבן פסח, וזהו דברו אל כל עדת בני ישראל. ולפי דרכו רמז לנו המדרש איך פסל כל האומות ובחר בישראל, וזהו כשהיה לו דבר לא תבע אלא ממני ולא מהאומות. ומביא ג"כ ראיה מהפסוק דבר אל בני ישראל ולא אל האומות, וע"י המצוות שניתנו להם וקיימו במצרים דם פסח ודם מילה, יצאו משם והתחילו ליכנס בתוך הקדושה, ואח"כ חזרו וימרו על ים בים סוף. ואז נסתם הפתח של הקדושה שהתחיל להפתח וחזר שרו של מצרים לקדמותו, וזהו טבעו בארץ שעריה. וזהו והנה מצרים נוסע אחריהם כמשז"ל, זה עוזא שרו של מצרים שבא לסייע את המצריים, ואז 'דודי לי' כשהיה לי דבר לא תבעתי אלא בידו, שנ' ופרעה הקריב וכו' ויזעקו בני ישראל אל ה'. וחזרו בתשובה, ועי"ז 'ואני לו' כשהיה לו דבר לא תבע אלא ממני, שנ' דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה עכ"ל. זה דומה למה שאמרו על הים זה אלי ואנוהו, כמ"ש אונקלוס ואבני ליה מקדש קדמוהי. וזהו כנגד ויזעקו בני ישראל אל ה'. נאמ' ויקחו לי תרומה. וכן במעשה העגל הנה קודם מעשה העגל נאמ' אני אמרתי אלקים אתם, והיה ראוי שיזדכך חומרם ויכנסו לג"ע ויהיו רוחניים ויקיימו התורה והמצוות ברחניות, ע"ד מ"ש באדה"ר ויניחהו בג"ע לעבדה אלו מ"ע, ולשמרה אלו מל"ת. ועתה אכן כאדם תמותון, ונשארו חמריים. וזהו טבעו בארץ שעריה, ומ"מ דודי לי ואני לו. ותקן כנגד זה מלאכת המשכן. ואפשר שזהו נרמז במדרש, שנ' ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם. שהם הערב רב שהטעו את ישראל ואמרו אלה אלקיך ישראל, וישראל טעו אחריו, הגם כי כוונתם היתה לשמים. וזהו ויצעקו בני ישראל אל ה' ולא אל העגל, אבל מ"מ להיות כי מצרים היה נוסע אחריהם, לזו טעו אחריו, ובפרט כמו שכתוב בס' ציוני, שהיה במצרים מכשף א' ושמו אופי"ש, והיה מעלה מן היאור דמות שור ע"ש. והתיקון לזה. וכשהיה לו דבר לא תבא אלא ממני, שנ' ויקחו לי תרומה ועשו לי מקדש. שהוא כנגד מעשה העגל. וסוף דבר עדיין אנו צריכים לדברי הזוה' פ' שמות ז"ל, דודי לי ואני לו, הוא בחר בי ואני בחרתי בו. הרועה בשושנים, הוא רועה בשושנים אעפ"י שהקוצים סביב להם, ואין אחר יכול לרעות בשושנים כמותו עכ"ל. וא"כ אעפ"י שטבעו בארץ עיפתה שעריה, ומלכה ושריה בגוים אין תורה, מ"מ הנה 'דודי לי' הוא בחר בי אפי' בהיותי במצרים בין האומות, וכמשאז"ל אתי מלבנון כלה אתי. מטיט ולבנים וכו'. והוא רועה בשושנים, אעפ"י שהקוצים סביב להם, כי הנה הם בגוים אין תורה, מ"מ במרעה טוב הנה הוא רועה את ישראל, וזהו בשושני', אעפ"י שהקוצין סביב להם. והטעם הוא ג"כ כמשז"ל במד' שלבם רך כשושנים. והוא כמ"ש כי ישראל הם רחמנים בני רחמנים. ויש בהם גומלי חסדים וחפצים להטיב, אלא ששאור שבעסה מעכב, וע"י היסורים נכנע לבבם הערל ולבם רך עליהם, והאדום נהפך ללבן, כמ"ש בס' הזוהר פ' שמות כנז'. aujzkcxa35z96qkbnvx3kbgwy8pbbfm 3079230 3079229 2026-08-26T12:02:55Z Do2or 5565 3079230 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|שיר השירים ב|טו|טז|יז|}} == טז == {{טורים שווים | '''^{שיר השירים:}'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.''' <small>([[שיר השירים ב טז]])</small>}}|'''^איכה:'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ{{ש}}מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה{{ש}}גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'.''' <small>([[איכה ב ט]])</small>}}}} משנה שלימה שנינו ([[משנה אבות ה ט|אבות פ"ה מ"ט]]): {{צ|גלות (בא) [באה] לעולם על עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל שמיטת הארץ}} עכ"ל. והוא מקרא מלא, ([[ויקרא כו לד|ויקרא כ"ו]]): {{צ|אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה}}. וזהו 'טבעו בארץ' בשביל הארץ שלא שבתה את שבתותיה, בשביל זה טבעו שעריה ונפלו ונכנסו האויבים בתוכה. וגם 'אבד ושבר בריחיה' שהם הגבולים נגדה של ארץ ישראל, שהם נועלים בעדם ביד האויבים, עתה 'אבד ושבר' פירוש: אבד בתחלה ואח"כ שבר. והענין כי עיקר הבריאה הם הצדיקים שהם מגינים על הדור, ובתחלה "אבד" שנסתלקו מקצתם בעון הדור ומקצתם נשארו והיו מגינים, ואח"כ גברו העוונות "ושבר" זכותם, וזהו 'אבד' על דרך 'הצדיק אבד'. ואח"כ 'שבר' שנשבר זכותם ולא הועיל להציל את א"י. ובזה 'הלכו מלכה ושריה בגוים', כמש"ה ([[דברים כח לו|דברים כ"ח]]): {{צ|יולך ה' אותך ואת מלכך}} וכו'. ובהיותם בין האומות גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כי אין הנבואה שורה בחוץ לארץ, והנה כנגד זה אמר 'דודי לי ואני לו', כי לעולם אהבתו גבן לא שבקית ולא אשבוק, והנה הוא רועה בשושנים, ופירשו בזוהר פ' תרומה, ["בַּשּׁוֹשַׁנִּים" -] בשש שנים. ויהיה פירושו: אינו מסתכל בשנה שביעית רק בשש שנים אחרות. ואם נפרש 'רועה' מלשון ([[תהלים ב ט|תהלים ב']]): {{צ|תרועם בשבט ברזל}}. אפשר לפרש 'הָרֹעֶה' ומשבר ומייסר 'בַּשּׁוֹשַׁנִּים' - בשש שנים. על דרך מה שכתוב שבוע שבן דוד בא, שנה ראשונה וכו'. ואז מתייסרים ישראל הן ע"י הרעב וגם ע"י הקולות, שבשישי קולות. וידוע מה שאמרו ז"ל ([[ברכות נט א|ברכות נ"ט ע"א]]): {{צ|לֹא נִבְרְאוּ רְעָמִים אֶלָּא לְפַשֵּׁט עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב}}. וכל שכן בשביעית מלחמות בין ישראל לא"ה, ובזה ישובו ישראל בתשובה. וכמו שהאריכו המפרשים ז"ל בזה, והובאו דבריהם בס' חסד לאברהם (מעין ה' נהר ל"ז), וכן כתוב בס' טוב הארץ (סוד חבלי משיח). ואפשר שזה יהיה תיקון לבטול שמטה, וברוך היודע. והעולה מכל מקום כי באותה שעה, פירוש: באותם שש שנים יחזרו בתשובה, עד כי אני לדודי ודודי לי. אי נמי הנה דברי חז"ל במשנה ובברייתא ובכ"מ שהם, הנה הם רומזים בגבהי מרומים, לסודות עצומים עצמו מספר אין חקר לתבונתם, וכל שכן התורה עצמה, וכמ"ש ברעיא מהימנא פ' פנחס ([[זהר חלק ג רמד ב|זהר ח"ג רמ"ד, ע"ב]]): {{צ|ורבנן דמתניתין ואמוראין, כל תלמודא דלהון על רזא דאורייתא סדרו}}. והנה מצינו נ' שערי בינה רמוזים בדברי איוב, אשר הנה הם מדברים בעולם הנגלה ורומזים לסודות עליונים, עד מקום שאין הפה יכול לדבר, וכן ג"כ ל"ב נתיבות חכמה נרמזו בל"ב אלקים דמעשה בראשית, ובמקומות אחרים ובכ"מ שהם, יפורשו לפי פשוטן ותחתיהן יהיו הסודות, וכן על כל דבר ודבר. ויש ג"כ י"ג מדות עליונות של רחמי' גמורים, והנה הם משתשלים ממדרגה למדרגה, עד כי אמרו בי"ג מדות התורה נדרשת. ופירשו בק"ו בג"ש וכו'. אשר על זה אמרו בספר הזהר, כמשז"ל בפסוקים הקודמים, וימררו את חייהם וכו'. בחמר דא ק"ו, ובלבנים בלבון ההלכה וכו'. והטעם כי התורה נתגשמה ונתלבשה בלבושי החמריות כמ"ש, וזהו טבעו בארץ שעריה, פירוש: השערים והכללים של תורה טבעו ונשקעו בארץ, שהוא במקום עכור גשמי, ובמקום היות הכללים דברים עליונים בסעיפים הנאחזים מהם, עתה טבעו בארץ שעריה, שהם הכללים הנז' וכל שכן הפרטים. ובזה אבד ושבר בריחיה. כי מעיקרא תורה חתומה ניתנה. בסוד היותה כלה שם א' בלבד, ועי"ז התורה היא מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק דווקא, ונשגב ושמור במקום ההוא, כי בל ישלוט זר במעיין חתום, עתה תורה מגילה מגילה ניתנה. ועבר בה נקשה ורעב וכל יד עמל, הגם כי נהפכה להם לרועץ, וזהו אבד ושבר בריחיה, שהם הדברים הנועלים התורה בפני א"ה, עתה אבד ושבר כנז'. ולהבין יפה היאך אבד ושבר, צריך להבין ג"כ מה הם 'בריחיה של תורה'. והנה אמרו ז"ל על 'אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו'. כי התורה שבע"פ הנה הם סימנים, נמסרו בסוד בין ישראל לאביהם שבשמים, ולעתיד לבא כאשר יבא השי"ת לשלם שכר טוב לעוסקים בתורה, גם האומות יבואו עם ישראל. והב"ה אומר להם מי בכם יגיד זאת. היא תורה שבע"פ. וזהו אכתוב לו רובי תורתי. כלומר: אלו הייתי כותב לו רובי תורתי הנה כמו זר נחשבו, ולא היה הפרש בין ישראל לא"ה והיו נחשבים כמו זרים, והנה כיון שבזמן החרבן כבר אמרנו שנסתלקו תורה שבכתב - מתורה שבע"פ, מלבד כי הרבה הלכות נשתכחו, וכל יום ויום ברכתו מרובה והשכחה מצויה, הנה בזה אבד ושבר בריחיה של תורה, שהם דברי תורה שבע"פ הנועלים אותה בפני האומות, ובזה מלכה ושריה בגוים אין תורה, ע"פ מ"ש מה שכבר אז"ל כי בעו"ה ויתערבו בגוים וילמדו לפרש דברי תורה על פי הקדמות הפילוסופיא, וזה וזה לא נתקיים בידם, כי מה לתבן את הבר. וזהו 'מלכה ושריה' שהם התלמידי חכמים, הנה בהיותם בגוים ולמדו מעשיהם, הגם כי יעסקו בתורה, הנה אותו העסק אינו כלום ונחשב כאלו לא ידעו כלום, וזהו 'אין תורה'. ומזה נמשך כי גם נביאיה לא מצאו חזון מה', על פי [מה] שביארנו בפירוש מ"ש בספר הנבואה ורה"ק, והבאנו דבריהם בפ' ישקני וכו'. כי מהבל דברי תורה שעוסק האדם, עולה למעלה ונבראים מלאכים וכו' ע"ש. והנה עתה שמלכה ושריה בגוים אין תורה כמ"ש, אם יתבודדו להשיג וגם אם יעלה קול מקול והבל מדבור וכיוצא, הנה הם דברי תורה מעורבים בחסף טנא. והנבואה באה מעורבת מבר ותבן, ופסולת מרובה על העיקר, וזהו גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. נראה שמצאו אבל לא מה', וכמו שדייק ג"כ והוא על דרך שאמרנו. ועל דרך זה שאמרנו לא יקשה נבואת בלעם ואחרים כמותו, ועיין בעקידה ומהררי"א זלה"ה, והנה כנגד זה אמר דודי לי ואני לו וכו'. ואמרו במדרש: הוא לי לאלקים ואני לו לאומה, הוא לי לאלקים - אנכי ה' אלקיך. ואני לו לעם ואומה, שנאמר: הקשיבו אלי עמי ולאומים אלי האזינו. ולאמי כתיב. אפשר לומר כי כוונתו כי ע ידי התורה הב"ה הוא לאלקים, וגם ישראל הנה הם לו לעם, וזהו שמביא ראיה מפסוק אנכי ה' אלקיך. שזה נאמר בשעת מתן תורה, וכן פסוק הקשיבו אלי עמי. מלבד שפירושו הקשיבו לדברי תורה, הנה ממ"ש ולאמי כתיב. אפשר לפרש ע"ד מ"ש בפירוש מאמר אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו וכו', למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי, כך היה מחבב יותר מדאי הב"ה לישראל וקראם בתי, שנאמר שמעי בת וראי. לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר אחותי רעיתי. לא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר ולאומי אלי האזינו. ולאמי כתיב. והנה לפי פשוטו במשל, קשה מה היה החבה יותר מדאי לקרות אותה 'בתי'. ואפשר לומר כי חבה יתירה היא שלא לקרות אותה בשמה כי אם לעולם בשם בתי, אמנם התועלת הנמשך הן בנמשל, הנה כי בתי נקראת כשהיא במדרגה פחותה ממנו, ובהיותה שוה אליו נקראת אחותי, וכשהיא מעולה ממנו נקראת אמי. והענין: כי כשהאדם הוא במדרגת תלמיד ולומד תורה, אז הנה הוא נקרא בן למקום, ועל מדרגה זו אמרו ג"כ חביבין ישראל שנק' בנים למקום. וגם במדרגה זו חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, כמו שפירש הרמ"ע מפאנו, כי 'כלי חמדה' נאמר על פשטות התורה, אשר זה ניתן לכללות העם, וזהו חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, אבל השרידים אשר ה' קורא, חמדה גנוזה ניתנה להם עכ"ל. ולפי דרך זה יפה יביא ראיה מן הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. אפשר לפרש כי לקח טוב נתתי לכם, על בחינת כלי חמדה כמ"ש בזוהר, טוב אתקרי כד לא אתפשט, דטוביה סתים בגויה. וזהו כי לקח טוב נתתי לכם, שהוא הפשט שבתוכו גנוז הטוב והסוד, תורתי אל תעזובו, שהוא הסוד. הנה שבמדרגת בנים ניתן להם הפשט, ולזה לא זז מחבבה עד שקראה בתי, וכמו שמביא ג"כ ראיה מפסוק שמעי בת וראי והטי אזנך וכו'. זה נאמר על דברי תורה. וכשעולה במדרגה להיות חכם ומבין מדעתו, אז קראה אחותי שהיא שוה אליו, וכמ"ש ג"כ בזוהר, והמשילו משל בפ' משפטים, למטרוניתא סוגרת ומסוגרת וכו'. וזהו פתחי לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם וכו'. ובזה כב-יכול שניהם שוים, הב"ה וכנסת ישראל, ושניהם מחדשי' דברי תורה, היינו האדם מתחיל מעצמו והב"ה עוזרו, וכשעולה במדרגה יותר עליונה להבין סודות התורה, אז היא למעלה הימנו, ונקראת אמי. וזהו הקשיבו אלי עמי ולאמי אלי האזינו. ולאמי כתיב. שמשם הסודות באין כידוע ליודעי חן. וזהו ג"כ שאמר הכתוב דודי לי ואני לו, הוא לי לאלקים וכו'. וכיון שנגלו סודות התורה על ידי - הנה אני קרובה אליו ית', גם יש נייחא גדולה בעת הגלות, וכמ"ש בהקדמת הזוהר. וזהו ג"כ הרועה בשושנים. וכמ"ש אל תקרי שושנים אלא ששונים. אי נמי טבעו בארץ שעריה, ע"ד מ"ש בס' חסד לאברהם, מעין ג' נהר ט'. על ענין שכינה בגלותא, זש"ה נפתחו השמים ואראה מראות אלקים. כי בתחלה היתה השכינה מצמצמת עצמה כנגד א"י, ויורדת מכבודה דרך פתח היכל לבנת הספיר, ויורדת למטה דרך אותו הפתח המכוון כנגד בית המקדש, ומתרחב ויורד עד כל א"י, ובשעת החרבן נסתלקה למעלה ולא ירדה עוד למטה. אך משלחת הארותיה דרך פתחים. וזהו נפתחו השמים. והוא דמיון השמש העומד בשמים ואורו מתפשט על הארץ עכ"ל בקיצור. והוא מסכים למ"ש במקום אחר, כי השכינה עושה לה שביל בתוך השרים ובגבול ארץ העמים כדי להאיר לישראל ע"כ. וזהו טבעו בארץ שעריה, ע"ד שפירש מהר"ר גלאנטי בארץ עיפתה כמו אופל (איוב י, כב). שם טבעו שעריה. ובזה אבד ושבר בריחיה, שהם השרים הנקראים מנדו"ן וסנד"ון שהם השומרים שלא יכנס זר בא"י, כמ"ש בזוהר פרשת ויקהל (זהר ח"ב ר"ט, ע"ב). א"נ אפשר שכיון למ"ש בס' מגיד מישרים (ישעיה סימן כו) שאחרי החרבן נאבד א' מן הנתיבות, ונק' נתיב הנאבד, והתיקון לזה לומר בכל יום פסוק זה השער לה' וכו' (תהלים קיח, כ). ישר והפוך ע"כ. וזהו טבעו בארץ שעריה, אבד ושבר הבריח הנז'. ועי"ז מלכה ושריה בגוים אין תורה, כי גלתה השכינה עם כל חיילותיה, וגם נסתמו מעיינות החכמה ונתעלמה הנבואה, והגם כי עדיין היו משתמשים בבת קול מ"מ לא היה קול אלא בת קול כמשז"ל. וזהו גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כי הנבואה לא היתה באה אלא בדמות ענף מתפשט, וכמשז"ל בענין בת קול כמ"ש, ועז"א 'דודי לי ואני לו'. כמ"ש בזוה' פ' פנחס על פ' על נהרות בבל וכו'. והענין כי ישראל מצטערי' בצער השכינה ומרגישים בצערה בהיותה בגלות, וגם השכינה הנה היא מרגשת בצערם של ישראל. וזהו 'דודי לי ואני לו', ושנינו יחד כל א' מרגיש ומצטער בצער חבירו, הב"ה בישראל וישראל בהב"ה. באופן אעפ"י שגלתה שכינה וטבעו בארץ שעריה וכו', מ"מ לא נתפרדו איש מעל אחיו ח"ו, רק דודי (אני) לי ואני לו. א"נ בזוה' פ' בראשית בפסוק את שבתותי תשמורו ז"ל, מחלליה מות יומת, מאן מחלליה, מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועו, לאתר דההוא נקודה שריא ופגים ליה, מות יומת. וע"ד כתיב תיראו. וההוא נקודה אקרי אני, ועליה שריא ההוא דסתים, עלאה דלא אתגלי, והיינו ה' וכלא חד עכ"ל. והנה ענין עגולא ורבועא, פי' בספר הכוונות שהם יסוד ומלכות דמלכות. ואלו הם סוד נקודת ציון שבה. ובמקום אחר פי' שיש שם דלתות וצירים. כמש"ה כי נהפכו עליה ציריה. ועיין בדרוש הנוק' דרוש ח'. והנה הדלתות האלו הם נפתחי' לפעמי', בסוד הלידה שהיא רחמי'. אך לפעמי' הוא בסוד גילוי עריות ח"ו, דאסתלק ו' מן ה'. גם לפעמי' נכנס 'רע' בין ו' לה', והוא עד"ז ח"ו. וזהו טבעו בארץ עיפתה, כמ"ש בשם מהר"א גלאנטי כנז', שעריה שהם השני שערי' הנז', שהם יסוד ומלכות שבה אבד ושבר בריחיה, וזה כי הנה נתבאר בדרוש הנז' בקצור, שיש ב' צירים וב' דלתות במלכות, א' מצד הז"א והם דינים קשים, וא' מצד אימא והם דינים נמתקים. ובהתחבר הב' דלתות יחד נעשית מ' סתומה, ואז נק' גן נעול וכו' עכ"ל בקצור. והנה כאשר ח"ו יתפרדו הדלתות איש מעל אחיו, וזה בסוד הדין ח"ו כמ"ש, אז אבד ושבר בריחיה, והוא ע"ד הצדיק אבד וכו'. ועי"ז מלכה ושריה בגוים אין תורה, כי הנה בחי' הדלתות והשערי' הנז' הם כ"ב אותיות התורה הנרמזים באות ד' כזה :<br /> _______<br /> ו<br /> ו<br /> י<br /> בגי' כ"ב כמבואר שם. וכן ג"כ ה' אותיות מנצפ"ך עמהם, גם ע"י הצירים והדלתות הנז' נק' תורה שבע"פ, ומתחברת פנים בפנים עם הזעיר, תורה שבכתב, ובהסתלק הבריחים הנז' כמ"ש אז ישארו בלי תורה ח"ו, מלבד מה ששולטי' החצוני', וזהו 'מלכה ושריה בגוים' שהם בין החצונים, וגם 'אין תורה' בעו"ה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כי בהעדר היחוד אז תסתלק הנבואה ח"ו, אין חזון נפרץ. ואפשר שעל טביעת השערי' הנז' כיון המקונן באו' על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. ע"ד שפי' בזוהר פ' פנחס כמ"ש ז"ל, ר' יסא פתח על נהרות בבל וכו'. את ירושלם מבעי ליה, כמה דכתיב אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. מאי בזכרנו את ציון, לבר נש דהוה ליה היכלא יקירא יאה שפירא, אתו לסטים ואוקידו ליה, צערא דמאן הוא, לאו דמאריה דהיכלא. אוף הכא (שרותא) [שכינתא] בגלותא, צערא דמאן הוא, לאו דצדיק, ואזדא הא כמה דאוקמוהו הצדיק אבד. אבד ממש. אוף בזכרנו את ציון, בזכרנו ההוא צערא דיליה על זווגהא, צערא דיליה הוא עכ"ל. והכוונה נוכל לפרש דרך דרש והאמת יורה דרכו. כי הנה הוקשה לו 'ציון' היא נקודה פנימית ו'ירושלים' חצונה, וכיון שאו' בזכרנו את ציון, נר' דווקא הוא על הפנימית אבל החצונה נשכחה ח"ו, והכתוב או' אח"כ אם אשכחך וכו'. והעיקר כי צריך להקדים משז"ל עיקר זכירה בפה. והנה פי' האר"י זלה"ה על מ"ש אדכירנא בפומאי ושפיכנא דמעאי. וכשיכוין האדם בביטוי שפתים לגלות אור עשר דבינה למטה, ולהמשיכם ממלכות עליונה שבבינה שהיא פה למלכות תחתונה, אין ספק שיאירו אור גדול ז' נרות וכו' עכ"ל. הנה שע"י הזכירה אנו ממשיכים ממלכות דבינה למל' שבמל', וכבר אמרנו שמלכות שבמלכות נק' ירושלם, וזהו שהקשה בזכרנו את ירושלם מבעי ליה, כי עיקר הזכירה היא להשפיע בבחי' מלכות הנק' ירושלם, ויהיה פירוש הכתוב עד"ז על נהרות בבל, הנה בחי' היסוד יות' נקר' נהרות, וכאשר נתבלבלו הדברי' בעו"ה בשעת החרבן אז נא' על נהרות בבל, שנתבלבלו היסודות למעלה ולמטה, כמשאז"ל נשבע הב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה עד שיכנס בירושלם של מטה. ואז באותה שעה שם ישבנו גם בכינו בזכרנו וכו'. בראותנו כי שערי תפלה ננעלו, כמו שפי' האר"י זלה"ה בדרוש הנז', שהם נ"ה שבבינה, וי"ה נסתלקו ונשארו אלם, יונת אלם עכ"ל. ולפי ד"ז יאמ' הכתוב טבעו בארץ שע"ר י"ה. פי' שערי י"ה ונשארו אלם. ונחזור לדברי האר"י ז"ל, ואמנם נ"ה שבחכמה הם שערי דמעה וכו', ואלו לא ננעלו עכ"ל. ולכן בזכרנו את ציון ושערי תפלה ננעלו, שם ישבנו גם בכינו כדי להוריד שערי דמעה אל המלכות, ולזה הוקשה לו כמ"ש את ירושלם מבעי ליה, ולתרץ זה חזר והקשה ומאי בזכרנו את ציון. פי' היל"ל בזכרנו ציון, והתירוץ הוא לבר נש וכו'. וכוונתו בקיצור הוא כי ציון יאמ' ג"כ על יסוד ז"א כידוע שנק' ציו"ן יוס"ף ג"כ, והיסוד של ז"א כנז' הוא הרמוז בפסוק הזה, ומלת 'את' רמז על יסוד הנוק' הטפל אל יסוד ז"א, וגם נק' 'את' כאשר יש בו הארת כ"ב אותיות מא' עד תי"ו, כמבואר בהרבה מקומות, ובפרט במלת 'אתה' בכוונת העמידה, וזהו לבר נש שהוא ז"א, דהוה ליה היכלא, שהוא יסוד הנוק', היכל ליסוד ז"א, יקרא שכאשר יש בה הארת ש"י עולמות כמנין יק"ר, יאה מצד החסד, שפירא מצד היסוד של ז"א, אתו לסטים שהם הקליפות, אוקידו ליה שנשפע בה סוד הגבורות החזקות בלי מתוק בעו"ה. צערא דמאן הוא, לאו דמאריה דהיכלא. שאינו יכול להשפיע בה כנז'. וכל זה לסיבת העוונות. וזהו ג"כ שאמ' אוף הכא (שרותא) [שכינתא] בגלותא צערא דמאן הוא, לאו דצדיק. ואז לא היא כמה דאוקמוהו, הצדיק אבד. אבד ממש. פי' שפירשו במקום אחר הצדיק אבד למטרוניתא. וכאן פי' שאבד ההיכל שלו, וזהו אוף הכא בזכרנו את ציון, ההוא צערא דיליה על זווגהא צערא דיליה הוא, ע"כ. ויהיה כוונת הכתוב שם ישבנו גם בכינו, והמשכנו מנ"ה שבחכמה, בזכרנו לשון יחוד וקשור, כמו שפי' מהר"ם קורדווירו על זכרנו לחיים, 'את ציון' שהוא יסוד ז"א בנוקביה. וגם לפי הדרך הא' פי' כאשר המשכנו סוד הזכירה כדי ליחד ת"ת ומל', שם ישבנו גם בכינו והמשכנו מנ"ה שבחכמה, ועשה הכתוב עיקר מציון, שהוא יסוד דז"א כמ"ש, אעפ"י שעיקר השפעת הזכירה היא במלכות, מפני שעיקר הצער הוא לז"א, כמ"ש הזוה' צערא דיליה הוא. והנה הבוכה על צערו הוא נחת רוח אליו, גם ארז"ל כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה. וא"כ הוא אעפ"י שטבעו בארץ שעריה, ועגולא ורבועא, ולסיבה זו נעדר היחוד והזווג, מ"מ כיון שהב"ה ז"א כב יכול מצטער, ועיקר צערא דיליה הוא, וגם אנחנו למטה שם ישבנו גם בכינו כמ"ש, א"כ כל א' מצטער על חבירו, וזהו 'דודי לי' שהוא ז"א מצטער עלי, 'ואני לו' שהיא המל' מצטערת עליו, א"כ הוא בודאי יהיו נענים, ויהיה 'הרועה בשושנים' שהוא סוד היחוד, כמ"ש בפ' ואתחנן בזוה' ז"ל, שושנים, רזא איהו דכד מתחברן כל אינון שייפין כחדא למהוי כלהו ביחודא חדא וכו' עכ"ל. ואפשר שלזה רמזו במד' כשהיתה לי צרה לא תבעתי אלא ממנו, ויצעקו בני ישראל אל ה' וכו'. כשהיה לו דבר לא תבע אלא ממני, שנ' ועשו לי מקדש. ונוכל לפרש כמ"ש כשהיתה לי צרה, שבאו ליסטים כמ"ש בזוה'. לא תבעתי אלא ממנו. פי' לא הרגשתי על צערי ולא התפללתי ותבעתי אלא מפני הצער שהיה מגיע אליו ית', וזהו ויצעקו בני ישראל אל ה'. פי' בשביל ה' כמ"ש. ובזה מדוייק או' מהו בחזקה, בחרופין וגדופין. פי' אעפ"י שישראל היו בצער, הנה לא היו מצטערי' אעפ"י שהיה שולט עליהם ולוקח ממונם וכיוצא, מפני כי אין דרך האיש הישראלי לעשות עיקר מהקניינים המדומים, וזה היה עושה, היה לוחץ ומצר אותם בחזקה ע"י חרופין וגדופים נגד כבודו ית', באופן שלא היו יכולי' לסבול, וזה ע"ד מש"ה היתה לי דמעתי וכו' באמרם אלי כל היום איה אלקיך. ולכן ויצעקו בני ישראל אל ה'. בשביל ה' כמ"ש, (וכשהסיר) [וכשהיה] לו דבר לא תבע אלא ממני, שנ' ועשו לי מקדש. כי כוונתו שיתקנו המקדש ההוא, היכלא יקרא יאה שפירא כמ"ש, והנה תחלת המד' הנז' ז"ל, אר"י בר אלעאי הוא זמרני ואני זמרתיו, הוא קלסני ואני קלסתיו, הוא קראני אחותי וכו'. ויפרש דברי המאמ' א' לא', וגם פ' טבעו בארץ וכו'. הוא זמרני ואני זמרתיו. כבר נתבאר בס' הגלגולים מע' אדה"ר בג"ע קודם שחטא, שהיה עולה ומעלה העולמות למעלה עד א"ק. גם היה גופו סיפריי עד שלזה אמרו תפוח עקבו היה מכהה גלגל חמה. ונתבאר שם ג"כ כי העולמות בעצמם לא היה מקומם במקום שהם עתה, רק למעלה הרבה ולא רשות אל הקליפות ליכנס בקדש, וכ"ש אם היה מעלה העולמות כנז' היה עולם שכלו שבת, וכשחטא ירדו כל העולמות למטה, גם הוא נפל ממקום קדושתו ונפלו ממנו הנשמות ונתלבשו בתוך הקליפות, וכל זה נתבאר בארוכה בס' הנז' בפרקים רבי', יעויין במקומו. וזהו טבעו בארץ שעריה. פי' אותם השערי' שבהם היה עולה משער לשער וממדרגה למדרגה, עתה טבעו בארץ שעריה, ועי"ז ניתן רשות אל הקליפות שלא יכנסו בפנים, עתה אבד ושבר בריחיה, שהם הבריחים שהיו נועלים בעד הקליפות שלא יכנסו בפנים, עתה אבד ושבר אותם, וזה גרם כי מלכה ושריה בגוים אין תורה, פי' מלבד זה אדה"ר ושריה שהם הנשמות הכלולות בו, אלו נפלו בין הגוים כמ"ש בס' הגלגולי' הנז' פ' א'. וזה גרם ג"כ 'אין תורה' שלא ניתנה תורה ע"י. וזה כמ"ש במקום אחר שאם היה אדה"ר ממתין להזדווג עד ליל ש"ק, היה מוליד ס' רבוא נשמות ולמחר היה מקבל תורה, ועתה כי מלכה ושריה בגוים כנז', זה גרם אח"כ ג"כ אין תורה כמ"ש. גם נביאים לא מצאו חזון מה', שהרי כתיב וישמע את קול ה' אלקי' מתהלך בגן וכו'. שלא בא אליו הקול דרך ישר, מפני שלא היה יכול לסבול כמ"ש, אחרי שחטא רק דרך עקלתון, וזהו לא מצאו חזון מה'. וכן פי' ג"כ האר"י והבאנו אותו למעלה בפ' ישקני. שצריך שיתלבש קול בקול קול בדבור וכו'. והנה הרב בעל שיח יצחק נר"ו, דקדק בדרשה א' משאז"ל כשעלה משה למרום שמע קולו של הב"ה וכו'. מהו שמע קולו. ותירץ כי כיון שנתפשט חומרו והיה למעלה, אפשר שלא היה צריך שיתלבש קול בקול והבל בדבור וקול בדבור וכיוצא, אלא היה שומע קולו של הקב"ה בבירור מבלי שיתלבש בקול אחר ע"כ. וכן עד"ז נוכל לומר, שכן היה ראוי אם לא חטא אדה"ר, ועתה שחטא ונתלבש בחומריות, גם נביאיה לא מצאו חזון מה' אלא ע"י התלבשות לכל א' כראוי לו כמ"ש, והנה כנגד זה אמ' דודי לי ואני לו, פי' הוא זמרני ואני זמרתיו. פי' הוא כרת הקליפות בשבילי, שבא יום השבת והגין שלא ישלטו הקליפות מכל וכל על אדה"ר, וכמשז"ל על ענין בריאת המזיקין שנבראו בע"ש בין השמשות, אשר עליהם נאמר אשר ברא אלקי' לעשות, שלא הספיק לברא את גופם עד שקדש היום, וזהו 'לעשות'. והיה זה בכוונה מכוונת מאתו ית' דלא יטשטשו עלמא ח"ו אם היה נברא להם גופים ח"ו, וזהו 'הוא זמרני' והעלה אותי מן הקליפות, 'ואני זמרתיו' כרתי הקליפות כדי להגיע אליו ית', ותגלה ותראה מלכותו עליו, וזה ע"י השירה שאמ' אדה"ר, וכמש"ה מזמור שיר ליום השבת. וכמשז"ל מזמו' זה אדה"ר אמרו, וא"כ הוא אעפ"י שטבעו בארץ שעריה, העליות והעולמות והנשמות כמ"ש, מ"מ עדיין דודי לי ואני לו, לעלות אליו. זמרני וזמרתיו, ועי"ז הרועה בשושני'. אינון שייפין דוגמא דמתחברין כחדא, כמו שיהיה ל"ל. והשיב לב אבות על בנים וכו'. שיתחברו הנשמות כל א' אל שרשו, וע"ז נאמ' חדש ימינו כקדם אכי"ר. עו' ארז"ל במד' הוא קלסני ואני קלסתיו. אפשר שזה נאמ' על נח. והנה בדור המבול אז נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. ואפי' שלש טפחים של עומק המחרישה נטשטשו. וזהו טבעו בארץ שעריה. וגם אבד ושבר בריחיה. כי מלכה הנז' נטל שני ככבים מכימה, כמשז"ל על ועיש על בניה תנחם. וזה גרם כי 'מלכה ושריה' שהם נח ובניו, בגוים שלא יצאו מהם זרע כשר רק עד אברהם, רק היו גוים בניו, ואמ' אין תורה, שלא ניתנה תורה ע"י. גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. שהרי כתיב וידבר אלקי' אל נח לאמ'. ואעפ"י שבאיזה מקומות נאמ' ויאמר ה' לנח. מ"מ ניתן לידרש, כמשאז"ל גדולי' רשעי' שמהפכין מדת הרחמי' למדה"ד. והנה כנגד זה אמר דודי לי ואני לו, הוא קלסני ואני קלסתיו כאילו הם דברי נח, אעפ"י שלא זכיתי שתנתן תורה ע"י, מ"מ דודי לי, הוא קלסני באומרו איש צדיק תמים היה בדורותיו. ואני קלסתיו ע"י שהיה מוכיח לבני דורו כמשז"ל, גם קלסתיו בצאתי מן התיבה ע"י הקרבן, ואז נאמ' וירח ה' ריח הניחוח. ואז"ל בזוה' שהם ג' ריחות, ריח הקרבן, ריח תפלתו, ריח מעשיו. הנה שהזכיר ריח תפלתו, שיש בה שבח והודאה אליו ית', כמשאז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. ובזוה' ג"כ אמרו על פסוק טוב איש חונן ומלוה וכו'. ז"ל, ר' יוסי אמ' דא נח דכתי' איש צדיק. ר' יצחק אמ' דא שבת דביה פתח טוב, דכתי' טוב להודות לה'. ר' חייא אמ' כלא חד וכלהו מלה חדא אמרו עכ"ל. הנה שהשוה נח ליום ש"ק, שכל א' מהם נא' בו טוב, כמ"ש ר' חייא ואין הקש למחצה. וכמו שבשבת נאמ' בו להודות לה', כן בנח ג"כ. וזה לפי שהיה משבח אליו ית'. וזהו הוא קלסני ואני קלסתיו. עו' אמרו הוא קראני אחותי, כד"א אחותי רעיתי יונתי תמתי וכו'. אפשר שזה נאמ' על אברהם אשר בזמנו טבעו בארץ שעריה בדור הפלגה אשר פתחו דרך מבוא המגדל, כמ"ש בס' ברית מנוחה. וזה ע"י עשיית המגדל. והיתה כוונתם ללכת למעלה דרך שערי הטומאה, מה עשה הקב"ה, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ. והמגדל היה שליש נשרף שליש נשקע וכו'. וא"כ טבעו בארץ שעריה, גם אבד ושבר בריחיה, אשר חשבו להסתר בהם כמ"ש, ונעשה לנו שם פן נפוץ וכו'. ועתה אדרבה ומשם הפיצם, 'מלכה ושריה' שהוא אברהם וכל הנלוים עמו, אשר הכתוב אומר עליהם נדיבי עמים נאספו. מ"מ היו בלא תורה, שלא ניתנה תורה ע"י. א"נ מלכה זה אברהם כנז', ושריה הם הנשמות והתולדות היוצאות ממנו, הלכו בגוים אין תורה, כי נגזר עליהם כמש"ה ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. ולא ניתנה תורה ע"י, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כמש"ה וארא אל אברהם וכו' ושמי ה' לא הודעתי להם. כמ"ש רש"י לא נכרתי להם באמתות שלי, שעליה נק' ושמי ה' וכו'. ועל זה אמ' דודי לי ואני לו, הוא קראני אחותי רעיתי יונתי תמתי כמשז"ל, אחותי זה אברהם שאחה את כל באי עולם לעבודתו ית'. ואנא אמרית ליה זה דודי וזה ריעי, כמשז"ל ריעך וריע אביך זה הב"ה, וריע אביך זה אברהם. והנה זכות האבות לא הועיל שתנתן תורה על ידם, אעפ"י שכל א' היה מכין עצמו לכך כמשז"ל, וביצחק ג"כ טבעו בארץ שעריה, שהם העינים כדמות שערים, ולהבין ולראות בהם, דשורייקי דעינא בלבא תלו. וביצחק נאמ' ותכהין עיניו מראות. מן הטעם שדרשו ז"ל סמוכים, שזה היה לסיבת עשן טפש. גם אמרו מראות בשכינה, ומ"מ עליו נאמר הנך יפה רעיתי, כמשאז"ל זה יצחק שרעה אותי על גבי המזבח, כלו' כי מצד עצמו הנה הוא ראוי לכל דבר, ואני אמרתי לו הנך יפה דודי אף נעים, וזה בשעה שאמ' אל תשלח ידך אל הנער. בודאי על זה נק' הקב"ה נעים, כמשאז"ל יש לך חיך מתוק מזה. וגם ע"ד משאז"ל על פסוק זה, אף שאתה מביא עלי נעים הוא. פי' אעפ"י שא"ל והעלהו שם לעולה, מ"מ נעים היה, שלא היה אלא לפנים, כדי לזכותו בעולם כמשז"ל. גם אמרנו למעלה בפסוק יפתי. זה יצחק שיפה אותי בשעה שנעקד ע"ג המזבח. וזהו הנך יפה רעיתי. וע"ד האמת אפשר לומ' ואני אמרתי לו הנך יפה דודי אף נעים. וידוע מאמרם ז"ל אף שאתה מביא עלי נעים הוא, למה שאתה מחזרני ומביאני לידי מוטב עכ"ל. ידוע כי יצחק נאחז בגבורה ולמתק דיניו צריך למתק אותו בשורשו ע"י הבינה, וכמו שעשה יעקב, ויבא לו יין. כמ"ש בזוה', דאתי ליה מרחיק. ופי' האר"י שהמשיך אותו מנ"ה שבבינה, וכמו שהבאנו אותו בפסוק ענה דודי וכו'. וע"ש כל מה שפירשתי במאמ' הזהר של פ'. וזהו שאמ' יצחק ואני אמרתי לו הנך יפה מצד היסוד, דודי שהוא יעקב הנאחז בת"ת שנק' דודי כידוע, וע"י היין והגבורה שהמשיך מלמעלה, וזהו אף שאתה מביא עלי מלמעלה, מן היין המשומר בענביו, מצד הבינה שהוא למעלה מן הגבורה, נעים הוא. שהוא ע"י יסוד הבינה שנק' נעים. וגם נק' הוא. ופי' ואמר למה שאת מחזירני ומביאני לידי מוטב, שנמרקה הגבורה עי"ז, ואז את הטוב נקבל, כי אין לך טובה יותר גדולה ממתוק הגבורות, ועפ"י הדרך שפי' למעלה בפסוק הנז' מאמ' הזוה' שאו' דיוסף חסידא טעים ליה וכו'. יפורש שאת מחזירני ומביאני לידי מוטב, פי' שמחזיר הגבורה למעלה ויוצאה ע"י היסוד הנק' טוב ומטיב, וזהו שנמתקה כנז'. עוד או' המדרש הוא אמר לי אשריך ישראל מי כמוך, ואני אמרתי לו מי כמוך באלים ה' עכ"ל. אפשר לפרשו על יעקב אע"ה, וגם על ידו היה ראוי שנתנן התורה, ועל אומרו נסתרה דרכי מה'. לפיכך לא ניתנה תורה על ידו כמשז"ל, והנה מאמר 'נסתרה דרכי' הוא דומה למש"ה טבעו בארץ שעריה, כי עכירות הארץ מעכב את האדם להגיע אליו ית', והוא דומה ג"כ למשז"ל על נתיבותי עוה. ואז אבד ושבר את בריחיה, יעקב ויוסף שהיו הבריחים, וכמו שאו' מהר"א גלאנטי שפי' 'בריחיה' על יעקב ויוסף, אשר אלו ירדו בגלות, וזהו אבד ושבר בריחיה, ועי"ז מלכה ושריה, יעקב והשבטים הוכרחו לרדת בגלות כמ"ש. וזהו בגוים אין תורה. ומ"מ 'דודי לי' הוא אמר לי אשריך ישראל מי כמוך. ישראל סבא. עם נושע בה'. שהרי כתוב בו אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה. ואני אמרתי לו מי כמוך באלים ה'. והנה אז"ל מי כמוך באלמים. וזה אפשר לומר על מה ששתק ה' ולא גלה לו מכירת יוסף למצרים, כי מלבד החרם שארז"ל. עו' אפשר לומר שהוא ע"ד מ"ש מהר"ם אלשיך על יוסף טעם שתיקותו, כי ראה היות צורך בדבר, להיות מרכבה לשכינה שקדמה וירדה למצרים כ"ב שנה קודם הגלות כדי להחליש כח השר כמבואר שם, וזהו מי כמוך באלים. פי' מי כמוך באלמים, ששתק ולא גלה ליעקב ירידת יוסף למצרים. והנה אח"כ ירדו למצרים, וקודם מיתתו של יעקב ויקרא אל בניו ובקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, ועל אותה שעה נא' גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. שנסתלק ממנו רה"ק. ומ"מ 'דודי לי ואני לו' הוא אמר לי ומי כעמך ישראל גוי א' בארץ. שהיתה מטתו שלימה, ועליהם נאמ' כל הנפש לבית יעקב וכו'. נפש א' בלבד, משא"כ בעשו נפשות ביתו כמשז"ל, וזה מפני שהם עובדים לאל אחד ית' שמו אכי"ר. ולתוספת חזוק וראיה לזה אמר ואני לו, ואני מיחדת שמו בכל יום פעמים שמע ישראל ה' אלקינו ה' א'. כמ"ש ג"כ באותה שעה שמע ישראל וכו'. ועי"ז חזרה השכינה אל יעקב. עו' אמרו במד' לכשיהיה לי דבר לא תבעתי אלא בידו, שנ' ויהי בימי' הרבי' ההם וימת מלך מצרים. ולכשיהיה לו דבר לא תבע אותו אלא ממני ומידי, שנ' דברו אל כל עדת בני ישראל עכ"ל. הנה בהיות ישראל במצרים נכנסו במ"ט היכלות הטומאה כמשז"ל, וזהו טבעו בארץ שעריה. פי' נ' שערי הקדושה רובם טבעו בארץ, מפני שגברו מ"ט פנים טמא, וזה היה ע"י מה שבנו ערי מסכנות, שממשכנות את בעליהם, וזהו טבעו בארץ. והטעם מפני כי מלכה ושריה בגוים אין תורה שתגין עליהם, ואפילו אותם מעט דינים שניתנו להם ע"י ז' מצוות בני נח, לא היו שומרי' זולתי שבט לוי כמשז"ל. ומ"מ 'דודי לי' וע"י היסורים חזרתי למוטב ולא תבעתי דבר אלא בידו, שנ' ויהי בימים הרבי' ההם וכו' וימת מלך מצרים. ואז ויאנחו בני ישראל וכו' ותעל שועתם. והעיקר כי הרע מכלה את עצמו וסוף הטומאה לצאת, וכאשר נסתלקה הטומאה ומת וירד מגדולתו מלך מצרים, שרו של מצרים, אז עלתה תפלתם לפניו ית', כמו שפי' על פ' זה, ואז נאמ' אל תשמחי אויבתי לי וכו' כי אשב בחשך ה' אור לי. וע"י מה שנגלה הוא ית' בכבודו ובעצמו, בכל אלקי מצרים עשה שפטים, ונשאו שערים ראשיהם. וכמשז"ל מיד גלו צדיקי' את ראשם שהיה מכוסה, ולמען יקבלו עליהם עול תורה צוה להם ענין קרבן פסח, וזהו דברו אל כל עדת בני ישראל. ולפי דרכו רמז לנו המדרש איך פסל כל האומות ובחר בישראל, וזהו כשהיה לו דבר לא תבע אלא ממני ולא מהאומות. ומביא ג"כ ראיה מהפסוק דבר אל בני ישראל ולא אל האומות, וע"י המצוות שניתנו להם וקיימו במצרים דם פסח ודם מילה, יצאו משם והתחילו ליכנס בתוך הקדושה, ואח"כ חזרו וימרו על ים בים סוף. ואז נסתם הפתח של הקדושה שהתחיל להפתח וחזר שרו של מצרים לקדמותו, וזהו טבעו בארץ שעריה. וזהו והנה מצרים נוסע אחריהם כמשז"ל, זה עוזא שרו של מצרים שבא לסייע את המצריים, ואז 'דודי לי' כשהיה לי דבר לא תבעתי אלא בידו, שנ' ופרעה הקריב וכו' ויזעקו בני ישראל אל ה'. וחזרו בתשובה, ועי"ז 'ואני לו' כשהיה לו דבר לא תבע אלא ממני, שנ' דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה עכ"ל. זה דומה למה שאמרו על הים זה אלי ואנוהו, כמ"ש אונקלוס ואבני ליה מקדש קדמוהי. וזהו כנגד ויזעקו בני ישראל אל ה'. נאמ' ויקחו לי תרומה. וכן במעשה העגל הנה קודם מעשה העגל נאמ' אני אמרתי אלקים אתם, והיה ראוי שיזדכך חומרם ויכנסו לג"ע ויהיו רוחניים ויקיימו התורה והמצוות ברחניות, ע"ד מ"ש באדה"ר ויניחהו בג"ע לעבדה אלו מ"ע, ולשמרה אלו מל"ת. ועתה אכן כאדם תמותון, ונשארו חמריים. וזהו טבעו בארץ שעריה, ומ"מ דודי לי ואני לו. ותקן כנגד זה מלאכת המשכן. ואפשר שזהו נרמז במדרש, שנ' ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם. שהם הערב רב שהטעו את ישראל ואמרו אלה אלקיך ישראל, וישראל טעו אחריו, הגם כי כוונתם היתה לשמים. וזהו ויצעקו בני ישראל אל ה' ולא אל העגל, אבל מ"מ להיות כי מצרים היה נוסע אחריהם, לזו טעו אחריו, ובפרט כמו שכתוב בס' ציוני, שהיה במצרים מכשף א' ושמו אופי"ש, והיה מעלה מן היאור דמות שור ע"ש. והתיקון לזה. וכשהיה לו דבר לא תבא אלא ממני, שנ' ויקחו לי תרומה ועשו לי מקדש. שהוא כנגד מעשה העגל. וסוף דבר עדיין אנו צריכים לדברי הזוה' פ' שמות ז"ל, דודי לי ואני לו, הוא בחר בי ואני בחרתי בו. הרועה בשושנים, הוא רועה בשושנים אעפ"י שהקוצים סביב להם, ואין אחר יכול לרעות בשושנים כמותו עכ"ל. וא"כ אעפ"י שטבעו בארץ עיפתה שעריה, ומלכה ושריה בגוים אין תורה, מ"מ הנה 'דודי לי' הוא בחר בי אפי' בהיותי במצרים בין האומות, וכמשאז"ל אתי מלבנון כלה אתי. מטיט ולבנים וכו'. והוא רועה בשושנים, אעפ"י שהקוצים סביב להם, כי הנה הם בגוים אין תורה, מ"מ במרעה טוב הנה הוא רועה את ישראל, וזהו בשושני', אעפ"י שהקוצין סביב להם. והטעם הוא ג"כ כמשז"ל במד' שלבם רך כשושנים. והוא כמ"ש כי ישראל הם רחמנים בני רחמנים. ויש בהם גומלי חסדים וחפצים להטיב, אלא ששאור שבעסה מעכב, וע"י היסורים נכנע לבבם הערל ולבם רך עליהם, והאדום נהפך ללבן, כמ"ש בס' הזוהר פ' שמות כנז'. hdxz8juw15v2j4d9zcfyumxpowx1o8b 3079231 3079230 2026-08-26T12:03:32Z Do2or 5565 3079231 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|שיר השירים ב|טו|טז|יז|}} == טז == {{טורים שווים | '''^{שיר השירים:}'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.'''{{ש}}<small>([[שיר השירים ב טז]])</small>}}|'''^איכה:'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ{{ש}}מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה{{ש}}גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'.'''{{ש}}<small>([[איכה ב ט]])</small>}}}} משנה שלימה שנינו ([[משנה אבות ה ט|אבות פ"ה מ"ט]]): {{צ|גלות (בא) [באה] לעולם על עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל שמיטת הארץ}} עכ"ל. והוא מקרא מלא, ([[ויקרא כו לד|ויקרא כ"ו]]): {{צ|אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה}}. וזהו 'טבעו בארץ' בשביל הארץ שלא שבתה את שבתותיה, בשביל זה טבעו שעריה ונפלו ונכנסו האויבים בתוכה. וגם 'אבד ושבר בריחיה' שהם הגבולים נגדה של ארץ ישראל, שהם נועלים בעדם ביד האויבים, עתה 'אבד ושבר' פירוש: אבד בתחלה ואח"כ שבר. והענין כי עיקר הבריאה הם הצדיקים שהם מגינים על הדור, ובתחלה "אבד" שנסתלקו מקצתם בעון הדור ומקצתם נשארו והיו מגינים, ואח"כ גברו העוונות "ושבר" זכותם, וזהו 'אבד' על דרך 'הצדיק אבד'. ואח"כ 'שבר' שנשבר זכותם ולא הועיל להציל את א"י. ובזה 'הלכו מלכה ושריה בגוים', כמש"ה ([[דברים כח לו|דברים כ"ח]]): {{צ|יולך ה' אותך ואת מלכך}} וכו'. ובהיותם בין האומות גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כי אין הנבואה שורה בחוץ לארץ, והנה כנגד זה אמר 'דודי לי ואני לו', כי לעולם אהבתו גבן לא שבקית ולא אשבוק, והנה הוא רועה בשושנים, ופירשו בזוהר פ' תרומה, ["בַּשּׁוֹשַׁנִּים" -] בשש שנים. ויהיה פירושו: אינו מסתכל בשנה שביעית רק בשש שנים אחרות. ואם נפרש 'רועה' מלשון ([[תהלים ב ט|תהלים ב']]): {{צ|תרועם בשבט ברזל}}. אפשר לפרש 'הָרֹעֶה' ומשבר ומייסר 'בַּשּׁוֹשַׁנִּים' - בשש שנים. על דרך מה שכתוב שבוע שבן דוד בא, שנה ראשונה וכו'. ואז מתייסרים ישראל הן ע"י הרעב וגם ע"י הקולות, שבשישי קולות. וידוע מה שאמרו ז"ל ([[ברכות נט א|ברכות נ"ט ע"א]]): {{צ|לֹא נִבְרְאוּ רְעָמִים אֶלָּא לְפַשֵּׁט עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב}}. וכל שכן בשביעית מלחמות בין ישראל לא"ה, ובזה ישובו ישראל בתשובה. וכמו שהאריכו המפרשים ז"ל בזה, והובאו דבריהם בס' חסד לאברהם (מעין ה' נהר ל"ז), וכן כתוב בס' טוב הארץ (סוד חבלי משיח). ואפשר שזה יהיה תיקון לבטול שמטה, וברוך היודע. והעולה מכל מקום כי באותה שעה, פירוש: באותם שש שנים יחזרו בתשובה, עד כי אני לדודי ודודי לי. אי נמי הנה דברי חז"ל במשנה ובברייתא ובכ"מ שהם, הנה הם רומזים בגבהי מרומים, לסודות עצומים עצמו מספר אין חקר לתבונתם, וכל שכן התורה עצמה, וכמ"ש ברעיא מהימנא פ' פנחס ([[זהר חלק ג רמד ב|זהר ח"ג רמ"ד, ע"ב]]): {{צ|ורבנן דמתניתין ואמוראין, כל תלמודא דלהון על רזא דאורייתא סדרו}}. והנה מצינו נ' שערי בינה רמוזים בדברי איוב, אשר הנה הם מדברים בעולם הנגלה ורומזים לסודות עליונים, עד מקום שאין הפה יכול לדבר, וכן ג"כ ל"ב נתיבות חכמה נרמזו בל"ב אלקים דמעשה בראשית, ובמקומות אחרים ובכ"מ שהם, יפורשו לפי פשוטן ותחתיהן יהיו הסודות, וכן על כל דבר ודבר. ויש ג"כ י"ג מדות עליונות של רחמי' גמורים, והנה הם משתשלים ממדרגה למדרגה, עד כי אמרו בי"ג מדות התורה נדרשת. ופירשו בק"ו בג"ש וכו'. אשר על זה אמרו בספר הזהר, כמשז"ל בפסוקים הקודמים, וימררו את חייהם וכו'. בחמר דא ק"ו, ובלבנים בלבון ההלכה וכו'. והטעם כי התורה נתגשמה ונתלבשה בלבושי החמריות כמ"ש, וזהו טבעו בארץ שעריה, פירוש: השערים והכללים של תורה טבעו ונשקעו בארץ, שהוא במקום עכור גשמי, ובמקום היות הכללים דברים עליונים בסעיפים הנאחזים מהם, עתה טבעו בארץ שעריה, שהם הכללים הנז' וכל שכן הפרטים. ובזה אבד ושבר בריחיה. כי מעיקרא תורה חתומה ניתנה. בסוד היותה כלה שם א' בלבד, ועי"ז התורה היא מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק דווקא, ונשגב ושמור במקום ההוא, כי בל ישלוט זר במעיין חתום, עתה תורה מגילה מגילה ניתנה. ועבר בה נקשה ורעב וכל יד עמל, הגם כי נהפכה להם לרועץ, וזהו אבד ושבר בריחיה, שהם הדברים הנועלים התורה בפני א"ה, עתה אבד ושבר כנז'. ולהבין יפה היאך אבד ושבר, צריך להבין ג"כ מה הם 'בריחיה של תורה'. והנה אמרו ז"ל על 'אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו'. כי התורה שבע"פ הנה הם סימנים, נמסרו בסוד בין ישראל לאביהם שבשמים, ולעתיד לבא כאשר יבא השי"ת לשלם שכר טוב לעוסקים בתורה, גם האומות יבואו עם ישראל. והב"ה אומר להם מי בכם יגיד זאת. היא תורה שבע"פ. וזהו אכתוב לו רובי תורתי. כלומר: אלו הייתי כותב לו רובי תורתי הנה כמו זר נחשבו, ולא היה הפרש בין ישראל לא"ה והיו נחשבים כמו זרים, והנה כיון שבזמן החרבן כבר אמרנו שנסתלקו תורה שבכתב - מתורה שבע"פ, מלבד כי הרבה הלכות נשתכחו, וכל יום ויום ברכתו מרובה והשכחה מצויה, הנה בזה אבד ושבר בריחיה של תורה, שהם דברי תורה שבע"פ הנועלים אותה בפני האומות, ובזה מלכה ושריה בגוים אין תורה, ע"פ מ"ש מה שכבר אז"ל כי בעו"ה ויתערבו בגוים וילמדו לפרש דברי תורה על פי הקדמות הפילוסופיא, וזה וזה לא נתקיים בידם, כי מה לתבן את הבר. וזהו 'מלכה ושריה' שהם התלמידי חכמים, הנה בהיותם בגוים ולמדו מעשיהם, הגם כי יעסקו בתורה, הנה אותו העסק אינו כלום ונחשב כאלו לא ידעו כלום, וזהו 'אין תורה'. ומזה נמשך כי גם נביאיה לא מצאו חזון מה', על פי [מה] שביארנו בפירוש מ"ש בספר הנבואה ורה"ק, והבאנו דבריהם בפ' ישקני וכו'. כי מהבל דברי תורה שעוסק האדם, עולה למעלה ונבראים מלאכים וכו' ע"ש. והנה עתה שמלכה ושריה בגוים אין תורה כמ"ש, אם יתבודדו להשיג וגם אם יעלה קול מקול והבל מדבור וכיוצא, הנה הם דברי תורה מעורבים בחסף טנא. והנבואה באה מעורבת מבר ותבן, ופסולת מרובה על העיקר, וזהו גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. נראה שמצאו אבל לא מה', וכמו שדייק ג"כ והוא על דרך שאמרנו. ועל דרך זה שאמרנו לא יקשה נבואת בלעם ואחרים כמותו, ועיין בעקידה ומהררי"א זלה"ה, והנה כנגד זה אמר דודי לי ואני לו וכו'. ואמרו במדרש: הוא לי לאלקים ואני לו לאומה, הוא לי לאלקים - אנכי ה' אלקיך. ואני לו לעם ואומה, שנאמר: הקשיבו אלי עמי ולאומים אלי האזינו. ולאמי כתיב. אפשר לומר כי כוונתו כי ע ידי התורה הב"ה הוא לאלקים, וגם ישראל הנה הם לו לעם, וזהו שמביא ראיה מפסוק אנכי ה' אלקיך. שזה נאמר בשעת מתן תורה, וכן פסוק הקשיבו אלי עמי. מלבד שפירושו הקשיבו לדברי תורה, הנה ממ"ש ולאמי כתיב. אפשר לפרש ע"ד מ"ש בפירוש מאמר אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו וכו', למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי, כך היה מחבב יותר מדאי הב"ה לישראל וקראם בתי, שנאמר שמעי בת וראי. לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר אחותי רעיתי. לא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר ולאומי אלי האזינו. ולאמי כתיב. והנה לפי פשוטו במשל, קשה מה היה החבה יותר מדאי לקרות אותה 'בתי'. ואפשר לומר כי חבה יתירה היא שלא לקרות אותה בשמה כי אם לעולם בשם בתי, אמנם התועלת הנמשך הן בנמשל, הנה כי בתי נקראת כשהיא במדרגה פחותה ממנו, ובהיותה שוה אליו נקראת אחותי, וכשהיא מעולה ממנו נקראת אמי. והענין: כי כשהאדם הוא במדרגת תלמיד ולומד תורה, אז הנה הוא נקרא בן למקום, ועל מדרגה זו אמרו ג"כ חביבין ישראל שנק' בנים למקום. וגם במדרגה זו חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, כמו שפירש הרמ"ע מפאנו, כי 'כלי חמדה' נאמר על פשטות התורה, אשר זה ניתן לכללות העם, וזהו חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, אבל השרידים אשר ה' קורא, חמדה גנוזה ניתנה להם עכ"ל. ולפי דרך זה יפה יביא ראיה מן הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. אפשר לפרש כי לקח טוב נתתי לכם, על בחינת כלי חמדה כמ"ש בזוהר, טוב אתקרי כד לא אתפשט, דטוביה סתים בגויה. וזהו כי לקח טוב נתתי לכם, שהוא הפשט שבתוכו גנוז הטוב והסוד, תורתי אל תעזובו, שהוא הסוד. הנה שבמדרגת בנים ניתן להם הפשט, ולזה לא זז מחבבה עד שקראה בתי, וכמו שמביא ג"כ ראיה מפסוק שמעי בת וראי והטי אזנך וכו'. זה נאמר על דברי תורה. וכשעולה במדרגה להיות חכם ומבין מדעתו, אז קראה אחותי שהיא שוה אליו, וכמ"ש ג"כ בזוהר, והמשילו משל בפ' משפטים, למטרוניתא סוגרת ומסוגרת וכו'. וזהו פתחי לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם וכו'. ובזה כב-יכול שניהם שוים, הב"ה וכנסת ישראל, ושניהם מחדשי' דברי תורה, היינו האדם מתחיל מעצמו והב"ה עוזרו, וכשעולה במדרגה יותר עליונה להבין סודות התורה, אז היא למעלה הימנו, ונקראת אמי. וזהו הקשיבו אלי עמי ולאמי אלי האזינו. ולאמי כתיב. שמשם הסודות באין כידוע ליודעי חן. וזהו ג"כ שאמר הכתוב דודי לי ואני לו, הוא לי לאלקים וכו'. וכיון שנגלו סודות התורה על ידי - הנה אני קרובה אליו ית', גם יש נייחא גדולה בעת הגלות, וכמ"ש בהקדמת הזוהר. וזהו ג"כ הרועה בשושנים. וכמ"ש אל תקרי שושנים אלא ששונים. אי נמי טבעו בארץ שעריה, ע"ד מ"ש בס' חסד לאברהם, מעין ג' נהר ט'. על ענין שכינה בגלותא, זש"ה נפתחו השמים ואראה מראות אלקים. כי בתחלה היתה השכינה מצמצמת עצמה כנגד א"י, ויורדת מכבודה דרך פתח היכל לבנת הספיר, ויורדת למטה דרך אותו הפתח המכוון כנגד בית המקדש, ומתרחב ויורד עד כל א"י, ובשעת החרבן נסתלקה למעלה ולא ירדה עוד למטה. אך משלחת הארותיה דרך פתחים. וזהו נפתחו השמים. והוא דמיון השמש העומד בשמים ואורו מתפשט על הארץ עכ"ל בקיצור. והוא מסכים למ"ש במקום אחר, כי השכינה עושה לה שביל בתוך השרים ובגבול ארץ העמים כדי להאיר לישראל ע"כ. וזהו טבעו בארץ שעריה, ע"ד שפירש מהר"ר גלאנטי בארץ עיפתה כמו אופל (איוב י, כב). שם טבעו שעריה. ובזה אבד ושבר בריחיה, שהם השרים הנקראים מנדו"ן וסנד"ון שהם השומרים שלא יכנס זר בא"י, כמ"ש בזוהר פרשת ויקהל (זהר ח"ב ר"ט, ע"ב). א"נ אפשר שכיון למ"ש בס' מגיד מישרים (ישעיה סימן כו) שאחרי החרבן נאבד א' מן הנתיבות, ונק' נתיב הנאבד, והתיקון לזה לומר בכל יום פסוק זה השער לה' וכו' (תהלים קיח, כ). ישר והפוך ע"כ. וזהו טבעו בארץ שעריה, אבד ושבר הבריח הנז'. ועי"ז מלכה ושריה בגוים אין תורה, כי גלתה השכינה עם כל חיילותיה, וגם נסתמו מעיינות החכמה ונתעלמה הנבואה, והגם כי עדיין היו משתמשים בבת קול מ"מ לא היה קול אלא בת קול כמשז"ל. וזהו גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כי הנבואה לא היתה באה אלא בדמות ענף מתפשט, וכמשז"ל בענין בת קול כמ"ש, ועז"א 'דודי לי ואני לו'. כמ"ש בזוה' פ' פנחס על פ' על נהרות בבל וכו'. והענין כי ישראל מצטערי' בצער השכינה ומרגישים בצערה בהיותה בגלות, וגם השכינה הנה היא מרגשת בצערם של ישראל. וזהו 'דודי לי ואני לו', ושנינו יחד כל א' מרגיש ומצטער בצער חבירו, הב"ה בישראל וישראל בהב"ה. באופן אעפ"י שגלתה שכינה וטבעו בארץ שעריה וכו', מ"מ לא נתפרדו איש מעל אחיו ח"ו, רק דודי (אני) לי ואני לו. א"נ בזוה' פ' בראשית בפסוק את שבתותי תשמורו ז"ל, מחלליה מות יומת, מאן מחלליה, מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועו, לאתר דההוא נקודה שריא ופגים ליה, מות יומת. וע"ד כתיב תיראו. וההוא נקודה אקרי אני, ועליה שריא ההוא דסתים, עלאה דלא אתגלי, והיינו ה' וכלא חד עכ"ל. והנה ענין עגולא ורבועא, פי' בספר הכוונות שהם יסוד ומלכות דמלכות. ואלו הם סוד נקודת ציון שבה. ובמקום אחר פי' שיש שם דלתות וצירים. כמש"ה כי נהפכו עליה ציריה. ועיין בדרוש הנוק' דרוש ח'. והנה הדלתות האלו הם נפתחי' לפעמי', בסוד הלידה שהיא רחמי'. אך לפעמי' הוא בסוד גילוי עריות ח"ו, דאסתלק ו' מן ה'. גם לפעמי' נכנס 'רע' בין ו' לה', והוא עד"ז ח"ו. וזהו טבעו בארץ עיפתה, כמ"ש בשם מהר"א גלאנטי כנז', שעריה שהם השני שערי' הנז', שהם יסוד ומלכות שבה אבד ושבר בריחיה, וזה כי הנה נתבאר בדרוש הנז' בקצור, שיש ב' צירים וב' דלתות במלכות, א' מצד הז"א והם דינים קשים, וא' מצד אימא והם דינים נמתקים. ובהתחבר הב' דלתות יחד נעשית מ' סתומה, ואז נק' גן נעול וכו' עכ"ל בקצור. והנה כאשר ח"ו יתפרדו הדלתות איש מעל אחיו, וזה בסוד הדין ח"ו כמ"ש, אז אבד ושבר בריחיה, והוא ע"ד הצדיק אבד וכו'. ועי"ז מלכה ושריה בגוים אין תורה, כי הנה בחי' הדלתות והשערי' הנז' הם כ"ב אותיות התורה הנרמזים באות ד' כזה :<br /> _______<br /> ו<br /> ו<br /> י<br /> בגי' כ"ב כמבואר שם. וכן ג"כ ה' אותיות מנצפ"ך עמהם, גם ע"י הצירים והדלתות הנז' נק' תורה שבע"פ, ומתחברת פנים בפנים עם הזעיר, תורה שבכתב, ובהסתלק הבריחים הנז' כמ"ש אז ישארו בלי תורה ח"ו, מלבד מה ששולטי' החצוני', וזהו 'מלכה ושריה בגוים' שהם בין החצונים, וגם 'אין תורה' בעו"ה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כי בהעדר היחוד אז תסתלק הנבואה ח"ו, אין חזון נפרץ. ואפשר שעל טביעת השערי' הנז' כיון המקונן באו' על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. ע"ד שפי' בזוהר פ' פנחס כמ"ש ז"ל, ר' יסא פתח על נהרות בבל וכו'. את ירושלם מבעי ליה, כמה דכתיב אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. מאי בזכרנו את ציון, לבר נש דהוה ליה היכלא יקירא יאה שפירא, אתו לסטים ואוקידו ליה, צערא דמאן הוא, לאו דמאריה דהיכלא. אוף הכא (שרותא) [שכינתא] בגלותא, צערא דמאן הוא, לאו דצדיק, ואזדא הא כמה דאוקמוהו הצדיק אבד. אבד ממש. אוף בזכרנו את ציון, בזכרנו ההוא צערא דיליה על זווגהא, צערא דיליה הוא עכ"ל. והכוונה נוכל לפרש דרך דרש והאמת יורה דרכו. כי הנה הוקשה לו 'ציון' היא נקודה פנימית ו'ירושלים' חצונה, וכיון שאו' בזכרנו את ציון, נר' דווקא הוא על הפנימית אבל החצונה נשכחה ח"ו, והכתוב או' אח"כ אם אשכחך וכו'. והעיקר כי צריך להקדים משז"ל עיקר זכירה בפה. והנה פי' האר"י זלה"ה על מ"ש אדכירנא בפומאי ושפיכנא דמעאי. וכשיכוין האדם בביטוי שפתים לגלות אור עשר דבינה למטה, ולהמשיכם ממלכות עליונה שבבינה שהיא פה למלכות תחתונה, אין ספק שיאירו אור גדול ז' נרות וכו' עכ"ל. הנה שע"י הזכירה אנו ממשיכים ממלכות דבינה למל' שבמל', וכבר אמרנו שמלכות שבמלכות נק' ירושלם, וזהו שהקשה בזכרנו את ירושלם מבעי ליה, כי עיקר הזכירה היא להשפיע בבחי' מלכות הנק' ירושלם, ויהיה פירוש הכתוב עד"ז על נהרות בבל, הנה בחי' היסוד יות' נקר' נהרות, וכאשר נתבלבלו הדברי' בעו"ה בשעת החרבן אז נא' על נהרות בבל, שנתבלבלו היסודות למעלה ולמטה, כמשאז"ל נשבע הב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה עד שיכנס בירושלם של מטה. ואז באותה שעה שם ישבנו גם בכינו בזכרנו וכו'. בראותנו כי שערי תפלה ננעלו, כמו שפי' האר"י זלה"ה בדרוש הנז', שהם נ"ה שבבינה, וי"ה נסתלקו ונשארו אלם, יונת אלם עכ"ל. ולפי ד"ז יאמ' הכתוב טבעו בארץ שע"ר י"ה. פי' שערי י"ה ונשארו אלם. ונחזור לדברי האר"י ז"ל, ואמנם נ"ה שבחכמה הם שערי דמעה וכו', ואלו לא ננעלו עכ"ל. ולכן בזכרנו את ציון ושערי תפלה ננעלו, שם ישבנו גם בכינו כדי להוריד שערי דמעה אל המלכות, ולזה הוקשה לו כמ"ש את ירושלם מבעי ליה, ולתרץ זה חזר והקשה ומאי בזכרנו את ציון. פי' היל"ל בזכרנו ציון, והתירוץ הוא לבר נש וכו'. וכוונתו בקיצור הוא כי ציון יאמ' ג"כ על יסוד ז"א כידוע שנק' ציו"ן יוס"ף ג"כ, והיסוד של ז"א כנז' הוא הרמוז בפסוק הזה, ומלת 'את' רמז על יסוד הנוק' הטפל אל יסוד ז"א, וגם נק' 'את' כאשר יש בו הארת כ"ב אותיות מא' עד תי"ו, כמבואר בהרבה מקומות, ובפרט במלת 'אתה' בכוונת העמידה, וזהו לבר נש שהוא ז"א, דהוה ליה היכלא, שהוא יסוד הנוק', היכל ליסוד ז"א, יקרא שכאשר יש בה הארת ש"י עולמות כמנין יק"ר, יאה מצד החסד, שפירא מצד היסוד של ז"א, אתו לסטים שהם הקליפות, אוקידו ליה שנשפע בה סוד הגבורות החזקות בלי מתוק בעו"ה. צערא דמאן הוא, לאו דמאריה דהיכלא. שאינו יכול להשפיע בה כנז'. וכל זה לסיבת העוונות. וזהו ג"כ שאמ' אוף הכא (שרותא) [שכינתא] בגלותא צערא דמאן הוא, לאו דצדיק. ואז לא היא כמה דאוקמוהו, הצדיק אבד. אבד ממש. פי' שפירשו במקום אחר הצדיק אבד למטרוניתא. וכאן פי' שאבד ההיכל שלו, וזהו אוף הכא בזכרנו את ציון, ההוא צערא דיליה על זווגהא צערא דיליה הוא, ע"כ. ויהיה כוונת הכתוב שם ישבנו גם בכינו, והמשכנו מנ"ה שבחכמה, בזכרנו לשון יחוד וקשור, כמו שפי' מהר"ם קורדווירו על זכרנו לחיים, 'את ציון' שהוא יסוד ז"א בנוקביה. וגם לפי הדרך הא' פי' כאשר המשכנו סוד הזכירה כדי ליחד ת"ת ומל', שם ישבנו גם בכינו והמשכנו מנ"ה שבחכמה, ועשה הכתוב עיקר מציון, שהוא יסוד דז"א כמ"ש, אעפ"י שעיקר השפעת הזכירה היא במלכות, מפני שעיקר הצער הוא לז"א, כמ"ש הזוה' צערא דיליה הוא. והנה הבוכה על צערו הוא נחת רוח אליו, גם ארז"ל כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה. וא"כ הוא אעפ"י שטבעו בארץ שעריה, ועגולא ורבועא, ולסיבה זו נעדר היחוד והזווג, מ"מ כיון שהב"ה ז"א כב יכול מצטער, ועיקר צערא דיליה הוא, וגם אנחנו למטה שם ישבנו גם בכינו כמ"ש, א"כ כל א' מצטער על חבירו, וזהו 'דודי לי' שהוא ז"א מצטער עלי, 'ואני לו' שהיא המל' מצטערת עליו, א"כ הוא בודאי יהיו נענים, ויהיה 'הרועה בשושנים' שהוא סוד היחוד, כמ"ש בפ' ואתחנן בזוה' ז"ל, שושנים, רזא איהו דכד מתחברן כל אינון שייפין כחדא למהוי כלהו ביחודא חדא וכו' עכ"ל. ואפשר שלזה רמזו במד' כשהיתה לי צרה לא תבעתי אלא ממנו, ויצעקו בני ישראל אל ה' וכו'. כשהיה לו דבר לא תבע אלא ממני, שנ' ועשו לי מקדש. ונוכל לפרש כמ"ש כשהיתה לי צרה, שבאו ליסטים כמ"ש בזוה'. לא תבעתי אלא ממנו. פי' לא הרגשתי על צערי ולא התפללתי ותבעתי אלא מפני הצער שהיה מגיע אליו ית', וזהו ויצעקו בני ישראל אל ה'. פי' בשביל ה' כמ"ש. ובזה מדוייק או' מהו בחזקה, בחרופין וגדופין. פי' אעפ"י שישראל היו בצער, הנה לא היו מצטערי' אעפ"י שהיה שולט עליהם ולוקח ממונם וכיוצא, מפני כי אין דרך האיש הישראלי לעשות עיקר מהקניינים המדומים, וזה היה עושה, היה לוחץ ומצר אותם בחזקה ע"י חרופין וגדופים נגד כבודו ית', באופן שלא היו יכולי' לסבול, וזה ע"ד מש"ה היתה לי דמעתי וכו' באמרם אלי כל היום איה אלקיך. ולכן ויצעקו בני ישראל אל ה'. בשביל ה' כמ"ש, (וכשהסיר) [וכשהיה] לו דבר לא תבע אלא ממני, שנ' ועשו לי מקדש. כי כוונתו שיתקנו המקדש ההוא, היכלא יקרא יאה שפירא כמ"ש, והנה תחלת המד' הנז' ז"ל, אר"י בר אלעאי הוא זמרני ואני זמרתיו, הוא קלסני ואני קלסתיו, הוא קראני אחותי וכו'. ויפרש דברי המאמ' א' לא', וגם פ' טבעו בארץ וכו'. הוא זמרני ואני זמרתיו. כבר נתבאר בס' הגלגולים מע' אדה"ר בג"ע קודם שחטא, שהיה עולה ומעלה העולמות למעלה עד א"ק. גם היה גופו סיפריי עד שלזה אמרו תפוח עקבו היה מכהה גלגל חמה. ונתבאר שם ג"כ כי העולמות בעצמם לא היה מקומם במקום שהם עתה, רק למעלה הרבה ולא רשות אל הקליפות ליכנס בקדש, וכ"ש אם היה מעלה העולמות כנז' היה עולם שכלו שבת, וכשחטא ירדו כל העולמות למטה, גם הוא נפל ממקום קדושתו ונפלו ממנו הנשמות ונתלבשו בתוך הקליפות, וכל זה נתבאר בארוכה בס' הנז' בפרקים רבי', יעויין במקומו. וזהו טבעו בארץ שעריה. פי' אותם השערי' שבהם היה עולה משער לשער וממדרגה למדרגה, עתה טבעו בארץ שעריה, ועי"ז ניתן רשות אל הקליפות שלא יכנסו בפנים, עתה אבד ושבר בריחיה, שהם הבריחים שהיו נועלים בעד הקליפות שלא יכנסו בפנים, עתה אבד ושבר אותם, וזה גרם כי מלכה ושריה בגוים אין תורה, פי' מלבד זה אדה"ר ושריה שהם הנשמות הכלולות בו, אלו נפלו בין הגוים כמ"ש בס' הגלגולי' הנז' פ' א'. וזה גרם ג"כ 'אין תורה' שלא ניתנה תורה ע"י. וזה כמ"ש במקום אחר שאם היה אדה"ר ממתין להזדווג עד ליל ש"ק, היה מוליד ס' רבוא נשמות ולמחר היה מקבל תורה, ועתה כי מלכה ושריה בגוים כנז', זה גרם אח"כ ג"כ אין תורה כמ"ש. גם נביאים לא מצאו חזון מה', שהרי כתיב וישמע את קול ה' אלקי' מתהלך בגן וכו'. שלא בא אליו הקול דרך ישר, מפני שלא היה יכול לסבול כמ"ש, אחרי שחטא רק דרך עקלתון, וזהו לא מצאו חזון מה'. וכן פי' ג"כ האר"י והבאנו אותו למעלה בפ' ישקני. שצריך שיתלבש קול בקול קול בדבור וכו'. והנה הרב בעל שיח יצחק נר"ו, דקדק בדרשה א' משאז"ל כשעלה משה למרום שמע קולו של הב"ה וכו'. מהו שמע קולו. ותירץ כי כיון שנתפשט חומרו והיה למעלה, אפשר שלא היה צריך שיתלבש קול בקול והבל בדבור וקול בדבור וכיוצא, אלא היה שומע קולו של הקב"ה בבירור מבלי שיתלבש בקול אחר ע"כ. וכן עד"ז נוכל לומר, שכן היה ראוי אם לא חטא אדה"ר, ועתה שחטא ונתלבש בחומריות, גם נביאיה לא מצאו חזון מה' אלא ע"י התלבשות לכל א' כראוי לו כמ"ש, והנה כנגד זה אמ' דודי לי ואני לו, פי' הוא זמרני ואני זמרתיו. פי' הוא כרת הקליפות בשבילי, שבא יום השבת והגין שלא ישלטו הקליפות מכל וכל על אדה"ר, וכמשז"ל על ענין בריאת המזיקין שנבראו בע"ש בין השמשות, אשר עליהם נאמר אשר ברא אלקי' לעשות, שלא הספיק לברא את גופם עד שקדש היום, וזהו 'לעשות'. והיה זה בכוונה מכוונת מאתו ית' דלא יטשטשו עלמא ח"ו אם היה נברא להם גופים ח"ו, וזהו 'הוא זמרני' והעלה אותי מן הקליפות, 'ואני זמרתיו' כרתי הקליפות כדי להגיע אליו ית', ותגלה ותראה מלכותו עליו, וזה ע"י השירה שאמ' אדה"ר, וכמש"ה מזמור שיר ליום השבת. וכמשז"ל מזמו' זה אדה"ר אמרו, וא"כ הוא אעפ"י שטבעו בארץ שעריה, העליות והעולמות והנשמות כמ"ש, מ"מ עדיין דודי לי ואני לו, לעלות אליו. זמרני וזמרתיו, ועי"ז הרועה בשושני'. אינון שייפין דוגמא דמתחברין כחדא, כמו שיהיה ל"ל. והשיב לב אבות על בנים וכו'. שיתחברו הנשמות כל א' אל שרשו, וע"ז נאמ' חדש ימינו כקדם אכי"ר. עו' ארז"ל במד' הוא קלסני ואני קלסתיו. אפשר שזה נאמ' על נח. והנה בדור המבול אז נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. ואפי' שלש טפחים של עומק המחרישה נטשטשו. וזהו טבעו בארץ שעריה. וגם אבד ושבר בריחיה. כי מלכה הנז' נטל שני ככבים מכימה, כמשז"ל על ועיש על בניה תנחם. וזה גרם כי 'מלכה ושריה' שהם נח ובניו, בגוים שלא יצאו מהם זרע כשר רק עד אברהם, רק היו גוים בניו, ואמ' אין תורה, שלא ניתנה תורה ע"י. גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. שהרי כתיב וידבר אלקי' אל נח לאמ'. ואעפ"י שבאיזה מקומות נאמ' ויאמר ה' לנח. מ"מ ניתן לידרש, כמשאז"ל גדולי' רשעי' שמהפכין מדת הרחמי' למדה"ד. והנה כנגד זה אמר דודי לי ואני לו, הוא קלסני ואני קלסתיו כאילו הם דברי נח, אעפ"י שלא זכיתי שתנתן תורה ע"י, מ"מ דודי לי, הוא קלסני באומרו איש צדיק תמים היה בדורותיו. ואני קלסתיו ע"י שהיה מוכיח לבני דורו כמשז"ל, גם קלסתיו בצאתי מן התיבה ע"י הקרבן, ואז נאמ' וירח ה' ריח הניחוח. ואז"ל בזוה' שהם ג' ריחות, ריח הקרבן, ריח תפלתו, ריח מעשיו. הנה שהזכיר ריח תפלתו, שיש בה שבח והודאה אליו ית', כמשאז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. ובזוה' ג"כ אמרו על פסוק טוב איש חונן ומלוה וכו'. ז"ל, ר' יוסי אמ' דא נח דכתי' איש צדיק. ר' יצחק אמ' דא שבת דביה פתח טוב, דכתי' טוב להודות לה'. ר' חייא אמ' כלא חד וכלהו מלה חדא אמרו עכ"ל. הנה שהשוה נח ליום ש"ק, שכל א' מהם נא' בו טוב, כמ"ש ר' חייא ואין הקש למחצה. וכמו שבשבת נאמ' בו להודות לה', כן בנח ג"כ. וזה לפי שהיה משבח אליו ית'. וזהו הוא קלסני ואני קלסתיו. עו' אמרו הוא קראני אחותי, כד"א אחותי רעיתי יונתי תמתי וכו'. אפשר שזה נאמ' על אברהם אשר בזמנו טבעו בארץ שעריה בדור הפלגה אשר פתחו דרך מבוא המגדל, כמ"ש בס' ברית מנוחה. וזה ע"י עשיית המגדל. והיתה כוונתם ללכת למעלה דרך שערי הטומאה, מה עשה הקב"ה, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ. והמגדל היה שליש נשרף שליש נשקע וכו'. וא"כ טבעו בארץ שעריה, גם אבד ושבר בריחיה, אשר חשבו להסתר בהם כמ"ש, ונעשה לנו שם פן נפוץ וכו'. ועתה אדרבה ומשם הפיצם, 'מלכה ושריה' שהוא אברהם וכל הנלוים עמו, אשר הכתוב אומר עליהם נדיבי עמים נאספו. מ"מ היו בלא תורה, שלא ניתנה תורה ע"י. א"נ מלכה זה אברהם כנז', ושריה הם הנשמות והתולדות היוצאות ממנו, הלכו בגוים אין תורה, כי נגזר עליהם כמש"ה ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. ולא ניתנה תורה ע"י, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כמש"ה וארא אל אברהם וכו' ושמי ה' לא הודעתי להם. כמ"ש רש"י לא נכרתי להם באמתות שלי, שעליה נק' ושמי ה' וכו'. ועל זה אמ' דודי לי ואני לו, הוא קראני אחותי רעיתי יונתי תמתי כמשז"ל, אחותי זה אברהם שאחה את כל באי עולם לעבודתו ית'. ואנא אמרית ליה זה דודי וזה ריעי, כמשז"ל ריעך וריע אביך זה הב"ה, וריע אביך זה אברהם. והנה זכות האבות לא הועיל שתנתן תורה על ידם, אעפ"י שכל א' היה מכין עצמו לכך כמשז"ל, וביצחק ג"כ טבעו בארץ שעריה, שהם העינים כדמות שערים, ולהבין ולראות בהם, דשורייקי דעינא בלבא תלו. וביצחק נאמ' ותכהין עיניו מראות. מן הטעם שדרשו ז"ל סמוכים, שזה היה לסיבת עשן טפש. גם אמרו מראות בשכינה, ומ"מ עליו נאמר הנך יפה רעיתי, כמשאז"ל זה יצחק שרעה אותי על גבי המזבח, כלו' כי מצד עצמו הנה הוא ראוי לכל דבר, ואני אמרתי לו הנך יפה דודי אף נעים, וזה בשעה שאמ' אל תשלח ידך אל הנער. בודאי על זה נק' הקב"ה נעים, כמשאז"ל יש לך חיך מתוק מזה. וגם ע"ד משאז"ל על פסוק זה, אף שאתה מביא עלי נעים הוא. פי' אעפ"י שא"ל והעלהו שם לעולה, מ"מ נעים היה, שלא היה אלא לפנים, כדי לזכותו בעולם כמשז"ל. גם אמרנו למעלה בפסוק יפתי. זה יצחק שיפה אותי בשעה שנעקד ע"ג המזבח. וזהו הנך יפה רעיתי. וע"ד האמת אפשר לומ' ואני אמרתי לו הנך יפה דודי אף נעים. וידוע מאמרם ז"ל אף שאתה מביא עלי נעים הוא, למה שאתה מחזרני ומביאני לידי מוטב עכ"ל. ידוע כי יצחק נאחז בגבורה ולמתק דיניו צריך למתק אותו בשורשו ע"י הבינה, וכמו שעשה יעקב, ויבא לו יין. כמ"ש בזוה', דאתי ליה מרחיק. ופי' האר"י שהמשיך אותו מנ"ה שבבינה, וכמו שהבאנו אותו בפסוק ענה דודי וכו'. וע"ש כל מה שפירשתי במאמ' הזהר של פ'. וזהו שאמ' יצחק ואני אמרתי לו הנך יפה מצד היסוד, דודי שהוא יעקב הנאחז בת"ת שנק' דודי כידוע, וע"י היין והגבורה שהמשיך מלמעלה, וזהו אף שאתה מביא עלי מלמעלה, מן היין המשומר בענביו, מצד הבינה שהוא למעלה מן הגבורה, נעים הוא. שהוא ע"י יסוד הבינה שנק' נעים. וגם נק' הוא. ופי' ואמר למה שאת מחזירני ומביאני לידי מוטב, שנמרקה הגבורה עי"ז, ואז את הטוב נקבל, כי אין לך טובה יותר גדולה ממתוק הגבורות, ועפ"י הדרך שפי' למעלה בפסוק הנז' מאמ' הזוה' שאו' דיוסף חסידא טעים ליה וכו'. יפורש שאת מחזירני ומביאני לידי מוטב, פי' שמחזיר הגבורה למעלה ויוצאה ע"י היסוד הנק' טוב ומטיב, וזהו שנמתקה כנז'. עוד או' המדרש הוא אמר לי אשריך ישראל מי כמוך, ואני אמרתי לו מי כמוך באלים ה' עכ"ל. אפשר לפרשו על יעקב אע"ה, וגם על ידו היה ראוי שנתנן התורה, ועל אומרו נסתרה דרכי מה'. לפיכך לא ניתנה תורה על ידו כמשז"ל, והנה מאמר 'נסתרה דרכי' הוא דומה למש"ה טבעו בארץ שעריה, כי עכירות הארץ מעכב את האדם להגיע אליו ית', והוא דומה ג"כ למשז"ל על נתיבותי עוה. ואז אבד ושבר את בריחיה, יעקב ויוסף שהיו הבריחים, וכמו שאו' מהר"א גלאנטי שפי' 'בריחיה' על יעקב ויוסף, אשר אלו ירדו בגלות, וזהו אבד ושבר בריחיה, ועי"ז מלכה ושריה, יעקב והשבטים הוכרחו לרדת בגלות כמ"ש. וזהו בגוים אין תורה. ומ"מ 'דודי לי' הוא אמר לי אשריך ישראל מי כמוך. ישראל סבא. עם נושע בה'. שהרי כתוב בו אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה. ואני אמרתי לו מי כמוך באלים ה'. והנה אז"ל מי כמוך באלמים. וזה אפשר לומר על מה ששתק ה' ולא גלה לו מכירת יוסף למצרים, כי מלבד החרם שארז"ל. עו' אפשר לומר שהוא ע"ד מ"ש מהר"ם אלשיך על יוסף טעם שתיקותו, כי ראה היות צורך בדבר, להיות מרכבה לשכינה שקדמה וירדה למצרים כ"ב שנה קודם הגלות כדי להחליש כח השר כמבואר שם, וזהו מי כמוך באלים. פי' מי כמוך באלמים, ששתק ולא גלה ליעקב ירידת יוסף למצרים. והנה אח"כ ירדו למצרים, וקודם מיתתו של יעקב ויקרא אל בניו ובקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, ועל אותה שעה נא' גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. שנסתלק ממנו רה"ק. ומ"מ 'דודי לי ואני לו' הוא אמר לי ומי כעמך ישראל גוי א' בארץ. שהיתה מטתו שלימה, ועליהם נאמ' כל הנפש לבית יעקב וכו'. נפש א' בלבד, משא"כ בעשו נפשות ביתו כמשז"ל, וזה מפני שהם עובדים לאל אחד ית' שמו אכי"ר. ולתוספת חזוק וראיה לזה אמר ואני לו, ואני מיחדת שמו בכל יום פעמים שמע ישראל ה' אלקינו ה' א'. כמ"ש ג"כ באותה שעה שמע ישראל וכו'. ועי"ז חזרה השכינה אל יעקב. עו' אמרו במד' לכשיהיה לי דבר לא תבעתי אלא בידו, שנ' ויהי בימי' הרבי' ההם וימת מלך מצרים. ולכשיהיה לו דבר לא תבע אותו אלא ממני ומידי, שנ' דברו אל כל עדת בני ישראל עכ"ל. הנה בהיות ישראל במצרים נכנסו במ"ט היכלות הטומאה כמשז"ל, וזהו טבעו בארץ שעריה. פי' נ' שערי הקדושה רובם טבעו בארץ, מפני שגברו מ"ט פנים טמא, וזה היה ע"י מה שבנו ערי מסכנות, שממשכנות את בעליהם, וזהו טבעו בארץ. והטעם מפני כי מלכה ושריה בגוים אין תורה שתגין עליהם, ואפילו אותם מעט דינים שניתנו להם ע"י ז' מצוות בני נח, לא היו שומרי' זולתי שבט לוי כמשז"ל. ומ"מ 'דודי לי' וע"י היסורים חזרתי למוטב ולא תבעתי דבר אלא בידו, שנ' ויהי בימים הרבי' ההם וכו' וימת מלך מצרים. ואז ויאנחו בני ישראל וכו' ותעל שועתם. והעיקר כי הרע מכלה את עצמו וסוף הטומאה לצאת, וכאשר נסתלקה הטומאה ומת וירד מגדולתו מלך מצרים, שרו של מצרים, אז עלתה תפלתם לפניו ית', כמו שפי' על פ' זה, ואז נאמ' אל תשמחי אויבתי לי וכו' כי אשב בחשך ה' אור לי. וע"י מה שנגלה הוא ית' בכבודו ובעצמו, בכל אלקי מצרים עשה שפטים, ונשאו שערים ראשיהם. וכמשז"ל מיד גלו צדיקי' את ראשם שהיה מכוסה, ולמען יקבלו עליהם עול תורה צוה להם ענין קרבן פסח, וזהו דברו אל כל עדת בני ישראל. ולפי דרכו רמז לנו המדרש איך פסל כל האומות ובחר בישראל, וזהו כשהיה לו דבר לא תבע אלא ממני ולא מהאומות. ומביא ג"כ ראיה מהפסוק דבר אל בני ישראל ולא אל האומות, וע"י המצוות שניתנו להם וקיימו במצרים דם פסח ודם מילה, יצאו משם והתחילו ליכנס בתוך הקדושה, ואח"כ חזרו וימרו על ים בים סוף. ואז נסתם הפתח של הקדושה שהתחיל להפתח וחזר שרו של מצרים לקדמותו, וזהו טבעו בארץ שעריה. וזהו והנה מצרים נוסע אחריהם כמשז"ל, זה עוזא שרו של מצרים שבא לסייע את המצריים, ואז 'דודי לי' כשהיה לי דבר לא תבעתי אלא בידו, שנ' ופרעה הקריב וכו' ויזעקו בני ישראל אל ה'. וחזרו בתשובה, ועי"ז 'ואני לו' כשהיה לו דבר לא תבע אלא ממני, שנ' דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה עכ"ל. זה דומה למה שאמרו על הים זה אלי ואנוהו, כמ"ש אונקלוס ואבני ליה מקדש קדמוהי. וזהו כנגד ויזעקו בני ישראל אל ה'. נאמ' ויקחו לי תרומה. וכן במעשה העגל הנה קודם מעשה העגל נאמ' אני אמרתי אלקים אתם, והיה ראוי שיזדכך חומרם ויכנסו לג"ע ויהיו רוחניים ויקיימו התורה והמצוות ברחניות, ע"ד מ"ש באדה"ר ויניחהו בג"ע לעבדה אלו מ"ע, ולשמרה אלו מל"ת. ועתה אכן כאדם תמותון, ונשארו חמריים. וזהו טבעו בארץ שעריה, ומ"מ דודי לי ואני לו. ותקן כנגד זה מלאכת המשכן. ואפשר שזהו נרמז במדרש, שנ' ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם. שהם הערב רב שהטעו את ישראל ואמרו אלה אלקיך ישראל, וישראל טעו אחריו, הגם כי כוונתם היתה לשמים. וזהו ויצעקו בני ישראל אל ה' ולא אל העגל, אבל מ"מ להיות כי מצרים היה נוסע אחריהם, לזו טעו אחריו, ובפרט כמו שכתוב בס' ציוני, שהיה במצרים מכשף א' ושמו אופי"ש, והיה מעלה מן היאור דמות שור ע"ש. והתיקון לזה. וכשהיה לו דבר לא תבא אלא ממני, שנ' ויקחו לי תרומה ועשו לי מקדש. שהוא כנגד מעשה העגל. וסוף דבר עדיין אנו צריכים לדברי הזוה' פ' שמות ז"ל, דודי לי ואני לו, הוא בחר בי ואני בחרתי בו. הרועה בשושנים, הוא רועה בשושנים אעפ"י שהקוצים סביב להם, ואין אחר יכול לרעות בשושנים כמותו עכ"ל. וא"כ אעפ"י שטבעו בארץ עיפתה שעריה, ומלכה ושריה בגוים אין תורה, מ"מ הנה 'דודי לי' הוא בחר בי אפי' בהיותי במצרים בין האומות, וכמשאז"ל אתי מלבנון כלה אתי. מטיט ולבנים וכו'. והוא רועה בשושנים, אעפ"י שהקוצים סביב להם, כי הנה הם בגוים אין תורה, מ"מ במרעה טוב הנה הוא רועה את ישראל, וזהו בשושני', אעפ"י שהקוצין סביב להם. והטעם הוא ג"כ כמשז"ל במד' שלבם רך כשושנים. והוא כמ"ש כי ישראל הם רחמנים בני רחמנים. ויש בהם גומלי חסדים וחפצים להטיב, אלא ששאור שבעסה מעכב, וע"י היסורים נכנע לבבם הערל ולבם רך עליהם, והאדום נהפך ללבן, כמ"ש בס' הזוהר פ' שמות כנז'. qc0ymmu85hvwva2uduogi27w2zkexlw 0 328070 3079232 1088365 2026-08-26T12:05:19Z Do2or 5565 3079232 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|שיר השירים ב|טז|יז||}} == יז == {{טורים שווים | '''^{שיר השירים:}'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''עד שיפוח היום ונסו הצללים{{ש}}סב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר.'''{{ש}}<small>([[שיר השירים ב יז]])</small>}}|'''^איכה:'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון{{ש}}העלו עפר על ראשם חגרו שקים{{ש}}הורידו לארץ ראשן בתולת ירושלם.'''{{ש}}<small>([[איכה ב י]])</small>}}}} אז"ל במס' (שבת ט"ו ע"א), מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות. מאי למימרא שלא דנו דיני נפשות. וזהו 'ישבו לארץ' חוץ מלשכת הגזית, 'וידמו' שלא דנו כנז'. ואז 'העלו עפר על ראשם'. אז"ל התחילו להזכיר זכותו של אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר. היה בהיותו מדבר עם ה' ית' בענין סדום, והנה אז השיב הב"ה את אברהם, ב"ד למטה כנגד ב"ד של מעלה, וזהו וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב. ישב כתיב, בקש לעמוד א"ל הקב"ה שב ואתה סימן לבניך שאני עומד והן יושבי' וכו'. והנה כשראו כי לסיבת העוונות ידמו זקני בת ציון כמ"ש, התחילו להזכיר זכותו של אברהם שהיה הראשון שהושיבו הב"ה בדין כמ"ש, ואז באותה שעה אמר ואנכי עפר ואפר, גם חגרו שקים, התחילו להזכיר זכותו של יעקב, שנ' וישם שק במתניו. וזה לפי שאמרו במדרש, יעקב תפס את השק ואינו זז מבניו וכו'. ובמקום אחר אמרו ואינו נוהג אלא בגדולי'. ולכן בראותם כי שחה לעפר נפשם חגרו שקים כנז', כדי לנהג עצמם בגדולה, ומ"מ לא הועיל להם, ועי"ז הורידו לארץ ראשם בתולות ירושלים. כי כאשר זקנים משער שבתו, אז ג"כ בחורים מנגינתם, וכאשר נתבטלו הבחורים אז בושו בתולות וחפו ראשם, וזהו הורידו לארץ ראשם בתולות ירושלם, והנה אעפ"י שבטלו ד' מיתות ב"ד, דין ד' מיתות לא בטלו כמשארז"ל, גם אז"ל בענין דיני ממונות, אנן שלחותייהו דרבנן קמאי עבדינן, ואפשר שזכותו של אברהם היא שעמדה לאבותינו ולנו, וזה רמוז כמשז"ל בילקוט ובב"ר, ויקח לו את כל אלה. ר"י ור' נחמיה. ר"י או' שרי א"ה הראה לו, ור' נחמיה אומר שרי ישראל הראה לו. ע"ד דר"י קתדרין דדין לקבל קתדרין דדין, ע"ד דר' נחמיה ששם היתה סנהדרי גדולה יושבת וחותכת דיניהם של ישראל עכ"ל. אפשר לפרש כוונת ר"י היא לומר שה' הראה לאברהם שרי האומות, ובכל דור ודור הראה לו שיהיו עומדים חכמי' בישראל לעמוד כנגד האומות, וזהו קתדרין דדין, פי' של ישראל לקבל קתדרין דדין שהם של א"ה, והוא ע"ד משאז"ל על אבדה חכמה מבני' נסרחה חכמתם. פי' כאשר אבדה חכמה מבנים אלו יש' ח"ו, אז ג"כ נסרחה חכמתם של א"ה, כי גם זה לעומת זה עשה האלקי' להגן על ישראל. וע"ד דר' נחמיה ששם היתה סנהדרי גדולה וכו'. וזהו ג"כ איש בתרו לקראת רעהו, שאפי' בגלות אין לך דור שאין בו כאברהם וכו'. פי' דומה אליו במקצת ולא בכל, אבל שליחותייהו דסנהדרין קא עבדי, וזהו ג"כ ע"ד מ"ש יפתח בדורו כשמואל בדורו וכו'. והנה אז"ל עד שיפוח היום. מדבר באברהם וכו'. ולפי דרכנו יאמ' אעפ"י שישבו לארץ וכו' ובטלו הסנהדרין כמ"ש, מ"מ עד שיפוח היום, שיבוא אותו היום שכתוב בו כי הנה היום בא וכו'. וע"ז אז"ל זה יום הדין. א"נ אותו היום אשר נאמר עליו היום אם בקולו תשמעו, ואז באותו היום ונסו הצללים של א"ה, וכ"ז יהיה בזכותו של אברהם, אשר עליו נאמ' והוא יושב פתח האהל כחום היום. הנה עד אותו היום סוב דמה לך דודי, שזה יאמ' על הת"ח הנקראי' דודים, כמ"ש על כי טובים דודיך מיין. וכמדבר עם כל א' מהם, ובפרט אם הוא איש מיוחד מנהיג לבני דורו או מדינתו, סוב דמה לך דודי לצבי. כמשז"ל מה צבי זה מביט לאחוריו וכו', אף אתה תביט אחריך וצא בעקבות הרועים, בשליחותייהו דרבנן קמאי, וזה 'על הרי בתר', כמ"ש ויתן איש בתרו לקראת רעהו, כמ"ש שמעו הרים את ריב ה'. וגם בדברי רז"ל במקומות רבי'. א"נ ישבו לארץ וכו'. ע"ד מ"ש בפ' טבעו בארץ וכו'. כי התורה נתלבשה בלבוש נכרי גשמי, וזהו ג"כ ישבו לארץ, קנו התישבות וישבו לארץ, ולא הלכו בגדולות והנפלאות להשכיל ברוחניות ובסתרי תורה, רק ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון, וזה היתה סיבה מפני כי העלו עפר על ראשם, כי הם בעצמם הגבירו כח החומריות עליהם, לסיבת שהיו נוטים אחרי החומר, וזה בפרט ע"י העוונות, עי"ז חשך אור השכל, וכמ"ש מהר"ש גבירול, אתה אור ועיני כל נפש זכה יראוך, ועוצם העוונים ממך יעלימוך וכו'. וע"ז חגרו שקים, נתנו כח אל השק שהוא עשו, וארבע מאות איש עמו כמנין ש"ק, וגם הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלם, אותם הבתולות שהם הת"ח, אשר עליהם נאמ' ותירוש ינובב בתולות. אשר בתחלה היו הולכים בגלוי הראש, ואמ' כל מקום שהולכי' נעשים שרים לאדוניהם. וכמ"ש על רבתי בגוים, רבתי בדעות. עתה הורידו לארץ ראשן וירדו למטה. א"נ יאמ' ע"ד מ"ש פעמים רבות מ"ש מהר"א אזולאי בהקדמתו לס' חסד לאברהם, כי רצו קצת מחכמי ישראל לפרש התורה עפ"י הקדמות הפלוסופיא, וזה וזה לא עלה בידם כי לא באלה חלק יעקב, באופן כי נתרחקו מן הפנימית ואל החצונית לא באו וכו' ע"ש. וזהו נתינת טעם למה ישבו לארץ כמ"ש, וגם ידמו זקני בת ציון, כי במקצת דברים הודו חכמי ישראל לא"ה, הגם כי בזה יפה פי' הרמ"ע ז"ל, כי חלילה להם לחכמי ישראל להודות לדברים, אלא שלא רצו לגלות להם טעם הדבר ולפיכך הודו, מ"מ לפי פשוטו, ידמו זקני בת ציון ולא מצאו תשובה, הוא מפני כי העלו על עפר, כי ראש דבריהם והעיקר אשר בנו דרושיהם הכל היה מן העפר, ולכן ג"כ הכל שב אל העפר והורידו לארץ ראשם בתולות ירושלם כמ"ש, ולא ידעו מה להשיב, ולזה אמ' עד שיפוח היום. ע"ד משאז"ל דשמעתא בעיא צלותא כיומא דאסתנא. וכאשר יאיר היום אז ונסו הצללים אשר הנה הם חוצצים על השכל ומחשיכים אותו, אז סוב דמה לך דודי וכו'. והעיקר כי הארת היום הנה הוא ע"י אור השמש המאיר מלמעלה למטה, שהוא עומד בשמים ומאיר לארץ ולדרים עליה, והנה בשמות רבה על פ' ומשה עלה אל האלקי'. אמרו שלא שלטה בריה מלמעלה כשם ששלט משה עכ"ל. והענין כי הרבה צפו במרכבה ולא ראו רק מן הדברי' הגשמיים, רצו לצפות ולהבין אפי' באלקיות ע"ד ומבשרי אחזה אלוק, וצפו מלמטה למעלה ולא ראו, יען לפי האמת יפול בהם הטעות, אבל משה היה להפך, כי בעלותו אל האלקים ראה בעיניו את כל הדברים הרוחניים אשר רוח אלקי' מתגלה בהם, וממנו הבין הדברים הגשמיים המסתעפים מהם, וזהו שלא שלטה בריה מלמעלה. ואח"כ ירד למטה כשם ששלט משה, וזו היתה ג"כ חכמתו של שלמה המלך ע"ה, כמ"ש מהר"א לאניאדו בס' כלי יקר ע"ש. והנה בהיות ישראל תלמידיו של מרע"ה, הולכים העקבות הרועים ללמוד ע"פ סדר הקדמותיו אשר הנה הם הלכה למשה מסיני, יבינו תחלה בנסתרות ומהם ירדו מלמעלה למטה בדרך אמת, דרך הקדש יקרא לה, וזהו עד שיפוח היום, להאיר מלמעלה למטה, ואז ינוסו הצללים המעכבים להבין הדברים כתקונן. ואז סוב דמה לך דודי, שהוא הת"ח יסוב לאחוריו, ודמה לך לצבי שבעת שהוא בורח מתהפך לאחוריו, אף אתה בהיותך יורד מלמעלה למטה אל תביט לפניך במה שהוא למטה, רק חזור לאחוריך למעלה, שהם ההקדמות המסורות לך מלמעלה, הלכה למשה מסיני כמ"ש, ועי"ז ג"כ תהיה דומה לעופר האילים, שהוא חזק לא ימוט, ותתחזק במלחמתה של תורה, על הרי בתר למעלה מכל החלוקים אשר יעלו על לב איש, כי עפ"י הקדמותיה ויסדותיה של תורה אשר ניתנו מרועה א', יתורץ ויתישב הכל. וכמש"ה וכל הדבר הקשה יביאון אל משה. והוא דרך רמז. ועפ"י דרך זה שאמרנו נוכל ג"כ לומר ישבו לארץ, ומתעסקי' בעסקי הארץ, זה רץ לשדהו וכו', ואינם עוסקי' בתורה, רק ידמו זקני בת ציון, ולכן מדה כנגד מדה, העלו עפר על ראשם וכו'. ע"ד כל הפורק ממנו עול תורה נותני' עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. והנה כנגד זה אמ' עד שיפוח היום, ע"ד מ"ש זמר בכל יום. ועי"ז ונסו הצללי'. ואז סוב דמה לך דודי לצבי. או להיות חוזר על הראשונות, ובזה יהיה דומה לעופר האיילי' על הרי בתר, כמ"ש במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה. גם אפשר לומ' ע"ד שפי' מהר"ש אלקבץ בפ' עד שיפוח היום וכו' סוב דמה לך דודי לצבי. במעוט שינה. או לעופר האיילים, ברוב הזכירה. על הרי בתר. כלומר שתמיד יחזור על למודו וכו'. עד שתפרד הנפש וכו'. ע"ש עכ"ל. וזה כנגד ידמו זקני בת ציון, שהיו שותקי' ולא היו חוזרים על למודם, אמר עתה עד שיפוח היום וכו' סוב דמה לך כמ"ש. ולפי הדרך שפי' ז"ל על פ' ישבו לארץ וכו'. על ענין נבוכדנצר הרשע, שהושיב הסנהדרין לארץ וכו', עד וגררום. יאמ' עד שיפוח היום. כמ"ש במדר' עד שאכניס פיחה בלילן של מלכיות, בלילן של בבל. ואז יתקיים ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. דהנה במד' חזית או' לא כבר הכנסתי פיחה בלילן של מצרים, שהיו ד' מאות שנה ועשית ר"י. ונסו הצללי', לא כבר העברתי בהם שני צללי' קשים, צל טיט ולבנים וכו'. ולפי דרך זה נוכל לומ' משאז"ל כי בערמה עשו המצריים, והתחילו הם בעצמם לבנות ערי מסכנות, ובני ישראל מעצמם הלכו גם הם, ואח"כ נשמטו המצריים א' א' ונשארו בני ישראל לבדם, ואז וימררו את חייהם. ובני לוי נשמרו מזה ולא רצו ללכת אם מפני שהכירו וידעו ערמת המצריים, וגם מפני שלא רצו להבטל מתלמוד תורה שלהם, וזהו כי שמרו אמרתך ותורתך ובריתך ינצורו, זו ברית מילה כפשוטו, וזה היה במצרים, וזכות התורה הועיל שלא נשתעבדו בהם כמשאז"ל, ועתה יאמר ישבו לארץ, מעצמם ישבו לארץ לעשות מלאכה בטיט ולבנים ובכל עבודת הארץ, וגם ידמו שתקו ולא היו עוסקי' בתורה, זקני בת ציון בשערים המצוייני'. ובזה העלו עפר על ראשם, שהיו מלוכלכים בטיט ולבנים, חגרו שקים, כמש"ה ויפץ העם וכו' לקושש קש לתבן. ושק וקש הכל א'. וכמ"ש ג"כ בתיקונים. ואם נפרש 'העלו עפר' התחילו להזכיר זכותו של אברהם וכו' כמשז"ל. אפשר לומר כי בתוך השעבוד הזכירו זכותו של אברהם, אשר אליו נאמ' כי גר יהיה זרעך. גם חגרו שקים, התחילו להזכיר זכותו של יעקב, שנאמ' וישם שק במתניו. וידוע כי זה נאמ' במכירת יוסף אשר בסיבתו נתגלגלו הדברים וירדו למצרי', ואח"כ הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלם, שהיו שוקעים אותם בבנין, ובפרט כנר' ממעשה בתו של מתושלח, שיצא העובר ממנה ונתערב עם הלבנה, כמשז"ל על פ' ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. ועז"א עד שיפוח היום במצרים כמ"ש במד', ונסו הצללי' של טיט ולבנים. סוב דמה לך דודי לצבי. סוף שאני מהפך מדה"ד למדה"ר. וממהר בגאולתם כדם הצבי וכדם האיל. אפשר שמפרש דרך רמז, 'דמה' לשון דם, מדה"ד נהפך לדודי שהוא מדה"ר, וזה היה על הרי בתר, בזכות התנאי' שהתנתי עם אאע"ה בברית בין הבתרי'. א"נ אמרו בלקוטי', עבר אדם על מ"ע, גורם שתרד המלכות דמלכות דעשייה לג' ראשונות דקליפה, עבר על ל"ת יורדת לג' אמצעיות, ונה"י דידה לג' ראשונות דקליפה, עבר על כריתות ומיתות ב"ד יורדת לג' אחרונות, עבר על חלול ה' ח"ו יורדת המלכות למלכות של קליפה, וכן ג"כ לעולם עד"ז יורדים כל המדרגות וכל העולמות עד כי מלכות דמלכות דאצילות יורדת בבריאה וכו' ע"ד הנז'. ולז"א ישבו לארץ וכו' זקני בת ציון. הם הניצוצות דמלכות שיורדים למטה, ע"ד מ"ש מהר"א גלאנטי שהם י' ניצוצות המל' המתפשטי' בבריאה ע"כ. וקראם 'זקני' לפי שהיו מימים קדמוניות, וגם שבאו לה מצד הזקני' שהם או"א, כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. ואמ' עתה 'ישבו לארץ' וירדו למטה, ואח"כ ג"כ ידמו זקני בת ציון. פי' בתחלה יזכו לארץ, שיורדת המלכות בג' עליונות של מטה ממנה מלכות דעשיה בג' ראשונות של קליפה. והנה הג' ראשונות הם טומאה קלה וקרובים אל הקדש, ולכן אעפ"י שיורדת המל' שם, מ"מ יש לה קצת התישבות להיותה קרובה אל הקדושה, וזהו 'ישבו לארץ' ואמר 'ישבו' לשון רבים, רמז לב' בחינות עגולא ורבועא, פנימי וחצון, כמ"ש בפ' הקודם. אח"כ ע"י העון ידמו וכו'. שירדה המלכות לג' אמצעיות ונה"י דידה לג' ראשונות, ואז ידמו זקני בת ציון, יען השפתים שלה הנה הם בגלות, וזה דומה למה שנאמ' כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ואמרו בזוה' בגין דדכורא דיליה בגלותא הוה. אח"כ 'העלו עפר' שהוא כח הדין, כמ"ש מהר"א גלאנטי בשם הזוהר 'על ראשם', ועי"ז 'חגרו שקים' שירדו המלכות לנה"י, ונה"י דידה בחג"ת, וחג"ת דידה ששם מקום החגורה, לבשו שקים שהוא ג' ראשונות דקליפה, בסוד 'ארבע מאות איש עמו' כמנין ש"ק כידוע, אח"כ ירדה המלכות למלכות דקליפה וכו'. ואז הורידו לארץ עיפתה כמ"ש, 'ראשן' שהם ג' ראשונות, ג"כ בתולות ירושלם, והנה התיקון לזה הוא להמשיך אור לובן העליון ע"י התשובה ולהמשיך מימי החסד, ועי"ז 'ישקני' יטהרני וישובו כל הדברים לקדמותן. וזהו 'עד שיפוח היום' שהוא החסד העליון, ועי"ז ונסו הצללי'. והנה כנגד ד' בחינות שאמרנו יש ד' חלוקי כפרה שאז"ל. והנה עבר על מ"ע וירדה המלכות לג' ראשונות, ואז ישבו לארץ כמ"ש, אם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו וחוזרת המלכות לקדמותה, וזהו עד שיפוח היום, כמו שמביא ראיה בגמ' מפ' שובו בנים שובבים ארפא וכו'. והנה עיקר הרפואה הוא ע"י האי חרגא דיומא דמסי. וגם ע"ד האמת הנה הרפואה מצד הת"ת בקבלתו מן הכתר. וידוע כי הת"ת נק' 'יום'. וזהו עד שיפוח היום, והנה עבר על ל"ת, ואז יורדת המל' לג' אמצעיות, ואז ידמו זקני בת ציון כמ"ש, ואז אם עשה תשובה תולה עד שיבא יוה"ך ויכפר, שנ' כי ביום הזה יכפר. וזה 'עד שיפוח היום' שהוא יוה"ך שמתגלה אור אימא עלאה. עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה, תשובה וי"ה תולין ויסורין ממרקין. וירדה המלכות לנה"י, ואז חגרו שקי', אם עשה תשובה, תשובה וי"ה תולים ויסורי' ממרקים. ועי"ז יורד אור מאו"א בסוד יסור יסרני י"ה. וזהו עד שיפוח היום. כמשאז"ל במד' אמ' ר' ברכיה עד שארתיח היום, באש עברתי אפיח עליך וכו' (יחזקאל כא, לו). ואז אין מתוק הדין אלא בשרשו ע"י יסורין, ועי"ז ונסו הצללים, אלו צללי יגון ואנחה. וסוף שאני מהפך מדה"ד לרחמי' וכו'. כמ"ש במד'. אבל כל מי שיש בידו חלול ה' והוריד המלכות למלכות, ואז הורידו לארץ ראשן, אז אין כח בתשובה לתלות וכו' אלא הכל תולים ומיתה ממרקת. וזהו 'עד שיפוח היום' זה יום הדין כמשז"ל, 'ונסו הצללים' כמ"ש בזוהר, ואז סוב דמה לך דודי לצבי וכו'. פי' כי בכל אלו התליות שאמרנו, לעולם הקדושה הנה היא מצמצמת עצמה שלא יהנו ממנה החצונים, וזהו ודמה לך לצבי. גם ודמה לך לצבי שמהפך לאחוריו ועינו למעלה, וגם או לעופר האיילי'. לשון חוזק, והכל הוא 'על הרי בתר', לשון ויבתר וכו'. שירידתה שם הנה היא להבדיל בין קדש שהם ישראל, לחול שהם א"ה, כידוע סוד שכינה בגלות מה היא. א"נ הנה בזו"ן יש כמה מיני חסדי' וגבורות, וז"א נבנה מן החסדים ונוק' מן הגבורות. הנה בס' עץ חיים ש"ב ח"ג פ"ט כתוב ז"ל, כי אותם החו"ג שקבלו זו"ן בפעם ראשונה היתה לצורך גופא לבד, ונתפשטו החסדים בגופא דזעי' והגבורות בגופא דנוק', אך לא להוציא תולדות, ומשם ואילך צריכים לחזור ולקבל מוחין חדשים בכל זווג וזווג מלמעלה להמציא נבראים חדשים, ונמצא כי בהזדווג ז"א עם נוק' צריך שיעלו שם בסוד מ"נ תחלה עד או"א, ואז או"א מעלין מ"נ לא"א, וכן עזה"ד עד רום המעלות, ואז גורם שישפעו משם מ"ד שהוא שם מ"ה החדש, כי גם הוא כולל חו"ג וכו'. עד ונותני' אותו בסוד מוחין חדשים לבניהם זו"ן וכו'. וכלל הענין ג"כ כי (אפי') ההוא רוחא קדמאה דשביק בה בעלה, הנה היא מעלה מ"נ. ועי"ז יורדים מ"ד ע"ש כל הדרוש. והנה כשיש מי שיעלה מ"נ אז יורדים מ"ד, ואם אין מי שיעלה מ"נ הנה (מגבורות) הנז' שעשו בה בחי' 'כלי' יושבות לעצמם, וזהו 'ישבו לארץ' במלכות הנק' ארץ, ישבו ולא עלו לז"א הנק' שמים, וגם 'ידמו' שתקו ולא אמרו דבר, כמש"ה ישב בדד וידום. והנה ישבו לארץ ידמו, אלו הגבורות שהם זקני בת ציון היושבים ראשונה במלכות מימי קדם, ונקראו זקני בת ציון לגבי החדשות הבאות בכל יום בעת הזווג, והנה כיון שאין מי שיעלה מ"נ כמ"ש, לכן ישבו לארץ וכו'. ובזה העלו עפר על ראשם, שהוא סוד הדין מן העפר אשר בקרקע המשכן. גם אפשר לומ' העלו עפר על ראשם חגרו שקים, ע"ד מ"ש שהקליפה רוצה היא להתקן בסוד השערות. אך לא נעשה עצתם רק חגרו במקום החגורה שהוא ז"א, שם חגרו שקים ולא (בראש). וקרוב לזה פי' מהר"א גלאנטי. הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלם כמ"ש לעיל, ואמר 'בתולות ירושלים' לרמוז כי אעפ"י שירדה הקדושה למטה, מ"מ הנה התרעין דילה סתומות לבל יהנו ממנה החצוני', וגם הנה הם נקראי' בשמם, ושמם הראשון עליהם ועדיין הם נקראי' 'בנות ירושלם', ובפרט 'המלכיות' הנה הם נק' 'בתולות', דתרעין דילה סתומות כמ"ש למעלה, והנה המלכות דמלכות היא היורדת למטה. ואפשר שלזה אמ' בנות ירושלם, שהוא שם (ב"ן) שבמלכות של כל א' [מ]העולמות. גם אפשר לומ' 'בנות ירושלם' על שם (ב"ן) שהוא ההוא (רוחא) קדמאה כמ"ש, והנה כנגד זה אמר עד שיפוח היום. פי' שיבא הרוח מצד (החסד). וזה כי ידוע כי הגבורות נק' לילה, וכמ"ש על ולחשך קרא לילה. והיא ג"כ מדת המלכות הנק' לילה, גם ידוע כי בתחלה כשיצאו בסוד נפש בלבד, אז היתה מיתת המלכים. אמנם אח"כ כשמלך הדר סוד הרוח, והוא יסוד מצד הת"ת, אז נתקיימו וכמבוא' בדרוש. וזהו עד שיפוח היום, שיבא שם מ"ה החדש, שהוא מדת יום, אז יהיה מתוק הדין, בסוד ונתתי רוחי בכם וחייתם. א"נ כמ"ש באידרא ז"ל, ובההוא זמנא דאתער עתיק יומין בתקונין דלעילא, ההוא אתקרי יום א', דביה זמין לאוקיר דיקניה, הה"ד יום א' הוא יודע לה'. הוא בלחודוי וכו' עכ"ל. והנה בכל יום ידוע שמתעוררים מ"נ ע"י מעשה הצדיקי', ואם אין מי שיעלה מ"נ אז ח"ו אין זווג, וזה עד ביאת המשיח, כי אז תתעורר המל' מאיליה ע"י שימשך אליה הארת החוטם העליון, אשר יש נוק' דפרדשקא, והיא המל' דעתיק יומין ע"כ. וזהו שאו' אח"כ דתנינן באתר דאית יום אית לילה, דלית יום בלא לילה. פי' כל הזווגים הוא ע"י התעוררות מ"ד ומ"נ, שהם מצד זו"ן שהם יום ולילה. וכן למטה ע"י עליית נשמת הזכרים והנקבות, הם מעוררים מ"נ לזו"ן. אבל ל"ל אז יהיה יום א'. פי' שהכל נק' יום. א"נ יום א' שכולל י"ג תיקוני' כמנין אח"ד. והרמז על החוטם דאריך שהוא ת"ת, ויש בו נוק' דפרדשקא שהוא המל', ויש בו הארת וא"ו במלוי אלפי"ן כמנין וזה היום הנק' יום אחד. גם נק' 'הוא', אם מפני שכולל י"ב תקונין כמנין הו"א. וגם מפני שהוא נעלם, ועל ידו יודע לה', בסוד וידע אדם. שיתיחד הת"ת עם המל'. וז"ש עד שיפוח היום. פי' שיתגלה הארת הרוח מן היום הנז' דמיניה אריק רוחא למלכותא דלתתא. גם אמרו דזמין לאשראה על מלכא משיחא. ואפשר שלזה רמזו רז"ל בילקוט שאמרו, עד שיפוח היום, זה יום הדין. וידוע כי על אותו היום נאמ' כי הנה היום בא בוער כתנור. בגי' תרע"ו. שהוא כמנין תרע"א וה' אותיות. וידוע כי במל' של עתיק יש שם אד' במלואו שעולה תרע"א ועם ה' של שם הרי תרע"ו, וכשיתגלה הארת היום הנק' הוא יודע לה', ויתעלה מ"נ ותזדווג עם ז"א בבי"א. וזהו ג"כ שאחז"ל בילקוט, עד שיופיע הקב"ה מלכותו בעה"ז. והנה הקב"ה יצדק לפעמים אפי' באריך ובעתיק, וכאשר יופיע מלכותו, שהוא נוק' דפרדשקא הנז', בעה"ז שהוא המל' דאצילות הנק' ע"ה, ואז באותו זמן ונסו הצללי', אלו צללי המלכיות, שהם הקליפות העושים צל על המלכיות שבכל העולמות, והם נאחזים ויונקים מק"כ צירופי אלקים העולים כמנין צ"ל. והנה אמר הכתוב עד שיפוח היום ונסו הצללים כמ"ש, הנה עד אותו זמן בין דא לדא, סוב דמה לך לצבי, מלשון דהוה צבי. והנה הוא חפץ בטובתינו. א"נ ודמה לך לצבי, הוא הצדיק שהשכינה מתלבשת בו, וכפי כוונתו ותאותו להתדבק בשכינה, כן תאות השכינה להתדבק בצדיקים, וזהו ודמה לך לצבי, שהשכינה הנה היא דומה אל הצדיק, ואמר סוב ודמה לך דודי, כי כן אמרו כי השכינה הנה סובבת בכל יום אם ימצא צדיק להתלבש בו מתלבש בתוכו, ואם לאו חוזרת לקן ציפור. והנה 'צבי' כבר ביארנו לעיל שעולה כמנין ק"ב, והוא סוד ק"ב טוב, כמ"ש בפ' דומה דודי לצבי ע"ש. וכל מה שביארנו שם שייך ג"כ כאן. או לעופר האיילים. הנה מלת 'לעופר' כאשר נוסיף ו' הנה הוא בגי' שכינה עם הכולל, גם מלת 'האילים' בגי' צ"ו כמנין אל אדנ"י שהוא במלכות, ומתלבש בעשיה כדי להכניע הקליפות, בסוד ומלכותו בכל משלה. וזהו על הרי בתר. והכוונה כי עד שיפוח היום וכו'. סוב דמה לך דודי וכו. כדי להגן על ישראל, כי כאשר יפוח היום אז אין צריך, כי אור קטן אינו נרגש לפני אור גדול אשר תגלה ותראה עלינו אכי"ר. sf7iyo87rfyauejwlwaitwso1v6nsq9 3079233 3079232 2026-08-26T12:05:48Z Do2or 5565 3079233 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|שיר השירים ב|טז|יז||}} == יז == {{טורים שווים | '''^{שיר השירים:}'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''עד שיפוח היום ונסו הצללים{{ש}}סב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים{{ש}}על הרי בתר.''' <small>([[שיר השירים ב יז]])</small>}}|'''^איכה:'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון{{ש}}העלו עפר על ראשם חגרו שקים{{ש}}הורידו לארץ ראשן בתולת ירושלם.'''{{ש}}<small>([[איכה ב י]])</small>}}}} אז"ל במס' (שבת ט"ו ע"א), מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות. מאי למימרא שלא דנו דיני נפשות. וזהו 'ישבו לארץ' חוץ מלשכת הגזית, 'וידמו' שלא דנו כנז'. ואז 'העלו עפר על ראשם'. אז"ל התחילו להזכיר זכותו של אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר. היה בהיותו מדבר עם ה' ית' בענין סדום, והנה אז השיב הב"ה את אברהם, ב"ד למטה כנגד ב"ד של מעלה, וזהו וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב. ישב כתיב, בקש לעמוד א"ל הקב"ה שב ואתה סימן לבניך שאני עומד והן יושבי' וכו'. והנה כשראו כי לסיבת העוונות ידמו זקני בת ציון כמ"ש, התחילו להזכיר זכותו של אברהם שהיה הראשון שהושיבו הב"ה בדין כמ"ש, ואז באותה שעה אמר ואנכי עפר ואפר, גם חגרו שקים, התחילו להזכיר זכותו של יעקב, שנ' וישם שק במתניו. וזה לפי שאמרו במדרש, יעקב תפס את השק ואינו זז מבניו וכו'. ובמקום אחר אמרו ואינו נוהג אלא בגדולי'. ולכן בראותם כי שחה לעפר נפשם חגרו שקים כנז', כדי לנהג עצמם בגדולה, ומ"מ לא הועיל להם, ועי"ז הורידו לארץ ראשם בתולות ירושלים. כי כאשר זקנים משער שבתו, אז ג"כ בחורים מנגינתם, וכאשר נתבטלו הבחורים אז בושו בתולות וחפו ראשם, וזהו הורידו לארץ ראשם בתולות ירושלם, והנה אעפ"י שבטלו ד' מיתות ב"ד, דין ד' מיתות לא בטלו כמשארז"ל, גם אז"ל בענין דיני ממונות, אנן שלחותייהו דרבנן קמאי עבדינן, ואפשר שזכותו של אברהם היא שעמדה לאבותינו ולנו, וזה רמוז כמשז"ל בילקוט ובב"ר, ויקח לו את כל אלה. ר"י ור' נחמיה. ר"י או' שרי א"ה הראה לו, ור' נחמיה אומר שרי ישראל הראה לו. ע"ד דר"י קתדרין דדין לקבל קתדרין דדין, ע"ד דר' נחמיה ששם היתה סנהדרי גדולה יושבת וחותכת דיניהם של ישראל עכ"ל. אפשר לפרש כוונת ר"י היא לומר שה' הראה לאברהם שרי האומות, ובכל דור ודור הראה לו שיהיו עומדים חכמי' בישראל לעמוד כנגד האומות, וזהו קתדרין דדין, פי' של ישראל לקבל קתדרין דדין שהם של א"ה, והוא ע"ד משאז"ל על אבדה חכמה מבני' נסרחה חכמתם. פי' כאשר אבדה חכמה מבנים אלו יש' ח"ו, אז ג"כ נסרחה חכמתם של א"ה, כי גם זה לעומת זה עשה האלקי' להגן על ישראל. וע"ד דר' נחמיה ששם היתה סנהדרי גדולה וכו'. וזהו ג"כ איש בתרו לקראת רעהו, שאפי' בגלות אין לך דור שאין בו כאברהם וכו'. פי' דומה אליו במקצת ולא בכל, אבל שליחותייהו דסנהדרין קא עבדי, וזהו ג"כ ע"ד מ"ש יפתח בדורו כשמואל בדורו וכו'. והנה אז"ל עד שיפוח היום. מדבר באברהם וכו'. ולפי דרכנו יאמ' אעפ"י שישבו לארץ וכו' ובטלו הסנהדרין כמ"ש, מ"מ עד שיפוח היום, שיבוא אותו היום שכתוב בו כי הנה היום בא וכו'. וע"ז אז"ל זה יום הדין. א"נ אותו היום אשר נאמר עליו היום אם בקולו תשמעו, ואז באותו היום ונסו הצללים של א"ה, וכ"ז יהיה בזכותו של אברהם, אשר עליו נאמ' והוא יושב פתח האהל כחום היום. הנה עד אותו היום סוב דמה לך דודי, שזה יאמ' על הת"ח הנקראי' דודים, כמ"ש על כי טובים דודיך מיין. וכמדבר עם כל א' מהם, ובפרט אם הוא איש מיוחד מנהיג לבני דורו או מדינתו, סוב דמה לך דודי לצבי. כמשז"ל מה צבי זה מביט לאחוריו וכו', אף אתה תביט אחריך וצא בעקבות הרועים, בשליחותייהו דרבנן קמאי, וזה 'על הרי בתר', כמ"ש ויתן איש בתרו לקראת רעהו, כמ"ש שמעו הרים את ריב ה'. וגם בדברי רז"ל במקומות רבי'. א"נ ישבו לארץ וכו'. ע"ד מ"ש בפ' טבעו בארץ וכו'. כי התורה נתלבשה בלבוש נכרי גשמי, וזהו ג"כ ישבו לארץ, קנו התישבות וישבו לארץ, ולא הלכו בגדולות והנפלאות להשכיל ברוחניות ובסתרי תורה, רק ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון, וזה היתה סיבה מפני כי העלו עפר על ראשם, כי הם בעצמם הגבירו כח החומריות עליהם, לסיבת שהיו נוטים אחרי החומר, וזה בפרט ע"י העוונות, עי"ז חשך אור השכל, וכמ"ש מהר"ש גבירול, אתה אור ועיני כל נפש זכה יראוך, ועוצם העוונים ממך יעלימוך וכו'. וע"ז חגרו שקים, נתנו כח אל השק שהוא עשו, וארבע מאות איש עמו כמנין ש"ק, וגם הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלם, אותם הבתולות שהם הת"ח, אשר עליהם נאמ' ותירוש ינובב בתולות. אשר בתחלה היו הולכים בגלוי הראש, ואמ' כל מקום שהולכי' נעשים שרים לאדוניהם. וכמ"ש על רבתי בגוים, רבתי בדעות. עתה הורידו לארץ ראשן וירדו למטה. א"נ יאמ' ע"ד מ"ש פעמים רבות מ"ש מהר"א אזולאי בהקדמתו לס' חסד לאברהם, כי רצו קצת מחכמי ישראל לפרש התורה עפ"י הקדמות הפלוסופיא, וזה וזה לא עלה בידם כי לא באלה חלק יעקב, באופן כי נתרחקו מן הפנימית ואל החצונית לא באו וכו' ע"ש. וזהו נתינת טעם למה ישבו לארץ כמ"ש, וגם ידמו זקני בת ציון, כי במקצת דברים הודו חכמי ישראל לא"ה, הגם כי בזה יפה פי' הרמ"ע ז"ל, כי חלילה להם לחכמי ישראל להודות לדברים, אלא שלא רצו לגלות להם טעם הדבר ולפיכך הודו, מ"מ לפי פשוטו, ידמו זקני בת ציון ולא מצאו תשובה, הוא מפני כי העלו על עפר, כי ראש דבריהם והעיקר אשר בנו דרושיהם הכל היה מן העפר, ולכן ג"כ הכל שב אל העפר והורידו לארץ ראשם בתולות ירושלם כמ"ש, ולא ידעו מה להשיב, ולזה אמ' עד שיפוח היום. ע"ד משאז"ל דשמעתא בעיא צלותא כיומא דאסתנא. וכאשר יאיר היום אז ונסו הצללים אשר הנה הם חוצצים על השכל ומחשיכים אותו, אז סוב דמה לך דודי וכו'. והעיקר כי הארת היום הנה הוא ע"י אור השמש המאיר מלמעלה למטה, שהוא עומד בשמים ומאיר לארץ ולדרים עליה, והנה בשמות רבה על פ' ומשה עלה אל האלקי'. אמרו שלא שלטה בריה מלמעלה כשם ששלט משה עכ"ל. והענין כי הרבה צפו במרכבה ולא ראו רק מן הדברי' הגשמיים, רצו לצפות ולהבין אפי' באלקיות ע"ד ומבשרי אחזה אלוק, וצפו מלמטה למעלה ולא ראו, יען לפי האמת יפול בהם הטעות, אבל משה היה להפך, כי בעלותו אל האלקים ראה בעיניו את כל הדברים הרוחניים אשר רוח אלקי' מתגלה בהם, וממנו הבין הדברים הגשמיים המסתעפים מהם, וזהו שלא שלטה בריה מלמעלה. ואח"כ ירד למטה כשם ששלט משה, וזו היתה ג"כ חכמתו של שלמה המלך ע"ה, כמ"ש מהר"א לאניאדו בס' כלי יקר ע"ש. והנה בהיות ישראל תלמידיו של מרע"ה, הולכים העקבות הרועים ללמוד ע"פ סדר הקדמותיו אשר הנה הם הלכה למשה מסיני, יבינו תחלה בנסתרות ומהם ירדו מלמעלה למטה בדרך אמת, דרך הקדש יקרא לה, וזהו עד שיפוח היום, להאיר מלמעלה למטה, ואז ינוסו הצללים המעכבים להבין הדברים כתקונן. ואז סוב דמה לך דודי, שהוא הת"ח יסוב לאחוריו, ודמה לך לצבי שבעת שהוא בורח מתהפך לאחוריו, אף אתה בהיותך יורד מלמעלה למטה אל תביט לפניך במה שהוא למטה, רק חזור לאחוריך למעלה, שהם ההקדמות המסורות לך מלמעלה, הלכה למשה מסיני כמ"ש, ועי"ז ג"כ תהיה דומה לעופר האילים, שהוא חזק לא ימוט, ותתחזק במלחמתה של תורה, על הרי בתר למעלה מכל החלוקים אשר יעלו על לב איש, כי עפ"י הקדמותיה ויסדותיה של תורה אשר ניתנו מרועה א', יתורץ ויתישב הכל. וכמש"ה וכל הדבר הקשה יביאון אל משה. והוא דרך רמז. ועפ"י דרך זה שאמרנו נוכל ג"כ לומר ישבו לארץ, ומתעסקי' בעסקי הארץ, זה רץ לשדהו וכו', ואינם עוסקי' בתורה, רק ידמו זקני בת ציון, ולכן מדה כנגד מדה, העלו עפר על ראשם וכו'. ע"ד כל הפורק ממנו עול תורה נותני' עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. והנה כנגד זה אמ' עד שיפוח היום, ע"ד מ"ש זמר בכל יום. ועי"ז ונסו הצללי'. ואז סוב דמה לך דודי לצבי. או להיות חוזר על הראשונות, ובזה יהיה דומה לעופר האיילי' על הרי בתר, כמ"ש במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה. גם אפשר לומ' ע"ד שפי' מהר"ש אלקבץ בפ' עד שיפוח היום וכו' סוב דמה לך דודי לצבי. במעוט שינה. או לעופר האיילים, ברוב הזכירה. על הרי בתר. כלומר שתמיד יחזור על למודו וכו'. עד שתפרד הנפש וכו'. ע"ש עכ"ל. וזה כנגד ידמו זקני בת ציון, שהיו שותקי' ולא היו חוזרים על למודם, אמר עתה עד שיפוח היום וכו' סוב דמה לך כמ"ש. ולפי הדרך שפי' ז"ל על פ' ישבו לארץ וכו'. על ענין נבוכדנצר הרשע, שהושיב הסנהדרין לארץ וכו', עד וגררום. יאמ' עד שיפוח היום. כמ"ש במדר' עד שאכניס פיחה בלילן של מלכיות, בלילן של בבל. ואז יתקיים ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. דהנה במד' חזית או' לא כבר הכנסתי פיחה בלילן של מצרים, שהיו ד' מאות שנה ועשית ר"י. ונסו הצללי', לא כבר העברתי בהם שני צללי' קשים, צל טיט ולבנים וכו'. ולפי דרך זה נוכל לומ' משאז"ל כי בערמה עשו המצריים, והתחילו הם בעצמם לבנות ערי מסכנות, ובני ישראל מעצמם הלכו גם הם, ואח"כ נשמטו המצריים א' א' ונשארו בני ישראל לבדם, ואז וימררו את חייהם. ובני לוי נשמרו מזה ולא רצו ללכת אם מפני שהכירו וידעו ערמת המצריים, וגם מפני שלא רצו להבטל מתלמוד תורה שלהם, וזהו כי שמרו אמרתך ותורתך ובריתך ינצורו, זו ברית מילה כפשוטו, וזה היה במצרים, וזכות התורה הועיל שלא נשתעבדו בהם כמשאז"ל, ועתה יאמר ישבו לארץ, מעצמם ישבו לארץ לעשות מלאכה בטיט ולבנים ובכל עבודת הארץ, וגם ידמו שתקו ולא היו עוסקי' בתורה, זקני בת ציון בשערים המצוייני'. ובזה העלו עפר על ראשם, שהיו מלוכלכים בטיט ולבנים, חגרו שקים, כמש"ה ויפץ העם וכו' לקושש קש לתבן. ושק וקש הכל א'. וכמ"ש ג"כ בתיקונים. ואם נפרש 'העלו עפר' התחילו להזכיר זכותו של אברהם וכו' כמשז"ל. אפשר לומר כי בתוך השעבוד הזכירו זכותו של אברהם, אשר אליו נאמ' כי גר יהיה זרעך. גם חגרו שקים, התחילו להזכיר זכותו של יעקב, שנאמ' וישם שק במתניו. וידוע כי זה נאמ' במכירת יוסף אשר בסיבתו נתגלגלו הדברים וירדו למצרי', ואח"כ הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלם, שהיו שוקעים אותם בבנין, ובפרט כנר' ממעשה בתו של מתושלח, שיצא העובר ממנה ונתערב עם הלבנה, כמשז"ל על פ' ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. ועז"א עד שיפוח היום במצרים כמ"ש במד', ונסו הצללי' של טיט ולבנים. סוב דמה לך דודי לצבי. סוף שאני מהפך מדה"ד למדה"ר. וממהר בגאולתם כדם הצבי וכדם האיל. אפשר שמפרש דרך רמז, 'דמה' לשון דם, מדה"ד נהפך לדודי שהוא מדה"ר, וזה היה על הרי בתר, בזכות התנאי' שהתנתי עם אאע"ה בברית בין הבתרי'. א"נ אמרו בלקוטי', עבר אדם על מ"ע, גורם שתרד המלכות דמלכות דעשייה לג' ראשונות דקליפה, עבר על ל"ת יורדת לג' אמצעיות, ונה"י דידה לג' ראשונות דקליפה, עבר על כריתות ומיתות ב"ד יורדת לג' אחרונות, עבר על חלול ה' ח"ו יורדת המלכות למלכות של קליפה, וכן ג"כ לעולם עד"ז יורדים כל המדרגות וכל העולמות עד כי מלכות דמלכות דאצילות יורדת בבריאה וכו' ע"ד הנז'. ולז"א ישבו לארץ וכו' זקני בת ציון. הם הניצוצות דמלכות שיורדים למטה, ע"ד מ"ש מהר"א גלאנטי שהם י' ניצוצות המל' המתפשטי' בבריאה ע"כ. וקראם 'זקני' לפי שהיו מימים קדמוניות, וגם שבאו לה מצד הזקני' שהם או"א, כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. ואמ' עתה 'ישבו לארץ' וירדו למטה, ואח"כ ג"כ ידמו זקני בת ציון. פי' בתחלה יזכו לארץ, שיורדת המלכות בג' עליונות של מטה ממנה מלכות דעשיה בג' ראשונות של קליפה. והנה הג' ראשונות הם טומאה קלה וקרובים אל הקדש, ולכן אעפ"י שיורדת המל' שם, מ"מ יש לה קצת התישבות להיותה קרובה אל הקדושה, וזהו 'ישבו לארץ' ואמר 'ישבו' לשון רבים, רמז לב' בחינות עגולא ורבועא, פנימי וחצון, כמ"ש בפ' הקודם. אח"כ ע"י העון ידמו וכו'. שירדה המלכות לג' אמצעיות ונה"י דידה לג' ראשונות, ואז ידמו זקני בת ציון, יען השפתים שלה הנה הם בגלות, וזה דומה למה שנאמ' כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ואמרו בזוה' בגין דדכורא דיליה בגלותא הוה. אח"כ 'העלו עפר' שהוא כח הדין, כמ"ש מהר"א גלאנטי בשם הזוהר 'על ראשם', ועי"ז 'חגרו שקים' שירדו המלכות לנה"י, ונה"י דידה בחג"ת, וחג"ת דידה ששם מקום החגורה, לבשו שקים שהוא ג' ראשונות דקליפה, בסוד 'ארבע מאות איש עמו' כמנין ש"ק כידוע, אח"כ ירדה המלכות למלכות דקליפה וכו'. ואז הורידו לארץ עיפתה כמ"ש, 'ראשן' שהם ג' ראשונות, ג"כ בתולות ירושלם, והנה התיקון לזה הוא להמשיך אור לובן העליון ע"י התשובה ולהמשיך מימי החסד, ועי"ז 'ישקני' יטהרני וישובו כל הדברים לקדמותן. וזהו 'עד שיפוח היום' שהוא החסד העליון, ועי"ז ונסו הצללי'. והנה כנגד ד' בחינות שאמרנו יש ד' חלוקי כפרה שאז"ל. והנה עבר על מ"ע וירדה המלכות לג' ראשונות, ואז ישבו לארץ כמ"ש, אם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו וחוזרת המלכות לקדמותה, וזהו עד שיפוח היום, כמו שמביא ראיה בגמ' מפ' שובו בנים שובבים ארפא וכו'. והנה עיקר הרפואה הוא ע"י האי חרגא דיומא דמסי. וגם ע"ד האמת הנה הרפואה מצד הת"ת בקבלתו מן הכתר. וידוע כי הת"ת נק' 'יום'. וזהו עד שיפוח היום, והנה עבר על ל"ת, ואז יורדת המל' לג' אמצעיות, ואז ידמו זקני בת ציון כמ"ש, ואז אם עשה תשובה תולה עד שיבא יוה"ך ויכפר, שנ' כי ביום הזה יכפר. וזה 'עד שיפוח היום' שהוא יוה"ך שמתגלה אור אימא עלאה. עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה, תשובה וי"ה תולין ויסורין ממרקין. וירדה המלכות לנה"י, ואז חגרו שקי', אם עשה תשובה, תשובה וי"ה תולים ויסורי' ממרקים. ועי"ז יורד אור מאו"א בסוד יסור יסרני י"ה. וזהו עד שיפוח היום. כמשאז"ל במד' אמ' ר' ברכיה עד שארתיח היום, באש עברתי אפיח עליך וכו' (יחזקאל כא, לו). ואז אין מתוק הדין אלא בשרשו ע"י יסורין, ועי"ז ונסו הצללים, אלו צללי יגון ואנחה. וסוף שאני מהפך מדה"ד לרחמי' וכו'. כמ"ש במד'. אבל כל מי שיש בידו חלול ה' והוריד המלכות למלכות, ואז הורידו לארץ ראשן, אז אין כח בתשובה לתלות וכו' אלא הכל תולים ומיתה ממרקת. וזהו 'עד שיפוח היום' זה יום הדין כמשז"ל, 'ונסו הצללים' כמ"ש בזוהר, ואז סוב דמה לך דודי לצבי וכו'. פי' כי בכל אלו התליות שאמרנו, לעולם הקדושה הנה היא מצמצמת עצמה שלא יהנו ממנה החצונים, וזהו ודמה לך לצבי. גם ודמה לך לצבי שמהפך לאחוריו ועינו למעלה, וגם או לעופר האיילי'. לשון חוזק, והכל הוא 'על הרי בתר', לשון ויבתר וכו'. שירידתה שם הנה היא להבדיל בין קדש שהם ישראל, לחול שהם א"ה, כידוע סוד שכינה בגלות מה היא. א"נ הנה בזו"ן יש כמה מיני חסדי' וגבורות, וז"א נבנה מן החסדים ונוק' מן הגבורות. הנה בס' עץ חיים ש"ב ח"ג פ"ט כתוב ז"ל, כי אותם החו"ג שקבלו זו"ן בפעם ראשונה היתה לצורך גופא לבד, ונתפשטו החסדים בגופא דזעי' והגבורות בגופא דנוק', אך לא להוציא תולדות, ומשם ואילך צריכים לחזור ולקבל מוחין חדשים בכל זווג וזווג מלמעלה להמציא נבראים חדשים, ונמצא כי בהזדווג ז"א עם נוק' צריך שיעלו שם בסוד מ"נ תחלה עד או"א, ואז או"א מעלין מ"נ לא"א, וכן עזה"ד עד רום המעלות, ואז גורם שישפעו משם מ"ד שהוא שם מ"ה החדש, כי גם הוא כולל חו"ג וכו'. עד ונותני' אותו בסוד מוחין חדשים לבניהם זו"ן וכו'. וכלל הענין ג"כ כי (אפי') ההוא רוחא קדמאה דשביק בה בעלה, הנה היא מעלה מ"נ. ועי"ז יורדים מ"ד ע"ש כל הדרוש. והנה כשיש מי שיעלה מ"נ אז יורדים מ"ד, ואם אין מי שיעלה מ"נ הנה (מגבורות) הנז' שעשו בה בחי' 'כלי' יושבות לעצמם, וזהו 'ישבו לארץ' במלכות הנק' ארץ, ישבו ולא עלו לז"א הנק' שמים, וגם 'ידמו' שתקו ולא אמרו דבר, כמש"ה ישב בדד וידום. והנה ישבו לארץ ידמו, אלו הגבורות שהם זקני בת ציון היושבים ראשונה במלכות מימי קדם, ונקראו זקני בת ציון לגבי החדשות הבאות בכל יום בעת הזווג, והנה כיון שאין מי שיעלה מ"נ כמ"ש, לכן ישבו לארץ וכו'. ובזה העלו עפר על ראשם, שהוא סוד הדין מן העפר אשר בקרקע המשכן. גם אפשר לומ' העלו עפר על ראשם חגרו שקים, ע"ד מ"ש שהקליפה רוצה היא להתקן בסוד השערות. אך לא נעשה עצתם רק חגרו במקום החגורה שהוא ז"א, שם חגרו שקים ולא (בראש). וקרוב לזה פי' מהר"א גלאנטי. הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלם כמ"ש לעיל, ואמר 'בתולות ירושלים' לרמוז כי אעפ"י שירדה הקדושה למטה, מ"מ הנה התרעין דילה סתומות לבל יהנו ממנה החצוני', וגם הנה הם נקראי' בשמם, ושמם הראשון עליהם ועדיין הם נקראי' 'בנות ירושלם', ובפרט 'המלכיות' הנה הם נק' 'בתולות', דתרעין דילה סתומות כמ"ש למעלה, והנה המלכות דמלכות היא היורדת למטה. ואפשר שלזה אמ' בנות ירושלם, שהוא שם (ב"ן) שבמלכות של כל א' [מ]העולמות. גם אפשר לומ' 'בנות ירושלם' על שם (ב"ן) שהוא ההוא (רוחא) קדמאה כמ"ש, והנה כנגד זה אמר עד שיפוח היום. פי' שיבא הרוח מצד (החסד). וזה כי ידוע כי הגבורות נק' לילה, וכמ"ש על ולחשך קרא לילה. והיא ג"כ מדת המלכות הנק' לילה, גם ידוע כי בתחלה כשיצאו בסוד נפש בלבד, אז היתה מיתת המלכים. אמנם אח"כ כשמלך הדר סוד הרוח, והוא יסוד מצד הת"ת, אז נתקיימו וכמבוא' בדרוש. וזהו עד שיפוח היום, שיבא שם מ"ה החדש, שהוא מדת יום, אז יהיה מתוק הדין, בסוד ונתתי רוחי בכם וחייתם. א"נ כמ"ש באידרא ז"ל, ובההוא זמנא דאתער עתיק יומין בתקונין דלעילא, ההוא אתקרי יום א', דביה זמין לאוקיר דיקניה, הה"ד יום א' הוא יודע לה'. הוא בלחודוי וכו' עכ"ל. והנה בכל יום ידוע שמתעוררים מ"נ ע"י מעשה הצדיקי', ואם אין מי שיעלה מ"נ אז ח"ו אין זווג, וזה עד ביאת המשיח, כי אז תתעורר המל' מאיליה ע"י שימשך אליה הארת החוטם העליון, אשר יש נוק' דפרדשקא, והיא המל' דעתיק יומין ע"כ. וזהו שאו' אח"כ דתנינן באתר דאית יום אית לילה, דלית יום בלא לילה. פי' כל הזווגים הוא ע"י התעוררות מ"ד ומ"נ, שהם מצד זו"ן שהם יום ולילה. וכן למטה ע"י עליית נשמת הזכרים והנקבות, הם מעוררים מ"נ לזו"ן. אבל ל"ל אז יהיה יום א'. פי' שהכל נק' יום. א"נ יום א' שכולל י"ג תיקוני' כמנין אח"ד. והרמז על החוטם דאריך שהוא ת"ת, ויש בו נוק' דפרדשקא שהוא המל', ויש בו הארת וא"ו במלוי אלפי"ן כמנין וזה היום הנק' יום אחד. גם נק' 'הוא', אם מפני שכולל י"ב תקונין כמנין הו"א. וגם מפני שהוא נעלם, ועל ידו יודע לה', בסוד וידע אדם. שיתיחד הת"ת עם המל'. וז"ש עד שיפוח היום. פי' שיתגלה הארת הרוח מן היום הנז' דמיניה אריק רוחא למלכותא דלתתא. גם אמרו דזמין לאשראה על מלכא משיחא. ואפשר שלזה רמזו רז"ל בילקוט שאמרו, עד שיפוח היום, זה יום הדין. וידוע כי על אותו היום נאמ' כי הנה היום בא בוער כתנור. בגי' תרע"ו. שהוא כמנין תרע"א וה' אותיות. וידוע כי במל' של עתיק יש שם אד' במלואו שעולה תרע"א ועם ה' של שם הרי תרע"ו, וכשיתגלה הארת היום הנק' הוא יודע לה', ויתעלה מ"נ ותזדווג עם ז"א בבי"א. וזהו ג"כ שאחז"ל בילקוט, עד שיופיע הקב"ה מלכותו בעה"ז. והנה הקב"ה יצדק לפעמים אפי' באריך ובעתיק, וכאשר יופיע מלכותו, שהוא נוק' דפרדשקא הנז', בעה"ז שהוא המל' דאצילות הנק' ע"ה, ואז באותו זמן ונסו הצללי', אלו צללי המלכיות, שהם הקליפות העושים צל על המלכיות שבכל העולמות, והם נאחזים ויונקים מק"כ צירופי אלקים העולים כמנין צ"ל. והנה אמר הכתוב עד שיפוח היום ונסו הצללים כמ"ש, הנה עד אותו זמן בין דא לדא, סוב דמה לך לצבי, מלשון דהוה צבי. והנה הוא חפץ בטובתינו. א"נ ודמה לך לצבי, הוא הצדיק שהשכינה מתלבשת בו, וכפי כוונתו ותאותו להתדבק בשכינה, כן תאות השכינה להתדבק בצדיקים, וזהו ודמה לך לצבי, שהשכינה הנה היא דומה אל הצדיק, ואמר סוב ודמה לך דודי, כי כן אמרו כי השכינה הנה סובבת בכל יום אם ימצא צדיק להתלבש בו מתלבש בתוכו, ואם לאו חוזרת לקן ציפור. והנה 'צבי' כבר ביארנו לעיל שעולה כמנין ק"ב, והוא סוד ק"ב טוב, כמ"ש בפ' דומה דודי לצבי ע"ש. וכל מה שביארנו שם שייך ג"כ כאן. או לעופר האיילים. הנה מלת 'לעופר' כאשר נוסיף ו' הנה הוא בגי' שכינה עם הכולל, גם מלת 'האילים' בגי' צ"ו כמנין אל אדנ"י שהוא במלכות, ומתלבש בעשיה כדי להכניע הקליפות, בסוד ומלכותו בכל משלה. וזהו על הרי בתר. והכוונה כי עד שיפוח היום וכו'. סוב דמה לך דודי וכו. כדי להגן על ישראל, כי כאשר יפוח היום אז אין צריך, כי אור קטן אינו נרגש לפני אור גדול אשר תגלה ותראה עלינו אכי"ר. tp2hp3s0kt59qb7awnvn4ylfsxst1qd 3079234 3079233 2026-08-26T12:06:02Z Do2or 5565 3079234 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|שיר השירים ב|טז|יז||}} == יז == {{טורים שווים | '''^{שיר השירים:}'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''עד שיפוח היום ונסו הצללים{{ש}}סב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים{{ש}}על הרי בתר.''' <small>([[שיר השירים ב יז]])</small>}}|'''^איכה:'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון{{ש}}העלו עפר על ראשם חגרו שקים{{ש}}הורידו לארץ ראשן בתולת ירושלם.''' <small>([[איכה ב י]])</small>}}}} אז"ל במס' (שבת ט"ו ע"א), מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות. מאי למימרא שלא דנו דיני נפשות. וזהו 'ישבו לארץ' חוץ מלשכת הגזית, 'וידמו' שלא דנו כנז'. ואז 'העלו עפר על ראשם'. אז"ל התחילו להזכיר זכותו של אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר. היה בהיותו מדבר עם ה' ית' בענין סדום, והנה אז השיב הב"ה את אברהם, ב"ד למטה כנגד ב"ד של מעלה, וזהו וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב. ישב כתיב, בקש לעמוד א"ל הקב"ה שב ואתה סימן לבניך שאני עומד והן יושבי' וכו'. והנה כשראו כי לסיבת העוונות ידמו זקני בת ציון כמ"ש, התחילו להזכיר זכותו של אברהם שהיה הראשון שהושיבו הב"ה בדין כמ"ש, ואז באותה שעה אמר ואנכי עפר ואפר, גם חגרו שקים, התחילו להזכיר זכותו של יעקב, שנ' וישם שק במתניו. וזה לפי שאמרו במדרש, יעקב תפס את השק ואינו זז מבניו וכו'. ובמקום אחר אמרו ואינו נוהג אלא בגדולי'. ולכן בראותם כי שחה לעפר נפשם חגרו שקים כנז', כדי לנהג עצמם בגדולה, ומ"מ לא הועיל להם, ועי"ז הורידו לארץ ראשם בתולות ירושלים. כי כאשר זקנים משער שבתו, אז ג"כ בחורים מנגינתם, וכאשר נתבטלו הבחורים אז בושו בתולות וחפו ראשם, וזהו הורידו לארץ ראשם בתולות ירושלם, והנה אעפ"י שבטלו ד' מיתות ב"ד, דין ד' מיתות לא בטלו כמשארז"ל, גם אז"ל בענין דיני ממונות, אנן שלחותייהו דרבנן קמאי עבדינן, ואפשר שזכותו של אברהם היא שעמדה לאבותינו ולנו, וזה רמוז כמשז"ל בילקוט ובב"ר, ויקח לו את כל אלה. ר"י ור' נחמיה. ר"י או' שרי א"ה הראה לו, ור' נחמיה אומר שרי ישראל הראה לו. ע"ד דר"י קתדרין דדין לקבל קתדרין דדין, ע"ד דר' נחמיה ששם היתה סנהדרי גדולה יושבת וחותכת דיניהם של ישראל עכ"ל. אפשר לפרש כוונת ר"י היא לומר שה' הראה לאברהם שרי האומות, ובכל דור ודור הראה לו שיהיו עומדים חכמי' בישראל לעמוד כנגד האומות, וזהו קתדרין דדין, פי' של ישראל לקבל קתדרין דדין שהם של א"ה, והוא ע"ד משאז"ל על אבדה חכמה מבני' נסרחה חכמתם. פי' כאשר אבדה חכמה מבנים אלו יש' ח"ו, אז ג"כ נסרחה חכמתם של א"ה, כי גם זה לעומת זה עשה האלקי' להגן על ישראל. וע"ד דר' נחמיה ששם היתה סנהדרי גדולה וכו'. וזהו ג"כ איש בתרו לקראת רעהו, שאפי' בגלות אין לך דור שאין בו כאברהם וכו'. פי' דומה אליו במקצת ולא בכל, אבל שליחותייהו דסנהדרין קא עבדי, וזהו ג"כ ע"ד מ"ש יפתח בדורו כשמואל בדורו וכו'. והנה אז"ל עד שיפוח היום. מדבר באברהם וכו'. ולפי דרכנו יאמ' אעפ"י שישבו לארץ וכו' ובטלו הסנהדרין כמ"ש, מ"מ עד שיפוח היום, שיבוא אותו היום שכתוב בו כי הנה היום בא וכו'. וע"ז אז"ל זה יום הדין. א"נ אותו היום אשר נאמר עליו היום אם בקולו תשמעו, ואז באותו היום ונסו הצללים של א"ה, וכ"ז יהיה בזכותו של אברהם, אשר עליו נאמ' והוא יושב פתח האהל כחום היום. הנה עד אותו היום סוב דמה לך דודי, שזה יאמ' על הת"ח הנקראי' דודים, כמ"ש על כי טובים דודיך מיין. וכמדבר עם כל א' מהם, ובפרט אם הוא איש מיוחד מנהיג לבני דורו או מדינתו, סוב דמה לך דודי לצבי. כמשז"ל מה צבי זה מביט לאחוריו וכו', אף אתה תביט אחריך וצא בעקבות הרועים, בשליחותייהו דרבנן קמאי, וזה 'על הרי בתר', כמ"ש ויתן איש בתרו לקראת רעהו, כמ"ש שמעו הרים את ריב ה'. וגם בדברי רז"ל במקומות רבי'. א"נ ישבו לארץ וכו'. ע"ד מ"ש בפ' טבעו בארץ וכו'. כי התורה נתלבשה בלבוש נכרי גשמי, וזהו ג"כ ישבו לארץ, קנו התישבות וישבו לארץ, ולא הלכו בגדולות והנפלאות להשכיל ברוחניות ובסתרי תורה, רק ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון, וזה היתה סיבה מפני כי העלו עפר על ראשם, כי הם בעצמם הגבירו כח החומריות עליהם, לסיבת שהיו נוטים אחרי החומר, וזה בפרט ע"י העוונות, עי"ז חשך אור השכל, וכמ"ש מהר"ש גבירול, אתה אור ועיני כל נפש זכה יראוך, ועוצם העוונים ממך יעלימוך וכו'. וע"ז חגרו שקים, נתנו כח אל השק שהוא עשו, וארבע מאות איש עמו כמנין ש"ק, וגם הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלם, אותם הבתולות שהם הת"ח, אשר עליהם נאמ' ותירוש ינובב בתולות. אשר בתחלה היו הולכים בגלוי הראש, ואמ' כל מקום שהולכי' נעשים שרים לאדוניהם. וכמ"ש על רבתי בגוים, רבתי בדעות. עתה הורידו לארץ ראשן וירדו למטה. א"נ יאמ' ע"ד מ"ש פעמים רבות מ"ש מהר"א אזולאי בהקדמתו לס' חסד לאברהם, כי רצו קצת מחכמי ישראל לפרש התורה עפ"י הקדמות הפלוסופיא, וזה וזה לא עלה בידם כי לא באלה חלק יעקב, באופן כי נתרחקו מן הפנימית ואל החצונית לא באו וכו' ע"ש. וזהו נתינת טעם למה ישבו לארץ כמ"ש, וגם ידמו זקני בת ציון, כי במקצת דברים הודו חכמי ישראל לא"ה, הגם כי בזה יפה פי' הרמ"ע ז"ל, כי חלילה להם לחכמי ישראל להודות לדברים, אלא שלא רצו לגלות להם טעם הדבר ולפיכך הודו, מ"מ לפי פשוטו, ידמו זקני בת ציון ולא מצאו תשובה, הוא מפני כי העלו על עפר, כי ראש דבריהם והעיקר אשר בנו דרושיהם הכל היה מן העפר, ולכן ג"כ הכל שב אל העפר והורידו לארץ ראשם בתולות ירושלם כמ"ש, ולא ידעו מה להשיב, ולזה אמ' עד שיפוח היום. ע"ד משאז"ל דשמעתא בעיא צלותא כיומא דאסתנא. וכאשר יאיר היום אז ונסו הצללים אשר הנה הם חוצצים על השכל ומחשיכים אותו, אז סוב דמה לך דודי וכו'. והעיקר כי הארת היום הנה הוא ע"י אור השמש המאיר מלמעלה למטה, שהוא עומד בשמים ומאיר לארץ ולדרים עליה, והנה בשמות רבה על פ' ומשה עלה אל האלקי'. אמרו שלא שלטה בריה מלמעלה כשם ששלט משה עכ"ל. והענין כי הרבה צפו במרכבה ולא ראו רק מן הדברי' הגשמיים, רצו לצפות ולהבין אפי' באלקיות ע"ד ומבשרי אחזה אלוק, וצפו מלמטה למעלה ולא ראו, יען לפי האמת יפול בהם הטעות, אבל משה היה להפך, כי בעלותו אל האלקים ראה בעיניו את כל הדברים הרוחניים אשר רוח אלקי' מתגלה בהם, וממנו הבין הדברים הגשמיים המסתעפים מהם, וזהו שלא שלטה בריה מלמעלה. ואח"כ ירד למטה כשם ששלט משה, וזו היתה ג"כ חכמתו של שלמה המלך ע"ה, כמ"ש מהר"א לאניאדו בס' כלי יקר ע"ש. והנה בהיות ישראל תלמידיו של מרע"ה, הולכים העקבות הרועים ללמוד ע"פ סדר הקדמותיו אשר הנה הם הלכה למשה מסיני, יבינו תחלה בנסתרות ומהם ירדו מלמעלה למטה בדרך אמת, דרך הקדש יקרא לה, וזהו עד שיפוח היום, להאיר מלמעלה למטה, ואז ינוסו הצללים המעכבים להבין הדברים כתקונן. ואז סוב דמה לך דודי, שהוא הת"ח יסוב לאחוריו, ודמה לך לצבי שבעת שהוא בורח מתהפך לאחוריו, אף אתה בהיותך יורד מלמעלה למטה אל תביט לפניך במה שהוא למטה, רק חזור לאחוריך למעלה, שהם ההקדמות המסורות לך מלמעלה, הלכה למשה מסיני כמ"ש, ועי"ז ג"כ תהיה דומה לעופר האילים, שהוא חזק לא ימוט, ותתחזק במלחמתה של תורה, על הרי בתר למעלה מכל החלוקים אשר יעלו על לב איש, כי עפ"י הקדמותיה ויסדותיה של תורה אשר ניתנו מרועה א', יתורץ ויתישב הכל. וכמש"ה וכל הדבר הקשה יביאון אל משה. והוא דרך רמז. ועפ"י דרך זה שאמרנו נוכל ג"כ לומר ישבו לארץ, ומתעסקי' בעסקי הארץ, זה רץ לשדהו וכו', ואינם עוסקי' בתורה, רק ידמו זקני בת ציון, ולכן מדה כנגד מדה, העלו עפר על ראשם וכו'. ע"ד כל הפורק ממנו עול תורה נותני' עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. והנה כנגד זה אמ' עד שיפוח היום, ע"ד מ"ש זמר בכל יום. ועי"ז ונסו הצללי'. ואז סוב דמה לך דודי לצבי. או להיות חוזר על הראשונות, ובזה יהיה דומה לעופר האיילי' על הרי בתר, כמ"ש במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה. גם אפשר לומ' ע"ד שפי' מהר"ש אלקבץ בפ' עד שיפוח היום וכו' סוב דמה לך דודי לצבי. במעוט שינה. או לעופר האיילים, ברוב הזכירה. על הרי בתר. כלומר שתמיד יחזור על למודו וכו'. עד שתפרד הנפש וכו'. ע"ש עכ"ל. וזה כנגד ידמו זקני בת ציון, שהיו שותקי' ולא היו חוזרים על למודם, אמר עתה עד שיפוח היום וכו' סוב דמה לך כמ"ש. ולפי הדרך שפי' ז"ל על פ' ישבו לארץ וכו'. על ענין נבוכדנצר הרשע, שהושיב הסנהדרין לארץ וכו', עד וגררום. יאמ' עד שיפוח היום. כמ"ש במדר' עד שאכניס פיחה בלילן של מלכיות, בלילן של בבל. ואז יתקיים ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. דהנה במד' חזית או' לא כבר הכנסתי פיחה בלילן של מצרים, שהיו ד' מאות שנה ועשית ר"י. ונסו הצללי', לא כבר העברתי בהם שני צללי' קשים, צל טיט ולבנים וכו'. ולפי דרך זה נוכל לומ' משאז"ל כי בערמה עשו המצריים, והתחילו הם בעצמם לבנות ערי מסכנות, ובני ישראל מעצמם הלכו גם הם, ואח"כ נשמטו המצריים א' א' ונשארו בני ישראל לבדם, ואז וימררו את חייהם. ובני לוי נשמרו מזה ולא רצו ללכת אם מפני שהכירו וידעו ערמת המצריים, וגם מפני שלא רצו להבטל מתלמוד תורה שלהם, וזהו כי שמרו אמרתך ותורתך ובריתך ינצורו, זו ברית מילה כפשוטו, וזה היה במצרים, וזכות התורה הועיל שלא נשתעבדו בהם כמשאז"ל, ועתה יאמר ישבו לארץ, מעצמם ישבו לארץ לעשות מלאכה בטיט ולבנים ובכל עבודת הארץ, וגם ידמו שתקו ולא היו עוסקי' בתורה, זקני בת ציון בשערים המצוייני'. ובזה העלו עפר על ראשם, שהיו מלוכלכים בטיט ולבנים, חגרו שקים, כמש"ה ויפץ העם וכו' לקושש קש לתבן. ושק וקש הכל א'. וכמ"ש ג"כ בתיקונים. ואם נפרש 'העלו עפר' התחילו להזכיר זכותו של אברהם וכו' כמשז"ל. אפשר לומר כי בתוך השעבוד הזכירו זכותו של אברהם, אשר אליו נאמ' כי גר יהיה זרעך. גם חגרו שקים, התחילו להזכיר זכותו של יעקב, שנאמ' וישם שק במתניו. וידוע כי זה נאמ' במכירת יוסף אשר בסיבתו נתגלגלו הדברים וירדו למצרי', ואח"כ הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלם, שהיו שוקעים אותם בבנין, ובפרט כנר' ממעשה בתו של מתושלח, שיצא העובר ממנה ונתערב עם הלבנה, כמשז"ל על פ' ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. ועז"א עד שיפוח היום במצרים כמ"ש במד', ונסו הצללי' של טיט ולבנים. סוב דמה לך דודי לצבי. סוף שאני מהפך מדה"ד למדה"ר. וממהר בגאולתם כדם הצבי וכדם האיל. אפשר שמפרש דרך רמז, 'דמה' לשון דם, מדה"ד נהפך לדודי שהוא מדה"ר, וזה היה על הרי בתר, בזכות התנאי' שהתנתי עם אאע"ה בברית בין הבתרי'. א"נ אמרו בלקוטי', עבר אדם על מ"ע, גורם שתרד המלכות דמלכות דעשייה לג' ראשונות דקליפה, עבר על ל"ת יורדת לג' אמצעיות, ונה"י דידה לג' ראשונות דקליפה, עבר על כריתות ומיתות ב"ד יורדת לג' אחרונות, עבר על חלול ה' ח"ו יורדת המלכות למלכות של קליפה, וכן ג"כ לעולם עד"ז יורדים כל המדרגות וכל העולמות עד כי מלכות דמלכות דאצילות יורדת בבריאה וכו' ע"ד הנז'. ולז"א ישבו לארץ וכו' זקני בת ציון. הם הניצוצות דמלכות שיורדים למטה, ע"ד מ"ש מהר"א גלאנטי שהם י' ניצוצות המל' המתפשטי' בבריאה ע"כ. וקראם 'זקני' לפי שהיו מימים קדמוניות, וגם שבאו לה מצד הזקני' שהם או"א, כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. ואמ' עתה 'ישבו לארץ' וירדו למטה, ואח"כ ג"כ ידמו זקני בת ציון. פי' בתחלה יזכו לארץ, שיורדת המלכות בג' עליונות של מטה ממנה מלכות דעשיה בג' ראשונות של קליפה. והנה הג' ראשונות הם טומאה קלה וקרובים אל הקדש, ולכן אעפ"י שיורדת המל' שם, מ"מ יש לה קצת התישבות להיותה קרובה אל הקדושה, וזהו 'ישבו לארץ' ואמר 'ישבו' לשון רבים, רמז לב' בחינות עגולא ורבועא, פנימי וחצון, כמ"ש בפ' הקודם. אח"כ ע"י העון ידמו וכו'. שירדה המלכות לג' אמצעיות ונה"י דידה לג' ראשונות, ואז ידמו זקני בת ציון, יען השפתים שלה הנה הם בגלות, וזה דומה למה שנאמ' כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ואמרו בזוה' בגין דדכורא דיליה בגלותא הוה. אח"כ 'העלו עפר' שהוא כח הדין, כמ"ש מהר"א גלאנטי בשם הזוהר 'על ראשם', ועי"ז 'חגרו שקים' שירדו המלכות לנה"י, ונה"י דידה בחג"ת, וחג"ת דידה ששם מקום החגורה, לבשו שקים שהוא ג' ראשונות דקליפה, בסוד 'ארבע מאות איש עמו' כמנין ש"ק כידוע, אח"כ ירדה המלכות למלכות דקליפה וכו'. ואז הורידו לארץ עיפתה כמ"ש, 'ראשן' שהם ג' ראשונות, ג"כ בתולות ירושלם, והנה התיקון לזה הוא להמשיך אור לובן העליון ע"י התשובה ולהמשיך מימי החסד, ועי"ז 'ישקני' יטהרני וישובו כל הדברים לקדמותן. וזהו 'עד שיפוח היום' שהוא החסד העליון, ועי"ז ונסו הצללי'. והנה כנגד ד' בחינות שאמרנו יש ד' חלוקי כפרה שאז"ל. והנה עבר על מ"ע וירדה המלכות לג' ראשונות, ואז ישבו לארץ כמ"ש, אם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו וחוזרת המלכות לקדמותה, וזהו עד שיפוח היום, כמו שמביא ראיה בגמ' מפ' שובו בנים שובבים ארפא וכו'. והנה עיקר הרפואה הוא ע"י האי חרגא דיומא דמסי. וגם ע"ד האמת הנה הרפואה מצד הת"ת בקבלתו מן הכתר. וידוע כי הת"ת נק' 'יום'. וזהו עד שיפוח היום, והנה עבר על ל"ת, ואז יורדת המל' לג' אמצעיות, ואז ידמו זקני בת ציון כמ"ש, ואז אם עשה תשובה תולה עד שיבא יוה"ך ויכפר, שנ' כי ביום הזה יכפר. וזה 'עד שיפוח היום' שהוא יוה"ך שמתגלה אור אימא עלאה. עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה, תשובה וי"ה תולין ויסורין ממרקין. וירדה המלכות לנה"י, ואז חגרו שקי', אם עשה תשובה, תשובה וי"ה תולים ויסורי' ממרקים. ועי"ז יורד אור מאו"א בסוד יסור יסרני י"ה. וזהו עד שיפוח היום. כמשאז"ל במד' אמ' ר' ברכיה עד שארתיח היום, באש עברתי אפיח עליך וכו' (יחזקאל כא, לו). ואז אין מתוק הדין אלא בשרשו ע"י יסורין, ועי"ז ונסו הצללים, אלו צללי יגון ואנחה. וסוף שאני מהפך מדה"ד לרחמי' וכו'. כמ"ש במד'. אבל כל מי שיש בידו חלול ה' והוריד המלכות למלכות, ואז הורידו לארץ ראשן, אז אין כח בתשובה לתלות וכו' אלא הכל תולים ומיתה ממרקת. וזהו 'עד שיפוח היום' זה יום הדין כמשז"ל, 'ונסו הצללים' כמ"ש בזוהר, ואז סוב דמה לך דודי לצבי וכו'. פי' כי בכל אלו התליות שאמרנו, לעולם הקדושה הנה היא מצמצמת עצמה שלא יהנו ממנה החצונים, וזהו ודמה לך לצבי. גם ודמה לך לצבי שמהפך לאחוריו ועינו למעלה, וגם או לעופר האיילי'. לשון חוזק, והכל הוא 'על הרי בתר', לשון ויבתר וכו'. שירידתה שם הנה היא להבדיל בין קדש שהם ישראל, לחול שהם א"ה, כידוע סוד שכינה בגלות מה היא. א"נ הנה בזו"ן יש כמה מיני חסדי' וגבורות, וז"א נבנה מן החסדים ונוק' מן הגבורות. הנה בס' עץ חיים ש"ב ח"ג פ"ט כתוב ז"ל, כי אותם החו"ג שקבלו זו"ן בפעם ראשונה היתה לצורך גופא לבד, ונתפשטו החסדים בגופא דזעי' והגבורות בגופא דנוק', אך לא להוציא תולדות, ומשם ואילך צריכים לחזור ולקבל מוחין חדשים בכל זווג וזווג מלמעלה להמציא נבראים חדשים, ונמצא כי בהזדווג ז"א עם נוק' צריך שיעלו שם בסוד מ"נ תחלה עד או"א, ואז או"א מעלין מ"נ לא"א, וכן עזה"ד עד רום המעלות, ואז גורם שישפעו משם מ"ד שהוא שם מ"ה החדש, כי גם הוא כולל חו"ג וכו'. עד ונותני' אותו בסוד מוחין חדשים לבניהם זו"ן וכו'. וכלל הענין ג"כ כי (אפי') ההוא רוחא קדמאה דשביק בה בעלה, הנה היא מעלה מ"נ. ועי"ז יורדים מ"ד ע"ש כל הדרוש. והנה כשיש מי שיעלה מ"נ אז יורדים מ"ד, ואם אין מי שיעלה מ"נ הנה (מגבורות) הנז' שעשו בה בחי' 'כלי' יושבות לעצמם, וזהו 'ישבו לארץ' במלכות הנק' ארץ, ישבו ולא עלו לז"א הנק' שמים, וגם 'ידמו' שתקו ולא אמרו דבר, כמש"ה ישב בדד וידום. והנה ישבו לארץ ידמו, אלו הגבורות שהם זקני בת ציון היושבים ראשונה במלכות מימי קדם, ונקראו זקני בת ציון לגבי החדשות הבאות בכל יום בעת הזווג, והנה כיון שאין מי שיעלה מ"נ כמ"ש, לכן ישבו לארץ וכו'. ובזה העלו עפר על ראשם, שהוא סוד הדין מן העפר אשר בקרקע המשכן. גם אפשר לומ' העלו עפר על ראשם חגרו שקים, ע"ד מ"ש שהקליפה רוצה היא להתקן בסוד השערות. אך לא נעשה עצתם רק חגרו במקום החגורה שהוא ז"א, שם חגרו שקים ולא (בראש). וקרוב לזה פי' מהר"א גלאנטי. הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלם כמ"ש לעיל, ואמר 'בתולות ירושלים' לרמוז כי אעפ"י שירדה הקדושה למטה, מ"מ הנה התרעין דילה סתומות לבל יהנו ממנה החצוני', וגם הנה הם נקראי' בשמם, ושמם הראשון עליהם ועדיין הם נקראי' 'בנות ירושלם', ובפרט 'המלכיות' הנה הם נק' 'בתולות', דתרעין דילה סתומות כמ"ש למעלה, והנה המלכות דמלכות היא היורדת למטה. ואפשר שלזה אמ' בנות ירושלם, שהוא שם (ב"ן) שבמלכות של כל א' [מ]העולמות. גם אפשר לומ' 'בנות ירושלם' על שם (ב"ן) שהוא ההוא (רוחא) קדמאה כמ"ש, והנה כנגד זה אמר עד שיפוח היום. פי' שיבא הרוח מצד (החסד). וזה כי ידוע כי הגבורות נק' לילה, וכמ"ש על ולחשך קרא לילה. והיא ג"כ מדת המלכות הנק' לילה, גם ידוע כי בתחלה כשיצאו בסוד נפש בלבד, אז היתה מיתת המלכים. אמנם אח"כ כשמלך הדר סוד הרוח, והוא יסוד מצד הת"ת, אז נתקיימו וכמבוא' בדרוש. וזהו עד שיפוח היום, שיבא שם מ"ה החדש, שהוא מדת יום, אז יהיה מתוק הדין, בסוד ונתתי רוחי בכם וחייתם. א"נ כמ"ש באידרא ז"ל, ובההוא זמנא דאתער עתיק יומין בתקונין דלעילא, ההוא אתקרי יום א', דביה זמין לאוקיר דיקניה, הה"ד יום א' הוא יודע לה'. הוא בלחודוי וכו' עכ"ל. והנה בכל יום ידוע שמתעוררים מ"נ ע"י מעשה הצדיקי', ואם אין מי שיעלה מ"נ אז ח"ו אין זווג, וזה עד ביאת המשיח, כי אז תתעורר המל' מאיליה ע"י שימשך אליה הארת החוטם העליון, אשר יש נוק' דפרדשקא, והיא המל' דעתיק יומין ע"כ. וזהו שאו' אח"כ דתנינן באתר דאית יום אית לילה, דלית יום בלא לילה. פי' כל הזווגים הוא ע"י התעוררות מ"ד ומ"נ, שהם מצד זו"ן שהם יום ולילה. וכן למטה ע"י עליית נשמת הזכרים והנקבות, הם מעוררים מ"נ לזו"ן. אבל ל"ל אז יהיה יום א'. פי' שהכל נק' יום. א"נ יום א' שכולל י"ג תיקוני' כמנין אח"ד. והרמז על החוטם דאריך שהוא ת"ת, ויש בו נוק' דפרדשקא שהוא המל', ויש בו הארת וא"ו במלוי אלפי"ן כמנין וזה היום הנק' יום אחד. גם נק' 'הוא', אם מפני שכולל י"ב תקונין כמנין הו"א. וגם מפני שהוא נעלם, ועל ידו יודע לה', בסוד וידע אדם. שיתיחד הת"ת עם המל'. וז"ש עד שיפוח היום. פי' שיתגלה הארת הרוח מן היום הנז' דמיניה אריק רוחא למלכותא דלתתא. גם אמרו דזמין לאשראה על מלכא משיחא. ואפשר שלזה רמזו רז"ל בילקוט שאמרו, עד שיפוח היום, זה יום הדין. וידוע כי על אותו היום נאמ' כי הנה היום בא בוער כתנור. בגי' תרע"ו. שהוא כמנין תרע"א וה' אותיות. וידוע כי במל' של עתיק יש שם אד' במלואו שעולה תרע"א ועם ה' של שם הרי תרע"ו, וכשיתגלה הארת היום הנק' הוא יודע לה', ויתעלה מ"נ ותזדווג עם ז"א בבי"א. וזהו ג"כ שאחז"ל בילקוט, עד שיופיע הקב"ה מלכותו בעה"ז. והנה הקב"ה יצדק לפעמים אפי' באריך ובעתיק, וכאשר יופיע מלכותו, שהוא נוק' דפרדשקא הנז', בעה"ז שהוא המל' דאצילות הנק' ע"ה, ואז באותו זמן ונסו הצללי', אלו צללי המלכיות, שהם הקליפות העושים צל על המלכיות שבכל העולמות, והם נאחזים ויונקים מק"כ צירופי אלקים העולים כמנין צ"ל. והנה אמר הכתוב עד שיפוח היום ונסו הצללים כמ"ש, הנה עד אותו זמן בין דא לדא, סוב דמה לך לצבי, מלשון דהוה צבי. והנה הוא חפץ בטובתינו. א"נ ודמה לך לצבי, הוא הצדיק שהשכינה מתלבשת בו, וכפי כוונתו ותאותו להתדבק בשכינה, כן תאות השכינה להתדבק בצדיקים, וזהו ודמה לך לצבי, שהשכינה הנה היא דומה אל הצדיק, ואמר סוב ודמה לך דודי, כי כן אמרו כי השכינה הנה סובבת בכל יום אם ימצא צדיק להתלבש בו מתלבש בתוכו, ואם לאו חוזרת לקן ציפור. והנה 'צבי' כבר ביארנו לעיל שעולה כמנין ק"ב, והוא סוד ק"ב טוב, כמ"ש בפ' דומה דודי לצבי ע"ש. וכל מה שביארנו שם שייך ג"כ כאן. או לעופר האיילים. הנה מלת 'לעופר' כאשר נוסיף ו' הנה הוא בגי' שכינה עם הכולל, גם מלת 'האילים' בגי' צ"ו כמנין אל אדנ"י שהוא במלכות, ומתלבש בעשיה כדי להכניע הקליפות, בסוד ומלכותו בכל משלה. וזהו על הרי בתר. והכוונה כי עד שיפוח היום וכו'. סוב דמה לך דודי וכו. כדי להגן על ישראל, כי כאשר יפוח היום אז אין צריך, כי אור קטן אינו נרגש לפני אור גדול אשר תגלה ותראה עלינו אכי"ר. egjp07ohiqemfmeexqyuymdrydrd40p 0 328091 3079235 1088369 2026-08-26T12:07:40Z Do2or 5565 3079235 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|שיר השירים ג||א||}} == א == {{טורים שווים | '''^{שיר השירים:}'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי{{ש}}בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.'''{{ש}}<small>([[שיר השירים ג א]])</small>}}|'''^איכה:'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי{{ש}}נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי{{ש}}בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה.'''{{ש}}<small>([[איכה ב יא]])</small>}}}} ארז"ל ([[שיר השירים רבה ג א|שהש"ר ג, א]]), {{צ|'''עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת. עַל מַרְעִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב'''}} ([[שמות כא יח|שמות כ"א]]). עכ"ל. וזה דומה למה שאמרו ([[שיר השירים רבה ב ה|שהש"ר ב, ה]]) על חולת אהבה אני, שביותר שאנו חולים מן המלכיות וכו'<ref>'''כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי''', אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל חֳלָאִים שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְבִיאִין עָלַי בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.</ref>. והנה לסיבת החולי בקשתי את שאהבה נפשי וכו'. והענין כי הנה המקונן אמר {{צ|'''כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי'''}} וכו'. וקשה שהרי מצינו ([[בבא מציעא נט א|ב"מ נ"ט, א]]): כי {{צ|'''שערי דמעות לא ננעלו'''}}. ואם כן היאך כלו בדמעות עיני וכו'. ולזה השיב הכתוב {{צ|'''נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי''' עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי}}. כי העיקר ממה שהייתי מצטער לא היה בשביל העוונות ודרך תשובה רק היה {{צ|'''עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי'''}} ולפיכך לא נתקבלו הדמעות, וזה דומה למה שפירשנו על מה שאמרו ז"ל ([[איכה רבה א כה|איכ"ר א, כה]]) על פסוק ([[איכה א ב]]): {{צ|'''וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ'''}}. {{צ|'''עַל כֹּהֲנֶיהָ, עַל גִּבּוֹרֶיהָ'''}} וכו'. שהקשה למה להם לרז"ל להוציא הכתוב מפשוטו, אך מפני שהוקשה להם כמ"ש כי {{צ|'''שערי דמעות לא ננעלו'''}}, והיאך {{צ|'''דִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ'''}} ו{{צ|'''אֵין לָהּ מְנַחֵם'''}} וכו' ([[איכה א ב]]), לזה השיב מפני שהוא {{צ|'''עַל כֹּהֲנֶיהָ, עַל גִּבּוֹרֶיהָ'''}} וכיוצא, ולא היה דרך בקשה ותפלה מאתו ית', ולפיכך {{צ|'''אֵין לָהּ מְנַחֵם'''}} וכו' ע"כ. וכן נמי כאן מפני מה {{צ|'''כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי'''}}, הוא מפני כי {{צ|'''נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי'''}}, ולא שב בתשובה לפניו ית', וראיה לדבר {{צ|'''בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה'''}}. פירוש: במקום שהיה לי לאסוף עוללים ויונקי שדים, ו{{צ|'''בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ''' [וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹקֵיהֶם]}} ([[יואל ב יז]]), ואז היתה תפלתי נשמעת בודאי, כמו שכתוב אח"כ {{צ|'''וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ'''}} ([[יואל ב יח]]). הנה עתה מתאחר ועוטף עולל ויונק ברחובות קריה, ולכן לא נתקבלה תפלתי, ועל זה אמר ג"כ {{צ|'''עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, עַל מַרְעִי'''}}. לסבת החולי הנזכר. לא צעקתי בשביל החולי רק {{צ|'''בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי'''}} זה הקב"ה, ומכל מקום {{צ|'''בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו'''}}. כמו שאמר הכתוב ([[דברים לא יח]]): {{צ|'''וְאָֽנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי'''}} מהם {{צ|'''בַּיּוֹם הַהוּא'''}} וכו'. ומכל מקום לא היה זה - אינו אלא לפי שעה כי אח"כ {{צ|'''אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ'''}} ([[שיר השירים ג ד]]). והטעם שלא מצאתיו בתחלה הוא מפני כי בקשתיו בהיותי במשכבי, ועדיין היה חולי העוונות עלי ולא שבתי בתשובה שלמה, עד {{צ|'''שְׁלוֹךְ שֶׁרֶץ טְבִילָה תַעַל'''}}<ref>(נוסח סליחות לערב ראש השנה ושחרית יום הכפורים, יסדו רבינו שלמה הבבלי) פירוש: כשמשליך השרץ/העונות אז עלתה טבילתו/תשובתו.</ref>. ולכן {{צ|'''בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו'''}}. אי נמי ידוע כי עיקר גלותנו זה הוא בשביל שנאת חנם, וזהו {{צ|'''כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי'''}} וכו' {{צ|'''עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי'''}}, ונפרדו כל א' מחבירו, ולכן {{צ|'''כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי'''}} שאין מי שיעזור את חבירו להצילו, וכן ג"כ {{צ|'''בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו'''}}, כמ"ש החכם<ref>הובא בספר חסד אל לרב משה אלמושנינו דף י"ד, ובמדרש תלפיות בשם ספר החינוך, ובספר יש נוחלין לאביו של השל"ה הק'.</ref>: {{צ|'''רַבִּים הַאוֹהֲבִים בְּמִסְפָּר, וּלְעֵת הַצֹּרֶךְ הֵם מְעַטִּים'''}}. והנה כבר ארז"ל ([[שיר השירים רבה א יב|שיר השירים רבה]]): {{צ|'''לֹא נִתַּן שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִדָּרֵשׁ אֶלָּא לְשִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל'''}}. ולכן נפרש {{צ|'''עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, עַל מַרְעִי'''}}. כמ"ש {{צ|'''בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, זה הקב"ה'''}}. וכאשר בקשתי להב"ה כאן {{צ|'''בִּקַּשְׁתִּיו'''}}, פירוש: למשכבי שהוא החולי הנזכר, {{צ|'''וְלֹא מְצָאתִיו'''}}, על דרך מ"ש ועבדתם את ה' אלקיכם וכו' והסירותי מחלה מקרבך. אי נמי הכתוב אומר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ועל דרך זה יאמר הכתוב: {{צ|'''כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי'''}} וכו'. שלא נתקבלה תפלתי הוא מפני כי {{צ|'''נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי'''}}, והנה השבר הזה הוא שהפרידו תורה שבכתב מתורה שבעל פה, ואין לך שבר גדול מזה, וזה גרם ע"י שנאת חנם, וכמ"ש [[זהר חלק ג פד ב|בזוהר פ' קדושים (דף פ"ד ע"ב)]]: {{צ|'''אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. אָמַר רִבִּי חִיָיא: בְּקַדְמִיתָא אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לֹא תִשָּׂא, לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנוֹב, בְּלִישָׁנָא יְחִידָאי. וְהָכָא אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים, בְּלִישָׁנָא דְּסַגִּיאִין. אֶלָּא תָּא חֲזֵי מִיּוֹמָא דַּהֲווֹ יִשְׂרָאֵל שְׁכִיחִין בְּעָלְמָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלִבָּא חַד וּבִרְעוּתָא חֲדָא כְּהַהוּא יוֹמָא דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְּסִינַי. וְעַל דָּא כֹּלָּא דְּאִתְּמַר בְּלִישָׁנָא יְחִידָאי אִתְּמַר. לְבָתַר בְּלִישָׁנָא דְּסַגִּיאִין, דְּהָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ כָּל כַּךְ כְּהַהוּא שַׁעְתָּא'''}} עכ"ל. בעל אור יקר פירש: {{צ|'''מִיּוֹמָא דַּהֲווֹ יִשְׂרָאֵל שְׁכִיחִין'''}} וכו'. {{צ|הענין שפסקה זוהמתן ([[שבת קמה ב]]), ונתסלקה שנאת חנם ותחרות מביניהם, ולכן היו בלב א' אלו עם אלו, וניתנה להם תורה בלשון יחיד. כי כפי מה שהם התחתונים כן יעוררו למעלה, וכיון שהם בלב א' שאבו מי התורה בלשון יחיד, אמנם אחר שחטאו בעגל שלט בהם יצה"ר, ותחלתו בשנאת חנם ופרוד הלבבות שהיא שקולה כנגד כל העבירות שבתורה, ולכך כשחזר הקב"ה בפ' זו ושנאם אמרם בלשון רבים, להורות שהיו בישראל ריבוי הלבבות ופרודם, וכמו שהיו נחלקי' בדיעות כך בא להם הדבור העליון בלשון רבים, והיא היא הסבה שהוצרכו לשנות הדברות, שאפילו בלבבות הרבות הם מצווי' המצוות, והורה עוד בזה כי פגם שנאת חנם פוגם התורה, כי התורה נטועה בלבותם של ישראל, ובהיות הלבבות א' הרי נטועה בארץ א'. וכן אלו שורש א'. ובהיות הלבבות רבות הרי היא כנטיעה הנטועה בארצות רבות וגנות נפרדות, ועוד כי התורה כלה שמותיו של הב"ה, ועיקר האדם לייחד ולקשר שמו קצתו אל קצתו, באמרו קרבן ליהו"ה, לקשר י' בה', ו' בה', וכן התורה לכל ישראל לכל א' וא' חלק בה, ואחוז כל א' וא' באות אחת ממנה, ובהיות ישראל מיוחדים בלבותם ונקשרים בקשר אהבה התורה מיוחדת בהם, ואם הם נפרדים מפרידים אותיות התורה וגורמים פרוד בשמו, וזה טעם חומר עון שנאת חנם והפגם. ולזה באה התורה בעצמה בלשון רבים, להורות שהם גורמים [פירוד] בתורה כב יכול}} עכ"ל. וזהו {{צ|'''בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה'''}}. בבטול תורה כמו שאמרו ז"ל. גם מהר"ם אלשיך פירש הכתוב הזה על ביטול תורה, {{צ|'''כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי'''}} - ואיככה אוכל וראיתי במגלת ספר ענינים אין לראות, ואם לשנות משנה על פה - הנה {{צ|'''חֳמַרְמְרוּ מֵעַי'''}} וכו' ע"ש<ref>(דברים נחומים על איכה לרב משה אלשיך ז"ל): כלו כו'. הנה עד כה באה תשובתו יתברך או המקונן בעדו, כי על ביטול תורה כלתה אליהם הרעה, ושאין תואנה לאמר שמאימת הצרה העתידה לא עצרו כח ללמוד כמדובר, על כן משיבה ישראל ואומרים אל יאשימנו אלקינו על זמן קרוב אל החרבן על זאת, כי הלא טרם החרבן גדלה הרעה בארץ עד גדר שכלו בדמעות עיני, ומי יעצר כח לעסוק בתורה ובכל הרעות האלה, כי הלא לקרא מקרא שהוא בכתב, הנה כלו בדמעות עיני ואיככה אוכל וראיתי במגילת ספר כתוב, ועינים אין לראות, ואם לשנות משנה על פה הנה חמרמרו ונשרפו מעי, ואיך אשנה על פה, ומה גם בהתמדה כי יתחממו המעים כמתמיד להרים קול כנודע, ואם לעיין בגמרא בקושיות הויות ותרוצים, להמית עצמי עליה, ואני כבר כמתי עולם, כי נשפך לארץ כבדי, וכל זה היה על שבר בת עמי, שנשברו קודם שבר ששברום האויבים, ועל כן מאז חדלנו מן הלימוד ואין עלינו אשמת דבר, והלא הצרות היו מה שכלו בדמעות עיני על רעותי, בעטף עולל ויונק ברחובות קריה, מקום שדרך למכור בם לחם, ומי יעצר כח לראות ברעתם ולא תדמענה עיניו, ובראותם העולל והיונק כי כלו בדמעות עיני ולא יכולתי לראות לבקש למו לחם ויין, היו מניחים אותנו ולאמותם יאמרו איה דגן ויין בהתעטפם כחלל ברחובות עיר, ועל זה חמרמרו מעי, ומה שאמרתי נשפך לארץ כבדי, הלא הוא בהשתפך נפשם אל חיק אמותם, כי אחר התעטפם כחלל לא היו חפצים שתצא נפשן על הארץ כי אם אל חיק אמותם, והיו אמותם נוטלים אותם שתצא נפשן בחיקן, והי' צער מתחולל לרואי בם עד שמרוב יגון נשפך לארץ כבדי.</ref>. ועתה כנגד זה אמר על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, כי עיקר רנה של תורה הנה היא בלילה, ואז בקשתי את שאהבה נפשי, שאדם למד תורה במקום שלבו חפץ. ומהר"ם אוזידה פי' בשם מהר"ם קורדווירו ז"ל, כלו בדמעות. בשביל דמעותיו של נ"נ הרשע, שהיו סיבה להשליטו בכל העולם, לכך כלו עיני וחמרמרו מעי. וזה נלמד ממדר' תילים בפ' הנז' ז"ל, אמרה כ"י לפני הב"ה בזכות ג' דמעות שהוריד אותו רשע, השליטו אותו בכל העולם וכו' ע"ש עכ"ל. ואפשר שכנגד זה אמרו במד', על משכבי בלילות, זה לילה של בבל, בקשתי את שאהבה נפשי, זה דניאל וכו'. כמ"ש אח"כ בתענית, שהיה מבקש רחמי' על חרבן ב"ה ונתקבלה אח"כ תפלתו, והכוונה כי גם זה את זה עשה האלקים, וזכותם של צדיקים היא שעומדת כנגד רשעתם של רשעים וע"י הב"ה מצילנו מידם. ועפ"י הדרך של מהר"ם קורדווירו אפשר לומר, כלו בדמעות, בשביל אותם הדמעות שהוריד עשו הרשע, כמשז"ל על וישא עשו קולו ויבך. בשביל זה כלו עיני, אלו עיני העדה, אלו סנהדרין והחכמים, שהרי בשביל אותם הדמעות ברכו יצחק וא"ל והיה כאשר תריד ופרקת וכו'. ואז"ל גזור עליו שמדים ואת שולט בו. והנה בס' הזוה' פרשת בלק (קצ"ב ע"ב) גבי וזרח משעיר למו וכו'. אמרו שכל א' מהשרים של עשו וישמעאל אמרו {{צ|'''טול מנהירו דילי'''}} וכו'. ופירש אח"כ ואמר וז"ל: {{צ|'''אלא נטל בההוא נהירו דאפשיט בהו סמא"ל חרב וקטולא לקטלא בדינא, ולקטלא בדינא כדקא יאות, הה"ד ואשר חרב גאותך. אע"ג דלא הוה דילך'''}} וכו' עכ"ל. והכוונה כי בשעת מתן תורה קבלו כח משרו של עשו לדון דיני נפשות, גם כי בידו של מלאך המות ניתן ברשותו של הב"ה להמית נפש כל חי, וכאשר חטאו ישראל אז ויתנצלו בני ישראל וכו'. וסוף דבר וישב ממנו שבי, כמ"ש בזוה' פ' הנז'. והעיקר הוא כי עתה בטלו דיני נפשות, וכמ"ש בפ' ישבו בארץ ידמו זקני בת ציון. וזהו כלו בשביל הדמעות הנז' עיני, גם חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי וכו'. במדרש הנעלם פ' תולדות על פ' ויתרוצצו הבנים בקרבה וכו'. פי' שני גוים בבטנך, אלו השני גאים הלב והכבד. ר' יוסי או' המוח והלב וכו'. ואח"כ או' ויזד יעקב נזיד. הלב חושב ומהרהר בד"ת בידיעת בוראו, ויבא עשו מן השדה והוא עיף. הכבד שדרך טבעו לצאת ולצוד ציד בפיו ולבלוע ואינו מוצא נק' עיף וכו', עד ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך. תן לי הראשון והמובחר וכו' עכ"ל בקצור. והכוונה כמו שפירשו בזוה' בפ' תרומה (ח"ב קנ"ג ע"א) בענין מח לב וכבד, כי הכבד נוטל בתחלה ונותן ללב וכו' ואח"כ לשאר האברים. והדבר מובן, וגם בחוש נראה שאם לא היה הכבד משלח המזון ללב ולשאר האיברים, הנה היה בנין הגוף נהרס ונאבד ח"ו, והנה הרי זה בא ללמד, פי' יעקב ועשו, רמז ללב וכבד, ונמצא למדים כי הנה הם דומים להם, וכל זמן שהכבד, ורב יעבוד צעיר, והוא נותן הראשון והמובחר שהוא נהירו דיליה ללב שהוא יעקב, אז כל בנין הגוף קיים והעולם כתקונו, אך כאשר עשו הרשע נשפך לארץ, ונקט 'נשפך' לרמוז כי ממשלתו הוא דרך שפיכה ולא דרך נתינה, וזה היה על שבר בת עמי, ע"ד לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלם. וזה הנני אומר בראותי בעטוף עולל ויונק ברחובות קריה, כי האברים שהם פועלים הפעולות ונק' עולל, וגם הלב שהוא יונק מן הכבד, הנה הם עטופים ברעב ברחובות קריה, והכוונה כי עשו שהוא הכבד הנה הוא נוטל השפע ואינו נותן ממנו אל הלב שהוא יעקב, רק הכל מעכב לעצמו, והנה הוא נשפך לארץ כמ"ש, והנה לסיבת שליטתו של עשו, נאמ' ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. והוא רמז לגלות, כמשז"ל במדרש ובזוה' ובהרבה מקומות. ובאותה שעה תקן תפלת ערבית, כמשז"ל על ויפגע במקום. והנה אז"ל תפלת ערבית רשות. והטעם כמו שפי' בזוה' פ' חיי שרה דף ע"ט ע"ב וג' ז"ל, אבל תא חזי הני תרי זמני דתרי צלותא, לאו אינון אלא לחברא יעקב בעדביה, כיון דאתחברו דא בדא אנן לא צריכי, דכיון דאתיהיבת אתתא בין אינון תרין דרועין ואתחברת בגופא לא אצטריך יתיר, וע"ד אנן בעינן לאתערא תרין דרועין, בגין דאתיהיבת בינייהו גופא ואיתתא, מילייהו בלחישו דלא לאדכרא, ובגין כך יעקב משמש במרום תנינן, מאי במרום, כד"א ואתה מרום וכו' ע"כ. והכוונה נ"ל כי תפלת שחרית בחסד, ותפלת מנחה בגבורה, וכיון שנאחזת השכינה בזרועות, אינה צריכה זווג אל האמצע בת"ת כי מעצמו נעשה, ותפלת ערבית היא בלאה, וזהו יעקב משמש במרום. שהיא לאה, ובפרט בתפלת ערבית שהיא מן החזה ולמעלה. והנה קודם הגלות היה כל נעשה מעצמו, לפיכך היה רשות, אך עתה בזמן הגלות קבעו הדבר חובה, וזהו על משכבי. שהוא מן החזה ולמעלה, ששם יש בחי' יסוד ומטה עליונה, וכמ"ש ע"ז בספר הכוונות, רחל היתה תחת מטתו של יעקב, והנה על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, זה יעקב הנז', אשר עליו נאמ' ויאהב יעקב את רחל. בקשתי ולא מצאתיו. יען הנה הוא משמש במרום כמ"ש, והנה תפלת ערבית נתקנה כנגד אברים ופדרים שהיו מתאכלים כל הלילה, והיה עשן המערכה מתעקם והולך אל החצוני' וממנו נזונים כמבואר בזוה', וכן ג"כ ע"י תפלת ערבית, הגם כי נשפך לארץ כבדי ונתפשט כמ"ש, מ"מ יסתלקו החצונים ולא יזיקו לישראל, וכמ"ש אח"כ וישכב במקום ההוא. פי' ע"י מה שאמ' ויפגע במקום. שתקן תפלת ערבית כנז', וכאשר הלך חרנה שהוא בגלות כמ"ש, עי"ז וישכב במקום ההוא. שהיה לו נייחא, פי' בתוך הגלות. וע"ד האמת יאמר, כלו בדמעות עיני. הנה הדמעות רמז למדה"ד, וכן פי' מהר"א גלאנטי על פ' זה, והנה דמע"ה פי' המקובלי' שהוא בגימ' קי"ט ועם הכולל כמנין ק"כ צירופי אלקי' שהם דין גמור, וכבר ביארנו בפ' הקודם, 'בתולות ירושלים' דתרעין דילה סתומות, ועתה אמר לא בלבד יסוד ומלכות דידה שהם תרעין דילה בכל מקום, אלא גם השערים האחרים אשר עליה' נאמ' פתחו לי שערי צדק, והם העפעפים המכסים על העינים, הנה גם אלו כלו בדמעות מכח הדין החזק, וזהו כלו בדמעות עיני. והנה אז"ל בס' הכוונות, כי ב"פ דמע"ה בגימ' רח"ל, ע"כ אמרו כי רחל הנה היא עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, עד אשר יבא אליה הארת החכמה מנ"ה, אשר עליהם אמרו שערי דמעה לא ננעלו. וזהו עתה כלו בדמעות, בשתי דמעות שהם בגי' רח"ל, ע"י כלו עיני כמ"ש, גם חמרמרו מעי. כמ"ש לעיל בפ' כתפוח בעצי היער. בענין ראה ה' כי צר לי חמרמרו מעי. כי המעים של הנוק' נתקנו מכח הגבורות, וע"י חסדי הז"א מתמתקין, וכשהדין גובר ואין הז"א משפיע חסד, כמ"ש על ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. אז חמרמרו מיעי מכח הדין ח"ו, ובזה 'נשפך לארץ כבדי' שהוא כח הדין, נשפך לארץ בקינות כמ"ש מהר"א גלאנטי, וזה היה על שבר בת עמי, שנשברה ונתמעטה בעו"ה. אי נמי נשפך לארץ וכו'. הנה בעת מיתת המלכי' וירידתם למטה, אז מן השברים נתהוו הקליפות כידוע, והנה הקליפות אין להם חיות והשפעה זולתי מכח הדין, ובפרט כשהעוונות גורמים הם נוטלים שפע מצד הדין, וזהו עיקר שליטתם, וכל זה ידוע. וזהו נשפך לארץ כבדי, שהוא כח הדין החזק שהוא דמיון הכבד שכולו דם, נשפך על שבר בת עמי, שהם הכלים הנז' שנשברו, והם נק' 'שבר בת עמי', שהיא המל' שממנה נתהוית שבירת הכלים כידוע, גם פי' בדרוש הצלם בענין בריאת הוולד, שתחלת ברייתו הוא הכבד, והוא בסוד המלכות, ובה היתה השבירה, וזהו נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי, בעטוף עולל ויונק ברחובות קריה. פי' 'עולל ויונק' הם מט"ט וסנדלפון וכו'. וכן פי' מהר"א גלאנטי. ולפי דרכו שפי' שם בספרו, שהיל"ל בהתעטף עולל ויונק. לכך נ"ל לפרש לשון לבישה ועטיפה, ויפורש בעטף עולל ויונק, שהעולל והיונק הם העטופים ומלבישים, והכוונה על השכינה המתלבשת בהם כידוע, כי בזמן הגלות השכינה מתלבשת בהם, וזהו בעטף עולל ויונק. וזה היה ברחובות קריה, שהיא היסוד של המלכות הנק' 'רחובות', כמ"ש מהר"י סרוק בפי' עולם הבריאה. ויהיה פי' בעטף עולל ויונק, פי' מט"ט וסנדלפון הנז', הנה הם מלבישים המלכות ביסוד שלה, שע"י נעשה היחוד בימות החול. ואפשר לפרש שהם נעשי' כדמות כנפים, בסוד שלה בשעת היחוד, להגין עליה מן החצונים שלא יהנו ממנה, וכמו שפי' בס' הכוונות שכל העולמות נעשים אליה כדמות ענפים כזה: . V וזהו בעטף עולל ויונק ברחובות קריה. ופי' עתה ואמר כי אפי' בזמן היחוד מ"מ נשפע הדין כמ"ש, והוא ע"ד הפלגה כמ"ש מהר"א גלאנטי הרבה פעמים, כי המקונן הזכיר הרבה דברים ע"ד הפלגה, וזה כדי לעורר הבכיה וההספד למען ישובו אל ה'. וכנגד כל זה אמ' על משכבי בלילות וכו'. והנה בזוה' פ' תזריע ז"ל (ח"ג מ"ב ע"ב). ר' אלעזר פתח על משכבי בלילות וגו'. על משכבי, במשכבי מבעי ליה, מהו על משכבי, אלא כ"י אמרה לפני קב"ה, ובעת מיניה על גלותא, בגין דהיא יתבא בין שאר עמין עם בנהא ושכיבת לעפרא, ועל דהיא שכיבת בארעא אחרא מסאבא, אמרה על משכבי בעינא דסאיבנא בגלותא, וע"ד בקשתי את שאהבה נפשי. לאפקא מיניה, בקשתיו ולא מצאתיו, דלאו אורחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה, קראתיו ולא ענני, דהא ביני עמין אחרנין יתיבנא וקליה לא שמעין אלא בנוי, דכתיב השמע עם קול אלקים עכ"ל. ואפשר לומ' כי הוקשה לו שאם כוונת הכתוב הוא כפשוטו, כדמיון אשה אין בעלה עמה, ובהיותה במשכבה הנה היא חפצה וחושקת יבא אצלה, הנה אין דרך לבקש אז את בעלה, אשר ע"ז יאמ' בקשתיו וכו'. והיל"ל זכרתי את שאהבה נפשי. ומלבד זה הוקשה לו ג"כ אם 'בלילות', נר' שאז היו לילות הרבה, וכפי הפשט מהפסוקי' הנמשכים נר' שזה היה פעם א' שאירע לה כך. ולתרץ זה הקשה קושיא אחרת ואמר במשכבי מבעי ליה, שאם הכוונה כפשוטו, שבהיותה במשכבה בקשה אותו, היל"ל במשכבי, וזהו במשכבי מבעי ליה, מהו על משכבי. פי' הוקשה לו ג"כ או' במשכבי, שהוא המשכב המיוחד לה והוא שלה, ומאי איריא אם הוא שלה, היל"ל במשכבי או על משכב בלילות, ומהו על משכבי. והכוונה ג"כ שאם נפרש 'משכבי' כמו בשכבי, ותהיה המ' נוספת, כמו המ' של מדבר משבר וכיוצא, מ"מ לא יצדק מלת 'על', וזהו מהו על משכבי. ולתרץ כל זה פי' מלת 'על' כמו בשביל, וכמו שמפרש אלא כ"י אמרה קמי קב"ה. ידוע כי השכינה בשם כנסת ישראל, כאשר מתכנסים בתוכה נשמותיהם של ישראל ואז נעשית רבה, וכמ"ש על פסוק חדשים לבקרים רבה אמונתך. ופי' כי המלכות נעשית רבה בכל לילה ע"י כללות נשמותיהם של ישראל. והנה בעת החרבן אמרו בס' הכוונות, כי המלכות רח"ל, נקודה עשירית יורדת בכל לילה בבריאה, והיא צועקת וקוראה לבעלה, כי היא עומדת בחוץ נדחית ממקומה בגלות, וז"ס אלקים אל דמי לך אל תחרוש ואל תשקוט אל עכ"ל. ע"ש. וזהו כ"י שהיא המלכות הנז', אמרה קמי קב"ה שהוא ז"א, אמרה על משכבי וכו'. ובעו מיניה על גלותא, בגין דהיא יתבא בין שאר עמין, כי ברדתה למטה יחשב לה היות בין שאר עמין מפני שאינם מינה, וכן ג"כ יחשב בין שאר עמין למלכות של עשיה, כי כבר ביארנו כי כל אחד מהמלכיות של העולמות ירדו למטה ממדרגתם, והמלכות של עשיה עליה יאמר שירדה למקום הקליפות, וזהו בגין דהיא יתבא בין שאר עמין עם בנהא. הורה לנו כמ"ש בשם מהר"א אזולאי, כי אין הכוונה שנתערב קדש בחול ח"ו, רק שהשכינה עושה לה שביל בתוך הטומאה ושורה בראש צדיק. וזהו בגין דיתבא וכו' עם בנהא דווקא ולא עם שאר עמין ח"ו, אבל שכיבת לעפרא. שהיא יורדת למטה ממדרגתה, ובפרט ברדתה בבריאה, ששם יש הה' גבורות חזקות, אשר ע"ז אמרו ומגביהו מן הקרקע טפח. שהוא מקום הגבורות החזקות, וזהו ושכיבת לעפרא. ולכן על דהיא שכיבת בארעא אחרא מסאבא, ולכן היא צועקת, וזהו אומרה על משכבי בעינא. פי' באותם הלילות שהנני בגלות, שהם לילות ממש, בין שנפרש בגלות הדומה ללילה. ואפשר שאמר 'בלילות' לרמוז על שתיהם, פי' כלולה ובגלוי. וזהו בלילות, בשביל משכבי שהוא היחוד שהיה מתיחד עמי בתחלה קודם החרבן, ועתה שנטמאתי בגלות כביכול, וזה ע"ד השוכן אתם בתוך טומאתם. כי לא יגור במגורך רע כתיב, וזהו דסאיבנא בגלותא. והנסחא האמיתית בס' דרך אמת היא דסאיבנא בגלותא. וכן כתבו הרמ"ק והרב הנשי"א, והכוונה שהיא מרגשת כאב בהיותה בגלות, ולכן וע"ד בקשתי את שאהבה נפשי, לאפקא לי מיניה. כי ברדת אליה הארת ז"א, הנה היא עולה למעלה. ואם נפרש קמי קב"ה על יעקב, שהוא לפני הקב"ה שהוא ז"א, ובעת מיניה, פי' שאלה ממנו על אורך הגלות וכו' וכמ"ש. והנה יעקב עיקר הארתו מיסוד אבא אשר הוא עיקר הגוף, וכמ"ש בתהלות לאל עליון. ולכן אמר וע"ד בשביל הזווג שהוא משכבי הנז', בקשתי את שאהבה נפשי. שהוא יסוד אבא, לאפקא לי מיניה, פי' מן הגלות, אבל לא יצדק שאר דברי המאמ' אם לא שנפרש ע"ד מה שפי' על פסוק כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. כי כשמזדווג יעקב עם רחל אז הם נעשי' כמו סגול עם יעקב. ומ"מ נפרש על ז"א כמ"ש, ואמר בקשתי את שאהבה נפשי. הכוונה אפשר לפרש כמ"ש על ויהי בצאת נפשה וכו'. שהוא על שם ב"ן, בסוד 'בן אוני' מצד הגבורות, ואביו קרא לו בנימין. מצד החסדים. והנה עיקר מה שאוהבת נפשה של רחל, שהוא שם ב"ן הנז' היא להתחבר עם החסדים, וכן ג"כ מ"ש ויאהב יעקב את רחל, הוא ע"ז. וזהו בקשתי את שאהבה, לאפקא לי מיניה, בקשתיו ולא מצאתיו. דלאו אורחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה, כי עיקר הזווג אינו אלא כשהיא נק' בשם אד' או בשם אלקים, שאז היא בסוד הגדלות, אבל כשהיא בסוד קטנות, ה' אחרונה של שם, אעפ"י שיש זווג אינו זווג שלם, וזהו דלאו אורחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה, שהוא סוד וה' בהיכל קדשו. וע"ז נאמ' פותח את 'ידיך', וגם אמרו 'יודיך', שהוא שם כפול הוי"ה ואד', קראתיו ולא ענני, דהא בני עמין אחורנין יתיבנא, וקליה לא שמעין אלא בנוי. אפשר לומ' שדקדק אומרו קראתיו ולא ענני, היל"ל ולא ענה, ולפיכך מפרש שענה אבל לא ענה אלי, מפני שלא שמעתי ענייתו לי, וזהו ולא ענני, דהא בני עמין אחרנין יתיבנא וקליה לא שמעין אלא בנוי, ולפיכך אני או' ולא ענני, והביא ראיה מהכתוב השמע עם קול אלקים, הכוונה כמ"ש על פי עצמו ומפי הגבורה. והכוונה שהקול שהוא ז"א, היה נשמע לישראל ע"י שהיה מתגלה במלכות, וזהו השמע עם, שהם ישראל, קול אלקים, ת"ת עם מלכות, וכיון שהם בגלות אין מי שיוכל לשמוע קולו כמ"ש. והכלל העולה שכ"י נתרעמה לפניו ית' על העדר היחוד מפני שירדה למטה כמ"ש. ר"י או' על משכבי בלילות. אמרה כ"י על משכבי אתרעמנא קמייהו דיהא מזדווג עמי, למחדי לי ולברכא בחידו שלים, דהכי תנינן דזווגא דמלכא בכ"י, כמה צדיקים ירתי ירותת אחסנתא קדישא משתכחי בעלמא עכ"ל. אפשר לומר כי כוונת ר' יצחק היא לומר כי לא בלבד נתרעמה על העדר היחוד בחצות לילה, אלא שאפי' בזמן היחוד, כגון בשעת התפלה ובשים שלו' וכיוצא, אינו זווג שלם, שהרי אמרו בס' הכוונות, כי עתה אחר התפלות שלנו מועילים לפי שעה, להביא לנו נשמות חדשות בסוד אחור באחור בלבד עכ"ל. ובאותו דרוש ג"כ אמר שהזווג עליון שהוא אחר חצות, הוא לחדש הנשמות הישנות, וזהו על משכבי אתרעמנא קמיה. פי' על היחוד בעצמו, אעפ"י שהוא מתיחד עמי לעתים מיוחדי', מ"מ אתרעמנא קמיה דיהא מזדווג עמי למחדי לי. כי זה הזווג שהוא להוציא נשמות מסוד אחור באחור, אין בו שמחה לפני כי הוא בסוד הדין, ומה שאני מבקש הוא 'את שאהבה נפשי', פי' נשמות מצד החסד, פנים בפנים, כי בזה יהיה מתוק הגבורות שהוא עיקר השמחה, וגם יהיה שמחה מצד הבינה, וגם ברכה מצד אבא, וזהו ולברכא לי בחידו שלים, דהכי תנינא דזווגא דמלכא שהוא ז"א, בקבלתו התרין עטרין מאו"א, שאז נקרא מלך. בכ"י שהוא זווג פנים אל פנים, אז כמה צדיקים ירתי ירותת אחסנתא קדישא, מצד הבינה בקבלתה מחכמה, משתכחי בעלמא. שמתהוים במלכות הנק' עלמא, נשמות חדשות לצאת לעה"ז, והנה ע"י התרין עטרין שאמרנו שהם יוצאי' מיסוד או"א, הנה ע"י הארת היסודות הנז' נעשה הזווג, וכמ"ש על 'למען שמ"ו' שהוא בגי' דפ"ק קס"א, אחוריים של ב' יסודות הנז'. ועי"ז 'באהבה' והם ג"כ בגי' רצו"ן. והנה ע"י הארת הב' יסודות הנז' יתמתקו הגבורות היורדות על ידי הדמעות, וכמ"ש בפסוק פותח את ידיך. וא"כ אעפ"י שכלו בדמעות עיני כמ"ש, מ"מ ע"י היסודות הנז' יתמתקו. וע"י מה שבקשתי את שאהבה נפשי, ע"י התפלה וכיוצא, הנה בזה יתמתקו הגבורות הנז', גם ישפיעו בה סוד החסדי' ולא יהיו המעים חמרמר כמ"ש, רק יתמתקו הדיני' עד ירחמנו עושנו, וכמ"ש בזוה' דהיא יתבא בין שאר עמין עם בנהא. אפשר שהוא כנגד בעטף עולל ויונק כמ"ש. כי הנה השכינה בהיותה בגלות היא סובבת בכל יום לראות אם מוצאה צדיק להיות מרכבה אליו, ואם לא מצאה חוזרת לקן צפור שהוא מט"ט, וזה רמוז בתקוני' תקון ו'. וכשהיא עם בנהא, שמצאה צדיקי' להיות מרכבה אליהם, אינה צריכה לעולל ויונק, ועז"א בקשתי את שאהבה נפשי. ובמדרש אמרו עד שישנתי לי מן התורה ומן המצוות, נסמכו לי מן התורה ומן המצוות, נסמכו לי לילות ללילות. אפשר כי כוונתו לומ' כי כיון שנסתלק המוחין מז"א ומנוק', וזהו 'כשישנתי מן התורה' שהוא ז"א, 'ומן המצוות' שהיא מלכו', 'אז נסמכו לי לילות ללילות'. פי' נסמכו שתי לילות, לילה ממש, ולילה של גלות וכמ"ש. עוד אמרו במד' על משכבי בלילות, זו לילה של מצרים. אפשר שכנגד זה אמר הכתוב כלו בדמעות עיני וכו'. פי' כי בגלות מצרים כלו בדמעות עיני וכו'. ולא נתקבלה תפלתי, הוא מפני כי נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי. ולא היה דרך תפלה וכמ"ש לעיל. וזהו שנא' שם, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו. פי' בעוד שויאנחו בני ישראל מן העבודה, ולא היו מתפללי' אל ה' אז ויצעקו, היו צועקים ואינם נענים, אבל כאשר התפללו אז ותעל שועתם אל האלקים. ואעפ"י שזה לא היה רק מן העבודה, וזהו כלו בדמעות עיני וכו' וכמ"ש לעיל. ולכן על משכבי בלילות זה לילה של מצרים, בקשתי את שאהבה נפשי זה משה, וע"י באה הגאולה לישראל. א"נ ידוע כי ע"י מכירת יוסף נתגלגלו הדברים וירדו אבותינו מצרים. ובזוהר חדש בסתרי תורה פ' וישב פי' הטעם ואמר ז"ל דף מ"ו ע"ב, ת"ח כד ברא קב"ה עלמא קיים ליה ושתיל ליה על אינהו שיתא יומין עילאין ושביעאה דעלייהו, דבגיניה דשביעאה דאקרי צדיק מתזנין עילאין ותתאין ועליה קיימין, וביה מסתמכון והוא יסודא ושרשא דילהון, הה"ד עיני כל אליך ישברו. לההוא משח רבות עלאה דנגיד ממוחא סתימא דכל סתימין, להאי כל, וכדין ואתה נותן להם את אכלם. דהאי כל כד אתער לכלה דאיהי כ"י, כדין הוא למרחם על עלמא, וכלהו עלמין בחידו בשעשועא, וכדין מה כתיב פותח את ידיך וגו'. ודא רעוא דרעוין, דנחית ממוחא סתימאה להאי כל, וכיון דהאי כל אתברך, כלהו עלמין אתבריכו, הה"ד צדיק ה' וגו'. קרוב ה' וגו'. רצון יריאיו יעשה וגו'. וכמא דברא האי בעלמא עלאה, ברזא דשמיה קדישא, הכי ברא בעלמא תתאה שיתא זכאי קשוט וחד שביעאה, כדכתי' גם את זה לעומת זה עשה האלקי'. וכד גרמו חובין ודחו להאי כל מאתריה דאקרי צדיק, אמר הקב"ה אנא גזרנא וכו', עד אתון חללתון להאי שבת דאנא גזרנא דיהא מלך על כל שאר יומין, ואתון עבדתון יתיה עבד עבדין, אוף אתון תסבלון ההיא עובדא קשיא עכ"ל. והנה המאמר הזה היה צריך ביאור רחב מה שאין בכחי, רק מה שצריך לעניינינו לפי פשוטן של דברים הוא כי ע"י יוסף הצדיק שהוא ביסוד, ע"י נשפע השפע ויורד החסד העליון שממנו סוד המזון, וגם יורד הרצון העליון שהוא 'נוצר' רצו"ן, והוא רעוא דרעוין, שהוא יסוד דעתיק, שהוא בדעת אריך, וכמ"ש בס' עץ החיים ש"ג ח"ב פ' ז' ז"ל. הרי מבואר בפי' כי עתיק יומין נתלבש היסוד שבו הנק' חד טורנא יאה, בסוד ויהי יוסף יפה תואר בסימא, כי החסדים שבו נותנן לנוק' לבסם הגבורות ולהמתיק, וזה היסוד אתלבש ואתכליל במצחא דעתיק שהוא האריך עכ"ל. והוא נחית ממוחא סתימאה, שהוא הראש השלישי מתלת רישין, שהיא חכמה דאריך אשר ממנה יוצאי' י"ג תיקוני דיקנא, שיש בהם תרין מזלות, מזל עליון נוצ"ר. וזהו ודא רעוא דרעוין דנחית ממוחא סתימאה להאי כל שהוא יסוד, וכיון דהאי כל אתברך, כלהו עלמין מתברכי, שיורד השפע לכל העולמות, וכמ"ש אח"כ צדיק ה' וגו' קרוב ה' וגו'. רצו"ן יראיו יעשה. גם בב"ר פי' ואתה נותן להם את אכלם, דהאי כל שהוא יסוד, כד יתער לכלה דאיהי כ"י, כדין הוא למרחם על עלמא וכו'. וכל זה נעשה ע"י יוסף הצדיק, וכאשר גרמו העוונות ומכרו את יוסף אז חסרנו כל אלו, ותחת היות הרצון העליון ממתק הדין כמ"ש, מה שאמרו בס' הכוונות בפ' פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצו"ן, הנה עתה שמכרו את יוסף והורידוהו למטה למקום הקליפות, אין כאן מי שימתק הדין, באופן כי כלו בדמעות עיני, שהם כחות הדין הנז', וידוע כי אלו הם מונעים הפרנסה כמבואר שם בס' הכוונות, ולכן חמרמרו מיעי, בסוד ואכלתם ולא תשבעו. וגם נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי. שהוצרכו ללכת למצרים בשבר אשר הם שוברים, וכמו שפי' אח"כ בזוה' חדש דף מ"ו הנז', ע"ד א"ל יעקב, בבעו מינייכו חותו לגלותא. וזה גרם אח"כ בעטוף עולל ויונק ברחובות קריה. שהיו משליכים בניהם ליאור, מהם מעכו בבנין, מהם הרגו, מהם השליכו ליאור. וכמפורסם בכתוב ובמדרש. ולכן על משכבי בלילות, זה גלות מצרים כמ"ש, בקשתי את שאהבה נפשי זה משה, אשר הוא ביסוד אבא הנתון תוך אי'. והוא בגי' דפ"ק קס"א, שהוא הרצון הנז' אשר ע"י יתמתקו הדינים הנז', וגם אח"כ נתעלה עד הרצון העליון, שכן 'משה' עם הכולל בגי' רצו"ן, וע"י יצאו ישראל ממצרים. 02zmdv6qd8b354pidawf22uhz2c8vx9 3079236 3079235 2026-08-26T12:07:54Z Do2or 5565 3079236 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|שיר השירים ג||א||}} == א == {{טורים שווים | '''^{שיר השירים:}'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי{{ש}}בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.'''{{ש}}<small>([[שיר השירים ג א]])</small>}}|'''^איכה:'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי{{ש}}נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי{{ש}}בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה.''' <small>([[איכה ב יא]])</small>}}}} ארז"ל ([[שיר השירים רבה ג א|שהש"ר ג, א]]), {{צ|'''עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת. עַל מַרְעִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב'''}} ([[שמות כא יח|שמות כ"א]]). עכ"ל. וזה דומה למה שאמרו ([[שיר השירים רבה ב ה|שהש"ר ב, ה]]) על חולת אהבה אני, שביותר שאנו חולים מן המלכיות וכו'<ref>'''כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי''', אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל חֳלָאִים שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְבִיאִין עָלַי בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.</ref>. והנה לסיבת החולי בקשתי את שאהבה נפשי וכו'. והענין כי הנה המקונן אמר {{צ|'''כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי'''}} וכו'. וקשה שהרי מצינו ([[בבא מציעא נט א|ב"מ נ"ט, א]]): כי {{צ|'''שערי דמעות לא ננעלו'''}}. ואם כן היאך כלו בדמעות עיני וכו'. ולזה השיב הכתוב {{צ|'''נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי''' עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי}}. כי העיקר ממה שהייתי מצטער לא היה בשביל העוונות ודרך תשובה רק היה {{צ|'''עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי'''}} ולפיכך לא נתקבלו הדמעות, וזה דומה למה שפירשנו על מה שאמרו ז"ל ([[איכה רבה א כה|איכ"ר א, כה]]) על פסוק ([[איכה א ב]]): {{צ|'''וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ'''}}. {{צ|'''עַל כֹּהֲנֶיהָ, עַל גִּבּוֹרֶיהָ'''}} וכו'. שהקשה למה להם לרז"ל להוציא הכתוב מפשוטו, אך מפני שהוקשה להם כמ"ש כי {{צ|'''שערי דמעות לא ננעלו'''}}, והיאך {{צ|'''דִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ'''}} ו{{צ|'''אֵין לָהּ מְנַחֵם'''}} וכו' ([[איכה א ב]]), לזה השיב מפני שהוא {{צ|'''עַל כֹּהֲנֶיהָ, עַל גִּבּוֹרֶיהָ'''}} וכיוצא, ולא היה דרך בקשה ותפלה מאתו ית', ולפיכך {{צ|'''אֵין לָהּ מְנַחֵם'''}} וכו' ע"כ. וכן נמי כאן מפני מה {{צ|'''כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי'''}}, הוא מפני כי {{צ|'''נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי'''}}, ולא שב בתשובה לפניו ית', וראיה לדבר {{צ|'''בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה'''}}. פירוש: במקום שהיה לי לאסוף עוללים ויונקי שדים, ו{{צ|'''בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ''' [וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹקֵיהֶם]}} ([[יואל ב יז]]), ואז היתה תפלתי נשמעת בודאי, כמו שכתוב אח"כ {{צ|'''וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ'''}} ([[יואל ב יח]]). הנה עתה מתאחר ועוטף עולל ויונק ברחובות קריה, ולכן לא נתקבלה תפלתי, ועל זה אמר ג"כ {{צ|'''עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, עַל מַרְעִי'''}}. לסבת החולי הנזכר. לא צעקתי בשביל החולי רק {{צ|'''בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי'''}} זה הקב"ה, ומכל מקום {{צ|'''בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו'''}}. כמו שאמר הכתוב ([[דברים לא יח]]): {{צ|'''וְאָֽנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי'''}} מהם {{צ|'''בַּיּוֹם הַהוּא'''}} וכו'. ומכל מקום לא היה זה - אינו אלא לפי שעה כי אח"כ {{צ|'''אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ'''}} ([[שיר השירים ג ד]]). והטעם שלא מצאתיו בתחלה הוא מפני כי בקשתיו בהיותי במשכבי, ועדיין היה חולי העוונות עלי ולא שבתי בתשובה שלמה, עד {{צ|'''שְׁלוֹךְ שֶׁרֶץ טְבִילָה תַעַל'''}}<ref>(נוסח סליחות לערב ראש השנה ושחרית יום הכפורים, יסדו רבינו שלמה הבבלי) פירוש: כשמשליך השרץ/העונות אז עלתה טבילתו/תשובתו.</ref>. ולכן {{צ|'''בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו'''}}. אי נמי ידוע כי עיקר גלותנו זה הוא בשביל שנאת חנם, וזהו {{צ|'''כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי'''}} וכו' {{צ|'''עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי'''}}, ונפרדו כל א' מחבירו, ולכן {{צ|'''כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי'''}} שאין מי שיעזור את חבירו להצילו, וכן ג"כ {{צ|'''בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו'''}}, כמ"ש החכם<ref>הובא בספר חסד אל לרב משה אלמושנינו דף י"ד, ובמדרש תלפיות בשם ספר החינוך, ובספר יש נוחלין לאביו של השל"ה הק'.</ref>: {{צ|'''רַבִּים הַאוֹהֲבִים בְּמִסְפָּר, וּלְעֵת הַצֹּרֶךְ הֵם מְעַטִּים'''}}. והנה כבר ארז"ל ([[שיר השירים רבה א יב|שיר השירים רבה]]): {{צ|'''לֹא נִתַּן שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִדָּרֵשׁ אֶלָּא לְשִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל'''}}. ולכן נפרש {{צ|'''עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, עַל מַרְעִי'''}}. כמ"ש {{צ|'''בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, זה הקב"ה'''}}. וכאשר בקשתי להב"ה כאן {{צ|'''בִּקַּשְׁתִּיו'''}}, פירוש: למשכבי שהוא החולי הנזכר, {{צ|'''וְלֹא מְצָאתִיו'''}}, על דרך מ"ש ועבדתם את ה' אלקיכם וכו' והסירותי מחלה מקרבך. אי נמי הכתוב אומר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ועל דרך זה יאמר הכתוב: {{צ|'''כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי'''}} וכו'. שלא נתקבלה תפלתי הוא מפני כי {{צ|'''נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי'''}}, והנה השבר הזה הוא שהפרידו תורה שבכתב מתורה שבעל פה, ואין לך שבר גדול מזה, וזה גרם ע"י שנאת חנם, וכמ"ש [[זהר חלק ג פד ב|בזוהר פ' קדושים (דף פ"ד ע"ב)]]: {{צ|'''אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. אָמַר רִבִּי חִיָיא: בְּקַדְמִיתָא אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לֹא תִשָּׂא, לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנוֹב, בְּלִישָׁנָא יְחִידָאי. וְהָכָא אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים, בְּלִישָׁנָא דְּסַגִּיאִין. אֶלָּא תָּא חֲזֵי מִיּוֹמָא דַּהֲווֹ יִשְׂרָאֵל שְׁכִיחִין בְּעָלְמָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלִבָּא חַד וּבִרְעוּתָא חֲדָא כְּהַהוּא יוֹמָא דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְּסִינַי. וְעַל דָּא כֹּלָּא דְּאִתְּמַר בְּלִישָׁנָא יְחִידָאי אִתְּמַר. לְבָתַר בְּלִישָׁנָא דְּסַגִּיאִין, דְּהָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ כָּל כַּךְ כְּהַהוּא שַׁעְתָּא'''}} עכ"ל. בעל אור יקר פירש: {{צ|'''מִיּוֹמָא דַּהֲווֹ יִשְׂרָאֵל שְׁכִיחִין'''}} וכו'. {{צ|הענין שפסקה זוהמתן ([[שבת קמה ב]]), ונתסלקה שנאת חנם ותחרות מביניהם, ולכן היו בלב א' אלו עם אלו, וניתנה להם תורה בלשון יחיד. כי כפי מה שהם התחתונים כן יעוררו למעלה, וכיון שהם בלב א' שאבו מי התורה בלשון יחיד, אמנם אחר שחטאו בעגל שלט בהם יצה"ר, ותחלתו בשנאת חנם ופרוד הלבבות שהיא שקולה כנגד כל העבירות שבתורה, ולכך כשחזר הקב"ה בפ' זו ושנאם אמרם בלשון רבים, להורות שהיו בישראל ריבוי הלבבות ופרודם, וכמו שהיו נחלקי' בדיעות כך בא להם הדבור העליון בלשון רבים, והיא היא הסבה שהוצרכו לשנות הדברות, שאפילו בלבבות הרבות הם מצווי' המצוות, והורה עוד בזה כי פגם שנאת חנם פוגם התורה, כי התורה נטועה בלבותם של ישראל, ובהיות הלבבות א' הרי נטועה בארץ א'. וכן אלו שורש א'. ובהיות הלבבות רבות הרי היא כנטיעה הנטועה בארצות רבות וגנות נפרדות, ועוד כי התורה כלה שמותיו של הב"ה, ועיקר האדם לייחד ולקשר שמו קצתו אל קצתו, באמרו קרבן ליהו"ה, לקשר י' בה', ו' בה', וכן התורה לכל ישראל לכל א' וא' חלק בה, ואחוז כל א' וא' באות אחת ממנה, ובהיות ישראל מיוחדים בלבותם ונקשרים בקשר אהבה התורה מיוחדת בהם, ואם הם נפרדים מפרידים אותיות התורה וגורמים פרוד בשמו, וזה טעם חומר עון שנאת חנם והפגם. ולזה באה התורה בעצמה בלשון רבים, להורות שהם גורמים [פירוד] בתורה כב יכול}} עכ"ל. וזהו {{צ|'''בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה'''}}. בבטול תורה כמו שאמרו ז"ל. גם מהר"ם אלשיך פירש הכתוב הזה על ביטול תורה, {{צ|'''כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי'''}} - ואיככה אוכל וראיתי במגלת ספר ענינים אין לראות, ואם לשנות משנה על פה - הנה {{צ|'''חֳמַרְמְרוּ מֵעַי'''}} וכו' ע"ש<ref>(דברים נחומים על איכה לרב משה אלשיך ז"ל): כלו כו'. הנה עד כה באה תשובתו יתברך או המקונן בעדו, כי על ביטול תורה כלתה אליהם הרעה, ושאין תואנה לאמר שמאימת הצרה העתידה לא עצרו כח ללמוד כמדובר, על כן משיבה ישראל ואומרים אל יאשימנו אלקינו על זמן קרוב אל החרבן על זאת, כי הלא טרם החרבן גדלה הרעה בארץ עד גדר שכלו בדמעות עיני, ומי יעצר כח לעסוק בתורה ובכל הרעות האלה, כי הלא לקרא מקרא שהוא בכתב, הנה כלו בדמעות עיני ואיככה אוכל וראיתי במגילת ספר כתוב, ועינים אין לראות, ואם לשנות משנה על פה הנה חמרמרו ונשרפו מעי, ואיך אשנה על פה, ומה גם בהתמדה כי יתחממו המעים כמתמיד להרים קול כנודע, ואם לעיין בגמרא בקושיות הויות ותרוצים, להמית עצמי עליה, ואני כבר כמתי עולם, כי נשפך לארץ כבדי, וכל זה היה על שבר בת עמי, שנשברו קודם שבר ששברום האויבים, ועל כן מאז חדלנו מן הלימוד ואין עלינו אשמת דבר, והלא הצרות היו מה שכלו בדמעות עיני על רעותי, בעטף עולל ויונק ברחובות קריה, מקום שדרך למכור בם לחם, ומי יעצר כח לראות ברעתם ולא תדמענה עיניו, ובראותם העולל והיונק כי כלו בדמעות עיני ולא יכולתי לראות לבקש למו לחם ויין, היו מניחים אותנו ולאמותם יאמרו איה דגן ויין בהתעטפם כחלל ברחובות עיר, ועל זה חמרמרו מעי, ומה שאמרתי נשפך לארץ כבדי, הלא הוא בהשתפך נפשם אל חיק אמותם, כי אחר התעטפם כחלל לא היו חפצים שתצא נפשן על הארץ כי אם אל חיק אמותם, והיו אמותם נוטלים אותם שתצא נפשן בחיקן, והי' צער מתחולל לרואי בם עד שמרוב יגון נשפך לארץ כבדי.</ref>. ועתה כנגד זה אמר על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, כי עיקר רנה של תורה הנה היא בלילה, ואז בקשתי את שאהבה נפשי, שאדם למד תורה במקום שלבו חפץ. ומהר"ם אוזידה פי' בשם מהר"ם קורדווירו ז"ל, כלו בדמעות. בשביל דמעותיו של נ"נ הרשע, שהיו סיבה להשליטו בכל העולם, לכך כלו עיני וחמרמרו מעי. וזה נלמד ממדר' תילים בפ' הנז' ז"ל, אמרה כ"י לפני הב"ה בזכות ג' דמעות שהוריד אותו רשע, השליטו אותו בכל העולם וכו' ע"ש עכ"ל. ואפשר שכנגד זה אמרו במד', על משכבי בלילות, זה לילה של בבל, בקשתי את שאהבה נפשי, זה דניאל וכו'. כמ"ש אח"כ בתענית, שהיה מבקש רחמי' על חרבן ב"ה ונתקבלה אח"כ תפלתו, והכוונה כי גם זה את זה עשה האלקים, וזכותם של צדיקים היא שעומדת כנגד רשעתם של רשעים וע"י הב"ה מצילנו מידם. ועפ"י הדרך של מהר"ם קורדווירו אפשר לומר, כלו בדמעות, בשביל אותם הדמעות שהוריד עשו הרשע, כמשז"ל על וישא עשו קולו ויבך. בשביל זה כלו עיני, אלו עיני העדה, אלו סנהדרין והחכמים, שהרי בשביל אותם הדמעות ברכו יצחק וא"ל והיה כאשר תריד ופרקת וכו'. ואז"ל גזור עליו שמדים ואת שולט בו. והנה בס' הזוה' פרשת בלק (קצ"ב ע"ב) גבי וזרח משעיר למו וכו'. אמרו שכל א' מהשרים של עשו וישמעאל אמרו {{צ|'''טול מנהירו דילי'''}} וכו'. ופירש אח"כ ואמר וז"ל: {{צ|'''אלא נטל בההוא נהירו דאפשיט בהו סמא"ל חרב וקטולא לקטלא בדינא, ולקטלא בדינא כדקא יאות, הה"ד ואשר חרב גאותך. אע"ג דלא הוה דילך'''}} וכו' עכ"ל. והכוונה כי בשעת מתן תורה קבלו כח משרו של עשו לדון דיני נפשות, גם כי בידו של מלאך המות ניתן ברשותו של הב"ה להמית נפש כל חי, וכאשר חטאו ישראל אז ויתנצלו בני ישראל וכו'. וסוף דבר וישב ממנו שבי, כמ"ש בזוה' פ' הנז'. והעיקר הוא כי עתה בטלו דיני נפשות, וכמ"ש בפ' ישבו בארץ ידמו זקני בת ציון. וזהו כלו בשביל הדמעות הנז' עיני, גם חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי וכו'. במדרש הנעלם פ' תולדות על פ' ויתרוצצו הבנים בקרבה וכו'. פי' שני גוים בבטנך, אלו השני גאים הלב והכבד. ר' יוסי או' המוח והלב וכו'. ואח"כ או' ויזד יעקב נזיד. הלב חושב ומהרהר בד"ת בידיעת בוראו, ויבא עשו מן השדה והוא עיף. הכבד שדרך טבעו לצאת ולצוד ציד בפיו ולבלוע ואינו מוצא נק' עיף וכו', עד ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך. תן לי הראשון והמובחר וכו' עכ"ל בקצור. והכוונה כמו שפירשו בזוה' בפ' תרומה (ח"ב קנ"ג ע"א) בענין מח לב וכבד, כי הכבד נוטל בתחלה ונותן ללב וכו' ואח"כ לשאר האברים. והדבר מובן, וגם בחוש נראה שאם לא היה הכבד משלח המזון ללב ולשאר האיברים, הנה היה בנין הגוף נהרס ונאבד ח"ו, והנה הרי זה בא ללמד, פי' יעקב ועשו, רמז ללב וכבד, ונמצא למדים כי הנה הם דומים להם, וכל זמן שהכבד, ורב יעבוד צעיר, והוא נותן הראשון והמובחר שהוא נהירו דיליה ללב שהוא יעקב, אז כל בנין הגוף קיים והעולם כתקונו, אך כאשר עשו הרשע נשפך לארץ, ונקט 'נשפך' לרמוז כי ממשלתו הוא דרך שפיכה ולא דרך נתינה, וזה היה על שבר בת עמי, ע"ד לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלם. וזה הנני אומר בראותי בעטוף עולל ויונק ברחובות קריה, כי האברים שהם פועלים הפעולות ונק' עולל, וגם הלב שהוא יונק מן הכבד, הנה הם עטופים ברעב ברחובות קריה, והכוונה כי עשו שהוא הכבד הנה הוא נוטל השפע ואינו נותן ממנו אל הלב שהוא יעקב, רק הכל מעכב לעצמו, והנה הוא נשפך לארץ כמ"ש, והנה לסיבת שליטתו של עשו, נאמ' ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. והוא רמז לגלות, כמשז"ל במדרש ובזוה' ובהרבה מקומות. ובאותה שעה תקן תפלת ערבית, כמשז"ל על ויפגע במקום. והנה אז"ל תפלת ערבית רשות. והטעם כמו שפי' בזוה' פ' חיי שרה דף ע"ט ע"ב וג' ז"ל, אבל תא חזי הני תרי זמני דתרי צלותא, לאו אינון אלא לחברא יעקב בעדביה, כיון דאתחברו דא בדא אנן לא צריכי, דכיון דאתיהיבת אתתא בין אינון תרין דרועין ואתחברת בגופא לא אצטריך יתיר, וע"ד אנן בעינן לאתערא תרין דרועין, בגין דאתיהיבת בינייהו גופא ואיתתא, מילייהו בלחישו דלא לאדכרא, ובגין כך יעקב משמש במרום תנינן, מאי במרום, כד"א ואתה מרום וכו' ע"כ. והכוונה נ"ל כי תפלת שחרית בחסד, ותפלת מנחה בגבורה, וכיון שנאחזת השכינה בזרועות, אינה צריכה זווג אל האמצע בת"ת כי מעצמו נעשה, ותפלת ערבית היא בלאה, וזהו יעקב משמש במרום. שהיא לאה, ובפרט בתפלת ערבית שהיא מן החזה ולמעלה. והנה קודם הגלות היה כל נעשה מעצמו, לפיכך היה רשות, אך עתה בזמן הגלות קבעו הדבר חובה, וזהו על משכבי. שהוא מן החזה ולמעלה, ששם יש בחי' יסוד ומטה עליונה, וכמ"ש ע"ז בספר הכוונות, רחל היתה תחת מטתו של יעקב, והנה על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, זה יעקב הנז', אשר עליו נאמ' ויאהב יעקב את רחל. בקשתי ולא מצאתיו. יען הנה הוא משמש במרום כמ"ש, והנה תפלת ערבית נתקנה כנגד אברים ופדרים שהיו מתאכלים כל הלילה, והיה עשן המערכה מתעקם והולך אל החצוני' וממנו נזונים כמבואר בזוה', וכן ג"כ ע"י תפלת ערבית, הגם כי נשפך לארץ כבדי ונתפשט כמ"ש, מ"מ יסתלקו החצונים ולא יזיקו לישראל, וכמ"ש אח"כ וישכב במקום ההוא. פי' ע"י מה שאמ' ויפגע במקום. שתקן תפלת ערבית כנז', וכאשר הלך חרנה שהוא בגלות כמ"ש, עי"ז וישכב במקום ההוא. שהיה לו נייחא, פי' בתוך הגלות. וע"ד האמת יאמר, כלו בדמעות עיני. הנה הדמעות רמז למדה"ד, וכן פי' מהר"א גלאנטי על פ' זה, והנה דמע"ה פי' המקובלי' שהוא בגימ' קי"ט ועם הכולל כמנין ק"כ צירופי אלקי' שהם דין גמור, וכבר ביארנו בפ' הקודם, 'בתולות ירושלים' דתרעין דילה סתומות, ועתה אמר לא בלבד יסוד ומלכות דידה שהם תרעין דילה בכל מקום, אלא גם השערים האחרים אשר עליה' נאמ' פתחו לי שערי צדק, והם העפעפים המכסים על העינים, הנה גם אלו כלו בדמעות מכח הדין החזק, וזהו כלו בדמעות עיני. והנה אז"ל בס' הכוונות, כי ב"פ דמע"ה בגימ' רח"ל, ע"כ אמרו כי רחל הנה היא עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, עד אשר יבא אליה הארת החכמה מנ"ה, אשר עליהם אמרו שערי דמעה לא ננעלו. וזהו עתה כלו בדמעות, בשתי דמעות שהם בגי' רח"ל, ע"י כלו עיני כמ"ש, גם חמרמרו מעי. כמ"ש לעיל בפ' כתפוח בעצי היער. בענין ראה ה' כי צר לי חמרמרו מעי. כי המעים של הנוק' נתקנו מכח הגבורות, וע"י חסדי הז"א מתמתקין, וכשהדין גובר ואין הז"א משפיע חסד, כמ"ש על ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. אז חמרמרו מיעי מכח הדין ח"ו, ובזה 'נשפך לארץ כבדי' שהוא כח הדין, נשפך לארץ בקינות כמ"ש מהר"א גלאנטי, וזה היה על שבר בת עמי, שנשברה ונתמעטה בעו"ה. אי נמי נשפך לארץ וכו'. הנה בעת מיתת המלכי' וירידתם למטה, אז מן השברים נתהוו הקליפות כידוע, והנה הקליפות אין להם חיות והשפעה זולתי מכח הדין, ובפרט כשהעוונות גורמים הם נוטלים שפע מצד הדין, וזהו עיקר שליטתם, וכל זה ידוע. וזהו נשפך לארץ כבדי, שהוא כח הדין החזק שהוא דמיון הכבד שכולו דם, נשפך על שבר בת עמי, שהם הכלים הנז' שנשברו, והם נק' 'שבר בת עמי', שהיא המל' שממנה נתהוית שבירת הכלים כידוע, גם פי' בדרוש הצלם בענין בריאת הוולד, שתחלת ברייתו הוא הכבד, והוא בסוד המלכות, ובה היתה השבירה, וזהו נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי, בעטוף עולל ויונק ברחובות קריה. פי' 'עולל ויונק' הם מט"ט וסנדלפון וכו'. וכן פי' מהר"א גלאנטי. ולפי דרכו שפי' שם בספרו, שהיל"ל בהתעטף עולל ויונק. לכך נ"ל לפרש לשון לבישה ועטיפה, ויפורש בעטף עולל ויונק, שהעולל והיונק הם העטופים ומלבישים, והכוונה על השכינה המתלבשת בהם כידוע, כי בזמן הגלות השכינה מתלבשת בהם, וזהו בעטף עולל ויונק. וזה היה ברחובות קריה, שהיא היסוד של המלכות הנק' 'רחובות', כמ"ש מהר"י סרוק בפי' עולם הבריאה. ויהיה פי' בעטף עולל ויונק, פי' מט"ט וסנדלפון הנז', הנה הם מלבישים המלכות ביסוד שלה, שע"י נעשה היחוד בימות החול. ואפשר לפרש שהם נעשי' כדמות כנפים, בסוד שלה בשעת היחוד, להגין עליה מן החצונים שלא יהנו ממנה, וכמו שפי' בס' הכוונות שכל העולמות נעשים אליה כדמות ענפים כזה: . V וזהו בעטף עולל ויונק ברחובות קריה. ופי' עתה ואמר כי אפי' בזמן היחוד מ"מ נשפע הדין כמ"ש, והוא ע"ד הפלגה כמ"ש מהר"א גלאנטי הרבה פעמים, כי המקונן הזכיר הרבה דברים ע"ד הפלגה, וזה כדי לעורר הבכיה וההספד למען ישובו אל ה'. וכנגד כל זה אמ' על משכבי בלילות וכו'. והנה בזוה' פ' תזריע ז"ל (ח"ג מ"ב ע"ב). ר' אלעזר פתח על משכבי בלילות וגו'. על משכבי, במשכבי מבעי ליה, מהו על משכבי, אלא כ"י אמרה לפני קב"ה, ובעת מיניה על גלותא, בגין דהיא יתבא בין שאר עמין עם בנהא ושכיבת לעפרא, ועל דהיא שכיבת בארעא אחרא מסאבא, אמרה על משכבי בעינא דסאיבנא בגלותא, וע"ד בקשתי את שאהבה נפשי. לאפקא מיניה, בקשתיו ולא מצאתיו, דלאו אורחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה, קראתיו ולא ענני, דהא ביני עמין אחרנין יתיבנא וקליה לא שמעין אלא בנוי, דכתיב השמע עם קול אלקים עכ"ל. ואפשר לומ' כי הוקשה לו שאם כוונת הכתוב הוא כפשוטו, כדמיון אשה אין בעלה עמה, ובהיותה במשכבה הנה היא חפצה וחושקת יבא אצלה, הנה אין דרך לבקש אז את בעלה, אשר ע"ז יאמ' בקשתיו וכו'. והיל"ל זכרתי את שאהבה נפשי. ומלבד זה הוקשה לו ג"כ אם 'בלילות', נר' שאז היו לילות הרבה, וכפי הפשט מהפסוקי' הנמשכים נר' שזה היה פעם א' שאירע לה כך. ולתרץ זה הקשה קושיא אחרת ואמר במשכבי מבעי ליה, שאם הכוונה כפשוטו, שבהיותה במשכבה בקשה אותו, היל"ל במשכבי, וזהו במשכבי מבעי ליה, מהו על משכבי. פי' הוקשה לו ג"כ או' במשכבי, שהוא המשכב המיוחד לה והוא שלה, ומאי איריא אם הוא שלה, היל"ל במשכבי או על משכב בלילות, ומהו על משכבי. והכוונה ג"כ שאם נפרש 'משכבי' כמו בשכבי, ותהיה המ' נוספת, כמו המ' של מדבר משבר וכיוצא, מ"מ לא יצדק מלת 'על', וזהו מהו על משכבי. ולתרץ כל זה פי' מלת 'על' כמו בשביל, וכמו שמפרש אלא כ"י אמרה קמי קב"ה. ידוע כי השכינה בשם כנסת ישראל, כאשר מתכנסים בתוכה נשמותיהם של ישראל ואז נעשית רבה, וכמ"ש על פסוק חדשים לבקרים רבה אמונתך. ופי' כי המלכות נעשית רבה בכל לילה ע"י כללות נשמותיהם של ישראל. והנה בעת החרבן אמרו בס' הכוונות, כי המלכות רח"ל, נקודה עשירית יורדת בכל לילה בבריאה, והיא צועקת וקוראה לבעלה, כי היא עומדת בחוץ נדחית ממקומה בגלות, וז"ס אלקים אל דמי לך אל תחרוש ואל תשקוט אל עכ"ל. ע"ש. וזהו כ"י שהיא המלכות הנז', אמרה קמי קב"ה שהוא ז"א, אמרה על משכבי וכו'. ובעו מיניה על גלותא, בגין דהיא יתבא בין שאר עמין, כי ברדתה למטה יחשב לה היות בין שאר עמין מפני שאינם מינה, וכן ג"כ יחשב בין שאר עמין למלכות של עשיה, כי כבר ביארנו כי כל אחד מהמלכיות של העולמות ירדו למטה ממדרגתם, והמלכות של עשיה עליה יאמר שירדה למקום הקליפות, וזהו בגין דהיא יתבא בין שאר עמין עם בנהא. הורה לנו כמ"ש בשם מהר"א אזולאי, כי אין הכוונה שנתערב קדש בחול ח"ו, רק שהשכינה עושה לה שביל בתוך הטומאה ושורה בראש צדיק. וזהו בגין דיתבא וכו' עם בנהא דווקא ולא עם שאר עמין ח"ו, אבל שכיבת לעפרא. שהיא יורדת למטה ממדרגתה, ובפרט ברדתה בבריאה, ששם יש הה' גבורות חזקות, אשר ע"ז אמרו ומגביהו מן הקרקע טפח. שהוא מקום הגבורות החזקות, וזהו ושכיבת לעפרא. ולכן על דהיא שכיבת בארעא אחרא מסאבא, ולכן היא צועקת, וזהו אומרה על משכבי בעינא. פי' באותם הלילות שהנני בגלות, שהם לילות ממש, בין שנפרש בגלות הדומה ללילה. ואפשר שאמר 'בלילות' לרמוז על שתיהם, פי' כלולה ובגלוי. וזהו בלילות, בשביל משכבי שהוא היחוד שהיה מתיחד עמי בתחלה קודם החרבן, ועתה שנטמאתי בגלות כביכול, וזה ע"ד השוכן אתם בתוך טומאתם. כי לא יגור במגורך רע כתיב, וזהו דסאיבנא בגלותא. והנסחא האמיתית בס' דרך אמת היא דסאיבנא בגלותא. וכן כתבו הרמ"ק והרב הנשי"א, והכוונה שהיא מרגשת כאב בהיותה בגלות, ולכן וע"ד בקשתי את שאהבה נפשי, לאפקא לי מיניה. כי ברדת אליה הארת ז"א, הנה היא עולה למעלה. ואם נפרש קמי קב"ה על יעקב, שהוא לפני הקב"ה שהוא ז"א, ובעת מיניה, פי' שאלה ממנו על אורך הגלות וכו' וכמ"ש. והנה יעקב עיקר הארתו מיסוד אבא אשר הוא עיקר הגוף, וכמ"ש בתהלות לאל עליון. ולכן אמר וע"ד בשביל הזווג שהוא משכבי הנז', בקשתי את שאהבה נפשי. שהוא יסוד אבא, לאפקא לי מיניה, פי' מן הגלות, אבל לא יצדק שאר דברי המאמ' אם לא שנפרש ע"ד מה שפי' על פסוק כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. כי כשמזדווג יעקב עם רחל אז הם נעשי' כמו סגול עם יעקב. ומ"מ נפרש על ז"א כמ"ש, ואמר בקשתי את שאהבה נפשי. הכוונה אפשר לפרש כמ"ש על ויהי בצאת נפשה וכו'. שהוא על שם ב"ן, בסוד 'בן אוני' מצד הגבורות, ואביו קרא לו בנימין. מצד החסדים. והנה עיקר מה שאוהבת נפשה של רחל, שהוא שם ב"ן הנז' היא להתחבר עם החסדים, וכן ג"כ מ"ש ויאהב יעקב את רחל, הוא ע"ז. וזהו בקשתי את שאהבה, לאפקא לי מיניה, בקשתיו ולא מצאתיו. דלאו אורחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה, כי עיקר הזווג אינו אלא כשהיא נק' בשם אד' או בשם אלקים, שאז היא בסוד הגדלות, אבל כשהיא בסוד קטנות, ה' אחרונה של שם, אעפ"י שיש זווג אינו זווג שלם, וזהו דלאו אורחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה, שהוא סוד וה' בהיכל קדשו. וע"ז נאמ' פותח את 'ידיך', וגם אמרו 'יודיך', שהוא שם כפול הוי"ה ואד', קראתיו ולא ענני, דהא בני עמין אחורנין יתיבנא, וקליה לא שמעין אלא בנוי. אפשר לומ' שדקדק אומרו קראתיו ולא ענני, היל"ל ולא ענה, ולפיכך מפרש שענה אבל לא ענה אלי, מפני שלא שמעתי ענייתו לי, וזהו ולא ענני, דהא בני עמין אחרנין יתיבנא וקליה לא שמעין אלא בנוי, ולפיכך אני או' ולא ענני, והביא ראיה מהכתוב השמע עם קול אלקים, הכוונה כמ"ש על פי עצמו ומפי הגבורה. והכוונה שהקול שהוא ז"א, היה נשמע לישראל ע"י שהיה מתגלה במלכות, וזהו השמע עם, שהם ישראל, קול אלקים, ת"ת עם מלכות, וכיון שהם בגלות אין מי שיוכל לשמוע קולו כמ"ש. והכלל העולה שכ"י נתרעמה לפניו ית' על העדר היחוד מפני שירדה למטה כמ"ש. ר"י או' על משכבי בלילות. אמרה כ"י על משכבי אתרעמנא קמייהו דיהא מזדווג עמי, למחדי לי ולברכא בחידו שלים, דהכי תנינן דזווגא דמלכא בכ"י, כמה צדיקים ירתי ירותת אחסנתא קדישא משתכחי בעלמא עכ"ל. אפשר לומר כי כוונת ר' יצחק היא לומר כי לא בלבד נתרעמה על העדר היחוד בחצות לילה, אלא שאפי' בזמן היחוד, כגון בשעת התפלה ובשים שלו' וכיוצא, אינו זווג שלם, שהרי אמרו בס' הכוונות, כי עתה אחר התפלות שלנו מועילים לפי שעה, להביא לנו נשמות חדשות בסוד אחור באחור בלבד עכ"ל. ובאותו דרוש ג"כ אמר שהזווג עליון שהוא אחר חצות, הוא לחדש הנשמות הישנות, וזהו על משכבי אתרעמנא קמיה. פי' על היחוד בעצמו, אעפ"י שהוא מתיחד עמי לעתים מיוחדי', מ"מ אתרעמנא קמיה דיהא מזדווג עמי למחדי לי. כי זה הזווג שהוא להוציא נשמות מסוד אחור באחור, אין בו שמחה לפני כי הוא בסוד הדין, ומה שאני מבקש הוא 'את שאהבה נפשי', פי' נשמות מצד החסד, פנים בפנים, כי בזה יהיה מתוק הגבורות שהוא עיקר השמחה, וגם יהיה שמחה מצד הבינה, וגם ברכה מצד אבא, וזהו ולברכא לי בחידו שלים, דהכי תנינא דזווגא דמלכא שהוא ז"א, בקבלתו התרין עטרין מאו"א, שאז נקרא מלך. בכ"י שהוא זווג פנים אל פנים, אז כמה צדיקים ירתי ירותת אחסנתא קדישא, מצד הבינה בקבלתה מחכמה, משתכחי בעלמא. שמתהוים במלכות הנק' עלמא, נשמות חדשות לצאת לעה"ז, והנה ע"י התרין עטרין שאמרנו שהם יוצאי' מיסוד או"א, הנה ע"י הארת היסודות הנז' נעשה הזווג, וכמ"ש על 'למען שמ"ו' שהוא בגי' דפ"ק קס"א, אחוריים של ב' יסודות הנז'. ועי"ז 'באהבה' והם ג"כ בגי' רצו"ן. והנה ע"י הארת הב' יסודות הנז' יתמתקו הגבורות היורדות על ידי הדמעות, וכמ"ש בפסוק פותח את ידיך. וא"כ אעפ"י שכלו בדמעות עיני כמ"ש, מ"מ ע"י היסודות הנז' יתמתקו. וע"י מה שבקשתי את שאהבה נפשי, ע"י התפלה וכיוצא, הנה בזה יתמתקו הגבורות הנז', גם ישפיעו בה סוד החסדי' ולא יהיו המעים חמרמר כמ"ש, רק יתמתקו הדיני' עד ירחמנו עושנו, וכמ"ש בזוה' דהיא יתבא בין שאר עמין עם בנהא. אפשר שהוא כנגד בעטף עולל ויונק כמ"ש. כי הנה השכינה בהיותה בגלות היא סובבת בכל יום לראות אם מוצאה צדיק להיות מרכבה אליו, ואם לא מצאה חוזרת לקן צפור שהוא מט"ט, וזה רמוז בתקוני' תקון ו'. וכשהיא עם בנהא, שמצאה צדיקי' להיות מרכבה אליהם, אינה צריכה לעולל ויונק, ועז"א בקשתי את שאהבה נפשי. ובמדרש אמרו עד שישנתי לי מן התורה ומן המצוות, נסמכו לי מן התורה ומן המצוות, נסמכו לי לילות ללילות. אפשר כי כוונתו לומ' כי כיון שנסתלק המוחין מז"א ומנוק', וזהו 'כשישנתי מן התורה' שהוא ז"א, 'ומן המצוות' שהיא מלכו', 'אז נסמכו לי לילות ללילות'. פי' נסמכו שתי לילות, לילה ממש, ולילה של גלות וכמ"ש. עוד אמרו במד' על משכבי בלילות, זו לילה של מצרים. אפשר שכנגד זה אמר הכתוב כלו בדמעות עיני וכו'. פי' כי בגלות מצרים כלו בדמעות עיני וכו'. ולא נתקבלה תפלתי, הוא מפני כי נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי. ולא היה דרך תפלה וכמ"ש לעיל. וזהו שנא' שם, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו. פי' בעוד שויאנחו בני ישראל מן העבודה, ולא היו מתפללי' אל ה' אז ויצעקו, היו צועקים ואינם נענים, אבל כאשר התפללו אז ותעל שועתם אל האלקים. ואעפ"י שזה לא היה רק מן העבודה, וזהו כלו בדמעות עיני וכו' וכמ"ש לעיל. ולכן על משכבי בלילות זה לילה של מצרים, בקשתי את שאהבה נפשי זה משה, וע"י באה הגאולה לישראל. א"נ ידוע כי ע"י מכירת יוסף נתגלגלו הדברים וירדו אבותינו מצרים. ובזוהר חדש בסתרי תורה פ' וישב פי' הטעם ואמר ז"ל דף מ"ו ע"ב, ת"ח כד ברא קב"ה עלמא קיים ליה ושתיל ליה על אינהו שיתא יומין עילאין ושביעאה דעלייהו, דבגיניה דשביעאה דאקרי צדיק מתזנין עילאין ותתאין ועליה קיימין, וביה מסתמכון והוא יסודא ושרשא דילהון, הה"ד עיני כל אליך ישברו. לההוא משח רבות עלאה דנגיד ממוחא סתימא דכל סתימין, להאי כל, וכדין ואתה נותן להם את אכלם. דהאי כל כד אתער לכלה דאיהי כ"י, כדין הוא למרחם על עלמא, וכלהו עלמין בחידו בשעשועא, וכדין מה כתיב פותח את ידיך וגו'. ודא רעוא דרעוין, דנחית ממוחא סתימאה להאי כל, וכיון דהאי כל אתברך, כלהו עלמין אתבריכו, הה"ד צדיק ה' וגו'. קרוב ה' וגו'. רצון יריאיו יעשה וגו'. וכמא דברא האי בעלמא עלאה, ברזא דשמיה קדישא, הכי ברא בעלמא תתאה שיתא זכאי קשוט וחד שביעאה, כדכתי' גם את זה לעומת זה עשה האלקי'. וכד גרמו חובין ודחו להאי כל מאתריה דאקרי צדיק, אמר הקב"ה אנא גזרנא וכו', עד אתון חללתון להאי שבת דאנא גזרנא דיהא מלך על כל שאר יומין, ואתון עבדתון יתיה עבד עבדין, אוף אתון תסבלון ההיא עובדא קשיא עכ"ל. והנה המאמר הזה היה צריך ביאור רחב מה שאין בכחי, רק מה שצריך לעניינינו לפי פשוטן של דברים הוא כי ע"י יוסף הצדיק שהוא ביסוד, ע"י נשפע השפע ויורד החסד העליון שממנו סוד המזון, וגם יורד הרצון העליון שהוא 'נוצר' רצו"ן, והוא רעוא דרעוין, שהוא יסוד דעתיק, שהוא בדעת אריך, וכמ"ש בס' עץ החיים ש"ג ח"ב פ' ז' ז"ל. הרי מבואר בפי' כי עתיק יומין נתלבש היסוד שבו הנק' חד טורנא יאה, בסוד ויהי יוסף יפה תואר בסימא, כי החסדים שבו נותנן לנוק' לבסם הגבורות ולהמתיק, וזה היסוד אתלבש ואתכליל במצחא דעתיק שהוא האריך עכ"ל. והוא נחית ממוחא סתימאה, שהוא הראש השלישי מתלת רישין, שהיא חכמה דאריך אשר ממנה יוצאי' י"ג תיקוני דיקנא, שיש בהם תרין מזלות, מזל עליון נוצ"ר. וזהו ודא רעוא דרעוין דנחית ממוחא סתימאה להאי כל שהוא יסוד, וכיון דהאי כל אתברך, כלהו עלמין מתברכי, שיורד השפע לכל העולמות, וכמ"ש אח"כ צדיק ה' וגו' קרוב ה' וגו'. רצו"ן יראיו יעשה. גם בב"ר פי' ואתה נותן להם את אכלם, דהאי כל שהוא יסוד, כד יתער לכלה דאיהי כ"י, כדין הוא למרחם על עלמא וכו'. וכל זה נעשה ע"י יוסף הצדיק, וכאשר גרמו העוונות ומכרו את יוסף אז חסרנו כל אלו, ותחת היות הרצון העליון ממתק הדין כמ"ש, מה שאמרו בס' הכוונות בפ' פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצו"ן, הנה עתה שמכרו את יוסף והורידוהו למטה למקום הקליפות, אין כאן מי שימתק הדין, באופן כי כלו בדמעות עיני, שהם כחות הדין הנז', וידוע כי אלו הם מונעים הפרנסה כמבואר שם בס' הכוונות, ולכן חמרמרו מיעי, בסוד ואכלתם ולא תשבעו. וגם נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי. שהוצרכו ללכת למצרים בשבר אשר הם שוברים, וכמו שפי' אח"כ בזוה' חדש דף מ"ו הנז', ע"ד א"ל יעקב, בבעו מינייכו חותו לגלותא. וזה גרם אח"כ בעטוף עולל ויונק ברחובות קריה. שהיו משליכים בניהם ליאור, מהם מעכו בבנין, מהם הרגו, מהם השליכו ליאור. וכמפורסם בכתוב ובמדרש. ולכן על משכבי בלילות, זה גלות מצרים כמ"ש, בקשתי את שאהבה נפשי זה משה, אשר הוא ביסוד אבא הנתון תוך אי'. והוא בגי' דפ"ק קס"א, שהוא הרצון הנז' אשר ע"י יתמתקו הדינים הנז', וגם אח"כ נתעלה עד הרצון העליון, שכן 'משה' עם הכולל בגי' רצו"ן, וע"י יצאו ישראל ממצרים. 9i6xd6x29eoz8wi2ao0fz3vae5gwx9s 0 345136 3079334 819924 2026-08-27T09:43:30Z Nahum 68 /* פרק א */ 3079334 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|תורת חובות הלבבות||שער הכניעה|שער התשובה|שער חשבון המעשים|}} בביאור אופני חיוב התשובה וגבוליה והדברים התלוים בה. וזה פתח השער: אמר המחבר מפני שקדם מאמרנו בכניעה והיא שורש התשובה והתחלתה ראיתי (ס"א ראוי) לסמוך לה באור גדריה ואופני השלמתה ואומר תחלה בחיוב התשובה והצורך אליה שכבר נתברר לנו מדרך השכל ומן הכתוב בתורה כי האדם מקצר מעשות מה שהוא חייב בו מחובות הבורא מדרך השכל מה שמצאנו עליו האדם מהתחלפות טבעיו והבדל שרשי הרכבתו והתהפכות מדות נפשו וסבות תנועתו והתחייב בזה התחלפות מעשיו כפי החלוף ההוא מהם הנאה והמגונה והעול והצדק והטוב והרע ועל זה יצטרך לקשר תורה ומסורת הנהגה אבל מ"ש בתורה בענין הזה מהם מה שאמר הכתוב {{צמ|כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו|בראשית ח כא|בראשית ח כא}} ונאמר {{צמ|וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם|בראשית ו ה|בראשית ו ה}} ונאמר {{צמ|וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד|איוב יא יב|איוב יא יב}} ונאמר {{צמ|הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל|איוב כה ה|איוב כה ה}} ונאמר {{צמ|כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה|איוב כה ו|איוב כה ו}} ונאמר {{צמ|וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה|איוב כה ד|איוב כה ד}}. וכיון שהתברר אופני הקצור במעשי האדם, היה מחנות הבורא אותו שנתן לו יכולת לתקן טעותו ולהשיב אבדת עבודתו בתשובה, והעיר אותו עליה באהבתו ובחמלתו עליו, ואחר כך נחץ דברה והבטיח בה על ידי עבדיו הנביאים, והרחיב אמתלאותינו בנטותנו מדרך עבודתו, ויעד אותנו לקבל אותה ממנו ולרצות בנו מהרה, ואם ארך המרותנו את דברו והפרתנו את בריתו כמו שבאר בפרשת {{צמ|וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט|יחזקאל לג יט|יחזקאל לג יט}} וגו' ולפי שהיו הצדיקים שני מינים, האחד הנצלים מן החטא והעול, והשני השבים מן החטא, והיה רוב המון הצדיקים בעלי התשובה, התחיל המשורר ואמר {{צמ|אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה|תהלים לב א|תהלים לב א}} ואח"כ זכר הכת השנית הנצלת מן החטא, ואם היא קודמת במעלה מפני שכל שב כבר היה צדיק קודם שיחטא, ואין כל צדיק, שב ואמר עליהם {{צמ|אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יְהוָה לוֹ עָו‍ֹן|תהלים לב ב|תהלים לב ב}} וגו', וזכר הכת הזאת באחרונה מפני מעוט מציאתה בכל דור, כמ"ש {{צמ|אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד|תהלים קל ג|תהלים קל ג}} ואמר {{צמ|כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ|קהלת ז כ|קהלת ז כ}} וגו' ונאמר {{צמ|כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא|מלכים א ח מו|מלכים א ח מו}} , ובעבור זה קבעו רבותינו בפתיחת תפילתנו עניין התשובה והסליחה בהרוצה בתשובה והמרבה לסלוח. וראוי לנו עתה לבאר מדברי התשובה עשרה ענינים. * '''הראשון''' מה היא התשובה. * '''והשני''' לכמה חלקים תחלק. * '''והשלישי''' במה תהיה התשובה מן האדם. * '''והרביעי''' בבאור גדריה. * '''והחמישי''' בתנאי כל אחד מהם. * '''והששי''' איך אופני ההערה לאדם על התשובה. * '''והשביעי''' בבאור מפסידי התשובה. * '''והשמיני''' הישתווה בעל התשובה עם הצדיק הניצל מן החטא אם לא. * '''והתשיעי''' אם יתכן לחוטא לשוב מכל חטא אם לא. * '''והעשירי''' מה אופני התחבולה למי שהתשובה מחטאיו קשה עליו. ובזה נשלמים כל אופני התשובה וחיוביה אשר בהם נקווה מחילת עונותינו בעזה"י: == פרק א == ואומר בבאור מהות התשובה שטעם התשובה הוא התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך אחר יציאתו ממנה וחטאו בה והשבת מה שאבד ממנה אם בעבור סכלותו באלהים ובענייני עבודתו או שגבר יצרו על שכלו או להתעלמותו ממה שהוא חייב בו לאלהים או בעבור התחברותו לחברים רעים פתוהו וחטא בעבורם ונמצא בזה כמו שאמר החכם {{צמ|בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא|משלי א י|משלי א י}} ואמר {{צמ|יְרָא אֶת יְיָ בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב|משלי כד כא|משלי כד כא}}. והיציאה מעבודת הבורא על שני דרכים, אם בעזיבת מה שצוה הבורא לעשותו והתעלמותו ממנו, או בעשות מה שהזהיר מעשותו וכוון בו להמרות את בוראו, ואם תהיה יציאתו מן העבודה בעזיבת מה שצוה הבורא לעשותו בלבד אופן תשובתו מקצורו יהיה בהשתדלו במעשה הנכון והדבקו בגדרי התשובה אשר אני עתיד לבארם בזה השער, ואם היתה במה שהזהיר הבורא מעשותו אופן השגת קצורו יהיה בהשמרו מחזור אל כל מין המעשה ההוא, ושישתדל לעשות הפכו עם הדבקו בגדרי התשובה ותנאיה אשר אני עתיד לבארם בשער הזה בעזרת האל יתברך. והדמיון בזה בעניינים הטבעים באדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שנמנע מאכול מה שיש בו התמדת בריאותו, או מפני שאכל מה שהזיקו והפסיד בריאותו, וכשיהיה חליו ממעוט המזון אשר התמיד בו בריאותו, אופן חזרתו אל הנכונה יהיה בהרבותו ממיני המזונות הראויים לטבעו עד שישוב אל הגבול השווה, וכשיחזור אל עניינו הראשון הטבעי ינהג במזונו המנהג השווה, ואם יהיה חליו מפני שהתנהג במה שהזיקו מהמזון, אופן בריאותו יהיה בהשמרו מן המזון ההוא והדומה לו, ולהתנהג במה שהוא הפך מזגו וטבעו עד שישוב אל העניין השווה, וכאשר יבריא גופו ויעמוד על הגבול השווה לו יאכל מן המאכלים השווים בין שני המאכלים והאמצעיים בין שני המזגים וכבר דמה הכתוב העוונות במאכל הרע כמ"ש {{צמ|אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת... הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו|ירמיהו לא כט|ירמיהו לא כט}}: ==פרק ב == אבל חלקי התשובה הם שלשה. '''אחד''' מהם השב מחמת שלא מצא דרך לעבירה וכשהוא מוצא גובר יצרו על שכלו ולא ימנע ממנה וכאשר ישלים עשותה יראת גנות מעשהו ויתחרט על מה שעבר בה וזה שב בפיהו לא בלבו ובלשונו לא במעשהו והוא חייב בעונש הבורא יתברך ובו נאמר {{צמ|הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר|ירמיהו ז ט|ירמיהו ז ט}} וגו' {{צמ|הַמְעָרַת פָּרִצִים|ירמיהו ז יא|ירמיהו ז יא}} וגו'. '''והחלק השני''' השב בלבו ובאבריו ועומד בשכלו כנגד יצרו ומתנהג להכריח נפשו ולהלחם עם תאוותיה עד שינצחנה וימנענה ממה שישנאהו הבורא יתברך אלא שנפשו רוצה להטותו תמיד אל הפך עבודת הבורא ושואפת אל העבירה והוא משתדל לחסום אותה ופעם תנצחהו ופעם ינצחנה וזה אינו שלם בדרך התשובה שמחייבת לו הכפרה עד שיסור מן העבירות לגמרי כמו שכתוב {{צמ|לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲו‍ֹן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ|ישעיהו כז ט|ישעיהו כז ט}} וגו'. '''והחלק השלישי''' אדם שהתנהג בכל תנאי התשובה והגביר שכלו על תאוותו והתמיד לחשוב עם נפשו וירא את בוראו ובוש ממנו והשיב אל לבו גודל חטאו ועונו והכיר גדולת מי שהמרה אותו ועבר על דברו והציב עוונותיו לנגד עיניו ולנכחו תמיד מתחרט עליהם ומבקש המחילה בהם כל ימי חייו עד בוא קצו וזה ראוי אצל הבורא להנצל: == פרק ג == אבל במה תהיה התשובה מהאדם אומר בזה כי תתכן לו אחר הקדמת ידיעתו בשבעה דברים. <br> '''הראשון''' שידע גנות מעשהו ידיעה ברורה כי אם לא יתברר לו זה ויהיה מסתפק או שוגג בלתי מזיד לא תתכן החרטה ממנו עליו ובקשת המחילה בו כמו שכתוב {{צמ|כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד|תהלים נא ה}}. <br> '''והשני''' שידע בחיוב רוע מעשהו וגנותו כי אם לא יתברר אצלו כי מעשהו רע ומפעלו אינו טוב לא יתחרט עליו ולא יקבל תנאי התשובה ממנו ודינו בו כדין השוגג ואמתלאתו רחבה כמ"ש {{צמ|שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין|תהלים יט ג}} וגו'.<br> '''והשלישי''' שידע בחיוב הגמול על מעשהו, כי אם לא ידע זה, אין צורך מביאו אל החרטה עליו וכשיתברר אצלו כי הוא ענוש עליו יתחרט אחר כך ויבקש המחילה כמו שכתוב {{צמ|כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי|ירמיהו לא יח}} וגו' ואמר {{צמ|סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי|תהלים קיט קכ}} וגו'. '''והרביעי''' שידע שהוא שמור עליו ונכתב בספר עונותיו ולא יעבור עליו העלם ולא שכחה ולא הנחה כמ"ש {{צמ|הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי|דברים לב לד}} ואמר {{צמ|בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם|איוב לז ז}} וגו', כי אם יחשוב כי הוא מופקר ואיננו שמור עליו לא יתחרט ולא יבקש המחילה בו מפני איחור עונשו עליו כמ"ש {{צמ|אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע|קהלת ח יא}}. '''והחמישי''' שידע אמת כי התשובה אופן רפואת מדווהו, והדרך אל הָאֲרוּכָה מרוע מעשהו וגנות מפעלו ושבה יתקן טעותו וישיב אבידתו כי אם לא יתברר אצלו זה יתייאש מכפרת הבורא יתברך ומרחמיו, ולא יבקש ממנו המחילה על מה שקדם לו מרוע מפעלו כמ"ש {{צמ|אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה|יחזקאל לג י}}, והיתה התשובה על זה מהבורא על ידי נביאו {{צמ|חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע|יחזקאל לג יא}} וגו'. '''והששי''' שיחשוב עם נפשו במה שקדם לבורא עליו מן הטובות ומה שקדם לו מהמרותו תמורת ההודאה עליהן ושישקול עונשי העבירה עם ערבותה וערבות גמול הצדקה עם צערה בעוה"ז ובעוה"ב כמו שאמרו רבותינו ז"ל {{צמ|והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה|משנה אבות ב א}}. '''והשביעי''' חוזק סבלו להימנע מן הרע אשר הרגיל בו והסכמתו לסור ממנו בלבו ובמצפונו כמו שכתוב {{צמ|וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם|יואל ב יג}}. ובהתקדם בירור אלו השבעה דברים בדעת החוטא תתכן ממנו התשובה מעונותיו: == פרק ד == אבל גדרי התשובה הם ארבעה. הראשון החרטה על מה שקדם לו מן העונות. והשני שיעזבם ויסור מהם. והשלישי שיתודה בהם ויבקש המחילה עליהם. והרביעי שיקבל על נפשו שלא ישוב לעשותם בלבו ובמצפונו והחרטה אות על גנות מעשהו בעיניו כמ"ש (שם) מי יודע ישוב ונחם והשאיר אחריו ברכה, ואמר במי שהתמיד על חטאיו (ירמיה ח) אין איש נחם על רעתו ואנחנו רואים כזה בין בני אדם כשמראה החוטא לחבירו החרטה על מה שחטא לו הוא הסבה החזקה למחול לו והעזיבה אות על בירור אמונתו בגמול ובעונש כמ"ש (ישעיה נה) יעזוב רשע דרכו וגו', ואמר במי שהתמיד על חטאיו (שם מ) בעון בצעו קצפתי ואכהו וגו'. וכמו זה נראה בין בני אדם כי כאשר ימנע המריע לחבירו מהרע אליו אחר החרטה אז יהיה ראוי למחול לו ולעבור על פשעו ובקשת המחילה אות על כניעתו ושפלותו לפני האלהים והתודותו בעונו סבת המחילה לו כמו שנאמר (משלי כח) ומודה ועוזב ירוחם ואמר בהפך זה (ירמיה ב) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי ואמר (משלי כח) מכסה פשעיו לא יצליח, וכזה נראה בין בני אדם כי החוטא לחבירו כשיכנע לו ויודה שחטא לו והרע אליו ובקש ממנו המחילה והכיר חבירו ממנו שהוא מתחרט על מה שקדם לו מן החטא לא יתעכב מלמחול לו ומעבור על פשעו ויסיר מה שיש לו בלבו טן הנטירה אבל הקבלה שלא ישנה אות על ידיעתו ברוע מעשהו וגודל חטאו כמו שנאמר (איוב לד) אם עול פעלתי לא אוסיף ונאמר(הושע יד) אשור לא יושיענו וגו' ונאמר בהפכו (ירמיה יג) היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו וגו'. וכמו זה נראה בין בני אדם כשיקבל החוטא לחברו על עצמו שלא ישנה להרע לו ויראה החרטה והעזיבה ויתודה יהיה זה גמר סבות המחילה לו והסר האשמה ממנו ודחות העונש מעליו וכשיתקבצו בשב אלו הארבעה נדרים בתנאיהם אשר אנו עתידים לבארם יכפר לו הבורא עונו ויעביר על פשעו, ואם יהיה העון ממה שנאמר בו (שמות כ) לא ינקה כשבועת שוא ואשת איש מקיל הבורא עונשו בעוה"ז ומטיב לו בעוה"ב ויכנס בכת הצדיקים כמו שנאמר (ישעיה נט) ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וגו' ואמר (ירמיה ד) אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב ואמר (שם טו) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד: ==פרק ה== אבל תנאי גדרי התשובה רבים מאד אך אזכור מהם עשרים תנאים ונבאר בכל גדר מגדרי התשובה חמשה תנאים ובהם יהיה כל גדר מגדריה הארבעה שלם. מהם תנאי החרטה חמשה. הראשון היראת ממהירות עונש הבורא לחוטא על מה שקדם לו מן העונות ותחזק בעבור זה חרטתו כמו שנאמר (שם יג) תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך וגו'. והשני שבירת לבו והכנעו לאלהים על מה שהיה ממנו מן החטא כמו שנאמר (ד"ה ב ז) ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם. והשלישי לשנות מלבושיו ותכשיטיו להראות סימני החרטה בדבריו ובמאכליו ובכל תנועותיו כמו שנאמר (י רמיה ד) על זאת חגרו שקים וגו' ואמר (יונה ג) ויתכסו שקים האדם והבהמה. והרביעי הבכי והצעקה והאבל מתחרט על מה שקדם לו מן החטא כמו שנאמר (תהלים קיט) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך ואמר (יואל ב) בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים משרתי ה'. והחמישי שיוכיח נפשו ויכלימנה במצפונו על מה שהיה מקצורו בחובת הבורא יתעלה עליו כמו שנאמר (שם) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם. ותנאי העזיבה גם כן חמשה. אחד מהם עזיבת כל מה שהזהיר הבורא ממנו כמו שנאמר (עמוס ה) שנאו רע ואהבו טוב ואמר (ישעיה נו) ושומר ידו מעשות כל רע ואמר (שם נה) יעזב רשע דרכו וגו'. והשני עזיבת המותר המביא לידי איסור בדברים המסופקים אם מותרים הם או אסורים כמו שנאמר על קצת החסידים שהיו פורשים משבעים שערים משערי המותר מיראתם שער אחד משערי האסור וכמו הסייגים שצוו עליהם רבותינו ז"ל ואמרו ועשו סייג לתורה. והשלישי שתהיה עזיבתו העבירות אחר יכלתו עליהם והזדמנותם לו לא ימנע מעשותם כי אם מיראת עונש הבורא כמו שנאמר (תהלים קיט) סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי. והרביעי שתהיה עזיבתו העבירות מבשתו מן הבורא לא מיראת בני אדם ולא לתקותו אותם ולא לבשתו מהם ולא יהיה כמו שנאמר בהם (ישעיה כט) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה ואמר (מלכים ב יב) ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן. והחמישי שיעזוב עשות הרע עזיבת היאוש ממנו שלא יתן אל לבו לשנות אליו ויאמר בלבו ובלשונו כמו שאמר החסיד (איוב לד) אם עול פעלתי לא אוסיף. אבל תנאי בקשת המחילה כמו כן חמשה. אחד מהם התודותו בעונותיו ושירבו בעיניו ובלבו כמו שנאמר (ישעיה נט) כי רבו פשעינו נגדך. והשני שיזכור אותם תמיד וישימם לנגדו ונוכח פניו כמ"ש (תהלים נא) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. והשלישי שיתענה ביום ויתפלל בלילה עת שלבו פנוי ואין לו טרדה בעסקי העולם כמ"ש (איכה כ) קומי רוני בלילה. ואני עתיד לבאר מעלת תפלת הלילה בעזרת השם. והרביעי שיתחנן אל האלהים ויעטוף אליו תמיד לכפר עונותיו ולמחול לו ולקבל תשובתו כמ"ש (תהלים לב) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי וגו' ואמר (שם) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא. והחמישי שיטרח וישתדל להזהיר בני אדם מכמות עבירותיו וליראם מעונשם ולהזכירם בתשובה מהם כמו שכתוב (יונה ג) מי יודע ישוב ונחם האלהים ונאמר (תהליס נא) אלמדה פושעים דרכיך. ותנאי הקבלה שלא ישנה לעשות מה שהזהיר ממנו הבורא חמשה כמו כן. אחד מהם שישקול ערבות מהרה וכלה מעורבבת בערבות מתאחרת קיימת מתמדת זכה מבלי קדרות וערבוב ושישקול צער מהר כלה אין לו קיימא בצער מתאחר מתמיד אין לו הפסק כמו שכתוב על הערבות (ישעיה סו) וראיתם ושש לבבם ואמר על הצער (שם) ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו' ואמר (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה וגו' ואמר (שם) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו'. וכאשר יתן החוטא אל לבו הדבר הזה ראוי לו לקבל עליו שלא ישנה אל חטאו. והשני שיתן אל לבו בוא יום המיתה ובוראו קצוף עליו על מה שקדם לו מן הקצור בחובותיו כמ"ש (שם) ומי מכלכל את יום בואו. וכאשר ישיב זה אל לבו חייב לירא מעונשו ולהסכים עם נפשו שלא ישנה אל מה שיקצוף אדוניו עליו. והשלישי שיתן אל לבו הימים אשר נטה בהם מאחרי אלהיו ולא השגיח לעבודתו עם התמדת טובותיו עליו בהם כמ"ש (ירמיה ב) כי מעולם שברתי עלך נתקתי מוסרותיך ותאמרי לא אעבור ופירוש לא אעבור לא אקבל עבודתך ולא אבוא בבריתך כאלו אמר לא אעבור בבריתך מענין (דברים כט) לעברך בברית ה' אלהיך. והרביעי שישיב הגזלות וימנע מן העבירות וירף מהזקת כל הברואים כמו שכתוב (יחזקאל לג) חבול ישיב רשע גזלה ישלם ואמר (איוב יא) אם און בידך הרחיקהו וגו' כי או תשא פניך ממום. והחמישי שיתן אל לבו גדולת הבורא יתעלה אשר המרה דברו ויצא מקשר עבודתו ומסורת תורתו ויוכיח את נפשו ויכלימנה על זה כמו שנאמר (דברים לב) הלה' תגמלו זאת ואמר (ירמיה ה) האותי לא תיראו נאם ה'. ובזה ישלמו גדרי התשובה אשר הקדמנו: ==פרק ו== אבל אופן ההערה יהיה לאחד מארבעה דברים. האחד מחוזק הכרת האדם את אלהיו ובחינתו בהתמדת טובתו עליו ומה שהוא חייב עליה מעבודתו ושמור מצותיו והזהר ממה שהזהיר והוא כעבד הבורח מאדוניו כשהוא חושב בטוב אשר גמלו ישוב אליו לרצונו לבקש ממנו מחילה על מה שקדם לו מהמרותו וברחו מעבודתו והוא העבד המפיק דרך הטובה ומבין נתיב ההצלה ובכמוהו נאמר (שם ד) אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב, ר"ל אם תשוב לרצונך קודם בוא העונש עליך אקבל תשובתך ואבחר בך לעבודתי, ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד ולא תברח מעבודתי ונשבעת בשמי באמת ולבך לשוב אלי באמונה יתברכו בך גוים ובך יתהללו. והתשובה על כל התנאים הוא מה שאמר והתברכו בו גוים ובו יתהללו. ואמר (מלאכי ג) שובו אלי ואשובה אליכם. והשני בעת שתבואהו תוכחת הבורא יתברך והכלמתו על רוע מעשיו ומפעליו בין ע"י נביא דורו אם יהיה בזמן הנבואה או מתורת ה' הנאמנה או מפי מורה לעבודת האלהים אשר הוא טענת הבורא בארץ על ברואיו ואין דור מן הדורות ריק ממנו כמו שאמרו רבותינו ז"ל עד שלא כבתה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע תלמידו. עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי. עד שלא כבתה שמשו של אליהו זרחה שמשו של אלישע. יום שמת רבי עקיבא נולד רבינו הקדוש. ועל הדרך הזה ימצא בכל הדורות ובכל הארצות לא יחסר קורא אל האלהים ואל עבודתו ומורה את תורתו, והשב הזה כעבד שברח מעבודת אדוניו ופגע עבד נאמן לאדוניו והוכיחו על ברחו מאדוניו ויעץ אותו לשוב אליו והבטיחו שימחול לו והזכירו רוב טובותיו וחפציו עליו ושב אליו ונכנע אליו. והשלישי כשהוא רואה נסיון הבורא וחוזק עונשו למי שהלך בדרכו לצאת מעבודתו יוסר בו וישוב אל ה' מיראתו עונשו ונקמתו החזקה והוא כעבד הבורח מאדוניו כשישמע מה שהיה מעונשו למי שברח ממנו כמוהו ויוסר בו וישוב מתחנן אל אדוניו למחול לו ולסלוח עונו קודם שיבואנו העונש וע"כ אמר הכתוב (ויקרא יח) ולא תקיא הארץ אתכם וגו' כאשר קאה וגו'. והרביעי בבוא עונש הבורא עליו במין ממיני הצרות וכיון שהרגיש בו נעור והקיץ משנתו ושב אל האלהים מחטאו, והוא כעבד הבורח מרבו אשר שלח אליו מי שייסרנו ויעננו על ברחו מעבודתו וכאשר הגיע אליו ברח אל אדוניו מתודה מחטאיו ומבקש מחילתו וסליחתו ובכמוהו נאמר (משלי א) בבוא כשואה פחדכם וגו' אז יקראונני ולא אענה ואמר (ד"ה ב לג) וכהצר לו חלה את פני ה' ויכנע מאד והמצליח השב אל האלהים בפנים הראשונים ותחתיו בהצלחה ובקבול מי שלא שב עד שבאתהו תוכחת הבורא והם הפנים השניים ותחתיהם בהצלחה ובקבול מי שלא שב עד שחלה הרעה על סביביו ותחתיו בקבול והחזרה מי שלא שב עד שחל עליו העונש ונתיסר בו והוא הרחוק שבשבים לקבל האלהים תשובתו ולמחול חטאו עד שישוב אל ה' ויראה מן החרטה והעזיבה ובקשת המחילה בלבו ובלשונו ובתנועותיו מה שיחייב למחול לו ולקבל תשובתו ולעבור על פשעיו: ==פרק ז== אבל מפסידי התשובה רבים מאד וכבר זכרתי רובם במה שקדם מן השער הזה וממפסידיה עוד ההסכם על העבירה והוא ההתמדה על עשותה והאיחור מהניח אותה ולא תתכן תשובה עם זה וכבר נאמר אין קטנה בעבירות עם ההתמדה ולא גדולה בהם עם בקשת המחילה והוא שההתמדה מורה על בזותו דבר האלהים ושהוא מקל במצותו והזהרתו ומזמן עצמו לעונשו ובו נאמר (במדבר טו) והנפש אשר תעשה ביד רמה כי דבר ה' בזה, ועוד כי ההתמדה על העבירה ואם היא קטנה הולכת וגדלה בהתמדתו עליה והגדולה כשמבקש בעליה מחילה עליה ועזב אותה ליראת האלהים הולכת הלוך וחסור ומתמעטת עד שתמחה מספר עונותיו וינקה ממנה בעליה בתשובה הלא תראה החוט של משי כמה הוא חזק כשיכפיל פעמים רבות וכבר ידעת כי עיקרו מחלוש שבדברים והוא ריר התולעת ונראה החבל הגדול של ספינה בשמשמשין בו זמן ארוך הולך הלוך וחסור עד אשר יפתח (ס"א יפסק) וישוב חלוש מכל חלוש וכמו כן ענין הקטנות והגדלות בעבירות עם ההתמדה ובקשת המחילה ועל כן דמה אותם הכתוב בו כמו שנאמר (ישעיה ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכבר נאמר אל תביט לקטנות מה שעשית אך תביט לגדולת מי שחטאת לו ואל תשמח לסכלות בני אדם ברוע מצפונך וראוי שתאבל ליריעת הבורא במה שאתה צופן והשקפתו על נסתרותיך ונגלותיך ושהוא זוכר אותם לך יותר ממה שאתה זוכר מפני שאתה תשכח והוא לא ישכח ותתעלם ולא יתעלם כמ"ש (שם סה) הנה כתובה לפני ואמר (ירמיה יז) חטאת יהודה כתובה. וממפסידיה עוד החזרה אל העבירה אחר השלמת תנאי התשובה ממנה כמו שאמר (שם לד) בפרשת הדבר אשר היה אל ירמיהו לשלח איש את עבדו ושאר הענין ההוא. וממפסידיה גם כן מי שיבטיח (ס"א שייחל) את נפשו לשוב באחרית ימיו וחושב שיתרחק מן העבירות לאחר שיגיע אל רצונו וישלים תאותו מהם והוא כמרמה את אלהיו ובו אמרו רז"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכתוכחה אשר כתבתי בסוף זה המסר נפשי הכיני צדה לרוב אל תמעיטי, בעוד בחיים חייתך ויש לאל ידך כי רב ממך הדרך, ואל תאמרי מחר אקח צדה כי פנה היום כי לא תדעי מה ילד יום, ודעי כי תמול לעד לא ישוב וכל אשר פעלת בו שקול וספור וחשוב, ואל תאמרי מחר אעשה כי יום המות מכל חי מכוסה, מהרי עשות בכל יום חקו כי בכל יום המות ישלח חצו וברקו, ואל תתמהמהי מעשות חק דבר יום ביומו בי כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו. וממפסידי התשובה ג"כ שיהי' השב שב מקצת עונותיו ומתמיד על קצתם כמו שיצא מן העבירות שבינו ובין המקום וישוב מהם ולא יצא ממה שיש בינו ובין בני אדם מגזל ואונאה וגנבה והדומה לזה ובזה נאמר (איוב יא) אם און בידך הרחיקהו ואמרו רז"ל בענין הזה אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה למי שתופס שרץ בידו אפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו עלתה לו טבילה שנאמר (משלי כח) ומודה ועוזב ירוחם, ומה שהקדמנו ממפסידי השערים אשר קדמו בספר הזה כלם ג"כ מפסידים התשובה ואינני צריך לשנותם בשער הזה: ==פרק ח== אבל אם ישתוה השב עם הצדיק אומר כי יש מן השבים שישתוה אחר התשובה עם הצדיק אשר לא חטא ומהם מי שיש לו יתרון על הצדיק ומהם מי שיש לצדיק יתרון עליו אע"פ ששב. ובאור החלק הראשון הוא שיהיה החוטא בקצורו במצות עשה שאין בה כרת כציצית וכלולב וכסוכה והדומה לזה. וכאשר ישוב המקצר בהם בלבו ובלשונו וישתדל לעשות אותם ולא ישנה קצורו בהם ימחול לו הבורא וישתוה עם הצדיק אשר לא קצר בהם, ובכמו זה נאמר השב מן החטא כמי שלא חטא ואמרו רז"ל עבר על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז ממקומו עד שמוחלין לו שנאמר (מלאכי ג) שובו אלי ואשובה אליכם. והחלק השני והוא שיש לו בו יתרון השב על הצדיק, באור זה שיהיה השב חטא חטא קטן במצות לא תעשה שאין בה כרת ואח"כ שב מפנה תשובה שלמה בכל תנאיה ושם עונו לעומתו ונוכח פניו ומבקש תמיד המחילה עליו ונכלם מבשתו (ס"א מבקשתו) מהבורא ונכנס בלבו המורא מעונשו ונשברה נפשו והוא נכנע ושפל לפני האלהים תמיד והיה חטאו סבה לכניעתו והשתדלותו לפרוע חובות הבורא, לא יתגאה במאומה ממעשהו הטוב ולא ירבה בעיניו ולא יתפאר בו וישמר בשארית ימיו מן המכשול, חוטא זה הוא שיש לו יתרון על הצדיק שלא חטא החטא ההוא והדומה לו, כי הצדיק אין בטוחים בו שלא יתגאה ויגבה לבו וירום במעשהו וכבר נאמר כי יש חטא שמועיל לשב יותר מכל צדקות הצדיק ויש צדקה שמזקת לצדיק יותר מכל חטאות השב כשיפנה לבו מן הכניעה ודבק בגאות ובחונף ואהבת השבח כמ"ש אחד מן הצדיקים לתלמידיו אילו לא היה לכם עון הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העון אמרו לו ומהו גדול מן העון אמר להם הגאות והחונף ובשב כזה ארז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. והחלק השלישי שיהיה השב עובר עבירות גדולות ממצות לא תעשה שיש בה מיתה בידי אדם וכרת בידי שמים כחלול השם (ס"א כחלול שבת) ושבועת שקר והדומה להם מן הגדולות ואחד כך שב מטעותו בהם והשלים תנאי התשובה וגדריה כי המחילה לא תתכן לו עד שינוסה בעוה"ז ממה שיוכל לסבלו וינקה מעונותיו ובו אמרו רז"ל עבד על מצות לא תעשה שיש בה כרת ומיתת ב"ד ועשה תשובה יסורין ממרקין ומיתה מכפרת שנאמר (תהלים פט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וכתיב (ישעיה כב) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון והצדיק שלא עבר אלו העבירות יש לו יתרון על השב מהם בלי ספק: ==פרק ט== אבל אם תתכן התשובה מכל חטא אם לא, אומר בתשובת השאלה הזאת כי העונות שני מינים. אחד מהם עונות (ס"א עבירות) שבין אדם למקום בלבד ככחש באלהים והמחשבות הרעות והמצפונים הרעים ולאוין שבחובות הלבבות והרבה מחובות האברים אשר לא יחמוס החוטא בהם כי אם נפשו בלבד ואין אשמה עליו אלא להמרותו מצות אלהיו. והמין השני עונות (ס"א עבירות) שבין אדם לחבירו והם שיש בהם ענין מעניני הרעה והחמס לבני אדם אם בגופם אם בממונם או בזכרם ומקבץ החוטא חמסו בנפשו בהמרותו את אלהיו עם חמסו ב"א. ומה שיהיה מן העונות והחטאים בין האדם לאלהיו בלבד תתכן לו התשובה מהם בעודנו בחיים כשיתעורר לקצורו וישתדל לשוב מעונו אצל בוראו ומן הדין עליו שתהיה התשובה מן העון במין שחטא בו אם יוכל שאם יהיה החטא בחובות הלבבות כלב הרע והמחשבה הרעה והנטירה והקנאה והשנאה והדומה לזה, התשובה ממנו ראויה להיות בהטבת הלב ואהבת הטוב לבני אדם והמחילה להם. ואם יהיה החטא באבר מאברי הגוף באכילת מה שאסר הבורא אכילתו והבעילות שהזהיר מהם וחלול שבתות ומועדים ושבועות שקר ראוי שתהיה תשובתו ממנו באותו ענין ובאותו מין שהיה חוטא בו עם שתוף הלב בכוונה לאלהים. וכל הענין הזה יתכן לאדם בחייו בעוד שהוא מאריך ימים עם בירור כוונתו (ס"א הכרתו) כשהוא מכוין לתשובה ולטהר נפשו מעונו אצל בוראו ובכמוהו אמר החכם (משלי ט) אם חכמת חכמת לך. אבל מה שיהיה מן העונות לאלהים ולבני אדם יקשה על האדם התשובה מהם לכמה פנים. מהם שלא ימצא העשוק או שימות או שמקומו רחוק ומהם שיאבד הממון מיד העושק ואין לאל ידו להשיב העושק לבעליו ומהם שהעשוק שמא לא ימחול לעושק במה שעשקו מהזיקו בגופו וספרו בגנותו ומהם שלא יכיר העושק את העשוק או שלא ידע סך הממון אשר עשק כמו שעשק אנשי קריה או אנשי מדינה ולא הכיר אותם ולא נתברר אצלו מספר הממון שלקח מהם בעול ובחמס ומהם שנטבע הממון האסור בכפליו מן המותר ואינו קל להוציא אותו ממנו אלא בהפסד הרבה חלקים מן המותר כמ"ש רבותינו ז"ל גזל מריש ובנאו בבירה בית שמאי אומרים מקעקע כל הבירה כלה ומחזיר מריש לבעליו ובית הלל אומרים אין לו אלא דמי מריש בלבד מפני תקנת השבים. וממה שתקשה עוד התשובה ממנו מה שנהג בו האדם עד ששב לו המעשה הרע דבק כהדבק המעשים הטבעיים אשר לא יקל להניחם כמו שכתוב (ירמיה ט) למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו ואמר (שם יג) היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו וגו'. ומהם שפיכות דמים והריגת הנקיים בין בפגיעה בין בהליכת (ס"א בעלילת) רכילות במו שידעת מענין דואג בעיר הכהנים אשר גרם להרגם ברכילות תחלה ופגע בהם אחר כך כמו שנא' (שמואל א כב) ויסוב דואג האדומי ויפגע הוא בכהנים. ומהם עוד מי שגורם לאבד ממון חבירו ברכילותו אין עולה לו תשובה עד שירצה את חבירו אם בממון אם בפיוס ובכניעה למחול לו ולנשוא חטאו כמו שכתוב (מיכה ג) ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו. ומהם מי שבא אל הערוה והוליד ממנה ממזר כי החרפה לא תמוש והשבת המעוות אי אפשר לו (ס"א והשגת הטעות הזאת אי אפשר לה) כמו שאמר (איוב לא) כי היא זמה והוא עון פלילים כי אש היא עד אבדון תאכל ואמר הכתוב (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. ומהם מי שהרגיל לשונו לכזב ולספר בגנות בני אדם ולדבר בהם ואיננו יכול לעמוד על זה מרובו (ס"א ואינו זוכר כ"ז לרוב ההרגל שהרגיל בו) מפני שאין לו תכלית אצלו וכבר שכח האנשים אשר דבר בם והכל שמור עליו וכתוב בספר עונותיו ובו נאמר (תהלים מא) ואם בא לראות שוא ידבר לבו יקבץ און לו ואמר (שם נ) אם ראית גנב ותרץ עמו ושאר הענין. והנה השוה הלשון הרע עם הגנבה והנאוף ואמר (ירמיה ט) ואיש ברעהו יהתלו. וממה שתקשה התשובה ממנו מי שהדיח בני אדם בדת שבדה להם והכריחם להאמין בה ותעה והתעה וכל אשר יוסיף העם המאמינים בה יוסיף עונו ויכפל כמו שארז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ואמרו ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א טו) על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא וגו'. ומשיג במין הזה מי שאפשר לו לצוות בטוב ולהזהיר מן הרע לאנשים תועים ועכבו מזה יחול ממונם או יראתם או בשתו מהוכיח אותם ותעו ולא הורה אותם הדרך הישרה כמ"ש (יחזקאל לג) הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש: ==פרק י== אבל איך אופן התחבולה למי שקשתה עליו התשובה נאמר בתשובת השאלה הזאת כי מי שעבר עבירה מן העבירות שיקשה לתקנה באופן התשובה המיוחדת בה אינה נמלטת מאחד משני דברים. או שתהיה מן העבירות שבינו ובין בוראו או שתהיה מן העבירות שבינו ובין בני אדם כמו האונאה והגניבה ומיני הגזלות והחמס והעול ומאיזה מהם שיהיה ותהיה התשובה נמנעת עליו לאחד מן הפנים שהקדמנו שהתשובה מהם קשה כשיקבל עליו גדרי התשובה בכל תנאיה אשר בכחו ויכלתו מהם הבורא מקל עליו תשובתו ועובר לו על מה שנעלם ממנו ונמנע עליו וישים לו מוצא קרוב מחטאו וירחיב אמתלאתו בו, ואם יהיה משער העריות אשר זכרנו במי שהוליד מאסורה יכרית הבורא את זרעו, ואם הוא מצד אונאה וגזל בממונו יתן לו האל ממון ויפרענו לחבירו וירצהו וימחול לו, ואם הרע לחבירו בגופו או בממונו יכניס לו הבורא יתברך בלבו רצון ואהבה עד שימחול לו במה שהיה מחטאו עליו כמו שאמר (משלי טז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ואם ירחק ממנו העשוק יזמין הבורא התקבצם עד שיכנע לפניו העושק וימחול לו ואם לא ידע האנשים העשוקים ומספר הממון אשר עשק יפיק אותו האל להוציא ממונו בתועלת כוללות כבנין גשר וחפור בארות יהנו מהם בני אדם ועשות בורות בדרכים שאין המים מצוים בהם ומה שדומה לזה מתועלת ההמון עד שתהיה תועלתו כוללת מי שעשק ומי שלא עשק ואם ימות העשוק ישיב הממון ליורשיו ואם הזיק לו בגופו או שספר בגנותו יתודה על קברו בזה במעמד עשרה בני אדם וימחול לו עונו כמו שאמרו חז"ל בענין הזה מוליך עשרה ב"א ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו ואין התשובה נמנעת על החוטא אלא מצד מצפונו ותרמית לבו אבל אם הוא רוצה להתקרב אל האלהים לא יסגר שער התשובה בפניו ולא ימנעהו מהמגיע אליו מונע אך הוא פותח לו שער הישרה ומורה אותו הדרך הטובה בחסדו ובטובו כמ"ש (תהלים כה) טוב וישר ה' על כן יורה. חטאים בדרך ואמר (דברים ד) ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת וגו' וכתיב (שם ל) כי קרוב אליך הדבר מאד ואמר (תהלים קמה) קרוב ה' לכל קוראיו וגו'. וכבר בארתי לך אחי מחובות התשובה וגליתי לך מאופני החזרה מה שיש בו מענה עליך ונפסקו בו אמתלאותיך ומה תאמר מחר לאלהיך סכלתי ולא סכלת או תאמר עשיתי מה שעשיתי ואיני יודע ומה תהיה תשובת השאלה הזאת ומבלי ספק נהיה נשאלים. הכן התשובה בעוד שמאריכין לך. ודע אחי כי התשובה על זה איננה יוצאת כי אם ממעשינו לא מדברינו וחשוב עם נפשך תגיע לרצון בוראך כי לא ישיג הטוב היום אלא הממהר אליו ופרי הקצור החרטה. הקיצה אחי משינת פתיותך וחמול על נפשך שהיא הנכבדת שבפקדונות הבורא אצלך וכמה ועד מתי העכוב הזה וכבר כלית ימיך ברצון תאותך כאשר יעשה העבד הרע הלא תשוב לכלות שאר ימיך ברצון בוראך וכבר ידעת כי ימי האדם קצרים ותשאר בלי ספק יותר קצר כמו שאמרו רז"ל היום קצר והמלאכה מרובה היתה לך אחי רוח יקרה ונכבדת כבדת בה העוה"ז הנבזה והכלה והנחת אחריתך הנשארת לך הלא תנשא רוחך אל המקום הנכבד והמעון הרם מקום אשר לא תשפלנה הרוחות העולות אליו לעד ותמהר בעוד שער התשובה פתוח והקבלה והכפרה מצויה כמ"ש (ישעיה נה) דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. מהר אחי ומהר קודם בא פחדך כי אינך בטוח (בחיי) יום אחר ועיין לנפשך עיון שיאות לכמוך ויהיה שקול עם שכלך. ומי שרוצה להגיע לרצון בוראו יכנס מן הפתח הצר שיכנסו ממנו החסידים הסובלים וכולנו נקוה הטוב ולא יגיעוהו אלא הממהרים אליו הרצים עדיו כמו שאמרו חז"ל הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. ואמר דוד (תהלים קיט) חשתי ולא התמהמהתי חשוב עם נפשך ובוש מבוראך שתתנהג עמו במדה שאינך רוצה לנפשך להתנהג בה עם נברא כמוך כי אתה יודע כי כשתקציף בעל מעלה קטנה מאנשי המלך על נפשך אינך מתעכב מהכנע לו והתחנן אליו למחול לך ולהבטיחך מענשו עם חולשתו בזה כ"ש אם יקצוף עליך השר וכל שכן המלך שתמהר לבקש מחילתו ותחיש בתשובה אליו ולרצותו מיראתך מהירות עונשו, וכבר ידעת חולשתו מעשות דבר בלתי גזרת הבורא כמ"ש החכם (משלי כא) פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו עם כלות מלכותו ונתישת ממשלתו והתחלקות לבו וטרדתו בקצת הדברים מקצתם ועבור השכחה וההעלמה עליו ורוב מה שנעלם ממנו מן הדברים הנראים כ"ש הנסתרים. ועם ידיעתך כל זה אינך מתאחר לבקש ממנו למחול עונך ולמהר אל מה שירצהו ויקבלהו ממך ואיך לא נבוש אחי מבוראנו המשקיף על הנסתר ועל הנגלה ממעשינו ומחשבותינו אשר לא תעבור עליו שכחה ולא העלמה ולא יטרידהו דבר מדבר ואין מנוס מדינו ואין קץ למלכותו שנטה מעליו ונתאחר מהכנע לו ומשוב אליו ואין אנו יודעים עת קצנו ותכלית מדת ימינו, ואלו היה אדם מזהיר אנשי קריה או אנשי מדינה ויאמר בני אדם היו נכונים לנסוע לעוה"ב כי איש אחד יפקד מכם בחדש הזה ואינני מודיע אותו (ס"א ואינני יודע אותו) האין מן הדין על כל אחד מהם שיהיה נכון למות מיראה שמא יהיה הוא האיש ההוא ואיך לא נהיה כולנו נכונים לו ואנחנו רואים כי המות בכל חדש מכלה מספר רב מן החיים הלא מן הדין עלינו שנירא על נפשותינו בכל חדש ונחשוב על ענינינו וצידתנו ובית מועדנו קודם עת הצורך אליהם אפילו יום אחד כמו שאמרו ז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך ונאמר (קהלת ט) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. בחון ביתרון שכלך והכרתך ברור זה במה שאתה רואה בעיניך בברור מה שיגיד לך זולתך ואל תדחה שכלך ובינתך כי כבר נאמר כי לבורא יתברך על עבדיו טובות אם יקבלו אותם ינוחו בם (ס"א ירווחו בם) ואם ישיבום עליו יהיו לטענות עליהם ואח"כ ישובו לנקמה והבורא יתברך הטיב לך בחכמה ובתבונה ובדעת שם לך בהם יתרון על זולתך הזהר והזהר שלא ישובו לטענה עליך וכבר העיר אותך אל הדרך הישרה והורה אותך נתיב טובתך ולחמלה עליך ולנהלך לאט ולא רצה לך שתתמיד על פתיותך ותחזיק במריך ללכת עמך על דרך החסד אשר יאות לו ובחמלתו ורחמיו על ברואיו כמ"ש (תהלים כה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך וכבר קרא אותך לאט ובלשון רכה ואחר כך בתוכחת והכלמה ואחר כך הזהיר אותך בעונשו כדי שתשוב אליו ותמהר לחזור עדיו. מהר אחי ומהר להאזין אליו ולשמוע בקולו ולדבקה בו ובחור לנפשך מה שבחר לה אלהיך ורצה לה מה שרצה ממנה בוראך, ואל תביאך העצלה להקל בה כי אם תקל נפשך בעיניך איזה דבר יהיה נכבד אצלך והזהר פן ישיאך הרהור לבך ויאמר לך עתה אחרי אורך התעלמותי וחליפות רוב ימי אשוב אל האלהים ואבקש מחילתו וראוי שתשיב עליו במה שאמר הנביא בענין הזה (יחזקאל יח) ובשוב רשע מרשעתו ובשוב צדיק מצדקתו עד סוף הענין. וכבר המשילו זה הקדמונים לאדם שהיו בידו דרכמוני כסף והיה צריך לעבור בנהר גדול וכאשר עמד על שפת הנהר השליך הדרכמונים ההם בנהר מפני שקוה להפסיק הנהר בהם והשליכם כלם חוץ מאחד שנשאר בידו ולא נפסקו המים בעבורם וכאשר ראה כן אמר למלח אחד שהיה בנהר קח זה הדרכמון אשר בידי והעבירני בספינתך בנהר ועשה המלח כן והגיעו לחפצו בדרכמון ההוא אשר נשאר בידו והשיג בו מה שלא הגיע אליו בכל הדרכמונים שאבד בנהר וכאילו לא אבד מאומה. וכן בעל התשובה אשר כלה רוב ימיו בזולת עבודת הבורא כשיחזור בתשובה באחרית ימיו ימחול לו הבורא מה שקדם מרוע מעשיו כל ימיו כמ"ש (שם) כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו ואמר (שם לג) כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו. ואל יכבד עליך אחי הערתי אותך לשמירת עצמך אשר ארכו ימי התעלמותך (ס"א התעלמותי) ממנה כי לא יחדתיך בה מבלעדי נפשי והכנע לאמת ואל תברח ממנה והודה לאלהים אשר העיר אותך למה שלא ידעת ואל תקח אורך התעלמות זולתך המעיר לך לטענה לך ולאמתלא כי זה מתרמית היצר ומצודיו לאנשים אשר הכרתם חלושה. האלהים ישימנו מן הממהרים אליו והשבים עדיו בלב שלם ברחמיו אמן: נשלם שער השביעי. בעזרת האל יתברך: {{חובת הלבבות}} [[קטגוריה:בחיי אבן פקודה]] khy36btskfnamg1rhimt40a07o0v764 3079336 3079334 2026-08-27T10:08:36Z Nahum 68 /* פרק ג */ בציטוטים עדיפה נוסחת הקרי לענ"ד 3079336 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|תורת חובות הלבבות||שער הכניעה|שער התשובה|שער חשבון המעשים|}} בביאור אופני חיוב התשובה וגבוליה והדברים התלוים בה. וזה פתח השער: אמר המחבר מפני שקדם מאמרנו בכניעה והיא שורש התשובה והתחלתה ראיתי (ס"א ראוי) לסמוך לה באור גדריה ואופני השלמתה ואומר תחלה בחיוב התשובה והצורך אליה שכבר נתברר לנו מדרך השכל ומן הכתוב בתורה כי האדם מקצר מעשות מה שהוא חייב בו מחובות הבורא מדרך השכל מה שמצאנו עליו האדם מהתחלפות טבעיו והבדל שרשי הרכבתו והתהפכות מדות נפשו וסבות תנועתו והתחייב בזה התחלפות מעשיו כפי החלוף ההוא מהם הנאה והמגונה והעול והצדק והטוב והרע ועל זה יצטרך לקשר תורה ומסורת הנהגה אבל מ"ש בתורה בענין הזה מהם מה שאמר הכתוב {{צמ|כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו|בראשית ח כא|בראשית ח כא}} ונאמר {{צמ|וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם|בראשית ו ה|בראשית ו ה}} ונאמר {{צמ|וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד|איוב יא יב|איוב יא יב}} ונאמר {{צמ|הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל|איוב כה ה|איוב כה ה}} ונאמר {{צמ|כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה|איוב כה ו|איוב כה ו}} ונאמר {{צמ|וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה|איוב כה ד|איוב כה ד}}. וכיון שהתברר אופני הקצור במעשי האדם, היה מחנות הבורא אותו שנתן לו יכולת לתקן טעותו ולהשיב אבדת עבודתו בתשובה, והעיר אותו עליה באהבתו ובחמלתו עליו, ואחר כך נחץ דברה והבטיח בה על ידי עבדיו הנביאים, והרחיב אמתלאותינו בנטותנו מדרך עבודתו, ויעד אותנו לקבל אותה ממנו ולרצות בנו מהרה, ואם ארך המרותנו את דברו והפרתנו את בריתו כמו שבאר בפרשת {{צמ|וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט|יחזקאל לג יט|יחזקאל לג יט}} וגו' ולפי שהיו הצדיקים שני מינים, האחד הנצלים מן החטא והעול, והשני השבים מן החטא, והיה רוב המון הצדיקים בעלי התשובה, התחיל המשורר ואמר {{צמ|אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה|תהלים לב א|תהלים לב א}} ואח"כ זכר הכת השנית הנצלת מן החטא, ואם היא קודמת במעלה מפני שכל שב כבר היה צדיק קודם שיחטא, ואין כל צדיק, שב ואמר עליהם {{צמ|אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יְהוָה לוֹ עָו‍ֹן|תהלים לב ב|תהלים לב ב}} וגו', וזכר הכת הזאת באחרונה מפני מעוט מציאתה בכל דור, כמ"ש {{צמ|אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד|תהלים קל ג|תהלים קל ג}} ואמר {{צמ|כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ|קהלת ז כ|קהלת ז כ}} וגו' ונאמר {{צמ|כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא|מלכים א ח מו|מלכים א ח מו}} , ובעבור זה קבעו רבותינו בפתיחת תפילתנו עניין התשובה והסליחה בהרוצה בתשובה והמרבה לסלוח. וראוי לנו עתה לבאר מדברי התשובה עשרה ענינים. * '''הראשון''' מה היא התשובה. * '''והשני''' לכמה חלקים תחלק. * '''והשלישי''' במה תהיה התשובה מן האדם. * '''והרביעי''' בבאור גדריה. * '''והחמישי''' בתנאי כל אחד מהם. * '''והששי''' איך אופני ההערה לאדם על התשובה. * '''והשביעי''' בבאור מפסידי התשובה. * '''והשמיני''' הישתווה בעל התשובה עם הצדיק הניצל מן החטא אם לא. * '''והתשיעי''' אם יתכן לחוטא לשוב מכל חטא אם לא. * '''והעשירי''' מה אופני התחבולה למי שהתשובה מחטאיו קשה עליו. ובזה נשלמים כל אופני התשובה וחיוביה אשר בהם נקווה מחילת עונותינו בעזה"י: == פרק א == ואומר בבאור מהות התשובה שטעם התשובה הוא התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך אחר יציאתו ממנה וחטאו בה והשבת מה שאבד ממנה אם בעבור סכלותו באלהים ובענייני עבודתו או שגבר יצרו על שכלו או להתעלמותו ממה שהוא חייב בו לאלהים או בעבור התחברותו לחברים רעים פתוהו וחטא בעבורם ונמצא בזה כמו שאמר החכם {{צמ|בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא|משלי א י|משלי א י}} ואמר {{צמ|יְרָא אֶת יְיָ בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב|משלי כד כא|משלי כד כא}}. והיציאה מעבודת הבורא על שני דרכים, אם בעזיבת מה שצוה הבורא לעשותו והתעלמותו ממנו, או בעשות מה שהזהיר מעשותו וכוון בו להמרות את בוראו, ואם תהיה יציאתו מן העבודה בעזיבת מה שצוה הבורא לעשותו בלבד אופן תשובתו מקצורו יהיה בהשתדלו במעשה הנכון והדבקו בגדרי התשובה אשר אני עתיד לבארם בזה השער, ואם היתה במה שהזהיר הבורא מעשותו אופן השגת קצורו יהיה בהשמרו מחזור אל כל מין המעשה ההוא, ושישתדל לעשות הפכו עם הדבקו בגדרי התשובה ותנאיה אשר אני עתיד לבארם בשער הזה בעזרת האל יתברך. והדמיון בזה בעניינים הטבעים באדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שנמנע מאכול מה שיש בו התמדת בריאותו, או מפני שאכל מה שהזיקו והפסיד בריאותו, וכשיהיה חליו ממעוט המזון אשר התמיד בו בריאותו, אופן חזרתו אל הנכונה יהיה בהרבותו ממיני המזונות הראויים לטבעו עד שישוב אל הגבול השווה, וכשיחזור אל עניינו הראשון הטבעי ינהג במזונו המנהג השווה, ואם יהיה חליו מפני שהתנהג במה שהזיקו מהמזון, אופן בריאותו יהיה בהשמרו מן המזון ההוא והדומה לו, ולהתנהג במה שהוא הפך מזגו וטבעו עד שישוב אל העניין השווה, וכאשר יבריא גופו ויעמוד על הגבול השווה לו יאכל מן המאכלים השווים בין שני המאכלים והאמצעיים בין שני המזגים וכבר דמה הכתוב העוונות במאכל הרע כמ"ש {{צמ|אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת... הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו|ירמיהו לא כט|ירמיהו לא כט}}: ==פרק ב == אבל חלקי התשובה הם שלשה. '''אחד''' מהם השב מחמת שלא מצא דרך לעבירה וכשהוא מוצא גובר יצרו על שכלו ולא ימנע ממנה וכאשר ישלים עשותה יראת גנות מעשהו ויתחרט על מה שעבר בה וזה שב בפיהו לא בלבו ובלשונו לא במעשהו והוא חייב בעונש הבורא יתברך ובו נאמר {{צמ|הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר|ירמיהו ז ט|ירמיהו ז ט}} וגו' {{צמ|הַמְעָרַת פָּרִצִים|ירמיהו ז יא|ירמיהו ז יא}} וגו'. '''והחלק השני''' השב בלבו ובאבריו ועומד בשכלו כנגד יצרו ומתנהג להכריח נפשו ולהלחם עם תאוותיה עד שינצחנה וימנענה ממה שישנאהו הבורא יתברך אלא שנפשו רוצה להטותו תמיד אל הפך עבודת הבורא ושואפת אל העבירה והוא משתדל לחסום אותה ופעם תנצחהו ופעם ינצחנה וזה אינו שלם בדרך התשובה שמחייבת לו הכפרה עד שיסור מן העבירות לגמרי כמו שכתוב {{צמ|לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲו‍ֹן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ|ישעיהו כז ט|ישעיהו כז ט}} וגו'. '''והחלק השלישי''' אדם שהתנהג בכל תנאי התשובה והגביר שכלו על תאוותו והתמיד לחשוב עם נפשו וירא את בוראו ובוש ממנו והשיב אל לבו גודל חטאו ועונו והכיר גדולת מי שהמרה אותו ועבר על דברו והציב עוונותיו לנגד עיניו ולנכחו תמיד מתחרט עליהם ומבקש המחילה בהם כל ימי חייו עד בוא קצו וזה ראוי אצל הבורא להנצל: == פרק ג == אבל במה תהיה התשובה מהאדם אומר בזה כי תתכן לו אחר הקדמת ידיעתו בשבעה דברים. <br> '''הראשון''' שידע גנות מעשהו ידיעה ברורה כי אם לא יתברר לו זה ויהיה מסתפק או שוגג בלתי מזיד לא תתכן החרטה ממנו עליו ובקשת המחילה בו כמו שכתוב {{צמ|כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד|תהלים נא ה}}. <br> '''והשני''' שידע בחיוב רוע מעשהו וגנותו כי אם לא יתברר אצלו כי מעשהו רע ומפעלו אינו טוב לא יתחרט עליו ולא יקבל תנאי התשובה ממנו ודינו בו כדין השוגג ואמתלאתו רחבה כמ"ש {{צמ|שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין|תהלים יט ג}} וגו'.<br> '''והשלישי''' שידע בחיוב הגמול על מעשהו, כי אם לא ידע זה, אין צורך מביאו אל החרטה עליו וכשיתברר אצלו כי הוא ענוש עליו יתחרט אחר כך ויבקש המחילה כמו שכתוב {{צמ|כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי|ירמיהו לא יח}} וגו' ואמר {{צמ|סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי|תהלים קיט קכ}} וגו'. '''והרביעי''' שידע שהוא שמור עליו ונכתב בספר עונותיו ולא יעבור עליו העלם ולא שכחה ולא הנחה כמ"ש {{צמ|הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי|דברים לב לד}} ואמר {{צמ|בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם|איוב לז ז}} וגו', כי אם יחשוב כי הוא מופקר ואיננו שמור עליו לא יתחרט ולא יבקש המחילה בו מפני איחור עונשו עליו כמ"ש {{צמ|אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע|קהלת ח יא}}. '''והחמישי''' שידע אמת כי התשובה אופן רפואת מדווהו, והדרך אל הָאֲרוּכָה מרוע מעשהו וגנות מפעלו ושבה יתקן טעותו וישיב אבידתו כי אם לא יתברר אצלו זה יתייאש מכפרת הבורא יתברך ומרחמיו, ולא יבקש ממנו המחילה על מה שקדם לו מרוע מפעלו כמ"ש {{צמ|אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה|יחזקאל לג י}}, והיתה התשובה על זה מהבורא על ידי נביאו {{צמ|חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע|יחזקאל לג יא}} וגו'. '''והששי''' שיחשוב עם נפשו במה שקדם לבורא עליו מן הטובות ומה שקדם לו מהמרותו תמורת ההודאה עליהן ושישקול עונשי העבירה עם ערבותה וערבות גמול הצדקה עם צערה בעוה"ז ובעוה"ב כמו שאמרו רבותינו ז"ל {{צמ|והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה|משנה אבות ב א}}. '''והשביעי''' חוזק סבלו להימנע מן הרע אשר הרגיל בו והסכמתו לסור ממנו בלבו ובמצפונו כמו שכתוב {{צמ|וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם|יואל ב יג}}. ובהתקדם בירור אלו השבעה דברים בדעת החוטא תתכן ממנו התשובה מעונותיו: == פרק ד == אבל גדרי התשובה הם ארבעה. הראשון החרטה על מה שקדם לו מן העונות. והשני שיעזבם ויסור מהם. והשלישי שיתודה בהם ויבקש המחילה עליהם. והרביעי שיקבל על נפשו שלא ישוב לעשותם בלבו ובמצפונו והחרטה אות על גנות מעשהו בעיניו כמ"ש (שם) מי יודע ישוב ונחם והשאיר אחריו ברכה, ואמר במי שהתמיד על חטאיו (ירמיה ח) אין איש נחם על רעתו ואנחנו רואים כזה בין בני אדם כשמראה החוטא לחבירו החרטה על מה שחטא לו הוא הסבה החזקה למחול לו והעזיבה אות על בירור אמונתו בגמול ובעונש כמ"ש (ישעיה נה) יעזוב רשע דרכו וגו', ואמר במי שהתמיד על חטאיו (שם מ) בעון בצעו קצפתי ואכהו וגו'. וכמו זה נראה בין בני אדם כי כאשר ימנע המריע לחבירו מהרע אליו אחר החרטה אז יהיה ראוי למחול לו ולעבור על פשעו ובקשת המחילה אות על כניעתו ושפלותו לפני האלהים והתודותו בעונו סבת המחילה לו כמו שנאמר (משלי כח) ומודה ועוזב ירוחם ואמר בהפך זה (ירמיה ב) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי ואמר (משלי כח) מכסה פשעיו לא יצליח, וכזה נראה בין בני אדם כי החוטא לחבירו כשיכנע לו ויודה שחטא לו והרע אליו ובקש ממנו המחילה והכיר חבירו ממנו שהוא מתחרט על מה שקדם לו מן החטא לא יתעכב מלמחול לו ומעבור על פשעו ויסיר מה שיש לו בלבו טן הנטירה אבל הקבלה שלא ישנה אות על ידיעתו ברוע מעשהו וגודל חטאו כמו שנאמר (איוב לד) אם עול פעלתי לא אוסיף ונאמר(הושע יד) אשור לא יושיענו וגו' ונאמר בהפכו (ירמיה יג) היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו וגו'. וכמו זה נראה בין בני אדם כשיקבל החוטא לחברו על עצמו שלא ישנה להרע לו ויראה החרטה והעזיבה ויתודה יהיה זה גמר סבות המחילה לו והסר האשמה ממנו ודחות העונש מעליו וכשיתקבצו בשב אלו הארבעה נדרים בתנאיהם אשר אנו עתידים לבארם יכפר לו הבורא עונו ויעביר על פשעו, ואם יהיה העון ממה שנאמר בו (שמות כ) לא ינקה כשבועת שוא ואשת איש מקיל הבורא עונשו בעוה"ז ומטיב לו בעוה"ב ויכנס בכת הצדיקים כמו שנאמר (ישעיה נט) ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וגו' ואמר (ירמיה ד) אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב ואמר (שם טו) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד: ==פרק ה== אבל תנאי גדרי התשובה רבים מאד אך אזכור מהם עשרים תנאים ונבאר בכל גדר מגדרי התשובה חמשה תנאים ובהם יהיה כל גדר מגדריה הארבעה שלם. מהם תנאי החרטה חמשה. הראשון היראת ממהירות עונש הבורא לחוטא על מה שקדם לו מן העונות ותחזק בעבור זה חרטתו כמו שנאמר (שם יג) תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך וגו'. והשני שבירת לבו והכנעו לאלהים על מה שהיה ממנו מן החטא כמו שנאמר (ד"ה ב ז) ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם. והשלישי לשנות מלבושיו ותכשיטיו להראות סימני החרטה בדבריו ובמאכליו ובכל תנועותיו כמו שנאמר (י רמיה ד) על זאת חגרו שקים וגו' ואמר (יונה ג) ויתכסו שקים האדם והבהמה. והרביעי הבכי והצעקה והאבל מתחרט על מה שקדם לו מן החטא כמו שנאמר (תהלים קיט) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך ואמר (יואל ב) בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים משרתי ה'. והחמישי שיוכיח נפשו ויכלימנה במצפונו על מה שהיה מקצורו בחובת הבורא יתעלה עליו כמו שנאמר (שם) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם. ותנאי העזיבה גם כן חמשה. אחד מהם עזיבת כל מה שהזהיר הבורא ממנו כמו שנאמר (עמוס ה) שנאו רע ואהבו טוב ואמר (ישעיה נו) ושומר ידו מעשות כל רע ואמר (שם נה) יעזב רשע דרכו וגו'. והשני עזיבת המותר המביא לידי איסור בדברים המסופקים אם מותרים הם או אסורים כמו שנאמר על קצת החסידים שהיו פורשים משבעים שערים משערי המותר מיראתם שער אחד משערי האסור וכמו הסייגים שצוו עליהם רבותינו ז"ל ואמרו ועשו סייג לתורה. והשלישי שתהיה עזיבתו העבירות אחר יכלתו עליהם והזדמנותם לו לא ימנע מעשותם כי אם מיראת עונש הבורא כמו שנאמר (תהלים קיט) סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי. והרביעי שתהיה עזיבתו העבירות מבשתו מן הבורא לא מיראת בני אדם ולא לתקותו אותם ולא לבשתו מהם ולא יהיה כמו שנאמר בהם (ישעיה כט) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה ואמר (מלכים ב יב) ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן. והחמישי שיעזוב עשות הרע עזיבת היאוש ממנו שלא יתן אל לבו לשנות אליו ויאמר בלבו ובלשונו כמו שאמר החסיד (איוב לד) אם עול פעלתי לא אוסיף. אבל תנאי בקשת המחילה כמו כן חמשה. אחד מהם התודותו בעונותיו ושירבו בעיניו ובלבו כמו שנאמר (ישעיה נט) כי רבו פשעינו נגדך. והשני שיזכור אותם תמיד וישימם לנגדו ונוכח פניו כמ"ש (תהלים נא) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. והשלישי שיתענה ביום ויתפלל בלילה עת שלבו פנוי ואין לו טרדה בעסקי העולם כמ"ש (איכה כ) קומי רוני בלילה. ואני עתיד לבאר מעלת תפלת הלילה בעזרת השם. והרביעי שיתחנן אל האלהים ויעטוף אליו תמיד לכפר עונותיו ולמחול לו ולקבל תשובתו כמ"ש (תהלים לב) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי וגו' ואמר (שם) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא. והחמישי שיטרח וישתדל להזהיר בני אדם מכמות עבירותיו וליראם מעונשם ולהזכירם בתשובה מהם כמו שכתוב (יונה ג) מי יודע ישוב ונחם האלהים ונאמר (תהליס נא) אלמדה פושעים דרכיך. ותנאי הקבלה שלא ישנה לעשות מה שהזהיר ממנו הבורא חמשה כמו כן. אחד מהם שישקול ערבות מהרה וכלה מעורבבת בערבות מתאחרת קיימת מתמדת זכה מבלי קדרות וערבוב ושישקול צער מהר כלה אין לו קיימא בצער מתאחר מתמיד אין לו הפסק כמו שכתוב על הערבות (ישעיה סו) וראיתם ושש לבבם ואמר על הצער (שם) ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו' ואמר (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה וגו' ואמר (שם) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו'. וכאשר יתן החוטא אל לבו הדבר הזה ראוי לו לקבל עליו שלא ישנה אל חטאו. והשני שיתן אל לבו בוא יום המיתה ובוראו קצוף עליו על מה שקדם לו מן הקצור בחובותיו כמ"ש (שם) ומי מכלכל את יום בואו. וכאשר ישיב זה אל לבו חייב לירא מעונשו ולהסכים עם נפשו שלא ישנה אל מה שיקצוף אדוניו עליו. והשלישי שיתן אל לבו הימים אשר נטה בהם מאחרי אלהיו ולא השגיח לעבודתו עם התמדת טובותיו עליו בהם כמ"ש (ירמיה ב) כי מעולם שברתי עלך נתקתי מוסרותיך ותאמרי לא אעבור ופירוש לא אעבור לא אקבל עבודתך ולא אבוא בבריתך כאלו אמר לא אעבור בבריתך מענין (דברים כט) לעברך בברית ה' אלהיך. והרביעי שישיב הגזלות וימנע מן העבירות וירף מהזקת כל הברואים כמו שכתוב (יחזקאל לג) חבול ישיב רשע גזלה ישלם ואמר (איוב יא) אם און בידך הרחיקהו וגו' כי או תשא פניך ממום. והחמישי שיתן אל לבו גדולת הבורא יתעלה אשר המרה דברו ויצא מקשר עבודתו ומסורת תורתו ויוכיח את נפשו ויכלימנה על זה כמו שנאמר (דברים לב) הלה' תגמלו זאת ואמר (ירמיה ה) האותי לא תיראו נאם ה'. ובזה ישלמו גדרי התשובה אשר הקדמנו: ==פרק ו== אבל אופן ההערה יהיה לאחד מארבעה דברים. האחד מחוזק הכרת האדם את אלהיו ובחינתו בהתמדת טובתו עליו ומה שהוא חייב עליה מעבודתו ושמור מצותיו והזהר ממה שהזהיר והוא כעבד הבורח מאדוניו כשהוא חושב בטוב אשר גמלו ישוב אליו לרצונו לבקש ממנו מחילה על מה שקדם לו מהמרותו וברחו מעבודתו והוא העבד המפיק דרך הטובה ומבין נתיב ההצלה ובכמוהו נאמר (שם ד) אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב, ר"ל אם תשוב לרצונך קודם בוא העונש עליך אקבל תשובתך ואבחר בך לעבודתי, ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד ולא תברח מעבודתי ונשבעת בשמי באמת ולבך לשוב אלי באמונה יתברכו בך גוים ובך יתהללו. והתשובה על כל התנאים הוא מה שאמר והתברכו בו גוים ובו יתהללו. ואמר (מלאכי ג) שובו אלי ואשובה אליכם. והשני בעת שתבואהו תוכחת הבורא יתברך והכלמתו על רוע מעשיו ומפעליו בין ע"י נביא דורו אם יהיה בזמן הנבואה או מתורת ה' הנאמנה או מפי מורה לעבודת האלהים אשר הוא טענת הבורא בארץ על ברואיו ואין דור מן הדורות ריק ממנו כמו שאמרו רבותינו ז"ל עד שלא כבתה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע תלמידו. עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי. עד שלא כבתה שמשו של אליהו זרחה שמשו של אלישע. יום שמת רבי עקיבא נולד רבינו הקדוש. ועל הדרך הזה ימצא בכל הדורות ובכל הארצות לא יחסר קורא אל האלהים ואל עבודתו ומורה את תורתו, והשב הזה כעבד שברח מעבודת אדוניו ופגע עבד נאמן לאדוניו והוכיחו על ברחו מאדוניו ויעץ אותו לשוב אליו והבטיחו שימחול לו והזכירו רוב טובותיו וחפציו עליו ושב אליו ונכנע אליו. והשלישי כשהוא רואה נסיון הבורא וחוזק עונשו למי שהלך בדרכו לצאת מעבודתו יוסר בו וישוב אל ה' מיראתו עונשו ונקמתו החזקה והוא כעבד הבורח מאדוניו כשישמע מה שהיה מעונשו למי שברח ממנו כמוהו ויוסר בו וישוב מתחנן אל אדוניו למחול לו ולסלוח עונו קודם שיבואנו העונש וע"כ אמר הכתוב (ויקרא יח) ולא תקיא הארץ אתכם וגו' כאשר קאה וגו'. והרביעי בבוא עונש הבורא עליו במין ממיני הצרות וכיון שהרגיש בו נעור והקיץ משנתו ושב אל האלהים מחטאו, והוא כעבד הבורח מרבו אשר שלח אליו מי שייסרנו ויעננו על ברחו מעבודתו וכאשר הגיע אליו ברח אל אדוניו מתודה מחטאיו ומבקש מחילתו וסליחתו ובכמוהו נאמר (משלי א) בבוא כשואה פחדכם וגו' אז יקראונני ולא אענה ואמר (ד"ה ב לג) וכהצר לו חלה את פני ה' ויכנע מאד והמצליח השב אל האלהים בפנים הראשונים ותחתיו בהצלחה ובקבול מי שלא שב עד שבאתהו תוכחת הבורא והם הפנים השניים ותחתיהם בהצלחה ובקבול מי שלא שב עד שחלה הרעה על סביביו ותחתיו בקבול והחזרה מי שלא שב עד שחל עליו העונש ונתיסר בו והוא הרחוק שבשבים לקבל האלהים תשובתו ולמחול חטאו עד שישוב אל ה' ויראה מן החרטה והעזיבה ובקשת המחילה בלבו ובלשונו ובתנועותיו מה שיחייב למחול לו ולקבל תשובתו ולעבור על פשעיו: ==פרק ז== אבל מפסידי התשובה רבים מאד וכבר זכרתי רובם במה שקדם מן השער הזה וממפסידיה עוד ההסכם על העבירה והוא ההתמדה על עשותה והאיחור מהניח אותה ולא תתכן תשובה עם זה וכבר נאמר אין קטנה בעבירות עם ההתמדה ולא גדולה בהם עם בקשת המחילה והוא שההתמדה מורה על בזותו דבר האלהים ושהוא מקל במצותו והזהרתו ומזמן עצמו לעונשו ובו נאמר (במדבר טו) והנפש אשר תעשה ביד רמה כי דבר ה' בזה, ועוד כי ההתמדה על העבירה ואם היא קטנה הולכת וגדלה בהתמדתו עליה והגדולה כשמבקש בעליה מחילה עליה ועזב אותה ליראת האלהים הולכת הלוך וחסור ומתמעטת עד שתמחה מספר עונותיו וינקה ממנה בעליה בתשובה הלא תראה החוט של משי כמה הוא חזק כשיכפיל פעמים רבות וכבר ידעת כי עיקרו מחלוש שבדברים והוא ריר התולעת ונראה החבל הגדול של ספינה בשמשמשין בו זמן ארוך הולך הלוך וחסור עד אשר יפתח (ס"א יפסק) וישוב חלוש מכל חלוש וכמו כן ענין הקטנות והגדלות בעבירות עם ההתמדה ובקשת המחילה ועל כן דמה אותם הכתוב בו כמו שנאמר (ישעיה ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכבר נאמר אל תביט לקטנות מה שעשית אך תביט לגדולת מי שחטאת לו ואל תשמח לסכלות בני אדם ברוע מצפונך וראוי שתאבל ליריעת הבורא במה שאתה צופן והשקפתו על נסתרותיך ונגלותיך ושהוא זוכר אותם לך יותר ממה שאתה זוכר מפני שאתה תשכח והוא לא ישכח ותתעלם ולא יתעלם כמ"ש (שם סה) הנה כתובה לפני ואמר (ירמיה יז) חטאת יהודה כתובה. וממפסידיה עוד החזרה אל העבירה אחר השלמת תנאי התשובה ממנה כמו שאמר (שם לד) בפרשת הדבר אשר היה אל ירמיהו לשלח איש את עבדו ושאר הענין ההוא. וממפסידיה גם כן מי שיבטיח (ס"א שייחל) את נפשו לשוב באחרית ימיו וחושב שיתרחק מן העבירות לאחר שיגיע אל רצונו וישלים תאותו מהם והוא כמרמה את אלהיו ובו אמרו רז"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכתוכחה אשר כתבתי בסוף זה המסר נפשי הכיני צדה לרוב אל תמעיטי, בעוד בחיים חייתך ויש לאל ידך כי רב ממך הדרך, ואל תאמרי מחר אקח צדה כי פנה היום כי לא תדעי מה ילד יום, ודעי כי תמול לעד לא ישוב וכל אשר פעלת בו שקול וספור וחשוב, ואל תאמרי מחר אעשה כי יום המות מכל חי מכוסה, מהרי עשות בכל יום חקו כי בכל יום המות ישלח חצו וברקו, ואל תתמהמהי מעשות חק דבר יום ביומו בי כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו. וממפסידי התשובה ג"כ שיהי' השב שב מקצת עונותיו ומתמיד על קצתם כמו שיצא מן העבירות שבינו ובין המקום וישוב מהם ולא יצא ממה שיש בינו ובין בני אדם מגזל ואונאה וגנבה והדומה לזה ובזה נאמר (איוב יא) אם און בידך הרחיקהו ואמרו רז"ל בענין הזה אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה למי שתופס שרץ בידו אפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו עלתה לו טבילה שנאמר (משלי כח) ומודה ועוזב ירוחם, ומה שהקדמנו ממפסידי השערים אשר קדמו בספר הזה כלם ג"כ מפסידים התשובה ואינני צריך לשנותם בשער הזה: ==פרק ח== אבל אם ישתוה השב עם הצדיק אומר כי יש מן השבים שישתוה אחר התשובה עם הצדיק אשר לא חטא ומהם מי שיש לו יתרון על הצדיק ומהם מי שיש לצדיק יתרון עליו אע"פ ששב. ובאור החלק הראשון הוא שיהיה החוטא בקצורו במצות עשה שאין בה כרת כציצית וכלולב וכסוכה והדומה לזה. וכאשר ישוב המקצר בהם בלבו ובלשונו וישתדל לעשות אותם ולא ישנה קצורו בהם ימחול לו הבורא וישתוה עם הצדיק אשר לא קצר בהם, ובכמו זה נאמר השב מן החטא כמי שלא חטא ואמרו רז"ל עבר על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז ממקומו עד שמוחלין לו שנאמר (מלאכי ג) שובו אלי ואשובה אליכם. והחלק השני והוא שיש לו בו יתרון השב על הצדיק, באור זה שיהיה השב חטא חטא קטן במצות לא תעשה שאין בה כרת ואח"כ שב מפנה תשובה שלמה בכל תנאיה ושם עונו לעומתו ונוכח פניו ומבקש תמיד המחילה עליו ונכלם מבשתו (ס"א מבקשתו) מהבורא ונכנס בלבו המורא מעונשו ונשברה נפשו והוא נכנע ושפל לפני האלהים תמיד והיה חטאו סבה לכניעתו והשתדלותו לפרוע חובות הבורא, לא יתגאה במאומה ממעשהו הטוב ולא ירבה בעיניו ולא יתפאר בו וישמר בשארית ימיו מן המכשול, חוטא זה הוא שיש לו יתרון על הצדיק שלא חטא החטא ההוא והדומה לו, כי הצדיק אין בטוחים בו שלא יתגאה ויגבה לבו וירום במעשהו וכבר נאמר כי יש חטא שמועיל לשב יותר מכל צדקות הצדיק ויש צדקה שמזקת לצדיק יותר מכל חטאות השב כשיפנה לבו מן הכניעה ודבק בגאות ובחונף ואהבת השבח כמ"ש אחד מן הצדיקים לתלמידיו אילו לא היה לכם עון הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העון אמרו לו ומהו גדול מן העון אמר להם הגאות והחונף ובשב כזה ארז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. והחלק השלישי שיהיה השב עובר עבירות גדולות ממצות לא תעשה שיש בה מיתה בידי אדם וכרת בידי שמים כחלול השם (ס"א כחלול שבת) ושבועת שקר והדומה להם מן הגדולות ואחד כך שב מטעותו בהם והשלים תנאי התשובה וגדריה כי המחילה לא תתכן לו עד שינוסה בעוה"ז ממה שיוכל לסבלו וינקה מעונותיו ובו אמרו רז"ל עבד על מצות לא תעשה שיש בה כרת ומיתת ב"ד ועשה תשובה יסורין ממרקין ומיתה מכפרת שנאמר (תהלים פט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וכתיב (ישעיה כב) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון והצדיק שלא עבר אלו העבירות יש לו יתרון על השב מהם בלי ספק: ==פרק ט== אבל אם תתכן התשובה מכל חטא אם לא, אומר בתשובת השאלה הזאת כי העונות שני מינים. אחד מהם עונות (ס"א עבירות) שבין אדם למקום בלבד ככחש באלהים והמחשבות הרעות והמצפונים הרעים ולאוין שבחובות הלבבות והרבה מחובות האברים אשר לא יחמוס החוטא בהם כי אם נפשו בלבד ואין אשמה עליו אלא להמרותו מצות אלהיו. והמין השני עונות (ס"א עבירות) שבין אדם לחבירו והם שיש בהם ענין מעניני הרעה והחמס לבני אדם אם בגופם אם בממונם או בזכרם ומקבץ החוטא חמסו בנפשו בהמרותו את אלהיו עם חמסו ב"א. ומה שיהיה מן העונות והחטאים בין האדם לאלהיו בלבד תתכן לו התשובה מהם בעודנו בחיים כשיתעורר לקצורו וישתדל לשוב מעונו אצל בוראו ומן הדין עליו שתהיה התשובה מן העון במין שחטא בו אם יוכל שאם יהיה החטא בחובות הלבבות כלב הרע והמחשבה הרעה והנטירה והקנאה והשנאה והדומה לזה, התשובה ממנו ראויה להיות בהטבת הלב ואהבת הטוב לבני אדם והמחילה להם. ואם יהיה החטא באבר מאברי הגוף באכילת מה שאסר הבורא אכילתו והבעילות שהזהיר מהם וחלול שבתות ומועדים ושבועות שקר ראוי שתהיה תשובתו ממנו באותו ענין ובאותו מין שהיה חוטא בו עם שתוף הלב בכוונה לאלהים. וכל הענין הזה יתכן לאדם בחייו בעוד שהוא מאריך ימים עם בירור כוונתו (ס"א הכרתו) כשהוא מכוין לתשובה ולטהר נפשו מעונו אצל בוראו ובכמוהו אמר החכם (משלי ט) אם חכמת חכמת לך. אבל מה שיהיה מן העונות לאלהים ולבני אדם יקשה על האדם התשובה מהם לכמה פנים. מהם שלא ימצא העשוק או שימות או שמקומו רחוק ומהם שיאבד הממון מיד העושק ואין לאל ידו להשיב העושק לבעליו ומהם שהעשוק שמא לא ימחול לעושק במה שעשקו מהזיקו בגופו וספרו בגנותו ומהם שלא יכיר העושק את העשוק או שלא ידע סך הממון אשר עשק כמו שעשק אנשי קריה או אנשי מדינה ולא הכיר אותם ולא נתברר אצלו מספר הממון שלקח מהם בעול ובחמס ומהם שנטבע הממון האסור בכפליו מן המותר ואינו קל להוציא אותו ממנו אלא בהפסד הרבה חלקים מן המותר כמ"ש רבותינו ז"ל גזל מריש ובנאו בבירה בית שמאי אומרים מקעקע כל הבירה כלה ומחזיר מריש לבעליו ובית הלל אומרים אין לו אלא דמי מריש בלבד מפני תקנת השבים. וממה שתקשה עוד התשובה ממנו מה שנהג בו האדם עד ששב לו המעשה הרע דבק כהדבק המעשים הטבעיים אשר לא יקל להניחם כמו שכתוב (ירמיה ט) למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו ואמר (שם יג) היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו וגו'. ומהם שפיכות דמים והריגת הנקיים בין בפגיעה בין בהליכת (ס"א בעלילת) רכילות במו שידעת מענין דואג בעיר הכהנים אשר גרם להרגם ברכילות תחלה ופגע בהם אחר כך כמו שנא' (שמואל א כב) ויסוב דואג האדומי ויפגע הוא בכהנים. ומהם עוד מי שגורם לאבד ממון חבירו ברכילותו אין עולה לו תשובה עד שירצה את חבירו אם בממון אם בפיוס ובכניעה למחול לו ולנשוא חטאו כמו שכתוב (מיכה ג) ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו. ומהם מי שבא אל הערוה והוליד ממנה ממזר כי החרפה לא תמוש והשבת המעוות אי אפשר לו (ס"א והשגת הטעות הזאת אי אפשר לה) כמו שאמר (איוב לא) כי היא זמה והוא עון פלילים כי אש היא עד אבדון תאכל ואמר הכתוב (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. ומהם מי שהרגיל לשונו לכזב ולספר בגנות בני אדם ולדבר בהם ואיננו יכול לעמוד על זה מרובו (ס"א ואינו זוכר כ"ז לרוב ההרגל שהרגיל בו) מפני שאין לו תכלית אצלו וכבר שכח האנשים אשר דבר בם והכל שמור עליו וכתוב בספר עונותיו ובו נאמר (תהלים מא) ואם בא לראות שוא ידבר לבו יקבץ און לו ואמר (שם נ) אם ראית גנב ותרץ עמו ושאר הענין. והנה השוה הלשון הרע עם הגנבה והנאוף ואמר (ירמיה ט) ואיש ברעהו יהתלו. וממה שתקשה התשובה ממנו מי שהדיח בני אדם בדת שבדה להם והכריחם להאמין בה ותעה והתעה וכל אשר יוסיף העם המאמינים בה יוסיף עונו ויכפל כמו שארז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ואמרו ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א טו) על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא וגו'. ומשיג במין הזה מי שאפשר לו לצוות בטוב ולהזהיר מן הרע לאנשים תועים ועכבו מזה יחול ממונם או יראתם או בשתו מהוכיח אותם ותעו ולא הורה אותם הדרך הישרה כמ"ש (יחזקאל לג) הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש: ==פרק י== אבל איך אופן התחבולה למי שקשתה עליו התשובה נאמר בתשובת השאלה הזאת כי מי שעבר עבירה מן העבירות שיקשה לתקנה באופן התשובה המיוחדת בה אינה נמלטת מאחד משני דברים. או שתהיה מן העבירות שבינו ובין בוראו או שתהיה מן העבירות שבינו ובין בני אדם כמו האונאה והגניבה ומיני הגזלות והחמס והעול ומאיזה מהם שיהיה ותהיה התשובה נמנעת עליו לאחד מן הפנים שהקדמנו שהתשובה מהם קשה כשיקבל עליו גדרי התשובה בכל תנאיה אשר בכחו ויכלתו מהם הבורא מקל עליו תשובתו ועובר לו על מה שנעלם ממנו ונמנע עליו וישים לו מוצא קרוב מחטאו וירחיב אמתלאתו בו, ואם יהיה משער העריות אשר זכרנו במי שהוליד מאסורה יכרית הבורא את זרעו, ואם הוא מצד אונאה וגזל בממונו יתן לו האל ממון ויפרענו לחבירו וירצהו וימחול לו, ואם הרע לחבירו בגופו או בממונו יכניס לו הבורא יתברך בלבו רצון ואהבה עד שימחול לו במה שהיה מחטאו עליו כמו שאמר (משלי טז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ואם ירחק ממנו העשוק יזמין הבורא התקבצם עד שיכנע לפניו העושק וימחול לו ואם לא ידע האנשים העשוקים ומספר הממון אשר עשק יפיק אותו האל להוציא ממונו בתועלת כוללות כבנין גשר וחפור בארות יהנו מהם בני אדם ועשות בורות בדרכים שאין המים מצוים בהם ומה שדומה לזה מתועלת ההמון עד שתהיה תועלתו כוללת מי שעשק ומי שלא עשק ואם ימות העשוק ישיב הממון ליורשיו ואם הזיק לו בגופו או שספר בגנותו יתודה על קברו בזה במעמד עשרה בני אדם וימחול לו עונו כמו שאמרו חז"ל בענין הזה מוליך עשרה ב"א ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו ואין התשובה נמנעת על החוטא אלא מצד מצפונו ותרמית לבו אבל אם הוא רוצה להתקרב אל האלהים לא יסגר שער התשובה בפניו ולא ימנעהו מהמגיע אליו מונע אך הוא פותח לו שער הישרה ומורה אותו הדרך הטובה בחסדו ובטובו כמ"ש (תהלים כה) טוב וישר ה' על כן יורה. חטאים בדרך ואמר (דברים ד) ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת וגו' וכתיב (שם ל) כי קרוב אליך הדבר מאד ואמר (תהלים קמה) קרוב ה' לכל קוראיו וגו'. וכבר בארתי לך אחי מחובות התשובה וגליתי לך מאופני החזרה מה שיש בו מענה עליך ונפסקו בו אמתלאותיך ומה תאמר מחר לאלהיך סכלתי ולא סכלת או תאמר עשיתי מה שעשיתי ואיני יודע ומה תהיה תשובת השאלה הזאת ומבלי ספק נהיה נשאלים. הכן התשובה בעוד שמאריכין לך. ודע אחי כי התשובה על זה איננה יוצאת כי אם ממעשינו לא מדברינו וחשוב עם נפשך תגיע לרצון בוראך כי לא ישיג הטוב היום אלא הממהר אליו ופרי הקצור החרטה. הקיצה אחי משינת פתיותך וחמול על נפשך שהיא הנכבדת שבפקדונות הבורא אצלך וכמה ועד מתי העכוב הזה וכבר כלית ימיך ברצון תאותך כאשר יעשה העבד הרע הלא תשוב לכלות שאר ימיך ברצון בוראך וכבר ידעת כי ימי האדם קצרים ותשאר בלי ספק יותר קצר כמו שאמרו רז"ל היום קצר והמלאכה מרובה היתה לך אחי רוח יקרה ונכבדת כבדת בה העוה"ז הנבזה והכלה והנחת אחריתך הנשארת לך הלא תנשא רוחך אל המקום הנכבד והמעון הרם מקום אשר לא תשפלנה הרוחות העולות אליו לעד ותמהר בעוד שער התשובה פתוח והקבלה והכפרה מצויה כמ"ש (ישעיה נה) דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. מהר אחי ומהר קודם בא פחדך כי אינך בטוח (בחיי) יום אחר ועיין לנפשך עיון שיאות לכמוך ויהיה שקול עם שכלך. ומי שרוצה להגיע לרצון בוראו יכנס מן הפתח הצר שיכנסו ממנו החסידים הסובלים וכולנו נקוה הטוב ולא יגיעוהו אלא הממהרים אליו הרצים עדיו כמו שאמרו חז"ל הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. ואמר דוד (תהלים קיט) חשתי ולא התמהמהתי חשוב עם נפשך ובוש מבוראך שתתנהג עמו במדה שאינך רוצה לנפשך להתנהג בה עם נברא כמוך כי אתה יודע כי כשתקציף בעל מעלה קטנה מאנשי המלך על נפשך אינך מתעכב מהכנע לו והתחנן אליו למחול לך ולהבטיחך מענשו עם חולשתו בזה כ"ש אם יקצוף עליך השר וכל שכן המלך שתמהר לבקש מחילתו ותחיש בתשובה אליו ולרצותו מיראתך מהירות עונשו, וכבר ידעת חולשתו מעשות דבר בלתי גזרת הבורא כמ"ש החכם (משלי כא) פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו עם כלות מלכותו ונתישת ממשלתו והתחלקות לבו וטרדתו בקצת הדברים מקצתם ועבור השכחה וההעלמה עליו ורוב מה שנעלם ממנו מן הדברים הנראים כ"ש הנסתרים. ועם ידיעתך כל זה אינך מתאחר לבקש ממנו למחול עונך ולמהר אל מה שירצהו ויקבלהו ממך ואיך לא נבוש אחי מבוראנו המשקיף על הנסתר ועל הנגלה ממעשינו ומחשבותינו אשר לא תעבור עליו שכחה ולא העלמה ולא יטרידהו דבר מדבר ואין מנוס מדינו ואין קץ למלכותו שנטה מעליו ונתאחר מהכנע לו ומשוב אליו ואין אנו יודעים עת קצנו ותכלית מדת ימינו, ואלו היה אדם מזהיר אנשי קריה או אנשי מדינה ויאמר בני אדם היו נכונים לנסוע לעוה"ב כי איש אחד יפקד מכם בחדש הזה ואינני מודיע אותו (ס"א ואינני יודע אותו) האין מן הדין על כל אחד מהם שיהיה נכון למות מיראה שמא יהיה הוא האיש ההוא ואיך לא נהיה כולנו נכונים לו ואנחנו רואים כי המות בכל חדש מכלה מספר רב מן החיים הלא מן הדין עלינו שנירא על נפשותינו בכל חדש ונחשוב על ענינינו וצידתנו ובית מועדנו קודם עת הצורך אליהם אפילו יום אחד כמו שאמרו ז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך ונאמר (קהלת ט) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. בחון ביתרון שכלך והכרתך ברור זה במה שאתה רואה בעיניך בברור מה שיגיד לך זולתך ואל תדחה שכלך ובינתך כי כבר נאמר כי לבורא יתברך על עבדיו טובות אם יקבלו אותם ינוחו בם (ס"א ירווחו בם) ואם ישיבום עליו יהיו לטענות עליהם ואח"כ ישובו לנקמה והבורא יתברך הטיב לך בחכמה ובתבונה ובדעת שם לך בהם יתרון על זולתך הזהר והזהר שלא ישובו לטענה עליך וכבר העיר אותך אל הדרך הישרה והורה אותך נתיב טובתך ולחמלה עליך ולנהלך לאט ולא רצה לך שתתמיד על פתיותך ותחזיק במריך ללכת עמך על דרך החסד אשר יאות לו ובחמלתו ורחמיו על ברואיו כמ"ש (תהלים כה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך וכבר קרא אותך לאט ובלשון רכה ואחר כך בתוכחת והכלמה ואחר כך הזהיר אותך בעונשו כדי שתשוב אליו ותמהר לחזור עדיו. מהר אחי ומהר להאזין אליו ולשמוע בקולו ולדבקה בו ובחור לנפשך מה שבחר לה אלהיך ורצה לה מה שרצה ממנה בוראך, ואל תביאך העצלה להקל בה כי אם תקל נפשך בעיניך איזה דבר יהיה נכבד אצלך והזהר פן ישיאך הרהור לבך ויאמר לך עתה אחרי אורך התעלמותי וחליפות רוב ימי אשוב אל האלהים ואבקש מחילתו וראוי שתשיב עליו במה שאמר הנביא בענין הזה (יחזקאל יח) ובשוב רשע מרשעתו ובשוב צדיק מצדקתו עד סוף הענין. וכבר המשילו זה הקדמונים לאדם שהיו בידו דרכמוני כסף והיה צריך לעבור בנהר גדול וכאשר עמד על שפת הנהר השליך הדרכמונים ההם בנהר מפני שקוה להפסיק הנהר בהם והשליכם כלם חוץ מאחד שנשאר בידו ולא נפסקו המים בעבורם וכאשר ראה כן אמר למלח אחד שהיה בנהר קח זה הדרכמון אשר בידי והעבירני בספינתך בנהר ועשה המלח כן והגיעו לחפצו בדרכמון ההוא אשר נשאר בידו והשיג בו מה שלא הגיע אליו בכל הדרכמונים שאבד בנהר וכאילו לא אבד מאומה. וכן בעל התשובה אשר כלה רוב ימיו בזולת עבודת הבורא כשיחזור בתשובה באחרית ימיו ימחול לו הבורא מה שקדם מרוע מעשיו כל ימיו כמ"ש (שם) כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו ואמר (שם לג) כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו. ואל יכבד עליך אחי הערתי אותך לשמירת עצמך אשר ארכו ימי התעלמותך (ס"א התעלמותי) ממנה כי לא יחדתיך בה מבלעדי נפשי והכנע לאמת ואל תברח ממנה והודה לאלהים אשר העיר אותך למה שלא ידעת ואל תקח אורך התעלמות זולתך המעיר לך לטענה לך ולאמתלא כי זה מתרמית היצר ומצודיו לאנשים אשר הכרתם חלושה. האלהים ישימנו מן הממהרים אליו והשבים עדיו בלב שלם ברחמיו אמן: נשלם שער השביעי. בעזרת האל יתברך: {{חובת הלבבות}} [[קטגוריה:בחיי אבן פקודה]] gdox884m884mcly96nzo3bgybhkacqm 3079339 3079336 2026-08-27T10:39:06Z Nahum 68 /* פרק ד */ 3079339 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|תורת חובות הלבבות||שער הכניעה|שער התשובה|שער חשבון המעשים|}} בביאור אופני חיוב התשובה וגבוליה והדברים התלוים בה. וזה פתח השער: אמר המחבר מפני שקדם מאמרנו בכניעה והיא שורש התשובה והתחלתה ראיתי (ס"א ראוי) לסמוך לה באור גדריה ואופני השלמתה ואומר תחלה בחיוב התשובה והצורך אליה שכבר נתברר לנו מדרך השכל ומן הכתוב בתורה כי האדם מקצר מעשות מה שהוא חייב בו מחובות הבורא מדרך השכל מה שמצאנו עליו האדם מהתחלפות טבעיו והבדל שרשי הרכבתו והתהפכות מדות נפשו וסבות תנועתו והתחייב בזה התחלפות מעשיו כפי החלוף ההוא מהם הנאה והמגונה והעול והצדק והטוב והרע ועל זה יצטרך לקשר תורה ומסורת הנהגה אבל מ"ש בתורה בענין הזה מהם מה שאמר הכתוב {{צמ|כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו|בראשית ח כא|בראשית ח כא}} ונאמר {{צמ|וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם|בראשית ו ה|בראשית ו ה}} ונאמר {{צמ|וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד|איוב יא יב|איוב יא יב}} ונאמר {{צמ|הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל|איוב כה ה|איוב כה ה}} ונאמר {{צמ|כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה|איוב כה ו|איוב כה ו}} ונאמר {{צמ|וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה|איוב כה ד|איוב כה ד}}. וכיון שהתברר אופני הקצור במעשי האדם, היה מחנות הבורא אותו שנתן לו יכולת לתקן טעותו ולהשיב אבדת עבודתו בתשובה, והעיר אותו עליה באהבתו ובחמלתו עליו, ואחר כך נחץ דברה והבטיח בה על ידי עבדיו הנביאים, והרחיב אמתלאותינו בנטותנו מדרך עבודתו, ויעד אותנו לקבל אותה ממנו ולרצות בנו מהרה, ואם ארך המרותנו את דברו והפרתנו את בריתו כמו שבאר בפרשת {{צמ|וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט|יחזקאל לג יט|יחזקאל לג יט}} וגו' ולפי שהיו הצדיקים שני מינים, האחד הנצלים מן החטא והעול, והשני השבים מן החטא, והיה רוב המון הצדיקים בעלי התשובה, התחיל המשורר ואמר {{צמ|אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה|תהלים לב א|תהלים לב א}} ואח"כ זכר הכת השנית הנצלת מן החטא, ואם היא קודמת במעלה מפני שכל שב כבר היה צדיק קודם שיחטא, ואין כל צדיק, שב ואמר עליהם {{צמ|אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יְהוָה לוֹ עָו‍ֹן|תהלים לב ב|תהלים לב ב}} וגו', וזכר הכת הזאת באחרונה מפני מעוט מציאתה בכל דור, כמ"ש {{צמ|אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד|תהלים קל ג|תהלים קל ג}} ואמר {{צמ|כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ|קהלת ז כ|קהלת ז כ}} וגו' ונאמר {{צמ|כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא|מלכים א ח מו|מלכים א ח מו}} , ובעבור זה קבעו רבותינו בפתיחת תפילתנו עניין התשובה והסליחה בהרוצה בתשובה והמרבה לסלוח. וראוי לנו עתה לבאר מדברי התשובה עשרה ענינים. * '''הראשון''' מה היא התשובה. * '''והשני''' לכמה חלקים תחלק. * '''והשלישי''' במה תהיה התשובה מן האדם. * '''והרביעי''' בבאור גדריה. * '''והחמישי''' בתנאי כל אחד מהם. * '''והששי''' איך אופני ההערה לאדם על התשובה. * '''והשביעי''' בבאור מפסידי התשובה. * '''והשמיני''' הישתווה בעל התשובה עם הצדיק הניצל מן החטא אם לא. * '''והתשיעי''' אם יתכן לחוטא לשוב מכל חטא אם לא. * '''והעשירי''' מה אופני התחבולה למי שהתשובה מחטאיו קשה עליו. ובזה נשלמים כל אופני התשובה וחיוביה אשר בהם נקווה מחילת עונותינו בעזה"י: == פרק א == ואומר בבאור מהות התשובה שטעם התשובה הוא התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך אחר יציאתו ממנה וחטאו בה והשבת מה שאבד ממנה אם בעבור סכלותו באלהים ובענייני עבודתו או שגבר יצרו על שכלו או להתעלמותו ממה שהוא חייב בו לאלהים או בעבור התחברותו לחברים רעים פתוהו וחטא בעבורם ונמצא בזה כמו שאמר החכם {{צמ|בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא|משלי א י|משלי א י}} ואמר {{צמ|יְרָא אֶת יְיָ בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב|משלי כד כא|משלי כד כא}}. והיציאה מעבודת הבורא על שני דרכים, אם בעזיבת מה שצוה הבורא לעשותו והתעלמותו ממנו, או בעשות מה שהזהיר מעשותו וכוון בו להמרות את בוראו, ואם תהיה יציאתו מן העבודה בעזיבת מה שצוה הבורא לעשותו בלבד אופן תשובתו מקצורו יהיה בהשתדלו במעשה הנכון והדבקו בגדרי התשובה אשר אני עתיד לבארם בזה השער, ואם היתה במה שהזהיר הבורא מעשותו אופן השגת קצורו יהיה בהשמרו מחזור אל כל מין המעשה ההוא, ושישתדל לעשות הפכו עם הדבקו בגדרי התשובה ותנאיה אשר אני עתיד לבארם בשער הזה בעזרת האל יתברך. והדמיון בזה בעניינים הטבעים באדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שנמנע מאכול מה שיש בו התמדת בריאותו, או מפני שאכל מה שהזיקו והפסיד בריאותו, וכשיהיה חליו ממעוט המזון אשר התמיד בו בריאותו, אופן חזרתו אל הנכונה יהיה בהרבותו ממיני המזונות הראויים לטבעו עד שישוב אל הגבול השווה, וכשיחזור אל עניינו הראשון הטבעי ינהג במזונו המנהג השווה, ואם יהיה חליו מפני שהתנהג במה שהזיקו מהמזון, אופן בריאותו יהיה בהשמרו מן המזון ההוא והדומה לו, ולהתנהג במה שהוא הפך מזגו וטבעו עד שישוב אל העניין השווה, וכאשר יבריא גופו ויעמוד על הגבול השווה לו יאכל מן המאכלים השווים בין שני המאכלים והאמצעיים בין שני המזגים וכבר דמה הכתוב העוונות במאכל הרע כמ"ש {{צמ|אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת... הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו|ירמיהו לא כט|ירמיהו לא כט}}: ==פרק ב == אבל חלקי התשובה הם שלשה. '''אחד''' מהם השב מחמת שלא מצא דרך לעבירה וכשהוא מוצא גובר יצרו על שכלו ולא ימנע ממנה וכאשר ישלים עשותה יראת גנות מעשהו ויתחרט על מה שעבר בה וזה שב בפיהו לא בלבו ובלשונו לא במעשהו והוא חייב בעונש הבורא יתברך ובו נאמר {{צמ|הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר|ירמיהו ז ט|ירמיהו ז ט}} וגו' {{צמ|הַמְעָרַת פָּרִצִים|ירמיהו ז יא|ירמיהו ז יא}} וגו'. '''והחלק השני''' השב בלבו ובאבריו ועומד בשכלו כנגד יצרו ומתנהג להכריח נפשו ולהלחם עם תאוותיה עד שינצחנה וימנענה ממה שישנאהו הבורא יתברך אלא שנפשו רוצה להטותו תמיד אל הפך עבודת הבורא ושואפת אל העבירה והוא משתדל לחסום אותה ופעם תנצחהו ופעם ינצחנה וזה אינו שלם בדרך התשובה שמחייבת לו הכפרה עד שיסור מן העבירות לגמרי כמו שכתוב {{צמ|לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲו‍ֹן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ|ישעיהו כז ט|ישעיהו כז ט}} וגו'. '''והחלק השלישי''' אדם שהתנהג בכל תנאי התשובה והגביר שכלו על תאוותו והתמיד לחשוב עם נפשו וירא את בוראו ובוש ממנו והשיב אל לבו גודל חטאו ועונו והכיר גדולת מי שהמרה אותו ועבר על דברו והציב עוונותיו לנגד עיניו ולנכחו תמיד מתחרט עליהם ומבקש המחילה בהם כל ימי חייו עד בוא קצו וזה ראוי אצל הבורא להנצל: == פרק ג == אבל במה תהיה התשובה מהאדם אומר בזה כי תתכן לו אחר הקדמת ידיעתו בשבעה דברים. <br> '''הראשון''' שידע גנות מעשהו ידיעה ברורה כי אם לא יתברר לו זה ויהיה מסתפק או שוגג בלתי מזיד לא תתכן החרטה ממנו עליו ובקשת המחילה בו כמו שכתוב {{צמ|כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד|תהלים נא ה}}. <br> '''והשני''' שידע בחיוב רוע מעשהו וגנותו כי אם לא יתברר אצלו כי מעשהו רע ומפעלו אינו טוב לא יתחרט עליו ולא יקבל תנאי התשובה ממנו ודינו בו כדין השוגג ואמתלאתו רחבה כמ"ש {{צמ|שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין|תהלים יט ג}} וגו'.<br> '''והשלישי''' שידע בחיוב הגמול על מעשהו, כי אם לא ידע זה, אין צורך מביאו אל החרטה עליו וכשיתברר אצלו כי הוא ענוש עליו יתחרט אחר כך ויבקש המחילה כמו שכתוב {{צמ|כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי|ירמיהו לא יח}} וגו' ואמר {{צמ|סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי|תהלים קיט קכ}} וגו'. '''והרביעי''' שידע שהוא שמור עליו ונכתב בספר עונותיו ולא יעבור עליו העלם ולא שכחה ולא הנחה כמ"ש {{צמ|הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי|דברים לב לד}} ואמר {{צמ|בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם|איוב לז ז}} וגו', כי אם יחשוב כי הוא מופקר ואיננו שמור עליו לא יתחרט ולא יבקש המחילה בו מפני איחור עונשו עליו כמ"ש {{צמ|אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע|קהלת ח יא}}. '''והחמישי''' שידע אמת כי התשובה אופן רפואת מדווהו, והדרך אל הָאֲרוּכָה מרוע מעשהו וגנות מפעלו ושבה יתקן טעותו וישיב אבידתו כי אם לא יתברר אצלו זה יתייאש מכפרת הבורא יתברך ומרחמיו, ולא יבקש ממנו המחילה על מה שקדם לו מרוע מפעלו כמ"ש {{צמ|אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה|יחזקאל לג י}}, והיתה התשובה על זה מהבורא על ידי נביאו {{צמ|חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע|יחזקאל לג יא}} וגו'. '''והששי''' שיחשוב עם נפשו במה שקדם לבורא עליו מן הטובות ומה שקדם לו מהמרותו תמורת ההודאה עליהן ושישקול עונשי העבירה עם ערבותה וערבות גמול הצדקה עם צערה בעוה"ז ובעוה"ב כמו שאמרו רבותינו ז"ל {{צמ|והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה|משנה אבות ב א}}. '''והשביעי''' חוזק סבלו להימנע מן הרע אשר הרגיל בו והסכמתו לסור ממנו בלבו ובמצפונו כמו שכתוב {{צמ|וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם|יואל ב יג}}. ובהתקדם בירור אלו השבעה דברים בדעת החוטא תתכן ממנו התשובה מעונותיו: == פרק ד == אבל גדרי התשובה הם ארבעה. '''הראשון,''' החרטה על מה שקדם לו מן העוונות. '''והשני,''' שיעזבם ויסור מהם. '''והשלישי,''' שיתוודה בהם ויבקש המחילה עליהם. '''והרביעי,''' שיקבל על נפשו שלא ישוב לעשותם בלבו ובמצפונו. והחרטה אות על גנות מעשהו בעיניו, כמ"ש {{צמ|מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה|יואל ב יד|יואל ב יד}}, ואמר במי שהתמיד על חטאיו: {{צמ|אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ|ירמיהו ח ו|ירמיהו ח ו}}. ואנחנו רואים כזה בין בני אדם, כשמראה החוטא לחבירו החרטה על מה שחטא לו הוא הסיבה החזקה למחול לו, והעזיבה אות על בירור אמונתו בגמול ובעונש כמ"ש {{צמ|יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וגו'|ישעיהו נה ז|ישעיהו נה ז}}, ואמר במי שהתמיד על חטאיו: "בעון בצעו קצפתי ואכהו" וגו' {{ממ|ישעיהו|נז|יז}}. וכמו זה נראה בין בני אדם, כי כאשר ימנע המריע לחבירו מהרע אליו אחר החרטה, אז יהיה ראוי למחול לו ולעבור על פשעו. ובקשת המחילה אות על כניעתו ושפלותו לפני האלהים, והתוודותו בעוונו סיבת המחילה לו, כמו שנאמר: "ומודה ועוזב ירוחם" {{ממ|משלי|כח|יג}}, ואמר בהפך זה: "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי" {{ממ|ירמיהו|ב|לה}}, ואמר: "מכסה פשעיו לא יצליח" {{ממ|משלי|כח|יג}}. וכזה נראה בין בני אדם, כי החוטא לחבירו, כשייכנע לו ויודה שחטא לו והרע אליו ובקש ממנו המחילה והכיר חבירו ממנו שהוא מתחרט על מה שקדם לו מן החטא, לא יתעכב מלמחול לו ומעבור על פשעו ויסיר מה שיש לו בלבו מן הנטירה. אבל הקבלה שלא יִשְנה, אות על ידיעתו ברוע מעשהו וגודל חטאו, כמו שנאמר: "אם עול פעלתי לא אוסיף" {{ממ|איוב|לד|לב}}, ונאמר: "אשור לא יושיענו" וגו' {{ממ|הושע|יד|ד}}. ונאמר בהפכו: "היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו" וגו' {{ממ|ירמיהו|יג|כג}}. וכמו זה נראה בין בני אדם, כשיקבל החוטא לחברו על עצמו שלא יִשְנה להרע לו ויראה החרטה והעזיבה ויתוודה, יהיה זה גמר סיבות המחילה לו והסר האשמה ממנו ודחות העונש מעליו. וכשיתקבצו בשב אלו הארבעה נדרים בתנאיהם אשר אנו עתידים לבארם, יכפר לו הבורא עוונו ויעביר על פשעו, ואם יהיה העון ממה שנאמר בו "לא ינקה" כשבועת שוא {{ממ|שמות|כ|ו}} ואשת איש {{ממ|משלי|ו|כט}} מיקל הבורא עונשו בעוה"ז ומיטיב לו בעוה"ב ויכנס בכת הצדיקים, כמו שנאמר: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" וגו' {{ממ|ישעיהו|נט|כ}}, ואמר: "אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב" {{ממ|ירמיהו|ד|א}}, ואמר: "אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד" {{ממ|ירמיהו|טו|יט}}: ==פרק ה== אבל תנאי גדרי התשובה רבים מאד אך אזכור מהם עשרים תנאים ונבאר בכל גדר מגדרי התשובה חמשה תנאים ובהם יהיה כל גדר מגדריה הארבעה שלם. מהם תנאי החרטה חמשה. הראשון היראת ממהירות עונש הבורא לחוטא על מה שקדם לו מן העונות ותחזק בעבור זה חרטתו כמו שנאמר (שם יג) תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך וגו'. והשני שבירת לבו והכנעו לאלהים על מה שהיה ממנו מן החטא כמו שנאמר (ד"ה ב ז) ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם. והשלישי לשנות מלבושיו ותכשיטיו להראות סימני החרטה בדבריו ובמאכליו ובכל תנועותיו כמו שנאמר (י רמיה ד) על זאת חגרו שקים וגו' ואמר (יונה ג) ויתכסו שקים האדם והבהמה. והרביעי הבכי והצעקה והאבל מתחרט על מה שקדם לו מן החטא כמו שנאמר (תהלים קיט) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך ואמר (יואל ב) בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים משרתי ה'. והחמישי שיוכיח נפשו ויכלימנה במצפונו על מה שהיה מקצורו בחובת הבורא יתעלה עליו כמו שנאמר (שם) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם. ותנאי העזיבה גם כן חמשה. אחד מהם עזיבת כל מה שהזהיר הבורא ממנו כמו שנאמר (עמוס ה) שנאו רע ואהבו טוב ואמר (ישעיה נו) ושומר ידו מעשות כל רע ואמר (שם נה) יעזב רשע דרכו וגו'. והשני עזיבת המותר המביא לידי איסור בדברים המסופקים אם מותרים הם או אסורים כמו שנאמר על קצת החסידים שהיו פורשים משבעים שערים משערי המותר מיראתם שער אחד משערי האסור וכמו הסייגים שצוו עליהם רבותינו ז"ל ואמרו ועשו סייג לתורה. והשלישי שתהיה עזיבתו העבירות אחר יכלתו עליהם והזדמנותם לו לא ימנע מעשותם כי אם מיראת עונש הבורא כמו שנאמר (תהלים קיט) סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי. והרביעי שתהיה עזיבתו העבירות מבשתו מן הבורא לא מיראת בני אדם ולא לתקותו אותם ולא לבשתו מהם ולא יהיה כמו שנאמר בהם (ישעיה כט) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה ואמר (מלכים ב יב) ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן. והחמישי שיעזוב עשות הרע עזיבת היאוש ממנו שלא יתן אל לבו לשנות אליו ויאמר בלבו ובלשונו כמו שאמר החסיד (איוב לד) אם עול פעלתי לא אוסיף. אבל תנאי בקשת המחילה כמו כן חמשה. אחד מהם התודותו בעונותיו ושירבו בעיניו ובלבו כמו שנאמר (ישעיה נט) כי רבו פשעינו נגדך. והשני שיזכור אותם תמיד וישימם לנגדו ונוכח פניו כמ"ש (תהלים נא) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. והשלישי שיתענה ביום ויתפלל בלילה עת שלבו פנוי ואין לו טרדה בעסקי העולם כמ"ש (איכה כ) קומי רוני בלילה. ואני עתיד לבאר מעלת תפלת הלילה בעזרת השם. והרביעי שיתחנן אל האלהים ויעטוף אליו תמיד לכפר עונותיו ולמחול לו ולקבל תשובתו כמ"ש (תהלים לב) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי וגו' ואמר (שם) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא. והחמישי שיטרח וישתדל להזהיר בני אדם מכמות עבירותיו וליראם מעונשם ולהזכירם בתשובה מהם כמו שכתוב (יונה ג) מי יודע ישוב ונחם האלהים ונאמר (תהליס נא) אלמדה פושעים דרכיך. ותנאי הקבלה שלא ישנה לעשות מה שהזהיר ממנו הבורא חמשה כמו כן. אחד מהם שישקול ערבות מהרה וכלה מעורבבת בערבות מתאחרת קיימת מתמדת זכה מבלי קדרות וערבוב ושישקול צער מהר כלה אין לו קיימא בצער מתאחר מתמיד אין לו הפסק כמו שכתוב על הערבות (ישעיה סו) וראיתם ושש לבבם ואמר על הצער (שם) ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו' ואמר (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה וגו' ואמר (שם) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו'. וכאשר יתן החוטא אל לבו הדבר הזה ראוי לו לקבל עליו שלא ישנה אל חטאו. והשני שיתן אל לבו בוא יום המיתה ובוראו קצוף עליו על מה שקדם לו מן הקצור בחובותיו כמ"ש (שם) ומי מכלכל את יום בואו. וכאשר ישיב זה אל לבו חייב לירא מעונשו ולהסכים עם נפשו שלא ישנה אל מה שיקצוף אדוניו עליו. והשלישי שיתן אל לבו הימים אשר נטה בהם מאחרי אלהיו ולא השגיח לעבודתו עם התמדת טובותיו עליו בהם כמ"ש (ירמיה ב) כי מעולם שברתי עלך נתקתי מוסרותיך ותאמרי לא אעבור ופירוש לא אעבור לא אקבל עבודתך ולא אבוא בבריתך כאלו אמר לא אעבור בבריתך מענין (דברים כט) לעברך בברית ה' אלהיך. והרביעי שישיב הגזלות וימנע מן העבירות וירף מהזקת כל הברואים כמו שכתוב (יחזקאל לג) חבול ישיב רשע גזלה ישלם ואמר (איוב יא) אם און בידך הרחיקהו וגו' כי או תשא פניך ממום. והחמישי שיתן אל לבו גדולת הבורא יתעלה אשר המרה דברו ויצא מקשר עבודתו ומסורת תורתו ויוכיח את נפשו ויכלימנה על זה כמו שנאמר (דברים לב) הלה' תגמלו זאת ואמר (ירמיה ה) האותי לא תיראו נאם ה'. ובזה ישלמו גדרי התשובה אשר הקדמנו: ==פרק ו== אבל אופן ההערה יהיה לאחד מארבעה דברים. האחד מחוזק הכרת האדם את אלהיו ובחינתו בהתמדת טובתו עליו ומה שהוא חייב עליה מעבודתו ושמור מצותיו והזהר ממה שהזהיר והוא כעבד הבורח מאדוניו כשהוא חושב בטוב אשר גמלו ישוב אליו לרצונו לבקש ממנו מחילה על מה שקדם לו מהמרותו וברחו מעבודתו והוא העבד המפיק דרך הטובה ומבין נתיב ההצלה ובכמוהו נאמר (שם ד) אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב, ר"ל אם תשוב לרצונך קודם בוא העונש עליך אקבל תשובתך ואבחר בך לעבודתי, ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד ולא תברח מעבודתי ונשבעת בשמי באמת ולבך לשוב אלי באמונה יתברכו בך גוים ובך יתהללו. והתשובה על כל התנאים הוא מה שאמר והתברכו בו גוים ובו יתהללו. ואמר (מלאכי ג) שובו אלי ואשובה אליכם. והשני בעת שתבואהו תוכחת הבורא יתברך והכלמתו על רוע מעשיו ומפעליו בין ע"י נביא דורו אם יהיה בזמן הנבואה או מתורת ה' הנאמנה או מפי מורה לעבודת האלהים אשר הוא טענת הבורא בארץ על ברואיו ואין דור מן הדורות ריק ממנו כמו שאמרו רבותינו ז"ל עד שלא כבתה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע תלמידו. עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי. עד שלא כבתה שמשו של אליהו זרחה שמשו של אלישע. יום שמת רבי עקיבא נולד רבינו הקדוש. ועל הדרך הזה ימצא בכל הדורות ובכל הארצות לא יחסר קורא אל האלהים ואל עבודתו ומורה את תורתו, והשב הזה כעבד שברח מעבודת אדוניו ופגע עבד נאמן לאדוניו והוכיחו על ברחו מאדוניו ויעץ אותו לשוב אליו והבטיחו שימחול לו והזכירו רוב טובותיו וחפציו עליו ושב אליו ונכנע אליו. והשלישי כשהוא רואה נסיון הבורא וחוזק עונשו למי שהלך בדרכו לצאת מעבודתו יוסר בו וישוב אל ה' מיראתו עונשו ונקמתו החזקה והוא כעבד הבורח מאדוניו כשישמע מה שהיה מעונשו למי שברח ממנו כמוהו ויוסר בו וישוב מתחנן אל אדוניו למחול לו ולסלוח עונו קודם שיבואנו העונש וע"כ אמר הכתוב (ויקרא יח) ולא תקיא הארץ אתכם וגו' כאשר קאה וגו'. והרביעי בבוא עונש הבורא עליו במין ממיני הצרות וכיון שהרגיש בו נעור והקיץ משנתו ושב אל האלהים מחטאו, והוא כעבד הבורח מרבו אשר שלח אליו מי שייסרנו ויעננו על ברחו מעבודתו וכאשר הגיע אליו ברח אל אדוניו מתודה מחטאיו ומבקש מחילתו וסליחתו ובכמוהו נאמר (משלי א) בבוא כשואה פחדכם וגו' אז יקראונני ולא אענה ואמר (ד"ה ב לג) וכהצר לו חלה את פני ה' ויכנע מאד והמצליח השב אל האלהים בפנים הראשונים ותחתיו בהצלחה ובקבול מי שלא שב עד שבאתהו תוכחת הבורא והם הפנים השניים ותחתיהם בהצלחה ובקבול מי שלא שב עד שחלה הרעה על סביביו ותחתיו בקבול והחזרה מי שלא שב עד שחל עליו העונש ונתיסר בו והוא הרחוק שבשבים לקבל האלהים תשובתו ולמחול חטאו עד שישוב אל ה' ויראה מן החרטה והעזיבה ובקשת המחילה בלבו ובלשונו ובתנועותיו מה שיחייב למחול לו ולקבל תשובתו ולעבור על פשעיו: ==פרק ז== אבל מפסידי התשובה רבים מאד וכבר זכרתי רובם במה שקדם מן השער הזה וממפסידיה עוד ההסכם על העבירה והוא ההתמדה על עשותה והאיחור מהניח אותה ולא תתכן תשובה עם זה וכבר נאמר אין קטנה בעבירות עם ההתמדה ולא גדולה בהם עם בקשת המחילה והוא שההתמדה מורה על בזותו דבר האלהים ושהוא מקל במצותו והזהרתו ומזמן עצמו לעונשו ובו נאמר (במדבר טו) והנפש אשר תעשה ביד רמה כי דבר ה' בזה, ועוד כי ההתמדה על העבירה ואם היא קטנה הולכת וגדלה בהתמדתו עליה והגדולה כשמבקש בעליה מחילה עליה ועזב אותה ליראת האלהים הולכת הלוך וחסור ומתמעטת עד שתמחה מספר עונותיו וינקה ממנה בעליה בתשובה הלא תראה החוט של משי כמה הוא חזק כשיכפיל פעמים רבות וכבר ידעת כי עיקרו מחלוש שבדברים והוא ריר התולעת ונראה החבל הגדול של ספינה בשמשמשין בו זמן ארוך הולך הלוך וחסור עד אשר יפתח (ס"א יפסק) וישוב חלוש מכל חלוש וכמו כן ענין הקטנות והגדלות בעבירות עם ההתמדה ובקשת המחילה ועל כן דמה אותם הכתוב בו כמו שנאמר (ישעיה ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכבר נאמר אל תביט לקטנות מה שעשית אך תביט לגדולת מי שחטאת לו ואל תשמח לסכלות בני אדם ברוע מצפונך וראוי שתאבל ליריעת הבורא במה שאתה צופן והשקפתו על נסתרותיך ונגלותיך ושהוא זוכר אותם לך יותר ממה שאתה זוכר מפני שאתה תשכח והוא לא ישכח ותתעלם ולא יתעלם כמ"ש (שם סה) הנה כתובה לפני ואמר (ירמיה יז) חטאת יהודה כתובה. וממפסידיה עוד החזרה אל העבירה אחר השלמת תנאי התשובה ממנה כמו שאמר (שם לד) בפרשת הדבר אשר היה אל ירמיהו לשלח איש את עבדו ושאר הענין ההוא. וממפסידיה גם כן מי שיבטיח (ס"א שייחל) את נפשו לשוב באחרית ימיו וחושב שיתרחק מן העבירות לאחר שיגיע אל רצונו וישלים תאותו מהם והוא כמרמה את אלהיו ובו אמרו רז"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכתוכחה אשר כתבתי בסוף זה המסר נפשי הכיני צדה לרוב אל תמעיטי, בעוד בחיים חייתך ויש לאל ידך כי רב ממך הדרך, ואל תאמרי מחר אקח צדה כי פנה היום כי לא תדעי מה ילד יום, ודעי כי תמול לעד לא ישוב וכל אשר פעלת בו שקול וספור וחשוב, ואל תאמרי מחר אעשה כי יום המות מכל חי מכוסה, מהרי עשות בכל יום חקו כי בכל יום המות ישלח חצו וברקו, ואל תתמהמהי מעשות חק דבר יום ביומו בי כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו. וממפסידי התשובה ג"כ שיהי' השב שב מקצת עונותיו ומתמיד על קצתם כמו שיצא מן העבירות שבינו ובין המקום וישוב מהם ולא יצא ממה שיש בינו ובין בני אדם מגזל ואונאה וגנבה והדומה לזה ובזה נאמר (איוב יא) אם און בידך הרחיקהו ואמרו רז"ל בענין הזה אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה למי שתופס שרץ בידו אפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו עלתה לו טבילה שנאמר (משלי כח) ומודה ועוזב ירוחם, ומה שהקדמנו ממפסידי השערים אשר קדמו בספר הזה כלם ג"כ מפסידים התשובה ואינני צריך לשנותם בשער הזה: ==פרק ח== אבל אם ישתוה השב עם הצדיק אומר כי יש מן השבים שישתוה אחר התשובה עם הצדיק אשר לא חטא ומהם מי שיש לו יתרון על הצדיק ומהם מי שיש לצדיק יתרון עליו אע"פ ששב. ובאור החלק הראשון הוא שיהיה החוטא בקצורו במצות עשה שאין בה כרת כציצית וכלולב וכסוכה והדומה לזה. וכאשר ישוב המקצר בהם בלבו ובלשונו וישתדל לעשות אותם ולא ישנה קצורו בהם ימחול לו הבורא וישתוה עם הצדיק אשר לא קצר בהם, ובכמו זה נאמר השב מן החטא כמי שלא חטא ואמרו רז"ל עבר על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז ממקומו עד שמוחלין לו שנאמר (מלאכי ג) שובו אלי ואשובה אליכם. והחלק השני והוא שיש לו בו יתרון השב על הצדיק, באור זה שיהיה השב חטא חטא קטן במצות לא תעשה שאין בה כרת ואח"כ שב מפנה תשובה שלמה בכל תנאיה ושם עונו לעומתו ונוכח פניו ומבקש תמיד המחילה עליו ונכלם מבשתו (ס"א מבקשתו) מהבורא ונכנס בלבו המורא מעונשו ונשברה נפשו והוא נכנע ושפל לפני האלהים תמיד והיה חטאו סבה לכניעתו והשתדלותו לפרוע חובות הבורא, לא יתגאה במאומה ממעשהו הטוב ולא ירבה בעיניו ולא יתפאר בו וישמר בשארית ימיו מן המכשול, חוטא זה הוא שיש לו יתרון על הצדיק שלא חטא החטא ההוא והדומה לו, כי הצדיק אין בטוחים בו שלא יתגאה ויגבה לבו וירום במעשהו וכבר נאמר כי יש חטא שמועיל לשב יותר מכל צדקות הצדיק ויש צדקה שמזקת לצדיק יותר מכל חטאות השב כשיפנה לבו מן הכניעה ודבק בגאות ובחונף ואהבת השבח כמ"ש אחד מן הצדיקים לתלמידיו אילו לא היה לכם עון הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העון אמרו לו ומהו גדול מן העון אמר להם הגאות והחונף ובשב כזה ארז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. והחלק השלישי שיהיה השב עובר עבירות גדולות ממצות לא תעשה שיש בה מיתה בידי אדם וכרת בידי שמים כחלול השם (ס"א כחלול שבת) ושבועת שקר והדומה להם מן הגדולות ואחד כך שב מטעותו בהם והשלים תנאי התשובה וגדריה כי המחילה לא תתכן לו עד שינוסה בעוה"ז ממה שיוכל לסבלו וינקה מעונותיו ובו אמרו רז"ל עבד על מצות לא תעשה שיש בה כרת ומיתת ב"ד ועשה תשובה יסורין ממרקין ומיתה מכפרת שנאמר (תהלים פט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וכתיב (ישעיה כב) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון והצדיק שלא עבר אלו העבירות יש לו יתרון על השב מהם בלי ספק: ==פרק ט== אבל אם תתכן התשובה מכל חטא אם לא, אומר בתשובת השאלה הזאת כי העונות שני מינים. אחד מהם עונות (ס"א עבירות) שבין אדם למקום בלבד ככחש באלהים והמחשבות הרעות והמצפונים הרעים ולאוין שבחובות הלבבות והרבה מחובות האברים אשר לא יחמוס החוטא בהם כי אם נפשו בלבד ואין אשמה עליו אלא להמרותו מצות אלהיו. והמין השני עונות (ס"א עבירות) שבין אדם לחבירו והם שיש בהם ענין מעניני הרעה והחמס לבני אדם אם בגופם אם בממונם או בזכרם ומקבץ החוטא חמסו בנפשו בהמרותו את אלהיו עם חמסו ב"א. ומה שיהיה מן העונות והחטאים בין האדם לאלהיו בלבד תתכן לו התשובה מהם בעודנו בחיים כשיתעורר לקצורו וישתדל לשוב מעונו אצל בוראו ומן הדין עליו שתהיה התשובה מן העון במין שחטא בו אם יוכל שאם יהיה החטא בחובות הלבבות כלב הרע והמחשבה הרעה והנטירה והקנאה והשנאה והדומה לזה, התשובה ממנו ראויה להיות בהטבת הלב ואהבת הטוב לבני אדם והמחילה להם. ואם יהיה החטא באבר מאברי הגוף באכילת מה שאסר הבורא אכילתו והבעילות שהזהיר מהם וחלול שבתות ומועדים ושבועות שקר ראוי שתהיה תשובתו ממנו באותו ענין ובאותו מין שהיה חוטא בו עם שתוף הלב בכוונה לאלהים. וכל הענין הזה יתכן לאדם בחייו בעוד שהוא מאריך ימים עם בירור כוונתו (ס"א הכרתו) כשהוא מכוין לתשובה ולטהר נפשו מעונו אצל בוראו ובכמוהו אמר החכם (משלי ט) אם חכמת חכמת לך. אבל מה שיהיה מן העונות לאלהים ולבני אדם יקשה על האדם התשובה מהם לכמה פנים. מהם שלא ימצא העשוק או שימות או שמקומו רחוק ומהם שיאבד הממון מיד העושק ואין לאל ידו להשיב העושק לבעליו ומהם שהעשוק שמא לא ימחול לעושק במה שעשקו מהזיקו בגופו וספרו בגנותו ומהם שלא יכיר העושק את העשוק או שלא ידע סך הממון אשר עשק כמו שעשק אנשי קריה או אנשי מדינה ולא הכיר אותם ולא נתברר אצלו מספר הממון שלקח מהם בעול ובחמס ומהם שנטבע הממון האסור בכפליו מן המותר ואינו קל להוציא אותו ממנו אלא בהפסד הרבה חלקים מן המותר כמ"ש רבותינו ז"ל גזל מריש ובנאו בבירה בית שמאי אומרים מקעקע כל הבירה כלה ומחזיר מריש לבעליו ובית הלל אומרים אין לו אלא דמי מריש בלבד מפני תקנת השבים. וממה שתקשה עוד התשובה ממנו מה שנהג בו האדם עד ששב לו המעשה הרע דבק כהדבק המעשים הטבעיים אשר לא יקל להניחם כמו שכתוב (ירמיה ט) למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו ואמר (שם יג) היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו וגו'. ומהם שפיכות דמים והריגת הנקיים בין בפגיעה בין בהליכת (ס"א בעלילת) רכילות במו שידעת מענין דואג בעיר הכהנים אשר גרם להרגם ברכילות תחלה ופגע בהם אחר כך כמו שנא' (שמואל א כב) ויסוב דואג האדומי ויפגע הוא בכהנים. ומהם עוד מי שגורם לאבד ממון חבירו ברכילותו אין עולה לו תשובה עד שירצה את חבירו אם בממון אם בפיוס ובכניעה למחול לו ולנשוא חטאו כמו שכתוב (מיכה ג) ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו. ומהם מי שבא אל הערוה והוליד ממנה ממזר כי החרפה לא תמוש והשבת המעוות אי אפשר לו (ס"א והשגת הטעות הזאת אי אפשר לה) כמו שאמר (איוב לא) כי היא זמה והוא עון פלילים כי אש היא עד אבדון תאכל ואמר הכתוב (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. ומהם מי שהרגיל לשונו לכזב ולספר בגנות בני אדם ולדבר בהם ואיננו יכול לעמוד על זה מרובו (ס"א ואינו זוכר כ"ז לרוב ההרגל שהרגיל בו) מפני שאין לו תכלית אצלו וכבר שכח האנשים אשר דבר בם והכל שמור עליו וכתוב בספר עונותיו ובו נאמר (תהלים מא) ואם בא לראות שוא ידבר לבו יקבץ און לו ואמר (שם נ) אם ראית גנב ותרץ עמו ושאר הענין. והנה השוה הלשון הרע עם הגנבה והנאוף ואמר (ירמיה ט) ואיש ברעהו יהתלו. וממה שתקשה התשובה ממנו מי שהדיח בני אדם בדת שבדה להם והכריחם להאמין בה ותעה והתעה וכל אשר יוסיף העם המאמינים בה יוסיף עונו ויכפל כמו שארז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ואמרו ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א טו) על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא וגו'. ומשיג במין הזה מי שאפשר לו לצוות בטוב ולהזהיר מן הרע לאנשים תועים ועכבו מזה יחול ממונם או יראתם או בשתו מהוכיח אותם ותעו ולא הורה אותם הדרך הישרה כמ"ש (יחזקאל לג) הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש: ==פרק י== אבל איך אופן התחבולה למי שקשתה עליו התשובה נאמר בתשובת השאלה הזאת כי מי שעבר עבירה מן העבירות שיקשה לתקנה באופן התשובה המיוחדת בה אינה נמלטת מאחד משני דברים. או שתהיה מן העבירות שבינו ובין בוראו או שתהיה מן העבירות שבינו ובין בני אדם כמו האונאה והגניבה ומיני הגזלות והחמס והעול ומאיזה מהם שיהיה ותהיה התשובה נמנעת עליו לאחד מן הפנים שהקדמנו שהתשובה מהם קשה כשיקבל עליו גדרי התשובה בכל תנאיה אשר בכחו ויכלתו מהם הבורא מקל עליו תשובתו ועובר לו על מה שנעלם ממנו ונמנע עליו וישים לו מוצא קרוב מחטאו וירחיב אמתלאתו בו, ואם יהיה משער העריות אשר זכרנו במי שהוליד מאסורה יכרית הבורא את זרעו, ואם הוא מצד אונאה וגזל בממונו יתן לו האל ממון ויפרענו לחבירו וירצהו וימחול לו, ואם הרע לחבירו בגופו או בממונו יכניס לו הבורא יתברך בלבו רצון ואהבה עד שימחול לו במה שהיה מחטאו עליו כמו שאמר (משלי טז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ואם ירחק ממנו העשוק יזמין הבורא התקבצם עד שיכנע לפניו העושק וימחול לו ואם לא ידע האנשים העשוקים ומספר הממון אשר עשק יפיק אותו האל להוציא ממונו בתועלת כוללות כבנין גשר וחפור בארות יהנו מהם בני אדם ועשות בורות בדרכים שאין המים מצוים בהם ומה שדומה לזה מתועלת ההמון עד שתהיה תועלתו כוללת מי שעשק ומי שלא עשק ואם ימות העשוק ישיב הממון ליורשיו ואם הזיק לו בגופו או שספר בגנותו יתודה על קברו בזה במעמד עשרה בני אדם וימחול לו עונו כמו שאמרו חז"ל בענין הזה מוליך עשרה ב"א ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו ואין התשובה נמנעת על החוטא אלא מצד מצפונו ותרמית לבו אבל אם הוא רוצה להתקרב אל האלהים לא יסגר שער התשובה בפניו ולא ימנעהו מהמגיע אליו מונע אך הוא פותח לו שער הישרה ומורה אותו הדרך הטובה בחסדו ובטובו כמ"ש (תהלים כה) טוב וישר ה' על כן יורה. חטאים בדרך ואמר (דברים ד) ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת וגו' וכתיב (שם ל) כי קרוב אליך הדבר מאד ואמר (תהלים קמה) קרוב ה' לכל קוראיו וגו'. וכבר בארתי לך אחי מחובות התשובה וגליתי לך מאופני החזרה מה שיש בו מענה עליך ונפסקו בו אמתלאותיך ומה תאמר מחר לאלהיך סכלתי ולא סכלת או תאמר עשיתי מה שעשיתי ואיני יודע ומה תהיה תשובת השאלה הזאת ומבלי ספק נהיה נשאלים. הכן התשובה בעוד שמאריכין לך. ודע אחי כי התשובה על זה איננה יוצאת כי אם ממעשינו לא מדברינו וחשוב עם נפשך תגיע לרצון בוראך כי לא ישיג הטוב היום אלא הממהר אליו ופרי הקצור החרטה. הקיצה אחי משינת פתיותך וחמול על נפשך שהיא הנכבדת שבפקדונות הבורא אצלך וכמה ועד מתי העכוב הזה וכבר כלית ימיך ברצון תאותך כאשר יעשה העבד הרע הלא תשוב לכלות שאר ימיך ברצון בוראך וכבר ידעת כי ימי האדם קצרים ותשאר בלי ספק יותר קצר כמו שאמרו רז"ל היום קצר והמלאכה מרובה היתה לך אחי רוח יקרה ונכבדת כבדת בה העוה"ז הנבזה והכלה והנחת אחריתך הנשארת לך הלא תנשא רוחך אל המקום הנכבד והמעון הרם מקום אשר לא תשפלנה הרוחות העולות אליו לעד ותמהר בעוד שער התשובה פתוח והקבלה והכפרה מצויה כמ"ש (ישעיה נה) דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. מהר אחי ומהר קודם בא פחדך כי אינך בטוח (בחיי) יום אחר ועיין לנפשך עיון שיאות לכמוך ויהיה שקול עם שכלך. ומי שרוצה להגיע לרצון בוראו יכנס מן הפתח הצר שיכנסו ממנו החסידים הסובלים וכולנו נקוה הטוב ולא יגיעוהו אלא הממהרים אליו הרצים עדיו כמו שאמרו חז"ל הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. ואמר דוד (תהלים קיט) חשתי ולא התמהמהתי חשוב עם נפשך ובוש מבוראך שתתנהג עמו במדה שאינך רוצה לנפשך להתנהג בה עם נברא כמוך כי אתה יודע כי כשתקציף בעל מעלה קטנה מאנשי המלך על נפשך אינך מתעכב מהכנע לו והתחנן אליו למחול לך ולהבטיחך מענשו עם חולשתו בזה כ"ש אם יקצוף עליך השר וכל שכן המלך שתמהר לבקש מחילתו ותחיש בתשובה אליו ולרצותו מיראתך מהירות עונשו, וכבר ידעת חולשתו מעשות דבר בלתי גזרת הבורא כמ"ש החכם (משלי כא) פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו עם כלות מלכותו ונתישת ממשלתו והתחלקות לבו וטרדתו בקצת הדברים מקצתם ועבור השכחה וההעלמה עליו ורוב מה שנעלם ממנו מן הדברים הנראים כ"ש הנסתרים. ועם ידיעתך כל זה אינך מתאחר לבקש ממנו למחול עונך ולמהר אל מה שירצהו ויקבלהו ממך ואיך לא נבוש אחי מבוראנו המשקיף על הנסתר ועל הנגלה ממעשינו ומחשבותינו אשר לא תעבור עליו שכחה ולא העלמה ולא יטרידהו דבר מדבר ואין מנוס מדינו ואין קץ למלכותו שנטה מעליו ונתאחר מהכנע לו ומשוב אליו ואין אנו יודעים עת קצנו ותכלית מדת ימינו, ואלו היה אדם מזהיר אנשי קריה או אנשי מדינה ויאמר בני אדם היו נכונים לנסוע לעוה"ב כי איש אחד יפקד מכם בחדש הזה ואינני מודיע אותו (ס"א ואינני יודע אותו) האין מן הדין על כל אחד מהם שיהיה נכון למות מיראה שמא יהיה הוא האיש ההוא ואיך לא נהיה כולנו נכונים לו ואנחנו רואים כי המות בכל חדש מכלה מספר רב מן החיים הלא מן הדין עלינו שנירא על נפשותינו בכל חדש ונחשוב על ענינינו וצידתנו ובית מועדנו קודם עת הצורך אליהם אפילו יום אחד כמו שאמרו ז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך ונאמר (קהלת ט) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. בחון ביתרון שכלך והכרתך ברור זה במה שאתה רואה בעיניך בברור מה שיגיד לך זולתך ואל תדחה שכלך ובינתך כי כבר נאמר כי לבורא יתברך על עבדיו טובות אם יקבלו אותם ינוחו בם (ס"א ירווחו בם) ואם ישיבום עליו יהיו לטענות עליהם ואח"כ ישובו לנקמה והבורא יתברך הטיב לך בחכמה ובתבונה ובדעת שם לך בהם יתרון על זולתך הזהר והזהר שלא ישובו לטענה עליך וכבר העיר אותך אל הדרך הישרה והורה אותך נתיב טובתך ולחמלה עליך ולנהלך לאט ולא רצה לך שתתמיד על פתיותך ותחזיק במריך ללכת עמך על דרך החסד אשר יאות לו ובחמלתו ורחמיו על ברואיו כמ"ש (תהלים כה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך וכבר קרא אותך לאט ובלשון רכה ואחר כך בתוכחת והכלמה ואחר כך הזהיר אותך בעונשו כדי שתשוב אליו ותמהר לחזור עדיו. מהר אחי ומהר להאזין אליו ולשמוע בקולו ולדבקה בו ובחור לנפשך מה שבחר לה אלהיך ורצה לה מה שרצה ממנה בוראך, ואל תביאך העצלה להקל בה כי אם תקל נפשך בעיניך איזה דבר יהיה נכבד אצלך והזהר פן ישיאך הרהור לבך ויאמר לך עתה אחרי אורך התעלמותי וחליפות רוב ימי אשוב אל האלהים ואבקש מחילתו וראוי שתשיב עליו במה שאמר הנביא בענין הזה (יחזקאל יח) ובשוב רשע מרשעתו ובשוב צדיק מצדקתו עד סוף הענין. וכבר המשילו זה הקדמונים לאדם שהיו בידו דרכמוני כסף והיה צריך לעבור בנהר גדול וכאשר עמד על שפת הנהר השליך הדרכמונים ההם בנהר מפני שקוה להפסיק הנהר בהם והשליכם כלם חוץ מאחד שנשאר בידו ולא נפסקו המים בעבורם וכאשר ראה כן אמר למלח אחד שהיה בנהר קח זה הדרכמון אשר בידי והעבירני בספינתך בנהר ועשה המלח כן והגיעו לחפצו בדרכמון ההוא אשר נשאר בידו והשיג בו מה שלא הגיע אליו בכל הדרכמונים שאבד בנהר וכאילו לא אבד מאומה. וכן בעל התשובה אשר כלה רוב ימיו בזולת עבודת הבורא כשיחזור בתשובה באחרית ימיו ימחול לו הבורא מה שקדם מרוע מעשיו כל ימיו כמ"ש (שם) כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו ואמר (שם לג) כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו. ואל יכבד עליך אחי הערתי אותך לשמירת עצמך אשר ארכו ימי התעלמותך (ס"א התעלמותי) ממנה כי לא יחדתיך בה מבלעדי נפשי והכנע לאמת ואל תברח ממנה והודה לאלהים אשר העיר אותך למה שלא ידעת ואל תקח אורך התעלמות זולתך המעיר לך לטענה לך ולאמתלא כי זה מתרמית היצר ומצודיו לאנשים אשר הכרתם חלושה. האלהים ישימנו מן הממהרים אליו והשבים עדיו בלב שלם ברחמיו אמן: נשלם שער השביעי. בעזרת האל יתברך: {{חובת הלבבות}} [[קטגוריה:בחיי אבן פקודה]] ebzf599riq6cn2k9n4d3v08s687k3g8 116 370459 3079279 3079156 2026-08-26T19:44:26Z Fuzzy 29 3079279 wikitext text/x-wiki <שם> תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), תשל"ג-1973 === תקנות בדבר תשלום פיצויים בעד נזקי מלחמה ונזק עקיף === <מאגר תקן 2106104 קוד a163Y00000DuQsRQAV> <מקור> ((ק"ת תשל"ג, 1682|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף)|3039)); ((תשמ"א, 1180|תיקון|4249)), ((1521|תיקון [צ"ל: תיקון מס' 2]|4272)); ((תשמ"ב, 230|תיקון מס' 2 [צ"ל: תיקון מס' 3]|4282)); ((תשמ"ד, 1677|תיקון|4642)); ((תשמ"ט, 734|הוראת שעה|5182)); ((תש"ן, 566|תיקון|5263)), ((830|תיקון מס' 2|5281)); ((תשנ"א, 176|תיקון|5306)), ((689|הוראת שעה|5338)); ((תשנ"ו, 524|תיקון|5734)), ((719|תיקון מס' 2|5743)), ((1534|תיקון מס' 3|5782)); ((תשנ"ז, 573|תיקון|5824)); ((תשנ"ח, 312|תיקון|5874)); ((תש"ס, 34|תיקון|6002)); ((תשס"א, 153|הוראת שעה|6068)); ((תשס"ו, 1022|הוראת שעה|6503)), ((1080|הוראת שעה (תיקון)|6509)), ((1190|הוראת שעה (תיקון מס' 2)|6519)); ((תשס"ז, 966|הוראת שעה|6595)); ((תשס"ח, 6|הוראת שעה|6615)), ((634|הוראת שעה (מס' 2)|6657)), ((1200|הוראת שעה (מס' 2) (תיקון)|6700)); ((תשס"ט, 379|הוראת שעה (מס' 2) [תשס"ח] (תיקון)|6744)), ((518|הוראת שעה|6756)); ((תשע"ב, 1226|הוראת שעה|7128)); ((תשע"ג, 508|הוראת שעה|7205)); ((תשע"ד, 1592|הוראת שעה|7406)); ((תשע"ט, 1884|הוראת שעה|8153)), ((3270|הוראת שעה (תיקון)|8227)); ((תש"ף, 134|תיקון|8295)); ((תשפ"א, 3370|הוראת שעה|9440)); ((תשפ"ג, 12|הוראת שעה|10343)), ((1994|הוראת שעה מס' 2|10697)); ((תשפ"ד, 536|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה)|10906)), ((1538|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון)|11117)), ((1539|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון מס' 2)|11117)), ((1674|הוראת שעה (מס' 2)|11149)), ((2300|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3)|11241)), ((2830|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4)|11342)), ((3284|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון מס' 5)|11420)); ((תשפ"ה, 392|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון)|11586)), ((1050|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון מס' 2)|11722)), ((1552|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3)|11831)); ((תשפ"ו, 2224|הוראת שעה|12428)), ((2576|הוראת שעה (תיקון)|12510)). <!-- עדכון אחרון: תשפ"ו-2 --> <מבוא> בתוקף סמכותי לפי [[+|סעיפים 36(א)]] [[+|ו-65]] [[=החוק|לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961]], ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה: ---- <!-- (תיקון: תשנ"א-2) ((בנוסח זה פקעו הוראות תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשנ"א-1991 (להלן - הוראת שעה 1991), לענין נזק שנגרם בתקופה המתחילה ביום א' בשבט התשנ"א (16 בינואר 1991) והמסייימת ביום ב' באייר התשנ"א (16 באפריל 1991).)) --> <!-- (תיקון: תשס"ו, תשס"ו-2, תשס"ו-3) ((בנוסח זה פקעו הוראות תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשס"ה-2006 (להלן - הוראת שעה 2006), לענין נזק באזור הגבלה שאירע בתקופה שמיום ט"ז בתמוז התשס"ו (12 ביולי 2006) עד יום כ' באב התשס"ו (14 באוגוסט 2006).)) --> <!-- (תיקון: תשס"ז) ((בנוסח זה פקעו הוראות תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשס"ז-2007 (להלן - הוראת שעה 2007), לענין נזק באזור ההכרזה שאירע בתקופה שמיום כ"ח באייר התשס"ז (16 במאי 2007) עד יום י"ד בסיוון התשס"ז (31 במאי 2007), למעט ניזוק שהוא אחד מהמפורטים בתקנה 2 לתקנות האמורות.)) --> <!-- (תיקון: תשס"ח) ((בנוסח זה פקעו הוראות תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשס"ח-2007 (להלן - הוראת שעה 2007/2), לעניין נזק באזור ההכרזה שאירע בתקופה שמיום כ"ח באייר התשס"ז (16 במאי 2007) עד יום י"ד בסיוון התשס"ז (31 במאי 2007), למעט ניזוק שהוא אחד מהמפורטים בתקנה 2 לתקנות האמורות.)) --> <!-- (תיקון: תשס"ח-2, תשס"ט) ((בנוסח זה פקעו הוראות תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה) (מס' 2), התשס"ח-2008 (להלן - הוראת שעה 2008), לעניין נזק באזור ההכרזה שאירע בתקופה שמיום י' בחשוון התשס"ז (1 בנובמבר 2006) עד יום י"ד בטבת התש"ע (31 בדצמבר 2009), למעט ניזוק שהוא אחד מהמפורטים בתקנה 2 לתקנות האמורות.)) --> <!-- (תיקון: תשס"ט-2) ((בנוסח זה פקעו הוראות תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשס"ט-2009 (להלן - הוראת שעה 2009), לעניין נזק באזור הקובע שאירע בתקופה שמיום ל' בכסלו התשס"ט (27 בדצמבר 2008) עד יום כ"ג בטבת התשס"ט (19 בינואר 2009), למעט ניזוק שהוא אחד מהמפורטים בתקנה 2 לתקנות האמורות.)) --> <!-- (תיקון: תשע"ב) ((בנוסח זה פקעו הוראות תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשע"ב-2012 (להלן - הוראת שעה 2012), לעניין נזק באזור זכאי שאירע בתקופה שמיום י"ז באדר התשע"ב (11 במרס 2012) עד יום כ"א באדר התשע"ב (15 במרס 2012), למעט ניזוק שהוא אחד מהמפורטים בתקנה 2 לתקנות האמורות.)) --> <!-- (תיקון: תשע"ג) ((בנוסח זה פקעו הוראות תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשע"ג-2013 (להלן - הוראת שעה 2013), לעניין נזק באזור המוכרז שאירע בתקופה שמיום כ"ט בחשוון התשע"ג (14 בנובמבר 2012) עד יום ט' בכסלו התשע"ג (23 בנובמבר 2012), למעט ניזוק שהוא אחד מהמפורטים בתקנה 2 לתקנות האמורות.)) --> <!-- (תיקון: תשע"ד) ((בנוסח זה פקעו הוראות תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשע"ד-2014 (להלן - הוראת שעה 2014), לעניין נזק באזור המיוחד שאירע בתקופה שמיום י' בתמוז התשע"ד (8 ביולי 2014) עד תום תוקפה של ההכרזה על מצב מיוחד בעורף שניתנה ביום י' בתמוז התשע"ד (8 ביולי 2014) או עד יום ה' באלול התשע"ד (31 באוגוסט 2014), המוקדם מביניהם, למעט ניזוק שהוא אחד מהמפורטים בתקנה 2 לתקנות האמורות.)) --> <!-- (תיקון: תשע"ט, תשע"ט-2) ((בנוסח זה פקעו הוראות תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשע"ט-2019, החלות לעניין נזק עקיף באזור המיוחד שאירע בתקופה שמיום ט"ז באייר התשע"ח (1 במאי 2018) עד יום ג' בטבת התש"ף (31 בדצמבר 2019).)) --> <!-- (תיקון: תשפ"א) ((בנוסח זה פקעו הוראות תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשפ"א-2021, החלות לעניין נזק עקיף באזור המיוחד שאירע בתקופה שמיום כ"ח באייר התשפ"א (10 במאי 2021) עד יום י' בסיוון התשפ"א (21 במאי 2021) (להלן - תקופת ההכרזה).)) --> <!-- (תיקון: תשפ"ג) ((בנוסח זה פקעו הוראות תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשפ"ג-2022, החלות לעניין נזק עקיף באזור המיוחד שאירע בתקופה שמיום ה' באב התשפ"ב (2 באוגוסט 2022) עד יום י"ב באב התשפ"ב (9 באוגוסט 2022) (להלן - התקופה המזכה).)) --> <!-- (תיקון: תשפ"ג-2) ((בנוסח זה פקעו הוראות תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה מס' 2), התשפ"ג-2023, החלות לעניין נזק עקיף באזור המיוחד שאירע בתקופת הזכאות כהגדרתה [[בסעיף 1]] (להלן - תקופת הזכאות).)) --> <!-- (תיקון: תשפ"ד, תשפ"ד-2, תשפ"ד-3, תשפ"ד-5, תשפ"ד-6, תשפ"ד-7, תשפ"ה, תשפ"ה-2, תשפ"ה-3) ((בנוסח זה פקעו הוראות [[תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה), התשפ"ד-2023]], החלות לעניין נזק עקיף שאירע בתקופה שמיום כ"ב בתשרי התשפ"ד (7 באוקטובר 2023) עד יום ד' בתמוז התשפ"ה (30 ביוני 2025), ולעניין נזק עקיף שאירע בשל היעדרות מהעבודה של עובד או עובד עצמאי, שמתגורר ביישוב אשר פונה לפי החלטות הממשלה ושאירע בתקופה שמיום כ"ב בתשרי התשפ"ד (7 באוקטובר 2023) עד לסיום תקופת הפינוי (להלן - התקופה הקובעת), בכפוף לסייגים המפורטים [[בתקנות האמורות]].)) --> <!-- (תיקון: תשפ"ו, תשפ"ו-2) --> ((בנוסח זה משולבות הוראות [[תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשפ"ו-2026]], החלות לעניין נזק עקיף שאירע בתקופה שמיום י"ב באדר התשפ"ו (1 במרץ 2026) עד יום י"ג באייר התשפ"ו (30 באפריל 2026) (להלן - התקופה הקובעת, התקופה הקובעת הראשונה), ולעניין נזק עקיף שאירע בתקופה שמיום י"ד באייר התשפ"ו (1 במאי 2026) עד יום ט"ו בתמוז התשפ"ו (30 ביוני 2026) (להלן - התקופה הקובעת, התקופה הקובעת הנוספת), והכל בכפוף לסייגים האמורים [[בתקנות האמורות]].)) @ 1. הגדרות (תיקון: תשמ"א, תשמ"א-2, תשנ"א-2, תשנ"ו, תשנ"ו-2, תשנ"ו-3, תש"ס, תשס"א, תשס"ו, תשס"ו-2, תשס"ו-3, תשס"ז, תשס"ח, תשס"ח-2, תשס"ח-3, תשס"ט, תשס"ט-2, תשע"ב, תשע"ג, תשע"ד, תשע"ט, תשע"ט-2, תש"ף, תשפ"א, תשפ"ג, תשפ"ג-2, תשפ"ד, תשפ"ד-2, תשפ"ד-3, תשפ"ד-5, תשפ"ד-6, תשפ"ד-7, תשפ"ה, תשפ"ה-2, תשפ"ה-3, תשפ"ו, תשפ"ו-2) : בתקנות אלה - :- "שווי הנכס" - הסכום שהיה מתקבל בעד הנכס במכירה ממוכר ברצון לקונה ברצון ביום קרות הנזק; :- "הנזק הממשי" - ההפרש בין שווי הנכס לפני שניזוק לבין שווי הנכס מיד לאחר שניזוק, או כל הוצאות שיקום הנזק - לפי הנמוך שבין שניהם, בתוספת הוצאות להקטנת הנזק; ובנזק עקיף - לרבות ההפסד או מניעת הריווח שאותם לא יכול היה הניזוק למנוע לו פעל באופן סביר כדי למנעם; :- "הוצאות להקטנת הנזק" - הוצאות שהוציא הניזוק בעד פעולות שנעשו בעת קרות הנזק במטרה להקטין את היקפו, ובלבד שלעת המנהל היה סביר להוציאן, בין היתר בהתחשב בהיקף הנזק שנמנע על-ידי פעולות אלה; :- "נזק" - נזק מלחמה ונזק עקיף; :- "שווי של נזק מלחמה" - :: (1) לגבי נכסים בישוב ספר - הנזק הממשי; :: (2) לגבי מלאי - הנזק הממשי; :: (3) לגבי יבול על קרקע באזור עירוני - הנזק הממשי, או שווי היבול כפי שנקבע לצורך [[החוק]] כפול שלושה, הכל לפי הסכום הנמוך יותר; :: (4) לגבי מלאי מעבר כמשמעותו [[בתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (שוויו של מלאי במעבר), תש"ל-1969]] - הנזק הממשי; :: (5) לגבי נכסים אחרים - הנזק הממשי; :- "אזור הכרזה" - (((פקעה);)) :- "אזור זכאי" - (((פקעה);)) :- "אזור מוכרז" - (((פקעה);)) :- "אזור מיוחד" - (((בתקופת התקופה הקובעת):)) האזור הכולל את היישובים והאזורים המפורטים [[בתוספת השנייה]], המוכרז בזה יישוב ספר בתקופה הקובעת, הכול לפי העניין; :- "אזור שנפגע בחודש דצמבר" - (((פקעה);)) :- "אזור שנפגע בחודשים ינואר ופברואר" - (((פקעה);)) :- "אזור שנפגע בחודשים מרץ ואפריל" - (((פקעה);)) :- "אזור שנפגע בחודשים מאי ויוני" - (((פקעה);)) :- "אזור שנפגע בחודשים יולי ואוגוסט" - (((פקעה);)) :- "אזור שנפגע בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2024" - (((פקעה);)) :- "אזור שנפגע בחודשים נובמבר ודצמבר 2024" - (((פקעה);)) :- "אזור שנפגע בחודשים ינואר ופברואר 2025" - (((פקעה);)) :- "אזור שנפגע בחודשים מרץ עד יוני 2025" - (((פקעה);)) :- "אזור קובע" - (((פקעה);)) :- "הוראה על סגירת מוסד חינוך" - (((בתקופת התקופה הקובעת):)) הוראה של פיקוד העורף על סגירת מוסד חינוך ברשות מקומית באזור מיוחד, שניתנה בתקופה הקובעת; :- "החלטות הממשלה" - (((פקעה);)) :- "חוק מיסוי מקרקעין" - (((בתקופת התקופה הקובעת):)) [[=חוק מיסוי מקרקעין|חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963]] :- "חוק הסיוע הכלכלי" - (((בתקופת התקופה הקובעת):)) [[=חוק הסיוע הכלכלי|חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור), התשפ"ו-2026]]; :- "חוק מס ערך מוסף", "מוסד ציבורי זכאי", "מחזור עסקאות", "מחזור עסקאות בשנת הבסיס", "מחזור העסקאות הקובע לעניין תקופת הבסיס", "מס תשומות", "קרוב", "שנת הבסיס", "תמיכות ותרומות", "תקופת הבסיס" ו"תקופת הזכאות" - (((בתקופת התקופה הקובעת הראשונה):)) כהגדרתם [[בסעיף 38לו לחוק]] כנוסחו [[בסעיף 1(2) לחוק הסיוע הכלכלי]]; :- "חוק מס ערך מוסף", "מוסד ציבורי זכאי", "מחזור עסקאות", "מחזור עסקאות בשנת הבסיס", "מס תשומות", "קרוב", "שנת הבסיס" ו"תמיכות ותרומות" - (((בתקופת התקופה הקובעת הנוספת):)) כהגדרתם [[בסעיף 38לו לחוק]] כנוסחו [[בסעיף 1(2) לחוק הסיוע הכלכלי]]; :- "יום היעדרות בשל המצב הביטחוני" - (((פקעה);)) :- "מוסד ציבורי זכאי" - (((פקעה);)) :- "מחזור עסקאות" - (((פקעה);)) :- "מס תשומות" - (((פקעה);)) :- "מעסיק בפועל" ו"קבלן כוח אדם" - (((פקעו);)) :- "קרוב" - (((פקעה);)) :- "שווי של נזק עקיף" - (((הנוסח הקבוע):)) :: (1) כשהנזק נגרם כתוצאה מנזק מלחמה, למעט נזק שנגרם בשל תשלום שכר עבודה - הנזק הממשי; :: (2) כשהנזק נגרם מחמת אי אפשרות לנצל נכסים בענפים שלהלן, למעט נזק שנגרם בשל תשלום שכר עבודה: ::: (א) בחקלאות - הנזק הממשי; ::: (ב) בבית מלון, פנסיון, בית מרגוע, בית הארחה או אתר תיירות שקבע שר האוצר בהתייעצות עם שר התיירות - הנזק הממשי; ::: (ג) בתעשיה - לגבי נזק שמקורו בחומרים שנתקלקלו - הנזק הממשי ואילו לגבי נזק שמקורו אחר - הנזק הממשי ובלבד שהנזק נגרם עקב הפסקת ייצור של למעלה מ-24 שעות; ::: (ד) באולם שמחות, בגן אירועים או במוסד תרבות ופנאי - :::: (1) לגבי נזק שנגרם עקב ביטול של אירוע או פעילות בחצרם בשל הגבלה שהטיל פיקוד העורף - הנזק הממשי בשל הביטול; :::: (2) לגבי נזק אחר - הנזק הממשי, ובלבד שהנזק נגרם עקב הפסקת פעילות של למעלה מ-24 שעות; :::: לעניין פסקה זו, "מוסד תרבות ופנאי" - עסק בעל רישיון של עינוג ציבורי כהגדרתו [[בסעיף 3(ב) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968]]; ::: (ה) בבתי אוכל - :::: (א) לגבי נזק שמקורו בחומרי גלם שהתקלקלו - הנזק הממשי; :::: (ב) לגבי נזק אחר - הנזק הממשי, ובלבד שהנזק נגרם עקב הפסקת פעילות של למעלה מ-24 שעות; :::: לעניין פסקה זו, "בתי אוכל" - כמשמעותם [[+#$ תוספת|בסעיפים 4.2א]], [[+#$ תוספת|4.2ב]], [[+#$ תוספת|4.6ה]] [[ו-4.8 לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013]]; :: (3) כשהנזק נגרם מחמת הפסקת פעילות במסחר ובשירותים, למעט נזק שנגרם בשל תשלום שכר עבודה - הנזק הממשי ובלבד שהנזק נגרם עקב הפסקת פעילות של למעלה משבוע; :: (4) כשהנזק נגרם למעביד בשל תשלום שכר עבודה לעובד - עלות שכר העבודה היומי למעביד, ששולמה בשל היום שבו לא עבד העובד לפי הוראות כוחות הביטחון; לא עבד העובד עקב הוראות כאמור בחלק מיום העבודה, יהא הנזק החלק היחסי מעלות שכר העבודה היומי, שיחסו לכלל שכר העבודה היומי הוא כיחס מספר השעות שבהן לא עבד העובד כאמור, לסך כל שעות העבודה הרגילות ביום של אותו עובד; לענין זה - :::- "שכר העבודה היומי" - שכר יום עבודה של העובד אילו היה עובד באותה יממה באופן רגיל, ובלבד שהשכר שולם לו בידי המעביד, אך לא יותר מהשכר המרבי, ובתנאי שבמשך שלושת החודשים שקדמו לחודש שבו אירע הנזק, שילם המעביד תשלומי חובה לפי כל דין בשל שכרו של העובד, ולגבי עובד שהתקבל לעבודה במהלך שלושת החודשים האמורים - בתנאי ששולמו כל תשלומי החובה מיום קבלתו לעבודה; :::- "שכר יום עבודה של העובד" - שכר עבודה רגיל ליום של העובד, בלא תוספות, לפי הממוצע בשלושת החודשים שקדמו לחודש קרות הנזק, ולגבי עובד שהחל לעבוד אצל המעביד במהלך אותם שלושת החודשים - השכר כאמור לפי הממוצע בחודש שקדם לחודש קרות הנזק, ולא פחות משכר המינימום ליום לפי [[חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987]]; :::- "השכר המרבי" - שכר השווה לשכר הממוצע למשרת שכיר (בלא עובדים מיהודה, שומרון, חבל עזה ודרום לבנון, אך כולל עובדים שמעבידיהם מדווחים עליהם למוסד לביטוח לאומי), כפי שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לאחרונה לפני קרות הנזק, כשהוא מוכפל בשניים וחצי ומחולק ב-25 ומעוגל לסכום הקרוב, שהוא מכפלה של 10 שקלים חדשים; :::- "מעביד" - למעט המדינה וגוף מתוקצב כהגדרתו [[בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985]], אך לרבות חברה ממשלתית כהגדרתה [[בסעיף האמור]]; :::- "מספר השעות שבהן לא עובד העובד" - (((פקעה);)) :::- "אזור הכרזה" - (((פקעה);)) :::- "יום היעדרות בשל מצב ביטחוני" - (((פקעה);)) :: (5) לענין הגדרה זו - התקופות של 24 שעות או שבוע, יכול שתהיינה תוצאה מצירופן של תקופות קצרות יותר בתוך 30 הימים שקדמו להגשת התביעה לפיצויים, ובלבד שלא תובא בחשבון תקופה כלשהי, בתוך 30 ימים שהובאו בחשבון לענין תשלום פיצויים בשל נזק עקיף אחר; ((לעניין זה,)) "הפסקת פעילות" - הפסקת פעילות מלאה שנגרמה עקב הגבלה שהטיל פיקוד העורף; :- "שווי של נזק עקיף" - (((בתקופת התקופה הקובעת):)) אחד מאלה, לפי בחירת הניזוק, ובלבד שנגרם כתוצאה מנזק מלחמה, מחמת אי–אפשרות לנצל נכסים כתוצאה ממלחמה או מחמת הפסקת פעילות כתוצאה ממלחמה בתקופה הקובעת: :: (1) מסלול שכר עבודה; לעניין זה - :::- "יום היעדרות בשל המצב הביטחוני" - יום שבו לא עבד עובד בעבודתו אצל ניזוק בכל מקום שהוא בשל המצב הביטחוני בתקופה המזכה לעניין שכר, למעט יום שבו נעדר בשל מחלה, תאונה, חופשה שנתית, מילואים, או בשבת ובחג וביום שישי - למעט מי שעובד באופן רגיל בימים אלה ובלבד שמתקיים בו גם אחד מאלה: :::: (1) הוא נעדר מעבודתו עקב הוראה על סגירת מוסד החינוך שבו העובד מועסק או בשל איסור על התקהלות; :::: (2) הוא אדם עם מוגבלות כהגדרתו [[בסעיף 5 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998]], שמתגורר באזור המיוחד, או שהוא קרוב של אדם כאמור שמתגורר באזור המיוחד, והוא נעדר מעבודתו לצורך השגחה עליו או טיפול בו (בפסקה זו - העובד הקרוב), ובלבד שמתקיימים לגבי האדם עם המוגבלות שני אלה: ::::: (א) מוגבלותו או מוגבלות קרובו שעליו הוא משגיח או שבו הוא מטפל, לפי העניין, ידועה למעסיק, או שהוא או העובד הקרוב, לפי העניין, המציא למעסיק אישור או תיעוד רפואי המעיד על מוגבלותו או על מוגבלות קרובו; ::::: (ב) הוא אינו יכול להגיע למקום העבודה או לשהות בו משום שמוגבלותו או מוגבלות קרובו שעליו הוא משגיח או שבו הוא מטפל, לפי העניין, מונעת ממנו לפעול לפי הנחיות פיקוד העורף בתקופה הקובעת; ::::: והכול בתנאי שמתקיימים התנאים הקבועים בפסקת משנה (3)(א) ו-(ב), בשינויים המחויבים; :::: (3) הוא נעדר מעבודתו לצורך השגחה על ילדו, הנמצא עימו, עקב הוראה על סגירת מוסדות חינוך במקום מגוריו, המצוי באזור המיוחד, אף אם המוסד לא היה פעיל בתקופה הקובעת, או עקב סגירת מוסד החינוך שבו לומד או שוהה הילד, ובלבד שמוסד החינוך מצוי באזור המיוחד, והכול ובלבד שאין במקום העבודה של העובד או של בן זוגו מסגרת נאותה להשגחה על הילד, ומתקיים אחד מאלה: ::::: (א) הילד נמצא בהחזקתו הבלעדית של העובד או שהעובד הוא הורה עצמאי של הילד; ::::: (ב) בן זוגו של העובד הוא עובד או עובד עצמאי, ולא נעדר מעבודתו, מעסקו או מעיסוקו במשלח ידו, לצורך השגחה על הילד, ואם בן הזוג אינו עובד או עובד עצמאי - נבצר ממנו להשגיח על הילד; ::::: הוראות פסקה זו יחולו לגבי עובד שהוא אומן, ואולם ההיעדרות של עובד כאמור תיחשב כיום היעדרות רק אם לא ניתן פיצוי לפי פסקה זו בעד אותו יום בשל יום היעדרות של הורהו של הילד, לפי העניין, לצורך השגחה על אותו ילד; לעניין זה - :::::- "אומן" - הורה במשפחה שאישר מי ששר הרווחה והביטחון החברתי הסמיכו לכך לשמש כמשפחת אומנה; :::::- "הורה עצמאי", "ילד", "מוסד חינוך" - כהגדרתם [[בחוק הגנה על עובדים בשעת חירום, התשס"ו-2006]]; :::- "מסלול שכר עבודה" - :::: (1) לגבי ניזוק שאינו ניזוק המפורט בפסקאות (2) ו-(3) - 550 שקלים חדשים (להלן בהגדרה זו - שווי הנזק) לכל יום עבודה ששילם המעסיק בעד יום היעדרות של העובד בשל המצב הביטחוני בתקופה המזכה לעניין שכר; :::: (2) לגבי ניזוק שהוא קיבוץ - שווי הנזק, מוכפל בסך כל ימי ההיעדרות בשל המצב הביטחוני בתקופה המזכה לעניין שכר ששולמו לעובד שאינו חבר קיבוץ, בתוספת שווי הנזק מוכפל בסך כל ימי ההיעדרות בשל המצב הביטחוני בתקופה המזכה לעניין שכר של חברי הקיבוץ העובדים בתעשייה, במסחר, בשירותים, בחקלאות או בתיירות בקיבוץ, ולמעט חברי הקיבוץ העוסקים במתן שירותים לחברי הקיבוץ עצמם; :::: (3) לגבי ניזוק שהוא מוסד ציבורי זכאי - השיעור המתקבל מחלוקת סכום הכנסתו לשנת הבסיס, כפי שדווחה בדוח שהגיש לפי [[פקודת מס הכנסה=|סעיף 131 לפקודה]], שלא מתמיכות ותרומות, בסכום הכנסתו האמורה, כולל תמיכות ותרומות, מוכפל בשווי הנזק לכל יום עבודה ששילם המעסיק בעד יום היעדרות של העובד בשל המצב הביטחוני בתקופה המזכה לעניין שכר; :::: (4) לגבי ניזוק שהכנסתו היא מעסק או ממשלח יד לפי [[#2.1|סעיף 2(1) לפקודה]] (להלן - עובד עצמאי) שעובד במוסד חינוך ונעדר מעבודתו עקב הוראה על סגירת מוסד החינוך שבו הוא עובד, או לגבי עובד עצמאי המתגורר באזור המיוחד שעסקו אינו מצוי באזור המיוחד ונעדר מעבודתו בשל המצב הביטחוני בתקופה המזכה לעניין שכר, ומחזורו נפגע בשל היעדרות זו - שווי הנזק מוכפל במספר ימי ההיעדרות של העובד העצמאי בשל המצב הביטחוני בתקופה המזכה לעניין שכר; :::: לא עבד העובד האמור בחלק מיום העבודה, יהיה הנזק החלק היחסי משווי הנזק שיחסו לכלל שווי הנזק הוא כיחס מספר השעות שבהן לא עבד העובד כאמור, לסך כל שעות העבודה הרגילות ביום של אותו עובד, ובלבד שמספר השעות שבהן לא עבד העובד הוא שעה אחת או יותר; ::: לעובד המועסק במשרה חלקית, יהיה הנזק החלק היחסי משווי הנזק שיחסו לכלל שווי הנזק הוא כיחס מספר שעות העבודה הרגילות ביום של אותו עובד, לסך כל שעות העבודה ליום במשרה מלאה; :::- "התקופה המזכה לעניין שכר" - (((לעניין התקופה הראשונה):)) התקופה שמיום י"ב באדר התשפ"ו (1 במרץ 2026) עד יום י"ג באייר התשפ"ו (30 באפריל 2026); :::- "התקופה המזכה לעניין שכר" - (((לעניין התקופה הנוספת):)) התקופה שמיום י"ד באייר התשפ"ו (1 במאי 2026) עד יום ט"ו בתמוז התשפ"ו (30 ביוני 2026); :: (2) מסלול מחזורים ובלבד שהנזק אירע באזור המיוחד; לעניין זה - :::- "הפרש המחזורים" - ההפרש החיובי שבין מחזור העסקאות הקובע לעניין תקופת הבסיס לבין מחזור עסקאותיו בתקופת הזכאות; ואם היה מחזור עסקאותיו של הניזוק כולל פעילות מכמה סניפים, יופחתו ממנו מחזורי העסקאות של הסניפים שאינם כלולים באזור המיוחד, ואם היה הניזוק רשום כעוסק אחד עם עוסק אחר לפי [[סעיף 56 לחוק מס ערך מוסף]], יופחת מהמחזור המאוחד מחזורו של העוסק האחר; :::- "מסלול מחזורים" - :::: (1) לגבי ניזוק שאינו ניזוק המפורט בפסקת משנה (2) - סכום הפרש המחזורים מוכפל במשלים ההוצאה הנחסכת; :::: (2) לגבי ניזוק שהוא מוסד ציבורי זכאי ולגבי ניזוק שהוא עוסק פטור - ההפרש החיובי שבין מחזור העסקאות בשנת הבסיס מחולק במספר החודשים בתקופת הזכאות, לבין סכום הכנסתו בתקופת הזכאות, מוכפל במשלים ההוצאה הנחסכת; :::: והכול לא יותר מ-5,000,000 שקלים חדשים, ובלבד שבכל מקרה שילם שכר לעובדיו בעד יום היעדרות בשל המצב הביטחוני; :::- "מחזור העסקאות הקובע לעניין תקופת הבסיס" - (((לעניין התקופה הנוספת):)) כהגדרתו [[בסעיף 38לו לחוק]] כנוסחו [[בסעיף 1(2) לחוק הסיוע הכלכלי]], ובלבד שבפסקה ((())1(())) במקום הרישה יבוא "לעניין ניזוק כמפורט להלן שפתח את עסקו לפני יום י' באייר התשפ"ג (1 במאי 2023) - מחזור העסקאות כמפורט לצידו"; :::- "משלים ההוצאה הנחסכת" - התוצאה המתקבלת מהפחתת שיעור ההוצאה הנחסכת, לפי העניין, מ-1, ובלבד שאם היא נמוכה מאפס היא תיחשב כאפס, ולגבי מי שעיסוקו במסחר סיטונאי או קמעונאי בדלק - לא יותר מ-7.5%; ולגבי קבלן כוח אדם כהגדרתו [[בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996]] - לא יותר מ-12%; או שיעור אחר שהחליט עליו המנהל במקרים שבהם שוכנע כי שיעור ההוצאה הנחסכת אינו משקף את ההוצאות שנחסכות במקרה של אי–הפעלת עסקו של הניזוק; :::- "סכום הוצאות השכר הנחסכות" - סכום השכר הקובע לתקופת הזכאות בעד כלל העובדים שהוצאו לחופשה ללא תשלום, שפוטרו או שעבודתם הופסקה בדרך אחרת, מוכפל במספר הקובע, לפי העניין; לעניין זה, "המספר הקובע" - 12 מחולק במספר החודשים בתקופת הזכאות; :::- "סכום השכר הקובע לתקופת הזכאות" - אחד מאלה, לפי העניין, ובלבד שהוא סכום חיובי: :::: (1) לגבי ניזוק כאמור בפסקה (1) להגדרה "מחזור העסקאות הקובע לעניין תקופת הבסיס" - סכום השווה לשכר העבודה ששולם בתקופה שהובאה בחשבון לצורך חישוב מחזור העסקאות הקובע לעניין תקופת הבסיס כפי שדווח לרשות המסים בטופס 0102, בהפחתת השכר כאמור ששולם בתקופה שהובאה בחשבון לצורך חישוב מחזור העסקאות בתקופת הזכאות, והתוצאה המתקבלת מוכפלת ב-1.25; :::: (2) לגבי ניזוק כאמור בפסקה (2) להגדרה "מחזור העסקאות הקובע לעניין תקופת הבסיס" - סכום השווה לשכר העבודה הממוצע בתקופת הבסיס כפי שדווח לרשות המסים בטופס 0102, בהפחתת השכר כאמור ששולם בתקופה שהובאה בחשבון לצורך חישוב מחזור העסקאות בתקופת הזכאות, והתוצאה המתקבלת מוכפלת ב-1.25; לעניין זה, "שכר העבודה הממוצע בתקופת הבסיס" - שכר העבודה ששולם בתקופה שהובאה בחשבון לצורך חישוב מחזור עסקאות בתקופת הבסיס, מחולק במספר חודשי הפעילות שלו באותה תקופה ומוכפל במספר החודשים בתקופת הזכאות; :::: (3) לגבי ניזוק שהוא מוסד ציבורי זכאי - סכום השווה לשכר העבודה השנתי הממוצע בשנת הבסיס כפי שדווח לרשות המסים בטופס 0102, בהפחתת השכר כאמור ששולם בתקופת הזכאות, והתוצאה המתקבלת מוכפלת ב-1.25; לעניין זה, "שכר העבודה השנתי הממוצע בתקופת הבסיס" - שכר העבודה ששולם בשנת הבסיס, מחולק במספר חודשי הפעילות שלו באותה תקופה ומוכפל במספר החודשים בתקופת הזכאות; :::: בהגדרה זו, "שכר העבודה ששולם" - בהפחתת סכומים שהמוסד לביטוח לאומי שילם למעסיק לשם החזר תגמולי מילואים שהמעסיק שילם לעובד לפי [[פרק י"ב לחוק הביטוח הלאומי]]; :::- "עוסק פטור" - מי שהיה עוסק פטור כהגדרתו בחוק מס ערך מוסף באחד מהחודשים שהובאו בחשבון לצורך קביעת מחזור העסקאות הקובע לעניין תקופת הבסיס או שהיה עוסק פטור בתקופת הזכאות; :::- "שיעור ההוצאה הנחסכת" - :::: (1) לגבי ניזוק שאינו ניזוק המפורט בפסקאות (2) עד (4) - סך כל התשומות השוטפות בשנת הבסיס, מחולק במחזור העסקאות של הניזוק בשנת הבסיס ומוכפל ב-0.85 ובתוספת סכום הוצאות השכר הנחסכות מחולק במחזור העסקאות של הניזוק בתקופה האמורה; :::: (2) לגבי ניזוק שהוא מוסד ציבורי זכאי - סכום ההוצאות הקשורות למכירות בשנת הבסיס, מחולק בסך כל הכנסתו בשנת הבסיס, ובתוספת סכום הוצאות השכר הנחסכות מחולק בסכום ההכנסה בשנת הבסיס; לעניין זה, "ההוצאות הקשורות למכירות בשנת הבסיס" - סך כל ההוצאות הקשורות למכירת שירותים או מוצרים המסופקים באופן שוטף ובמהלך חלק מחודשי השנה שהוצאו בשנת הבסיס, מחולק במספר חודשי הפעילות בשנת הבסיס ומוכפל ב-12; :::: (3) לגבי ניזוק שהוא עוסק פטור - 0.3; :::: (4) לגבי ניזוק הרשום כעוסק אחד עם עוסק אחר לפי [[סעיף 56 לחוק מס ערך מוסף]] - סך כל התשומות שהיה מדווח לרשות המסים בישראל בשל שנת הבסיס, למעט תשומות ציוד כהגדרתו [[בחוק מס ערך מוסף]], והכול אילולא היה רשום כעוסק אחד עם עוסק אחר, מחולק בסכום הכנסתו בשנת הבסיס ומוכפל ב-0.85, ובתוספת סכום הוצאות השכר הנחסכות מחולק במחזור העסקאות של הניזוק בתקופה האמורה; :::- "תקופת הבסיס" - (((לעניין התקופה הנוספת):)) התקופה המקבילה בשנת 2023 לתקופת הזכאות; :::- "תקופת הזכאות" - (((לעניין התקופה הנוספת):)) אחת מאלה, לפי העניין: :::: (1) לעניין ניזוק שאינו עוסק המדווח על בסיס מזומן - חודשים מאי ויוני 2026; :::: (2) לעניין ניזוק שהוא עוסק המדווח על בסיס מזומן וכן לעניין קבלן ביצוע - חודשים יולי ואוגוסט 2026; :::- "תשומות שוטפות" - סך כל התשומות, שנוכה בשלהן מס תשומות לפי [[חוק מס ערך מוסף]], כפי שדווח לרשות המסים בישראל באמצעות דוח תקופתי לפי [[+|סעיף 67]] [[או 67א לחוק מס ערך מוסף]], לפי העניין, לרבות תשומות החייבות בשיעור מס ערך מוסף אפס, ולרבות הוצאות שדווחו בדוח לפי [[סעיף 131 לפקודה]] שאינן תשומות, ובלבד שאם העוסק פתח את עסקו לפני יום י"ב בטבת התשפ"ו (1 בינואר 2026), הדוח כאמור הוגש עד יום י"ב באדר התשפ"ו (1 במרץ 2026), ולמעט אלה: :::: (1) תשומות של עוסק בשל רכישת טובין או קבלת שירות מעוסק שהוא קרובו, זולת אם אישר המנהל, לבקשת העוסק, כי מתקיימים לגבי התשומה אותם מאפיינים המתקיימים לגבי תשומה כאמור בשל רכישה או קבלת שירות בידי העוסק מאדם שאינו קרובו; :::: (2) תשומות ציוד כהגדרתו בחוק מס ערך מוסף שנרכש לצורכי העסק; :::- "תשומות שוטפות בשנת הבסיס" - סך כל התשומות השוטפות כפי שדווח לרשות המסים בישראל בשנת הבסיס, מחולק במספר חודשי הפעילות בשנת הבסיס ומוכפל ב-12; :: (3) מסלול חקלאות, ובלבד שהנזק אירע לגידולים חקלאיים באזור המיוחד - ושהניזוק שילם את שכר העבודה היומי לעובדו בעד יום היעדרות בשל המצב הביטחוני; לעניין זה - :::- "יום היעדרות בשל המצב הביטחוני" - כהגדרתו בפסקה (1) להגדרה "שווי של נזק עקיף"; :::- "שכר העבודה היומי" - כהגדרתו בפסקה (4) להגדרה "שווי של נזק עקיף", כנוסחה ערב תחילתן של תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה), התשפ"ו-2026; ואולם לעניין זה יקראו את ההגדרה "השכר המרבי" שבפסקה (4) האמורה כאילו במקום "25" בא "22"; :::- "מסלול חקלאות" - סכום של 13,615 שקלים חדשים מוכפל במספר העובדים של הניזוק המועסקים בשטחי האזור המיוחד שיש לו בהם גידולים חקלאיים, והכול לא יותר מ-5,000,000 שקלים חדשים; :: (4) מסלול קבלן ביצוע, ובלבד שהנזק אירע באזור המיוחד; לעניין זה - :::- "מסלול קבלן ביצוע" - לגבי ניזוק שהוא קבלן ביצוע - גובה הפיצוי שקבלן הביצוע היה זכאי לו לפי [[פרק שמיני 3 לחוק]], ובלבד שלעניין זה במקום ההגדרה "הוצאות מזכות" המובאת בו [[-|בסעיף 38לו]], יקראו: ::::- "הוצאות מזכות" - ההוצאות הקבועות בתוספת חלק השכר המזכה, והכול עד לסכום של 5,000,000 שקלים חדשים; :::- "ניזוק" - כהגדרתו [[בסעיף 38לו לחוק]]; :- "תוספת בעד חומרי גלם שהתקלקלו" - (((פקעה);)) :- "תקופת הבסיס" - (((פקעה);)) :- "תקופת הזכאות" - (((פקעה);)) :- "התקופה המזכה" - (((פקעה);)) :- "תקופת הפיצוי" - (((פקעה);)) :- "התקופה הקובעת" - (((בתקופת התקופה הקובעת הראשונה):)) התקופה שמיום י"ב באדר התשפ"ו (1 במרץ 2026) עד יום י"ג באייר התשפ"ו (30 באפריל 2026); :- "התקופה הקובעת" - (((בתקופת התקופה הקובעת הנוספת):)) התקופה שמיום י"ד באייר התשפ"ו (1 במאי 2026) עד יום ט"ו בתמוז התשפ"ו (30 ביוני 2026); :- "תקופת ספטמבר–אוקטובר 2024" - (((פקעה);)) :- "תקופת נובמבר–דצמבר 2024" - (((פקעה);)) :- "תקופת ינואר-פברואר 2025" - (((פקעה);)) :- "תקופת מרץ-אפריל 2025" - (((פקעה);)) :- "תקופת מאי-יוני 2025" - (((פקעה);)) :- "תשומות שוטפות" - (((פקעה);)) :- "שיקום נזק" - החזרת הנכס למצבו שלפני הנזק, ואם הנכס אינו ניתן לשיקום כאמור - הקמתו או רכישתו של נכס דומה במקומו, הכל לפי הענין ובאישור המנהל; :- "ניזוק" - מי שהיה בעל הנכס ביום שנגרם לו הנזק או מי שהוכיח, להנחת דעתו של המנהל, כי הוא הנושא בהוצאות שיקום הנזק, או שניהם ביחד, הכל כפי שקבע המנהל, (((בתקופת התקופה הקובעת):)) ולעניין ההגדרה "שווי של נזק עקיף", למעט מי שעסקו אינו מצוי באזור המיוחד, ואולם לעניין פסקה (1) בהגדרה האמורה - לרבות מי שעסקו אינו מצוי באזור המיוחד ובלבד שהתקיים בעובדו שנעדר התנאי האמור בפסקה (2) או (3) בהגדרה "יום היעדרות בשל המצב הביטחוני", ולרבות מי שהוא עובד עצמאי שעסקו אינו מצוי באזור המיוחד לעניין פיצוי לפי פסקה (4) להגדרה "מסלול שכר עבודה"; :- "הוצאות שיקום הנזק" - כולן או מקצתן; :- "דירת מגורים" - דירה שביום קרות הנזק שימשה למגורים. @ 2. פיצויים (תיקון: תשנ"א-2, תשנ"ו, תשס"ו, תשס"ו-2, תשס"ו-3, תשע"ב, תשפ"ג, תשפ"ג-2, תשפ"ד, תשפ"ו) : (א) ניזוק זכאי לפיצויים בשיעור שנקבע [[תוספת ראשונה|בתוספת]]. :: (((בתקופת התקופה הקובעת):)) ניזוק זכאי לפיצויים בשיעור שנקבע [[בתוספת הראשונה]]. : (ב) פיצויים בעד נזק עקיף שנגרם כתוצאה מנזק מלחמה בתחום ישוב ספר, ישולמו לתקופת הזמן הדרושה באופן סביר לשיקומו של הנכס. : (ג) נגרם נזק מלחמה לדירת מגורים ושוכנע המנהל כי בשל הנזק האמור לא ניתן להתגורר בה, רשאי המנהל, בהתחשב באפשרויות הדיור הקיימות לדייר שגר בדירת המגורים ביום קרות הנזק, לקבוע את זכאותו של הדייר לדיור חלופי או לתשלום למימון דיור חלופי, לתקופה שקבע המנהל. @ 2א. (תיקון: תשפ"ד-3) : (((פקעה).)) @ 3. סייג לגובה תשלום הפיצויים : היה הסכום המגיע לניזוק לפי תקנות אלה יחד עם הסכומים שהניזוק זכאי לקבל או קיבל כפיצוי בעד הנזק, מחברת ביטוח או מאדם אחר, עולה על הנזק הממשי, ישולם לו רק אותו סכום שהוא ההפרש שבין הפיצוי כאמור לבין הנזק הממשי. האמור בתקנה זו לא יחול על סכום המגיע לניזוק כפיצוי בעד נזק לכלי טיס. @ 4. ניכויים (תיקון: תשע"ג, תשע"ד, תשע"ט, תשע"ט-2, תשפ"א, תשפ"ג, תשפ"ג-2, תשפ"ד, תשפ"ו) : מסכום הפיצויים המגיעים לניזוק לפי תקנות אלה ינוכה סכום המס שהניזוק חייב בתשלומו עד יום תשלום הפיצויים בפועל, זולת אם החליט המנהל החלטה אחרת; (((בתקופת התקופה הקובעת):)) לעניין זה, "מס" - סכום אשר רואים אותו כחוב מס לפי [[חוק קיזוז מסים, התש"ם-1980]]. @ 5. מסירת הודעה והגשת תביעה (תיקון: תשס"ו, תשס"ו-2, תשס"ו-3, תשס"ח-2, תשס"ט, תשס"ט-2, תשע"ב, תשע"ג, תשע"ד, תשע"ט, תשע"ט-2, תשפ"א, תשפ"ג, תשפ"ג-2, תשפ"ד, תשפ"ו) : (א) הודעה על נזק תוגש למנהל בטופס שקבע, תוך שבועיים מיום קרות הנזק. : (ב) תביעה לפיצויים תוגש למנהל בטופס שקבע, תוך חודש מיום קרות הנזק. : (ב1) (((פקעה).)) : (ב2) (((פקעה).)) : (ג) המנהל רשאי להאריך את המועדים לפי תקנות משנה (א) ו-(ב) אם נוכח כי ישנה סיבה סבירה לכך. @ 5. תביעה לקבלת פיצויים (תיקון: תשס"ו, תשס"ו-2, תשס"ו-3, תשס"ח-2, תשס"ט, תשס"ט-2, תשע"ב, תשע"ג, תשע"ד, תשע"ט, תשע"ט-2, תשפ"א, תשפ"ג, תשפ"ג-2, תשפ"ד, תשפ"ו) : (((בתקופת התקופה הקובעת):)) : (א) תביעה לפי תקנות אלה תוגש באופן מקוון, ותכלול את הפרטים הדרושים לשם בחינת עמידתו של העוסק בתנאים לקבלת הפיצויים לפי תקנות אלה ולשם תשלום הפיצויים לפיהן. : (ב) עוסק המבקש פיצויים לפי תקנות אלה יגיש למנהל תביעה לפיצויים כאמור החל מ-24 בחודש העוקב לתום תקופת הזכאות הנוגעת לעניין ועד תום ארבעה חודשים מהמועד האמור. : (ג) המנהל רשאי להאריך את התקופה המרבית להגשת תביעה כאמור בתקנת משנה (ב), בתקופה נוספת, אחת או יותר, לעוסק מסוים, מטעמים מיוחדים, ובלבד שסך כל תקופות ההארכה לא יעלה על 18 חודשים." @ 6. ראיות : תעודה מאת שר הבטחון או מאת מי שהוא מינה לכך, המעידה שנכס פלוני ניזק נזק מלחמה, תשמש ראיה לכאורה לדבר. @ 7. רשלנות בשמירת נכסים (תיקון: תשמ"ט, תשנ"א) : (א) לא יראו נזק כ"נזק מלחמה" אם נגרם כתוצאה מכך שהניזוק נהג ברשלנות או שלא בהתאם להוראות שבדין, או שלא לפי הוראות המנהל, ואולם המנהל יהיה רשאי בנסיבות המצדיקות זאת לקבוע פיצויים מופחתים במקרים כאמור. : (ב) המנהל רשאי לקבוע פיצויים מופחתים אם נוכח כי הניזוק לא פעל באופן סביר להקטנת הנזק. @ 8. החלטת המנהל ותשלום פיצויים (תיקון: תשמ"ד, תשנ"ז, תש"ס, תשס"ו-2, תשס"ו-3, תשס"ט-2, תשע"ב, תשע"ג, תשע"ד, תשע"ט, תשע"ט-2, תשפ"א, תשפ"ג, תשפ"ג-2, תשפ"ד, תשפ"ו) : (א) הוגשה תביעה לפיצויים, יחליט המנהל בדבר זכותו של הניזוק לפיצויים בדבר שיעורם ודרך תשלומם, וכן בדבר שיקום הנזק, והוא רשאי לחלק את סכום הפיצויים בין ניזוקים ולהתנות את תשלום הפיצויים בשיקום הנזק, הכל לפי נסיבות הענין. : (ב) הודעה על החלטת המנהל לפי תקנת משנה (א) תישלח לניזוק תוך ששה חדשים מיום הגשת התביעה, אולם אם המציא הניזוק למנהל תעודה כאמור [[בתקנה 6]] תישלח לו ההודעה על החלטת המנהל תוך ארבעים וחמישה ימים מהיום שבו נמסרה התעודה האמורה. : (ב1) (((פקעה).)) : (ב2) (((פקעה).)) : (ג) הפיצויים שייקבעו בהחלטה ישולמו לניזוק תוך שלושים יום מיום ההחלטה; אולם אם הותנה תשלום הפיצויים בשיקום הנזק, ישולם סכום הפיצויים שנקבע תוך שלושים יום מיום שהוכח, להנחת דעתו של המנהל, כי הניזוק עומד לשקם את הנזק. : (ד) לסכום הפיצויים המשולמים על פי תקנת משנה (ג) תיווסף ריבית בשיעור הקבוע [[בסעיף 33(א)(1) לחוק]] החל בתום 30 ימים מיום קרות הנזק עד יום התשלום. : (ה) (((נמחקה).)) @ 8. קביעת הזכאות לפיצויים, תשלום הפיצויים ותשלום המקדמות (תיקון: תשמ"ד, תשנ"ז, תש"ס, תשס"ו-2, תשס"ו-3, תשס"ט-2, תשע"ב, תשע"ג, תשע"ד, תשע"ט, תשע"ט-2, תשפ"א, תשפ"ג, תשפ"ג-2, תשפ"ד, תשפ"ו) : (((בתקופת התקופה הקובעת):)) : (א) לעניין קביעת הזכאות לפיצויים, תשלום הפיצויים ותשלום המקדמות לפי תקנות אלה יחולו [[+|סעיפים 38מ]] [[ו-38מא לחוק]], כנוסחם [[בסעיף 1(2) לחוק הסיוע הכלכלי]], בשינויים המחויבים. : (ב) דחה המנהל את התביעה או דחה את אופן החישוב של הפיצוי שהגיש הניזוק לפי המסלול שבחר - ינמק המנהל את החלטתו בכתב. @ 9. תיקון החלטת המנהל (תיקון: תשנ"ח, תשע"ג, תשע"ד, תשע"ט, תשע"ט-2, תשפ"ג, תשפ"ג-2) : (א) המנהל רשאי לתקן החלטה לפי [[תקנה 8]] תוך ארבע שנים מיום שניתנה, אם נתגלו עובדות חדשות או אם ראה כי היתה בה טעות. : (ב) על תיקון החלטה לפי תקנת משנה (א), יחולו הוראות [[תקנה 8]] בשינויים המחוייבים. : (ג) שולמו לניזוק פיצויים, לרבות מקדמה, בסכום העולה על סכום הפיצויים שהוא זכאי להם על פי תקנות אלה, יוחזר סכום היתר תוך תשעים יום מיום שנמסרה לניזוק דרישה להחזר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על סכום היתר, מיום ששולם סכום היתר ועד ליום ההחזר. : (ג1) (((פקעה).)) : (ד) סכום היתר כאמור בתקנת משנה (ג) ייראה כאילו היה מס ויחולו לגביו הוראות [[סעיף 33א לחוק]] והוראות [[פקודת המסים (גביה)]]. @ 10. (תיקון: תשנ"ז) : (((בוטלה).)) @ 11. ערר (תיקון: תשמ"ט, תשנ"א, תשנ"ח, תשפ"ד, תשפ"ד-4, תשפ"ו) : הרואה עצמו מקופח עקב החלטת המנהל לפי [[תקנה 7]] [[או 8(א)]], או בהוראת המנהל לפי [[תקנה 7(א)]], או בתיקון החלטה לפי [[תקנה 9]], רשאי תוך שלושים ימים מיום שנמסרה לו ההחלטה לערור עליה לפני ועדת ערר. @ 11. השגה וערר (תיקון: תשמ"ט, תשנ"א, תשנ"ח, תשפ"ד, תשפ"ד-4, תשפ"ו) : (((בתקופת התקופה הקובעת):)) : (א) הרואה את עצמו נפגע מהחלטת המנהל בנוגע לפיצויים הניתנים לפי תקנות אלה, רשאי להגיש השגה למנהל, בתוך 60 ימים מיום קבלת ההחלטה; החלטה בהשגה תהיה מנומקת ותינתן בכתב בתוך 8 חודשים; ביקש המנהל מהניזוק פרטים נוספים - רשאי הוא להאריך את התקופה האמורה בתקופות נוספות שלא יעלו יחד על 30 ימים; לא נתן המנהל את החלטתו במהלך התקופה האמורה, לרבות תקופה שהוארכה, יראו את התביעה כאילו התקבלה. : (ב) ביקש המנהל מהעוסק פרטים נוספים כאמור בתקנת משנה (א), לא יובא במניין התקופה למתן החלטה כאמור באותה תקנת משנה, פרק הזמן שבו העוסק לא מסר למנהל את הפרטים כאמור. : (ג) השגה תוגש בטופס מקוון שיקבע המנהל בתוקף סמכותו לפי [[סעיף 66 לחוק]] ותכלול את הפרטים הדרושים לשם בחינת טענותיו של מבקש הפיצויים ועמידתו בתנאי הזכאות לפיצויים. : (ד) המנהל רשאי לדון בהשגה ולהכריע בה לפי טענות וראיות שיוגשו בכתב. : (ה) הרואה את עצמו מקופח עקב החלטת המנהל, רשאי בתוך 60 ימים מיום שנמסרה לו ההחלטה לערור עליה לפני ועדת ערר. @ 12. ועדות ערר (תיקון: תש"ן, תש"ן-2) : (א) ועדת ערר לענין [[תקנה 11]] תוקם בין בכלל ובין לאזורים מסויימים או לסוגי נזקים, ושניים לפחות מבין חבריה לא יהיו עובדי המדינה. : (ב) בועדת ערר כאמור יהיו חברים - :: (1) מי שנתקיימו בו הדרישות המנויות [[בסעיף 4 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984]], מתוך רשימה שקבע שר המשפטים והוא יהיה יושב ראש הועדה; :: (2) חבר מתוך רשימה שקבע שר הבטחון והודיע עליה לשר המשפטים; :: (3) חבר מתוך רשימה שקבע שר האוצר והודיע עליה לשר המשפטים. : (ג) רשימות כאמור בתקנת משנה (ב) יכילו חברים עובדי המדינה וחברים שאינם עובדי המדינה, יצויין בהן מי מהחברים הינו עובד המדינה והן יפורסמו בידי שר המשפטים ברשומות. : (ד) מתוך רשימת האנשים שנקבעו לפי תקנת משנה (ב)(1) ימנה שר המשפטים יושבי ראש תורניים שירכיבו את המותבים של ועדת ערר. : (ה) ועדת ערר תכריע בכל ערר שיוגש לפניה והיא רשאית לבטל, להפחית, לאשר או להגדיל את סכום הפיצויים שקבע המנהל, לשנות חלוקתו בין הניזוקים, או לשנות החלטתו בדבר שיקום הנזק. : (ו) לועדת ערר יהיו כל הסמכויות שיש לועדות חקירה לפי [[סעיפים 8 עד 11 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968]], וכן הסמכות להיכנס, או להרשות לאדם אחר להיכנס, בכל עת סבירה, לכל מקום ולערוך בו בדיקות ומדידות, וכן לדרוש מבעל המקום או המחזיק בו למסור לה כל ידיעה או מסמך הנמצאים ברשותו והדרושים לה למילוי תפקידיה, וכל בעל מקום או מחזיק כאמור חייב למלא אחר דרישת ועדת הערר. @ 12א. ערעור לבית משפט מחוזי (תיקון: תשמ"ב) : (א) על החלטת ועדת הערר ניתן לערער, בבעיה משפטית, לבית המשפט המחוזי תוך 30 ימים מיום שהובאה ההחלטה לידי המערער. : (ב) הערעור יוגש לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא מענה של ועדת הערר. : (ג) הערעור יוגש ויתברר בצורת בקשה בדרך המרצה והוראות [[תקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963]], יחולו על הבקשה והדיון בה, בשינויים המחוייבים. : (ד) משהוגש ערעור, יודיע מזכיר בית המשפט המחוזי לועדת הערר על הגשתו, ויושב ראש הועדה יעביר לבית המשפט את פרוטוקול הועדה וכל חומר שהועדה נזקקה לו בקשר לענין המשמש נושא לערעור. @ 13. ערבות למילווה : היה ניזוק זכאי לקבל פיצויים לפי תקנות אלה אך סכומם טרם נקבע, רשאי המנהל לעשות אחת מאלה: : (1) לערוב בעדו הלוואה ולקבוע תנאים וערובה לערבותו, אם בדרך כלל, אם להלוואה מסויימת או לסוג מסויים של הלוואה; : (2) לשלם לו מקדמה שלא תעלה על 50% מסכום הפיצויים שלפי דעת המנהל יגיע לו. @ 14. סמכויות : (א) המנהל רשאי לדרוש מניזוק שימסור לו, תוך תקופה שיקבע, ידיעות, הצהרות או חשבונות ויראה לו, במקום ובשעה שיקבע, כל נכס מנכסיו וכל מסמך או תעודה שימצא לנכון לשם מילוי תפקידיו לפי תקנות אלה, ועל הניזוק למלא אחר דרישות המנהל. : (ב) המנהל רשאי גם להיכנס, או להרשות לאדם אחר להיכנס, בכל עת סבירה לכל מקום ולערוך בו בדיקות ומדידות. @ 15. אצילת סמכויות : המנהל רשאי לאצול לאדם אחר מסמכויותיו לפי תקנות אלה. @ 16. עונשין : מי שעשה אחת מאלה, דינו - קנס 500 לירות או מאסר ששה חדשים: : (1) מסר ביודעין הודעה או הצהרה בלתי נכונה בכל ענין או דבר הנוגע לקבלת פיצויים לפי תקנות אלה; : (2) השיב ביודעין תשובה בלתי נכונה לשאלה שנשאלה, או לידיעה שנדרשה בהתאם להוראות תקנות אלה. @ 17. תחילה : תחילתן של תקנות אלה, למעט [[תקנה 9]], ביום י"ז בניסן תשל"ב (1 באפריל 1972). @ 18. ביטול : תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזקי מלחמה ונזק עקיף), תשכ"ז-1967 - בטלות. @ 19. השם : לתקנות אלה ייקרא "תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), תשל"ג-1973". == תוספת ראשונה <!-- בהוראות שעה קודמות: תוספת ראשונה, תוספת שנייה, תוספת שלישית --> (תיקון: תשס"ו, תשס"ו-2, תשס"ו-3, תשס"ט-2, תשע"ב, תשע"ג, תשע"ד, תשע"ט, תשע"ט-2, תשפ"א, תשפ"ג, תשפ"ג-2, תשפ"ד, תשפ"ו) == ==== ((([[תקנה 2(א)]]))) ==== @ : (((בתקופת התקופה הקובעת נקראת "תוספת ראשונה"; בנוסח הקבוע נקראת "תוספת").)) @ 1. (תיקון: תשנ"א-2, תשס"ו, תשס"ו-2, תשס"ו-3) : (א) לגבי נזק מלחמה שהוא נזק לגופו של כלי טיס שעיקר פעולתו בקווים בין-לאומיים, למעט כלי טיס כאמור שאינו רשום בישראל או אינו חייב רישום בישראל והנמצא בשטח המדינה לצרכי תיקון, שיפוץ, עיבוד או הרכבה בלבד - 50% משווי הנזק. : (ב) לגבי נזק מלחמה לנכס אחר - 100% משווי הנזק העקיף. : (ג) (((פקע).)) @ 2. (תיקון: תשס"ו, תשס"ו-2, תשס"ו-3, תשס"ח-2, תשס"ט, תשס"ט-2, תשע"ב, תשע"ג, תשע"ד, תשע"ט, תשע"ט-2, תשפ"א, תשפ"ג, תשפ"ג-2, תשפ"ד, תשפ"ו) : (((הנוסח הקבוע):)) לגבי נזק עקיף - 100% משווי הנזק. : (((בתקופת התקופה הקובעת):)) לגבי נזק עקיף - 100% משווי של נזק עקיף. == תוספת שנייה <!-- בהוראות שעה קודמות: תוספת ראשונה --> (תיקון: תשס"ו, תשס"ו-2, תשס"ו-3, תשס"ט-2, תשע"ב, תשע"ג, תשע"ד, תשע"ט, תשע"ט-2, תשפ"א, תשפ"ג, תשפ"ג-2, תשפ"ד, תשפ"ו) == ==== ((([[1|תקנה 1 - ההגדרה "אזור מיוחד"]]))) ==== : (((בתקופת התקופה הקובעת):)) : {{עמודות|4|אבו סנאן {{ש}} אביבים {{ש}} אבירים {{ש}} אבן מנחם {{ש}} אדמית {{ש}} אודם {{ש}} אור הגנוז {{ש}} אורטל {{ש}} אחיהוד {{ש}} איילת השחר {{ש}} אילון {{ש}} אליפלט {{ש}} אל-רום {{ש}} אלקוש {{ש}} אמירים {{ש}} אמנון {{ש}} אפק {{ש}} אשרת {{ש}} בוסתן הגליל {{ש}} בוקאעת'א {{ש}} ביריה {{ש}} בית ג'ן {{ש}} בית הלל {{ש}} בית העמק {{ש}} בן עמי {{ש}} בענה {{ש}} בצת {{ש}} בר-יוחאי {{ש}} בר-לב {{ש}} ברעם {{ש}} גדות {{ש}} ג'דידה-מכר {{ש}} ג'וליס {{ש}} גונן {{ש}} גורן {{ש}} גורנות הגליל {{ש}} גוש חלב (ג'ש) {{ש}} גילון {{ש}} גיתה {{ש}} געתון {{ש}} גשר הזיו {{ש}} דוב"ב {{ש}} דיר אל-אסד {{ש}} דישון {{ש}} דלתון {{ש}} דן {{ש}} דפנה {{ש}} הגושרים {{ש}} הילה {{ש}} הר חלוץ {{ש}} זרעית {{ש}} חולתה {{ש}} חוסן {{ש}} חורפיש {{ש}} חצור הגלילית {{ש}} חניתה {{ש}} חרשים {{ש}} טובא-זנגרייה {{ש}} טל-אל {{ש}} יאנוח-ג'ת {{ש}} יובל {{ש}} יחיעם {{ש}} יירכא {{ש}} יסוד המעלה {{ש}} יסעור {{ש}} יערה {{ש}} יפתח {{ש}} יראון כברי {{ש}} כדיתה {{ש}} כורזים {{ש}} כחל {{ש}} כיסרא-סמיע {{ש}} כישור {{ש}} כליל {{ש}} כמאנה {{ש}} כמון {{ש}} כפר בלום {{ש}} כפר גלעדי {{ש}} כפר הנשיא {{ש}} כפר ורדים {{ש}} כפר יאסיף {{ש}} כפר מסריק {{ש}} כפר סאלד {{ש}} כפר ראש הנקרה {{ש}} כפר שמאי {{ש}} כרי דשא {{ש}} כרכום {{ש}} כרם בן זמרה {{ש}} כרמיאל {{ש}} לבון {{ש}} להבות הבשן {{ש}} לוחמי הגטאות {{ש}} לימן {{ש}} לפידות {{ש}} מג'ד אל-כרום {{ש}} מג'דל שמס {{ש}} מגדל תפן {{ש}} מזרעה {{ש}} מחניים {{ש}} מטולה {{ש}} מירון {{ש}} מכמנים {{ש}} מלכיה {{ש}} מנות {{ש}} מנרה {{ש}} מסעדה {{ש}} מעונה {{ש}} מעיין ברוך {{ש}} מעלות-תרשיחא {{ש}} מעליא {{ש}} מצובה {{ש}} מצוק {{ש}} עורבים {{ש}} מרגליות {{ש}} מרום גולן {{ש}} מרכז כ"ח {{ש}} משגב עם {{ש}} משמר הירדן {{ש}} מתת {{ש}} נאות מרדכי {{ש}} נהריה {{ש}} נווה אטי"ב {{ש}} נווה זיו {{ש}} נחף {{ש}} נטועה {{ש}} נמרוד {{ש}} נס עמים {{ש}} נתיב השיירה {{ש}} סאג'ור {{ש}} סאסא {{ש}} סער {{ש}} ספסופה {{ש}} עבדון {{ש}} עברון {{ש}} עין אל-אסד {{ש}} עין המפרץ {{ש}} עין זיוון {{ש}} עין יעקב {{ש}} עין קיניה {{ש}} עכו {{ש}} עלמה {{ש}} עמוקה {{ש}} עמיעד {{ש}} עמיר {{ש}} עמקה {{ש}} ערב אל-עראמשה {{ש}} פלך {{ש}} פסוטה {{ש}} פקיעין {{ש}} פקיעין החדשה {{ש}} פרוד {{ש}} צבעון {{ש}} צוריאל {{ש}} צורית {{ש}} צפת {{ש}} קדמת צבי {{ש}} קדרים {{ש}} קצרין {{ש}} קריית שמונה {{ש}} ראמה {{ש}} ראש פינה {{ש}} רגבה {{ש}} ר'ג'ר {{ש}} ריחאנייה {{ש}} רמות נפתלי {{ש}} רמת טראמפ {{ש}} שאר ישוב {{ש}} שבי ציון {{ש}} שדה אליעזר {{ש}} שדה נחמיה {{ש}} שומרה {{ש}} שומרת {{ש}} שזור {{ש}} שיח' דנון {{ש}} שלומי {{ש}} שמיר {{ש}} שניר {{ש}} שעל {{ש}} שפר {{ש}} שתולה {{ש}} תובל }} == תוספת שלישית (((פקעה))) (תיקון: תשס"ו-2, תשס"ו-3, תשע"ב, תשע"ד, תשפ"ג, תשפ"ד) == == תוספת רביעית (((פקעה))) (תיקון: תשס"ו-3, תשפ"ד, תשפ"ד-2, תשפ"ד-3, תשפ"ד-5, תשפ"ד-6, תשפ"ד-7, תשפ"ה) == == תוספת חמישית (((פקעה))) (תיקון: תשפ"ד-5, תשפ"ד-6, תשפ"ד-7, תשפ"ה) == == תוספת שישית (((פקעה))) (תיקון: תשפ"ד-7, תשפ"ה) == == תוספת שביעית (((פקעה))) (תיקון: תשפ"ה) == == תוספת שמינית (((פקעה))) (תיקון: תשפ"ה) == == תוספת תשיעית (((פקעה))) (תיקון: תשפ"ה-2) == == תוספת עשירית (((פקעה))) (תיקון: תשפ"ה-2) == <פרסום> ח' בתמוז תשל"ג (8 ביולי 1973) <חתימה> פנחס ספיר שר האוצר 3sa4tego2ekgo8u0ncts2sbkj859pfp 0 370460 3079282 3079160 2026-08-26T20:00:20Z OpenLawBot 8112 [3079279] 3079282 wikitext text/x-wiki {{ח:התחלה}} {{ח:כותרת|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), תשל״ג–1973}} {{ח:קטע3||תקנות בדבר תשלום פיצויים בעד נזקי מלחמה ונזק עקיף}} {{ח:פתיח-התחלה}} {{ח:תיבה|ק״ת תשל״ג, 1682|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-3039.pdf}}; {{ח:תיבה|תשמ״א, 1180|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-4249.pdf}}, {{ח:תיבה|1521|תיקון [צ״ל: תיקון מס׳ 2]|https://olaw.org.il/takanot/takanot-4272.pdf}}; {{ח:תיבה|תשמ״ב, 230|תיקון מס׳ 2 [צ״ל: תיקון מס׳ 3]|https://olaw.org.il/takanot/takanot-4282.pdf}}; {{ח:תיבה|תשמ״ד, 1677|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-4642.pdf}}; {{ח:תיבה|תשמ״ט, 734|הוראת שעה|https://olaw.org.il/takanot/takanot-5182.pdf}}; {{ח:תיבה|תש״ן, 566|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-5263.pdf}}, {{ח:תיבה|830|תיקון מס׳ 2|https://olaw.org.il/takanot/takanot-5281.pdf}}; {{ח:תיבה|תשנ״א, 176|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-5306.pdf}}, {{ח:תיבה|689|הוראת שעה|https://olaw.org.il/takanot/takanot-5338.pdf}}; {{ח:תיבה|תשנ״ו, 524|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-5734.pdf}}, {{ח:תיבה|719|תיקון מס׳ 2|https://olaw.org.il/takanot/takanot-5743.pdf}}, {{ח:תיבה|1534|תיקון מס׳ 3|https://olaw.org.il/takanot/takanot-5782.pdf}}; {{ח:תיבה|תשנ״ז, 573|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-5824.pdf}}; {{ח:תיבה|תשנ״ח, 312|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-5874.pdf}}; {{ח:תיבה|תש״ס, 34|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-6002.pdf}}; {{ח:תיבה|תשס״א, 153|הוראת שעה|https://olaw.org.il/takanot/takanot-6068.pdf}}; {{ח:תיבה|תשס״ו, 1022|הוראת שעה|https://olaw.org.il/takanot/takanot-6503.pdf}}, {{ח:תיבה|1080|הוראת שעה (תיקון)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-6509.pdf}}, {{ח:תיבה|1190|הוראת שעה (תיקון מס׳ 2)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-6519.pdf}}; {{ח:תיבה|תשס״ז, 966|הוראת שעה|https://olaw.org.il/takanot/takanot-6595.pdf}}; {{ח:תיבה|תשס״ח, 6|הוראת שעה|https://olaw.org.il/takanot/takanot-6615.pdf}}, {{ח:תיבה|634|הוראת שעה (מס׳ 2)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-6657.pdf}}, {{ח:תיבה|1200|הוראת שעה (מס׳ 2) (תיקון)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-6700.pdf}}; {{ח:תיבה|תשס״ט, 379|הוראת שעה (מס׳ 2) [תשס״ח] (תיקון)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-6744.pdf}}, {{ח:תיבה|518|הוראת שעה|https://olaw.org.il/takanot/takanot-6756.pdf}}; {{ח:תיבה|תשע״ב, 1226|הוראת שעה|https://olaw.org.il/takanot/takanot-7128.pdf}}; {{ח:תיבה|תשע״ג, 508|הוראת שעה|https://olaw.org.il/takanot/takanot-7205.pdf}}; {{ח:תיבה|תשע״ד, 1592|הוראת שעה|https://olaw.org.il/takanot/takanot-7406.pdf}}; {{ח:תיבה|תשע״ט, 1884|הוראת שעה|https://olaw.org.il/takanot/takanot-8153.pdf}}, {{ח:תיבה|3270|הוראת שעה (תיקון)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-8227.pdf}}; {{ח:תיבה|תש״ף, 134|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-8295.pdf}}; {{ח:תיבה|תשפ״א, 3370|הוראת שעה|https://olaw.org.il/takanot/takanot-9440.pdf}}; {{ח:תיבה|תשפ״ג, 12|הוראת שעה|https://olaw.org.il/takanot/takanot-10343.pdf}}, {{ח:תיבה|1994|הוראת שעה מס׳ 2|https://olaw.org.il/takanot/takanot-10697.pdf}}; {{ח:תיבה|תשפ״ד, 536|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-10906.pdf}}, {{ח:תיבה|1538|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11117.pdf}}, {{ח:תיבה|1539|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון מס׳ 2)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11117.pdf}}, {{ח:תיבה|1674|הוראת שעה (מס׳ 2)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11149.pdf}}, {{ח:תיבה|2300|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון מס׳ 3)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11241.pdf}}, {{ח:תיבה|2830|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון מס׳ 4)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11342.pdf}}, {{ח:תיבה|3284|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון מס׳ 5)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11420.pdf}}; {{ח:תיבה|תשפ״ה, 392|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11586.pdf}}, {{ח:תיבה|1050|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון מס׳ 2)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11722.pdf}}, {{ח:תיבה|1552|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה) (תיקון מס׳ 3)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11831.pdf}}; {{ח:תיבה|תשפ״ו, 2224|הוראת שעה|https://olaw.org.il/takanot/takanot-12428.pdf}}, {{ח:תיבה|2576|הוראת שעה (תיקון)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-12510.pdf}}. {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:מבוא}} בתוקף סמכותי לפי {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 36|סעיפים 36(א)}} {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 65|ו־65}} {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים|לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ״א–1961}}, ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה: {{ח:מפריד}} {{ח:הערה|בנוסח זה משולבות הוראות {{ח:חיצוני|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה)|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשפ״ו–2026}}, החלות לעניין נזק עקיף שאירע בתקופה שמיום י״ב באדר התשפ״ו (1 במרץ 2026) עד יום י״ג באייר התשפ״ו (30 באפריל 2026) (להלן – התקופה הקובעת, התקופה הקובעת הראשונה), ולעניין נזק עקיף שאירע בתקופה שמיום י״ד באייר התשפ״ו (1 במאי 2026) עד יום ט״ו בתמוז התשפ״ו (30 ביוני 2026) (להלן – התקופה הקובעת, התקופה הקובעת הנוספת), והכל בכפוף לסייגים האמורים {{ח:חיצוני|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה)|בתקנות האמורות}}.}} {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:סעיף|1|הגדרות|תיקון: תשמ״א, תשמ״א־2, תשנ״א־2, תשנ״ו, תשנ״ו־2, תשנ״ו־3, תש״ס, תשס״א, תשס״ו, תשס״ו־2, תשס״ו־3, תשס״ז, תשס״ח, תשס״ח־2, תשס״ח־3, תשס״ט, תשס״ט־2, תשע״ב, תשע״ג, תשע״ד, תשע״ט, תשע״ט־2, תש״ף, תשפ״א, תשפ״ג, תשפ״ג־2, תשפ״ד, תשפ״ד־2, תשפ״ד־3, תשפ״ד־5, תשפ״ד־6, תשפ״ד־7, תשפ״ה, תשפ״ה־2, תשפ״ה־3, תשפ״ו, תשפ״ו־2}} {{ח:ת}} בתקנות אלה – {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שווי הנכס“ – הסכום שהיה מתקבל בעד הנכס במכירה ממוכר ברצון לקונה ברצון ביום קרות הנזק; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הנזק הממשי“ – ההפרש בין שווי הנכס לפני שניזוק לבין שווי הנכס מיד לאחר שניזוק, או כל הוצאות שיקום הנזק – לפי הנמוך שבין שניהם, בתוספת הוצאות להקטנת הנזק; ובנזק עקיף – לרבות ההפסד או מניעת הריווח שאותם לא יכול היה הניזוק למנוע לו פעל באופן סביר כדי למנעם; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הוצאות להקטנת הנזק“ – הוצאות שהוציא הניזוק בעד פעולות שנעשו בעת קרות הנזק במטרה להקטין את היקפו, ובלבד שלעת המנהל היה סביר להוציאן, בין היתר בהתחשב בהיקף הנזק שנמנע על־ידי פעולות אלה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”נזק“ – נזק מלחמה ונזק עקיף; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שווי של נזק מלחמה“ – {{ח:תתת|(1)}} לגבי נכסים בישוב ספר – הנזק הממשי; {{ח:תתת|(2)}} לגבי מלאי – הנזק הממשי; {{ח:תתת|(3)}} לגבי יבול על קרקע באזור עירוני – הנזק הממשי, או שווי היבול כפי שנקבע לצורך {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים|החוק}} כפול שלושה, הכל לפי הסכום הנמוך יותר; {{ח:תתת|(4)}} לגבי מלאי מעבר כמשמעותו {{ח:חיצוני|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (שוויו של מלאי במעבר)|בתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (שוויו של מלאי במעבר), תש״ל–1969}} – הנזק הממשי; {{ח:תתת|(5)}} לגבי נכסים אחרים – הנזק הממשי; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור הכרזה“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור זכאי“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור מוכרז“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור מיוחד“ – {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת):}} האזור הכולל את היישובים והאזורים המפורטים {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}}, המוכרז בזה יישוב ספר בתקופה הקובעת, הכול לפי העניין; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור שנפגע בחודש דצמבר“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור שנפגע בחודשים ינואר ופברואר“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור שנפגע בחודשים מרץ ואפריל“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור שנפגע בחודשים מאי ויוני“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור שנפגע בחודשים יולי ואוגוסט“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור שנפגע בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2024“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור שנפגע בחודשים נובמבר ודצמבר 2024“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור שנפגע בחודשים ינואר ופברואר 2025“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור שנפגע בחודשים מרץ עד יוני 2025“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור קובע“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הוראה על סגירת מוסד חינוך“ – {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת):}} הוראה של פיקוד העורף על סגירת מוסד חינוך ברשות מקומית באזור מיוחד, שניתנה בתקופה הקובעת; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”החלטות הממשלה“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוק מיסוי מקרקעין“ – {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת):}} {{ח:חיצוני|חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה)|חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ״ג–1963}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוק הסיוע הכלכלי“ – {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת):}} {{ח:חיצוני|חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור)|חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור), התשפ״ו–2026}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוק מס ערך מוסף“, ”מוסד ציבורי זכאי“, ”מחזור עסקאות“, ”מחזור עסקאות בשנת הבסיס“, ”מחזור העסקאות הקובע לעניין תקופת הבסיס“, ”מס תשומות“, ”קרוב“, ”שנת הבסיס“, ”תמיכות ותרומות“, ”תקופת הבסיס“ ו”תקופת הזכאות“ – {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת הראשונה):}} כהגדרתם {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 38לו|בסעיף 38לו לחוק}} כנוסחו {{ח:חיצוני|חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור)#סעיף 1|בסעיף 1(2) לחוק הסיוע הכלכלי}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוק מס ערך מוסף“, ”מוסד ציבורי זכאי“, ”מחזור עסקאות“, ”מחזור עסקאות בשנת הבסיס“, ”מס תשומות“, ”קרוב“, ”שנת הבסיס“ ו”תמיכות ותרומות“ – {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת הנוספת):}} כהגדרתם {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 38לו|בסעיף 38לו לחוק}} כנוסחו {{ח:חיצוני|חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור)#סעיף 1|בסעיף 1(2) לחוק הסיוע הכלכלי}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”יום היעדרות בשל המצב הביטחוני“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מוסד ציבורי זכאי“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מחזור עסקאות“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מס תשומות“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מעסיק בפועל“ ו”קבלן כוח אדם“ – {{ח:הערה|(פקעו);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”קרוב“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שווי של נזק עקיף“ – {{ח:הערה|(הנוסח הקבוע):}} {{ח:תתת|(1)}} כשהנזק נגרם כתוצאה מנזק מלחמה, למעט נזק שנגרם בשל תשלום שכר עבודה – הנזק הממשי; {{ח:תתת|(2)}} כשהנזק נגרם מחמת אי אפשרות לנצל נכסים בענפים שלהלן, למעט נזק שנגרם בשל תשלום שכר עבודה: {{ח:תתתת|(א)}} בחקלאות – הנזק הממשי; {{ח:תתתת|(ב)}} בבית מלון, פנסיון, בית מרגוע, בית הארחה או אתר תיירות שקבע שר האוצר בהתייעצות עם שר התיירות – הנזק הממשי; {{ח:תתתת|(ג)}} בתעשיה – לגבי נזק שמקורו בחומרים שנתקלקלו – הנזק הממשי ואילו לגבי נזק שמקורו אחר – הנזק הממשי ובלבד שהנזק נגרם עקב הפסקת ייצור של למעלה מ־24 שעות; {{ח:תתתת|(ד)}} באולם שמחות, בגן אירועים או במוסד תרבות ופנאי – {{ח:תתתתת|(1)}} לגבי נזק שנגרם עקב ביטול של אירוע או פעילות בחצרם בשל הגבלה שהטיל פיקוד העורף – הנזק הממשי בשל הביטול; {{ח:תתתתת|(2)}} לגבי נזק אחר – הנזק הממשי, ובלבד שהנזק נגרם עקב הפסקת פעילות של למעלה מ־24 שעות; {{ח:תתתת}} לעניין פסקה זו, ”מוסד תרבות ופנאי“ – עסק בעל רישיון של עינוג ציבורי כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק רישוי עסקים#סעיף 3|בסעיף 3(ב) לחוק רישוי עסקים, התשכ״ח–1968}}; {{ח:תתתת|(ה)}} בבתי אוכל – {{ח:תתתתת|(א)}} לגבי נזק שמקורו בחומרי גלם שהתקלקלו – הנזק הממשי; {{ח:תתתתת|(ב)}} לגבי נזק אחר – הנזק הממשי, ובלבד שהנזק נגרם עקב הפסקת פעילות של למעלה מ־24 שעות; {{ח:תתתת}} לעניין פסקה זו, ”בתי אוכל“ – כמשמעותם {{ח:חיצוני|צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי)#תוספת פרט 4.2א|בסעיפים 4.2א}}, {{ח:חיצוני|צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי)#תוספת פרט 4.2ב|4.2ב}}, {{ח:חיצוני|צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי)#תוספת פרט 4.6ה|4.6ה}} {{ח:חיצוני|צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי)#תוספת פרט 4.8|ו־4.8 לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע״ג–2013}}; {{ח:תתת|(3)}} כשהנזק נגרם מחמת הפסקת פעילות במסחר ובשירותים, למעט נזק שנגרם בשל תשלום שכר עבודה – הנזק הממשי ובלבד שהנזק נגרם עקב הפסקת פעילות של למעלה משבוע; {{ח:תתת|(4)}} כשהנזק נגרם למעביד בשל תשלום שכר עבודה לעובד – עלות שכר העבודה היומי למעביד, ששולמה בשל היום שבו לא עבד העובד לפי הוראות כוחות הביטחון; לא עבד העובד עקב הוראות כאמור בחלק מיום העבודה, יהא הנזק החלק היחסי מעלות שכר העבודה היומי, שיחסו לכלל שכר העבודה היומי הוא כיחס מספר השעות שבהן לא עבד העובד כאמור, לסך כל שעות העבודה הרגילות ביום של אותו עובד; לענין זה – {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”שכר העבודה היומי“ – שכר יום עבודה של העובד אילו היה עובד באותה יממה באופן רגיל, ובלבד שהשכר שולם לו בידי המעביד, אך לא יותר מהשכר המרבי, ובתנאי שבמשך שלושת החודשים שקדמו לחודש שבו אירע הנזק, שילם המעביד תשלומי חובה לפי כל דין בשל שכרו של העובד, ולגבי עובד שהתקבל לעבודה במהלך שלושת החודשים האמורים – בתנאי ששולמו כל תשלומי החובה מיום קבלתו לעבודה; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”שכר יום עבודה של העובד“ – שכר עבודה רגיל ליום של העובד, בלא תוספות, לפי הממוצע בשלושת החודשים שקדמו לחודש קרות הנזק, ולגבי עובד שהחל לעבוד אצל המעביד במהלך אותם שלושת החודשים – השכר כאמור לפי הממוצע בחודש שקדם לחודש קרות הנזק, ולא פחות משכר המינימום ליום לפי {{ח:חיצוני|חוק שכר מינימום|חוק שכר מינימום, התשמ״ז–1987}}; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”השכר המרבי“ – שכר השווה לשכר הממוצע למשרת שכיר (בלא עובדים מיהודה, שומרון, חבל עזה ודרום לבנון, אך כולל עובדים שמעבידיהם מדווחים עליהם למוסד לביטוח לאומי), כפי שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לאחרונה לפני קרות הנזק, כשהוא מוכפל בשניים וחצי ומחולק ב־25 ומעוגל לסכום הקרוב, שהוא מכפלה של 10 שקלים חדשים; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”מעביד“ – למעט המדינה וגוף מתוקצב כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 21|בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התשמ״ה–1985}}, אך לרבות חברה ממשלתית כהגדרתה {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 21|בסעיף האמור}}; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”מספר השעות שבהן לא עובד העובד“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”אזור הכרזה“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”יום היעדרות בשל מצב ביטחוני“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:תתת|(5)}} לענין הגדרה זו – התקופות של 24 שעות או שבוע, יכול שתהיינה תוצאה מצירופן של תקופות קצרות יותר בתוך 30 הימים שקדמו להגשת התביעה לפיצויים, ובלבד שלא תובא בחשבון תקופה כלשהי, בתוך 30 ימים שהובאו בחשבון לענין תשלום פיצויים בשל נזק עקיף אחר; {{ח:הערה|לעניין זה,}} ”הפסקת פעילות“ – הפסקת פעילות מלאה שנגרמה עקב הגבלה שהטיל פיקוד העורף; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שווי של נזק עקיף“ – {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת):}} אחד מאלה, לפי בחירת הניזוק, ובלבד שנגרם כתוצאה מנזק מלחמה, מחמת אי–אפשרות לנצל נכסים כתוצאה ממלחמה או מחמת הפסקת פעילות כתוצאה ממלחמה בתקופה הקובעת: {{ח:תתת|(1)}} מסלול שכר עבודה; לעניין זה – {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”יום היעדרות בשל המצב הביטחוני“ – יום שבו לא עבד עובד בעבודתו אצל ניזוק בכל מקום שהוא בשל המצב הביטחוני בתקופה המזכה לעניין שכר, למעט יום שבו נעדר בשל מחלה, תאונה, חופשה שנתית, מילואים, או בשבת ובחג וביום שישי – למעט מי שעובד באופן רגיל בימים אלה ובלבד שמתקיים בו גם אחד מאלה: {{ח:תתתתת|(1)}} הוא נעדר מעבודתו עקב הוראה על סגירת מוסד החינוך שבו העובד מועסק או בשל איסור על התקהלות; {{ח:תתתתת|(2)}} הוא אדם עם מוגבלות כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות#סעיף 5|בסעיף 5 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ״ח–1998}}, שמתגורר באזור המיוחד, או שהוא קרוב של אדם כאמור שמתגורר באזור המיוחד, והוא נעדר מעבודתו לצורך השגחה עליו או טיפול בו (בפסקה זו – העובד הקרוב), ובלבד שמתקיימים לגבי האדם עם המוגבלות שני אלה: {{ח:תתתתתת|(א)}} מוגבלותו או מוגבלות קרובו שעליו הוא משגיח או שבו הוא מטפל, לפי העניין, ידועה למעסיק, או שהוא או העובד הקרוב, לפי העניין, המציא למעסיק אישור או תיעוד רפואי המעיד על מוגבלותו או על מוגבלות קרובו; {{ח:תתתתתת|(ב)}} הוא אינו יכול להגיע למקום העבודה או לשהות בו משום שמוגבלותו או מוגבלות קרובו שעליו הוא משגיח או שבו הוא מטפל, לפי העניין, מונעת ממנו לפעול לפי הנחיות פיקוד העורף בתקופה הקובעת; {{ח:תתתתת}} והכול בתנאי שמתקיימים התנאים הקבועים בפסקת משנה (3)(א) ו־(ב), בשינויים המחויבים; {{ח:תתתתת|(3)}} הוא נעדר מעבודתו לצורך השגחה על ילדו, הנמצא עימו, עקב הוראה על סגירת מוסדות חינוך במקום מגוריו, המצוי באזור המיוחד, אף אם המוסד לא היה פעיל בתקופה הקובעת, או עקב סגירת מוסד החינוך שבו לומד או שוהה הילד, ובלבד שמוסד החינוך מצוי באזור המיוחד, והכול ובלבד שאין במקום העבודה של העובד או של בן זוגו מסגרת נאותה להשגחה על הילד, ומתקיים אחד מאלה: {{ח:תתתתתת|(א)}} הילד נמצא בהחזקתו הבלעדית של העובד או שהעובד הוא הורה עצמאי של הילד; {{ח:תתתתתת|(ב)}} בן זוגו של העובד הוא עובד או עובד עצמאי, ולא נעדר מעבודתו, מעסקו או מעיסוקו במשלח ידו, לצורך השגחה על הילד, ואם בן הזוג אינו עובד או עובד עצמאי – נבצר ממנו להשגיח על הילד; {{ח:תתתתת}} הוראות פסקה זו יחולו לגבי עובד שהוא אומן, ואולם ההיעדרות של עובד כאמור תיחשב כיום היעדרות רק אם לא ניתן פיצוי לפי פסקה זו בעד אותו יום בשל יום היעדרות של הורהו של הילד, לפי העניין, לצורך השגחה על אותו ילד; לעניין זה – {{ח:תתתתת|סוג=הגדרה}} ”אומן“ – הורה במשפחה שאישר מי ששר הרווחה והביטחון החברתי הסמיכו לכך לשמש כמשפחת אומנה; {{ח:תתתתת|סוג=הגדרה}} ”הורה עצמאי“, ”ילד“, ”מוסד חינוך“ – כהגדרתם {{ח:חיצוני|חוק הגנה על עובדים בשעת חירום|בחוק הגנה על עובדים בשעת חירום, התשס״ו–2006}}; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”מסלול שכר עבודה“ – {{ח:תתתתת|(1)}} לגבי ניזוק שאינו ניזוק המפורט בפסקאות (2) ו־(3) – 550 שקלים חדשים (להלן בהגדרה זו – שווי הנזק) לכל יום עבודה ששילם המעסיק בעד יום היעדרות של העובד בשל המצב הביטחוני בתקופה המזכה לעניין שכר; {{ח:תתתתת|(2)}} לגבי ניזוק שהוא קיבוץ – שווי הנזק, מוכפל בסך כל ימי ההיעדרות בשל המצב הביטחוני בתקופה המזכה לעניין שכר ששולמו לעובד שאינו חבר קיבוץ, בתוספת שווי הנזק מוכפל בסך כל ימי ההיעדרות בשל המצב הביטחוני בתקופה המזכה לעניין שכר של חברי הקיבוץ העובדים בתעשייה, במסחר, בשירותים, בחקלאות או בתיירות בקיבוץ, ולמעט חברי הקיבוץ העוסקים במתן שירותים לחברי הקיבוץ עצמם; {{ח:תתתתת|(3)}} לגבי ניזוק שהוא מוסד ציבורי זכאי – השיעור המתקבל מחלוקת סכום הכנסתו לשנת הבסיס, כפי שדווחה בדוח שהגיש לפי {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 131|סעיף 131 לפקודה}}, שלא מתמיכות ותרומות, בסכום הכנסתו האמורה, כולל תמיכות ותרומות, מוכפל בשווי הנזק לכל יום עבודה ששילם המעסיק בעד יום היעדרות של העובד בשל המצב הביטחוני בתקופה המזכה לעניין שכר; {{ח:תתתתת|(4)}} לגבי ניזוק שהכנסתו היא מעסק או ממשלח יד לפי {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 2.1|סעיף 2(1) לפקודה}} (להלן – עובד עצמאי) שעובד במוסד חינוך ונעדר מעבודתו עקב הוראה על סגירת מוסד החינוך שבו הוא עובד, או לגבי עובד עצמאי המתגורר באזור המיוחד שעסקו אינו מצוי באזור המיוחד ונעדר מעבודתו בשל המצב הביטחוני בתקופה המזכה לעניין שכר, ומחזורו נפגע בשל היעדרות זו – שווי הנזק מוכפל במספר ימי ההיעדרות של העובד העצמאי בשל המצב הביטחוני בתקופה המזכה לעניין שכר; {{ח:תתתת}} לא עבד העובד האמור בחלק מיום העבודה, יהיה הנזק החלק היחסי משווי הנזק שיחסו לכלל שווי הנזק הוא כיחס מספר השעות שבהן לא עבד העובד כאמור, לסך כל שעות העבודה הרגילות ביום של אותו עובד, ובלבד שמספר השעות שבהן לא עבד העובד הוא שעה אחת או יותר; {{ח:תתת}} לעובד המועסק במשרה חלקית, יהיה הנזק החלק היחסי משווי הנזק שיחסו לכלל שווי הנזק הוא כיחס מספר שעות העבודה הרגילות ביום של אותו עובד, לסך כל שעות העבודה ליום במשרה מלאה; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”התקופה המזכה לעניין שכר“ – {{ח:הערה|(לעניין התקופה הראשונה):}} התקופה שמיום י״ב באדר התשפ״ו (1 במרץ 2026) עד יום י״ג באייר התשפ״ו (30 באפריל 2026); {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”התקופה המזכה לעניין שכר“ – {{ח:הערה|(לעניין התקופה הנוספת):}} התקופה שמיום י״ד באייר התשפ״ו (1 במאי 2026) עד יום ט״ו בתמוז התשפ״ו (30 ביוני 2026); {{ח:תתת|(2)}} מסלול מחזורים ובלבד שהנזק אירע באזור המיוחד; לעניין זה – {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”הפרש המחזורים“ – ההפרש החיובי שבין מחזור העסקאות הקובע לעניין תקופת הבסיס לבין מחזור עסקאותיו בתקופת הזכאות; ואם היה מחזור עסקאותיו של הניזוק כולל פעילות מכמה סניפים, יופחתו ממנו מחזורי העסקאות של הסניפים שאינם כלולים באזור המיוחד, ואם היה הניזוק רשום כעוסק אחד עם עוסק אחר לפי {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף#סעיף 56|סעיף 56 לחוק מס ערך מוסף}}, יופחת מהמחזור המאוחד מחזורו של העוסק האחר; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”מסלול מחזורים“ – {{ח:תתתתת|(1)}} לגבי ניזוק שאינו ניזוק המפורט בפסקת משנה (2) – סכום הפרש המחזורים מוכפל במשלים ההוצאה הנחסכת; {{ח:תתתתת|(2)}} לגבי ניזוק שהוא מוסד ציבורי זכאי ולגבי ניזוק שהוא עוסק פטור – ההפרש החיובי שבין מחזור העסקאות בשנת הבסיס מחולק במספר החודשים בתקופת הזכאות, לבין סכום הכנסתו בתקופת הזכאות, מוכפל במשלים ההוצאה הנחסכת; {{ח:תתתת}} והכול לא יותר מ־5,000,000 שקלים חדשים, ובלבד שבכל מקרה שילם שכר לעובדיו בעד יום היעדרות בשל המצב הביטחוני; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”מחזור העסקאות הקובע לעניין תקופת הבסיס“ – {{ח:הערה|(לעניין התקופה הנוספת):}} כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 38לו|בסעיף 38לו לחוק}} כנוסחו {{ח:חיצוני|חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור)#סעיף 1|בסעיף 1(2) לחוק הסיוע הכלכלי}}, ובלבד שבפסקה {{ח:הערה|(}}1{{ח:הערה|)}} במקום הרישה יבוא ”לעניין ניזוק כמפורט להלן שפתח את עסקו לפני יום י׳ באייר התשפ״ג (1 במאי 2023) – מחזור העסקאות כמפורט לצידו“; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”משלים ההוצאה הנחסכת“ – התוצאה המתקבלת מהפחתת שיעור ההוצאה הנחסכת, לפי העניין, מ־1, ובלבד שאם היא נמוכה מאפס היא תיחשב כאפס, ולגבי מי שעיסוקו במסחר סיטונאי או קמעונאי בדלק – לא יותר מ־7.5%; ולגבי קבלן כוח אדם כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם|בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ״ו–1996}} – לא יותר מ־12%; או שיעור אחר שהחליט עליו המנהל במקרים שבהם שוכנע כי שיעור ההוצאה הנחסכת אינו משקף את ההוצאות שנחסכות במקרה של אי–הפעלת עסקו של הניזוק; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”סכום הוצאות השכר הנחסכות“ – סכום השכר הקובע לתקופת הזכאות בעד כלל העובדים שהוצאו לחופשה ללא תשלום, שפוטרו או שעבודתם הופסקה בדרך אחרת, מוכפל במספר הקובע, לפי העניין; לעניין זה, ”המספר הקובע“ – 12 מחולק במספר החודשים בתקופת הזכאות; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”סכום השכר הקובע לתקופת הזכאות“ – אחד מאלה, לפי העניין, ובלבד שהוא סכום חיובי: {{ח:תתתתת|(1)}} לגבי ניזוק כאמור בפסקה (1) להגדרה ”מחזור העסקאות הקובע לעניין תקופת הבסיס“ – סכום השווה לשכר העבודה ששולם בתקופה שהובאה בחשבון לצורך חישוב מחזור העסקאות הקובע לעניין תקופת הבסיס כפי שדווח לרשות המסים בטופס 0102, בהפחתת השכר כאמור ששולם בתקופה שהובאה בחשבון לצורך חישוב מחזור העסקאות בתקופת הזכאות, והתוצאה המתקבלת מוכפלת ב־1.25; {{ח:תתתתת|(2)}} לגבי ניזוק כאמור בפסקה (2) להגדרה ”מחזור העסקאות הקובע לעניין תקופת הבסיס“ – סכום השווה לשכר העבודה הממוצע בתקופת הבסיס כפי שדווח לרשות המסים בטופס 0102, בהפחתת השכר כאמור ששולם בתקופה שהובאה בחשבון לצורך חישוב מחזור העסקאות בתקופת הזכאות, והתוצאה המתקבלת מוכפלת ב־1.25; לעניין זה, ”שכר העבודה הממוצע בתקופת הבסיס“ – שכר העבודה ששולם בתקופה שהובאה בחשבון לצורך חישוב מחזור עסקאות בתקופת הבסיס, מחולק במספר חודשי הפעילות שלו באותה תקופה ומוכפל במספר החודשים בתקופת הזכאות; {{ח:תתתתת|(3)}} לגבי ניזוק שהוא מוסד ציבורי זכאי – סכום השווה לשכר העבודה השנתי הממוצע בשנת הבסיס כפי שדווח לרשות המסים בטופס 0102, בהפחתת השכר כאמור ששולם בתקופת הזכאות, והתוצאה המתקבלת מוכפלת ב־1.25; לעניין זה, ”שכר העבודה השנתי הממוצע בתקופת הבסיס“ – שכר העבודה ששולם בשנת הבסיס, מחולק במספר חודשי הפעילות שלו באותה תקופה ומוכפל במספר החודשים בתקופת הזכאות; {{ח:תתתת}} בהגדרה זו, ”שכר העבודה ששולם“ – בהפחתת סכומים שהמוסד לביטוח לאומי שילם למעסיק לשם החזר תגמולי מילואים שהמעסיק שילם לעובד לפי {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#פרק יב|פרק י״ב לחוק הביטוח הלאומי}}; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”עוסק פטור“ – מי שהיה עוסק פטור כהגדרתו בחוק מס ערך מוסף באחד מהחודשים שהובאו בחשבון לצורך קביעת מחזור העסקאות הקובע לעניין תקופת הבסיס או שהיה עוסק פטור בתקופת הזכאות; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”שיעור ההוצאה הנחסכת“ – {{ח:תתתתת|(1)}} לגבי ניזוק שאינו ניזוק המפורט בפסקאות (2) עד (4) – סך כל התשומות השוטפות בשנת הבסיס, מחולק במחזור העסקאות של הניזוק בשנת הבסיס ומוכפל ב־0.85 ובתוספת סכום הוצאות השכר הנחסכות מחולק במחזור העסקאות של הניזוק בתקופה האמורה; {{ח:תתתתת|(2)}} לגבי ניזוק שהוא מוסד ציבורי זכאי – סכום ההוצאות הקשורות למכירות בשנת הבסיס, מחולק בסך כל הכנסתו בשנת הבסיס, ובתוספת סכום הוצאות השכר הנחסכות מחולק בסכום ההכנסה בשנת הבסיס; לעניין זה, ”ההוצאות הקשורות למכירות בשנת הבסיס“ – סך כל ההוצאות הקשורות למכירת שירותים או מוצרים המסופקים באופן שוטף ובמהלך חלק מחודשי השנה שהוצאו בשנת הבסיס, מחולק במספר חודשי הפעילות בשנת הבסיס ומוכפל ב־12; {{ח:תתתתת|(3)}} לגבי ניזוק שהוא עוסק פטור – 0.3; {{ח:תתתתת|(4)}} לגבי ניזוק הרשום כעוסק אחד עם עוסק אחר לפי {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף#סעיף 56|סעיף 56 לחוק מס ערך מוסף}} – סך כל התשומות שהיה מדווח לרשות המסים בישראל בשל שנת הבסיס, למעט תשומות ציוד כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|בחוק מס ערך מוסף}}, והכול אילולא היה רשום כעוסק אחד עם עוסק אחר, מחולק בסכום הכנסתו בשנת הבסיס ומוכפל ב־0.85, ובתוספת סכום הוצאות השכר הנחסכות מחולק במחזור העסקאות של הניזוק בתקופה האמורה; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”תקופת הבסיס“ – {{ח:הערה|(לעניין התקופה הנוספת):}} התקופה המקבילה בשנת 2023 לתקופת הזכאות; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”תקופת הזכאות“ – {{ח:הערה|(לעניין התקופה הנוספת):}} אחת מאלה, לפי העניין: {{ח:תתתתת|(1)}} לעניין ניזוק שאינו עוסק המדווח על בסיס מזומן – חודשים מאי ויוני 2026; {{ח:תתתתת|(2)}} לעניין ניזוק שהוא עוסק המדווח על בסיס מזומן וכן לעניין קבלן ביצוע – חודשים יולי ואוגוסט 2026; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”תשומות שוטפות“ – סך כל התשומות, שנוכה בשלהן מס תשומות לפי {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|חוק מס ערך מוסף}}, כפי שדווח לרשות המסים בישראל באמצעות דוח תקופתי לפי {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף#סעיף 67|סעיף 67}} {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף#סעיף 67א|או 67א לחוק מס ערך מוסף}}, לפי העניין, לרבות תשומות החייבות בשיעור מס ערך מוסף אפס, ולרבות הוצאות שדווחו בדוח לפי {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 131|סעיף 131 לפקודה}} שאינן תשומות, ובלבד שאם העוסק פתח את עסקו לפני יום י״ב בטבת התשפ״ו (1 בינואר 2026), הדוח כאמור הוגש עד יום י״ב באדר התשפ״ו (1 במרץ 2026), ולמעט אלה: {{ח:תתתתת|(1)}} תשומות של עוסק בשל רכישת טובין או קבלת שירות מעוסק שהוא קרובו, זולת אם אישר המנהל, לבקשת העוסק, כי מתקיימים לגבי התשומה אותם מאפיינים המתקיימים לגבי תשומה כאמור בשל רכישה או קבלת שירות בידי העוסק מאדם שאינו קרובו; {{ח:תתתתת|(2)}} תשומות ציוד כהגדרתו בחוק מס ערך מוסף שנרכש לצורכי העסק; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”תשומות שוטפות בשנת הבסיס“ – סך כל התשומות השוטפות כפי שדווח לרשות המסים בישראל בשנת הבסיס, מחולק במספר חודשי הפעילות בשנת הבסיס ומוכפל ב־12; {{ח:תתת|(3)}} מסלול חקלאות, ובלבד שהנזק אירע לגידולים חקלאיים באזור המיוחד – ושהניזוק שילם את שכר העבודה היומי לעובדו בעד יום היעדרות בשל המצב הביטחוני; לעניין זה – {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”יום היעדרות בשל המצב הביטחוני“ – כהגדרתו בפסקה (1) להגדרה ”שווי של נזק עקיף“; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”שכר העבודה היומי“ – כהגדרתו בפסקה (4) להגדרה ”שווי של נזק עקיף“, כנוסחה ערב תחילתן של תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (חרבות ברזל) (הוראת שעה), התשפ״ו–2026; ואולם לעניין זה יקראו את ההגדרה ”השכר המרבי“ שבפסקה (4) האמורה כאילו במקום ”25“ בא ”22“; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”מסלול חקלאות“ – סכום של 13,615 שקלים חדשים מוכפל במספר העובדים של הניזוק המועסקים בשטחי האזור המיוחד שיש לו בהם גידולים חקלאיים, והכול לא יותר מ־5,000,000 שקלים חדשים; {{ח:תתת|(4)}} מסלול קבלן ביצוע, ובלבד שהנזק אירע באזור המיוחד; לעניין זה – {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”מסלול קבלן ביצוע“ – לגבי ניזוק שהוא קבלן ביצוע – גובה הפיצוי שקבלן הביצוע היה זכאי לו לפי {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#פרק 8-3|פרק שמיני 3 לחוק}}, ובלבד שלעניין זה במקום ההגדרה ”הוצאות מזכות“ המובאת בו {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 38לו|בסעיף 38לו}}, יקראו: {{ח:תתתת|סוג=הגדרה}} ”הוצאות מזכות“ – ההוצאות הקבועות בתוספת חלק השכר המזכה, והכול עד לסכום של 5,000,000 שקלים חדשים; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”ניזוק“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 38לו|בסעיף 38לו לחוק}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תוספת בעד חומרי גלם שהתקלקלו“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תקופת הבסיס“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תקופת הזכאות“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”התקופה המזכה“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תקופת הפיצוי“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”התקופה הקובעת“ – {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת הראשונה):}} התקופה שמיום י״ב באדר התשפ״ו (1 במרץ 2026) עד יום י״ג באייר התשפ״ו (30 באפריל 2026); {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”התקופה הקובעת“ – {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת הנוספת):}} התקופה שמיום י״ד באייר התשפ״ו (1 במאי 2026) עד יום ט״ו בתמוז התשפ״ו (30 ביוני 2026); {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תקופת ספטמבר–אוקטובר 2024“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תקופת נובמבר–דצמבר 2024“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תקופת ינואר־פברואר 2025“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תקופת מרץ־אפריל 2025“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תקופת מאי־יוני 2025“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תשומות שוטפות“ – {{ח:הערה|(פקעה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שיקום נזק“ – החזרת הנכס למצבו שלפני הנזק, ואם הנכס אינו ניתן לשיקום כאמור – הקמתו או רכישתו של נכס דומה במקומו, הכל לפי הענין ובאישור המנהל; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ניזוק“ – מי שהיה בעל הנכס ביום שנגרם לו הנזק או מי שהוכיח, להנחת דעתו של המנהל, כי הוא הנושא בהוצאות שיקום הנזק, או שניהם ביחד, הכל כפי שקבע המנהל, {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת):}} ולעניין ההגדרה ”שווי של נזק עקיף“, למעט מי שעסקו אינו מצוי באזור המיוחד, ואולם לעניין פסקה (1) בהגדרה האמורה – לרבות מי שעסקו אינו מצוי באזור המיוחד ובלבד שהתקיים בעובדו שנעדר התנאי האמור בפסקה (2) או (3) בהגדרה ”יום היעדרות בשל המצב הביטחוני“, ולרבות מי שהוא עובד עצמאי שעסקו אינו מצוי באזור המיוחד לעניין פיצוי לפי פסקה (4) להגדרה ”מסלול שכר עבודה“; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הוצאות שיקום הנזק“ – כולן או מקצתן; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”דירת מגורים“ – דירה שביום קרות הנזק שימשה למגורים. {{ח:סעיף|2|פיצויים|תיקון: תשנ״א־2, תשנ״ו, תשס״ו, תשס״ו־2, תשס״ו־3, תשע״ב, תשפ״ג, תשפ״ג־2, תשפ״ד, תשפ״ו}} {{ח:תת|(א)}} ניזוק זכאי לפיצויים בשיעור שנקבע {{ח:פנימי|תוספת 1|בתוספת}}. {{ח:תת}} {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת):}} ניזוק זכאי לפיצויים בשיעור שנקבע {{ח:פנימי|תוספת 1|בתוספת הראשונה}}. {{ח:תת|(ב)}} פיצויים בעד נזק עקיף שנגרם כתוצאה מנזק מלחמה בתחום ישוב ספר, ישולמו לתקופת הזמן הדרושה באופן סביר לשיקומו של הנכס. {{ח:תת|(ג)}} נגרם נזק מלחמה לדירת מגורים ושוכנע המנהל כי בשל הנזק האמור לא ניתן להתגורר בה, רשאי המנהל, בהתחשב באפשרויות הדיור הקיימות לדייר שגר בדירת המגורים ביום קרות הנזק, לקבוע את זכאותו של הדייר לדיור חלופי או לתשלום למימון דיור חלופי, לתקופה שקבע המנהל. {{ח:סעיף|2א||תיקון: תשפ״ד־3}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(פקעה).}} {{ח:סעיף|3|סייג לגובה תשלום הפיצויים}} {{ח:ת}} היה הסכום המגיע לניזוק לפי תקנות אלה יחד עם הסכומים שהניזוק זכאי לקבל או קיבל כפיצוי בעד הנזק, מחברת ביטוח או מאדם אחר, עולה על הנזק הממשי, ישולם לו רק אותו סכום שהוא ההפרש שבין הפיצוי כאמור לבין הנזק הממשי. האמור בתקנה זו לא יחול על סכום המגיע לניזוק כפיצוי בעד נזק לכלי טיס. {{ח:סעיף|4|ניכויים|תיקון: תשע״ג, תשע״ד, תשע״ט, תשע״ט־2, תשפ״א, תשפ״ג, תשפ״ג־2, תשפ״ד, תשפ״ו}} {{ח:ת}} מסכום הפיצויים המגיעים לניזוק לפי תקנות אלה ינוכה סכום המס שהניזוק חייב בתשלומו עד יום תשלום הפיצויים בפועל, זולת אם החליט המנהל החלטה אחרת; {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת):}} לעניין זה, ”מס“ – סכום אשר רואים אותו כחוב מס לפי {{ח:חיצוני|חוק קיזוז מסים|חוק קיזוז מסים, התש״ם–1980}}. {{ח:סעיף|5|מסירת הודעה והגשת תביעה|תיקון: תשס״ו, תשס״ו־2, תשס״ו־3, תשס״ח־2, תשס״ט, תשס״ט־2, תשע״ב, תשע״ג, תשע״ד, תשע״ט, תשע״ט־2, תשפ״א, תשפ״ג, תשפ״ג־2, תשפ״ד, תשפ״ו}} {{ח:תת|(א)}} הודעה על נזק תוגש למנהל בטופס שקבע, תוך שבועיים מיום קרות הנזק. {{ח:תת|(ב)}} תביעה לפיצויים תוגש למנהל בטופס שקבע, תוך חודש מיום קרות הנזק. {{ח:תת|(ב1)}} {{ח:הערה|(פקעה).}} {{ח:תת|(ב2)}} {{ח:הערה|(פקעה).}} {{ח:תת|(ג)}} המנהל רשאי להאריך את המועדים לפי תקנות משנה (א) ו־(ב) אם נוכח כי ישנה סיבה סבירה לכך. {{ח:סעיף|5|תביעה לקבלת פיצויים|תיקון: תשס״ו, תשס״ו־2, תשס״ו־3, תשס״ח־2, תשס״ט, תשס״ט־2, תשע״ב, תשע״ג, תשע״ד, תשע״ט, תשע״ט־2, תשפ״א, תשפ״ג, תשפ״ג־2, תשפ״ד, תשפ״ו}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת):}} {{ח:תת|(א)}} תביעה לפי תקנות אלה תוגש באופן מקוון, ותכלול את הפרטים הדרושים לשם בחינת עמידתו של העוסק בתנאים לקבלת הפיצויים לפי תקנות אלה ולשם תשלום הפיצויים לפיהן. {{ח:תת|(ב)}} עוסק המבקש פיצויים לפי תקנות אלה יגיש למנהל תביעה לפיצויים כאמור החל מ־24 בחודש העוקב לתום תקופת הזכאות הנוגעת לעניין ועד תום ארבעה חודשים מהמועד האמור. {{ח:תת|(ג)}} המנהל רשאי להאריך את התקופה המרבית להגשת תביעה כאמור בתקנת משנה (ב), בתקופה נוספת, אחת או יותר, לעוסק מסוים, מטעמים מיוחדים, ובלבד שסך כל תקופות ההארכה לא יעלה על 18 חודשים." {{ח:סעיף|6|ראיות}} {{ח:ת}} תעודה מאת שר הבטחון או מאת מי שהוא מינה לכך, המעידה שנכס פלוני ניזק נזק מלחמה, תשמש ראיה לכאורה לדבר. {{ח:סעיף|7|רשלנות בשמירת נכסים|תיקון: תשמ״ט, תשנ״א}} {{ח:תת|(א)}} לא יראו נזק כ”נזק מלחמה“ אם נגרם כתוצאה מכך שהניזוק נהג ברשלנות או שלא בהתאם להוראות שבדין, או שלא לפי הוראות המנהל, ואולם המנהל יהיה רשאי בנסיבות המצדיקות זאת לקבוע פיצויים מופחתים במקרים כאמור. {{ח:תת|(ב)}} המנהל רשאי לקבוע פיצויים מופחתים אם נוכח כי הניזוק לא פעל באופן סביר להקטנת הנזק. {{ח:סעיף|8|החלטת המנהל ותשלום פיצויים|תיקון: תשמ״ד, תשנ״ז, תש״ס, תשס״ו־2, תשס״ו־3, תשס״ט־2, תשע״ב, תשע״ג, תשע״ד, תשע״ט, תשע״ט־2, תשפ״א, תשפ״ג, תשפ״ג־2, תשפ״ד, תשפ״ו}} {{ח:תת|(א)}} הוגשה תביעה לפיצויים, יחליט המנהל בדבר זכותו של הניזוק לפיצויים בדבר שיעורם ודרך תשלומם, וכן בדבר שיקום הנזק, והוא רשאי לחלק את סכום הפיצויים בין ניזוקים ולהתנות את תשלום הפיצויים בשיקום הנזק, הכל לפי נסיבות הענין. {{ח:תת|(ב)}} הודעה על החלטת המנהל לפי תקנת משנה (א) תישלח לניזוק תוך ששה חדשים מיום הגשת התביעה, אולם אם המציא הניזוק למנהל תעודה כאמור {{ח:פנימי|סעיף 6|בתקנה 6}} תישלח לו ההודעה על החלטת המנהל תוך ארבעים וחמישה ימים מהיום שבו נמסרה התעודה האמורה. {{ח:תת|(ב1)}} {{ח:הערה|(פקעה).}} {{ח:תת|(ב2)}} {{ח:הערה|(פקעה).}} {{ח:תת|(ג)}} הפיצויים שייקבעו בהחלטה ישולמו לניזוק תוך שלושים יום מיום ההחלטה; אולם אם הותנה תשלום הפיצויים בשיקום הנזק, ישולם סכום הפיצויים שנקבע תוך שלושים יום מיום שהוכח, להנחת דעתו של המנהל, כי הניזוק עומד לשקם את הנזק. {{ח:תת|(ד)}} לסכום הפיצויים המשולמים על פי תקנת משנה (ג) תיווסף ריבית בשיעור הקבוע {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 33|בסעיף 33(א)(1) לחוק}} החל בתום 30 ימים מיום קרות הנזק עד יום התשלום. {{ח:תת|(ה)}} {{ח:הערה|(נמחקה).}} {{ח:סעיף|8|קביעת הזכאות לפיצויים, תשלום הפיצויים ותשלום המקדמות|תיקון: תשמ״ד, תשנ״ז, תש״ס, תשס״ו־2, תשס״ו־3, תשס״ט־2, תשע״ב, תשע״ג, תשע״ד, תשע״ט, תשע״ט־2, תשפ״א, תשפ״ג, תשפ״ג־2, תשפ״ד, תשפ״ו}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת):}} {{ח:תת|(א)}} לעניין קביעת הזכאות לפיצויים, תשלום הפיצויים ותשלום המקדמות לפי תקנות אלה יחולו {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 38מ|סעיפים 38מ}} {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 38מא|ו־38מא לחוק}}, כנוסחם {{ח:חיצוני|חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור)#סעיף 1|בסעיף 1(2) לחוק הסיוע הכלכלי}}, בשינויים המחויבים. {{ח:תת|(ב)}} דחה המנהל את התביעה או דחה את אופן החישוב של הפיצוי שהגיש הניזוק לפי המסלול שבחר – ינמק המנהל את החלטתו בכתב. {{ח:סעיף|9|תיקון החלטת המנהל|תיקון: תשנ״ח, תשע״ג, תשע״ד, תשע״ט, תשע״ט־2, תשפ״ג, תשפ״ג־2}} {{ח:תת|(א)}} המנהל רשאי לתקן החלטה לפי {{ח:פנימי|סעיף 8|תקנה 8}} תוך ארבע שנים מיום שניתנה, אם נתגלו עובדות חדשות או אם ראה כי היתה בה טעות. {{ח:תת|(ב)}} על תיקון החלטה לפי תקנת משנה (א), יחולו הוראות {{ח:פנימי|סעיף 8|תקנה 8}} בשינויים המחוייבים. {{ח:תת|(ג)}} שולמו לניזוק פיצויים, לרבות מקדמה, בסכום העולה על סכום הפיצויים שהוא זכאי להם על פי תקנות אלה, יוחזר סכום היתר תוך תשעים יום מיום שנמסרה לניזוק דרישה להחזר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על סכום היתר, מיום ששולם סכום היתר ועד ליום ההחזר. {{ח:תת|(ג1)}} {{ח:הערה|(פקעה).}} {{ח:תת|(ד)}} סכום היתר כאמור בתקנת משנה (ג) ייראה כאילו היה מס ויחולו לגביו הוראות {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 33א|סעיף 33א לחוק}} והוראות {{ח:חיצוני|פקודת המסים (גביה)|פקודת המסים (גביה)}}. {{ח:סעיף|10||תיקון: תשנ״ז}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בוטלה).}} {{ח:סעיף|11|ערר|תיקון: תשמ״ט, תשנ״א, תשנ״ח, תשפ״ד, תשפ״ד־4, תשפ״ו}} {{ח:ת}} הרואה עצמו מקופח עקב החלטת המנהל לפי {{ח:פנימי|סעיף 7|תקנה 7}} {{ח:פנימי|סעיף 8|או 8(א)}}, או בהוראת המנהל לפי {{ח:פנימי|סעיף 7|תקנה 7(א)}}, או בתיקון החלטה לפי {{ח:פנימי|סעיף 9|תקנה 9}}, רשאי תוך שלושים ימים מיום שנמסרה לו ההחלטה לערור עליה לפני ועדת ערר. {{ח:סעיף|11|השגה וערר|תיקון: תשמ״ט, תשנ״א, תשנ״ח, תשפ״ד, תשפ״ד־4, תשפ״ו}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת):}} {{ח:תת|(א)}} הרואה את עצמו נפגע מהחלטת המנהל בנוגע לפיצויים הניתנים לפי תקנות אלה, רשאי להגיש השגה למנהל, בתוך 60 ימים מיום קבלת ההחלטה; החלטה בהשגה תהיה מנומקת ותינתן בכתב בתוך 8 חודשים; ביקש המנהל מהניזוק פרטים נוספים – רשאי הוא להאריך את התקופה האמורה בתקופות נוספות שלא יעלו יחד על 30 ימים; לא נתן המנהל את החלטתו במהלך התקופה האמורה, לרבות תקופה שהוארכה, יראו את התביעה כאילו התקבלה. {{ח:תת|(ב)}} ביקש המנהל מהעוסק פרטים נוספים כאמור בתקנת משנה (א), לא יובא במניין התקופה למתן החלטה כאמור באותה תקנת משנה, פרק הזמן שבו העוסק לא מסר למנהל את הפרטים כאמור. {{ח:תת|(ג)}} השגה תוגש בטופס מקוון שיקבע המנהל בתוקף סמכותו לפי {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 66|סעיף 66 לחוק}} ותכלול את הפרטים הדרושים לשם בחינת טענותיו של מבקש הפיצויים ועמידתו בתנאי הזכאות לפיצויים. {{ח:תת|(ד)}} המנהל רשאי לדון בהשגה ולהכריע בה לפי טענות וראיות שיוגשו בכתב. {{ח:תת|(ה)}} הרואה את עצמו מקופח עקב החלטת המנהל, רשאי בתוך 60 ימים מיום שנמסרה לו ההחלטה לערור עליה לפני ועדת ערר. {{ח:סעיף|12|ועדות ערר|תיקון: תש״ן, תש״ן־2}} {{ח:תת|(א)}} ועדת ערר לענין {{ח:פנימי|סעיף 11|תקנה 11}} תוקם בין בכלל ובין לאזורים מסויימים או לסוגי נזקים, ושניים לפחות מבין חבריה לא יהיו עובדי המדינה. {{ח:תת|(ב)}} בועדת ערר כאמור יהיו חברים – {{ח:תתת|(1)}} מי שנתקיימו בו הדרישות המנויות {{ח:חיצוני|חוק בתי המשפט#סעיף 4|בסעיף 4 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ״ד–1984}}, מתוך רשימה שקבע שר המשפטים והוא יהיה יושב ראש הועדה; {{ח:תתת|(2)}} חבר מתוך רשימה שקבע שר הבטחון והודיע עליה לשר המשפטים; {{ח:תתת|(3)}} חבר מתוך רשימה שקבע שר האוצר והודיע עליה לשר המשפטים. {{ח:תת|(ג)}} רשימות כאמור בתקנת משנה (ב) יכילו חברים עובדי המדינה וחברים שאינם עובדי המדינה, יצויין בהן מי מהחברים הינו עובד המדינה והן יפורסמו בידי שר המשפטים ברשומות. {{ח:תת|(ד)}} מתוך רשימת האנשים שנקבעו לפי תקנת משנה (ב)(1) ימנה שר המשפטים יושבי ראש תורניים שירכיבו את המותבים של ועדת ערר. {{ח:תת|(ה)}} ועדת ערר תכריע בכל ערר שיוגש לפניה והיא רשאית לבטל, להפחית, לאשר או להגדיל את סכום הפיצויים שקבע המנהל, לשנות חלוקתו בין הניזוקים, או לשנות החלטתו בדבר שיקום הנזק. {{ח:תת|(ו)}} לועדת ערר יהיו כל הסמכויות שיש לועדות חקירה לפי {{ח:חיצוני|חוק ועדות חקירה#סעיף 8|סעיפים 8 עד 11 לחוק ועדות חקירה, תשכ״ט–1968}}, וכן הסמכות להיכנס, או להרשות לאדם אחר להיכנס, בכל עת סבירה, לכל מקום ולערוך בו בדיקות ומדידות, וכן לדרוש מבעל המקום או המחזיק בו למסור לה כל ידיעה או מסמך הנמצאים ברשותו והדרושים לה למילוי תפקידיה, וכל בעל מקום או מחזיק כאמור חייב למלא אחר דרישת ועדת הערר. {{ח:סעיף|12א|ערעור לבית משפט מחוזי|תיקון: תשמ״ב}} {{ח:תת|(א)}} על החלטת ועדת הערר ניתן לערער, בבעיה משפטית, לבית המשפט המחוזי תוך 30 ימים מיום שהובאה ההחלטה לידי המערער. {{ח:תת|(ב)}} הערעור יוגש לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא מענה של ועדת הערר. {{ח:תת|(ג)}} הערעור יוגש ויתברר בצורת בקשה בדרך המרצה והוראות {{ח:חיצוני|תקנות סדר הדין האזרחי|תקנות סדר הדין האזרחי, התשכ״ג–1963}}, יחולו על הבקשה והדיון בה, בשינויים המחוייבים. {{ח:תת|(ד)}} משהוגש ערעור, יודיע מזכיר בית המשפט המחוזי לועדת הערר על הגשתו, ויושב ראש הועדה יעביר לבית המשפט את פרוטוקול הועדה וכל חומר שהועדה נזקקה לו בקשר לענין המשמש נושא לערעור. {{ח:סעיף|13|ערבות למילווה}} {{ח:ת}} היה ניזוק זכאי לקבל פיצויים לפי תקנות אלה אך סכומם טרם נקבע, רשאי המנהל לעשות אחת מאלה: {{ח:תת|(1)}} לערוב בעדו הלוואה ולקבוע תנאים וערובה לערבותו, אם בדרך כלל, אם להלוואה מסויימת או לסוג מסויים של הלוואה; {{ח:תת|(2)}} לשלם לו מקדמה שלא תעלה על 50% מסכום הפיצויים שלפי דעת המנהל יגיע לו. {{ח:סעיף|14|סמכויות}} {{ח:תת|(א)}} המנהל רשאי לדרוש מניזוק שימסור לו, תוך תקופה שיקבע, ידיעות, הצהרות או חשבונות ויראה לו, במקום ובשעה שיקבע, כל נכס מנכסיו וכל מסמך או תעודה שימצא לנכון לשם מילוי תפקידיו לפי תקנות אלה, ועל הניזוק למלא אחר דרישות המנהל. {{ח:תת|(ב)}} המנהל רשאי גם להיכנס, או להרשות לאדם אחר להיכנס, בכל עת סבירה לכל מקום ולערוך בו בדיקות ומדידות. {{ח:סעיף|15|אצילת סמכויות}} {{ח:ת}} המנהל רשאי לאצול לאדם אחר מסמכויותיו לפי תקנות אלה. {{ח:סעיף|16|עונשין}} {{ח:ת}} מי שעשה אחת מאלה, דינו – קנס 500 לירות או מאסר ששה חדשים: {{ח:תת|(1)}} מסר ביודעין הודעה או הצהרה בלתי נכונה בכל ענין או דבר הנוגע לקבלת פיצויים לפי תקנות אלה; {{ח:תת|(2)}} השיב ביודעין תשובה בלתי נכונה לשאלה שנשאלה, או לידיעה שנדרשה בהתאם להוראות תקנות אלה. {{ח:סעיף|17|תחילה}} {{ח:ת}} תחילתן של תקנות אלה, למעט {{ח:פנימי|סעיף 9|תקנה 9}}, ביום י״ז בניסן תשל״ב (1 באפריל 1972). {{ח:סעיף|18|ביטול}} {{ח:ת}} תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזקי מלחמה ונזק עקיף), תשכ״ז–1967 – בטלות. {{ח:סעיף|19|השם}} {{ח:ת}} לתקנות אלה ייקרא ”תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), תשל״ג–1973“. {{ח:קטע2|תוספת 1|תוספת ראשונה|תיקון: תשס״ו, תשס״ו־2, תשס״ו־3, תשס״ט־2, תשע״ב, תשע״ג, תשע״ד, תשע״ט, תשע״ט־2, תשפ״א, תשפ״ג, תשפ״ג־2, תשפ״ד, תשפ״ו}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 2|תקנה 2(א)}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת נקראת ”תוספת ראשונה“; בנוסח הקבוע נקראת ”תוספת“).}} {{ח:סעיף*|1||תיקון: תשנ״א־2, תשס״ו, תשס״ו־2, תשס״ו־3|עוגן=תוספת 1 פרט 1}} {{ח:תת|(א)}} לגבי נזק מלחמה שהוא נזק לגופו של כלי טיס שעיקר פעולתו בקווים בין־לאומיים, למעט כלי טיס כאמור שאינו רשום בישראל או אינו חייב רישום בישראל והנמצא בשטח המדינה לצרכי תיקון, שיפוץ, עיבוד או הרכבה בלבד – 50% משווי הנזק. {{ח:תת|(ב)}} לגבי נזק מלחמה לנכס אחר – 100% משווי הנזק העקיף. {{ח:תת|(ג)}} {{ח:הערה|(פקע).}} {{ח:סעיף*|2||תיקון: תשס״ו, תשס״ו־2, תשס״ו־3, תשס״ח־2, תשס״ט, תשס״ט־2, תשע״ב, תשע״ג, תשע״ד, תשע״ט, תשע״ט־2, תשפ״א, תשפ״ג, תשפ״ג־2, תשפ״ד, תשפ״ו|עוגן=תוספת 1 פרט 2}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(הנוסח הקבוע):}} לגבי נזק עקיף – 100% משווי הנזק. {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת):}} לגבי נזק עקיף – 100% משווי של נזק עקיף. {{ח:קטע2|תוספת 2|תוספת שנייה|תיקון: תשס״ו, תשס״ו־2, תשס״ו־3, תשס״ט־2, תשע״ב, תשע״ג, תשע״ד, תשע״ט, תשע״ט־2, תשפ״א, תשפ״ג, תשפ״ג־2, תשפ״ד, תשפ״ו}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 1|תקנה 1 – ההגדרה ”אזור מיוחד“}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בתקופת התקופה הקובעת):}} {{ח:ת}} {{עמודות|4|אבו סנאן {{ש}} אביבים {{ש}} אבירים {{ש}} אבן מנחם {{ש}} אדמית {{ש}} אודם {{ש}} אור הגנוז {{ש}} אורטל {{ש}} אחיהוד {{ש}} איילת השחר {{ש}} אילון {{ש}} אליפלט {{ש}} אל־רום {{ש}} אלקוש {{ש}} אמירים {{ש}} אמנון {{ש}} אפק {{ש}} אשרת {{ש}} בוסתן הגליל {{ש}} בוקאעת׳א {{ש}} ביריה {{ש}} בית ג׳ן {{ש}} בית הלל {{ש}} בית העמק {{ש}} בן עמי {{ש}} בענה {{ש}} בצת {{ש}} בר־יוחאי {{ש}} בר־לב {{ש}} ברעם {{ש}} גדות {{ש}} ג׳דידה־מכר {{ש}} ג׳וליס {{ש}} גונן {{ש}} גורן {{ש}} גורנות הגליל {{ש}} גוש חלב (ג׳ש) {{ש}} גילון {{ש}} גיתה {{ש}} געתון {{ש}} גשר הזיו {{ש}} דוב״ב {{ש}} דיר אל־אסד {{ש}} דישון {{ש}} דלתון {{ש}} דן {{ש}} דפנה {{ש}} הגושרים {{ש}} הילה {{ש}} הר חלוץ {{ש}} זרעית {{ש}} חולתה {{ש}} חוסן {{ש}} חורפיש {{ש}} חצור הגלילית {{ש}} חניתה {{ש}} חרשים {{ש}} טובא־זנגרייה {{ש}} טל־אל {{ש}} יאנוח־ג׳ת {{ש}} יובל {{ש}} יחיעם {{ש}} יירכא {{ש}} יסוד המעלה {{ש}} יסעור {{ש}} יערה {{ש}} יפתח {{ש}} יראון כברי {{ש}} כדיתה {{ש}} כורזים {{ש}} כחל {{ש}} כיסרא־סמיע {{ש}} כישור {{ש}} כליל {{ש}} כמאנה {{ש}} כמון {{ש}} כפר בלום {{ש}} כפר גלעדי {{ש}} כפר הנשיא {{ש}} כפר ורדים {{ש}} כפר יאסיף {{ש}} כפר מסריק {{ש}} כפר סאלד {{ש}} כפר ראש הנקרה {{ש}} כפר שמאי {{ש}} כרי דשא {{ש}} כרכום {{ש}} כרם בן זמרה {{ש}} כרמיאל {{ש}} לבון {{ש}} להבות הבשן {{ש}} לוחמי הגטאות {{ש}} לימן {{ש}} לפידות {{ש}} מג׳ד אל־כרום {{ש}} מג׳דל שמס {{ש}} מגדל תפן {{ש}} מזרעה {{ש}} מחניים {{ש}} מטולה {{ש}} מירון {{ש}} מכמנים {{ש}} מלכיה {{ש}} מנות {{ש}} מנרה {{ש}} מסעדה {{ש}} מעונה {{ש}} מעיין ברוך {{ש}} מעלות־תרשיחא {{ש}} מעליא {{ש}} מצובה {{ש}} מצוק {{ש}} עורבים {{ש}} מרגליות {{ש}} מרום גולן {{ש}} מרכז כ״ח {{ש}} משגב עם {{ש}} משמר הירדן {{ש}} מתת {{ש}} נאות מרדכי {{ש}} נהריה {{ש}} נווה אטי״ב {{ש}} נווה זיו {{ש}} נחף {{ש}} נטועה {{ש}} נמרוד {{ש}} נס עמים {{ש}} נתיב השיירה {{ש}} סאג׳ור {{ש}} סאסא {{ש}} סער {{ש}} ספסופה {{ש}} עבדון {{ש}} עברון {{ש}} עין אל־אסד {{ש}} עין המפרץ {{ש}} עין זיוון {{ש}} עין יעקב {{ש}} עין קיניה {{ש}} עכו {{ש}} עלמה {{ש}} עמוקה {{ש}} עמיעד {{ש}} עמיר {{ש}} עמקה {{ש}} ערב אל־עראמשה {{ש}} פלך {{ש}} פסוטה {{ש}} פקיעין {{ש}} פקיעין החדשה {{ש}} פרוד {{ש}} צבעון {{ש}} צוריאל {{ש}} צורית {{ש}} צפת {{ש}} קדמת צבי {{ש}} קדרים {{ש}} קצרין {{ש}} קריית שמונה {{ש}} ראמה {{ש}} ראש פינה {{ש}} רגבה {{ש}} ר׳ג׳ר {{ש}} ריחאנייה {{ש}} רמות נפתלי {{ש}} רמת טראמפ {{ש}} שאר ישוב {{ש}} שבי ציון {{ש}} שדה אליעזר {{ש}} שדה נחמיה {{ש}} שומרה {{ש}} שומרת {{ש}} שזור {{ש}} שיח׳ דנון {{ש}} שלומי {{ש}} שמיר {{ש}} שניר {{ש}} שעל {{ש}} שפר {{ש}} שתולה {{ש}} תובל }} {{ח:קטע2|תוספת 3|תוספת שלישית {{ח:הערה|(פקעה)}}|תיקון: תשס״ו־2, תשס״ו־3, תשע״ב, תשע״ד, תשפ״ג, תשפ״ד}} {{ח:קטע2|תוספת 4|תוספת רביעית {{ח:הערה|(פקעה)}}|תיקון: תשס״ו־3, תשפ״ד, תשפ״ד־2, תשפ״ד־3, תשפ״ד־5, תשפ״ד־6, תשפ״ד־7, תשפ״ה}} {{ח:קטע2|תוספת 5|תוספת חמישית {{ח:הערה|(פקעה)}}|תיקון: תשפ״ד־5, תשפ״ד־6, תשפ״ד־7, תשפ״ה}} {{ח:קטע2|תוספת 6|תוספת שישית {{ח:הערה|(פקעה)}}|תיקון: תשפ״ד־7, תשפ״ה}} {{ח:קטע2|תוספת 7|תוספת שביעית {{ח:הערה|(פקעה)}}|תיקון: תשפ״ה}} {{ח:קטע2|תוספת 8|תוספת שמינית {{ח:הערה|(פקעה)}}|תיקון: תשפ״ה}} {{ח:קטע2|תוספת 9|תוספת תשיעית {{ח:הערה|(פקעה)}}|תיקון: תשפ״ה־2}} {{ח:קטע2|תוספת 10|תוספת עשירית {{ח:הערה|(פקעה)}}|תיקון: תשפ״ה־2}} {{ח:חתימות|ח׳ בתמוז תשל״ג (8 ביולי 1973)}} * '''פנחס ספיר'''<br>שר האוצר {{ח:סוגר}} {{ח:סוף}} [[קטגוריה:בוט חוקים]] 2wh0xl7dbvwgv1pag2ginvnmmlxcw2x 0 407425 3079287 1112199 2026-08-26T21:23:04Z ביןדיןלדין 29967 3079287 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|נתיבות המשפט|ביאורים|קנד|קנה|קנו}} {{המרת או.סי.אר2}} {{דה מפרש|משלם מה שהזיקה}} עש"ך ס"ק ב' שהקשה בשם הרי"ף מסי' תי"ח ותירץ דהכא דלפי צורך שעה קמדליק וקמרחיב בשיעורא וכו' ולבאר כוונתו לפענ"ד נראה דשם נתנו רבנן שיעור שירחיק שלא יהי' יכול להזיק אפילו אם לא ישמרנו כלל דמחמת שהוא רק צורך שעה הרחיבו חז"ל בשיעורא מש"ה אם הזיק ע"י רוח שאינו מצויה הוי אונס ופטור כיון דלא חייבוהו חז"ל בשמירה משום אונס דלא שכיח אבל הכא לא רצו חכמים ליתן שיעור הרחקה כ"כ כיון דתדיר הוא ואילו היו מרחיבין השיעור לא היה אפשר לידור בבית כלל ונתנו שיעור מה שאפשר שלא יזיק ע"י שמירה וכיון שהוא בביתו ואפשר לו שישמרנו בהרחק' כזו שוב א"צ להרחיק יותר מש"ה אם לא שמר והזיק חייב: {{דה מפרש|גילה בעל עליה דעתו}} קשה אם אי לא בעי הש"ס ג"כ לענין קדימת הרפת שאם בעל חדפת גילה דעתו שחפץ לעשות חנותו לרפת כגון שתיקן בו אבוסי' וכיוצא שניכר שיעשה זה לרפת ואח"כ הכניס זה יין באוצרו קודם שהכניס הבהמות אם זה מיקרי קדם הרפת או לא והנה בלשון הש"ע שכתב אם הוחזקה החנות בתחילה לרפת או לנחתום משמע שאפי' לא הכניס בה הבהמות ולא אפה בה עדיין רק שהוחזק לכל שזה החדר הוא מוכן וניכר לרפת דהוי כקדם הרפת וכן מוכח מהרא"ש דף כ' שכתב וז"ל אם רפת בקר קודם לאוצר מותר אע"פ דהוי גירי דיליה משום דדירה שאני ולכאורה תמוה הא לעיל בסמוך מסיק דהעיקר כגירסת ר"ח דגרס אלא אמר רבינא דחזר מכל הני שינויא דלעיל ואפילו לרבא מותר לסמוך היכא דליתא לדבר הניזק וכתב בדף כ"ב דכל הרחקות הוי גירי דיליה וא"כ הא דרפת קודם לאוצר מותר א"צ כלל להטעם דדירה שאני ולפמ"ש לעיל א"ש דבכל הרחקות בעינן דוקא דקדם המזיק ממש בהיתר אז א"צ להרחיק אח"כ משא"כ ברפת בקר אפילו אם לא עשוי רק הרפת ולא הכניס שם הבהמות דלא קדם המזיק מ"מ א"צ להרחיק משום דדירה שאני ובזה מיושב קושית התו' שם בד"ה דוקא נמי שהקשו דתקשה האי דוקא נמי לאביי ולפמ"ש לא קשה דהוצרך לשנות דין זה דוקא ברפת להשמיענו דברפת אפי' אם קדם הרפת לבד מותר משום דדירה שאני משא"כ בשאר מזיקין בעינן דוקא שיהא דבר המזיק ממש קודם לזה לא היה צריך מתני' לאשמועינן כלל דלאביי פשוט זה מסברא ומ"מ צ"ע וכעת לא מצאתי גילוי ברור לדין זה. {{דה מפרש|ואינן יורדין מיד}} וקשה דהא בסעיף ך' מבואר דאם בוקעין המים אחר שרבו דחייב ראובן לסלק וכאן מתיר בפסקי והדר נפלי ואח"כ מצאתי בתשובות הרא"ש כלל ק"ח סי' י' הקשה קושיא זו ותירץ דכאן שאני דהעליון א"א לו לסלק הזיקו שא"א לו להיות בלא מים והתחתון בקל יכול לתקן מעזיבה דבמעזיבה מועטת כשיתקן התחתון שוב לא ירד המים ויבלעו במעזיבה והלשון מוכיח דאמר דמשי מיא וזה דבר מועט מאוד אבל במקום שהתחתון א"י לסלק ההיזק בדבר מיעט רק בהוצאה מרו בה אפילו בפסקי והדר נפלו חייב העליון ולענין מה שהקשו הסמ"ע והש"ך בס"ק ג' יתבאר בסי' קס"ד בס"ד: {{דה מפרש|וחול הלח}} עש"ך ס"ק ד' שתמה דכיון דחול הלח היזק דמתונתא היא דמי לאמת המים דבעינן וסד בסיד ותמה אני על תמיהתו דבאמת המים איכא נמי טעמא דכל מרא ומרא מרפית וכו' כמ"ש התוס' ר"פ לא יחפור אבל חול הלח ודאי דמי לגפת דהא בד' י"ט מקשה הש"ס דליחשוב חול הלח בהדי גפת וגם רב אושעיא חשיב ליה לחול הלח בהדי גפת אלמא דדמי לגפת וכן במי רגלים דג"כ היזיקא דמתונתא הוא ומ"מ בלא גומא א"צ לסוד בסיד: {{דה מפרש|את הזרעים}} הרמב"ן בפ' לא יחפור כתב דזרעים אפי' לר' יוסי דמתיר באילן מודה בזרעים דהוי גירי דליה כיון שהזרעים ממקומן יונקים לחות הקרקע ע"ש והובא דבריו בס' קצה"ח: {{דה מפרש|ובגומא צריך לסיד}} פי' הרמ"א חולק אהמחבר דהמחבר מפרש הא דמוקי הש"ס הא דמי רגלים דקתני במתני' בשופכין דהיינו בגומא וממיל' אפילו בגומא א"צ לסוד בסיד דהא חשיב ליה בהדי גפת ולדבריו בשופכין בלא גומא בהרחקת טפח סגי דדמי למשתין והרמ"א מפרש הא דשופכין האמור בש"ס דהיינו בלא גומא ובזה סגי בג"ט בלא סיד דבהן מיירי המשנה אבל בגומא צריך ג"כ לסוד בסיד ודוקא בהשתנה בעלמא א"צ בכותל אבנים רק טפח אבל בשופכין בעי ג"ט: {{דה מפרש|חייב לשלם}} עיין סעיף ל"ב מ"ש בזה: {{דה מפרש|שכל אלו הרחקות}} עסמ"ע ס"ק כ"ה דזרעים ומחרישה שהטעם לאו משום קלקול הכותל רק משום התמוטטות היסוד לכ"ע אפי' בשל אבנים ותמה עצמו על מה שמסיק בשם הרמב"ם שלא מצא כן ברמב"ם ע"ש וכל דבריו תמוהין דהא הטור כתב דכן נראה דעת רש"י ורש"י כתב כן בהדיא במתני' גבי זרעים דמיירי בכותל לבנים ומטעם קלקול חבותל ולפ"ז כתב שפיר דדעת הרמב"ם הוא דאפילו בכותל אבנים דהא הרמב"ם מפרש הא דמי רגלים דכייל שם במתני' עם הא דזרעים דהיינו בשופכין של מי רגלים בגומא וזה א"א רק בכותל של אבנים דבכותל של לבנים אפילו להשתין צריך להרחיק ג"ט כמ"ש הסמ"ע ס"ק ך' ע"ש: {{דה מפרש|ויסוד בסיד}} עש"ך ס"ק ח' מה שתמה על הסמ"ע ותמיהתו תמוה כמו שהקשה בקצה"ח דהא נ"מ לענין לכתחלה דמחמת בעיא דלא איפשטא עכ"פ לכתחלה אסור לעשות כמו בסעיף ג' משא"כ בכותל בנין להרא"ש דהא מותר אפי' לכתחלה ופשוט: {{דה מפרש|הקרקע מן המלך}} הב"י הביא כאן בשם רי"ו וז"ל מאינש דעלמא לא אמרינן האי דינא דא"כ הבא לבנות כותל סמיך לחצר חבירו כדי שלא יחזיק לשעבד קרקעו ירחיק ד"א ע"ש נראה כוונתו דאיניש דעלמא שיש לו בית וא"י אם קנהו מהמלך אינו זוכה בד"א דאלת"ה א"כ מי שרוצה לבנות כותל סמוך לחצר דהדין הוא דא"צ הרחקה ד"א משום דוושא מ"מ יהיה צריך להרחיק ד"א שחבירו יכול לומר אולי ארצה לבנות בית ותכריחני להרחיק ד"א שתאמר שקנית מהמלך ותשעבד קרקעי למפרע אלא ודאי שצריך לברר: {{דה מפרש|נבנה החצר}} ואף דכל הסומך בהיתר א"צ להרחיק אח"כ כתב הג"א הטעם משום שיכול לסלק ההיזק בקל והב"י כתב הטעם דבקיטרא ובית הכסא אותן שאין להם חזקה אף הסומך בהיתר צריך להרחיק והא דומה לקוטרא ובה"כ ע"ש ועוד נראה דהכא הרי הוא מזיקו בידים אח"כ ואין להקשות על מ"ש הרא"ש בכאן דא"י למחות בו קודם שיש דבר הניזק הא כיון דצריך להרחיק אח"כ א"כ יכול לומר לו לא ארצה לילך עמך בדינא ודיינא כמו בסי' קנ"ד סעיף ט"ו דהרא"ש לא ס"ל כך כמבואר שם אך אפי' להרמב"ן שם נראה דכאן יכול לסמוך דדוקא גבי גפת שמניח שם בקבע ויתעכב הסילוק כשירצה לסלק הזיקו אבל כאן שמחדש בכל יום בהכאות וא"צ לסלק הזיקו רק שלא יתחיל לעשות ולעסוק בזה כדינו של עכשיו כך יהי' דינו אח"כ יכול לסמוך כנ"ל: {{דה מפרש|שהראשון בהיתר עשה}} עסמ"ע ס"ק מ"ג וז"ל בכל מרא דחפר בסוף ו' טפחים ופסיד לחבירו בידים וכו' ואין להקשות דהא כל הקרקע עד המצר וזוא שלו ומה"ת לא יהיה יכול להפסיד את שלו וכי צריך הוא ליתן כותל לחבירו משלו יש לו' דבשחופר פחות מו' טפחי' לבור מפסיד אף הכתלים שבצדי הבור והכתלים שבצדדים של חבירו הן: {{דה מפרש|ויש מי שחולקין על זה}} אמת הטור הבי' זה בשם רש"י והרי"ף אמנם הב"י תמה ע"ז וז"ל נ"ל דהתוס' כתבו דהיינו אליבא דרבנן וכו' ובתשוב' פ"י חלק ח"מ שאלה ח' תמה ע"ז דהא גם ר"י מוד' בגיריה דיליה ואישתמיטתי' דברי התוס' ב"ב דף י"ז ד"ה מרחיקין את הגפ' שכתבו בהדי' דהקושי' לא קאי רק אליב' דרבנן ולא אליב' דר"י ע"ש אף שהתוס' ב"ב כ"ב ד"ה לימ' תנן סתמ' כתבו דכול' הוי גירי דילי' אלמ' דלר"י כשאין שם דבר הניזוק מותר ולא חשיב גירי דילי' אלא כשההיזק הוא בשעת עשי' ואין להוכיח מהא שכתבו התו' דף י"ח ע"ב ד"ה ואי לא סמיך בשם רש"י לפרש סגיית הש"ס שם בהא דמקשי אליבא דרבא ואי דלא סמיך היכי משכחת לה ומוקי לה בלוקח ואי נימא דרש"י ס"ל דאליבא דר"י מותר לסמוך כשאין שם דבר הניזק אפי' אליבא דרבא א"כ למה ליה להש"ס לאוקמי בלוקח הא אפילו בלא לוקח א"ש דרבנן ס"ל דדבורים לא מזקי לחרדל ולכך צריך בעל החרדל להרחיק ומיירי כגון שהבעל דבורים העמיד תחלה ור"י ס"ל דמותר לסמוך בשאין שם דבר הניזק וס"ל דדבורים ג"כ מזקי וממילא דא"צ בעל החרדל להרחיק כיון שעשה הבעל דבורים קצת שלא כהוגן כמ"ש התוס' אליבא דאביי אלא ע"כ דרש"י חולק על התוס' וס"ל דלרבא אפילו לר"י אסור לסמוך אפילו בשאר מזיקין ואפילו כשאין שום דבר הניזק דלכך הוצרך לאוקמי בלוקח אבל באמת אין זה הוכחה לא מס"ד דהש"ס ולא מהמסקנא דבהס"ד לא אסקי אדעתיה הקושיא שמקשה הש"ס בתר הכי ממתניתין דבור ואילן וממילא ס"ד דר"י ס"ל כרבנן דא"צ גירי דילי' וממילא גם לר"י צריך להרחיק אפילו כשאין כאן דבר הניזק כמו לרבנן ומהמסקנא ג"כ אין להוכיח דהא מסיק דלדבריהם דרבנן קאמר להו מכח הקושיא דמשרה וירקא דלאו גירי דיליה נינהו אפילו כשיש שם דבר הניזק כמ"ש הפוסקים וכיון דאמר זה אליבא דרבנן מוכרח הש"ס לאוקמי בלוקח דבלא לוקח הדרא קושית הש"ס לדוכתא דלא שייך לומר ר"י מתיר בחרדל דהא על כל א' להרחיק חצי הרחקה וכן צ"ל לפירוש ר"ח שכ' התו' ד"ה וסבר ר"י דלרבינא חזר בו רבא וסובר דאפילו לרבנן א"צ להרחיק כשאין הניזק כאן ולכאורה תמוה דלענין מה היה צריך לחזור אליבא דרבנן הא אליבא דרבנן דס"ל דדבורים לא מזקי לחרדל ל"ק כלל דודאי בעל החרדל צריך להרחיק ולא היה קשה רק מר"י וא"כ לא היה לומר רק דלר"י מותר לסמוך כשאין הניזק כאן א"ו דהתוס' הוצרכו לומר כן אליבא דמסקנא דלדבריהם דרבנן קאמר וא"כ גם לשיטת רש"י י"ל כך וליכא ראי' מדברי רש"י שיחלוק על התו' דף י"ז ד"ח מרחיקין את הגפת וכן בהא שכ' הטור דלרש"י והרי"ף אפילו סמך בהיתר כגון בלוקח צריך להרחיק ג"כ ליכא הוכחה שיהיה הדין כן אליבא דר"י דשם בש"ס לא אמרו זה רק לרבנן ולר"י בהס"ד דלא אסיק אדעתי' דר"י מצריך גירי דיליה אבל להמסקנא דקי"ל כר"י דמצריך דוקא גירי דילי' י"ל ודאי דבסמך בהיתר כגון בלוקח דא"צ להרחיק דלא הוי גירי דילי' דלא גרע מסמך כשלא הי' הניזק כאן דלא חשיב גירי דילי' להתו' ד"ה מרחיקין את הגפת הנ"ל ומהרי"ף מוכח בהדיא להיפך דהא עיקר קושית הש"ס אליביה דהרי"ף פי' הרמב"ן בשמו לר"י דמתיר בחרדל לרבא היה לו להצריך לבעל הדבורים להרחיק ומכח זה הוצרך בש"ס לאוקמי בלוקח ולבסוף כתב דבמתניתי' דחרדל ג"כ הלכה כר"י וז"ל שם דהא אוקימנא למתני' כלוקח ולית חד מנייהו דקדם דממ"נ אי ס"ל כרבנן דאמרי דבורים לחרדל לא מזקי אלא חרדל לדבורים אפ"ה הלכה כר"י דלאו גירי' הוא דהא ליכא חד מינייהו דקדים ועוד אפי' בע"ד קדים לאו גירי דבעל חרדל נינהו ומשמע דלטעם הראשון אפילו היה חרדל חשיב גירי דילי' אפ"ה הכא לא חשיב גירי דיליה כיון דליכא חד מנייהו דקדים אלמא דהסומך בהיתר לא חשיב גירי דיליה (ואף שהונה שם בהגהות האלפסי בשם מהר"ן שפירא ומחק תיבת דלאו גירי הוא במחילה מכבודו ודאי דטעה בזה דהא הרי"ף רוצה להוכיח דהלכה כר"י ולפי הגהתו הוכחתו הוא דהלכה כר"י דהא ליכא חד מנייהו דקדים וזה תמוה דהא רבנן אסרי בליכא חד מנייהו דקדים ואימא הלכתא כרבנן בהא א"ו כמ"ש הוא הנכון ואף לשיטת הרמב"ן דחולק על הרי"ף וס"ל דבעל דבורים צריך להרחיק י"ל דמודה בשאר ניזקין דא"צ להרחיק רק בדבורים דחשיבי כעשן ממש ולפ"ז ה"ה בב' לקוחות שכתב הרמב"ן דצריך המזיק להרחיק לא כ"כ רק אליבא דרבנן ובהס"ד אליבא דר"י אבל להמסקנא דמצריך ר"י גירי דיליה וסומך בהיתר לא חשיב גירי דיליה ומותר לסמוך מלבד אותן הניזקין שעושה בידים שמחדש הנזק בכל יום כגון כותשי הריפות וכן אותן שאין להם חזקה כגון קוטרא צריכין להרחיק אפילו סמכו בהיתר: ולענין טוענין ללוקח התוס' הביא בשם ר"ח שפי' בלוקח באדם שלקח מאדם אח' את האילן וטוענין ללוקח ותמהו ע"ז דא"כ אפילו קדם בור נמי ועוד כיון דאין טוענין ללוקח רק בחזקת ג"ש נוקמא בלא לירח ובחזקה שיש עמה טענה וכן תמוה עצמם בד"ה וסבר ר"י אהא דמפרש בלקח ג"כ לענין טוענין ע"ש ולפעד"נ לפרש דברי ר"ח שיהיו עולין כהוגן דהנה הא דאין טוענין ללוקח רק בחזקת ג"ש הוא רק בדבר שצריך קנין דלכתיבה עומד ובן שטר הוא ולכך צריך ג"ש אבל בדבר דהוי חזקה מיד ודאי דטוענין ללוקח אפילו בלא ג"ש ולפ"ז נראה דווקא כשסמך המזיק כשכבר הי' הדבר הניזק דאז לא מהני אפילו נתרצה הניזק כפי' בלא קבלת קנין כמ"ש הטור ס"ס זוז וע' בב"ח שם הטעם משום דהוי כאומר קרע כסותי והפטר שיכול לחזור בו אפילו באמצע דקריעה ולכך צריך קנין לאלם הדבר שלא יהיה יכול לחזור בו ועמש"ל סי' קנ"ח סעיף ל"ו באריכות משא"כ כאילן ובור דהדין הוא דאפילו למ"ד דעל המזיק להרחיק א"ע מ"מ באילן דאיכא הפסד מרובה מהני כשסמך בהיתר דא"צ לקוץ אח"כ כמ"ש התוס' ולפ"ז ודאי כשנתרצה הניזק ליטע אילן סמוך למיצר כשלא הי' הבור הניזק עדיין ודאי דאין לך סמוך בהיתר גדול מזה דהא בריצוי שלו העמידו ודאי שא"צ לקוצצו אח"כ כשהעמיד זה הבור וכיון דריצוי בעלמא מהני ודאי דטוענין ללוקח אפילו בדליכא ג"ש ולפ"ז א"ש דבשהבור קדם לאילן דכבר היה הניזק דאז צריך קנין ולכך אין טוענין ללוקח ומיירי בדליכא ג"ש אבל כשהאילן קדם דאז אפי' אם העמידן רק בריצוי שלו אפילו בלא קנין מ"מ מהני שלא לקוצצו ודאי דטוענין ללוקח דברצונו העמידו אפילו בלא ג"ש ולכך נקט ללוקח לאשמועינן דאף הלוקח א"י אם ברצונו העמידו אם לא דטוענין ליה וכן גבי חרדל ודבורים ומיירי שהבעל החרדל היה לוקח ואח"כ העמיד הלה דבורים דרבנן ס"ל דעל המזיק להרחיק א"ע אפי' סמך בהיתר ממילא אפי' טוענין לו שנתרצה והוי כסמך בהיתר מ"מ על המזיק להרחיק א"ע ור"י לפי הס"ד ס"ל דעל הניזק להרחיק מהני ליה סמך בהיתר ולכך טוענין ליה ולהמסקנא דלדבריהם דרבנן קאמר דתרווייהו מזיקין והסומך באיסור צריך להרחיק כמ"ש התוס' ע"ש. ודע דאף למאן דס"ל דבסמך בהיתר על המזיק להרחיק היינו דוקא בהיתר ע"י לקיחה שי"ל כמו שהמוכר ודאי שהי' מרחיק כשהי' עושה דבר הניזק לכך כשהלוקח עושה דבר הניזק צריך המזיק שהוא המוכר להרחיק וכן אם הלוקח לקח דבר המזיק יש לומר דנזקין לא מכר ליה כמבואר בסקנ"ד סעיף כ"ח אבל בסמך לדבר הפקר ואח"כ זכה אחר ועשה דבר הניזק ודאי דא"צ להרחיק כמ"ש הריב"ש סי' שכ"ב וכדמוכח בסי' קנ"ד סעיף כ"א וכן אפילו למאן דס"ל דאין המזיק צריך להרחיק בסמך בהיתר מ"מ בהא דסי' קנ"ד סעיף ט"ז בהג"ה בנפל הכותל שביניהם צריך להרחיק לחד דיע' דלא מיבעיא להרמב"ן דס"ל דבשני לוקחין שהניזק עשה וסמך ברשות כמו המזיק צריך להרחיק ודאי דצריך להרחיק דה"נ כנפל הכותל שביניהם הוי כבאו שניהם בבת אחת דהא גם הניזק ברשות עשה אלא אפי' למ"ש דאפי' בכה"ג א"צ להרחיק מ"מ ס"ל לדיעה קמייתא דהיזק ראיה דומה להיזק שנעשה בידים כיון שהנזק מתחדש בכל יום ודמי לכותשי הריפות דבעיף ט"ו דאפי' סמך בהיתר צריך להרחיק ועוד דאומרין לו סתום חלונך ואל תחטא כל פעם שאתה מזיק בראייתך והדיעה השניה שם ס"ל דהיזק ראיה לא חשיב היזק ממילא דא"צ להרחיק: ראיתי בשו"ת פני יהושע חלק ח"מ סי' ח' ודבריו תמוהין בעיני ואביא על סדר קונטרסו: מה שהביא ראיה מהטור סי' קנ"ג דס"ל דאפילו לא היה הניזק בשעת המקח צריך להרחיק מהא דפסק בראובן שהיה לו בית עם חלונות והיה בית אחר מפסיק ונפל הבית שלדעת רש"י והרי"ף צריך להרחיק הרי אף שבתחלה לא היה הנזק כלל מ"מ עתה שנעשה צריך להרחיק הוא תמוה לפענ"ד דהא עיקר סברת הרמב"ן הוא דדוקא כשהניזק עושה שלא ברשות שמכניס עצמו תחת המזיק משא"כ בלוקח בפעם אחת ששניהן ברשות א"כ ה"נ הרי הנזק ג"כ נעשה ברשות וכבאו שניהם בבת אחת דמי: גם מ"ש שהרשב"א ע"כ ס"ל כרש"י והרי"ף דאינו סומך כיון שפסק הרשב"א הובא בסי' קנ"ד דא"י לפתוח חלון על חורבת חבירו מטעם דינא ודיינא וזהו ע"כ כרבא דס"ל אינו סומך וכתבו הפוסקים הטעם משום דינא ודיינא ע"ש הוא תמוה מאוד דהפוסקים לא כתבו זה לעיקר טעמא דרבא דמשום טעם זה חולק על אביי וסובר דאינו סומך דהא בטעם זה אינו נסתר טעמא דאביי דהא אביי כיון דס"ל סומך השני צריך להרחיק והראשון א"צ להרחיק כלל ומאי דינא ודיינא שייך לאביי וע"כ צ"ל דרבא מסברא פליג וסובר דאינו סומך רק שהפוסקים הוכיח וסברא דדינא ודיינא דא"כ קשה נהי דסובר מסברא דאינו סומך מ"מ הראשון יכול לומר אסמוך ואח"כ כשירצה השני לעשות אסלק הזיקו וזה נהנה וזה לא חסר הוא ולזה הוכיחו דע"כ הטעם דאסור בכה"ג משום דינא ודיינא: גם מה שהביא ראיה מהרא"ש שכתב גבי פפי יונאה דאם החזיק קודם שבנה אפדנא דלא הוי חזקה מוכח דאף שסמך בהיתר צריך להרחיק אח"כ וס"ל סברת הגה"א שכתב דבקל יכול לסלקו לדוחק ג"כ אין ראיה דהא כתב הגה"א עוד תי' דדמי לבור דבידים קמזיק ועוד תי' הב"י בד"ה אוצרי שמן דבאותן שאין חזקה לנזקיהם אף אם סמך בהיתר צריך להרחיק ובזה נדחה גם מה שהביא ראיה מהא דקוטרא ובה"כ שכתב הרא"ש. אמנם הא שמסיק להלכה דבדבר שמחדש בכל יום דצריך לסלק זהו אמת דדמי להא לאוצרי יין שכתב הגה"א כיון דבידים עושה היזק דמי לאוצרי יין ושמן כנ"ל ברור: {{דה מפרש|להרחיק ד"א}} עסמ"ע ס"ק נ"ז עד ואומר לו כבר החזקתי כו' ולפ"ז צריך חזקת ג"ש וטענה להרבה פוסקים כמו בחלון בסי' קנ"ד ומ"ש הסמ"ע אף אם אינו מבקש כו' כוונתו שרוצה לעשות נדר מפסיק דבלא"ה לאו כל כמיניה לומר איני מבקש לחרוש דיכול לומר לו לא אושיב שומר לשמור אותך כמ"ש הרמב"ן בחידושיו לסוגיא ע"ש: {{דה מפרש|שניהם חולקין פירותיו}} והיינו דוקא כשעומד על המצר גבוה שבין השדות המשותף לשניהם אבל סמוך למצר אף. שכל השרשין יוצאין לשל חבירו הרי הוא שלו לבדו וכשעומד על המצר אז אזלינן בתר השרשין וכשהן שווין כחלק שניהם חולקים ואם השרשים נוטין לזה יותר מלזה חולקין לפ"ע מה שהן יותר בזה מזה ואין משגיחין על הנופות וכן מוכח מדברי התוס': {{דה מפרש|קוצץ וחופר}} והטעם כיון דמותר לסמוך ואין לו חזקה ואפי' משום יניקת האילן משדה חבירו ליכא משום תקנת יהושע כשלא יקפידו על כך כמבואר בסוף לא יחפור ומש"ה כשחבירו צריך לחפור בור יכול ליטול עפרו שלא יתן יניקה לאילן חבירו וכזה א"ש מה שיכול לקצוץ השרשים אף שיתייבש האילן ולא דמי לבור דבשסמך בהיתר דהשני צריך להרחיק מטעם דכל מרא ומרא וה"נ הרי מייבש האילן בידים בקציצתו דשם בחפרותו מקלקל כותלי הבור שהן של חבירו במה שחבירו אינו נוטל ממנו כלום משא"כ הכא ייבוש האילן אינו בא מחמת הקציצה רק מחמת שאינו מניחו לינק משלו ותקנת יהושע לא היה רק שיתן לו היניקה כל זמן שלא יהיה צריך לו אבל כשצריך למקומו היניקה א"צ ליתן לו ולכך יכול לקוצצו כדי שלא יינק משלו ובלוקח נראה דאם מכר השדה והניח לעצמו האילן כיון שמוכר בעין יפה מוכר ואין לו יניקה בשל חבירו רק מתקנת יהושע ולכך יכול לקוצצו אבל כשמכר האילן יש לומר כיון דבעין יפה מכר ממילא מכר גם יניקת האילן ואסור לקוצצו ולפ"ז מ"ש התוס' בב"ב דף י"ח ד"ה היו שרשיו יוצאין דמיירי בלוקח מיירי שהניח' לעצמו האילן: {{דה מפרש|שפוטר ומלשלם}} והיינו בגפת ודכוותייהו שהן רק גרמת גירי אבל בכותש הריפות דסעי' ט"ו ורחיים סעיף ז' שהן גירי דיליה עצמו לכ"ע חייב ומאן דמחייב לשלם מ"מ בשובך דסעיף ט"ז לכ"ע פטור כיון שהנמי' מסייעו דמי להא דסעיף ל"ז כשהרוח מסייעו ועיין בטור וכן במניעת דוושא דסעיף י"ב איגו אלא גרמא ופטור אבל אם הרחיק והזיק אינו חייב רק באש ואף שהטור הביא בשם העיטור דאף שהרחיק חייב המחבר לא פסק כוותיה בהא: {{דה מפרש|פטור מלשלם שהרוח הוא סייעו}} עש"ך ס"ק י"ד ונרשם בטעות וצ"ל רשום על סעיף ל"ד פטור מלשלם ועש"ך סימן תי"ח ס"ק ד' שהביא בשם הה"מ מה שתמה ובש"ך שם תירץ שכאן בסימן קנ"ה הולך היפך מכוחו שכוונתו להפיל העפר לארץ ולא שילך למרחוק משא"כ אש שהרוח מסייע על מה שכוונתו שילך האש וכו' אינו מובן דמה טעם הוא זה שהולך היפך מכוונתו וליהוי כאבנו וסכינו שהניחן בראש גגו שכוונתו לא היה רק שיונח שם ואפ"ה חייב כשהזיקו ברוח מצויה לכן נלפענ"ד דהנה לכאורה קשה על כל ההרחקות שמונה שם בפרק לא יחפור בבבא בתרא ומביאן (הרמב"ן) [הרמב"ם] והמחבר בהלכות נזקי שכנים וכן הא דב"ב דף י"ח בסוגיא דחרדל קשה הא כשהדבורים אוכלין החרדל או היונים בשדות שורו ממש הוא (אמת שהרמב"ן במלחמות כתב דטעם דלא קני להו רק מפני דרכי שלום והוא דחוק) ומד' אבות נזיקין הן ואמאי אמרי רבנן דא"צ להרחיק ומשמע דאפילו בדיעבד פטורים דהא אפילו בהרחקה שמחוייבין להרחיק פטור מלשלם בדיעבד ואם כן קשה אמאי לא הוי כד' אבות נזיקין וכן קשה בב"ב כ"ג גבי עורבים בדם דהא הוי כדלעיל דלא אצנעיה והוציאו תרנגול של הפקר דמבואר בבבא קמא דף י"ט ע"ב דחייב וכן כל הדברים דחשיב בפרק לא יחפור ובהלכות נזקי שכנים לכאורה בכלל ד' אבות נזיקין הן כשתדקדק בהן כגון היזיקא דמתונתא שהמים הולכין ומזיקין מי גרע מבור המתגלגל ברגלי אדם או מהיזק שהולך על ידי רוח מצויה דחייב ומכל שכן במה ששיערו חכמים שילך המזיק כעצמו וכיוצא בהן הרבה ומהתימה על התוספות בבבא בתרא כ"ו שהקשו גבי רקתא דהיינו אש ולא הקשו אדבורים ליונים דהיינו שור ועל כל הדברים היה להן להקשות כך דמד' אבות נזיקין הן. וע"כ צ"ל דאד' אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזיק ברשותו ובשמירה שלא יזיקו דאז רחמנא חייביה בשמירה וכשלא שמרו חייבין בתשלומין אבל הני דחשיב בפרק לא יחפור הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל ויתבטל תשמיש זה מרשותו כיון דאי אפשר כלל בעשיה ובשמירה בביטול רשות לא חייביה רחמנא וראיה לזה מבבא בתרא דף כ"ג גבי אומני דפריך והא אחזיק להו דקשה היאך מהני חזקה שלא לשמור הזיקו וכי מועיל חזקה בד' אבות נזיקין וכן משמע מרש"י שפירש אפיקו לי קורקור שלא יזיקו עוד כאן משמע דבהנך דברים אי אפשר בשמירה רק בביטול התשמיש מרשות ומשום הכי סובר ר' יוסי בבבא בתרא דעל הניזק להרחיק דמהיכי תיתי יבטל רשות המזיק יבטל רשות הניזק דהא כשהניזק ישמור עצמו לא יוזק מה שאין כן בד' אבות נזיקין אי אפשר להניזק לשמור דאין הניזק יודע מתי יבוא המזיק ולמזיק אפשר בשמירה ובהנך דבבא תראב הוא להיפך שהמזיק אי אפשר לשמור הנזק כי אם בביטול התשמיש מרשותו משום הכי לא חייביה רחמנא להמזיק ומשום הכי גבי רקתא בבבא בתרא כ"ו לא פריך רק מגץ היוצא מתחת הפטיש ולא משאר אש דשאר אש אפשר בשמירה מה שאין כן ברקתא וגץ שניהן שווין דאי אפשר להן בשמירה רק בביטול רשות. ולפי זה אתי שפיר נמי בהא דאילן דסמוך לבור דלא תקשה הא השרשין היוצאין הן שלו וכשמזיקין ליהוי כשורו ובורו שמזיקין דחייב ולפמ"ש לא קשה כיון דאי אפשר להחזיקו בשמירה כי אם בביטול רשות מנטיעת אילנות ולניזק אפשר להרחיק ולשמור עצמו בזה לא חייביה רחמנא למזיק. ולפי זה לא קשה קושית הש"ך מסימן תי"ח דכאן בסימן קנ"ה אי אפשר בשמירה כי אם בביטול רשות מתשמישין אלו ולהניזק אפשר להרחיק ולשמור עצמו שלא יוזק לא חייביה רחמנא דרחמנא לא חייביה רק בשמירה מה שאין כן בהך דסימן תי"ח דחייב מטעם אש והוי מד' אבות נזיקין ולא שייך שם ביטול רשות ואפשר למזיק לשמור שלא יזיק ולא לניזק חייב כמו בכל ד' אבות נזיקין ובגץ היוצא מתחת הפטיש אף דשם הוי ביטול רשות ואי אפשר בשמירה מכל מקום חייב מטעם שאמר בבבא בתרא כ"ו משום דניחא ליה למיזל ומכה בכח כדי שילך לחוץ משום הכי חייב ע"ש כנ"ל ברור: {{דה מפרש|ואפילו סמך קודם שבא לשם דבר הניזק}} עסמ"ע ס"ק מ"ט שכתב דהטור כתב כן לשיטתו וכו' ולפ"ז דברי הרמ"א תמוהין דהא לעיל בסי' קנ"ד סעיף ט"ז כתב המחבר דנקטינן כר"י והריב"ש דיכול למחות והרמ"א לא הגי' שם להיפך ואפשר שסמך עצמו על דעת הרמב"ן שהביא שם דאף שיכול למחות לא הוי חזקה ויותר נראה דהרמ"א לאו לענין חזרה מיירי רק כוונתו דאף דדעת הרבה פוסקים בסעיף י"ט דמותר לסמוך כשאין שם דבר הניזק ואז צריך הניזק להרחיק וע"ז כתב הרמ"א דבקוטרא ובה"כ לכ"ע אף שסמך בהיתר צריך להרחי' אחר כך וכמה שכתב הב"י בסי' זה: {{דה מפרש|ואם קנו מידו}} שמחל ובלא קנין לא מהני כמבואר בטור ובשאר נזקין נלפענ"ד דג"כ לא מהני מחילה בלא קנין למאן דס"ל דבעינן חזקת ג"ש וטענה חדא דהרמ"א בסי' קנ"ג סעיף ב' כתב דבעינן שיבוא בטענה כמו בחזקת קרקע וכמש"ל סי' קמ"ו ע"ש מוכח דדמי לקרקע ושם בעינן קנין דוקא וכן הרשב"ם בב"ב דף נ"ח בד"ה המזחילה כתב וז"ל דודאי נתרצ' עמו בדמים וכן כל הפוסקים כתבו הלשון וטענה שקנאו משמע דמחילה לא מהני ועוד דזיל בתר טעמא שכתב הב"ח דדמי לאומר קרע כסותי והפטר שיכול לחזור בו והקנין מאלם הדבר א"כ בכל ניזקין י"ל כך ועוד דהא לא מצינו חילוק בש"ס בין שאר ניזקין לקוטרא ובה"כ רק לענין חזק' דבקוטרא ובה"כ לא הוי חזקת ג"ש ראיה להקנין משא"כ בשאר ניזקין אבל לחלק עוד חילוקים בין קוטרא ובה"כ לשאר ניזקים לענין אי מהני מחילה בלא קנין מנין לנו לחלק במה שלא נמצא בש"ס אלא ודאי דמחילה בלא קנין בשום נזק לא מהני כשישנו דבר הניזק בשעת שסמך דכולן דומיא לאומר קרע כסותי: אמנם קודם שיש דבר הניזק ונתן רשות בפי' להעמיד שם המזיק נראה דאפי' בקוטרא ובה"כ מהני דדבר זה שוב אינו דומה לאומר קרע כסותי רק כמו שאומר הניזק שלא יעמיד שם דבר הניזק כלל ולענין זה ודאי מהני ואין חילוק בין קוטרא ובה"כ לשאר ניזקין רק לענין אם סמך בעצמו קודם שהי' דבר הניזק למאן דמתיר לסמוך דבקוטרא מ"מ צריך להרחיק אח"כ משא"כ בשאר ניזקין והטעם לזה דקוטרא ובה"כ מחדש בכל יום נזק חייש כמו כותשי הריפות דסעי' ט"ו וה"נ העשן הוא מחדש תמיד וכן בבה"כ אבל נתינת רשות ודאי מהני וכן משמע לשון ר' יונה שהביא הטור שכ' וז"ל אם בא בטענה שמכר לו או שנתן לו רשות ע"ש אבל כשנתן לו רשות אחר שהיה דבר הניזק לא מיבעיא בקוטרא ובה"כ דודאי לא מהני בלא קנין דנהי דכשנתן רשות הוי בסמך בהיתר מ"מ הא אפי' סמך בהיתר לא מהני בקוטרא ולכך צריך להרחיק כשחזר בו דכיון שכבר היה דבר הניז' דמי שוב לאומר קרע כסותי דיכול לחזור בו אלא אפילו בשאר ניזקין דסמך בהיתר מהני וכשנתן רשות הא הוי בסמך בהיתר מ"מ הא כתב הרמב"ן במלחמות בסוגיא דחרדל דדוקא כשהניזק בא לסמוך אחר שסמך המזיק בהיתר דאז הניז' עושה שלא ברשות כשסומך עצמו לדבר המזיק אבל כששניהם נעשו ברשות על המזיק להרחיק וא"כ ה"ג כיון שסמך המזיק כשכבר הי' דבר הניזק ודמי לאומר קרע כסותי דיכול לחזור בו וכיון שחוזר בו דמי לכמו ששניהם עשו ברשות דהיינו המזיק והניזק דאז על המזיק להרחיק כנ"ל ברור בדינים אלו ועיין בסמ"ע בסי' קנ"ז סעיף ד' וכמ"ש: {{דה מפרש|ומיהו לכתחלה}} עסמ"ע ס"ק פ"ג עד במקום דליכא מחאה ליכא חזקה ע"ש והוא תמוה דכאן לא שייך זה דאם א"י למחרת א"צ לחזקה: {{דה מפרש|י"א דהדין עמו}} עש"ך ס"ק ך"ב שמחלק דבמחיצת הכרם הוא ברי הזיקא ע"ש ותמי' לי דבהרחקות הניזקין לא תליא כלל בברי הזיקא רק בגירי דיליה וראי' מסעיף ד' בהג"ה דאם המים יורדין מעט דפטור וכן מוכח מהרבה מקומות והעיקר נראה דמחיצת הכרם חשיב גירי דיליה דגירי דממונא חשוב כמו גירי דיליה משא"כ גנבים לא חשיב גירי דיליה: [[קטגוריה:נתיבות המשפט/ביאורים]] mn7mxs6ila1868cy5t5n0yooq2xpwb6 3 1710339 3079261 3073067 2026-08-26T14:24:38Z ~2026-46362-61 46326 /* ספר טעמי המקרא - הוריית הקורא */ פסקה חדשה 3079261 wikitext text/x-wiki == יצירת דפי משנה עבור ספר המכלול == שלום. רציתי לנקות את הדף הראשי של הספר. מקווה שמוצא חן בעיניך ומקווה שלא גרמתי לך בזבוז של זמנך במקרה שהיה התנגשות עריכה.... [[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 23:43, 14 בנובמבר 2023 (IST) :האמת שרציתי שזה ייעשה ואני שמח על כך (לעת עתה התעצלתי לנסות להבין בעצמי איך לעשות זאת). תודה. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 00:25, 15 בנובמבר 2023 (IST) ::‏כמי שמכיר את תוכן הספר יותר טוב ממני, אם נראה לך שיש לארגן את הדברים בצורה אחרת נא להודיע לי ואני אשתדל ליישם. [[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 09:47, 15 בנובמבר 2023 (IST) == בחירה של קטעים מתוך ספר המכלול שיכולים להיות ב"ציטוט השבוע" == שלום לכבודו מאחר ואתה עברת על חלק ניכר של ספר המכלול - אולי תוכל להציע קטע או קטעים שלדעתך ראויים להציג אותם במדור של "ציטוט השבוע" אשר יופיע בעמוד הראשי למשך שבוע? אפשר להציג את ההצעות שלך בדף [[ויקיטקסט:ציטוט השבוע/הוספת ציטוט השבוע/דיונים]]. חזק וברוך על הכל! [[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 04:01, 16 בינואר 2024 (IST) :שלום (ותודה על העידוד!) :יש קטע חשוב בהקדמה שמתייחס למקום הראוי שיש לתת ללימוד חכמת הדקדוק -- ואם יבוא איש ללמוד חכמת הדקדוק, ילאה ללמוד כל הספרים אשר חברו המחברים, ויצטרך להתעסק בהם כל ימיו. ולא טוב היות האדם ערירי מחכמת הדקדוק, אבל צריך לו להתעסק בתורה ובמצות ובפירושים וצרכי עניָנים בדברי רז״ל, ולהתעסק בדקדוק על דרך קצרה, כדי שיספיק לו ללמוד התיבות כתיקונן, ולדעת יתרון האותיות וחסרונן, ולהזהר בו בדבריו ובביאוריו ובמכתבו ובחרוזיו. וגם חז"ל הזהירונו בזה ואמרו: לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה. :אבל אולי עדיף לתת טעימה מהספר עצמו? אם כן אז אולי זה: ועוד אודיעך, כי האותיות המשמשות – שהם חצי כל האותיות – והם '''א"ב ה"ו יכ"ל מנש"ת''' – מהם ישמשו בראש התיבה ובסוף, ומהם ישמשו בראש ולא בסוף. וסימן האותיות המשמשות מסרו המדקדקים הראשונים, להקל זכרונם בפי התלמידים. מהם, רבי מנחם בן סרוק נתן סימנם '''שמלאכת"ו בינ"ה'''. והחכם רבי שלמה בן גבירול נתן סימנם '''אנ"י שלמ"ה כות"ב''' והמורה בן ג'אנח – והוא הזכור תמיד בספר הזה רבי יונה, וכן הוא נזכר בפי האנשים בשם רבי מרינוס – גברה ידו במלאכת הדקדוק, ונתן סימן האותיות המשמשות '''שלומ"י א"ך תבנ"ה''' והחכם רבי אברהם אבן עזרא נתן סימנם '''כשתי"ל א"ב המו"ן''' או '''שי"ת ל"ך א"ב המו"ן'''. ואחי רבי משה נתן סימנם '''מש"ה כת"ב אלינ"ו''' והוא סימן נאה לענין ונכון לבנין[1]. [1] – נימוקי אליהו בחור שם: והמחבר הנימוקים נתן סימנם '''ש"ם אליה"ו נכת"ב'''. :מה דעתך? [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 21:00, 16 בינואר 2024 (IST) ::מעולה. אני בעד שניהם בשבועות מפוזרים. ייתכן שנצטרך לקצר קצת . אני אשתדל להתעסק בזה הערב אם מישהו אחר לא יקדים אותי. תודה רבה. [[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 09:28, 17 בינואר 2024 (IST) == ספר המכלול לפי דפים == אבקשך להימנע מליצור מהדורה שנייה לפי דפים ע"י העתקת והדבקת הטקסט מהמדורה הקודמת. במקום זאת, אנא ממך תסמן את הקטעים הרלוונטיים במהדורה הקודמת באמתעות תגי קטע ותכליל אותם בדפי מהדורת "לפי דפים". זאת כדי להקל על המגיהים, שלא יהיה עליהם לכפול את הגהתם בשתי מהדורות שונות. בברכה, --[[משתמש:Nahum|נחום]] • [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 12:39, 8 במרץ 2024 (IST) :למעשה היה בדעתי לעשות להפך - להחליף את הטקסט במהדורה הקודמת בקישורים לדפים החדשים :וזאת משום שכמה מהדפים הישנים נעשו כבדים מידי :והם נכללים בקטגוריה: "דפים עם יותר מדי קריאות לפונקציות מפענח שגולות (צ"ל שגוזלות) משאבים" :האם זה בסדר? :דרך אגב, אם זה לא קשה, אשמח לדעת איך מסמנים בתגי קטע :(זה יעזור לי בכל מקרה כי יש במהדורה הקודמת גם דפים קצרים מאוד שיהיו רק חלק מדף במהדורה החדשה) :תודה על הערנות ועל הכל [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 12:58, 8 במרץ 2024 (IST) ::כן, זה בסדר. העיקר שבסוף תהיה מהדורה אחת, והשנייה רק תשתמש בטקסט שבמהדורה העיקרית. ::כשרוצים לסמן קטע להכללה, נניח עבור דף ב עמוד א, מסמנים זאת כך: (תיכנס למצב עריכת קוד מקור כדי לראות את הקוד) ::<קטע התחלה=ב א/>טקסט של העמוד ::עוד טקסט של העמוד ::עוד טקסט של העמוד<קטע סוף=ב א/> ::ואז כשרוצים להכליל את הקטע מדף ששמו, נניח, "שם הדף", בדף אחר, כותבים בדף היעד כך: ::{{#קטע:שם הדף|ב א}} ::בברכה, ::[[משתמש:Nahum|נחום]] • [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 13:11, 8 במרץ 2024 (IST) == תודה מקרב לב על ספר המכלול == שלום [[משתמש:מו יו הו]], רציתי להודות לך על המהדורה הדיגיטלית שאתה מכין לספר הזה. רואים שבשבילך זאת עבודה מתוך אהבה. יש לי גם שאלה בשבילך, כמי שמכיר לעומק את הספר. יש כתבי יד של התנ"ך מספרד, שבהם החליטו לכתוב ספרי דקדוק בתור הקדמות ונספחים למקרא (במקום חיבורי מסורה). דוגמה יפהפיה היא תנ"ך קניקוט, שבו נכתב [https://archive.org/details/bodleian-library-ms-kennicott-1-images/page/n5/mode/2up?view=theater "ספר מכלול" בהתחלתו], ו[https://archive.org/details/bodleian-library-ms-kennicott-1-images/page/n893/mode/2up?view=theater "שער המילים" בסופו] (שניהם בדפים מאוירים). לי נראה במבט ראשון שיש כאן קיצור לספר המכלול לרד"ק. מה דעתך? שבת שלום ופורים שמח, [[משתמש:Dovi|Dovi]] ([[שיחת משתמש:Dovi|שיחה]]) 14:11, 22 במרץ 2024 (IST) :שלום ותודה! :בוויקיפדיה https://w.wiki/9Yr7 כתוב שכתב היד הנ"ל כולל גם את ספר מכלול של רד"ק :ואכן בתמונה אחת שראיתי נראה שזה הטקסט המלא (לא הצלחתי להכנס לקישורים, בגלל הסינון של האינטרנט), :לחלק האחרון מספר מכלול קוראים "שער דקדוק המילים", אז אני מנחש שהסופר פיצל את הספר ושם את החלק הזה בסוף :פורים שמח [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 22:47, 23 במרץ 2024 (IST) שושן פורים שמח ותודה על התשובה. ראיתי שהוא השמיט את תחילת ההקדמה (עד הכותרת "ספר מכלול"), אבל אחר כך ייתכן שהוא צמוד יותר לספר. בכל זאת עדיין נראה לי טקסט קצר לעומת הספר המלא. [[משתמש:Dovi|Dovi]] ([[שיחת משתמש:Dovi|שיחה]]) 21:15, 24 במרץ 2024 (IST) == [[בינת מקרא]] - האם נעשה שימוש ב'אוצר הספרים היהודי השיתופי' == שלום לך, ראיתי שהעלית את הספר 'בינת מקרא' לר"מ איליא ברישיון שמאפשר להדפיס אותו כמות שהוא בלי שום חשש. ליתר ביטחון אני מברר האם ייתכן שהעתקת את הגרסה הבסיסית מהדף [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%AA_%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90 הזה], כי אין לי כוח להיכנס לדיונים משפטיים. אם הקלדת/המרת מהמקור - אנא כתוב לי כאן וכך אוכל להעתיק ישירות מכאן כולל כל השינויים (לטובה) יחסית לספר המקורי. [[מיוחד:תרומות/2A01:6500:A046:2A2E:C5B7:1A13:35D0:480C|2A01:6500:A046:2A2E:C5B7:1A13:35D0:480C]] 22:57, 4 במאי 2024 (IDT) :הקלדתי ידנית מתוך הספר שנמצא בהיברובוקס (למשל בגירסה שלי הפסוקים מנוקדים ולפי הצורך גם מוטעמים) [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 00:37, 5 במאי 2024 (IDT) == ספרים שלמים == דבר טכני קטן: הייתי ממליץ שאת הספרים המלאים, כגון [[ספר הבחור (שלם)]], תעשה בתור תת-דפים, כגון [[ספר הבחור/שלם]]. כך יהיה קישור אוטומטי מהדף של הספר השלם אל השער הראשי של הספר. ואם צריך לעשות שינוי גלובלי לכל דפי הספר (לדוגמה להוסיף קטגוריות או לשנות תבניות) הוא יכיל גם את הדף של הספר השלם. [[משתמש:Dovi|Dovi]] ([[שיחת משתמש:Dovi|שיחה]]) 17:16, 5 במאי 2024 (IDT) :קיבלתי ויישמתי. אגב, איך עושים שינוי גלובלי לכל דפי הספר? [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 20:02, 5 במאי 2024 (IDT) ::אני לא יכול. יש כאלה כאן שמתכנתים, אפשר לשאול במזנון. [[משתמש:Dovi|Dovi]] ([[שיחת משתמש:Dovi|שיחה]]) 20:27, 5 במאי 2024 (IDT) == רשימה של ספרים שאפשר ליידע עליהם באתר סאפאריה == שלום לכבודו ‏לצערי בימים האחרונים אני פחות פעיל כאן. אם זאת אני רוצה ליידע את אתר סאפאריה על כל הספרים השונים שבו תרמת, כך שהם יכולים גם לייבא ולייצג אותם באתר שלהם. ‏תוכל בבקשה לעשות לי רשימה של כל הספרים שבו היית רוצה שיהיו גם שם? [[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 09:52, 21 באוגוסט 2024 (IDT) :אני כעת ממש לקראת סיום של הגהה אחרונה על [[ספר מכלול (רד"ק)|ספר מכלול]] וספר [[מעשה אפוד (דוראן)|מעשה אפוד]], נראה לי שבשבוע-שבועיים הקרובים אסיים את שניהם. ספרים שלמים אחרים שהעליתי: [[ספר הבחור]] ו[[ספר הרכבה]]. טרם עשיתי להם הגהה סופית וזה כנראה לא יהיה ממש בקרוב, אבל נראה לי שהם די בסדר. באשר לספר הבחור, יש אותו כבר בספריא, אבל עד כמה שזכור לי מהדו' ויקיטקסט הרבה יותר מדוייקת, ואולי הם ישקלו להוסיף או להחליף. :בהצלחה [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 10:43, 21 באוגוסט 2024 (IDT) ::בחסדי הבורא הסתיימה העבודה על מכלול ומעשה אפוד [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 19:38, 3 בספטמבר 2024 (IDT) == שבע ברכות (נוסח בלדי) == מו יו הו, התוכל בבקשה לטפל בשילוב הנוסח הבלדי בדף [[שבע ברכות]]? ראה שם בדף השיחה. תודה מראש, [[משתמש:Nahum|נחום]] • [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 21:24, 11 בפברואר 2025 (IST) :לצערי אני לא ממש מתמצא בעריכת דפי הנוסחאות ובשימוש בתבניות הייעודיות. (בעבודה על סידור אשכנז מעולם לא השתמשתי בהם, גם כי אני ספקן לגבי מידת ההצלחה שאהיה מסוגל להגיע בעזרתם לעריכה שלמה ואחידה ובלי תקלות). [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 21:32, 11 בפברואר 2025 (IST) == הצעות למחברים עבור [[ויקיטקסט:יוצר החודש/2025]] == שלום לכבודו ברצוני להציג מחברים שעבודתם הנגשת לאתר כאן בזמן הפעילות שלך כאן. האם תוכל לזרוק לי הצעות כלשהם על מחברים שראוי להציג אותם? אקדים תודה מראש. [[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 00:14, 22 באפריל 2025 (IDT) :מציע להציג אחד מהפייטנים שקיימת בידינו יצירה רחבה שלו, זה עשוי לעורר ענין אצל המשתמשים לא רק ביצירות של אותו פייטן, אלא באופן כללי בעולם הפיוט שלדעתי הוא סוג של נכס לאומי נשכח. לאחרונה אני עושה סדר בדפי הפיוטים (מתכוון בעיקר ליצירת דף נפרד לכל פיוט במקום שהם יוזנו ישירות לסדרי התפילה), וזו הזדמנות לקשר את הפיוטים למחבריהם. הענין הוא שכרגע כמעט ואין דפי מחברים עבור פייטנים, וגם למי שיש (כמו [[מחבר:אלעזר הקליר]]), לא קושרו אליו כל היצירות. פייטנים אחרים שקיימת בידינו כמות רבה מאוד של יצירות שלהם הם: רבי שלמה הבבלי, רבי שמעון בר יצחק (=רבי שמעון הגדול). בכל מקרה, אשמח אם תלמד אותי איך מקשרים יצירה ליוצרה, ואני אשתדל לקדם את זה, ואולי יש סיכוי שזה יהיה עד סוף החודש. (אגב, רבי שלמה הבבלי יכול להיות רעיון טוב עבור ספטמבר מאחר שהוא חיבר הרבה מאוד סליחות.) :אין לי רעיון מוצלח למשהו שמוכן כרגע. העליתי בעבר כמה ספרים של רבי אליהו בחור (אפשר לראות ב[[:קטגוריה:רבי אליהו בחור]]), וקיים במאגר חלק מספר נוסף שלו, אני מסופק אם זה עונה על הקריטריונים (הוא כתב עוד 4-5 ספרים, אבל אלו שהעליתי כוללים את החשובים ביותר שלו). [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 00:54, 22 באפריל 2025 (IDT) ::יופי! מאוד קל לקשר. רק צריך להוסיף את הדף אל קטגוריה. כרגע בנסיעה אשתדל להציג דוגמה בערב אלא אם כן משתמש אחר כבר יקדים אותי. [[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 09:19, 22 באפריל 2025 (IDT) :: {{בוצע}} - [[תבנית:יוצר החודש 2025 מאי]]. תודה רבה --[[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 22:13, 27 באפריל 2025 (IDT) == חילופי נוסח בין מנהגים באותו הפיוט == מדי פעם קורה שיש הבדלים בין המנהגים השונים באמירת אותו פיוט עצמו, כלומר שאמנם הפיוט מצוי בכמה מנהגים (באותו מועד או במועדים שונים), אבל בחלק מהמנהגים מוסיפים או גורעים מעט בנוסח הפיוט או משהו דומה. כיון שאתה מעדיף להעביר את הפיוטים לדפים משלהם ושדפי התפילות רק ייבאו מהם, צריך לשים לב שלא נוצרים כך שיבושים מן הסוג הזה. דוגמא פשוטה יחסית שמצאתי ותיקנתי היא הסילוק ליוצר של שמחת תורה, שהופיע בדף כחלק מהיוצר, אבל נאמר רק במ"א המערבי. במקרה הזה זה בעצם פיוט נפרד, אז פשוט העברתי אותו לדף משלו, אבל יש כנראה דוגמאות נסופות, ולא באתי אלא להסב את תשומת הלב. בהצלחה, ותודה רבה! [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 11:20, 16 במאי 2025 (IDT) :זו אכן בעיה שטרם מצאתי לה פתרון מושלם. ב[[מסגרת הסליחות (אשכנז)]] הצגתי את 2 הנוסחאות בפיוטים (עדיין לא העברתי אותם לדפים נפרדים) והשתמשתי בתגי קטע עבור ההכללות. זו כמובן שיטה מסורבלת למדי לפיוטים עם הרבה שינויים (יותר מתאימה לדפים עם שינויים ברמת הקטעים וכדו' כמו [[קינות/מי יתן ראשי]] שגם בהם עשיתי כנ"ל). הכנתי [[תבנית:נוסחי אשכנז|תבנית ייעודית]] כדי להתמודד עם זה, אבל זה עדיין לא מושלם. נראה לי שבינתיים השתמשתי בה רק בדף של [[אנשי אמונה אבדו]] (שם זה יותר מורכב כי יש גם נוסח ספרדי). מבחינתי האתגר הגדול הוא עצם מציאת ההבדלים, השוואה בין 2 מחזורים (אחד מכל נוסח) לא מספיקה, כי ההבדלים ביניהם לא בהכרח משקפים הבדלים בין הענפים השונים, לפעמים 2 הנוסחאות קיימות בשניהם (יתכן שכבר עשיתי טעות כזאת בהבדל הראשון שהצגתי באנשי אמונה - עי"ש). מן הסתם אתה מכיר דרכים יותר טובות לאתר את ההבדלים. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 11:44, 16 במאי 2025 (IDT) ::אני מסכים שהאתגר הגדול הוא עצם מציאת ההבדלים, וכמו שכתבת. בפיוטים שיש להם מהדורה טובה (כלומר, אלה שכלולים במחזורי גולדשמידט-פרנקל) אפשר כנראה לסמוך על הרישום שם, לפחות כל עוד לא ידוע אחרת. זה נכון למשל לגבי הסיום של [[אלה אזכרה]] (וגם שם יש גם נוסח ספרדי; כרגע מופיע בדף רק נוסח מזרח אירופה). לפעמים יש הבדלים די ברורים, למשל בפסקאות המעבר בין הקינות, כשסדר הקינות עצמו שונה בין המנהגים. חילופי נוסח קטנים יותר, ובפיוטים שלא זכו למהדורה של ממש, באמת יהיה הרבה יותר קשה למצוא. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 11:48, 16 במאי 2025 (IDT) ==ראש השנה== ככל שידי הגיעה, הושלמה העבודה על מחזור אשכנז לראש השנה. אשמח מאד אם תוכל לעבור ולוודא שלא נשכח משהו בדרך. תודה רבה על זה ועל כל יתר העבודה! [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 01:51, 5 בספטמבר 2025 (IDT) == יחיד ערץ == ראיתי שיצרת בהפרש של כמה ימים את הדפים [[יחיד ערץ]] ו[[יחיד ערץ יסד ארץ]]. נראה לי שאפשר למחוק את השני (ולתקן בדף של שבת בין יו"כ לסוכות), אבל רציתי לוודא אתך קודם. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 17:41, 4 בינואר 2026 (IST) :תיקנתי, תודה. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 19:45, 4 בינואר 2026 (IST) == קטגוריות == ראיתי שאתה עובד הרבה על קטגוריות, האם אתה מכיר את הגאדג'ט cat-a-lot שמאפשר העברה של כמות דפים בין קטגוריות בבת אחת, שינוי קטגוריות וכד'? [[משתמש:הירש אייזנשטיין|הירש אייזנשטיין]] • [[שיחת משתמש: הירש אייזנשטיין|שיחה]] • כ"ח באדר ה'תשפ"ו • 18:35, 17 במרץ 2026 (IST) :לא, אשמח לשמוע עליו. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 18:37, 17 במרץ 2026 (IST) ::זה אחד הגאדג'טים שניתן להפעיל [[מיוחד:העדפות#mw-prefsection-gadgets|בהעדפות]], הסבר מפורט יותר נמצא בקישור שם. [[משתמש:הירש אייזנשטיין|הירש אייזנשטיין]] • [[שיחת משתמש: הירש אייזנשטיין|שיחה]] • כ"ח באדר ה'תשפ"ו • 18:46, 17 במרץ 2026 (IST) == פיוטים == שלום אני מגייה את הפיוטים. כדי לדעת אם משהו טעות או נוסח אחר איך אוכל לדעת לפי מה התבססת? [[משתמש:AdoniTzedek|AdoniTzedek]] ([[שיחת משתמש:AdoniTzedek|שיחה]]) 14:29, 19 באפריל 2026 (IDT) :יישר כח! ההגהה חשובה לא פחות מההקלדה של הפיוטים (אולי יותר). לא את כל הפיוטים אני הקלדתי, גם במקרה שהדף נוצר על ידי, פעמים רבות העברתי את התוכן שהיה בדפי משנה של [[סידור/נוסח אשכנז]] או בדפים של סדרי ה[[סליחות]]. לצערי לא חשבתי אז על כך שבאופן זה יהיה קשה לאתר את היוצר המקורי של העבודה (ניתן כמובן לבדוק בהיסטורית העריכה של הדפים המקוריים, לפעמים תמצא שם גם את המקורות להקלדה). הפיוטים שהקלדתי מבוססים על מקורות מגוונים, לפעמים כתבתי את המקור בתקציר העריכה, ובמקרים שלא, כנראה שלא אוכל לזכור. כל עוד תשתמש במקור טוב, יהיה בסדר לשנות את הנוסח. אני סבור שבמידת האפשר כדאי להישאר קרוב לנוסח הדפוסים. בסופו של דבר זו לא מהדורה מדעית אלא 'עממית', והמשתמשים מצפים בדרך כלל למצוא את הנוסח שהם רגילים אליו. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 22:11, 19 באפריל 2026 (IDT) :: {{א|AdoniTzedek}} שים לב שכשאתה מוסיף הערת נוסח בדף הפיוט, ההערה תוצג גם בדף בסידור. לדעתי לא כ"כ כדאי שהסידור יימלא בהערות שוליים, ועדיף שלא תהיינה אף אחת. יש תבניות שאפשר להשתמש בהן להגשת נוסח חילופי, לדוגמא [[תבנית:הוראה למתפלל]], שאפשר לעשות ממנה כזה: {{הוראה למתפלל|(נוסח אחר:כך וכך)}}, (יש עוד הרבה אפשרויות אני לא ידען גדול בזה, אולי {{א|מו יו הו}} יכול לעשות לנו סקירה). לגבי גירסא בפיוטים אני יותר נוטה לעשות הערה, ולהשתמש בכלי noinclude בין <> לפניה ו /noinclude בין <> לאחריה, כך שההערה תופיע רק בדף הפיוט.<br> לגבי נוסח הפנים נראה לי כמו כולם פה שעדיף להיצמד לנוסח הדפוס הרגיל בפי כל, חוץ מאם הוא מצונזר, כי אז ברור שאינו נוסח הפייטן, וגם אם כן בהרבה מקרים יהיה חסר. רק להביא את נוסח המצונזר בהערה עם הכלים כנ"ל. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 15:22, 21 באפריל 2026 (IDT) ::אם יש עוד שמעונינים לעבור עליהם, ראוי לפתוח דף שנוכל לעשות רשימה של פיוטים שעברנו עליהם כדי שלא נשקיע בפיוטים שכבר עברו הגהה. (תמיד יש מקום לעבור שוב אבל עדיף להתחיל עם אלו שלא עברו הגהה.) [[משתמש:AdoniTzedek|AdoniTzedek]] ([[שיחת משתמש:AdoniTzedek|שיחה]]) 16:35, 21 באפריל 2026 (IDT) :::אתה בהחלט יכול לייצר דף כזה. אני באמת לא כ"כ מתעסק בהגהה בינתיים, יותר בקיטלוג וכותרות. יש כאן מספיק עבודה לכולנו ומעבר! בתקוה שבזכותה התחום המוזנח הזה סוף סוף יקבל תשומת לב מהציבור הרחב.[[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 18:10, 21 באפריל 2026 (IDT) שלום לשניכם, ויישר כוחכם! למרות שלא השתתפתי בפרויקט הזה, אני עוקב אחריו לעתים ומתפעל מהעבודה הנמרצת והאיכותית. אתם מנגישים אוצר יקר שעד כה היה נעול בפני הציבור. מדי פעם עלתה גם בי השאלה: על איזה בסיס נעשו ההקלדה וההגהה? ברור שמדובר על מהדורה עממית, שאינו דורש תיעוד דקדקני. ובכל זאת, אולי כדאי לציין, באופן כללי, על פי איזה מקורות נעשו הדברים לרוב, ולתת קישורים לכמה מקורות מודפסים וסרוקים (אפילו אם הם לא "מחייבים"). אולי ניתן לעשות את זה בקיצור בדף [[סידור/נוסח אשכנז]], או בדף כגון [[סליחות]], או בדפי הקטגוריות של הפיוטים. סה"כ כל הארגון והקטלוג וההגהה של הפיוטים, ויצירת לוחות לפיוטים לפי כל המנהגים השונים, זה דבר מדהים! [[משתמש:Dovi|Dovi]] ([[שיחת משתמש:Dovi|שיחה]]) 06:39, 20 באפריל 2026 (IDT) :צירוף קישורים למקורות דפוס יהיה רעיון טוב בכל מקרה, אבל מסופקני אם כמקור להקלדה, מאחר וכפי שכתבתי המקורות מגוונים מאד. יש לכך כמה סיבות: במקורות ישנים יש לעתים שגיאות, ומקורות חדשים מוגנים בזכויות יוצרים, ולכן קשה למצוא מקור עקבי ומספק. לפעמים מתבססים על כמה מקורות ביחד כדי לשפר את הנוסח. בפיוטים שלא נמצאים במנהגים הנפוצים אנחנו משתמשים לפעמים גם בכתבי יד ודפוסים קדומים, גם כאן לעתים כמה מקורות בפיוט אחד. משתדלים לציין מקורות בהיסטורית העריכה, אבל במקרים שזה לא נעשה קשה לשחזר את המקור. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 22:39, 20 באפריל 2026 (IDT) ::אוסיף גם את השימוש שעשינו במקורות כ"י ובדפוסים עתיקים כדי לתת נוסח נקי מ'תיקוני' הצנזורה הנפוצים בדפוסים. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 22:50, 20 באפריל 2026 (IDT) :::בוקר טוב, ותודה לשניכם על המידע. אולי בדיוק הדברים שכתבתם כאן יכולים להיות חלק מאיזשהו הסבר כללי וקצר על "איך נעשו הדברים"? [[משתמש:Dovi|Dovi]] ([[שיחת משתמש:Dovi|שיחה]]) 06:21, 21 באפריל 2026 (IDT) ::לפעמים נראה לי שגיאה אך לא מצאתי נוסח שמתאים למה שכתוב בדף. במקרה כזה להוסיף להערות או לכתוב בשיחה? [[משתמש:AdoniTzedek|AdoniTzedek]] ([[שיחת משתמש:AdoniTzedek|שיחה]]) 16:37, 21 באפריל 2026 (IDT) :::לא הבנתי טוב את שאלתך, אבל אפרט את דעתי לפי המקרים. אם בדפוסים מופיעה גירסא משנית בסוגריים או בהערה אפשר לעשות כן גם בערך. אם נראה לך שגיאה בערך וגם בדפוסים הרגילים יש נוסח יותר טוב, כדאי לדעתי לתקן את נוסח הפנים ולציין הסיבה בתיאור התיקון. אם נראה לך שגיאה בערך אבל כך הוא גם בדפוס, אז ' אפשר להוסיף הערה. אם להערה יש בסיס בדפוסים אחרים או בכ"י לנסות לציין המקור בהערה (לא פירוט מלא רק 'נוסח כל הכ"י' או 'נוסח מחזור רעדעלהיים' או 'נוסח אוצר התפילות', וכדומה). ואם הבסיס הוא שיקול דעתך בלבד, אפשר לכתוב 'נראה שצריך לומר' או סגנון דומה. כך נראה לי הכי טוב. :::כמובן שאתה גם תמיד יכול לפתוח על זה דיון בשיחה לפני שאתה מתקן או מעיר, כדי לקבל דעות נוספות בעניין. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 17:02, 21 באפריל 2026 (IDT) == פיוט אשר יחדיו לשבת אחר שבועות == שלום וברכה וכל טוב, יוסף ה' עליכם כגן רטוב. מה המקור שהפיוט "אשר יחדיו" לשבת אחר שבועות (מנהג מזרחי) הוא אהבה ולא מאורה? (אני שואל כי בסדר עבו"י הוא נדפס בטעות כמאורה). בתודה על כל פעלכם. [[משתמש:אליש קלרמן|אליש קלרמן]] ([[שיחת משתמש:אליש קלרמן|שיחה]]) 18:08, 29 במאי 2026 (IDT) :היא מוזכרת כ'אהבה' ב[[לבוש אורח חיים תקמט]]. אני לא יודע אם הנדפס בעבו"י טעות או מנהג נוסף. אם זו טעות, כנראה היא נבעה מכך שכששבת נשא חלה לפני שבועות היא נאמרת כמאורה, בגלל התנגשות האהבות. היא אכן נדפסה בעבו"י גם בשבת הנ"ל כמאורה, ושם כאמור זה נכון. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 18:20, 29 במאי 2026 (IDT) ::יישר כוחכם! שבת שלום. [[משתמש:אליש קלרמן|אליש קלרמן]] ([[שיחת משתמש:אליש קלרמן|שיחה]]) 18:43, 29 במאי 2026 (IDT) :::על היותה אהבה במקור מעידים לנו העניין (ברכת כהנים) ששייך יותר לאהבה "לברך את עמו ישראל באהבה", וחרוז אחרון "שמו אהבו לכו שובו לכם אל אהליכם". בכל זאת גם במחזור נירנברג היא רשומה למאורה בשבת שאחרי שבועות. שבת שלום. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 19:07, 29 במאי 2026 (IDT) ::::ההוכחה השניה טובה, על הראשונה לא הייתי בונה (אם כבר, בברכת כהנים קיימת גם המילה "יָאֵר"). [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 21:20, 30 במאי 2026 (IDT) :::::בסדר, גם הלבוש כתב שהיא שייכת גם קצת למאורה. בכל אופן אוסיף למעוניינים שלכל פיוט יש דף משלו בויקיטקסט (לדוגמא כאן [[אשר יחדיו]]) ושם כמה מילואים בעניין נוסחם ומנהגי אמירתם. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 21:23, 30 במאי 2026 (IDT) ::::::למעשה, בכל הדפוסים הקדומים של יוצרות מנהג פולין, וגם בחלק מהדפוסים המאוחרים (כולל רוו"ה) הוא נדפס כאהבה. בחלק מהדפוסים המאוחרים, למשל עבו"י, הוא נדפס כמאורה, וכך נדפס גם במנהגי עדת ישראל ברלין (אבל אולי המו"ל שם פשוט נמשך אחר עבו"י). אני מניח שזו טעות שנוצרה בגלל המנהג המסובך לומר את הפיוט הזה כמאורה אם הוא לפני שבועות מצד אחד, ומצד שני שבשנה כזו גם אומרים מאורה בשבת אחר שבועות (בגלל בהעלתך), אז בעצם ה'משבצת' היא משבצת של מאורה. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 11:04, 1 ביוני 2026 (IDT) :::::::גם אני לא חושב שמנהג משני עבר ממחזור נירנברג דווקא לעבו"י בלי שום עד לו בינתיים, ויותר סביר שהיא טעות לפחות בעבו"י. מ"מ ייתכן שבער ראה את מחזור נירנברג, אם כי בודאי לא עשה בו שימוש מקיף. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 17:15, 1 ביוני 2026 (IDT) == [[סליחות לימי התשובה/מנהג ליטא/סליחות ליום כיפור/שחרית]] == {{הסבר|סליחות לימי התשובה/מנהג ליטא/סליחות ליום כיפור/שחרית}} [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 20:15, 12 באוגוסט 2026 (IDT) :אוקיי לא התכוונתי לעשות את זה בדף זה אבל אני כן רוצה לדעת למה שינית גודל הטקסט ל-20. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 20:17, 12 באוגוסט 2026 (IDT) ::היה זכור לי שהגופן בדפי התפילות קטן יותר, אבל כנראה טעיתי. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 20:42, 12 באוגוסט 2026 (IDT) == ספר טעמי המקרא - הוריית הקורא == הוספתי את הטקסט של הקטעים החסרים נכון להיום (חלק 2 סעיפים 2.3-2.17 על טעמי כ"א ספרים). כמובן שזה דורש עריכה, הוספת מראי מקומות, ניקוד וטעמים. מקווה שבכל זאת זה יהיה לתועלת. מנחם [[מיוחד:תרומות/&#126;2026-46362-61|&#126;2026-46362-61]] • [[שיחת משתמש:&#126;2026-46362-61|שיחה]] 17:24, 26 באוגוסט 2026 (IDT) i2wwvotr99e4e4gt0d55uno5yzgy8o9 3079269 3079261 2026-08-26T17:52:50Z מו יו הו 37729 /* ספר טעמי המקרא - הוריית הקורא */ תגובה 3079269 wikitext text/x-wiki == יצירת דפי משנה עבור ספר המכלול == שלום. רציתי לנקות את הדף הראשי של הספר. מקווה שמוצא חן בעיניך ומקווה שלא גרמתי לך בזבוז של זמנך במקרה שהיה התנגשות עריכה.... [[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 23:43, 14 בנובמבר 2023 (IST) :האמת שרציתי שזה ייעשה ואני שמח על כך (לעת עתה התעצלתי לנסות להבין בעצמי איך לעשות זאת). תודה. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 00:25, 15 בנובמבר 2023 (IST) ::‏כמי שמכיר את תוכן הספר יותר טוב ממני, אם נראה לך שיש לארגן את הדברים בצורה אחרת נא להודיע לי ואני אשתדל ליישם. [[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 09:47, 15 בנובמבר 2023 (IST) == בחירה של קטעים מתוך ספר המכלול שיכולים להיות ב"ציטוט השבוע" == שלום לכבודו מאחר ואתה עברת על חלק ניכר של ספר המכלול - אולי תוכל להציע קטע או קטעים שלדעתך ראויים להציג אותם במדור של "ציטוט השבוע" אשר יופיע בעמוד הראשי למשך שבוע? אפשר להציג את ההצעות שלך בדף [[ויקיטקסט:ציטוט השבוע/הוספת ציטוט השבוע/דיונים]]. חזק וברוך על הכל! [[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 04:01, 16 בינואר 2024 (IST) :שלום (ותודה על העידוד!) :יש קטע חשוב בהקדמה שמתייחס למקום הראוי שיש לתת ללימוד חכמת הדקדוק -- ואם יבוא איש ללמוד חכמת הדקדוק, ילאה ללמוד כל הספרים אשר חברו המחברים, ויצטרך להתעסק בהם כל ימיו. ולא טוב היות האדם ערירי מחכמת הדקדוק, אבל צריך לו להתעסק בתורה ובמצות ובפירושים וצרכי עניָנים בדברי רז״ל, ולהתעסק בדקדוק על דרך קצרה, כדי שיספיק לו ללמוד התיבות כתיקונן, ולדעת יתרון האותיות וחסרונן, ולהזהר בו בדבריו ובביאוריו ובמכתבו ובחרוזיו. וגם חז"ל הזהירונו בזה ואמרו: לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה. :אבל אולי עדיף לתת טעימה מהספר עצמו? אם כן אז אולי זה: ועוד אודיעך, כי האותיות המשמשות – שהם חצי כל האותיות – והם '''א"ב ה"ו יכ"ל מנש"ת''' – מהם ישמשו בראש התיבה ובסוף, ומהם ישמשו בראש ולא בסוף. וסימן האותיות המשמשות מסרו המדקדקים הראשונים, להקל זכרונם בפי התלמידים. מהם, רבי מנחם בן סרוק נתן סימנם '''שמלאכת"ו בינ"ה'''. והחכם רבי שלמה בן גבירול נתן סימנם '''אנ"י שלמ"ה כות"ב''' והמורה בן ג'אנח – והוא הזכור תמיד בספר הזה רבי יונה, וכן הוא נזכר בפי האנשים בשם רבי מרינוס – גברה ידו במלאכת הדקדוק, ונתן סימן האותיות המשמשות '''שלומ"י א"ך תבנ"ה''' והחכם רבי אברהם אבן עזרא נתן סימנם '''כשתי"ל א"ב המו"ן''' או '''שי"ת ל"ך א"ב המו"ן'''. ואחי רבי משה נתן סימנם '''מש"ה כת"ב אלינ"ו''' והוא סימן נאה לענין ונכון לבנין[1]. [1] – נימוקי אליהו בחור שם: והמחבר הנימוקים נתן סימנם '''ש"ם אליה"ו נכת"ב'''. :מה דעתך? [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 21:00, 16 בינואר 2024 (IST) ::מעולה. אני בעד שניהם בשבועות מפוזרים. ייתכן שנצטרך לקצר קצת . אני אשתדל להתעסק בזה הערב אם מישהו אחר לא יקדים אותי. תודה רבה. [[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 09:28, 17 בינואר 2024 (IST) == ספר המכלול לפי דפים == אבקשך להימנע מליצור מהדורה שנייה לפי דפים ע"י העתקת והדבקת הטקסט מהמדורה הקודמת. במקום זאת, אנא ממך תסמן את הקטעים הרלוונטיים במהדורה הקודמת באמתעות תגי קטע ותכליל אותם בדפי מהדורת "לפי דפים". זאת כדי להקל על המגיהים, שלא יהיה עליהם לכפול את הגהתם בשתי מהדורות שונות. בברכה, --[[משתמש:Nahum|נחום]] • [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 12:39, 8 במרץ 2024 (IST) :למעשה היה בדעתי לעשות להפך - להחליף את הטקסט במהדורה הקודמת בקישורים לדפים החדשים :וזאת משום שכמה מהדפים הישנים נעשו כבדים מידי :והם נכללים בקטגוריה: "דפים עם יותר מדי קריאות לפונקציות מפענח שגולות (צ"ל שגוזלות) משאבים" :האם זה בסדר? :דרך אגב, אם זה לא קשה, אשמח לדעת איך מסמנים בתגי קטע :(זה יעזור לי בכל מקרה כי יש במהדורה הקודמת גם דפים קצרים מאוד שיהיו רק חלק מדף במהדורה החדשה) :תודה על הערנות ועל הכל [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 12:58, 8 במרץ 2024 (IST) ::כן, זה בסדר. העיקר שבסוף תהיה מהדורה אחת, והשנייה רק תשתמש בטקסט שבמהדורה העיקרית. ::כשרוצים לסמן קטע להכללה, נניח עבור דף ב עמוד א, מסמנים זאת כך: (תיכנס למצב עריכת קוד מקור כדי לראות את הקוד) ::<קטע התחלה=ב א/>טקסט של העמוד ::עוד טקסט של העמוד ::עוד טקסט של העמוד<קטע סוף=ב א/> ::ואז כשרוצים להכליל את הקטע מדף ששמו, נניח, "שם הדף", בדף אחר, כותבים בדף היעד כך: ::{{#קטע:שם הדף|ב א}} ::בברכה, ::[[משתמש:Nahum|נחום]] • [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 13:11, 8 במרץ 2024 (IST) == תודה מקרב לב על ספר המכלול == שלום [[משתמש:מו יו הו]], רציתי להודות לך על המהדורה הדיגיטלית שאתה מכין לספר הזה. רואים שבשבילך זאת עבודה מתוך אהבה. יש לי גם שאלה בשבילך, כמי שמכיר לעומק את הספר. יש כתבי יד של התנ"ך מספרד, שבהם החליטו לכתוב ספרי דקדוק בתור הקדמות ונספחים למקרא (במקום חיבורי מסורה). דוגמה יפהפיה היא תנ"ך קניקוט, שבו נכתב [https://archive.org/details/bodleian-library-ms-kennicott-1-images/page/n5/mode/2up?view=theater "ספר מכלול" בהתחלתו], ו[https://archive.org/details/bodleian-library-ms-kennicott-1-images/page/n893/mode/2up?view=theater "שער המילים" בסופו] (שניהם בדפים מאוירים). לי נראה במבט ראשון שיש כאן קיצור לספר המכלול לרד"ק. מה דעתך? שבת שלום ופורים שמח, [[משתמש:Dovi|Dovi]] ([[שיחת משתמש:Dovi|שיחה]]) 14:11, 22 במרץ 2024 (IST) :שלום ותודה! :בוויקיפדיה https://w.wiki/9Yr7 כתוב שכתב היד הנ"ל כולל גם את ספר מכלול של רד"ק :ואכן בתמונה אחת שראיתי נראה שזה הטקסט המלא (לא הצלחתי להכנס לקישורים, בגלל הסינון של האינטרנט), :לחלק האחרון מספר מכלול קוראים "שער דקדוק המילים", אז אני מנחש שהסופר פיצל את הספר ושם את החלק הזה בסוף :פורים שמח [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 22:47, 23 במרץ 2024 (IST) שושן פורים שמח ותודה על התשובה. ראיתי שהוא השמיט את תחילת ההקדמה (עד הכותרת "ספר מכלול"), אבל אחר כך ייתכן שהוא צמוד יותר לספר. בכל זאת עדיין נראה לי טקסט קצר לעומת הספר המלא. [[משתמש:Dovi|Dovi]] ([[שיחת משתמש:Dovi|שיחה]]) 21:15, 24 במרץ 2024 (IST) == [[בינת מקרא]] - האם נעשה שימוש ב'אוצר הספרים היהודי השיתופי' == שלום לך, ראיתי שהעלית את הספר 'בינת מקרא' לר"מ איליא ברישיון שמאפשר להדפיס אותו כמות שהוא בלי שום חשש. ליתר ביטחון אני מברר האם ייתכן שהעתקת את הגרסה הבסיסית מהדף [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%AA_%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90 הזה], כי אין לי כוח להיכנס לדיונים משפטיים. אם הקלדת/המרת מהמקור - אנא כתוב לי כאן וכך אוכל להעתיק ישירות מכאן כולל כל השינויים (לטובה) יחסית לספר המקורי. [[מיוחד:תרומות/2A01:6500:A046:2A2E:C5B7:1A13:35D0:480C|2A01:6500:A046:2A2E:C5B7:1A13:35D0:480C]] 22:57, 4 במאי 2024 (IDT) :הקלדתי ידנית מתוך הספר שנמצא בהיברובוקס (למשל בגירסה שלי הפסוקים מנוקדים ולפי הצורך גם מוטעמים) [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 00:37, 5 במאי 2024 (IDT) == ספרים שלמים == דבר טכני קטן: הייתי ממליץ שאת הספרים המלאים, כגון [[ספר הבחור (שלם)]], תעשה בתור תת-דפים, כגון [[ספר הבחור/שלם]]. כך יהיה קישור אוטומטי מהדף של הספר השלם אל השער הראשי של הספר. ואם צריך לעשות שינוי גלובלי לכל דפי הספר (לדוגמה להוסיף קטגוריות או לשנות תבניות) הוא יכיל גם את הדף של הספר השלם. [[משתמש:Dovi|Dovi]] ([[שיחת משתמש:Dovi|שיחה]]) 17:16, 5 במאי 2024 (IDT) :קיבלתי ויישמתי. אגב, איך עושים שינוי גלובלי לכל דפי הספר? [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 20:02, 5 במאי 2024 (IDT) ::אני לא יכול. יש כאלה כאן שמתכנתים, אפשר לשאול במזנון. [[משתמש:Dovi|Dovi]] ([[שיחת משתמש:Dovi|שיחה]]) 20:27, 5 במאי 2024 (IDT) == רשימה של ספרים שאפשר ליידע עליהם באתר סאפאריה == שלום לכבודו ‏לצערי בימים האחרונים אני פחות פעיל כאן. אם זאת אני רוצה ליידע את אתר סאפאריה על כל הספרים השונים שבו תרמת, כך שהם יכולים גם לייבא ולייצג אותם באתר שלהם. ‏תוכל בבקשה לעשות לי רשימה של כל הספרים שבו היית רוצה שיהיו גם שם? [[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 09:52, 21 באוגוסט 2024 (IDT) :אני כעת ממש לקראת סיום של הגהה אחרונה על [[ספר מכלול (רד"ק)|ספר מכלול]] וספר [[מעשה אפוד (דוראן)|מעשה אפוד]], נראה לי שבשבוע-שבועיים הקרובים אסיים את שניהם. ספרים שלמים אחרים שהעליתי: [[ספר הבחור]] ו[[ספר הרכבה]]. טרם עשיתי להם הגהה סופית וזה כנראה לא יהיה ממש בקרוב, אבל נראה לי שהם די בסדר. באשר לספר הבחור, יש אותו כבר בספריא, אבל עד כמה שזכור לי מהדו' ויקיטקסט הרבה יותר מדוייקת, ואולי הם ישקלו להוסיף או להחליף. :בהצלחה [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 10:43, 21 באוגוסט 2024 (IDT) ::בחסדי הבורא הסתיימה העבודה על מכלול ומעשה אפוד [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 19:38, 3 בספטמבר 2024 (IDT) == שבע ברכות (נוסח בלדי) == מו יו הו, התוכל בבקשה לטפל בשילוב הנוסח הבלדי בדף [[שבע ברכות]]? ראה שם בדף השיחה. תודה מראש, [[משתמש:Nahum|נחום]] • [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 21:24, 11 בפברואר 2025 (IST) :לצערי אני לא ממש מתמצא בעריכת דפי הנוסחאות ובשימוש בתבניות הייעודיות. (בעבודה על סידור אשכנז מעולם לא השתמשתי בהם, גם כי אני ספקן לגבי מידת ההצלחה שאהיה מסוגל להגיע בעזרתם לעריכה שלמה ואחידה ובלי תקלות). [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 21:32, 11 בפברואר 2025 (IST) == הצעות למחברים עבור [[ויקיטקסט:יוצר החודש/2025]] == שלום לכבודו ברצוני להציג מחברים שעבודתם הנגשת לאתר כאן בזמן הפעילות שלך כאן. האם תוכל לזרוק לי הצעות כלשהם על מחברים שראוי להציג אותם? אקדים תודה מראש. [[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 00:14, 22 באפריל 2025 (IDT) :מציע להציג אחד מהפייטנים שקיימת בידינו יצירה רחבה שלו, זה עשוי לעורר ענין אצל המשתמשים לא רק ביצירות של אותו פייטן, אלא באופן כללי בעולם הפיוט שלדעתי הוא סוג של נכס לאומי נשכח. לאחרונה אני עושה סדר בדפי הפיוטים (מתכוון בעיקר ליצירת דף נפרד לכל פיוט במקום שהם יוזנו ישירות לסדרי התפילה), וזו הזדמנות לקשר את הפיוטים למחבריהם. הענין הוא שכרגע כמעט ואין דפי מחברים עבור פייטנים, וגם למי שיש (כמו [[מחבר:אלעזר הקליר]]), לא קושרו אליו כל היצירות. פייטנים אחרים שקיימת בידינו כמות רבה מאוד של יצירות שלהם הם: רבי שלמה הבבלי, רבי שמעון בר יצחק (=רבי שמעון הגדול). בכל מקרה, אשמח אם תלמד אותי איך מקשרים יצירה ליוצרה, ואני אשתדל לקדם את זה, ואולי יש סיכוי שזה יהיה עד סוף החודש. (אגב, רבי שלמה הבבלי יכול להיות רעיון טוב עבור ספטמבר מאחר שהוא חיבר הרבה מאוד סליחות.) :אין לי רעיון מוצלח למשהו שמוכן כרגע. העליתי בעבר כמה ספרים של רבי אליהו בחור (אפשר לראות ב[[:קטגוריה:רבי אליהו בחור]]), וקיים במאגר חלק מספר נוסף שלו, אני מסופק אם זה עונה על הקריטריונים (הוא כתב עוד 4-5 ספרים, אבל אלו שהעליתי כוללים את החשובים ביותר שלו). [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 00:54, 22 באפריל 2025 (IDT) ::יופי! מאוד קל לקשר. רק צריך להוסיף את הדף אל קטגוריה. כרגע בנסיעה אשתדל להציג דוגמה בערב אלא אם כן משתמש אחר כבר יקדים אותי. [[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 09:19, 22 באפריל 2025 (IDT) :: {{בוצע}} - [[תבנית:יוצר החודש 2025 מאי]]. תודה רבה --[[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 22:13, 27 באפריל 2025 (IDT) == חילופי נוסח בין מנהגים באותו הפיוט == מדי פעם קורה שיש הבדלים בין המנהגים השונים באמירת אותו פיוט עצמו, כלומר שאמנם הפיוט מצוי בכמה מנהגים (באותו מועד או במועדים שונים), אבל בחלק מהמנהגים מוסיפים או גורעים מעט בנוסח הפיוט או משהו דומה. כיון שאתה מעדיף להעביר את הפיוטים לדפים משלהם ושדפי התפילות רק ייבאו מהם, צריך לשים לב שלא נוצרים כך שיבושים מן הסוג הזה. דוגמא פשוטה יחסית שמצאתי ותיקנתי היא הסילוק ליוצר של שמחת תורה, שהופיע בדף כחלק מהיוצר, אבל נאמר רק במ"א המערבי. במקרה הזה זה בעצם פיוט נפרד, אז פשוט העברתי אותו לדף משלו, אבל יש כנראה דוגמאות נסופות, ולא באתי אלא להסב את תשומת הלב. בהצלחה, ותודה רבה! [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 11:20, 16 במאי 2025 (IDT) :זו אכן בעיה שטרם מצאתי לה פתרון מושלם. ב[[מסגרת הסליחות (אשכנז)]] הצגתי את 2 הנוסחאות בפיוטים (עדיין לא העברתי אותם לדפים נפרדים) והשתמשתי בתגי קטע עבור ההכללות. זו כמובן שיטה מסורבלת למדי לפיוטים עם הרבה שינויים (יותר מתאימה לדפים עם שינויים ברמת הקטעים וכדו' כמו [[קינות/מי יתן ראשי]] שגם בהם עשיתי כנ"ל). הכנתי [[תבנית:נוסחי אשכנז|תבנית ייעודית]] כדי להתמודד עם זה, אבל זה עדיין לא מושלם. נראה לי שבינתיים השתמשתי בה רק בדף של [[אנשי אמונה אבדו]] (שם זה יותר מורכב כי יש גם נוסח ספרדי). מבחינתי האתגר הגדול הוא עצם מציאת ההבדלים, השוואה בין 2 מחזורים (אחד מכל נוסח) לא מספיקה, כי ההבדלים ביניהם לא בהכרח משקפים הבדלים בין הענפים השונים, לפעמים 2 הנוסחאות קיימות בשניהם (יתכן שכבר עשיתי טעות כזאת בהבדל הראשון שהצגתי באנשי אמונה - עי"ש). מן הסתם אתה מכיר דרכים יותר טובות לאתר את ההבדלים. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 11:44, 16 במאי 2025 (IDT) ::אני מסכים שהאתגר הגדול הוא עצם מציאת ההבדלים, וכמו שכתבת. בפיוטים שיש להם מהדורה טובה (כלומר, אלה שכלולים במחזורי גולדשמידט-פרנקל) אפשר כנראה לסמוך על הרישום שם, לפחות כל עוד לא ידוע אחרת. זה נכון למשל לגבי הסיום של [[אלה אזכרה]] (וגם שם יש גם נוסח ספרדי; כרגע מופיע בדף רק נוסח מזרח אירופה). לפעמים יש הבדלים די ברורים, למשל בפסקאות המעבר בין הקינות, כשסדר הקינות עצמו שונה בין המנהגים. חילופי נוסח קטנים יותר, ובפיוטים שלא זכו למהדורה של ממש, באמת יהיה הרבה יותר קשה למצוא. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 11:48, 16 במאי 2025 (IDT) ==ראש השנה== ככל שידי הגיעה, הושלמה העבודה על מחזור אשכנז לראש השנה. אשמח מאד אם תוכל לעבור ולוודא שלא נשכח משהו בדרך. תודה רבה על זה ועל כל יתר העבודה! [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 01:51, 5 בספטמבר 2025 (IDT) == יחיד ערץ == ראיתי שיצרת בהפרש של כמה ימים את הדפים [[יחיד ערץ]] ו[[יחיד ערץ יסד ארץ]]. נראה לי שאפשר למחוק את השני (ולתקן בדף של שבת בין יו"כ לסוכות), אבל רציתי לוודא אתך קודם. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 17:41, 4 בינואר 2026 (IST) :תיקנתי, תודה. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 19:45, 4 בינואר 2026 (IST) == קטגוריות == ראיתי שאתה עובד הרבה על קטגוריות, האם אתה מכיר את הגאדג'ט cat-a-lot שמאפשר העברה של כמות דפים בין קטגוריות בבת אחת, שינוי קטגוריות וכד'? [[משתמש:הירש אייזנשטיין|הירש אייזנשטיין]] • [[שיחת משתמש: הירש אייזנשטיין|שיחה]] • כ"ח באדר ה'תשפ"ו • 18:35, 17 במרץ 2026 (IST) :לא, אשמח לשמוע עליו. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 18:37, 17 במרץ 2026 (IST) ::זה אחד הגאדג'טים שניתן להפעיל [[מיוחד:העדפות#mw-prefsection-gadgets|בהעדפות]], הסבר מפורט יותר נמצא בקישור שם. [[משתמש:הירש אייזנשטיין|הירש אייזנשטיין]] • [[שיחת משתמש: הירש אייזנשטיין|שיחה]] • כ"ח באדר ה'תשפ"ו • 18:46, 17 במרץ 2026 (IST) == פיוטים == שלום אני מגייה את הפיוטים. כדי לדעת אם משהו טעות או נוסח אחר איך אוכל לדעת לפי מה התבססת? [[משתמש:AdoniTzedek|AdoniTzedek]] ([[שיחת משתמש:AdoniTzedek|שיחה]]) 14:29, 19 באפריל 2026 (IDT) :יישר כח! ההגהה חשובה לא פחות מההקלדה של הפיוטים (אולי יותר). לא את כל הפיוטים אני הקלדתי, גם במקרה שהדף נוצר על ידי, פעמים רבות העברתי את התוכן שהיה בדפי משנה של [[סידור/נוסח אשכנז]] או בדפים של סדרי ה[[סליחות]]. לצערי לא חשבתי אז על כך שבאופן זה יהיה קשה לאתר את היוצר המקורי של העבודה (ניתן כמובן לבדוק בהיסטורית העריכה של הדפים המקוריים, לפעמים תמצא שם גם את המקורות להקלדה). הפיוטים שהקלדתי מבוססים על מקורות מגוונים, לפעמים כתבתי את המקור בתקציר העריכה, ובמקרים שלא, כנראה שלא אוכל לזכור. כל עוד תשתמש במקור טוב, יהיה בסדר לשנות את הנוסח. אני סבור שבמידת האפשר כדאי להישאר קרוב לנוסח הדפוסים. בסופו של דבר זו לא מהדורה מדעית אלא 'עממית', והמשתמשים מצפים בדרך כלל למצוא את הנוסח שהם רגילים אליו. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 22:11, 19 באפריל 2026 (IDT) :: {{א|AdoniTzedek}} שים לב שכשאתה מוסיף הערת נוסח בדף הפיוט, ההערה תוצג גם בדף בסידור. לדעתי לא כ"כ כדאי שהסידור יימלא בהערות שוליים, ועדיף שלא תהיינה אף אחת. יש תבניות שאפשר להשתמש בהן להגשת נוסח חילופי, לדוגמא [[תבנית:הוראה למתפלל]], שאפשר לעשות ממנה כזה: {{הוראה למתפלל|(נוסח אחר:כך וכך)}}, (יש עוד הרבה אפשרויות אני לא ידען גדול בזה, אולי {{א|מו יו הו}} יכול לעשות לנו סקירה). לגבי גירסא בפיוטים אני יותר נוטה לעשות הערה, ולהשתמש בכלי noinclude בין <> לפניה ו /noinclude בין <> לאחריה, כך שההערה תופיע רק בדף הפיוט.<br> לגבי נוסח הפנים נראה לי כמו כולם פה שעדיף להיצמד לנוסח הדפוס הרגיל בפי כל, חוץ מאם הוא מצונזר, כי אז ברור שאינו נוסח הפייטן, וגם אם כן בהרבה מקרים יהיה חסר. רק להביא את נוסח המצונזר בהערה עם הכלים כנ"ל. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 15:22, 21 באפריל 2026 (IDT) ::אם יש עוד שמעונינים לעבור עליהם, ראוי לפתוח דף שנוכל לעשות רשימה של פיוטים שעברנו עליהם כדי שלא נשקיע בפיוטים שכבר עברו הגהה. (תמיד יש מקום לעבור שוב אבל עדיף להתחיל עם אלו שלא עברו הגהה.) [[משתמש:AdoniTzedek|AdoniTzedek]] ([[שיחת משתמש:AdoniTzedek|שיחה]]) 16:35, 21 באפריל 2026 (IDT) :::אתה בהחלט יכול לייצר דף כזה. אני באמת לא כ"כ מתעסק בהגהה בינתיים, יותר בקיטלוג וכותרות. יש כאן מספיק עבודה לכולנו ומעבר! בתקוה שבזכותה התחום המוזנח הזה סוף סוף יקבל תשומת לב מהציבור הרחב.[[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 18:10, 21 באפריל 2026 (IDT) שלום לשניכם, ויישר כוחכם! למרות שלא השתתפתי בפרויקט הזה, אני עוקב אחריו לעתים ומתפעל מהעבודה הנמרצת והאיכותית. אתם מנגישים אוצר יקר שעד כה היה נעול בפני הציבור. מדי פעם עלתה גם בי השאלה: על איזה בסיס נעשו ההקלדה וההגהה? ברור שמדובר על מהדורה עממית, שאינו דורש תיעוד דקדקני. ובכל זאת, אולי כדאי לציין, באופן כללי, על פי איזה מקורות נעשו הדברים לרוב, ולתת קישורים לכמה מקורות מודפסים וסרוקים (אפילו אם הם לא "מחייבים"). אולי ניתן לעשות את זה בקיצור בדף [[סידור/נוסח אשכנז]], או בדף כגון [[סליחות]], או בדפי הקטגוריות של הפיוטים. סה"כ כל הארגון והקטלוג וההגהה של הפיוטים, ויצירת לוחות לפיוטים לפי כל המנהגים השונים, זה דבר מדהים! [[משתמש:Dovi|Dovi]] ([[שיחת משתמש:Dovi|שיחה]]) 06:39, 20 באפריל 2026 (IDT) :צירוף קישורים למקורות דפוס יהיה רעיון טוב בכל מקרה, אבל מסופקני אם כמקור להקלדה, מאחר וכפי שכתבתי המקורות מגוונים מאד. יש לכך כמה סיבות: במקורות ישנים יש לעתים שגיאות, ומקורות חדשים מוגנים בזכויות יוצרים, ולכן קשה למצוא מקור עקבי ומספק. לפעמים מתבססים על כמה מקורות ביחד כדי לשפר את הנוסח. בפיוטים שלא נמצאים במנהגים הנפוצים אנחנו משתמשים לפעמים גם בכתבי יד ודפוסים קדומים, גם כאן לעתים כמה מקורות בפיוט אחד. משתדלים לציין מקורות בהיסטורית העריכה, אבל במקרים שזה לא נעשה קשה לשחזר את המקור. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 22:39, 20 באפריל 2026 (IDT) ::אוסיף גם את השימוש שעשינו במקורות כ"י ובדפוסים עתיקים כדי לתת נוסח נקי מ'תיקוני' הצנזורה הנפוצים בדפוסים. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 22:50, 20 באפריל 2026 (IDT) :::בוקר טוב, ותודה לשניכם על המידע. אולי בדיוק הדברים שכתבתם כאן יכולים להיות חלק מאיזשהו הסבר כללי וקצר על "איך נעשו הדברים"? [[משתמש:Dovi|Dovi]] ([[שיחת משתמש:Dovi|שיחה]]) 06:21, 21 באפריל 2026 (IDT) ::לפעמים נראה לי שגיאה אך לא מצאתי נוסח שמתאים למה שכתוב בדף. במקרה כזה להוסיף להערות או לכתוב בשיחה? [[משתמש:AdoniTzedek|AdoniTzedek]] ([[שיחת משתמש:AdoniTzedek|שיחה]]) 16:37, 21 באפריל 2026 (IDT) :::לא הבנתי טוב את שאלתך, אבל אפרט את דעתי לפי המקרים. אם בדפוסים מופיעה גירסא משנית בסוגריים או בהערה אפשר לעשות כן גם בערך. אם נראה לך שגיאה בערך וגם בדפוסים הרגילים יש נוסח יותר טוב, כדאי לדעתי לתקן את נוסח הפנים ולציין הסיבה בתיאור התיקון. אם נראה לך שגיאה בערך אבל כך הוא גם בדפוס, אז ' אפשר להוסיף הערה. אם להערה יש בסיס בדפוסים אחרים או בכ"י לנסות לציין המקור בהערה (לא פירוט מלא רק 'נוסח כל הכ"י' או 'נוסח מחזור רעדעלהיים' או 'נוסח אוצר התפילות', וכדומה). ואם הבסיס הוא שיקול דעתך בלבד, אפשר לכתוב 'נראה שצריך לומר' או סגנון דומה. כך נראה לי הכי טוב. :::כמובן שאתה גם תמיד יכול לפתוח על זה דיון בשיחה לפני שאתה מתקן או מעיר, כדי לקבל דעות נוספות בעניין. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 17:02, 21 באפריל 2026 (IDT) == פיוט אשר יחדיו לשבת אחר שבועות == שלום וברכה וכל טוב, יוסף ה' עליכם כגן רטוב. מה המקור שהפיוט "אשר יחדיו" לשבת אחר שבועות (מנהג מזרחי) הוא אהבה ולא מאורה? (אני שואל כי בסדר עבו"י הוא נדפס בטעות כמאורה). בתודה על כל פעלכם. [[משתמש:אליש קלרמן|אליש קלרמן]] ([[שיחת משתמש:אליש קלרמן|שיחה]]) 18:08, 29 במאי 2026 (IDT) :היא מוזכרת כ'אהבה' ב[[לבוש אורח חיים תקמט]]. אני לא יודע אם הנדפס בעבו"י טעות או מנהג נוסף. אם זו טעות, כנראה היא נבעה מכך שכששבת נשא חלה לפני שבועות היא נאמרת כמאורה, בגלל התנגשות האהבות. היא אכן נדפסה בעבו"י גם בשבת הנ"ל כמאורה, ושם כאמור זה נכון. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 18:20, 29 במאי 2026 (IDT) ::יישר כוחכם! שבת שלום. [[משתמש:אליש קלרמן|אליש קלרמן]] ([[שיחת משתמש:אליש קלרמן|שיחה]]) 18:43, 29 במאי 2026 (IDT) :::על היותה אהבה במקור מעידים לנו העניין (ברכת כהנים) ששייך יותר לאהבה "לברך את עמו ישראל באהבה", וחרוז אחרון "שמו אהבו לכו שובו לכם אל אהליכם". בכל זאת גם במחזור נירנברג היא רשומה למאורה בשבת שאחרי שבועות. שבת שלום. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 19:07, 29 במאי 2026 (IDT) ::::ההוכחה השניה טובה, על הראשונה לא הייתי בונה (אם כבר, בברכת כהנים קיימת גם המילה "יָאֵר"). [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 21:20, 30 במאי 2026 (IDT) :::::בסדר, גם הלבוש כתב שהיא שייכת גם קצת למאורה. בכל אופן אוסיף למעוניינים שלכל פיוט יש דף משלו בויקיטקסט (לדוגמא כאן [[אשר יחדיו]]) ושם כמה מילואים בעניין נוסחם ומנהגי אמירתם. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 21:23, 30 במאי 2026 (IDT) ::::::למעשה, בכל הדפוסים הקדומים של יוצרות מנהג פולין, וגם בחלק מהדפוסים המאוחרים (כולל רוו"ה) הוא נדפס כאהבה. בחלק מהדפוסים המאוחרים, למשל עבו"י, הוא נדפס כמאורה, וכך נדפס גם במנהגי עדת ישראל ברלין (אבל אולי המו"ל שם פשוט נמשך אחר עבו"י). אני מניח שזו טעות שנוצרה בגלל המנהג המסובך לומר את הפיוט הזה כמאורה אם הוא לפני שבועות מצד אחד, ומצד שני שבשנה כזו גם אומרים מאורה בשבת אחר שבועות (בגלל בהעלתך), אז בעצם ה'משבצת' היא משבצת של מאורה. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 11:04, 1 ביוני 2026 (IDT) :::::::גם אני לא חושב שמנהג משני עבר ממחזור נירנברג דווקא לעבו"י בלי שום עד לו בינתיים, ויותר סביר שהיא טעות לפחות בעבו"י. מ"מ ייתכן שבער ראה את מחזור נירנברג, אם כי בודאי לא עשה בו שימוש מקיף. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 17:15, 1 ביוני 2026 (IDT) == [[סליחות לימי התשובה/מנהג ליטא/סליחות ליום כיפור/שחרית]] == {{הסבר|סליחות לימי התשובה/מנהג ליטא/סליחות ליום כיפור/שחרית}} [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 20:15, 12 באוגוסט 2026 (IDT) :אוקיי לא התכוונתי לעשות את זה בדף זה אבל אני כן רוצה לדעת למה שינית גודל הטקסט ל-20. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 20:17, 12 באוגוסט 2026 (IDT) ::היה זכור לי שהגופן בדפי התפילות קטן יותר, אבל כנראה טעיתי. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 20:42, 12 באוגוסט 2026 (IDT) == ספר טעמי המקרא - הוריית הקורא == הוספתי את הטקסט של הקטעים החסרים נכון להיום (חלק 2 סעיפים 2.3-2.17 על טעמי כ"א ספרים). כמובן שזה דורש עריכה, הוספת מראי מקומות, ניקוד וטעמים. מקווה שבכל זאת זה יהיה לתועלת. מנחם [[מיוחד:תרומות/&#126;2026-46362-61|&#126;2026-46362-61]] • [[שיחת משתמש:&#126;2026-46362-61|שיחה]] 17:24, 26 באוגוסט 2026 (IDT) :תודה, זו תרומה חשובה! מקוה לעבוד על הטקסט בקרוב. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 20:52, 26 באוגוסט 2026 (IDT) hts7ixjlmdk2r22qufng3cu6d217aca 116 1724808 3079260 2947800 2026-08-26T14:20:42Z ~2026-46380-53 46327 הוספת תגית מספר תקן לצורך בדיקות 3079260 wikitext text/x-wiki <שם> חוק הסדרת העיסוק בעבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר, התשפ"ה-2025 <מאגר 2227060 תקן 2195309 תיקון 0> <מקור> ((ס"ח תשפ"ה, 182|חוק הסדרת העיסוק בעבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר|25:5482863)). __TOC__ == פרק א': מטרה והגדרות == @ 1. מטרה : מטרתו של חוק זה להסדיר את העיסוק בעבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר, כדי להבטיח רמה מקצועית הולמת של העוסקים בכך, לשם הגנה על בטיחותם ועל בטיחות הציבור והגנה על הסביבה. @ 2. הגדרות : בחוק זה - :- "אגף להכשרה מקצועית" - אגף להכשרה מקצועית ולפיתוח כוח אדם האחראי למתן תעודות מקצוע כמשמעותן [[בפרק שלישי לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959]]; :- "בעל רישיון" - בעל רישיון לבצע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר לפי הוראות חוק זה; :- "חוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים" - [[חוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים, התשע"ג-2012]]; :- "חוק החשמל" - [[חוק החשמל, התשי"ד-1954]]; :- "חוק העונשין" - [[חוק העונשין, התשל"ז-1977]]; :- "המועצה" - המועצה המייעצת שמונתה לפי [[סעיף 20]]; :- "מערכת קירור או מיזוג אוויר", "מערכת" - מערכת, מיתקן או מוצר, שייעודם הרחקת חום אל מחוץ לחומר או לחלל נתון, באמצעות קרר; :- "מפקח" - עובד המשרד שהשר הסמיכו לפי [[סעיף 30(א)]]; :- "המפקח הבכיר" - מפקח שהשר הסמיכו למפקח בכיר לפי [[סעיף 34(א)]]; :- "מרשם ההנדסאים והטכנאים המוסמכים" - כמשמעותו [[בסעיף 17 לחוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים]]; :- "המשרד" - משרד העבודה; :- "עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר" - ביצוע פעולה במערכת קירור או מיזוג אוויר שהיא מסוג הפעולות הקבועות [[בתוספת הראשונה]]; :- "קרר" (refrigerant) - גז או נוזל המאפשר הרחקת חום; :- "רישיון" - כל אחד מסוגי הרישיונות שלהלן, לביצוע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר: :: (1) רישיון דרגה 1; :: (2) רישיון דרגה 2; :: (3) רישיון דרגה 3; :- "רישיון דרגה 1" - רישיון לביצוע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר שתפוקת הקירור שלה עד 18 קילו-ואט; :- "רישיון דרגה 2" - רישיון לביצוע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר שתפוקת הקירור שלה עד 70 קילו-ואט; :- "רישיון דרגה 3" - רישיון לביצוע עבודה בכל מערכת קירור או מיזוג אוויר; :- "הרשם" - מי שמונה לפי [[סעיף 19]]; :- "תעודת גמר" - אחת מאלה: :: (1) תעודה שהנפיק האגף להכשרה מקצועית המעידה על סיום לימודי קירור ומיזוג אוויר ומעבר בהצלחה של בחינה שערך האגף להכשרה מקצועית, הכוללת בחינה עיונית ובחינה מעשית; :: (2) תעודה שהנפיק משרד החינוך המעידה על סיום בהצלחה של לימודים במגמת בקרת אקלים; :- "השר" - שר העבודה. == פרק ב': רישוי == @ 3. חובת רישוי : (א) לא יבצע אדם עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר כמפורט [[בטור ב' בתוספת הראשונה]] אלא אם כן בידו רישיון מהסוג המתאים לביצוע עבודה באותה מערכת כמפורט [[בטור א' בתוספת הראשונה]], ובהתאם לתנאי רישיונו ולהוראות לפי חוק זה. : (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), השר, לאחר התייעצות עם המועצה, רשאי לקבוע, בצו, סוגים של מערכות קירור או מיזוג אוויר, שהמבצע עבודה בהן יהיה פטור מקבלת רישיון לפי אותו סעיף קטן, ובלבד ששוכנע שביצוע עבודות בסוגי המערכות כאמור אינו כרוך בסיכון לבטיחות הציבור ולבטיחותם של העוסקים בביצוע העבודות; קבע השר פטור כאמור, רשאי הוא לקבוע בצו כאמור חובות או תנאים שיחולו על מבצע עבודה בסוגי המערכות שלגביהן ניתן הפטור. : (ג) השר, באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, רשאי לשנות, בצו, את [[התוספת הראשונה]]. @ 4. איסור פרסום כוזב : לא יפרסם עצמו אדם כבעל רישיון אם אין בידו רישיון ולא יפרסם עצמו אדם כבעל רישיון מסוג מסוים אם אין בידו רישיון מאותו סוג. @ 5. הגשת בקשה לרישיון או לחידושו : (א) המבקש לקבל או לחדש רישיון לפי הוראות חוק זה (בחוק זה - מבקש), יגיש בקשה לכך לרשם (בחוק זה - בקשה לרישיון). : (ב) הרשם רשאי לדרוש מהמבקש כל מידע או מסמך הדרושים לו לשם קבלת החלטה בבקשה לרישיון. : (ג) הרשם יפרסם באתר האינטרנט של המשרד את הדרכים להגשת הבקשה לרישיון ורשימת מסמכים שיש לצרף לה. @ 6. תנאים למתן רישיון : (א) הרשם ייתן רישיון למבקש שמתקיימים לגביו כל אלה: :: (1) הוא בגיר; :: (2) הוא אזרח ישראלי או תושב ישראל; :: (3) הוא לא הורשע ולא תלוי ועומד נגדו כתב אישום בעבירה פלילית שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי, לדעת הרשם, להיות בעל רישיון; :: (4) מתקיים בו אחד התנאים שלהלן, והכול בהתאם לתנאים [[שבתוספת השנייה]]: ::: (א) הוא בעל תעודת גמר; ::: (ב) הוא רשום במרשם ההנדסאים והטכנאים המוסמכים, בענף ובמדור קירור ומיזוג אוויר; ::: (ג) הוא סיים בהצלחה לימודי השלמה, אם נדרשים כאמור [[בטור ב' בתוספת השנייה]], בהתאם להכשרתו ולניסיונו הקודמים כאמור [[בטור א' בתוספת האמורה]]. : (ב) השר, באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, רשאי לשנות, בצו, את [[התוספת השנייה]]. @ 7. פטור מהכשרה : (א) מנהל האגף להכשרה מקצועית רשאי לתת לבעל רישיון חשמל בתוקף, פטור מלימודי פרק החשמל במסגרת הכשרה כאמור [[בסעיף 6(א)(4)]]; לעניין זה, "בעל רישיון חשמל" - בעל רישיון המנוי [[בפסקאות (1) עד (7) לתקנה 7 בתקנות החשמל (רישיונות), התשמ"ה-1985]]. : (ב) מנהל האגף להכשרה מקצועית רשאי לתת לבעל אישור עבודה בגובה בתוקף, פטור מלימודי פרק עבודה בגובה במסגרת הכשרה כאמור [[בסעיף 6(א)(4)]]; לעניין זה, "בעל אישור עבודה בגובה" - בעל אישור המעיד כי קיבל הדרכה בעבודה בגובה כאמור [[+|בתקנות 5]] [[ו-6 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007]]. : (ג) מנהל האגף להכשרה מקצועית יפרסם באתר האינטרנט של המשרד הוראות בדבר אופן הגשת הבקשה לפטור לפי סעיף זה, והמסמכים שיש לצרף לה. @ 8. תקופת תוקפו של רישיון וחידושו : תוקפו של רישיון יהיה לחמש שנים או עד 31 במרץ של השנה החמישית מהשנה שבה ניתן הרישיון, לפי המוקדם (להלן - תקופת תוקף), וניתן לחדשו לתקופות תוקף נוספות בהתקיים התנאים לפי [[סעיף 6]], למעט התנאי לפי [[סעיף קטן (א)(4) של אותו סעיף]]. @ 9. רישיון זמני למומחה זר : (א) על אף האמור [[בסעיפים 6]] [[ו-8]], הרשם רשאי לתת רישיון דרגה 3 זמני, למבקש ממדינת חוץ שמתקיימים לגביו התנאים המנויים להלן (בסעיף זה - מומחה זר), לתקופה שלא תעלה על שנה (בסעיף זה - רישיון זמני): :: (1) הוא הוזמן לישראל לשם ביצוע עבודות במערכת קירור או מיזוג אוויר שתפוקת הקירור שלה מעל 70 קילו-ואט; :: (2) הוא מוסמך לבצע עבודות במערכות קירור או מיזוג אוויר במדינת חוץ וביצע בשש השנים שקדמו להגשת הבקשה לרישיון זמני, התקנה או תחזוקה של מערכות קירור או מיזוג אוויר דומות למערכות שלשם התקנתן או תחזוקתן הוזמן לישראל; :: (3) הרשם הכיר בו כבעל מוניטין וכמומחה בעל שם בתחומו. : (ב) הרשם רשאי לחדש את תוקפו של רישיון זמני לשתי תקופות נוספות שלא יעלו על שנה כל אחת. @ 10. סירוב לחדש רישיון, ביטול רישיון, הגבלתו או התלייתו : (א) הרשם רשאי, לאחר התייעצות עם המועצה, לסרב לחדש רישיון, להתנות את חידוש הרישיון בהשתתפות בהשתלמות כאמור [[בסעיף 17]], לבטל רישיון, להגבילו או להתלותו לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים, לאחר שנתן לבעל הרישיון הזדמנות לטעון את טענותיו בכתב, בהתקיים אחד מאלה: :: (1) הרישיון ניתן על יסוד מידע כוזב, שגוי, מטעה או חלקי; :: (2) חדל להתקיים תנאי מהתנאים למתן הרישיון לפי [[סעיפים 6]] [[או 9]], לפי העניין; :: (3) בעל הרישיון הפר תנאי מתנאי הרישיון; :: (4) בעל הרישיון הפר חובה או איסור שהוטלו עליו לפי חוק זה או שהוטלו עליו לפי חיקוק אחר בקשר עם פעילותו כבעל רישיון; :: (5) בעל הרישיון מסר לרשם, לעובד אחר של המשרד או למפקח שדרש ממנו מידע לשם מילוי תפקידו, מידע כוזב, מטעה, שגוי או חלקי בקשר לפעילותו כבעל רישיון; :: (6) בעל הרישיון גילה חוסר מקצועיות או רשלנות שעלולים לגרום לסיכון חיי אדם או לנזק לרכוש, במסגרת פעילותו כבעל רישיון. : (ב) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), הרשם רשאי, לאחר התייעצות עם המועצה, להתלות רישיון, אם הוגש נגד בעל הרישיון כתב אישום בשל ביצוע עבירה כאמור [[בסעיף 6(א)(3)]], עד למתן פסק דין סופי בעניין, והכול אם ראה שחומרת העניין או טובת הציבור מחייבות זאת ולאחר שנתן לבעל הרישיון הזדמנות לטעון את טענותיו בכתב. : (ג) סבר הרשם כי הפגם כאמור בסעיף קטן (א) ניתן לתיקון, רשאי הוא, לאחר התייעצות עם המועצה, להורות כי עד לביצוע התיקון לא יבצע בעל הרישיון עבודות במערכת קירור או מיזוג אוויר שעליהן יורה; חלפה התקופה שקבע הרשם והפגם לא תוקן להנחת דעתו, רשאי הוא, לאחר שנתן לבעל הרישיון הזדמנות לטעון את טענותיו בכתב, לנקוט אמצעים כאמור בסעיף קטן (א). : (ד) בוטל רישיון לפי סעיף קטן (א), יורה הרשם, לאחר התייעצות עם המועצה ובהתאם לנסיבות המקרה, על פרק הזמן שרק לאחריו יהיה אותו אדם רשאי להגיש בקשה חדשה לרישיון, ורשאי הרשם להתנות מתן רישיון חדש לאותו אדם בתנאים נוספים על אלה המנויים [[בסעיפים 6]] [[או 9]], לפי העניין, לרבות דרישות הכשרה נוספות. @ 11. מרשם בעלי רישיונות : (א) הרשם ינהל מרשם של בעלי רישיונות שיכלול פרטים אלה: :: (1) פרטי בעל הרישיון, סוג הרישיון שבידו ותקופת תוקפו; :: (2) ביטול או התליה של רישיון. : (ב) המרשם יהיה פתוח לעיון הציבור בדרך של שאילתה שבה יצוינו פרטים מזהים של האדם שלגביו מתבקש המידע. == פרק ג': חובות והגבלות על בעל רישיון ומפעיל == @ 12. איסור העברת רישיון : רישיון הוא אישי; בעל רישיון לא יעביר את הרישיון שבידו לאדם אחר ולא יתיר לאדם אחר לעשות שימוש ברישיונו. @ 13. חובת עמידה בתקן : בעל רישיון יבצע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר המנויה [[בתוספת הראשונה]] בהתאם לחלקים 4 ו-5 לתקן ישראלי ת"י 994, כפי נוסחם מזמן לזמן. @ 14. חובת הצגת רישיון : בעל רישיון יציג את רישיונו למזמין עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר, לפי דרישתו. @ 15. חובת דיווח לרשם : הרשם רשאי לדרוש מבעל רישיון לדווח לו על פרטים בקשר לעיסוקו כבעל רישיון, כפי שהורה, ולמסור לו כל מידע או מסמכים הדרושים לו לשם מימוש מטרות חוק זה, לרבות כתנאי לחידוש או להארכה של רישיון, ובעל הרישיון ימסור לו את המידע או המסמכים כאמור. @ 16. חובת עדכון פרטים : בעל רישיון יודיע לרשם על כל שינוי בפרטים שמסר בבקשה לרישיון, באופן שעליו יורה הרשם, בתוך 30 ימים מיום השינוי. @ 17. חובת השתתפות בהשתלמויות : (א) בעל רישיון ישתתף במהלך השנה האחרונה לתוקפו של הרישיון, בהשתלמויות בפיקוח המשרד, שערך הרשם או שהאגף להכשרה מקצועית הכיר בהן, בהיקף של שמונה שעות לפחות, בתחום עיסוקו לפי רישיונו, במועדים שעליהם הורה הרשם, ויעמוד בדרישות אותן השתלמויות. : (ב) נוסף על ההשתלמויות לפי סעיף קטן (א), הרשם רשאי לדרוש מבעל רישיון להשתתף בהשתלמות מסוימת שערך הרשם או שהאגף להכשרה מקצועית הכיר בה לאחר התייעצות עם המועצה, אם מצא כי מתקיימות נסיבות המצדיקות זאת וכי ההשתתפות נדרשת לשם הכשרת בעל הרישיון ולשם מימוש מטרות חוק זה; הודעה לפי סעיף קטן זה תינתן לבעל הרישיון זמן סביר לפני מועד ההשתלמות. : (ג) הרשם רשאי, לאחר התייעצות עם המועצה, להאריך את תקופת תוקף רישיונו של בעל רישיון שלא מילא את חובתו להשתתף בהשתלמות לפי סעיף קטן (א) או (ב), במקרים מיוחדים ובנסיבות מוצדקות, בתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים, לשם מילוי החובה. : (ד) יראו חובת השתתפות בהשתלמות ועמידה בדרישותיה לפי סעיף זה כתנאי ברישיון של בעל הרישיון. : (ה) הרשם יוודא את קיומן, לרבות באמצעות אחר, של השתלמויות, ואת זמינותן. : (ו) הרשם יפרסם השתלמויות שהוא עורך והשתלמויות שהאגף להכשרה מקצועית הכיר בהן לפי סעיף זה, באתר האינטרנט של המשרד, זמן סביר לפני מועד ההשתלמות. @ 18. חובות מפעיל : (א) מפעיל לא יפעיל אדם בביצוע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר, אלא אם כן יש בידי אותו אדם רישיון מהסוג המתאים לביצוע עבודה באותה מערכת. : (ב) מפעיל יוודא כי בעל רישיון שהוא מפעיל יבצע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר כמפורט [[בתוספת הראשונה]] בהתאם לתקן כאמור [[בסעיף 13]], בין השאר באמצעות הנחיות, תדריכים או נהלים וביצוע בדיקות מדגמיות. : (ג) בסעיף זה, "מפעיל" - מי שמפעיל, דרך קבע, אדם אחר בביצוע עבודות במערכות קירור או מיזוג אוויר, בין שהמפעיל הוא בעל רישיון ובין שאינו בעל רישיון, ובכלל זה מי שהוא בעלים או מנהל של עסק המציע לציבור ביצוע עבודות במערכות קירור או מיזוג אוויר. == פרק ד': הרשם והמועצה == @ 19. מינוי הרשם וסמכויותיו : (א) השר ימנה, מקרב עובדי המשרד, אדם שיהיו נתונות לו סמכויות הרשם לפי חוק זה; הודעה על מינוי הרשם תפורסם ברשומות. : (ב) תוכנית לימודים, לרבות לימודי השלמה, שניתן בשלהם לקבל תעודת גמר כאמור [[בסעיף 6(א)(4)]], טעונים את הסכמת הרשם. : (ג)(1) הרשם, לאחר התייעצות עם המועצה, רשאי להכיר בתעודה, בתואר או בהכשרה ממוסד לימודים במדינת חוץ כעמידה בדרישות הכשרה ובבחינות הנדרשות לשם קבלת רישיון, אם ראה שהיקף הלימודים ותוכנם תואמים את דרישות ההכשרה כאמור [[בסעיף 6(א)(4)]]. :: (2) בהחלטה כאמור בפסקה (1) ישקול הרשם, בין השאר, את רמת הלימודים, את תוכנית הלימודים, את היקף הלימודים ואת משך הלימודים במוסד לימודים במדינת חוץ, בהשוואה לרמת הלימודים, לתוכנית הלימודים, להיקף הלימודים ולמשך הלימודים הנהוגים במוסדות לימוד מוכרים על ידי האגף להכשרה מקצועית; הרשם רשאי להתנות הכרה כאמור בעמידה במבחן מקצועי או בלימודי הכשרה או בשניהם, לפי העניין. @ 20. מינוי המועצה : השר ימנה מועצה בת 11 חברים, שתמלא את התפקידים שנקבעו לה לפי חוק זה, וזה הרכבה: : (1) נציג אגף בכיר לאסדרת עיסוקים במשרד, והוא יהיה היושב ראש; : (2) הרשם; : (3) הממונה על התקינה במשרד הכלכלה והתעשייה או עובד מטעמו; : (4) עובד משרד האנרגיה והתשתיות, שימונה לפי הצעת שר האנרגיה והתשתיות; : (5) עובד המשרד להגנת הסביבה, שימונה לפי הצעת השר להגנת הסביבה; : (6) עובד הרשות הארצית לכבאות והצלה, שימונה לפי הצעת נציב כבאות והצלה; : (7) נציג ארגון עובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של בעלי רישיון דרגה 1, רישיון דרגה 2 או רישיון דרגה 3, שאינו הנדסאי או מהנדס; : (8) נציג ארגון מעסיקים שלדעת השר הוא יציג בתחום קירור או מיזוג אוויר; : (9) נציג ארגון שלדעת השר מייצג את המספר הגדול ביותר של מהנדסים העוסקים בתחום קירור או מיזוג אוויר; : (10) נציג הארגון היציג כהגדרתו [[בחוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים]]; : (11) נציג ציבור שלדעת השר עיקר עיסוקו בביצוע עבודות במערכות קירור או מיזוג אוויר. @ 21. סייג למינוי : לא ימונה לחבר המועצה מי שהורשע בעבירה פלילית או בעבירת משמעת שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי לכהן כחבר המועצה, או שהוגשו נגדו כתב אישום או קובלנה בעבירה כאמור וטרם ניתן פסק דין סופי בעניינו. @ 22. תקופת כהונה : תקופת כהונתו של חבר המועצה, למעט הרשם, תהיה ארבע שנים, ורשאי השר להאריך את תקופת כהונתו לתקופות כהונה נוספות. @ 23. הפסקת כהונה לפני תום תקופת הכהונה : (א) חבר המועצה יחדל לכהן לפני תום תקופת כהונתו, בהתקיים אחד מאלה: :: (1) הוא התפטר במסירת כתב התפטרות לשר; :: (2) הוא חדל להיות עובד המשרד הממשלתי או חבר הגוף שהוא מייצג במועצה, ואם הוא נציג ציבור - הוא התמנה לעובד המדינה. : (ב) התקיימה נסיבה מהנסיבות כמפורט להלן לגבי חבר המועצה, יעבירו השר מכהונתו לפני תום תקופת הכהונה ובסמוך למועד התקיימות הנסיבה, בהודעה בכתב: :: (1) הוא הורשע בעבירה פלילית או בעבירת משמעת שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי לכהן כחבר המועצה, או הוגשו נגדו כתב אישום או קובלנה בעבירה כאמור; :: (2) נבצר ממנו דרך קבע למלא את תפקידו; :: (3) חדל להתקיים בו תנאי מהתנאים הדרושים למינויו כחבר המועצה. : (ג) השר, בהתייעצות עם יושב ראש המועצה, רשאי להעביר את חבר המועצה מכהונתו לפני תום תקופת הכהונה אם חבר המועצה נעדר בלא סיבה מוצדקת משלוש ישיבות רצופות של המועצה או מיותר ממחצית הישיבות שקיימה במהלך שנה אחת. : (ד) השר לא יפסיק את כהונתו של חבר המועצה לפי סעיף קטן (ב) או (ג) אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו בכתב לעניין זה. : (ה) הפסיק חבר המועצה לכהן לפי הוראות סעיף זה, יפעל השר בהתאם להוראות [[סעיף 20]] למינוי חבר אחר במקומו, בהקדם האפשרי. @ 24. תוקף פעולות : קיום המועצה, סמכויותיה ותוקף החלטותיה ופעולותיה לא ייפגעו בשל הפסקת כהונתו של חבר מחברי המועצה או מחמת ליקוי במינויו או בהמשך כהונתו, ובלבד שמכהנים בה רוב חבריה ובהם יושב ראש המועצה. @ 25. סדרי עבודת המועצה : (א) המניין החוקי בישיבות המועצה הוא רוב חבריה ובהם יושב ראש המועצה. : (ב) החלטות המועצה יתקבלו ברוב דעות החברים המשתתפים והמצביעים בישיבה; היו הדעות שקולות, תכריע דעתו של יושב ראש המועצה. : (ג) המועצה רשאית לדון בהרכב חסר, ובלבד שכל חבריה זומנו כדין לדיון ושבדיון נכח לפחות יושב ראש המועצה. : (ד) המועצה רשאית להיעזר ביועצים ובמומחים שיש בהם כדי לסייע, לפי שיקול דעתה, לגיבוש עמדתה. : (ה) המועצה תקבע את דרכי עבודתה וסדרי דיוניה אם לא נקבעו לפי חוק זה. @ 26. תפקידי המועצה וסמכויותיה : (א) תפקידי המועצה הם: :: (1) לייעץ לשר לעניין מתן פטור מרישיון למבצעי עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר, מסוגים מסוימים; :: (2) לייעץ לרשם לעניין מדיניות המשרד, לרבות בכל הנוגע להכרה בתעודות, בתארים ובהכשרות ממוסדות לימודים במדינות חוץ, לסירוב לחדש רישיונות, להתניית חידוש רישיונות בהשתתפות בהשתלמויות, לביטול רישיונות, להגבלתם, להתלייתם או להארכת תקופת תוקפם; :: (3) לייעץ לרשם בבקשות פרטניות, לרבות הכרה בתעודה, בתואר או בהכשרה ממוסד לימודים במדינת חוץ, סירוב לחדש רישיון, התניית חידוש רישיון בהשתתפות בהשתלמות, ביטול רישיון, הגבלתו, התלייתו או הארכת תקופת תוקפו; :: (4) למלא כל תפקיד אחר שהוטל עליה בחוק. : (ב) המועצה רשאית למנות, מקרב חבריה או מי שאינו נמנה עם חבריה, ועדות משנה שייעצו לה בעניין תפקידיה, ולעניין תפקידה לפי סעיף קטן (א)(3) - רשאית המועצה לאצול לוועדת משנה את סמכויותיה. @ 27. גמול והחזר הוצאות : (א) חבר המועצה שאינו עובד המדינה, עובד גוף מתוקצב או עובד גוף נתמך, לא יהיה זכאי לתשלום מאת המשרד בעד השתתפות בישיבות המועצה, אך יהיה זכאי לקבל החזר הוצאות נסיעה סבירות שהוציא לצורך השתתפותו בישיבות המועצה, בהתאם להוראות של החשב הכללי במשרד האוצר החלות לעניין חברי ועדות ציבוריות; בסעיף זה, "עובד המדינה", "עובד גוף מתוקצב" ו"עובד גוף נתמך" - כהגדרתם [[בסעיף 32 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985]]. : (ב) חבר המועצה שהוא עובד המדינה, עובד גוף מתוקצב או עובד באותו גוף שהוא מייצג במועצה, לא יהיה זכאי להחזר הוצאות כאמור בסעיף קטן (א). @ 28. החלת דינים : חברי המועצה שאינם עובדי המדינה, דינם כדין עובדי המדינה, לעניין חיקוקים אלה ולעניין פעולותיהם במועצה: : (1) [[חוק שירות הציבור (מתנות), התש"ם-1979]]; : (2) [[חוק העונשין]] - ההוראות הנוגעות לעובדי הציבור; : (3) [[חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ"ט-1969]]; : (4) [[חוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים), התשי"ט-1959]] - ההוראות הנוגעות לכלל עובדי המדינה; : (5) [[פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971]] - ההוראות הנוגעות לתעודת עובד הציבור; : (6) [[חוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט-1969]]. @ 29. ניגוד עניינים : (א) בסעיף זה - ::- "בן משפחה" - בן זוג, הורה, הורה הורה, בן או בת ובני זוגם, אח או אחות וילדיהם, גיס, גיסה, דוד או דודה וילדיהם, חותן, חותנת, חם, חמות, נכד או נכדה, לרבות קרוב כאמור שהוא שלוב (חורג); ::- "בעל עניין" - כהגדרתו [[בחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968]]; ::- "טיפול" - לרבות קבלת החלטה, העלאת נושא לדיון, נוכחות בדיון, השתתפות בדיון או בהצבעה, או עיסוק בנושא מחוץ לדיון; ::- "ניגוד עניינים", של חבר המועצה - ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו במועצה לבין עניין אישי או תפקיד אחר, שלו או של קרובו; ::- "קרוב", של חבר המועצה - כל אחד מאלה: ::: (1) בן משפחה של חבר המועצה; ::: (2) אדם שלחבר המועצה יש עניין במצבו הכלכלי; ::: (3) תאגיד שחבר המועצה, בן משפחתו או אדם כאמור בפסקה (2) הם בעלי עניין בו; ::: (4) גוף שחבר המועצה, בן משפחתו או אדם כאמור בפסקה (2) הם מנהלים או עובדים אחראים בו. : (ב) לא ימונה לחבר המועצה ולא יכהן כחבר כאמור מי שבשל כהונתו יימצא, באופן תדיר, במצב של ניגוד עניינים אשר ימנע ממנו למלא את עיקר תפקידו במועצה. : (ג) חבר המועצה לא יטפל במסגרת תפקידו בנושא שהטיפול בו יגרום לו להימצא במצב של ניגוד עניינים. : (ד) נודע לחבר המועצה כי הוא עלול להימצא במצב של ניגוד עניינים כאמור בסעיפים קטנים (ב) או (ג), יודיע על כך בהקדם האפשרי ליושב ראש המועצה; היה חבר המועצה האמור היושב ראש - יודיע על כך לשר. : (ה) על אף האמור בסעיף זה, חבר המועצה שמונה לפי [[סעיף 20(7) עד (11)]] רשאי להביא בחשבון גם את ענייניו של הציבור שהוא נציגו, אם הם קשורים לתפקידי המועצה, ולא יראו אותו כנמצא במצב של ניגוד עניינים בשל כך בלבד. == פרק ה': פיקוח == === סימן א': הסמכת מפקחים וסמכויות פיקוח === @ 30. הסמכת מפקחים : (א) השר יסמיך, מקרב עובדי המשרד, מפקחים שיהיו נתונות להם הסמכויות לפי [[סימן זה]], כולן או חלקן, לשם פיקוח על ביצוע ההוראות לפי חוק זה. : (ב) למפקח יוסמך מי שמתקיימים לגביו כל אלה: :: (1) הוא לא הורשע בעבירה שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה הוא אינו ראוי, לדעת השר, לשמש מפקח; :: (2) הוא קיבל הכשרה מתאימה בתחום הסמכויות שיהיו נתונות לו לפי [[פרק זה]], כפי שהורה השר; :: (3) הוא עומד בתנאי כשירות נוספים כפי שהורה השר. : (ג) הודעה על הסמכת מפקח תפורסם ברשומות. @ 31. סמכויות פיקוח : לשם פיקוח על ביצוע ההוראות לפי חוק זה, רשאי מפקח - : (1) לדרוש מכל אדם למסור לו את שמו ומענו ולהציג לפניו תעודת זהות או תעודה רשמית אחרת המזהה אותו; : (2) לדרוש מכל אדם הנוגע בדבר למסור לו כל ידיעה או מסמך שיש בהם כדי להבטיח או להקל את ביצוען של ההוראות לפי חוק זה; בפסקה זו, "מסמך" - לרבות פלט כהגדרתו [[בחוק המחשבים, התשנ"ה-1995]]; : (3) להיכנס למקום שיש לו יסוד להניח שפועל בו אדם המבצע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר בלא רישיון או שלא בהתאם לתנאי הרישיון שלו או שאדם מפעיל בו אדם אחר בביצוע עבודה כאמור בלא רישיון או שלא בהתאם לתנאי הרישיון שלו, ובלבד שלא ייכנס למקום המשמש למגורים, אלא על פי צו של בית משפט או בהסכמת המחזיק; : (4) לבצע מדידות ובדיקות, וכן להורות על שמירתן לתקופה שיורה, או לנהוג בהן בדרך אחרת. @ 32. הזדהות : מפקח לא יעשה שימוש בסמכויות הנתונות לו לפי [[סימן זה]] אלא בעת מילוי תפקידו ובהתקיים שניים אלה: : (1) הוא עונד באופן גלוי תג המזהה אותו ואת תפקידו; : (2) יש בידו תעודה החתומה בידי השר, המעידה על תפקידו ועל סמכויותיו של מפקח, שאותה יציג על פי דרישה. === סימן ב': מפקח בכיר והסתייעות בבדיקות עזר ובחוות דעת מומחה === @ 33. הגדרות - [[סימן ב']] : [[בסימן זה]] - :- "בדיקת עזר" - בדיקה המבוצעת בידי בודק או מומחה, לפי דרישת המפקח הבכיר, על פי רשימת תיוג בדבר התקיימות התנאים המנויים ברשימת התיוג; :- "בודק" - עובד גוף בודק שהשר הסמיכו לבצע בדיקות עזר לשם סיוע למפקח הבכיר, לפי [[סעיף 36]]; :- "בן משפחה" ו"קרוב", של בודק, של מומחה או של גוף בודק או נושא משרה או בעל שליטה בו - כהגדרתם [[בסעיף 29(א)]], בשינויים המחויבים; :- "גוף בודק" - תאגיד שמתקיימים לגביו התנאים לפי [[סעיף 35]] ובוצעה עימו התקשרות לשם הסתייעות בו לפי [[סעיף 34(ב)]]; :- "מומחה" - עובד גוף בודק או מי שבוצעה עימו התקשרות לשם הסתייעות בו לפי [[סעיף 34(ב)]], שהשר הסמיכו לפי [[סעיף 36]] לבצע בדיקות עזר או לתת חוות דעת מומחה, לפי העניין; :- "ניגוד עניינים", של בודק, של מומחה או של גוף בודק - ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו של הבודק, המומחה או הגוף הבודק או של נושא משרה או בעל שליטה בו, לפי העניין, לבין עניין אישי או תפקיד אחר, שלו או של קרובו; :- "רשימת תיוג" - רשימה שקבע המפקח הבכיר לשם ביצוע בדיקת עזר, כאמור [[בסעיף 37(א)(3)]]. @ 34. מפקח בכיר והסתייעות בבדיקות עזר ובחוות דעת מומחה : (א) השר יסמיך, מקרב המפקחים, מפקח בכיר שיהיו נתונות לו, נוסף על הסמכויות לפי [[סימן א']], גם הסמכויות לפי [[סימן זה]]. : (ב) לשם פיקוח על ביצוע ההוראות לפי חוק זה, רשאי המפקח הבכיר להסתייע באלה: :: (1) ממצאים של בדיקות עזר שביצע בודק; :: (2) ממצאים של בדיקות עזר שביצע מומחה וכן חוות דעת שנתן מומחה לגבי תוצאות הבדיקה כאמור ([[בפרק זה]] - חוות דעת מומחה). : (ג) התקשרות עם גוף בודק או עם מומחה לשם הסתייעות בו כאמור בסעיף קטן (ב), תיעשה לפי [[חוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992]]; ואולם אין באמור כדי לגרוע מהאפשרות כי המומחה יועסק על ידי גוף בודק. : (ד) גוף בודק שבוצעה עימו התקשרות בהתאם להוראות סעיף קטן (ג), ידווח למפקח הבכיר על כל בדיקת עזר שביצע ועל ממצאיה; הדיווח ייחתם בידי מנהל הגוף הבודק. : (ה) מומחה שבוצעה עימו התקשרות בהתאם להוראות סעיף קטן (ג) או המועסק על ידי גוף בודק, ידווח למפקח הבכיר על כל בדיקת עזר שביצע ויחווה את דעתו על תוצאות הבדיקה; הדיווח וחוות הדעת ייחתמו בידי המומחה. : (ו) בודקים ומומחים יפעלו לפי כללי עבודה כפי שיורה המפקח הבכיר. @ 35. תנאים לשמש גוף בודק : רשאי לשמש גוף בודק תאגיד שמתקיימים לגביו כל אלה: : (1) הוא התאגד ונרשם בישראל; : (2) הוא וכן נושא משרה או בעל שליטה בו לא הורשעו בעבירה שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה התאגיד אינו ראוי לשמש גוף בודק, ולא מתנהל נגדם הליך פלילי בשל חשד לביצוע עבירה כאמור; : (3) הוא הוכיח, להנחת דעתו של השר, כי הוא מעסיק בודקים בתחומים ובהיקף הנדרשים לשם ביצוע בדיקות עזר ולשם עמידה בלוחות הזמנים לפי חוק זה; : (4) הוא וכן נושא משרה או בעל שליטה בו אינם עלולים להימצא, במישרין או בעקיפין, במצב של ניגוד עניינים; : (5) תנאים נוספים, אם נקבעו במכרז או בתנאי ההתקשרות. @ 36. הסמכת בודקים ומומחים : (א) השר יסמיך בודקים ומומחים שמתקיימים לגביהם תנאים שקבע בתקנות לפי [[סעיף 60(1)(ג)]], לבצע בדיקות עזר או לתת חוות דעת מומחה, לפי העניין, לצורך הסתייעות בממצאיהן, כאמור [[בסעיף 34]]. : (ב) לא יסמיך השר לבודק או למומחה מי שמתקיים לגביו אחד מאלה: :: (1) הוא הורשע בעבירה שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה הוא אינו ראוי, לדעת השר, להיות מוסמך כאמור או שמתנהל נגדו הליך פלילי בשל חשד לביצוע עבירה כאמור; :: (2) הוא עלול להימצא, במישרין או בעקיפין, במצב של ניגוד עניינים. : (ג) השר רשאי לסרב להסמיך אדם לבודק או למומחה, אף אם מתקיימים לגביו התנאים כאמור בסעיף קטן (א), מנימוקים שימסור לו ולאחר שניתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו בכתב, אם מצא כי קיימות נסיבות שבשלהן הוא אינו ראוי לשמש בודק או מומחה. : (ד) השר רשאי להורות בכתב ההסמכה על תנאים והוראות לעניין דרכי פעולתו וסדרי עבודתו של בודק או של מומחה, ובכלל זה לפי סוגים של בדיקות עזר שהוא מוסמך לבצע, ורשאי הוא לשנות תנאים והוראות שנתן לעניין דרכי פעולתו לאחר שניתנה לבודק או למומחה הזדמנות לטעון את טענותיו בכתב. : (ה) הסמכה לבודק או למומחה תהיה לתקופה שיורה השר בכתב ההסמכה. @ 37. פעולות בודקים ומומחים : (א) לשם ביצוע בדיקות עזר או מתן חוות דעת מומחה, רשאי בודק או מומחה, לפי העניין - :: (1) להיכנס, בכפוף להוראות סעיף קטן (ב), למקום שיש למפקח הבכיר יסוד להניח שפועל בו אדם המבצע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר בלא רישיון או שלא בהתאם לתנאי הרישיון שלו או שאדם מפעיל בו אדם אחר בביצוע עבודה כאמור בלא רישיון או שלא בהתאם לתנאי הרישיון שלו; :: (2) לדרוש ממבצע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר למסור לו את שמו ומענו ולהציג לפניו תעודת זהות או תעודה רשמית אחרת המזהה אותו; :: (3) להשתמש ברשימת תיוג; רשימת התיוג, ובכלל זה רשימת המסמכים הרשמיים הנדרשים לשם קביעת הממצאים, תפורסם ברשומות ובאתר האינטרנט של המשרד; :: (4) לקבל מכל אדם הנוגע לעניין מסמכים או ידיעות המופיעים ברשימת התיוג; :: (5) לבצע בדיקות במערכת קירור או מיזוג אוויר. : (ב) בודק או מומחה רשאי להשתמש בסמכותו לפי סעיף קטן (א)(1), רק בהתקיים כל אלה: :: (1) הבודק או המומחה הציג את כתב הסמכתו למחזיק של המקום כאמור באותו סעיף קטן; :: (2) ניתנה הסכמה בכתב של המחזיק של המקום לכניסת הבודק או המומחה למקום; :: (3) בטרם מתן ההסכמה כאמור בפסקה (2), ניתן למחזיק של המקום הסבר על מטרתן של בדיקות העזר או של הבדיקות לשם מתן חוות דעת מומחה, לפי העניין, וכן על זכותו לסרב לביצוע בדיקות כאמור ולחזור בו מהסכמתו עד לתחילת ביצוען; :: (4) כניסה למקום המשמש לבית מגורים תהיה רק על פי בקשת המחזיק של בית המגורים ובתיאום מראש עימו. @ 38. חובת אבטחת מידע וסודיות : (א) גוף בודק או מומחה, שבוצעה עימו התקשרות בהתאם להוראות [[סעיף 34(ג)]], אחראי לאבטחת המידע המתקבל אצלו ואצל מי מטעמו אגב ביצוע כל פעולה בידו או בידי מי מטעמו מכוח ההתקשרות כאמור (בסעיף זה - פעולה מכוח ההתקשרות), ובכלל זה מניעת שימוש לרעה במידע, פיקוח ובקרה על הגישה למידע ועל השימוש בו ואבטחה של מערכות המחשוב שבהן המידע מוחזק. : (ב) הסתיימה התקשרות עם גוף בודק או מומחה כאמור בסעיף קטן (א), יעביר הגוף הבודק או המומחה, לפי העניין, את המידע שבידיו לידי המפקח הבכיר; נותר בידי הגוף הבודק או המומחה מידע לאחר ביצוע העברת המידע כאמור, ישמיד את המידע שהגיע אליו עקב ביצוע כל פעולה מכוח ההתקשרות, ויודיע על כך למפקח הבכיר. : (ג) גוף בודק ועובדיו לרבות בודק, וכן מומחה, לא יגלו מידע שהגיע אליהם עקב ביצוע פעולה מכוח ההתקשרות ולא יעשו בו כל שימוש, אלא לשם ביצוע הפעולה. @ 39. ביטול הסמכה של בודק או מומחה או התלייתה : (א) השר רשאי לבטל הסמכה שניתנה לבודק או למומחה או להתלותה לתקופה שיקבע, לאחר שניתנה לבודק או למומחה הזדמנות לטעון את טענותיו בכתב, בהתקיים אחד מאלה: :: (1) ההסמכה ניתנה על יסוד מידע כוזב או שגוי; :: (2) חדל להתקיים תנאי מהתנאים למתן ההסמכה לפי [[סעיף 36]]; :: (3) הופר תנאי מתנאי ההסמכה או הופרה הוראה מההוראות לפי [[פרק זה]]; :: (4) קיימות נסיבות מיוחדות שבשלהן הבודק או המומחה אינו ראוי להיות בודק או מומחה; :: (5) עבודת הבודק או המומחה אינה מבוצעת ברמה מקצועית נאותה. : (ב) השר לא יבטל הסמכה ולא יתלה אותה, לפי הוראות סעיף קטן (א)(2) או (3), אלא לאחר שדרש מהבודק או מהמומחה לקיים את התנאי או ההוראה שחדלו להתקיים או שהופרו כאמור באותו סעיף קטן, או לתקן את הטעון תיקון, באופן ובתוך המועד שהורה, והוא לא עשה כן; ביטול ההסמכה או התלייתה יכול שייעשו בלא דרישה כאמור אם לא ניתן לקיים את התנאי או ההוראה שחדלו להתקיים או שהופרו. @ 40. החלת דינים : בודקים ומומחים דינם כדין עובדי המדינה, לעניין חיקוקים אלה: : (1) [[חוק שירות הציבור (מתנות), התש"ם-1979]]; : (2) [[חוק העונשין]] - ההוראות הנוגעות לעובדי הציבור; : (3) [[חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ"ט-1969]]. == פרק ו': אמצעי אכיפה מינהלית == === סימן א': הטלת עיצום כספי === @ 41. עיצום כספי : (א) הפר אדם הוראה מההוראות לפי חוק זה, כמפורט [[בטור א' בתוספת השלישית]], רשאי עובד בכיר של המשרד שהשר הסמיכו לעניין [[פרק זה]] ([[בפרק זה]] - הממונה), להטיל עליו עיצום כספי לפי הוראות [[פרק זה]], בסכום הקבוע בטור ב' לצידה. : (ב) השר, בהסכמת שר המשפטים, ובאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, רשאי לשנות, בצו, את [[התוספת השלישית]], ובלבד שסכום העיצום הכספי שייקבע בטור ב' שבה, לא יעלה על 40,000 שקלים חדשים, ואם המפר הוא תאגיד - על 80,000 שקלים חדשים. @ 42. הודעה על כוונת חיוב : (א) היה לממונה יסוד סביר להניח כי אדם הפר הוראה מההוראות לפי חוק זה, כאמור [[בסעיף 41]] ([[בפרק זה]] - המפר), ובכוונתו להטיל עליו עיצום כספי לפי הוראות [[פרק זה]], ימסור למפר הודעה בכתב על הכוונה להטיל עליו עיצום כספי ([[בפרק זה]] - הודעה על כוונת חיוב). : (ב) בהודעה על כוונת חיוב יציין הממונה, בין השאר, את אלה: :: (1) המעשה או המחדל ([[בפרק זה]] - המעשה), המהווה את ההפרה ומועד ביצוע ההפרה; :: (2) סכום העיצום הכספי והתקופה לתשלומו; :: (3) זכותו של המפר לטעון את טענותיו לפני הממונה לפי הוראות [[סעיף 43]] וכי יראו את ההודעה על כוונת חיוב כדרישת תשלום אם המפר לא יממש את הזכות האמורה, כאמור [[בסעיף 44(ד)]]; :: (4) הסמכות להוסיף על סכום העיצום הכספי בשל הפרה נמשכת או הפרה חוזרת לפי הוראות [[סעיף 45]], ושיעור התוספת. @ 43. זכות טיעון : מפר שנמסרה לו הודעה על כוונת חיוב לפי הוראות [[סעיף 42]], רשאי לטעון את טענותיו, בכתב, לפני הממונה, לעניין הכוונה להטיל עליו עיצום כספי ולעניין סכומו, בתוך 30 ימים ממועד מסירת ההודעה; הממונה רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שיירשמו. @ 44. החלטת הממונה ודרישת תשלום : (א) הממונה יחליט, לאחר ששקל את הטענות שנטענו לפי [[סעיף 43]], אם להטיל על המפר עיצום כספי, ורשאי הוא להפחית את סכום העיצום הכספי לפי הוראות [[סעיף 46]]. : (ב) החליט הממונה לפי הוראות סעיף קטן (א) - :: (1) להטיל על המפר עיצום כספי - ימסור לו דרישה, בכתב, לשלם את העיצום הכספי ([[בפרק זה]] - דרישת תשלום), שבה יציין, בין השאר, את סכום העיצום הכספי המעודכן ואת התקופה לתשלומו; :: (2) שלא להטיל על המפר עיצום כספי - ימסור לו הודעה על כך, בכתב. : (ג) בדרישת התשלום או בהודעה לפי סעיף קטן (ב) יפרט הממונה את נימוקי החלטתו. : (ד) לא טען המפר את טענותיו לפי הוראות [[סעיף 43]], בתוך התקופה האמורה [[באותו סעיף]], יראו את ההודעה על כוונת חיוב, בתום אותה תקופה, כדרישת תשלום שנמסרה למפר במועד האמור. @ 45. הפרה נמשכת והפרה חוזרת : (א) בהפרה נמשכת ייווסף על העיצום הכספי הקבוע לאותה הפרה החלק החמישים שלו לכל חודש שבו נמשכת ההפרה. : (ב) בהפרה חוזרת ייווסף על העיצום הכספי הקבוע לאותה הפרה סכום השווה לעיצום הכספי כאמור; לעניין זה, "הפרה חוזרת" - הפרת הוראה מההוראות לפי חוק זה כאמור [[בסעיף 41]], בתוך שנתיים מההפרה הקודמת של אותה הוראה שבשלה הוטל על המפר עיצום כספי או שבשלה הורשע. @ 46. סכומים מופחתים : (א) הממונה אינו רשאי להטיל עיצום כספי בסכום הנמוך מהסכומים הקבועים לפי [[סימן זה]], אלא לפי הוראות סעיף קטן (ב). : (ב) השר, בהסכמת שר המשפטים ובאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, רשאי לקבוע נסיבות ושיקולים שבשלהם יהיה ניתן להטיל עיצום כספי בסכום הנמוך מהסכומים הקבועים לפי [[סימן זה]], ובשיעורים שיקבע. @ 47. סכום מעודכן של העיצום הכספי : (א) העיצום הכספי יהיה לפי סכומו המעודכן ביום מסירת דרישת התשלום, ולגבי מפר שלא טען את טענותיו לפני הממונה כאמור [[בסעיף 44(ד)]] - ביום מסירת ההודעה על כוונת חיוב; הוגש ערעור לבית המשפט לפי [[סעיף 56]] ועוכב תשלומו של העיצום הכספי בידי הממונה או בידי בית המשפט, יהיה העיצום הכספי לפי סכומו המעודכן ביום ההחלטה בערעור. : (ב) סכומי העיצום הכספי הקבועים לפי [[סימן זה]] יתעדכנו ב-1 בינואר בכל שנה (בסעיף קטן זה - יום העדכון), בהתאם לשיעורי שינוי המדד הידוע ביום העדכון לעומת המדד שהיה ידוע ב-1 בינואר של השנה הקודמת; הסכום האמור יעוגל לסכום הקרוב שהוא מכפלה של 10 שקלים חדשים; לעניין זה, "מדד" - מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. : (ג) הממונה יפרסם ברשומות הודעה על סכומי העיצום הכספי המעודכנים לפי סעיף קטן (ב). @ 48. המועד לתשלום העיצום הכספי : על המפר לשלם את העיצום הכספי בתוך 30 ימים מיום מסירת דרישת התשלום כאמור [[בסעיף 44]]. @ 49. ריבית שקלית ודמי פיגורים : לא שילם המפר עיצום כספי במועד, ייווספו עליו, לתקופת הפיגור, ריבית שקלית ודמי פיגורים, עד לתשלומו, ויחולו הוראות [[חוק פסיקת ריבית והצמדה]], בשינויים המחויבים; [[בפרק זה]] - :- "דמי פיגורים" ו"ריבית שקלית" - כהגדרתם [[בחוק פסיקת ריבית והצמדה]]; :- "חוק פסיקת ריבית והצמדה" - [[חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961]]. @ 50. פריסת תשלום העיצום הכספי : (א) הממונה רשאי, לבקשת המפר, להחליט על פריסת התשלום של העיצום הכספי, בהתחשב בסכום העיצום הכספי שהוטל על המפר ובנסיבות מיוחדות אחרות המצדיקות פריסה כאמור, ובלבד שמספר התשלומים לא יעלה על 12 תשלומים חודשיים. : (ב) לא שילם המפר תשלום במועדו, יראו את החלטת הממונה על פריסת התשלום כאמור בסעיף קטן (א) כבטלה, יתרת החוב תעמוד לפירעון מיידי ויחולו הוראות [[סעיף 49]]. @ 51. גבייה : עיצום כספי ייגבה לאוצר המדינה, ועל גבייתו יחול [[חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995]]. === סימן ב': התראה מינהלית === @ 52. התראה מינהלית : (א) היה לממונה יסוד סביר להניח כי אדם הפר הוראה מההוראות לפי חוק זה, כאמור [[בסעיף 41]], והתקיימו נסיבות המנויות בנהלים שהורה עליהם הממונה, באישור היועץ המשפטי לממשלה, רשאי הוא במקום להטיל עליו עיצום כספי לפי הוראות [[סימן א']], למסור לו התראה מינהלית לפי הוראות [[סימן זה]]; בסעיף קטן זה, "היועץ המשפטי לממשלה" - לרבות משנה ליועץ המשפטי לממשלה שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיכו לעניין זה. : (ב) בהתראה מינהלית יציין הממונה מהו המעשה המהווה את ההפרה ומועד ביצועה, יודיע למפר כי עליו להפסיק את ההפרה וכי אם ימשיך בהפרה או יחזור עליה יהיה צפוי לעיצום כספי בשל הפרה נמשכת או הפרה חוזרת, לפי העניין, כאמור [[בסעיף 45]], וכן יציין את זכותו של המפר לבקש את ביטול ההתראה לפי הוראות [[סעיף 53]]. @ 53. בקשה לביטול התראה מינהלית : (א) נמסרה למפר התראה מינהלית כאמור [[בסעיף 52]], רשאי הוא לפנות לממונה בכתב, בתוך 30 ימים, בבקשה לבטל את ההתראה בשל אחד מהטעמים האלה: :: (1) המפר לא ביצע את ההפרה; :: (2) המעשה שביצע המפר, המפורט בהתראה, אינו מהווה הפרה. : (ב) הממונה רשאי להאריך את התקופה האמורה בסעיף קטן (א), מטעמים מיוחדים שיירשמו. : (ג) קיבל הממונה בקשה לביטול התראה מינהלית, לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי הוא לבטל את ההתראה או לדחות את הבקשה ולהותיר את ההתראה על כנה; החלטת הממונה תינתן בכתב ותימסר למפר בצירוף נימוקים. @ 54. הפרה נמשכת והפרה חוזרת לאחר התראה : (א) נמסרה למפר התראה מינהלית לפי הוראות [[סימן זה]] והמפר המשיך להפר את ההוראה שבשלה נמסרה לו ההתראה, יראו את ההפרה כאמור כהפרה נמשכת לעניין [[סעיף 45(א)]], והממונה ימסור למפר הודעה על כוונת חיוב בשל ההפרה הנמשכת, בהתאם להוראות [[סעיף 42]], בשינויים המחויבים. : (ב) נמסרה למפר התראה מינהלית לפי הוראות [[סימן זה]] והמפר חזר והפר את ההוראה שבשלה נמסרה לו ההתראה, בתוך שנתיים מיום מסירת ההתראה, יראו את ההפרה הנוספת כאמור כהפרה חוזרת לעניין [[סעיף 45(ב)]], והממונה ימסור למפר הודעה על כוונת חיוב בשל ההפרה החוזרת, בהתאם להוראות [[סעיף 42]], בשינויים המחויבים. === סימן ג': הוראות שונות === @ 55. עיצום כספי בשל הפרה לפי חוק זה ולפי חוק אחר : על מעשה אחד המהווה כמה הפרות של הוראות לפי חוק זה המנויות [[בתוספת השלישית]] או של הוראה מההוראות לפי חוק אחר, לא יוטל יותר מעיצום כספי אחד. @ 56. ערעור : (א) על החלטה סופית של הממונה לפי [[פרק זה]] ניתן לערער לבית משפט השלום שבו יושב נשיא בית משפט השלום, בתוך 45 ימים מיום שנמסרה הודעה על ההחלטה. : (ב) אין בהגשת ערעור כאמור בסעיף קטן (א) כדי לעכב את ביצוע ההחלטה, אלא אם כן הסכים לכך הממונה או שבית המשפט הורה על כך. : (ג) החליט בית המשפט, לאחר ששולם העיצום הכספי, לקבל ערעור כאמור בסעיף קטן (א), והורה על החזרת סכום העיצום הכספי ששולם או על הפחתת העיצום הכספי, יוחזר הסכום ששולם או כל חלק ממנו שהופחת, בתוספת ריבית שקלית מיום תשלומו עד יום החזרתו. @ 57. פרסום : (א) הטיל הממונה עיצום כספי לפי [[פרק זה]], יפרסם באתר האינטרנט של המשרד את הפרטים שלהלן, בדרך שתבטיח שקיפות לגבי הפעלת שיקול דעתו בקבלת ההחלטה להטיל עיצום כספי: :: (1) דבר הטלת העיצום הכספי; :: (2) מהות ההפרה שבשלה הוטל העיצום הכספי, מועד ביצוע ההפרה ונסיבות ההפרה; :: (3) סכום העיצום הכספי שהוטל; :: (4) אם הופחת סכום העיצום הכספי - הנסיבות שבשלהן הופחת סכום העיצום ושיעורי ההפחתה; :: (5) פרטים על אודות המפר, הנוגעים לעניין; :: (6) שמו של המפר - אם המפר הוא תאגיד. : (ב) הוגש ערעור לפי [[סעיף 56]] על החלטת הממונה להטיל עיצום כספי, יפרסם הממונה, לפי סעיף קטן (א), את דבר הגשת הערעור ואת תוצאותיו. : (ג) על אף הוראות סעיף קטן (א)(6), הממונה רשאי לפרסם את שמו של מפר שהוא יחיד, לאחר שנתן לו הזדמנות לטעון את טענותיו לעניין זה, אם סבר שהדבר נחוץ לצורך אזהרת הציבור; ההזדמנות לטעון טענות לפי סעיף קטן זה, יכול שתינתן למפר במסגרת זכות הטיעון לפי [[סעיף 43]], ובלבד שהממונה הודיע למפר על כוונתו לפרסם את שמו, בהודעה על כוונת חיוב לפי [[סעיף 42]]. : (ד) על אף האמור בסעיף זה, לא יפרסם הממונה פרטים שהם בגדר מידע, שרשות ציבורית מנועה מלמסור לפי [[סעיף 9(א) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998]], וכן רשאי הוא שלא לפרסם פרטים לפי סעיף זה, שהם בגדר מידע שרשות ציבורית אינה חייבת למסור לפי [[סעיף 9(ב) לחוק האמור]]. : (ה) פרסום לפי סעיף זה בעניין עיצום כספי שהוטל על תאגיד יהיה לתקופה של ארבע שנים, ובעניין עיצום כספי שהוטל על יחיד - לתקופה של שנתיים; בפרסום כאמור יישם המשרד אמצעים טכנולוגיים נאותים ומתקדמים כדי למנוע, ככל האפשר, את העיון בפרטים שפורסמו באתר האינטרנט של המשרד בתום תקופת הפרסום, ובלבד שיש אמצעים מקובלים למניעת העיון כאמור. : (ו) השר רשאי לקבוע דרכים נוספות לפרסום הפרטים האמורים בסעיף זה. == פרק ז': הוראות שונות == @ 58. ביצוע עבודות חשמל : יראו בעל רישיון לבצע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר מכוח חוק זה כבעל רישיון חשמלאי–שירות לעניין מערכות קירור או מיזוג אוויר לפי [[סעיף 6 לחוק החשמל]]; אין באמור כדי לגרוע מהוראות כל דין, ובכלל זה הוראות [[חוק החשמל]]. @ 59. אגרות : השר, באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, רשאי לקבוע אגרות בעד הגשת בקשה לרישיון, בעד מתן רישיון או חידושו, בעד בחינות הנדרשות לקבלת תעודת גמר ובכלל זה השגה על בחינות, ובעד השתלמויות לפי [[סעיף 17]]; בתקנות כאמור רשאי השר לקבוע שיעורי אגרה שונים בעד הגשת בקשה לרישיון זמני למומחה זר או לחידושו לפי [[סעיף 9]] ובעד מתן רישיון זמני כאמור. : (((פורסמו [[תקנות הסדרת העיסוק בעבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר (אגרות), התשפ"ה-2025]].))) @ 60. ביצוע ותקנות : השר ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי - : (1) באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, להתקין תקנות בכל עניין הנוגע לביצועו, ובכלל זה בעניינים אלה: :: (א) דרישות הכשרה לשם קבלת רישיון, ובכלל זה השתתפות בהשתלמויות ועמידה בבחינות, ורשאי הוא לקבוע תנאים להכרה בהכשרה כאמור, את ההיקף הנדרש של שעות ההכשרה ותוכנה ותנאי הזכאות להשתתפות בהכשרה; בתקנות לפי פסקה זו רשאי השר לקבוע סוגים שונים של הכשרות לסוגי רישיונות שונים, לבעלי ניסיון קודם בביצוע עבודות מערכות קירור או מיזוג אוויר או לבעלי הכשרה קודמת בביצוע עבודות כאמור; :: (ב) כללים בדבר בחינות הנדרשות לקבלת תעודת גמר, ובכלל זה השגה על בחינות אלה; :: (ג) תנאים לשמש בודקים או מומחים לשם הסתייעות בהם לפי הוראות [[סעיף 34]], ובכלל זה תנאים לעניין השכלה, ניסיון מקצועי, התמחות והכשרה; תקנות לפי פסקה זו טעונות התייעצות עם השר הנוגע בדבר בהתאם לתחומי עיסוקם של הבודקים או המומחים; : (2) להתקין תקנות בעניינים אלה: :: (א) אופן הגשת בקשה לרישיון או חידושו, הפרטים שתכלול והמסמכים שיש לצרף אליה, ולעניין בקשה לחידוש רישיון - גם המועד להגשתה; :: (ב) אופן הגשת בקשה לרישיון זמני למומחה זר או לחידושו, לפי [[סעיף 9]]. @ 61. <!-- תיקון מס' 7 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק החשמל, התשי"ד-1954]].)) @ 62. <!-- תיקון מס' 148 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000]].)) @ 63. תחילה ותחולה : (א) תחילתו של חוק זה, למעט [[פרק ו']] - :: (1) לעניין ביצוע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר הפועלת באמצעות קרר דליק המנוי [[בתוספת הרביעית]], ובלבד שהשימוש בו הותר על פי כל דין - שלושה חודשים מיום פרסומו או מועד כניסתן לתוקף של תקנות לפי [[סעיף 59]], לפי המאוחר (להלן - יום התחילה); השר, לאחר התייעצות עם השר להגנת הסביבה, רשאי לשנות, בצו, את [[התוספת הרביעית]]; ::: (((תחילתן של התקנות לפי [[סעיף 59]], היא ביום 16.7.2025).)) :: (2) לעניין ביצוע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר הפועלת באמצעות קרר שאינו כאמור בפסקה (1) - 18 חודשים מיום התחילה. : (ב) תחילתו של [[פרק ו']] 18 חודשים מיום התחילה או במועד כניסתן לתוקף של תקנות לפי [[סעיף 46]], לפי המאוחר. == תוספת ראשונה == ==== ((([[סעיף 2, ההגדרה "עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר"]] [[וסעיף 3]]))) ==== === ייחוד פעולות === @ : [[בתוספת זו]] - :- "אביזרי פיקוד ובקרה אינטגרליים" - חלקים נלווים למערכת המחוברים באופן קבוע והמשמשים לניטור, התראה ושליטה על תפקוד המיתקן; :- "הרצת מערכת קירור ומיזוג אוויר" - הפעלה ראשונית של מערכת קירור או מיזוג אוויר ובדיקת אופייני הפעולה (כגון זרמים חשמליים, לחצים של קרר, טמפרטורות, טמפרטורות אוויר, ספיקת אוויר, דליפות קרר); :- "השבת קררים" - הוצאת הקרר ממיתקן הקירור והחזרתו למערכת הקירור או מיזוג האוויר; :- "ואקום" - הוצאת אוויר מתוך מערכת הקירור או מיזוג האוויר לפני הכנסת קרר; :- "יחידה חיצונית" - יחידת עיבוי המותקנת מחוץ לחלל הממוזג; :- "יחידה פנימית" - יחידת אידוי המותקנת בתוך החלל הממוזג; :- "יחידת מפוח נחשון" - יחידה המבצעת את פעולת הקירור או חימום האוויר; :- "מדף ממונע" - מדף ממונע בתעלת אוויר המיועד לשמש כמדף אש, כמדף עשן או כמדף ויסות; :- "מחליף חום" - מיתקן שייעודו להעביר חום בין הקרר לאוויר או למים, ובכלל זה מעבה או מאייד מקורר אוויר או מקורר מים; :- "מיחזור קררים" - הוצאת הקרר ממיתקן הקירור, ניקויו והחזרתו למערכת הקירור או מיזוג האוויר; :- "מילוי קרר" - הוספת חומר קירור למערכת במידה שקבע היצרן; :- "מכל התפשטות" - מכל המאפשר קליטה של עודפי מים המתפשטים עקב התחממותם; :- "מערכת אדם לכוד" - מנגנון להתרעה והגנה מפני אדם לכוד בחדר הקירור; :- "מערכת הולכת הקרר" - צנרת ואביזרים שונים שבהם זורם הקרר בצורה מחזורית ליצירת אפקט הקירור; :- "מערכת החשמל האינטגרלית של מערכת הקירור או מיזוג האוויר" - מערכת ייעודית המהווה חלק ממערכת קירור או מיזוג אוויר (חלק מהלוח הייעודי של מערכת הקירור או מיזוג האוויר, המסופק על ידי היצרן או לדרישותיו או מיועד לכך); :- "סוללת עיבוי" - סוללה המשמשת כמחליף חום לפליטת החום שנקלט בחלל הממוזג; :- "צ'ילר" - יחידת קירור או חימום מים מרכזית; :- "ריקון קרר" - הוצאת קרר ממערכת הקירור או מיזוג האוויר; :- "שסתומי חלוקת הקרר" - מערכת לניווט הקרר לחלל הרלוונטי; :- "תושבת ייעודית" - מתלה קשיח שעליו מונחת היחידה החיצונית. === חלק א': עבודות התקנה הטעונות רישיון === : {| width="100%" ! width="200px" | {{מוקטן|טור א'}} {{ש}} סוג הרישיון !! {{מוקטן|טור ב'}} {{ש}} העבודה |- <עוגן פרט 1> | : 1. רישיון דרגה 1 | : (1) בדיקת כמות הקרר המותרת בתוך מערכת הקירור או מיזוג האוויר, לשם התאמת המערכת לחלל המקורר או הממוזג, תוך התחשבות בסף הדליקות המותרת; : (2) חיבור צנרת הקרר ומוליכי החשמל וחיבורם ליחידות הפנימיות והיחידות החיצוניות של מערכת הקירור או מיזוג האוויר; : (3) בדיקת שלמות, אטימות, ניקיון הפנים ועמידות בלחץ של צנרת הקרר לאחר התקנתה; : (4) תליית יחידה פנימית ויחידה חיצונית של מערכת הקירור או מיזוג האוויר, ובכלל זה תליית יחידה חיצונית על גבי תושבת ייעודית; : (5) מילוי קררים וריקון קררים, ביצוע ואקום, החלפה או הוספת שמן, מיחזור קררים, השבת קררים ושחרור קררים; : (6) התקנה, חיבור או בדיקת תקינות של כל רכיבי מערכת הולכת הקרר המכניים והחשמליים ורכיבי הבקרה וצנרת הקרר, למעט מדידת צריכה אנרגטית; : (7) הרצת מערכת קירור ומיזוג אוויר; : (8) הלחמת צנרת או לחיצתה; : (9) חיבור צנרת הולכת קרר ואביזריה; : (10) שטיפת מערכת הקרר; : (11) חיבור אביזרי פיקוד ובקרה אינטגרליים בלבד למערכת קירור או מיזוג אוויר, למעט מדידת צריכה אנרגטית; : (12) ביצוע עבודת חשמל במערכת החשמל של מערכת קירור או מיזוג אוויר אינטרגרלית בלבד |- <עוגן פרט 2> | : 2. רישיון דרגה 2 | : (1) כלל עבודות ההתקנה המפורטות בטור זה לעניין רישיון דרגה 1 |- <עוגן פרט 3> | : 3. רישיון דרגה 3 | : (1) כלל עבודות ההתקנה המפורטות בטור זה לעניין רישיון דרגה 1 |} === חלק ב': עבודות תחזוקה הטעונות רישיון === : {| width="100%" ! width="200px" | {{מוקטן|טור א'}} {{ש}} סוג הרישיון !! {{מוקטן|טור ב'}} {{ש}} העבודה |- <עוגן פרט 1> | : 1. רישיון דרגה 1 | : (1) ריקון קרר, מיחזור, מילוי או השבה; : (2) מדידת לחצים, זרמים, מתחים, התנגדויות וטמפרטורות של רכיבים וצנרת של מעגל הקרר במערכת קירור או מיזוג אוויר; : (3) בדיקה, החלפה, שינוי, פירוק, תיקון רכיבים מכניים וחשמליים במערכת קירור או מיזוג אוויר; : (4) בדיקה או תיקון של נזילות קרר; : (5) הלחמה, לחיצה או חיבור של צנרת הולכת קרר; : (6) שטיפת מערכת הקרר; : (7) בדיקה, החלפה, שינוי, פירוק או תיקון אביזרים המחוברים לצנרת הקרר; : (8) בדיקה, תיקון או טיפול במערכת קירור או מיזוג אוויר מסוג צ'ילר, לרבות בדיקה וטיפול במשאבת מים וביחידת מפוח נחשון, למעט מדידת צריכה אנרגטית; : (9) בדיקה, החלפה, שינוי, פירוק, תיקון או טיפול במערכת הקירור בחדרי קירור והקפאה; : (10) בדיקה או חיבור חשמלי של מנוע במדף ממונע במערכת קירור או מיזוג אוויר; : (11) בדיקה, החלפה, שינוי, פירוק, תיקון או טיפול במערכת אדם לכוד; : (12) בדיקה, החלפה, שינוי, פירוק, תיקון או טיפול במעבה או במאייד; : (13) הגדרת הגנות לתפעול תקין של מערכת קירור או מיזוג אוויר מסוג צ'ילר; : (14) ביצוע עבודת חשמל במערכת החשמל של מערכת קירור או מיזוג אוויר אינטרגרלית בלבד |- <עוגן פרט 2> | : 2. רישיון דרגה 2 | : (1) כלל עבודות התחזוקה המפורטות בטור זה לעניין רישיון דרגה 1 |- <עוגן פרט 3> | : 3. רישיון דרגה 3 | : (1) כלל עבודות התחזוקה המפורטות בטור זה לעניין רישיון דרגה 1; : (2) בדיקה, החלפה, שינוי, פירוק, תיקון או טיפול במערכת קרר וברכיביו החשמליים והמכניים; : (3) הוספה או החלפה של שמן במערכת קירור או מיזוג אוויר |} == תוספת שנייה == ==== ((([[סעיף 6(א)(4)]]))) ==== === הכשרות === === חלק א': רישיון דרגה 1 === : {| width="100%" ! width="40%" | {{מוקטן|טור א'}} {{ש}} הכשרה או ניסיון קודמים !! width="40%" | {{מוקטן|טור ב'}} {{ש}} דרישות לקבלת הרישיון המבוקש !! width="20%" | {{מוקטן|טור ג'}} {{ש}} הערות |- <עוגן פרט 1> | : 1. בלא הכשרה או ניסיון קודמים | : אחת מאלה: : (1) הכשרה של עד 350 שעות המקנה תעודת גמר קירור ומיזוג אוויר דרגה 1 מהאגף להכשרה מקצועית; : (2) תעודת גמר המעידה על לימודי בקרת אקלים ברמה של 3 יחידות לימוד (מקצוע התמחות) ממשרד החינוך | |- <עוגן פרט 2> | : 2. כל אחד מאלה: :: (1) שנת ניסיון במצטבר מתוך שלוש שנים בעבודות במערכות קירור או מיזוג אוויר טרם הגשת הבקשה לרישיון; :: (2) שלוש שנות ניסיון במצטבר מתוך שבע שנים בעבודות במערכות קירור או מיזוג אוויר טרם הגשת הבקשה לרישיון | : הכשרה של עד 220 שעות המקנה תעודת גמר קירור ומיזוג אוויר דרגה 1 מהאגף להכשרה מקצועית | : הוראה זו תעמוד בתוקף לתקופה של שלוש שנים מיום תחילתו של חוק זה, כאמור [[בסעיף 63(א)(1)]] |- <עוגן פרט 3> | : 3. תעודת גמר בלימודי קירור ומיזוג אוויר מהאגף להכשרה מקצועית | : הכשרה של עד 50 שעות המקנה תעודת גמר בלימודי קירור ומיזוג אוויר מהאגף להכשרה | |} === חלק ב': רישיון דרגה 2 === : {| width="100%" ! width="40%" | {{מוקטן|טור א'}} {{ש}} הכשרה או ניסיון קודמים !! width="40%" | {{מוקטן|טור ב'}} {{ש}} הכשרה או לימודי השלמה נדרשים !! width="20%" | {{מוקטן|טור ג'}} {{ש}} הערות |- <עוגן פרט 1> | : 1. בלא הכשרה או ניסיון קודמים | : אחת מאלה: : (1) הכשרה של עד 480 שעות המקנה תעודת גמר קירור ומיזוג אוויר דרגה 2 מהאגף להכשרה מקצועית; : (2) תעודת גמר המעידה על לימודי בקרת אקלים ברמה של 5 יחידות לימוד (מקצוע התמחות) ממשרד החינוך | |- <עוגן פרט 2> | : 2. תעודת רישום כטכנאי מוסמך במרשם ההנדסאים והטכנאים המוסמכים, בענף ומדור קירור ומיזוג אוויר (להלן - טכנאי מוסמך מיזוג אוויר), וסיום תוכנית לימודים הכוללת את קורס ההשלמה | בלא דרישות נוספות | |- <עוגן פרט 3> | : 3. כל אחד מאלה: :: (1) רישיון דרגה 1; :: (2) תעודת גמר בלימודי קירור ומיזוג אוויר דרגה 1 מהאגף להכשרה מקצועית; :: (3) תעודת גמר המעידה על לימודי בקרת אקלים ברמה של 3 יחידות לימוד ממשרד החינוך | : הכשרה של עד 100 שעות המקנה תעודת גמר קירור ומיזוג אוויר דרגה 2 מהאגף להכשרה מקצועית | |- <עוגן פרט 4> | : 4. כל אחד מאלה: :: (1) שנת ניסיון במצטבר מתוך שלוש שנים בעבודות במערכות קירור או מיזוג אוויר טרם הגשת הבקשה לרישיון; :: (2) שלוש שנות ניסיון במצטבר מתוך שבע שנים בעבודות במערכות קירור או מיזוג אוויר טרם הגשת הבקשה לרישיון | : הכשרה של עד 330 שעות המקנה תעודת גמר קירור ומיזוג אוויר דרגה 2 מהאגף להכשרה מקצועית | : הוראה זו תעמוד בתוקף לתקופה של שלוש שנים מיום תחילתו של חוק זה לפי [[סעיף 63(א)(1)]] |- <עוגן פרט 5> | : 5. כל אחד מאלה: :: (1) תעודת גמר בלימודי קירור ומיזוג אוויר מהאגף להכשרה מקצועית; :: (2) תעודת גמר בלימודי קירור ומיזוג אוויר מבית ספר מקצועי לנוער של האגף להכשרה מקצועית; :: (3) תעודת גמר המעידה על לימודי בקרת אקלים ברמה של 5 יחידות לימוד ממשרד החינוך | : הכשרה של עד 50 שעות המקנה תעודת גמר בלימודי קירור ומיזוג אוויר מהאגף להכשרה מקצועית | |- <עוגן פרט 6> | : 6. תעודת רישום כטכנאי מוסמך מיזוג אוויר במרשם ההנדסאים והטכנאים המוסמכים בענף ומדור קירור ומיזוג אוויר | : הכשרה של עד 50 שעות המקנה תעודת גמר בלימודי קירור ומיזוג אוויר מהאגף להכשרה מקצועית | |} === חלק ג': רישיון דרגה 3 === : {| width="100%" ! width="40%" | {{מוקטן|טור א'}} {{ש}} הכשרה או ניסיון קודמים !! width="40%" | {{מוקטן|טור ב'}} {{ש}} דרישות לקבלת הרישיון המבוקש !! width="20%" | {{מוקטן|טור ג'}} {{ש}} הערות |- <עוגן פרט 1> | : 1. בלא הכשרה או ניסיון קודמים | : הכשרה של עד 720 שעות המקנה תעודת גמר קירור ומיזוג אוויר דרגה 3 מהאגף להכשרה מקצועית | |- <עוגן פרט 2> | : 2. תעודת רישום כהנדסאי הרשום במרשם ההנדסאים והטכנאים המוסמכים, בענף ומדור קירור ומיזוג אוויר (להלן - הנדסאי מיזוג אוויר), וסיום תוכנית לימודים הכוללת את קורס ההשלמה | : בלא דרישות נוספות | |- <עוגן פרט 3> | : 3. כל אחד מאלה: :: (1) רישיון דרגה 1; :: (2) תעודת גמר בלימודי קירור ומיזוג אוויר דרגה 1 מהאגף להכשרה מקצועית; :: (3) תעודת גמר המעידה על לימודי בקרת אקלים ברמה של 3 יחידות לימוד ממשרד החינוך | : הכשרה של עד 290 שעות המקנה תעודת גמר קירור ומיזוג אוויר דרגה 3 מהאגף להכשרה מקצועית | |- <עוגן פרט 4> | : 4. כל אחד מאלה: :: (1) רישיון דרגה 2; :: (2) תעודת גמר בלימודי קירור ומיזוג אוויר דרגה 2 מהאגף להכשרה מקצועית; :: (3) תעודת גמר המעידה על לימודי בקרת אקלים ברמה של 5 יחידות לימוד ממשרד החינוך : (הכשרה של עד 240 שעות המקנה תעודת גמר קירור ומיזוג אוויר דרגה 3 מהאגף להכשרה מקצועית | | |- <עוגן פרט 5> | : 5. כל אחת מאלה: :: (1) שנת ניסיון במצטבר מתוך שלוש שנים בעבודות במערכות קירור או מיזוג אוויר טרם הגשת הבקשה לרישיון; :: (2) שלוש שנות ניסיון במצטבר מתוך שבע שנים בעבודות במערכות קירור או מיזוג אוויר טרם הגשת הבקשה לרישיון | : הכשרה של עד 455 שעות המקנה תעודת גמר בלימודי קירור ומיזוג אוויר דרגה 3 מהאגף להכשרה מקצועית | : הוראה זו תעמוד בתוקף לתקופה של שלוש שנים מיום תחילתו של חוק זה לפי [[סעיף 63(א)(1)]] |- <עוגן פרט 6> | : 6. תעודת גמר בלימודי קירור ומיזוג אוויר מהאגף להכשרה מקצועית | : הכשרה של עד 200 שעות המקנה תעודת גמר בלימודי קירור ומיזוג אוויר מהאגף להכשרה מקצועית | |- <עוגן פרט 7> | : 7. תעודת רישום כהנדסאי מיזוג אוויר | : הכשרה של עד 50 שעות המקנה תעודת גמר בלימודי קירור ומיזוג אוויר מהאגף להכשרה מקצועית | |- <עוגן פרט 8> | : 8. תעודת רישום כמהנדס בפנקס המהנדסים והאדריכלים לפי [[חוק המהנדסים והאדריכלים, התשי"ח-1958]], בענף מכונות | : הכשרה של עד 230 שעות המקנה תעודת גמר בלימודי קירור ומיזוג אוויר דרגה 3 מהאגף להכשרה מקצועית | |} == תוספת שלישית == ==== ((([[סעיף 41]]))) ==== === הפרות === : {| width="100%" ! rowspan="2" | {{מוקטן|טור א'}} {{ש}} ההוראה !! colspan="2" width="200px" | {{מוקטן|טור ב'}} {{ש}} סכום העיצום הכספי {{ש}} (בשקלים חדשים) |- ! יחיד !! תאגיד |- <עוגן פרט 1> | : (1) עוסק שביצע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר בלי שיש בידו רישיון כלל, בניגוד להוראות [[סעיף 3(א)]]; || 20,000 || ---- |- <עוגן פרט 2> | : (2) ביצע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר בלי שיש בידו רישיון מהסוג המתאים לביצוע פעולה באותה מערכת, בניגוד להוראות [[סעיף 3(א)]]; || 10,000 || ---- |- <עוגן פרט 3> | : (3) פרסם עצמו כבעל רישיון בלי שיש בידו רישיון או פרסם עצמו כבעל רישיון מסוג מסוים בלי שיש בידו רישיון מאותו סוג, בניגוד להוראות [[סעיף 4]]; || 5,000 || 10,000 |- <עוגן פרט 4> | : (4) בעל רישיון שביצע התקנה של מערכת קירור או מיזוג אוויר בלי לבצע בדיקת אטימות לצנרת חומר הקירור בהתאם להוראות הקבועות בפרק הבדיקות בתקן ישראלי ת"י 994 חלק 4 - מזגני אוויר: התקנה, בניגוד להוראת [[סעיף 13]]; || 20,000 || ---- |- <עוגן פרט 5> | : (5) מפעיל שהפעיל אדם אחר בביצוע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר בלי שיש בידי אותו אדם רישיון כלל, בניגוד להוראות [[סעיף 18(א)]]; || 20,000 || 40,000 |- <עוגן פרט 6> | : (6) מפעיל שהפעיל אדם אחר בביצוע עבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר בלי שיש בידי אותו אדם רישיון מהסוג המתאים לביצוע עבודה באותה מערכת, בניגוד להוראות [[סעיף 18(א)]]; || 10,000 || 20,000 |- <עוגן פרט 7> | : (7) לא מסר מסמך לפי דרישת מפקח שניתנה לפי [[סעיף 31(2)]]. || 3,000 || 6,000 |} == תוספת רביעית == ==== ((([[סעיף 63(א)]]))) ==== === סוגי גזים דליקים === @ (1) : 440A @ (2) : 1132a @ (3) : 142b @ (4) : 152a @ (5) : 403A @ (6) : 406A @ (7) : 411A @ (8) : 411B @ (9) : 412A @ (10) : 413A @ (11) : 415A @ (12) : 415B @ (13) : 418A @ (14) : 419A @ (15) : 419B @ (16) : 439A @ (17) : 462A @ (18) : 465A @ (19) : 512A @ (20) : 32 @ (21) : 1234yf @ (22) : 1234ze(E) @ (23) : 143a @ (24) : 444A @ (25) : 444B @ (26) : 445A @ (27) : 446A @ (28) : 447A @ (29) : 447B @ (30) : 451A @ (31) : 451B @ (32) : 452B @ (33) : 454A @ (34) : 454B @ (35) : 454C @ (36) : 455A @ (37) : 457A @ (38) : 459A @ (39) : 459B @ (40) : 516A @ (41) : 50 @ (42) : 170 @ (43) : 290 @ (44) : 600 @ (45) : 601 @ (46) : 702 @ (47) : 1150 @ (48) : 1270 @ (49) : 429A @ (50) : 430A @ (51) : 431A @ (52) : 432A @ (53) : 433A @ (54) : 433B @ (55) : 433C @ (56) : 435A @ (57) : 436A @ (58) : 436B @ (59) : 436C @ (60) : 441A @ (61) : 443A @ (62) : 510A @ (63) : 511A @ (64) : 600a @ (65) : 601a @ (66) : 170E @ (67) : 40 @ (68) : 611 @ (69) : ‎1130(E) @ (70) : 717 @ (71) : 1132‎(E) @ (72) : 454D @ (73) : 455B @ (74) : 455C @ (75) : 457B @ (76) : 457C @ (77) : 457D @ (78) : 467A @ (79) : 468A @ (80) : 468B @ (81) : 468C @ (82) : 474A @ (83) : 474B @ (84) : 475B @ (85) : 477A @ (86) : 477B @ (87) : 478A @ (88) : 479A @ (89) : 483A @ (90) : 484A @ (91) : 487A @ (92) : 488A @ (93) : 489A @ (94) : 490A @ (95) : 491A <פרסום> התקבל בכנסת ביום ח' בטבת התשפ"ה (8 בינואר 2025). <חתימות> * בנימין נתניהו ראש הממשלה * יואב בן צור שר העבודה * יצחק הרצוג נשיא המדינה * אמיר אוחנה יושב ראש הכנסת bl883uxhoda400h1335oiftu6g7a7fc 104 1732157 3079295 2946089 2026-08-26T22:07:17Z Nahum 68 3079295 proofread-page text/x-wiki <noinclude><pagequality level="1" user="Nahum" /></noinclude>'זו'<noinclude></noinclude> jigx9jbjd4kzkdgr4nzr5lkt57nz4o6 3079296 3079295 2026-08-26T22:07:49Z Nahum 68 3079296 proofread-page text/x-wiki <noinclude><pagequality level="1" user="Nahum" /></noinclude>{{כו|'זו'}}<noinclude></noinclude> je7yoh304wkon08gwc61r7m2z8gfqn8 104 1732158 3079297 2954959 2026-08-26T22:08:31Z Nahum 68 3079297 proofread-page text/x-wiki <noinclude><pagequality level="1" user="Nahum" /></noinclude>תוכן העניינים. {{רן| [[/הקדמה/]] [[/1. האורח שלי/]] [[/2. השנים חולפות/]] [[/3. הרסיס של אמנארטאס/]] [[/4. הסופה הפתאומית/]] [[/5. ראש האתיופי/]] [[/6. טקס נוצרי קדום/]] [[/7. יוסטיין שר/]] [[/8. המסיבה, ואחריה!/]] [[/9. רגל קטנה/]] [[/10. ספקולציות/]] [[/11. מישור קור/]] [[/12. 'זו'/]] [[/13. עאיישה מסירה את הרעלה/]] [[/14. נפש בגיהנום/]] [[/15. עאיישה חורצת משפט/]] [[/16. הקברים של קור/]] [[/17. המאזן מתהפך/]] [[/18. לכי, אשה!/]] [[/19. 'תנו לי עז שחורה!'/]] [[/20. ניצחון/]] [[/21. המתים והחיים נפגשים/]] [[/22. לג'וב יש תחושה מבשרת רע/]] [[/23. מקדש האמת/]] [[/24. הליכה במישור/]] [[/25. רוח החיים/]] [[/26. מה שראינו/]] [[/27. אנו מזנקים/]] [[/28. מעבר להר/]] }}<noinclude></noinclude> ng09os64ngzsbsldpv0m2ohglvhpswb 0 1732159 3079288 2952687 2026-08-26T21:52:35Z Nahum 68 3079288 wikitext text/x-wiki {{כו|זו}} {{מרכז|{{ג|{{ג|הסטוריה של הרפתקה}}}}}} {{מרכז|מאת}} {{מרכז|{{ג|'''[[מחבר:ה. רידר האגרד|ה. רידר האגרד]]'''}}}} מחבר הספרים 'מכרות המלך שלמה', 'שחר', 'ראש המכשפה' וכו' {{/תוכן העניינים}} fwpk7rtgcnc9rgspm2jv75anaf5pn6c 104 1732168 3079290 2946530 2026-08-26T21:59:57Z Nahum 68 3079290 proofread-page text/x-wiki <noinclude><pagequality level="3" user="Nahum" /></noinclude>{{כו|'זו'.}} {{מרכז|{{ג|{{ג|הקדמה}}}}}} בבואי לתת בפני העולם את התיעוד של הדבר, שאם רואים בו הרפתקה בלבד, הרי היא, אני מניח, אחת ההתנסויות הנפלאות והמסתוריות ביותר אשר אי פעם עבר אדם בן תמותה, חש אני צורך להסביר במדוייק את הקשר שלי לזה. ובכן אומר מייד שאינני מספר הסיפור, כי אם רק העורך של סיפור יוצא מן הכלל זה, ואז אמשיך לספר כיצד מצא הסיפור את דרכו לידיי. לפני מספר שנים, שהיתי, אני העורך, בחברת חבר, 'ויר דוקטיסימוס אט אמיקוס מאוס', באוניברסיטה כלשהי, שלצורך סיפור זה נכנה קיימברידג', ויום אחד התרשמתי מאוד ממראם של שני אנשים שראיתי הולכים שלובי זרוע במורד הרחוב. אחד משני הג'נטלמנים הללו היה, דומני, ללא יוצא מן הכלל, הבחור הצעיר הנאה ביותר שאי פעם ראיתי. הוא היה גבוה ביותר, רחב ביותר, והיה לו מראה של עוצמה וחן של תנועה שנראו טבעיים עבורו כפי שהם עבור צבי פרא. בנוסף, היו פניו כמעט ללא דופי – פרצוף טוב כמו גם יפה, וכשהוא הרים את כובעו, דבר שעשה בדיוק אז עבור גבירה חולפת, ראיתי שראשו היה מכוסה תלתלים זהובים קטנים הגדלים קרוב לקרקפת. 'שומו שמים!' אמרתי לחבר שעמו הלכתי, 'מה, הבחור הזה נראה כמו פסל של אפולו שניעור לחיים. איזה איש נהדר הוא!'<noinclude></noinclude> ptkg7mo33vuui18hv6mt0si8cbn4oyk 104 1732317 3079291 2947709 2026-08-26T22:01:39Z Nahum 68 3079291 proofread-page text/x-wiki <noinclude><pagequality level="3" user="Nahum" /></noinclude>נסיבות חדשות לאחרונה. מסיבות אשר תוכל לנחש לאחר שתעיין בכתב היד, אנו יוצאים שוב, הפעם למרכז אסיה, מקום שבו, אם זה אפשרי בעולם זה, ניתן למצוא חוכמה, ואנו צופים כי שהותנו שם תארך. ייתכן שלא נשוב. בתנאים משתנים אלו, התעוררה בנו תהייה, האם צודקים אנו במונענו מן העולם תיעוד של תופעה שאנו מאמינים כי יש בה עניין שאין דומה לו, רק בגלל שמעורבים בזה חיינו האישיים, או בגלל חשש מלעג וספק שיוטלו בהצהרותינו. לי יש דעה אחת בעניין, לליאו דעה אחרת, ולבסוף, לאחר דיונים ממושכים, הגענו לפשרה, קרי, לשלוח לך את הסיפור, ולהעניק לך רשות מלאה לפרסם אותו אם תראה לנכון. התנאי היחיד הוא שתסתיר את שמותינו האמיתיים, וכמה מידע אודות זהותנו האישית שעדיין יתאים לשמירה על נאמנות לסיפור. "מה אומר עכשיו? אינני יודע, מלבד לחזור ולהצהיר כי הכל מתואר בכתב היד המצורף בדיוק כפי שזה אירע. בנוגע ל'זו' עצמה, אין לי כלום להוסיף. מדי יום יש לנו סיבה רבה יותר להצטער על כי לא ניצלנו טוב יותר את ההזדמנויות שהיו לנו לדלות יותר מידע מאישה מדהימה זו. מי היא היתה? כיצד הגיעה לראשונה למערות של קור, ומה היתה דתה? מעולם לא ביררנו זאת, וכעת, למרבה הצער, לעולם לא נדע, לפחות לעת עתה. שאלות אלו ואחרות עולות במוחי, אך מה התועלת לשאול אותן עכשיו? "האם תיטול על עצמך את המשימה? אנו מעניקים לך חופש מוחלט, ובתמורה תהיה לך הזכות, כך אנו מאמינים, להציג בפני העולם את הסיפור האמיתי המופלא ביותר, בשונה מן הרומן, שיש ברשומותיו להראות. קרא את כתב היד (אשר העתקתי בצורה נאה למענך), ותודיע לי. <center>"האמן לי, שלך בכנות רבה,</center> <div align="left">"ל. הורס הולי."</div><noinclude></noinclude> 8qjpau90qfipqf24xg4hi0g4s7yki0i 104 1732318 3079292 2947950 2026-08-26T22:03:59Z Nahum 68 3079292 proofread-page text/x-wiki <noinclude><pagequality level="3" user="Nahum" /></noinclude>"נ.ב. – כמובן, אם יהיו רווחים כלשהם ממכירת הכתבים במידה ותטרח להוציאם לאור, עשה בהם כרצונך, אך אם יהיה הפסד, אשאיר הנחיות אצל עורכי דיני, האדונים ג'פרי את ג'ורדן, להשלימו לך. אנו מפקידים את שבר החרס, את החרפושית, ואת יריעות הקלף בידך למשמרת עד שיגיע הזמן בו נדרשם בחזרה.–ל.ה.ה." מכתב זה, כפי שניתן לשער, התמיה אותי רבות, אך כאשר באתי לבחון את כתב היד, אשר לחץ של עבודות אחרות מנע ממני לעשות במשך כשבועיים, עדיין הייתי מופתע יותר, כפי שלדעתי יהיה גם הקורא, ומיד החלטתי בדעתי להתקדם בנושא. כתבתי ברוח זו למר הולי, אך כעבור שבוע קיבלתי מכתב מעורכי דינו של ג'נטלמן זה, המחזיר לי את מכתבי, בצירוף המידע כי לקוחם כבר עזב בלוויית מר ליאו וינסי את הארץ לכיוון טיבט, ושכרגע אינם יודעים את כתובתם. ובכן, זה כל מה שיש לי לומר. באשר לסיפור עצמו, ישפוט הקורא. הריני מציגו בפניו, בתוספת הסתייגות של שינויים מועטים, שנעשו במטרה להסתיר את זהות השחקנים מהציבור הכללי, בדיוק כפי שהוא הגיע אלי. אישית, גמרתי אומר להימנע מהערות. תחילה נטיתי להאמין כי סיפור זה של האשה אשר עליה, עטויה במלכותיות של שנותיה הכמעט נצחיות, רבץ צל הנצח עצמו ככנף אפלה של הלילה, היה איזהשהו אלגוריה עצומת ממדים אשר את משמעותה לא יכולתי לתפוס. ואז חשבתי שזה עשוי להיות נסיון נועז לצייר את התוצאות האפשריות של אלמוות מעשי, המשפיע על החומר של בת תמותה שבכל זאת ינקה עוצמתה מן האדמה, ואשר בחיקה האנושי עדיין גאו ושקעו תשוקות ופעמו כמו שבעולם המסרב למות סביבה הרוחות והגאות והשפל עולים ויורדים ופועמים ללא לאות. אך ככל שהמשכתי, נטשתי גם רעיון זה. עבורי נראה הסיפור כנושא על פניו את חותם האמת. את הסברו עלי להותיר לאחרים, ולאחר הקדמה קלה זו, אשר<noinclude></noinclude> en29qyho7qibv3cs84466e388s67fy9 104 1732343 3079293 2948012 2026-08-26T22:04:24Z Nahum 68 3079293 proofread-page text/x-wiki <noinclude><pagequality level="3" user="Nahum" /></noinclude>הנסיבות הכתיבו, אני מציג בפני העולם את עאיישה ואת המערות של קור.–העורך. נ.ב.--עומדת לבחינה נסיבה אחת, אשר לאחר קריאת תיאור האירועים הזה, מטרידה אותי בכזו עוצמה שאינני יכול להימנע מלמשוך את תשומת לב הקורא אליה. הקורא יבחין שעד כמה שזכינו להכירו, לא נראה שיש משהו באופיו של ליאו וינסי אשר, לפי שיפוטם של רוב האנשים, עשוי היה להיות אטרקטיבי עבור אינטלקט כה רב עוצמה כשל עיישה. הוא אפילו אינו מעניין במיוחד, לפחות בעיניי. למעשה, ניתן היה לצפות כי בנסיבות רגילות, מר הולי היה בקלות עוקף אותו במציאת חן בעיניה של זאתי. האם ייתכן כי קצוות נפגשים, ושעצם רוח היריעה העצום של מוחה הוביל אותה על ידי איזו שהיא תגובה פיזית מוזרה לסגוד למקדש החומר? האם היה אותו קליקרטס עתיק לא יותר מאשר בעל חיים נהדר, מחובב בזכות יופיו היווני התורשתי? או שמא ההסבר האמיתי הוא כפי שאני סבור – קרי, שעיישה, צופה יותר רחוק ממה שאנו יכולים לראות, הבחינה בזרע וניצוץ עמום של גדולה הטמון בנפש אהובה, וידעה היטב כי תחת השפעת מתת החיים שלה, מושקה בגשמי חוכמתה, ובהקרינה עליו בשמש נוכחותה, הוא יפרח כשושן ויבריק ככוכב, במלאו את העולם באור וניחוחות? גם כאן לא אוכל להשיב, ועלי להותיר לקורא לחרוץ משפט בעצמו על העובדות שלפניו, כפי שהן מתוארות על ידי מר הולי בדפים הבאים.<noinclude></noinclude> k0adlg83oa00p4hpsnfd1d6y4qe0hcu 3079294 3079293 2026-08-26T22:05:54Z Nahum 68 3079294 proofread-page text/x-wiki <noinclude><pagequality level="3" user="Nahum" /></noinclude>הנסיבות הכתיבו, אני מציג בפני העולם את עאיישה ואת המערות של קור.–העורך. נ.ב.--עומדת לבחינה נסיבה אחת, אשר לאחר קריאת תיאור האירועים הזה, מטרידה אותי בכזו עוצמה שאינני יכול להימנע מלמשוך את תשומת לב הקורא אליה. הקורא יבחין שעד כמה שזכינו להכירו, לא נראה שיש משהו באופיו של ליאו וינסי אשר, לפי שיפוטם של רוב האנשים, עשוי היה להיות אטרקטיבי עבור אינטלקט כה רב עוצמה כשל עאיישה. הוא אפילו אינו מעניין במיוחד, לפחות בעיניי. למעשה, ניתן היה לצפות כי בנסיבות רגילות, מר הולי היה בקלות עוקף אותו במציאת חן בעיניה של 'זו'. האם ייתכן כי קצוות נפגשים, ושעצם רוח היריעה העצום של מוחה הוביל אותה על ידי איזו שהיא תגובה פיזית מוזרה לסגוד למקדש החומר? האם היה אותו קליקראטס עתיק לא יותר מאשר בעל חיים נהדר, מחובב בזכות יופיו היווני התורשתי? או שמא ההסבר האמיתי הוא כפי שאני סבור – קרי, שעאיישה, צופה יותר רחוק ממה שאנו יכולים לראות, הבחינה בזרע וניצוץ עמום של גדולה הטמון בנפש אהובה, וידעה היטב כי תחת השפעת מתת החיים שלה, מושקה בגשמי חוכמתה, ובהקרינה עליו בשמש נוכחותה, הוא יפרח כשושן ויבריק ככוכב, במלאו את העולם באור וניחוחות? גם כאן לא אוכל להשיב, ועלי להותיר לקורא לחרוץ משפט בעצמו על העובדות שלפניו, כפי שהן מתוארות על ידי מר הולי בדפים הבאים.<noinclude></noinclude> g2czlznchqrg6315eq582snysdrczib 0 1735065 3079277 3079140 2026-08-26T19:21:27Z Roxette5 5159 /* מעלת ארץ ישראל לעתיד לבא */ 3079277 wikitext text/x-wiki __TOC__ ===מעלות וסגולות ארץ ישראל=== שמעו דבר יהוה אוהבי דעת נוצרי יראה ברחו לכם מכזיב ועד אמנה. ראויה להתכבד על שולחן מלכים - 'מאן מלכי רבנן' . כי נגידים אדבר ואודיע קושט אמרי אמת מיוסדים על אדני הקבלה הנאמנת האמורה מפי ארון העדות אמון רבתא נהירו דאורייתא, הוא גלא עמיקתא, כבוד גדולת מעלת הרב המופלא רבינו הקדוש כמלאך ה' '''כמוהר"ר יצחק לוריא אשכנזי''' הנודע בשם '''האר"י דבי עלאי''' זלה"ה. ומשנהו אבי החכמה אשר מלא את ידו לשבת על כסאו - הוא תלמידו נאמן ביתו חי מדבר אלהי בוצינא דנהורא כבוד מע' הרב '''רבינו חיים ויטל''' זלה"ה. {{ש}} עלימו תטוף מלתי. ושניהם בנעימים יחד קולם אשמיע, ודבריהם אציע בכל מקום שהדין כך והצע"ה צריכה לכך. 'שמעו ותחי נפשכם' דברי האר"י זלה"ה בגדולת ארץ ישראל ומקצהו תראו מראות אלהים ומעט מחזיק את המרובה. הלא כה דברו על מאמר הזוהר פרשת ויקהל דף ר"ט {{ממ זהר|ב|רט|ב}} וז"ל: {{ש}} {{צ|ברקיע דעל ארץ ישראל אית פתחא חדא דאיקרי '''גבילו"ן''' ותחות האי פתח אית שבעין פתחין אחרנין לתתא, ושבעין ממנן נטרין מרחוק תרי אלפין אמין דלא קרבין לגביה. וההוא פתחא סליק לעילא לעילא עד די מטא לגו כורסייא עילאה, ומההוא פתחא לכל סטרין דרקיע עד תרע' דפתחא דאיקרי '''מגדו"ן''' דתמן איהו סיומא דרקיעא דתחומא דארעא דישראל וכו'}}. פירש גם האר"י זלה"ה כי באמצע השער והפתח שהוא כנגד ארץ ישראל יש פתח גדול, וסביב הפתח ההוא יש ע' פתחין שמשם ניזונים ע' אומות מתמצית הפתח ההוא. ובאותו פתח יש פרוכת דקדושה דלא שבק לסיטרא אחרא שיזונו משם, כנזכר בפרשת תרומה קמ"א ע"א {{ממ זהר|ב|קמא|א}}. והוא לבוש גם כן אלא שהוא קדוש. ולכן אין הקדושה מתגלית בזמן הזה. וגם הפתח הוא באמצע הרקיע ונשפע אח"כ לארץ התחתונה דרך הפתח ההוא. ויש פרוכת גם כן אחר לעכב הסטרא אחרא שלא יכנס לארץ ישראל. וזה הפתח מכוון באמצע כל הרקיעים עד שמגיע לכל בחינת יסוד שבמלכות, נקודה קדישא שבכל העולמות עד כורסיא קדישא. ומשם עולין כל התפלות והנשמות העולות למעלה בלילה. ואעפ"י שאמר בפרשת ויקהל דף ר"א ע"ב {{ממ זהר|ב|רא|ב}} כי התפילות סלקין במזרח ובמערב וכו' - זהו בעלית האוירין, אבל אחר כך כולן נכנסין דרך הפתח ההוא האמצעי. והנה אלו הרקיעים אינם מתגלגלים אלא קבועין. ולכן תמיד פתחם מכוין כנגד ארץ ישראל. אך הגלגלים הקבועים ברקיע הם הסובבים. ונמצא כי כשאנו אומרים שהרקיע קבוע הוא על זה הרקיע. וכשאנו אומרים ש{{צ|גלגל חוזר}} - הוא הגלגל ולא הרקיע. ורבי ישמעאל ור' אליעזר אינן עושין עיקר מן הגלגל אלא מן הכוכב שבו. ואמרו כי מזל חוזר ורקיע קיים. וכן הוא האמת. כי הגלגל והכוכב שבו - הכל נקרא על שם הכוכב. כי הכוכב הוא נקודת הגלגל ונשמתו. והגלגל הוא גופו בסוד העגולים שיש לכל העולמות כנ"ל. וזהו הטעם שאין נזכר בדברי רז"ל תנועת גלגל אלא תנועות הכוכב לבדו. והרקיע קבוע במקום אחד כאהל. '''והרב חיים ויטאל ז"ל''' כתב וזה לשונו: {{ש}} דע כי הלא ארץ ישראל הוא באמצע הישוב, וכנגדה למעלה ברקיע יש באמצע הרקיע פתח אחד גדול כשיעור רחב ארץ ישראל ונקרא '''גבילו"ן'''. ותוך זה הפתח לתתא מיניה יש פתחים אחרים באמצעית'. נמצא שהם {{גמט דגש|ע"א}} פתחים לקבל ע"א סנהדרין. וכל הני פתחים ע"א נקראים {{צ|שערי צדק}}, והם קדושים, ואינם מצד האומות ח"ו. ויש סביב ע"א פתחים אלו מגרש ב' אלפים אמה לכל צד, ושם נגמר שיעור הרקיע שעל ארץ ישראל. ואלו השני אלפים אמה לכל צד הם משרז"ל על תקנת תחומין בשבת כי כולם הם קדושה עצומה. ובסיום זה הרקיע דשריא על ארץ ישראל יש דלת אחד שהוא סוגר זה הרקיע דשריא על ארץ ישראל. ופתחין אלין כשרוצה הקב"ה - סגרם. ונקרא זה הדלת '''מגדון'''. <big>(</big>ולכן יהושע כשנכנס בזה הדלת תיקן לישראל ברכת הזן. וזהו {{צ|על הארץ ועל ה{{גמט דגש|מזו"ן}}}} - גימטריה {{גמט דגש|מגדו"ן}}. וזהו סוד {{צ|מגדל עוז שם יהוה '''ב''''ו '''י''''רוץ '''צ''''דיק}} {{ממ|משלי|יח|י}} - ר"ת '''צבי'''. ר"ל {{צ|מגדל עוז}} נקרא ארץ צבי ששוכן בה {{צ|שם יהוה}} שהיא השכינה. ובו {{צ|ירוץ}} יסוד שנקרא 'צדיק' דרך הפתח והדלת שנקרא {{גמט דגש|גבילו"ן מגדו"ן}} שמספרם גם כן {{גמט דגש|צדי"ק}}. וזה סוד הפסוק {{צ|זה השער ליהוה צדיקים יבואו בו}} {{ממ|תהלים|קיח|כ}}.<big>)</big> ומ{{גמט דגש|ע"א}} פתחים אלו ניזונים ארץ ישראל שהם {{גמט דגש|ע'}} נפש לבית יעקב. והסוד כי {{גמט דגש|ע'}} ענפים יש באילן העליון ומהם נשמות ישראל. אם כן לכל ענף יש פתח אחד, ואין כל ישראל ניזונים מענף אחד ומפתח אחד. והפתח שבאמצע הוא כנגד השכינה עצמה שנקרא {{צ|צדק ילין בה}} {{ממ|ישעיה|א|כא}}. והשבעים אחרים נקראים {{צ|שערי צדק}}. וסביבות אלו ה{{גמט דגש|ע'}} פתחים שבארץ ישראל רחוק ב' אלפים אמה לכל צד (שהוא סיום רקיע ארץ ישראל) - שם שרויים {{גמט דגש|ע'}} ממנן, כל אחד כנגד פתח אחד. ומתמצית ושיורי השפע דארץ ישראל לוקחים אותם ה{{גמט דגש|ע'}} ממנן כל אחד מפתח אחד - אך אינם קרובים אליהם ח"ו. ואז נעשה שאר הרקיע {{גמט דגש|ע'}} רצועות, וכל ממנא שליט על רצועת הרקיע שלו. נמצא כי הרקיע של ארץ ישראל ושאר הרקיע - הכל הוא רקיע אחד, רק שאותו שיעור הרקיע שכנגד ארץ ישראל יש בו אותם הפתחים. וכן הוא בכל העשר רקיעים הנזכר שהם נקראים {{צ|יריעות המשכן}}. וכן למעלה מהם עד כסא הכבוד {{צ|עיני יהוה אלהיך בה}} {{ממ|דברים|יא|יב}} - באופן כי כל ארץ ישראל אין עליה שום קליפה חופפת, ומן האי סטרא ומהאי סטרא הכל נפתח. כי אין לומר כי בקצה האחד של ארץ ישראל הוא פתוח והשאר סתום - כי כל גבול ארץ ישראל מן הקצה אל מהקצה הוא פתוח. ואמר כי טעם פתח הזה הוא כי הוא היה דרך ומבוא לעלות משם סוד ריח הקטורת והקרבנות כשהיה בית המקדש קיים, ואז היה המקום פנוי ע"י אותו הריח העולה משם כנזכר. אך כשגרמו חובין שהוא בעת החורבן - אז נתקרבה הקליפה מכל הקצוות הסובבים את אויר ארץ ישראל עד שנתחברו ד' קצוותיה אל תוך נקודת המרכז האמצעי של ארץ ישראל. ואז כביכול נפסק השפע והדבקות אשר לארץ ישראל עם ירושלם העליונה, ואז שלטה הקליפה ונחרב בית המקדש בעוונותינו. אבל צריך לדעת כי לא נסתם כל הפתח הנזכר ברגע אחד בעת החורבן, אמנם על ידי התועבות והגילולים שהיו מקריבין וממשיכין את הקליפה מעט מעט עד שנסתם הכל ואז נחרב הבית. ולכן תמצא כי תחלה נחרבה כל ארץ ישראל, והוא בגלות שומרון, הם היוד השבטים, כי נתמלאת סאתם עד שהקליפה גברה שם. ואח"כ גם בני יהודה נתמלאת סאתם. אז נתקרבה הקליפה עד נקודת ציון שהוא אמצע כל העולם, ואז נסתם הכל ואז נחרב הבית בעוונותינו הרבים. ועתה צריך לדעת שהלא הארץ בעצמה היא קדושה והיא חלק השם יתברך מכל שבעים ארצות , ואיך תוכל הקליפה ליכנס בחלקו יתברך? {{ש}} לכן השיב כי האמת הוא כי בארץ בעצמה אין להם חלק כלל. האמנם הענין נמשל למי שיש לו עבד אחד וברח ממנו אל בית חבירו - אזי הוא נכנס שם ומכיר את שלו ונוטלו והולך לו. כן ישראל קנו אדון לעצמם בעונותיהם, ונמכרו לעבדים אל הקליפה. בכל יום מקטרים ומזבחים להם עד שברצונם נמכרו להם לעבדים 'להיות להם לאלהים'. ואז הקליפה נכנסה לארץ ישראל ולקחה את העבדים הנמכרים לה ודחה אותם לבר ולקחם בארצה והלכה לה משם, ואז חזר הפתח הנזכר להפתח תכף ומיד. וא"ת אם חזרה הקדושה למקומה איך נשאר ארץ ישראל חרבה? התירוץ הוא כי השכינה עלתה למקומה, וישראל בעונותינו הלכו בין האומות ונשארה הארץ שוממה מבלי בניה ובלי בעלה. ולכן לא חזרה להתיישב עד ישקיף וירא ה' משמים. ואחר שהקדושה נסתלקה כדי שלא תשרה במקום הטומאה (כי זה דרכה כנודע בסוד טומאת מת) - לכן שם הקב"ה פרכת מסך אחד מהקדושה על אותו פתיחו דעל גבי ארץ ישראל. ובזה אין הטומאה שורה שם וגם הקדושה העקרית אינה שורה שם. ונשארה כביכול האשה עגונה ואינה נשאת לאחר. וכוונת פרוכתא דא נלע"ד חיים כי נודע בעת שהמלכות המלבשת גבורה ודין אזי פועלת הדין על ידי לבוש החיצון מכל - שהוא גוון תכלת שמכלה את הכל. והנה אפילו החיצונים יראים אז ממנה כי {{צ|חמת מלך מלאכי מות}} {{ממ|משלי|טז|יד}}. ובראות החיצונים המלכות בלבוש תכלת כנזכר - אזי בורחים משם. וזה סוד {{צ|ההוא חופאה קלישא}} הנזכר בזוהר חלק שני דף קמ"א {{ממ זהר|ב|קמא|א}}, עיין שם, שהוא סוד הלבוש החיצון שבסופו הם הלבושים היותר פנימיים ונקראים {{צ|פרוכתא קדישא}} בערך הפנימיים *** כנודע. ולכן החיצונים אינם יכולים ליכנס שם. וכן הברכה והשפע נמנע - כי תוקף הדין הנכלל באותה חופאה אינו מניח לרדת הברכה כיון שאין זכיות בישראל מעוונותינו. ולכן נשארת ארץ ישראל חריבה - ולא מצד הטומאה, רק בשב ואל תעשה. ולטעם זה נקראת {{צ|חופאה קלישא}} כי כמעט היא נקראת קליפה כנגד מה שלמעלה ממנה.{{הערה|כנראה עד כאן דברי הר' חיים ויטאל - ויקיעורך}} '''והרב המקובל האלהי מוהר"ר משה קורדוירו זל"ה''' כתב זה לשונו: {{ש}} {{צ|בכל רקיעי' אית פתחין ידיען}} - ענין פתחים אלו הם כאלו תאמר ארץ מצרים היא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה היא מחזקת כנגד הרקיע כך וכך מעלות, וכל אותן מעלות הרקיע שהם כנגד חלק הארץ יקראו פתח אחד. ועם היות שיתגלגל הרקיע - אין לחוש, כי כל חלק מהרקיע כשיגיע כנגד הארץ והשר שלה - ישפיע מעין שפע השר הממונה. והפתחים האלו נחלקים בישוב ששם שוכנים {{גמט דגש|ע'}} אומות, וארץ ישראל היא נקודת מרכזם. וכל ה{{גמט דגש|ע'}} יש להם רצועה שהוא פה להם לשאוב מפתח ארץ ישראל. ולזה היו כמה מלכים בארץ ישראל שלא היה להם בארץ ישראל אלא עיר אחד או חלק כמו ל"א מלכים שכבש אותם יהושע, ושאר ישובם היה במרחקי הארץ (כדפי' רז"ל), מפני שפתח שאיבת השפע הוא סביב לארץ ישראל. וכל {{גמט דגש|ע'}} ממנן נטרין מרחוק תרי אלפי אמין - סודו הוא כי אלו הב' אלפים הוא סוד {{צ|תחום שבת}}, והיוצא חוץ לתחום יוצא אל קליפות. שתחום שבת ותחום ארץ ישראל שהוא אלפים אמה הוא סוד {{צ|הנוגה}} כנודע, הסובב ומתחם ארץ ישראל שלא יכנס אליה חצוני ערל טמא. וחלק ארץ ישראל עולה נקי ובר עד כסא הכבוד. ופתח היכל לבנת הספיר מכוונת כנגדה, ונוגה סובב גבולה ממנה ועד רום רקיעין. ושרים סביב לה שואבים מתמציתה. והם פתחי השרים חלקם אשר נגד ארצם ברצועות משוכות אלו על אלו בענין שכולם שואבים דרך אותו הנוגה. והנה כסא הכבוד משפיע כל בחינת ההנהגה לעולם לארץ ישראל וכח כל הנמצא בה. והם סוד {{צ|שערי צדק}}; כי 'צדק' היא מדת המלכות . ואור המלכות המשתרבב מכסא הכבוד דרך ההיכלות, ושוכן בארץ ישראל בסוד {{צ|סתר המדרגה}} הזאת שתחומה נוגה לו סביב ומתוכם כעין חשמל. והכלים הגשמיים שיפעל בו המעשה הוא הרקיעים. ובהגיע הרקיע כנגד אוירה של ארץ ישראל - מתבטל כל כחו וכח השרים שקבל, והוא פועל ברצון השופע כעין שהוא עושה לכל שר ושר - שכל חלק הרקיע שהוא מכוון כנגד ארצו מנהג כפי השפעה הנשפע וחלק התמצית שמקבל מלמעלה. והנה כיון דגרמו חובין והיו ישראל עובדים עבודה זרה - היו האומות שולטות בארץ, נכנסות ומשיגות גבולן של ישראל, וישראל נמסרין תחת ידם, כגון סנחריב וכיוצא. עד שבא נבוכדנצר ואז אתקרב קליפא כלא כחדא והיתה שליטה אל החיצונים על ישראל לכלות ח"ו, עד שהחריב המקדש והגלה את ישראל ודחה לון לבר. ואע"ג דדחה לון לבר - עכ"ד משכנם שם אינו קבוע - דלא יכיל לשלטאה בההוא דוכתא קדישא, ולא הרגיעה שם לילי"ת. וחזר לו נבוכדנצר ושאר המלכים אל מקומם. ועם היום שנתיישבו גוים בארץ ישראל - עכ"ז ישובה אינו ישוב הגורם שתשלוט הקליפה אלא כענין טעם החרבן דמסיק לבד{{הערה|יתכן שיש להגיה כאן "דמפיק לבר", וכפי שנזכר לעיל בענין עבד שברח וכולי, וצע"ע - ויקיעורך}}. וקב"ה עבד דלא תשלוט. שגרש הקליפות אחר שנתנקמו מישראל כדי רשעתם. אהדרת ההיא קליפה וחזרו גבולי ישראל אל גבולם העליון. ואלו עמדו ישראל על מקדשם בגלות יכניה וכיוצא שלעולם נשארו ישראל על מכונם - לא היה צריך דבר, שהיה ראוי שע"י העבודה ישאבו הרוח העליון: אמנם נחרב הבית וגלו ישראל. מה עשה הקב"ה? נטל פרוכתא. והוא סוד {{צ|ופרשו עליו בגד כליל תכלת}} {{ממ|במדבר|ד|ו}}, והוא כח אמצעי בין הקדש והחיצון. ונותן גבול להחיצונים שלא יגשו אל הקדש. והנה בהיות ישראל גולין אזי אויר ארץ ישראל הוא מאיר מהקדש דרך פרכת בגד כליל תכלת זה. אמנם בהיות ישראל על מכונם - אין בין ישראל לאביהם שבשמים מפסיק כלל, ויושבי חוץ לארץ הם שואבים דרך ד' קליפות. והנה סגולת ההוא פרוכתא הוא שגורם שתצמצם למעלה ולא תאיר אל התחתונים, ולזה לא יושפע עליהם שפע ואור השכינה באור הקודם, אבל נמצא בה כשיעור מה שעובר דרך הפרוכת. ועדיפא מחוץ לארץ שאין אותו המעט המאיר עובר דרך החיצונים. וגם הנשמות מדי עלותם לא יצטרכו מתי ישראל לשבר כח ד' קליפות, אלא כבוד השם המאיר דרך הפרוכת הזה שאינו טמא - יאספהו. לזה בזמן רשב"י שהיה חרבן אמר שאויר ארץ ישראל הוא טהור ומחכים וכיוצא, ולא גרעה מעלת ארץ ישראל ח"ו. אמנם תגבורת האור לבנות בית המקדש אי אפשר מן הטעם הנזכר לעיל. ואמנם יש לדקדק עתה שבמקום הבית נעשה בית מרגז לישמעאלים - מאי איכא למימר? שהרי {{צ|שם הרגיעה לילי"ת}} {{ממ|ישעיה|לד|יד}}!? {{ש}} וי"ל שזו שליטת ש‎‎ָׂרָם שנתן לו הקב"ה בזכות המילה כנזכר בזהר. אמנם לא ישכון שם לטמאה כדרך ששולטת {{צ|מחוילה...באכה אשורה}} {{ממ|בראשית|כה|יח}} ששם משכן הקליפות והשר. אבל כאן בארץ ישראל הם יושבים העם לבד ושואבים שפעם מבחוץ ממה שכנגד גבולם, ואין להם חלק בפרוכת כלל וכ"ש במה שלמעלה ממנו. ואותה העבודה שהם עושים - מתגלגלת עד שיוצאה לחוץ אל משכן השר. ודע כי תחלת המציאות אחר התגברות החיצונים וסלוק שכינה מהתחתונים לסבת הפגם והעון שגרמו הדורות הראשונים דור אחר דור - נתחזקה הקליפה ונסתמו פתחי הקדושה, ועמדה שכינה בעליונים זולתי מה שנתלבש בחיצונים בסוד {{צ|ומלכותו בכל משלה}} {{ממ|תהלים|קג|יט}}. וזהו גם כן היה ברדת של ישראל בגלות מצרים כדכתיב {{צ|אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה}} {{ממ|בראשית|מו|ד}}. ולכן כשנראה למרע"ה {{ממ|שמות|ג|ב}} נראה {{צ|מתוך הסנה}} (דהיינו הקוצים, להראות סוד התלבשות) - {{צ|'''לַבת אש'''}} - שהיא 'בת עין' הנקראת 'בת מלך' איך היתה מלובשת בתוך הקוצים. כך עתה בגלות הזה השכינה היא מתלבשת בתחום שרו של עשו כדי לשמור ישראל שם שתי שמירות. * האחת שלא ישתקעו בתוך הקליפות כי {{צ|חונה מלאך יהוה סביב לראיו ויחלצם}} {{ממ|תהילים|לד|ח}} מכל צד הקליפה הרוצה להגביר עליהם כדי להחטיאם. וכמעט האויר הקדוש שוכן אתם בתוך טומאתם. * שנית לשמרם שמירת הגוף שלא יאונה אליהם כל און, כענין {{צ|יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך}} {{ממ|דברים|כג|טו}} ואויר חוץ לארץ מתקדש. ומטעם זה נאמר {{צ|דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל יהוה כי בשלומה יהיה לכם שלום}} {{ממ|ירמיהו|כט|ז}}. כי הנביא גלה להם סוד השכינה עמהם בגלות, ואויר קדוש השוכן אתם בתוך טומאתם, והמלך והמלכה גולים עם בניהם ושם מתייחדים בתוך הגולה. וז"ש {{צ|כי בשלומה יהיה לכם שלום}} שהוא היסוד וייחוד. וזהו סוד {{צ|שכינה גולה עם ישראל}} - עם היות שאינה בגלות - אלא לשמור את בניה לבלי יטמאו בין האומות ולא יוזקו, דשכיחא שם היזקא מפני האויר הטמא. ובהיותה שם - האויר מתטהר. ואין לתמוה על כך. שהרי ישראל קודם שנכנסו לארץ ויצאו ממצרים והלכו במדבר....'''נח"ש שר"פ ועקר"ב וצמאו"ן''' {{ממ|דברים|ח|טו}} - האיך הקריבו קרבן והיו בתוך ענני כבוד? אלא העננים היה להם אויר, ואויר של ארץ ישראל היה הולך עמהם. כי אותו הפתח הנזכר לעיל נפתח להם במדבר נוכח מושב בני ישראל והלך עמהם על ראשם עד שעמד כנגד כל ארץ ישראל שיעור ת' פרסה. והוא מתחילת גבול ארץ ישראל ועד קצהו. וצריך לידע כי ענין גלותנו הוא שכל כך פגמו הנשמות עד שהשכינה גולה ונסתלק ממנה השפע מכל הבחינות מכל וכל. וזהו גלות השכינה החלטי - לא צער שתצטער היא מכאב הבן - אלא זה הוא צער עצמי הנוגע אליה. וזה לא היה דווקא אלא בחורבן בית שני כמו שפירשו בתיקונים על פסוק {{צ|ונהר יחרב ויבש}} {{ממ|איוב|יד|יא}} בענין שפע הנהר הנמשך לשכינה. ופירשו {{צ|יחרב}} בבית ראשון - כי {{צ|יחרב}} הוא כמו {{צ|חרבו המים}}, שאינו יבשות אלא נגיבות, אבל עדיין נשאר לחות השפע קצת. {{צ|ויבש}} - בבית שני, כי {{צ|יבש}} היינו שנתייבש מכל וכל, שנסתם שער השפע מכל וכל. וז"ש הכתוב {{צ|ויקרא אֲדנָי '''יְ''''הֹוִה '''צ''''באות '''ב''''יום '''ה''''הוא לבכי ולמספד}} {{ממ|ישעיה|כב|יב}} שהוא ר"ת '''הצב"י'''. כשנחרב קרא לבכי כי {{צ|'''צבי''' לצדיק}} נחרב ויבש, וראוי לו לבכי ולספוד עליו על הצדיק שאבד למטרוניתא להשפיע עליה, ועתה כל הנשפע שמשפיע לחוץ יוצא ל{{גמט דגש|ע'}} שרים, בני שפחה בישא. והנה {{גמט דגש|צבי}} גימטריה {{גמט דגש|ק"ב}}. חִדֵש שעל ידי הצדיק שהוא היסוד מתחברים גם כן '''ק''''דושה '''ב''''רכה (שהם תפארת ומלכות). ועתה הצדיק אבד - נעשה '''ק"ב''' ישן ו'''ק"ב''' חרובין - שכל השפע של הקדוש ברוך הוא ד"קדושה ו"ברכה - הוא יורד לעלמא דחרוב, סוד {{צ|'''קב''' חרובין}} שהוא לקליפת נגה (כנודע בדרושי האר"י זלה"ה באורך, עיין שם בדרוש של מרכבת יחזקאל). ועיין שם הזוהר פרשה תרומה על פסוק ועשית שלחן (צ"ל מנרת) זהב טהור וגו'. וא"ת - כיון שנסתם שער השפע - אם כן מה יתן ומה יוסף העוסק במצוה או הפוגם? {{ש}} וי"ל כי העושה מצוה בזמן הזה הוא עושה סמך לשכינה ומושך לה שפע כזיעה בעלמא - ועכ"ז יש לו שכר טוב. ועל זה נאמר {{צ|שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה}} {{ממ|ישעיה|סו|י}} - כי סמך הוא עושה לה, ואדרבה יותר שכרו גדול. והעד על זה בת מלך בהיותה יושבת בהיכל המלך אביה - עבודתה שעושין לה אינה כל כך נחשבת כמו עבודה שעושין לה בהיותה בגלות. ואז כשהעבד נותן לה אפילו עשב לח - חשוב אליה יותר מכל מעדני מלך בשער המלך לפי הצורך. לכך עבודה המועטת שעושין לה בזמן הזה הוא חשוב מכל אילי נביות בזמן ההוא! <big>(</big>זהו סוד שאמרו ז"ל במדרש משלי והובא בילקוט דף ק"מ ע"א וזה לשונו: {{ש}} {{צ|א"ר יוחנן "טוב פת חרבה" {{ממ|משלי|יז|א}} - זו ארץ ישראל שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח בכל יום ודר בתוכה - זוכה לעה"ב. "מבית מלא זבחי ריב" - זו חוצה לארץ שהיא מלאה חמס וגזילות}}. הכוונה כי בעוונותינו הרבים עתה בעת החורבן השפע שמקבלת השכינה הוא התמצית ממה שהיתה מקבלת מקודם בבנינה. והשפע בעצמו לוקחת בעוונותינו הרבים השפחה בישא, כמה דאת אמר {{צ|תחת שפחה כי תירש גברתה}} {{ממ|משלי|ל|כג}}. אבל עדיף אותו השפע המועט שיורד בארץ ישראל שהוא בתוך אויר הקדוש - מכל השפע היורד בחוץ לארץ בתוך אויר הטמא. וז"ש {{צ|טוב פת חרבה - זו ארץ ישראל}}, ואין לה עתה אלא התמצית. {{צ|שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח}} - שאינו גורם במעשיו הטובים שלו להוריד אלא התמצית בלבד - מכל מקום {{צ|זוכה לעה"ב}} - כי זה המעט שגורם הצדיק במעשיו להוריד בארץ ישראל הוא חשוב לשכינה מכל אילי נביות בזמן שבית המקדש היה קיים כנז"ל. וזהו סוד הפסוק {{צ|'''י''''פרח '''ב''''ימיו '''צ''''דיק ורוב שלום עד בלי יָרֵח}} {{ממ|תהלים|עב|ז}} - הוא ראשי תיבות '''צב"י''' למפרע - להורות כי צדיק שדר בארץ צבי בזמן {{צ|בלי ירח}}, שהירח היא בחסרונה, גורם {{צ|רוב שלום}} יותר מבזמן שהיתה הלבנה במילואה.<big>)</big> ועל דרך הזה הפגם הגדול הוא כי מי שיטול מלפניה המאכל המועט ההוא - אז בוודאי היא בכעס גדול ותענישהו עונש גדול. כי הקרוב אל הדבר קל שבסבות יפסיקהו והיא בעצמה מגוללת בדין, וקלה שבסיבות יהפכה לדין חזק. וזה טעם הצרות התכופות בגלותינו זה מה שלא היה כן בשאר הגליות. מפני שבשאר הגליות שלא היתה עמהם אלא לשמרם בלבד - לזה היה לה שפעה בכל יום כנודע. אמנם עתה שנסתלק לה השפע מכל וכל והיא נקרא {{צ|סוכת דוד הנופלת}} {{ממ|עמוס|ט|יא}} - 'שנפלה' לא נאמר אלא 'הנופלת', להורות שלעולם היא בעוונותינו נופלת. להיות שנסתם השער השפע שאינו נשפע למטה זולת הספיחים וספיחי הספיחים שאנו אוכלים. וכן תמיד מאותו השפע שהיה בה נזרע עתה בזמן הגלות, ולכך לעולם חוזרת לאחור. וזהו {{צ|הנופלת}} בכל יום, שאין יום שאין בו קללה מרובה מחברתה. כי כל עוד שהולך השפע מתמעט כחו, כענין הספיחים שיש להם כח חזק ,וספיחו ספחים שהוא השיחים הוא יותר מעט, וכל עוד שהולך הוא מתמעט. ולכן עיקר כוונת הרשב"י בחבור ספר הזוהר היה לזה. להיות השכינה בגלות באפס שפע באין תומך ואין עוזר - רצה לייחדה עם הת"ת ייחוד מועט על ידי חיבור זה במה שיהיה הוא עם חבריו עוסקים בסוד. וכמו{{הערה|נלע"ד שיש להוסיף כאן מלת "כן". "וכמו כן וכולי". וצע"ע - ויקיעורך}} כל מי שזוכה לעסוק בזה החיבור הוא גורם לייחד קב"ה ושכינתיה ע"י היסוד שהוא סוד {{גמט דגש|רז}} דהיינו {{גמט דגש|אור}}. וגם על ידי החיבור הזה הוא ביטול הקליפות וקללות הגלות והשבתת קטרוגם שהן לוחמות בכל עת ובכל שעה נגד השם ונגד שכינתו, ונגד בניה ישראל הנתונים בגלות בין האומות הנקרא {{צ|חיוון בישין ודובין דאכלין ענא}} שהם ישראל כאומרו {{צ|ואתנה צאני וגו'}} {{ממ|יחזקאל|לד|יז}}. ועסק התורה יקרא {{צ|הקלע והחרב והרומח}}, והם בחינת הסודות להצילם מרעתם בחיבור הזה, כמ"ש בס' התיקונים דף ע"ג ע"ב על פסוק {{צ|ורוח אלהים מרחפת על פני המים}} {{ממ|בראשית|א|ב}}: : מאי {{צ|ורוח}}? אלא בודאי בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא - האי רוח נשיב על אינון דמתעסקים באורייתא, בגין [ד?]שכינתא אשתכח בינייהו. והאי רוח איתעביד קלא ויימא הכי: {{צ|אינון דמיכין ושינתא בחוריהון, סתימין דעיינין, אטימין דלבא - קומו ואתערו לגבי שכינתא! דאית לכון לבא בלא סכלתנו למנדע בה ואיהו בינייכו!}}. ורזא דמלה {{ממ|ישעיה|מ|ו}} {{צ|קול אומר קרא}} כגון {{צ|קרא נא היש עונך ואל מי מקדושים תפנה}} {{ממ|איוב|ה|א}}. והיא אמרת {{צ|מה אקרא כל הבשר חציר}} - כלא אינון כבעירין דאכלין חציר, {{צ|וכל חסדו כציץ השדה}} - וכל חסד דעבדין - לגרמייהו עבדין! ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא - כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין! בההוא זמנא {{צ|ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב}} {{ממ|תהלים|עח|לט}}. ודא איהו רוחא דמשיח. : ווי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא ולא ישוב לעלמא! דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה דאיהו '''י'''' מינה, ואשתארת '''ב'''' יבישא.{{ש}} ווי לון דגרמין עניותא ואורך גלותא וחרבה וביזה והרג ואבדן בעלמא! והאי רוח דאסתלק איהו רוח דמשיח וגו'. וכן בכמה מאמרים אחרים בתיקונים ובזוהר . כללו של דבר שכל המתעסק בספר הזוהר ניצול מכל הנזכר לעיל ועושה תקון גדול לשכינה בגלות הזה. והספר הזה עתיד להגלות כל סודותיו בימי מלכא משיחא כדי ליתן סעד לשכינה כנזכר. והנה כל אותם שיזכו אליו יזכו לגאולה בעזרת האל יתברך: ===יניקת שבעים שרים מארץ ישראל=== ועתה נבאר יניקת {{גמט דגש|ע'}} שרים מארץ ישראל איך היא, ושליטתם. דע כי הנה '''לילי"ת''' נקראת 'אימא דערב רב'. וערב רב נקראים {{צ|ע' שרים ערבוביא בישא}}, שלילי"ת הרשעה הולידה אותם מיחוד '''סמא"ל'''. והם בשפל כל מדרגות החיצונים, למטה מכל ההיכלות. הם {{גמט דגש|ע'}} ניצוצות. כדרך שהקדושה נבראת 'בת שבע' 'בת שבעים' - כך בחיצונים לילי"ת נקראת 'בת שבע' היכלות החיצונים שהיא 'בת שבעים' אומות כנגד שבעים שרים. ואין שום שר כנגד ארץ ישראל, שהרי אין להם חלק בארץ. אמנם בחוצה לארץ ממש נתנה להם שליטתם. וצריך לידע שיש ארבע מאות פרסה בארץ ישראל שאין שר ולא חצוני שולט בו כלל, אלא יש בגבולה סביב קליפה קדושה שנקראת {{צ|פרוכתא קלישא וקשה}}. שצדה מבחוץ היא טמאה, וצדה מבפנים היא טהורה. כקליפת האילן - שצדו מבחוץ הוא פגום, וצדו מבפנים הוא נאה ונאות לערך האילן. וכן קליפת האגוז וכן בעלי קליפין - מבחוץ קשים לשמור, ומבפנים נאה ונאות לערך המוח הפנימי. והנה דע שכנגד ד' מאות פרסה של מטה הנזכר לעיל יש למעלה חלון אחד מרובע, והוא צר מלמעלה ורחב מלמטה. * ושיעורו מלמעלה {{גמט דגש|ת"ק}} אמה על {{גמט דגש|ת"ק}} אמה כשיעור בית המקדש, כי בית המקדש כולו נתון תחת החלון. * ובאמצעית עוביו של חלון הכיפה היא כשיעור עה"ק ירושלם ת"ו. * ושיעור כמות החלון למטה הוא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, כשיעור כל ארץ ישראל, וכל ארץ ישראל תחתיו. וכשהיה יורד השפע מלמעלה דרך צינור מלכות של י' ספירות דעולם העשייה - היה יורד אז דרך ישרה עד חלון הכיפה הנזכר ויורד על בית המקדש, ובית המקדש יתפשט על כל ארץ ישראל. וכשרבו הפריצים בבית ראשון מהבל דברי לשון הרע ונבלות פה גרם העון ונתגשם אותו הבל ונתעבה ונעשה דמות ענף עב, והתחיל להסגר מעט מעט סביבות שפתי החלון - עד שביום ט' באב נסגר כלו ונפסק השפע ונחרב הבית. ותכף ומיד לאחר שנחרב הבית פתח הקב"ה את החלון, ואז הוריד את עולם האופנים וצמצם מלכות של עולם האופנים בתוך החלון כדי שלא יסגר עוד. ולעולם פתח זה לא יסתם אלא דווקא בעת החרבן שנתנה רשות אל החיצונים ליכנס לארץ ולהחריב הבית כנזכר. ומיד נתגרשו משם. ויש כסוי ומסך פרוכת פרוסה סביב לארץ ישראל שהיא שומרת הגבולים האלו שלא תתפשט הקליפה, ומגרשת כל זר מתוכה. ואפילו ארץ ישראל חרבה ושממה מפעולות החיצונית הזאת שהוא בעת החורבן - עכ"ז אינה שולטת בארץ ישראל. אלא החריבה ונתגרשה ועמדה ארץ ישראל אפילו בעת חורבנה נקיה וברה מאין זר בתוכה. והנה מה שהיה שעור ארץ ישראל ת' פרסה על ת' פרסה - עתה בעת חורבנה לא נשאר אלא מאה פרסה על מאה פרסה שהוא חצי חלק שמיני. וכל מקום דשן ושמן - נקמט ונתכווץ. וזה כדי לרצות את שבתותיה כנגד שבעים שמיטות שבטלו. ולא נשאר ממנה אלא הטרשין שבה. ואפילו שזורעין בטרשין שבה - כמאן דליתא דמי. והנה דרך אותה קליפה קלישה הנזכר לעיל - שהוא גדר מעכבת שלא יכנסו החיצונים לגבול ארץ ישראל כלל אפילו בזמן חורבנה כנזכר - הוא פתח משוך עד היכל {{צ|לבנת הספיר}} {{ממ|שמות|כד|י}} כדי שלא ישלטו בארץ ישראל שום שר וחיצוני. רק אם ישליטוהו ברשע ע"י כישוף וע"ז ועבירות - שאין זה מן הנאות אלא מצד הבחירה הרעה לרשעים שיוכלו לעשות כרצונם. אבל לא שתשלוט הקליפה. {{ש}} ובזה נבין אומרם {{צ|לא גושמה ביום זעם}} {{ממ|יחזקאל|כב|כד}} - שבאו המים הטמאים מי המבול מי המרים המאררים שהם הקליפות ונכנסו בארץ. לא שגושמו בארץ - שאין כחם שם . ובעת חרבן בית המקדש פרץ הקב"ה גדר הקליפה ומסך המבדיל ונכנסו והחריבו בית המקדש, וחזרו להם ונסתמה הפרצה. וכן פי' הרשב"י בזוהר פ' תרומה ע"ש. ודרך זה הוא סוד השכינה בארץ ישראל. כי ימשיך אור רוחני, אויר ארץ ישראל הטהור. שאין אוירה מהחיצונים כאויר חוץ לארץ, אלא אוירה מפתח היכל לבנת הספיר הפתוח עליה, ומוריד אויר טהור מחכים ודאי בסוד השכינה הנקראת 'חכמה'. וענין זה תלוי בקדושת הארץ. והיינו שפירשו בזוהר לך לך{{הערה|מצאתי אולי {{ממ זהר|א|עח|א}} - ויקיעורך}} שעמד אברהם על שליטת הארץ הקדושה ולא היה יכול לרדת לעומקה, ושפט באצטורולוגין שלו כל שרי המקומות וירד לעומקן, ובארץ ישראל לא השיג. עד שאמר לו הקב"ה {{צ|אל הארץ אשר אראך}} {{ממ|בראשית|יב|א}} כמו שאמרו רז"ל, ושם תשיג שליטת הארץ. וכן השיג בנבואה. אבל נשאר לנו לבאר דהא אילנא דמותא שלטא בליליא אפילו בארץ ישראל או אפילו ח"ו בעת רעתן או בעת הדבר בר מינן וכיוצא, שנאמר {{ממ|משלי|כב|ג}} {{צ|ערום ראה רעה ונסתר}}. והנה הענין הזה יהיה כי לצד צפון של מחיצות אלו יש נקב אחד לצד הקליפות. וזה הנקב הוא סמוך לפתח היכל לבנת הספיר. ודרך אותו נקב הוא התפשטות הקליפות בארץ ישראל בלילה. שנתן רשות להתפשט - אבל לא כולם, אלא אותם של סוד שליטת הלילה. ונקב זה נקרא {{צ|נוקבא דתהומא רבא}} כמ"ש, והוא פתח כניסה אל החיצונים אל האויר הטהור הזה לבא אל פתח ההיכל להיות שם - {{צ|לפתח חטאת רובץ}} {{ממ|בראשית|ד|ז}} להתעלות שם. ולכך כנגד ההיכלות מבחוץ - שם הקליפות נאחזות, והן כעין קליפת האגוז. שהרי ד' מוחין הם ד' חיות הקודש, והקליפה נאחזת מבחוץ - דהיינו שסוד אותה הקדושה היא משפעת אל החיצונים האלו. ובהכרח יש להם מדרגות על מדרגות משתלשלות משם ויונקות על יד"ו - דהיינו שיש לכל ההיכלות ערוה מבחוץ דהיינו החיצוניות הנדבקת שם. ולזה לצד צפונה הוא פתוח - שדרך אותו הפתח יוצא מתחומה ונכנסת. וזה סוד {{צ|ויבא גם השטן בתוכם}} {{ממ|איוב|א|ו}}. והיינו נמי שליטת החיצוני בארץ לכל שליחות שבעולם. וכן כל איזו חלק הניתן לחיצונים כגון עשן המערכה ואברים ופדרים המתאכלים כל הלילה - היה נוטה ממש לצד צפוני של ארץ ישראל. ודרך אותו הנקב אשר שם היה יוצא אליהם ונתן להם, שנאמר {{צ|בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל}} {{ממ|בראשית|מט|כז}}. ודרך אותו נקב הוא דחיית הרשעים בין הקליפות, וגם כניסת כל הרשעים לגיהנם. וכל הנדחה - דרך אותו נקב הוא ידחה. ועל אותו נקב התפלל דוד {{צ|וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ}} {{ממ|תהילים|סט|טז}}. שח"ו כשידחה הרשע דרך אותו הנקב ויסתם פיו עליו והוא יורד לגיהנם אל בין הקליפות - נוח לו שלא נברא, כי הם שולטות עליו כשכיר יומו. {{ש}} ועל נקב זה נאמר {{צ|ובאר צרה נכריה}} {{ממ|משלי|כג|כז}}. {{ש}} ועליו נאמר {{צ|אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס {{תיקון גירסה|בל|אל}} יתמכו בו}} {{ממ|משלי|כח|יז}}. והיינו גיהנם רוחני. ויורד מדרגה אחר מדריגה עד למטה. {{ש}} ועל זה הנקב נאמר {{צ|מצפון תפתח הרעה}} {{ממ|ירמיהו|א|יד}} - שנפתח הנקב כפרצה ופרצו פרץ כל הגוים אשר סביבותיה. ואח"כ סתם הקב"ה הפרצות ונשאר הדבר כמו שהיה. והנה עתה תבין שבזה הפסוק {{צ|אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים}} {{ממ|בראשית|כח|יז}} - כי פתח היכל לבנת הספיר יש בו מדריגות כעין גלדי בצלים. הנקודה האמצעית של מלכות דאצילות היא קודש קדשים, ומשם יורד השפע עד היכל לבנת הספיר ביצירה השורה על ארץ ישראל. והכל נבאר בעזרת השם יתברך בסוד המשנה של {{צ|עשר קדושות}}. ואחר כך סובב עזרות ולשכות. ואחר כך סובב הר הבית. ואחר כך סובב ירושלם. ואח"כ סובב ארץ ישראל. ואח"כ חוץ לארץ שהוא משכן השרים{{כך מובא בדפוס וינציא. ויתכן כי יש ספרים אחרים שגורסים "משכן ע' שרים"}}. ובארץ ישראל תתפשט ותשתרבב השכינה דרך ד' מאות פרסה אלו ותשכון קדושתה בארץ ישראל, ובירושלם מדרגו' קדושה יותר, והר הבית יותר כמשרז"ל {{צ|עשר קדושות נתקדשה ארץ ישראל}}. והיינו שכינה שוכנת בתחתונים ואינה מתלבשת בחיצונים כלל. ואפילו עתה בגלות - מכל מקום {{צ|עיני יהוה אלהיך בה}} {{ממ|דברים|יא|יב}}. וזה יובן ממה שמביא הזוהר בפרשת שמות {{ממ זהר|ב|יד|א}}, וזה לשונו: {{ש}} {{צ|ברח דודי ודמה לך לצבי וגו'}} אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או כעופר האיילים. בזמן שהוא בורח - הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו, ולעולם תמיד הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמר ישראל: רבש"ע! אם אנו גורמים שתסתלק מביננו - יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח. עכ"ל. והנה עתה בגלות אעפ"י שנסתלק הקב"ה מירושלם ומארץ ישראל למעלה למעלה - מ"מ הוא מחזיר ראשו למקום שהיה שם בירושלם עיר הקדש כדי להשפיע בה תמיד. וזהו סוד הפסוק {{צ|עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה..}} {{ממ|דברים|יא|יב}}. וצריך להבין למה אמר דווקא {{צ|עיני}}? הוה ליה למימר "יהוה אלהיך" בלבד? ולמה מדייק דווקא {{צ|עיני}} ולא תואר אחר?{{ש}} הטעם הוא שזה הפסוק הוא מרמז על הגלות כשמסתלקת השכינה למעלה היא מהפכת הפנים בלבד ומסתכלת בעיניה בה. ולא בעצם קדושתה - כי היא מסתלקת תמיד למעלה, אבל העינים מסתכלים תמיד למטה בירושלים. ולכן נקרא {{צ|ארץ הצבי}} שהיא דומה לצבי. ועתה ישפוט המעיין בשכלו - כי אחר שישראל ידעו בבירור עניינים אלו על מתכונתם כשבא נבוכדנצר ונכנס דרך פתח הצפון והגלה החרש והמסגר בבלה - מה היתה כוונתם בחשבם שהם טבועים בבור תחתיות - {{צ|תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ}} {{ממ|תהילים|סט|טז}}. כמה נתייאשו מן הרחמים וכמה היה לבם חרד וכמעט נדחה מן האמת ח"ו כדפירש בזוהר. עד שהוצרך הנביא לבשרם {{צ|ואני בתוך הגולה}} {{ממ|יחזקאל|א|א}} - בעמקי הקליפות. וכמה יצא לבם באומרם "''איה תעלנה תפלותינו? איה יתקשר הבל פה תורתינו?''". עד שנתבשרו ואמר {{צ|נפתחו השמים ואראה מראות אלהים}}. ממש פתח הקב"ה פתחי הרקיעים ואמר "''דעו לכם כי ממש כמו שאני בארץ ישראל כך אני יצאתי עמכם בחו"ל! ותפלותיכם ומצותיכם ונשמותיכם באות אלי מפני שאני יצאתי בגלות עמכם. ורקיעים אלו הם עליכם כאותם הרקיעים שהם על ארץ ישראל''". ואז בטחו ישראל בהקב"ה והתנחמו מאבלותם. האמנם דרך רדתה היא - כי תצא ניצוץ השכינה עם כל חייליה ומרכבותיה. דווקא ניצוץ - כי עיקר השכינה היא בארץ ישראל. אמנם דרך פריצות תפרוץ פרץ ותצא אל ארבע רוחות השמים מקום אשר נפוצו שם ישראל. וא"ת אם כן נתבלבלו כל המעלות ח"ו!? {{ש}} אמנם דרך הפרצה הזאת נבאר שאינה כפרצת החיצונים כשנכנס לארץ שאותה פרצה היה בלבול המעלות וחרבן בית המקדש וכבר נסתמה כנזכר לעיל. אמנם פרצה זו שפרצה השכינה היה ממש כדרך פתח היכל לבנת הספיר לרדת לעולם התחתון לארץ ישראל. כן ממש פרצה פרץ הקדושה בקליפות ונתלבשה בלבושיה וירדה לבבל ולעילם ולכל המקומות. כאמרו {{צ|למענכם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה}} {{ממ|ישעיה|מג|יד}}. ואפילו אם איש אחד פרטי עובד השם בגלותו - שכינה עמו, כמ"ש {{צ|אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגומר}} {{ממ|דברים|ל|ד}} - משם דייק ששם השכינה עמך אפילו ליחיד. אמנם הפרצה תהיה כי כמו שיש מחוזות וגבול לפרצה זו שהם ת' פרסה של ארץ ישראל שהשכינה אשתרבב ותכנס למטה -- כן דרך הגבול הזה הישר נוכח שער היכל לבנת הספיר! באלכסון תשתרבב שכינה ותתלבש בסוד היכליה וחייליה הרוחנים שאינם מצד עצמה בעלי מקום, אמנם המקום יוחס אליה מצדינו שאנו בעלי מקום. תשכון שכינה במקום זולת מקום כנזכר לעיל. הנה השכינה תשתרבב ותתפשט דרך אלכסון אל תוך אותו השר שבחוץ לארץ ואל אותו הגבול. ויעשה לו מהלך ושביל ותתפשט שם. והיינו {{צ|נפתחו השמים}} - שהיו נגדיים לגולה. {{צ|ואראה מראות אלהים}} - היא השכינה שירדה שם, והיינו דרך ירידתה. וא"ת אם כן לפי דברי אלה - ארץ ישראל וחוץ לארץ בימי הגולה הם שוים!? ואין זכות עתה למי שידור בארץ ישראל ולא תועלת ח"ו!? כבר פירשו רז"ל ואמרו {{ממ|כתובות|קיא|א}} {{צ|אינו דומה קולטתו בחיק אמו וגו'}}! ועתה נבאר האיך תעמוד שם השכינה ובזה יתוקן הכל.{{ש}} הענין הוא כי שכינה שורה בארץ ישראל בלי אמצעי, אלא כדפרישית בסוד 'פתח היכל לבנת הספיר' קדושה מתלבשת בקדושה זו פנימית לזו שוכנת בארץ ישראל ממש. ובקדשי קדשים שוכנת מדריגה העשירית בלי לבוש. וזהו סוד הפסוק {{צ|כי בנה יהוה ציון נראה בכבודו}} {{ממ|תהילים|קב|יז}} ובעצמו בלי לבוש. וזהו ר"ת {{צ|'''ב''''נה '''י''''הוה '''צ''''יון}} - הוא '''צב"י''' - כי את ציון בנה ה' כדי להראות כבודו בלי לבוש. וכן בעזרות ג"כ{{הערה|היה נראה להגיה י"ס דהיינו עשר ספירות - ויקיעורך}} מדריגות הקדושה בלי לבוש. ובארץ ישראל בלי לבוש. ואז ממש שוכנים באויר הטהור. אמנם בחוץ לארץ ח"ו שתרד כך השכינה - שעל זה נאמר {{צ|אני יהוה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן}} {{ממ|ישעיה|מב|ח}} - אם כן היאך תתפשט השכינה שיהנו ממנה הקליפות ח"ו להיות בניה עזובים שם באויר הטמא?! אי אפשר! אלא תתפשט ניצוצה עד מקום שישראל שורים ותתלבש בלבושי הקדושה בתוך החיצונים. דהיינו מתלבש ניצוץ שלה בחוץ לארץ בשר ההוא שישראל תחת ידו בסוד {{צ|מלכותו בכל משלה}} {{ממ|תהילים|קג|יט}}. דהיינו י' ספירותיה מתלבשים בעשר קליפין לאכפייא לון כדי שלא יוכלו להרע לישראל. והיינו כענין השמש שהוא בשמים וניצוץ אורו למטה בארץ. וכן גם כן שכינה עיקרה בארץ ישראל וניצוצה למטה בחוץ לארץ עם ישראל לשמרם. והיינו דקאמר יחזקאל {{צ|ואני בתוך הגולה}} - לא עצמותה ממש, אלא ניצוץ אורה. לפיכך {{צ|נפתחו השמים ואראה מראות אלהים}} - מכלל שהיא למעלה בשמים וניצוצה למטה בחוץ לארץ מתלבש בשר, כדרך שמתלבש משך רוחב גבול ארץ ישראל. שאותם המחיצות הם {{צ|רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת ונוגה לו}} {{ממ|יחזקאל|א|ד}}: והנה הסובב פנימה לגבולי ארץ ישראל הוא אור נוגה זה, והוא מתפשט מפתח היכל לבנת הספיר עד סוף תחומי ארץ ישראל. ואין בארץ ישראל 'רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת', אלא גבוליה {{צ|נוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל}}. לכך כולה ראויה לנבואה ואוירה הוא טהור המחכים. וחוצה לנוגה הוא חוצה לארץ - סובב ענן גדול ואש מתלקחת. וחוצה להם רוח סערה. שהרי הנביא בארץ ישראל לא הוצרך לעבור דרך אלו הקליפות אלא מיד נוגה לו וצופה בחשמל. וכן פי' ישעיה {{צ|בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את יהוה}} {{ממ|ישעיה|ו|א}} - ר"ל שראה נקודה אמצעית יושב על כסא רם ונשא וגומר. אמנם בחוץ לארץ יש בין ישראל לאביהם שבשמים מחיצות של ברזל, דהיינו שאמר יחזקאל {{צ|ואראה והנה רוח סערה וגומר}}. דהיינו השכינה שהוא המוח המתלבשת בחשמל. ועליו {{צ|נוגה לו סביב ועליה אש מתלקחת ועליה ענן גדול ועליה רוח סערה}}: והנה המת בארץ ישראל - קולטתו בחיק אמו בתוך הנוגה. ואם רעה תתגרש. ואם טובה תתקבל. והרשעים צריכים להנער ממנה. אמנם בחוץ לארץ הוא להפך - כי הרשעים מאליהם נשארים בחוץ, והצדיקים יפתח להם פתח ויקרעו החשך ענן וערפל (שהם ג' קליפות) ויכנסו בתוכם. וזהו שאין בשום נבואות שום נביא מעלות אלו אלא בנבואת אליהו בחורב שנאמר {{צ|והנה רוח...רעש...אש}} - ג' קליפות. ואח"כ {{צ|קול דממה דקה}} (שם יב) שהוא המוח, מפני שהיה בחו"ל. וכן יחזקאל. אמנם שאר נביאי ארץ ישראל רואים ושומעים מיד את הקול. והיינו שאנו אומרים ששכינה תתלבש בשר ההוא שישראל יושבים בו. ובעוד ששכינה מתלבשת בשרים החיצונים להשפיעם אזי היא אומרת {{ממ|שיר|א|ו}} {{צ|שמוני נוטרה}} את הקליפות, שהם {{צ|הכרמים}} והשרים. ו{{צ|כרמי שלי}} של ארץ ישראל ועם קדוש - {{צ|לא נטרתי}}. וזהו רמז הפסוק {{צ|כי כרם '''י''''הוה '''צ''''באות '''ב''''ית ישראל}} {{ממ|ישעיה|ה|ז}} - ר"ת '''צב"י''' - להורות שארץ ישראל וישראל נקראים 'כרם של הקב"ה'. וזהו שכתוב {{צ|כרמי שלי לא נטרתי}}. ואין יחוד כלל. כי אחר שהשכינה נפרדה מהספירות - כל הספירות הם בלתי שלימות. כי אין אור הא"ס מתגלה בהם בתוספת האור יותר על כדי חיותם. כי אין הכתר משפיע אורו אלא בהיות חכמה ובינה (שהם הכסא שלו) בייחודם. והם אינם מתייחדים אלא ביחוד התפארת ומלכות. ובגלות היא נטרדת מכל יחודה וטובותיה, ואין בה אור כלל על ידי היחוד. אמנם נמשך אליה על ידי תפלותינו ומצותינו סעד וסמך מעט כדפירש בזוהר בפסוק {{צ|אם בחקתי}} {{ממ|ויקרא|כו|ג}}. וזה יהיה הענין הנזכר אפילו ליושבי ארץ ישראל, שאנו בחיק האם ובסדר הנכון אל המדרגות. שאפילו שחרב מקדשנו - לא שלטה הקליפה בארץ ישראל אלא עד תשלום החרבן בלבד כנזכר, ואח"כ תכף נסעה. ואלו הגוים יושבי הארץ - אינם דוחים השכינה ממנה בחורבנה, אלא תמיד היא עומדת בכותל מערבי. כי מעשי הגוים ועבירותיהם אינם פוגמים בה רק שהוא חלול שמו בגלות. ואנחנו עומדים בחיק האם והיא בוכה עמנו ומנשקת עפר משכנה כדפי' בזוהר איכה. והנה ענין נוקבא דתהומא רבא והיכל לבנת הספיר הוא יום ולילה. כי ביום יסתם נוקבא דתהומא רבא, ו{{צ|תזרח השמש יאספון ואל מעונותם וגו'}} {{ממ|תהילים|קד|כב}} - ואז יצא ההוא דאיתמר ביה דמות האדם לפעלו. והיא הקדושה. ובלילה יסתם פתח היכל לבנת הספיר ויפתח פומא דתהומא רבה . ואז {{צ|בו תרמוש כל חיתו יער}}, ויתפשטו החיצונים בעולם. וכל העולם טועמים טעם מיתה, והרשות ניתנה להם לינק מהקדושה דרך קליפת נוגה, אבל לא מפנימיות הקדושה עצמה ח"ו. והנה הג' קליפות אחרות שהם ג' קליפות האגוז הקשות - הנה הקליפה הנקראת {{צ|אש מתלקחת}} יש בה ע' ענפים הנכללות בהם ע' שרים, והם תחתונים למטה ושולטים למעלה מגלגלי העולם. והם מחלקים העולם לע' חלקים, ע' גבולי האומות, כל אחד ואחד ממש מכוון ממשלתו כנגד אומתו כמו שביארנו לעיל באמרו {{צ|יצב גבלת עמים}} {{ממ|דברים|לב|ח}}. והם שואבים מבחינת שורשם ואחדותם כאחד מקליפת אש מתלקחת האוחזת ע' ענפים ונעשים בה כולם כאחד. ובחינה זו עולה ומסתלקת מבחינה אל בחינה עד הנוגה, והיא מקבלת הנשמות מסוד הקליפות ונותנת לע' שרים. וכן ג"כ השפע הוא משפעת לשרים והשרים לרקיעים המכוונים כנגד כל חלק וחלק שכנגד גבול האומה. והנה מיום שחלק ה' גבולות עמים אזי אין אותה קליפה ({{קטן|שהיא שורש לשריהם כנודע}}) נוטלת נשמות קדושות מלמעלה מאוצר הקודש כלל, אלא שיש ברשות לבד נפש הבהמית מזיווג סמא"ל ובת זוגו שרי הקליפות. ומיחודם עושים נפשות טמאות לשרים, ונותנים ומשפיעים להם, והם שורצים שרץ נפש חיה טמאה לרוב. ולפעמים יש נוחלים משם נשמות בעם ה', דהיינו ערב רב אשר בין קדושי ישראל. ומהם פריצי ישראל. והכל מצדינו. שאלמלא היו הכשרים מזדווגים בכשרות לא היתה החיצוניות נכנסת שם. ונחזור למה שפירשנו ש{{גמט דגש|ע'}} שרים הם סביבות ירושלם. {{ש}} ובזה תבין הפסוק {{צ|זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה}} {{ממ|יחזקאל|ה|ה}}. {{ש}} והענין כי הנה הרקיעים שאנחנו רואים בעינינו הם עשרה עגולים שבראש מלכות דעשיה, ובאמצע החלל שלהם מתפשט קו היושר של מלכות דעשיה דרך אמצע החלל והוא בגן עדן הארץ. ועל גבי הקו הזה הוא 'העור' כנודע. ועל גבי העור הם הקליפין. וסביבותיהם הם הלבושים דמלכות דעשיה עם אורותיהם המקיפים. וסביבותיהם הם הרקיעים כנודע באורך בדרושי האר"י זלה"ה. וזהו ענין {{צ|זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות}} - כי מלכות דעשיה הנקרא {{צ|ירושלם}} - סביבותיה הקליפות שהם הע' שרים כנזכר. וקו זה נמשך עד הקרקע. ונמצא כי אמצעות הקרקע הוא גן עדן הארץ, והוא חומר זך מאד וקדוש. וסביבותיו הוא הארץ הזאת - חומרית מאד, ששם שליטת הקליפות. ובה שמרי הקליפות הגסות שאין גסות גדול מהם, והוא תכלית הבירור והעכירות. כי כמו שגן עדן הארץ הוא תכלית הגסות והעביות של העולמות וההיכלות העליונים דקדושה -- כן הארץ הזו היא תכלית גסות ועביות הקליפות. ולכן כל מעשה העולם הזה הם קשים ורעים, והרשעים גוברים בו, בסוד {{צ|יש הבל אשר נעשה על הארץ}} {{ממ|קהלת|ח|יד}} - {{צ|הארץ}} דווקא שהיא ארץ הזאת. והנה צריך לדקדק - היאך הם עשרה רקיעים - והלא רז"ל לא פירשו כי אם שבעה רקיעים? {{ש}} והענין זה הוא כמו שבעה היכלות - שהשלשה ראשונות נחשבות כאחד, והשנים אחרונות גם כן נחשבות כאחד. דהיינו '''כתר חכמה בינה''' - הוא היכל קדש קדשים, ואח"כ הם חמשה היכלות שהם '''חסד גבורה תפארת נצח הוד''', ו'''יסוד והמלכות''' הוא {{צ|היכל לבנת הספיר}}. הרי הם עשר ספירות וז' היכלות. כך בכאן הם עשרה רקיעים פרטיים וז' רקיעים בכללות. והנה הרקיע העשירי הוא קודש, והוא כתר של מלכות דעשיה. והוא נותן חיות וכח לרקיע תשיעי שיוכל לסבב כל הגלגלים ביום אחד. והרקיע הט' נקרא 'גלגל יומי'. ואין בו כוכבים כלל. והוא חכמה של מלכות דעשיה. וזהו סוד {{ממ|תהילים|קד|כד}} {{צ|כולם בחכמה עשיתה}} - בבינה. ר"ל שכל הככבים והמזלות היו כלולים בכח בחכמה, ואח"כ בהתחברות החכמה בבינה נעשה שם הכל בפועל. והוא בתוך הרקיע שמיני דתמן קבועים כוכבים ומזלות, שהם ששים רבוא מספר שנים עשר שבטי י"ה. ומשם יורדות נשמות כל ישראל כמו שמביא בפרקי היכלות דרבי ישמעאל כהן גדול על פסוק {{צ|ונוצצים כעין נחשת קלל}} {{ממ|יחזקאל|א|ז}}. כי {{צ|נוצצים הוא}} לשון 'ניצוצות', כי כשהקב"ה מכה בחיות הקדש שנוסעים עם המרכבה אז יוצאים מהם ניצוצות. ומטטרו"ן שר הפנים לוקח אותם ומתקן מהם נרות. ומנורה אחת תלויה לפני הקב"ה, וכל שעה עומדים עליה נרות המתוקנים מן הניצוצות. ואח"כ העודפים על הנרות - מתקן מהם כוכבים ושמר אותם. וכשיצא תינוק נער ממעי אמו - אז הולך מטטרו"ן ומתקן לו כוכב ונותן לו כדי להאיר לנשמתו. ואותו כוכב יחיה בעוד שהאדם קיים בעולם הזה. ונלע"ד שזה סוד הפסוק {{ממ|משלי|כ|כז}} {{צ|נר יהוה}} - ממה שנעשה נרו לפני ה' - הוא גם כן נר ל{{צ|נשמת אדם}}.{{ש}} וזהו גם כן {{צ|בהלו נרו עלי ראשי}} {{ממ|איוב|כט|ג}} שאמרו רז"ל שנר דולק על ראשו במעי אמו - הוא זה הנר של הכוכב הנזכר לעיל. כלל העולה שברקיע השמיני שם הכוכבים ונשמות ישראל. ונקרא 'בינה דמלכות דעשיה'. {{ש}} ושם מאירים ניצוצות החסדים שהם נקראים 'כוכבים'. גם ניצוצות הגבורות שנקרא 'מזלות'. וכנודע בדרושי האר"י זלה"ה שיסוד דבינה נקרא {{צ|רקיע}} שבו חמה ולבנה ({{קטן|שהם זעיר ונוקביה}}) וכוכבים ומזלות כנזכר. והם י"ב מזלות '''טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד'''. ושלשה רקיעים אלו נחשבים לאחד כנזכר בבחינת ההיכלות, ונקראים {{צ|קדש הקדשים}}. {{ש}} והשבעה רקיעים תחתיהם - שם ז' כוכבי לכת '''שצ"ם חנכ"ל''', שהם שבעה תחתונות של מלכות דעשיה '''חג"ת נהי"ם''', שבהם ז' כוכבי לכת ({{קטן|שהם שבעה חסדים שמאירים בתוכם כנודע}}). {{ש}} והשנים תחתונים נחשבים גם כן לאחד. ובאלו הז' רקיעים הם נשמות {{גמט דגש|ע'}} אומות - {{גמט דגש|י'}} אומות תחת כל כוכב. והי"ב מזלות משפיעים להם. ובכל רקיע ורקיע יש שוטר ומושל ממונה להיות תחת ממשלתו. ותחת גלגל הלבנה - אחרון שבכולם - יש רקיע חלק שאינו משמש כלום, ושם נשמות השדים ורוחין ולילין - איש כפי מצבו. וגופם נעשה בארץ בשבעה מדורות שתחת הארץ הנקרא {{צ|תבל}}. ויש להם מדריגות בד' יסודות '''אש רוח מים עפר'''. כי יש מהם מאש ויש מרוח ונקראים {{צ|רוחין}}. ויש במים ובעפר ונקראים {{צ|שדים ומזיקים}}. ועל כל כת יש עליהם ממונים ומלאכים הכופים אותם לעשות רצונם, ומשפיעים ונשפעים מצד הגבוהים עליהם - עד מקום הקדושה שבז' רקיעים; {{צ|כי גבוה מעל גבוה שומר}} {{ממ|קהלת|ה|ז}} עד כסא הכבוד. וכשיוצא גזירה טובה או רעה ח"ו - הכרוז מכריז בכל רקיע ורקיע, וזה אומר לזה עד מקום הד' יסודות, ומשם יודעים השדים העתידות. ואפילו הממונים על העופות מכריזים. ומשם - {{צ|עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר}} {{ממ|קהלת|י|כ}}. ===מעלת ארץ ישראל לעתיד לבא=== דע כי כל חלק וחלק מהארץ נתן לאומה המתייחסת אל החלק ההוא. וזהו שכתוב {{צ|כי לבני לוט נתתי את ער ירושה}}. ממש מתייחס לבני לוט הוא ער. וכן לעשו הר שעיר. וכן פירשו רז"ל {{צ|הוא אדום וארצו אדומה}} - מורה שממש יחס הארץ לפי האומה השוכנת בה. והטעם כי השר השולט על האומה גם כן יש לו יחס להשפיע בחלק הארץ ההיא. וכן הנשמות ההם הם מחלק הקליפה שמתייחסת לאותו עפר החיצוני. בענין שהם שלשה יחסים: יחס האומה, ויחס הארץ, ויחס השר בנשמות ובהשגחה. וזהו סוד {{צ|לשמרך מ'''אשה''' '''זרה''' מנכריה}} - ראשי תיבות '''א''''ומה '''ש''''ר '''ה''''ארץ. שכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה '''זרה''' כמו שנבאר לקמן. וכן ענין זה ממש לישראל בארץ ישראל, ונשמתם ותורתם ואלהויהם. כי ארץ ישראל הוא עפר קדוש, והעם היושב בה - עם קדוש. ונשמתם קדושה. ותורתם קדושה. ואלהיהם קדוש שהוא השר של ישראל. ולא זה בלבד אלא כמו שארץ ישראל אין לה יחוס ברוב מצותיה עם שאר ארצות - כן אין לה יחס התורה עם שאר התורות והחוקים אשר לאומות העולם. ולזה אמר {{צ|ולא תעשו מכל התועבות האלה... כי את כל התועבות.. ולא תקיא אתכם כאשר קאה וגו'}}. הנה שהתורה הקדושה וארץ ישראל יש להם יחס יחד, וכן יש לישראל יחס עם הארץ בלי ספק בשביל יחס נשמתם. והראיה מיחזקאל שחלק ארץ ישראל לי"ב שבטים ויחס כל שבט ושבט בגבול אחד. ולפי יחס השבט כן משכנו במה שהוא נגדיי לגבול אשר שם אצילות נשמת אותו השבט כדי שיהיה שופע עליו. וכן המצות הנעשות בארץ עולות ומקשטות כל גבול וגבול בסוד נשמת כל שבט ושבט בענין ששלמות הנשמות בחלקם בארץ ושלמות הארץ בחלק הנשמות המגיע אליה נגדייות אל מציאותה. והענין כי גם נקודת ציון אשר היא נקודה שממנה הושתת העולם כנודע - היא מתייחסת אל השכינה בסוד י"ב גבוליה המתפשטים מהנקודה האמצעית. והיינו סוד {{צ|מדות הארץ}} הנזכרים בפסוקי יחזקאל, והמקדש בתוכו. וישראל חוסים תחת שולי כנפיה הנפרשות מלא רוחב הארץ. וכן גם כן כמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות על מכונו - כן גם כן השכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמיתי הנגדיי אל גבולו. כנודע כי עשר ארצות הבטיח האל יתברך לאברהם לתת לזרעו כנגד מדת המלכות המקננת בעשיה שהיא כלולה מעשר. ובימי משה לא הבטיחם על ידו אלא על שבעה ארצות של שבע עממין בלבד שהם כנגד שבעה ספירות התחתונות. אמנם ארץ {{צ|קני וקניזי וקדמוני}} שהם כנגד שלשה ספירות העליונות - לא הבטיחם, לפי שבזמן הזה אינם פועלים אלא התחתונים. אבל אחר הגאולה האחרונה שיפעלו השלשה עליונות - אז יותן להם כל העשר. והנה נודע כי השבעה עממין הם רמוזים בזעיר ונוקביה דקליפות נוגה. כי זעיר הוא ששה קצוות ונוקביה היא שביעית להם. ולכן נראה לפי עניות דעתי כי הראשי תיבות של ז' עממין שהם '''כ'''נעני '''ח'''תי '''א'''מורי '''פ'''רזי '''ח'''וי '''י'''בוסי '''ג'''רגשי{{הערה|{{גמט דגש|כחאפחיג}}}} - גימטריא {{גמט דגש|שמאל}} שהוא זעיר דקליפת נגה. ו{{גמט דגש|ארץ כנען}} גימטריה {{גמט דגש|לילית}}, מפני שהיא מקבלת מכל הששה קצוות דדכורא. וגם כנעני חתי אמורי פרזי חוי יבוסי גרגשי עם כללות עשר עממין - גימטריא '''ארץ כנען''' באותיות ** דמנצפ"ך להורות שהיא המלכות דקליפה והיא כללות מן העשר ספירות דקליפות נוגה. אבל המלכות דקדושה נקראת {{גמט דגש|ארץ הכנעני}} כמו שאמר הפסוק {{צ|והיה כי יביאך יהוה אל ארץ הכנעני}}. <big>(</big>ושמעתי מהחכם השלם '''מוהר"ר זכות נר"ו''' ש{{גמט דגש|ארץ הכנעני}} גימטריה {{גמט דגש|מלכות}} דקדושה מפני שנתחבר עה שם {{גמט דגש|י"ה}} בסוד {{צ|אמרתי לא אראה יה בארץ החיים}}. וכן '''י"ה''' במילוי כזה {{גמט דגש|יו"ד וי"ו דל"ת ה"ה ה"ה}} עולה {{גמט דגש|מלכות}} ו{{גמט דגש|ארץ הכנעני}} - שכל כחה היא משם '''י"ה''' בסוד {{צ|יהוה בחכמה יסד ארץ}}. ולכן '''אויר''' שלה מחכים דאיתגלי בה '''אור י''''. והנה {{גמט דגש|י', יו"ד, יו"ד ו"ו דל"ת}} - הרי {{גמט דגש|מלכות}}. וסוד הוא מ"ש בספר הזהר {{צ|אבא יסד ברתא}}. ואז איהי {{צ|ארץ ישראל}} - ישראל סבא. וכוללת עשר דרגין לקבל י' עממין דאינון {{גמט דגש|כח"ב גג"ת נהי"ם}} העולים {{גמט דגש|ישראל}} - דמתמן אתקדישת בעשר קדושות. והיודע מדרגת חם בן נח - שעליה נאמר {{צ|כל היום {{גמט דגש|דוה}}}} - ישמח ויבין כי נהפך ל{{גמט דגש|הוד}} והדר. פי' כי בהגלו' קרני ה{{גמט דגש|הוד}} דאיהו {{גמט דגש|י"ה}} על ארץ כנען שהיתה {{גמט דגש|דוה}} בנדתה - אז נתקדשה. וזהו סוד {{צ|פתחו לי שערי צדק אבא בם '''אודה י"ה'''}}. ולכן דוד שהוא בסוד {{צ|איהי בהוד}} - חבר {{גמט דגש|ק"נ}} הודאות - {{מכפלת גימטריה|י'|פעמים|י"ה}}. ובו חתם ספרו. ועל כל הנזכר בכאן דוק ולא תשכח שנקרא ארץ ישראל בשם {{צ|ארץ הכנעני}} רק בעת גאולת מצרים דאז איתמר {{צ|עזי וזמרת '''י"ה'''}}. {{ש}} עכ"ל. ודברי פי חכם חן <big>)</big> ולכן גם כן כל הששה עממין אחרים כולם נקראים {{צ|ארץ כנען}} על שמה. וגם כמו שאמר האר"י זלה"ה בסוד {{צ|פתורה...'''על''' הנהר}} - שהנקבה היא על הזכר. וזהו {{צ|יותרת '''על''' הכבד}} כנזכר בזוהר פרשת פנחס דף רל"א ע"ב {{ממ זהר|ג|רלא|ב}}. וזהו דווקא בארץ בני עמין שהם בקליפות. אבל בקדושה כתיב {{צ|והארץ הדום רגלי}}, וגם {{צ|והיה יהוה למלך על כל הארץ}}. ולכן בקדושה נקרא '''ארץ ישראל''' שהיא טפלה לזכר. ואז נקרא {{צ|ארעא רעוא}} - כי '''כנען''' ראשי תיבות כי נרצה עונה עם נו"ן של עונה(?). כי מה שהיה '''כנען''' נעשה ארעא דרעוא בסוד {{צ|עונות כזכיות}}. וזהו סוד {{צ|שאו זמרה ותנו {{גמט דגש|תף}}. כי על ידי הזמר הוא {{צ|זמיר עריצים}}. וזהו {{צ|ותנו '''תף}} - שמכניע ה{{גמט דגש|לילי"ת}} שגימטריא {{גמט דגש|ת"ף}}. ואז {{צ|כנור נעים עם נבל}} - ר"ל מה שהיה {{גמט דגש|ארץ כנען}} ביד {{גמט דגש|ת"ף}} ו{{גמט דגש|מחול}} שהם שתים נשים זונות {{גמט דגש|לילית}} ו{{גמט דגש|מחלת}} - עתה נהפך ל'''נבל וכנור''' שהוא ביד הקדושה תחת '''הוי"ה'''. כי שם '''י"ה''' רומז ל'''נבל''' - שהוא '''נ'''' שערי בינה, '''ל"ב''' נתיבות חכמה. ושם '''ו"ה''' רומז ל'''כנור''' שהוא '''כ"ו נ"ר''' - זעיר ונוקביה. וזה רמז כי ראשי תיבות {{צ|'''כ'''נור '''נ'''עים '''ע'''ם '''נ'''בל}} הוא '''כנען''', להורות שנכנע {{גמט דגש|ארץ כנען}} תחת '''הנבל והכנור''' שהם חכמה ובינה תפארת ומלכות. וזה נעשה בזכות האבות כמ"ש {{צ|וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען}} {{ממ|שמות|ו|ד}}. וזהו רמז {{גמט דגש|כנור נעים עם נבל}} גימטריה {{גמט דגש|אברהם יצחק יעקב}}. שבזכותם יצא ארץ כנען מתוך החיצונים ונכנס תחת הקדושה, תחת שם '''הוי"ה'''. וזהו שאמר {{צ|גדול יהוה ומהולל מאד}} - אימתי הוא גדול מאד? כשהוא {{צ|בעיר אלהינו הר קדשו}}. וזהו {{צ|ויהוה בהיכל קדשו}} - ששם '''הויה''' אינו שלם אלא {{צ|בהיכלו}} - שהיא ארץ הקדושה בסוד {{צ|'''י'''שמחו '''ה'''שמים '''ו'''תגל '''ה'''ארץ}} - שמה(?) הוא שער השמים, ומתחבר '''י"ה''' עם '''ו"ה''' ביחד. והנה כתב האר"י זלה"ה כי ארץ ישראל היו בה {{גמט דגש|י'}} עממין כנגד {{גמט דגש|י'}} מדות שבה. וישראל כבשו חלק השביעי לבד. כי כנגד עשר שבה בקדושה יש גם כן עשר בטומאה. והשבעה שהם תחתונים - יכלו ישראל לכבוש. אבל הקליפות שכנגד ג' עליונות שלה - לא יוכלו שהם קליפות דקות גדולות יותר. * והם '''הקני''' - והוא מה שכנגד הבינה שבה. וכן עולה {{גמט דגש|קנ"י}} - {{גמט גדש|קס"א}}. * ו{{גמט דגש|קניזי}} הוא מה שכנגד החכמה שבה. ונקרא '''זקן''' - זה שקנה חכמה. ובקליפה נקרא '''קניזי'''. * '''הקדמוני''' הוא כנגד הכתר ונקרא {{צ|ארץ כנען}} משום שכנען היה מה(?) שכנגד מלכות שבה שהיא הכוללת בה כל העליונות. ולפי שרחל היא {{גמט דגש|חו"ה}} שהיא מילוי שם מ"ה{{הערה|{{גמט דגש|ו"ד, א', א"ו, א'}}}}, ו{{גמט דגש|י'}} מדות שבה עם {{מכפלת גימטריה|י'|פעמים|י"ט}}. וכן עולה {{גמט דגש|כנען}} - {{מכפלת גימטריה|י'|פעמים|י"ט}}. וזהו {{צ|{{גמט דגש|קץ}} הימין}}. ומה שכנגדה הוא נקרא {{צ|{{גמט דגש|קץ}} הימים}}. ונלע"ד שאחר כך שאמר משה {{צ|והיה כי יביאך יהוה אל {{גמט דגש|ארץ הכנעני}} שגימטריא {{גמט דגש|מלכות}} - אז {{צ|'''י"ה''' בארץ החיים}}. וזהו שאמר {{צ|פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה '''יה'''}} - שהוא השפע דחכמה ובינה במלכות שהוא עשר מילוי ע"ב {{להשלים}} ----------- itho3ehlvx1edfti313xlpmygcuzsnc 3079324 3079277 2026-08-27T03:51:26Z Roxette5 5159 /* מעלת ארץ ישראל לעתיד לבא */ 3079324 wikitext text/x-wiki __TOC__ ===מעלות וסגולות ארץ ישראל=== שמעו דבר יהוה אוהבי דעת נוצרי יראה ברחו לכם מכזיב ועד אמנה. ראויה להתכבד על שולחן מלכים - 'מאן מלכי רבנן' . כי נגידים אדבר ואודיע קושט אמרי אמת מיוסדים על אדני הקבלה הנאמנת האמורה מפי ארון העדות אמון רבתא נהירו דאורייתא, הוא גלא עמיקתא, כבוד גדולת מעלת הרב המופלא רבינו הקדוש כמלאך ה' '''כמוהר"ר יצחק לוריא אשכנזי''' הנודע בשם '''האר"י דבי עלאי''' זלה"ה. ומשנהו אבי החכמה אשר מלא את ידו לשבת על כסאו - הוא תלמידו נאמן ביתו חי מדבר אלהי בוצינא דנהורא כבוד מע' הרב '''רבינו חיים ויטל''' זלה"ה. {{ש}} עלימו תטוף מלתי. ושניהם בנעימים יחד קולם אשמיע, ודבריהם אציע בכל מקום שהדין כך והצע"ה צריכה לכך. 'שמעו ותחי נפשכם' דברי האר"י זלה"ה בגדולת ארץ ישראל ומקצהו תראו מראות אלהים ומעט מחזיק את המרובה. הלא כה דברו על מאמר הזוהר פרשת ויקהל דף ר"ט {{ממ זהר|ב|רט|ב}} וז"ל: {{ש}} {{צ|ברקיע דעל ארץ ישראל אית פתחא חדא דאיקרי '''גבילו"ן''' ותחות האי פתח אית שבעין פתחין אחרנין לתתא, ושבעין ממנן נטרין מרחוק תרי אלפין אמין דלא קרבין לגביה. וההוא פתחא סליק לעילא לעילא עד די מטא לגו כורסייא עילאה, ומההוא פתחא לכל סטרין דרקיע עד תרע' דפתחא דאיקרי '''מגדו"ן''' דתמן איהו סיומא דרקיעא דתחומא דארעא דישראל וכו'}}. פירש גם האר"י זלה"ה כי באמצע השער והפתח שהוא כנגד ארץ ישראל יש פתח גדול, וסביב הפתח ההוא יש ע' פתחין שמשם ניזונים ע' אומות מתמצית הפתח ההוא. ובאותו פתח יש פרוכת דקדושה דלא שבק לסיטרא אחרא שיזונו משם, כנזכר בפרשת תרומה קמ"א ע"א {{ממ זהר|ב|קמא|א}}. והוא לבוש גם כן אלא שהוא קדוש. ולכן אין הקדושה מתגלית בזמן הזה. וגם הפתח הוא באמצע הרקיע ונשפע אח"כ לארץ התחתונה דרך הפתח ההוא. ויש פרוכת גם כן אחר לעכב הסטרא אחרא שלא יכנס לארץ ישראל. וזה הפתח מכוון באמצע כל הרקיעים עד שמגיע לכל בחינת יסוד שבמלכות, נקודה קדישא שבכל העולמות עד כורסיא קדישא. ומשם עולין כל התפלות והנשמות העולות למעלה בלילה. ואעפ"י שאמר בפרשת ויקהל דף ר"א ע"ב {{ממ זהר|ב|רא|ב}} כי התפילות סלקין במזרח ובמערב וכו' - זהו בעלית האוירין, אבל אחר כך כולן נכנסין דרך הפתח ההוא האמצעי. והנה אלו הרקיעים אינם מתגלגלים אלא קבועין. ולכן תמיד פתחם מכוין כנגד ארץ ישראל. אך הגלגלים הקבועים ברקיע הם הסובבים. ונמצא כי כשאנו אומרים שהרקיע קבוע הוא על זה הרקיע. וכשאנו אומרים ש{{צ|גלגל חוזר}} - הוא הגלגל ולא הרקיע. ורבי ישמעאל ור' אליעזר אינן עושין עיקר מן הגלגל אלא מן הכוכב שבו. ואמרו כי מזל חוזר ורקיע קיים. וכן הוא האמת. כי הגלגל והכוכב שבו - הכל נקרא על שם הכוכב. כי הכוכב הוא נקודת הגלגל ונשמתו. והגלגל הוא גופו בסוד העגולים שיש לכל העולמות כנ"ל. וזהו הטעם שאין נזכר בדברי רז"ל תנועת גלגל אלא תנועות הכוכב לבדו. והרקיע קבוע במקום אחד כאהל. '''והרב חיים ויטאל ז"ל''' כתב וזה לשונו: {{ש}} דע כי הלא ארץ ישראל הוא באמצע הישוב, וכנגדה למעלה ברקיע יש באמצע הרקיע פתח אחד גדול כשיעור רחב ארץ ישראל ונקרא '''גבילו"ן'''. ותוך זה הפתח לתתא מיניה יש פתחים אחרים באמצעית'. נמצא שהם {{גמט דגש|ע"א}} פתחים לקבל ע"א סנהדרין. וכל הני פתחים ע"א נקראים {{צ|שערי צדק}}, והם קדושים, ואינם מצד האומות ח"ו. ויש סביב ע"א פתחים אלו מגרש ב' אלפים אמה לכל צד, ושם נגמר שיעור הרקיע שעל ארץ ישראל. ואלו השני אלפים אמה לכל צד הם משרז"ל על תקנת תחומין בשבת כי כולם הם קדושה עצומה. ובסיום זה הרקיע דשריא על ארץ ישראל יש דלת אחד שהוא סוגר זה הרקיע דשריא על ארץ ישראל. ופתחין אלין כשרוצה הקב"ה - סגרם. ונקרא זה הדלת '''מגדון'''. <big>(</big>ולכן יהושע כשנכנס בזה הדלת תיקן לישראל ברכת הזן. וזהו {{צ|על הארץ ועל ה{{גמט דגש|מזו"ן}}}} - גימטריה {{גמט דגש|מגדו"ן}}. וזהו סוד {{צ|מגדל עוז שם יהוה '''ב''''ו '''י''''רוץ '''צ''''דיק}} {{ממ|משלי|יח|י}} - ר"ת '''צבי'''. ר"ל {{צ|מגדל עוז}} נקרא ארץ צבי ששוכן בה {{צ|שם יהוה}} שהיא השכינה. ובו {{צ|ירוץ}} יסוד שנקרא 'צדיק' דרך הפתח והדלת שנקרא {{גמט דגש|גבילו"ן מגדו"ן}} שמספרם גם כן {{גמט דגש|צדי"ק}}. וזה סוד הפסוק {{צ|זה השער ליהוה צדיקים יבואו בו}} {{ממ|תהלים|קיח|כ}}.<big>)</big> ומ{{גמט דגש|ע"א}} פתחים אלו ניזונים ארץ ישראל שהם {{גמט דגש|ע'}} נפש לבית יעקב. והסוד כי {{גמט דגש|ע'}} ענפים יש באילן העליון ומהם נשמות ישראל. אם כן לכל ענף יש פתח אחד, ואין כל ישראל ניזונים מענף אחד ומפתח אחד. והפתח שבאמצע הוא כנגד השכינה עצמה שנקרא {{צ|צדק ילין בה}} {{ממ|ישעיה|א|כא}}. והשבעים אחרים נקראים {{צ|שערי צדק}}. וסביבות אלו ה{{גמט דגש|ע'}} פתחים שבארץ ישראל רחוק ב' אלפים אמה לכל צד (שהוא סיום רקיע ארץ ישראל) - שם שרויים {{גמט דגש|ע'}} ממנן, כל אחד כנגד פתח אחד. ומתמצית ושיורי השפע דארץ ישראל לוקחים אותם ה{{גמט דגש|ע'}} ממנן כל אחד מפתח אחד - אך אינם קרובים אליהם ח"ו. ואז נעשה שאר הרקיע {{גמט דגש|ע'}} רצועות, וכל ממנא שליט על רצועת הרקיע שלו. נמצא כי הרקיע של ארץ ישראל ושאר הרקיע - הכל הוא רקיע אחד, רק שאותו שיעור הרקיע שכנגד ארץ ישראל יש בו אותם הפתחים. וכן הוא בכל העשר רקיעים הנזכר שהם נקראים {{צ|יריעות המשכן}}. וכן למעלה מהם עד כסא הכבוד {{צ|עיני יהוה אלהיך בה}} {{ממ|דברים|יא|יב}} - באופן כי כל ארץ ישראל אין עליה שום קליפה חופפת, ומן האי סטרא ומהאי סטרא הכל נפתח. כי אין לומר כי בקצה האחד של ארץ ישראל הוא פתוח והשאר סתום - כי כל גבול ארץ ישראל מן הקצה אל מהקצה הוא פתוח. ואמר כי טעם פתח הזה הוא כי הוא היה דרך ומבוא לעלות משם סוד ריח הקטורת והקרבנות כשהיה בית המקדש קיים, ואז היה המקום פנוי ע"י אותו הריח העולה משם כנזכר. אך כשגרמו חובין שהוא בעת החורבן - אז נתקרבה הקליפה מכל הקצוות הסובבים את אויר ארץ ישראל עד שנתחברו ד' קצוותיה אל תוך נקודת המרכז האמצעי של ארץ ישראל. ואז כביכול נפסק השפע והדבקות אשר לארץ ישראל עם ירושלם העליונה, ואז שלטה הקליפה ונחרב בית המקדש בעוונותינו. אבל צריך לדעת כי לא נסתם כל הפתח הנזכר ברגע אחד בעת החורבן, אמנם על ידי התועבות והגילולים שהיו מקריבין וממשיכין את הקליפה מעט מעט עד שנסתם הכל ואז נחרב הבית. ולכן תמצא כי תחלה נחרבה כל ארץ ישראל, והוא בגלות שומרון, הם היוד השבטים, כי נתמלאת סאתם עד שהקליפה גברה שם. ואח"כ גם בני יהודה נתמלאת סאתם. אז נתקרבה הקליפה עד נקודת ציון שהוא אמצע כל העולם, ואז נסתם הכל ואז נחרב הבית בעוונותינו הרבים. ועתה צריך לדעת שהלא הארץ בעצמה היא קדושה והיא חלק השם יתברך מכל שבעים ארצות , ואיך תוכל הקליפה ליכנס בחלקו יתברך? {{ש}} לכן השיב כי האמת הוא כי בארץ בעצמה אין להם חלק כלל. האמנם הענין נמשל למי שיש לו עבד אחד וברח ממנו אל בית חבירו - אזי הוא נכנס שם ומכיר את שלו ונוטלו והולך לו. כן ישראל קנו אדון לעצמם בעונותיהם, ונמכרו לעבדים אל הקליפה. בכל יום מקטרים ומזבחים להם עד שברצונם נמכרו להם לעבדים 'להיות להם לאלהים'. ואז הקליפה נכנסה לארץ ישראל ולקחה את העבדים הנמכרים לה ודחה אותם לבר ולקחם בארצה והלכה לה משם, ואז חזר הפתח הנזכר להפתח תכף ומיד. וא"ת אם חזרה הקדושה למקומה איך נשאר ארץ ישראל חרבה? התירוץ הוא כי השכינה עלתה למקומה, וישראל בעונותינו הלכו בין האומות ונשארה הארץ שוממה מבלי בניה ובלי בעלה. ולכן לא חזרה להתיישב עד ישקיף וירא ה' משמים. ואחר שהקדושה נסתלקה כדי שלא תשרה במקום הטומאה (כי זה דרכה כנודע בסוד טומאת מת) - לכן שם הקב"ה פרכת מסך אחד מהקדושה על אותו פתיחו דעל גבי ארץ ישראל. ובזה אין הטומאה שורה שם וגם הקדושה העקרית אינה שורה שם. ונשארה כביכול האשה עגונה ואינה נשאת לאחר. וכוונת פרוכתא דא נלע"ד חיים כי נודע בעת שהמלכות המלבשת גבורה ודין אזי פועלת הדין על ידי לבוש החיצון מכל - שהוא גוון תכלת שמכלה את הכל. והנה אפילו החיצונים יראים אז ממנה כי {{צ|חמת מלך מלאכי מות}} {{ממ|משלי|טז|יד}}. ובראות החיצונים המלכות בלבוש תכלת כנזכר - אזי בורחים משם. וזה סוד {{צ|ההוא חופאה קלישא}} הנזכר בזוהר חלק שני דף קמ"א {{ממ זהר|ב|קמא|א}}, עיין שם, שהוא סוד הלבוש החיצון שבסופו הם הלבושים היותר פנימיים ונקראים {{צ|פרוכתא קדישא}} בערך הפנימיים *** כנודע. ולכן החיצונים אינם יכולים ליכנס שם. וכן הברכה והשפע נמנע - כי תוקף הדין הנכלל באותה חופאה אינו מניח לרדת הברכה כיון שאין זכיות בישראל מעוונותינו. ולכן נשארת ארץ ישראל חריבה - ולא מצד הטומאה, רק בשב ואל תעשה. ולטעם זה נקראת {{צ|חופאה קלישא}} כי כמעט היא נקראת קליפה כנגד מה שלמעלה ממנה.{{הערה|כנראה עד כאן דברי הר' חיים ויטאל - ויקיעורך}} '''והרב המקובל האלהי מוהר"ר משה קורדוירו זל"ה''' כתב זה לשונו: {{ש}} {{צ|בכל רקיעי' אית פתחין ידיען}} - ענין פתחים אלו הם כאלו תאמר ארץ מצרים היא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה היא מחזקת כנגד הרקיע כך וכך מעלות, וכל אותן מעלות הרקיע שהם כנגד חלק הארץ יקראו פתח אחד. ועם היות שיתגלגל הרקיע - אין לחוש, כי כל חלק מהרקיע כשיגיע כנגד הארץ והשר שלה - ישפיע מעין שפע השר הממונה. והפתחים האלו נחלקים בישוב ששם שוכנים {{גמט דגש|ע'}} אומות, וארץ ישראל היא נקודת מרכזם. וכל ה{{גמט דגש|ע'}} יש להם רצועה שהוא פה להם לשאוב מפתח ארץ ישראל. ולזה היו כמה מלכים בארץ ישראל שלא היה להם בארץ ישראל אלא עיר אחד או חלק כמו ל"א מלכים שכבש אותם יהושע, ושאר ישובם היה במרחקי הארץ (כדפי' רז"ל), מפני שפתח שאיבת השפע הוא סביב לארץ ישראל. וכל {{גמט דגש|ע'}} ממנן נטרין מרחוק תרי אלפי אמין - סודו הוא כי אלו הב' אלפים הוא סוד {{צ|תחום שבת}}, והיוצא חוץ לתחום יוצא אל קליפות. שתחום שבת ותחום ארץ ישראל שהוא אלפים אמה הוא סוד {{צ|הנוגה}} כנודע, הסובב ומתחם ארץ ישראל שלא יכנס אליה חצוני ערל טמא. וחלק ארץ ישראל עולה נקי ובר עד כסא הכבוד. ופתח היכל לבנת הספיר מכוונת כנגדה, ונוגה סובב גבולה ממנה ועד רום רקיעין. ושרים סביב לה שואבים מתמציתה. והם פתחי השרים חלקם אשר נגד ארצם ברצועות משוכות אלו על אלו בענין שכולם שואבים דרך אותו הנוגה. והנה כסא הכבוד משפיע כל בחינת ההנהגה לעולם לארץ ישראל וכח כל הנמצא בה. והם סוד {{צ|שערי צדק}}; כי 'צדק' היא מדת המלכות . ואור המלכות המשתרבב מכסא הכבוד דרך ההיכלות, ושוכן בארץ ישראל בסוד {{צ|סתר המדרגה}} הזאת שתחומה נוגה לו סביב ומתוכם כעין חשמל. והכלים הגשמיים שיפעל בו המעשה הוא הרקיעים. ובהגיע הרקיע כנגד אוירה של ארץ ישראל - מתבטל כל כחו וכח השרים שקבל, והוא פועל ברצון השופע כעין שהוא עושה לכל שר ושר - שכל חלק הרקיע שהוא מכוון כנגד ארצו מנהג כפי השפעה הנשפע וחלק התמצית שמקבל מלמעלה. והנה כיון דגרמו חובין והיו ישראל עובדים עבודה זרה - היו האומות שולטות בארץ, נכנסות ומשיגות גבולן של ישראל, וישראל נמסרין תחת ידם, כגון סנחריב וכיוצא. עד שבא נבוכדנצר ואז אתקרב קליפא כלא כחדא והיתה שליטה אל החיצונים על ישראל לכלות ח"ו, עד שהחריב המקדש והגלה את ישראל ודחה לון לבר. ואע"ג דדחה לון לבר - עכ"ד משכנם שם אינו קבוע - דלא יכיל לשלטאה בההוא דוכתא קדישא, ולא הרגיעה שם לילי"ת. וחזר לו נבוכדנצר ושאר המלכים אל מקומם. ועם היום שנתיישבו גוים בארץ ישראל - עכ"ז ישובה אינו ישוב הגורם שתשלוט הקליפה אלא כענין טעם החרבן דמסיק לבד{{הערה|יתכן שיש להגיה כאן "דמפיק לבר", וכפי שנזכר לעיל בענין עבד שברח וכולי, וצע"ע - ויקיעורך}}. וקב"ה עבד דלא תשלוט. שגרש הקליפות אחר שנתנקמו מישראל כדי רשעתם. אהדרת ההיא קליפה וחזרו גבולי ישראל אל גבולם העליון. ואלו עמדו ישראל על מקדשם בגלות יכניה וכיוצא שלעולם נשארו ישראל על מכונם - לא היה צריך דבר, שהיה ראוי שע"י העבודה ישאבו הרוח העליון: אמנם נחרב הבית וגלו ישראל. מה עשה הקב"ה? נטל פרוכתא. והוא סוד {{צ|ופרשו עליו בגד כליל תכלת}} {{ממ|במדבר|ד|ו}}, והוא כח אמצעי בין הקדש והחיצון. ונותן גבול להחיצונים שלא יגשו אל הקדש. והנה בהיות ישראל גולין אזי אויר ארץ ישראל הוא מאיר מהקדש דרך פרכת בגד כליל תכלת זה. אמנם בהיות ישראל על מכונם - אין בין ישראל לאביהם שבשמים מפסיק כלל, ויושבי חוץ לארץ הם שואבים דרך ד' קליפות. והנה סגולת ההוא פרוכתא הוא שגורם שתצמצם למעלה ולא תאיר אל התחתונים, ולזה לא יושפע עליהם שפע ואור השכינה באור הקודם, אבל נמצא בה כשיעור מה שעובר דרך הפרוכת. ועדיפא מחוץ לארץ שאין אותו המעט המאיר עובר דרך החיצונים. וגם הנשמות מדי עלותם לא יצטרכו מתי ישראל לשבר כח ד' קליפות, אלא כבוד השם המאיר דרך הפרוכת הזה שאינו טמא - יאספהו. לזה בזמן רשב"י שהיה חרבן אמר שאויר ארץ ישראל הוא טהור ומחכים וכיוצא, ולא גרעה מעלת ארץ ישראל ח"ו. אמנם תגבורת האור לבנות בית המקדש אי אפשר מן הטעם הנזכר לעיל. ואמנם יש לדקדק עתה שבמקום הבית נעשה בית מרגז לישמעאלים - מאי איכא למימר? שהרי {{צ|שם הרגיעה לילי"ת}} {{ממ|ישעיה|לד|יד}}!? {{ש}} וי"ל שזו שליטת ש‎‎ָׂרָם שנתן לו הקב"ה בזכות המילה כנזכר בזהר. אמנם לא ישכון שם לטמאה כדרך ששולטת {{צ|מחוילה...באכה אשורה}} {{ממ|בראשית|כה|יח}} ששם משכן הקליפות והשר. אבל כאן בארץ ישראל הם יושבים העם לבד ושואבים שפעם מבחוץ ממה שכנגד גבולם, ואין להם חלק בפרוכת כלל וכ"ש במה שלמעלה ממנו. ואותה העבודה שהם עושים - מתגלגלת עד שיוצאה לחוץ אל משכן השר. ודע כי תחלת המציאות אחר התגברות החיצונים וסלוק שכינה מהתחתונים לסבת הפגם והעון שגרמו הדורות הראשונים דור אחר דור - נתחזקה הקליפה ונסתמו פתחי הקדושה, ועמדה שכינה בעליונים זולתי מה שנתלבש בחיצונים בסוד {{צ|ומלכותו בכל משלה}} {{ממ|תהלים|קג|יט}}. וזהו גם כן היה ברדת של ישראל בגלות מצרים כדכתיב {{צ|אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה}} {{ממ|בראשית|מו|ד}}. ולכן כשנראה למרע"ה {{ממ|שמות|ג|ב}} נראה {{צ|מתוך הסנה}} (דהיינו הקוצים, להראות סוד התלבשות) - {{צ|'''לַבת אש'''}} - שהיא 'בת עין' הנקראת 'בת מלך' איך היתה מלובשת בתוך הקוצים. כך עתה בגלות הזה השכינה היא מתלבשת בתחום שרו של עשו כדי לשמור ישראל שם שתי שמירות. * האחת שלא ישתקעו בתוך הקליפות כי {{צ|חונה מלאך יהוה סביב לראיו ויחלצם}} {{ממ|תהילים|לד|ח}} מכל צד הקליפה הרוצה להגביר עליהם כדי להחטיאם. וכמעט האויר הקדוש שוכן אתם בתוך טומאתם. * שנית לשמרם שמירת הגוף שלא יאונה אליהם כל און, כענין {{צ|יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך}} {{ממ|דברים|כג|טו}} ואויר חוץ לארץ מתקדש. ומטעם זה נאמר {{צ|דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל יהוה כי בשלומה יהיה לכם שלום}} {{ממ|ירמיהו|כט|ז}}. כי הנביא גלה להם סוד השכינה עמהם בגלות, ואויר קדוש השוכן אתם בתוך טומאתם, והמלך והמלכה גולים עם בניהם ושם מתייחדים בתוך הגולה. וז"ש {{צ|כי בשלומה יהיה לכם שלום}} שהוא היסוד וייחוד. וזהו סוד {{צ|שכינה גולה עם ישראל}} - עם היות שאינה בגלות - אלא לשמור את בניה לבלי יטמאו בין האומות ולא יוזקו, דשכיחא שם היזקא מפני האויר הטמא. ובהיותה שם - האויר מתטהר. ואין לתמוה על כך. שהרי ישראל קודם שנכנסו לארץ ויצאו ממצרים והלכו במדבר....'''נח"ש שר"פ ועקר"ב וצמאו"ן''' {{ממ|דברים|ח|טו}} - האיך הקריבו קרבן והיו בתוך ענני כבוד? אלא העננים היה להם אויר, ואויר של ארץ ישראל היה הולך עמהם. כי אותו הפתח הנזכר לעיל נפתח להם במדבר נוכח מושב בני ישראל והלך עמהם על ראשם עד שעמד כנגד כל ארץ ישראל שיעור ת' פרסה. והוא מתחילת גבול ארץ ישראל ועד קצהו. וצריך לידע כי ענין גלותנו הוא שכל כך פגמו הנשמות עד שהשכינה גולה ונסתלק ממנה השפע מכל הבחינות מכל וכל. וזהו גלות השכינה החלטי - לא צער שתצטער היא מכאב הבן - אלא זה הוא צער עצמי הנוגע אליה. וזה לא היה דווקא אלא בחורבן בית שני כמו שפירשו בתיקונים על פסוק {{צ|ונהר יחרב ויבש}} {{ממ|איוב|יד|יא}} בענין שפע הנהר הנמשך לשכינה. ופירשו {{צ|יחרב}} בבית ראשון - כי {{צ|יחרב}} הוא כמו {{צ|חרבו המים}}, שאינו יבשות אלא נגיבות, אבל עדיין נשאר לחות השפע קצת. {{צ|ויבש}} - בבית שני, כי {{צ|יבש}} היינו שנתייבש מכל וכל, שנסתם שער השפע מכל וכל. וז"ש הכתוב {{צ|ויקרא אֲדנָי '''יְ''''הֹוִה '''צ''''באות '''ב''''יום '''ה''''הוא לבכי ולמספד}} {{ממ|ישעיה|כב|יב}} שהוא ר"ת '''הצב"י'''. כשנחרב קרא לבכי כי {{צ|'''צבי''' לצדיק}} נחרב ויבש, וראוי לו לבכי ולספוד עליו על הצדיק שאבד למטרוניתא להשפיע עליה, ועתה כל הנשפע שמשפיע לחוץ יוצא ל{{גמט דגש|ע'}} שרים, בני שפחה בישא. והנה {{גמט דגש|צבי}} גימטריה {{גמט דגש|ק"ב}}. חִדֵש שעל ידי הצדיק שהוא היסוד מתחברים גם כן '''ק''''דושה '''ב''''רכה (שהם תפארת ומלכות). ועתה הצדיק אבד - נעשה '''ק"ב''' ישן ו'''ק"ב''' חרובין - שכל השפע של הקדוש ברוך הוא ד"קדושה ו"ברכה - הוא יורד לעלמא דחרוב, סוד {{צ|'''קב''' חרובין}} שהוא לקליפת נגה (כנודע בדרושי האר"י זלה"ה באורך, עיין שם בדרוש של מרכבת יחזקאל). ועיין שם הזוהר פרשה תרומה על פסוק ועשית שלחן (צ"ל מנרת) זהב טהור וגו'. וא"ת - כיון שנסתם שער השפע - אם כן מה יתן ומה יוסף העוסק במצוה או הפוגם? {{ש}} וי"ל כי העושה מצוה בזמן הזה הוא עושה סמך לשכינה ומושך לה שפע כזיעה בעלמא - ועכ"ז יש לו שכר טוב. ועל זה נאמר {{צ|שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה}} {{ממ|ישעיה|סו|י}} - כי סמך הוא עושה לה, ואדרבה יותר שכרו גדול. והעד על זה בת מלך בהיותה יושבת בהיכל המלך אביה - עבודתה שעושין לה אינה כל כך נחשבת כמו עבודה שעושין לה בהיותה בגלות. ואז כשהעבד נותן לה אפילו עשב לח - חשוב אליה יותר מכל מעדני מלך בשער המלך לפי הצורך. לכך עבודה המועטת שעושין לה בזמן הזה הוא חשוב מכל אילי נביות בזמן ההוא! <big>(</big>זהו סוד שאמרו ז"ל במדרש משלי והובא בילקוט דף ק"מ ע"א וזה לשונו: {{ש}} {{צ|א"ר יוחנן "טוב פת חרבה" {{ממ|משלי|יז|א}} - זו ארץ ישראל שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח בכל יום ודר בתוכה - זוכה לעה"ב. "מבית מלא זבחי ריב" - זו חוצה לארץ שהיא מלאה חמס וגזילות}}. הכוונה כי בעוונותינו הרבים עתה בעת החורבן השפע שמקבלת השכינה הוא התמצית ממה שהיתה מקבלת מקודם בבנינה. והשפע בעצמו לוקחת בעוונותינו הרבים השפחה בישא, כמה דאת אמר {{צ|תחת שפחה כי תירש גברתה}} {{ממ|משלי|ל|כג}}. אבל עדיף אותו השפע המועט שיורד בארץ ישראל שהוא בתוך אויר הקדוש - מכל השפע היורד בחוץ לארץ בתוך אויר הטמא. וז"ש {{צ|טוב פת חרבה - זו ארץ ישראל}}, ואין לה עתה אלא התמצית. {{צ|שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח}} - שאינו גורם במעשיו הטובים שלו להוריד אלא התמצית בלבד - מכל מקום {{צ|זוכה לעה"ב}} - כי זה המעט שגורם הצדיק במעשיו להוריד בארץ ישראל הוא חשוב לשכינה מכל אילי נביות בזמן שבית המקדש היה קיים כנז"ל. וזהו סוד הפסוק {{צ|'''י''''פרח '''ב''''ימיו '''צ''''דיק ורוב שלום עד בלי יָרֵח}} {{ממ|תהלים|עב|ז}} - הוא ראשי תיבות '''צב"י''' למפרע - להורות כי צדיק שדר בארץ צבי בזמן {{צ|בלי ירח}}, שהירח היא בחסרונה, גורם {{צ|רוב שלום}} יותר מבזמן שהיתה הלבנה במילואה.<big>)</big> ועל דרך הזה הפגם הגדול הוא כי מי שיטול מלפניה המאכל המועט ההוא - אז בוודאי היא בכעס גדול ותענישהו עונש גדול. כי הקרוב אל הדבר קל שבסבות יפסיקהו והיא בעצמה מגוללת בדין, וקלה שבסיבות יהפכה לדין חזק. וזה טעם הצרות התכופות בגלותינו זה מה שלא היה כן בשאר הגליות. מפני שבשאר הגליות שלא היתה עמהם אלא לשמרם בלבד - לזה היה לה שפעה בכל יום כנודע. אמנם עתה שנסתלק לה השפע מכל וכל והיא נקרא {{צ|סוכת דוד הנופלת}} {{ממ|עמוס|ט|יא}} - 'שנפלה' לא נאמר אלא 'הנופלת', להורות שלעולם היא בעוונותינו נופלת. להיות שנסתם השער השפע שאינו נשפע למטה זולת הספיחים וספיחי הספיחים שאנו אוכלים. וכן תמיד מאותו השפע שהיה בה נזרע עתה בזמן הגלות, ולכך לעולם חוזרת לאחור. וזהו {{צ|הנופלת}} בכל יום, שאין יום שאין בו קללה מרובה מחברתה. כי כל עוד שהולך השפע מתמעט כחו, כענין הספיחים שיש להם כח חזק ,וספיחו ספחים שהוא השיחים הוא יותר מעט, וכל עוד שהולך הוא מתמעט. ולכן עיקר כוונת הרשב"י בחבור ספר הזוהר היה לזה. להיות השכינה בגלות באפס שפע באין תומך ואין עוזר - רצה לייחדה עם הת"ת ייחוד מועט על ידי חיבור זה במה שיהיה הוא עם חבריו עוסקים בסוד. וכמו{{הערה|נלע"ד שיש להוסיף כאן מלת "כן". "וכמו כן וכולי". וצע"ע - ויקיעורך}} כל מי שזוכה לעסוק בזה החיבור הוא גורם לייחד קב"ה ושכינתיה ע"י היסוד שהוא סוד {{גמט דגש|רז}} דהיינו {{גמט דגש|אור}}. וגם על ידי החיבור הזה הוא ביטול הקליפות וקללות הגלות והשבתת קטרוגם שהן לוחמות בכל עת ובכל שעה נגד השם ונגד שכינתו, ונגד בניה ישראל הנתונים בגלות בין האומות הנקרא {{צ|חיוון בישין ודובין דאכלין ענא}} שהם ישראל כאומרו {{צ|ואתנה צאני וגו'}} {{ממ|יחזקאל|לד|יז}}. ועסק התורה יקרא {{צ|הקלע והחרב והרומח}}, והם בחינת הסודות להצילם מרעתם בחיבור הזה, כמ"ש בס' התיקונים דף ע"ג ע"ב על פסוק {{צ|ורוח אלהים מרחפת על פני המים}} {{ממ|בראשית|א|ב}}: : מאי {{צ|ורוח}}? אלא בודאי בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא - האי רוח נשיב על אינון דמתעסקים באורייתא, בגין [ד?]שכינתא אשתכח בינייהו. והאי רוח איתעביד קלא ויימא הכי: {{צ|אינון דמיכין ושינתא בחוריהון, סתימין דעיינין, אטימין דלבא - קומו ואתערו לגבי שכינתא! דאית לכון לבא בלא סכלתנו למנדע בה ואיהו בינייכו!}}. ורזא דמלה {{ממ|ישעיה|מ|ו}} {{צ|קול אומר קרא}} כגון {{צ|קרא נא היש עונך ואל מי מקדושים תפנה}} {{ממ|איוב|ה|א}}. והיא אמרת {{צ|מה אקרא כל הבשר חציר}} - כלא אינון כבעירין דאכלין חציר, {{צ|וכל חסדו כציץ השדה}} - וכל חסד דעבדין - לגרמייהו עבדין! ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא - כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין! בההוא זמנא {{צ|ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב}} {{ממ|תהלים|עח|לט}}. ודא איהו רוחא דמשיח. : ווי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא ולא ישוב לעלמא! דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה דאיהו '''י'''' מינה, ואשתארת '''ב'''' יבישא.{{ש}} ווי לון דגרמין עניותא ואורך גלותא וחרבה וביזה והרג ואבדן בעלמא! והאי רוח דאסתלק איהו רוח דמשיח וגו'. וכן בכמה מאמרים אחרים בתיקונים ובזוהר . כללו של דבר שכל המתעסק בספר הזוהר ניצול מכל הנזכר לעיל ועושה תקון גדול לשכינה בגלות הזה. והספר הזה עתיד להגלות כל סודותיו בימי מלכא משיחא כדי ליתן סעד לשכינה כנזכר. והנה כל אותם שיזכו אליו יזכו לגאולה בעזרת האל יתברך: ===יניקת שבעים שרים מארץ ישראל=== ועתה נבאר יניקת {{גמט דגש|ע'}} שרים מארץ ישראל איך היא, ושליטתם. דע כי הנה '''לילי"ת''' נקראת 'אימא דערב רב'. וערב רב נקראים {{צ|ע' שרים ערבוביא בישא}}, שלילי"ת הרשעה הולידה אותם מיחוד '''סמא"ל'''. והם בשפל כל מדרגות החיצונים, למטה מכל ההיכלות. הם {{גמט דגש|ע'}} ניצוצות. כדרך שהקדושה נבראת 'בת שבע' 'בת שבעים' - כך בחיצונים לילי"ת נקראת 'בת שבע' היכלות החיצונים שהיא 'בת שבעים' אומות כנגד שבעים שרים. ואין שום שר כנגד ארץ ישראל, שהרי אין להם חלק בארץ. אמנם בחוצה לארץ ממש נתנה להם שליטתם. וצריך לידע שיש ארבע מאות פרסה בארץ ישראל שאין שר ולא חצוני שולט בו כלל, אלא יש בגבולה סביב קליפה קדושה שנקראת {{צ|פרוכתא קלישא וקשה}}. שצדה מבחוץ היא טמאה, וצדה מבפנים היא טהורה. כקליפת האילן - שצדו מבחוץ הוא פגום, וצדו מבפנים הוא נאה ונאות לערך האילן. וכן קליפת האגוז וכן בעלי קליפין - מבחוץ קשים לשמור, ומבפנים נאה ונאות לערך המוח הפנימי. והנה דע שכנגד ד' מאות פרסה של מטה הנזכר לעיל יש למעלה חלון אחד מרובע, והוא צר מלמעלה ורחב מלמטה. * ושיעורו מלמעלה {{גמט דגש|ת"ק}} אמה על {{גמט דגש|ת"ק}} אמה כשיעור בית המקדש, כי בית המקדש כולו נתון תחת החלון. * ובאמצעית עוביו של חלון הכיפה היא כשיעור עה"ק ירושלם ת"ו. * ושיעור כמות החלון למטה הוא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, כשיעור כל ארץ ישראל, וכל ארץ ישראל תחתיו. וכשהיה יורד השפע מלמעלה דרך צינור מלכות של י' ספירות דעולם העשייה - היה יורד אז דרך ישרה עד חלון הכיפה הנזכר ויורד על בית המקדש, ובית המקדש יתפשט על כל ארץ ישראל. וכשרבו הפריצים בבית ראשון מהבל דברי לשון הרע ונבלות פה גרם העון ונתגשם אותו הבל ונתעבה ונעשה דמות ענף עב, והתחיל להסגר מעט מעט סביבות שפתי החלון - עד שביום ט' באב נסגר כלו ונפסק השפע ונחרב הבית. ותכף ומיד לאחר שנחרב הבית פתח הקב"ה את החלון, ואז הוריד את עולם האופנים וצמצם מלכות של עולם האופנים בתוך החלון כדי שלא יסגר עוד. ולעולם פתח זה לא יסתם אלא דווקא בעת החרבן שנתנה רשות אל החיצונים ליכנס לארץ ולהחריב הבית כנזכר. ומיד נתגרשו משם. ויש כסוי ומסך פרוכת פרוסה סביב לארץ ישראל שהיא שומרת הגבולים האלו שלא תתפשט הקליפה, ומגרשת כל זר מתוכה. ואפילו ארץ ישראל חרבה ושממה מפעולות החיצונית הזאת שהוא בעת החורבן - עכ"ז אינה שולטת בארץ ישראל. אלא החריבה ונתגרשה ועמדה ארץ ישראל אפילו בעת חורבנה נקיה וברה מאין זר בתוכה. והנה מה שהיה שעור ארץ ישראל ת' פרסה על ת' פרסה - עתה בעת חורבנה לא נשאר אלא מאה פרסה על מאה פרסה שהוא חצי חלק שמיני. וכל מקום דשן ושמן - נקמט ונתכווץ. וזה כדי לרצות את שבתותיה כנגד שבעים שמיטות שבטלו. ולא נשאר ממנה אלא הטרשין שבה. ואפילו שזורעין בטרשין שבה - כמאן דליתא דמי. והנה דרך אותה קליפה קלישה הנזכר לעיל - שהוא גדר מעכבת שלא יכנסו החיצונים לגבול ארץ ישראל כלל אפילו בזמן חורבנה כנזכר - הוא פתח משוך עד היכל {{צ|לבנת הספיר}} {{ממ|שמות|כד|י}} כדי שלא ישלטו בארץ ישראל שום שר וחיצוני. רק אם ישליטוהו ברשע ע"י כישוף וע"ז ועבירות - שאין זה מן הנאות אלא מצד הבחירה הרעה לרשעים שיוכלו לעשות כרצונם. אבל לא שתשלוט הקליפה. {{ש}} ובזה נבין אומרם {{צ|לא גושמה ביום זעם}} {{ממ|יחזקאל|כב|כד}} - שבאו המים הטמאים מי המבול מי המרים המאררים שהם הקליפות ונכנסו בארץ. לא שגושמו בארץ - שאין כחם שם . ובעת חרבן בית המקדש פרץ הקב"ה גדר הקליפה ומסך המבדיל ונכנסו והחריבו בית המקדש, וחזרו להם ונסתמה הפרצה. וכן פי' הרשב"י בזוהר פ' תרומה ע"ש. ודרך זה הוא סוד השכינה בארץ ישראל. כי ימשיך אור רוחני, אויר ארץ ישראל הטהור. שאין אוירה מהחיצונים כאויר חוץ לארץ, אלא אוירה מפתח היכל לבנת הספיר הפתוח עליה, ומוריד אויר טהור מחכים ודאי בסוד השכינה הנקראת 'חכמה'. וענין זה תלוי בקדושת הארץ. והיינו שפירשו בזוהר לך לך{{הערה|מצאתי אולי {{ממ זהר|א|עח|א}} - ויקיעורך}} שעמד אברהם על שליטת הארץ הקדושה ולא היה יכול לרדת לעומקה, ושפט באצטורולוגין שלו כל שרי המקומות וירד לעומקן, ובארץ ישראל לא השיג. עד שאמר לו הקב"ה {{צ|אל הארץ אשר אראך}} {{ממ|בראשית|יב|א}} כמו שאמרו רז"ל, ושם תשיג שליטת הארץ. וכן השיג בנבואה. אבל נשאר לנו לבאר דהא אילנא דמותא שלטא בליליא אפילו בארץ ישראל או אפילו ח"ו בעת רעתן או בעת הדבר בר מינן וכיוצא, שנאמר {{ממ|משלי|כב|ג}} {{צ|ערום ראה רעה ונסתר}}. והנה הענין הזה יהיה כי לצד צפון של מחיצות אלו יש נקב אחד לצד הקליפות. וזה הנקב הוא סמוך לפתח היכל לבנת הספיר. ודרך אותו נקב הוא התפשטות הקליפות בארץ ישראל בלילה. שנתן רשות להתפשט - אבל לא כולם, אלא אותם של סוד שליטת הלילה. ונקב זה נקרא {{צ|נוקבא דתהומא רבא}} כמ"ש, והוא פתח כניסה אל החיצונים אל האויר הטהור הזה לבא אל פתח ההיכל להיות שם - {{צ|לפתח חטאת רובץ}} {{ממ|בראשית|ד|ז}} להתעלות שם. ולכך כנגד ההיכלות מבחוץ - שם הקליפות נאחזות, והן כעין קליפת האגוז. שהרי ד' מוחין הם ד' חיות הקודש, והקליפה נאחזת מבחוץ - דהיינו שסוד אותה הקדושה היא משפעת אל החיצונים האלו. ובהכרח יש להם מדרגות על מדרגות משתלשלות משם ויונקות על יד"ו - דהיינו שיש לכל ההיכלות ערוה מבחוץ דהיינו החיצוניות הנדבקת שם. ולזה לצד צפונה הוא פתוח - שדרך אותו הפתח יוצא מתחומה ונכנסת. וזה סוד {{צ|ויבא גם השטן בתוכם}} {{ממ|איוב|א|ו}}. והיינו נמי שליטת החיצוני בארץ לכל שליחות שבעולם. וכן כל איזו חלק הניתן לחיצונים כגון עשן המערכה ואברים ופדרים המתאכלים כל הלילה - היה נוטה ממש לצד צפוני של ארץ ישראל. ודרך אותו הנקב אשר שם היה יוצא אליהם ונתן להם, שנאמר {{צ|בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל}} {{ממ|בראשית|מט|כז}}. ודרך אותו נקב הוא דחיית הרשעים בין הקליפות, וגם כניסת כל הרשעים לגיהנם. וכל הנדחה - דרך אותו נקב הוא ידחה. ועל אותו נקב התפלל דוד {{צ|וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ}} {{ממ|תהילים|סט|טז}}. שח"ו כשידחה הרשע דרך אותו הנקב ויסתם פיו עליו והוא יורד לגיהנם אל בין הקליפות - נוח לו שלא נברא, כי הם שולטות עליו כשכיר יומו. {{ש}} ועל נקב זה נאמר {{צ|ובאר צרה נכריה}} {{ממ|משלי|כג|כז}}. {{ש}} ועליו נאמר {{צ|אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס {{תיקון גירסה|בל|אל}} יתמכו בו}} {{ממ|משלי|כח|יז}}. והיינו גיהנם רוחני. ויורד מדרגה אחר מדריגה עד למטה. {{ש}} ועל זה הנקב נאמר {{צ|מצפון תפתח הרעה}} {{ממ|ירמיהו|א|יד}} - שנפתח הנקב כפרצה ופרצו פרץ כל הגוים אשר סביבותיה. ואח"כ סתם הקב"ה הפרצות ונשאר הדבר כמו שהיה. והנה עתה תבין שבזה הפסוק {{צ|אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים}} {{ממ|בראשית|כח|יז}} - כי פתח היכל לבנת הספיר יש בו מדריגות כעין גלדי בצלים. הנקודה האמצעית של מלכות דאצילות היא קודש קדשים, ומשם יורד השפע עד היכל לבנת הספיר ביצירה השורה על ארץ ישראל. והכל נבאר בעזרת השם יתברך בסוד המשנה של {{צ|עשר קדושות}}. ואחר כך סובב עזרות ולשכות. ואחר כך סובב הר הבית. ואחר כך סובב ירושלם. ואח"כ סובב ארץ ישראל. ואח"כ חוץ לארץ שהוא משכן השרים{{כך מובא בדפוס וינציא. ויתכן כי יש ספרים אחרים שגורסים "משכן ע' שרים"}}. ובארץ ישראל תתפשט ותשתרבב השכינה דרך ד' מאות פרסה אלו ותשכון קדושתה בארץ ישראל, ובירושלם מדרגו' קדושה יותר, והר הבית יותר כמשרז"ל {{צ|עשר קדושות נתקדשה ארץ ישראל}}. והיינו שכינה שוכנת בתחתונים ואינה מתלבשת בחיצונים כלל. ואפילו עתה בגלות - מכל מקום {{צ|עיני יהוה אלהיך בה}} {{ממ|דברים|יא|יב}}. וזה יובן ממה שמביא הזוהר בפרשת שמות {{ממ זהר|ב|יד|א}}, וזה לשונו: {{ש}} {{צ|ברח דודי ודמה לך לצבי וגו'}} אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או כעופר האיילים. בזמן שהוא בורח - הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו, ולעולם תמיד הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמר ישראל: רבש"ע! אם אנו גורמים שתסתלק מביננו - יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח. עכ"ל. והנה עתה בגלות אעפ"י שנסתלק הקב"ה מירושלם ומארץ ישראל למעלה למעלה - מ"מ הוא מחזיר ראשו למקום שהיה שם בירושלם עיר הקדש כדי להשפיע בה תמיד. וזהו סוד הפסוק {{צ|עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה..}} {{ממ|דברים|יא|יב}}. וצריך להבין למה אמר דווקא {{צ|עיני}}? הוה ליה למימר "יהוה אלהיך" בלבד? ולמה מדייק דווקא {{צ|עיני}} ולא תואר אחר?{{ש}} הטעם הוא שזה הפסוק הוא מרמז על הגלות כשמסתלקת השכינה למעלה היא מהפכת הפנים בלבד ומסתכלת בעיניה בה. ולא בעצם קדושתה - כי היא מסתלקת תמיד למעלה, אבל העינים מסתכלים תמיד למטה בירושלים. ולכן נקרא {{צ|ארץ הצבי}} שהיא דומה לצבי. ועתה ישפוט המעיין בשכלו - כי אחר שישראל ידעו בבירור עניינים אלו על מתכונתם כשבא נבוכדנצר ונכנס דרך פתח הצפון והגלה החרש והמסגר בבלה - מה היתה כוונתם בחשבם שהם טבועים בבור תחתיות - {{צ|תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ}} {{ממ|תהילים|סט|טז}}. כמה נתייאשו מן הרחמים וכמה היה לבם חרד וכמעט נדחה מן האמת ח"ו כדפירש בזוהר. עד שהוצרך הנביא לבשרם {{צ|ואני בתוך הגולה}} {{ממ|יחזקאל|א|א}} - בעמקי הקליפות. וכמה יצא לבם באומרם "''איה תעלנה תפלותינו? איה יתקשר הבל פה תורתינו?''". עד שנתבשרו ואמר {{צ|נפתחו השמים ואראה מראות אלהים}}. ממש פתח הקב"ה פתחי הרקיעים ואמר "''דעו לכם כי ממש כמו שאני בארץ ישראל כך אני יצאתי עמכם בחו"ל! ותפלותיכם ומצותיכם ונשמותיכם באות אלי מפני שאני יצאתי בגלות עמכם. ורקיעים אלו הם עליכם כאותם הרקיעים שהם על ארץ ישראל''". ואז בטחו ישראל בהקב"ה והתנחמו מאבלותם. האמנם דרך רדתה היא - כי תצא ניצוץ השכינה עם כל חייליה ומרכבותיה. דווקא ניצוץ - כי עיקר השכינה היא בארץ ישראל. אמנם דרך פריצות תפרוץ פרץ ותצא אל ארבע רוחות השמים מקום אשר נפוצו שם ישראל. וא"ת אם כן נתבלבלו כל המעלות ח"ו!? {{ש}} אמנם דרך הפרצה הזאת נבאר שאינה כפרצת החיצונים כשנכנס לארץ שאותה פרצה היה בלבול המעלות וחרבן בית המקדש וכבר נסתמה כנזכר לעיל. אמנם פרצה זו שפרצה השכינה היה ממש כדרך פתח היכל לבנת הספיר לרדת לעולם התחתון לארץ ישראל. כן ממש פרצה פרץ הקדושה בקליפות ונתלבשה בלבושיה וירדה לבבל ולעילם ולכל המקומות. כאמרו {{צ|למענכם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה}} {{ממ|ישעיה|מג|יד}}. ואפילו אם איש אחד פרטי עובד השם בגלותו - שכינה עמו, כמ"ש {{צ|אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגומר}} {{ממ|דברים|ל|ד}} - משם דייק ששם השכינה עמך אפילו ליחיד. אמנם הפרצה תהיה כי כמו שיש מחוזות וגבול לפרצה זו שהם ת' פרסה של ארץ ישראל שהשכינה אשתרבב ותכנס למטה -- כן דרך הגבול הזה הישר נוכח שער היכל לבנת הספיר! באלכסון תשתרבב שכינה ותתלבש בסוד היכליה וחייליה הרוחנים שאינם מצד עצמה בעלי מקום, אמנם המקום יוחס אליה מצדינו שאנו בעלי מקום. תשכון שכינה במקום זולת מקום כנזכר לעיל. הנה השכינה תשתרבב ותתפשט דרך אלכסון אל תוך אותו השר שבחוץ לארץ ואל אותו הגבול. ויעשה לו מהלך ושביל ותתפשט שם. והיינו {{צ|נפתחו השמים}} - שהיו נגדיים לגולה. {{צ|ואראה מראות אלהים}} - היא השכינה שירדה שם, והיינו דרך ירידתה. וא"ת אם כן לפי דברי אלה - ארץ ישראל וחוץ לארץ בימי הגולה הם שוים!? ואין זכות עתה למי שידור בארץ ישראל ולא תועלת ח"ו!? כבר פירשו רז"ל ואמרו {{ממ|כתובות|קיא|א}} {{צ|אינו דומה קולטתו בחיק אמו וגו'}}! ועתה נבאר האיך תעמוד שם השכינה ובזה יתוקן הכל.{{ש}} הענין הוא כי שכינה שורה בארץ ישראל בלי אמצעי, אלא כדפרישית בסוד 'פתח היכל לבנת הספיר' קדושה מתלבשת בקדושה זו פנימית לזו שוכנת בארץ ישראל ממש. ובקדשי קדשים שוכנת מדריגה העשירית בלי לבוש. וזהו סוד הפסוק {{צ|כי בנה יהוה ציון נראה בכבודו}} {{ממ|תהילים|קב|יז}} ובעצמו בלי לבוש. וזהו ר"ת {{צ|'''ב''''נה '''י''''הוה '''צ''''יון}} - הוא '''צב"י''' - כי את ציון בנה ה' כדי להראות כבודו בלי לבוש. וכן בעזרות ג"כ{{הערה|היה נראה להגיה י"ס דהיינו עשר ספירות - ויקיעורך}} מדריגות הקדושה בלי לבוש. ובארץ ישראל בלי לבוש. ואז ממש שוכנים באויר הטהור. אמנם בחוץ לארץ ח"ו שתרד כך השכינה - שעל זה נאמר {{צ|אני יהוה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן}} {{ממ|ישעיה|מב|ח}} - אם כן היאך תתפשט השכינה שיהנו ממנה הקליפות ח"ו להיות בניה עזובים שם באויר הטמא?! אי אפשר! אלא תתפשט ניצוצה עד מקום שישראל שורים ותתלבש בלבושי הקדושה בתוך החיצונים. דהיינו מתלבש ניצוץ שלה בחוץ לארץ בשר ההוא שישראל תחת ידו בסוד {{צ|מלכותו בכל משלה}} {{ממ|תהילים|קג|יט}}. דהיינו י' ספירותיה מתלבשים בעשר קליפין לאכפייא לון כדי שלא יוכלו להרע לישראל. והיינו כענין השמש שהוא בשמים וניצוץ אורו למטה בארץ. וכן גם כן שכינה עיקרה בארץ ישראל וניצוצה למטה בחוץ לארץ עם ישראל לשמרם. והיינו דקאמר יחזקאל {{צ|ואני בתוך הגולה}} - לא עצמותה ממש, אלא ניצוץ אורה. לפיכך {{צ|נפתחו השמים ואראה מראות אלהים}} - מכלל שהיא למעלה בשמים וניצוצה למטה בחוץ לארץ מתלבש בשר, כדרך שמתלבש משך רוחב גבול ארץ ישראל. שאותם המחיצות הם {{צ|רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת ונוגה לו}} {{ממ|יחזקאל|א|ד}}: והנה הסובב פנימה לגבולי ארץ ישראל הוא אור נוגה זה, והוא מתפשט מפתח היכל לבנת הספיר עד סוף תחומי ארץ ישראל. ואין בארץ ישראל 'רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת', אלא גבוליה {{צ|נוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל}}. לכך כולה ראויה לנבואה ואוירה הוא טהור המחכים. וחוצה לנוגה הוא חוצה לארץ - סובב ענן גדול ואש מתלקחת. וחוצה להם רוח סערה. שהרי הנביא בארץ ישראל לא הוצרך לעבור דרך אלו הקליפות אלא מיד נוגה לו וצופה בחשמל. וכן פי' ישעיה {{צ|בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את יהוה}} {{ממ|ישעיה|ו|א}} - ר"ל שראה נקודה אמצעית יושב על כסא רם ונשא וגומר. אמנם בחוץ לארץ יש בין ישראל לאביהם שבשמים מחיצות של ברזל, דהיינו שאמר יחזקאל {{צ|ואראה והנה רוח סערה וגומר}}. דהיינו השכינה שהוא המוח המתלבשת בחשמל. ועליו {{צ|נוגה לו סביב ועליה אש מתלקחת ועליה ענן גדול ועליה רוח סערה}}: והנה המת בארץ ישראל - קולטתו בחיק אמו בתוך הנוגה. ואם רעה תתגרש. ואם טובה תתקבל. והרשעים צריכים להנער ממנה. אמנם בחוץ לארץ הוא להפך - כי הרשעים מאליהם נשארים בחוץ, והצדיקים יפתח להם פתח ויקרעו החשך ענן וערפל (שהם ג' קליפות) ויכנסו בתוכם. וזהו שאין בשום נבואות שום נביא מעלות אלו אלא בנבואת אליהו בחורב שנאמר {{צ|והנה רוח...רעש...אש}} - ג' קליפות. ואח"כ {{צ|קול דממה דקה}} (שם יב) שהוא המוח, מפני שהיה בחו"ל. וכן יחזקאל. אמנם שאר נביאי ארץ ישראל רואים ושומעים מיד את הקול. והיינו שאנו אומרים ששכינה תתלבש בשר ההוא שישראל יושבים בו. ובעוד ששכינה מתלבשת בשרים החיצונים להשפיעם אזי היא אומרת {{ממ|שיר|א|ו}} {{צ|שמוני נוטרה}} את הקליפות, שהם {{צ|הכרמים}} והשרים. ו{{צ|כרמי שלי}} של ארץ ישראל ועם קדוש - {{צ|לא נטרתי}}. וזהו רמז הפסוק {{צ|כי כרם '''י''''הוה '''צ''''באות '''ב''''ית ישראל}} {{ממ|ישעיה|ה|ז}} - ר"ת '''צב"י''' - להורות שארץ ישראל וישראל נקראים 'כרם של הקב"ה'. וזהו שכתוב {{צ|כרמי שלי לא נטרתי}}. ואין יחוד כלל. כי אחר שהשכינה נפרדה מהספירות - כל הספירות הם בלתי שלימות. כי אין אור הא"ס מתגלה בהם בתוספת האור יותר על כדי חיותם. כי אין הכתר משפיע אורו אלא בהיות חכמה ובינה (שהם הכסא שלו) בייחודם. והם אינם מתייחדים אלא ביחוד התפארת ומלכות. ובגלות היא נטרדת מכל יחודה וטובותיה, ואין בה אור כלל על ידי היחוד. אמנם נמשך אליה על ידי תפלותינו ומצותינו סעד וסמך מעט כדפירש בזוהר בפסוק {{צ|אם בחקתי}} {{ממ|ויקרא|כו|ג}}. וזה יהיה הענין הנזכר אפילו ליושבי ארץ ישראל, שאנו בחיק האם ובסדר הנכון אל המדרגות. שאפילו שחרב מקדשנו - לא שלטה הקליפה בארץ ישראל אלא עד תשלום החרבן בלבד כנזכר, ואח"כ תכף נסעה. ואלו הגוים יושבי הארץ - אינם דוחים השכינה ממנה בחורבנה, אלא תמיד היא עומדת בכותל מערבי. כי מעשי הגוים ועבירותיהם אינם פוגמים בה רק שהוא חלול שמו בגלות. ואנחנו עומדים בחיק האם והיא בוכה עמנו ומנשקת עפר משכנה כדפי' בזוהר איכה. והנה ענין נוקבא דתהומא רבא והיכל לבנת הספיר הוא יום ולילה. כי ביום יסתם נוקבא דתהומא רבא, ו{{צ|תזרח השמש יאספון ואל מעונותם וגו'}} {{ממ|תהילים|קד|כב}} - ואז יצא ההוא דאיתמר ביה דמות האדם לפעלו. והיא הקדושה. ובלילה יסתם פתח היכל לבנת הספיר ויפתח פומא דתהומא רבה . ואז {{צ|בו תרמוש כל חיתו יער}}, ויתפשטו החיצונים בעולם. וכל העולם טועמים טעם מיתה, והרשות ניתנה להם לינק מהקדושה דרך קליפת נוגה, אבל לא מפנימיות הקדושה עצמה ח"ו. והנה הג' קליפות אחרות שהם ג' קליפות האגוז הקשות - הנה הקליפה הנקראת {{צ|אש מתלקחת}} יש בה ע' ענפים הנכללות בהם ע' שרים, והם תחתונים למטה ושולטים למעלה מגלגלי העולם. והם מחלקים העולם לע' חלקים, ע' גבולי האומות, כל אחד ואחד ממש מכוון ממשלתו כנגד אומתו כמו שביארנו לעיל באמרו {{צ|יצב גבלת עמים}} {{ממ|דברים|לב|ח}}. והם שואבים מבחינת שורשם ואחדותם כאחד מקליפת אש מתלקחת האוחזת ע' ענפים ונעשים בה כולם כאחד. ובחינה זו עולה ומסתלקת מבחינה אל בחינה עד הנוגה, והיא מקבלת הנשמות מסוד הקליפות ונותנת לע' שרים. וכן ג"כ השפע הוא משפעת לשרים והשרים לרקיעים המכוונים כנגד כל חלק וחלק שכנגד גבול האומה. והנה מיום שחלק ה' גבולות עמים אזי אין אותה קליפה ({{קטן|שהיא שורש לשריהם כנודע}}) נוטלת נשמות קדושות מלמעלה מאוצר הקודש כלל, אלא שיש ברשות לבד נפש הבהמית מזיווג סמא"ל ובת זוגו שרי הקליפות. ומיחודם עושים נפשות טמאות לשרים, ונותנים ומשפיעים להם, והם שורצים שרץ נפש חיה טמאה לרוב. ולפעמים יש נוחלים משם נשמות בעם ה', דהיינו ערב רב אשר בין קדושי ישראל. ומהם פריצי ישראל. והכל מצדינו. שאלמלא היו הכשרים מזדווגים בכשרות לא היתה החיצוניות נכנסת שם. ונחזור למה שפירשנו ש{{גמט דגש|ע'}} שרים הם סביבות ירושלם. {{ש}} ובזה תבין הפסוק {{צ|זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה}} {{ממ|יחזקאל|ה|ה}}. {{ש}} והענין כי הנה הרקיעים שאנחנו רואים בעינינו הם עשרה עגולים שבראש מלכות דעשיה, ובאמצע החלל שלהם מתפשט קו היושר של מלכות דעשיה דרך אמצע החלל והוא בגן עדן הארץ. ועל גבי הקו הזה הוא 'העור' כנודע. ועל גבי העור הם הקליפין. וסביבותיהם הם הלבושים דמלכות דעשיה עם אורותיהם המקיפים. וסביבותיהם הם הרקיעים כנודע באורך בדרושי האר"י זלה"ה. וזהו ענין {{צ|זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות}} - כי מלכות דעשיה הנקרא {{צ|ירושלם}} - סביבותיה הקליפות שהם הע' שרים כנזכר. וקו זה נמשך עד הקרקע. ונמצא כי אמצעות הקרקע הוא גן עדן הארץ, והוא חומר זך מאד וקדוש. וסביבותיו הוא הארץ הזאת - חומרית מאד, ששם שליטת הקליפות. ובה שמרי הקליפות הגסות שאין גסות גדול מהם, והוא תכלית הבירור והעכירות. כי כמו שגן עדן הארץ הוא תכלית הגסות והעביות של העולמות וההיכלות העליונים דקדושה -- כן הארץ הזו היא תכלית גסות ועביות הקליפות. ולכן כל מעשה העולם הזה הם קשים ורעים, והרשעים גוברים בו, בסוד {{צ|יש הבל אשר נעשה על הארץ}} {{ממ|קהלת|ח|יד}} - {{צ|הארץ}} דווקא שהיא ארץ הזאת. והנה צריך לדקדק - היאך הם עשרה רקיעים - והלא רז"ל לא פירשו כי אם שבעה רקיעים? {{ש}} והענין זה הוא כמו שבעה היכלות - שהשלשה ראשונות נחשבות כאחד, והשנים אחרונות גם כן נחשבות כאחד. דהיינו '''כתר חכמה בינה''' - הוא היכל קדש קדשים, ואח"כ הם חמשה היכלות שהם '''חסד גבורה תפארת נצח הוד''', ו'''יסוד והמלכות''' הוא {{צ|היכל לבנת הספיר}}. הרי הם עשר ספירות וז' היכלות. כך בכאן הם עשרה רקיעים פרטיים וז' רקיעים בכללות. והנה הרקיע העשירי הוא קודש, והוא כתר של מלכות דעשיה. והוא נותן חיות וכח לרקיע תשיעי שיוכל לסבב כל הגלגלים ביום אחד. והרקיע הט' נקרא 'גלגל יומי'. ואין בו כוכבים כלל. והוא חכמה של מלכות דעשיה. וזהו סוד {{ממ|תהילים|קד|כד}} {{צ|כולם בחכמה עשיתה}} - בבינה. ר"ל שכל הככבים והמזלות היו כלולים בכח בחכמה, ואח"כ בהתחברות החכמה בבינה נעשה שם הכל בפועל. והוא בתוך הרקיע שמיני דתמן קבועים כוכבים ומזלות, שהם ששים רבוא מספר שנים עשר שבטי י"ה. ומשם יורדות נשמות כל ישראל כמו שמביא בפרקי היכלות דרבי ישמעאל כהן גדול על פסוק {{צ|ונוצצים כעין נחשת קלל}} {{ממ|יחזקאל|א|ז}}. כי {{צ|נוצצים הוא}} לשון 'ניצוצות', כי כשהקב"ה מכה בחיות הקדש שנוסעים עם המרכבה אז יוצאים מהם ניצוצות. ומטטרו"ן שר הפנים לוקח אותם ומתקן מהם נרות. ומנורה אחת תלויה לפני הקב"ה, וכל שעה עומדים עליה נרות המתוקנים מן הניצוצות. ואח"כ העודפים על הנרות - מתקן מהם כוכבים ושמר אותם. וכשיצא תינוק נער ממעי אמו - אז הולך מטטרו"ן ומתקן לו כוכב ונותן לו כדי להאיר לנשמתו. ואותו כוכב יחיה בעוד שהאדם קיים בעולם הזה. ונלע"ד שזה סוד הפסוק {{ממ|משלי|כ|כז}} {{צ|נר יהוה}} - ממה שנעשה נרו לפני ה' - הוא גם כן נר ל{{צ|נשמת אדם}}.{{ש}} וזהו גם כן {{צ|בהלו נרו עלי ראשי}} {{ממ|איוב|כט|ג}} שאמרו רז"ל שנר דולק על ראשו במעי אמו - הוא זה הנר של הכוכב הנזכר לעיל. כלל העולה שברקיע השמיני שם הכוכבים ונשמות ישראל. ונקרא 'בינה דמלכות דעשיה'. {{ש}} ושם מאירים ניצוצות החסדים שהם נקראים 'כוכבים'. גם ניצוצות הגבורות שנקרא 'מזלות'. וכנודע בדרושי האר"י זלה"ה שיסוד דבינה נקרא {{צ|רקיע}} שבו חמה ולבנה ({{קטן|שהם זעיר ונוקביה}}) וכוכבים ומזלות כנזכר. והם י"ב מזלות '''טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד'''. ושלשה רקיעים אלו נחשבים לאחד כנזכר בבחינת ההיכלות, ונקראים {{צ|קדש הקדשים}}. {{ש}} והשבעה רקיעים תחתיהם - שם ז' כוכבי לכת '''שצ"ם חנכ"ל''', שהם שבעה תחתונות של מלכות דעשיה '''חג"ת נהי"ם''', שבהם ז' כוכבי לכת ({{קטן|שהם שבעה חסדים שמאירים בתוכם כנודע}}). {{ש}} והשנים תחתונים נחשבים גם כן לאחד. ובאלו הז' רקיעים הם נשמות {{גמט דגש|ע'}} אומות - {{גמט דגש|י'}} אומות תחת כל כוכב. והי"ב מזלות משפיעים להם. ובכל רקיע ורקיע יש שוטר ומושל ממונה להיות תחת ממשלתו. ותחת גלגל הלבנה - אחרון שבכולם - יש רקיע חלק שאינו משמש כלום, ושם נשמות השדים ורוחין ולילין - איש כפי מצבו. וגופם נעשה בארץ בשבעה מדורות שתחת הארץ הנקרא {{צ|תבל}}. ויש להם מדריגות בד' יסודות '''אש רוח מים עפר'''. כי יש מהם מאש ויש מרוח ונקראים {{צ|רוחין}}. ויש במים ובעפר ונקראים {{צ|שדים ומזיקים}}. ועל כל כת יש עליהם ממונים ומלאכים הכופים אותם לעשות רצונם, ומשפיעים ונשפעים מצד הגבוהים עליהם - עד מקום הקדושה שבז' רקיעים; {{צ|כי גבוה מעל גבוה שומר}} {{ממ|קהלת|ה|ז}} עד כסא הכבוד. וכשיוצא גזירה טובה או רעה ח"ו - הכרוז מכריז בכל רקיע ורקיע, וזה אומר לזה עד מקום הד' יסודות, ומשם יודעים השדים העתידות. ואפילו הממונים על העופות מכריזים. ומשם - {{צ|עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר}} {{ממ|קהלת|י|כ}}. ===מעלת ארץ ישראל לעתיד לבא=== דע כי כל חלק וחלק מהארץ נתן לאומה המתייחסת אל החלק ההוא. וזהו שכתוב {{צ|כי לבני לוט נתתי את ער ירושה}} {{ממ|דברים|ב|ט}}. ממש מתייחס לבני לוט הוא ער. וכן לעשו הר שעיר. וכן פירשו רז"ל {{צ|הוא אדום וארצו אדומה}} - מורה שממש יחס הארץ לפי האומה השוכנת בה. והטעם, כי השר השולט על האומה גם כן יש לו יחס להשפיע בחלק הארץ ההיא. וכן הנשמות ההם הם מחלק הקליפה שמתייחסת לאותו עפר החיצוני. בענין שהם שלשה יחסים: יחס האומה, ויחס הארץ, ויחס השר בנשמות ובהשגחה. וזהו סוד {{צ|לשמרך מ'''אשה''' '''זרה''' מנכריה}} - ראשי תיבות '''א''''ומה '''ש''''ר '''ה''''ארץ. שכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה '''זרה''' כמו שנבאר לקמן. וכן ענין זה ממש לישראל בארץ ישראל, ונשמתם ותורתם ואלהיהם. כי ארץ ישראל הוא עפר קדוש, והעם היושב בה - עם קדוש, ונשמתם קדושה, ותורתם קדושה, ואלהיהם קדוש - שהוא השר של ישראל. ולא זה בלבד אלא כמו שארץ ישראל אין לה יחוס ברוב מצותיה עם שאר ארצות - כן אין לה יחס התורה עם שאר התורות והחוקים אשר לאומות העולם. ולזה אמר {{צ|ולא תעשו מכל התועבות האלה... כי את כל התועבות.. ולא תקיא אתכם כאשר קאה וגו'}} {{הפניה לפסוקים|ויקרא|יח|כו|כח}}. הנה שהתורה הקדושה וארץ ישראל יש להם יחס יחד, וכן יש לישראל יחס עִם הארץ בלי ספק בשביל יחס נשמתם. והראיה מיחזקאל {{ממ|יחזקאל|מז}} שחלק ארץ ישראל לי"ב שבטים ויחס כל שבט ושבט בגבול אחד. ולפי יחס השבט כן משכנו במה שהוא נגדיי לגבול אשר שם אצילות נשמת אותו השבט כדי שיהיה שופע עליו. {{ש}} וכן המצות הנעשות בארץ עולות ומקשטות כל גבול וגבול בסוד נשמת כל שבט ושבט, בענין ששלמות הנשמות בחלקם בארץ ושלמות הארץ בחלק הנשמות המגיע אליה נגדייות אל מציאותה{{הערה|אולי יש להגיה "אל מצוותיה" וצע"ע - ויקיעורך}}. והענין כי גם נקודת ציון אשר היא נקודה שממנה הושתת העולם כנודע - היא מתייחסת אל השכינה בסוד י"ב גבוליה המתפשטים מהנקודה האמצעית. והיינו סוד {{צ|מדות הארץ}} הנזכרים בפסוקי יחזקאל, והמקדש בתוכו. וישראל חוסים תחת שולי כנפיה הנפרשות מלא רוחב הארץ. וכן גם כן כמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות על מכונו - כן גם כן השכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמיתי הנגדיי אל גבולו. כנודע כי עשר ארצות הבטיח האל יתברך לאברהם לתת לזרעו כנגד מדת המלכות המקננת בעשיה שהיא כלולה מעשר. ובימי משה לא הבטיחם על ידו אלא על שבעה ארצות של שבע עממין בלבד, שהם כנגד שבעה ספירות התחתונות. אמנם ארץ {{צ|קני וקניזי וקדמוני}} שהם כנגד שלשה ספירות העליונות - לא הבטיחם, לפי שבזמן הזה אינם פועלים אלא התחתונים. אבל אחר הגאולה האחרונה שיפעלו השלשה עליונות - אז יותן להם כל העשר. והנה נודע כי השבעה עממין הם רמוזים בזעיר ונוקביה דקליפות נוגה. כי זעיר הוא ששה קצוות ונוקביה היא שביעית להם. ולכן נראה לפי עניות דעתי כי הראשי תיבות של ז' עממין שהם '''כ'''נעני '''ח'''תי '''א'''מורי '''פ'''רזי '''ח'''וי '''י'''בוסי '''ג'''רגשי{{הערה|{{גמט דגש|כחאפחיג}}}} - גימטריא {{גמט דגש|סמאל}} שהוא זעיר דקליפת נגה. ו{{גמט דגש|ארץ כנען}} גימטריה {{גמט דגש|לילית}}, מפני שהיא מקבלת מכל הששה קצוות דדכורא.{{ש}} וגם {{גמט דגש|כנעני חתי אמורי פרזי חוי יבוסי גרגשי}} עם כללות עשר עממין - גימטריא '''ארץ כנען''' באותיות '''נ"ץ'''(?) דמנצפ"ך{{הערה|לא הבנתי את התחשיב, וצע"ע - ויקיעורך}}, להורות שהיא המלכות דקליפה והיא כללות מן העשר ספירות דקליפות נוגה. אבל המלכות דקדושה נקראת {{גמט דגש|ארץ הכנעני}} כמו שאמר הפסוק {{צ|והיה כי יביאך יהוה אל ארץ הכנעני}} {{ממ|שמות|יג|ה}}. <big>(</big>ושמעתי מהחכם השלם '''מוהר"ר זכות נר"ו''' ש{{גמט דגש|ארץ הכנעני}} גימטריה {{גמט דגש|מלכות}} דקדושה מפני שנתחבר עה שם {{גמט דגש|י"ה}} בסוד {{צ|אמרתי לא אראה יה בארץ החיים}}. וכן '''י"ה''' במילוי כזה {{גמט דגש|יו"ד וי"ו דל"ת ה"ה ה"ה}} עולה {{גמט דגש|מלכות}} ו{{גמט דגש|ארץ הכנעני}} - שכל כחה היא משם '''י"ה''' בסוד {{צ|יהוה בחכמה יסד ארץ}}. ולכן '''אויר''' שלה מחכים דאיתגלי בה '''אור י''''. והנה {{גמט דגש|י', יו"ד, יו"ד ו"ו דל"ת}} - הרי {{גמט דגש|מלכות}}. וסוד הוא מ"ש בספר הזהר {{צ|אבא יסד ברתא}}. ואז איהי {{צ|ארץ ישראל}} - ישראל סבא. וכוללת עשר דרגין לקבל י' עממין דאינון {{גמט דגש|כח"ב גג"ת נהי"ם}} העולים {{גמט דגש|ישראל}} - דמתמן אתקדישת בעשר קדושות. והיודע מדרגת חם בן נח - שעליה נאמר {{צ|כל היום {{גמט דגש|דוה}}}} - ישמח ויבין כי נהפך ל{{גמט דגש|הוד}} והדר. פי' כי בהגלו' קרני ה{{גמט דגש|הוד}} דאיהו {{גמט דגש|י"ה}} על ארץ כנען שהיתה {{גמט דגש|דוה}} בנדתה - אז נתקדשה. וזהו סוד {{צ|פתחו לי שערי צדק אבא בם '''אודה י"ה'''}}. ולכן דוד שהוא בסוד {{צ|איהי בהוד}} - חבר {{גמט דגש|ק"נ}} הודאות - {{מכפלת גימטריה|י'|פעמים|י"ה}}. ובו חתם ספרו. ועל כל הנזכר בכאן דוק ולא תשכח שנקרא ארץ ישראל בשם {{צ|ארץ הכנעני}} רק בעת גאולת מצרים דאז איתמר {{צ|עזי וזמרת '''י"ה'''}}. {{ש}} עכ"ל. ודברי פי חכם חן <big>)</big> ולכן גם כן כל הששה עממין אחרים כולם נקראים {{צ|ארץ כנען}} על שמה. וגם כמו שאמר האר"י זלה"ה בסוד {{צ|פתורה...'''על''' הנהר}} - שהנקבה היא על הזכר. וזהו {{צ|יותרת '''על''' הכבד}} כנזכר בזוהר פרשת פנחס דף רל"א ע"ב {{ממ זהר|ג|רלא|ב}}. וזהו דווקא בארץ בני עמין שהם בקליפות. אבל בקדושה כתיב {{צ|והארץ הדום רגלי}}, וגם {{צ|והיה יהוה למלך על כל הארץ}}. ולכן בקדושה נקרא '''ארץ ישראל''' שהיא טפלה לזכר. ואז נקרא {{צ|ארעא רעוא}} - כי '''כנען''' ראשי תיבות כי נרצה עונה עם נו"ן של עונה(?). כי מה שהיה '''כנען''' נעשה ארעא דרעוא בסוד {{צ|עונות כזכיות}}. וזהו סוד {{צ|שאו זמרה ותנו {{גמט דגש|תף}}. כי על ידי הזמר הוא {{צ|זמיר עריצים}}. וזהו {{צ|ותנו '''תף}} - שמכניע ה{{גמט דגש|לילי"ת}} שגימטריא {{גמט דגש|ת"ף}}. ואז {{צ|כנור נעים עם נבל}} - ר"ל מה שהיה {{גמט דגש|ארץ כנען}} ביד {{גמט דגש|ת"ף}} ו{{גמט דגש|מחול}} שהם שתים נשים זונות {{גמט דגש|לילית}} ו{{גמט דגש|מחלת}} - עתה נהפך ל'''נבל וכנור''' שהוא ביד הקדושה תחת '''הוי"ה'''. כי שם '''י"ה''' רומז ל'''נבל''' - שהוא '''נ'''' שערי בינה, '''ל"ב''' נתיבות חכמה. ושם '''ו"ה''' רומז ל'''כנור''' שהוא '''כ"ו נ"ר''' - זעיר ונוקביה. וזה רמז כי ראשי תיבות {{צ|'''כ'''נור '''נ'''עים '''ע'''ם '''נ'''בל}} הוא '''כנען''', להורות שנכנע {{גמט דגש|ארץ כנען}} תחת '''הנבל והכנור''' שהם חכמה ובינה תפארת ומלכות. וזה נעשה בזכות האבות כמ"ש {{צ|וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען}} {{ממ|שמות|ו|ד}}. וזהו רמז {{גמט דגש|כנור נעים עם נבל}} גימטריה {{גמט דגש|אברהם יצחק יעקב}}. שבזכותם יצא ארץ כנען מתוך החיצונים ונכנס תחת הקדושה, תחת שם '''הוי"ה'''. וזהו שאמר {{צ|גדול יהוה ומהולל מאד}} - אימתי הוא גדול מאד? כשהוא {{צ|בעיר אלהינו הר קדשו}}. וזהו {{צ|ויהוה בהיכל קדשו}} - ששם '''הויה''' אינו שלם אלא {{צ|בהיכלו}} - שהיא ארץ הקדושה בסוד {{צ|'''י'''שמחו '''ה'''שמים '''ו'''תגל '''ה'''ארץ}} - שמה(?) הוא שער השמים, ומתחבר '''י"ה''' עם '''ו"ה''' ביחד. והנה כתב האר"י זלה"ה כי ארץ ישראל היו בה {{גמט דגש|י'}} עממין כנגד {{גמט דגש|י'}} מדות שבה. וישראל כבשו חלק השביעי לבד. כי כנגד עשר שבה בקדושה יש גם כן עשר בטומאה. והשבעה שהם תחתונים - יכלו ישראל לכבוש. אבל הקליפות שכנגד ג' עליונות שלה - לא יוכלו שהם קליפות דקות גדולות יותר. * והם '''הקני''' - והוא מה שכנגד הבינה שבה. וכן עולה {{גמט דגש|קנ"י}} - {{גמט גדש|קס"א}}. * ו{{גמט דגש|קניזי}} הוא מה שכנגד החכמה שבה. ונקרא '''זקן''' - זה שקנה חכמה. ובקליפה נקרא '''קניזי'''. * '''הקדמוני''' הוא כנגד הכתר ונקרא {{צ|ארץ כנען}} משום שכנען היה מה(?) שכנגד מלכות שבה שהיא הכוללת בה כל העליונות. ולפי שרחל היא {{גמט דגש|חו"ה}} שהיא מילוי שם מ"ה{{הערה|{{גמט דגש|ו"ד, א', א"ו, א'}}}}, ו{{גמט דגש|י'}} מדות שבה עם {{מכפלת גימטריה|י'|פעמים|י"ט}}. וכן עולה {{גמט דגש|כנען}} - {{מכפלת גימטריה|י'|פעמים|י"ט}}. וזהו {{צ|{{גמט דגש|קץ}} הימין}}. ומה שכנגדה הוא נקרא {{צ|{{גמט דגש|קץ}} הימים}}. ונלע"ד שאחר כך שאמר משה {{צ|והיה כי יביאך יהוה אל {{גמט דגש|ארץ הכנעני}} שגימטריא {{גמט דגש|מלכות}} - אז {{צ|'''י"ה''' בארץ החיים}}. וזהו שאמר {{צ|פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה '''יה'''}} - שהוא השפע דחכמה ובינה במלכות שהוא עשר מילוי ע"ב {{להשלים}} ----------- oo34lnmac0i1iw9xn0t9ca7zzlhu2v7 3079325 3079324 2026-08-27T03:59:34Z Roxette5 5159 /* מעלת ארץ ישראל לעתיד לבא */ 3079325 wikitext text/x-wiki __TOC__ ===מעלות וסגולות ארץ ישראל=== שמעו דבר יהוה אוהבי דעת נוצרי יראה ברחו לכם מכזיב ועד אמנה. ראויה להתכבד על שולחן מלכים - 'מאן מלכי רבנן' . כי נגידים אדבר ואודיע קושט אמרי אמת מיוסדים על אדני הקבלה הנאמנת האמורה מפי ארון העדות אמון רבתא נהירו דאורייתא, הוא גלא עמיקתא, כבוד גדולת מעלת הרב המופלא רבינו הקדוש כמלאך ה' '''כמוהר"ר יצחק לוריא אשכנזי''' הנודע בשם '''האר"י דבי עלאי''' זלה"ה. ומשנהו אבי החכמה אשר מלא את ידו לשבת על כסאו - הוא תלמידו נאמן ביתו חי מדבר אלהי בוצינא דנהורא כבוד מע' הרב '''רבינו חיים ויטל''' זלה"ה. {{ש}} עלימו תטוף מלתי. ושניהם בנעימים יחד קולם אשמיע, ודבריהם אציע בכל מקום שהדין כך והצע"ה צריכה לכך. 'שמעו ותחי נפשכם' דברי האר"י זלה"ה בגדולת ארץ ישראל ומקצהו תראו מראות אלהים ומעט מחזיק את המרובה. הלא כה דברו על מאמר הזוהר פרשת ויקהל דף ר"ט {{ממ זהר|ב|רט|ב}} וז"ל: {{ש}} {{צ|ברקיע דעל ארץ ישראל אית פתחא חדא דאיקרי '''גבילו"ן''' ותחות האי פתח אית שבעין פתחין אחרנין לתתא, ושבעין ממנן נטרין מרחוק תרי אלפין אמין דלא קרבין לגביה. וההוא פתחא סליק לעילא לעילא עד די מטא לגו כורסייא עילאה, ומההוא פתחא לכל סטרין דרקיע עד תרע' דפתחא דאיקרי '''מגדו"ן''' דתמן איהו סיומא דרקיעא דתחומא דארעא דישראל וכו'}}. פירש גם האר"י זלה"ה כי באמצע השער והפתח שהוא כנגד ארץ ישראל יש פתח גדול, וסביב הפתח ההוא יש ע' פתחין שמשם ניזונים ע' אומות מתמצית הפתח ההוא. ובאותו פתח יש פרוכת דקדושה דלא שבק לסיטרא אחרא שיזונו משם, כנזכר בפרשת תרומה קמ"א ע"א {{ממ זהר|ב|קמא|א}}. והוא לבוש גם כן אלא שהוא קדוש. ולכן אין הקדושה מתגלית בזמן הזה. וגם הפתח הוא באמצע הרקיע ונשפע אח"כ לארץ התחתונה דרך הפתח ההוא. ויש פרוכת גם כן אחר לעכב הסטרא אחרא שלא יכנס לארץ ישראל. וזה הפתח מכוון באמצע כל הרקיעים עד שמגיע לכל בחינת יסוד שבמלכות, נקודה קדישא שבכל העולמות עד כורסיא קדישא. ומשם עולין כל התפלות והנשמות העולות למעלה בלילה. ואעפ"י שאמר בפרשת ויקהל דף ר"א ע"ב {{ממ זהר|ב|רא|ב}} כי התפילות סלקין במזרח ובמערב וכו' - זהו בעלית האוירין, אבל אחר כך כולן נכנסין דרך הפתח ההוא האמצעי. והנה אלו הרקיעים אינם מתגלגלים אלא קבועין. ולכן תמיד פתחם מכוין כנגד ארץ ישראל. אך הגלגלים הקבועים ברקיע הם הסובבים. ונמצא כי כשאנו אומרים שהרקיע קבוע הוא על זה הרקיע. וכשאנו אומרים ש{{צ|גלגל חוזר}} - הוא הגלגל ולא הרקיע. ורבי ישמעאל ור' אליעזר אינן עושין עיקר מן הגלגל אלא מן הכוכב שבו. ואמרו כי מזל חוזר ורקיע קיים. וכן הוא האמת. כי הגלגל והכוכב שבו - הכל נקרא על שם הכוכב. כי הכוכב הוא נקודת הגלגל ונשמתו. והגלגל הוא גופו בסוד העגולים שיש לכל העולמות כנ"ל. וזהו הטעם שאין נזכר בדברי רז"ל תנועת גלגל אלא תנועות הכוכב לבדו. והרקיע קבוע במקום אחד כאהל. '''והרב חיים ויטאל ז"ל''' כתב וזה לשונו: {{ש}} דע כי הלא ארץ ישראל הוא באמצע הישוב, וכנגדה למעלה ברקיע יש באמצע הרקיע פתח אחד גדול כשיעור רחב ארץ ישראל ונקרא '''גבילו"ן'''. ותוך זה הפתח לתתא מיניה יש פתחים אחרים באמצעית'. נמצא שהם {{גמט דגש|ע"א}} פתחים לקבל ע"א סנהדרין. וכל הני פתחים ע"א נקראים {{צ|שערי צדק}}, והם קדושים, ואינם מצד האומות ח"ו. ויש סביב ע"א פתחים אלו מגרש ב' אלפים אמה לכל צד, ושם נגמר שיעור הרקיע שעל ארץ ישראל. ואלו השני אלפים אמה לכל צד הם משרז"ל על תקנת תחומין בשבת כי כולם הם קדושה עצומה. ובסיום זה הרקיע דשריא על ארץ ישראל יש דלת אחד שהוא סוגר זה הרקיע דשריא על ארץ ישראל. ופתחין אלין כשרוצה הקב"ה - סגרם. ונקרא זה הדלת '''מגדון'''. <big>(</big>ולכן יהושע כשנכנס בזה הדלת תיקן לישראל ברכת הזן. וזהו {{צ|על הארץ ועל ה{{גמט דגש|מזו"ן}}}} - גימטריה {{גמט דגש|מגדו"ן}}. וזהו סוד {{צ|מגדל עוז שם יהוה '''ב''''ו '''י''''רוץ '''צ''''דיק}} {{ממ|משלי|יח|י}} - ר"ת '''צבי'''. ר"ל {{צ|מגדל עוז}} נקרא ארץ צבי ששוכן בה {{צ|שם יהוה}} שהיא השכינה. ובו {{צ|ירוץ}} יסוד שנקרא 'צדיק' דרך הפתח והדלת שנקרא {{גמט דגש|גבילו"ן מגדו"ן}} שמספרם גם כן {{גמט דגש|צדי"ק}}. וזה סוד הפסוק {{צ|זה השער ליהוה צדיקים יבואו בו}} {{ממ|תהלים|קיח|כ}}.<big>)</big> ומ{{גמט דגש|ע"א}} פתחים אלו ניזונים ארץ ישראל שהם {{גמט דגש|ע'}} נפש לבית יעקב. והסוד כי {{גמט דגש|ע'}} ענפים יש באילן העליון ומהם נשמות ישראל. אם כן לכל ענף יש פתח אחד, ואין כל ישראל ניזונים מענף אחד ומפתח אחד. והפתח שבאמצע הוא כנגד השכינה עצמה שנקרא {{צ|צדק ילין בה}} {{ממ|ישעיה|א|כא}}. והשבעים אחרים נקראים {{צ|שערי צדק}}. וסביבות אלו ה{{גמט דגש|ע'}} פתחים שבארץ ישראל רחוק ב' אלפים אמה לכל צד (שהוא סיום רקיע ארץ ישראל) - שם שרויים {{גמט דגש|ע'}} ממנן, כל אחד כנגד פתח אחד. ומתמצית ושיורי השפע דארץ ישראל לוקחים אותם ה{{גמט דגש|ע'}} ממנן כל אחד מפתח אחד - אך אינם קרובים אליהם ח"ו. ואז נעשה שאר הרקיע {{גמט דגש|ע'}} רצועות, וכל ממנא שליט על רצועת הרקיע שלו. נמצא כי הרקיע של ארץ ישראל ושאר הרקיע - הכל הוא רקיע אחד, רק שאותו שיעור הרקיע שכנגד ארץ ישראל יש בו אותם הפתחים. וכן הוא בכל העשר רקיעים הנזכר שהם נקראים {{צ|יריעות המשכן}}. וכן למעלה מהם עד כסא הכבוד {{צ|עיני יהוה אלהיך בה}} {{ממ|דברים|יא|יב}} - באופן כי כל ארץ ישראל אין עליה שום קליפה חופפת, ומן האי סטרא ומהאי סטרא הכל נפתח. כי אין לומר כי בקצה האחד של ארץ ישראל הוא פתוח והשאר סתום - כי כל גבול ארץ ישראל מן הקצה אל מהקצה הוא פתוח. ואמר כי טעם פתח הזה הוא כי הוא היה דרך ומבוא לעלות משם סוד ריח הקטורת והקרבנות כשהיה בית המקדש קיים, ואז היה המקום פנוי ע"י אותו הריח העולה משם כנזכר. אך כשגרמו חובין שהוא בעת החורבן - אז נתקרבה הקליפה מכל הקצוות הסובבים את אויר ארץ ישראל עד שנתחברו ד' קצוותיה אל תוך נקודת המרכז האמצעי של ארץ ישראל. ואז כביכול נפסק השפע והדבקות אשר לארץ ישראל עם ירושלם העליונה, ואז שלטה הקליפה ונחרב בית המקדש בעוונותינו. אבל צריך לדעת כי לא נסתם כל הפתח הנזכר ברגע אחד בעת החורבן, אמנם על ידי התועבות והגילולים שהיו מקריבין וממשיכין את הקליפה מעט מעט עד שנסתם הכל ואז נחרב הבית. ולכן תמצא כי תחלה נחרבה כל ארץ ישראל, והוא בגלות שומרון, הם היוד השבטים, כי נתמלאת סאתם עד שהקליפה גברה שם. ואח"כ גם בני יהודה נתמלאת סאתם. אז נתקרבה הקליפה עד נקודת ציון שהוא אמצע כל העולם, ואז נסתם הכל ואז נחרב הבית בעוונותינו הרבים. ועתה צריך לדעת שהלא הארץ בעצמה היא קדושה והיא חלק השם יתברך מכל שבעים ארצות , ואיך תוכל הקליפה ליכנס בחלקו יתברך? {{ש}} לכן השיב כי האמת הוא כי בארץ בעצמה אין להם חלק כלל. האמנם הענין נמשל למי שיש לו עבד אחד וברח ממנו אל בית חבירו - אזי הוא נכנס שם ומכיר את שלו ונוטלו והולך לו. כן ישראל קנו אדון לעצמם בעונותיהם, ונמכרו לעבדים אל הקליפה. בכל יום מקטרים ומזבחים להם עד שברצונם נמכרו להם לעבדים 'להיות להם לאלהים'. ואז הקליפה נכנסה לארץ ישראל ולקחה את העבדים הנמכרים לה ודחה אותם לבר ולקחם בארצה והלכה לה משם, ואז חזר הפתח הנזכר להפתח תכף ומיד. וא"ת אם חזרה הקדושה למקומה איך נשאר ארץ ישראל חרבה? התירוץ הוא כי השכינה עלתה למקומה, וישראל בעונותינו הלכו בין האומות ונשארה הארץ שוממה מבלי בניה ובלי בעלה. ולכן לא חזרה להתיישב עד ישקיף וירא ה' משמים. ואחר שהקדושה נסתלקה כדי שלא תשרה במקום הטומאה (כי זה דרכה כנודע בסוד טומאת מת) - לכן שם הקב"ה פרכת מסך אחד מהקדושה על אותו פתיחו דעל גבי ארץ ישראל. ובזה אין הטומאה שורה שם וגם הקדושה העקרית אינה שורה שם. ונשארה כביכול האשה עגונה ואינה נשאת לאחר. וכוונת פרוכתא דא נלע"ד חיים כי נודע בעת שהמלכות המלבשת גבורה ודין אזי פועלת הדין על ידי לבוש החיצון מכל - שהוא גוון תכלת שמכלה את הכל. והנה אפילו החיצונים יראים אז ממנה כי {{צ|חמת מלך מלאכי מות}} {{ממ|משלי|טז|יד}}. ובראות החיצונים המלכות בלבוש תכלת כנזכר - אזי בורחים משם. וזה סוד {{צ|ההוא חופאה קלישא}} הנזכר בזוהר חלק שני דף קמ"א {{ממ זהר|ב|קמא|א}}, עיין שם, שהוא סוד הלבוש החיצון שבסופו הם הלבושים היותר פנימיים ונקראים {{צ|פרוכתא קדישא}} בערך הפנימיים *** כנודע. ולכן החיצונים אינם יכולים ליכנס שם. וכן הברכה והשפע נמנע - כי תוקף הדין הנכלל באותה חופאה אינו מניח לרדת הברכה כיון שאין זכיות בישראל מעוונותינו. ולכן נשארת ארץ ישראל חריבה - ולא מצד הטומאה, רק בשב ואל תעשה. ולטעם זה נקראת {{צ|חופאה קלישא}} כי כמעט היא נקראת קליפה כנגד מה שלמעלה ממנה.{{הערה|כנראה עד כאן דברי הר' חיים ויטאל - ויקיעורך}} '''והרב המקובל האלהי מוהר"ר משה קורדוירו זל"ה''' כתב זה לשונו: {{ש}} {{צ|בכל רקיעי' אית פתחין ידיען}} - ענין פתחים אלו הם כאלו תאמר ארץ מצרים היא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה היא מחזקת כנגד הרקיע כך וכך מעלות, וכל אותן מעלות הרקיע שהם כנגד חלק הארץ יקראו פתח אחד. ועם היות שיתגלגל הרקיע - אין לחוש, כי כל חלק מהרקיע כשיגיע כנגד הארץ והשר שלה - ישפיע מעין שפע השר הממונה. והפתחים האלו נחלקים בישוב ששם שוכנים {{גמט דגש|ע'}} אומות, וארץ ישראל היא נקודת מרכזם. וכל ה{{גמט דגש|ע'}} יש להם רצועה שהוא פה להם לשאוב מפתח ארץ ישראל. ולזה היו כמה מלכים בארץ ישראל שלא היה להם בארץ ישראל אלא עיר אחד או חלק כמו ל"א מלכים שכבש אותם יהושע, ושאר ישובם היה במרחקי הארץ (כדפי' רז"ל), מפני שפתח שאיבת השפע הוא סביב לארץ ישראל. וכל {{גמט דגש|ע'}} ממנן נטרין מרחוק תרי אלפי אמין - סודו הוא כי אלו הב' אלפים הוא סוד {{צ|תחום שבת}}, והיוצא חוץ לתחום יוצא אל קליפות. שתחום שבת ותחום ארץ ישראל שהוא אלפים אמה הוא סוד {{צ|הנוגה}} כנודע, הסובב ומתחם ארץ ישראל שלא יכנס אליה חצוני ערל טמא. וחלק ארץ ישראל עולה נקי ובר עד כסא הכבוד. ופתח היכל לבנת הספיר מכוונת כנגדה, ונוגה סובב גבולה ממנה ועד רום רקיעין. ושרים סביב לה שואבים מתמציתה. והם פתחי השרים חלקם אשר נגד ארצם ברצועות משוכות אלו על אלו בענין שכולם שואבים דרך אותו הנוגה. והנה כסא הכבוד משפיע כל בחינת ההנהגה לעולם לארץ ישראל וכח כל הנמצא בה. והם סוד {{צ|שערי צדק}}; כי 'צדק' היא מדת המלכות . ואור המלכות המשתרבב מכסא הכבוד דרך ההיכלות, ושוכן בארץ ישראל בסוד {{צ|סתר המדרגה}} הזאת שתחומה נוגה לו סביב ומתוכם כעין חשמל. והכלים הגשמיים שיפעל בו המעשה הוא הרקיעים. ובהגיע הרקיע כנגד אוירה של ארץ ישראל - מתבטל כל כחו וכח השרים שקבל, והוא פועל ברצון השופע כעין שהוא עושה לכל שר ושר - שכל חלק הרקיע שהוא מכוון כנגד ארצו מנהג כפי השפעה הנשפע וחלק התמצית שמקבל מלמעלה. והנה כיון דגרמו חובין והיו ישראל עובדים עבודה זרה - היו האומות שולטות בארץ, נכנסות ומשיגות גבולן של ישראל, וישראל נמסרין תחת ידם, כגון סנחריב וכיוצא. עד שבא נבוכדנצר ואז אתקרב קליפא כלא כחדא והיתה שליטה אל החיצונים על ישראל לכלות ח"ו, עד שהחריב המקדש והגלה את ישראל ודחה לון לבר. ואע"ג דדחה לון לבר - עכ"ד משכנם שם אינו קבוע - דלא יכיל לשלטאה בההוא דוכתא קדישא, ולא הרגיעה שם לילי"ת. וחזר לו נבוכדנצר ושאר המלכים אל מקומם. ועם היום שנתיישבו גוים בארץ ישראל - עכ"ז ישובה אינו ישוב הגורם שתשלוט הקליפה אלא כענין טעם החרבן דמסיק לבד{{הערה|יתכן שיש להגיה כאן "דמפיק לבר", וכפי שנזכר לעיל בענין עבד שברח וכולי, וצע"ע - ויקיעורך}}. וקב"ה עבד דלא תשלוט. שגרש הקליפות אחר שנתנקמו מישראל כדי רשעתם. אהדרת ההיא קליפה וחזרו גבולי ישראל אל גבולם העליון. ואלו עמדו ישראל על מקדשם בגלות יכניה וכיוצא שלעולם נשארו ישראל על מכונם - לא היה צריך דבר, שהיה ראוי שע"י העבודה ישאבו הרוח העליון: אמנם נחרב הבית וגלו ישראל. מה עשה הקב"ה? נטל פרוכתא. והוא סוד {{צ|ופרשו עליו בגד כליל תכלת}} {{ממ|במדבר|ד|ו}}, והוא כח אמצעי בין הקדש והחיצון. ונותן גבול להחיצונים שלא יגשו אל הקדש. והנה בהיות ישראל גולין אזי אויר ארץ ישראל הוא מאיר מהקדש דרך פרכת בגד כליל תכלת זה. אמנם בהיות ישראל על מכונם - אין בין ישראל לאביהם שבשמים מפסיק כלל, ויושבי חוץ לארץ הם שואבים דרך ד' קליפות. והנה סגולת ההוא פרוכתא הוא שגורם שתצמצם למעלה ולא תאיר אל התחתונים, ולזה לא יושפע עליהם שפע ואור השכינה באור הקודם, אבל נמצא בה כשיעור מה שעובר דרך הפרוכת. ועדיפא מחוץ לארץ שאין אותו המעט המאיר עובר דרך החיצונים. וגם הנשמות מדי עלותם לא יצטרכו מתי ישראל לשבר כח ד' קליפות, אלא כבוד השם המאיר דרך הפרוכת הזה שאינו טמא - יאספהו. לזה בזמן רשב"י שהיה חרבן אמר שאויר ארץ ישראל הוא טהור ומחכים וכיוצא, ולא גרעה מעלת ארץ ישראל ח"ו. אמנם תגבורת האור לבנות בית המקדש אי אפשר מן הטעם הנזכר לעיל. ואמנם יש לדקדק עתה שבמקום הבית נעשה בית מרגז לישמעאלים - מאי איכא למימר? שהרי {{צ|שם הרגיעה לילי"ת}} {{ממ|ישעיה|לד|יד}}!? {{ש}} וי"ל שזו שליטת ש‎‎ָׂרָם שנתן לו הקב"ה בזכות המילה כנזכר בזהר. אמנם לא ישכון שם לטמאה כדרך ששולטת {{צ|מחוילה...באכה אשורה}} {{ממ|בראשית|כה|יח}} ששם משכן הקליפות והשר. אבל כאן בארץ ישראל הם יושבים העם לבד ושואבים שפעם מבחוץ ממה שכנגד גבולם, ואין להם חלק בפרוכת כלל וכ"ש במה שלמעלה ממנו. ואותה העבודה שהם עושים - מתגלגלת עד שיוצאה לחוץ אל משכן השר. ודע כי תחלת המציאות אחר התגברות החיצונים וסלוק שכינה מהתחתונים לסבת הפגם והעון שגרמו הדורות הראשונים דור אחר דור - נתחזקה הקליפה ונסתמו פתחי הקדושה, ועמדה שכינה בעליונים זולתי מה שנתלבש בחיצונים בסוד {{צ|ומלכותו בכל משלה}} {{ממ|תהלים|קג|יט}}. וזהו גם כן היה ברדת של ישראל בגלות מצרים כדכתיב {{צ|אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה}} {{ממ|בראשית|מו|ד}}. ולכן כשנראה למרע"ה {{ממ|שמות|ג|ב}} נראה {{צ|מתוך הסנה}} (דהיינו הקוצים, להראות סוד התלבשות) - {{צ|'''לַבת אש'''}} - שהיא 'בת עין' הנקראת 'בת מלך' איך היתה מלובשת בתוך הקוצים. כך עתה בגלות הזה השכינה היא מתלבשת בתחום שרו של עשו כדי לשמור ישראל שם שתי שמירות. * האחת שלא ישתקעו בתוך הקליפות כי {{צ|חונה מלאך יהוה סביב לראיו ויחלצם}} {{ממ|תהילים|לד|ח}} מכל צד הקליפה הרוצה להגביר עליהם כדי להחטיאם. וכמעט האויר הקדוש שוכן אתם בתוך טומאתם. * שנית לשמרם שמירת הגוף שלא יאונה אליהם כל און, כענין {{צ|יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך}} {{ממ|דברים|כג|טו}} ואויר חוץ לארץ מתקדש. ומטעם זה נאמר {{צ|דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל יהוה כי בשלומה יהיה לכם שלום}} {{ממ|ירמיהו|כט|ז}}. כי הנביא גלה להם סוד השכינה עמהם בגלות, ואויר קדוש השוכן אתם בתוך טומאתם, והמלך והמלכה גולים עם בניהם ושם מתייחדים בתוך הגולה. וז"ש {{צ|כי בשלומה יהיה לכם שלום}} שהוא היסוד וייחוד. וזהו סוד {{צ|שכינה גולה עם ישראל}} - עם היות שאינה בגלות - אלא לשמור את בניה לבלי יטמאו בין האומות ולא יוזקו, דשכיחא שם היזקא מפני האויר הטמא. ובהיותה שם - האויר מתטהר. ואין לתמוה על כך. שהרי ישראל קודם שנכנסו לארץ ויצאו ממצרים והלכו במדבר....'''נח"ש שר"פ ועקר"ב וצמאו"ן''' {{ממ|דברים|ח|טו}} - האיך הקריבו קרבן והיו בתוך ענני כבוד? אלא העננים היה להם אויר, ואויר של ארץ ישראל היה הולך עמהם. כי אותו הפתח הנזכר לעיל נפתח להם במדבר נוכח מושב בני ישראל והלך עמהם על ראשם עד שעמד כנגד כל ארץ ישראל שיעור ת' פרסה. והוא מתחילת גבול ארץ ישראל ועד קצהו. וצריך לידע כי ענין גלותנו הוא שכל כך פגמו הנשמות עד שהשכינה גולה ונסתלק ממנה השפע מכל הבחינות מכל וכל. וזהו גלות השכינה החלטי - לא צער שתצטער היא מכאב הבן - אלא זה הוא צער עצמי הנוגע אליה. וזה לא היה דווקא אלא בחורבן בית שני כמו שפירשו בתיקונים על פסוק {{צ|ונהר יחרב ויבש}} {{ממ|איוב|יד|יא}} בענין שפע הנהר הנמשך לשכינה. ופירשו {{צ|יחרב}} בבית ראשון - כי {{צ|יחרב}} הוא כמו {{צ|חרבו המים}}, שאינו יבשות אלא נגיבות, אבל עדיין נשאר לחות השפע קצת. {{צ|ויבש}} - בבית שני, כי {{צ|יבש}} היינו שנתייבש מכל וכל, שנסתם שער השפע מכל וכל. וז"ש הכתוב {{צ|ויקרא אֲדנָי '''יְ''''הֹוִה '''צ''''באות '''ב''''יום '''ה''''הוא לבכי ולמספד}} {{ממ|ישעיה|כב|יב}} שהוא ר"ת '''הצב"י'''. כשנחרב קרא לבכי כי {{צ|'''צבי''' לצדיק}} נחרב ויבש, וראוי לו לבכי ולספוד עליו על הצדיק שאבד למטרוניתא להשפיע עליה, ועתה כל הנשפע שמשפיע לחוץ יוצא ל{{גמט דגש|ע'}} שרים, בני שפחה בישא. והנה {{גמט דגש|צבי}} גימטריה {{גמט דגש|ק"ב}}. חִדֵש שעל ידי הצדיק שהוא היסוד מתחברים גם כן '''ק''''דושה '''ב''''רכה (שהם תפארת ומלכות). ועתה הצדיק אבד - נעשה '''ק"ב''' ישן ו'''ק"ב''' חרובין - שכל השפע של הקדוש ברוך הוא ד"קדושה ו"ברכה - הוא יורד לעלמא דחרוב, סוד {{צ|'''קב''' חרובין}} שהוא לקליפת נגה (כנודע בדרושי האר"י זלה"ה באורך, עיין שם בדרוש של מרכבת יחזקאל). ועיין שם הזוהר פרשה תרומה על פסוק ועשית שלחן (צ"ל מנרת) זהב טהור וגו'. וא"ת - כיון שנסתם שער השפע - אם כן מה יתן ומה יוסף העוסק במצוה או הפוגם? {{ש}} וי"ל כי העושה מצוה בזמן הזה הוא עושה סמך לשכינה ומושך לה שפע כזיעה בעלמא - ועכ"ז יש לו שכר טוב. ועל זה נאמר {{צ|שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה}} {{ממ|ישעיה|סו|י}} - כי סמך הוא עושה לה, ואדרבה יותר שכרו גדול. והעד על זה בת מלך בהיותה יושבת בהיכל המלך אביה - עבודתה שעושין לה אינה כל כך נחשבת כמו עבודה שעושין לה בהיותה בגלות. ואז כשהעבד נותן לה אפילו עשב לח - חשוב אליה יותר מכל מעדני מלך בשער המלך לפי הצורך. לכך עבודה המועטת שעושין לה בזמן הזה הוא חשוב מכל אילי נביות בזמן ההוא! <big>(</big>זהו סוד שאמרו ז"ל במדרש משלי והובא בילקוט דף ק"מ ע"א וזה לשונו: {{ש}} {{צ|א"ר יוחנן "טוב פת חרבה" {{ממ|משלי|יז|א}} - זו ארץ ישראל שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח בכל יום ודר בתוכה - זוכה לעה"ב. "מבית מלא זבחי ריב" - זו חוצה לארץ שהיא מלאה חמס וגזילות}}. הכוונה כי בעוונותינו הרבים עתה בעת החורבן השפע שמקבלת השכינה הוא התמצית ממה שהיתה מקבלת מקודם בבנינה. והשפע בעצמו לוקחת בעוונותינו הרבים השפחה בישא, כמה דאת אמר {{צ|תחת שפחה כי תירש גברתה}} {{ממ|משלי|ל|כג}}. אבל עדיף אותו השפע המועט שיורד בארץ ישראל שהוא בתוך אויר הקדוש - מכל השפע היורד בחוץ לארץ בתוך אויר הטמא. וז"ש {{צ|טוב פת חרבה - זו ארץ ישראל}}, ואין לה עתה אלא התמצית. {{צ|שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח}} - שאינו גורם במעשיו הטובים שלו להוריד אלא התמצית בלבד - מכל מקום {{צ|זוכה לעה"ב}} - כי זה המעט שגורם הצדיק במעשיו להוריד בארץ ישראל הוא חשוב לשכינה מכל אילי נביות בזמן שבית המקדש היה קיים כנז"ל. וזהו סוד הפסוק {{צ|'''י''''פרח '''ב''''ימיו '''צ''''דיק ורוב שלום עד בלי יָרֵח}} {{ממ|תהלים|עב|ז}} - הוא ראשי תיבות '''צב"י''' למפרע - להורות כי צדיק שדר בארץ צבי בזמן {{צ|בלי ירח}}, שהירח היא בחסרונה, גורם {{צ|רוב שלום}} יותר מבזמן שהיתה הלבנה במילואה.<big>)</big> ועל דרך הזה הפגם הגדול הוא כי מי שיטול מלפניה המאכל המועט ההוא - אז בוודאי היא בכעס גדול ותענישהו עונש גדול. כי הקרוב אל הדבר קל שבסבות יפסיקהו והיא בעצמה מגוללת בדין, וקלה שבסיבות יהפכה לדין חזק. וזה טעם הצרות התכופות בגלותינו זה מה שלא היה כן בשאר הגליות. מפני שבשאר הגליות שלא היתה עמהם אלא לשמרם בלבד - לזה היה לה שפעה בכל יום כנודע. אמנם עתה שנסתלק לה השפע מכל וכל והיא נקרא {{צ|סוכת דוד הנופלת}} {{ממ|עמוס|ט|יא}} - 'שנפלה' לא נאמר אלא 'הנופלת', להורות שלעולם היא בעוונותינו נופלת. להיות שנסתם השער השפע שאינו נשפע למטה זולת הספיחים וספיחי הספיחים שאנו אוכלים. וכן תמיד מאותו השפע שהיה בה נזרע עתה בזמן הגלות, ולכך לעולם חוזרת לאחור. וזהו {{צ|הנופלת}} בכל יום, שאין יום שאין בו קללה מרובה מחברתה. כי כל עוד שהולך השפע מתמעט כחו, כענין הספיחים שיש להם כח חזק ,וספיחו ספחים שהוא השיחים הוא יותר מעט, וכל עוד שהולך הוא מתמעט. ולכן עיקר כוונת הרשב"י בחבור ספר הזוהר היה לזה. להיות השכינה בגלות באפס שפע באין תומך ואין עוזר - רצה לייחדה עם הת"ת ייחוד מועט על ידי חיבור זה במה שיהיה הוא עם חבריו עוסקים בסוד. וכמו{{הערה|נלע"ד שיש להוסיף כאן מלת "כן". "וכמו כן וכולי". וצע"ע - ויקיעורך}} כל מי שזוכה לעסוק בזה החיבור הוא גורם לייחד קב"ה ושכינתיה ע"י היסוד שהוא סוד {{גמט דגש|רז}} דהיינו {{גמט דגש|אור}}. וגם על ידי החיבור הזה הוא ביטול הקליפות וקללות הגלות והשבתת קטרוגם שהן לוחמות בכל עת ובכל שעה נגד השם ונגד שכינתו, ונגד בניה ישראל הנתונים בגלות בין האומות הנקרא {{צ|חיוון בישין ודובין דאכלין ענא}} שהם ישראל כאומרו {{צ|ואתנה צאני וגו'}} {{ממ|יחזקאל|לד|יז}}. ועסק התורה יקרא {{צ|הקלע והחרב והרומח}}, והם בחינת הסודות להצילם מרעתם בחיבור הזה, כמ"ש בס' התיקונים דף ע"ג ע"ב על פסוק {{צ|ורוח אלהים מרחפת על פני המים}} {{ממ|בראשית|א|ב}}: : מאי {{צ|ורוח}}? אלא בודאי בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא - האי רוח נשיב על אינון דמתעסקים באורייתא, בגין [ד?]שכינתא אשתכח בינייהו. והאי רוח איתעביד קלא ויימא הכי: {{צ|אינון דמיכין ושינתא בחוריהון, סתימין דעיינין, אטימין דלבא - קומו ואתערו לגבי שכינתא! דאית לכון לבא בלא סכלתנו למנדע בה ואיהו בינייכו!}}. ורזא דמלה {{ממ|ישעיה|מ|ו}} {{צ|קול אומר קרא}} כגון {{צ|קרא נא היש עונך ואל מי מקדושים תפנה}} {{ממ|איוב|ה|א}}. והיא אמרת {{צ|מה אקרא כל הבשר חציר}} - כלא אינון כבעירין דאכלין חציר, {{צ|וכל חסדו כציץ השדה}} - וכל חסד דעבדין - לגרמייהו עבדין! ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא - כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין! בההוא זמנא {{צ|ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב}} {{ממ|תהלים|עח|לט}}. ודא איהו רוחא דמשיח. : ווי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא ולא ישוב לעלמא! דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה דאיהו '''י'''' מינה, ואשתארת '''ב'''' יבישא.{{ש}} ווי לון דגרמין עניותא ואורך גלותא וחרבה וביזה והרג ואבדן בעלמא! והאי רוח דאסתלק איהו רוח דמשיח וגו'. וכן בכמה מאמרים אחרים בתיקונים ובזוהר . כללו של דבר שכל המתעסק בספר הזוהר ניצול מכל הנזכר לעיל ועושה תקון גדול לשכינה בגלות הזה. והספר הזה עתיד להגלות כל סודותיו בימי מלכא משיחא כדי ליתן סעד לשכינה כנזכר. והנה כל אותם שיזכו אליו יזכו לגאולה בעזרת האל יתברך: ===יניקת שבעים שרים מארץ ישראל=== ועתה נבאר יניקת {{גמט דגש|ע'}} שרים מארץ ישראל איך היא, ושליטתם. דע כי הנה '''לילי"ת''' נקראת 'אימא דערב רב'. וערב רב נקראים {{צ|ע' שרים ערבוביא בישא}}, שלילי"ת הרשעה הולידה אותם מיחוד '''סמא"ל'''. והם בשפל כל מדרגות החיצונים, למטה מכל ההיכלות. הם {{גמט דגש|ע'}} ניצוצות. כדרך שהקדושה נבראת 'בת שבע' 'בת שבעים' - כך בחיצונים לילי"ת נקראת 'בת שבע' היכלות החיצונים שהיא 'בת שבעים' אומות כנגד שבעים שרים. ואין שום שר כנגד ארץ ישראל, שהרי אין להם חלק בארץ. אמנם בחוצה לארץ ממש נתנה להם שליטתם. וצריך לידע שיש ארבע מאות פרסה בארץ ישראל שאין שר ולא חצוני שולט בו כלל, אלא יש בגבולה סביב קליפה קדושה שנקראת {{צ|פרוכתא קלישא וקשה}}. שצדה מבחוץ היא טמאה, וצדה מבפנים היא טהורה. כקליפת האילן - שצדו מבחוץ הוא פגום, וצדו מבפנים הוא נאה ונאות לערך האילן. וכן קליפת האגוז וכן בעלי קליפין - מבחוץ קשים לשמור, ומבפנים נאה ונאות לערך המוח הפנימי. והנה דע שכנגד ד' מאות פרסה של מטה הנזכר לעיל יש למעלה חלון אחד מרובע, והוא צר מלמעלה ורחב מלמטה. * ושיעורו מלמעלה {{גמט דגש|ת"ק}} אמה על {{גמט דגש|ת"ק}} אמה כשיעור בית המקדש, כי בית המקדש כולו נתון תחת החלון. * ובאמצעית עוביו של חלון הכיפה היא כשיעור עה"ק ירושלם ת"ו. * ושיעור כמות החלון למטה הוא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, כשיעור כל ארץ ישראל, וכל ארץ ישראל תחתיו. וכשהיה יורד השפע מלמעלה דרך צינור מלכות של י' ספירות דעולם העשייה - היה יורד אז דרך ישרה עד חלון הכיפה הנזכר ויורד על בית המקדש, ובית המקדש יתפשט על כל ארץ ישראל. וכשרבו הפריצים בבית ראשון מהבל דברי לשון הרע ונבלות פה גרם העון ונתגשם אותו הבל ונתעבה ונעשה דמות ענף עב, והתחיל להסגר מעט מעט סביבות שפתי החלון - עד שביום ט' באב נסגר כלו ונפסק השפע ונחרב הבית. ותכף ומיד לאחר שנחרב הבית פתח הקב"ה את החלון, ואז הוריד את עולם האופנים וצמצם מלכות של עולם האופנים בתוך החלון כדי שלא יסגר עוד. ולעולם פתח זה לא יסתם אלא דווקא בעת החרבן שנתנה רשות אל החיצונים ליכנס לארץ ולהחריב הבית כנזכר. ומיד נתגרשו משם. ויש כסוי ומסך פרוכת פרוסה סביב לארץ ישראל שהיא שומרת הגבולים האלו שלא תתפשט הקליפה, ומגרשת כל זר מתוכה. ואפילו ארץ ישראל חרבה ושממה מפעולות החיצונית הזאת שהוא בעת החורבן - עכ"ז אינה שולטת בארץ ישראל. אלא החריבה ונתגרשה ועמדה ארץ ישראל אפילו בעת חורבנה נקיה וברה מאין זר בתוכה. והנה מה שהיה שעור ארץ ישראל ת' פרסה על ת' פרסה - עתה בעת חורבנה לא נשאר אלא מאה פרסה על מאה פרסה שהוא חצי חלק שמיני. וכל מקום דשן ושמן - נקמט ונתכווץ. וזה כדי לרצות את שבתותיה כנגד שבעים שמיטות שבטלו. ולא נשאר ממנה אלא הטרשין שבה. ואפילו שזורעין בטרשין שבה - כמאן דליתא דמי. והנה דרך אותה קליפה קלישה הנזכר לעיל - שהוא גדר מעכבת שלא יכנסו החיצונים לגבול ארץ ישראל כלל אפילו בזמן חורבנה כנזכר - הוא פתח משוך עד היכל {{צ|לבנת הספיר}} {{ממ|שמות|כד|י}} כדי שלא ישלטו בארץ ישראל שום שר וחיצוני. רק אם ישליטוהו ברשע ע"י כישוף וע"ז ועבירות - שאין זה מן הנאות אלא מצד הבחירה הרעה לרשעים שיוכלו לעשות כרצונם. אבל לא שתשלוט הקליפה. {{ש}} ובזה נבין אומרם {{צ|לא גושמה ביום זעם}} {{ממ|יחזקאל|כב|כד}} - שבאו המים הטמאים מי המבול מי המרים המאררים שהם הקליפות ונכנסו בארץ. לא שגושמו בארץ - שאין כחם שם . ובעת חרבן בית המקדש פרץ הקב"ה גדר הקליפה ומסך המבדיל ונכנסו והחריבו בית המקדש, וחזרו להם ונסתמה הפרצה. וכן פי' הרשב"י בזוהר פ' תרומה ע"ש. ודרך זה הוא סוד השכינה בארץ ישראל. כי ימשיך אור רוחני, אויר ארץ ישראל הטהור. שאין אוירה מהחיצונים כאויר חוץ לארץ, אלא אוירה מפתח היכל לבנת הספיר הפתוח עליה, ומוריד אויר טהור מחכים ודאי בסוד השכינה הנקראת 'חכמה'. וענין זה תלוי בקדושת הארץ. והיינו שפירשו בזוהר לך לך{{הערה|מצאתי אולי {{ממ זהר|א|עח|א}} - ויקיעורך}} שעמד אברהם על שליטת הארץ הקדושה ולא היה יכול לרדת לעומקה, ושפט באצטורולוגין שלו כל שרי המקומות וירד לעומקן, ובארץ ישראל לא השיג. עד שאמר לו הקב"ה {{צ|אל הארץ אשר אראך}} {{ממ|בראשית|יב|א}} כמו שאמרו רז"ל, ושם תשיג שליטת הארץ. וכן השיג בנבואה. אבל נשאר לנו לבאר דהא אילנא דמותא שלטא בליליא אפילו בארץ ישראל או אפילו ח"ו בעת רעתן או בעת הדבר בר מינן וכיוצא, שנאמר {{ממ|משלי|כב|ג}} {{צ|ערום ראה רעה ונסתר}}. והנה הענין הזה יהיה כי לצד צפון של מחיצות אלו יש נקב אחד לצד הקליפות. וזה הנקב הוא סמוך לפתח היכל לבנת הספיר. ודרך אותו נקב הוא התפשטות הקליפות בארץ ישראל בלילה. שנתן רשות להתפשט - אבל לא כולם, אלא אותם של סוד שליטת הלילה. ונקב זה נקרא {{צ|נוקבא דתהומא רבא}} כמ"ש, והוא פתח כניסה אל החיצונים אל האויר הטהור הזה לבא אל פתח ההיכל להיות שם - {{צ|לפתח חטאת רובץ}} {{ממ|בראשית|ד|ז}} להתעלות שם. ולכך כנגד ההיכלות מבחוץ - שם הקליפות נאחזות, והן כעין קליפת האגוז. שהרי ד' מוחין הם ד' חיות הקודש, והקליפה נאחזת מבחוץ - דהיינו שסוד אותה הקדושה היא משפעת אל החיצונים האלו. ובהכרח יש להם מדרגות על מדרגות משתלשלות משם ויונקות על יד"ו - דהיינו שיש לכל ההיכלות ערוה מבחוץ דהיינו החיצוניות הנדבקת שם. ולזה לצד צפונה הוא פתוח - שדרך אותו הפתח יוצא מתחומה ונכנסת. וזה סוד {{צ|ויבא גם השטן בתוכם}} {{ממ|איוב|א|ו}}. והיינו נמי שליטת החיצוני בארץ לכל שליחות שבעולם. וכן כל איזו חלק הניתן לחיצונים כגון עשן המערכה ואברים ופדרים המתאכלים כל הלילה - היה נוטה ממש לצד צפוני של ארץ ישראל. ודרך אותו הנקב אשר שם היה יוצא אליהם ונתן להם, שנאמר {{צ|בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל}} {{ממ|בראשית|מט|כז}}. ודרך אותו נקב הוא דחיית הרשעים בין הקליפות, וגם כניסת כל הרשעים לגיהנם. וכל הנדחה - דרך אותו נקב הוא ידחה. ועל אותו נקב התפלל דוד {{צ|וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ}} {{ממ|תהילים|סט|טז}}. שח"ו כשידחה הרשע דרך אותו הנקב ויסתם פיו עליו והוא יורד לגיהנם אל בין הקליפות - נוח לו שלא נברא, כי הם שולטות עליו כשכיר יומו. {{ש}} ועל נקב זה נאמר {{צ|ובאר צרה נכריה}} {{ממ|משלי|כג|כז}}. {{ש}} ועליו נאמר {{צ|אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס {{תיקון גירסה|בל|אל}} יתמכו בו}} {{ממ|משלי|כח|יז}}. והיינו גיהנם רוחני. ויורד מדרגה אחר מדריגה עד למטה. {{ש}} ועל זה הנקב נאמר {{צ|מצפון תפתח הרעה}} {{ממ|ירמיהו|א|יד}} - שנפתח הנקב כפרצה ופרצו פרץ כל הגוים אשר סביבותיה. ואח"כ סתם הקב"ה הפרצות ונשאר הדבר כמו שהיה. והנה עתה תבין שבזה הפסוק {{צ|אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים}} {{ממ|בראשית|כח|יז}} - כי פתח היכל לבנת הספיר יש בו מדריגות כעין גלדי בצלים. הנקודה האמצעית של מלכות דאצילות היא קודש קדשים, ומשם יורד השפע עד היכל לבנת הספיר ביצירה השורה על ארץ ישראל. והכל נבאר בעזרת השם יתברך בסוד המשנה של {{צ|עשר קדושות}}. ואחר כך סובב עזרות ולשכות. ואחר כך סובב הר הבית. ואחר כך סובב ירושלם. ואח"כ סובב ארץ ישראל. ואח"כ חוץ לארץ שהוא משכן השרים{{כך מובא בדפוס וינציא. ויתכן כי יש ספרים אחרים שגורסים "משכן ע' שרים"}}. ובארץ ישראל תתפשט ותשתרבב השכינה דרך ד' מאות פרסה אלו ותשכון קדושתה בארץ ישראל, ובירושלם מדרגו' קדושה יותר, והר הבית יותר כמשרז"ל {{צ|עשר קדושות נתקדשה ארץ ישראל}}. והיינו שכינה שוכנת בתחתונים ואינה מתלבשת בחיצונים כלל. ואפילו עתה בגלות - מכל מקום {{צ|עיני יהוה אלהיך בה}} {{ממ|דברים|יא|יב}}. וזה יובן ממה שמביא הזוהר בפרשת שמות {{ממ זהר|ב|יד|א}}, וזה לשונו: {{ש}} {{צ|ברח דודי ודמה לך לצבי וגו'}} אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או כעופר האיילים. בזמן שהוא בורח - הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו, ולעולם תמיד הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמר ישראל: רבש"ע! אם אנו גורמים שתסתלק מביננו - יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח. עכ"ל. והנה עתה בגלות אעפ"י שנסתלק הקב"ה מירושלם ומארץ ישראל למעלה למעלה - מ"מ הוא מחזיר ראשו למקום שהיה שם בירושלם עיר הקדש כדי להשפיע בה תמיד. וזהו סוד הפסוק {{צ|עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה..}} {{ממ|דברים|יא|יב}}. וצריך להבין למה אמר דווקא {{צ|עיני}}? הוה ליה למימר "יהוה אלהיך" בלבד? ולמה מדייק דווקא {{צ|עיני}} ולא תואר אחר?{{ש}} הטעם הוא שזה הפסוק הוא מרמז על הגלות כשמסתלקת השכינה למעלה היא מהפכת הפנים בלבד ומסתכלת בעיניה בה. ולא בעצם קדושתה - כי היא מסתלקת תמיד למעלה, אבל העינים מסתכלים תמיד למטה בירושלים. ולכן נקרא {{צ|ארץ הצבי}} שהיא דומה לצבי. ועתה ישפוט המעיין בשכלו - כי אחר שישראל ידעו בבירור עניינים אלו על מתכונתם כשבא נבוכדנצר ונכנס דרך פתח הצפון והגלה החרש והמסגר בבלה - מה היתה כוונתם בחשבם שהם טבועים בבור תחתיות - {{צ|תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ}} {{ממ|תהילים|סט|טז}}. כמה נתייאשו מן הרחמים וכמה היה לבם חרד וכמעט נדחה מן האמת ח"ו כדפירש בזוהר. עד שהוצרך הנביא לבשרם {{צ|ואני בתוך הגולה}} {{ממ|יחזקאל|א|א}} - בעמקי הקליפות. וכמה יצא לבם באומרם "''איה תעלנה תפלותינו? איה יתקשר הבל פה תורתינו?''". עד שנתבשרו ואמר {{צ|נפתחו השמים ואראה מראות אלהים}}. ממש פתח הקב"ה פתחי הרקיעים ואמר "''דעו לכם כי ממש כמו שאני בארץ ישראל כך אני יצאתי עמכם בחו"ל! ותפלותיכם ומצותיכם ונשמותיכם באות אלי מפני שאני יצאתי בגלות עמכם. ורקיעים אלו הם עליכם כאותם הרקיעים שהם על ארץ ישראל''". ואז בטחו ישראל בהקב"ה והתנחמו מאבלותם. האמנם דרך רדתה היא - כי תצא ניצוץ השכינה עם כל חייליה ומרכבותיה. דווקא ניצוץ - כי עיקר השכינה היא בארץ ישראל. אמנם דרך פריצות תפרוץ פרץ ותצא אל ארבע רוחות השמים מקום אשר נפוצו שם ישראל. וא"ת אם כן נתבלבלו כל המעלות ח"ו!? {{ש}} אמנם דרך הפרצה הזאת נבאר שאינה כפרצת החיצונים כשנכנס לארץ שאותה פרצה היה בלבול המעלות וחרבן בית המקדש וכבר נסתמה כנזכר לעיל. אמנם פרצה זו שפרצה השכינה היה ממש כדרך פתח היכל לבנת הספיר לרדת לעולם התחתון לארץ ישראל. כן ממש פרצה פרץ הקדושה בקליפות ונתלבשה בלבושיה וירדה לבבל ולעילם ולכל המקומות. כאמרו {{צ|למענכם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה}} {{ממ|ישעיה|מג|יד}}. ואפילו אם איש אחד פרטי עובד השם בגלותו - שכינה עמו, כמ"ש {{צ|אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגומר}} {{ממ|דברים|ל|ד}} - משם דייק ששם השכינה עמך אפילו ליחיד. אמנם הפרצה תהיה כי כמו שיש מחוזות וגבול לפרצה זו שהם ת' פרסה של ארץ ישראל שהשכינה אשתרבב ותכנס למטה -- כן דרך הגבול הזה הישר נוכח שער היכל לבנת הספיר! באלכסון תשתרבב שכינה ותתלבש בסוד היכליה וחייליה הרוחנים שאינם מצד עצמה בעלי מקום, אמנם המקום יוחס אליה מצדינו שאנו בעלי מקום. תשכון שכינה במקום זולת מקום כנזכר לעיל. הנה השכינה תשתרבב ותתפשט דרך אלכסון אל תוך אותו השר שבחוץ לארץ ואל אותו הגבול. ויעשה לו מהלך ושביל ותתפשט שם. והיינו {{צ|נפתחו השמים}} - שהיו נגדיים לגולה. {{צ|ואראה מראות אלהים}} - היא השכינה שירדה שם, והיינו דרך ירידתה. וא"ת אם כן לפי דברי אלה - ארץ ישראל וחוץ לארץ בימי הגולה הם שוים!? ואין זכות עתה למי שידור בארץ ישראל ולא תועלת ח"ו!? כבר פירשו רז"ל ואמרו {{ממ|כתובות|קיא|א}} {{צ|אינו דומה קולטתו בחיק אמו וגו'}}! ועתה נבאר האיך תעמוד שם השכינה ובזה יתוקן הכל.{{ש}} הענין הוא כי שכינה שורה בארץ ישראל בלי אמצעי, אלא כדפרישית בסוד 'פתח היכל לבנת הספיר' קדושה מתלבשת בקדושה זו פנימית לזו שוכנת בארץ ישראל ממש. ובקדשי קדשים שוכנת מדריגה העשירית בלי לבוש. וזהו סוד הפסוק {{צ|כי בנה יהוה ציון נראה בכבודו}} {{ממ|תהילים|קב|יז}} ובעצמו בלי לבוש. וזהו ר"ת {{צ|'''ב''''נה '''י''''הוה '''צ''''יון}} - הוא '''צב"י''' - כי את ציון בנה ה' כדי להראות כבודו בלי לבוש. וכן בעזרות ג"כ{{הערה|היה נראה להגיה י"ס דהיינו עשר ספירות - ויקיעורך}} מדריגות הקדושה בלי לבוש. ובארץ ישראל בלי לבוש. ואז ממש שוכנים באויר הטהור. אמנם בחוץ לארץ ח"ו שתרד כך השכינה - שעל זה נאמר {{צ|אני יהוה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן}} {{ממ|ישעיה|מב|ח}} - אם כן היאך תתפשט השכינה שיהנו ממנה הקליפות ח"ו להיות בניה עזובים שם באויר הטמא?! אי אפשר! אלא תתפשט ניצוצה עד מקום שישראל שורים ותתלבש בלבושי הקדושה בתוך החיצונים. דהיינו מתלבש ניצוץ שלה בחוץ לארץ בשר ההוא שישראל תחת ידו בסוד {{צ|מלכותו בכל משלה}} {{ממ|תהילים|קג|יט}}. דהיינו י' ספירותיה מתלבשים בעשר קליפין לאכפייא לון כדי שלא יוכלו להרע לישראל. והיינו כענין השמש שהוא בשמים וניצוץ אורו למטה בארץ. וכן גם כן שכינה עיקרה בארץ ישראל וניצוצה למטה בחוץ לארץ עם ישראל לשמרם. והיינו דקאמר יחזקאל {{צ|ואני בתוך הגולה}} - לא עצמותה ממש, אלא ניצוץ אורה. לפיכך {{צ|נפתחו השמים ואראה מראות אלהים}} - מכלל שהיא למעלה בשמים וניצוצה למטה בחוץ לארץ מתלבש בשר, כדרך שמתלבש משך רוחב גבול ארץ ישראל. שאותם המחיצות הם {{צ|רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת ונוגה לו}} {{ממ|יחזקאל|א|ד}}: והנה הסובב פנימה לגבולי ארץ ישראל הוא אור נוגה זה, והוא מתפשט מפתח היכל לבנת הספיר עד סוף תחומי ארץ ישראל. ואין בארץ ישראל 'רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת', אלא גבוליה {{צ|נוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל}}. לכך כולה ראויה לנבואה ואוירה הוא טהור המחכים. וחוצה לנוגה הוא חוצה לארץ - סובב ענן גדול ואש מתלקחת. וחוצה להם רוח סערה. שהרי הנביא בארץ ישראל לא הוצרך לעבור דרך אלו הקליפות אלא מיד נוגה לו וצופה בחשמל. וכן פי' ישעיה {{צ|בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את יהוה}} {{ממ|ישעיה|ו|א}} - ר"ל שראה נקודה אמצעית יושב על כסא רם ונשא וגומר. אמנם בחוץ לארץ יש בין ישראל לאביהם שבשמים מחיצות של ברזל, דהיינו שאמר יחזקאל {{צ|ואראה והנה רוח סערה וגומר}}. דהיינו השכינה שהוא המוח המתלבשת בחשמל. ועליו {{צ|נוגה לו סביב ועליה אש מתלקחת ועליה ענן גדול ועליה רוח סערה}}: והנה המת בארץ ישראל - קולטתו בחיק אמו בתוך הנוגה. ואם רעה תתגרש. ואם טובה תתקבל. והרשעים צריכים להנער ממנה. אמנם בחוץ לארץ הוא להפך - כי הרשעים מאליהם נשארים בחוץ, והצדיקים יפתח להם פתח ויקרעו החשך ענן וערפל (שהם ג' קליפות) ויכנסו בתוכם. וזהו שאין בשום נבואות שום נביא מעלות אלו אלא בנבואת אליהו בחורב שנאמר {{צ|והנה רוח...רעש...אש}} - ג' קליפות. ואח"כ {{צ|קול דממה דקה}} (שם יב) שהוא המוח, מפני שהיה בחו"ל. וכן יחזקאל. אמנם שאר נביאי ארץ ישראל רואים ושומעים מיד את הקול. והיינו שאנו אומרים ששכינה תתלבש בשר ההוא שישראל יושבים בו. ובעוד ששכינה מתלבשת בשרים החיצונים להשפיעם אזי היא אומרת {{ממ|שיר|א|ו}} {{צ|שמוני נוטרה}} את הקליפות, שהם {{צ|הכרמים}} והשרים. ו{{צ|כרמי שלי}} של ארץ ישראל ועם קדוש - {{צ|לא נטרתי}}. וזהו רמז הפסוק {{צ|כי כרם '''י''''הוה '''צ''''באות '''ב''''ית ישראל}} {{ממ|ישעיה|ה|ז}} - ר"ת '''צב"י''' - להורות שארץ ישראל וישראל נקראים 'כרם של הקב"ה'. וזהו שכתוב {{צ|כרמי שלי לא נטרתי}}. ואין יחוד כלל. כי אחר שהשכינה נפרדה מהספירות - כל הספירות הם בלתי שלימות. כי אין אור הא"ס מתגלה בהם בתוספת האור יותר על כדי חיותם. כי אין הכתר משפיע אורו אלא בהיות חכמה ובינה (שהם הכסא שלו) בייחודם. והם אינם מתייחדים אלא ביחוד התפארת ומלכות. ובגלות היא נטרדת מכל יחודה וטובותיה, ואין בה אור כלל על ידי היחוד. אמנם נמשך אליה על ידי תפלותינו ומצותינו סעד וסמך מעט כדפירש בזוהר בפסוק {{צ|אם בחקתי}} {{ממ|ויקרא|כו|ג}}. וזה יהיה הענין הנזכר אפילו ליושבי ארץ ישראל, שאנו בחיק האם ובסדר הנכון אל המדרגות. שאפילו שחרב מקדשנו - לא שלטה הקליפה בארץ ישראל אלא עד תשלום החרבן בלבד כנזכר, ואח"כ תכף נסעה. ואלו הגוים יושבי הארץ - אינם דוחים השכינה ממנה בחורבנה, אלא תמיד היא עומדת בכותל מערבי. כי מעשי הגוים ועבירותיהם אינם פוגמים בה רק שהוא חלול שמו בגלות. ואנחנו עומדים בחיק האם והיא בוכה עמנו ומנשקת עפר משכנה כדפי' בזוהר איכה. והנה ענין נוקבא דתהומא רבא והיכל לבנת הספיר הוא יום ולילה. כי ביום יסתם נוקבא דתהומא רבא, ו{{צ|תזרח השמש יאספון ואל מעונותם וגו'}} {{ממ|תהילים|קד|כב}} - ואז יצא ההוא דאיתמר ביה דמות האדם לפעלו. והיא הקדושה. ובלילה יסתם פתח היכל לבנת הספיר ויפתח פומא דתהומא רבה . ואז {{צ|בו תרמוש כל חיתו יער}}, ויתפשטו החיצונים בעולם. וכל העולם טועמים טעם מיתה, והרשות ניתנה להם לינק מהקדושה דרך קליפת נוגה, אבל לא מפנימיות הקדושה עצמה ח"ו. והנה הג' קליפות אחרות שהם ג' קליפות האגוז הקשות - הנה הקליפה הנקראת {{צ|אש מתלקחת}} יש בה ע' ענפים הנכללות בהם ע' שרים, והם תחתונים למטה ושולטים למעלה מגלגלי העולם. והם מחלקים העולם לע' חלקים, ע' גבולי האומות, כל אחד ואחד ממש מכוון ממשלתו כנגד אומתו כמו שביארנו לעיל באמרו {{צ|יצב גבלת עמים}} {{ממ|דברים|לב|ח}}. והם שואבים מבחינת שורשם ואחדותם כאחד מקליפת אש מתלקחת האוחזת ע' ענפים ונעשים בה כולם כאחד. ובחינה זו עולה ומסתלקת מבחינה אל בחינה עד הנוגה, והיא מקבלת הנשמות מסוד הקליפות ונותנת לע' שרים. וכן ג"כ השפע הוא משפעת לשרים והשרים לרקיעים המכוונים כנגד כל חלק וחלק שכנגד גבול האומה. והנה מיום שחלק ה' גבולות עמים אזי אין אותה קליפה ({{קטן|שהיא שורש לשריהם כנודע}}) נוטלת נשמות קדושות מלמעלה מאוצר הקודש כלל, אלא שיש ברשות לבד נפש הבהמית מזיווג סמא"ל ובת זוגו שרי הקליפות. ומיחודם עושים נפשות טמאות לשרים, ונותנים ומשפיעים להם, והם שורצים שרץ נפש חיה טמאה לרוב. ולפעמים יש נוחלים משם נשמות בעם ה', דהיינו ערב רב אשר בין קדושי ישראל. ומהם פריצי ישראל. והכל מצדינו. שאלמלא היו הכשרים מזדווגים בכשרות לא היתה החיצוניות נכנסת שם. ונחזור למה שפירשנו ש{{גמט דגש|ע'}} שרים הם סביבות ירושלם. {{ש}} ובזה תבין הפסוק {{צ|זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה}} {{ממ|יחזקאל|ה|ה}}. {{ש}} והענין כי הנה הרקיעים שאנחנו רואים בעינינו הם עשרה עגולים שבראש מלכות דעשיה, ובאמצע החלל שלהם מתפשט קו היושר של מלכות דעשיה דרך אמצע החלל והוא בגן עדן הארץ. ועל גבי הקו הזה הוא 'העור' כנודע. ועל גבי העור הם הקליפין. וסביבותיהם הם הלבושים דמלכות דעשיה עם אורותיהם המקיפים. וסביבותיהם הם הרקיעים כנודע באורך בדרושי האר"י זלה"ה. וזהו ענין {{צ|זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות}} - כי מלכות דעשיה הנקרא {{צ|ירושלם}} - סביבותיה הקליפות שהם הע' שרים כנזכר. וקו זה נמשך עד הקרקע. ונמצא כי אמצעות הקרקע הוא גן עדן הארץ, והוא חומר זך מאד וקדוש. וסביבותיו הוא הארץ הזאת - חומרית מאד, ששם שליטת הקליפות. ובה שמרי הקליפות הגסות שאין גסות גדול מהם, והוא תכלית הבירור והעכירות. כי כמו שגן עדן הארץ הוא תכלית הגסות והעביות של העולמות וההיכלות העליונים דקדושה -- כן הארץ הזו היא תכלית גסות ועביות הקליפות. ולכן כל מעשה העולם הזה הם קשים ורעים, והרשעים גוברים בו, בסוד {{צ|יש הבל אשר נעשה על הארץ}} {{ממ|קהלת|ח|יד}} - {{צ|הארץ}} דווקא שהיא ארץ הזאת. והנה צריך לדקדק - היאך הם עשרה רקיעים - והלא רז"ל לא פירשו כי אם שבעה רקיעים? {{ש}} והענין זה הוא כמו שבעה היכלות - שהשלשה ראשונות נחשבות כאחד, והשנים אחרונות גם כן נחשבות כאחד. דהיינו '''כתר חכמה בינה''' - הוא היכל קדש קדשים, ואח"כ הם חמשה היכלות שהם '''חסד גבורה תפארת נצח הוד''', ו'''יסוד והמלכות''' הוא {{צ|היכל לבנת הספיר}}. הרי הם עשר ספירות וז' היכלות. כך בכאן הם עשרה רקיעים פרטיים וז' רקיעים בכללות. והנה הרקיע העשירי הוא קודש, והוא כתר של מלכות דעשיה. והוא נותן חיות וכח לרקיע תשיעי שיוכל לסבב כל הגלגלים ביום אחד. והרקיע הט' נקרא 'גלגל יומי'. ואין בו כוכבים כלל. והוא חכמה של מלכות דעשיה. וזהו סוד {{ממ|תהילים|קד|כד}} {{צ|כולם בחכמה עשיתה}} - בבינה. ר"ל שכל הככבים והמזלות היו כלולים בכח בחכמה, ואח"כ בהתחברות החכמה בבינה נעשה שם הכל בפועל. והוא בתוך הרקיע שמיני דתמן קבועים כוכבים ומזלות, שהם ששים רבוא מספר שנים עשר שבטי י"ה. ומשם יורדות נשמות כל ישראל כמו שמביא בפרקי היכלות דרבי ישמעאל כהן גדול על פסוק {{צ|ונוצצים כעין נחשת קלל}} {{ממ|יחזקאל|א|ז}}. כי {{צ|נוצצים הוא}} לשון 'ניצוצות', כי כשהקב"ה מכה בחיות הקדש שנוסעים עם המרכבה אז יוצאים מהם ניצוצות. ומטטרו"ן שר הפנים לוקח אותם ומתקן מהם נרות. ומנורה אחת תלויה לפני הקב"ה, וכל שעה עומדים עליה נרות המתוקנים מן הניצוצות. ואח"כ העודפים על הנרות - מתקן מהם כוכבים ושמר אותם. וכשיצא תינוק נער ממעי אמו - אז הולך מטטרו"ן ומתקן לו כוכב ונותן לו כדי להאיר לנשמתו. ואותו כוכב יחיה בעוד שהאדם קיים בעולם הזה. ונלע"ד שזה סוד הפסוק {{ממ|משלי|כ|כז}} {{צ|נר יהוה}} - ממה שנעשה נרו לפני ה' - הוא גם כן נר ל{{צ|נשמת אדם}}.{{ש}} וזהו גם כן {{צ|בהלו נרו עלי ראשי}} {{ממ|איוב|כט|ג}} שאמרו רז"ל שנר דולק על ראשו במעי אמו - הוא זה הנר של הכוכב הנזכר לעיל. כלל העולה שברקיע השמיני שם הכוכבים ונשמות ישראל. ונקרא 'בינה דמלכות דעשיה'. {{ש}} ושם מאירים ניצוצות החסדים שהם נקראים 'כוכבים'. גם ניצוצות הגבורות שנקרא 'מזלות'. וכנודע בדרושי האר"י זלה"ה שיסוד דבינה נקרא {{צ|רקיע}} שבו חמה ולבנה ({{קטן|שהם זעיר ונוקביה}}) וכוכבים ומזלות כנזכר. והם י"ב מזלות '''טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד'''. ושלשה רקיעים אלו נחשבים לאחד כנזכר בבחינת ההיכלות, ונקראים {{צ|קדש הקדשים}}. {{ש}} והשבעה רקיעים תחתיהם - שם ז' כוכבי לכת '''שצ"ם חנכ"ל''', שהם שבעה תחתונות של מלכות דעשיה '''חג"ת נהי"ם''', שבהם ז' כוכבי לכת ({{קטן|שהם שבעה חסדים שמאירים בתוכם כנודע}}). {{ש}} והשנים תחתונים נחשבים גם כן לאחד. ובאלו הז' רקיעים הם נשמות {{גמט דגש|ע'}} אומות - {{גמט דגש|י'}} אומות תחת כל כוכב. והי"ב מזלות משפיעים להם. ובכל רקיע ורקיע יש שוטר ומושל ממונה להיות תחת ממשלתו. ותחת גלגל הלבנה - אחרון שבכולם - יש רקיע חלק שאינו משמש כלום, ושם נשמות השדים ורוחין ולילין - איש כפי מצבו. וגופם נעשה בארץ בשבעה מדורות שתחת הארץ הנקרא {{צ|תבל}}. ויש להם מדריגות בד' יסודות '''אש רוח מים עפר'''. כי יש מהם מאש ויש מרוח ונקראים {{צ|רוחין}}. ויש במים ובעפר ונקראים {{צ|שדים ומזיקים}}. ועל כל כת יש עליהם ממונים ומלאכים הכופים אותם לעשות רצונם, ומשפיעים ונשפעים מצד הגבוהים עליהם - עד מקום הקדושה שבז' רקיעים; {{צ|כי גבוה מעל גבוה שומר}} {{ממ|קהלת|ה|ז}} עד כסא הכבוד. וכשיוצא גזירה טובה או רעה ח"ו - הכרוז מכריז בכל רקיע ורקיע, וזה אומר לזה עד מקום הד' יסודות, ומשם יודעים השדים העתידות. ואפילו הממונים על העופות מכריזים. ומשם - {{צ|עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר}} {{ממ|קהלת|י|כ}}. ===מעלת ארץ ישראל לעתיד לבא=== דע כי כל חלק וחלק מהארץ נתן לאומה המתייחסת אל החלק ההוא. וזהו שכתוב {{צ|כי לבני לוט נתתי את ער ירושה}} {{ממ|דברים|ב|ט}}. ממש מתייחס לבני לוט הוא ער. וכן לעשו הר שעיר. וכן פירשו רז"ל {{צ|הוא אדום וארצו אדומה}} - מורה שממש יחס הארץ לפי האומה השוכנת בה. והטעם, כי השר השולט על האומה גם כן יש לו יחס להשפיע בחלק הארץ ההיא. וכן הנשמות ההם הם מחלק הקליפה שמתייחסת לאותו עפר החיצוני. בענין שהם שלשה יחסים: יחס האומה, ויחס הארץ, ויחס השר בנשמות ובהשגחה. וזהו סוד {{צ|לשמרך מ'''אשה''' '''זרה''' מנכריה}} - ראשי תיבות '''א''''ומה '''ש''''ר '''ה''''ארץ. שכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה '''זרה''' כמו שנבאר לקמן. וכן ענין זה ממש לישראל בארץ ישראל, ונשמתם ותורתם ואלהיהם. כי ארץ ישראל הוא עפר קדוש, והעם היושב בה - עם קדוש, ונשמתם קדושה, ותורתם קדושה, ואלהיהם קדוש - שהוא השר של ישראל. ולא זה בלבד אלא כמו שארץ ישראל אין לה יחוס ברוב מצותיה עם שאר ארצות - כן אין לה יחס התורה עם שאר התורות והחוקים אשר לאומות העולם. ולזה אמר {{צ|ולא תעשו מכל התועבות האלה... כי את כל התועבות.. ולא תקיא אתכם כאשר קאה וגו'}} {{הפניה לפסוקים|ויקרא|יח|כו|כח}}. הנה שהתורה הקדושה וארץ ישראל יש להם יחס יחד, וכן יש לישראל יחס עִם הארץ בלי ספק בשביל יחס נשמתם. והראיה מיחזקאל {{ממ|יחזקאל|מז}} שחלק ארץ ישראל לי"ב שבטים ויחס כל שבט ושבט בגבול אחד. ולפי יחס השבט כן משכנו במה שהוא נגדיי לגבול אשר שם אצילות נשמת אותו השבט כדי שיהיה שופע עליו. {{ש}} וכן המצות הנעשות בארץ עולות ומקשטות כל גבול וגבול בסוד נשמת כל שבט ושבט, בענין ששלמות הנשמות בחלקם בארץ ושלמות הארץ בחלק הנשמות המגיע אליה נגדייות אל מציאותה{{הערה|אולי יש להגיה "אל מצוותיה" וצע"ע - ויקיעורך}}. והענין כי גם נקודת ציון אשר היא נקודה שממנה הושתת העולם כנודע - היא מתייחסת אל השכינה בסוד י"ב גבוליה המתפשטים מהנקודה האמצעית. והיינו סוד {{צ|מדות הארץ}} הנזכרים בפסוקי יחזקאל, והמקדש בתוכו. וישראל חוסים תחת שולי כנפיה הנפרשות מלא רוחב הארץ. וכן גם כן כמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות על מכונו - כן גם כן השכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמיתי הנגדיי אל גבולו. כנודע כי עשר ארצות הבטיח האל יתברך לאברהם לתת לזרעו כנגד מדת המלכות המקננת בעשיה שהיא כלולה מעשר. ובימי משה לא הבטיחם על ידו אלא על שבעה ארצות של שבע עממין בלבד, שהם כנגד שבעה ספירות התחתונות. אמנם ארץ {{צ|קני וקניזי וקדמוני}} שהם כנגד שלשה ספירות העליונות - לא הבטיחם, לפי שבזמן הזה אינם פועלים אלא התחתונים. אבל אחר הגאולה האחרונה שיפעלו השלשה עליונות - אז יותן להם כל העשר. והנה נודע כי השבעה עממין הם רמוזים בזעיר ונוקביה דקליפות נוגה. כי זעיר הוא ששה קצוות ונוקביה היא שביעית להם. ולכן נראה לפי עניות דעתי כי הראשי תיבות של ז' עממין שהם '''כ'''נעני '''ח'''תי '''א'''מורי '''פ'''רזי '''ח'''וי '''י'''בוסי '''ג'''רגשי{{הערה|{{גמט דגש|כחאפחיג}}}} - גימטריא {{גמט דגש|סמאל}}, שהוא זעיר דקליפת נגה. ו{{גמט דגש|ארץ כנען}} גימטריה {{גמט דגש|לילית}}, מפני שהיא מקבלת מכל הששה קצוות דדכורא.{{ש}} וגם {{גמט דגש|כנעני חתי אמורי פרזי חוי יבוסי גרגשי}} עם כללות עשר עממין - גימטריא '''ארץ כנען''' באותיות '''נ"ץ'''(?) דמנצפ"ך{{הערה|לא הבנתי את התחשיב, וצע"ע - ויקיעורך}}, להורות שהיא המלכות דקליפה והיא כללות מן העשר ספירות דקליפות נוגה. אבל המלכות דקדושה נקראת {{גמט דגש|ארץ הכנעני}} כמו שאמר הפסוק {{צ|והיה כי יביאך יהוה אל ארץ הכנעני}} {{ממ|שמות|יג|ה}}. <big>(</big> ושמעתי מהחכם השלם '''מוהר"ר זכות נר"ו''' ש{{גמט דגש|ארץ הכנעני}} גימטריה {{גמט דגש|מלכות}} דקדושה מפני שנתחבר עמה שם {{גמט דגש|י"ה}} בסוד {{צ|אמרתי לא אראה יה [יה]{{הערה|כאן הוספתי את המילה כפי הפסוק אצלנו, ובדפוס לא הופיע - ויקיעורך}} בארץ החיים}} {{ממ|ישעיהו|לח|יא}}. וכן '''י"ה''' במילוי כזה {{גמט דגש|יו"ד וי"ו דל"ת ה"ה ה"ה}} עולה {{גמט דגש|מלכות}} ו{{גמט דגש|ארץ הכנעני}} - שכל כחה היא משם '''י"ה''' בסוד {{צ|יהוה בחכמה יסד ארץ}}. ולכן '''אויר''' שלה מחכים דאיתגלי בה '''אור י''''. והנה {{גמט דגש|י', יו"ד, יו"ד ו"ו דל"ת}} - הרי {{גמט דגש|מלכות}}. וסוד הוא מ"ש בספר הזהר {{צ|אבא יסד ברתא}}. ואז איהי {{צ|ארץ ישראל}} - ישראל סבא. וכוללת עשר דרגין לקבל י' עממין דאינון {{גמט דגש|כח"ב גג"ת נהי"ם}} העולים {{גמט דגש|ישראל}} - דמתמן אתקדישת בעשר קדושות. והיודע מדרגת חם בן נח - שעליה נאמר {{צ|כל היום {{גמט דגש|דוה}}}} - ישמח ויבין כי נהפך ל{{גמט דגש|הוד}} והדר. פי' כי בהגלו' קרני ה{{גמט דגש|הוד}} דאיהו {{גמט דגש|י"ה}} על ארץ כנען שהיתה {{גמט דגש|דוה}} בנדתה - אז נתקדשה. וזהו סוד {{צ|פתחו לי שערי צדק אבא בם '''אודה י"ה'''}}. ולכן דוד שהוא בסוד {{צ|איהי בהוד}} - חבר {{גמט דגש|ק"נ}} הודאות - {{מכפלת גימטריה|י'|פעמים|י"ה}}. ובו חתם ספרו. ועל כל הנזכר בכאן דוק ולא תשכח שנקרא ארץ ישראל בשם {{צ|ארץ הכנעני}} רק בעת גאולת מצרים דאז איתמר {{צ|עזי וזמרת '''י"ה'''}}. {{ש}} עכ"ל. ודברי פי חכם חן <big>)</big> ולכן גם כן כל הששה עממין אחרים כולם נקראים {{צ|ארץ כנען}} על שמה. וגם כמו שאמר האר"י זלה"ה בסוד {{צ|פתורה...'''על''' הנהר}} - שהנקבה היא על הזכר. וזהו {{צ|יותרת '''על''' הכבד}} כנזכר בזוהר פרשת פנחס דף רל"א ע"ב {{ממ זהר|ג|רלא|ב}}. וזהו דווקא בארץ בני עמין שהם בקליפות. אבל בקדושה כתיב {{צ|והארץ הדום רגלי}}, וגם {{צ|והיה יהוה למלך על כל הארץ}}. ולכן בקדושה נקרא '''ארץ ישראל''' שהיא טפלה לזכר. ואז נקרא {{צ|ארעא רעוא}} - כי '''כנען''' ראשי תיבות כי נרצה עונה עם נו"ן של עונה(?). כי מה שהיה '''כנען''' נעשה ארעא דרעוא בסוד {{צ|עונות כזכיות}}. וזהו סוד {{צ|שאו זמרה ותנו {{גמט דגש|תף}}}}. כי על ידי הזמר הוא {{צ|זמיר עריצים}}. וזהו {{צ|ותנו '''תף}} - שמכניע ה{{גמט דגש|לילי"ת}} שגימטריא {{גמט דגש|ת"ף}}. ואז {{צ|כנור נעים עם נבל}} - ר"ל מה שהיה {{גמט דגש|ארץ כנען}} ביד {{גמט דגש|ת"ף}} ו{{גמט דגש|מחול}} שהם שתים נשים זונות {{גמט דגש|לילית}} ו{{גמט דגש|מחלת}} - עתה נהפך ל'''נבל וכנור''' שהוא ביד הקדושה תחת '''הוי"ה'''. כי שם '''י"ה''' רומז ל'''נבל''' - שהוא '''נ'''' שערי בינה, '''ל"ב''' נתיבות חכמה. ושם '''ו"ה''' רומז ל'''כנור''' שהוא '''כ"ו נ"ר''' - זעיר ונוקביה. וזה רמז כי ראשי תיבות {{צ|'''כ'''נור '''נ'''עים '''ע'''ם '''נ'''בל}} הוא '''כנען''', להורות שנכנע {{גמט דגש|ארץ כנען}} תחת '''הנבל והכנור''' שהם חכמה ובינה תפארת ומלכות. וזה נעשה בזכות האבות כמ"ש {{צ|וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען}} {{ממ|שמות|ו|ד}}. וזהו רמז {{גמט דגש|כנור נעים עם נבל}} גימטריה {{גמט דגש|אברהם יצחק יעקב}}. שבזכותם יצא ארץ כנען מתוך החיצונים ונכנס תחת הקדושה, תחת שם '''הוי"ה'''. וזהו שאמר {{צ|גדול יהוה ומהולל מאד}} - אימתי הוא גדול מאד? כשהוא {{צ|בעיר אלהינו הר קדשו}}. וזהו {{צ|ויהוה בהיכל קדשו}} - ששם '''הויה''' אינו שלם אלא {{צ|בהיכלו}} - שהיא ארץ הקדושה בסוד {{צ|'''י'''שמחו '''ה'''שמים '''ו'''תגל '''ה'''ארץ}} - שמה(?) הוא שער השמים, ומתחבר '''י"ה''' עם '''ו"ה''' ביחד. והנה כתב האר"י זלה"ה כי ארץ ישראל היו בה {{גמט דגש|י'}} עממין כנגד {{גמט דגש|י'}} מדות שבה. וישראל כבשו חלק השביעי לבד. כי כנגד עשר שבה בקדושה יש גם כן עשר בטומאה. והשבעה שהם תחתונים - יכלו ישראל לכבוש. אבל הקליפות שכנגד ג' עליונות שלה - לא יוכלו שהם קליפות דקות גדולות יותר. * והם '''הקני''' - והוא מה שכנגד הבינה שבה. וכן עולה {{גמט דגש|קנ"י}} - {{גמט גדש|קס"א}}. * ו{{גמט דגש|קניזי}} הוא מה שכנגד החכמה שבה. ונקרא '''זקן''' - זה שקנה חכמה. ובקליפה נקרא '''קניזי'''. * '''הקדמוני''' הוא כנגד הכתר ונקרא {{צ|ארץ כנען}} משום שכנען היה מה(?) שכנגד מלכות שבה שהיא הכוללת בה כל העליונות. ולפי שרחל היא {{גמט דגש|חו"ה}} שהיא מילוי שם מ"ה{{הערה|{{גמט דגש|ו"ד, א', א"ו, א'}}}}, ו{{גמט דגש|י'}} מדות שבה עם {{מכפלת גימטריה|י'|פעמים|י"ט}}. וכן עולה {{גמט דגש|כנען}} - {{מכפלת גימטריה|י'|פעמים|י"ט}}. וזהו {{צ|{{גמט דגש|קץ}} הימין}}. ומה שכנגדה הוא נקרא {{צ|{{גמט דגש|קץ}} הימים}}. ונלע"ד שאחר כך שאמר משה {{צ|והיה כי יביאך יהוה אל {{גמט דגש|ארץ הכנעני}} שגימטריא {{גמט דגש|מלכות}} - אז {{צ|'''י"ה''' בארץ החיים}}. וזהו שאמר {{צ|פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה '''יה'''}} - שהוא השפע דחכמה ובינה במלכות שהוא עשר מילוי ע"ב {{להשלים}} ----------- 6xhq3a6l786zwmlvs6idg6g41jp7ixn 3079326 3079325 2026-08-27T04:03:53Z Roxette5 5159 /* מעלת ארץ ישראל לעתיד לבא */ 3079326 wikitext text/x-wiki __TOC__ ===מעלות וסגולות ארץ ישראל=== שמעו דבר יהוה אוהבי דעת נוצרי יראה ברחו לכם מכזיב ועד אמנה. ראויה להתכבד על שולחן מלכים - 'מאן מלכי רבנן' . כי נגידים אדבר ואודיע קושט אמרי אמת מיוסדים על אדני הקבלה הנאמנת האמורה מפי ארון העדות אמון רבתא נהירו דאורייתא, הוא גלא עמיקתא, כבוד גדולת מעלת הרב המופלא רבינו הקדוש כמלאך ה' '''כמוהר"ר יצחק לוריא אשכנזי''' הנודע בשם '''האר"י דבי עלאי''' זלה"ה. ומשנהו אבי החכמה אשר מלא את ידו לשבת על כסאו - הוא תלמידו נאמן ביתו חי מדבר אלהי בוצינא דנהורא כבוד מע' הרב '''רבינו חיים ויטל''' זלה"ה. {{ש}} עלימו תטוף מלתי. ושניהם בנעימים יחד קולם אשמיע, ודבריהם אציע בכל מקום שהדין כך והצע"ה צריכה לכך. 'שמעו ותחי נפשכם' דברי האר"י זלה"ה בגדולת ארץ ישראל ומקצהו תראו מראות אלהים ומעט מחזיק את המרובה. הלא כה דברו על מאמר הזוהר פרשת ויקהל דף ר"ט {{ממ זהר|ב|רט|ב}} וז"ל: {{ש}} {{צ|ברקיע דעל ארץ ישראל אית פתחא חדא דאיקרי '''גבילו"ן''' ותחות האי פתח אית שבעין פתחין אחרנין לתתא, ושבעין ממנן נטרין מרחוק תרי אלפין אמין דלא קרבין לגביה. וההוא פתחא סליק לעילא לעילא עד די מטא לגו כורסייא עילאה, ומההוא פתחא לכל סטרין דרקיע עד תרע' דפתחא דאיקרי '''מגדו"ן''' דתמן איהו סיומא דרקיעא דתחומא דארעא דישראל וכו'}}. פירש גם האר"י זלה"ה כי באמצע השער והפתח שהוא כנגד ארץ ישראל יש פתח גדול, וסביב הפתח ההוא יש ע' פתחין שמשם ניזונים ע' אומות מתמצית הפתח ההוא. ובאותו פתח יש פרוכת דקדושה דלא שבק לסיטרא אחרא שיזונו משם, כנזכר בפרשת תרומה קמ"א ע"א {{ממ זהר|ב|קמא|א}}. והוא לבוש גם כן אלא שהוא קדוש. ולכן אין הקדושה מתגלית בזמן הזה. וגם הפתח הוא באמצע הרקיע ונשפע אח"כ לארץ התחתונה דרך הפתח ההוא. ויש פרוכת גם כן אחר לעכב הסטרא אחרא שלא יכנס לארץ ישראל. וזה הפתח מכוון באמצע כל הרקיעים עד שמגיע לכל בחינת יסוד שבמלכות, נקודה קדישא שבכל העולמות עד כורסיא קדישא. ומשם עולין כל התפלות והנשמות העולות למעלה בלילה. ואעפ"י שאמר בפרשת ויקהל דף ר"א ע"ב {{ממ זהר|ב|רא|ב}} כי התפילות סלקין במזרח ובמערב וכו' - זהו בעלית האוירין, אבל אחר כך כולן נכנסין דרך הפתח ההוא האמצעי. והנה אלו הרקיעים אינם מתגלגלים אלא קבועין. ולכן תמיד פתחם מכוין כנגד ארץ ישראל. אך הגלגלים הקבועים ברקיע הם הסובבים. ונמצא כי כשאנו אומרים שהרקיע קבוע הוא על זה הרקיע. וכשאנו אומרים ש{{צ|גלגל חוזר}} - הוא הגלגל ולא הרקיע. ורבי ישמעאל ור' אליעזר אינן עושין עיקר מן הגלגל אלא מן הכוכב שבו. ואמרו כי מזל חוזר ורקיע קיים. וכן הוא האמת. כי הגלגל והכוכב שבו - הכל נקרא על שם הכוכב. כי הכוכב הוא נקודת הגלגל ונשמתו. והגלגל הוא גופו בסוד העגולים שיש לכל העולמות כנ"ל. וזהו הטעם שאין נזכר בדברי רז"ל תנועת גלגל אלא תנועות הכוכב לבדו. והרקיע קבוע במקום אחד כאהל. '''והרב חיים ויטאל ז"ל''' כתב וזה לשונו: {{ש}} דע כי הלא ארץ ישראל הוא באמצע הישוב, וכנגדה למעלה ברקיע יש באמצע הרקיע פתח אחד גדול כשיעור רחב ארץ ישראל ונקרא '''גבילו"ן'''. ותוך זה הפתח לתתא מיניה יש פתחים אחרים באמצעית'. נמצא שהם {{גמט דגש|ע"א}} פתחים לקבל ע"א סנהדרין. וכל הני פתחים ע"א נקראים {{צ|שערי צדק}}, והם קדושים, ואינם מצד האומות ח"ו. ויש סביב ע"א פתחים אלו מגרש ב' אלפים אמה לכל צד, ושם נגמר שיעור הרקיע שעל ארץ ישראל. ואלו השני אלפים אמה לכל צד הם משרז"ל על תקנת תחומין בשבת כי כולם הם קדושה עצומה. ובסיום זה הרקיע דשריא על ארץ ישראל יש דלת אחד שהוא סוגר זה הרקיע דשריא על ארץ ישראל. ופתחין אלין כשרוצה הקב"ה - סגרם. ונקרא זה הדלת '''מגדון'''. <big>(</big>ולכן יהושע כשנכנס בזה הדלת תיקן לישראל ברכת הזן. וזהו {{צ|על הארץ ועל ה{{גמט דגש|מזו"ן}}}} - גימטריה {{גמט דגש|מגדו"ן}}. וזהו סוד {{צ|מגדל עוז שם יהוה '''ב''''ו '''י''''רוץ '''צ''''דיק}} {{ממ|משלי|יח|י}} - ר"ת '''צבי'''. ר"ל {{צ|מגדל עוז}} נקרא ארץ צבי ששוכן בה {{צ|שם יהוה}} שהיא השכינה. ובו {{צ|ירוץ}} יסוד שנקרא 'צדיק' דרך הפתח והדלת שנקרא {{גמט דגש|גבילו"ן מגדו"ן}} שמספרם גם כן {{גמט דגש|צדי"ק}}. וזה סוד הפסוק {{צ|זה השער ליהוה צדיקים יבואו בו}} {{ממ|תהלים|קיח|כ}}.<big>)</big> ומ{{גמט דגש|ע"א}} פתחים אלו ניזונים ארץ ישראל שהם {{גמט דגש|ע'}} נפש לבית יעקב. והסוד כי {{גמט דגש|ע'}} ענפים יש באילן העליון ומהם נשמות ישראל. אם כן לכל ענף יש פתח אחד, ואין כל ישראל ניזונים מענף אחד ומפתח אחד. והפתח שבאמצע הוא כנגד השכינה עצמה שנקרא {{צ|צדק ילין בה}} {{ממ|ישעיה|א|כא}}. והשבעים אחרים נקראים {{צ|שערי צדק}}. וסביבות אלו ה{{גמט דגש|ע'}} פתחים שבארץ ישראל רחוק ב' אלפים אמה לכל צד (שהוא סיום רקיע ארץ ישראל) - שם שרויים {{גמט דגש|ע'}} ממנן, כל אחד כנגד פתח אחד. ומתמצית ושיורי השפע דארץ ישראל לוקחים אותם ה{{גמט דגש|ע'}} ממנן כל אחד מפתח אחד - אך אינם קרובים אליהם ח"ו. ואז נעשה שאר הרקיע {{גמט דגש|ע'}} רצועות, וכל ממנא שליט על רצועת הרקיע שלו. נמצא כי הרקיע של ארץ ישראל ושאר הרקיע - הכל הוא רקיע אחד, רק שאותו שיעור הרקיע שכנגד ארץ ישראל יש בו אותם הפתחים. וכן הוא בכל העשר רקיעים הנזכר שהם נקראים {{צ|יריעות המשכן}}. וכן למעלה מהם עד כסא הכבוד {{צ|עיני יהוה אלהיך בה}} {{ממ|דברים|יא|יב}} - באופן כי כל ארץ ישראל אין עליה שום קליפה חופפת, ומן האי סטרא ומהאי סטרא הכל נפתח. כי אין לומר כי בקצה האחד של ארץ ישראל הוא פתוח והשאר סתום - כי כל גבול ארץ ישראל מן הקצה אל מהקצה הוא פתוח. ואמר כי טעם פתח הזה הוא כי הוא היה דרך ומבוא לעלות משם סוד ריח הקטורת והקרבנות כשהיה בית המקדש קיים, ואז היה המקום פנוי ע"י אותו הריח העולה משם כנזכר. אך כשגרמו חובין שהוא בעת החורבן - אז נתקרבה הקליפה מכל הקצוות הסובבים את אויר ארץ ישראל עד שנתחברו ד' קצוותיה אל תוך נקודת המרכז האמצעי של ארץ ישראל. ואז כביכול נפסק השפע והדבקות אשר לארץ ישראל עם ירושלם העליונה, ואז שלטה הקליפה ונחרב בית המקדש בעוונותינו. אבל צריך לדעת כי לא נסתם כל הפתח הנזכר ברגע אחד בעת החורבן, אמנם על ידי התועבות והגילולים שהיו מקריבין וממשיכין את הקליפה מעט מעט עד שנסתם הכל ואז נחרב הבית. ולכן תמצא כי תחלה נחרבה כל ארץ ישראל, והוא בגלות שומרון, הם היוד השבטים, כי נתמלאת סאתם עד שהקליפה גברה שם. ואח"כ גם בני יהודה נתמלאת סאתם. אז נתקרבה הקליפה עד נקודת ציון שהוא אמצע כל העולם, ואז נסתם הכל ואז נחרב הבית בעוונותינו הרבים. ועתה צריך לדעת שהלא הארץ בעצמה היא קדושה והיא חלק השם יתברך מכל שבעים ארצות , ואיך תוכל הקליפה ליכנס בחלקו יתברך? {{ש}} לכן השיב כי האמת הוא כי בארץ בעצמה אין להם חלק כלל. האמנם הענין נמשל למי שיש לו עבד אחד וברח ממנו אל בית חבירו - אזי הוא נכנס שם ומכיר את שלו ונוטלו והולך לו. כן ישראל קנו אדון לעצמם בעונותיהם, ונמכרו לעבדים אל הקליפה. בכל יום מקטרים ומזבחים להם עד שברצונם נמכרו להם לעבדים 'להיות להם לאלהים'. ואז הקליפה נכנסה לארץ ישראל ולקחה את העבדים הנמכרים לה ודחה אותם לבר ולקחם בארצה והלכה לה משם, ואז חזר הפתח הנזכר להפתח תכף ומיד. וא"ת אם חזרה הקדושה למקומה איך נשאר ארץ ישראל חרבה? התירוץ הוא כי השכינה עלתה למקומה, וישראל בעונותינו הלכו בין האומות ונשארה הארץ שוממה מבלי בניה ובלי בעלה. ולכן לא חזרה להתיישב עד ישקיף וירא ה' משמים. ואחר שהקדושה נסתלקה כדי שלא תשרה במקום הטומאה (כי זה דרכה כנודע בסוד טומאת מת) - לכן שם הקב"ה פרכת מסך אחד מהקדושה על אותו פתיחו דעל גבי ארץ ישראל. ובזה אין הטומאה שורה שם וגם הקדושה העקרית אינה שורה שם. ונשארה כביכול האשה עגונה ואינה נשאת לאחר. וכוונת פרוכתא דא נלע"ד חיים כי נודע בעת שהמלכות המלבשת גבורה ודין אזי פועלת הדין על ידי לבוש החיצון מכל - שהוא גוון תכלת שמכלה את הכל. והנה אפילו החיצונים יראים אז ממנה כי {{צ|חמת מלך מלאכי מות}} {{ממ|משלי|טז|יד}}. ובראות החיצונים המלכות בלבוש תכלת כנזכר - אזי בורחים משם. וזה סוד {{צ|ההוא חופאה קלישא}} הנזכר בזוהר חלק שני דף קמ"א {{ממ זהר|ב|קמא|א}}, עיין שם, שהוא סוד הלבוש החיצון שבסופו הם הלבושים היותר פנימיים ונקראים {{צ|פרוכתא קדישא}} בערך הפנימיים *** כנודע. ולכן החיצונים אינם יכולים ליכנס שם. וכן הברכה והשפע נמנע - כי תוקף הדין הנכלל באותה חופאה אינו מניח לרדת הברכה כיון שאין זכיות בישראל מעוונותינו. ולכן נשארת ארץ ישראל חריבה - ולא מצד הטומאה, רק בשב ואל תעשה. ולטעם זה נקראת {{צ|חופאה קלישא}} כי כמעט היא נקראת קליפה כנגד מה שלמעלה ממנה.{{הערה|כנראה עד כאן דברי הר' חיים ויטאל - ויקיעורך}} '''והרב המקובל האלהי מוהר"ר משה קורדוירו זל"ה''' כתב זה לשונו: {{ש}} {{צ|בכל רקיעי' אית פתחין ידיען}} - ענין פתחים אלו הם כאלו תאמר ארץ מצרים היא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה היא מחזקת כנגד הרקיע כך וכך מעלות, וכל אותן מעלות הרקיע שהם כנגד חלק הארץ יקראו פתח אחד. ועם היות שיתגלגל הרקיע - אין לחוש, כי כל חלק מהרקיע כשיגיע כנגד הארץ והשר שלה - ישפיע מעין שפע השר הממונה. והפתחים האלו נחלקים בישוב ששם שוכנים {{גמט דגש|ע'}} אומות, וארץ ישראל היא נקודת מרכזם. וכל ה{{גמט דגש|ע'}} יש להם רצועה שהוא פה להם לשאוב מפתח ארץ ישראל. ולזה היו כמה מלכים בארץ ישראל שלא היה להם בארץ ישראל אלא עיר אחד או חלק כמו ל"א מלכים שכבש אותם יהושע, ושאר ישובם היה במרחקי הארץ (כדפי' רז"ל), מפני שפתח שאיבת השפע הוא סביב לארץ ישראל. וכל {{גמט דגש|ע'}} ממנן נטרין מרחוק תרי אלפי אמין - סודו הוא כי אלו הב' אלפים הוא סוד {{צ|תחום שבת}}, והיוצא חוץ לתחום יוצא אל קליפות. שתחום שבת ותחום ארץ ישראל שהוא אלפים אמה הוא סוד {{צ|הנוגה}} כנודע, הסובב ומתחם ארץ ישראל שלא יכנס אליה חצוני ערל טמא. וחלק ארץ ישראל עולה נקי ובר עד כסא הכבוד. ופתח היכל לבנת הספיר מכוונת כנגדה, ונוגה סובב גבולה ממנה ועד רום רקיעין. ושרים סביב לה שואבים מתמציתה. והם פתחי השרים חלקם אשר נגד ארצם ברצועות משוכות אלו על אלו בענין שכולם שואבים דרך אותו הנוגה. והנה כסא הכבוד משפיע כל בחינת ההנהגה לעולם לארץ ישראל וכח כל הנמצא בה. והם סוד {{צ|שערי צדק}}; כי 'צדק' היא מדת המלכות . ואור המלכות המשתרבב מכסא הכבוד דרך ההיכלות, ושוכן בארץ ישראל בסוד {{צ|סתר המדרגה}} הזאת שתחומה נוגה לו סביב ומתוכם כעין חשמל. והכלים הגשמיים שיפעל בו המעשה הוא הרקיעים. ובהגיע הרקיע כנגד אוירה של ארץ ישראל - מתבטל כל כחו וכח השרים שקבל, והוא פועל ברצון השופע כעין שהוא עושה לכל שר ושר - שכל חלק הרקיע שהוא מכוון כנגד ארצו מנהג כפי השפעה הנשפע וחלק התמצית שמקבל מלמעלה. והנה כיון דגרמו חובין והיו ישראל עובדים עבודה זרה - היו האומות שולטות בארץ, נכנסות ומשיגות גבולן של ישראל, וישראל נמסרין תחת ידם, כגון סנחריב וכיוצא. עד שבא נבוכדנצר ואז אתקרב קליפא כלא כחדא והיתה שליטה אל החיצונים על ישראל לכלות ח"ו, עד שהחריב המקדש והגלה את ישראל ודחה לון לבר. ואע"ג דדחה לון לבר - עכ"ד משכנם שם אינו קבוע - דלא יכיל לשלטאה בההוא דוכתא קדישא, ולא הרגיעה שם לילי"ת. וחזר לו נבוכדנצר ושאר המלכים אל מקומם. ועם היום שנתיישבו גוים בארץ ישראל - עכ"ז ישובה אינו ישוב הגורם שתשלוט הקליפה אלא כענין טעם החרבן דמסיק לבד{{הערה|יתכן שיש להגיה כאן "דמפיק לבר", וכפי שנזכר לעיל בענין עבד שברח וכולי, וצע"ע - ויקיעורך}}. וקב"ה עבד דלא תשלוט. שגרש הקליפות אחר שנתנקמו מישראל כדי רשעתם. אהדרת ההיא קליפה וחזרו גבולי ישראל אל גבולם העליון. ואלו עמדו ישראל על מקדשם בגלות יכניה וכיוצא שלעולם נשארו ישראל על מכונם - לא היה צריך דבר, שהיה ראוי שע"י העבודה ישאבו הרוח העליון: אמנם נחרב הבית וגלו ישראל. מה עשה הקב"ה? נטל פרוכתא. והוא סוד {{צ|ופרשו עליו בגד כליל תכלת}} {{ממ|במדבר|ד|ו}}, והוא כח אמצעי בין הקדש והחיצון. ונותן גבול להחיצונים שלא יגשו אל הקדש. והנה בהיות ישראל גולין אזי אויר ארץ ישראל הוא מאיר מהקדש דרך פרכת בגד כליל תכלת זה. אמנם בהיות ישראל על מכונם - אין בין ישראל לאביהם שבשמים מפסיק כלל, ויושבי חוץ לארץ הם שואבים דרך ד' קליפות. והנה סגולת ההוא פרוכתא הוא שגורם שתצמצם למעלה ולא תאיר אל התחתונים, ולזה לא יושפע עליהם שפע ואור השכינה באור הקודם, אבל נמצא בה כשיעור מה שעובר דרך הפרוכת. ועדיפא מחוץ לארץ שאין אותו המעט המאיר עובר דרך החיצונים. וגם הנשמות מדי עלותם לא יצטרכו מתי ישראל לשבר כח ד' קליפות, אלא כבוד השם המאיר דרך הפרוכת הזה שאינו טמא - יאספהו. לזה בזמן רשב"י שהיה חרבן אמר שאויר ארץ ישראל הוא טהור ומחכים וכיוצא, ולא גרעה מעלת ארץ ישראל ח"ו. אמנם תגבורת האור לבנות בית המקדש אי אפשר מן הטעם הנזכר לעיל. ואמנם יש לדקדק עתה שבמקום הבית נעשה בית מרגז לישמעאלים - מאי איכא למימר? שהרי {{צ|שם הרגיעה לילי"ת}} {{ממ|ישעיה|לד|יד}}!? {{ש}} וי"ל שזו שליטת ש‎‎ָׂרָם שנתן לו הקב"ה בזכות המילה כנזכר בזהר. אמנם לא ישכון שם לטמאה כדרך ששולטת {{צ|מחוילה...באכה אשורה}} {{ממ|בראשית|כה|יח}} ששם משכן הקליפות והשר. אבל כאן בארץ ישראל הם יושבים העם לבד ושואבים שפעם מבחוץ ממה שכנגד גבולם, ואין להם חלק בפרוכת כלל וכ"ש במה שלמעלה ממנו. ואותה העבודה שהם עושים - מתגלגלת עד שיוצאה לחוץ אל משכן השר. ודע כי תחלת המציאות אחר התגברות החיצונים וסלוק שכינה מהתחתונים לסבת הפגם והעון שגרמו הדורות הראשונים דור אחר דור - נתחזקה הקליפה ונסתמו פתחי הקדושה, ועמדה שכינה בעליונים זולתי מה שנתלבש בחיצונים בסוד {{צ|ומלכותו בכל משלה}} {{ממ|תהלים|קג|יט}}. וזהו גם כן היה ברדת של ישראל בגלות מצרים כדכתיב {{צ|אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה}} {{ממ|בראשית|מו|ד}}. ולכן כשנראה למרע"ה {{ממ|שמות|ג|ב}} נראה {{צ|מתוך הסנה}} (דהיינו הקוצים, להראות סוד התלבשות) - {{צ|'''לַבת אש'''}} - שהיא 'בת עין' הנקראת 'בת מלך' איך היתה מלובשת בתוך הקוצים. כך עתה בגלות הזה השכינה היא מתלבשת בתחום שרו של עשו כדי לשמור ישראל שם שתי שמירות. * האחת שלא ישתקעו בתוך הקליפות כי {{צ|חונה מלאך יהוה סביב לראיו ויחלצם}} {{ממ|תהילים|לד|ח}} מכל צד הקליפה הרוצה להגביר עליהם כדי להחטיאם. וכמעט האויר הקדוש שוכן אתם בתוך טומאתם. * שנית לשמרם שמירת הגוף שלא יאונה אליהם כל און, כענין {{צ|יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך}} {{ממ|דברים|כג|טו}} ואויר חוץ לארץ מתקדש. ומטעם זה נאמר {{צ|דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל יהוה כי בשלומה יהיה לכם שלום}} {{ממ|ירמיהו|כט|ז}}. כי הנביא גלה להם סוד השכינה עמהם בגלות, ואויר קדוש השוכן אתם בתוך טומאתם, והמלך והמלכה גולים עם בניהם ושם מתייחדים בתוך הגולה. וז"ש {{צ|כי בשלומה יהיה לכם שלום}} שהוא היסוד וייחוד. וזהו סוד {{צ|שכינה גולה עם ישראל}} - עם היות שאינה בגלות - אלא לשמור את בניה לבלי יטמאו בין האומות ולא יוזקו, דשכיחא שם היזקא מפני האויר הטמא. ובהיותה שם - האויר מתטהר. ואין לתמוה על כך. שהרי ישראל קודם שנכנסו לארץ ויצאו ממצרים והלכו במדבר....'''נח"ש שר"פ ועקר"ב וצמאו"ן''' {{ממ|דברים|ח|טו}} - האיך הקריבו קרבן והיו בתוך ענני כבוד? אלא העננים היה להם אויר, ואויר של ארץ ישראל היה הולך עמהם. כי אותו הפתח הנזכר לעיל נפתח להם במדבר נוכח מושב בני ישראל והלך עמהם על ראשם עד שעמד כנגד כל ארץ ישראל שיעור ת' פרסה. והוא מתחילת גבול ארץ ישראל ועד קצהו. וצריך לידע כי ענין גלותנו הוא שכל כך פגמו הנשמות עד שהשכינה גולה ונסתלק ממנה השפע מכל הבחינות מכל וכל. וזהו גלות השכינה החלטי - לא צער שתצטער היא מכאב הבן - אלא זה הוא צער עצמי הנוגע אליה. וזה לא היה דווקא אלא בחורבן בית שני כמו שפירשו בתיקונים על פסוק {{צ|ונהר יחרב ויבש}} {{ממ|איוב|יד|יא}} בענין שפע הנהר הנמשך לשכינה. ופירשו {{צ|יחרב}} בבית ראשון - כי {{צ|יחרב}} הוא כמו {{צ|חרבו המים}}, שאינו יבשות אלא נגיבות, אבל עדיין נשאר לחות השפע קצת. {{צ|ויבש}} - בבית שני, כי {{צ|יבש}} היינו שנתייבש מכל וכל, שנסתם שער השפע מכל וכל. וז"ש הכתוב {{צ|ויקרא אֲדנָי '''יְ''''הֹוִה '''צ''''באות '''ב''''יום '''ה''''הוא לבכי ולמספד}} {{ממ|ישעיה|כב|יב}} שהוא ר"ת '''הצב"י'''. כשנחרב קרא לבכי כי {{צ|'''צבי''' לצדיק}} נחרב ויבש, וראוי לו לבכי ולספוד עליו על הצדיק שאבד למטרוניתא להשפיע עליה, ועתה כל הנשפע שמשפיע לחוץ יוצא ל{{גמט דגש|ע'}} שרים, בני שפחה בישא. והנה {{גמט דגש|צבי}} גימטריה {{גמט דגש|ק"ב}}. חִדֵש שעל ידי הצדיק שהוא היסוד מתחברים גם כן '''ק''''דושה '''ב''''רכה (שהם תפארת ומלכות). ועתה הצדיק אבד - נעשה '''ק"ב''' ישן ו'''ק"ב''' חרובין - שכל השפע של הקדוש ברוך הוא ד"קדושה ו"ברכה - הוא יורד לעלמא דחרוב, סוד {{צ|'''קב''' חרובין}} שהוא לקליפת נגה (כנודע בדרושי האר"י זלה"ה באורך, עיין שם בדרוש של מרכבת יחזקאל). ועיין שם הזוהר פרשה תרומה על פסוק ועשית שלחן (צ"ל מנרת) זהב טהור וגו'. וא"ת - כיון שנסתם שער השפע - אם כן מה יתן ומה יוסף העוסק במצוה או הפוגם? {{ש}} וי"ל כי העושה מצוה בזמן הזה הוא עושה סמך לשכינה ומושך לה שפע כזיעה בעלמא - ועכ"ז יש לו שכר טוב. ועל זה נאמר {{צ|שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה}} {{ממ|ישעיה|סו|י}} - כי סמך הוא עושה לה, ואדרבה יותר שכרו גדול. והעד על זה בת מלך בהיותה יושבת בהיכל המלך אביה - עבודתה שעושין לה אינה כל כך נחשבת כמו עבודה שעושין לה בהיותה בגלות. ואז כשהעבד נותן לה אפילו עשב לח - חשוב אליה יותר מכל מעדני מלך בשער המלך לפי הצורך. לכך עבודה המועטת שעושין לה בזמן הזה הוא חשוב מכל אילי נביות בזמן ההוא! <big>(</big>זהו סוד שאמרו ז"ל במדרש משלי והובא בילקוט דף ק"מ ע"א וזה לשונו: {{ש}} {{צ|א"ר יוחנן "טוב פת חרבה" {{ממ|משלי|יז|א}} - זו ארץ ישראל שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח בכל יום ודר בתוכה - זוכה לעה"ב. "מבית מלא זבחי ריב" - זו חוצה לארץ שהיא מלאה חמס וגזילות}}. הכוונה כי בעוונותינו הרבים עתה בעת החורבן השפע שמקבלת השכינה הוא התמצית ממה שהיתה מקבלת מקודם בבנינה. והשפע בעצמו לוקחת בעוונותינו הרבים השפחה בישא, כמה דאת אמר {{צ|תחת שפחה כי תירש גברתה}} {{ממ|משלי|ל|כג}}. אבל עדיף אותו השפע המועט שיורד בארץ ישראל שהוא בתוך אויר הקדוש - מכל השפע היורד בחוץ לארץ בתוך אויר הטמא. וז"ש {{צ|טוב פת חרבה - זו ארץ ישראל}}, ואין לה עתה אלא התמצית. {{צ|שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח}} - שאינו גורם במעשיו הטובים שלו להוריד אלא התמצית בלבד - מכל מקום {{צ|זוכה לעה"ב}} - כי זה המעט שגורם הצדיק במעשיו להוריד בארץ ישראל הוא חשוב לשכינה מכל אילי נביות בזמן שבית המקדש היה קיים כנז"ל. וזהו סוד הפסוק {{צ|'''י''''פרח '''ב''''ימיו '''צ''''דיק ורוב שלום עד בלי יָרֵח}} {{ממ|תהלים|עב|ז}} - הוא ראשי תיבות '''צב"י''' למפרע - להורות כי צדיק שדר בארץ צבי בזמן {{צ|בלי ירח}}, שהירח היא בחסרונה, גורם {{צ|רוב שלום}} יותר מבזמן שהיתה הלבנה במילואה.<big>)</big> ועל דרך הזה הפגם הגדול הוא כי מי שיטול מלפניה המאכל המועט ההוא - אז בוודאי היא בכעס גדול ותענישהו עונש גדול. כי הקרוב אל הדבר קל שבסבות יפסיקהו והיא בעצמה מגוללת בדין, וקלה שבסיבות יהפכה לדין חזק. וזה טעם הצרות התכופות בגלותינו זה מה שלא היה כן בשאר הגליות. מפני שבשאר הגליות שלא היתה עמהם אלא לשמרם בלבד - לזה היה לה שפעה בכל יום כנודע. אמנם עתה שנסתלק לה השפע מכל וכל והיא נקרא {{צ|סוכת דוד הנופלת}} {{ממ|עמוס|ט|יא}} - 'שנפלה' לא נאמר אלא 'הנופלת', להורות שלעולם היא בעוונותינו נופלת. להיות שנסתם השער השפע שאינו נשפע למטה זולת הספיחים וספיחי הספיחים שאנו אוכלים. וכן תמיד מאותו השפע שהיה בה נזרע עתה בזמן הגלות, ולכך לעולם חוזרת לאחור. וזהו {{צ|הנופלת}} בכל יום, שאין יום שאין בו קללה מרובה מחברתה. כי כל עוד שהולך השפע מתמעט כחו, כענין הספיחים שיש להם כח חזק ,וספיחו ספחים שהוא השיחים הוא יותר מעט, וכל עוד שהולך הוא מתמעט. ולכן עיקר כוונת הרשב"י בחבור ספר הזוהר היה לזה. להיות השכינה בגלות באפס שפע באין תומך ואין עוזר - רצה לייחדה עם הת"ת ייחוד מועט על ידי חיבור זה במה שיהיה הוא עם חבריו עוסקים בסוד. וכמו{{הערה|נלע"ד שיש להוסיף כאן מלת "כן". "וכמו כן וכולי". וצע"ע - ויקיעורך}} כל מי שזוכה לעסוק בזה החיבור הוא גורם לייחד קב"ה ושכינתיה ע"י היסוד שהוא סוד {{גמט דגש|רז}} דהיינו {{גמט דגש|אור}}. וגם על ידי החיבור הזה הוא ביטול הקליפות וקללות הגלות והשבתת קטרוגם שהן לוחמות בכל עת ובכל שעה נגד השם ונגד שכינתו, ונגד בניה ישראל הנתונים בגלות בין האומות הנקרא {{צ|חיוון בישין ודובין דאכלין ענא}} שהם ישראל כאומרו {{צ|ואתנה צאני וגו'}} {{ממ|יחזקאל|לד|יז}}. ועסק התורה יקרא {{צ|הקלע והחרב והרומח}}, והם בחינת הסודות להצילם מרעתם בחיבור הזה, כמ"ש בס' התיקונים דף ע"ג ע"ב על פסוק {{צ|ורוח אלהים מרחפת על פני המים}} {{ממ|בראשית|א|ב}}: : מאי {{צ|ורוח}}? אלא בודאי בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא - האי רוח נשיב על אינון דמתעסקים באורייתא, בגין [ד?]שכינתא אשתכח בינייהו. והאי רוח איתעביד קלא ויימא הכי: {{צ|אינון דמיכין ושינתא בחוריהון, סתימין דעיינין, אטימין דלבא - קומו ואתערו לגבי שכינתא! דאית לכון לבא בלא סכלתנו למנדע בה ואיהו בינייכו!}}. ורזא דמלה {{ממ|ישעיה|מ|ו}} {{צ|קול אומר קרא}} כגון {{צ|קרא נא היש עונך ואל מי מקדושים תפנה}} {{ממ|איוב|ה|א}}. והיא אמרת {{צ|מה אקרא כל הבשר חציר}} - כלא אינון כבעירין דאכלין חציר, {{צ|וכל חסדו כציץ השדה}} - וכל חסד דעבדין - לגרמייהו עבדין! ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא - כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין! בההוא זמנא {{צ|ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב}} {{ממ|תהלים|עח|לט}}. ודא איהו רוחא דמשיח. : ווי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא ולא ישוב לעלמא! דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה דאיהו '''י'''' מינה, ואשתארת '''ב'''' יבישא.{{ש}} ווי לון דגרמין עניותא ואורך גלותא וחרבה וביזה והרג ואבדן בעלמא! והאי רוח דאסתלק איהו רוח דמשיח וגו'. וכן בכמה מאמרים אחרים בתיקונים ובזוהר . כללו של דבר שכל המתעסק בספר הזוהר ניצול מכל הנזכר לעיל ועושה תקון גדול לשכינה בגלות הזה. והספר הזה עתיד להגלות כל סודותיו בימי מלכא משיחא כדי ליתן סעד לשכינה כנזכר. והנה כל אותם שיזכו אליו יזכו לגאולה בעזרת האל יתברך: ===יניקת שבעים שרים מארץ ישראל=== ועתה נבאר יניקת {{גמט דגש|ע'}} שרים מארץ ישראל איך היא, ושליטתם. דע כי הנה '''לילי"ת''' נקראת 'אימא דערב רב'. וערב רב נקראים {{צ|ע' שרים ערבוביא בישא}}, שלילי"ת הרשעה הולידה אותם מיחוד '''סמא"ל'''. והם בשפל כל מדרגות החיצונים, למטה מכל ההיכלות. הם {{גמט דגש|ע'}} ניצוצות. כדרך שהקדושה נבראת 'בת שבע' 'בת שבעים' - כך בחיצונים לילי"ת נקראת 'בת שבע' היכלות החיצונים שהיא 'בת שבעים' אומות כנגד שבעים שרים. ואין שום שר כנגד ארץ ישראל, שהרי אין להם חלק בארץ. אמנם בחוצה לארץ ממש נתנה להם שליטתם. וצריך לידע שיש ארבע מאות פרסה בארץ ישראל שאין שר ולא חצוני שולט בו כלל, אלא יש בגבולה סביב קליפה קדושה שנקראת {{צ|פרוכתא קלישא וקשה}}. שצדה מבחוץ היא טמאה, וצדה מבפנים היא טהורה. כקליפת האילן - שצדו מבחוץ הוא פגום, וצדו מבפנים הוא נאה ונאות לערך האילן. וכן קליפת האגוז וכן בעלי קליפין - מבחוץ קשים לשמור, ומבפנים נאה ונאות לערך המוח הפנימי. והנה דע שכנגד ד' מאות פרסה של מטה הנזכר לעיל יש למעלה חלון אחד מרובע, והוא צר מלמעלה ורחב מלמטה. * ושיעורו מלמעלה {{גמט דגש|ת"ק}} אמה על {{גמט דגש|ת"ק}} אמה כשיעור בית המקדש, כי בית המקדש כולו נתון תחת החלון. * ובאמצעית עוביו של חלון הכיפה היא כשיעור עה"ק ירושלם ת"ו. * ושיעור כמות החלון למטה הוא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, כשיעור כל ארץ ישראל, וכל ארץ ישראל תחתיו. וכשהיה יורד השפע מלמעלה דרך צינור מלכות של י' ספירות דעולם העשייה - היה יורד אז דרך ישרה עד חלון הכיפה הנזכר ויורד על בית המקדש, ובית המקדש יתפשט על כל ארץ ישראל. וכשרבו הפריצים בבית ראשון מהבל דברי לשון הרע ונבלות פה גרם העון ונתגשם אותו הבל ונתעבה ונעשה דמות ענף עב, והתחיל להסגר מעט מעט סביבות שפתי החלון - עד שביום ט' באב נסגר כלו ונפסק השפע ונחרב הבית. ותכף ומיד לאחר שנחרב הבית פתח הקב"ה את החלון, ואז הוריד את עולם האופנים וצמצם מלכות של עולם האופנים בתוך החלון כדי שלא יסגר עוד. ולעולם פתח זה לא יסתם אלא דווקא בעת החרבן שנתנה רשות אל החיצונים ליכנס לארץ ולהחריב הבית כנזכר. ומיד נתגרשו משם. ויש כסוי ומסך פרוכת פרוסה סביב לארץ ישראל שהיא שומרת הגבולים האלו שלא תתפשט הקליפה, ומגרשת כל זר מתוכה. ואפילו ארץ ישראל חרבה ושממה מפעולות החיצונית הזאת שהוא בעת החורבן - עכ"ז אינה שולטת בארץ ישראל. אלא החריבה ונתגרשה ועמדה ארץ ישראל אפילו בעת חורבנה נקיה וברה מאין זר בתוכה. והנה מה שהיה שעור ארץ ישראל ת' פרסה על ת' פרסה - עתה בעת חורבנה לא נשאר אלא מאה פרסה על מאה פרסה שהוא חצי חלק שמיני. וכל מקום דשן ושמן - נקמט ונתכווץ. וזה כדי לרצות את שבתותיה כנגד שבעים שמיטות שבטלו. ולא נשאר ממנה אלא הטרשין שבה. ואפילו שזורעין בטרשין שבה - כמאן דליתא דמי. והנה דרך אותה קליפה קלישה הנזכר לעיל - שהוא גדר מעכבת שלא יכנסו החיצונים לגבול ארץ ישראל כלל אפילו בזמן חורבנה כנזכר - הוא פתח משוך עד היכל {{צ|לבנת הספיר}} {{ממ|שמות|כד|י}} כדי שלא ישלטו בארץ ישראל שום שר וחיצוני. רק אם ישליטוהו ברשע ע"י כישוף וע"ז ועבירות - שאין זה מן הנאות אלא מצד הבחירה הרעה לרשעים שיוכלו לעשות כרצונם. אבל לא שתשלוט הקליפה. {{ש}} ובזה נבין אומרם {{צ|לא גושמה ביום זעם}} {{ממ|יחזקאל|כב|כד}} - שבאו המים הטמאים מי המבול מי המרים המאררים שהם הקליפות ונכנסו בארץ. לא שגושמו בארץ - שאין כחם שם . ובעת חרבן בית המקדש פרץ הקב"ה גדר הקליפה ומסך המבדיל ונכנסו והחריבו בית המקדש, וחזרו להם ונסתמה הפרצה. וכן פי' הרשב"י בזוהר פ' תרומה ע"ש. ודרך זה הוא סוד השכינה בארץ ישראל. כי ימשיך אור רוחני, אויר ארץ ישראל הטהור. שאין אוירה מהחיצונים כאויר חוץ לארץ, אלא אוירה מפתח היכל לבנת הספיר הפתוח עליה, ומוריד אויר טהור מחכים ודאי בסוד השכינה הנקראת 'חכמה'. וענין זה תלוי בקדושת הארץ. והיינו שפירשו בזוהר לך לך{{הערה|מצאתי אולי {{ממ זהר|א|עח|א}} - ויקיעורך}} שעמד אברהם על שליטת הארץ הקדושה ולא היה יכול לרדת לעומקה, ושפט באצטורולוגין שלו כל שרי המקומות וירד לעומקן, ובארץ ישראל לא השיג. עד שאמר לו הקב"ה {{צ|אל הארץ אשר אראך}} {{ממ|בראשית|יב|א}} כמו שאמרו רז"ל, ושם תשיג שליטת הארץ. וכן השיג בנבואה. אבל נשאר לנו לבאר דהא אילנא דמותא שלטא בליליא אפילו בארץ ישראל או אפילו ח"ו בעת רעתן או בעת הדבר בר מינן וכיוצא, שנאמר {{ממ|משלי|כב|ג}} {{צ|ערום ראה רעה ונסתר}}. והנה הענין הזה יהיה כי לצד צפון של מחיצות אלו יש נקב אחד לצד הקליפות. וזה הנקב הוא סמוך לפתח היכל לבנת הספיר. ודרך אותו נקב הוא התפשטות הקליפות בארץ ישראל בלילה. שנתן רשות להתפשט - אבל לא כולם, אלא אותם של סוד שליטת הלילה. ונקב זה נקרא {{צ|נוקבא דתהומא רבא}} כמ"ש, והוא פתח כניסה אל החיצונים אל האויר הטהור הזה לבא אל פתח ההיכל להיות שם - {{צ|לפתח חטאת רובץ}} {{ממ|בראשית|ד|ז}} להתעלות שם. ולכך כנגד ההיכלות מבחוץ - שם הקליפות נאחזות, והן כעין קליפת האגוז. שהרי ד' מוחין הם ד' חיות הקודש, והקליפה נאחזת מבחוץ - דהיינו שסוד אותה הקדושה היא משפעת אל החיצונים האלו. ובהכרח יש להם מדרגות על מדרגות משתלשלות משם ויונקות על יד"ו - דהיינו שיש לכל ההיכלות ערוה מבחוץ דהיינו החיצוניות הנדבקת שם. ולזה לצד צפונה הוא פתוח - שדרך אותו הפתח יוצא מתחומה ונכנסת. וזה סוד {{צ|ויבא גם השטן בתוכם}} {{ממ|איוב|א|ו}}. והיינו נמי שליטת החיצוני בארץ לכל שליחות שבעולם. וכן כל איזו חלק הניתן לחיצונים כגון עשן המערכה ואברים ופדרים המתאכלים כל הלילה - היה נוטה ממש לצד צפוני של ארץ ישראל. ודרך אותו הנקב אשר שם היה יוצא אליהם ונתן להם, שנאמר {{צ|בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל}} {{ממ|בראשית|מט|כז}}. ודרך אותו נקב הוא דחיית הרשעים בין הקליפות, וגם כניסת כל הרשעים לגיהנם. וכל הנדחה - דרך אותו נקב הוא ידחה. ועל אותו נקב התפלל דוד {{צ|וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ}} {{ממ|תהילים|סט|טז}}. שח"ו כשידחה הרשע דרך אותו הנקב ויסתם פיו עליו והוא יורד לגיהנם אל בין הקליפות - נוח לו שלא נברא, כי הם שולטות עליו כשכיר יומו. {{ש}} ועל נקב זה נאמר {{צ|ובאר צרה נכריה}} {{ממ|משלי|כג|כז}}. {{ש}} ועליו נאמר {{צ|אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס {{תיקון גירסה|בל|אל}} יתמכו בו}} {{ממ|משלי|כח|יז}}. והיינו גיהנם רוחני. ויורד מדרגה אחר מדריגה עד למטה. {{ש}} ועל זה הנקב נאמר {{צ|מצפון תפתח הרעה}} {{ממ|ירמיהו|א|יד}} - שנפתח הנקב כפרצה ופרצו פרץ כל הגוים אשר סביבותיה. ואח"כ סתם הקב"ה הפרצות ונשאר הדבר כמו שהיה. והנה עתה תבין שבזה הפסוק {{צ|אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים}} {{ממ|בראשית|כח|יז}} - כי פתח היכל לבנת הספיר יש בו מדריגות כעין גלדי בצלים. הנקודה האמצעית של מלכות דאצילות היא קודש קדשים, ומשם יורד השפע עד היכל לבנת הספיר ביצירה השורה על ארץ ישראל. והכל נבאר בעזרת השם יתברך בסוד המשנה של {{צ|עשר קדושות}}. ואחר כך סובב עזרות ולשכות. ואחר כך סובב הר הבית. ואחר כך סובב ירושלם. ואח"כ סובב ארץ ישראל. ואח"כ חוץ לארץ שהוא משכן השרים{{כך מובא בדפוס וינציא. ויתכן כי יש ספרים אחרים שגורסים "משכן ע' שרים"}}. ובארץ ישראל תתפשט ותשתרבב השכינה דרך ד' מאות פרסה אלו ותשכון קדושתה בארץ ישראל, ובירושלם מדרגו' קדושה יותר, והר הבית יותר כמשרז"ל {{צ|עשר קדושות נתקדשה ארץ ישראל}}. והיינו שכינה שוכנת בתחתונים ואינה מתלבשת בחיצונים כלל. ואפילו עתה בגלות - מכל מקום {{צ|עיני יהוה אלהיך בה}} {{ממ|דברים|יא|יב}}. וזה יובן ממה שמביא הזוהר בפרשת שמות {{ממ זהר|ב|יד|א}}, וזה לשונו: {{ש}} {{צ|ברח דודי ודמה לך לצבי וגו'}} אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או כעופר האיילים. בזמן שהוא בורח - הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו, ולעולם תמיד הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמר ישראל: רבש"ע! אם אנו גורמים שתסתלק מביננו - יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח. עכ"ל. והנה עתה בגלות אעפ"י שנסתלק הקב"ה מירושלם ומארץ ישראל למעלה למעלה - מ"מ הוא מחזיר ראשו למקום שהיה שם בירושלם עיר הקדש כדי להשפיע בה תמיד. וזהו סוד הפסוק {{צ|עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה..}} {{ממ|דברים|יא|יב}}. וצריך להבין למה אמר דווקא {{צ|עיני}}? הוה ליה למימר "יהוה אלהיך" בלבד? ולמה מדייק דווקא {{צ|עיני}} ולא תואר אחר?{{ש}} הטעם הוא שזה הפסוק הוא מרמז על הגלות כשמסתלקת השכינה למעלה היא מהפכת הפנים בלבד ומסתכלת בעיניה בה. ולא בעצם קדושתה - כי היא מסתלקת תמיד למעלה, אבל העינים מסתכלים תמיד למטה בירושלים. ולכן נקרא {{צ|ארץ הצבי}} שהיא דומה לצבי. ועתה ישפוט המעיין בשכלו - כי אחר שישראל ידעו בבירור עניינים אלו על מתכונתם כשבא נבוכדנצר ונכנס דרך פתח הצפון והגלה החרש והמסגר בבלה - מה היתה כוונתם בחשבם שהם טבועים בבור תחתיות - {{צ|תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ}} {{ממ|תהילים|סט|טז}}. כמה נתייאשו מן הרחמים וכמה היה לבם חרד וכמעט נדחה מן האמת ח"ו כדפירש בזוהר. עד שהוצרך הנביא לבשרם {{צ|ואני בתוך הגולה}} {{ממ|יחזקאל|א|א}} - בעמקי הקליפות. וכמה יצא לבם באומרם "''איה תעלנה תפלותינו? איה יתקשר הבל פה תורתינו?''". עד שנתבשרו ואמר {{צ|נפתחו השמים ואראה מראות אלהים}}. ממש פתח הקב"ה פתחי הרקיעים ואמר "''דעו לכם כי ממש כמו שאני בארץ ישראל כך אני יצאתי עמכם בחו"ל! ותפלותיכם ומצותיכם ונשמותיכם באות אלי מפני שאני יצאתי בגלות עמכם. ורקיעים אלו הם עליכם כאותם הרקיעים שהם על ארץ ישראל''". ואז בטחו ישראל בהקב"ה והתנחמו מאבלותם. האמנם דרך רדתה היא - כי תצא ניצוץ השכינה עם כל חייליה ומרכבותיה. דווקא ניצוץ - כי עיקר השכינה היא בארץ ישראל. אמנם דרך פריצות תפרוץ פרץ ותצא אל ארבע רוחות השמים מקום אשר נפוצו שם ישראל. וא"ת אם כן נתבלבלו כל המעלות ח"ו!? {{ש}} אמנם דרך הפרצה הזאת נבאר שאינה כפרצת החיצונים כשנכנס לארץ שאותה פרצה היה בלבול המעלות וחרבן בית המקדש וכבר נסתמה כנזכר לעיל. אמנם פרצה זו שפרצה השכינה היה ממש כדרך פתח היכל לבנת הספיר לרדת לעולם התחתון לארץ ישראל. כן ממש פרצה פרץ הקדושה בקליפות ונתלבשה בלבושיה וירדה לבבל ולעילם ולכל המקומות. כאמרו {{צ|למענכם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה}} {{ממ|ישעיה|מג|יד}}. ואפילו אם איש אחד פרטי עובד השם בגלותו - שכינה עמו, כמ"ש {{צ|אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגומר}} {{ממ|דברים|ל|ד}} - משם דייק ששם השכינה עמך אפילו ליחיד. אמנם הפרצה תהיה כי כמו שיש מחוזות וגבול לפרצה זו שהם ת' פרסה של ארץ ישראל שהשכינה אשתרבב ותכנס למטה -- כן דרך הגבול הזה הישר נוכח שער היכל לבנת הספיר! באלכסון תשתרבב שכינה ותתלבש בסוד היכליה וחייליה הרוחנים שאינם מצד עצמה בעלי מקום, אמנם המקום יוחס אליה מצדינו שאנו בעלי מקום. תשכון שכינה במקום זולת מקום כנזכר לעיל. הנה השכינה תשתרבב ותתפשט דרך אלכסון אל תוך אותו השר שבחוץ לארץ ואל אותו הגבול. ויעשה לו מהלך ושביל ותתפשט שם. והיינו {{צ|נפתחו השמים}} - שהיו נגדיים לגולה. {{צ|ואראה מראות אלהים}} - היא השכינה שירדה שם, והיינו דרך ירידתה. וא"ת אם כן לפי דברי אלה - ארץ ישראל וחוץ לארץ בימי הגולה הם שוים!? ואין זכות עתה למי שידור בארץ ישראל ולא תועלת ח"ו!? כבר פירשו רז"ל ואמרו {{ממ|כתובות|קיא|א}} {{צ|אינו דומה קולטתו בחיק אמו וגו'}}! ועתה נבאר האיך תעמוד שם השכינה ובזה יתוקן הכל.{{ש}} הענין הוא כי שכינה שורה בארץ ישראל בלי אמצעי, אלא כדפרישית בסוד 'פתח היכל לבנת הספיר' קדושה מתלבשת בקדושה זו פנימית לזו שוכנת בארץ ישראל ממש. ובקדשי קדשים שוכנת מדריגה העשירית בלי לבוש. וזהו סוד הפסוק {{צ|כי בנה יהוה ציון נראה בכבודו}} {{ממ|תהילים|קב|יז}} ובעצמו בלי לבוש. וזהו ר"ת {{צ|'''ב''''נה '''י''''הוה '''צ''''יון}} - הוא '''צב"י''' - כי את ציון בנה ה' כדי להראות כבודו בלי לבוש. וכן בעזרות ג"כ{{הערה|היה נראה להגיה י"ס דהיינו עשר ספירות - ויקיעורך}} מדריגות הקדושה בלי לבוש. ובארץ ישראל בלי לבוש. ואז ממש שוכנים באויר הטהור. אמנם בחוץ לארץ ח"ו שתרד כך השכינה - שעל זה נאמר {{צ|אני יהוה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן}} {{ממ|ישעיה|מב|ח}} - אם כן היאך תתפשט השכינה שיהנו ממנה הקליפות ח"ו להיות בניה עזובים שם באויר הטמא?! אי אפשר! אלא תתפשט ניצוצה עד מקום שישראל שורים ותתלבש בלבושי הקדושה בתוך החיצונים. דהיינו מתלבש ניצוץ שלה בחוץ לארץ בשר ההוא שישראל תחת ידו בסוד {{צ|מלכותו בכל משלה}} {{ממ|תהילים|קג|יט}}. דהיינו י' ספירותיה מתלבשים בעשר קליפין לאכפייא לון כדי שלא יוכלו להרע לישראל. והיינו כענין השמש שהוא בשמים וניצוץ אורו למטה בארץ. וכן גם כן שכינה עיקרה בארץ ישראל וניצוצה למטה בחוץ לארץ עם ישראל לשמרם. והיינו דקאמר יחזקאל {{צ|ואני בתוך הגולה}} - לא עצמותה ממש, אלא ניצוץ אורה. לפיכך {{צ|נפתחו השמים ואראה מראות אלהים}} - מכלל שהיא למעלה בשמים וניצוצה למטה בחוץ לארץ מתלבש בשר, כדרך שמתלבש משך רוחב גבול ארץ ישראל. שאותם המחיצות הם {{צ|רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת ונוגה לו}} {{ממ|יחזקאל|א|ד}}: והנה הסובב פנימה לגבולי ארץ ישראל הוא אור נוגה זה, והוא מתפשט מפתח היכל לבנת הספיר עד סוף תחומי ארץ ישראל. ואין בארץ ישראל 'רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת', אלא גבוליה {{צ|נוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל}}. לכך כולה ראויה לנבואה ואוירה הוא טהור המחכים. וחוצה לנוגה הוא חוצה לארץ - סובב ענן גדול ואש מתלקחת. וחוצה להם רוח סערה. שהרי הנביא בארץ ישראל לא הוצרך לעבור דרך אלו הקליפות אלא מיד נוגה לו וצופה בחשמל. וכן פי' ישעיה {{צ|בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את יהוה}} {{ממ|ישעיה|ו|א}} - ר"ל שראה נקודה אמצעית יושב על כסא רם ונשא וגומר. אמנם בחוץ לארץ יש בין ישראל לאביהם שבשמים מחיצות של ברזל, דהיינו שאמר יחזקאל {{צ|ואראה והנה רוח סערה וגומר}}. דהיינו השכינה שהוא המוח המתלבשת בחשמל. ועליו {{צ|נוגה לו סביב ועליה אש מתלקחת ועליה ענן גדול ועליה רוח סערה}}: והנה המת בארץ ישראל - קולטתו בחיק אמו בתוך הנוגה. ואם רעה תתגרש. ואם טובה תתקבל. והרשעים צריכים להנער ממנה. אמנם בחוץ לארץ הוא להפך - כי הרשעים מאליהם נשארים בחוץ, והצדיקים יפתח להם פתח ויקרעו החשך ענן וערפל (שהם ג' קליפות) ויכנסו בתוכם. וזהו שאין בשום נבואות שום נביא מעלות אלו אלא בנבואת אליהו בחורב שנאמר {{צ|והנה רוח...רעש...אש}} - ג' קליפות. ואח"כ {{צ|קול דממה דקה}} (שם יב) שהוא המוח, מפני שהיה בחו"ל. וכן יחזקאל. אמנם שאר נביאי ארץ ישראל רואים ושומעים מיד את הקול. והיינו שאנו אומרים ששכינה תתלבש בשר ההוא שישראל יושבים בו. ובעוד ששכינה מתלבשת בשרים החיצונים להשפיעם אזי היא אומרת {{ממ|שיר|א|ו}} {{צ|שמוני נוטרה}} את הקליפות, שהם {{צ|הכרמים}} והשרים. ו{{צ|כרמי שלי}} של ארץ ישראל ועם קדוש - {{צ|לא נטרתי}}. וזהו רמז הפסוק {{צ|כי כרם '''י''''הוה '''צ''''באות '''ב''''ית ישראל}} {{ממ|ישעיה|ה|ז}} - ר"ת '''צב"י''' - להורות שארץ ישראל וישראל נקראים 'כרם של הקב"ה'. וזהו שכתוב {{צ|כרמי שלי לא נטרתי}}. ואין יחוד כלל. כי אחר שהשכינה נפרדה מהספירות - כל הספירות הם בלתי שלימות. כי אין אור הא"ס מתגלה בהם בתוספת האור יותר על כדי חיותם. כי אין הכתר משפיע אורו אלא בהיות חכמה ובינה (שהם הכסא שלו) בייחודם. והם אינם מתייחדים אלא ביחוד התפארת ומלכות. ובגלות היא נטרדת מכל יחודה וטובותיה, ואין בה אור כלל על ידי היחוד. אמנם נמשך אליה על ידי תפלותינו ומצותינו סעד וסמך מעט כדפירש בזוהר בפסוק {{צ|אם בחקתי}} {{ממ|ויקרא|כו|ג}}. וזה יהיה הענין הנזכר אפילו ליושבי ארץ ישראל, שאנו בחיק האם ובסדר הנכון אל המדרגות. שאפילו שחרב מקדשנו - לא שלטה הקליפה בארץ ישראל אלא עד תשלום החרבן בלבד כנזכר, ואח"כ תכף נסעה. ואלו הגוים יושבי הארץ - אינם דוחים השכינה ממנה בחורבנה, אלא תמיד היא עומדת בכותל מערבי. כי מעשי הגוים ועבירותיהם אינם פוגמים בה רק שהוא חלול שמו בגלות. ואנחנו עומדים בחיק האם והיא בוכה עמנו ומנשקת עפר משכנה כדפי' בזוהר איכה. והנה ענין נוקבא דתהומא רבא והיכל לבנת הספיר הוא יום ולילה. כי ביום יסתם נוקבא דתהומא רבא, ו{{צ|תזרח השמש יאספון ואל מעונותם וגו'}} {{ממ|תהילים|קד|כב}} - ואז יצא ההוא דאיתמר ביה דמות האדם לפעלו. והיא הקדושה. ובלילה יסתם פתח היכל לבנת הספיר ויפתח פומא דתהומא רבה . ואז {{צ|בו תרמוש כל חיתו יער}}, ויתפשטו החיצונים בעולם. וכל העולם טועמים טעם מיתה, והרשות ניתנה להם לינק מהקדושה דרך קליפת נוגה, אבל לא מפנימיות הקדושה עצמה ח"ו. והנה הג' קליפות אחרות שהם ג' קליפות האגוז הקשות - הנה הקליפה הנקראת {{צ|אש מתלקחת}} יש בה ע' ענפים הנכללות בהם ע' שרים, והם תחתונים למטה ושולטים למעלה מגלגלי העולם. והם מחלקים העולם לע' חלקים, ע' גבולי האומות, כל אחד ואחד ממש מכוון ממשלתו כנגד אומתו כמו שביארנו לעיל באמרו {{צ|יצב גבלת עמים}} {{ממ|דברים|לב|ח}}. והם שואבים מבחינת שורשם ואחדותם כאחד מקליפת אש מתלקחת האוחזת ע' ענפים ונעשים בה כולם כאחד. ובחינה זו עולה ומסתלקת מבחינה אל בחינה עד הנוגה, והיא מקבלת הנשמות מסוד הקליפות ונותנת לע' שרים. וכן ג"כ השפע הוא משפעת לשרים והשרים לרקיעים המכוונים כנגד כל חלק וחלק שכנגד גבול האומה. והנה מיום שחלק ה' גבולות עמים אזי אין אותה קליפה ({{קטן|שהיא שורש לשריהם כנודע}}) נוטלת נשמות קדושות מלמעלה מאוצר הקודש כלל, אלא שיש ברשות לבד נפש הבהמית מזיווג סמא"ל ובת זוגו שרי הקליפות. ומיחודם עושים נפשות טמאות לשרים, ונותנים ומשפיעים להם, והם שורצים שרץ נפש חיה טמאה לרוב. ולפעמים יש נוחלים משם נשמות בעם ה', דהיינו ערב רב אשר בין קדושי ישראל. ומהם פריצי ישראל. והכל מצדינו. שאלמלא היו הכשרים מזדווגים בכשרות לא היתה החיצוניות נכנסת שם. ונחזור למה שפירשנו ש{{גמט דגש|ע'}} שרים הם סביבות ירושלם. {{ש}} ובזה תבין הפסוק {{צ|זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה}} {{ממ|יחזקאל|ה|ה}}. {{ש}} והענין כי הנה הרקיעים שאנחנו רואים בעינינו הם עשרה עגולים שבראש מלכות דעשיה, ובאמצע החלל שלהם מתפשט קו היושר של מלכות דעשיה דרך אמצע החלל והוא בגן עדן הארץ. ועל גבי הקו הזה הוא 'העור' כנודע. ועל גבי העור הם הקליפין. וסביבותיהם הם הלבושים דמלכות דעשיה עם אורותיהם המקיפים. וסביבותיהם הם הרקיעים כנודע באורך בדרושי האר"י זלה"ה. וזהו ענין {{צ|זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות}} - כי מלכות דעשיה הנקרא {{צ|ירושלם}} - סביבותיה הקליפות שהם הע' שרים כנזכר. וקו זה נמשך עד הקרקע. ונמצא כי אמצעות הקרקע הוא גן עדן הארץ, והוא חומר זך מאד וקדוש. וסביבותיו הוא הארץ הזאת - חומרית מאד, ששם שליטת הקליפות. ובה שמרי הקליפות הגסות שאין גסות גדול מהם, והוא תכלית הבירור והעכירות. כי כמו שגן עדן הארץ הוא תכלית הגסות והעביות של העולמות וההיכלות העליונים דקדושה -- כן הארץ הזו היא תכלית גסות ועביות הקליפות. ולכן כל מעשה העולם הזה הם קשים ורעים, והרשעים גוברים בו, בסוד {{צ|יש הבל אשר נעשה על הארץ}} {{ממ|קהלת|ח|יד}} - {{צ|הארץ}} דווקא שהיא ארץ הזאת. והנה צריך לדקדק - היאך הם עשרה רקיעים - והלא רז"ל לא פירשו כי אם שבעה רקיעים? {{ש}} והענין זה הוא כמו שבעה היכלות - שהשלשה ראשונות נחשבות כאחד, והשנים אחרונות גם כן נחשבות כאחד. דהיינו '''כתר חכמה בינה''' - הוא היכל קדש קדשים, ואח"כ הם חמשה היכלות שהם '''חסד גבורה תפארת נצח הוד''', ו'''יסוד והמלכות''' הוא {{צ|היכל לבנת הספיר}}. הרי הם עשר ספירות וז' היכלות. כך בכאן הם עשרה רקיעים פרטיים וז' רקיעים בכללות. והנה הרקיע העשירי הוא קודש, והוא כתר של מלכות דעשיה. והוא נותן חיות וכח לרקיע תשיעי שיוכל לסבב כל הגלגלים ביום אחד. והרקיע הט' נקרא 'גלגל יומי'. ואין בו כוכבים כלל. והוא חכמה של מלכות דעשיה. וזהו סוד {{ממ|תהילים|קד|כד}} {{צ|כולם בחכמה עשיתה}} - בבינה. ר"ל שכל הככבים והמזלות היו כלולים בכח בחכמה, ואח"כ בהתחברות החכמה בבינה נעשה שם הכל בפועל. והוא בתוך הרקיע שמיני דתמן קבועים כוכבים ומזלות, שהם ששים רבוא מספר שנים עשר שבטי י"ה. ומשם יורדות נשמות כל ישראל כמו שמביא בפרקי היכלות דרבי ישמעאל כהן גדול על פסוק {{צ|ונוצצים כעין נחשת קלל}} {{ממ|יחזקאל|א|ז}}. כי {{צ|נוצצים הוא}} לשון 'ניצוצות', כי כשהקב"ה מכה בחיות הקדש שנוסעים עם המרכבה אז יוצאים מהם ניצוצות. ומטטרו"ן שר הפנים לוקח אותם ומתקן מהם נרות. ומנורה אחת תלויה לפני הקב"ה, וכל שעה עומדים עליה נרות המתוקנים מן הניצוצות. ואח"כ העודפים על הנרות - מתקן מהם כוכבים ושמר אותם. וכשיצא תינוק נער ממעי אמו - אז הולך מטטרו"ן ומתקן לו כוכב ונותן לו כדי להאיר לנשמתו. ואותו כוכב יחיה בעוד שהאדם קיים בעולם הזה. ונלע"ד שזה סוד הפסוק {{ממ|משלי|כ|כז}} {{צ|נר יהוה}} - ממה שנעשה נרו לפני ה' - הוא גם כן נר ל{{צ|נשמת אדם}}.{{ש}} וזהו גם כן {{צ|בהלו נרו עלי ראשי}} {{ממ|איוב|כט|ג}} שאמרו רז"ל שנר דולק על ראשו במעי אמו - הוא זה הנר של הכוכב הנזכר לעיל. כלל העולה שברקיע השמיני שם הכוכבים ונשמות ישראל. ונקרא 'בינה דמלכות דעשיה'. {{ש}} ושם מאירים ניצוצות החסדים שהם נקראים 'כוכבים'. גם ניצוצות הגבורות שנקרא 'מזלות'. וכנודע בדרושי האר"י זלה"ה שיסוד דבינה נקרא {{צ|רקיע}} שבו חמה ולבנה ({{קטן|שהם זעיר ונוקביה}}) וכוכבים ומזלות כנזכר. והם י"ב מזלות '''טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד'''. ושלשה רקיעים אלו נחשבים לאחד כנזכר בבחינת ההיכלות, ונקראים {{צ|קדש הקדשים}}. {{ש}} והשבעה רקיעים תחתיהם - שם ז' כוכבי לכת '''שצ"ם חנכ"ל''', שהם שבעה תחתונות של מלכות דעשיה '''חג"ת נהי"ם''', שבהם ז' כוכבי לכת ({{קטן|שהם שבעה חסדים שמאירים בתוכם כנודע}}). {{ש}} והשנים תחתונים נחשבים גם כן לאחד. ובאלו הז' רקיעים הם נשמות {{גמט דגש|ע'}} אומות - {{גמט דגש|י'}} אומות תחת כל כוכב. והי"ב מזלות משפיעים להם. ובכל רקיע ורקיע יש שוטר ומושל ממונה להיות תחת ממשלתו. ותחת גלגל הלבנה - אחרון שבכולם - יש רקיע חלק שאינו משמש כלום, ושם נשמות השדים ורוחין ולילין - איש כפי מצבו. וגופם נעשה בארץ בשבעה מדורות שתחת הארץ הנקרא {{צ|תבל}}. ויש להם מדריגות בד' יסודות '''אש רוח מים עפר'''. כי יש מהם מאש ויש מרוח ונקראים {{צ|רוחין}}. ויש במים ובעפר ונקראים {{צ|שדים ומזיקים}}. ועל כל כת יש עליהם ממונים ומלאכים הכופים אותם לעשות רצונם, ומשפיעים ונשפעים מצד הגבוהים עליהם - עד מקום הקדושה שבז' רקיעים; {{צ|כי גבוה מעל גבוה שומר}} {{ממ|קהלת|ה|ז}} עד כסא הכבוד. וכשיוצא גזירה טובה או רעה ח"ו - הכרוז מכריז בכל רקיע ורקיע, וזה אומר לזה עד מקום הד' יסודות, ומשם יודעים השדים העתידות. ואפילו הממונים על העופות מכריזים. ומשם - {{צ|עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר}} {{ממ|קהלת|י|כ}}. ===מעלת ארץ ישראל לעתיד לבא=== דע כי כל חלק וחלק מהארץ נתן לאומה המתייחסת אל החלק ההוא. וזהו שכתוב {{צ|כי לבני לוט נתתי את ער ירושה}} {{ממ|דברים|ב|ט}}. ממש מתייחס לבני לוט הוא ער. וכן לעשו הר שעיר. וכן פירשו רז"ל {{צ|הוא אדום וארצו אדומה}} - מורה שממש יחס הארץ לפי האומה השוכנת בה. והטעם, כי השר השולט על האומה גם כן יש לו יחס להשפיע בחלק הארץ ההיא. וכן הנשמות ההם הם מחלק הקליפה שמתייחסת לאותו עפר החיצוני. בענין שהם שלשה יחסים: יחס האומה, ויחס הארץ, ויחס השר בנשמות ובהשגחה. וזהו סוד {{צ|לשמרך מ'''אשה''' '''זרה''' מנכריה}} - ראשי תיבות '''א''''ומה '''ש''''ר '''ה''''ארץ. שכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה '''זרה''' כמו שנבאר לקמן. וכן ענין זה ממש לישראל בארץ ישראל, ונשמתם ותורתם ואלהיהם. כי ארץ ישראל הוא עפר קדוש, והעם היושב בה - עם קדוש, ונשמתם קדושה, ותורתם קדושה, ואלהיהם קדוש - שהוא השר של ישראל. ולא זה בלבד אלא כמו שארץ ישראל אין לה יחוס ברוב מצותיה עם שאר ארצות - כן אין לה יחס התורה עם שאר התורות והחוקים אשר לאומות העולם. ולזה אמר {{צ|ולא תעשו מכל התועבות האלה... כי את כל התועבות.. ולא תקיא אתכם כאשר קאה וגו'}} {{הפניה לפסוקים|ויקרא|יח|כו|כח}}. הנה שהתורה הקדושה וארץ ישראל יש להם יחס יחד, וכן יש לישראל יחס עִם הארץ בלי ספק בשביל יחס נשמתם. והראיה מיחזקאל {{ממ|יחזקאל|מז}} שחלק ארץ ישראל לי"ב שבטים ויחס כל שבט ושבט בגבול אחד. ולפי יחס השבט כן משכנו במה שהוא נגדיי לגבול אשר שם אצילות נשמת אותו השבט כדי שיהיה שופע עליו. {{ש}} וכן המצות הנעשות בארץ עולות ומקשטות כל גבול וגבול בסוד נשמת כל שבט ושבט, בענין ששלמות הנשמות בחלקם בארץ ושלמות הארץ בחלק הנשמות המגיע אליה נגדייות אל מציאותה{{הערה|אולי יש להגיה "אל מצוותיה" וצע"ע - ויקיעורך}}. והענין כי גם נקודת ציון אשר היא נקודה שממנה הושתת העולם כנודע - היא מתייחסת אל השכינה בסוד י"ב גבוליה המתפשטים מהנקודה האמצעית. והיינו סוד {{צ|מדות הארץ}} הנזכרים בפסוקי יחזקאל, והמקדש בתוכו. וישראל חוסים תחת שולי כנפיה הנפרשות מלא רוחב הארץ. וכן גם כן כמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות על מכונו - כן גם כן השכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמיתי הנגדיי אל גבולו. כנודע כי עשר ארצות הבטיח האל יתברך לאברהם לתת לזרעו כנגד מדת המלכות המקננת בעשיה שהיא כלולה מעשר. ובימי משה לא הבטיחם על ידו אלא על שבעה ארצות של שבע עממין בלבד, שהם כנגד שבעה ספירות התחתונות. אמנם ארץ {{צ|קני וקניזי וקדמוני}} שהם כנגד שלשה ספירות העליונות - לא הבטיחם, לפי שבזמן הזה אינם פועלים אלא התחתונים. אבל אחר הגאולה האחרונה שיפעלו השלשה עליונות - אז יותן להם כל העשר. והנה נודע כי השבעה עממין הם רמוזים בזעיר ונוקביה דקליפות נוגה. כי זעיר הוא ששה קצוות ונוקביה היא שביעית להם. ולכן נראה לפי עניות דעתי כי הראשי תיבות של ז' עממין שהם '''כ'''נעני '''ח'''תי '''א'''מורי '''פ'''רזי '''ח'''וי '''י'''בוסי '''ג'''רגשי{{הערה|{{גמט דגש|כחאפחיג}}}} - גימטריא {{גמט דגש|סמאל}}, שהוא זעיר דקליפת נגה. ו{{גמט דגש|ארץ כנען}} גימטריה {{גמט דגש|לילית}}, מפני שהיא מקבלת מכל הששה קצוות דדכורא.{{ש}} וגם {{גמט דגש|כנעני חתי אמורי פרזי חוי יבוסי גרגשי}} עם כללות עשר עממין - גימטריא '''ארץ כנען''' באותיות '''נ"ץ'''(?) דמנצפ"ך{{הערה|לא הבנתי את התחשיב, וצע"ע - ויקיעורך}}, להורות שהיא המלכות דקליפה והיא כללות מן העשר ספירות דקליפות נוגה. אבל המלכות דקדושה נקראת {{גמט דגש|ארץ הכנעני}} כמו שאמר הפסוק {{צ|והיה כי יביאך יהוה אל ארץ הכנעני}} {{ממ|שמות|יג|ה}}. <big>(</big> ושמעתי מהחכם השלם '''מוהר"ר זכות נר"ו''' ש{{גמט דגש|ארץ הכנעני}} גימטריה {{גמט דגש|מלכות}} דקדושה מפני שנתחבר עמה שם {{גמט דגש|י"ה}} בסוד {{צ|אמרתי לא אראה יה [יה]{{הערה|כאן הוספתי את המילה כפי הפסוק אצלנו, ובדפוס לא הופיע - ויקיעורך}} בארץ החיים}} {{ממ|ישעיהו|לח|יא}}. וכן '''י"ה''' במילוי כזה {{גמט דגש|יו"ד וי"ו דל"ת ה"ה ה"ה}} עולה {{גמט דגש|מלכות}} ו{{גמט דגש|ארץ הכנעני}} - שכל כחה היא משם '''י"ה''' בסוד {{צ|יהוה בחכמה יסד ארץ}}. ולכן '''אויר''' שלה מחכים דאיתגלי בה '''אור י''''. והנה {{גמט דגש|י', יו"ד, יו"ד ו"ו דל"ת}} - הרי {{גמט דגש|מלכות}}. וסוד הוא מ"ש בספר הזהר {{צ|אבא יסד ברתא}}. ואז איהי {{צ|ארץ ישראל}} - ישראל סבא. וכוללת עשר דרגין לקבל י' עממין דאינון {{גמט דגש|כח"ב גג"ת נהי"ם}} העולים {{גמט דגש|ישראל}} - דמתמן אתקדישת בעשר קדושות. והיודע מדרגת חם בן נח - שעליה נאמר {{צ|כל היום {{גמט דגש|דוה}}}} - ישמח ויבין כי נהפך ל{{גמט דגש|הוד}} והדר. פי' כי בהגלו' קרני ה{{גמט דגש|הוד}} דאיהו {{גמט דגש|י"ה}} על ארץ כנען שהיתה {{גמט דגש|דוה}} בנדתה - אז נתקדשה. וזהו סוד {{צ|פתחו לי שערי צדק אבא בם '''אודה י"ה'''}}. ולכן דוד שהוא בסוד {{צ|איהי בהוד}} - חבר {{גמט דגש|ק"נ}} הודאות - {{מכפלת גימטריה|י'|פעמים|י"ה}}. ובו חתם ספרו. ועל כל הנזכר בכאן דוק ולא תשכח שנקרא ארץ ישראל בשם {{צ|ארץ הכנעני}} רק בעת גאולת מצרים דאז איתמר {{צ|עזי וזמרת '''י"ה'''}}. {{ש}} עכ"ל. ודברי פי חכם חן <big>)</big> ולכן גם כן כל הששה עממין אחרים כולם נקראים {{צ|ארץ כנען}} על שמה. וגם כמו שאמר האר"י זלה"ה בסוד {{צ|פתורה...'''על''' הנהר}} - שהנקבה היא על הזכר. וזהו {{צ|יותרת '''על''' הכבד}} כנזכר בזוהר פרשת פנחס דף רל"א ע"ב {{ממ זהר|ג|רלא|ב}}. וזהו דווקא בארץ בני עמין שהם בקליפות. אבל בקדושה כתיב {{צ|והארץ הדום רגלי}}, וגם {{צ|והיה יהוה למלך על כל הארץ}}. ולכן בקדושה נקרא '''ארץ ישראל''' שהיא טפלה לזכר. ואז נקרא {{צ|ארעא רעוא}} - כי '''כנען''' ראשי תיבות כי נרצה עונה עם נו"ן של עונה(?). כי מה שהיה '''כנען''' נעשה ארעא דרעוא בסוד {{צ|עונות כזכיות}}. וזהו סוד {{צ|שאו זמרה ותנו {{גמט דגש|תף}}}}. כי על ידי הזמר הוא {{צ|זמיר עריצים}}. וזהו {{צ|ותנו '''תף'''}} - שמכניע ה{{גמט דגש|לילי"ת}} שגימטריא {{גמט דגש|ת"ף}}. ואז {{צ|כנור נעים עם נבל}} - ר"ל מה שהיה {{גמט דגש|ארץ כנען}} ביד {{גמט דגש|ת"ף}} ו{{גמט דגש|מחול}} שהם שתים נשים זונות {{גמט דגש|לילית}} ו{{גמט דגש|מחלת}} - עתה נהפך ל'''נבל וכנור''' שהוא ביד הקדושה תחת '''הוי"ה'''. כי שם '''י"ה''' רומז ל'''נבל''' - שהוא '''נ'''' שערי בינה, '''ל"ב''' נתיבות חכמה. ושם '''ו"ה''' רומז ל'''כנור''' שהוא '''כ"ו נ"ר''' - זעיר ונוקביה. וזה רמז כי ראשי תיבות {{צ|'''כ'''נור '''נ'''עים '''ע'''ם '''נ'''בל}} הוא '''כנען''', להורות שנכנע {{גמט דגש|ארץ כנען}} תחת '''הנבל והכנור''' שהם חכמה ובינה תפארת ומלכות. וזה נעשה בזכות האבות כמ"ש {{צ|וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען}} {{ממ|שמות|ו|ד}}. וזהו רמז {{גמט דגש|כנור נעים עם נבל}} גימטריה {{גמט דגש|אברהם יצחק יעקב}}. שבזכותם יצא ארץ כנען מתוך החיצונים ונכנס תחת הקדושה, תחת שם '''הוי"ה'''. וזהו שאמר {{ממ|תהלים|מח|ב}} {{צ|גדול יהוה ומהולל מאד}} - אימתי הוא גדול מאד? כשהוא {{צ|בעיר אלהינו הר קדשו}}. וזהו {{צ|ויהוה בהיכל קדשו}} {{ממ|חבקוק|ב|כ}} - ששם '''הויה''' אינו שלם אלא {{צ|בהיכלו}} - שהיא ארץ הקדושה בסוד {{צ|'''י'''שמחו '''ה'''שמים '''ו'''תגל '''ה'''ארץ}} - שמה(?) הוא שער השמים, ומתחבר '''י"ה''' עם '''ו"ה''' ביחד. והנה כתב האר"י זלה"ה כי ארץ ישראל היו בה {{גמט דגש|י'}} עממין כנגד {{גמט דגש|י'}} מדות שבה. וישראל כבשו חלק השביעי לבד. כי כנגד עשר שבה בקדושה יש גם כן עשר בטומאה. והשבעה שהם תחתונים - יכלו ישראל לכבוש. אבל הקליפות שכנגד ג' עליונות שלה - לא יוכלו שהם קליפות דקות גדולות יותר. * והם '''הקני''' - והוא מה שכנגד הבינה שבה. וכן עולה {{גמט דגש|קנ"י}} - {{גמט דגש|קס"א}}. * ו{{גמט דגש|קניזי}} הוא מה שכנגד החכמה שבה. ונקרא '''זקן''' - זה שקנה חכמה. ובקליפה נקרא '''קניזי'''. * '''הקדמוני''' הוא כנגד הכתר ונקרא {{צ|ארץ כנען}} משום שכנען היה מה(?) שכנגד מלכות שבה שהיא הכוללת בה כל העליונות. ולפי שרחל היא {{גמט דגש|חו"ה}} שהיא מילוי שם מ"ה{{הערה|{{גמט דגש|ו"ד, א', א"ו, א'}}}}, ו{{גמט דגש|י'}} מדות שבה עם {{מכפלת גימטריה|י'|פעמים|י"ט}}. וכן עולה {{גמט דגש|כנען}} - {{מכפלת גימטריה|י'|פעמים|י"ט}}. וזהו {{צ|{{גמט דגש|קץ}} הימין}}. ומה שכנגדה הוא נקרא {{צ|{{גמט דגש|קץ}} הימים}}. ונלע"ד שאחר כך שאמר משה {{צ|והיה כי יביאך יהוה אל {{גמט דגש|ארץ הכנעני}}}} שגימטריא {{גמט דגש|מלכות}} - אז {{צ|'''י"ה''' בארץ החיים}}. וזהו שאמר {{צ|פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה '''יה'''}} - שהוא השפע דחכמה ובינה במלכות שהוא עשר מילוי ע"ב {{להשלים}} ----------- 0ei51fwpjy6n5xiik4g377x4l14zwsn 3079327 3079326 2026-08-27T04:12:00Z Roxette5 5159 /* מעלת ארץ ישראל לעתיד לבא */ 3079327 wikitext text/x-wiki __TOC__ ===מעלות וסגולות ארץ ישראל=== שמעו דבר יהוה אוהבי דעת נוצרי יראה ברחו לכם מכזיב ועד אמנה. ראויה להתכבד על שולחן מלכים - 'מאן מלכי רבנן' . כי נגידים אדבר ואודיע קושט אמרי אמת מיוסדים על אדני הקבלה הנאמנת האמורה מפי ארון העדות אמון רבתא נהירו דאורייתא, הוא גלא עמיקתא, כבוד גדולת מעלת הרב המופלא רבינו הקדוש כמלאך ה' '''כמוהר"ר יצחק לוריא אשכנזי''' הנודע בשם '''האר"י דבי עלאי''' זלה"ה. ומשנהו אבי החכמה אשר מלא את ידו לשבת על כסאו - הוא תלמידו נאמן ביתו חי מדבר אלהי בוצינא דנהורא כבוד מע' הרב '''רבינו חיים ויטל''' זלה"ה. {{ש}} עלימו תטוף מלתי. ושניהם בנעימים יחד קולם אשמיע, ודבריהם אציע בכל מקום שהדין כך והצע"ה צריכה לכך. 'שמעו ותחי נפשכם' דברי האר"י זלה"ה בגדולת ארץ ישראל ומקצהו תראו מראות אלהים ומעט מחזיק את המרובה. הלא כה דברו על מאמר הזוהר פרשת ויקהל דף ר"ט {{ממ זהר|ב|רט|ב}} וז"ל: {{ש}} {{צ|ברקיע דעל ארץ ישראל אית פתחא חדא דאיקרי '''גבילו"ן''' ותחות האי פתח אית שבעין פתחין אחרנין לתתא, ושבעין ממנן נטרין מרחוק תרי אלפין אמין דלא קרבין לגביה. וההוא פתחא סליק לעילא לעילא עד די מטא לגו כורסייא עילאה, ומההוא פתחא לכל סטרין דרקיע עד תרע' דפתחא דאיקרי '''מגדו"ן''' דתמן איהו סיומא דרקיעא דתחומא דארעא דישראל וכו'}}. פירש גם האר"י זלה"ה כי באמצע השער והפתח שהוא כנגד ארץ ישראל יש פתח גדול, וסביב הפתח ההוא יש ע' פתחין שמשם ניזונים ע' אומות מתמצית הפתח ההוא. ובאותו פתח יש פרוכת דקדושה דלא שבק לסיטרא אחרא שיזונו משם, כנזכר בפרשת תרומה קמ"א ע"א {{ממ זהר|ב|קמא|א}}. והוא לבוש גם כן אלא שהוא קדוש. ולכן אין הקדושה מתגלית בזמן הזה. וגם הפתח הוא באמצע הרקיע ונשפע אח"כ לארץ התחתונה דרך הפתח ההוא. ויש פרוכת גם כן אחר לעכב הסטרא אחרא שלא יכנס לארץ ישראל. וזה הפתח מכוון באמצע כל הרקיעים עד שמגיע לכל בחינת יסוד שבמלכות, נקודה קדישא שבכל העולמות עד כורסיא קדישא. ומשם עולין כל התפלות והנשמות העולות למעלה בלילה. ואעפ"י שאמר בפרשת ויקהל דף ר"א ע"ב {{ממ זהר|ב|רא|ב}} כי התפילות סלקין במזרח ובמערב וכו' - זהו בעלית האוירין, אבל אחר כך כולן נכנסין דרך הפתח ההוא האמצעי. והנה אלו הרקיעים אינם מתגלגלים אלא קבועין. ולכן תמיד פתחם מכוין כנגד ארץ ישראל. אך הגלגלים הקבועים ברקיע הם הסובבים. ונמצא כי כשאנו אומרים שהרקיע קבוע הוא על זה הרקיע. וכשאנו אומרים ש{{צ|גלגל חוזר}} - הוא הגלגל ולא הרקיע. ורבי ישמעאל ור' אליעזר אינן עושין עיקר מן הגלגל אלא מן הכוכב שבו. ואמרו כי מזל חוזר ורקיע קיים. וכן הוא האמת. כי הגלגל והכוכב שבו - הכל נקרא על שם הכוכב. כי הכוכב הוא נקודת הגלגל ונשמתו. והגלגל הוא גופו בסוד העגולים שיש לכל העולמות כנ"ל. וזהו הטעם שאין נזכר בדברי רז"ל תנועת גלגל אלא תנועות הכוכב לבדו. והרקיע קבוע במקום אחד כאהל. '''והרב חיים ויטאל ז"ל''' כתב וזה לשונו: {{ש}} דע כי הלא ארץ ישראל הוא באמצע הישוב, וכנגדה למעלה ברקיע יש באמצע הרקיע פתח אחד גדול כשיעור רחב ארץ ישראל ונקרא '''גבילו"ן'''. ותוך זה הפתח לתתא מיניה יש פתחים אחרים באמצעית'. נמצא שהם {{גמט דגש|ע"א}} פתחים לקבל ע"א סנהדרין. וכל הני פתחים ע"א נקראים {{צ|שערי צדק}}, והם קדושים, ואינם מצד האומות ח"ו. ויש סביב ע"א פתחים אלו מגרש ב' אלפים אמה לכל צד, ושם נגמר שיעור הרקיע שעל ארץ ישראל. ואלו השני אלפים אמה לכל צד הם משרז"ל על תקנת תחומין בשבת כי כולם הם קדושה עצומה. ובסיום זה הרקיע דשריא על ארץ ישראל יש דלת אחד שהוא סוגר זה הרקיע דשריא על ארץ ישראל. ופתחין אלין כשרוצה הקב"ה - סגרם. ונקרא זה הדלת '''מגדון'''. <big>(</big>ולכן יהושע כשנכנס בזה הדלת תיקן לישראל ברכת הזן. וזהו {{צ|על הארץ ועל ה{{גמט דגש|מזו"ן}}}} - גימטריה {{גמט דגש|מגדו"ן}}. וזהו סוד {{צ|מגדל עוז שם יהוה '''ב''''ו '''י''''רוץ '''צ''''דיק}} {{ממ|משלי|יח|י}} - ר"ת '''צבי'''. ר"ל {{צ|מגדל עוז}} נקרא ארץ צבי ששוכן בה {{צ|שם יהוה}} שהיא השכינה. ובו {{צ|ירוץ}} יסוד שנקרא 'צדיק' דרך הפתח והדלת שנקרא {{גמט דגש|גבילו"ן מגדו"ן}} שמספרם גם כן {{גמט דגש|צדי"ק}}. וזה סוד הפסוק {{צ|זה השער ליהוה צדיקים יבואו בו}} {{ממ|תהלים|קיח|כ}}.<big>)</big> ומ{{גמט דגש|ע"א}} פתחים אלו ניזונים ארץ ישראל שהם {{גמט דגש|ע'}} נפש לבית יעקב. והסוד כי {{גמט דגש|ע'}} ענפים יש באילן העליון ומהם נשמות ישראל. אם כן לכל ענף יש פתח אחד, ואין כל ישראל ניזונים מענף אחד ומפתח אחד. והפתח שבאמצע הוא כנגד השכינה עצמה שנקרא {{צ|צדק ילין בה}} {{ממ|ישעיה|א|כא}}. והשבעים אחרים נקראים {{צ|שערי צדק}}. וסביבות אלו ה{{גמט דגש|ע'}} פתחים שבארץ ישראל רחוק ב' אלפים אמה לכל צד (שהוא סיום רקיע ארץ ישראל) - שם שרויים {{גמט דגש|ע'}} ממנן, כל אחד כנגד פתח אחד. ומתמצית ושיורי השפע דארץ ישראל לוקחים אותם ה{{גמט דגש|ע'}} ממנן כל אחד מפתח אחד - אך אינם קרובים אליהם ח"ו. ואז נעשה שאר הרקיע {{גמט דגש|ע'}} רצועות, וכל ממנא שליט על רצועת הרקיע שלו. נמצא כי הרקיע של ארץ ישראל ושאר הרקיע - הכל הוא רקיע אחד, רק שאותו שיעור הרקיע שכנגד ארץ ישראל יש בו אותם הפתחים. וכן הוא בכל העשר רקיעים הנזכר שהם נקראים {{צ|יריעות המשכן}}. וכן למעלה מהם עד כסא הכבוד {{צ|עיני יהוה אלהיך בה}} {{ממ|דברים|יא|יב}} - באופן כי כל ארץ ישראל אין עליה שום קליפה חופפת, ומן האי סטרא ומהאי סטרא הכל נפתח. כי אין לומר כי בקצה האחד של ארץ ישראל הוא פתוח והשאר סתום - כי כל גבול ארץ ישראל מן הקצה אל מהקצה הוא פתוח. ואמר כי טעם פתח הזה הוא כי הוא היה דרך ומבוא לעלות משם סוד ריח הקטורת והקרבנות כשהיה בית המקדש קיים, ואז היה המקום פנוי ע"י אותו הריח העולה משם כנזכר. אך כשגרמו חובין שהוא בעת החורבן - אז נתקרבה הקליפה מכל הקצוות הסובבים את אויר ארץ ישראל עד שנתחברו ד' קצוותיה אל תוך נקודת המרכז האמצעי של ארץ ישראל. ואז כביכול נפסק השפע והדבקות אשר לארץ ישראל עם ירושלם העליונה, ואז שלטה הקליפה ונחרב בית המקדש בעוונותינו. אבל צריך לדעת כי לא נסתם כל הפתח הנזכר ברגע אחד בעת החורבן, אמנם על ידי התועבות והגילולים שהיו מקריבין וממשיכין את הקליפה מעט מעט עד שנסתם הכל ואז נחרב הבית. ולכן תמצא כי תחלה נחרבה כל ארץ ישראל, והוא בגלות שומרון, הם היוד השבטים, כי נתמלאת סאתם עד שהקליפה גברה שם. ואח"כ גם בני יהודה נתמלאת סאתם. אז נתקרבה הקליפה עד נקודת ציון שהוא אמצע כל העולם, ואז נסתם הכל ואז נחרב הבית בעוונותינו הרבים. ועתה צריך לדעת שהלא הארץ בעצמה היא קדושה והיא חלק השם יתברך מכל שבעים ארצות , ואיך תוכל הקליפה ליכנס בחלקו יתברך? {{ש}} לכן השיב כי האמת הוא כי בארץ בעצמה אין להם חלק כלל. האמנם הענין נמשל למי שיש לו עבד אחד וברח ממנו אל בית חבירו - אזי הוא נכנס שם ומכיר את שלו ונוטלו והולך לו. כן ישראל קנו אדון לעצמם בעונותיהם, ונמכרו לעבדים אל הקליפה. בכל יום מקטרים ומזבחים להם עד שברצונם נמכרו להם לעבדים 'להיות להם לאלהים'. ואז הקליפה נכנסה לארץ ישראל ולקחה את העבדים הנמכרים לה ודחה אותם לבר ולקחם בארצה והלכה לה משם, ואז חזר הפתח הנזכר להפתח תכף ומיד. וא"ת אם חזרה הקדושה למקומה איך נשאר ארץ ישראל חרבה? התירוץ הוא כי השכינה עלתה למקומה, וישראל בעונותינו הלכו בין האומות ונשארה הארץ שוממה מבלי בניה ובלי בעלה. ולכן לא חזרה להתיישב עד ישקיף וירא ה' משמים. ואחר שהקדושה נסתלקה כדי שלא תשרה במקום הטומאה (כי זה דרכה כנודע בסוד טומאת מת) - לכן שם הקב"ה פרכת מסך אחד מהקדושה על אותו פתיחו דעל גבי ארץ ישראל. ובזה אין הטומאה שורה שם וגם הקדושה העקרית אינה שורה שם. ונשארה כביכול האשה עגונה ואינה נשאת לאחר. וכוונת פרוכתא דא נלע"ד חיים כי נודע בעת שהמלכות המלבשת גבורה ודין אזי פועלת הדין על ידי לבוש החיצון מכל - שהוא גוון תכלת שמכלה את הכל. והנה אפילו החיצונים יראים אז ממנה כי {{צ|חמת מלך מלאכי מות}} {{ממ|משלי|טז|יד}}. ובראות החיצונים המלכות בלבוש תכלת כנזכר - אזי בורחים משם. וזה סוד {{צ|ההוא חופאה קלישא}} הנזכר בזוהר חלק שני דף קמ"א {{ממ זהר|ב|קמא|א}}, עיין שם, שהוא סוד הלבוש החיצון שבסופו הם הלבושים היותר פנימיים ונקראים {{צ|פרוכתא קדישא}} בערך הפנימיים *** כנודע. ולכן החיצונים אינם יכולים ליכנס שם. וכן הברכה והשפע נמנע - כי תוקף הדין הנכלל באותה חופאה אינו מניח לרדת הברכה כיון שאין זכיות בישראל מעוונותינו. ולכן נשארת ארץ ישראל חריבה - ולא מצד הטומאה, רק בשב ואל תעשה. ולטעם זה נקראת {{צ|חופאה קלישא}} כי כמעט היא נקראת קליפה כנגד מה שלמעלה ממנה.{{הערה|כנראה עד כאן דברי הר' חיים ויטאל - ויקיעורך}} '''והרב המקובל האלהי מוהר"ר משה קורדוירו זל"ה''' כתב זה לשונו: {{ש}} {{צ|בכל רקיעי' אית פתחין ידיען}} - ענין פתחים אלו הם כאלו תאמר ארץ מצרים היא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה היא מחזקת כנגד הרקיע כך וכך מעלות, וכל אותן מעלות הרקיע שהם כנגד חלק הארץ יקראו פתח אחד. ועם היות שיתגלגל הרקיע - אין לחוש, כי כל חלק מהרקיע כשיגיע כנגד הארץ והשר שלה - ישפיע מעין שפע השר הממונה. והפתחים האלו נחלקים בישוב ששם שוכנים {{גמט דגש|ע'}} אומות, וארץ ישראל היא נקודת מרכזם. וכל ה{{גמט דגש|ע'}} יש להם רצועה שהוא פה להם לשאוב מפתח ארץ ישראל. ולזה היו כמה מלכים בארץ ישראל שלא היה להם בארץ ישראל אלא עיר אחד או חלק כמו ל"א מלכים שכבש אותם יהושע, ושאר ישובם היה במרחקי הארץ (כדפי' רז"ל), מפני שפתח שאיבת השפע הוא סביב לארץ ישראל. וכל {{גמט דגש|ע'}} ממנן נטרין מרחוק תרי אלפי אמין - סודו הוא כי אלו הב' אלפים הוא סוד {{צ|תחום שבת}}, והיוצא חוץ לתחום יוצא אל קליפות. שתחום שבת ותחום ארץ ישראל שהוא אלפים אמה הוא סוד {{צ|הנוגה}} כנודע, הסובב ומתחם ארץ ישראל שלא יכנס אליה חצוני ערל טמא. וחלק ארץ ישראל עולה נקי ובר עד כסא הכבוד. ופתח היכל לבנת הספיר מכוונת כנגדה, ונוגה סובב גבולה ממנה ועד רום רקיעין. ושרים סביב לה שואבים מתמציתה. והם פתחי השרים חלקם אשר נגד ארצם ברצועות משוכות אלו על אלו בענין שכולם שואבים דרך אותו הנוגה. והנה כסא הכבוד משפיע כל בחינת ההנהגה לעולם לארץ ישראל וכח כל הנמצא בה. והם סוד {{צ|שערי צדק}}; כי 'צדק' היא מדת המלכות . ואור המלכות המשתרבב מכסא הכבוד דרך ההיכלות, ושוכן בארץ ישראל בסוד {{צ|סתר המדרגה}} הזאת שתחומה נוגה לו סביב ומתוכם כעין חשמל. והכלים הגשמיים שיפעל בו המעשה הוא הרקיעים. ובהגיע הרקיע כנגד אוירה של ארץ ישראל - מתבטל כל כחו וכח השרים שקבל, והוא פועל ברצון השופע כעין שהוא עושה לכל שר ושר - שכל חלק הרקיע שהוא מכוון כנגד ארצו מנהג כפי השפעה הנשפע וחלק התמצית שמקבל מלמעלה. והנה כיון דגרמו חובין והיו ישראל עובדים עבודה זרה - היו האומות שולטות בארץ, נכנסות ומשיגות גבולן של ישראל, וישראל נמסרין תחת ידם, כגון סנחריב וכיוצא. עד שבא נבוכדנצר ואז אתקרב קליפא כלא כחדא והיתה שליטה אל החיצונים על ישראל לכלות ח"ו, עד שהחריב המקדש והגלה את ישראל ודחה לון לבר. ואע"ג דדחה לון לבר - עכ"ד משכנם שם אינו קבוע - דלא יכיל לשלטאה בההוא דוכתא קדישא, ולא הרגיעה שם לילי"ת. וחזר לו נבוכדנצר ושאר המלכים אל מקומם. ועם היום שנתיישבו גוים בארץ ישראל - עכ"ז ישובה אינו ישוב הגורם שתשלוט הקליפה אלא כענין טעם החרבן דמסיק לבד{{הערה|יתכן שיש להגיה כאן "דמפיק לבר", וכפי שנזכר לעיל בענין עבד שברח וכולי, וצע"ע - ויקיעורך}}. וקב"ה עבד דלא תשלוט. שגרש הקליפות אחר שנתנקמו מישראל כדי רשעתם. אהדרת ההיא קליפה וחזרו גבולי ישראל אל גבולם העליון. ואלו עמדו ישראל על מקדשם בגלות יכניה וכיוצא שלעולם נשארו ישראל על מכונם - לא היה צריך דבר, שהיה ראוי שע"י העבודה ישאבו הרוח העליון: אמנם נחרב הבית וגלו ישראל. מה עשה הקב"ה? נטל פרוכתא. והוא סוד {{צ|ופרשו עליו בגד כליל תכלת}} {{ממ|במדבר|ד|ו}}, והוא כח אמצעי בין הקדש והחיצון. ונותן גבול להחיצונים שלא יגשו אל הקדש. והנה בהיות ישראל גולין אזי אויר ארץ ישראל הוא מאיר מהקדש דרך פרכת בגד כליל תכלת זה. אמנם בהיות ישראל על מכונם - אין בין ישראל לאביהם שבשמים מפסיק כלל, ויושבי חוץ לארץ הם שואבים דרך ד' קליפות. והנה סגולת ההוא פרוכתא הוא שגורם שתצמצם למעלה ולא תאיר אל התחתונים, ולזה לא יושפע עליהם שפע ואור השכינה באור הקודם, אבל נמצא בה כשיעור מה שעובר דרך הפרוכת. ועדיפא מחוץ לארץ שאין אותו המעט המאיר עובר דרך החיצונים. וגם הנשמות מדי עלותם לא יצטרכו מתי ישראל לשבר כח ד' קליפות, אלא כבוד השם המאיר דרך הפרוכת הזה שאינו טמא - יאספהו. לזה בזמן רשב"י שהיה חרבן אמר שאויר ארץ ישראל הוא טהור ומחכים וכיוצא, ולא גרעה מעלת ארץ ישראל ח"ו. אמנם תגבורת האור לבנות בית המקדש אי אפשר מן הטעם הנזכר לעיל. ואמנם יש לדקדק עתה שבמקום הבית נעשה בית מרגז לישמעאלים - מאי איכא למימר? שהרי {{צ|שם הרגיעה לילי"ת}} {{ממ|ישעיה|לד|יד}}!? {{ש}} וי"ל שזו שליטת ש‎‎ָׂרָם שנתן לו הקב"ה בזכות המילה כנזכר בזהר. אמנם לא ישכון שם לטמאה כדרך ששולטת {{צ|מחוילה...באכה אשורה}} {{ממ|בראשית|כה|יח}} ששם משכן הקליפות והשר. אבל כאן בארץ ישראל הם יושבים העם לבד ושואבים שפעם מבחוץ ממה שכנגד גבולם, ואין להם חלק בפרוכת כלל וכ"ש במה שלמעלה ממנו. ואותה העבודה שהם עושים - מתגלגלת עד שיוצאה לחוץ אל משכן השר. ודע כי תחלת המציאות אחר התגברות החיצונים וסלוק שכינה מהתחתונים לסבת הפגם והעון שגרמו הדורות הראשונים דור אחר דור - נתחזקה הקליפה ונסתמו פתחי הקדושה, ועמדה שכינה בעליונים זולתי מה שנתלבש בחיצונים בסוד {{צ|ומלכותו בכל משלה}} {{ממ|תהלים|קג|יט}}. וזהו גם כן היה ברדת של ישראל בגלות מצרים כדכתיב {{צ|אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה}} {{ממ|בראשית|מו|ד}}. ולכן כשנראה למרע"ה {{ממ|שמות|ג|ב}} נראה {{צ|מתוך הסנה}} (דהיינו הקוצים, להראות סוד התלבשות) - {{צ|'''לַבת אש'''}} - שהיא 'בת עין' הנקראת 'בת מלך' איך היתה מלובשת בתוך הקוצים. כך עתה בגלות הזה השכינה היא מתלבשת בתחום שרו של עשו כדי לשמור ישראל שם שתי שמירות. * האחת שלא ישתקעו בתוך הקליפות כי {{צ|חונה מלאך יהוה סביב לראיו ויחלצם}} {{ממ|תהילים|לד|ח}} מכל צד הקליפה הרוצה להגביר עליהם כדי להחטיאם. וכמעט האויר הקדוש שוכן אתם בתוך טומאתם. * שנית לשמרם שמירת הגוף שלא יאונה אליהם כל און, כענין {{צ|יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך}} {{ממ|דברים|כג|טו}} ואויר חוץ לארץ מתקדש. ומטעם זה נאמר {{צ|דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל יהוה כי בשלומה יהיה לכם שלום}} {{ממ|ירמיהו|כט|ז}}. כי הנביא גלה להם סוד השכינה עמהם בגלות, ואויר קדוש השוכן אתם בתוך טומאתם, והמלך והמלכה גולים עם בניהם ושם מתייחדים בתוך הגולה. וז"ש {{צ|כי בשלומה יהיה לכם שלום}} שהוא היסוד וייחוד. וזהו סוד {{צ|שכינה גולה עם ישראל}} - עם היות שאינה בגלות - אלא לשמור את בניה לבלי יטמאו בין האומות ולא יוזקו, דשכיחא שם היזקא מפני האויר הטמא. ובהיותה שם - האויר מתטהר. ואין לתמוה על כך. שהרי ישראל קודם שנכנסו לארץ ויצאו ממצרים והלכו במדבר....'''נח"ש שר"פ ועקר"ב וצמאו"ן''' {{ממ|דברים|ח|טו}} - האיך הקריבו קרבן והיו בתוך ענני כבוד? אלא העננים היה להם אויר, ואויר של ארץ ישראל היה הולך עמהם. כי אותו הפתח הנזכר לעיל נפתח להם במדבר נוכח מושב בני ישראל והלך עמהם על ראשם עד שעמד כנגד כל ארץ ישראל שיעור ת' פרסה. והוא מתחילת גבול ארץ ישראל ועד קצהו. וצריך לידע כי ענין גלותנו הוא שכל כך פגמו הנשמות עד שהשכינה גולה ונסתלק ממנה השפע מכל הבחינות מכל וכל. וזהו גלות השכינה החלטי - לא צער שתצטער היא מכאב הבן - אלא זה הוא צער עצמי הנוגע אליה. וזה לא היה דווקא אלא בחורבן בית שני כמו שפירשו בתיקונים על פסוק {{צ|ונהר יחרב ויבש}} {{ממ|איוב|יד|יא}} בענין שפע הנהר הנמשך לשכינה. ופירשו {{צ|יחרב}} בבית ראשון - כי {{צ|יחרב}} הוא כמו {{צ|חרבו המים}}, שאינו יבשות אלא נגיבות, אבל עדיין נשאר לחות השפע קצת. {{צ|ויבש}} - בבית שני, כי {{צ|יבש}} היינו שנתייבש מכל וכל, שנסתם שער השפע מכל וכל. וז"ש הכתוב {{צ|ויקרא אֲדנָי '''יְ''''הֹוִה '''צ''''באות '''ב''''יום '''ה''''הוא לבכי ולמספד}} {{ממ|ישעיה|כב|יב}} שהוא ר"ת '''הצב"י'''. כשנחרב קרא לבכי כי {{צ|'''צבי''' לצדיק}} נחרב ויבש, וראוי לו לבכי ולספוד עליו על הצדיק שאבד למטרוניתא להשפיע עליה, ועתה כל הנשפע שמשפיע לחוץ יוצא ל{{גמט דגש|ע'}} שרים, בני שפחה בישא. והנה {{גמט דגש|צבי}} גימטריה {{גמט דגש|ק"ב}}. חִדֵש שעל ידי הצדיק שהוא היסוד מתחברים גם כן '''ק''''דושה '''ב''''רכה (שהם תפארת ומלכות). ועתה הצדיק אבד - נעשה '''ק"ב''' ישן ו'''ק"ב''' חרובין - שכל השפע של הקדוש ברוך הוא ד"קדושה ו"ברכה - הוא יורד לעלמא דחרוב, סוד {{צ|'''קב''' חרובין}} שהוא לקליפת נגה (כנודע בדרושי האר"י זלה"ה באורך, עיין שם בדרוש של מרכבת יחזקאל). ועיין שם הזוהר פרשה תרומה על פסוק ועשית שלחן (צ"ל מנרת) זהב טהור וגו'. וא"ת - כיון שנסתם שער השפע - אם כן מה יתן ומה יוסף העוסק במצוה או הפוגם? {{ש}} וי"ל כי העושה מצוה בזמן הזה הוא עושה סמך לשכינה ומושך לה שפע כזיעה בעלמא - ועכ"ז יש לו שכר טוב. ועל זה נאמר {{צ|שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה}} {{ממ|ישעיה|סו|י}} - כי סמך הוא עושה לה, ואדרבה יותר שכרו גדול. והעד על זה בת מלך בהיותה יושבת בהיכל המלך אביה - עבודתה שעושין לה אינה כל כך נחשבת כמו עבודה שעושין לה בהיותה בגלות. ואז כשהעבד נותן לה אפילו עשב לח - חשוב אליה יותר מכל מעדני מלך בשער המלך לפי הצורך. לכך עבודה המועטת שעושין לה בזמן הזה הוא חשוב מכל אילי נביות בזמן ההוא! <big>(</big>זהו סוד שאמרו ז"ל במדרש משלי והובא בילקוט דף ק"מ ע"א וזה לשונו: {{ש}} {{צ|א"ר יוחנן "טוב פת חרבה" {{ממ|משלי|יז|א}} - זו ארץ ישראל שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח בכל יום ודר בתוכה - זוכה לעה"ב. "מבית מלא זבחי ריב" - זו חוצה לארץ שהיא מלאה חמס וגזילות}}. הכוונה כי בעוונותינו הרבים עתה בעת החורבן השפע שמקבלת השכינה הוא התמצית ממה שהיתה מקבלת מקודם בבנינה. והשפע בעצמו לוקחת בעוונותינו הרבים השפחה בישא, כמה דאת אמר {{צ|תחת שפחה כי תירש גברתה}} {{ממ|משלי|ל|כג}}. אבל עדיף אותו השפע המועט שיורד בארץ ישראל שהוא בתוך אויר הקדוש - מכל השפע היורד בחוץ לארץ בתוך אויר הטמא. וז"ש {{צ|טוב פת חרבה - זו ארץ ישראל}}, ואין לה עתה אלא התמצית. {{צ|שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח}} - שאינו גורם במעשיו הטובים שלו להוריד אלא התמצית בלבד - מכל מקום {{צ|זוכה לעה"ב}} - כי זה המעט שגורם הצדיק במעשיו להוריד בארץ ישראל הוא חשוב לשכינה מכל אילי נביות בזמן שבית המקדש היה קיים כנז"ל. וזהו סוד הפסוק {{צ|'''י''''פרח '''ב''''ימיו '''צ''''דיק ורוב שלום עד בלי יָרֵח}} {{ממ|תהלים|עב|ז}} - הוא ראשי תיבות '''צב"י''' למפרע - להורות כי צדיק שדר בארץ צבי בזמן {{צ|בלי ירח}}, שהירח היא בחסרונה, גורם {{צ|רוב שלום}} יותר מבזמן שהיתה הלבנה במילואה.<big>)</big> ועל דרך הזה הפגם הגדול הוא כי מי שיטול מלפניה המאכל המועט ההוא - אז בוודאי היא בכעס גדול ותענישהו עונש גדול. כי הקרוב אל הדבר קל שבסבות יפסיקהו והיא בעצמה מגוללת בדין, וקלה שבסיבות יהפכה לדין חזק. וזה טעם הצרות התכופות בגלותינו זה מה שלא היה כן בשאר הגליות. מפני שבשאר הגליות שלא היתה עמהם אלא לשמרם בלבד - לזה היה לה שפעה בכל יום כנודע. אמנם עתה שנסתלק לה השפע מכל וכל והיא נקרא {{צ|סוכת דוד הנופלת}} {{ממ|עמוס|ט|יא}} - 'שנפלה' לא נאמר אלא 'הנופלת', להורות שלעולם היא בעוונותינו נופלת. להיות שנסתם השער השפע שאינו נשפע למטה זולת הספיחים וספיחי הספיחים שאנו אוכלים. וכן תמיד מאותו השפע שהיה בה נזרע עתה בזמן הגלות, ולכך לעולם חוזרת לאחור. וזהו {{צ|הנופלת}} בכל יום, שאין יום שאין בו קללה מרובה מחברתה. כי כל עוד שהולך השפע מתמעט כחו, כענין הספיחים שיש להם כח חזק ,וספיחו ספחים שהוא השיחים הוא יותר מעט, וכל עוד שהולך הוא מתמעט. ולכן עיקר כוונת הרשב"י בחבור ספר הזוהר היה לזה. להיות השכינה בגלות באפס שפע באין תומך ואין עוזר - רצה לייחדה עם הת"ת ייחוד מועט על ידי חיבור זה במה שיהיה הוא עם חבריו עוסקים בסוד. וכמו{{הערה|נלע"ד שיש להוסיף כאן מלת "כן". "וכמו כן וכולי". וצע"ע - ויקיעורך}} כל מי שזוכה לעסוק בזה החיבור הוא גורם לייחד קב"ה ושכינתיה ע"י היסוד שהוא סוד {{גמט דגש|רז}} דהיינו {{גמט דגש|אור}}. וגם על ידי החיבור הזה הוא ביטול הקליפות וקללות הגלות והשבתת קטרוגם שהן לוחמות בכל עת ובכל שעה נגד השם ונגד שכינתו, ונגד בניה ישראל הנתונים בגלות בין האומות הנקרא {{צ|חיוון בישין ודובין דאכלין ענא}} שהם ישראל כאומרו {{צ|ואתנה צאני וגו'}} {{ממ|יחזקאל|לד|יז}}. ועסק התורה יקרא {{צ|הקלע והחרב והרומח}}, והם בחינת הסודות להצילם מרעתם בחיבור הזה, כמ"ש בס' התיקונים דף ע"ג ע"ב על פסוק {{צ|ורוח אלהים מרחפת על פני המים}} {{ממ|בראשית|א|ב}}: : מאי {{צ|ורוח}}? אלא בודאי בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא - האי רוח נשיב על אינון דמתעסקים באורייתא, בגין [ד?]שכינתא אשתכח בינייהו. והאי רוח איתעביד קלא ויימא הכי: {{צ|אינון דמיכין ושינתא בחוריהון, סתימין דעיינין, אטימין דלבא - קומו ואתערו לגבי שכינתא! דאית לכון לבא בלא סכלתנו למנדע בה ואיהו בינייכו!}}. ורזא דמלה {{ממ|ישעיה|מ|ו}} {{צ|קול אומר קרא}} כגון {{צ|קרא נא היש עונך ואל מי מקדושים תפנה}} {{ממ|איוב|ה|א}}. והיא אמרת {{צ|מה אקרא כל הבשר חציר}} - כלא אינון כבעירין דאכלין חציר, {{צ|וכל חסדו כציץ השדה}} - וכל חסד דעבדין - לגרמייהו עבדין! ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא - כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין! בההוא זמנא {{צ|ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב}} {{ממ|תהלים|עח|לט}}. ודא איהו רוחא דמשיח. : ווי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא ולא ישוב לעלמא! דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה דאיהו '''י'''' מינה, ואשתארת '''ב'''' יבישא.{{ש}} ווי לון דגרמין עניותא ואורך גלותא וחרבה וביזה והרג ואבדן בעלמא! והאי רוח דאסתלק איהו רוח דמשיח וגו'. וכן בכמה מאמרים אחרים בתיקונים ובזוהר . כללו של דבר שכל המתעסק בספר הזוהר ניצול מכל הנזכר לעיל ועושה תקון גדול לשכינה בגלות הזה. והספר הזה עתיד להגלות כל סודותיו בימי מלכא משיחא כדי ליתן סעד לשכינה כנזכר. והנה כל אותם שיזכו אליו יזכו לגאולה בעזרת האל יתברך: ===יניקת שבעים שרים מארץ ישראל=== ועתה נבאר יניקת {{גמט דגש|ע'}} שרים מארץ ישראל איך היא, ושליטתם. דע כי הנה '''לילי"ת''' נקראת 'אימא דערב רב'. וערב רב נקראים {{צ|ע' שרים ערבוביא בישא}}, שלילי"ת הרשעה הולידה אותם מיחוד '''סמא"ל'''. והם בשפל כל מדרגות החיצונים, למטה מכל ההיכלות. הם {{גמט דגש|ע'}} ניצוצות. כדרך שהקדושה נבראת 'בת שבע' 'בת שבעים' - כך בחיצונים לילי"ת נקראת 'בת שבע' היכלות החיצונים שהיא 'בת שבעים' אומות כנגד שבעים שרים. ואין שום שר כנגד ארץ ישראל, שהרי אין להם חלק בארץ. אמנם בחוצה לארץ ממש נתנה להם שליטתם. וצריך לידע שיש ארבע מאות פרסה בארץ ישראל שאין שר ולא חצוני שולט בו כלל, אלא יש בגבולה סביב קליפה קדושה שנקראת {{צ|פרוכתא קלישא וקשה}}. שצדה מבחוץ היא טמאה, וצדה מבפנים היא טהורה. כקליפת האילן - שצדו מבחוץ הוא פגום, וצדו מבפנים הוא נאה ונאות לערך האילן. וכן קליפת האגוז וכן בעלי קליפין - מבחוץ קשים לשמור, ומבפנים נאה ונאות לערך המוח הפנימי. והנה דע שכנגד ד' מאות פרסה של מטה הנזכר לעיל יש למעלה חלון אחד מרובע, והוא צר מלמעלה ורחב מלמטה. * ושיעורו מלמעלה {{גמט דגש|ת"ק}} אמה על {{גמט דגש|ת"ק}} אמה כשיעור בית המקדש, כי בית המקדש כולו נתון תחת החלון. * ובאמצעית עוביו של חלון הכיפה היא כשיעור עה"ק ירושלם ת"ו. * ושיעור כמות החלון למטה הוא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, כשיעור כל ארץ ישראל, וכל ארץ ישראל תחתיו. וכשהיה יורד השפע מלמעלה דרך צינור מלכות של י' ספירות דעולם העשייה - היה יורד אז דרך ישרה עד חלון הכיפה הנזכר ויורד על בית המקדש, ובית המקדש יתפשט על כל ארץ ישראל. וכשרבו הפריצים בבית ראשון מהבל דברי לשון הרע ונבלות פה גרם העון ונתגשם אותו הבל ונתעבה ונעשה דמות ענף עב, והתחיל להסגר מעט מעט סביבות שפתי החלון - עד שביום ט' באב נסגר כלו ונפסק השפע ונחרב הבית. ותכף ומיד לאחר שנחרב הבית פתח הקב"ה את החלון, ואז הוריד את עולם האופנים וצמצם מלכות של עולם האופנים בתוך החלון כדי שלא יסגר עוד. ולעולם פתח זה לא יסתם אלא דווקא בעת החרבן שנתנה רשות אל החיצונים ליכנס לארץ ולהחריב הבית כנזכר. ומיד נתגרשו משם. ויש כסוי ומסך פרוכת פרוסה סביב לארץ ישראל שהיא שומרת הגבולים האלו שלא תתפשט הקליפה, ומגרשת כל זר מתוכה. ואפילו ארץ ישראל חרבה ושממה מפעולות החיצונית הזאת שהוא בעת החורבן - עכ"ז אינה שולטת בארץ ישראל. אלא החריבה ונתגרשה ועמדה ארץ ישראל אפילו בעת חורבנה נקיה וברה מאין זר בתוכה. והנה מה שהיה שעור ארץ ישראל ת' פרסה על ת' פרסה - עתה בעת חורבנה לא נשאר אלא מאה פרסה על מאה פרסה שהוא חצי חלק שמיני. וכל מקום דשן ושמן - נקמט ונתכווץ. וזה כדי לרצות את שבתותיה כנגד שבעים שמיטות שבטלו. ולא נשאר ממנה אלא הטרשין שבה. ואפילו שזורעין בטרשין שבה - כמאן דליתא דמי. והנה דרך אותה קליפה קלישה הנזכר לעיל - שהוא גדר מעכבת שלא יכנסו החיצונים לגבול ארץ ישראל כלל אפילו בזמן חורבנה כנזכר - הוא פתח משוך עד היכל {{צ|לבנת הספיר}} {{ממ|שמות|כד|י}} כדי שלא ישלטו בארץ ישראל שום שר וחיצוני. רק אם ישליטוהו ברשע ע"י כישוף וע"ז ועבירות - שאין זה מן הנאות אלא מצד הבחירה הרעה לרשעים שיוכלו לעשות כרצונם. אבל לא שתשלוט הקליפה. {{ש}} ובזה נבין אומרם {{צ|לא גושמה ביום זעם}} {{ממ|יחזקאל|כב|כד}} - שבאו המים הטמאים מי המבול מי המרים המאררים שהם הקליפות ונכנסו בארץ. לא שגושמו בארץ - שאין כחם שם . ובעת חרבן בית המקדש פרץ הקב"ה גדר הקליפה ומסך המבדיל ונכנסו והחריבו בית המקדש, וחזרו להם ונסתמה הפרצה. וכן פי' הרשב"י בזוהר פ' תרומה ע"ש. ודרך זה הוא סוד השכינה בארץ ישראל. כי ימשיך אור רוחני, אויר ארץ ישראל הטהור. שאין אוירה מהחיצונים כאויר חוץ לארץ, אלא אוירה מפתח היכל לבנת הספיר הפתוח עליה, ומוריד אויר טהור מחכים ודאי בסוד השכינה הנקראת 'חכמה'. וענין זה תלוי בקדושת הארץ. והיינו שפירשו בזוהר לך לך{{הערה|מצאתי אולי {{ממ זהר|א|עח|א}} - ויקיעורך}} שעמד אברהם על שליטת הארץ הקדושה ולא היה יכול לרדת לעומקה, ושפט באצטורולוגין שלו כל שרי המקומות וירד לעומקן, ובארץ ישראל לא השיג. עד שאמר לו הקב"ה {{צ|אל הארץ אשר אראך}} {{ממ|בראשית|יב|א}} כמו שאמרו רז"ל, ושם תשיג שליטת הארץ. וכן השיג בנבואה. אבל נשאר לנו לבאר דהא אילנא דמותא שלטא בליליא אפילו בארץ ישראל או אפילו ח"ו בעת רעתן או בעת הדבר בר מינן וכיוצא, שנאמר {{ממ|משלי|כב|ג}} {{צ|ערום ראה רעה ונסתר}}. והנה הענין הזה יהיה כי לצד צפון של מחיצות אלו יש נקב אחד לצד הקליפות. וזה הנקב הוא סמוך לפתח היכל לבנת הספיר. ודרך אותו נקב הוא התפשטות הקליפות בארץ ישראל בלילה. שנתן רשות להתפשט - אבל לא כולם, אלא אותם של סוד שליטת הלילה. ונקב זה נקרא {{צ|נוקבא דתהומא רבא}} כמ"ש, והוא פתח כניסה אל החיצונים אל האויר הטהור הזה לבא אל פתח ההיכל להיות שם - {{צ|לפתח חטאת רובץ}} {{ממ|בראשית|ד|ז}} להתעלות שם. ולכך כנגד ההיכלות מבחוץ - שם הקליפות נאחזות, והן כעין קליפת האגוז. שהרי ד' מוחין הם ד' חיות הקודש, והקליפה נאחזת מבחוץ - דהיינו שסוד אותה הקדושה היא משפעת אל החיצונים האלו. ובהכרח יש להם מדרגות על מדרגות משתלשלות משם ויונקות על יד"ו - דהיינו שיש לכל ההיכלות ערוה מבחוץ דהיינו החיצוניות הנדבקת שם. ולזה לצד צפונה הוא פתוח - שדרך אותו הפתח יוצא מתחומה ונכנסת. וזה סוד {{צ|ויבא גם השטן בתוכם}} {{ממ|איוב|א|ו}}. והיינו נמי שליטת החיצוני בארץ לכל שליחות שבעולם. וכן כל איזו חלק הניתן לחיצונים כגון עשן המערכה ואברים ופדרים המתאכלים כל הלילה - היה נוטה ממש לצד צפוני של ארץ ישראל. ודרך אותו הנקב אשר שם היה יוצא אליהם ונתן להם, שנאמר {{צ|בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל}} {{ממ|בראשית|מט|כז}}. ודרך אותו נקב הוא דחיית הרשעים בין הקליפות, וגם כניסת כל הרשעים לגיהנם. וכל הנדחה - דרך אותו נקב הוא ידחה. ועל אותו נקב התפלל דוד {{צ|וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ}} {{ממ|תהילים|סט|טז}}. שח"ו כשידחה הרשע דרך אותו הנקב ויסתם פיו עליו והוא יורד לגיהנם אל בין הקליפות - נוח לו שלא נברא, כי הם שולטות עליו כשכיר יומו. {{ש}} ועל נקב זה נאמר {{צ|ובאר צרה נכריה}} {{ממ|משלי|כג|כז}}. {{ש}} ועליו נאמר {{צ|אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס {{תיקון גירסה|בל|אל}} יתמכו בו}} {{ממ|משלי|כח|יז}}. והיינו גיהנם רוחני. ויורד מדרגה אחר מדריגה עד למטה. {{ש}} ועל זה הנקב נאמר {{צ|מצפון תפתח הרעה}} {{ממ|ירמיהו|א|יד}} - שנפתח הנקב כפרצה ופרצו פרץ כל הגוים אשר סביבותיה. ואח"כ סתם הקב"ה הפרצות ונשאר הדבר כמו שהיה. והנה עתה תבין שבזה הפסוק {{צ|אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים}} {{ממ|בראשית|כח|יז}} - כי פתח היכל לבנת הספיר יש בו מדריגות כעין גלדי בצלים. הנקודה האמצעית של מלכות דאצילות היא קודש קדשים, ומשם יורד השפע עד היכל לבנת הספיר ביצירה השורה על ארץ ישראל. והכל נבאר בעזרת השם יתברך בסוד המשנה של {{צ|עשר קדושות}}. ואחר כך סובב עזרות ולשכות. ואחר כך סובב הר הבית. ואחר כך סובב ירושלם. ואח"כ סובב ארץ ישראל. ואח"כ חוץ לארץ שהוא משכן השרים{{כך מובא בדפוס וינציא. ויתכן כי יש ספרים אחרים שגורסים "משכן ע' שרים"}}. ובארץ ישראל תתפשט ותשתרבב השכינה דרך ד' מאות פרסה אלו ותשכון קדושתה בארץ ישראל, ובירושלם מדרגו' קדושה יותר, והר הבית יותר כמשרז"ל {{צ|עשר קדושות נתקדשה ארץ ישראל}}. והיינו שכינה שוכנת בתחתונים ואינה מתלבשת בחיצונים כלל. ואפילו עתה בגלות - מכל מקום {{צ|עיני יהוה אלהיך בה}} {{ממ|דברים|יא|יב}}. וזה יובן ממה שמביא הזוהר בפרשת שמות {{ממ זהר|ב|יד|א}}, וזה לשונו: {{ש}} {{צ|ברח דודי ודמה לך לצבי וגו'}} אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או כעופר האיילים. בזמן שהוא בורח - הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו, ולעולם תמיד הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמר ישראל: רבש"ע! אם אנו גורמים שתסתלק מביננו - יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח. עכ"ל. והנה עתה בגלות אעפ"י שנסתלק הקב"ה מירושלם ומארץ ישראל למעלה למעלה - מ"מ הוא מחזיר ראשו למקום שהיה שם בירושלם עיר הקדש כדי להשפיע בה תמיד. וזהו סוד הפסוק {{צ|עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה..}} {{ממ|דברים|יא|יב}}. וצריך להבין למה אמר דווקא {{צ|עיני}}? הוה ליה למימר "יהוה אלהיך" בלבד? ולמה מדייק דווקא {{צ|עיני}} ולא תואר אחר?{{ש}} הטעם הוא שזה הפסוק הוא מרמז על הגלות כשמסתלקת השכינה למעלה היא מהפכת הפנים בלבד ומסתכלת בעיניה בה. ולא בעצם קדושתה - כי היא מסתלקת תמיד למעלה, אבל העינים מסתכלים תמיד למטה בירושלים. ולכן נקרא {{צ|ארץ הצבי}} שהיא דומה לצבי. ועתה ישפוט המעיין בשכלו - כי אחר שישראל ידעו בבירור עניינים אלו על מתכונתם כשבא נבוכדנצר ונכנס דרך פתח הצפון והגלה החרש והמסגר בבלה - מה היתה כוונתם בחשבם שהם טבועים בבור תחתיות - {{צ|תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ}} {{ממ|תהילים|סט|טז}}. כמה נתייאשו מן הרחמים וכמה היה לבם חרד וכמעט נדחה מן האמת ח"ו כדפירש בזוהר. עד שהוצרך הנביא לבשרם {{צ|ואני בתוך הגולה}} {{ממ|יחזקאל|א|א}} - בעמקי הקליפות. וכמה יצא לבם באומרם "''איה תעלנה תפלותינו? איה יתקשר הבל פה תורתינו?''". עד שנתבשרו ואמר {{צ|נפתחו השמים ואראה מראות אלהים}}. ממש פתח הקב"ה פתחי הרקיעים ואמר "''דעו לכם כי ממש כמו שאני בארץ ישראל כך אני יצאתי עמכם בחו"ל! ותפלותיכם ומצותיכם ונשמותיכם באות אלי מפני שאני יצאתי בגלות עמכם. ורקיעים אלו הם עליכם כאותם הרקיעים שהם על ארץ ישראל''". ואז בטחו ישראל בהקב"ה והתנחמו מאבלותם. האמנם דרך רדתה היא - כי תצא ניצוץ השכינה עם כל חייליה ומרכבותיה. דווקא ניצוץ - כי עיקר השכינה היא בארץ ישראל. אמנם דרך פריצות תפרוץ פרץ ותצא אל ארבע רוחות השמים מקום אשר נפוצו שם ישראל. וא"ת אם כן נתבלבלו כל המעלות ח"ו!? {{ש}} אמנם דרך הפרצה הזאת נבאר שאינה כפרצת החיצונים כשנכנס לארץ שאותה פרצה היה בלבול המעלות וחרבן בית המקדש וכבר נסתמה כנזכר לעיל. אמנם פרצה זו שפרצה השכינה היה ממש כדרך פתח היכל לבנת הספיר לרדת לעולם התחתון לארץ ישראל. כן ממש פרצה פרץ הקדושה בקליפות ונתלבשה בלבושיה וירדה לבבל ולעילם ולכל המקומות. כאמרו {{צ|למענכם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה}} {{ממ|ישעיה|מג|יד}}. ואפילו אם איש אחד פרטי עובד השם בגלותו - שכינה עמו, כמ"ש {{צ|אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגומר}} {{ממ|דברים|ל|ד}} - משם דייק ששם השכינה עמך אפילו ליחיד. אמנם הפרצה תהיה כי כמו שיש מחוזות וגבול לפרצה זו שהם ת' פרסה של ארץ ישראל שהשכינה אשתרבב ותכנס למטה -- כן דרך הגבול הזה הישר נוכח שער היכל לבנת הספיר! באלכסון תשתרבב שכינה ותתלבש בסוד היכליה וחייליה הרוחנים שאינם מצד עצמה בעלי מקום, אמנם המקום יוחס אליה מצדינו שאנו בעלי מקום. תשכון שכינה במקום זולת מקום כנזכר לעיל. הנה השכינה תשתרבב ותתפשט דרך אלכסון אל תוך אותו השר שבחוץ לארץ ואל אותו הגבול. ויעשה לו מהלך ושביל ותתפשט שם. והיינו {{צ|נפתחו השמים}} - שהיו נגדיים לגולה. {{צ|ואראה מראות אלהים}} - היא השכינה שירדה שם, והיינו דרך ירידתה. וא"ת אם כן לפי דברי אלה - ארץ ישראל וחוץ לארץ בימי הגולה הם שוים!? ואין זכות עתה למי שידור בארץ ישראל ולא תועלת ח"ו!? כבר פירשו רז"ל ואמרו {{ממ|כתובות|קיא|א}} {{צ|אינו דומה קולטתו בחיק אמו וגו'}}! ועתה נבאר האיך תעמוד שם השכינה ובזה יתוקן הכל.{{ש}} הענין הוא כי שכינה שורה בארץ ישראל בלי אמצעי, אלא כדפרישית בסוד 'פתח היכל לבנת הספיר' קדושה מתלבשת בקדושה זו פנימית לזו שוכנת בארץ ישראל ממש. ובקדשי קדשים שוכנת מדריגה העשירית בלי לבוש. וזהו סוד הפסוק {{צ|כי בנה יהוה ציון נראה בכבודו}} {{ממ|תהילים|קב|יז}} ובעצמו בלי לבוש. וזהו ר"ת {{צ|'''ב''''נה '''י''''הוה '''צ''''יון}} - הוא '''צב"י''' - כי את ציון בנה ה' כדי להראות כבודו בלי לבוש. וכן בעזרות ג"כ{{הערה|היה נראה להגיה י"ס דהיינו עשר ספירות - ויקיעורך}} מדריגות הקדושה בלי לבוש. ובארץ ישראל בלי לבוש. ואז ממש שוכנים באויר הטהור. אמנם בחוץ לארץ ח"ו שתרד כך השכינה - שעל זה נאמר {{צ|אני יהוה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן}} {{ממ|ישעיה|מב|ח}} - אם כן היאך תתפשט השכינה שיהנו ממנה הקליפות ח"ו להיות בניה עזובים שם באויר הטמא?! אי אפשר! אלא תתפשט ניצוצה עד מקום שישראל שורים ותתלבש בלבושי הקדושה בתוך החיצונים. דהיינו מתלבש ניצוץ שלה בחוץ לארץ בשר ההוא שישראל תחת ידו בסוד {{צ|מלכותו בכל משלה}} {{ממ|תהילים|קג|יט}}. דהיינו י' ספירותיה מתלבשים בעשר קליפין לאכפייא לון כדי שלא יוכלו להרע לישראל. והיינו כענין השמש שהוא בשמים וניצוץ אורו למטה בארץ. וכן גם כן שכינה עיקרה בארץ ישראל וניצוצה למטה בחוץ לארץ עם ישראל לשמרם. והיינו דקאמר יחזקאל {{צ|ואני בתוך הגולה}} - לא עצמותה ממש, אלא ניצוץ אורה. לפיכך {{צ|נפתחו השמים ואראה מראות אלהים}} - מכלל שהיא למעלה בשמים וניצוצה למטה בחוץ לארץ מתלבש בשר, כדרך שמתלבש משך רוחב גבול ארץ ישראל. שאותם המחיצות הם {{צ|רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת ונוגה לו}} {{ממ|יחזקאל|א|ד}}: והנה הסובב פנימה לגבולי ארץ ישראל הוא אור נוגה זה, והוא מתפשט מפתח היכל לבנת הספיר עד סוף תחומי ארץ ישראל. ואין בארץ ישראל 'רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת', אלא גבוליה {{צ|נוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל}}. לכך כולה ראויה לנבואה ואוירה הוא טהור המחכים. וחוצה לנוגה הוא חוצה לארץ - סובב ענן גדול ואש מתלקחת. וחוצה להם רוח סערה. שהרי הנביא בארץ ישראל לא הוצרך לעבור דרך אלו הקליפות אלא מיד נוגה לו וצופה בחשמל. וכן פי' ישעיה {{צ|בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את יהוה}} {{ממ|ישעיה|ו|א}} - ר"ל שראה נקודה אמצעית יושב על כסא רם ונשא וגומר. אמנם בחוץ לארץ יש בין ישראל לאביהם שבשמים מחיצות של ברזל, דהיינו שאמר יחזקאל {{צ|ואראה והנה רוח סערה וגומר}}. דהיינו השכינה שהוא המוח המתלבשת בחשמל. ועליו {{צ|נוגה לו סביב ועליה אש מתלקחת ועליה ענן גדול ועליה רוח סערה}}: והנה המת בארץ ישראל - קולטתו בחיק אמו בתוך הנוגה. ואם רעה תתגרש. ואם טובה תתקבל. והרשעים צריכים להנער ממנה. אמנם בחוץ לארץ הוא להפך - כי הרשעים מאליהם נשארים בחוץ, והצדיקים יפתח להם פתח ויקרעו החשך ענן וערפל (שהם ג' קליפות) ויכנסו בתוכם. וזהו שאין בשום נבואות שום נביא מעלות אלו אלא בנבואת אליהו בחורב שנאמר {{צ|והנה רוח...רעש...אש}} - ג' קליפות. ואח"כ {{צ|קול דממה דקה}} (שם יב) שהוא המוח, מפני שהיה בחו"ל. וכן יחזקאל. אמנם שאר נביאי ארץ ישראל רואים ושומעים מיד את הקול. והיינו שאנו אומרים ששכינה תתלבש בשר ההוא שישראל יושבים בו. ובעוד ששכינה מתלבשת בשרים החיצונים להשפיעם אזי היא אומרת {{ממ|שיר|א|ו}} {{צ|שמוני נוטרה}} את הקליפות, שהם {{צ|הכרמים}} והשרים. ו{{צ|כרמי שלי}} של ארץ ישראל ועם קדוש - {{צ|לא נטרתי}}. וזהו רמז הפסוק {{צ|כי כרם '''י''''הוה '''צ''''באות '''ב''''ית ישראל}} {{ממ|ישעיה|ה|ז}} - ר"ת '''צב"י''' - להורות שארץ ישראל וישראל נקראים 'כרם של הקב"ה'. וזהו שכתוב {{צ|כרמי שלי לא נטרתי}}. ואין יחוד כלל. כי אחר שהשכינה נפרדה מהספירות - כל הספירות הם בלתי שלימות. כי אין אור הא"ס מתגלה בהם בתוספת האור יותר על כדי חיותם. כי אין הכתר משפיע אורו אלא בהיות חכמה ובינה (שהם הכסא שלו) בייחודם. והם אינם מתייחדים אלא ביחוד התפארת ומלכות. ובגלות היא נטרדת מכל יחודה וטובותיה, ואין בה אור כלל על ידי היחוד. אמנם נמשך אליה על ידי תפלותינו ומצותינו סעד וסמך מעט כדפירש בזוהר בפסוק {{צ|אם בחקתי}} {{ממ|ויקרא|כו|ג}}. וזה יהיה הענין הנזכר אפילו ליושבי ארץ ישראל, שאנו בחיק האם ובסדר הנכון אל המדרגות. שאפילו שחרב מקדשנו - לא שלטה הקליפה בארץ ישראל אלא עד תשלום החרבן בלבד כנזכר, ואח"כ תכף נסעה. ואלו הגוים יושבי הארץ - אינם דוחים השכינה ממנה בחורבנה, אלא תמיד היא עומדת בכותל מערבי. כי מעשי הגוים ועבירותיהם אינם פוגמים בה רק שהוא חלול שמו בגלות. ואנחנו עומדים בחיק האם והיא בוכה עמנו ומנשקת עפר משכנה כדפי' בזוהר איכה. והנה ענין נוקבא דתהומא רבא והיכל לבנת הספיר הוא יום ולילה. כי ביום יסתם נוקבא דתהומא רבא, ו{{צ|תזרח השמש יאספון ואל מעונותם וגו'}} {{ממ|תהילים|קד|כב}} - ואז יצא ההוא דאיתמר ביה דמות האדם לפעלו. והיא הקדושה. ובלילה יסתם פתח היכל לבנת הספיר ויפתח פומא דתהומא רבה . ואז {{צ|בו תרמוש כל חיתו יער}}, ויתפשטו החיצונים בעולם. וכל העולם טועמים טעם מיתה, והרשות ניתנה להם לינק מהקדושה דרך קליפת נוגה, אבל לא מפנימיות הקדושה עצמה ח"ו. והנה הג' קליפות אחרות שהם ג' קליפות האגוז הקשות - הנה הקליפה הנקראת {{צ|אש מתלקחת}} יש בה ע' ענפים הנכללות בהם ע' שרים, והם תחתונים למטה ושולטים למעלה מגלגלי העולם. והם מחלקים העולם לע' חלקים, ע' גבולי האומות, כל אחד ואחד ממש מכוון ממשלתו כנגד אומתו כמו שביארנו לעיל באמרו {{צ|יצב גבלת עמים}} {{ממ|דברים|לב|ח}}. והם שואבים מבחינת שורשם ואחדותם כאחד מקליפת אש מתלקחת האוחזת ע' ענפים ונעשים בה כולם כאחד. ובחינה זו עולה ומסתלקת מבחינה אל בחינה עד הנוגה, והיא מקבלת הנשמות מסוד הקליפות ונותנת לע' שרים. וכן ג"כ השפע הוא משפעת לשרים והשרים לרקיעים המכוונים כנגד כל חלק וחלק שכנגד גבול האומה. והנה מיום שחלק ה' גבולות עמים אזי אין אותה קליפה ({{קטן|שהיא שורש לשריהם כנודע}}) נוטלת נשמות קדושות מלמעלה מאוצר הקודש כלל, אלא שיש ברשות לבד נפש הבהמית מזיווג סמא"ל ובת זוגו שרי הקליפות. ומיחודם עושים נפשות טמאות לשרים, ונותנים ומשפיעים להם, והם שורצים שרץ נפש חיה טמאה לרוב. ולפעמים יש נוחלים משם נשמות בעם ה', דהיינו ערב רב אשר בין קדושי ישראל. ומהם פריצי ישראל. והכל מצדינו. שאלמלא היו הכשרים מזדווגים בכשרות לא היתה החיצוניות נכנסת שם. ונחזור למה שפירשנו ש{{גמט דגש|ע'}} שרים הם סביבות ירושלם. {{ש}} ובזה תבין הפסוק {{צ|זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה}} {{ממ|יחזקאל|ה|ה}}. {{ש}} והענין כי הנה הרקיעים שאנחנו רואים בעינינו הם עשרה עגולים שבראש מלכות דעשיה, ובאמצע החלל שלהם מתפשט קו היושר של מלכות דעשיה דרך אמצע החלל והוא בגן עדן הארץ. ועל גבי הקו הזה הוא 'העור' כנודע. ועל גבי העור הם הקליפין. וסביבותיהם הם הלבושים דמלכות דעשיה עם אורותיהם המקיפים. וסביבותיהם הם הרקיעים כנודע באורך בדרושי האר"י זלה"ה. וזהו ענין {{צ|זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות}} - כי מלכות דעשיה הנקרא {{צ|ירושלם}} - סביבותיה הקליפות שהם הע' שרים כנזכר. וקו זה נמשך עד הקרקע. ונמצא כי אמצעות הקרקע הוא גן עדן הארץ, והוא חומר זך מאד וקדוש. וסביבותיו הוא הארץ הזאת - חומרית מאד, ששם שליטת הקליפות. ובה שמרי הקליפות הגסות שאין גסות גדול מהם, והוא תכלית הבירור והעכירות. כי כמו שגן עדן הארץ הוא תכלית הגסות והעביות של העולמות וההיכלות העליונים דקדושה -- כן הארץ הזו היא תכלית גסות ועביות הקליפות. ולכן כל מעשה העולם הזה הם קשים ורעים, והרשעים גוברים בו, בסוד {{צ|יש הבל אשר נעשה על הארץ}} {{ממ|קהלת|ח|יד}} - {{צ|הארץ}} דווקא שהיא ארץ הזאת. והנה צריך לדקדק - היאך הם עשרה רקיעים - והלא רז"ל לא פירשו כי אם שבעה רקיעים? {{ש}} והענין זה הוא כמו שבעה היכלות - שהשלשה ראשונות נחשבות כאחד, והשנים אחרונות גם כן נחשבות כאחד. דהיינו '''כתר חכמה בינה''' - הוא היכל קדש קדשים, ואח"כ הם חמשה היכלות שהם '''חסד גבורה תפארת נצח הוד''', ו'''יסוד והמלכות''' הוא {{צ|היכל לבנת הספיר}}. הרי הם עשר ספירות וז' היכלות. כך בכאן הם עשרה רקיעים פרטיים וז' רקיעים בכללות. והנה הרקיע העשירי הוא קודש, והוא כתר של מלכות דעשיה. והוא נותן חיות וכח לרקיע תשיעי שיוכל לסבב כל הגלגלים ביום אחד. והרקיע הט' נקרא 'גלגל יומי'. ואין בו כוכבים כלל. והוא חכמה של מלכות דעשיה. וזהו סוד {{ממ|תהילים|קד|כד}} {{צ|כולם בחכמה עשיתה}} - בבינה. ר"ל שכל הככבים והמזלות היו כלולים בכח בחכמה, ואח"כ בהתחברות החכמה בבינה נעשה שם הכל בפועל. והוא בתוך הרקיע שמיני דתמן קבועים כוכבים ומזלות, שהם ששים רבוא מספר שנים עשר שבטי י"ה. ומשם יורדות נשמות כל ישראל כמו שמביא בפרקי היכלות דרבי ישמעאל כהן גדול על פסוק {{צ|ונוצצים כעין נחשת קלל}} {{ממ|יחזקאל|א|ז}}. כי {{צ|נוצצים הוא}} לשון 'ניצוצות', כי כשהקב"ה מכה בחיות הקדש שנוסעים עם המרכבה אז יוצאים מהם ניצוצות. ומטטרו"ן שר הפנים לוקח אותם ומתקן מהם נרות. ומנורה אחת תלויה לפני הקב"ה, וכל שעה עומדים עליה נרות המתוקנים מן הניצוצות. ואח"כ העודפים על הנרות - מתקן מהם כוכבים ושמר אותם. וכשיצא תינוק נער ממעי אמו - אז הולך מטטרו"ן ומתקן לו כוכב ונותן לו כדי להאיר לנשמתו. ואותו כוכב יחיה בעוד שהאדם קיים בעולם הזה. ונלע"ד שזה סוד הפסוק {{ממ|משלי|כ|כז}} {{צ|נר יהוה}} - ממה שנעשה נרו לפני ה' - הוא גם כן נר ל{{צ|נשמת אדם}}.{{ש}} וזהו גם כן {{צ|בהלו נרו עלי ראשי}} {{ממ|איוב|כט|ג}} שאמרו רז"ל שנר דולק על ראשו במעי אמו - הוא זה הנר של הכוכב הנזכר לעיל. כלל העולה שברקיע השמיני שם הכוכבים ונשמות ישראל. ונקרא 'בינה דמלכות דעשיה'. {{ש}} ושם מאירים ניצוצות החסדים שהם נקראים 'כוכבים'. גם ניצוצות הגבורות שנקרא 'מזלות'. וכנודע בדרושי האר"י זלה"ה שיסוד דבינה נקרא {{צ|רקיע}} שבו חמה ולבנה ({{קטן|שהם זעיר ונוקביה}}) וכוכבים ומזלות כנזכר. והם י"ב מזלות '''טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד'''. ושלשה רקיעים אלו נחשבים לאחד כנזכר בבחינת ההיכלות, ונקראים {{צ|קדש הקדשים}}. {{ש}} והשבעה רקיעים תחתיהם - שם ז' כוכבי לכת '''שצ"ם חנכ"ל''', שהם שבעה תחתונות של מלכות דעשיה '''חג"ת נהי"ם''', שבהם ז' כוכבי לכת ({{קטן|שהם שבעה חסדים שמאירים בתוכם כנודע}}). {{ש}} והשנים תחתונים נחשבים גם כן לאחד. ובאלו הז' רקיעים הם נשמות {{גמט דגש|ע'}} אומות - {{גמט דגש|י'}} אומות תחת כל כוכב. והי"ב מזלות משפיעים להם. ובכל רקיע ורקיע יש שוטר ומושל ממונה להיות תחת ממשלתו. ותחת גלגל הלבנה - אחרון שבכולם - יש רקיע חלק שאינו משמש כלום, ושם נשמות השדים ורוחין ולילין - איש כפי מצבו. וגופם נעשה בארץ בשבעה מדורות שתחת הארץ הנקרא {{צ|תבל}}. ויש להם מדריגות בד' יסודות '''אש רוח מים עפר'''. כי יש מהם מאש ויש מרוח ונקראים {{צ|רוחין}}. ויש במים ובעפר ונקראים {{צ|שדים ומזיקים}}. ועל כל כת יש עליהם ממונים ומלאכים הכופים אותם לעשות רצונם, ומשפיעים ונשפעים מצד הגבוהים עליהם - עד מקום הקדושה שבז' רקיעים; {{צ|כי גבוה מעל גבוה שומר}} {{ממ|קהלת|ה|ז}} עד כסא הכבוד. וכשיוצא גזירה טובה או רעה ח"ו - הכרוז מכריז בכל רקיע ורקיע, וזה אומר לזה עד מקום הד' יסודות, ומשם יודעים השדים העתידות. ואפילו הממונים על העופות מכריזים. ומשם - {{צ|עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר}} {{ממ|קהלת|י|כ}}. ===מעלת ארץ ישראל לעתיד לבא=== דע כי כל חלק וחלק מהארץ נתן לאומה המתייחסת אל החלק ההוא. וזהו שכתוב {{צ|כי לבני לוט נתתי את ער ירושה}} {{ממ|דברים|ב|ט}}. ממש מתייחס לבני לוט הוא ער. וכן לעשו הר שעיר. וכן פירשו רז"ל {{צ|הוא אדום וארצו אדומה}} - מורה שממש יחס הארץ לפי האומה השוכנת בה. והטעם, כי השר השולט על האומה גם כן יש לו יחס להשפיע בחלק הארץ ההיא. וכן הנשמות ההם הם מחלק הקליפה שמתייחסת לאותו עפר החיצוני. בענין שהם שלשה יחסים: יחס האומה, ויחס הארץ, ויחס השר בנשמות ובהשגחה. וזהו סוד {{צ|לשמרך מ'''אשה''' '''זרה''' מנכריה}} - ראשי תיבות '''א''''ומה '''ש''''ר '''ה''''ארץ. שכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה '''זרה''' כמו שנבאר לקמן. וכן ענין זה ממש לישראל בארץ ישראל, ונשמתם ותורתם ואלהיהם. כי ארץ ישראל הוא עפר קדוש, והעם היושב בה - עם קדוש, ונשמתם קדושה, ותורתם קדושה, ואלהיהם קדוש - שהוא השר של ישראל. ולא זה בלבד אלא כמו שארץ ישראל אין לה יחוס ברוב מצותיה עם שאר ארצות - כן אין לה יחס התורה עם שאר התורות והחוקים אשר לאומות העולם. ולזה אמר {{צ|ולא תעשו מכל התועבות האלה... כי את כל התועבות.. ולא תקיא אתכם כאשר קאה וגו'}} {{הפניה לפסוקים|ויקרא|יח|כו|כח}}. הנה שהתורה הקדושה וארץ ישראל יש להם יחס יחד, וכן יש לישראל יחס עִם הארץ בלי ספק בשביל יחס נשמתם. והראיה מיחזקאל {{ממ|יחזקאל|מז}} שחלק ארץ ישראל לי"ב שבטים ויחס כל שבט ושבט בגבול אחד. ולפי יחס השבט כן משכנו במה שהוא נגדיי לגבול אשר שם אצילות נשמת אותו השבט כדי שיהיה שופע עליו. {{ש}} וכן המצות הנעשות בארץ עולות ומקשטות כל גבול וגבול בסוד נשמת כל שבט ושבט, בענין ששלמות הנשמות בחלקם בארץ ושלמות הארץ בחלק הנשמות המגיע אליה נגדייות אל מציאותה{{הערה|אולי יש להגיה "אל מצוותיה" וצע"ע - ויקיעורך}}. והענין כי גם נקודת ציון אשר היא נקודה שממנה הושתת העולם כנודע - היא מתייחסת אל השכינה בסוד י"ב גבוליה המתפשטים מהנקודה האמצעית. והיינו סוד {{צ|מדות הארץ}} הנזכרים בפסוקי יחזקאל, והמקדש בתוכו. וישראל חוסים תחת שולי כנפיה הנפרשות מלא רוחב הארץ. וכן גם כן כמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות על מכונו - כן גם כן השכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמיתי הנגדיי אל גבולו. כנודע כי עשר ארצות הבטיח האל יתברך לאברהם לתת לזרעו כנגד מדת המלכות המקננת בעשיה שהיא כלולה מעשר. ובימי משה לא הבטיחם על ידו אלא על שבעה ארצות של שבע עממין בלבד, שהם כנגד שבעה ספירות התחתונות. אמנם ארץ {{צ|קני וקניזי וקדמוני}} שהם כנגד שלשה ספירות העליונות - לא הבטיחם, לפי שבזמן הזה אינם פועלים אלא התחתונים. אבל אחר הגאולה האחרונה שיפעלו השלשה עליונות - אז יותן להם כל העשר. והנה נודע כי השבעה עממין הם רמוזים בזעיר ונוקביה דקליפות נוגה. כי זעיר הוא ששה קצוות ונוקביה היא שביעית להם. ולכן נראה לפי עניות דעתי כי הראשי תיבות של ז' עממין שהם '''כ'''נעני '''ח'''תי '''א'''מורי '''פ'''רזי '''ח'''וי '''י'''בוסי '''ג'''רגשי{{הערה|{{גמט דגש|כחאפחיג}}}} - גימטריא {{גמט דגש|סמאל}}, שהוא זעיר דקליפת נגה. ו{{גמט דגש|ארץ כנען}} גימטריה {{גמט דגש|לילית}}, מפני שהיא מקבלת מכל הששה קצוות דדכורא.{{ש}} וגם {{גמט דגש|כנעני חתי אמורי פרזי חוי יבוסי גרגשי}} עם כללות עשר עממין - גימטריא '''ארץ כנען''' באותיות '''נ"ץ'''(?) דמנצפ"ך{{הערה|לא הבנתי את התחשיב, וצע"ע - ויקיעורך}}, להורות שהיא המלכות דקליפה והיא כללות מן העשר ספירות דקליפות נוגה. אבל המלכות דקדושה נקראת {{גמט דגש|ארץ הכנעני}} כמו שאמר הפסוק {{צ|והיה כי יביאך יהוה אל ארץ הכנעני}} {{ממ|שמות|יג|ה}}. <big>(</big> ושמעתי מהחכם השלם '''מוהר"ר זכות נר"ו''' ש{{גמט דגש|ארץ הכנעני}} גימטריה {{גמט דגש|מלכות}} דקדושה מפני שנתחבר עמה שם {{גמט דגש|י"ה}} בסוד {{צ|אמרתי לא אראה יה [יה]{{הערה|כאן הוספתי את המילה כפי הפסוק אצלנו, ובדפוס לא הופיע - ויקיעורך}} בארץ החיים}} {{ממ|ישעיהו|לח|יא}}. וכן '''י"ה''' במילוי כזה {{גמט דגש|יו"ד וי"ו דל"ת ה"ה ה"ה}} עולה {{גמט דגש|מלכות}} ו{{גמט דגש|ארץ הכנעני}} - שכל כחה היא משם '''י"ה''' בסוד {{צ|יהוה בחכמה יסד ארץ}}. ולכן '''אויר''' שלה מחכים דאיתגלי בה '''אור י''''. והנה {{גמט דגש|י', יו"ד, יו"ד ו"ו דל"ת}} - הרי {{גמט דגש|מלכות}}. וסוד הוא מ"ש בספר הזהר {{צ|אבא יסד ברתא}}. ואז איהי {{צ|ארץ ישראל}} - ישראל סבא. וכוללת עשר דרגין לקבל י' עממין דאינון {{גמט דגש|כח"ב גג"ת נהי"ם}} העולים {{גמט דגש|ישראל}} - דמתמן אתקדישת בעשר קדושות. והיודע מדרגת חם בן נח - שעליה נאמר {{צ|כל היום {{גמט דגש|דוה}}}} - ישמח ויבין כי נהפך ל{{גמט דגש|הוד}} והדר. פי' כי בהגלו' קרני ה{{גמט דגש|הוד}} דאיהו {{גמט דגש|י"ה}} על ארץ כנען שהיתה {{גמט דגש|דוה}} בנדתה - אז נתקדשה. וזהו סוד {{צ|פתחו לי שערי צדק אבא בם '''אודה י"ה'''}}. ולכן דוד שהוא בסוד {{צ|איהי בהוד}} - חבר {{גמט דגש|ק"נ}} הודאות - {{מכפלת גימטריה|י'|פעמים|י"ה}}. ובו חתם ספרו. ועל כל הנזכר בכאן דוק ולא תשכח שנקרא ארץ ישראל בשם {{צ|ארץ הכנעני}} רק בעת גאולת מצרים דאז איתמר {{צ|עזי וזמרת '''י"ה'''}}. {{ש}} עכ"ל. ודברי פי חכם חן <big>)</big> ולכן גם כן כל הששה עממין אחרים כולם נקראים {{צ|ארץ כנען}} על שמה. וגם כמו שאמר האר"י זלה"ה בסוד {{צ|פתורה...'''על''' הנהר}} - שהנקבה היא על הזכר. וזהו {{צ|יותרת '''על''' הכבד}} כנזכר בזוהר פרשת פנחס דף רל"א ע"ב {{ממ זהר|ג|רלא|ב}}. וזהו דווקא בארץ בני עמין שהם בקליפות. אבל בקדושה כתיב {{צ|והארץ הדום רגלי}}, וגם {{צ|והיה יהוה למלך על כל הארץ}}. ולכן בקדושה נקרא '''ארץ ישראל''' שהיא טפלה לזכר. ואז נקרא {{צ|ארעא רעוא}} - כי '''כנען''' ראשי תיבות {{צ|'''כ'''י '''נ'''רצה '''ע'''ונה}} עם נו"ן של {{צ|עו'''נ'''ה}} {{ממ|ישעיהו|מ|ב}}. כי מה שהיה '''כנען''' נעשה 'ארעא דרעוא' בסוד {{צ|עונות כזכיות}}. וזהו סוד {{צ|שאו זמרה ותנו {{גמט דגש|תף}}}}. כי על ידי הזמר הוא {{צ|זמיר עריצים}}. וזהו {{צ|ותנו '''תף'''}} - שמכניע ה{{גמט דגש|לילי"ת}} שגימטריא {{גמט דגש|ת"ף}}. ואז {{צ|כנור נעים עם נבל}} - ר"ל מה שהיה {{גמט דגש|ארץ כנען}} ביד {{גמט דגש|ת"ף}} ו{{גמט דגש|מחול}} שהם שתים נשים זונות {{גמט דגש|לילית}} ו{{גמט דגש|מחלת}} - עתה נהפך ל'''נבל וכנור''' שהוא ביד הקדושה תחת '''הוי"ה'''. {{ש}} כי שם '''י"ה''' רומז ל'''נבל''' - שהוא '''נ'''' שערי בינה, '''ל"ב''' נתיבות חכמה. ושם '''ו"ה''' רומז ל'''כנור''' שהוא '''כ"ו נ"ר''' - זעיר ונוקביה. וזה רמז כי ראשי תיבות {{צ|'''כ'''נור '''נ'''עים '''ע'''ם '''נ'''בל}} הוא '''כנען''', להורות שנכנע {{גמט דגש|ארץ כנען}} תחת '''הנבל והכנור''' שהם חכמה ובינה תפארת ומלכות. וזה נעשה בזכות האבות כמ"ש {{צ|וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען}} {{ממ|שמות|ו|ד}}. וזהו רמז {{גמט דגש|כנור נעים עם נבל}} גימטריה {{גמט דגש|אברהם יצחק יעקב}}. שבזכותם יצא ארץ כנען מתוך החיצונים ונכנס תחת הקדושה, תחת שם '''הוי"ה'''. וזהו שאמר {{ממ|תהלים|מח|ב}} {{צ|גדול יהוה ומהולל מאד}} - אימתי הוא גדול מאד? כשהוא {{צ|בעיר אלהינו הר קדשו}}. וזהו {{צ|ויהוה בהיכל קדשו}} {{ממ|חבקוק|ב|כ}} - ששם '''הויה''' אינו שלם אלא {{צ|בהיכלו}} - שהיא ארץ הקדושה בסוד {{צ|'''י'''שמחו '''ה'''שמים '''ו'''תגל '''ה'''ארץ}} - שמה(?) הוא שער השמים, ומתחבר '''י"ה''' עם '''ו"ה''' ביחד. והנה כתב האר"י זלה"ה כי ארץ ישראל היו בה {{גמט דגש|י'}} עממין כנגד {{גמט דגש|י'}} מדות שבה. וישראל כבשו חלק השביעי לבד. כי כנגד עשר שבה בקדושה יש גם כן עשר בטומאה. והשבעה שהם תחתונים - יכלו ישראל לכבוש. אבל הקליפות שכנגד ג' עליונות שלה - לא יוכלו, שהם קליפות דקות גדולות יותר. * והם '''הקני''' - והוא מה שכנגד הבינה שבה. וכן עולה {{גמט דגש|קנ"י}} - {{גמט דגש|קס"א}}{{הערה|שהוא מילוי אהי"ה ביודין - ויקיעורך}}. * ו{{גמט דגש|קניזי}} הוא מה שכנגד החכמה שבה. ונקרא '''זקן''' - זה שקנה חכמה. ובקליפה נקרא '''קניזי'''. * '''{{גמט|הקדמוני}}''' הוא כנגד הכתר ונקרא {{צ|ארץ כנען}} משום שכנען היה מה(?) שכנגד מלכות שבה שהיא הכוללת בה כל העליונות. ולפי שרחל היא {{גמט דגש|חו"ה}} שהיא מילוי שם מ"ה{{הערה|{{גמט דגש|ו"ד, א', א"ו, א'}}}}, ו{{גמט דגש|י'}} מדות שבה עם י' פעמים י"ט. וכן עולה {{גמט דגש|כנען}} - י' פעמים י"ט. וזהו {{צ|{{גמט דגש|קץ}} הימין}}. ומה שכנגדה הוא נקרא {{צ|{{גמט דגש|קץ}} הימים}}. ונלע"ד שאחר כך שאמר משה {{צ|והיה כי יביאך יהוה אל {{גמט דגש|ארץ הכנעני}}}} שגימטריא {{גמט דגש|מלכות}} - אז {{צ|'''י"ה''' בארץ החיים}}. וזהו שאמר {{צ|פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה '''יה'''}} - שהוא השפע דחכמה ובינה במלכות שהוא עשר מילוי ע"ב {{להשלים}} ----------- cf83jwtqf0blwxjhzjkatx2iv2eeikb 3079328 3079327 2026-08-27T04:13:20Z Roxette5 5159 שיהא ברור כי כאן הכותרת הוא מתוך טקסט הספר עצמו 3079328 wikitext text/x-wiki __TOC__ ===מעלות וסגולות ארץ ישראל=== שמעו דבר יהוה אוהבי דעת נוצרי יראה ברחו לכם מכזיב ועד אמנה. ראויה להתכבד על שולחן מלכים - 'מאן מלכי רבנן' . כי נגידים אדבר ואודיע קושט אמרי אמת מיוסדים על אדני הקבלה הנאמנת האמורה מפי ארון העדות אמון רבתא נהירו דאורייתא, הוא גלא עמיקתא, כבוד גדולת מעלת הרב המופלא רבינו הקדוש כמלאך ה' '''כמוהר"ר יצחק לוריא אשכנזי''' הנודע בשם '''האר"י דבי עלאי''' זלה"ה. ומשנהו אבי החכמה אשר מלא את ידו לשבת על כסאו - הוא תלמידו נאמן ביתו חי מדבר אלהי בוצינא דנהורא כבוד מע' הרב '''רבינו חיים ויטל''' זלה"ה. {{ש}} עלימו תטוף מלתי. ושניהם בנעימים יחד קולם אשמיע, ודבריהם אציע בכל מקום שהדין כך והצע"ה צריכה לכך. 'שמעו ותחי נפשכם' דברי האר"י זלה"ה בגדולת ארץ ישראל ומקצהו תראו מראות אלהים ומעט מחזיק את המרובה. הלא כה דברו על מאמר הזוהר פרשת ויקהל דף ר"ט {{ממ זהר|ב|רט|ב}} וז"ל: {{ש}} {{צ|ברקיע דעל ארץ ישראל אית פתחא חדא דאיקרי '''גבילו"ן''' ותחות האי פתח אית שבעין פתחין אחרנין לתתא, ושבעין ממנן נטרין מרחוק תרי אלפין אמין דלא קרבין לגביה. וההוא פתחא סליק לעילא לעילא עד די מטא לגו כורסייא עילאה, ומההוא פתחא לכל סטרין דרקיע עד תרע' דפתחא דאיקרי '''מגדו"ן''' דתמן איהו סיומא דרקיעא דתחומא דארעא דישראל וכו'}}. פירש גם האר"י זלה"ה כי באמצע השער והפתח שהוא כנגד ארץ ישראל יש פתח גדול, וסביב הפתח ההוא יש ע' פתחין שמשם ניזונים ע' אומות מתמצית הפתח ההוא. ובאותו פתח יש פרוכת דקדושה דלא שבק לסיטרא אחרא שיזונו משם, כנזכר בפרשת תרומה קמ"א ע"א {{ממ זהר|ב|קמא|א}}. והוא לבוש גם כן אלא שהוא קדוש. ולכן אין הקדושה מתגלית בזמן הזה. וגם הפתח הוא באמצע הרקיע ונשפע אח"כ לארץ התחתונה דרך הפתח ההוא. ויש פרוכת גם כן אחר לעכב הסטרא אחרא שלא יכנס לארץ ישראל. וזה הפתח מכוון באמצע כל הרקיעים עד שמגיע לכל בחינת יסוד שבמלכות, נקודה קדישא שבכל העולמות עד כורסיא קדישא. ומשם עולין כל התפלות והנשמות העולות למעלה בלילה. ואעפ"י שאמר בפרשת ויקהל דף ר"א ע"ב {{ממ זהר|ב|רא|ב}} כי התפילות סלקין במזרח ובמערב וכו' - זהו בעלית האוירין, אבל אחר כך כולן נכנסין דרך הפתח ההוא האמצעי. והנה אלו הרקיעים אינם מתגלגלים אלא קבועין. ולכן תמיד פתחם מכוין כנגד ארץ ישראל. אך הגלגלים הקבועים ברקיע הם הסובבים. ונמצא כי כשאנו אומרים שהרקיע קבוע הוא על זה הרקיע. וכשאנו אומרים ש{{צ|גלגל חוזר}} - הוא הגלגל ולא הרקיע. ורבי ישמעאל ור' אליעזר אינן עושין עיקר מן הגלגל אלא מן הכוכב שבו. ואמרו כי מזל חוזר ורקיע קיים. וכן הוא האמת. כי הגלגל והכוכב שבו - הכל נקרא על שם הכוכב. כי הכוכב הוא נקודת הגלגל ונשמתו. והגלגל הוא גופו בסוד העגולים שיש לכל העולמות כנ"ל. וזהו הטעם שאין נזכר בדברי רז"ל תנועת גלגל אלא תנועות הכוכב לבדו. והרקיע קבוע במקום אחד כאהל. '''והרב חיים ויטאל ז"ל''' כתב וזה לשונו: {{ש}} דע כי הלא ארץ ישראל הוא באמצע הישוב, וכנגדה למעלה ברקיע יש באמצע הרקיע פתח אחד גדול כשיעור רחב ארץ ישראל ונקרא '''גבילו"ן'''. ותוך זה הפתח לתתא מיניה יש פתחים אחרים באמצעית'. נמצא שהם {{גמט דגש|ע"א}} פתחים לקבל ע"א סנהדרין. וכל הני פתחים ע"א נקראים {{צ|שערי צדק}}, והם קדושים, ואינם מצד האומות ח"ו. ויש סביב ע"א פתחים אלו מגרש ב' אלפים אמה לכל צד, ושם נגמר שיעור הרקיע שעל ארץ ישראל. ואלו השני אלפים אמה לכל צד הם משרז"ל על תקנת תחומין בשבת כי כולם הם קדושה עצומה. ובסיום זה הרקיע דשריא על ארץ ישראל יש דלת אחד שהוא סוגר זה הרקיע דשריא על ארץ ישראל. ופתחין אלין כשרוצה הקב"ה - סגרם. ונקרא זה הדלת '''מגדון'''. <big>(</big>ולכן יהושע כשנכנס בזה הדלת תיקן לישראל ברכת הזן. וזהו {{צ|על הארץ ועל ה{{גמט דגש|מזו"ן}}}} - גימטריה {{גמט דגש|מגדו"ן}}. וזהו סוד {{צ|מגדל עוז שם יהוה '''ב''''ו '''י''''רוץ '''צ''''דיק}} {{ממ|משלי|יח|י}} - ר"ת '''צבי'''. ר"ל {{צ|מגדל עוז}} נקרא ארץ צבי ששוכן בה {{צ|שם יהוה}} שהיא השכינה. ובו {{צ|ירוץ}} יסוד שנקרא 'צדיק' דרך הפתח והדלת שנקרא {{גמט דגש|גבילו"ן מגדו"ן}} שמספרם גם כן {{גמט דגש|צדי"ק}}. וזה סוד הפסוק {{צ|זה השער ליהוה צדיקים יבואו בו}} {{ממ|תהלים|קיח|כ}}.<big>)</big> ומ{{גמט דגש|ע"א}} פתחים אלו ניזונים ארץ ישראל שהם {{גמט דגש|ע'}} נפש לבית יעקב. והסוד כי {{גמט דגש|ע'}} ענפים יש באילן העליון ומהם נשמות ישראל. אם כן לכל ענף יש פתח אחד, ואין כל ישראל ניזונים מענף אחד ומפתח אחד. והפתח שבאמצע הוא כנגד השכינה עצמה שנקרא {{צ|צדק ילין בה}} {{ממ|ישעיה|א|כא}}. והשבעים אחרים נקראים {{צ|שערי צדק}}. וסביבות אלו ה{{גמט דגש|ע'}} פתחים שבארץ ישראל רחוק ב' אלפים אמה לכל צד (שהוא סיום רקיע ארץ ישראל) - שם שרויים {{גמט דגש|ע'}} ממנן, כל אחד כנגד פתח אחד. ומתמצית ושיורי השפע דארץ ישראל לוקחים אותם ה{{גמט דגש|ע'}} ממנן כל אחד מפתח אחד - אך אינם קרובים אליהם ח"ו. ואז נעשה שאר הרקיע {{גמט דגש|ע'}} רצועות, וכל ממנא שליט על רצועת הרקיע שלו. נמצא כי הרקיע של ארץ ישראל ושאר הרקיע - הכל הוא רקיע אחד, רק שאותו שיעור הרקיע שכנגד ארץ ישראל יש בו אותם הפתחים. וכן הוא בכל העשר רקיעים הנזכר שהם נקראים {{צ|יריעות המשכן}}. וכן למעלה מהם עד כסא הכבוד {{צ|עיני יהוה אלהיך בה}} {{ממ|דברים|יא|יב}} - באופן כי כל ארץ ישראל אין עליה שום קליפה חופפת, ומן האי סטרא ומהאי סטרא הכל נפתח. כי אין לומר כי בקצה האחד של ארץ ישראל הוא פתוח והשאר סתום - כי כל גבול ארץ ישראל מן הקצה אל מהקצה הוא פתוח. ואמר כי טעם פתח הזה הוא כי הוא היה דרך ומבוא לעלות משם סוד ריח הקטורת והקרבנות כשהיה בית המקדש קיים, ואז היה המקום פנוי ע"י אותו הריח העולה משם כנזכר. אך כשגרמו חובין שהוא בעת החורבן - אז נתקרבה הקליפה מכל הקצוות הסובבים את אויר ארץ ישראל עד שנתחברו ד' קצוותיה אל תוך נקודת המרכז האמצעי של ארץ ישראל. ואז כביכול נפסק השפע והדבקות אשר לארץ ישראל עם ירושלם העליונה, ואז שלטה הקליפה ונחרב בית המקדש בעוונותינו. אבל צריך לדעת כי לא נסתם כל הפתח הנזכר ברגע אחד בעת החורבן, אמנם על ידי התועבות והגילולים שהיו מקריבין וממשיכין את הקליפה מעט מעט עד שנסתם הכל ואז נחרב הבית. ולכן תמצא כי תחלה נחרבה כל ארץ ישראל, והוא בגלות שומרון, הם היוד השבטים, כי נתמלאת סאתם עד שהקליפה גברה שם. ואח"כ גם בני יהודה נתמלאת סאתם. אז נתקרבה הקליפה עד נקודת ציון שהוא אמצע כל העולם, ואז נסתם הכל ואז נחרב הבית בעוונותינו הרבים. ועתה צריך לדעת שהלא הארץ בעצמה היא קדושה והיא חלק השם יתברך מכל שבעים ארצות , ואיך תוכל הקליפה ליכנס בחלקו יתברך? {{ש}} לכן השיב כי האמת הוא כי בארץ בעצמה אין להם חלק כלל. האמנם הענין נמשל למי שיש לו עבד אחד וברח ממנו אל בית חבירו - אזי הוא נכנס שם ומכיר את שלו ונוטלו והולך לו. כן ישראל קנו אדון לעצמם בעונותיהם, ונמכרו לעבדים אל הקליפה. בכל יום מקטרים ומזבחים להם עד שברצונם נמכרו להם לעבדים 'להיות להם לאלהים'. ואז הקליפה נכנסה לארץ ישראל ולקחה את העבדים הנמכרים לה ודחה אותם לבר ולקחם בארצה והלכה לה משם, ואז חזר הפתח הנזכר להפתח תכף ומיד. וא"ת אם חזרה הקדושה למקומה איך נשאר ארץ ישראל חרבה? התירוץ הוא כי השכינה עלתה למקומה, וישראל בעונותינו הלכו בין האומות ונשארה הארץ שוממה מבלי בניה ובלי בעלה. ולכן לא חזרה להתיישב עד ישקיף וירא ה' משמים. ואחר שהקדושה נסתלקה כדי שלא תשרה במקום הטומאה (כי זה דרכה כנודע בסוד טומאת מת) - לכן שם הקב"ה פרכת מסך אחד מהקדושה על אותו פתיחו דעל גבי ארץ ישראל. ובזה אין הטומאה שורה שם וגם הקדושה העקרית אינה שורה שם. ונשארה כביכול האשה עגונה ואינה נשאת לאחר. וכוונת פרוכתא דא נלע"ד חיים כי נודע בעת שהמלכות המלבשת גבורה ודין אזי פועלת הדין על ידי לבוש החיצון מכל - שהוא גוון תכלת שמכלה את הכל. והנה אפילו החיצונים יראים אז ממנה כי {{צ|חמת מלך מלאכי מות}} {{ממ|משלי|טז|יד}}. ובראות החיצונים המלכות בלבוש תכלת כנזכר - אזי בורחים משם. וזה סוד {{צ|ההוא חופאה קלישא}} הנזכר בזוהר חלק שני דף קמ"א {{ממ זהר|ב|קמא|א}}, עיין שם, שהוא סוד הלבוש החיצון שבסופו הם הלבושים היותר פנימיים ונקראים {{צ|פרוכתא קדישא}} בערך הפנימיים *** כנודע. ולכן החיצונים אינם יכולים ליכנס שם. וכן הברכה והשפע נמנע - כי תוקף הדין הנכלל באותה חופאה אינו מניח לרדת הברכה כיון שאין זכיות בישראל מעוונותינו. ולכן נשארת ארץ ישראל חריבה - ולא מצד הטומאה, רק בשב ואל תעשה. ולטעם זה נקראת {{צ|חופאה קלישא}} כי כמעט היא נקראת קליפה כנגד מה שלמעלה ממנה.{{הערה|כנראה עד כאן דברי הר' חיים ויטאל - ויקיעורך}} '''והרב המקובל האלהי מוהר"ר משה קורדוירו זל"ה''' כתב זה לשונו: {{ש}} {{צ|בכל רקיעי' אית פתחין ידיען}} - ענין פתחים אלו הם כאלו תאמר ארץ מצרים היא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה היא מחזקת כנגד הרקיע כך וכך מעלות, וכל אותן מעלות הרקיע שהם כנגד חלק הארץ יקראו פתח אחד. ועם היות שיתגלגל הרקיע - אין לחוש, כי כל חלק מהרקיע כשיגיע כנגד הארץ והשר שלה - ישפיע מעין שפע השר הממונה. והפתחים האלו נחלקים בישוב ששם שוכנים {{גמט דגש|ע'}} אומות, וארץ ישראל היא נקודת מרכזם. וכל ה{{גמט דגש|ע'}} יש להם רצועה שהוא פה להם לשאוב מפתח ארץ ישראל. ולזה היו כמה מלכים בארץ ישראל שלא היה להם בארץ ישראל אלא עיר אחד או חלק כמו ל"א מלכים שכבש אותם יהושע, ושאר ישובם היה במרחקי הארץ (כדפי' רז"ל), מפני שפתח שאיבת השפע הוא סביב לארץ ישראל. וכל {{גמט דגש|ע'}} ממנן נטרין מרחוק תרי אלפי אמין - סודו הוא כי אלו הב' אלפים הוא סוד {{צ|תחום שבת}}, והיוצא חוץ לתחום יוצא אל קליפות. שתחום שבת ותחום ארץ ישראל שהוא אלפים אמה הוא סוד {{צ|הנוגה}} כנודע, הסובב ומתחם ארץ ישראל שלא יכנס אליה חצוני ערל טמא. וחלק ארץ ישראל עולה נקי ובר עד כסא הכבוד. ופתח היכל לבנת הספיר מכוונת כנגדה, ונוגה סובב גבולה ממנה ועד רום רקיעין. ושרים סביב לה שואבים מתמציתה. והם פתחי השרים חלקם אשר נגד ארצם ברצועות משוכות אלו על אלו בענין שכולם שואבים דרך אותו הנוגה. והנה כסא הכבוד משפיע כל בחינת ההנהגה לעולם לארץ ישראל וכח כל הנמצא בה. והם סוד {{צ|שערי צדק}}; כי 'צדק' היא מדת המלכות . ואור המלכות המשתרבב מכסא הכבוד דרך ההיכלות, ושוכן בארץ ישראל בסוד {{צ|סתר המדרגה}} הזאת שתחומה נוגה לו סביב ומתוכם כעין חשמל. והכלים הגשמיים שיפעל בו המעשה הוא הרקיעים. ובהגיע הרקיע כנגד אוירה של ארץ ישראל - מתבטל כל כחו וכח השרים שקבל, והוא פועל ברצון השופע כעין שהוא עושה לכל שר ושר - שכל חלק הרקיע שהוא מכוון כנגד ארצו מנהג כפי השפעה הנשפע וחלק התמצית שמקבל מלמעלה. והנה כיון דגרמו חובין והיו ישראל עובדים עבודה זרה - היו האומות שולטות בארץ, נכנסות ומשיגות גבולן של ישראל, וישראל נמסרין תחת ידם, כגון סנחריב וכיוצא. עד שבא נבוכדנצר ואז אתקרב קליפא כלא כחדא והיתה שליטה אל החיצונים על ישראל לכלות ח"ו, עד שהחריב המקדש והגלה את ישראל ודחה לון לבר. ואע"ג דדחה לון לבר - עכ"ד משכנם שם אינו קבוע - דלא יכיל לשלטאה בההוא דוכתא קדישא, ולא הרגיעה שם לילי"ת. וחזר לו נבוכדנצר ושאר המלכים אל מקומם. ועם היום שנתיישבו גוים בארץ ישראל - עכ"ז ישובה אינו ישוב הגורם שתשלוט הקליפה אלא כענין טעם החרבן דמסיק לבד{{הערה|יתכן שיש להגיה כאן "דמפיק לבר", וכפי שנזכר לעיל בענין עבד שברח וכולי, וצע"ע - ויקיעורך}}. וקב"ה עבד דלא תשלוט. שגרש הקליפות אחר שנתנקמו מישראל כדי רשעתם. אהדרת ההיא קליפה וחזרו גבולי ישראל אל גבולם העליון. ואלו עמדו ישראל על מקדשם בגלות יכניה וכיוצא שלעולם נשארו ישראל על מכונם - לא היה צריך דבר, שהיה ראוי שע"י העבודה ישאבו הרוח העליון: אמנם נחרב הבית וגלו ישראל. מה עשה הקב"ה? נטל פרוכתא. והוא סוד {{צ|ופרשו עליו בגד כליל תכלת}} {{ממ|במדבר|ד|ו}}, והוא כח אמצעי בין הקדש והחיצון. ונותן גבול להחיצונים שלא יגשו אל הקדש. והנה בהיות ישראל גולין אזי אויר ארץ ישראל הוא מאיר מהקדש דרך פרכת בגד כליל תכלת זה. אמנם בהיות ישראל על מכונם - אין בין ישראל לאביהם שבשמים מפסיק כלל, ויושבי חוץ לארץ הם שואבים דרך ד' קליפות. והנה סגולת ההוא פרוכתא הוא שגורם שתצמצם למעלה ולא תאיר אל התחתונים, ולזה לא יושפע עליהם שפע ואור השכינה באור הקודם, אבל נמצא בה כשיעור מה שעובר דרך הפרוכת. ועדיפא מחוץ לארץ שאין אותו המעט המאיר עובר דרך החיצונים. וגם הנשמות מדי עלותם לא יצטרכו מתי ישראל לשבר כח ד' קליפות, אלא כבוד השם המאיר דרך הפרוכת הזה שאינו טמא - יאספהו. לזה בזמן רשב"י שהיה חרבן אמר שאויר ארץ ישראל הוא טהור ומחכים וכיוצא, ולא גרעה מעלת ארץ ישראל ח"ו. אמנם תגבורת האור לבנות בית המקדש אי אפשר מן הטעם הנזכר לעיל. ואמנם יש לדקדק עתה שבמקום הבית נעשה בית מרגז לישמעאלים - מאי איכא למימר? שהרי {{צ|שם הרגיעה לילי"ת}} {{ממ|ישעיה|לד|יד}}!? {{ש}} וי"ל שזו שליטת ש‎‎ָׂרָם שנתן לו הקב"ה בזכות המילה כנזכר בזהר. אמנם לא ישכון שם לטמאה כדרך ששולטת {{צ|מחוילה...באכה אשורה}} {{ממ|בראשית|כה|יח}} ששם משכן הקליפות והשר. אבל כאן בארץ ישראל הם יושבים העם לבד ושואבים שפעם מבחוץ ממה שכנגד גבולם, ואין להם חלק בפרוכת כלל וכ"ש במה שלמעלה ממנו. ואותה העבודה שהם עושים - מתגלגלת עד שיוצאה לחוץ אל משכן השר. ודע כי תחלת המציאות אחר התגברות החיצונים וסלוק שכינה מהתחתונים לסבת הפגם והעון שגרמו הדורות הראשונים דור אחר דור - נתחזקה הקליפה ונסתמו פתחי הקדושה, ועמדה שכינה בעליונים זולתי מה שנתלבש בחיצונים בסוד {{צ|ומלכותו בכל משלה}} {{ממ|תהלים|קג|יט}}. וזהו גם כן היה ברדת של ישראל בגלות מצרים כדכתיב {{צ|אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה}} {{ממ|בראשית|מו|ד}}. ולכן כשנראה למרע"ה {{ממ|שמות|ג|ב}} נראה {{צ|מתוך הסנה}} (דהיינו הקוצים, להראות סוד התלבשות) - {{צ|'''לַבת אש'''}} - שהיא 'בת עין' הנקראת 'בת מלך' איך היתה מלובשת בתוך הקוצים. כך עתה בגלות הזה השכינה היא מתלבשת בתחום שרו של עשו כדי לשמור ישראל שם שתי שמירות. * האחת שלא ישתקעו בתוך הקליפות כי {{צ|חונה מלאך יהוה סביב לראיו ויחלצם}} {{ממ|תהילים|לד|ח}} מכל צד הקליפה הרוצה להגביר עליהם כדי להחטיאם. וכמעט האויר הקדוש שוכן אתם בתוך טומאתם. * שנית לשמרם שמירת הגוף שלא יאונה אליהם כל און, כענין {{צ|יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך}} {{ממ|דברים|כג|טו}} ואויר חוץ לארץ מתקדש. ומטעם זה נאמר {{צ|דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל יהוה כי בשלומה יהיה לכם שלום}} {{ממ|ירמיהו|כט|ז}}. כי הנביא גלה להם סוד השכינה עמהם בגלות, ואויר קדוש השוכן אתם בתוך טומאתם, והמלך והמלכה גולים עם בניהם ושם מתייחדים בתוך הגולה. וז"ש {{צ|כי בשלומה יהיה לכם שלום}} שהוא היסוד וייחוד. וזהו סוד {{צ|שכינה גולה עם ישראל}} - עם היות שאינה בגלות - אלא לשמור את בניה לבלי יטמאו בין האומות ולא יוזקו, דשכיחא שם היזקא מפני האויר הטמא. ובהיותה שם - האויר מתטהר. ואין לתמוה על כך. שהרי ישראל קודם שנכנסו לארץ ויצאו ממצרים והלכו במדבר....'''נח"ש שר"פ ועקר"ב וצמאו"ן''' {{ממ|דברים|ח|טו}} - האיך הקריבו קרבן והיו בתוך ענני כבוד? אלא העננים היה להם אויר, ואויר של ארץ ישראל היה הולך עמהם. כי אותו הפתח הנזכר לעיל נפתח להם במדבר נוכח מושב בני ישראל והלך עמהם על ראשם עד שעמד כנגד כל ארץ ישראל שיעור ת' פרסה. והוא מתחילת גבול ארץ ישראל ועד קצהו. וצריך לידע כי ענין גלותנו הוא שכל כך פגמו הנשמות עד שהשכינה גולה ונסתלק ממנה השפע מכל הבחינות מכל וכל. וזהו גלות השכינה החלטי - לא צער שתצטער היא מכאב הבן - אלא זה הוא צער עצמי הנוגע אליה. וזה לא היה דווקא אלא בחורבן בית שני כמו שפירשו בתיקונים על פסוק {{צ|ונהר יחרב ויבש}} {{ממ|איוב|יד|יא}} בענין שפע הנהר הנמשך לשכינה. ופירשו {{צ|יחרב}} בבית ראשון - כי {{צ|יחרב}} הוא כמו {{צ|חרבו המים}}, שאינו יבשות אלא נגיבות, אבל עדיין נשאר לחות השפע קצת. {{צ|ויבש}} - בבית שני, כי {{צ|יבש}} היינו שנתייבש מכל וכל, שנסתם שער השפע מכל וכל. וז"ש הכתוב {{צ|ויקרא אֲדנָי '''יְ''''הֹוִה '''צ''''באות '''ב''''יום '''ה''''הוא לבכי ולמספד}} {{ממ|ישעיה|כב|יב}} שהוא ר"ת '''הצב"י'''. כשנחרב קרא לבכי כי {{צ|'''צבי''' לצדיק}} נחרב ויבש, וראוי לו לבכי ולספוד עליו על הצדיק שאבד למטרוניתא להשפיע עליה, ועתה כל הנשפע שמשפיע לחוץ יוצא ל{{גמט דגש|ע'}} שרים, בני שפחה בישא. והנה {{גמט דגש|צבי}} גימטריה {{גמט דגש|ק"ב}}. חִדֵש שעל ידי הצדיק שהוא היסוד מתחברים גם כן '''ק''''דושה '''ב''''רכה (שהם תפארת ומלכות). ועתה הצדיק אבד - נעשה '''ק"ב''' ישן ו'''ק"ב''' חרובין - שכל השפע של הקדוש ברוך הוא ד"קדושה ו"ברכה - הוא יורד לעלמא דחרוב, סוד {{צ|'''קב''' חרובין}} שהוא לקליפת נגה (כנודע בדרושי האר"י זלה"ה באורך, עיין שם בדרוש של מרכבת יחזקאל). ועיין שם הזוהר פרשה תרומה על פסוק ועשית שלחן (צ"ל מנרת) זהב טהור וגו'. וא"ת - כיון שנסתם שער השפע - אם כן מה יתן ומה יוסף העוסק במצוה או הפוגם? {{ש}} וי"ל כי העושה מצוה בזמן הזה הוא עושה סמך לשכינה ומושך לה שפע כזיעה בעלמא - ועכ"ז יש לו שכר טוב. ועל זה נאמר {{צ|שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה}} {{ממ|ישעיה|סו|י}} - כי סמך הוא עושה לה, ואדרבה יותר שכרו גדול. והעד על זה בת מלך בהיותה יושבת בהיכל המלך אביה - עבודתה שעושין לה אינה כל כך נחשבת כמו עבודה שעושין לה בהיותה בגלות. ואז כשהעבד נותן לה אפילו עשב לח - חשוב אליה יותר מכל מעדני מלך בשער המלך לפי הצורך. לכך עבודה המועטת שעושין לה בזמן הזה הוא חשוב מכל אילי נביות בזמן ההוא! <big>(</big>זהו סוד שאמרו ז"ל במדרש משלי והובא בילקוט דף ק"מ ע"א וזה לשונו: {{ש}} {{צ|א"ר יוחנן "טוב פת חרבה" {{ממ|משלי|יז|א}} - זו ארץ ישראל שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח בכל יום ודר בתוכה - זוכה לעה"ב. "מבית מלא זבחי ריב" - זו חוצה לארץ שהיא מלאה חמס וגזילות}}. הכוונה כי בעוונותינו הרבים עתה בעת החורבן השפע שמקבלת השכינה הוא התמצית ממה שהיתה מקבלת מקודם בבנינה. והשפע בעצמו לוקחת בעוונותינו הרבים השפחה בישא, כמה דאת אמר {{צ|תחת שפחה כי תירש גברתה}} {{ממ|משלי|ל|כג}}. אבל עדיף אותו השפע המועט שיורד בארץ ישראל שהוא בתוך אויר הקדוש - מכל השפע היורד בחוץ לארץ בתוך אויר הטמא. וז"ש {{צ|טוב פת חרבה - זו ארץ ישראל}}, ואין לה עתה אלא התמצית. {{צ|שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח}} - שאינו גורם במעשיו הטובים שלו להוריד אלא התמצית בלבד - מכל מקום {{צ|זוכה לעה"ב}} - כי זה המעט שגורם הצדיק במעשיו להוריד בארץ ישראל הוא חשוב לשכינה מכל אילי נביות בזמן שבית המקדש היה קיים כנז"ל. וזהו סוד הפסוק {{צ|'''י''''פרח '''ב''''ימיו '''צ''''דיק ורוב שלום עד בלי יָרֵח}} {{ממ|תהלים|עב|ז}} - הוא ראשי תיבות '''צב"י''' למפרע - להורות כי צדיק שדר בארץ צבי בזמן {{צ|בלי ירח}}, שהירח היא בחסרונה, גורם {{צ|רוב שלום}} יותר מבזמן שהיתה הלבנה במילואה.<big>)</big> ועל דרך הזה הפגם הגדול הוא כי מי שיטול מלפניה המאכל המועט ההוא - אז בוודאי היא בכעס גדול ותענישהו עונש גדול. כי הקרוב אל הדבר קל שבסבות יפסיקהו והיא בעצמה מגוללת בדין, וקלה שבסיבות יהפכה לדין חזק. וזה טעם הצרות התכופות בגלותינו זה מה שלא היה כן בשאר הגליות. מפני שבשאר הגליות שלא היתה עמהם אלא לשמרם בלבד - לזה היה לה שפעה בכל יום כנודע. אמנם עתה שנסתלק לה השפע מכל וכל והיא נקרא {{צ|סוכת דוד הנופלת}} {{ממ|עמוס|ט|יא}} - 'שנפלה' לא נאמר אלא 'הנופלת', להורות שלעולם היא בעוונותינו נופלת. להיות שנסתם השער השפע שאינו נשפע למטה זולת הספיחים וספיחי הספיחים שאנו אוכלים. וכן תמיד מאותו השפע שהיה בה נזרע עתה בזמן הגלות, ולכך לעולם חוזרת לאחור. וזהו {{צ|הנופלת}} בכל יום, שאין יום שאין בו קללה מרובה מחברתה. כי כל עוד שהולך השפע מתמעט כחו, כענין הספיחים שיש להם כח חזק ,וספיחו ספחים שהוא השיחים הוא יותר מעט, וכל עוד שהולך הוא מתמעט. ולכן עיקר כוונת הרשב"י בחבור ספר הזוהר היה לזה. להיות השכינה בגלות באפס שפע באין תומך ואין עוזר - רצה לייחדה עם הת"ת ייחוד מועט על ידי חיבור זה במה שיהיה הוא עם חבריו עוסקים בסוד. וכמו{{הערה|נלע"ד שיש להוסיף כאן מלת "כן". "וכמו כן וכולי". וצע"ע - ויקיעורך}} כל מי שזוכה לעסוק בזה החיבור הוא גורם לייחד קב"ה ושכינתיה ע"י היסוד שהוא סוד {{גמט דגש|רז}} דהיינו {{גמט דגש|אור}}. וגם על ידי החיבור הזה הוא ביטול הקליפות וקללות הגלות והשבתת קטרוגם שהן לוחמות בכל עת ובכל שעה נגד השם ונגד שכינתו, ונגד בניה ישראל הנתונים בגלות בין האומות הנקרא {{צ|חיוון בישין ודובין דאכלין ענא}} שהם ישראל כאומרו {{צ|ואתנה צאני וגו'}} {{ממ|יחזקאל|לד|יז}}. ועסק התורה יקרא {{צ|הקלע והחרב והרומח}}, והם בחינת הסודות להצילם מרעתם בחיבור הזה, כמ"ש בס' התיקונים דף ע"ג ע"ב על פסוק {{צ|ורוח אלהים מרחפת על פני המים}} {{ממ|בראשית|א|ב}}: : מאי {{צ|ורוח}}? אלא בודאי בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא - האי רוח נשיב על אינון דמתעסקים באורייתא, בגין [ד?]שכינתא אשתכח בינייהו. והאי רוח איתעביד קלא ויימא הכי: {{צ|אינון דמיכין ושינתא בחוריהון, סתימין דעיינין, אטימין דלבא - קומו ואתערו לגבי שכינתא! דאית לכון לבא בלא סכלתנו למנדע בה ואיהו בינייכו!}}. ורזא דמלה {{ממ|ישעיה|מ|ו}} {{צ|קול אומר קרא}} כגון {{צ|קרא נא היש עונך ואל מי מקדושים תפנה}} {{ממ|איוב|ה|א}}. והיא אמרת {{צ|מה אקרא כל הבשר חציר}} - כלא אינון כבעירין דאכלין חציר, {{צ|וכל חסדו כציץ השדה}} - וכל חסד דעבדין - לגרמייהו עבדין! ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא - כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין! בההוא זמנא {{צ|ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב}} {{ממ|תהלים|עח|לט}}. ודא איהו רוחא דמשיח. : ווי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא ולא ישוב לעלמא! דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה דאיהו '''י'''' מינה, ואשתארת '''ב'''' יבישא.{{ש}} ווי לון דגרמין עניותא ואורך גלותא וחרבה וביזה והרג ואבדן בעלמא! והאי רוח דאסתלק איהו רוח דמשיח וגו'. וכן בכמה מאמרים אחרים בתיקונים ובזוהר . כללו של דבר שכל המתעסק בספר הזוהר ניצול מכל הנזכר לעיל ועושה תקון גדול לשכינה בגלות הזה. והספר הזה עתיד להגלות כל סודותיו בימי מלכא משיחא כדי ליתן סעד לשכינה כנזכר. והנה כל אותם שיזכו אליו יזכו לגאולה בעזרת האל יתברך: ===יניקת שבעים שרים מארץ ישראל=== ועתה נבאר יניקת {{גמט דגש|ע'}} שרים מארץ ישראל איך היא, ושליטתם. דע כי הנה '''לילי"ת''' נקראת 'אימא דערב רב'. וערב רב נקראים {{צ|ע' שרים ערבוביא בישא}}, שלילי"ת הרשעה הולידה אותם מיחוד '''סמא"ל'''. והם בשפל כל מדרגות החיצונים, למטה מכל ההיכלות. הם {{גמט דגש|ע'}} ניצוצות. כדרך שהקדושה נבראת 'בת שבע' 'בת שבעים' - כך בחיצונים לילי"ת נקראת 'בת שבע' היכלות החיצונים שהיא 'בת שבעים' אומות כנגד שבעים שרים. ואין שום שר כנגד ארץ ישראל, שהרי אין להם חלק בארץ. אמנם בחוצה לארץ ממש נתנה להם שליטתם. וצריך לידע שיש ארבע מאות פרסה בארץ ישראל שאין שר ולא חצוני שולט בו כלל, אלא יש בגבולה סביב קליפה קדושה שנקראת {{צ|פרוכתא קלישא וקשה}}. שצדה מבחוץ היא טמאה, וצדה מבפנים היא טהורה. כקליפת האילן - שצדו מבחוץ הוא פגום, וצדו מבפנים הוא נאה ונאות לערך האילן. וכן קליפת האגוז וכן בעלי קליפין - מבחוץ קשים לשמור, ומבפנים נאה ונאות לערך המוח הפנימי. והנה דע שכנגד ד' מאות פרסה של מטה הנזכר לעיל יש למעלה חלון אחד מרובע, והוא צר מלמעלה ורחב מלמטה. * ושיעורו מלמעלה {{גמט דגש|ת"ק}} אמה על {{גמט דגש|ת"ק}} אמה כשיעור בית המקדש, כי בית המקדש כולו נתון תחת החלון. * ובאמצעית עוביו של חלון הכיפה היא כשיעור עה"ק ירושלם ת"ו. * ושיעור כמות החלון למטה הוא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, כשיעור כל ארץ ישראל, וכל ארץ ישראל תחתיו. וכשהיה יורד השפע מלמעלה דרך צינור מלכות של י' ספירות דעולם העשייה - היה יורד אז דרך ישרה עד חלון הכיפה הנזכר ויורד על בית המקדש, ובית המקדש יתפשט על כל ארץ ישראל. וכשרבו הפריצים בבית ראשון מהבל דברי לשון הרע ונבלות פה גרם העון ונתגשם אותו הבל ונתעבה ונעשה דמות ענף עב, והתחיל להסגר מעט מעט סביבות שפתי החלון - עד שביום ט' באב נסגר כלו ונפסק השפע ונחרב הבית. ותכף ומיד לאחר שנחרב הבית פתח הקב"ה את החלון, ואז הוריד את עולם האופנים וצמצם מלכות של עולם האופנים בתוך החלון כדי שלא יסגר עוד. ולעולם פתח זה לא יסתם אלא דווקא בעת החרבן שנתנה רשות אל החיצונים ליכנס לארץ ולהחריב הבית כנזכר. ומיד נתגרשו משם. ויש כסוי ומסך פרוכת פרוסה סביב לארץ ישראל שהיא שומרת הגבולים האלו שלא תתפשט הקליפה, ומגרשת כל זר מתוכה. ואפילו ארץ ישראל חרבה ושממה מפעולות החיצונית הזאת שהוא בעת החורבן - עכ"ז אינה שולטת בארץ ישראל. אלא החריבה ונתגרשה ועמדה ארץ ישראל אפילו בעת חורבנה נקיה וברה מאין זר בתוכה. והנה מה שהיה שעור ארץ ישראל ת' פרסה על ת' פרסה - עתה בעת חורבנה לא נשאר אלא מאה פרסה על מאה פרסה שהוא חצי חלק שמיני. וכל מקום דשן ושמן - נקמט ונתכווץ. וזה כדי לרצות את שבתותיה כנגד שבעים שמיטות שבטלו. ולא נשאר ממנה אלא הטרשין שבה. ואפילו שזורעין בטרשין שבה - כמאן דליתא דמי. והנה דרך אותה קליפה קלישה הנזכר לעיל - שהוא גדר מעכבת שלא יכנסו החיצונים לגבול ארץ ישראל כלל אפילו בזמן חורבנה כנזכר - הוא פתח משוך עד היכל {{צ|לבנת הספיר}} {{ממ|שמות|כד|י}} כדי שלא ישלטו בארץ ישראל שום שר וחיצוני. רק אם ישליטוהו ברשע ע"י כישוף וע"ז ועבירות - שאין זה מן הנאות אלא מצד הבחירה הרעה לרשעים שיוכלו לעשות כרצונם. אבל לא שתשלוט הקליפה. {{ש}} ובזה נבין אומרם {{צ|לא גושמה ביום זעם}} {{ממ|יחזקאל|כב|כד}} - שבאו המים הטמאים מי המבול מי המרים המאררים שהם הקליפות ונכנסו בארץ. לא שגושמו בארץ - שאין כחם שם . ובעת חרבן בית המקדש פרץ הקב"ה גדר הקליפה ומסך המבדיל ונכנסו והחריבו בית המקדש, וחזרו להם ונסתמה הפרצה. וכן פי' הרשב"י בזוהר פ' תרומה ע"ש. ודרך זה הוא סוד השכינה בארץ ישראל. כי ימשיך אור רוחני, אויר ארץ ישראל הטהור. שאין אוירה מהחיצונים כאויר חוץ לארץ, אלא אוירה מפתח היכל לבנת הספיר הפתוח עליה, ומוריד אויר טהור מחכים ודאי בסוד השכינה הנקראת 'חכמה'. וענין זה תלוי בקדושת הארץ. והיינו שפירשו בזוהר לך לך{{הערה|מצאתי אולי {{ממ זהר|א|עח|א}} - ויקיעורך}} שעמד אברהם על שליטת הארץ הקדושה ולא היה יכול לרדת לעומקה, ושפט באצטורולוגין שלו כל שרי המקומות וירד לעומקן, ובארץ ישראל לא השיג. עד שאמר לו הקב"ה {{צ|אל הארץ אשר אראך}} {{ממ|בראשית|יב|א}} כמו שאמרו רז"ל, ושם תשיג שליטת הארץ. וכן השיג בנבואה. אבל נשאר לנו לבאר דהא אילנא דמותא שלטא בליליא אפילו בארץ ישראל או אפילו ח"ו בעת רעתן או בעת הדבר בר מינן וכיוצא, שנאמר {{ממ|משלי|כב|ג}} {{צ|ערום ראה רעה ונסתר}}. והנה הענין הזה יהיה כי לצד צפון של מחיצות אלו יש נקב אחד לצד הקליפות. וזה הנקב הוא סמוך לפתח היכל לבנת הספיר. ודרך אותו נקב הוא התפשטות הקליפות בארץ ישראל בלילה. שנתן רשות להתפשט - אבל לא כולם, אלא אותם של סוד שליטת הלילה. ונקב זה נקרא {{צ|נוקבא דתהומא רבא}} כמ"ש, והוא פתח כניסה אל החיצונים אל האויר הטהור הזה לבא אל פתח ההיכל להיות שם - {{צ|לפתח חטאת רובץ}} {{ממ|בראשית|ד|ז}} להתעלות שם. ולכך כנגד ההיכלות מבחוץ - שם הקליפות נאחזות, והן כעין קליפת האגוז. שהרי ד' מוחין הם ד' חיות הקודש, והקליפה נאחזת מבחוץ - דהיינו שסוד אותה הקדושה היא משפעת אל החיצונים האלו. ובהכרח יש להם מדרגות על מדרגות משתלשלות משם ויונקות על יד"ו - דהיינו שיש לכל ההיכלות ערוה מבחוץ דהיינו החיצוניות הנדבקת שם. ולזה לצד צפונה הוא פתוח - שדרך אותו הפתח יוצא מתחומה ונכנסת. וזה סוד {{צ|ויבא גם השטן בתוכם}} {{ממ|איוב|א|ו}}. והיינו נמי שליטת החיצוני בארץ לכל שליחות שבעולם. וכן כל איזו חלק הניתן לחיצונים כגון עשן המערכה ואברים ופדרים המתאכלים כל הלילה - היה נוטה ממש לצד צפוני של ארץ ישראל. ודרך אותו הנקב אשר שם היה יוצא אליהם ונתן להם, שנאמר {{צ|בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל}} {{ממ|בראשית|מט|כז}}. ודרך אותו נקב הוא דחיית הרשעים בין הקליפות, וגם כניסת כל הרשעים לגיהנם. וכל הנדחה - דרך אותו נקב הוא ידחה. ועל אותו נקב התפלל דוד {{צ|וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ}} {{ממ|תהילים|סט|טז}}. שח"ו כשידחה הרשע דרך אותו הנקב ויסתם פיו עליו והוא יורד לגיהנם אל בין הקליפות - נוח לו שלא נברא, כי הם שולטות עליו כשכיר יומו. {{ש}} ועל נקב זה נאמר {{צ|ובאר צרה נכריה}} {{ממ|משלי|כג|כז}}. {{ש}} ועליו נאמר {{צ|אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס {{תיקון גירסה|בל|אל}} יתמכו בו}} {{ממ|משלי|כח|יז}}. והיינו גיהנם רוחני. ויורד מדרגה אחר מדריגה עד למטה. {{ש}} ועל זה הנקב נאמר {{צ|מצפון תפתח הרעה}} {{ממ|ירמיהו|א|יד}} - שנפתח הנקב כפרצה ופרצו פרץ כל הגוים אשר סביבותיה. ואח"כ סתם הקב"ה הפרצות ונשאר הדבר כמו שהיה. והנה עתה תבין שבזה הפסוק {{צ|אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים}} {{ממ|בראשית|כח|יז}} - כי פתח היכל לבנת הספיר יש בו מדריגות כעין גלדי בצלים. הנקודה האמצעית של מלכות דאצילות היא קודש קדשים, ומשם יורד השפע עד היכל לבנת הספיר ביצירה השורה על ארץ ישראל. והכל נבאר בעזרת השם יתברך בסוד המשנה של {{צ|עשר קדושות}}. ואחר כך סובב עזרות ולשכות. ואחר כך סובב הר הבית. ואחר כך סובב ירושלם. ואח"כ סובב ארץ ישראל. ואח"כ חוץ לארץ שהוא משכן השרים{{כך מובא בדפוס וינציא. ויתכן כי יש ספרים אחרים שגורסים "משכן ע' שרים"}}. ובארץ ישראל תתפשט ותשתרבב השכינה דרך ד' מאות פרסה אלו ותשכון קדושתה בארץ ישראל, ובירושלם מדרגו' קדושה יותר, והר הבית יותר כמשרז"ל {{צ|עשר קדושות נתקדשה ארץ ישראל}}. והיינו שכינה שוכנת בתחתונים ואינה מתלבשת בחיצונים כלל. ואפילו עתה בגלות - מכל מקום {{צ|עיני יהוה אלהיך בה}} {{ממ|דברים|יא|יב}}. וזה יובן ממה שמביא הזוהר בפרשת שמות {{ממ זהר|ב|יד|א}}, וזה לשונו: {{ש}} {{צ|ברח דודי ודמה לך לצבי וגו'}} אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או כעופר האיילים. בזמן שהוא בורח - הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו, ולעולם תמיד הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמר ישראל: רבש"ע! אם אנו גורמים שתסתלק מביננו - יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח. עכ"ל. והנה עתה בגלות אעפ"י שנסתלק הקב"ה מירושלם ומארץ ישראל למעלה למעלה - מ"מ הוא מחזיר ראשו למקום שהיה שם בירושלם עיר הקדש כדי להשפיע בה תמיד. וזהו סוד הפסוק {{צ|עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה..}} {{ממ|דברים|יא|יב}}. וצריך להבין למה אמר דווקא {{צ|עיני}}? הוה ליה למימר "יהוה אלהיך" בלבד? ולמה מדייק דווקא {{צ|עיני}} ולא תואר אחר?{{ש}} הטעם הוא שזה הפסוק הוא מרמז על הגלות כשמסתלקת השכינה למעלה היא מהפכת הפנים בלבד ומסתכלת בעיניה בה. ולא בעצם קדושתה - כי היא מסתלקת תמיד למעלה, אבל העינים מסתכלים תמיד למטה בירושלים. ולכן נקרא {{צ|ארץ הצבי}} שהיא דומה לצבי. ועתה ישפוט המעיין בשכלו - כי אחר שישראל ידעו בבירור עניינים אלו על מתכונתם כשבא נבוכדנצר ונכנס דרך פתח הצפון והגלה החרש והמסגר בבלה - מה היתה כוונתם בחשבם שהם טבועים בבור תחתיות - {{צ|תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ}} {{ממ|תהילים|סט|טז}}. כמה נתייאשו מן הרחמים וכמה היה לבם חרד וכמעט נדחה מן האמת ח"ו כדפירש בזוהר. עד שהוצרך הנביא לבשרם {{צ|ואני בתוך הגולה}} {{ממ|יחזקאל|א|א}} - בעמקי הקליפות. וכמה יצא לבם באומרם "''איה תעלנה תפלותינו? איה יתקשר הבל פה תורתינו?''". עד שנתבשרו ואמר {{צ|נפתחו השמים ואראה מראות אלהים}}. ממש פתח הקב"ה פתחי הרקיעים ואמר "''דעו לכם כי ממש כמו שאני בארץ ישראל כך אני יצאתי עמכם בחו"ל! ותפלותיכם ומצותיכם ונשמותיכם באות אלי מפני שאני יצאתי בגלות עמכם. ורקיעים אלו הם עליכם כאותם הרקיעים שהם על ארץ ישראל''". ואז בטחו ישראל בהקב"ה והתנחמו מאבלותם. האמנם דרך רדתה היא - כי תצא ניצוץ השכינה עם כל חייליה ומרכבותיה. דווקא ניצוץ - כי עיקר השכינה היא בארץ ישראל. אמנם דרך פריצות תפרוץ פרץ ותצא אל ארבע רוחות השמים מקום אשר נפוצו שם ישראל. וא"ת אם כן נתבלבלו כל המעלות ח"ו!? {{ש}} אמנם דרך הפרצה הזאת נבאר שאינה כפרצת החיצונים כשנכנס לארץ שאותה פרצה היה בלבול המעלות וחרבן בית המקדש וכבר נסתמה כנזכר לעיל. אמנם פרצה זו שפרצה השכינה היה ממש כדרך פתח היכל לבנת הספיר לרדת לעולם התחתון לארץ ישראל. כן ממש פרצה פרץ הקדושה בקליפות ונתלבשה בלבושיה וירדה לבבל ולעילם ולכל המקומות. כאמרו {{צ|למענכם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה}} {{ממ|ישעיה|מג|יד}}. ואפילו אם איש אחד פרטי עובד השם בגלותו - שכינה עמו, כמ"ש {{צ|אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגומר}} {{ממ|דברים|ל|ד}} - משם דייק ששם השכינה עמך אפילו ליחיד. אמנם הפרצה תהיה כי כמו שיש מחוזות וגבול לפרצה זו שהם ת' פרסה של ארץ ישראל שהשכינה אשתרבב ותכנס למטה -- כן דרך הגבול הזה הישר נוכח שער היכל לבנת הספיר! באלכסון תשתרבב שכינה ותתלבש בסוד היכליה וחייליה הרוחנים שאינם מצד עצמה בעלי מקום, אמנם המקום יוחס אליה מצדינו שאנו בעלי מקום. תשכון שכינה במקום זולת מקום כנזכר לעיל. הנה השכינה תשתרבב ותתפשט דרך אלכסון אל תוך אותו השר שבחוץ לארץ ואל אותו הגבול. ויעשה לו מהלך ושביל ותתפשט שם. והיינו {{צ|נפתחו השמים}} - שהיו נגדיים לגולה. {{צ|ואראה מראות אלהים}} - היא השכינה שירדה שם, והיינו דרך ירידתה. וא"ת אם כן לפי דברי אלה - ארץ ישראל וחוץ לארץ בימי הגולה הם שוים!? ואין זכות עתה למי שידור בארץ ישראל ולא תועלת ח"ו!? כבר פירשו רז"ל ואמרו {{ממ|כתובות|קיא|א}} {{צ|אינו דומה קולטתו בחיק אמו וגו'}}! ועתה נבאר האיך תעמוד שם השכינה ובזה יתוקן הכל.{{ש}} הענין הוא כי שכינה שורה בארץ ישראל בלי אמצעי, אלא כדפרישית בסוד 'פתח היכל לבנת הספיר' קדושה מתלבשת בקדושה זו פנימית לזו שוכנת בארץ ישראל ממש. ובקדשי קדשים שוכנת מדריגה העשירית בלי לבוש. וזהו סוד הפסוק {{צ|כי בנה יהוה ציון נראה בכבודו}} {{ממ|תהילים|קב|יז}} ובעצמו בלי לבוש. וזהו ר"ת {{צ|'''ב''''נה '''י''''הוה '''צ''''יון}} - הוא '''צב"י''' - כי את ציון בנה ה' כדי להראות כבודו בלי לבוש. וכן בעזרות ג"כ{{הערה|היה נראה להגיה י"ס דהיינו עשר ספירות - ויקיעורך}} מדריגות הקדושה בלי לבוש. ובארץ ישראל בלי לבוש. ואז ממש שוכנים באויר הטהור. אמנם בחוץ לארץ ח"ו שתרד כך השכינה - שעל זה נאמר {{צ|אני יהוה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן}} {{ממ|ישעיה|מב|ח}} - אם כן היאך תתפשט השכינה שיהנו ממנה הקליפות ח"ו להיות בניה עזובים שם באויר הטמא?! אי אפשר! אלא תתפשט ניצוצה עד מקום שישראל שורים ותתלבש בלבושי הקדושה בתוך החיצונים. דהיינו מתלבש ניצוץ שלה בחוץ לארץ בשר ההוא שישראל תחת ידו בסוד {{צ|מלכותו בכל משלה}} {{ממ|תהילים|קג|יט}}. דהיינו י' ספירותיה מתלבשים בעשר קליפין לאכפייא לון כדי שלא יוכלו להרע לישראל. והיינו כענין השמש שהוא בשמים וניצוץ אורו למטה בארץ. וכן גם כן שכינה עיקרה בארץ ישראל וניצוצה למטה בחוץ לארץ עם ישראל לשמרם. והיינו דקאמר יחזקאל {{צ|ואני בתוך הגולה}} - לא עצמותה ממש, אלא ניצוץ אורה. לפיכך {{צ|נפתחו השמים ואראה מראות אלהים}} - מכלל שהיא למעלה בשמים וניצוצה למטה בחוץ לארץ מתלבש בשר, כדרך שמתלבש משך רוחב גבול ארץ ישראל. שאותם המחיצות הם {{צ|רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת ונוגה לו}} {{ממ|יחזקאל|א|ד}}: והנה הסובב פנימה לגבולי ארץ ישראל הוא אור נוגה זה, והוא מתפשט מפתח היכל לבנת הספיר עד סוף תחומי ארץ ישראל. ואין בארץ ישראל 'רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת', אלא גבוליה {{צ|נוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל}}. לכך כולה ראויה לנבואה ואוירה הוא טהור המחכים. וחוצה לנוגה הוא חוצה לארץ - סובב ענן גדול ואש מתלקחת. וחוצה להם רוח סערה. שהרי הנביא בארץ ישראל לא הוצרך לעבור דרך אלו הקליפות אלא מיד נוגה לו וצופה בחשמל. וכן פי' ישעיה {{צ|בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את יהוה}} {{ממ|ישעיה|ו|א}} - ר"ל שראה נקודה אמצעית יושב על כסא רם ונשא וגומר. אמנם בחוץ לארץ יש בין ישראל לאביהם שבשמים מחיצות של ברזל, דהיינו שאמר יחזקאל {{צ|ואראה והנה רוח סערה וגומר}}. דהיינו השכינה שהוא המוח המתלבשת בחשמל. ועליו {{צ|נוגה לו סביב ועליה אש מתלקחת ועליה ענן גדול ועליה רוח סערה}}: והנה המת בארץ ישראל - קולטתו בחיק אמו בתוך הנוגה. ואם רעה תתגרש. ואם טובה תתקבל. והרשעים צריכים להנער ממנה. אמנם בחוץ לארץ הוא להפך - כי הרשעים מאליהם נשארים בחוץ, והצדיקים יפתח להם פתח ויקרעו החשך ענן וערפל (שהם ג' קליפות) ויכנסו בתוכם. וזהו שאין בשום נבואות שום נביא מעלות אלו אלא בנבואת אליהו בחורב שנאמר {{צ|והנה רוח...רעש...אש}} - ג' קליפות. ואח"כ {{צ|קול דממה דקה}} (שם יב) שהוא המוח, מפני שהיה בחו"ל. וכן יחזקאל. אמנם שאר נביאי ארץ ישראל רואים ושומעים מיד את הקול. והיינו שאנו אומרים ששכינה תתלבש בשר ההוא שישראל יושבים בו. ובעוד ששכינה מתלבשת בשרים החיצונים להשפיעם אזי היא אומרת {{ממ|שיר|א|ו}} {{צ|שמוני נוטרה}} את הקליפות, שהם {{צ|הכרמים}} והשרים. ו{{צ|כרמי שלי}} של ארץ ישראל ועם קדוש - {{צ|לא נטרתי}}. וזהו רמז הפסוק {{צ|כי כרם '''י''''הוה '''צ''''באות '''ב''''ית ישראל}} {{ממ|ישעיה|ה|ז}} - ר"ת '''צב"י''' - להורות שארץ ישראל וישראל נקראים 'כרם של הקב"ה'. וזהו שכתוב {{צ|כרמי שלי לא נטרתי}}. ואין יחוד כלל. כי אחר שהשכינה נפרדה מהספירות - כל הספירות הם בלתי שלימות. כי אין אור הא"ס מתגלה בהם בתוספת האור יותר על כדי חיותם. כי אין הכתר משפיע אורו אלא בהיות חכמה ובינה (שהם הכסא שלו) בייחודם. והם אינם מתייחדים אלא ביחוד התפארת ומלכות. ובגלות היא נטרדת מכל יחודה וטובותיה, ואין בה אור כלל על ידי היחוד. אמנם נמשך אליה על ידי תפלותינו ומצותינו סעד וסמך מעט כדפירש בזוהר בפסוק {{צ|אם בחקתי}} {{ממ|ויקרא|כו|ג}}. וזה יהיה הענין הנזכר אפילו ליושבי ארץ ישראל, שאנו בחיק האם ובסדר הנכון אל המדרגות. שאפילו שחרב מקדשנו - לא שלטה הקליפה בארץ ישראל אלא עד תשלום החרבן בלבד כנזכר, ואח"כ תכף נסעה. ואלו הגוים יושבי הארץ - אינם דוחים השכינה ממנה בחורבנה, אלא תמיד היא עומדת בכותל מערבי. כי מעשי הגוים ועבירותיהם אינם פוגמים בה רק שהוא חלול שמו בגלות. ואנחנו עומדים בחיק האם והיא בוכה עמנו ומנשקת עפר משכנה כדפי' בזוהר איכה. והנה ענין נוקבא דתהומא רבא והיכל לבנת הספיר הוא יום ולילה. כי ביום יסתם נוקבא דתהומא רבא, ו{{צ|תזרח השמש יאספון ואל מעונותם וגו'}} {{ממ|תהילים|קד|כב}} - ואז יצא ההוא דאיתמר ביה דמות האדם לפעלו. והיא הקדושה. ובלילה יסתם פתח היכל לבנת הספיר ויפתח פומא דתהומא רבה . ואז {{צ|בו תרמוש כל חיתו יער}}, ויתפשטו החיצונים בעולם. וכל העולם טועמים טעם מיתה, והרשות ניתנה להם לינק מהקדושה דרך קליפת נוגה, אבל לא מפנימיות הקדושה עצמה ח"ו. והנה הג' קליפות אחרות שהם ג' קליפות האגוז הקשות - הנה הקליפה הנקראת {{צ|אש מתלקחת}} יש בה ע' ענפים הנכללות בהם ע' שרים, והם תחתונים למטה ושולטים למעלה מגלגלי העולם. והם מחלקים העולם לע' חלקים, ע' גבולי האומות, כל אחד ואחד ממש מכוון ממשלתו כנגד אומתו כמו שביארנו לעיל באמרו {{צ|יצב גבלת עמים}} {{ממ|דברים|לב|ח}}. והם שואבים מבחינת שורשם ואחדותם כאחד מקליפת אש מתלקחת האוחזת ע' ענפים ונעשים בה כולם כאחד. ובחינה זו עולה ומסתלקת מבחינה אל בחינה עד הנוגה, והיא מקבלת הנשמות מסוד הקליפות ונותנת לע' שרים. וכן ג"כ השפע הוא משפעת לשרים והשרים לרקיעים המכוונים כנגד כל חלק וחלק שכנגד גבול האומה. והנה מיום שחלק ה' גבולות עמים אזי אין אותה קליפה ({{קטן|שהיא שורש לשריהם כנודע}}) נוטלת נשמות קדושות מלמעלה מאוצר הקודש כלל, אלא שיש ברשות לבד נפש הבהמית מזיווג סמא"ל ובת זוגו שרי הקליפות. ומיחודם עושים נפשות טמאות לשרים, ונותנים ומשפיעים להם, והם שורצים שרץ נפש חיה טמאה לרוב. ולפעמים יש נוחלים משם נשמות בעם ה', דהיינו ערב רב אשר בין קדושי ישראל. ומהם פריצי ישראל. והכל מצדינו. שאלמלא היו הכשרים מזדווגים בכשרות לא היתה החיצוניות נכנסת שם. ונחזור למה שפירשנו ש{{גמט דגש|ע'}} שרים הם סביבות ירושלם. {{ש}} ובזה תבין הפסוק {{צ|זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה}} {{ממ|יחזקאל|ה|ה}}. {{ש}} והענין כי הנה הרקיעים שאנחנו רואים בעינינו הם עשרה עגולים שבראש מלכות דעשיה, ובאמצע החלל שלהם מתפשט קו היושר של מלכות דעשיה דרך אמצע החלל והוא בגן עדן הארץ. ועל גבי הקו הזה הוא 'העור' כנודע. ועל גבי העור הם הקליפין. וסביבותיהם הם הלבושים דמלכות דעשיה עם אורותיהם המקיפים. וסביבותיהם הם הרקיעים כנודע באורך בדרושי האר"י זלה"ה. וזהו ענין {{צ|זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות}} - כי מלכות דעשיה הנקרא {{צ|ירושלם}} - סביבותיה הקליפות שהם הע' שרים כנזכר. וקו זה נמשך עד הקרקע. ונמצא כי אמצעות הקרקע הוא גן עדן הארץ, והוא חומר זך מאד וקדוש. וסביבותיו הוא הארץ הזאת - חומרית מאד, ששם שליטת הקליפות. ובה שמרי הקליפות הגסות שאין גסות גדול מהם, והוא תכלית הבירור והעכירות. כי כמו שגן עדן הארץ הוא תכלית הגסות והעביות של העולמות וההיכלות העליונים דקדושה -- כן הארץ הזו היא תכלית גסות ועביות הקליפות. ולכן כל מעשה העולם הזה הם קשים ורעים, והרשעים גוברים בו, בסוד {{צ|יש הבל אשר נעשה על הארץ}} {{ממ|קהלת|ח|יד}} - {{צ|הארץ}} דווקא שהיא ארץ הזאת. והנה צריך לדקדק - היאך הם עשרה רקיעים - והלא רז"ל לא פירשו כי אם שבעה רקיעים? {{ש}} והענין זה הוא כמו שבעה היכלות - שהשלשה ראשונות נחשבות כאחד, והשנים אחרונות גם כן נחשבות כאחד. דהיינו '''כתר חכמה בינה''' - הוא היכל קדש קדשים, ואח"כ הם חמשה היכלות שהם '''חסד גבורה תפארת נצח הוד''', ו'''יסוד והמלכות''' הוא {{צ|היכל לבנת הספיר}}. הרי הם עשר ספירות וז' היכלות. כך בכאן הם עשרה רקיעים פרטיים וז' רקיעים בכללות. והנה הרקיע העשירי הוא קודש, והוא כתר של מלכות דעשיה. והוא נותן חיות וכח לרקיע תשיעי שיוכל לסבב כל הגלגלים ביום אחד. והרקיע הט' נקרא 'גלגל יומי'. ואין בו כוכבים כלל. והוא חכמה של מלכות דעשיה. וזהו סוד {{ממ|תהילים|קד|כד}} {{צ|כולם בחכמה עשיתה}} - בבינה. ר"ל שכל הככבים והמזלות היו כלולים בכח בחכמה, ואח"כ בהתחברות החכמה בבינה נעשה שם הכל בפועל. והוא בתוך הרקיע שמיני דתמן קבועים כוכבים ומזלות, שהם ששים רבוא מספר שנים עשר שבטי י"ה. ומשם יורדות נשמות כל ישראל כמו שמביא בפרקי היכלות דרבי ישמעאל כהן גדול על פסוק {{צ|ונוצצים כעין נחשת קלל}} {{ממ|יחזקאל|א|ז}}. כי {{צ|נוצצים הוא}} לשון 'ניצוצות', כי כשהקב"ה מכה בחיות הקדש שנוסעים עם המרכבה אז יוצאים מהם ניצוצות. ומטטרו"ן שר הפנים לוקח אותם ומתקן מהם נרות. ומנורה אחת תלויה לפני הקב"ה, וכל שעה עומדים עליה נרות המתוקנים מן הניצוצות. ואח"כ העודפים על הנרות - מתקן מהם כוכבים ושמר אותם. וכשיצא תינוק נער ממעי אמו - אז הולך מטטרו"ן ומתקן לו כוכב ונותן לו כדי להאיר לנשמתו. ואותו כוכב יחיה בעוד שהאדם קיים בעולם הזה. ונלע"ד שזה סוד הפסוק {{ממ|משלי|כ|כז}} {{צ|נר יהוה}} - ממה שנעשה נרו לפני ה' - הוא גם כן נר ל{{צ|נשמת אדם}}.{{ש}} וזהו גם כן {{צ|בהלו נרו עלי ראשי}} {{ממ|איוב|כט|ג}} שאמרו רז"ל שנר דולק על ראשו במעי אמו - הוא זה הנר של הכוכב הנזכר לעיל. כלל העולה שברקיע השמיני שם הכוכבים ונשמות ישראל. ונקרא 'בינה דמלכות דעשיה'. {{ש}} ושם מאירים ניצוצות החסדים שהם נקראים 'כוכבים'. גם ניצוצות הגבורות שנקרא 'מזלות'. וכנודע בדרושי האר"י זלה"ה שיסוד דבינה נקרא {{צ|רקיע}} שבו חמה ולבנה ({{קטן|שהם זעיר ונוקביה}}) וכוכבים ומזלות כנזכר. והם י"ב מזלות '''טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד'''. ושלשה רקיעים אלו נחשבים לאחד כנזכר בבחינת ההיכלות, ונקראים {{צ|קדש הקדשים}}. {{ש}} והשבעה רקיעים תחתיהם - שם ז' כוכבי לכת '''שצ"ם חנכ"ל''', שהם שבעה תחתונות של מלכות דעשיה '''חג"ת נהי"ם''', שבהם ז' כוכבי לכת ({{קטן|שהם שבעה חסדים שמאירים בתוכם כנודע}}). {{ש}} והשנים תחתונים נחשבים גם כן לאחד. ובאלו הז' רקיעים הם נשמות {{גמט דגש|ע'}} אומות - {{גמט דגש|י'}} אומות תחת כל כוכב. והי"ב מזלות משפיעים להם. ובכל רקיע ורקיע יש שוטר ומושל ממונה להיות תחת ממשלתו. ותחת גלגל הלבנה - אחרון שבכולם - יש רקיע חלק שאינו משמש כלום, ושם נשמות השדים ורוחין ולילין - איש כפי מצבו. וגופם נעשה בארץ בשבעה מדורות שתחת הארץ הנקרא {{צ|תבל}}. ויש להם מדריגות בד' יסודות '''אש רוח מים עפר'''. כי יש מהם מאש ויש מרוח ונקראים {{צ|רוחין}}. ויש במים ובעפר ונקראים {{צ|שדים ומזיקים}}. ועל כל כת יש עליהם ממונים ומלאכים הכופים אותם לעשות רצונם, ומשפיעים ונשפעים מצד הגבוהים עליהם - עד מקום הקדושה שבז' רקיעים; {{צ|כי גבוה מעל גבוה שומר}} {{ממ|קהלת|ה|ז}} עד כסא הכבוד. וכשיוצא גזירה טובה או רעה ח"ו - הכרוז מכריז בכל רקיע ורקיע, וזה אומר לזה עד מקום הד' יסודות, ומשם יודעים השדים העתידות. ואפילו הממונים על העופות מכריזים. ומשם - {{צ|עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר}} {{ממ|קהלת|י|כ}}. ===מעלת ארץ ישראל לעתיד לבא=== '''מעלת ארץ ישראל לעתיד לבא''' דע כי כל חלק וחלק מהארץ נתן לאומה המתייחסת אל החלק ההוא. וזהו שכתוב {{צ|כי לבני לוט נתתי את ער ירושה}} {{ממ|דברים|ב|ט}}. ממש מתייחס לבני לוט הוא ער. וכן לעשו הר שעיר. וכן פירשו רז"ל {{צ|הוא אדום וארצו אדומה}} - מורה שממש יחס הארץ לפי האומה השוכנת בה. והטעם, כי השר השולט על האומה גם כן יש לו יחס להשפיע בחלק הארץ ההיא. וכן הנשמות ההם הם מחלק הקליפה שמתייחסת לאותו עפר החיצוני. בענין שהם שלשה יחסים: יחס האומה, ויחס הארץ, ויחס השר בנשמות ובהשגחה. וזהו סוד {{צ|לשמרך מ'''אשה''' '''זרה''' מנכריה}} - ראשי תיבות '''א''''ומה '''ש''''ר '''ה''''ארץ. שכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה '''זרה''' כמו שנבאר לקמן. וכן ענין זה ממש לישראל בארץ ישראל, ונשמתם ותורתם ואלהיהם. כי ארץ ישראל הוא עפר קדוש, והעם היושב בה - עם קדוש, ונשמתם קדושה, ותורתם קדושה, ואלהיהם קדוש - שהוא השר של ישראל. ולא זה בלבד אלא כמו שארץ ישראל אין לה יחוס ברוב מצותיה עם שאר ארצות - כן אין לה יחס התורה עם שאר התורות והחוקים אשר לאומות העולם. ולזה אמר {{צ|ולא תעשו מכל התועבות האלה... כי את כל התועבות.. ולא תקיא אתכם כאשר קאה וגו'}} {{הפניה לפסוקים|ויקרא|יח|כו|כח}}. הנה שהתורה הקדושה וארץ ישראל יש להם יחס יחד, וכן יש לישראל יחס עִם הארץ בלי ספק בשביל יחס נשמתם. והראיה מיחזקאל {{ממ|יחזקאל|מז}} שחלק ארץ ישראל לי"ב שבטים ויחס כל שבט ושבט בגבול אחד. ולפי יחס השבט כן משכנו במה שהוא נגדיי לגבול אשר שם אצילות נשמת אותו השבט כדי שיהיה שופע עליו. {{ש}} וכן המצות הנעשות בארץ עולות ומקשטות כל גבול וגבול בסוד נשמת כל שבט ושבט, בענין ששלמות הנשמות בחלקם בארץ ושלמות הארץ בחלק הנשמות המגיע אליה נגדייות אל מציאותה{{הערה|אולי יש להגיה "אל מצוותיה" וצע"ע - ויקיעורך}}. והענין כי גם נקודת ציון אשר היא נקודה שממנה הושתת העולם כנודע - היא מתייחסת אל השכינה בסוד י"ב גבוליה המתפשטים מהנקודה האמצעית. והיינו סוד {{צ|מדות הארץ}} הנזכרים בפסוקי יחזקאל, והמקדש בתוכו. וישראל חוסים תחת שולי כנפיה הנפרשות מלא רוחב הארץ. וכן גם כן כמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות על מכונו - כן גם כן השכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמיתי הנגדיי אל גבולו. כנודע כי עשר ארצות הבטיח האל יתברך לאברהם לתת לזרעו כנגד מדת המלכות המקננת בעשיה שהיא כלולה מעשר. ובימי משה לא הבטיחם על ידו אלא על שבעה ארצות של שבע עממין בלבד, שהם כנגד שבעה ספירות התחתונות. אמנם ארץ {{צ|קני וקניזי וקדמוני}} שהם כנגד שלשה ספירות העליונות - לא הבטיחם, לפי שבזמן הזה אינם פועלים אלא התחתונים. אבל אחר הגאולה האחרונה שיפעלו השלשה עליונות - אז יותן להם כל העשר. והנה נודע כי השבעה עממין הם רמוזים בזעיר ונוקביה דקליפות נוגה. כי זעיר הוא ששה קצוות ונוקביה היא שביעית להם. ולכן נראה לפי עניות דעתי כי הראשי תיבות של ז' עממין שהם '''כ'''נעני '''ח'''תי '''א'''מורי '''פ'''רזי '''ח'''וי '''י'''בוסי '''ג'''רגשי{{הערה|{{גמט דגש|כחאפחיג}}}} - גימטריא {{גמט דגש|סמאל}}, שהוא זעיר דקליפת נגה. ו{{גמט דגש|ארץ כנען}} גימטריה {{גמט דגש|לילית}}, מפני שהיא מקבלת מכל הששה קצוות דדכורא.{{ש}} וגם {{גמט דגש|כנעני חתי אמורי פרזי חוי יבוסי גרגשי}} עם כללות עשר עממין - גימטריא '''ארץ כנען''' באותיות '''נ"ץ'''(?) דמנצפ"ך{{הערה|לא הבנתי את התחשיב, וצע"ע - ויקיעורך}}, להורות שהיא המלכות דקליפה והיא כללות מן העשר ספירות דקליפות נוגה. אבל המלכות דקדושה נקראת {{גמט דגש|ארץ הכנעני}} כמו שאמר הפסוק {{צ|והיה כי יביאך יהוה אל ארץ הכנעני}} {{ממ|שמות|יג|ה}}. <big>(</big> ושמעתי מהחכם השלם '''מוהר"ר זכות נר"ו''' ש{{גמט דגש|ארץ הכנעני}} גימטריה {{גמט דגש|מלכות}} דקדושה מפני שנתחבר עמה שם {{גמט דגש|י"ה}} בסוד {{צ|אמרתי לא אראה יה [יה]{{הערה|כאן הוספתי את המילה כפי הפסוק אצלנו, ובדפוס לא הופיע - ויקיעורך}} בארץ החיים}} {{ממ|ישעיהו|לח|יא}}. וכן '''י"ה''' במילוי כזה {{גמט דגש|יו"ד וי"ו דל"ת ה"ה ה"ה}} עולה {{גמט דגש|מלכות}} ו{{גמט דגש|ארץ הכנעני}} - שכל כחה היא משם '''י"ה''' בסוד {{צ|יהוה בחכמה יסד ארץ}}. ולכן '''אויר''' שלה מחכים דאיתגלי בה '''אור י''''. והנה {{גמט דגש|י', יו"ד, יו"ד ו"ו דל"ת}} - הרי {{גמט דגש|מלכות}}. וסוד הוא מ"ש בספר הזהר {{צ|אבא יסד ברתא}}. ואז איהי {{צ|ארץ ישראל}} - ישראל סבא. וכוללת עשר דרגין לקבל י' עממין דאינון {{גמט דגש|כח"ב גג"ת נהי"ם}} העולים {{גמט דגש|ישראל}} - דמתמן אתקדישת בעשר קדושות. והיודע מדרגת חם בן נח - שעליה נאמר {{צ|כל היום {{גמט דגש|דוה}}}} - ישמח ויבין כי נהפך ל{{גמט דגש|הוד}} והדר. פי' כי בהגלו' קרני ה{{גמט דגש|הוד}} דאיהו {{גמט דגש|י"ה}} על ארץ כנען שהיתה {{גמט דגש|דוה}} בנדתה - אז נתקדשה. וזהו סוד {{צ|פתחו לי שערי צדק אבא בם '''אודה י"ה'''}}. ולכן דוד שהוא בסוד {{צ|איהי בהוד}} - חבר {{גמט דגש|ק"נ}} הודאות - {{מכפלת גימטריה|י'|פעמים|י"ה}}. ובו חתם ספרו. ועל כל הנזכר בכאן דוק ולא תשכח שנקרא ארץ ישראל בשם {{צ|ארץ הכנעני}} רק בעת גאולת מצרים דאז איתמר {{צ|עזי וזמרת '''י"ה'''}}. {{ש}} עכ"ל. ודברי פי חכם חן <big>)</big> ולכן גם כן כל הששה עממין אחרים כולם נקראים {{צ|ארץ כנען}} על שמה. וגם כמו שאמר האר"י זלה"ה בסוד {{צ|פתורה...'''על''' הנהר}} - שהנקבה היא על הזכר. וזהו {{צ|יותרת '''על''' הכבד}} כנזכר בזוהר פרשת פנחס דף רל"א ע"ב {{ממ זהר|ג|רלא|ב}}. וזהו דווקא בארץ בני עמין שהם בקליפות. אבל בקדושה כתיב {{צ|והארץ הדום רגלי}}, וגם {{צ|והיה יהוה למלך על כל הארץ}}. ולכן בקדושה נקרא '''ארץ ישראל''' שהיא טפלה לזכר. ואז נקרא {{צ|ארעא רעוא}} - כי '''כנען''' ראשי תיבות {{צ|'''כ'''י '''נ'''רצה '''ע'''ונה}} עם נו"ן של {{צ|עו'''נ'''ה}} {{ממ|ישעיהו|מ|ב}}. כי מה שהיה '''כנען''' נעשה 'ארעא דרעוא' בסוד {{צ|עונות כזכיות}}. וזהו סוד {{צ|שאו זמרה ותנו {{גמט דגש|תף}}}}. כי על ידי הזמר הוא {{צ|זמיר עריצים}}. וזהו {{צ|ותנו '''תף'''}} - שמכניע ה{{גמט דגש|לילי"ת}} שגימטריא {{גמט דגש|ת"ף}}. ואז {{צ|כנור נעים עם נבל}} - ר"ל מה שהיה {{גמט דגש|ארץ כנען}} ביד {{גמט דגש|ת"ף}} ו{{גמט דגש|מחול}} שהם שתים נשים זונות {{גמט דגש|לילית}} ו{{גמט דגש|מחלת}} - עתה נהפך ל'''נבל וכנור''' שהוא ביד הקדושה תחת '''הוי"ה'''. {{ש}} כי שם '''י"ה''' רומז ל'''נבל''' - שהוא '''נ'''' שערי בינה, '''ל"ב''' נתיבות חכמה. ושם '''ו"ה''' רומז ל'''כנור''' שהוא '''כ"ו נ"ר''' - זעיר ונוקביה. וזה רמז כי ראשי תיבות {{צ|'''כ'''נור '''נ'''עים '''ע'''ם '''נ'''בל}} הוא '''כנען''', להורות שנכנע {{גמט דגש|ארץ כנען}} תחת '''הנבל והכנור''' שהם חכמה ובינה תפארת ומלכות. וזה נעשה בזכות האבות כמ"ש {{צ|וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען}} {{ממ|שמות|ו|ד}}. וזהו רמז {{גמט דגש|כנור נעים עם נבל}} גימטריה {{גמט דגש|אברהם יצחק יעקב}}. שבזכותם יצא ארץ כנען מתוך החיצונים ונכנס תחת הקדושה, תחת שם '''הוי"ה'''. וזהו שאמר {{ממ|תהלים|מח|ב}} {{צ|גדול יהוה ומהולל מאד}} - אימתי הוא גדול מאד? כשהוא {{צ|בעיר אלהינו הר קדשו}}. וזהו {{צ|ויהוה בהיכל קדשו}} {{ממ|חבקוק|ב|כ}} - ששם '''הויה''' אינו שלם אלא {{צ|בהיכלו}} - שהיא ארץ הקדושה בסוד {{צ|'''י'''שמחו '''ה'''שמים '''ו'''תגל '''ה'''ארץ}} - שמה(?) הוא שער השמים, ומתחבר '''י"ה''' עם '''ו"ה''' ביחד. והנה כתב האר"י זלה"ה כי ארץ ישראל היו בה {{גמט דגש|י'}} עממין כנגד {{גמט דגש|י'}} מדות שבה. וישראל כבשו חלק השביעי לבד. כי כנגד עשר שבה בקדושה יש גם כן עשר בטומאה. והשבעה שהם תחתונים - יכלו ישראל לכבוש. אבל הקליפות שכנגד ג' עליונות שלה - לא יוכלו, שהם קליפות דקות גדולות יותר. * והם '''הקני''' - והוא מה שכנגד הבינה שבה. וכן עולה {{גמט דגש|קנ"י}} - {{גמט דגש|קס"א}}{{הערה|שהוא מילוי אהי"ה ביודין - ויקיעורך}}. * ו{{גמט דגש|קניזי}} הוא מה שכנגד החכמה שבה. ונקרא '''זקן''' - זה שקנה חכמה. ובקליפה נקרא '''קניזי'''. * '''{{גמט|הקדמוני}}''' הוא כנגד הכתר ונקרא {{צ|ארץ כנען}} משום שכנען היה מה(?) שכנגד מלכות שבה שהיא הכוללת בה כל העליונות. ולפי שרחל היא {{גמט דגש|חו"ה}} שהיא מילוי שם מ"ה{{הערה|{{גמט דגש|ו"ד, א', א"ו, א'}}}}, ו{{גמט דגש|י'}} מדות שבה עם י' פעמים י"ט. וכן עולה {{גמט דגש|כנען}} - י' פעמים י"ט. וזהו {{צ|{{גמט דגש|קץ}} הימין}}. ומה שכנגדה הוא נקרא {{צ|{{גמט דגש|קץ}} הימים}}. ונלע"ד שאחר כך שאמר משה {{צ|והיה כי יביאך יהוה אל {{גמט דגש|ארץ הכנעני}}}} שגימטריא {{גמט דגש|מלכות}} - אז {{צ|'''י"ה''' בארץ החיים}}. וזהו שאמר {{צ|פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה '''יה'''}} - שהוא השפע דחכמה ובינה במלכות שהוא עשר מילוי ע"ב {{להשלים}} ----------- ovhcjj18ebvy1kc7ptkp8tk8eplnrf4 0 1739747 3079332 3078996 2026-08-27T09:42:17Z בן עדריאל 9444 3079332 wikitext text/x-wiki <noinclude>{{טקסט מנוקד|גודל=22}} </noinclude>{{הור|מחבר: דון יהודה בן דוד יחייא}} {{סי|יְהוּדָה}} וְיִשְׂרָאֵל / דְּעוּ מַר לִי מְאֹד{{ש}} לָכֵן בְּחַטֹּאתַי / אֲנִי אֶרְעַד רְעוֹד {{סי|יִהְיֶה}} לְבָבִי בִי / בְּעֵת אֶשְׁמַע בְּכוֹת{{ש}} וְעֵת שְׂחוֹק אֶרְאֶה / אֲזַי אֶסְלֹד סְלוֹד {{סי|בֶּן}} אָח וְאָחוֹת אֵם / וְאַף גַּם כָּל שְׁאֵר{{ש}} תִּבְכּוּ לְמִשְׁפָּחוֹת / וְגָדְדוּ בָם גְּדוֹד {{סי|דּוֹד}} טוֹב וְכָל אִישִׁים / וְגַם נָשִׁים בְּכוּ{{ש}} וַאֲנִי בְּבִכְיָתִי / אֲזַי אַחֲרִיד חֲרוֹד חָסְרָה נְגִינָתִי / וְשִׂמְחָתִי בְּעוֹד{{ש}} אֶזְכֹּר לְמִקְדָּשׁ, כִּי / אֲבַדְנוּהוּ אֲבוֹד חָסְרָה קְהִלַּת אֵל / וְלוֹמְדֵי דָת וָדִין{{ש}} עַל זֹאת יְהוּדָה קוּם / וְיִשְׂרָאֵל סְפֹד חָסְרָה וְגַם קָצְרָה / יְחִידָתִי, לְרֹב{{ש}} אַבְדָן קְהִלּוֹתַי / וְנִשְׁמָדוּ שְׁמוֹד חָסְרָה יְדִיעָתִי / בְּקוֹרוֹת הַזְּמָן{{ש}} אֶמְאַס לְקוֹל שִׁירִים / וּמָחוֹל גַּם רְקוֹד חָסְרָה עֲצַת לוֹמְדִים / לְתוּשִׁיָּה, וְצַר{{ש}} הָרַג בְּחִירֵיהֶם / כְּמוֹ צֹאן וַעֲרוֹד חָסְרָה חֲנִינַת אֵל / וְרַחֲמָיו נִשְׁכְּחוּ{{ש}} הוּא לִי כְּמוֹ אַכְזָר / וְהֵמַר לִי מְאֹד חָסְרָה זְכוּת אָבוֹת / וְלֹא תָלִיץ בְּעַד{{ש}} זַרְעָם, וְסַף גִּזְעָם / וְנֶחֶרְדוּ חֲרוֹד חָסְרָה צְנִיעוּת כָּל־ / נְשֵׁי יַהְרוּת, בְּיוֹם{{ש}} נָפְלוּ בְיַד זָרִים / וְקָפְדוּ בָם קְפוֹד חָסְרָה נֶחָמַת כָּל־ / יְהוּדָה כִּי יְאוּשׁ{{ש}} צָמַח בְּלִבּוֹתָם / וְנֶעֱקַד בָּם עֲקוֹד חָסְרָה פְּקֻדַּת אֵל / עֲלֵי הוֹרְגִים בְּנֵי{{ש}} עַמִּי, וְגַם גּוֹזְלִים / וְחוֹשְׁדִים בָּם חֲשׁוֹד חָסְרָה אֱמֶת תּוֹרָה / וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר{{ש}} עִם רֹב גְּאוֹן זָרִים / שְׁכוּחָה מִלְּמוֹד חָסְרָה מְתִיקוּת / מִבְּנֵי עַמִּי, וְלֹא{{ש}} חָסְרָה מְרִירוּתָם / וְתִשְׁקֹד בָּם שְׁקוֹד חָסְרָה עֲרֵבוּתָם / וְטוֹבָתָם וְכָל{{ש}} חָכְמַת חֲכָמֵיהֶם / וְנֶחֶלְדָה חֲלוֹד חָסְרָה תְּשׁוּבַת אֵל / לְצַעֲקָתָם, וְאֵין{{ש}} עוֹנֶה וְאֵין חוֹמֵל / וְנִלְאָה מִפְּקוֹד חָסְרָה שְׁכִינָה מִ/שְּׁכוֹן מַטָּה בְּתוֹךְ{{ש}} מִקְדָּשׁ וְיִשְׂרָאֵל / וְחָדְלָה מִן רְבוֹד חָסְרָה עֲנוֹת קַדִּישׁ / וַעֲנוֹת בָּרְכוּ{{ש}} בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת / חֲרֵבִים מִיְּסוֹד חָסְרָה זְכִירַת צוּר / יְיָ צְבָאוֹת{{ש}} יָהּ וֵאלֹהִים אֵל / וְשִׁין דָּלֶת וְיוֹד חָסְרָה נְבוּאָה בִּי / וְנִסְתָּם כָּל חֲזוֹן{{ש}} אוּרִים וְגַם תֻּמִּים / וְצֵרוּף שֵׁם בְּסוֹד חָסְרָה הֲגוֹת תּוֹרָה / יְלָדִים עֵת גְּמוֹר{{ש}} שַׂק אֶחְגֹּר עַל זֹאת / וְאֶפְדֶּנּוּ אֲפוֹד חָסְרָה כְּבוֹד שַׁבָּת / כְּבוֹד מוֹעֵד בְּכֵן{{ש}} חֹשֶׁךְ וְקַדְרוּת קַח / יְצוּעֵךְ בּוֹ רְפֹד חָסְרָה עֲרֵבוּת קוֹל / חֲזָנִים מִזְּמוֹר{{ש}} מַפְטִיר וּמוּצָנִיף / וְגַם פַּיְטָן לְחוֹד חָסְרָה כְּבוֹד מַלְכוּת / {{סי|יְהוּדָה}}, עַד מְלוֹךְ{{ש}} הָאִישׁ {{סי|בְּנ}}וֹ {{סי|דָּוִד}} / {{סי|יְחַיֶּה}} עַם בְּסוֹד.<noinclude> [[קטגוריה:קינות לתשעה באב]] [[קטגוריה:פיוטים על גזירות קנ"א]] [[קטגוריה:שירים במשקל השלם]] 9cx8tblrz74i70yfjaqywnz8xz5bt2z 0 1744201 3079238 3039220 2026-08-26T13:43:39Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.3 */ 3079238 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== ==2.5== ==2.6== ==2.7== ==2.8== ==2.9== ==2.10== ==2.11== ==2.12== ==2.13== ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] douvflh3dh6rpp1n3ye7tvqgt4k76im 3079239 3079238 2026-08-26T13:44:58Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.3 */ 3079239 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== ==2.5== ==2.6== ==2.7== ==2.8== ==2.9== ==2.10== ==2.11== ==2.12== ==2.13== ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] c7cmae7u6x4wr8kabi8urh95jogtd03 3079240 3079239 2026-08-26T13:46:59Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.4 */ 3079240 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== ==2.6== ==2.7== ==2.8== ==2.9== ==2.10== ==2.11== ==2.12== ==2.13== ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] f6xe33ho2iw4i67cpjz8dp1q5rlf2ar 3079241 3079240 2026-08-26T13:48:48Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.5 */ 3079241 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== ==2.7== ==2.8== ==2.9== ==2.10== ==2.11== ==2.12== ==2.13== ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] 69119p7qtyts1du3x3m1g9d1cyctzh9 3079242 3079241 2026-08-26T13:58:14Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.6 */ 3079242 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו +ב'+ +משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של+ "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== ==2.8== ==2.9== ==2.10== ==2.11== ==2.12== ==2.13== ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] 96k4rqxjn1rimjna4pap49tj7cadoss 3079243 3079242 2026-08-26T14:01:19Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.6 */ 3079243 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== ==2.8== ==2.9== ==2.10== ==2.11== ==2.12== ==2.13== ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] goa1dj9to370650dogt7mjrp8zf2e1t 3079244 3079243 2026-08-26T14:02:44Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.7 */ 3079244 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "{ו}מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו + בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== ==2.9== ==2.10== ==2.11== ==2.12== ==2.13== ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] a0aqk1nytouw9juu05d14u767p9hw2j 3079245 3079244 2026-08-26T14:03:11Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.8 */ 3079245 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "{ו}מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו + בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== ==2.10== ==2.11== ==2.12== ==2.13== ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] r0rmnj9cnf0odke8p49olpexi7etpin 3079246 3079245 2026-08-26T14:03:52Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.9 */ 3079246 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "{ו}מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו + בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== ==2.11== ==2.12== ==2.13== ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] f3qad4coq9tilt2nsjdod9okxgbw2cz 3079247 3079246 2026-08-26T14:04:33Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.10 */ 3079247 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "{ו}מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו + בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== ==2.12== ==2.13== ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] f24ayvyxp0g2xvwif1bhnonaobq6pys 3079249 3079247 2026-08-26T14:06:11Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.11 */ 3079249 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "{ו}מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו + בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. ש[י]ם "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== ==2.13== ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] b213j3xzx8v5lc7zsvr15yz51st0y4c 3079250 3079249 2026-08-26T14:07:07Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.11 */ 3079250 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "{ו}מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו + בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== ==2.13== ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] nk3xw8n9ia2dwgdk0i847q1k83vcned 3079251 3079250 2026-08-26T14:07:49Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.12 */ 3079251 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "{ו}מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו + בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.13== ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] b8rnoe7rksvqqgb9kd0l7mevn46hf0s 3079252 3079251 2026-08-26T14:08:18Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.13 */ 3079252 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "{ו}מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו + בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] gvq4nhdf4f4wt6yrlddzi5r3s44ka4w 3079253 3079252 2026-08-26T14:08:55Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.12 */ 3079253 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "{ו}מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו + בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] 1j7o9lg902h5kq5gm643l90ekwf2fjn 3079254 3079253 2026-08-26T14:09:36Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.14 */ 3079254 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "{ו}מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו + בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידוע{ים}. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] br3b64cdmd6v4y7p7kcn5bm8jho1q1v 3079255 3079254 2026-08-26T14:10:11Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.14 */ 3079255 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "{ו}מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו + בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.15== ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] dduanscit5b5s7k6wudmspxhefitt4t 3079256 3079255 2026-08-26T14:11:52Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.15 */ 3079256 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "{ו}מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו + בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.15== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] 277yd3gds7q2ty92kj6zk689bnphq4y 3079257 3079256 2026-08-26T14:12:32Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.7 */ 3079257 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.15== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.16== ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] 7vxh4ishwzcs9jajl1llvnx6j9h5unr 3079258 3079257 2026-08-26T14:14:06Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.16 */ 3079258 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.15== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.16== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.17== =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] a4ps8xvzlaazxzsj45s6e10cg6u8a9s 3079259 3079258 2026-08-26T14:16:39Z ~2026-46362-61 46326 /* 2.17 */ 3079259 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.15== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.16== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.17== פרק על סדר הטעמ' האחר אחד אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום + ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע #בר מן ג' דטעמ' לעיל#. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" +דבקר' ננקד בצירי #בר מן ב' דטע' לעיל# והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו+ כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] 9bf0imt8lc5i3plwfk6qvblksluop7k 3079298 3079259 2026-08-27T01:31:33Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.17 */ 3079298 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.15== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.16== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.17== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום + ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] ooqs2709t8z5380gmbc7w3g1vv7y88r 3079299 3079298 2026-08-27T01:32:56Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.15 */ 3079299 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.16== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.16== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.17== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום + ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] 4jcn81gkosx7h5mtvibyuwr71s9l1xq 3079300 3079299 2026-08-27T01:33:49Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.14 */ 3079300 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. ==2.15== שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.16== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.16== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.17== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום + ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] 2lr3yte4lhc48yomxms5gvd2t7aed3e 3079301 3079300 2026-08-27T01:34:52Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.16 */ 3079301 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. ==2.15== שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.16== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.17== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.17== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום + ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] s4t6snzdmtl6veskps0tk0xst4yyyvi 3079302 3079301 2026-08-27T01:36:13Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.17 */ 3079302 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ו' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. ==2.15== שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.16== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.17== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.18== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] hyqw9pl2019xirxhbs3nejwwwy8re1v 3079303 3079302 2026-08-27T01:40:50Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.3 */ 3079303 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ז' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו: על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. ==2.15== שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.16== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.17== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.18== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] qrrzk2fr927i8yla3s0g98oy8sxl68h 3079304 3079303 2026-08-27T01:42:44Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.4 */ 3079304 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ז' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' ז'? משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו: ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב'משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה: משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. ==2.15== שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.16== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.17== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.18== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] nusltwhkmh9oh1vckvwyj9wgtw7nxpb 3079305 3079304 2026-08-27T01:47:13Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.6 */ 3079305 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ז' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' ז'? משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב' משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. ==2.15== שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.16== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.17== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.18== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] 4lw29b1eej04to9ik26b7n0bytpmvpl 3079306 3079305 2026-08-27T01:50:57Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.18 */ 3079306 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ז' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' ז'? משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב' משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. ==2.15== שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.16== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.17== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.18== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] h3yw6yibu0to80j1amj6vtz2mvwiw30 3079307 3079306 2026-08-27T01:52:54Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.16 */ 3079307 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ז' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' ז'? משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב' משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת או-תו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא: הוא לפי: שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה: לא יתמתן. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. ==2.15== שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.16== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.17== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.18== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] bgtot5pnnmocc8frfay8k6z4xoai47k 3079308 3079307 2026-08-27T01:57:55Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.11 */ 3079308 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ז' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' ז'? משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב' משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני +משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". אן בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת אותו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא הוא לפי שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה לא יתמתג. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. ==2.15== שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.16== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.17== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.18== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] om25m2gb0rl750k1dh2nqgwg8efqn38 3079309 3079308 2026-08-27T02:01:20Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.7 */ 3079309 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ז' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' ז'? משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב' משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". או בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת אותו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא הוא לפי שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה לא יתמתג. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. ==2.15== שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.16== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.17== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.18== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] pfse77fw7e0lquzg9lb3mjtdi2llprt 3079310 3079309 2026-08-27T02:07:39Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.6 */ 3079310 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ז' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' ז'? משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב' משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". או בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת אותו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא הוא לפי שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה לא יתמתג. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. ==2.15== שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.16== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.17== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.18== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] j18r6u83vez95wfg3h551vxwmdsz2nr 3079311 3079310 2026-08-27T02:09:04Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.4 */ 3079311 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ז' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' ז'? משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב' משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". או בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת אותו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא הוא לפי שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה לא יתמתג. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. ==2.15== שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.16== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.17== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.18== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] bi13myjm7l9n6kvbzfnue9x5o3vfufm 3079312 3079311 2026-08-27T02:10:08Z ~2026-46585-76 46332 /* 2.3 */ 3079312 wikitext text/x-wiki {{דף שער|טעמי המקרא}} {{מסגרת| "טעמי המקרא" הוא שמו של תרגום עברי לספר "מכ'תצר הדאיה אלקאר" ({{=}}הוריית הקורא הקצר). תרגום זה מכונה כך בכ"י פריס, Ms. hebr. 1221, שממנו נדפס הספר לראשונה ע"י יוחנן מירקירוס, פריס שכ"ו. העתקה נוספת של תרגום זה מצויה בכ"י מילאנו, הספריה האמבורסיאנית, 88 (A 186 inf.), ושם הוא מכונה "תוכן עזרא". מהדורת ויקיטקסט מבוססת על שני כתבי יד אלו (לפרטים נוספים ראו בדף [[טעמי המקרא (הוריית הקורא)/אודות המהדורה|כאן]]).}} =[הקדמה]= הרוצה לידע ולהבין תנאי דקדוק המקרא בנקודיה ובטעמיה – יבקש בזה הספר. אם יאמר האומר: מה צורך יש לדעת תנאי המקרא? יכול אדם להשיבו ולומר לו: לפי שהטעמים משונים זה מזה; ואותו השינוי כדי להפריד בין זכר לנקבה, כגון {{צ|ק֥וּמִי א֖וֹרִי}} {{ק|([[ישעיהו ס א]])}} – שתי תיבות הללו לשון נקבה הן, ויורה על זה הטעם שבא על האות הראשון שלתיבה, אבל {{צ|לְיוֹם קוּמִ֣י לְעַד}} {{ק|([[צפניה ג ח]])}} דטעמיה לרע, וזה {{צ|יְיָ אוֹרִ֣י וְיִשְׁעִי}} {{ק|([[תהלים כז א]])}}, אלו לשון זכר, בעבור שנתאחר הטעם לרע. ועוד מודיעים הטעמים ביאור שני, כגון זה {{צ|שָׁ֩בוּ֩ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם}} {{ק|([[ירמיהו יא י]])}}, הטעם על השי"ן מפני שהוא לשון תשובה; אבל {{צ|שָׁב֖וּ וַיָּבֹזּוּ}} {{ק|([[בראשית לד כט]])}} שהוא לשון שְׁבִי, טעמיה לרע על הבי"ת, וכעניין הזה הרבה במקרא. ועתה, אילו קרא אדם טעמי האחד ועשרים ספרים בטעמי שלשת הספרים – תילים ואיוב ומשלי – נשחת עליו מודע הבינה. וכן אילו קרא במקום שלשלת מרכא או במקום מרכא שלשלת, היה טועה בכולם יחד. ולפי שיש לטעמים שערים הרבה, הוזקקנו לדעת עומקם. =1= ==1.1== פרק הראשון: להשכין האותיות – לדעת שיכנם והנעתם. א"ח ה"ע שיכנם בעיקר הלשון ובבית הבליעה, והוא ראש הקנה ושורש הלשון, והן קלות מכל האותיות, ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מוֹדעת עיקר הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או פתח, לא יקרא בדגש. והאל"ף נמצאת בארבעה מקומות כמו דגשה, והן {{צ|וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה}} דיוסף {{ק|([[בראשית מג כו]])}}, {{צ|תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה}} {{ק|([[ויקרא כג יז]])}}, {{צ|וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ}} דעזרא, {{ק|([[עזרא ח יח|ח יח]])}}, {{צ|וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ}} {{ק|([[איוב לג כא]])}}. ואלו ארבעה קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואף על פי כן לא יתכן להדגיש אל"ף. יש אותיות שמתחלפות זו בזו, כגון {{צ|בִּזַּר}} {{ק|([[תהלים סח לא]])}} – {{צ|פִּזַּר}} {{ק|([[תהלים נג ו]])}}, {{צ|יַעֲלֹס}} {{ק|([[איוב כ יח]])}} – {{צ|יַעֲלֹז}} {{ק|([[תהלים צו יב]])}} – {{צ|יַעֲלֹץ}} {{ק|([[דה"א טז לב]])}}, וכאלה רבים. ==1.2== פרק השני: על אותיות יהו"א ובג"ד כפ"ת. אלו אותיות יהו"א, אם היתה אחת מהן בסוף המילה, והמילה עומדת במשרת, והמילה הסמוכה אחריה תחלתה אחת מן אותיות בג"ד כפ"ת, יוצאה אותה האות ברפי, כגון {{צ|כִּ֤י בְֿאַפָּם֙}} {{ק|([[בראשית מט ו]])}}, {{צ|וַיְהִ֤י דְֿבַר־יְיָ֙}} {{ק|([[מ"א טז א]])}}, {{צ|וְאֶקְחָ֨ה פַֿת־לֶ֜חֶם}} {{ק|([[בראשית יח ה]])}} והדומין להן. ויוצאין מכלל העניין הזה [כי"פ: תשעה] [כי"מ: שמונה] שמבטלין את הרפי, ואלו הן: דפסיק, ודדחיק, ודאתי מרחיק, ומפיק ה"א, ומפיק ו"ו, ומפיק יו"ד, ושתי אותיות רצופות שתחת הראשונה שבא, ובי"ת ופ"ה. התנאי הראשון – דפסיק – כיצד; כל זמן שיהיה בין אות יהו"א ובין אות בג"ד כפ"ת פסק, לא יהיה כח לאות יהו"א לרפות אות שלאחריו, מפני הפסק הממוצע ביניהם כעין מקל, כגון {{צ|{{ק|(ו)}}יוֹסֵף יְיָ עַל עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וכל דומיהן. התנאי השני – דדחיק – הוא שיהיה בתיבת יהו"א אחר המשרת מלך, ובתיבה הסמוכה לה אין מלך קודם הטעם, כגון {{צ|וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם}} {{ק|([[דברים לא כח]])}}, {{צ|וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙}} {{ק|([[יהושע א ח]])}} ודומיהן. אבל אם יש ביניהן יותר ממלך אחד, כגון {{צ|מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ}} {{ק|([[במדבר כד ט]])}}, {{צ|נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג]])}}, {{צ|נֵהַ֥לְתָּ בְעׇזְּךָ֖}} {{ק|([[שמות טו יג|שם]])}} ודומיהן, יתקיים בהן חוק יהו"א. ועוד, אם אין ביניהן מלך, כגון {{צ|הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙}} {{ק|([[בראשית א ב]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא}}, {{צ|וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָיִם}} {{ק|([[שמות ל יח]])}}, נוהג בהן חוק יהו"א להרפות, ובכל דומיהן. ופעמים שהדוחֵק במילה שאין בה טעם כלל, ומדגיש, מפני שהיא תיבה בת שתי אותיות ואינה יכולה להאריך, אלא מקפת שלאחריה ומדגישה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}} ודומיהן. ואלו המחלקות אינם נוהגות כי אם בהברת ה"א לבדה, אבל ביו"א, אם אין טעם הקרייה מבטלת חוק יהו"א, אין עלילה אחרת מבטלתן כי אם הפסק לבדו. הלא תראה {{צ|אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ}} {{ק|([[יהושע ב יח]])}}, אף על פי שמלך דחוק שם אינו מדגיש, וכן נוהג ביו"ד ואל"ף. מה טעם, שהברת ו"ו ויו"ד ואל"ף לא יהיה בסוף התיבה אם אינה כתובה, אבל הברת ה"א נשמעת בסוף המילה או כתובה או לא כתובה. ואע"פ כן יש מקצת מילין הנדגשות אחר ו"ו והן על פי המסורת, והן {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי בָרְחוֹב}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּי מֶלֶךְ}} {{ק|([[ש"א ח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵשׁ}} דבני דן {{ק|([[שופטים יח יט]])}}, {{צ|וַיֹּאמְרוּ֩ לּ֨וֹ חֲכָמָיו}} {{ק|([[אסתר ו יג]])}}, [כי"פ: {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּקוֹם}} דלוט {{ק|([[בראשית יט יד]])}}, {{צ|ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּוֹךְ עַמִּי}} {{ק|([[שמות יב לא]])}}]. וכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|לָמָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ}} {{ק|([[בראשית ד ו]])}}, {{צ|אֲשֶׁר עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָה}} {{ק|([[בראשית יג ד]])}}, חוק יהו"א נוהג בהם, אע"פ שמלך דחוק הויֶה שמה. ואם היא להבא, כגון {{צ|הָ֤בָה נָּא֙ אָבוֹא אֵלַיִךְ}} {{ק|([[בראשית לח טז]])}}, חוק יהו"א בטל שם. ואם נמצאת אות יהו"א שאינה נקראת כלל בסוף תיבה, כגון {{צ|וַיַּרְא בָּלָק}} {{ק|([[במדבר כב ב]])}}, לא תיקרי הבי"ת ברפי כי אם בדגש, לפי שהאל"ף אינה נקראת כלל. ואם לא נכתבה אות יהו"א בסוף התיבה, הואיל והברתה נשמעת שם, מרפה האות שלאחריה, כגון {{צ|וְעָשִׂ֥יתָ בַ֖דֵּי עַצֵּי}} {{ק|([[שמות כה יג]])}} וכל דומיו. התנאי השלישי – דאתי מרחיק – יש בו חילוק כמעט מן דחיק שאמרנו לעיל; אם נתרחק הטעם בתיבה השלישית הבאה אחרי המשרת, נשפך עליו כסוללה להדגיש האות אשר אחרי יהו"א, כגון [כי"מ: {{צ|אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה}} {{ק|([[שמות יט יג]])}},] {{צ|הוּא יִבְנֶה־בַּיִת}} {{ק|([[ש"ב ז יג]])}}, {{צ|הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא}} {{ק|([[תהלים פח יא]])}}, {{צ|סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי}} {{ק|([[רות ד א]])}}. ועוד, אם תיבת אות יהו"א גדולה ובאה על התיבה שלאחריה במקף, והיא מן שתי אותיות, כגון {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}} והדומין לו, נבטל שם חוק יהו"א. התנאי הרביעי – מפיק ה"א – כיצד, כל מקום שיהיה נקודה תחת ה"א בסוף התיבה, יבטל בה חוק יהו"א, ותהיה דגש האות הסמוכה לה, כגון {{צ|מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[ויקרא ו יג]])}}, {{צ|וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}} וכל דומיהן. התנאי החמישי: כל מפיק ו"ו בסוף התיבה, האות הראשונה מן התיבה השנייה לה היא נדגשת, ויבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה}} {{ק|([[תהלים ק ד]])}}, {{צ|אֵלָיו פִּי קָרָאתִי}} {{ק|([[תהלים סו יז]])}}, {{צ|יָדָיו תְּבִיאֶינָה}} {{ק|([[ויקרא ז ל]])}} והדומין להן, בר מן ב': {{צ|וְנָטָה עָלֶיהָ קַֽו־תֹ֖הוּ}} {{ק|([[ישעיהו לד יא]])}}, {{צ|וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵ֣ו בֶָהּ֒}} {{ק|([[יחזקאל כג מב]])}}, שאע"פ שמפקין ו"ו הם מרפין. התנאי השישי: כל מפיק יו"ד בסוף התיבה לא יתקיים בו מנהג יהו"א ולא ירפה האות שלאחריו, כגון {{צ|שָׂרַי גְּבִרְתִּי}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אוּלַי תַּעֲרוֹצִי}} {{ק|([[ישעיהו מז יב]])}}, {{צ|(ואחרי) [יְאָתְרַי] בְּנוֹ}} {{ק|([[דה"א ו ו]])}} ודומיהן. בר מן חד: {{צ|אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. וזה המנהג נוהג ביו"ד בזמן שהיא נקראת ב'אָה'; אבל אם היא נקראת מלא פום, כגון {{צ|כִּי מִי גוֹי גָדוֹל}} {{ק|([[דברים ד ז]] עי"ש)}}, {{צ|גּוֹי מֵרָחֹק}} {{ק|([[דברים כח מט]])}}, {{צ|אוֹי נָא לִי}} {{ק|([[ירמיהו ד לא]])}} וכל הדומין להן, חוק יהו"א נוהג בהן. התנאי השביעי מדבר על שתי אותיות רצופות, והן בשני בי"ת-בי"ת או שני כ"ף-כ"ף שנתחברו יחד בראש התיבה, ויהיה תחת הראשונה שבא, יִבָּטל בה חוק יהו"א ומדגיש, כגון {{צ|וַיְהִי בְּבוֹאָם}} {{ק|([[ש"א טז ו]])}}, {{צ|וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}. ואם היה תחת הראשונה מלך, נתקיים בה תנאי יהו"א, כגון {{צ|וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח}} {{ק|([[ויקרא כא יג]])}}, {{צ|אֲזַלוּ בִבְהִילוּ}} דעזרא {{ק|([[עזרא ד כג|ד כג]])}} ודומיהן. התנאי השמיני [כי"פ: והתשיעי] מדבר שכל מקום שיהיה בי"ת בראש התיבה ותחתיה שבא, והאות השנייה לה פ"ה או מ"ם, יבטל שם חוק יהו"א, כגון {{צ|וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה}} {{ק|([[שמות יד ד]])}}, {{צ|אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ}} {{ק|([[ישעיהו נט כא]])}}, {{צ|וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר צִן}} {{ק|([[במדבר לג לו]])}} וכל דומיהן. ואם יהיה מלך תחת הבי"ת בראש התיבה יתקיים בו תנאי יהו"א, כגון {{צ|אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת}} {{ק|([[איוב כ יז]])}}. ויש כ"פין הבאות אחר {{צ|וַיְהִי}} בראש התיבה, מקצתן ידגישו ומקצתן ירפו, לפי עניין שיתכן לשון הקורא, כגון {{צ|וַיְהִי כִשְׁמֹעַ}} {{ק|([[בראשית כט יג]])}}, {{צ|כְשָׁמְעוֹ}} {{ק|([[בראשית לט טו]])}}, {{צ|כְהוֹצִיאָם}} {{ק|([[בראשית יט יז]])}}, {{צ|כְמָלְכוֹ}} {{ק|([[מ"א טו כט]])}}, {{צ|כִרְאוֹת}} {{ק|([[אסתר ה ב]])}}, {{צ|כִרְאוֹתוֹ}} {{ק|([[שופטים יא לה]])}}, {{צ|כַאֲשֶׁר}} {{ק|([[דברים ב טז]])}}, ולפי העניין שיתכן לשון הקורא להדגיש ידגיש, לרפות – ירפה. ויש במקרא ז' מילין שאין להן עלילות אילו הט' ומדגישין, ואילו הן: {{צ|כִּי גָאֹה גָּאָה}} {{ק|([[שמות טו א]])}}, וחביריו {{ק|([[שמות טו כא]])}}, {{צ|יִדְּמוּ כָּאָבֶן}} {{ק|([[שמות טו טז]])}}, {{צ|מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר}} {{ק|([[שמות טו יא]])}}, ובישעיה {{צ|וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד}} {{ק|([[ישעיהו נד יב]])}}, ובירמיה {{צ|וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל}} {{ק|([[ירמיהו כ ט]])}}, ובדניאל {{צ|וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין}} {{ק|([[דניאל ה יא]])}}, {{צ|גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא}} {{ק|([[דניאל ג ב|שם ג ב]])}}, ואין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הן מקובלין. ==1.3== שער התי"ו. בג' מקומות נדגשת התי"ו מכל הת"וין הנדגשות, והן {{צ|וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם}} {{ק|([[יהושע ח כח]])}}, ו{{צ|בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו}} {{ק|([[דה"א כח יא]])}}, {{צ|וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן}} {{ק|([[דניאל ג כג]])}}. וכל {{צ|בַּתִּים}} שהם לשון מידה, כגון {{צ|וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף}} {{ק|([[דה"ב ב ט]])}}, דכוותהון דגש, ופתח; אבל {{צ|בָּתִּים}} שהן לשון דירה, כגון {{צ|וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב}} {{ק|([[דברים ו יא]])}}, {{צ|הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים}} {{ק|([[שמות ט כ]])}}, כולהון קמצין ואינן מדגישין בחוזק, מבלעדי {{צ|וְאֶת בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּיו}}, שאף על פי שהוא לשון דירה הוא מדגיש בחוזק ונקמץ, מפני שיש בו משרת וטעם, ונראה כאילו הוא שתי תיבות. ויש שמוסיפין עליהן להדגיש בחוזק {{צ|וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִים כָּל טוּב}}, הואיל שהמשרת והטעם יחד בתיבה. ==1.4== שער על הדיבור במלכים. תוכן המילה: אות יתכן להיות בתיבה בלא מלך ומלך יתכן בלא אות. וכלל המלכים הם שבעה, והם אֹ אָ אַ אֵ אֶ אִ אֻ. ויוצא יהו"א מתחת ממשלת אלו שבעת המלכים מן הקמץ ומן הפתח ומן אוֹ ומן אִי. ועתה אל"ף וה"א יוצא מן הקמץ ומן הפתח, כמו {{צ|עֲבָדֶיךָ}}, {{צ|עַמְּךָ}}, {{צ|קָשָׁה}}, שאף על פי שלא נכתבה ה"א ב{{צ|עֲבָדֶיךָ}} וב{{צ|עַמְּךָ}} הקמץ מודיעה, כאשר מודיע ב{{צ|קָשָׁה}} כאשר נכתבה. וזה עניין סוף התיבה. ובאמצע התיבה מורה כמו כן הקמץ והפתח אל"ף או ה"א, כמו {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|זָכַר}}, (מזבח) [נ"א: {{צ|זֹבֵחַ}}], {{צ|זוֹרֵעַ}} {{צ|שֹׁמֵעַ}}. והנקודה שהיא באה בסגול למעלה תורה על ו"ו, כמו {{צ|זֹכֵר}}, {{צ|שֹׁמֵר}}, {{צ|אֹמֵר}}, {{צ|עֹמֵד}}. והשתי נקודות ונקודה אחת מלמטה יורו על יו"ד באִי ואֵי אף על פי שאינה כתובה, כגון {{צ|אִשָּׁה}}, {{צ|אֵשֶׁת}}, וכהנה רבים, שהיו"ד רגילה להיות חסרה בתיבה ונקראת על פי הנקודות. וג' הנקודות הנקראות שרק שהן מוצבות למטה, והנקודה שבתוך הו"ו יורו עלי וי"ו, כגון {{צ|קוּמוּ צְּאוּ}} {{ק|([[בראשית יט יד]])}}. ובעניין הזה יוצא יהו"א מתחת ממשלת ז' המלכים, שיש מקומות הרבה שהן נקראות ואינן נכתבות, ועל פי הנקודות קריאתן. ==1.5== שער על הקמץ הגדול ועל הפתח הגדול, באי זה מקום יוכשר הקמץ ובאי זה הפתח. תדע ותבין ששמונה דברים מבטלין את הקמץ, ואלו הן: הדגש, והשבא, והמקף, וכל תיבה שבסופה אִי, או נִי, וח', וע', והדבוק לתיבה שלאחריו. השער הראשון: כל אות המודגשת בתיבה האות שלפניה נפתחת, כגון {{צ|הַגַּל}}, {{צ|מַכָּה}}, {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|דַּבֵּר}}, ודומיהן. ואם האות ברפי האות שלפניה נקמצת, כגון {{צ|דָּבָר}}, [כי"פ: {{צ|שָׁמַר}}] [כי"מ: {{צ|שָׁבַר}}], {{צ|עָבַר}}, {{צ|בָּשָׂר}}. וכעניין זה דגש מבטל קמץ שלפניו. שער ב' מדבר על השבא שמבטל את הקמץ באות שלפניו, כגון {{צ|הַגְרִיאִים}} {{ק|([[דה"א ה יט]])}}, {{צ|דַרְדַּע}} {{ק|([[מ"א ה יא]])}}, {{צ|בַּעֲלִיס}} {{ק|([[ירמיהו מ יד]])}}, {{צ|גַּבְנֻנִּים}} {{ק|([[תהלים סח טז]])}}, {{צ|טַבְרִמֹּן}} {{ק|([[מ"א טו יח]])}}, בעבור השבא נפתחת האות שלפניו. וכעניין הזה נוהג כל המקרא. שער ג' הוא המקף שהוא פותח את תיבתו ונשפך כסוללה על תיבה הסמוכה לה, כגון {{צ|מַה־תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה־נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, {{צ|מַה־בֶּצַע}} {{ק|([[בראשית לז כו]])}}, {{צ|מַה־נֹּאכַל}} {{ק|([[ויקרא כה כ]])}}. והעניין הזה נוהג בתיבה קטנה בת שתי אותיות, בין בפתח גדול ובין בפתח קטן, כגון {{צ|זֶה־בְּנִי הַחַי}} {{ק|([[מ"א ג כג]])}}. וכן פעמים שתמצא התיבה שהיא בת שלש אותיות או ארבע או יותר והן נדגשות, כגון {{צ|עֹ֤שֶׂה פְּרִ֔י}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן}} {{ק|([[בראשית יא לא]])}}, שאף על פי שאין בהן מלך דחוק הן נדגשין, הואיל והמשרת בראש התיבה הראשונה, והאות מראש התיבה השנייה היא ננקדת בשבא, לפיכך היא נדגשת. שער ד' הוא מפיק י' שבתיבה, בין באמצעיתה בין בסופה. באמצע תיבה, כגון {{צ|הַשָּׁמַיִם}}, {{צ|הָעַרְבַּיִם}}, {{צ|הַמַּיִם}} ודומיהן; בסוף תיבה, כגון {{צ|אָזְנַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|בְּנוֹתַי}}, {{צ|עֵינַי}}, {{צ|כַּפַּי}} ודומיהן. בר מן עניין אחד: כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ; ואם הוא דרך חול, כגון {{צ|הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, הוא פתח, ואף על פי שאין זולתו. [כי"מ: אבל {{צ|אֲדֹנָי}} שהוא דרך קודש, כגון {{צ|אֲדֹנָי יֱהֹוִה}}, קמץ, וכל דומיו.] שער ה' הוא שיבוא נִי בסוף התיבה בלשון דיבור שלא יהיה שם, האות שלפניו היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|שְׁמָרַנִי}} {{ק|([[בראשית כח כ]])}}, {{צ|ענני}}, {{צ|אֲכָלַנִי}}, {{צ|הֲמָמַנִי}}, {{צ|בְּלָעַנִי}} {{ק|([[ירמיהו נא לד]])}}, וכל תיבה שהיא לשון דיבור כגון אלו. אבל תיבה שהיא לשון שם, כגון {{צ|תּוֹלַעַת שָׁנִי}} {{ק|([[שמות כח ו]])}}, הן נקמצין. שער ו' הוא שיהיה חי"ת בתיבה, או באמצע או בסוף. באמצע כיצד, כגון שתהיה התיבה שם ואינה דיבור, כגון {{צ|תַּחַת}}, {{צ|נַחַל}}, {{צ|שַׁחַל}}, {{צ|שַׁחַץ}}, {{צ|גַּחַל}} וכל דומיהן, והנגינה באות הראשונה. {{צ|פַּחַת}} הוא מתחלף לשני פנים: {{צ|פַּחַת}} שהוא לשון מצודה, [כי"מ: כגון {{צ|יִפֹּל אֶל הַפַּחַת}} {{ק|([[ישעיהו כד יח]])}},] טעמיה לעיל, ואם הוא לשון שולטנות טעמיה לרע, כגון {{צ|פַּחַת יְהוּדָה}} {{ק|([[חגי א א]])}}. ואם התיבה דיבור ואינה שם, כגון {{צ|בָּחַר}}, {{צ|רָחַב פִּי}} {{ק|([[ש"א ב א]])}}, האות הראשון קמץ והשני פתח והטעם לרע ודומיהן. שער ז' הוא שיהיה עי"ן באמצע תיבה והתיבה היא שם, כגון {{צ|בַּעַל}}, {{צ|בַּעַר}}, {{צ|נַעַל}}, {{צ|נַעַר}} וכל דומיהן, כולהון פתחין וטעמ' מלעיל. ואם היא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|פָּעַל}}, {{צ|מָעַל מַעַל}} {{ק|([[יהושע כב כ]])}}, ראשון ראשון נקמץ והשני פתח, וכל דומיהן. ואם ח"ת או עי"ן בסוף התיבה והיא דיבור ואינה שם, כגון {{צ|שָׂמַח}}, {{צ|בָּרַח}}, {{צ|שָׁמַע}}, {{צ|לָקַח}}, {{צ|זָרַע}}, {{צ|פָּרַח}}, הראשון קמץ והשני פתח. ואם היא שם ואינה דיבור, כגון {{צ|אֶלְיָדָע}}, {{צ|יְהוֹיָדָע}}, {{צ|אֱלִישָׁמַע}}, {{צ|יוֹאָח}}, אף על פי שיש ח"ת או עי"ן אחריהן, את שלפניהן קמוץ. זה הכלל: כל תיבה שהיא דיבור ואינה שם והיא בת ג' אותיות, האות הראשונה נקמצת והשנייה נפתחת, כגון {{צ|אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן}} {{ק|([[במדבר יז כג]])}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|שָׁמַר}} ודומיהן. ואם התיבה שם, כגון {{צ|אָשָׁם הוּא}} {{ק|([[ויקרא ה יט]])}}, {{צ|בָּקָר}}, {{צ|דָּבָר}}, שאין בהן לא חי"ת ולא עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בקמץ. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה, ננקדת כולה בפתח, בר מן ד' תיבות שאע"פ שיש חי"ת ועי"ן באמצעיתן והם שם ואינן דיבור והן נקמצות, ואילו הן: {{צ|מָחָר}}, {{צ|נָחָשׁ}}, {{צ|רָחָב הַזּוֹנָה}} {{ק|([[יהושע ו יז]])}}, {{צ|רָעָב}}, וטעמ' לרע. ואם יש לתיבה חי"ת או עי"ן באמצעיתה והאות האחרונה היא אל"ף או ה"א, כולה נקמצת, כגון {{צ|נָחָה}}, {{צ|שָׁחָה}}, {{צ|שָׁעָה}}, {{צ|רָעָה}}. וכן כל שאר תיבות שיש אל"ף או ה"א בסופן, בין שהן דיבור או שם, כולהון קמצין, כגון {{צ|בָּרָא}}, {{צ|אָפָה}}, {{צ|בָּנָה}}, {{צ|סָרָה}}, {{צ|פָּרָה}} ודומיהן. ואם התיבה בת שלש אותיות, והאות הראשונה ננקדת בפתח קטן, והאות האחרונה שלתיבה היא ח"ת או עי"ן, והיא שם ואינה דיבור, כולה ננקדת בפתח וטעמה לעיל, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|זֶרַע}}, [כי"פ: {{צ|זֶרַח}}] [כי"מ: {{צ|פֶּרַח}}], {{צ|פֶּלַח}}, {{צ|פֶּצַע}}, [כי"מ: {{צ|בֶּצַע}}], {{צ|קֶצַח}} וכל דומיהן. אבל {{צ|צֵלָע}} יוצא מתנאי זה, שאם הוא דבוק, כגון {{צ|צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}, הוא נפתח כולו, ואם הוא עומד בטעם ואינו דבוק, כגון {{צ|וְהַצְּלָעוֹת צֵלָ֨ע אֶל צֵלָ֜ע}} {{ק|([[יחזקאל מא ו]])}}, הצד"י נקמצת בקמץ קטן והנגינה מלרע. שער ח' הוא הדבוק לפניו. וזה פירושו: אם תמצא תיבה עומדת בטעמה והיא שם, היא ננקדת בקמץ, כגון {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|וְהַבָּשָׂר}} {{ק|([[ויקרא ז יט]])}}, {{צ|וְהַמָּרָק}} {{ק|([[שופטים ו יט]] עי"ש)}} וכל דומיהן. אבל אם היא נקראת ונסברת עם התיבה שלאחריה, לא יתכן בה קמץ, כגון {{צ|וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים}} {{ק|([[במדבר ז פח]])}}, {{צ|וּמְרַק פִּגֻּלִים}} {{ק|([[ישעיהו סה ד]])}}, {{צ|וּבְשַׂר קֹדֶשׁ}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}, {{צ|מַאֲכַל פַּרְעֹה}} {{ק|([[בראשית מ יז]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} {{ק|([[שמות לא טו]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|שַׁבַּת}} דסמיך לאדכרא פתח, וכל {{צ|שַׁבָּת}} העומד קמץ; {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} פתח, אבל] {{צ|שַׁבַּת הָאָרֶץ}} {{ק|([[ויקרא כה ו]])}}, בין שהוא בא במקף בין שהוא עומד בטעם, הוא ננקד בפתח. וכל {{צ|מַלְאָךְ}} דסמיך לאדכרא פתח, כגון {{צ|מַלְאַךְ יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים}} {{ק|([[בראשית לא יא]])}}. [כי"מ: בר מן ב' שאף על פי שאינן סמוכין לאדכרא הן פתחין, והן במסורת המקרא, וסימניך: {{צ|וּמַלְאַךְ פָּנָיו}} {{ק|([[ישעיהו סג ט]])}}, {{צ|וּמַלְאַךְ הַבְּרִית}} {{ק|([[מלאכי ג א]])}}.] ואם אינו סמוך לאדכרא, כגון {{צ|וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב}} {{ק|([[איוב א יד]])}}, קמץ. זהו כללו שלדבר: כל מילה שנסברת ונקראת עם המלה שלאחריה ננקדת בפתח, בר מן י"ג מילין שאף על פי שהן נסמכין לשלאחריהן הן נקמצין. ואלו הן: {{צ|כְּתָב הַדָּת}} {{ק|([[אסתר ד ח]])}}, {{צ|וְאוּלָם הַכִּסֵּא}} {{ק|([[מ"א ז ז]])}}, {{צ|שְׁאָר יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ישעיהו י כ]] ועוד 1)}}, {{צ|בִּשְׁאָט (ב)נֶפֶשׁ}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}, {{צ|כְּדָת הַיּוֹם}} {{ק|([[אסתר ט יג]])}}, {{צ|מַצַּב פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ש"א יג כג]] ועוד 4)}}, {{צ|וּמְנָת הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[דה"ב לא ג]])}}, {{צ|הָגְלָת יְהוּדָה}} {{ק|([[ירמיהו יג יט]])}}, {{צ|וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה}} {{ק|([[ויקרא כה כא]])}}, {{צ|וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ}} {{ק|([[ויקרא כו לד]])}}, {{צ|וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת}} {{ק|([[אסתר א ד]])}}, {{צ|מַתָּן אָדָם}} {{ק|([[משלי יח טז]])}}, {{צ|פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[אסתר א כ]])}}. ועוד אודיעך: כל וי"ו שהיא בראש התיבה, והאות שלאחריה היא אחת מן אותיות א"ח ה"ע, ואותה אות א"ח ה"ע ננקדת בחטף פתח, הו"ו שלפניה היא נפתחת, כגון {{צ|וַהֲלַכְתֶּם}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, {{צ|וַחֲזַקְתֶּם}} {{ק|([[יהושע כג ו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַעֲבַדְתֶּם}} {{ק|([[שמות כג כה]])}}] [כי"מ: וַעֲבַרְתֶּם {{ק|([[דברים יב י]]}}], {{צ|וַאֲשֶׁר}} {{ק|([[בראשית ז כג]])}}, {{צ|וַאֲדַבֵּרָה}} {{ק|([[בראשית יח ל]])}}. אבל {{צ|וָאֲדַבֵּר}} {{ק|([[דברים א מג]])}} יוצא מתנאי זה, שהוא קמץ מפני שהוא לשעבר. ויש אחד שהוא להבא והוא פתח: {{צ|עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ}} {{ק|([[יחזקאל ב א]])}}. ואם אות א"ח ה"ע ננקדת בקמץ או בפתח והתיבה לשעבר, תדע שהוי"ו נקמצת, כגון {{צ|וָאַרְבֶּה}} {{ק|([[יהושע כד ג]])}}, {{צ|וָאֶתֵּן}} {{ק|([[בראשית מ יא]])}}, {{צ|וָאֶשְׁמַע}} {{ק|([[ש"א טו כד]])}}, {{צ|וָאֶקְרָא}} {{ק|([[בראשית לט יד]])}}. ואם היא להבא הוי"ו ננקדת בשבא, כגון {{צ|וְאֶתְּנָה בְרִיתִי}} {{ק|([[בראשית יז ב]])}}, {{צ|וְאֹמְרָה}} {{ק|([[בראשית מו לא]])}}, {{צ|וְאֶעֱשֶׂה}} {{ק|([[בראשית כז ט]])}}, {{צ|וְחָלָה}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|וְעָמַד}}, {{צ|וְהָיָה}}, {{צ|וְעָלוּ}}, {{צ|וְהָיוּ}} וכל דומיהן. ועוד אשכילך, שכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשעבר, כגון {{צ|וְעָמְדוּ}} {{ק|([[נחמיה יב לט]])}}, {{צ|וְעָבְרוּ}}, {{צ|וְאָמְרוּ}} {{ק|([[ש"א ה ז]])}}, {{צ|בָּגְדוּ}} {{ק|([[ירמיהו יב ו]])}}, {{צ|בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|גָּבְרוּ}} {{ק|([[בראשית ז יט]])}}, {{צ|חָמְדוּ}} {{ק|([[משלי א כב]])}}, {{צ|זָכְרוּ}} {{ק|([[שופטים ח לד]])}} וכל דומיהן, אף על פי שהשבא בא אחריו, לא יבטל הקמץ. ואפילו אם היא בלשון יעשו, כגון {{צ|וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו}} {{ק|([[שמות ל יט]])}}, {{צ|וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם}} {{ק|([[שמות ל כא]])}}. אבל אם התיבה היא להבא בלשון ציווי, כגון {{צ|וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם}} {{ק|([[בראשית יח ד]])}}, {{צ|רַחֲצוּ הִזַּכּוּ}} {{ק|([[ישעיהו א טז]])}} [כי"מ: אבל {{צ|וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ}} {{ק|([[מ"א כב לח]])}} כולו קמץ, וכן {{צ|לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ד]])}} כולו קמץ], {{צ|בַּחֲרוּ לָכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]], [[מ"א יח כה]])}}, כולהון פתחין. וכן {{צ|אָמְרָה}}, {{צ|גָּבְרָה}}, {{צ|עָבְרָה}}, וכן {{צ|אָמַרְתָּ}}, {{צ|בָּחַרְתָּ}}, {{צ|גָּעַרְתָּ}} ודומיהן שהן לשעבר הן קמצין, ולא יבטל בהן השבא את הקמץ. וכל {{צ|וַיַּעַל}}, {{צ|וַיַּחַץ}}, {{צ|וַיַּעַשׂ}}, {{צ|וַתַּעַל}}, {{צ|וַתַּעַשׂ}}, כולהון פתחין וכל דומיהן, וטעמ' לעיל. [כי"מ: וכל עשייה פתח בר מן ב' קמץ וסוף פסו': {{צ|וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּֽעַשׂ}} {{ק|([[איוב כג יג]])}} {{צ|עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָֽשׂ}} {{ק|([[אסתר ה ו]])}}. וכל {{צ|מַעֲשֵׂה}} קמץ, בר מן י"ב פתח, וסימ': {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, {{צ|בֹּשֶׂם}} {{ק|([[ישעיהו ג כד]])}}, {{צ|לְמִצְרַיִם}} {{ק|([[ישעיהו יט טו]])}}, {{צ|הַפְכְּ[כֶ]ם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|מְרֻקָּחִים}} {{ק|([[דה"ב טז יד]])}}, (חשב) {{צ|הֵחֵל}} {{ק|([[דה"ב לא כא]])}}, {{צ|לְהָסִיר}} {{ק|([[איוב לג יז]])}}, {{צ|אֶת כָּל (אלה) [זֶה]}} {{ק|([[קהלת ח ט]])}} {{צ|תִּמְצָא}} {{ק|([[קהלת ט י]])}}, {{צ|בְמִשְׁפָּט}} {{ק|([[קהלת יב יד]])}}.] וכל {{צ|וַיֵּשֶׁב}}, {{צ|וַתֵּשֶׁב}}, {{צ|וַיָּקָם}}, {{צ|וַתָּקָם}}, {{צ|וַתָּרָם}}, {{צ|וַנָּשָׁב}} וכל דומיהן קמצין, בר מן וי"ו שבראש התיבה שהיא פתוחה, וטעמ' לעיל. ואין אות שתהא שוה לח"ת ועי"ן במצע לעניין פתחות כי אם ה"א לבדה במקומות מועטין, כגון {{צ|וַתַּהַר}}, {{צ|בַּהַט}}, {{צ|לַהַט}}, {{צ|רַהַב}}, {{צ|לַהַב}}. וכל {{צ|אָז}} קמץ. וכל {{צ|אַךְ}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|רַק}}, פתח. וכל {{צ|וַיֹּאכַל}}, {{צ|וַתֹּאכַל}}, {{צ|וַיֹּאמֶר}}, {{צ|וַתֹּאמֶר}}, כולהון פתחין וטעמ' לרע, בר מן חד דטעמיה לעיל: {{צ|הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ}} {{ק|([[משלי ז יג]])}}. ואפילו אתנחתא וסוף פסוק' כולהון פתחין. ועוד דע והבן: אם באה ה"א בראש התיבה, ובאה אחריה אל"ף או עי"ן, כגון {{צ|הָעַמִּים}}, {{צ|הָעָם}}, {{צ|הָעֹמְדִים}}, {{צ|הָאֵל}}, {{צ|הָאֲדָמָה}}, {{צ|הָאֲרָצוֹת}}, {{צ|הָאָדָם}}, {{צ|הָעֶבֶד}}, {{צ|הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי}} {{ק|([[בראשית מח טו]])}} וכל דומיהן – קמצין. ואם באה ה"א בתימה, כגון {{צ|הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט}} {{ק|([[איוב ח ג]])}}, {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, {{צ|הַאֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[מ"ב ה ז]])}}, {{צ|הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[ירמיהו ב יד]])}}, {{צ|הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ}} {{ק|([[ירמיהו ה כב]])}}, ננקדת בפתח, וכל דומיהן. ועוד {{צ|רָץ}} שהוא לשון דיבור, כגון {{צ|וְהִנֵּה אִישׁ רַץ לְבַדּוֹ}} {{ק|([[ש"ב יח כד]] עי"ש)}}, הוא פתח, ואם הוא עניין שם, כגון {{צ|רָץ לִקְרַאת רָץ}} {{ק|([[ירמיהו נא לא]])}}, הוא קמץ. וכל {{צ|עַל}}, {{צ|וְעַל}} שהן סמוכין, כגון {{צ|עַל הַמְּנֹרָה}} {{ק|([[ויקרא כד ד]])}} {{צ|עַל הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות כה כ]])}}, פתחין, ואם אינו סמוך, כגון {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל}} {{ק|([[בראשית כז לט]])}}, הן קמצין. וכל {{צ|עַד}}, {{צ|וְעַד}} פתחין. וכל {{צ|חַג}}, {{צ|וְחַג}} הנסמך לשם הקודש ולאות ה"א הן פתחין, כגון {{צ|חַג יְיָ לָנוּ}} {{ק|([[שמות י ט]])}}, וכגון {{צ|חַג הַמַּצּוֹת}}, {{צ|חַג הַשָּׁבֻעוֹת}}, {{צ|חַג הַסֻּכּוֹת}} {{ק|([[דברים טז טז]])}}. והיוצאין מתנאי זה הן קמצין, [כי"מ: {{צ|בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג}} {{ק|([[מ"א ח ב]])}}, {{צ|בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג}} {{ק|([[מ"א ח סה]])}}.] בר מן ג' פתחין: {{צ|אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים}} {{ק|([[תהלים קיח כז]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת}} דעזרא {{ק|([[עזרא ו כב|ו כב]])}}. תנאי {{צ|מָה}} קמץ ו{{צ|מַה}} פתח: כל {{צ|מָה}} הסמוך לאלו ג' אותיות אה"ר קמצין, כגון {{צ|מָה אֹמַר}} {{ק|([[שמות ג יג]])}}, {{צ|מָה הָאָרֶץ}} {{ק|([[במדבר יג יט]])}}, {{צ|מָה רְאִיתֶם}} {{ק|([[שופטים ט מח]])}}, אף על פי שאם בא במקף עם אחת מג' אותיות הללו, הוא קמץ ומתוג הוא כמעט מלמטה. בר מן ד' שהן סמוכין לה"א והם פתחין, והם {{צ|אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא}} {{ק|([[בראשית כג טו]])}}, {{צ|וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה־הִוא}} {{ק|([[במדבר יג יח]])}}, {{צ|וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא}} {{ק|([[תהלים לט ה]])}}, {{צ|וָאֹמַר מַה־הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה}} {{ק|([[זכריה ה ו]])}}. ואם הוא עומד באחד מי"ב טעמים הוא קמץ, כגון {{צ|וְנַחְנוּ מָ֔ה}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְלֹא יָדַעְתִּי מָֽה}} {{ק|([[ש"ב יח כט]])}},] {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָ֑ה}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}} וכל דומיהן. וכל {{צ|מָה}} דארמית דדניאל ועזרא קמצין, כגון {{צ|מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה}} {{ק|([[דניאל ב כט]])}}. ויש ז' {{צ|מָה}} במקרא דסמיכן לח"ת ועי"ן והן קמצין, ואלו הן: {{צ|מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ}} {{ק|([[בראשית לא לב]])}}, {{צ|(ו)מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי}} {{ק|([[בראשית לא לו]])}}, {{צ|כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב}} {{ק|([[מ"ב ח יג]])}}, {{צ|וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ}} {{ק|([[מלאכי ב יד]])}}, {{צ|וּמָה חַשְׁחָן}} {{ק|([[עזרא ו ט]])}}, {{צ|וְ[יֵ]אמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו}} {{ק|([[איוב כא כא]])}}. וכל דסמיכין לח"ת ועי"ן הן {{צ|מֶה}}, בר מן אילין ז'. ועוד יש כ"ד {{צ|מֶה}} בקרי שאינן סמוכין לח"ת ועי"ן, והן על פי המסורת. ובכל מקום שתמצא {{צ|מֶה}} הוא בא או במשרת או מתוג הוא כמעט מלמטה, והאות הבאה אחריה ננקדת ברפי, כגון {{צ|מֶ֣ה לִידִידִי}} {{ק|([[ירמיהו יא טו]])}}. וכל אות הבאה אחר {{צ|מַה}} פתח היא נדגשת, כגון {{צ|מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק}}, {{צ|מַה נֹּאמַר}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, ו{{צ|מַה תֹּאמַר}} {{ק|([[ש"א כ ד]])}}, {{צ|מַה יִּתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת א ג]])}}, [כי"מ: {{צ|מַה יַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[תהלים נו ה]])}},] {{צ|מַה נַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[שופטים יג ח]])}}, {{צ|מַה תַּעֲשֶׂה}} {{ק|([[ישעיהו מה ט]])}} וכל דומיהן. ועוד הבן: כל מקום שתמצא אות א"ח ה"ע בתיבה ואחריה אות המודגשת או ננקדת בשבא, לא תתכן אותה אות א"ח ה"ע שתהא ננקדת כי אם בפתח לבדו או בקמץ לבדו, כגון {{צ|אַתֶּם}}, {{צ|אַבְרֵךְ}}, {{צ|בַּעְלִיס}}, {{צ|עַמִּים}}, {{צ|עָבְרוּ}}, {{צ|חַרְבּוֹ}}, {{צ|הַרְבּוּ}}, ולא יתכן להיות בה חטף פתח, אבל יתכן להיות חטף קמץ, כגון {{צ|עֳבְרְכֶם}} {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|הֳתְפָּקְדוּ}}, {{צ|הֳגְלָה}}. ויש סופרים שאינן מחברין חטף קמץ באות ואם בא בשבא תחת אות הסמוך לה, אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו, ועשים {{צ|אָרְכָּהּ}}, {{צ|רָחְבָּהּ}}, {{צ|אָכְלָה בְשִׁלֹה}} {{ק|([[ש"א א ט]])}}. ולא יתכן בעיני להיות כן, לפי שמצאנו {{צ|אֳכְלָה בְשִׁלֹה}} במסורת: לית דכוותיה, ואם כן הוא, הלא מצינו כמו כן ננקד {{צ|אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ}} {{ק|([[משלי ל כ]])}} בקמץ לבדו, ועתה נסתר המסורת. ועוד {{צ|קֳרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ}} {{ק|([[תהלים סט יט]])}}, מצינו במסורת: לית דכוותיה, ומצינו עוד {{צ|קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע}} {{ק|([[דברים טו ט]])}} ננקד כמו כן בקמץ, לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אף על פי שהאות השנייה לה ננקדת בשבא, כדי להפריד בין להבא בין לשעבר. ובכל מקום שתמצא {{צ|אַרְבַּע}} במקרא, בין אתנחתא בין סוף פסוק, כולהון פתחין. וכל {{צ|הַהוּא}}, {{צ|הַהִיא}} – פתח. וכל {{צ|הָהָר}}, [כי"פ: {{צ|הָעָם}}] [כי"מ: {{צ|הָהֵם}}] – קמצין. כל {{צ|נִמְכַּר}}, {{צ|וְנִמְכַּר}} – פתחין. וכל {{צ|מָךְ}} {{צ|וּמָךְ}} – קמצין. וכל {{צ|חֲמַת}} שהוא לשון רוגז פתחין, וכל לשון קריה קמץ, [כי"מ: כגון {{צ|אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת}} {{ק|([[ישעיהו י ט]])}}, {{צ|לְבֹא חֲמָת}} {{ק|([[במדבר יג כא]])}},] בר מן חד: {{צ|וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה}} דנבואת עמוס {{ק|([[עמוס ו ב|ו ב]])}}. [כי"מ: וכל {{צ|חָתָן}} קמץ, בר מן ד' דפתח חטף: {{צ|וַתִּקַּח}} {{ק|([[שמות ד כה]])}}, {{צ|וַיִּרֶף}} {{ק|([[שמות ד כו]])}}, {{צ|אַחְאָב}} {{ק|([[מ"ב ח כז]])}}, (המלך) [{{צ|הַתִּמְנִי}} {{ק|([[שופטים טו ו]])}}], וחד {{צ|וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"א כב יד]])}}.] וכל {{צ|שָׁמָּה}} שהוא כמו שָׁם כולו קמץ וטעמיה מלעיל, אבל {{צ|שַׁמָּה וּמִזָּה}} {{ק|([[בראשית לו יג]])}} שהיא שם, חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. [כי"מ: וכן {{צ|שַׁמָּה}} שהוא לשון שממה, כגון {{צ|שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי}} {{ק|([[ירמיהו ח כא]])}}, חציו פתח וחציו קמץ וטעמיה מלרע.] וכן {{צ|יָמָּה}} קמץ וטעמיה מלעיל. {{צ|בַּמָּה}} – חציו הראשון פתח והשני קמץ וטעמיה מלרע. {{צ|למה}}, {{צ|ולמה}}, בין דגש ובין רפי כולו קמץ, ואם הוא דגש טעמיה לעיל, ואם הוא רפי טעמיה לרע. ועתה אודיעך תנאי {{צ|לָמָה}} רפי ו{{צ|לָמָּה}} דגש, באי זה מקום יוכשר דגש ובאי זה מקום יוכשר רפי. את הנסמך לג' אותיות א(ה)ח"ע הן רפין, כגון {{צ|לָמָה יְיָ}} {{ק|([[שמות לב יא]])}}, {{צ|לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ}} {{ק|([[במדבר כא ה]])}}, {{צ|לָמָה עֲלִיתֶם}} {{ק|([[שופטים טו י]])}}, בר מן ה' דגש, והן {{צ|לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי}} {{ק|([[ש"א כח טו]])}}, {{צ|לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ}} {{ק|([[ש"ב יד לא]])}}, {{צ|לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע}} {{ק|([[תהלים מט ו]])}}, {{צ|לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח}} {{ק|([[ירמיהו טו יח]])}}, {{צ|לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה}} {{ק|([[ש"ב ב כב]])}}, וטעמיה מלעיל. וכל הנסמך לשאר י"ט אותיות דגש, בר מן ג' רפיין, והן {{צ|לָמָה זְנַחְתָּ[נִי] (ותמאס)}} {{ק|([[תהלים מג ב]])}}, {{צ|לָמָה שְׁכַחְתָּנִי}} {{ק|([[תהלים מב י]])}}, {{צ|לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ}} {{ק|([[איוב ז כ]])}}. כל {{צ|לָמָה}} רפי טעמיה לרע בר מן דין {{צ|לָ֤מָה שַׂמְתַּנִי}} דטעמיה לעיל. כל מפיק ה"א בסוף התיבה, האות הקדומה לה היא נקמצת, כגון {{צ|אֳרְכָּהּ}}, {{צ|רֳחְבָּהּ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|אֲהָהּ}} וכל דומיהן. אבל אם התיבה נסברת ונקראת עם התיבה אשר לפניה, כגון {{צ|הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם}} {{ק|([[איוב כב יב]])}}, היא נפתחת והטעם מלעיל. ועוד הבן: כל מקום שתמצא שבא בין שני קמצין, כגון {{צ|יָדְךָ}}, {{צ|שָׂדְךָ}}, {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|חֲמָתְךָ}}, {{צ|בְּקָרְךָ}}, אפילו יהיה התיבה לשון עשייה, כגון {{צ|אֲשֶׁר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים כה יח]])}}, {{צ|הוּא עָֽשְׂךָ֖}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, לא יבטל השבא הקמץ אשר לפניו באלו ובכל דומיהן, וצריך הקמץ אשר לפני השבא להיות כמעט מתוג. אבל אם יצטרף דיגוש עם השבא באות, כגון {{צ|לְבַדְּךָ}} והדומה לו, לא יתכן הקמץ שם. וזהו טעמו שלדבר: אם תוציא אות ך' שבסוף התיבה מאלו הנזכרים למעלה ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|יָדוֹ}}, {{צ|יָדָהּ}}, {{צ|יָדִי}}, {{צ|בְּקָרוֹ}}, {{צ|בְּקָרִי}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבוֹ}},] {{צ|לְבָבִי}}, {{צ|שָׂדִי}}, {{צ|חֲמָתִי}}, אין שבא בתיבה, וחוקו ומשפטו להיות קמץ, שאין כאן אחת משמונה דברים המבטלין את הקמץ. אבל {{צ|לְבַדְּךָ}}, [כי"מ: {{צ|לְבָבְךָ}}, {{צ|עִמְּךָ}}, {{צ|נַפְשְׁךָ}}] והדומה להן, אם תוציא אות ך' משם ותשים בה אות אחרת, כגון {{צ|לְבַדּוֹ}}, {{צ|לְבַדָּהּ}}, {{צ|לְבַדִּי}}, {{צ|לְבַדָּם}}, הדגש עומד במקומו, והוא אחד מח' דברים המבטלין את הקמץ. ועוד: אם תעשה את התיבה הזאת לשון נקבה, כגון {{צ|לְבַדֵּךְ}}, הדגש עומד במקומו; ואלו התיבות הנזכרות למעלה, אם תעשה אותן לשון נקבה, כגון {{צ|יָדֵךְ}}, {{צ|לְבַבֵךְ}}, {{צ|בְּקָרֵךְ}}, אין שם עלילת ח' דברים המבטלין בהן את הקמץ. וכן הילוכן בכל המקרא. ובכל מקום שתמצא ח"ת או עי"ן בתיבה ואחריה ה"א בסוף התיבה, אין אותה ח"ת ועי"ן מבטלת את הקמץ אשר לפניה, כגון {{צ|אַרְבָּעָה}}, {{צ|שְׁמָעָה… סְלָחָה}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}} וכל דומיהן. תנאי {{צ|כל}}, {{צ|וְכל}}, [כי"מ: {{צ|בְּכל}}, {{צ|מִכּל}}, {{צ|לְכל}}, {{צ|הַכּל}}, {{צ|הֲכל}}, {{צ|כְּכל}},] את שהוא בא בטעם או במשרת, הוא ננקד {{צ|כֹּל}} חולם, ואת שהוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, הוא ננקד {{צ|כָּל}} בקמץ, [כי"מ: כגון {{צ|כָּל בְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא כז יא]])}}, {{צ|וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ}} {{ק|([[אסתר ה יג]])}}, {{צ|בְּכָל הַדֶּרֶךְ}} {{ק|([[דברים א לא]])}}, {{צ|מִכָּל הָאֹכֶל}} {{ק|([[ויקרא יא לד]])}}, {{צ|לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|הֲכֹל הַיּוֹם}} {{ק|([[ישעיהו כח כד]])}}, {{צ|כְּכָל אֲשֶׁר}} {{ק|([[אסתר ג יב]])}} וכל דומ'. והבא בטעם או במשרת הוא ננקד מלעיל במלוא פום, כגון {{צ|וּבְחֹסֶר כֹּ֑ל}} {{ק|([[דברים כח מח]])}}, {{צ|וְכֹ֣ל אֲשֶׁר (זכל) [יִפֹּל]}} {{ק|([[ויקרא יא לב]])}}, כולהון ננקדין במלא פום]. בר מן ב' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן ננקדין בקמץ, והם: {{צ|כָּ֥ל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ}} {{ק|([[משלי יט ז]])}}, {{צ|כָּ֥ל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה}} {{ק|([[תהלים לה י]])}}, ואין זולתם במקרא. וכל {{צ|אַל}}, [כי"מ: {{צ|וְאַל}}] הוא פתח. וכל יו"ד וי"ו בסוף התיבה [כי"פ: האות אשר למעלה מהם ננקדת] [כי"מ: ננקד כולו] בקמץ, כגון {{צ|אֵלָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, [כי"פ: {{צ|שִׁנָּיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|יָמָיו}},] [כי"מ: {{צ|גַּלָּיו}}, {{צ|דָּמָיו}}, {{צ|הָרָיו}}, {{צ|וּבָנָיו}}, זָרָיו, {{צ|חַיָּיו}}, טַפָּיו, {{צ|יָמָיו}}, {{צ|כַּפָּיו}}, {{צ|לְפָנָיו}}, {{צ|מַדָּיו}}, {{צ|נִינָיו}}, {{צ|שָׂרָיו}}, {{צ|עֵינָיו}}, {{צ|פָּנָיו}}, {{צ|צָרָיו}}, {{צ|קַרְנָיו}}, {{צ|רַבָּיו}}, {{צ|[תַּ]חְתָּיו}} וכל דומיהן. ויש מן הנוקדים {{צ|עָנָיו}}, {{צ|בָּנָיו}}, שמטילין נקודה אחת בתוך הוי"ו שלסוף {{צ|עָנָיו}}; ולא יתכן להיות, כי לא יכול להפריד בין {{צ|עֵשָׂו}} ל{{צ|עָשׂוּ}}, וסוף התיבה ננקדת כמין אוּ, על כן ראוי להטיל שם ב' נקודות להציב דבר על מתכונתו.] וכל {{צ|הִנָּךְ}}, {{צ|עָנָךְ}}, {{צ|עַמָּךְ}}, {{צ|עִמָּךְ}}, [כי"מ: {{צ|אֲנָךְ}}] וכל דומיהן, קמצין. וכל ברוי דיוסף, כגון {{צ|וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר}} {{ק|([[בראשית מא מט]])}}, קמצין; [כי"מ: ברויי דשאר קרייא, כגון {{צ|נַשְּׁקוּ בַר}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|בַּר בִּטְנִי}} {{ק|([[משלי לא ב]])}}, {{צ|וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ}} {{ק|([[איוב יא ד]])}}, פתחין]. וכל פרוי דבלק – {{צ|פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ}} {{ק|([[במדבר כג ב]] ועוד 3)}} – [כי"מ: קמצין; שאר פרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|פַּר בֶּן בָּקָר}} {{ק|([[ויקרא ד ג]] ועוד רבים)}}]. קרויי דבלעם, כגון {{צ|וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כג ד]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר קרויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְשָׂשֹׂן וִיקַר}} {{ק|([[אסתר ח טז]] עי"ש)}}]. וכל בזוי דמשלי, כגון {{צ|בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב}} {{ק|([[משלי יא יב]])}}, [כי"מ: קמצין; שאר בזויי דקרא פתחין, כגון {{צ|וְלָבֹז בַּז}} {{ק|([[ישעיהו י ו]])}}]. כברוי דקהלת – [כי"פ: {{צ|מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר (הוּא)}} {{ק|([[קהלת ג טו]])}}] [כי"מ: כגון {{צ|כִּי כְבָר רָצָה}} {{ק|([[קהלת ט ז]])}} – קמצין, שאר קריא פתחין, כגון {{צ|עַל נְהַר כְּבָר}} {{ק|([[יחזקאל א א]] ועוד 3)}}]. קלוי דדניאל, כגון {{צ|קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא}} {{ק|([[דניאל ג ה]] ועוד 3)}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, כולהון קמצין; [כי"מ: שאר קריא פתחין, כגון {{צ|קַל בְּרַגְלָיו}} {{ק|([[ש"ב ב יח]])}}]. וכל {{צ|אַיִן}} פתחין, בר מן חד זקף קמץ, וסימ': {{צ|וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}. וכל [כי"פ: {{צ|עַיִן}},] {{צ|יַיִן}}, {{צ|מַיִם}}, פתח, בר מן אתנחתא וסוף פסוק קמץ. וכן {{צ|שָׁמַיִם}}, {{צ|מִיֹּמַיִם}} {{ק|([[הושע ו ב]])}}, {{צ|פַּעֲמַיִם}}, פתחין, בר מן אתנחתא וסוף פסוק. ובכל מקום אתנחתא וסוף פסוק קמץ, בר ממקצת מקומות בכל ספר וספר שהן פתחין, והם במספר בכל ספר וספר. אתנחתיות דבראשית י"ב פתחין, וסימ': {{צ|וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, {{צ|לוֹט הַפֶּ֑תְחָה}} {{ק|([[בראשית יט ו]])}}, {{צ|וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה}} {{ק|([[בראשית י י]])}}, {{צ|אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר}} {{ק|([[בראשית טז ד]])}}, {{צ|וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל}} {{ק|([[בראשית כא ח]])}}, {{צ|וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב י]] ועוד 2)}}, {{צ|וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּבֶז}} {{ק|([[בראשית כה לד]])}}, {{צ|הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי}} {{ק|([[בראשית כז ב]])}}, {{צ|וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁ֑בַע}} {{ק|([[בראשית כח י]])}}, {{צ|וְאַחַר יָלְדָה בַּ֑ת}} {{ק|([[בראשית ל כא]])}}, {{צ|וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּ֑טַח}} {{ק|([[בראשית לד כה]])}}, {{צ|בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַ֑ד}} {{ק|([[בראשית מט כז]])}}. סוף פסוק דבראשית פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: י"ג], וסימן: [כי"מ: {{צ|וּבֵין הַחֹשֶֽׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}},] {{צ|וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל}} {{ק|([[בראשית ג ו]])}}, [כי"מ: {{צ|לָהֶם לַחֹֽמֶר}} {{ק|([[בראשית יא ג]])}},] {{צ|וְגֶתֶר וָמַֽשׁ}} {{ק|([[בראשית י כג]])}}, {{צ|אָנֹכִי בֹּרַחַֽת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}}, {{צ|אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר}} {{ק|([[בראשית יז יד]])}}, {{צ|הָרָעָה וָמַֽתִּי}} {{ק|([[בראשית יט יט]])}}, {{צ|לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק}} {{ק|([[בראשית כא ט]])}}, {{צ|אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|וְגַעְתָּם וּקְנַֽז}} {{ק|([[בראשית לו יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|קְנַז}} דקריא פתחין,] {{צ|קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֶֽם}} {{ק|([[בראשית מח ט]] עי"ש)}}, {{צ|בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם}} {{ק|([[בראשית מט כה]])}}, [כי"מ: {{צ|לְפַרְעֹה לַחֹ֑מֶשׁ}} {{ק|([[בראשית מז כו]])}}]. אתנח' דאלה שמות פתחין ג', וסימ': {{צ|וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[שמות י כט]])}}, {{צ|וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ}} {{ק|([[שמות טז כ]])}}, {{צ|לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁ֑ה}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}. סוף פסוק' דאלה שמות פתחין [כי"פ: ו'] [כי"מ: ח'], וסימ': {{צ|יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ}} {{ק|([[שמות טו ז]])}}, {{צ|לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶֽשֶׁךְ}} {{ק|([[שמות כב כד]])}}, [כי"מ: לית נָשֶׁך בקר', {{צ|לָאֵפֹד וְלַחֹֽשֶׁן}} {{ק|([[שמות כה ז]])}},] {{צ|וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן}} {{ק|([[שמות לא י]])}}, {{צ|וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק}} {{ק|([[שמות לב ו]])}}, {{צ|וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם}} {{ק|([[שמות לג יט]])}}, [כי"מ: לית נָדֶר בקר',] {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ}} {{ק|([[שמות לד א]])}}. אתנח' דויקרא פתחין [כי"פ: ג'] [כי"מ: ד'], וסימ': {{צ|מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶ֑נָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, {{צ|וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָ֑ה}} {{ק|([[ויקרא ז י]])}}, {{צ|אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ}} {{ק|([[ויקרא כה לז]])}}, [כי"מ: {{צ|בֵּין הַקֹּדֶשׁ}} {{ק|([[ויקרא י י]])}}]. סוף פסוק' פתח' חד: {{צ|אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵֽרֶב}} {{ק|([[ויקרא יג נו]])}}. אתנח' דבמדבר סיני פתחין ד', וסימ': {{צ|וּבְנֻחֹה יֹאמַ֑ר}} {{ק|([[במדבר י לו]])}}, {{צ|נָשֵׁינוּ [וְ]טַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַ֑ז}} {{ק|([[במדבר יד ג]])}}, {{צ|וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַ֑ר}} {{ק|([[במדבר טו לא]])}}, {{צ|וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵ֑בֶר}} {{ק|([[במדבר כד כד]])}}, [כי"מ: לית עָבֶר בקר']. אתנח' דאלה הדברים פתחין ד', וסימ': {{צ|אֲשֶׁר שִׁבַּ֑רְתָּ}} {{ק|([[דברים י ב]])}}, {{צ|עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶ֑ם}} {{ק|([[דברים יא יח]])}}, {{צ|בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ}} {{ק|([[דברים לא יד]])}}, {{צ|עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף}} {{ק|([[דברים לב יא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דאלה הדברים.] סליקו להו אתנח וסוף פסוק פתח דתורה. אתנח' דיהושע פתחין ג', וסימן: {{צ|וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ו יח]])}}, {{צ|וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵ֑רֶם}} {{ק|([[יהושע ז א]])}}, [כי"מ: לית חָרֶם בקר',] {{צ|וַיִּתְּנוּ [אֶת] הַכְּנַעֲנִי לָמַ֑ס}} {{ק|([[יהושע יז יג]])}}. לית פתח בסו' פסו' דיהושע. אתנח' דשופטים [כי"פ: ב'] [כי"מ: ג' פתח], וסימן: {{צ|יוֹשֵׁב צְפַ֑ת}} {{ק|([[שופטים א יז]])}}, [כי"מ: [{{צ|וַיִּשְׁתַּ֑חוּ}} דגדעון {{ק|([[שופטים ז טו]] עי"ש)}},] {{צ|וַתְּאַלְצֵ֑הוּ}} {{ק|([[שופטים טז טז]])}}. [כי"מ: סוף פסוק' דשופטים ב' פתחין, וסימ': {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דזבולן {{ק|([[שופטים א ל]])}}, {{צ|וַיִּהְיוּ לָמַֽס}} דנפתלי {{ק|([[שופטים א לה]])}}.] אתנח' דשמואל פתחין יו"ד, וסימן: {{צ|בְּצֶלְצַ֑ח}} {{ק|([[ש"א י ב]])}}, {{צ|רֵאשִׁית הַחֵ֑רֶם}} {{ק|([[ש"א טו כא]])}}, {{צ|וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר}} {{ק|([[ש"א טו כג]])}}, {{צ|גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּ֑ת}} {{ק|([[ש"א יז ד]])}}, {{צ|מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶ֑שַׁע}} {{ק|([[ש"א כד יג]])}}, {{צ|וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַ֑ל}} {{ק|([[ש"א כה לב]])}}, {{צ|(מן השלל) [מֵהַשָּׁלָל] אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ש"א ל כב]])}}, {{צ|וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁ֑ל}} {{ק|([[ש"ב ו ז]])}}, {{צ|וַיְצַו (את) [אֶל] בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק}} {{ק|([[ש"ב יז כג]])}}, {{צ|וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד}} {{ק|([[ש"ב כב י]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דשמואל (י"ד) [ד'] פתח, וסימ': {{צ|תֹאכַֽל}} {{ק|([[ש"א א ז]])}}, {{צ|זִיף בַּחֹֽרְשָׁה}} {{ק|([[ש"א כג טו]])}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ כְּבַֽת}} {{ק|([[ש"ב יב ג]])}}, {{צ|וַיֵּאָנַֽשׁ}} {{ק|([[ש"ב יב טו]])}}.] אתנח' דמלכים פתחין ה', וסימ': {{צ|אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַ֑ת}} {{ק|([[מ"א טז כא]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַ֑ר}} {{ק|([[מ"א יז יא]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|וַיֹאמַר}} פתחין,] {{צ|כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ}} {{ק|([[מ"ב טו טז]])}}, {{צ|וַיְנַחֵ֑שׁוּ}} {{ק|([[מ"ב יז יז]])}}, {{צ|עָשׂוּ אֶת נֵרְגַ֑ל}} {{ק|([[מ"ב יז ל]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דמלכים ד' פתח, וסימ': {{צ|מִלִּפְנִים וְלַחִיצֽוֹן}} {{ק|([[מ"א ו כט]])}}, {{צ|עֲדָיָה מִבָּצְקַֽת}} {{ק|([[מ"ב כב א]])}}, {{צ|מִגַּת הַחֵֽפֶר}} {{ק|([[מ"ב יד כה]])}}, {{צ|וַיְהַלֵּךְ אַֽט}} {{ק|([[מ"א כא כז]])}}.] אתנח' דישעיה פתחין [כי"פ: י'] [כי"מ: (י"ב) [י"א]], וסימ': {{צ|וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע}} {{ק|([[ישעיהו ו י]])}}, {{צ|הַהֹלְכִים לְאַ֑ט}} {{ק|([[ישעיהו ח ו]])}}, {{צ|נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג יח]])}}, {{צ|בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַ֑ד}} {{ק|([[ישעיהו כו ד]])}}, [כי"מ: (עולמי) {{צ|עַד עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, וכל {{צ|עַד}} דיקר' פתחין,] {{צ|תֵּלְדוּ קַ֑שׁ}} {{ק|([[ישעיהו לג יא]])}}, {{צ|הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו לג ט]])}}, {{צ|וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵ֑כוּ}} {{ק|([[ישעיהו מט כג]])}}, {{צ|יַעֲלֶה הֲדַ֑ס}} {{ק|([[ישעיהו נה יג]])}}, {{צ|כַּדֶּשֶׁא תִפְרַ֑חְנָה}} {{ק|([[ישעיהו סו יד]])}}. [כי"מ: סופא דפסו' דישעיהו י"ח פתחין, וסימ': {{צ|תְּעַכַּֽסְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ג טז]])}}, {{צ|וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים}} {{ק|([[ישעיהו ג יח]])}}, {{צ|תִּשְׁפַּֽלְנָה}} {{ק|([[ישעיהו ה טו]])}}, {{צ|בַּעֲרִיפֶֽיהָ}} {{ק|([[ישעיהו ה ל]])}}, {{צ|בֶּן־טָֽבְאַֽל}} {{ק|([[ישעיהו ז ו]])}}, {{צ|חָ֥שׁ בַּֽז}} {{ק|([[ישעיהו ח א]], [[ישעיהו ח ג|שם פסוק ג]])}}, {{צ|תִּשָּׁכַֽבְנָה}} {{ק|([[ישעיהו יג טז]])}}, {{צ|הִשְׁבַּֽתִּי}} {{ק|([[ישעיהו טז י]], [[ישעיהו כא ב|שם כא ב]])}}, {{צ|(היה) כַּאֲרִיאֵֽל}} {{ק|([[ישעיהו כט ב]])}}, {{צ|יִצַּֽתּוּ}} {{ק|([[ישעיהו לג יב]])}}, {{צ|מַרְחַקִּֽים}} {{ק|([[ישעיהו לג יז]])}}, {{צ|בָּזְזוּ בַֽז}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, וכל {{צ|בַּז}} שהוא לשון ביזה פתח, {{צ|תִּפָּתַֽחְנָה}} {{ק|([[ישעיהו לה ה]])}}, {{צ|(ויחלו) [יְיַחֵֽלוּ]}} {{ק|([[ישעיהו מב ד]])}}, {{צ|הָשַֽׁב}} {{ק|([[ישעיהו מב כב]])}}, {{צ|עוֹלְמֵי עַֽד}} {{ק|([[ישעיהו מה יז]])}}, {{צ|לַעֲיֵפָֽה}} {{ק|([[ישעיהו מו א]])}}, {{צ|(ויחל) [וָחֵֽל]}} {{ק|([[ישעיהו כו א]])}}.] אתנח' דירמיה פתחין ג', וסימ': {{צ|וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ}} {{ק|([[ירמיהו ז י]])}}, {{צ|מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת}} {{ק|([[ירמיהו ח ה]])}}, [כי"מ: {{צ|וְאַרְקָא לָא עֲבַ֑דוּ}} {{ק|([[ירמיהו י יא]])}}.] לית פתחין בסו' פסו' דירמיהו. אתנח' דיחזקאל פתחין ז', וסימ': {{צ|וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ז כז]])}}, {{צ|בֶן אָדָם הֵאָנַ֑ח}} {{ק|([[יחזקאל כא יא]])}}, {{צ|בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה}} {{ק|([[יחזקאל כו ו]])}}, {{צ|לָבַ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לד כב]])}}, {{צ|היושבים לָבֶ֑טַח}}. [כי"מ: לית בָטָח בקר' בר מן א': {{צ|בֹּשׁוּ כִּי בָטָח}} {{ק|([[איוב ו כ]])}}, וכל לשון עשייה לשעבר פתח, כגון {{צ|בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי}} {{ק|([[תהלים כח ז]])}},] {{צ|וְלָבֹז בַּ֑ז}} {{ק|([[יחזקאל לח יב]])}} (וחביריו). [כי"מ: סוף פסו' דיחזקאל (ז') [ח'] פתח, וסימ': {{צ|(גויותהן) [גְּוִיֹּתֵיהֶֽם]}} {{ק|([[יחזקאל א כג]])}}, {{צ|הַחַשְׁמַֽלָה}} {{ק|([[יחזקאל ח ב]])}}, {{צ|בַּשָּׁשַֽׁר}} {{ק|([[יחזקאל כג יד]])}}, {{צ|לְהָבַֽר}} {{ק|([[ירמיהו ד יא]])}}, {{צ|וְלָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל כג מו]])}}, {{צ|בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, {{צ|תֵלַֽכְנָה}} {{ק|([[יחזקאל ל יז]])}}, {{צ|לָבַֽז}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}}.] אתנח' דתרי עשר פתחין ח', וסימ': {{צ|לֹא רֻחָמָ֑ה}} {{ק|([[הושע א ו]])}} וחביריו {{ק|([[הושע א ח|שם פסוק ח]], [[הושע ב כה|שם ב כה]])}}, {{צ|סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת}} {{ק|([[עמוס ט יא]])}}, {{צ|אֲשֶׁר בִּסְפָרַ֑ד}} {{ק|([[עובדיה א כ]])}}, {{צ|עַל מוֹרֶשֶׁת גַּ֑ת}} {{ק|([[מיכה א יד]])}}, [כי"מ: וכל {{צ|גַּת}} דיקר' פתח,] {{צ|וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן}} {{ק|([[חבקוק ב יז]])}}, {{צ|וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה}} {{ק|([[זכריה ד ט]])}}, {{צ|וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַ֑בְנָה}} {{ק|([[זכריה יד ב]])}}. [כי"מ: סוף פסוק דתרי עשר י' פתחין, וסימ': {{צ|תְּנָאַֽפְנָה}} {{ק|([[הושע ד יג]])}}, {{צ|יְשַׁחֲרֻֽנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|יונה}}, {{צ|וַיֵּרָדַֽם}} {{ק|([[יונה א ה]])}}, {{צ|מִזַּעְפּֽוֹ}} {{ק|([[יונה א טו]])}}, {{צ|תִּתְמוֹגַֽגְנָה}} {{ק|([[עמוס ט יג]])}}, {{צ|גזל בעולה}}, {{צ|תֶּחֱרַֽשְׁנָה}} {{ק|([[מיכה ז טז]])}}, {{צ|(ו)לֹא יְאַחֵֽר}} {{ק|([[חבקוק ב ג]])}}, {{צ|לְמַעַן כַּחֵֽשׁ}} {{ק|([[זכריה יג ד]])}}.] [כי"מ: סליקו להו אתנחתין וסוף פסוק דפתחין בנביאים.] [כי"מ: בדברי הימים לית פתח באתנח' וסוף פסוק.] אתנח' דתילים מ"א פתחין, וסימ': {{צ|אֲסַפְּרָה}} {{ק|([[תהלים ב ז]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים יד ד]])}}, {{צ|יָדְעוּ}} {{ק|([[תהלים נג ה]])}}, {{צ|וַיֵּט}} {{ק|([[תהלים יח י]])}}, {{צ|חַטֹּאות}} {{ק|([[תהלים כה ז]])}}, {{צ|שָׁפְטֵנִי}} {{ק|([[תהלים כו א]])}}, {{צ|שָׁאַלְתִּי}} {{ק|([[תהלים כז ד]])}}, {{צ|רַבַּת}} {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|רִיבָה}} {{ק|([[תהלים לה א]])}}, {{צ|וּבְצַלְעִי}} {{ק|([[תהלים לה טו]])}}, {{צ|יִשְׂמְחוּ}} {{ק|([[תהלים לה יט]])}}, {{צ|שָׁלוֹם}} {{ק|([[תהלים לה כ]])}}, {{צ|רָאִיתָה}} {{ק|([[תהלים לה כב]])}}, {{צ|עֶזְרָתִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|עֶזְרִי}} {{ק|([[תהלים ע ו]])}}, {{צ|(בשמך) [כְּשִׁמְךָ]}} {{ק|([[תהלים מח יא]])}}, {{צ|יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|הִרְכַּבְתָּ}} {{ק|([[תהלים סו יב]])}}, {{צ|רָעָשָׁה}} {{ק|([[תהלים סח ט]])}}, {{צ|תִּשְׁכְּבוּן}} {{ק|([[תהלים סח יד]])}}, {{צ|נִחַר}} {{ק|([[תהלים סט ד]])}}, {{צ|רַבּוּ}} {{ק|([[תהלים סט ה]])}}, {{צ|בַּצָּרָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}, {{צ|חֶרְפָּה}} {{ק|([[תהלים סט כא]])}}, {{צ|שִׁיתֵמוֹ}} {{ק|([[תהלים פג יד]])}}, {{צ|בַּחֲצֵרֶיךָ}} {{ק|([[תהלים פד יא]])}}, {{צ|שָׁמְרָה}} {{ק|([[תהלים פו ב]])}}, {{צ|וַאֲנִי}} {{ק|([[תהלים מ יח]])}}, {{צ|לְפָנִים}} {{ק|([[תהלים קב כו]])}}, {{צ|לִמְנוֹת}} {{ק|([[תהלים צ יב]])}}, {{צ|דְּעוּ}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יָשֵׂם}} {{ק|([[תהלים קז לה]])}}, {{צ|בִּשְׂפָתַי}} {{ק|([[תהלים קיט יג]])}}, {{צ|מִכָּל}} {{ק|([[תהלים קיט צט]])}}, {{צ|הַצִּילָה}} {{ק|([[תהלים קכ ב]])}}, {{צ|נָשָׂאתִי}} {{ק|([[תהלים קכג א]])}}, {{צ|רַבַּת}} קדמא {{ק|([[תהלים קכט א]])}}, {{צ|גָבַהּ}} {{ק|([[תהלים קלא א]])}}, {{צ|תִּדְבַּק}} {{ק|([[תהלים קלז ו]])}}, {{צ|שְׁמַע}} {{ק|([[תהלים קמג א]])}}, {{צ|הַלְלוּיָהּ}} קדמא {{ק|([[תהלים קמח א]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דתילים.] אתנח' דאיוב [כי"מ: כ'] פתחין [כי"פ: י"ג], וסימן: {{צ|הַיּוֹם}} {{ק|([[איוב ג ד]])}}, {{צ|יֶחְשְׁכוּ}} {{ק|([[איוב ג ט]])}}, {{צ|מִבֹּקֶר}} {{ק|([[איוב ד כ]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}, {{צ|כָּלָה}} {{ק|([[איוב ז ט]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|פְּנוּ}} {{ק|([[איוב כא ה]])}}, [כי"מ: {{צ|בַּדֵּי}} {{ק|([[איוב יז טז]])}}, {{צ|(על) פֶרֶץ [עַל] פְּנֵי פֶ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]] עי"ש)}}], {{צ|יִתְּצֵנִי סָבִיב}} {{ק|([[איוב יט י]])}}, {{צ|יִשָּׂאֵהוּ}} {{ק|([[איוב כז כא]])}}, {{צ|כִּי אָמַר}} {{ק|([[איוב לד ה]])}}, {{צ|אַחַת}} {{ק|([[איוב ט כב]])}}, {{צ|אֶמְאַס}} {{ק|([[איוב מב ו]])}}, [כי"מ: {{צ|מִנְּעוּרַי}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|פַחִים}} {{ק|([[איוב כב י]])}}, {{צ|הָיִיתִי לַעִוֵּר}} {{ק|([[איוב כט טו]])}}, {{צ|(הורוני) [הֹרָנִי] לַחֹמֶר}} {{ק|([[איוב ל יט]])}}, {{צ|מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ}} {{ק|([[איוב לד יז]])}}, {{צ|הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}]. [כי"מ: לית פתחין בסו' פסוק' דאיוב.] אתנחתין דמשלי פתחין י"א, וסימ': {{צ|לְנָבָל}} {{ק|([[משלי יז ז]])}}, {{צ|הֲתָעִיף}} {{ק|([[משלי כג ה]])}}, {{צ|שְׂדֵה}} {{ק|([[משלי כד ל]])}}, {{צ|תִּשְׂבַּ֑עְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גָּלָה חָצִיר}} {{ק|([[משלי כז כה]])}}, {{צ|(ענוים) [עֲנִיִּים] מֵאֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל יד]])}}, {{צ|לַעֲלוּקָה}} {{ק|([[משלי ל טו]])}}, {{צ|שָׂבְעָה מַּ֑יִם}} {{ק|([[משלי ל טז]])}}, {{צ|עֹרְבֵי נַ֑חַל}} {{ק|([[משלי ל יז]])}}, {{צ|אֶשְׂבַּע}} {{ק|([[משלי ל ט]])}}, {{צ|רָגְזָה אֶ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל כא]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דמשלי. לית [פתח ב]אתנח' וסוף פסוק' דרות. לית פתחין באתנח' וסו' פסו' דשיר השירים.] אתנח' דקהלת פתח חד, וסימ': {{צ|מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּ֑ח}} {{ק|([[קהלת י ד]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק' דקהלת. לית פתחין וסו' פסוק דאיכה.] [כי"מ: אתנח' דאסתר חד פתח, וסימ': {{צ|מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף}} {{ק|([[אסתר ו ב]])}}.] [כי"מ: לית פתח בסו' פסוק דאסתר.] אתנח' דדניאל פתחין י"ט, וסימ': {{צ|הַמֶּלְצַ֑ר}} {{ק|([[דניאל א יא]])}}, {{צ|לְבַיְתֵהּ אֲזַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב לב]])}}, {{צ|דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ב מא]])}}, {{צ|וּמִנְּהֵין חֲסַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ב מב]])}}, {{צ|יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַ֑נָא}} {{ק|([[דניאל ג יז]])}}, {{צ|וִידַחֲלִנַּ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂ֑ר}} {{ק|([[דניאל ד כו]])}}, {{צ|קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַ֑ל}} {{ק|([[דניאל ד כח]])}}, {{צ|וְרַבְרְבָנַי יְבַע֑וֹן}} {{ק|([[דניאל ד לג]])}}, {{צ|לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַ֑ף}} {{ק|([[דניאל ה א]])}}, {{צ|לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּ֑ת}} {{ק|([[דניאל ה י]])}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי}} {{ק|([[דניאל ה טו]])}}, {{צ|לְאָחֳרָן הַ֑ב}} {{ק|([[דניאל ה יז]])}}, {{צ|וְלָא יָדְעִין שַׁבַּ֑חְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|רְשַׁ֑מְתָּ}} {{ק|([[דניאל ו יד]])}}, {{צ|עַל גַּבַּ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ו]])}}, {{צ|אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַ֑הּ}} {{ק|([[דניאל ז ח]])}}, [כי"מ: {{צ|יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת}} {{ק|([[דניאל יא מב]])}},] {{צ|וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַ֑ר}} {{ק|([[דניאל ט יט]])}}. [כי"מ: לית פתח בסו' פסו' דדניאל.] אתנח' דעזרא פתחין ד', וסימ': {{צ|וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַ֑ב}} {{ק|([[עזרא ז טו]])}}, {{צ|בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּ֑ד}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּ֑ן}} {{ק|([[עזרא ז כ]])}}, {{צ|כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַ֑ח}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. [כי"מ: סוף פסו' דעזרא י"ג פתחין, וסימ': {{צ|וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ}} {{ק|([[עזרא ד יב]])}}, {{צ|הָחָרְבַת}} {{ק|([[עזרא ד טו]])}}, {{צ|מִתְעֲבֶד בַּהּ}} {{ק|([[עזרא ד יט]])}}, {{צ|בִנְיָנָא בָּנַיִן}} {{ק|([[עזרא ה ד]])}}, {{צ|אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ}} {{ק|([[עזרא ו יג]])}}, {{צ|תַּעַבְדוּן}} {{ק|([[עזרא ז יח]])}}, {{צ|תחזקנה}}, {{צ|לֹא הִגַּדְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ב טז]])}}, {{צ|(ובנותינו) [וּכְרָמֵינוּ] לַאֲחֵרִים}} {{ק|([[נחמיה ה ה]])}}, {{צ|לֹא אָכַלְתִּי}} {{ק|([[נחמיה ה יד]])}}, {{צ|לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים}} {{ק|([[נחמיה ט ו]])}}, {{צ|בַּעֲנָה}} {{ק|([[נחמיה י כח]])}}, {{צ|גֵּי הַחֲרָשִׁים}} {{ק|([[נחמיה יא לה]])}}.] [כי"מ: ואע"פ שכתבנו שאין פתח בסו' פסו' באיוב, כבר מצאנו בספרים הבאים מן אלקירואן כ"ה פתחין בסו' פסו', וסימ': {{צ|שָׂגְבוּ יֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב ה יא]])}}, {{צ|תְּבַעֲתַֽנִּי}} {{ק|([[איוב ז יד]] ועוד 2)}}, {{צ|עַכָּבִישׁ מִבְטַחֽוֹ}} {{ק|([[איוב ח יד]])}}, {{צ|תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵֽׁנִי}} {{ק|([[איוב ט כ]])}}, {{צ|אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵֽנִי}} {{ק|([[איוב יג כב]])}}, {{צ|(חנף) [אֱנוֹשׁ] הֶאֱבַֽדְתָּ}} {{ק|([[איוב יד יט]])}}, {{צ|וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּֽרָה}} {{ק|([[איוב טו יז]])}}, {{צ|לֹא רַעֲנָנָֽה}} {{ק|([[איוב טו לב]])}}, {{צ|יַאֲמִין בַּחַיִּֽין}} {{ק|([[איוב כד כב]])}}, {{צ|לֹא אֲכַחֵֽד}} {{ק|([[איוב כז יא]])}}, {{צ|אֲבֵלִים יְנַחֵֽם}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}, {{צ|כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵֽנִי}} {{ק|([[איוב ל יח]])}}, {{צ|יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין}} {{ק|([[איוב לא י]])}}, {{צ|אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה}} {{ק|([[איוב לא טז]])}}, {{צ|וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶֽנָּה}} {{ק|([[איוב לא יח]])}}, {{צ|אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי}} {{ק|([[איוב לא כד]])}}, {{צ|(שפתי) [דְּבָרַי] הַאֲזִֽינָה}} {{ק|([[איוב לג א]])}}, {{צ|מַאֲכַל תַּאֲוָֽה}} {{ק|([[איוב לג כ]])}}, {{צ|אַנְשֵׁי רֶֽשַׁע}} {{ק|([[איוב לד ח]])}}, {{צ|הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵֽנוּ}} {{ק|([[איוב לה יא]])}}, {{צ|וַתְּטַהֲרֵֽם}} {{ק|([[איוב לז כא]])}}, {{צ|לֹא יְעַנֶּֽה}} {{ק|([[איוב לז כג]])}}, {{צ|תְּשַׁלַּֽחְנָה}} {{ק|([[איוב לט ג]])}}, {{צ|רַעְמָֽה}} {{ק|([[איוב לט יט]])}}, {{צ|אַל תּוֹסַֽף}} {{ק|([[איוב מ לב]])}}.] [כי"מ: ובמשלי י"ב פתחין, וסימ': {{צ|כָּל תּוֹכַחְתִּֽי}} {{ק|([[משלי א ל]])}}, {{צ|תִנְצְרֶֽכָּה}} {{ק|([[משלי ב יא]])}}, {{צ|כְּסִילִים תְּאַבְּדֵֽם}} {{ק|([[משלי א לב]])}}, {{צ|מְפַלֵּֽס}} {{ק|([[משלי ה כא]])}}, {{צ|לְעַפְעַפֶּֽיךָ}} {{ק|([[משלי ו ד]])}}, {{צ|מְדָנִים בֵּין אַחִֽים}} {{ק|([[משלי ו יט]])}}, {{צ|תִשָּׂרַֽפְנָה}} {{ק|([[משלי ו כז]])}}, {{צ|לַיְלָה וַאֲפֵלָֽה}} {{ק|([[משלי ז ט]])}}, {{צ|יָבִין לַאֲשֻׁרֽוֹ}} {{ק|([[משלי יד טו]])}}, {{צ|יָכִין צַעֲדֽוֹ}} {{ק|([[משלי טז ט]])}}, {{צ|לֹא תִשְׂבַּֽעְנָה}} {{ק|([[משלי כז כ]])}}, {{צ|גֶּבֶר בְּעַלְמָֽה}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}.] [כי"מ: וברות לית פתח באתנח; וחד פתח בסוף פסוק: {{צ|וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר}} {{ק|([[רות ב יד]])}}.] [כי"מ: ובשיר השירים חד פתח באתנ', וסימ': {{צ|פִּתַּח הַסְּמָדַר}} {{ק|([[שה"ש ז יג]])}}; וחד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|חִבְּלָה יְלָדַֽתְךָ}} {{ק|([[שה"ש ח ה]])}}.] [כי"מ: ובקהלת חד פתח בסו' פסו': {{צ|הַכֹּל הֶֽבֶל}} בתראה {{ק|([[קהלת יב ח]] עי"ש)}}.] [כי"מ: ובאיכה ב' פתחין בסו' פס', וסימ': {{צ|לָמַֽס}} {{ק|([[איכה א א]])}}, {{צ|וַאֲנִיָּֽה}} {{ק|([[איכה ב ה]])}}.] [כי"מ: ובאסתר חד פתח בסו' פסו', וסימ': {{צ|לוֹ לְבַת}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}.] [כי"מ: ובדניאל כ"ד פתחין בסו' פסוק, וסימ': {{צ|הַחֲוֹֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ו]])}}, {{צ|תְּ[הַ]חֲוֻנַּֽנִי}} {{ק|([[דניאל ב ט]])}}, {{צ|מִלְּתָא הוֹדַֽע}} {{ק|([[דניאל ב יז]])}}, {{צ|לְמַלְכָּא [יְ]הוֹדַע}} {{ק|([[דניאל ב כה]])}}, {{צ|תִּנְדַּע}} {{ק|([[דניאל ב ל]])}}, {{צ|לְהַחֲוָיָה}} {{ק|([[דניאל ג לב]])}}, {{צ|(ו)יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ב]])}}, {{צ|יְהוֹדְעֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ד ג]] ועוד 1)}}, {{צ|וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר}} {{ק|([[דניאל ד ו]])}}, {{צ|יְקִים עֲלַהּ}} {{ק|([[דניאל ד יד]])}}, {{צ|יִתְּנִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ד כב]] ועוד 1)}}, {{צ|מָה עֲבַדְתְּ}} {{ק|([[דניאל ד לב]])}}, {{צ|יִשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה ז]])}}, {{צ|תִּשְׁלַט}} {{ק|([[דניאל ה טז]])}}, {{צ|יְדַעְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כב]])}}, {{צ|(ו)לָא הַדַּרְתָּ}} {{ק|([[דניאל ה כג]])}}, {{צ|וְהַשְׁלְמַהּ}} {{ק|([[דניאל ה כו]])}}, {{צ|בֵּאדַיִן… אֲזַל}} {{ק|([[דניאל ו כ]])}}, {{צ|יְהִיב לַהּ}} {{ק|([[דניאל ז ד]] ועוד 2)}}, {{צ|רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי}} {{ק|([[דניאל ז טו]])}}, {{צ|רַב מִן חַבְרָתַהּ}} {{ק|([[דניאל ז כ]])}}, {{צ|וְתַדְּקִנַּהּ}} {{ק|([[דניאל ז כג]])}}, {{צ|וּלְהַשְׂכִּיל}} {{ק|([[דניאל ט יג]])}}, {{צ|מִיכָאֵל שַׂרְכֶם}} {{ק|([[דניאל י כא]])}}.] שלמו מחלקות קמץ ופתח. ==1.6== עתה אבאר שימושי צירי וסגול התחתון ואת מחלקותם, באי זה עניין יתיישבו שניהם. עתה דע והבן, שכל {{צ|אֵל}} שהוא קודש הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא}} {{ק|([[דברים ז כא]])}}, {{צ|הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא}} {{ק|([[דברים י יז]])}}. וגם אם הוא לשון חוזק או בלשון אֵלה, כגון {{צ|בְּיַד אֵיל גּוֹיִם}} {{ק|([[יחזקאל לא יא]])}}, {{צ|יֶשׁ לְאֵל יָדִי}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, וכגון {{צ|אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל}} {{ק|([[בראשית כו ג]])}}, כולהון ננקדים בצירי. אבל אם הוא לשון משרת, כגון [כי"מ: {{צ|אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות ו יג]])}},] {{צ|וְאֶל הַבָּקָר}} {{ק|([[בראשית יח ז]])}}, {{צ|אֶל אֹהֶל מוֹעֵד}} {{ק|([[שמות כח מג]])}}, [כי"פ: וכגון] [כי"מ: או אם הוא נתמה בה"י כגון,] {{צ|הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ}} {{ק|([[ישעיהו לו יב]])}}, הן ננקדין בסגול. וכל {{צ|אֵת}} שהוא עומד בטעם או במשרת, ננקד בצירי, כגון {{צ|וְעָשִׂיתָ אֵ֖ת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כז ט]])}}, {{צ|וְאֵ֖ת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|אֵ֥ת הַשָּׁמַיִם וְאֵ֖ת הָאָרֶץ}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ואם הוא בא במקף עם התיבה שלאחריו, כגון {{צ|אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו}} {{ק|([[שמות לה יב]])}}, {{צ|וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת}} {{ק|([[שמות לא ז]])}}, הוא ננקד בסגול. בר מן ד' שאף על פי שהן עומדין במשרת הן נפתחין בניקוד צירי, ואלו הן: {{צ|אֶ֥ת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה}} {{ק|([[איוב מא כו]] עי"ש)}}, {{צ|אֶ֥ת אֲרַם נַהֲרַיִם}} {{ק|([[תהלים ס ב]])}}, {{צ|אֶ֥ת גְּאוֹן יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מז ה]])}}, {{צ|כִּי אֶ֥ת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}. ועוד דע והבן: כל {{צ|בֵּן}} שהוא עומד בטעם או במשרת, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|וּלְשָׂרָה בֵֽן}} {{ק|([[בראשית יח יד]])}}, {{צ|וַתֵּלֶד בֵּ֔ן}} {{ק|([[בראשית ד כה]])}}, [כי"מ: {{צ|כִּי אֵין לוֹ בֵּ֑ן}} {{ק|([[במדבר כז ד]])}}]. בר מן ז' שהן עומדין במשרת ופתח, וסימ': {{צ|הַלְּבֶ֤ן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד}} {{ק|([[בראשית יז יז]])}}, {{צ|וְשָׁחַט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָר}} {{ק|([[ויקרא א ה]])}}, {{צ|בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית}} {{ק|([[ויקרא כד י]])}}, {{צ|וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָהוּ}} {{ק|([[ישעיהו ח ב]])}}, {{צ|זְכַרְיָה בֶּ֣ן מְשֶׁלֶמְיָה}} {{ק|([[דה"א ט כא]])}}, {{צ|בֶּ֣ן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי}} {{ק|([[אסתר ב ה]])}}, {{צ|אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּ֥ן בֶּרֶכְיָה}} {{ק|([[נחמיה ו יח]])}}. ואם הוא במקף, כגון {{צ|בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי}} {{ק|([[במדבר טז א]])}}, הוא ננקד בסגול, בר מן ד' קמצין: {{צ|וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית ל יט]])}}, {{צ|וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב}} {{ק|([[ש"א כב כ]])}}, {{צ|וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן}} {{ק|([[ש"ב ט יב]])}}, {{צ|וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ}} {{ק|([[יחזקאל יח י]])}}. וכל {{צ|בֵּין}} שיתכן להיות בו יו"ד הנקרא כמו בֵּנְתַּיִם, כגון {{צ|בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ}} {{ק|([[בראשית א ד]])}}, בין שיהיה בו טעם או משרת ובין בא במקף, ננקד בצירי. ועוד דע וראה שכל מקום שתמצא {{צ|הֵן}} בכל המקרא הוא ננקד בצירי, בר מן ה' שהן ננקדין בסגול, וסימן: {{צ|הֶן־עָם֙ כְּלָבִיא יָקוּם}} {{ק|([[במדבר כג כד]])}}, {{צ|הֶן־עָם֙ לְבָדָד יִשְׁכֹּן}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|הֶן־ה֭וּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ}} {{ק|([[איוב ח יט]])}}, {{צ|הֶן־תָּ֭וִי}} {{ק|([[איוב לא לה]])}}, {{צ|הֶן־זֹ֣את}} {{ק|([[איוב לג יב]])}}. וכל דסמיך {{צ|כֹּל}} {{ק|([[איוב יג א]] ועוד 1)}}, {{צ|אֵל}} {{ק|([[איוב ח כ]] ועוד 3)}}, {{צ|אֵלֶּה}} {{ק|([[איוב כו יד]])}}, דכוותהון ננקדין בסגול ובאים במקף עם התיבה שלאחריהן באות הראשונה שלתיבה. וכל שהטעם ניתק לאות השנייה או השלישית, הוא ננקד בצירי, כגון {{צ|הֵ֣ן הֵ֜נָּה}} {{ק|([[במדבר לא טז]])}}. וכדרך {{צ|הֵן}} כן מנהג {{צ|שֵׁשׁ}}, כגון {{צ|שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵלֶּה}} {{ק|([[רות ג יז]])}} ננקד בצירי, מפני שהטעם הסמוך לו אינו בא באות הראשונה; [כי"פ: אבל {{צ|שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵא יְיָ}} {{ק|([[משלי ו טז]])}} הוא ננקד בסגול, מפני שהטעם בא באות הראשונה. וכל {{צ|שֵׁשׁ מָשְׁזָר}} {{ק|([[שמות כו א]])}}, {{צ|וְאֶת הַשֵּׁשׁ}} {{ק|([[שמות כח ה]])}}, קמצין.] [כי"פ: וכן דרך {{צ|יֵשׁ}}, {{צ|שֵׁן}}, {{צ|כֶּן־הוּא}} {{ק|([[בראשית מד י]])}}, {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|מַה־יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}, {{צ|עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}, {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}. וגם {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]])}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות הראשנה. וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן.] [כי"מ: וכל {{צ|שֶׁן}} שהוא במקף ננקד בסגול כגון {{צ|שֶׁן־בְּשֵׁן}} {{ק|([[דברים יט כא]] עי"ש)}}, {{צ|עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה}} {{ק|([[איוב לט כח]])}}. אבל {{צ|שֵׁן}} העומד בטעם או במשרת, כגון {{צ|וְשֵׁ֤ן בְּהֵמֹת}} {{ק|([[דברים לב כד]] עי"ש)}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|יֶשׁ}} שהוא במקף ננקד בסגול, כגון {{צ|יֶשׁ־הֶבֶל}} {{ק|([[קהלת ח יד]])}}, {{צ|יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן}} {{ק|([[בראשית מד כ]])}}, {{צ|יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת}} {{ק|([[מ"ב ד ב]])}}; אבל {{צ|וְיֵ֤שׁ יְיָ עִמָּנוּ}} {{ק|([[שופטים ו יג]])}}, {{צ|יֵ֛שׁ וָיֵשׁ}} {{ק|([[מ"ב י טו]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|כֶּן}} הבא במקף, כגון {{צ|הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן־הִיא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא}} {{ק|([[משלי כג ז]])}}, ננקד בסגול; אבל {{צ|וַיְהִי כֵֽן}} {{ק|([[בראשית א ז]])}}, {{צ|וַתֹּאמֶר כֵּ֗ן}} {{ק|([[יהושע ב ד]])}}, {{צ|לֹא כֵ֗ן לְכוּ נָא}} {{ק|([[שמות י יא]])}}, ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|לָ֤תֶת לָנוּ}} {{ק|([[דברים ו כג]] ועוד רבים)}}, {{צ|הָרְאֻיוֹת לָֽתֶת־לָהּ}} {{ק|([[אסתר ב ט]])}}, כמו כן, הואיל שהטעם באות ראשונה.] [כי"מ: וגם {{צ|בְּלֶב יָם}} {{ק|([[שמות טו ח]])}} כמו כן, אבל {{צ|וְנָמֵס כָּל לֵב}} {{ק|([[יחזקאל כא יב]])}} ננקד בצירי.] [כי"מ: וכל {{צ|גֵּר}}, {{צ|הַגֵּר}}, {{צ|לַגֵּר}}, ננקד בצירי.] כל {{צ|שֵׁם}} שבמקרא בצירי [כי"פ: הוא בא, בין דבוק ובין אינו דבוק]. בר מן ו', וסימן: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית טז טו]])}}, {{צ|עַל שֶׁם־שֶׁמֶר}} {{ק|([[מ"א טז כד]])}}, {{צ|וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה}} {{ק|([[יחזקאל לט טז]])}}, [כי"פ: {{צ|וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[בראשית כא ג]])}}, {{צ|מַה שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}},] {{צ|וַיְהִי שֶׁם־בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל}} {{ק|([[ש"א ח ב]])}}, וכך הם מסורין במסורת. וכל {{צ|שֵׁם חָם וָיָפֶת}} {{ק|([[בראשית י א]])}} בצירי קמצין. [כי"מ: כל {{צ|מַכֵּה}} שבמקרא קמצין, בר מן ה' פתחין, וסימ': {{צ|מִצְרִי}} {{ק|([[שמות ב יא]])}}, {{צ|בַּמַּטֶּה}} {{ק|([[שמות ז יז]])}}, {{צ|וּבְקַשְׁתְּךָ}} {{ק|([[מ"ב ו כב]])}}, {{צ|עַמִּים}} {{ק|([[ישעיהו יד ו]])}}, (תהום) [{{צ|תָחוֹס}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}].] [כי"מ: כל {{צ|עַל}} {{צ|וְעַל}} שבמקרא פתחין משום שהן דבוקין – {{צ|עַל כֵּן}} – בר מן ב' קמצין: {{צ|הֻקַם עָל}} {{ק|([[ש"ב כג א]])}}, {{צ|יָשׁוּבוּ לֹא עָל}} {{ק|([[הושע ז טז]])}}, שהן עומדין.] ועוד הבן בזה השער: כל מקום שתמצא {{צ|תֵּלֵךְ}}, {{צ|יֵלֵךְ}}, {{צ|תֵּלֵד}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, שהן להבא, כולהון בצירי ננקדין, כגון {{צ|וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ}} {{ק|([[במדבר י לב]])}}, {{צ|יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי}} {{ק|([[שמות לד ט]])}}, {{צ|אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה}} {{ק|([[בראשית יז כא]])}}, {{צ|כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל}} {{ק|([[משלי כג א]])}}, {{צ|יֵשֵׁב נָא}} {{ק|([[בראשית מד לג]] עי"ש)}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואם נוספה וי"ו בראש התיבה תתכן אותה התיבה לשעבר, כגון {{צ|וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית כד לו]])}}, {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד}} {{ק|([[בראשית כא טז]])}}, {{צ|וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה}} {{ק|([[שמות ד יח]])}}, {{צ|וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן}} {{ק|([[שמות ב טו]])}}, הן וכל דומיהן הראשון בצירי והשני בסגול. ואם תתכן התיבה להיות להבא, אף על פי שיהיה וי"ו בראש התיבה, כגון וְיֵלֵךְ, וְיֵשֵׁב, הואיל שהוי"ו ננקדת בשבא, נשמעת המילה להבא, ותתכן להיות כולה בצירי. וגם {{צ|תֵּרֵא אַשְׁקְלוֹן}} {{ק|([[זכריה ט ה]] עי"ש)}}, {{צ|וְתֵרֵא אֹיַבְתִּי}} {{ק|([[מיכה ז י]] עי"ש)}}, כוותהון קמצין ולהבא. אבל {{צ|וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם}} {{ק|([[בראשית כא יט]])}} [כי"פ: הנראה] [כי"מ: {{צ|וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כג]])}}, שהן] לשעבר, חציו בצירי וחציו בסגול. וכל אלו התיבות שהם לשעבר הטעם מלעיל, ואלו שהן להבא הטעם מלרע. אבל {{צ|וַתֵּצֵא}}, {{צ|תֵּצֵא}}, {{צ|וְתֵצֵא}}, יוצאין מתנאי זה, שאפילו הן לשעבר הן ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל {{צ|אֹמֶר}}, {{צ|אֹכֶל}}, {{צ|אֹמֶן}} שם, כגון {{צ|אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵין דְּבָרִים}} {{ק|([[תהלים יט ד]])}}, {{צ|אֹ֣כֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי}} {{ק|([[דברים ב כח]])}}, {{צ|אֱמוּנָה אֹֽמֶן}} {{ק|([[ישעיהו כה א]])}} הן ודומיהן ננקדין בסגול וטעמן לעיל. ואם התיבה לשון פועֵל, כגון {{צ|אֹמֵ֣ר אָנִי מַעֲשַׂי}} {{ק|([[תהלים מה ב]])}}, {{צ|צַדִּיק אֹ֭כֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ}} {{ק|([[משלי יג כה]])}}, {{צ|וַיְהִי אֹמֵ֜ן אֶת הֲדַסָּה}} {{ק|([[אסתר ב ז]])}}, וכל הדומין להן, ננקדין בצירי וטעמן לרע. ובכל מקום שתמצא תיבה שהיא לשון ציווי ובאה ה"א בסוף התיבה, כגון {{צ|צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב}} {{ק|([[תהלים מד ה]])}}, {{צ|הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה}} {{ק|([[ש"א יד מ]])}}, {{צ|בְּנֵה לְךָ בַיִת}} {{ק|([[מ"א ב לו]])}}, [כי"פ: {{צ|רְאֵה אָנֹכִי}} {{ק|([[דברים יא כו]])}}] [כי"מ: {{צ|רְאֵה אֱלֹהִים עֵד}} {{ק|([[בראשית לא נ]])}}], הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. ואם נוספה עליהם אחת מאותיות אית"ן בראש התיבה, כגון {{צ|אֶעֱשֶׂה}}, {{צ|אֶבְנֶה}}, {{צ|אֶרְאֶה}}, {{צ|אֲצַוֶּה}}, {{צ|יַעֲשֶׂה}}, {{צ|יִבְנֶה}}, {{צ|יִרְאֶה}}, {{צ|יְצַוֶּה}}, {{צ|תַּעֲשֶׂה}}, {{צ|תִּבְנֶה}}, {{צ|תִּרְאֶה}}, {{צ|תְּצַוֶּה}}, {{צ|נַעֲשֶׂה}}, {{צ|נִבְנֶה}}, {{צ|נִרְאֶה}}, {{צ|נְצַוֶּה}}, הן ננקדין בסגול, וכל דומיהן, ואלו ואלו טעמם לרע. וכל לשון {{צ|מַעֲשֶׂה}}, {{צ|מַשְׁקֶה}}, {{צ|מִקְנֶה}}, {{צ|מִרְעֶה}}, אם הוא נסמך לתיבה שלאחריו, כגון {{צ|מַעֲשֵׂה חָרַשׁ}} {{ק|([[שמות כח יא]])}}, {{צ|מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה}} {{ק|([[מ"א י כא]])}}, {{צ|מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר}} {{ק|([[בראשית כו יד]])}}, {{צ|מִרְעֵה עֲדָרִים}} {{ק|([[ישעיהו לב יד]])}}, {{צ|מַעֲלֵה מִנְחָה}} {{ק|([[ישעיהו סו ג]])}}, {{צ|מִשְׁנֵה (למלך) [הַמֶּלֶךְ]}} {{ק|([[דה"ב כח ז]])}}, {{צ|טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם}} {{ק|([[קהלת ו ט]])}}, {{צ|שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים}} {{ק|([[דברים יד ד]])}}, {{צ|מַכֵּה אִישׁ}} {{ק|([[שמות כא יב]])}}, [כי"פ: {{צ|מַטֵּה רְאוּבֵן}} {{ק|([[במדבר א כא]])}}, {{צ|מַטֵּה שִׁמְעוֹן}} {{ק|([[במדבר א כג]])}},] {{צ|מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם}} {{ק|([[במדבר יז כא]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בצירי, מפני שהן נקראין ונסברין עם התיבה שלאחריהן. אבל אם הן עומדין בפני עצמן, כגון {{צ|כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה}} {{ק|([[במדבר לא נא]])}}, והן [כי"מ: י' פתחין:] {{צ|הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה}} {{ק|([[בראשית מ ה]])}}, {{צ|וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה}} {{ק|([[במדבר לב ד]])}}, {{צ|וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה}} {{ק|([[שמות כא לז]])}}, {{צ|פָּרָשׁ מַעֲלֶה}} {{ק|([[נחום ג ג]])}}, {{צ|וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה}} {{ק|([[מ"ב כב יד]])}}, {{צ|נֶחְמָד לְמַרְאֶה}} {{ק|([[בראשית ב ט]])}}, {{צ|כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה}} {{ק|([[יחזקאל ז ט]])}}, {{צ|שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה}} {{ק|([[במדבר לד טו]])}}, {{צ|וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה}} {{ק|([[במדבר יז יז]])}}, {{צ|כִּי אֵין מִרְעֶה}} {{ק|([[בראשית מז ד]])}}, {{צ|אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה}} {{ק|([[ישעיהו לג כג]])}}, אלו וכל דומיהן ננקדין בסגול. וכל מקום שתמצא {{צ|בֹּנֶה}}, {{צ|עֹנֶה}}, {{צ|קֹנֶה}}, {{צ|חֹלֶה}}, {{צ|גֹּלֶה}}, [כי"פ: {{צ|חֹנֶה}},] {{צ|פֹּנֶה}}, {{צ|צֹפֶה}}, {{צ|עֹלֶה}}, {{צ|מֹנֶה}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול בין סמוכין בין עומדין. וכל {{צ|עֹשֶׂה}} דכוותהון ננקדין בסגול, בר מן ח' שהן ננקדין בצירי. וכל אמ"ת דתק"ע – א' אלה הדברים, מ' מלכים, ת' תרי עשר, ד' דברי הימים, ת' תילים, ק' קהלת, ע' עזרא – דכוותהון ננקדין בצירי, בר מן כ"ב שהן ננקדין בסגול, וכולהון נמסרין במסורת הגדולה. וכל {{צ|הִנֵּה}} ננקדין בצירי, בר מן חד שהוא בסגול ומדגיש האות שלאחריו: {{צ|וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא}} {{ק|([[בראשית יט ב]])}}, ואין זולתו. וכל מקום שתמצא אות באמצע תיבה ואחריה ח"ת או עי"ן והן סוף תיבה, כגון {{צ|מִזְבֵּחַ}}, {{צ|הַשְׁבֵּעַ}}, {{צ|יִזָּרֵעַ}}, {{צ|כֹּרֵעַ}}, {{צ|שׁוֹמֵעַ}}, {{צ|פּוֹתֵחַ}}, {{צ|זוֹרֵחַ}}, דע שאותה אות אשר למעלה מן החי"ת ומן העי"ן ננקדת בצירי, מפני הברת האל"ף הממוצעת בינותם. וכל מ"ם שבסוף התיבה, והאות הקדומה לה היא משמשת ליסוד התיבה ומתקנת המלה, כגון {{צ|בְּנֵיכֶם}}, {{צ|בְּנֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיהֶם}}, {{צ|עֲלֵיכֶם}}, {{צ|שִׁמְכֶם}}, {{צ|דִּמְכֶם}}, {{צ|וְשַׂמְתֶּם}}, {{צ|וּלְקַחְתֶּם}}, {{צ|וַעֲשִׂיתֶם}}, {{צ|וּבֵרַכְתֶּם}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. אבל אם האות הקדומה למ"ם שבסוף התיבה היא יסוד התיבה, כגון {{צ|וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא}} {{ק|([[בראשית מח כ]])}}, {{צ|וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם}} {{ק|([[במדבר ו כז]])}}, {{צ|כִּי תִשְׁמְרֵם}} {{ק|([[משלי כב יח]])}}, עַטְּרֵם, {{צ|חוֹתֵם תָּכְנִית}} {{ק|([[יחזקאל כח יב]])}} וכל דומיהן, ננקדין בצירי. ואלו ואלו טעמם לרע. אבל אם התיבה שֵם ואינה דיבור, כגון {{צ|רֹתֶם}}, ננקדת בסגול וטעמה מלעיל. ועוד אודיעך: כל מקום שתמצא תיבה וה"א בתחילתה, כגון {{צ|הֵרָאוֹת}} {{ק|([[ויקרא יג יד]])}}, {{צ|הֵרָאֹה}} {{ק|([[שופטים יג כא]])}}, {{צ|הֵעָלוֹת}} {{ק|([[במדבר ט יז]])}}, {{צ|הֵאָסֵף}} {{ק|([[בראשית כט ז]])}}, {{צ|הֵאָכֹל יֵאָכֵל}} {{ק|([[ויקרא ז יח]])}}, {{צ|שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל}} {{ק|([[חבקוק ב טז]])}}, הואיל והן לשון פעל, אף על פי שאותה ה"א היא משמשת, ננקדין בצירי. אבל אם היא משמשת למילה שהיא שֵם, כגון {{צ|הֶהָמוֹן}}, {{צ|הֶחָרָבָה}}, {{צ|הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל}} {{ק|([[ש"א יז כו]])}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול. ועוד: אם הוא תמוהא, כגון {{צ|הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יט מג]])}}, [כי"פ: {{צ|הֶאָנֹכִי הָרִיתִי}} {{ק|([[במדבר יא יב]])}},] {{צ|הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי}} {{ק|([[איוב כא ד]])}}, {{צ|הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב}} {{ק|([[מיכה ב ז]])}}, {{צ|הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי}} {{ק|([[יחזקאל כח ט]])}}, גם אלו ננקדין בסגול. ואם אות א"ח ה"ע באה אחר ה' בראש התיבה והיא ננקדת בחטף פתח, אותה ה"א הקדומה לה ננקדת בסגול, כגון {{צ|הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם}} {{ק|([[שמות יז ג]])}}, {{צ|הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ}} {{ק|([[במדבר יד יג]])}}, {{צ|הֶחֱיִתָנוּ}} {{ק|([[בראשית מז כה]])}}, {{צ|הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת}} {{ק|([[תהלים כז יג]])}}. ועוד דע והבן: כל זמן שתהיה המלה [כי"מ: על בניין מפעל] היא פתוחה, כגון {{צ|אֶרֶץ}}, {{צ|בֶּרֶךְ}} שהוא לשון ברכים – אבל המלה שהיא לשון ברכה, כמו {{צ|וּבֵרֵךְ [וְ]לֹא אֲשִׁיבֶנָּה}} {{ק|([[במדבר כג כ]])}}, {{צ|וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ}} {{ק|([[תהלים י ג]])}}, הן קמצין וטעמן לרע – וגם {{צ|גֶּשֶׁם}}, {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|חֶרֶם}}, {{צ|הֶבֶל}}, זרה {{צ|זֶרֶם}}, {{צ|שֶׁלֶג}}, {{צ|שֶׁמֶן}}, הן ודומיהן נפתחין בסגול כולם כמו {{צ|אֶרֶץ}} וטעמן לעיל. ובבוא מילה מן המלים האלה ודומיהן באתנחתא וסוף פסוק, נהפך תחילת המלה בקמץ גדול, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָ֑רֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} {{צ|פַּנּוּ דָ֑רֶךְ}} {{ק|([[ישעיהו נז יד]])}}, {{צ|עָלֶיךָ פָּ֑רֶץ}} {{ק|([[בראשית לח כט]])}}, {{צ|יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָ֑רֶץ}} {{ק|([[איוב טז יד]])}}, {{צ|לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּ֑בֶר}} {{ק|([[חבקוק ג ה]])}}, {{צ|אָיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל}} {{ק|([[קהלת ג יט]])}}, {{צ|תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָ֑רֶשׂ}} {{ק|([[איוב מא כב]])}}, {{צ|וְסֵתֶר זָ֑רֶם}} {{ק|([[ישעיהו לב ב]])}}, {{צ|וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּֽשֶׁם}} {{ק|([[זכריה יד יז]])}}, {{צ|עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָֽׁלֶג}} {{ק|([[איוב ו טז]])}}, {{צ|וַיַּעֲמֹד הַשָּֽׁמֶן}} {{ק|([[מ"ב ד ו]])}}. כל הנהפכין מן סגול באתנחתא וסוף פסוק לקמץ גדול כמו אלה, הן ננקדין כולן בסגול כשאינן באין לאתנחתא וסוף פסוק. וזקף וזרקא נלוו אליהם במיעוט מקומות, כגון {{צ|לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא טז]])}}, [כי"מ: {{צ|וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נב י]])}}, {{צ|נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָ֒רֶץ}} {{ק|([[ישעיהו נא יג]])}},] והם על פי מסורת משונין מגזרתן. ויש מלין שהן ננקדין בסגול, ואף על פי כן לא יתכנו לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כמו {{צ|עֶבֶר}}, {{צ|עֶדֶר}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|נֶגֶב}}, {{צ|מַאֲכֶלֶת}}, {{צ|קֶדֶם}}, {{צ|חֶמֶת}}, {{צ|עֶדֶן}}, {{צ|מֶלַח}}, הן וכל דומיהן על פי המסורת נכללים. וגם {{צ|חֶבֶל}} ננקד בסגול, בר מן חד שהוא ננקד חציו בצירי וחציו בסגול: {{צ|בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ}} {{ק|([[ישעיהו סו ז]])}}, מפני שהוא כמו מכאוב. וגם {{צ|נֶדֶר}} הוא ננקד בסגול, בר מן ה' שתחילתן בצרי וסופן בסגול: {{צ|וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה}} {{ק|([[ויקרא כב כג]])}}, {{צ|כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר}} {{ק|([[במדבר ל יד]])}}, {{צ|וְנֵדֶר אַלְמָנָה}} {{ק|([[במדבר ל י]])}}, {{צ|וְנָדְרוּ נֵדֶר לַייָ וְשִׁלֵּמוּ}} {{ק|([[ישעיהו יט כא]])}}, {{צ|כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ}} דאבשלום {{ק|([[ש"ב טו ח]])}}. וכל שאין יכול לבוא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, לא יתכן תחלת התיבה להיות כי אם בצירי וסופה בסגול, כגון {{צ|אֵפֶר}}, {{צ|חֵרֶם}}, {{צ|חֵלֶק}}, {{צ|עֵרֶב רַב}} {{ק|([[שמות יב לח]])}} ו{{צ|שְׁתִי וָעֵרֶב}}, {{צ|עֵשֶׂב}}, {{צ|סֵפֶר}}, {{צ|שֵׁשֶׁת}}, {{צ|חֲמֵשֶׁת}}, {{צ|תְּכֵלֶת}}, {{צ|עֵגֶל}}, וכל דומיהן. {{צ|שֶׁבֶר}} כולו בסגול, בר מן ג' מקומות שתחילתו בצירי וסופו בסגול, וסימן: {{צ|כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים}} {{ק|([[ישעיהו ל יד]])}}, {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ק|([[עמוס ו ו]])}}, {{צ|וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ}} {{ק|([[ישעיהו סה יד]])}}, והנם על פי המסורת. וכל {{צ|תֵּשַׁע}} תחילתו בצירי וסופו בפתח, מפני שאינו יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול. אבל {{צ|שֶׁבַע}} תחלתו בסגול, שהוא יוצא באתנחתא וסוף פסוק בקמץ גדול, כגון {{צ|וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע}} {{ק|([[בראשית כא לג]])}}. וכל {{צ|יֵשַׁע}}, {{צ|לְיֵשַׁע}}, הן בצרי, בר מן ה' בסגול, וסימן: {{צ|הַרְעִיפוּ}} {{ק|([[ישעיהו מה ח]])}}, {{צ|שׂוֹשׂ}} {{ק|([[ישעיהו סא י]])}}, {{צ|וְכֹהֲנֶיהָ}} {{ק|([[תהלים קלב טז]])}}, {{צ|יִרְחֲקוּ}} {{ק|([[איוב ה ד]])}}. וגם {{צ|מֵצַח אַהֲרֹן}} {{ק|([[שמות כח לח]])}}, {{צ|וּמֵצַח אִשָּׁה ז<!-- לא למחוק -->וֹנָה}} {{ק|([[ירמיהו ג ג]])}}, {{צ|אֵין מֵזַח עוֹד}} {{ק|([[ישעיהו כג י]])}}, {{צ|וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ}} {{ק|([[תהלים קט יט]])}} – כולהון ננקדין בצירי. ולא תמצא חילוק בכל המקרא ב{{צ|אֶרֶץ}} ורעיה לא בסמיכה ולא בפרידה, ואין להם שינוי בנקודתן כדרך שאר התיבות הסמוכות, כמו {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}} {{ק|([[בראשית מא יט]])}} נמצא בהסמכו ל{{צ|מִצְרַיִם}} ננקדין כולו בסגול, כאילו הוא עומד בפני עצמו, כמו {{צ|אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ}} {{ק|([[ירמיהו כב כט]])}} ששנים מהם אינן נסמכין לשום מילה והם פתחין בסגול כמו אותו הסמוך ל{{צ|מִצְרַיִם}}. וכמו כן {{צ|גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים סח י]])}}, {{צ|דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר}} {{ק|([[דברים א ב]])}}. זולתי {{צ|הֶבֶל}} אשר נחלף בנינו בסמיכתו, כאמרך {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}} {{ק|([[קהלת א ב]])}}. ועוד {{צ|וְחֵמַת מַיִם}} {{ק|([[בראשית כא יד]])}} נחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}, וכשאינו סמוך אל {{צ|מַיִם}} הוא נקרא {{צ|חֵמֶת}}, כגון {{צ|וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא טו]])}}, [כי"פ: {{צ|וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת}} {{ק|([[בראשית כא יט|שם פסוק יט]])}}]. ועוד {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}} {{ק|([[תהלים יח כו]])}} נתחלף מעיקרו ונלוה אל {{צ|הֲבֵל הֲבָלִים}}. ופתרון {{צ|עִם גְּבַר תָּמִים}}: גבר תמימות, ואינו מגזרת {{צ|תָּמִים תִּהְיֶה}} {{ק|([[דברים יח יג]])}}; ומצינו מילים על הבניין הזה. ודע כי {{צ|מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ}} {{ק|([[ירמיהו י יב]])}}, וכל {{צ|תֵּבֵל}} שהוא לשון ארץ, כולו נקמץ בצירי, כדי שלא ישתוה עם {{צ|תֶּבֶל עָשׂוּ}} {{ק|([[ויקרא כ יב]])}} שתחילתו בצירי וסופו בסגול. וכן {{צ|לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ}} {{ק|([[ויקרא יט יד]])}} ננקד כולו בצירי, מפני שהוא ממשקל {{צ|גִּבֵּן}} ו{{צ|אִלֵּם}}, ואינו מגזרת {{צ|חֶרֶשׁ לֵאמֹר}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}. ואל תדין {{צ|יֶרֶךְ}} ו{{צ|כֶּתֶף}} [כי"מ: ו{{צ|גֶּדֶר}}] ו{{צ|גֶּזֶל}} על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיה שנגינתן מלעיל, כי לא אחד מאלה פתח בסגול ולא הטעם מלעיל כי אם בסמיכה, כגון {{צ|יֶרֶךְ יַעֲקֹב}} {{ק|([[בראשית לב כו]])}}, {{צ|אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת}} {{ק|([[מ"א ו ח]])}}, {{צ|וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה}} {{ק|([[משלי כד לא]])}}, {{צ|גָּזַל גֵּזֶל אָח}} {{ק|([[יחזקאל יח יח]])}}. ויש אומרים: {{צ|וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים}} {{ק|([[ישעיהו יא יד]])}} ראוי היה להיות נקוד כולו בסגול בעבור סמיכתו ל{{צ|פְּלִשְׁתִּים}}. וכמו כן {{צ|יֶרַח יָמִים}} {{ק|([[דברים כא יג]])}} סמוך, {{צ|יָרֵחַ}} מובדלת –{{צ|עַד בְּלִי יָרֵחַ}} {{ק|([[תהלים עב ז]])}}. וכן בשמות: {{צ|כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה}} {{ק|([[שמות ז יד]])}} – {{צ|עַם כֶּבֶד עָוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א ד]])}}; {{צ|עָרֵל}} – {{צ|עֲרַל שְׂפָתָיִם}} {{ק|([[שמות ו יב]])}} – {{צ|עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר}} {{ק|([[יחזקאל מד ט]])}}; {{צ|וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע}} {{ק|([[בראשית ב כב]])}}, {{צ|(בקבר) [בְּאֶרֶץ] בִּנְיָמִן בְּצֵלָע}} {{ק|([[ש"ב כא יד]])}} – {{צ|וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן}} {{ק|([[שמות כו כ]])}}, {{צ|עַל צֶלַע צָפוֹן}} {{ק|([[שמות כו לה]])}}. ואל תטעה ותחשוב {{צ|וְצֵלַע הָאֶלֶף}} {{ק|([[יהושע יח כח]])}} סמוך וטעמו מלעיל, אינו כי אם לרע ונפרד, לפי שלא יעלה בידך חשבון {{צ|אַרְבַּע עֶשְׂרֵה}} {{ק|([[יהושע יח, כח|שם]])}} עד שתחשב {{צ|וְצֵלַע}} קריה אחת, ו{{צ|הָאֶלֶף}} קריה אחת, {{צ|גִּבְעַת}} קריה אחת, {{צ|קִרְיַת}} קריה אחת. ומבלי סמיכת {{צ|יָרֵךְ}} ו{{צ|כָּתֵף}}, תהיה תחלת אותיותיהם קמץ גדול ושני קמץ קטן, כמו {{צ|לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ}} {{ק|([[יחזקאל כא יז]])}}, {{צ|וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית}} {{ק|([[שמות כז טו]])}}, {{צ|גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה}} {{ק|([[במדבר כב כד]])}}, [כי"פ: {{צ|אוֹ בְגָזֵל}} {{ק|([[ויקרא ה כא]])}}]. וגם אלו המילים: {{צ|אָוֶן}} ו{{צ|תָּוֶךְ}}, {{צ|עָוֶל}}, האל"ף והת"ו והעי"ן קמצין בקמץ גדול, ו"ויהם בסגול הנפתח. ונתחבר {{צ|עָוֶל}} ורעיו בסמיכה עם {{צ|כָּתֵף}} וחביריו, כמו {{צ|בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ}} {{ק|([[יחזקאל כח יח]])}}. ומצאנו מ{{צ|אָוֶן}} – {{צ|מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ}} {{ק|([[ירמיהו ד יד]])}}, ומן {{צ|תָּוֶךְ}} – {{צ|אֶל תּוֹךְ הַיָּם}} {{ק|([[שמות יד כג]])}}, ונשבת הנעת הוי"ו. והתבונן בבוא שם פועל על משקל {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו והיתה שלישית אותיותיו ח"ת או עי"ן, תתחלפנה האותיות השניות הקדומות לח"ת ועי"ן מפתח קטן לפתח גדול וטעמ' מלעיל כבתחילה, כגון {{צ|פֶּתַח}}, {{צ|פֶּקַח}}, {{צ|פֶּרַח}}, {{צ|צֶמַח}}, {{צ|רֶוַח}}, {{צ|רֶצַח}}, {{צ|קֶרַח}}, {{צ|זֶרַח}}, {{צ|זֶרַע}}, {{צ|נֶגַע}}, {{צ|רֶגַע}}, {{צ|רֶשַׁע}}, {{צ|בֶּצַע}}, {{צ|שֶׁבַע}}, {{צ|פֶּצַע}}, {{צ|פֶּתַע}}, {{צ|שֶׁבַח}}, {{צ|שֶׁמַע}}. ונלוה אליהם אות ה"א במיעוט מקומות, כמו {{צ|סֶלָה}}, והיה עיקר המילים האלה להיות נפתחות בסגול, אבל למען בואם באחריתם שלשת אותיות הללו – ח"ת ועי"ן וה"א – נפתחו האותיות הקרובות אליהם בפתח גדול, והאותיות הראשונות בסגול ולא יסורו מבניינם. לבד באתנחתא וסוף פסוק יבואו קמוצין כעניין {{צ|אֶרֶץ}} ורעיו, כגון {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} {{ק|([[בראשית א כט]])}}, אשר בא אות הז' באתנחתא או סוף פסוק ננקדת בקמץ גדול, וכמהו {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} {{ק|([[תהלים קנ ה]])}}, השי"ן ננקדת בקמץ גדול עבור בואה באתנחתא. וכמוהם {{צ|וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָֽשַׁע}} {{ק|([[קהלת ג טז]])}}, יען בואו בסוף פסוק הר"ש קמץ ומלעיל, ועיקרו הָרֶשַׁע. וכמהו {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}} {{ק|([[איוב יד ט]])}}, כל אלה מלעיל. אבל בהצטרפם לפועל עבר תהיה נגינתם מלרע ולא מלעיל, כמו {{צ|וְהָיָה אִם זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[שופטים ו ג]])}} למען הרחיקו מן {{צ|זֹרֵעַ זָ֑רַע}} שהוא מלעיל. וכמהו {{צ|וְיַעֲקֹב שָׁמַ֗ע}} {{ק|([[בראשית לד ה]])}}, הטעם מלרע שהוא דיבור, למען הפרידו מן {{צ|בְצִלְצְלֵי שָׁ֑מַע}} שהוא שם וטעמ' מלעיל. וכמהו {{צ|אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם}} {{ק|([[דברים כ ו]])}}, כדי להפרידו מן {{צ|וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָֽטַע}}. ודע כי לא יאתו גם בסמיכתם כי אם כעניין {{צ|אֶרֶץ מִצְרַיִם}}, וכמו {{צ|נֶגַע צָרַעַת}} {{ק|([[ויקרא יג ג]])}}, {{צ|בֶּצַע כֶּסֶף}} {{ק|([[שופטים ה יט]])}}. זולתי כמעט: {{צ|כִּזְרַע גַּד}} {{ק|([[במדבר יא ז]])}}, {{צ|בִּזְרַע אֲנָשָׁ[א]}} {{ק|([[דניאל ב מג]])}}, {{צ|נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו}} {{ק|([[ישעיהו ה ז]])}}. או"י חוקי נקידה הם, והברת חמשת הקולות נשמעות מתוכן למען התרחק פתרון כל מלה מחברתה, כמו {{צ|חֵרֵף עֹשֵׂהוּ}} {{ק|([[משלי יד לא]])}}, {{צ|מֵאֵן בִּלְעָם}} {{ק|([[במדבר כב יד]])}}, {{צ|וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו}} {{ק|([[במדבר ח כו]])}}, {{צ|בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת}} {{ק|([[דברים א ה]])}}, שהיה עיקרן להיות דגשין, כמו {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, ובאו רפין בעבור ר' וא' שאין יכולין להדגש, והם פעלים שעברו. וכן תמצא הפעלים שעברו שאין אות א"ח ה"ע ממוצע ביניהם, כגון {{צ|דִּבֶּר}}, {{צ|שִׂבֶּר}}, {{צ|סִפֶּר}}, [כי"מ: {{צ|כִּפֶּר}},] {{צ|שִׁבֶּר}}, ננקדין בסגול, לבד מאשר בא באתנחתא או סוף פסוק שהן ננקדין בצירי. ויש אחד מהם במקרא אשר בא בסגולה אחרי הזרקא ונקמץ בצירי: {{צ|הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר֒}} ביהושע {{ק|([[יהושע יד י|יד י]])}}, ואין זולתו. ואם הם להבא נקמצין בצירי, כמו {{צ|דַּבֵּר}}, [כי"מ: {{צ|כַּפֵּר}},] {{צ|שַׁבֵּר}}, {{צ|סַפֵּר}}. ואם אות א"ח ה"ע ממוצעת שם, כגון {{צ|שִׁחֵת}}, {{צ|מֵאֵן}}, {{צ|בִּעֵר}}, {{צ|טִהֵר}}, {{צ|טַהֵר}}, {{צ|מַהֵר}}, {{צ|בַּעֵר}}, {{צ|שַׁחֵת}}, בין להבא בין לשעבר ננקדין בצירי. ועוד אודיעך: כל מלה שהיא לשון נקבה, כגון {{צ|עוֹמֶדֶת}}, {{צ|אֹכֶלֶת}}, הן וכל דומיהן ננקדין בסגול; בר מן אתנחתא וסוף פסוק, שהן ננקדין הראשון בקמץ גדול והשני בסגול, כגון {{צ|וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת}} {{ק|([[קהלת א ד]])}}, {{צ|כְּאֵשׁ אֹכָֽלֶת}} {{ק|([[ישעיהו ל כז]])}}. ויש מיעוט תיבות שהן יוצאות מתנאי זה, כגון {{צ|הַמַּאֲכֶ֑לֶת}} {{ק|([[בראשית כב ו]] ועוד 1)}}, {{צ|אָמְרָה קֹהֶ֑לֶת}} {{ק|([[קהלת ז כז]])}}, {{צ|לָרֶ֑דֶת}} {{ק|([[בראשית מד כו]] ועוד 2)}}, {{צ|וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת}} {{ק|([[רות ד טז]])}}, אף על פי שבאין אתנחתא וסוף פסוק, אינן יוצאין משיטתן ונקודתן בסגול. וגם {{צ|לָלֶכֶת}} כמו כן ננקדין בסגול בין באתנחתא בין בסוף פסוק, בר מן חד סוף פסוק והוא ננקד(ין) בקמץ גדול: {{צ|שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת}} {{ק|([[קהלת א ז]])}}, ואין זולתו. ואם תמצא ח"ת או עי"ן באמצע תיבה, כמו {{צ|הַנִּשְׁמַעַת}} {{ק|([[ירמיהו נא מו]])}}, {{צ|הַנֹּגַעַת}} {{ק|([[במדבר יט כב]])}}, {{צ|בֹּרַחַת}} {{ק|([[בראשית טז ח]])}} וכל דומיהן, ננקדין בפתח גדול. ועוד דע והבן, כי {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, במשקל עם {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אלה פתוחים בסגול ואלה קמוצים בצירי למען האות השוכנת בהם. כי עיקר {{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}} – יָשַׁב, יָדַע, ויכול אדם להוציא מביניהן השבא בהרבה עיניינים, לפיכך יתכן להיות ננקד בצירי ובגעיא להורות על האל"ף שהיא שוכנת. ודע כי אותיות יהו"א המה אותיות השיכון, ואולם הה"א לא תשכון כי אם בסוף התיבה, כמו {{צ|עֵדָה}}. ומעיקר {{צ|אֶקְרָא}}, {{צ|אֶפְעַל}}, {{צ|אֶשְׁמֹר}}, אין אדם יכול להוציא מתוכן השבא אם אות אית"ן באה בראשן, ולכך תצא האל"ף במהירות ונפתחת בסגול באלו. אבל ב{{צ|אֵשְׁבָה}}, {{צ|אֵדְעָה}}, אע"פ שאות אית"ן באה בראשן, אדם יכול להוציא מתוכן השבא, כגון {{צ|אֵשֵׁב}}, {{צ|אֵדַע}}, {{צ|יֵשֵׁב}}, {{צ|יֵדַע}}, {{צ|תֵּשֵׁב}}, {{צ|תֵּדַע}}, {{צ|נֵשֵׁב}}, {{צ|נֵדַע}}, ולפיכך הן חלוקין זה מזה. וכל {{צ|אֵלֶיךָ}}, {{צ|בָּנֶיךָ}}, {{צ|עָלֶיךָ}}, {{צ|שֹׁמְרֶךָ}}, {{צ|כַּפֶּיךָ}}, {{צ|עֵינֶיךָ}}, {{צ|לְעֹזְרֶךָ}} {{ק|([[דה"א יב יט]])}}, שהן לשון זכר, ננקדין בסגול; ואם הן לשון נקבה, כגון {{צ|בְּנֵךְ}}, {{צ|שְׂכָרֵךְ}}, {{צ|צֹאנֵךְ}}, הן ננקדין בצירי. וכל {{צ|אֵלֶיהָ}}, {{צ|בָּנֶיהָ}}, {{צ|עָלֶיהָ}}, {{צ|פָּנֶיהָ}} וכל דומיהן, נפתחין בסגול. וכל מלה שתמצא יו"ד בסופה, כגון {{צ|עֵינַי}}, {{צ|שָׁנַי}}, {{צ|יָמַי}}, {{צ|בָּנַי}}, {{צ|חַיַּי}}, הן וכל דומיהן ננקדין בצירי. וכל תיבה שיהיה 'נוּ' בסופה והיא ממשקל חזק היא ננקדת בסגול, כגון אֶבְנֶּנּוּ, {{צ|אֲשׁוּרֶנּוּ}} {{ק|([[במדבר כג ט]])}}, {{צ|אֵינֶנּוּ}}, הן וכל דומיהן. ואם ממשקל הרפה, כגון {{צ|עַד בֹּאֵנוּ}} {{ק|([[שמות י כו]])}}, {{צ|עֵינֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד יז]])}}, {{צ|עוֹדֵינוּ}} {{ק|([[איכה ד, יז|שם]])}}, {{צ|עוֹרֵנוּ}} {{ק|([[איכה ה י]])}}, {{צ|שְׁמֵנוּ}} {{ק|([[יהושע ז ט]])}}, {{צ|בָּנֵינוּ}} {{ק|([[יהושע כב כה]])}}, {{צ|בְּנוֹתֵינוּ}} {{ק|([[תהלים קמד יב]])}}, הן וכל דומ' ננקד' בצירי. ואם תמצא 'נָה' בסוף התיבה, בין שהיא ממשקל חזק בין שהיא ממשקל הרפה, הן ננקד' בסגול, כגון {{צ|אֵינֶנָּה}} {{ק|([[בראשית ז ח]])}}, {{צ|אֶעֱשֶׂנָּה}} {{ק|([[מ"א יא יב]])}}, {{צ|אֲצִיתֶנָּה}} {{ק|([[ישעיהו כז ד]])}}, {{צ|תְּבִיאֶנָּה}} {{ק|([[ויקרא ו יד]])}}, תְּבִיאֶנָה, {{צ|לְיַחְמֵנָּה}} {{ק|([[בראשית ל מא]])}}, {{צ|תַּעֲשֶׂינָה}} {{ק|([[דברים א מד]])}}, {{צ|תִּהְיֶינָה}} {{ק|([[ויקרא כג טו]])}}. בר מן עניין חד: {{צ|הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי}}, והן ב': {{צ|נְשֵׁי לֶמֶךְ}} {{ק|([[בראשית ד כג]])}}, {{צ|בָּנוֹת בֹּטְחוֹת}} {{ק|([[ישעיהו לב ט]])}}, שהן ננקדין בצירי, אין אדם יכול להשיב עליהן, שכך הם מקובלין. ובזה דע והבן: מש"ה מפֵק אל"ף, בוכ"ל לא מפק אל"ף. כל מקום שתמצא אחת מג' אותיות הללו – מש"ה – בראש התיבה שהיא שם, כגון {{צ|מֵיְיָ}}, {{צ|שֶׁיְיָ}}, {{צ|הַיְיָ}}, {{צ|מֵאֱלֹהִים}}, {{צ|הָאֱלֹהִים}}; או בלש'ון אדונות, כמו {{צ|הָאָדוֹן}} {{ק|([[ישעיהו א כד]])}}, {{צ|מֵאֲדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מז יח]])}}, האל"ף אשר אחריהם נקראת ונשמעת בלשון. ואם אחד מאותיות בוכ"ל בראש תיבת השם או בראש תיבה שהיא עניין אדונות, כמו {{צ|אַךְ בַּייָ}} {{ק|([[במדבר יד ט]])}}, {{צ|בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ}} {{ק|([[תהלים מד ט]])}}, {{צ|וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת}} {{ק|([[ירמיהו י י]])}}, {{צ|וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם}} {{ק|([[בראשית לא כט]])}}, {{צ|מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים}} {{ק|([[תהלים עז יד]])}}, {{צ|לֵאלֹהִים}}, {{צ|לֵאלֹהֵינוּ}}, {{צ|בַּאדֹנִי [כִּי] (ב)מְשִׁיחַ יְיָ}} {{ק|([[ש"א כד י]])}}, {{צ|וַאדֹנִי חָכָם}} {{ק|([[ש"ב יד כ]])}}, {{צ|הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי}} {{ק|([[בראשית מד טז]])}}, כולהון לא מפקין אל"ף ואינן נשמעות בלשון. בר מן ב' בעניין אלהות דמפקין אל"ף, והן {{צ|אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי}} {{ק|([[תהלים פו ח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם}} {{ק|([[שמות כב יט]])}}, ואין זולתם. ובלשון אדונות הם ז' דמפקין אל"ף, וסימ': {{צ|הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[דברים י יז]])}}, {{צ|לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם}} {{ק|([[בראשית מ א]])}}, {{צ|הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם}} {{ק|([[עמוס ד א]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע}} {{ק|([[מ"א א יא]])}}, {{צ|וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים}} {{ק|([[תהלים קלה ה]])}}, {{צ|הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים}} {{ק|([[תהלים קלו ג]])}}, {{צ|כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ}} {{ק|([[נחמיה ח י]])}}. שלמו מחלקות קמץ גדול ופתח גדול ומחלקות צירי וסגול הנקראים 'קמץ קטן' ו'פתח קטון'. ==1.7== עתה נבין בשערי השוא אשר נקרא 'חטף'. שער על דיבור השבא. השבא מתחלק לשני פנים: שוכן ומניע. סימניו שלשוכן שהוא משכין ומניח האות אשר הוא תחתיו ויעשהו כאילו הוא דבוק לאות שלפניו, כגון {{צ|יִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית לב כט]])}}, {{צ|יֶחְדְּיָהוּ}} {{ק|([[דה"א כד כ]])}}, {{צ|זִמְרִי}} {{ק|([[במדבר כה יד]])}}, {{צ|לְמִשְׁעִי}} {{ק|([[יחזקאל טז ד]])}}, {{צ|וּפִסְלִי וְנִסְכִּי}} {{ק|([[ישעיהו מח ה]])}}. ולכך נהיה האות שתחתיו השבא שוכן ונפרד ממה שלאחריו ונתחבר למה שלפניו. ומן סימניו עוד שהוא מחלק המלה לקיום דיבור, לפי שכל אות שהיא בסוף המלה, אם היא בלא מלך הוא שוכן, לפי שהוא גבול המלה ופיסוקה, כמו התי"ו של{{צ|בְּרֵאשִׁית}}, וכגון רי"ש של{{צ|אוֹר}}, וכגון {{צ|חֳכְמָה}}, שפיסוקה בתווך ויהיה גבולה על אופן {{צ|הַמְצַפְצְפִים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}, {{צ|תִּרְכַּבְנָה}} {{ק|([[בראשית כד סא]])}}, {{צ|תִּשְׁלַחְנָה}} {{ק|([[שופטים ה כו]])}}, נהיתה כל מלה מאלה לקיום הדיבור בעבור השבא השוכן, ואילו חסר לא נתקיים החילוק. ומסימני השבא המניע: אם היה תחת אות לא ינוח אותה האות ולא ישכון, כגון זי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, ושי"ן של{{צ|שְׁמוֹר}} ודומיהן. וכמו שנהיה השוכן מתאחז את שלמעלה הימנו כן המניע מתאחז את שלמטה הימנו, כגון {{צ|מַלְכְּכֶם}} {{ק|([[ש"א ח יח]])}}, {{צ|וַיִּשְׁכְּבוּ}} {{ק|([[יהושע ב א]])}}, שהלמ"ד והשי"ן שוכנים ונאחזים עם המ"ם והיו"ד, והכ"פין שבם השבא מניעים ונאחזים עם הכ"ף השנית והבי"ת, וכן כל דומיהן. ואם תהיה לך ספיקה במקצת המקומות אם הוא שוכן או מניע, דע כי הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא יורה שהוא מניע. ומן זה {{צ|הַמְדַבֵּר}} {{ק|([[בראשית מה יב]])}}, בתחילת הדיבור, אם היה תחת המ"ם שבא ותחת הה"א פתח והוא מודגש, אותו השבא מניע. ויתפרש עוד הנעת השבא במספר אותיות המלה, אם היתה שלחמש אותיות אותו השבא יהיה מניע, כמו {{צ|הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי}} {{ק|([[במדבר יא כט]])}}, {{צ|הַמְשַׂמֵּחַ}} {{ק|([[שופטים ט יג]])}}, {{צ|הַמְחַכֶּה}} {{ק|([[דניאל יב יב]])}}, {{צ|הַמְדַבֵּר}} ודומיהן. חוץ מן מלה אחת: {{צ|מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה}} {{ק|([[מ"ב ט יא]])}}, מספרו ה' אותיות ואין אותו שבא מניע, מפני שזה ה"א אינו מדגיש. ואם תראה שיהיה בו יותר מה' אותיות וה"א ומ"ם בתחלתם עם השבא, יבוא בהם פעם שוכן ופעם מניע. והתנאי בדבר זה: אם הטעם על האות החמישי אז יהיה השבא שוכן, כגון {{צ|הַמְדַבְּרִים֙}} {{ק|([[שמות ו כז]])}}, {{צ|הַמְאָרְרִֽים}} {{ק|([[במדבר ה יח]])}}, {{צ|הַמְצַפְצְפִ֖ים}} {{ק|([[ישעיהו ח יט]])}}. אבל יש מעט תיבות שיוצאות משיטה זאת, כגון {{צ|הַמְבַקְשִׁ֖ים}} {{ק|([[שמות ד יט]])}}, {{צ|הַמְצֹרָעִ֨ים}} {{ק|([[מ"ב ז ח]])}} ומיניהם. ואם יהיה הטעם על האות הרביעי יהיה השבא מניע: {{צ|הַמְחַכִּים}} {{ק|([[איוב ג כא]])}}, {{צ|הַמְנַדִּים}} {{ק|([[עמוס ו ג]])}}, ודומיהן. ויש ספיקה לרוב בני אדם בשבא באותיות הרצופות בתוך המלה אם היה תחת הראשונה שבא אם הוא מניע או שוכן, וזו הספיקה מסיבת הדגשות שיש באות אשר לפני אותם אותיות רצופות אם היה בגעיא או בטעם או במלך; דע כי אותו השבא מניע, כמו {{צ|וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט י]])}}, {{צ|וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם}} {{ק|([[יחזקאל לט, י|שם]])}}, {{צ|וּלְלַמְּדָם}} {{ק|([[דניאל א ד]])}}, ודומיהן. לבד מששה מקומות, לפי שהדגשות הוֹיה שם לא הניע השבא, והם {{צ|אָז יִקְרָאֻנְנִי… יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי א כח]])}}, {{צ|זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי}} {{ק|([[תהלים נ כג]])}}, {{צ|בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי}} {{ק|([[הושע ה טו]])}}, {{צ|וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי}} {{ק|([[משלי ח יז]])}}. ודע כי השבא המניע לא תפול על האות השנייה לו השכנה כלל, לפי שהוא מניע מסיבת הנעת האות הראשון בשבא. והשלישי לשבא פעמים יהיה שוכן ופעם יהיה מניע, כגון {{צ|בְּיִשְׂרָאֵל}} {{ק|([[בראשית מט ז]])}}, {{צ|לְיִרְמְיָה}} {{ק|([[נחמיה יב יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}}. ודע כי האות אם היה תחתיו מלך שאותו האות מניע והשיכון תפול באות השני, כגון {{צ|שָׁמַר}}, {{צ|אָמַר}}, {{צ|גָּבַר}}, {{צ|עָמַד}}, והשיכון תפול תחת האל"ף המוצאה מן הקמץ ומן הפתח. והשבא המניע היא מודיע לאופני הנקוד. האופן הראשון הוא שיהיה לו מתיקון אותיות א"ח ה"ע, שאלו ארבע האותיות, אם היה לפני אחת מהן אות אחרת ותחתיה שבא, יצא אותו השבא כהברת המלך שתחת א"ח ה"ע ברפיות. אבל אם היה עמו געיא, נחשב אותו השבא כמו מלך, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|וְֽאִם־כָּ֣כָה׀}} {{ק|([[במדבר יא טו]])}}, {{צ|וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ}}, [כי"מ: ואלם,] {{צ|וְאֶת בָּנָיו}} {{ק|([[בראשית ט א]])}}. וכמוכן הה"א: אם תהיה השבא לפניה יצא השבא בניקוד הה"א, כגון {{צ|וְהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הרפה; ואם יצא בגעיא {{צ|וְֽהָיָה}}, יוצאה הוי"ו בקמץ הדגש מסיבת הגעיא. החי"ת: כגון {{צ|וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ}}, {{צ|וְחָלָה חֶרֶב}} {{ק|([[הושע יא ו]])}}, {{צ|כִּ֧י רְֽחוֹקָה}} {{ק|([[שופטים יח כח]])}}, {{צ|תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי}} {{ק|([[תהלים קיט קעה]])}}. העי"ן: כגון {{צ|בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}, {{צ|יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם}} {{ק|([[תהלים עב יז]])}}, {{צ|בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם}} {{ק|([[משלי ג ד]])}}. [כי"מ: וזה לך האות: בכל מקום שתמצא געיא בשאר אותיות, המקל שלה מימין והיא נאמרת ב'אַ' כגון {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וְֽשֹׁפְטָ֡יו}} {{ק|([[יהושע ח לג]])}} וכל דומיהן. אבל געיא שהיא באחה"ע, המקל שלה משמאל והיא נקראת כשני לה, כגון {{צ|וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר}} {{ק|([[שמות כט לד]])}}, {{צ|תְּֽחִי}}, {{צ|וְֽהָיְתָ֞ה}} {{ק|([[ויקרא יג כד]])}}, {{צ|וְֽעוֹלָתְךָ֖}} {{ק|([[תהלים כ ד]])}} וכל דומיהן.] {{צ|וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם}} {{ק|([[יהושע כד טו]])}}. עתה זה התנאי נוהג בשבא עם א"ח ה"ע כשיהיה השבא תחת אות אחרת שאינה מאילו הד', אבל אם היה מאלה הד' בטל זה התנאי, כגון {{צ|יִמְחֲאוּ כָף}} {{ק|([[ישעיהו נהי ב]])}}, {{צ|(די) אֱלָהֲהֹם}} {{ק|([[עזרא ה ה]])}}. ודע: אם בא השבא תחת וי"ו קודם אות אית"ן יהיה לשון עתיד, כמו {{צ|וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ}} {{ק|([[ש"א כח ז]])}}. אם בא תחת הוי"ו מלך יהיה לשעבר, כגון {{צ|וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי}} {{ק|([[יחזקאל טז יא]])}}, {{צ|וָאָקֻם בַּבֹּקֶר}} {{ק|([[מ"א ג כא]])}}, {{צ|וָאָשִׂם הַנֶּזֶם}} {{ק|([[בראשית כד מז]])}}. אופן ב': השבא אם בא קודם היו"ד, יצא השבא לעולם כנקודה שלמטה שנקראת חירק, ולא יתפרש בנקודות השבא, כגון {{צ|בְּיוֹם}}, {{צ|בְּיַד}}, [כי"פ: {{צ|לְיַד}},] {{צ|לְיַבָּשָׁה}} {{ק|([[תהלים סו ו]])}}, {{צ|לְיוֹרָם}} {{ק|([[מ"ב ח טז]])}}, ונחשבת כמו {{צ|לִיהוּדָה}}, {{צ|לְיִשְׂרָאֵל}}. ודע: אם בא השבא קודם היו"ד ברוב המקומות תורה על הגדת דבר והמלך שלאחריו יורה על הודעת, כמו {{צ|בְּיוֹם זִבְחֲכֶם}} {{ק|([[ויקרא יט ו]])}}, ואם היה בַּיּוֹם, תורה שהב' משרת ומודיע עצמו שליום, וכאלה רבים. אופן ג': הנשאר מן אותיות לשון הקודש י"ז, יתחבר אליהם יו"ד ויהיו י"ח, אם היה השבא תחת אות מן אלה י"ח בתחלת המלה או בתוך המלה כמו שהוא נוהג במנהג ההתחלה, יוצאה השבא בפתח הרפה אם לא תהיה עמו געיא, ובפתח דגש אם היתה עמו געיא, כגון {{צ|בְּרָב עָם}} {{ק|([[משלי יד כח]])}}, {{צ|גְרֻשֹׁתֵיכֶם}} {{ק|([[יחזקאל מה ט]])}}, {{צ|דְּרָכָיו}} {{ק|([[דברים י יב]])}}, {{צ|וְרֹאשׁ דָּגוֹן}} {{ק|([[ש"א ה ד]])}}, {{צ|וְרָאִיתָ}} {{ק|([[דברים ד יט]])}}, {{צ|זְכוֹר יְיָ}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|טְמֵאַת הַשֵּׁם}} {{ק|([[יחזקאל כב ה]])}}, {{צ|יְראוּ אֶת יְיָ}} {{ק|([[תהלים לד י]])}}. ואדבר על אלה י"ח אותיות. דע כי אלה י"ח אותיות נקודתם הפתח, ומן תנאי זה הפתח הנזכר לא ינוקד בה אלא רפי, ולא יוכל לעשותו רפי אם לא בא שבא עמו, ובאלה י"ח יבוא פתח רפי כפתח דגש, לפי שלא יהיה השבא מתחבר בעיקרן עם מלך תחת אלה י"ח, ויתכן להיות בהן השבא לבדו והפתח לבדו. אופן ד': השבא לא יתחבר לא עם הטעם ולא עם משרת באות יחד, לפי שהטעם לא יתחבר עם שבא שוכן שלא יהרוס בניין התיבה, לפי שהטעם יניע האות והשבא שוכן ישכין האות. ולפי שהטעם מניעו ומנהגו, אי אפשר לקיימן באות יחד. ולפי שהשבא המניע יניע האות הנעה שאינה שלקיימא, כגון הבי"ת של{{צ|בְּרֵאשִׁית}} והזי"ן של{{צ|זְכוֹר}}, והטעם יניע בו האות במקומו ויחלוק מחלקות רבות, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}, לא תתחבר הנעת הטעם עם הנעת השבא, לפי שהוא רגיל למהר בהנעה, והטעם מאריכו. אופן ה': השבא המניע לא יהיה האות השני לו לעולם אלא רפי, כגון {{צ|בְּבוֹאָם}}, {{צ|כְּכֹל}}, {{צ|פְּנוֹת}}, {{צ|כְּכַלּוֹת}} ודומיהן. ומה טעם אלו רפין, לפי שהשבא ממהרו ומניעו, ולא יתכן להדגיש האות שלאחריו, לפי שהדיגוש מכביד האות. אופן ו': השבא המניע לא יתחבר עם מלך באות אחד מן אותיות הקודש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם, כגון {{צ|אֲנִי יְיָ}} {{ק|([[בראשית טז ז]])}}, {{צ|וְאַתֶּם חֲנוּ}} {{ק|([[במדבר לא יט]])}}, {{צ|הֲלֹא הוּא}} {{ק|([[דברים לב לד]])}}, {{צ|עֲלֵה אֵלַי}} {{ק|([[שמות כד יב]])}} ודומיהן. ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים, זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות, כגון {{צ|קֳדָמֵיהוֹן}} {{ק|([[דניאל ד ד]])}}, {{צ|מֳשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ}} דיחזקאל {{ק|([[יחזקאל לב כ|לב כ]])}}. ולא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו, או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו, היה נשחת הדיבור, לפי שהמלך לבדו נראה קלוט, והשבא לבדו נראה מניע. אופן ז': השבא אם נתחבר עם מלך באות, מנע אותו המלך לקלוט כל חוקו מן הדגש, כגון {{צ|חֳרֵם וּבֵית עֲנָת}} {{ק|([[יהושע יט לח]])}}. ודע שקיום הנעת השבא מוטב מקיום קליטת המלך, לפי שאם לא היה צריך לחטפת המלך ומהירותו, לא שמו עמו השבא. אופן ח': השבא לא יתחבר אלא עם ג' מלכים בלבד: הקמץ והפתח והסגול התחתון, לפי שבאלו ג' יתקיים העמדה והמהירות. אופן ט': השבא אם היה בתחלת המלה יהיה מניע, כגון {{צ|לְעֵד}} {{ק|([[בראשית לא מד]])}}, {{צ|דְּבַר מִי יָקוּם}} {{ק|([[ירמיהו מד כח]])}}, {{צ|כְּחֹם הַיּוֹם}} {{ק|([[בראשית יח א]])}} ודומיהן, לפי שלא יתקיים תחילת הדיבור בשוכן. ואתה תמצא המלה בזה האופן מבואר עד סוף הספר. אופן י': השבא המניע אחריו שוכן באות השלישי ויותר, כגון {{צ|לְיָקְמְעָם}} {{ק|([[מ"א ד יב]])}}, {{צ|לְיָשְׁבְּקָשָׁה}} {{ק|([[דה"א כה כד]])}} והדומין להם שהשוכן באות השלישית; ומה שיותר על שלישית, כגון {{צ|אֱלֹהִים}}, {{צ|בְּרוֹשִׁים}}. אופן י"א: שבא מניע לא יהיה שכן לשבא מניע לא בתחלת המלה ולא באמצע ולא בסוף, לפי שהמלה אם תהיה במניע יניענה עד מקום הטעם, ובעבור זה לא יתכנו שני המניעים רצופים. ואם יש בתיבה ג' שבאים, השלישי הממוצע הוא שוכן ומונע הנעתו שלראשון. ומה שדומה למניע והוא פחות הנעה מן המניע: אם הוחל בשבא והשוכן רצוף להם, לפיכך לא יתחברו המניעים כמו שיתחברו השוכנים. אופן י"ב: שני שבאים שוכנים לא יתחברו זה בצד זה כי אם באחרית המלה, כגון {{צ|וַיִּשְׁבְּ}} {{ק|([[במדבר כא א]])}}, {{צ|וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ}} {{ק|([[רות ג ג]])}}. ודע כי לפי ששכן השבא אשר תחת השי"ן והצד"י ונשאר בי"ת ותי"ו אי אפשר בשלא השכנתם לפי שאין להם אות שיהיה שכן אחריהם להיות הנעתם אליו. אופן י"ג: שני שבאים רצופים, הראשון שוכן והשני מניע. ודע שיש שם שבא בניינו על הרציפה ואין שם אלא אחד הוא מדגיש האות, כגון {{צ|מִזְּעֹק}} {{ק|([[ש"א ז ח]])}}, {{צ|מְחַלְּלִים}} {{ק|([[מ"א א מ]])}}, {{צ|מִמְּלֹךְ}} {{ק|([[ש"א ח ז]])}}, {{צ|הַכְּמוֹת}} {{ק|([[ש"ב ג לג]])}}, וסיבת זה שהאות יוצאה כשתי אותיות. וזה מנהג לשון הקודש, והוא לפי שכל אות דגש בתוך המלה שאינו נוהג כמנהג ההתחלה ותחתיו שבא יוצא כשתי אותיות. אופן י"ד: השבא בסוף המלה לא יהיה אלא שוכן, כגון {{צ|דֶּרֶךְ}}, {{צ|מֶלֶךְ}}, {{צ|הֵלֶךְ}}, וכל הדומה להם. ==1.8== שער על שמות המלכים ושכונתם. המלכים הם ז' כעין נוטריקון, והם אֹ אָ אַ אֶ אֵ אִ אֻ. הראשון הנקודה שהיא למעלה הוא על גב הפה כולו ושמו "חולם" – "מלא פום", לפי שהיא תמלא הפה. והמלך השני "קמץ", מוציא פירושו מן {{צ|וְקָמַץ הַכֹּהֵן}} {{ק|([[ויקרא ה יב]])}}, לפי שהוא מקמץ את הפה. והשלישי "פתח", לפי שהוא פותח את כל הפה, מן {{צ|פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק}} {{ק|([[משלי לא ט]])}}. והרביעי "סגול", והוא ג' נקודות מלמטה כמו אשכול. והחמישי שתי נקודות מלמטה ושמם "צירי", ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השינים, כמו {{צ|הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ}} {{ק|([[משלי כו יד]])}}. והשישי נקודה נקודה אחת מלמטה ושמה "חירק", והוא כמו {{צ|חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו}} {{ק|([[איוב טז ט]])}}, כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול, נשמע כמו 'אִי'. והשביעי ג' נקודות מלמטה זו על גב זו, וחילופם עושים נקודה בתוך הו"ו, ושֵם אחד להם והוא "שורק", בפירוש כמו {{צ|לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים}} {{ק|([[שופטים ה טז]])}}, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו 'אוּ'. =2= ==2.1== ועתה אדבר על הטעמים. דע כי הטעמים הושמו במקומם ולא ישתנו לעולם, וכן משרתיהם, שאם ישתנו הופסדה הקרייה שלמכתב צורנו יתעלה זכרו. הלא תראה דיבור הכתוב {{צ|כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָ֑יו}}{{הערה|סימון הטעמים כאן ובפסוק הבא הוא כפי שהוא בכ"י פריס, ונועד להציג שינוי מכוון מהטעמים כפי שהם במקרא, בכדי כהמחשה לנאמר. ויקיעורך.}} {{ק|([[תהלים לז כב]])}}, ועתה אם נקרא כמו שנקוד עתה היה נשמע כמו הירושה לכולהם. וכמו כן {{צ|בֵּן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֥ב וּבֵן כְּסִ֑יל}} {{ק|([[משלי י א]])}}, אם נקרא כמו שנקוד עתה היה תולה השמחה בשניהם ומשנה הדיבור מחוקו. דע כי הטעמים שלאחד ועשרים ספרים הן י"ב, ואלה שמותם: פזר קטן, תלישה גדולה, טרס, יתיב, זקף, אתנחתא, זרקא, לגרמיה, תביר, רביע, טפחה, סילוק. ומשרתיהם ט', ואלו הן: שופר, והוא מתחלק לג' חלקים: חלק אחד שופר מונח ושופר עילוי, והשני שופר כרבלא, והשלישי שופר הפוך; ותלישא קטנה, ואזלא, ומרכא, ודרגא, ומאיילא, וגלגל. ==2.2== פרק אשר יפריד בין הטעמים ובין המשרתים. והוא שטעם ינוח בלא משרת, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}}, ואין משרת בלא טעם. ולפי שלא יתכן למשרת לעמוד בלא טעם נקרא 'משרת'. ולא יכון הטעם להיות משרת ולא המשרת טעם, אלא השלשלת בלבד בג' ספרים, שפעמים תהיה טעם ופעמים תהיה משרת. ובאחד ועשרים ספרים אינה מצויה כי אם בז' מקומות, והם {{צ|וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀}} {{ק|([[בראשית יט טז]])}}, {{צ|וַיְמָאֵ֓ן׀}} {{ק|([[בראשית לט ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[בראשית כד יב]])}}, {{צ|וַיִּשְׁחָ֓ט׀}} דויקרא {{ק|([[ויקרא ח כג|ח כג]])}}, {{צ|וְֽנִבְהָ֓לוּ׀}} {{ק|([[ישעיהו יג ח]])}}, {{צ|וַיֹּאמַ֓ר׀}} {{ק|([[עמוס א ב]])}}, {{צ|וַאֲמַר־לֵ֓הּ׀}} דעזרא {{ק|([[עזרא ה טו|ה טו]])}}. הואיל והם במניין אינן מחשבין הטעמים והמשרתים. וכן הסגולה שהיא ג' נקודות אינה מנויה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים לפי שאינה באה אלא אחרי הזרקא, ואילולי שהזרקא תחלה לא היתה סגולה באה. ובכל מקום שבאה הזרקא באה הסגולה אחריה, חוץ ממקום אחד במקרא שאין סגולה באה אחריה, והוא {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}. ופעמים באות שתי זרקתות זו אחר זו וסגולה אחת באה אחריהן, כגון {{צ|גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒}} {{ק|([[ש"א ב טו]])}}. וכן הפסק אינו נמנה לא עם הטעמים ולא עם המשרתים. עם הטעמים אינו נמנה מפני שאינו בא כי אם עם המשרת, כגון {{צ|יוֹסֵף֩ יְיָ֨ עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙}} {{ק|([[דה"א כא ג]])}}, ואמרנו למעלה שזה שופר מהפך הוא מן המשרתים, ועוד {{צ|עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה}} {{ק|([[בראשית יח כא]])}}, וזה שופר עילוי הוא מן המשרתים. ואם לחשך אדם הלא לגרמיה בא עם השופר, זהו דרכו, שלא תמצא לעולם לגרמיה בא כי אם בשופר ומקל בין שתי תיבות. וכל לגרמיה שבמקרא באים לפני רביע: {{צ|כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו}} {{ק|([[דברים לא כ]])}}. לבד ממקומות מועטין המנויין בזה הביאור בשער הלגרמיה. ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד במקרא, והוא {{צ|כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְיָ֗ בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם}} {{ק|([[ישעיהו מב ה]])}}. אבל בכל המשרתים תמצא פסק בא עמהם, לפיכך לא נמנה עם הטעמים ולא עם המשרתים, מפני שלא נמנע דגש מלבוא אחריו ביהו"א ובג"ד כפ"ת. ודע כי אלו י"ב טעמים מתחלקים על ג' חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן שלשה: פזר ותלשא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב וזקף ואתנחתא, חשבונם שלשה, אם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלוקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחה והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במילה חזרו לחלק המונח. ואלה הטעמים מתחלקים על ב' חלקים: חלק שמתרדף האחד אחר חבירו, והחלק השני אין בו רדיפה כלל. המנועים מן הרדיפה הם ששה: טרס ותלשא ורביע וטיפחה ואתנחתא וסילוק. והמתרדפים הם ששה: פזר ויתיב, זקף ולגרמיה ותביר וזרקא. ויש בהם שמתרדפים שנים ולא יותר, ויש שמתרדפים ג' ולא יותר, ויש שמתרדפים יותר. הפזר מתרדף אחד אחר חבירו מן שנים ועד חמשה, וששה ושבעה לא ימצא, אבל יש אחד במקרא שמתרדף שמונה, והוא {{צ|וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִיחִיאֵ֣ל׀ וְעֻנִּ֡י ואֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ [וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ]}} {{ק|([[דה"א טו יח]])}}. והמתרדף שנים, כגון {{צ|וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ}} {{ק|([[יהושע ח יד]])}}. והמתרדף שלשה, כגון {{צ|בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ}} {{ק|([[דה"א כה ד]])}}. והמתרדף ארבעה: {{צ|וּשְׁבַנְיָ֡הוּ וְיֽוֹשָׁפָ֡ט וּנְתַנְאֵ֡ל וַעֲמָשַׂ֡י}} {{ק|([[דה"א טו כד]])}}. והמתרדף חמשה: {{צ|וְֽאֶחָ֡יו שְֽׁמַעְיָ֡ה וַעֲזַרְיאֵ֡ל מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י}} דעזרא {{ק|([[נחמיה יב לו]])}}. ואשר יתרדף ג' ולא יותר הם זקף וזרקא. הזקף יתכן להיות אחד, כגון {{צ|וְעָלִ֔ינוּ}} {{ק|([[ש"א יד י]])}}, והמתרדף שנים, כמו {{צ|וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן}} {{ק|([[שמות ז ז]])}}. והמתרדף ג', כגון {{צ|כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ}} {{ק|([[ירמיהו נא סא]])}}. והזרקא מתרדף ב', כגון {{צ|כֹּה־אָמַ֣ר יְיָ֘ לִמְשִׁיחוֹ֘}} {{ק|([[ישעיהו מה א]])}}, ומתרדפת שלשה במקום אחד ואין זולתו: {{צ|יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֘ לִדְרֹשׁ֘ בְּבַ֣עַל זְבוּב֘}} {{ק|([[מ"ב א טז]])}}. ואשר יתרדפו שנים הם יתיב ולגרמיה ותביר. יתיב כגון {{צ|מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְיָ֣ צְבָאוֹת}} {{ק|([[ישעיהו יט טז]])}}, ולגרמיה כגון {{צ|מַדּ֣וּעַ׀ (הלכת) [עָבַ֣רְתָּ׀] לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן}} {{ק|([[שופטים יב א]])}}, ותביר כגון {{צ|לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם}} {{ק|([[מ"א כא טז]])}}. וכבר זכרתי בספר הוריית הקורא שהתלישא תתרדף במקום אחד, והוא {{צ|בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ}} {{ק|([[ש"ב יד לב]])}}, ונתברר לי הוא שדבריהם על זה הוא שהראשון טעם והשני משרת, התלשא שהיא טעם בראש התיבה הוא, והתלשא שהיא משרת היא בסוף התיבה. ודע זה שהזקיק אל המשרתים כדי להכריע המחלקות, לפי שאילו אמרת {{צ|אֲשֶׁ֣ר נִחֲל֣וּ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וִיהוֹשֻׁ֪עַ בִּן־נ֟וּן}} {{ק|([[יהושע יט נא]])}} בלא משרת עד שתגיע אל הטעם, הורע כוחו שלדיבור והושפלו המשרתים ונקטעה המילה עד שיגיע אל הטעם. ==2.3== שער על הקמת המשרתים. דע כי יש בטעמים אשר לא ישרתהו אלא משרת אחד והוא הקל שבהם. והיַתר שבהם ישרתוהו מן השמשים שבעה. והיא מתחלקת על זה האופן ששה חלקים. האחד יהיה לו משרת אחד והוא הסילוק כגון "ואת הארץ". והב' יהיה לו ב' משרתים והם ד' טעמים. לגרמיה כגון "כי המלט אמלט". ואתנח כגון "כי לא תחפירי". וזקף כגון "אשר יצא ממעיך". וטפחה "ויבא לו יין". והחלק הג' יהיו לו ג' משרתים והוא הרביע כגון "גם בן ואח אין לו". והד' יהיו לו ד' משרתים והם זרקא ותביר. הזרקא כגון "הנני עומד לפניך שם על הצור". התביר "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל". וה' יהיו לו ה' משרתים והם תלשא וטרס. כגון "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל". הטרס כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים". והויו יהיו לו ו' משרתים והוא פזר והיתיב. הפזר כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר". והיתיב יש מקום אחד במקרא שיש לו ז' משרתים והוא "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". ודע שאלה הנזכרים בארתי משרתיהם על מה שתמצאם בזה הפרק באר היטב. ודע שאילו י'ב טעמים יתכנו להיות בתחילת הפסוק לבד הסילוק בכ"א ספר. ובג' ספרים יתכן להיות בתחילת הפסוק לפי ששם ישרתהו יותר משמש אחד. ובכ"א ספרי' לא ישרתהו כי אם שמש אחד. ופסוק משתי תיבות לא יהיה בג' ספרים. בעבור כן יתכן להיות סילוק בג' ספרים בראש הפסוק. ==2.4== פרק על שכונת המשרתים. דע כי המשרת לא יתכן שיהא שכן האחד לימינו על אופן מכל פנים כי אם ג'. והם שופר מונח ושופר עילוי ומרכא. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון" ודומ' מן המונח. ומן העילוי כגון "כי מה ראית". ומרכא כגון "אשר בית ישראל". ושאר כל המשרתים לא יתכן שכונתם. והשופר המונח ישרת לתלשא, ולטרס אשר לו ג' משרתים ויותר , וליתיב אשר יש לו ה' משרתים. והמיוחד במקר' שיש לו ו' ז'? משרתים. והשופר המונח יהיה שכן אל דרגא כגון "גם בן ואח אין לו". ואזלא יהיה שכן אל שופר הפוך כגון "וקראתי עליו לכל הרי". ויהיה שכן מאיילא כגון "ומזון לכלא ביה". ויהיה שכן לה מרכא כגון "וישלח האלהים מלאך לירושלם". ויהיה שכן לה דרגא כגון "ויקרא ייי למשה". ויהיה שכן לה הטרס בעצמו. התלשא לא יהיה שכן לה אלא אזלא בלבד בד' טעמים. ביתיב כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו". ובטרס כגון "בהעביר בניכם באש". ובזרקא כגון "ואשר יבוא את רעהו ביער". ובתביר כגון "נחלת עבדי ייי וצדקתם". מרכא יהיה לה שכן כמוה כגון "אשר בית ישראל עושים". ויהיה שכן לה מאיילא במקום אחד "אם ארץ מאפליה". ותהיה שכינה לזרקא וליתיב ולסילוק. הדרגא תהיה שכינה לשופר מונח כגון "לא בסתר דברתי". ותהיה שכינה למרכא מוכפלת "ויבא לו יין וישת". ותהיה שכינה לטעם התביר בלבד. שופר כרבלא יהיה לו שכן שופר עילוי "אשר כופר בהם". שופר מהפך לא יהיה שכינו אלא יתיב בעצמו "כה אמר". שופר עילוי יהיה לג' טעמ' שכן. אתנח' וזקף וזרקא. וסימ' אז'ז עילוי. מאיילא לא תהיה שכינה אלא לאתנחת' וסוף פסוק כגון "קפדה בא" וכגון "להחלו". הגלגל יהיה שכן לפזר גדול בלבד כגון "ויהושע בן נון". ודע אלו השכניות לא יתחלף תיקונם ומנהגם ולא יועדו בפסוק אחד. לפי שהמאיילא והגלגל לא יהיו בפסוק אחד. והמתיגה אשר תהיה עם הזקף הקטן לא תחשב משרת כגון "והכהן המקריב". אבל היא סימן לביטול הגעיא לפי שהמתיגה והגעיא לא יתחברו יחד. ודע שיש מן המשרתים שנים שלא יבואו בצד תיבת הטעם אלא אם כן יבוא אחריהם משרת אחד. והם תלישא קטנה ואזלא. אבל יש מן חוק אזלא שיהיה שכינה לטרס ולשארי הטעמים לא תתחבר. והתלישא הקטנה היא תתחבר לפעמים אל הטרס בלי משרת. ==2.5== פרק זה ידבר במה שלא יהיה תנאו תלוי בטעם כלל ומה שיש תנאו תלוי בטעם זולתי עוזר. לשון מרכבה אם היה תחת המם ג' נקודות יהיה לשון יחיד כגון "מעל מרכבתו". "מרכבה וסוסים". ואם יהיה תחת המם פתח גדול תהיה המלה לשון רבים כגון "מרכבות פרעה". "פעמי מרכבותיו". ויש תיבה אחת שיוצאת מתנאי זה והיא "במרכבת המשנה" נקודה אחת תחת המם. תנאי לשון ברכה. אם יהיה הטעם על הב' יהיה שבא שוכן כגון "ברכו". ואשר יהיה על הכ' יהיה שבא מניע כגון "בעבור תברכני נפשך". חוץ ממקומות "ולעילאה ברכת". "ומברכתך יבורך בית עבדך". "ברכות אביך". ==2.6== פרק לדבר על י'ב טעמ' הפזר בכ"א ספרים משני פנים. האחד נקרא פזר גדול וצורתו כצורת ט' וישמשהו לעולם הגלגל. והוא בי"ו מקומות וישרתוהו ב' שמשים בד' מקומות. והם "את פאת קדמה אלפים באמה". "ויקבץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה" דדברי-הימים. "גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים" דעזרא. "ויעשו לו לשכה גדולה ושם היו לפנים" בסוף עזרא. וישרת' ג' משרת' בה' מקומות. "ובאו אליך ואמרו אליך". "וירם יאשיהו לבני העם צאן". "והיה כמלאת שבעים שנה" דירמיה. "ומביאים ערימות ועומסים על החמורים". "גם הנה העץ אשר עשה המן". ויש לו ד' משרתים בג' מקומות "ושני אנשים היו גדודים היו בן שאול". "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך". "ואמרת להם כה אמר ייי הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת" דירמיה. ויש לו ה' משרתים בב' מקומות. "אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". "ויקהל דוד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך". ויש לו ו' משרתים בב' מקומות. "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר". "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלוון לאלה שמיא". ופזר קטן אשר דמיונו כצורת ץ' פשוטה כל משרתיו שופרות מונחים ואין בו חילוק במשרתים. התלשא משרתיה שופרות מונחים ואין חילוק בדבר. ודע שהתלשא שהוא טעם והתלשא שהוא משרת צורה אחת. אבל ההפרש שיש ביניהם. התלשא שהיא טעם מונחת באות הראשון שלתיבה. ואשר היא משרת מונחת בסוף התיבה. וכתובים הם יחד על אות המחלק ועל אות שאינו מחלק והלימוד יפריש זה. ונתברר לי שאם נכתבה על אות המחלק בלבד אז תפול על תוך המלה ולא יוודע אם הוא טעם או משרת. הטרס פעם ישרתהו שמש אחד ופעם ישרתהו ב' שמשים ויותר עד חמשה. אם שימשו משרת אחד והיה המשרת בלתי מלת הטרס לא יהיה אותו השמש אלא או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת באות הראשונה שלתיבה יתכן להיות שופר מונח. כגון "תחת הנחשת". "הן הנה" ודומ'. ואם ניתק אל האות השיני או יותר חזר להיות משרתו אזלא. כגון "ויקח קרח" והדומ' לו. ואם יש עמו משרתו בתיבתו יהיה אותו המשרת אזלא. כגון "והרסתי" "וסלחתי" "והסירותי" "ואנכי השמדתי". ואם היה אחר הטרס רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. ויתכן להיות בו גרשיים אם אין אחר אותה האות שהטרס שוכן עליה מלך אחר. כגון "ויהי ברכת ייי". "ויאמרו איש אל אחיו". ואם נשאר מלך אחריו בתיבה כגון "ויעש" "ויאמר" והדומה להם. לא יהיה בהן אלא מקל אחד. הטרס אם ישרתוהו ב' משרת'. הראשון לעולם תלישא והב' אזלא. "ויאמר ייי לו עוד". "ויעש לו אהוד חרב". ואם היו לו יותר מב' משרת' יהיו כולם שופרות מונחים. כגון "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים" והדומ' לו. היתיב יש לו ב' דמיונות. האחד דמיון שופר מהפך והאחד מקל מלמעלה. וברור לי שקורין דמיון שופר מהפך שלמטה יתיב כגון "ככה". וקורין אותו מקל שלמעלה פשטה כגון "מפני תנופת". ואשר הביא שינוי הדמיון הזה. אם היותו מיוחד בתיבה עם תחילת האות הראשון. "ככה" "הוי המרבה". ואם ניתק אל האות השיני או יותר יהיה במקל למעלה כמו "העבד ישראל". והשופר יתיב לא יבוא אחריו כי אם הזקף. אבל בי"א מקומות באה אחריו הפשטה. והם "או בנבלת". "את סיחן". "כי מאסו את תורת" דישעיה. "איש יושב". "כל מעבר מטה". "איש הולך אחרי שרירות". "שקר הנביאים". "די כל מלך רב ושליט". "די מלכות". "כל חרד" דעזרא. "די בעבר נהרא" דעזרא. וזה הענין מפריד בין זה היתיב המצוייר כעין שופר הפוך לשופר הפוך שהוא משרת. אם הוא משרת יהיה בפנים מן הנקודה כגון "שבע שנים הנה". "אך את זה לא תאכלו". ואם הוא יתיב יהיה חוץ מן הנקודה כגון אלו הי'א הנזכרים למעלה. ואם יהיה לך ספיקה מאחר ראיה זאת הרי לך ראיה משני פנים. אופן אחד. אם היה אחריו יתיב כמוהו אי אפשר לו ממשרת. ולא ימנע אותו המשרת לבלתי היותו או שופר הפוך או מרכא. ואם היה משרתו שופר מהפך לא יתכן שישרתוהו שני שופרין הפוכין כלל. אלא האחד יהיה שופר יתיב חוץ מן הנקודה. והאחר היה שופר הפוך ומשרת לפשטא שלאחריו. כגון "בן אדם ארץ כי תחטא לי" ודומ'. וכמנהג הזה אם שימשתו מרכא ליתיב לא יתחברו לו בשירותו שופר מהפך ומרכא יחד. והאופן האחד שהדקדוק כבר תפסו בידם שהיתיב הוא שיהיה אחריו פשטא וספרים י'א כמו שכת' למעלה. ודע אם היה משפט היתיב יהיה עם תחלת אות בתיבה. ומי שקרא "שתים" ביתיב מהפך והוא באות השלישי שבכתיבה לא עשה יפה. לפי שהנחת הדיבור "שתים" נהיה עם האות הגימל. ועל זה העניין יתכן להיות בפשטא מלמעלה "שתים" ולכך אתה רואה בספרים הטובים "שתים". ואל תתמה על דיבור "שתים" שעיקרו אשתים כי הוא כמו "אשה אל אחותה". ואין זאת כי אם חיבור לדבר אחד ולכן עיקר "שתים" הוא אשתים. הפשטה אם ישרתנה משרת אחד יתכן שיעלינו שופר מהפך ויתכן להיות כן מרכא. התנאי על זה הוא שאם אין בו מלך בין המשרת והפשטא דע שהמשרת מרכא הוא כגון "והכן לי בזה". "היתה תהו ובהו" ודומ'. ואם יהיה בין הפשטא ומשרתה מלך אחד או יותר יהיה משרתה שופר מהפך כגון "וחגותם אתו". "וידבר משה" ודומ'. זה הכלל. לא יהיה משרת שידבק לפשטא אלא או שופר מהפך או מרכא. ודע אם שימשתו המרכא ולא היה בתיבת הפשטא אלא מלך אחד משלתו המרכא והאריכתו. כגון "יוצר אור". "מה מצאו אבותיכם בי". "האלהים אני". ואם היה בתיבת הפשטה יותר ממלך אחד לא משלה המרכא כלל אלא יהיה משרתה שופר הפוך. ואם ראית על התיבה שני פשטין הרי סומך הקריה על הראשונה לפי שהאות הראשונה הוא שמחלק. הלא תראה שהתיו של "תוהו" הוא המחלק הדיבור והשנייה נכתבת שלא יחשוב אדם שהראשונה אזלא. ואם היה לפשטא ב' משרת' הראשון יהיה או אזלא או שופר מונח. והתנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות ראשון מן תיבתו יהיה שופר מונח. כגון "ליל שימורים הוא לייי". "כי ארץ פסילים היא" ודומ'. ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר יהיה אזלא. כגון "וכי מי אנכי". "אשר אמרו לרואים". ואם שרתו לפשטא ג' משרתים הראשון לעולם תלשא. כגון "ונבקע הר-הזתים מחציו" והדומ' לו. ואם שרתוה ד' משרתי' או יותר דע כי כל משרת אשר יבוא קודם התלשא הוא שופר מונח. כגון "וישלח חזקיהו מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר חטאתי". המשרתים הבאים קודם תלישא כולם שופרות מונחים. ואחר התלישא לעולם אזלא ואחר האזלא לעולם או שופר הפוך או מרכא. ==2.7== שער הזקף הוא ב' נקודות זה על גב זה ונקרא זקף קטן. והזקף השני שתי נקודות זה על גב זה ומקל אחד אצלם מצד שמאל ונקרא זקף גדול. הזקף הקטן לא ישרתהו אלא ב' משרת'. שופר מכרבל ושופר עילוי. והתנאי על זה הוא שאם היה לזקף משרת אחד והוא עם האות הראשון בתיבת המשרת אז יהיה שופר מכרבל. כמו "מי גוי גדול". "רגע אדבר". "לא דוכאו" ודומ'. ואם היה השופר עם האות השיני או יותר יהיה שופר עילוי. כגון "ולא פחדו". "ורגע אדבר" ודומ'. ואם שימשו לזוקף שני משרת' יהיה הראשון מכרבל. או אם היה עם האות הראשון או עם השיני או יותר והמשרת השני עילוי. כגון "אשר כופר בהם". "אשר יצא ממעיך" ודומ'. ודע כי המתיגה תהיה עם הזקף הקטן בתחלת התיבה אם היה התיבה בלא משרת לבער: הגעיא מן האות אשר היא עליו. כגון "והכהן" והדומ' לו. והזקף הגדול מרמז בו בעמידה נצבה עם המקל מפני שבא בלא משרת ובלא מתיגה מלמעלה. כגון "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "ויבא עד לפני שער המלך" ודומ'. שתי אתנח' לא תמצאן בפסוק אחד לפי שהוא תנהג מנהג מחצית הפסוק. ולא ישרתה אלא שופר עילוי חוץ מי'א מקומות שתשרתה המאיילא. והשלמתה ותנאה שיש בין המאיילא והאתנחת' מלך אחד בר מן חד "וישבו בה ויבנו בה" דדברי-הימ'. ואלה הם. "ויצא נח". "בשבועותיכם" ד"וביום הביכורים". "קפדה בא". "מאפילייה". "לאופנים". "ובאו שמה והסירו" דיחזקאל. "ותאמרנה לה". "ומזון לכולא ביה" וחב' דדניאל. "ובאת שמה" דמלכים. "וישבו בה" דדברי-הימ'. ויתכן להיות לה ב' משרתי' כגון "כי מה ראית". "כי לא תחפירי" ודומ'. ויתכן לבוא בראש הפסוק כמו "ובהר" במדבר". "ויאמר אל נא אחי". וזה הטעם יקרא מונח. לפי שאתה מניחו בלי מתינה והנעה כי טוב. ודע כי כל טעם שיתכן בו מתיגה והעילוי פעם וההשכנה וההנחה פעם. אם נשאר אחריו מלך בתיבה יהיה מתוג. כגון "ואת הארץ". "כנמא". "והמלך". או בלעדי אלה. ואם היה עם סוף מלך מן תיבה יהיה מונח רפי. כגון "ויהי אור". "היש לכם אב או אח" "ישראל לא ידע". ==2.8== שער הזרקא. אם היה בלא משרת אין עליה דיבור. ואם שרתה משרת אחד לא יהיה אלא שופר עילוי. כגון "ויאמר ייי אל ישעיהו". "כה אמר ייי למשיחו". והיוצאים מתנאי זה הם תשע שבאים במרכא. והם "כי תשא את ראש בני ישראל". "לכן אמר לבני ישראל". "בכל אשר התהלכתי". "ויעלו בבעל-פרצים". "נספה מפני צריך" דדברי-הימ'. "ויזבח שור ומריא וצאן לרוב". "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה". "קנה נגד היושבים". "בכל אשר התהלכתי" דדברי-הימ'. ואם היה לזרקא ב' משרת' יהיה הראשון אזלא. כגון "ויאמר משה לפרעה". "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת-פענח" ודומ'. חוץ מב' שהן למטה. והן "ויהי הוא מספר למלך" דמלכים. "אשר לא מעמך ישראל". וכבר נהגו חכמ' בדבר הזה מנהג עלילה. שכל מי שיהיה על תחלת אות התיבה נקרא למטה. כגון "רוח אלהין קדישין". "הן קרבו ימיך". ==2.9== שער לגרמיה. הלגרמיה ישרתוהו ב' משרת' והם ב' מרכות. כגון "אשר בית ישראל". "כי המלט אמלט". והשופר הבא עם המקל אשר בין שתי תיבות הוא לגרמיה. והאות אשר השופר תחתיו הוא המחלק. והמקל השובר את הפסק אינו על אחת מכל האותיות אלא מודיע שזה השופר הוא לגרמיה. ==2.10== שער הרביע. הרביע ישרתהו משרת אחד והוא שופר מונח כגון "ולא יכלו לשתות". "או אז יכנע" ודומ'. ויהיה השופר עמו בתיבתו בה' מקומות. והם "ועתה אל תעצבו". "אנא חטא". "ואסערם". "ואילו האחד". "בלטשצר". ואם שרתוהו ב' משרת' יהיה הראשון דרגא. כגון "כי על אפי ועל חמתי" והדומה לו. ואם שרתוהו ג' משרת' יהיה הראשון שופר מונח כגון "לא מבני ישראל המה". "גם בן ואח אין לו". ==2.11== שער התביר. התביר אם שרתו משרת אחת בתיבתו לא יהיה כי אם מרכא. ואשר מזקיקו להיות עמו מרכא בתיבתו לשרתו ב' תנאים. האחד הוא שיהיה קודם האות אשר תחתיו שבא אות שיהיה עמו אחד מן ג' מלכים אילו אה או אי. כגון "יצאו" "ישתרגו" "התבוננו" בר מן חד שיש עם אות המרכא נקודה מלמטה. והוא "בבירתא במדי מדינתא" דעזרא. ועל התנאי הזה יש ג' פסוקים שיש חטף-פתח בין המרכא והתביר. והם "וידרש חזקיהו על הכהנים". "אל תלחמו". "ותעלו על שפת לשון". ואין זולתם. ואילו לא אחזו אלו הג' או "ורחצו" יקרא כמו כן במרכא ותביר וכל הנוהג כמנהגו. ואם שימש לתביר משמש אחד בתיבה אחרת אותו המשרת יהיה או מרכא או דרגא. והתנאי בהזקקת מרכא הוא לפי שאין בין אות מרכא ובין אות התביר אלא מלך אחד או אין ביניהן מלך כלל יזקיק בו המרכא. כגון "ויכם דוד". "כי כה אמר" ודומ'. שאין ביניהן אלא מלך אחד. "כי לא שונא הוא לו". "ויקרא שם אברם בשם ייי" ודומ'. שאין ביניהן מלך כלל נזקקין אל המרכא. ואם יסף על מלך תהיה משרתו דרגא. כגון "ויקם יהושע". "וילונו העם". "וישב על ברכיה" ודומ'. ואם היה בין אות המשרת לאות התביר מלך ושבא שוכן כגון "אשר לקחו" ישרתהו מרכא. ואם היה מלך ושבא מניע כגון "ואשר תאמרו אלי אתן" ישרתהו דרגא. וכל אשר יהיה ביניהם שני מלכים ויותר יהיה המשרת דרגא מלבד ט'ו מקומות היוצאים מתנאי זה. שאע'פ שאין ביניהן כי אם מלך ושבא שוכן ישרתם הדרגא. והם "ואברהם היו יהיה". "וכי יגף שור איש". "לא תהיה משכלה". "וכל אשר אין לו" דמשנה-תורה. "ובני אשר ימנה וישוה". "וישלחם יהושע". "וישבו בין ביתאל". "וישם אותם אורב בין ביתאל". "כי אם ארבע מאות איש נער". "אשר ברכו ייי צבאות". "כשד שלמן בית-ארבאל". "הפוך ידך" דדברי-הימ'. "כי לא יכלו לעשותו". "כל אשר תמצא ידך". "כי אין לעמוד". "ועד הם עומדים" דעזרא. ואם היה בין אות המשרת הקרוב אל התביר ובין התביר פסק יהיה אותו המשרת דרגא. או יהיה ביניהן מלך אחד או לא יהיה ביניהן כלל מלך. כגון "המול ימול". "וישם המלך אחשורוש מס". ואם ישרתוהו ב' משרתי' יהיה הראשון או שופר מונח או אזלא. התנאי על זה הוא אם היה המשרת עם אות הראשנה שלתיבה יהיה שופר מונח. כגון "עיר שופכת דם". ואם ניתק המשרת אל אות השיני או יותר תהיה אזלא. כגון "ואיש ראש בית אבותיו" והדומ' לו. ואם שרתוה ג' משרתים יהיה הראשון תלשא. כגון "כי אעלה ארוכה לך". "נחלת עבדי ייי וצדקתם". ואם שימשתו התלשא לא תשתנה התלשא מלבוא אחריה. וזהו משפט התלשא. לא יהיה אחריה לעולם אחד מן המשרתי' כי האזלא. ואם ישרתוהו ד' משרתי' יהיה המשרת המוקדם לתלשא לעולם שופר מונח. כגון "כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשה-אל" והדומ' לו. ולא יתחבר לתביר בשירותו הדרגא והמרכא יחד כי אם ב"אם תעירו ואם תעוררו" וחבריו. הטפחה לא ישרתה לעולם אלא מארכא כי אם בי'ד מקומות תשרתיה הדרגא עם ב' מרכות ביחד. והם "ויבא לו יין וישת". "למה תעשה כה". "אשר לא צוה". "הלא טוב לנו". "ויקרא לה נבח". "אני ייי נעניתי לו בה ברוב גילוליו" דיחזקאל. "ויחנו אלה נכח אלה". "אשר לא הגיד לה" דמלכים וחברו דדברי-הימ'. "ויהי ריב ומדון" דחבקוק. "ויחי לב לעם" דעזרא. ולא יהיו לו יותר מב' משרת' על זה האופן. ולא תשרתוה המרכא בתיבתיה עמה לעולם כי אם בח' מקומות. והם "בכל מושבותיכם". "את כל ההרותיה בקע". "מבליגיתי". "ומכל גילוליכם" דיחזקאל. "מכל תועבותיכם" דיחזקאל. "כי למבראשונה". "ונבזביתך" דדניאל. "שהם הרהיבוני". וסימ' מה'ם גתלו'ש. מלבד אלה ח' לא יתחברו עמה כי אם געיה. והשמר בזה שתגעה כל תיבת טפחה שיתכן להיות עמה געיא מלבד אלה ח'. ואם שרת אותה משרת בתיבה אחרת יהיה לעולם מרכא. כגון "את השמים" והדומ' לו. אלא שהמרכא אם שימשה לטפחה יתחלף מחלוקת המרכא. וזה לפי שתעיין אם אין בין אות המרכא ובין אות הטפחא מלך כלל אחת מן הנקודות יהיה מחלוקת המרכא בטל ומתוג. כגון "ונתתם לי אות אמת". ואם היה בין אות המרכא ובין אות הטפחא שני מלכים. אחד בתיבת המרכא כגון "כי לא מלו אותם" והדומ' לו או מלך אחר בתיבת המרכא. כגון "יעשה לו" והדומ' לו. מושלת בהם מרכא בלי מתיגה. ואם נתרחקה המרכא הרבה מן הטפחא והיה ביניהם תיבה במקף. מושלת גם שם המרכא בלי מתיגה. כגון "סורה שבה פה". "הוא יבנה בית" ודומ'. ומי שלא בא על ג' אופנים אלה לא יתמתג. כגון "כי עשיתי עמכם חסד". "ואלכה אליה ואדרשה בה" ודומ'. וכל ג' תיבות שתהיה הראשנה "כי" והשניה "לא" והשלישית תהיה טפחה. הסתכל בתיבה השלישית אשר בה הטפחה. אם עומדת האות הראשונה במלך. שים "כי" במרכא ולא במקף. כגון "כי לא נסב". "כי לא כלו רחמיו". "כי לא האמין". ואם יהיה שבא באות הראשונה מן תיבת הטפחה. שים "כי" במקף ולא במרכא. כגון "כי לא דרשנוהו". "כי לא ביד יקחו". "כי לא בכח". חוץ מן תיבה אחת שיש בתיבה מלך באות הראשון "כי" במקף ולא במרכא. והוא "כי לא תעבור את הירדן". וזה התנאי נוהג במרכא לשרת הטפחא. ==2.12== שער הסילוק. הסילוק לא ישרתהו אלא מרכא לבדה חוץ מה' מקומות שתשרתהו המאיילא. "להחלו". "לדורותיכם" ד"שמן משחת קודש". "וקויתי לו". "ממועצותייהם" בהושע וראש פסוקו "וחלה חרב". "והאשתאולי" דדברי-הימ'. ואם תשרתהו המרכא לא תהיה עמו בתיבתו לעולם. ויותר ממה שמתחזקין בני אדם בדבר הזה. לפי שקוראין עם הסילוק אם היתה תיבתו רחבה מרכא. וזהו שינוי שרשי הקרייה לפי שלא תשרתהו כי אם בתיבה אחרת. כגון "ואת הארץ" וכמהו. ==2.13== שער על הגעיא. הגעיא היא הנפשת המילה ותחבב הקריאה ותטעימה בטעם ותשים תאות הקריאה בלב הקורא ותנדיבהו על הוספת הקריאה. וכבר ראיתי שחוטפין אותה במקצת מקומות ומקיימין אותה במקצת המקומות. וכלל הדבר אין לה שורש לפי שאינה מנוייה עם הי'ב טעמ' ולא עם המשרת' ומעמדה לנטות אל הימין שלקורא בדמיון העמדת הטפחא ומאיילא אע"פ שאמרו אין אב לגעיא והיא לעולם יהיה עמה מקף. והוא דבר שמדביק שתי תיבות אם היתה התיבה שאין בה לא טעם ולא משרת. כל תיבה שיש בה טעם לא יהיה בה מקף אלא אם תבוא הגעיא מלפני הטעם או תהיה בתיבה טעם ומקף בקצת המקומות. ויש מקומות שלא יתכן בהם אות הגעיא כגון "כי לא ישנו" שהוא מן שינה ותנומה. ואילו נחטפה היוד אז תסור התיבה מעיקרה ונדמית כגון "אחרי דברי לא ישנו". וכמהו כמו שתראה שישתנה הדיבור אם לא היתה הגעיא. ==2.14== שער על חניית המשרת'. שופר מכרבל לא ישרת אלא לזקף קטן. שופר מהפך לא ישרת אלא ליתיב. שופר עילוי משרת לג' טעמ'. לזרקא וזקף ואתנח'. וגם בין הזרקא לסגולה לא ישרת אלא שופר עילוי. שופר מונח ישרת לז' טעמים. פזר וזרקא ותלישא וטרס ויתיב ורביע ותביר. הפזר לא ישרתהו אחר זולתו אלא אם יהיה פזר גדול יבוא הגלגל והתלישא זולתו. והטרס והזרקא והרביע והיתיב ישרתם שופר מונח במקומות ידועים. מספר חלקי התלישא האדוקה בד' טעמ'. והם זרקא ויתיב וטרס ותביר במקומות ידועים. חלקי המרכא בו' טעמ' בלבד. הטפחה והסילוק במקום ידוע שישרתם המאיילא והדרגא. כגון "ויבא לו יין" וחביריו. מספר חלקי אזלא בד' טעמ'. טרס ויתיב וזרקא ותביר במקום ידועים. מספר חלקי הדרגא בשני טעמ'. רביע ותביר במקום ידוע. ==2.15== שער על שכונת הטעמ' מה שראוי להיות שכן על דרך חוק. יש תביר שאפשר בלא טפחה אחריו כגון "הלא ביום ההוא". והיוצא מתנאי זה אחד שהוא אתנח'. והוא "אם ארץ מאפליה". ומזה הטפחה אי אפשר לו שלא יהיה אחריה או אתנחת' או סוף פסוק. כגון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומן זה הזרקא אי אפשר שלא יהיו אחריה רודפיה חוץ ממקום אחד. והוא "כה אמר ייי למשיחו לכורש אשר חחזקתי בימינו". ואילו ג' הטעמ' התביר והטפחה והזרקא אדוקים לד' טעמ'. והם תביר שאחריו טפחה וטפחה לאתנחתה וסילוק וזרקא לסגולה. ==2.16== שער על הטעמ' מה שהוא שוכן על דרך הראוי לעבור ממנה. הפזר יתכן להיות אחריו התלישא כגון "זרע וקציר". והיתיב כגון "ותשובנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל" וכגון "ועתה אל ישם אדוני המלך בלבו". והזרקא כגון "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה". ויתכן אחריו התביר. כגון "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה". ויתכן אחריו טרס. כגון "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו". ויתכן אחריו לגרמיה. כגון "שלח למכנש לאחשדרפניא". "וישוע ובני ושרביה ימין". אבל לגרמיה אם היה אחריו טרס יתכן להיות אזלא ביניהם. כגון "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". התלישא יהיה לה שכן מאחריה הטרס. כגון "וכנניהו ושמעיהו ונתנאל". "כי בליל שודד". ויתכן אחריה הזרקא. כגון "והביאו את אחיכם הקטן אלי". ויתכן אחריה היתיב. כמו "כי יען בטחך במעשיך". "פלא יועץ אל גיבור". ויתכן אחריה תביר. כגון "ושמע ויזדי ויעבץ". ולא תהיה שכינה טעמ' אלא למה שזכר הטרס כגון להיות אחריו רביע. כגון "והיו בתי ירושלם". ותלישא. כגון "ביום ההוא תתעלפנה". וזרקא. כגון "ויכס את עין + הארץ". ולגרמיה. כגון "כי אביאנו אל האדמה". ויתיב. כגון "ועשה למבצרי מעוזים". ותביר "דמות כמראה אדם". הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע. כגון "ואיבה אשית". "זה יתנו". "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו". ופזר "למכנש לאחשדרפניא". "ושרביה ימין". וטרס לא יהיה אלא אזל-ואתי בי'א מקומות במקרא. והם "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם". "מעי מעי אוחילה". "ויקח עבד מלך את האנשים". "הן ישא איש בשר קודש". "ויעש בירושלם חשבונות". "איכבוד בן פנחס בן עלי". "ויען יונדב בן שמעה אחי דוד". "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה". "את תרתן ואת רבשקה מלכיש". "באים מדרך שער העליון". "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום". ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות. והם "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". "ושם שני בניו מחלון וכליון". "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו". ויתכן אחריו תביר במקום אחד. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלם". ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הרביע יתכן להיות אחריו זרקא. כגון "ויהי בשלח פרעה". והיתיב. כגון "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא". והתביר. כגון "וילך בכל דרך". ותלישא. כגון "ויאמר קראתי מצרה לי". וטרס. כגון "אנא חטא". ויתכן אחריו פזר. כגון "ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והסיקו". והטפחא במקום אחד. "אני ייי נעניתי לו בה". ולא יהיה לשכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר. הפשטא יתכן להיות אחריה זקף. כגון "ויקרא אלהים לאור יום". הרביע. כגון "המים האלה יוצאים אל הגלילה". אלא יש לו זה התנאי. כל רביע שיבוא אחר פשטא אי אפשר שלא יהיה אחר הרביע יתיב אחר. כגון "המשלחים עליך לדרש המופת" דדברי-הימ'. "והמן נופל על המטה". בר מן ב'. "ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת". "אבי דבר גדול הנביא". ותלישא. כגון "כי פשה הנגע בבגד". ולגרמיה "ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות". וזרקא "הילדים אשר גדלו אתו". "ולקחת מדמו ונתת". ותביר "על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה". "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות". וטרס "חי אני אם יפול". ולא יתכן להיות לה שכן אחד מן הטעמ' חוץ ממה שנזכר. הזקף יתכן אחריו טפחה. כגון "ויצא ייי ונלחם". והתביר. כגון "ויאמר ייי כאשר הלך עבדי ישעיהו". ואם היה הזקף לפניו יתיב יתכן לבוא אחריו תלישא. "חי אדני המלך כי במקום". והיתיב "ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נויהו". אלא שיש לו זה התנאי. כל זקף שיש אחריו יתיב אי אפשר שלא יהיה אחריו זקף. כגון "כי אמר איוב אולי חטאו בני". "ואני זאת בריתי אותם אמר ייי רוחי אשר עליך". "ומשפחות אבי קרית-יערים היתרי והפותי". והרביע מבלעדי הקמת היתיב. "ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז". "אוי לי אמי כי ילידתיני". "לא שלחך ייי ואתה". והטרס. כגון "מזריע זרע עץ פרי". ולגרמיה "אל העגלה ואת כלי הזהב". "ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא". ואתנחתא במקום אחד "לייי בשבועותיכם". והסילוק במקום אחד "הצרעתי והאשתאולי". האתנחת' לא ימנע מלבוא אחריה אחד מן הטעמים אלא אתנחת' כמוה. הרודף לזרקא לא ימנע אחריה אלא טפחה ואתנחת' וזרקא וסגולה כמוה. סופ' פסוק ימנעו אחריו כל הטעמ'. יתיב המהפך יתכן להיות אחריו זקף. כגון "רק אתכם ידעתי". ויתיב כמוהו. כגון "או בנבלת". וטרס. כגון " אפס כי לא תהיה תפארתך". ==2.17== פרק על מספר משרתי כל אחד ואחד מן אלה הטעמ'. שמשי הפזר הקטן שופר מונח. שמשי הפזר הגדול שופר מונח אלא שהמשרת הקרוב אליו הוא הגלגל. שמש התלישא שופר מונח. שמשי הטרס ג'. שופר מונח ותלישא ואזלא. שמשי הלגרמיה ב'. שופר מונח ומרכא. שמשי הרביע ב'. שופר מונח ודרגא. שמשי הזרקא ה'. שופר מונח ותלישא ושופר עילוי ואזלא ומרכא. שמשי היתיב ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ושופר מהפך ומרכא. שמשי הזקף ב'. שופר מכרבל ושופר עילוי. שמשי התביר ה'. שופר מונח ותלישא ואזלא ודרגא ומרכא. שמשי הטפחא ב'. דרגא ומרכא. שמשי האתנחת' ב'. שופר עילוי ומאיילא. שמשי הסילוק ב'. מרכא ומאיילא. ==2.18== פרק על סדר הטעמ' האחד אחר אחד. אחר הטרס רביע. אחר לגרמיה רביע. אחר רביע יתיב. אחר יתיב זקף. אחר זקף תביר או טפחה. אחר טפחה אתנחת' או סוף פסוק'. אחר פזר תלשא. אחר התלשא טרס. אלה הם הטעמים המנועים לבוא זה אחר זה. הפזר לא יבוא אחריו זקף ורביע וטפחה ואתנחת' וסילוק. התלישא לא יבוא אחריו פזר ורביע ולגרמיה וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הטרס לא יבא אחריו פזר וזקף ואתנח' וטפח' וסילוק. הלגרמיה לא יבוא אחריו תלישא וזרקא וזקף ואתנח' וטפחה וסילוק. ואם יבוא אחריו טרס לא יהא אזל-ואתי והם י'א בלבד. הרביע לא ימנעו מאחריו אלא זקף ואתנח' וסילוק. וטפחה יבוא אחריו במקום אחד. הפשטה ימנעו מאחריה אתנח' וטפחה וסילוק. הזקף ימנעו מאחריו פזר וזרקא וסילוק. ואתנחת' לא יבואו אחריו כי אם סילוק במקום אחד "והאשתאולי". במקום אחד "בשבועותיכם". האתנח' לא ימנע מלבוא אחריה אלא אתנחת' כמוה. הזרקא ימנעו מאחריה ג'. טפחה ואתנח' וסילוק. תביר לא ימצא מאחריו כי אם טפחה לבדה. אבל במקום ימצא אחריו אתנח'. שופר יתיב לא ימצא אחריו אלא זקף כי אם בי'א מקומות ימצא אחריו פשטא. ומן המשרתים לא ימצא אחד מהם מתרדף אחר חבירו כי אם שופר מונח אחר שופר מונח ושופר עילוי אחר שופר עילוי. ואלה הי'ב טעמים לא יתכנו להיות בפסוק אחד כולם יחד אלא בב' פסוק' יקובצו מהם בכל אחד. והם "ויצאו יושבי ישראל" אשר יחסר ממנו היא אחד והיא תמצא בפסוק האחר והוא "ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אליו לכו שובו". ואשר יחסר ממנו הוא הפזר והוא נמצא בפסוק האחר. וגם אמרו בעלי הדקדוק. ואם רצית לומר המלה הראשונה על השנייה בגעיא יהיה בין שני הטעמים מלך אחד או מלך ושבא. ויהיה הטעם בתחלת השנייה או יסור ממנו בשבא. ותהיה הראשנה סופה יוד או ויו. כגון "ופניתי אני". "ואם העלם יעלימו עם הארץ". "ויהי כי הקיפו ימי המשתה". כל "רמה" דבמקרא קמצ' וטעמ' לרע בר מן ג' דטעמ' לעיל. והם "ידינו רמה". "רמה קרני בייי". "ייי רמה ידך". כל "פלא" דבקר' ננקד בצירי בר מן ב' דטע' לעיל והן בסגול. "הלמתים תעשה פלא". "כי עשית פלא". "בהן" ג' בסגול וסימ' "ויבאו פלשתים וישבו בהן" דשמואל. "ולכל בהן חיי רוחי" דישעיה. "ישרתו בהן" דמשכנא דיחזקאל. כשתמצא פועל ממשקל חזק נגינתו מלעיל ולשעבר. כגון צפית "הכית" "צוית" צפיתי "הכיתי" "ציויתי". ואם נוספה ויו בראש התיבה. כגון "וצפית" "והכיתי" "וצויתי" וציפיתי "וציוית" וטעמ' מלרע ולהבא. אבל "והכית" מתחלף מהם. יש "והכית" מלעיל. "והכית" מלרע. אם הוא סמוך לטעמ' מלרע. ואם אינו סמוך לא' טעמ' מלעיל. והסמוכה לאלף הן ה' במסורת בתיו. ושאינן סמוכין לאלף כגון "והכית בצור". ועוד "שמת" "שמתי" "קמתי" "שבתי" "דברתי" "נתתי" מלעיל. מפני שהן לשעבר. ואם נוספה ויו בראשון חזר ולהבא. ומלרע כגון "ושמתי" "וקמתי" "ושבת" "ושבתי" "ונתת" "ונתתי". אבל "ודברתי" יש בו כמעט חילוק. אם אות א'ח-ה'ע באה אחריהן חזר הטעם לעיל. כגון "ודברתי על הנביאים". וכן "והוספתי על כל תהלתך". "הגדלתי והוספתי חכמה". ונתברר לי שבסיבת אלו מפני שהן לשעבר. ודע כי פעמ' תבוא מלעיל המשרת בלא עלילה זולתי להרויח בין הטעמים. כגון "מאה ארך". "מאה איש". וכמוהו הרבה. בהיות הטעם באות הראשונה שלתיבה יתלה הטעם לעיל. וגם בהיות הטעם באות השנייה מן התיבה השנית וקדם לה שבא יתלה הטעם למעלה. כמו "עד בעלת באר". עיקרו להיות מלרע ונתעלה בעבור הטעם הבא אחר השבא. וכמהו "ויטב לך ותחי נפשך". "שמש ירח עמד זבולה". "ובישועתך מה יגל מאד". ודע כי כל הא הנוספת בסוף התיבה ואין המלה לשון נקבה. אותה הא באה להשביח המלה וטעם המלה ההיא לעיל. כגון "שאלי נס ונמלטה". "השפלה הגבה". "כמו תנור בוערה מאופה". שעיקרו ונמלט. השפל. בער. כי הם לשון זכר והם לווי. וכמו כן דרך כל השמות הנוסף הא בסופן. כמו שם "שמה". ים "ימה". נחל "נחלה". מצרים "מצרימה". העיר "העירה". ירושלם "ירושלימה". נב "ויבא דוד נבה". דדן "ודדנה". הטעם נשאר במקומו כאשר הוא בלא הא. ודע כי כל נון הנוסף בסוף המלה לא יהיה הטעם כי אם באות השלישית שלפניו. כמו "תשמעון" "תאבדון". ואם אין שם נון יהיה הטעם בעין או בדלת. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם הם אתנח' או סוף פסוק' הטע' או בב' או במם. כמו "תשמעו" "תאבדו". ואם נוסף הן ירד הטעם בבית או בדלת. כללו שלדבר. פעלנו פעלונו פעלתיהו תפעלון הטעם באות השלישית קודם. וכן "הביאותיהו" "עשיתיהו" כמו פעלתיהו. תמו הטעמים שלעשרים ואחד ספרים. =3= ==3.1== טעמי ג' ספרים. דע שאלו ג' ספרים – תילים איוב ומשלי – נשתנו מן כ"א ספרים בג' פנים. האחד: עצם כתיבתן ותיקון שירטוטם כתיקון ספר, ועזיבת קצת מן השיטות על בניין השירה בכתיבתה. והאופן השני: שהפסוקין שלהן קטנים. והאופן השלישי: שינוי טעמיהם. ==3.2== שער על הטעמים. אלה ג' הספרים ישרתום ח' טעמים, והם פזר וזרקא ורביע ולגרמיה ויתיב וטפחה ואתנחתא וסילוק. ומשרתיהם: שופר עילוי וגלגל ושופר הפוך ושופר מונח ומאיילא ומרכא ושלשלת ומקל וצינורית ושוכב ודחויה. דע שטעמי אלו ג' הספרים יש בהם שרודפים זה אחר זה ויש שאינן רודפים זה אחר זה. אלו שיש בהן רדיפה: רביע וזרקא ולגרמיה; וזולתם מנועי רדיפה. ==3.3== פרק על מקומות המשרתים. דע שאלה ח' טעמים מתחלקים על סדר המשרתים ד' חלקים. הראשון: מה שיתכן להיות להם ב' משרתים ולא יותר, והם זרקא וטפחה, כגון {{צ|הָ֤אֵ֣ל׀ לָנוּ֘}} {{ק|([[תהלים סח כא]])}} ודומה לו, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}. עוד יש אחר ואין כמוהו ויש לו ד' משרתים, והוא {{צ|בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְיָ֮ אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו}} {{ק|([[תהלים יח א]])}}. והחלק הב' שיהיו לו ג' משרתים ולא יותר, והם שנים: לגרמיה ופזר; כגון {{צ|כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀}} {{ק|([[תהלים קיז ב]])}}, {{צ|גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת}} {{ק|([[תהלים כג ד]])}}. והחלק הג' שיהיו לו ד' משרתים ולא יותר, והם ב': רביע ויתיב; כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}, {{צ|כִּ֥י יֹ֮סִ֤יף עַֽל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע}} {{ק|([[איוב לד לז]])}}. והחלק הד' שיתכן שיהיו לו ה' משרתים ולא יותר, והם ב': אתנחתא וסוף פסוק'; כגון {{צ|כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ}} {{ק|([[משלי ג יב]])}}, {{צ|וְאַתָּ֨ה נָ֮שָׂ֤אתָ{{ק|(י)}} עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים לב ה]])}}. ==3.4== פרק לבאר סיבות הטעמים. הפזר פעמים יתכן להיות לו ב' דמויות: צורת ט' וצורת ץ'. אשר הזקיקו לצורת ט' הוא הגלגל. ולא נדע מדוע נשתנה הפזר בב' דמיונות באלו ג' ספרים. הפזר; אם שימשוהו ב' משרתים, יהיה הראשון מרכא ופעם יהיה שופר מהפך, והב' פעמים יהיה שופר מהפך ופעמים יהיה {{ק|(מ)}}גלגל. התנאי על זה הוא: אם היה הראשון עם תחלת אות מן תיבתו יהיה שופר הפוך, ואם היה עוד השני עם תחילת תיבתו יהיה גלגל, כגון {{צ|כִּ֤י כ֢וֹס בְּֽיַד־יְיָ֡}} {{ק|([[תהלים עה ט]])}}, {{צ|כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם}} {{ק|([[תהלים מד ד]])}}. ואם סר המשרת הראשון מתחלת אות חזר להיות מקל או מרכא ויהיה לרע, כגון {{צ|וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ}} {{ק|([[תהלים ה יב]])}}. ואם סר עוד המשרת השני מתחלת התיבה חזר להיות שופר מהפך. ותתחלף הקריאה במקום הזה הרבה, וזה לפי שאם הוסר המשרת השני מתחילת תיבה אות שמתהו גלגל, כגון {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֢וּם רֹאשִׁ֡י}} {{ק|([[תהלים כז ו]])}}, ויש מי שקורא {{צ|וְעַתָּ֨ה יָר֤וּם רֹאשִׁ֡י}}. ויש בהם שלא יכנס בשימוש הפזר גלגל כלל באלו ג' ספרים. ואם תראה בספרים מאלו שינויים לא תחשוב שיהא טעות. הזרקא; אם שרתה משרת אחד עם תחלת האות יהיה מרכא, כגון {{צ|אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֘}} {{ק|([[תהלים לב ז]])}}, {{צ|לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם היה משרת על האות השני מן תיבתו ויהיה תחת האות הראשון שבא יהיה המשרת מרכא עוד, כגון {{צ|אַל־תִּֽהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֘}} {{ק|([[תהלים לב ט]])}}, {{צ|בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֘}} {{ק|([[תהלים קא ז]])}}. ואם היה תחת הראשון מלך יהיה המשרת שופר, כגון {{צ|וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֘}} {{ק|([[תהלים נט יז]])}}, {{צ|אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘}} {{ק|([[תהלים מה ח]])}}. ואם חזר המשרת להיות על האות הג' או יותר יהיה המשרת שופר עילוי, כגון {{צ|בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘}} {{ק|([[תהלים ד ט]])}}, {{צ|אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘}} {{ק|([[תהלים פ טו]])}}. חוץ ממקום אחד שהוא במרכא והוא על האות השלישי: {{צ|חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. ואם היה המשרת עם אות דגש יהיה לעולם מרכא, או יהיה עם השני או עם השלישי או יותר, כגון {{צ|מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יב ו]])}}, {{צ|רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘}} {{ק|([[תהלים ד ז]])}}. מלבד {{צ|לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֘ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל}} {{ק|([[תהלים נט א]])}}, {{צ|אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ}} {{ק|([[תהלים קטז טז]])}}, לפי שאם היה הזרקא בשתי תיבות לא תהיה הראשונה במקף אלא במשרת, חוץ {{צ|כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֘}} {{ק|([[תהלים קט כח]])}}, וכבר מצאתי מהם לבד מאלה השנים. וכבר נמצא בספרים זה {{צ|יְקַ֥לְלוּ}} במרכא בזולתי במקף. השלשלת; ידוע שהשלשלת בג' ספרים עומדת בפני עצמה. ולא ישרתה לעולם שמש אחד. אבל ישרתוה שני משרתים בשני מקומות, והן {{צ|עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א׀}} {{ק|([[איוב לב ו]])}}, {{צ|כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם׀}} {{ק|([[איוב לז יב]])}}. וכל זמן שיבוא קודם השלשלת אתנחתא תהיה עומדת בעצמה ולמעלה תהיה הטעם שלה, כגון {{צ|וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀}} {{ק|([[תהלים ז ו]])}}, {{צ|תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀}} {{ק|([[תהלים יג ב]])}}. ואם לא תבוא לפניה האתנחתא יהיה משרת, והן ח' שהן משרתים, והם {{צ|יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ג ג]])}} – זאת לסוף פסוק. {{צ|לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן}} {{ק|([[תהלים סה ב]])}}, {{צ|כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ}} {{ק|([[משלי א ט]])}}, {{צ|הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ}} {{ק|([[משלי ו כז]])}} – אלו לאתנחתא. {{צ|חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְיָ֓ סָ֮בִ֤יב (ליראוו) [לִֽירֵאָ֗יו]}} {{ק|([[תהלים לד ח]])}}, {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}, {{צ|אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ}} {{ק|([[תהלים קלז ט]])}} – אלו לרביע. {{צ|יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים}} {{ק|([[תהלים עב ג]])}}. וישמוהו כנגד הפסק לטעם ממנה. הרביע; אם שרתו שמש אחד פעמים יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה מרכא ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על אלה החילופים הוא שתעיין אם יהיו אחר הרביע רודפיו דע כי המשרת מרכא, כגון {{צ|אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה}} {{ק|([[תהלים ג ו]])}}, {{צ|כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י}} {{ק|([[תהלים עג כו]])}}. ואם היה רביע אחר לגרמיה נזקק לו שופר מונח, כגון {{צ|מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י}} {{ק|([[תהלים ס י]])}}. ושופר מונח אם היה עם אות שיני מן המלה, כמו {{צ|יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ}} {{ק|([[תהלים ב יב]])}}, {{צ|נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ}} {{ק|([[תהלים ה ט]])}}, אם לא יהיו אחריו רודפיו. וכן אם היה אחריו סוף פסוק' יהיה עוד המשרת מרכא, כגון {{צ|מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ}} {{ק|([[תהלים נ ב]])}}. וכן אם יהיה לגרמיה או אם יהיה המשרת מרכא, לפי שהיו אחריה רודפיה, כגון {{צ|אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י}} {{ק|([[תהלים פז ד]])}}. והתנאי בהזקקת שופר מהפך הוא שיהיה סוף פסוק' ואין אחריו רודפיו, כגון {{צ|שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי}} {{ק|([[תהלים ב ח]])}}, {{צ|רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים סח יח]])}}. הרביע אם שרתוהו ב' משרתים ויהיה אחריו סוף פסוק {{תיקון גירסה|או|אז}} יהיה המשרת הראשון דחויה והשני מרכא, כגון {{צ|בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֹתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי}} {{ק|([[תהלים קיט יד]])}}, {{צ|גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ {{ק|(ו)}}אֶֽחְיֶ֗ה}} {{ק|([[תהלים קיט יז]])}}. וזה המין לא יתחלף ואם היו לו ג' משרתים, אבל הראשון יתחלף מן הג' ויהיה שופר הפוך, כגון {{צ|כִּ֤י מֶ֖לֶךְ (על) כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים}} {{ק|([[תהלים מז ח]])}}. וכן אם שרתוהו ד' משרתים לא יתחלפו הדחויה והמרכא, אבל יתחלפו הראשנים: הראשון יהיה צינורית והשני שופר, כגון {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים קיט נב]])}}. וזולתי אחד שמתחלף בו הדחויה והמרכא, והוא {{צ|בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ}} {{ק|([[תהלים סח טו]])}}. לגרמיה הוא מן הטעמים אשר ישתנו משרתיו ממשרתי כ"א ספרים. פעמים שישרתוהו שופר מהפך, כגון {{צ|אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}; ומרכא: {{צ|יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים ב ב]])}}; ושופר מונח: {{צ|וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀}} {{ק|([[תהלים יח ח]])}}; וצינורית: {{צ|הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀}} {{ק|([[תהלים כה ה]])}}. ונתברר לי סיבת זכרוניה. והרבה בני אדם שמשימין הלגרמיה פסק. ואשר יפרד בין לגרמיה ובין פסק – שני פנים. האופן האחד: לפי שמקצת הספרים הטובים כתוב מבחוץ כנגד הלגרמיה 'לגרמיה' וכנגד פסק 'פסק', ויהיה זה ברמז, אבל לא ימצא בכל הספרים כן. והאופן הב': שהפסקות בכל ספר מנויות. ואילו היו כולם פסקות בכל אלו ג' ספרים לא הוצרכו למנותם בכל ספר כדי להפריד בין לגרמיה ובין פסק, לפי שצורה אחת להם, והוא המקל אשר בין ב' תיבות. היתיב ישתנה צורתו מן צורת יתיב אשר בכ"א ספרים. היתיב יהיה בזולתי משרת ויהיה לו משרת, ומשרתהו השופר. אם היה בין האות אשר היתיב עליו ובין האות שהשופר עליו שני מלכים או יותר והוא האות הראשון מן התיבה, ראוי לו השופר, כגון {{צ|מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי}} {{ק|([[איוב מא ג]])}}, {{צ|כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי}} {{ק|([[תהלים לח ה]])}}, {{צ|כִּ֣י לָ֭חֲמוּ}} {{ק|([[משלי ד יז]])}}, {{צ|עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ}} {{ק|([[איוב כ ט]])}}, {{צ|הֵ֣מָּה רָ֭אוּ}} {{ק|([[תהלים מח ו]])}}, {{צ|שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס}} {{ק|([[תהלים לג יז]])}} ודומ'. ואם היה עוד עמו משרתו בתיבה, יסתכל אם היה בתוכה אחד משני מלכים – חולם או קמץ, ובין הקמץ או החולם ובין אות יתיב שבא, יהיה אחד מן המלכים מעלה בשופר, כמו {{צ|יִ֭לָּ֣פְתוּ}} {{ק|([[איוב ו יח]])}}, {{צ|הֲֽ֭מִיִּרְאָ֣תְךָ}} {{ק|([[איוב כב ד]])}}, {{צ|בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ}} {{ק|([[תהלים קט ז]])}} ודומיהן – בתוך התיבה קמץ. והחולם, כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ}} {{ק|([[תהלים לז לד]])}} ודומ'. ואם היה בתיבה מלבד אלה ב' המלכים לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|לְֽ֭תַאֲוָה}} {{ק|([[משלי יח א]])}}, {{צ|בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת}} {{ק|([[תהלים סח כז]])}}. ובכך ישתנה תנאי השבא, ואע"פ שאחד משני מלכים הויה שם לא תתעלה בשופר, כגון {{צ|מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ}} {{ק|([[תהלים סח ל]])}} והדומין לו. האתנחתא; אם שרת אתה משרת אחד יהיה פעם שופר ופעם מרכא. ומה שיזקיק המרכא ה' דברים: [האחד] הוא שתהיה האתנחתא ראשונה למה שבסוף, כגון {{צ|נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו}} {{ק|([[תהלים קלב ז]])}}, {{צ|שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה}} {{ק|([[תהלים קב ח]])}} ודומ'. והשני הוא שתהיה אחר האתנחתא רביע, כגון {{צ|הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים יט ב]])}}, {{צ|וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ}} {{ק|([[תהלים יח מג]])}}, {{צ|אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י}} {{ק|([[תהלים לח י]])}} ודומ'. והשלישי: שתהיה אתנחתא אחר רודפי רביע, כגון {{צ|שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְיָ֥ לְדָוִ֑ד}} {{ק|([[תהלים קלב א]])}}, {{צ|יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל}} {{ק|([[תהלים נ ג]])}} ודומ'. הרביעי: יהיה האתנחתא אחר רודפי הזרקא, כגון {{צ|וּֽצְפוּנְךָ֘ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}. והה': יהיה המשרת על תחלת אות מן תיבתו, כגון {{צ|ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי}} {{ק|([[תהלים יז ט]])}}, {{צ|לֹ֥א עָמָ֑ד}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואתה תמצא בספר הוריית הקורא אופן ששי חוץ שהוא הרבה משיטה זו ולא יתקיימו לו אלה התנאים לפי שהמשרת שופר, כגון {{צ|וְצֹ֣אן (מרעיתי) [מַרְעִיתֽוֹ]}} {{ק|([[תהלים ק ג]])}}, {{צ|מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ}} {{ק|([[משלי א ח]])}}, {{צ|הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ}} {{ק|([[משלי ל ד]])}} ודומ'. האתנחתא; אם שרתוה ב' משרתים יהיו הב' משרתים פעמים שופרות ופעמים דחויה ומרכא. התנאי על זה הוא: אם היה בין תיבת האתנחתא ובין המשרת הקרוב אליו פסק יהיה המשרת הראשון דחויה לעולם והב' מרכא, כגון {{צ|בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ (אלהים) [אֱלֹהֵ֑ינוּ]}} {{ק|([[תהלים סו ח]])}}, {{צ|הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ֥יָ׀ אֶשְׂנָ֑א}} {{ק|([[תהלים קלט כא]])}}. חוץ מב' מקומות בדחויה ומרכא ואין ביניהם פסק, והם {{צ|הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא}} {{ק|([[איוב ה כז]])}}, {{צ|הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י}} {{ק|([[איוב לג לא]])}}. ואם אין יהיו הב' משרתים שופרות, כגון {{צ|שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קה כא]])}}, {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, {{צ|כִּ֣י תְּשִׁיתֵ֣מוֹ שֶׁ֑כֶם}} {{ק|([[תהלים כא יג]] עי"ש)}}. ודע שהדחויה לא תשרת אלא לרביע והשוכב עם הטפחה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗}} {{ק|([[תהלים מה י]])}}. ופירושו שוכב מפני שמורידו בלא הנעה, כגון {{צ|נִצְּבָ֥ה}} כגון החמשה טעמים כגון {{צ|אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְיָ֗}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}}, השוכב לעולם עם הטפחה. והדחויה לעולם עם הרביע ועם האתנחתא. לרביע כגון {{צ|יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד}} {{ק|([[תהלים פג יח]])}} {{צ|בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֮מֵ֥ן׀ וְאָמֵֽן}} ד{{צ|אַךְ טוֹב}} {{ק|([[תהלים פט נג]])}}; ואתנחתא כגון {{צ|וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ}} {{ק|([[תהלים צד ז]])}}, {{צ|שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו}} {{ק|([[תהלים צז י]])}}, וכגון {{צ|אוֹדֶ֣ה יְיָ֣ כְּצִדְק֑וֹ}} {{ק|([[תהלים ז יח]])}}, {{צ|עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י}} {{ק|([[תהלים ו ח]])}}, ואתנחתא {{צ|כִּ֥י גָ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים}} {{ק|([[תהלים צו ד]])}}, {{צ|זָ֮כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְיָ֑ וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים קיט נה]])}}, {{צ|לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ}} {{ק|([[תהלים קלו ד]])}}, {{צ|וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף}} {{ק|([[תהלים קלו טו]])}}, {{צ|גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח ב]])}}, {{צ|לֹ֮א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ}} {{ק|([[איוב יח יט]])}}. האתנחתא אם שרתוה ב' יהיו שופרין, כגון {{צ|בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י}} {{ק|([[תהלים צד יט]])}}, ואם יהיו ג' משרתים פעם יהיה שופר הפוך ופעמים יהיה שופר מונח. התנאי על זה: אם יהיה על האות הראשון מן התיבה יהיה שופר הפוך: {{צ|כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל}} {{ק|([[תהלים צה ג]])}}. ואם יהיה על השני או יותר יהיה שופר מונח, כגון {{צ|וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב}} {{ק|([[תהלים צד כב]])}}. הטפחה מן הטעמים אשר ישתנו צורתם. ואם היו לפניה {{צ|לֹא}} {{צ|וְלֹא}} ותהיה הטפחה על האות הראשון או השני או השלישי יהיה {{צ|לֹא}} במקף, כגון ({{צ|ולא בטחתי}}) [אולי: {{צ|וְלֹא רָשַׁעְתִּי}} {{ק|([[תהלים יח כב]])}}] ודומ'. ואם היתה על האות הרביעי או יותר יהיה {{צ|לֹא}}, כגון {{צ|וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ}} {{ק|([[תהלים עח לז]])}}. ואם ראית {{צ|לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ}} {{ק|([[תהלים קו כה]])}}, {{צ|וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ}} {{ק|([[איוב טו יח]])}}, אינו {{תיקון גירסה|האות על|על האות}} הג' כי אם על הרביעי, לפי שהברת אל"ף נשמעת בקמץ של{{צ|שָׁ֝מְע֗וּ}} ויו"ד בהברת של{{צ|כִֽ֝חֲד֗וּ}}. הטפחה; אם שרתה המרכא והיה לפני אות המרכא אות נקודה אה או אֵי או אי, אותו האות יתעלה עילוי קטן להשוויה הנעימה, לפי שהרבה יש שמנעים על אות שאין עליו הנעימה ומנוע, או למטה או למעלה, או יכריע הכרעה שאינה על אותה האות, והקורא חייב להנהיג אותיות התיבה אות אחר אות עד אות הנעימה אשר עליה הטעם או המשרת להנעימו וחוץ ממנו לא יבוא טעם. ונתברר לי שהמתיגה אשר שמוה במקומות הרבה לא יתכן לקרוא בה מפני השחתת הנעימה בהנעתו אות שאין חייב לנוע, שאם עילה אות כמעט נשתוותה בה הנעימה. ואת המתיגה נהגו בה להרים ב' טעמים: בטפחה ובסילוק. בטפחה כגון {{צ|קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו}} {{ק|([[משלי טז ל]])}}, {{צ|שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד}} {{ק|([[משלי יז ה]])}}, {{צ|בְרָקִ֥ים רָ֝֗ב}} {{ק|([[תהלים יח טו]])}}; ובסילוק כגון {{צ|וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים נא ח]])}}. וראיתי שעושין אותה סופרים בזולתי אלו ב' הטעמים ובזולתי אלו ג' המלכים הנזכרים למעלה, והם שמוה סימן לביטול השופר מן תיבתה ועל היות המרכא שם, לפי שכל תיבה שיש עליה זאת המתיגא לא יהיה בה שופר ואי אפשר לה ממרכא. ודע שהטפחה היא הנקודה אשר למעלה מן התיבה וברור לי ששמו המקל על האות הראשון לפי שהנקודה היא רביע והקורא אינו משים עיניו אלא על המקל אשר עם תחילת אות, כגון {{צ|וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַת צַדִּיקִים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}, ואם נסתפק לו אי זה אות הוא המחלק ישים עיניו אל הנקודה מקום נעימת האות. והיתיב לא יכתב אלא עם תחילת אות, ויתכן אות הנעימה ויש אות שלא יתכן עליו הנעימה, והרבה פעמים שמסתפק על הקורא ומנעים האות הראשון אשר עליו היתיב ולא יתכן להנעים אותה האות, ויחזור בו על דרך הלימוד. ויש מקצת סופרים שמשימין תחת אות הנעימה במקום הספק מקל שדומה למרכא, לא שהוא מרכא, אלא ללמד שאותו אות הוא מנעים, כגון {{צ|עוּרָה כְבוֹדִי ע֭וּרָ֥ה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר}} {{ק|([[תהלים נז ט]])}}, {{צ|בְּיוֹם צָ֭רָתִ֥י}} {{ק|([[תהלים פו ז]])}}, לפי שיתכן שיקרא היתיב על (הדל"ת) [אולי: הרי"ש] ועל הת"ו יחד, ושמו המקל להודיע. הטפח'; אם שרתוה ב' משרתים פעמים שיהיו מרכות ופעמים שיהיה הראשון שוכב והשני מרכא. התנאי המזקיק להיות מרכא בתחלה הוא שתהיה עם האות הראשון או עם השני והיה תחת הראשון שבא, כגון {{צ|כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ}} {{ק|([[תהלים פו ג]])}}, {{צ|זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל}} {{ק|([[תהלים עד כב]])}} ודומיהן. ואם הוסר המשרת מן האות הראשון והיה תחת הראשון מלך {{תיקון גירסה|והיה|יהיה}} המשרת הראשון שוכב, כגון {{צ|עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶ֝אֱמָנָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ח]])}}, {{צ|מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה}} {{ק|([[תהלים יט ט|שם פסוק ט]])}}, ואין חילוק ביניהם. הסילוק; אם אין לו משרת אין עליו דיבור, כגון {{צ|מִמִּצְוֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים קיט י]])}}. ואם שרתו משרת אחד פעמים שופר עילוי [ופעמים יהיה מרכא] ופעמים יהיה מונח. התנאי על הזקקת שופר עילוי: היותו עם תחלת אות, כגון {{צ|שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}, {{צ|בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי}} {{ק|([[תהלים ה ב]])}} ודומ'. ואם היה עם האות השני ויהיה תחת הראשון שבא נזקק עוד השופר, כגון {{צ|וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים ד ה]])}}, {{צ|בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ}} {{ק|([[תהלים עד א]])}} ודומ'. והתנאי על הזקקת [מרכא]: היותה עם האות השני והיה תחת הראשון [מלך], כגון {{צ|וְאַחַר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי}} {{ק|([[תהלים עג כד]])}}, {{צ|תָּר֥וּם (ידך) [יְמִינֶֽךָ]}} {{ק|([[תהלים פט יד]])}} ודומ'. ואם חזר להיות עם השלישי או יותר לא תשתנה המרכא, כגון {{צ|אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ}} {{ק|([[תהלים א ד]])}}, {{צ|בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים}} {{ק|([[תהלים א ה]])}} ודומיהן, וימצא מאלה מעט. והתנאי על הזקקת השופר מונח: אם יהיה לפניו לגרמיה, כגון {{צ|מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ}} {{ק|([[תהלים ג א]])}}, {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}} ודומ'. ויש חילוף בתיבה אשר יש בה אחת מאותיות אחה"ע ויהיה בתיבה אות דגש ומקצת יחליף ויקראהו למעלה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}} {{ק|([[תהלים ה ו]])}}, {{צ|אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם}} {{ק|([[תהלים פט י]])}}. ואם היתה תיבה קטנה, כגון {{צ|עַל}}, {{צ|זֹאת}}, ותהיה במקף, אז תנהג במנהג התיבה, כגון {{צ|כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן}}. וישרת השוכב הסילוק בג' מקומות, והם {{צ|יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}}, {{צ|וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים סט טו]])}}, {{צ|וְיַֽהַפְכוּ־אָֽרֶץ}} {{ק|([[איוב יב טו]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ב' משרתים הראשון לעולם מאיילא והשני לעולם עילוי, כגון {{צ|וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ}} {{ק|([[תהלים א ג]])}}, {{צ|אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים}} {{ק|([[איוב טו כח]])}}. ויצאו מתנאי זה מעטים, כגון {{צ|וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}, וזה חילוף במשרת השני. והוא לפי שמקצתם אם לא יהיה בין אות הדיבור ובין אות השופר מלך כלל יושם מקום השופר מרכא, כגון {{צ|מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים נב ה]])}}, {{צ|אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה}} {{ק|([[תהלים ט כא]])}}, {{צ|וְצָפ֖וּי ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב}} {{ק|([[איוב טו כב]])}}. הסילוק; אם שרתוהו ג' משרתים לא ישתנו השני משרתים אבל אם ישתנה המשרת הראשון, והוא אם היה עם אות הראשון שופר מהפך, כגון {{צ|כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ}} {{ק|([[תהלים ט יא]])}}. ואם חזר עם האות השני יהיה מונח מלמעלה, כגון {{צ|מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים עו ד]])}}. ואם חזר עם השלישי נהיה מקל, כגון {{צ|אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה}} {{ק|([[תהלים פא ח]])}}. והשופר אם היה לפני הסילוק, אם היה הסילוק עם סוף מלך יהיה עילוי השופר קל, כגון {{צ|לֹ֣א יָשָֽׁב}} {{ק|([[תהלים א א]])}}. ואם אחר הסילוק מלך אז תהיה העליית השופר במתיגה למעלה, ואם הודגש הסילוק אז יהיה רפי עם רפי ודגש עם דגש ותשתווה הנעימה. רודפי הזרקא אינם נחשבים לא עם הטעמים ולא עם המשרתים, והן באים על ג' פנים. האחד: כגון {{צ|מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ}} {{ק|([[תהלים לא כא]])}}; והשני: כגון {{צ|בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והג': אם יהיה הטעם עם אות ראשון יהיה שופר הפוך, כגון {{צ|יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו}} {{ק|([[תהלים סח כב]])}}, {{צ|מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד}} {{ק|([[תהלים כד ח]])}}. ואין זה המקל אשר תחת {{צ|אֹ֫יְבָ֥יו}} ו{{צ|הַכָּ֫ב֥וֹד}} מרכא, לפי שאינם דבוקים לשלאחריהם, אבל הם סימן לאות המנעים לפי שהוא מנוקד. כגון {{צ|זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה}} {{ק|([[תהלים נא יט]])}} אילו לא הושם על הרי"ש סימן שהוא אות הנעימה אז נקראת כשהיא. ==3.5== פרק על מספר המשרתים. חלק הגלגל עם הפזר. חלק המקל עם הסילוק. חילוק מהפך בז' מקומות: עם הפזר והזרקא והרביע והלגרמיה והיתיב והאתנחתא והסילוק. חלק הצינורית בה' מקומות ידועים. הלגרמיה מקום ידוע, והרביע והיתיב והאתנחתא והסילוק במקומות ידועים עוזרים לשופר מהפך. ומה שנתברר עם תנאי מרכא. חלק שופר עילוי בזרקא ובאתנחתא במקום ידוע. חלק שופר ברביע ולגרמיה ויתיב ואתנחתא וסוף פסוק' במק' ידוע'. חלק מרכא וחלק הדחויה ברביע ואתנחתא במקו' ידוע'. חלק המאיילא בסוף פסוק' במקום ידוע. חלק השוכב בטפחא ובסילוק בג' מקומות: {{צ|יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם}} {{ק|([[תהלים קד ו]])}} וחבריו {{ק|([[תהלים סט טו]], [[איוב יב טו]])}}. השלשלת; אם היתה משרת תשרת לאתנחתא ורביע וסילוק. ==3.6== פרק על שכונת הטעמים. אלה הם טעמים אין בהם זיקוק האחד אחר אחד אלא השלשלת, שאם היה טעם אי אפשר שלא יהיה לפניה אתנחתא. הפזר יתכן שיהיה אחריו זרקא: {{צ|כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘}} {{ק|([[תהלים לא יא]])}}; ורביע: {{צ|פַּ֡ח לִ֗י}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; ולגרמיה, כגון {{צ|וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ׀}} {{ק|([[משלי ל ד]])}}; ויתיב: {{צ|יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת}} {{ק|([[איוב ג ה]])}}; וטפחה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝יָ֗}} {{ק|([[תהלים כה א]])}}; וסילוק: {{צ|וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְיָ֣ חִזְקִֽי}} {{ק|([[תהלים יח ב]])}}. הזרקא אם רדפוה רודפיה יתכן אחריה ד' טעמים. הפזר: {{צ|כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; ורביע: {{צ|בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ}} {{ק|([[תהלים סח כ]])}}; ויתיב: {{צ|אֶֽבְחַ֣ר דַּרְכָּם֘ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן}} {{ק|([[איוב כט כה]])}}; ואתנחתא: {{צ|גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֘ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י}} {{ק|([[תהלים עא כב]])}}. ואם לא יהיו אחריה רודפיה לא יתכן אחריה כי אם הרביע בלבד, כגון {{צ|הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י}} {{ק|([[תהלים לט יג]])}}, {{צ|דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ}} {{ק|([[משלי ל יט]])}}. הרביע יתכן אחריו הזרקא: {{צ|מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘}} {{ק|([[תהלים יז יד]])}}; והיתיב: {{צ|חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה}} {{ק|([[תהלים מב ט]])}}; ואתנחתא: {{צ|כְּֽמוֹכֶ֨ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם}} {{ק|([[איוב יב ג]])}}; ולגרמ', כגון {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘}} {{ק|([[תהלים א א]])}}; והסילוק: {{צ|פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים}} {{ק|([[תהלים קיט קל]])}}. הלגרמיה יתכן אחריו {{תיקון גירסה|וטעמ'|ו' טעמים}}. הפזר: {{צ|טָֽמְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח}} {{ק|([[תהלים קמ ו]])}}; וזרקא: {{צ|וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘}} {{ק|([[איוב יא ו]])}}; [ורביע:] {{צ|אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ}} {{ק|([[תהלים כב ל]])}}; ויתיב: {{צ|עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים א ה]])}}; ואתנחתא: {{צ|כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט}} {{ק|([[תהלים קכב ה]])}}; והסילוק: {{צ|שֵׁ֤ם׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב}} {{ק|([[תהלים כ ב]])}}. היתיב יתכן אחריו ג' טעמים. אתנחתא: {{צ|יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן}} {{ק|([[תהלים כט יא]])}}; ורביע: {{צ|בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים}} {{ק|([[איוב לב ה]])}}. וסילוק בב' מקומות: {{צ|וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי}} {{ק|([[משלי ח יג]])}}, {{צ|אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת}} {{ק|([[תהלים קט טז]])}}. האתנחתא יתכן אחריה ב' טעמים. טפחה: {{צ|וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ}} {{ק|([[תהלים ב י]])}}; וסילוק: {{צ|כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא}} {{ק|([[משלי ד כב]])}}. הטפחה יתכן אחריו לגרמיה: {{צ|יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי}} {{ק|([[איוב ג יג]])}}; וסילוק: {{צ|מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ}} {{ק|([[תהלים צב ו]])}}. כל טפחה שיש אחריו לגרמיה אי אפשר שיהיה אחר הלגרמיה סילוק, ויהיה קודם הטפחה אתנחתא. ==3.7== פרק על מספר משרתי אלה הטעמים כמה משרתים יהיו לכל טעם. הפזר ג' משרתיו: מרכא ושופר הפוך וגלגל. משרתי הזרקא ג': שופר מהפך ומרכא ושופר עילוי. משרתי הרביע ו': מרכא ושופר מהפך וצינורית ושופר מונח ודחויה ושלשלת משרתי הלגרמיה ד': מרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית. משרתי האתנח' ז': שופר ודחויה ומרכא ושופר מונח ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. משרתי הטפחה ב': שוכב ומרכא. משרתי הסילוק ח': שופר ומארכא ומאיילא ושופר מונח ומקל ושופר מהפך וצינורית ושלשלת. וככה נסדרו אלה הטעמים: אחר פזר לגרמיה, אחר לגרמיה זרקא, אחר זרקא רביע, אחר רביע יתיב <small>(ואתנח')</small>, אחר יתיב אתנחתא, אחר אתנחתא טפחה, אחר טפחה סילוק. ואלה ח' טעמים יתכן להיות כולם ראשי פסוק', חוץ מן היתיב והסילוק שאינן נכנסין לזה התנאי. וזה לפי שהטפחה לא תהיה בג' ספרים כי אם באמצע האחרון שלפסוק, ולא תהיה הטפחה במחצית הראשון שלפסוק כמו שהיא בתחלת הפסוק שלכ"א ספרים, כגון {{צ|בְּרֵאשִׁ֖ית}} {{ק|([[בראשית א א]])}}. ולכך בארתי שהטפחה לא תמצא הנה במחצית הראשון שלפסוק. ויש כאן ג' מקומות ששנים מהם בלי משרת, והם {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי}} {{ק|([[תהלים מ|תהלים מ א-ב]])}}, {{צ|לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר: אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי}} {{ק|([[תהלים ע|תהלים ע א-ב]])}}. <small>({{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים}} {{ק|([[תהלים מט|תהלים מט א-ב]])}}.)</small> ואשר {{תיקון גירסה|הם|הוא}} במשרת: {{צ|שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד}} {{ק|([[תהלים מח|תהלים מח א-ב]])}}. <small>(ג' בטעמ' {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ}} {{ק|([[תהלים פג|תהלים פג א-ב]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים קח|תהלים קח א-ב]])}}.)</small> אבל הסילוק לא ימצא בכ"א ספרים בתחלת הפסוק לפי שלא ישרתהו אלא משרת אחד, ופסוק משתי תיבות לא ימצא באלה הג' ספרים, ולפיכך ישרתהו יותר משרת אחד ובא הנה בראש הפסוק, ואין בפסוק טעם אחר בלעדו. וזה שאתה תמצאנו בי' מקומות; ג' מהם שיש להם שני משרתים, והם {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד}} {{ק|([[תהלים קח א]])}}, {{צ|שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף}} {{ק|([[תהלים פג א]])}}, {{צ|מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר: יְֽיָ֗ אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥}} {{ק|([[תהלים לח|תהלים לח א-ב]])}}; ומהם ז' בשופרות מונחים, והם {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ}} {{ק|([[תהלים מד|תהלים מד א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: רָצִ֣יתָ יְיָ֣}} {{ק|([[תהלים פה|תהלים פה א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד: שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י}} {{ק|([[תהלים סא|תהלים סא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד: הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים}} {{ק|([[תהלים סט|תהלים סט א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים}} {{ק|([[תהלים פא|תהלים פא א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר: כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף}} {{ק|([[תהלים מז|תהלים מז א-ב]])}}, {{צ|לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לְעֶֽבֶד־יְיָ֬ לְדָוִֽד: נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע}} {{ק|([[תהלים לו|תהלים לו א-ב]])}}. וקבוץ אלה ח' טעמים ימצאו בפסוק {{צ|עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֘}} {{ק|([[תהלים לב ו]])}}. ועוד ימצאו ז' טעמ' בפסוק {{צ|אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ}} {{ק|([[תהלים א א]])}}, וגם בזה: {{צ|לְדָוִ֡ד אֵ֮לֶ֤יךָ יְ֨יָ׀ אֶקְרָ֗א}} {{ק|([[תהלים כח א]])}}, וגם בזה: {{צ|רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה׀ עָ֮מָ֤ל וָכַ֨עַס׀}} {{ק|([[תהלים י יד]])}}. <עד כאן דיני טעמי אמ"ת.{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> = 4 = ודע כי יש בשרשי המקרא אם היו קודם אלו ג' אותיות במ"ף ובתחלת תיבה תהיה אות וי"ו, נקראת ב'אוּ', כגון {{צ|'''וּבְכָל'''}} {{ק|([[בראשית א כו]])}}, {{צ|'''וּבָאוּ'''}} {{ק|([[שמות ז כח]])}}, {{צ|'''וּפַרְעֹה'''}} {{ק|([[בראשית מא א]])}}, {{צ|'''וּמִצְרַיִם'''}} {{ק|([[בראשית י ו]])}}. ועוד: {{צ|'''וּקְרָא'''}} {{ק|([[יונה א ב]])}}, {{צ|'''וּרְאֵה'''}} {{ק|([[בראשית יג יד]])}}, {{צ|'''וּשְׁמֹר'''}} {{ק|([[דברים ד ט]])}}, וּשְׁכַב, וּגְאֹל, {{צ|'''וּזְכֹר'''}} {{ק|([[קהלת יב א]])}}. ותיבות שבאחריתם מ"ם, כגון {{צ|'''וּקְרָאתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא כג כא]])}}, {{צ|'''וּשְׁמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[שמות יב יז]])}}, {{צ|'''וּרְאִיתֶם'''}} {{ק|([[שמות טז ז]])}}. וכל וי"ו אשר בראש תיבה אשר האות שלאחריהם ננקדת בשבא הוי"ו נקראת ב'אוּ'; לבד אם באה אחד מאותיות א"ח ה"ע אחריה היא ננקדת בפתח, כגון {{צ|'''וַאֲמַרְתֶּם'''}} {{ק|([[בראשית לב כא]])}}, '''וַחֲשַׁבְתֶּם''', {{צ|'''וַעֲשִׂיתֶם'''}} {{ק|([[ויקרא יט לז]])}}, {{צ|'''וַהֲשֵׁבֹתָם'''}} {{ק|([[מ"א ח לד]])}}. כל לשון דכר {{צ|לך}} אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|לָךְ}} וזקפתא כותהון {{צ|'''לָךְ'''}}, בר מן י"ד בתורה {{צ|'''לְךָ'''}}: {{צ|יְחִידְךָ}} {{ק|([[בראשית כב ב]])}}, {{צ|וְקָרָא}} {{ק|([[שמות לד טו]])}}, {{צ|וְחַג שָׁבֻעֹת}} {{ק|([[שמות לד כב]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[במדבר יח ח]])}}, {{צ|הָאָתוֹן}} {{ק|([[במדבר כב כח]])}}, {{צ|בַּצַּר}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|וְשָׁמַרְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|וְשָׁמַעְתָּ}} {{ק|([[דברים ו ג]])}}, {{צ|יִרְחַק}} {{ק|([[דברים יב כא]])}}, {{צ|וְהִגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז ט]])}}, {{צ|יַגִּידוּ}} {{ק|([[דברים יז י]])}}, {{צ|וְיָד}} {{ק|([[דברים כג יג]])}}, {{צ|וֶהֱשִׁיבְךָ}} {{ק|([[דברים כח סח]])}}. וכל {{צ|שְׁמֳר}}, {{צ|הִשָּׁמֶר}} – {{צ|'''לְךָ'''}}. וכל נתינה דאלה הדברים {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ג' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: אכל מלכא בסלא – {{צ|וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים}} {{ק|([[דברים ז טז]])}}, {{צ|אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ}} {{ק|([[דברים יז יד]])}}, {{צ|וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא}} {{ק|([[דברים כו ב]])}}. וי' {{צ|לְךָ}} זקפין בשאר קריה, וסימן: {{צ|הָנִיחַ}} {{ק|([[ישעיהו יד ג]])}}, {{צ|מוֹסֵרוֹת}} {{ק|([[ירמיהו כז ב]])}}, {{צ|כִּי {{ק|תיקון גירסה|אבר|אַגִּיד}}}} {{ק|([[ירמיהו לח טו]])}}, {{צ|הִכֹּן}} {{ק|([[יחזקאל לח ז]])}}, {{צ|שְׁבָא}} {{ק|([[יחזקאל לח יג]])}}, {{צ|מַשְׁלִיךְ}} {{ק|([[מיכה ב ה]])}}, {{צ|לוּ אִישׁ}} {{ק|([[מיכה ב יא]])}}, {{צ|אֱוִלִי}} {{ק|([[זכריה יא טו]])}}, {{צ|מִן הַזֶּרַע}} {{ק|([[רות ד יב]])}}. וכל שופטים וזקפתא דשמואל ונתינתא דמלכים כותהון {{צ|'''לְךָ'''}}; בר מן ה' {{צ|'''לָךְ'''}}, וסימן: {{צ|טוֹב}} {{ק|([[ש"א א ח]])}}, {{צ|נְטֵה}} {{ק|([[ש"א יד ז]])}}, {{צ|לוֹא חָטָא}} {{ק|([[ש"א יט ד]])}}, {{צ|לֹא חָטָאתִי}} {{ק|([[שופטים יא כז]])}}, {{צ|נָתַתִּי}} {{ק|([[מ"א ג יג]])}}. וכל אתנחתא וסוף פסוק' דכוותהון {{צ|'''לָךְ'''}}. וכל לשון דכר {{צ|'''אִתְּךָ'''}}, {{צ|'''עִמְּךָ'''}}, בר מן אתנחתא וסוף פסוק' דאינון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}, ובקצת מקומות בזקפתא ורביע דכוותהון {{צ|'''אִתָּךְ'''}}, {{צ|'''עִמָּךְ'''}}. מן רישיה דאלה הדברים עד {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} {{ק|([[דברים יד כב]])}} – {{צ|'''וְתִירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים ז יג|שם ז יג]], [[דברים יא יד|יא יד]] [[דברים יב יז|יב יז]])}}, ומן {{צ|עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר}} עד סוף סיפרא {{צ|'''תִּירֹשְׁךָ''' וְיִצְהָרֶךָ}} {{ק|([[דברים יד כג|שם יד כג]], [[דברים יח ד|יח ד]])}}. דע כי אותיות יהו"א מתחלפות אחת בחברתה. אל"ף בה"א, כגון {{צ|'''אֶתְחַבַּר'''}} {{ק|([[דה"ב כ לה]])}} – התחבר; {{צ|'''אֶגְאָלְתִּי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}} – הִגְאָלְתִּי; {{צ|'''אֶשְׁתּוֹלְלוּ'''}} {{ק|([[תהלים עו ו]])}} – הִשְׁתּוֹלְלוּ; {{צ|'''אַשְׁכֵּ֥ים'''}} {{ק|([[ירמיהו כה ג]])}} – {{צ|'''הַשְׁכֵּ֣ם'''}} {{ק|([[ש"א יז טז]])}}; {{צ|'''אַזְכָּרָ֔ה'''}} {{ק|([[ויקרא כד ז]])}} – הַזְכָּרָה; {{צ|'''אָמוֹן'''}} {{ק|([[ירמיהו נב טו]])}} – {{צ|'''הָמוֹן'''}} {{ק|([[ישעיהו יג ד]])}}. ה"א באל"ף: {{צ|'''הֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יד]])}} – {{צ|'''אֵתָיוּ'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]])}}; {{צ|'''הַהַרְאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}} – {{צ|'''הָאֲרִיאֵל'''}} {{ק|([[יחזקאל מג טו]])}}; {{צ|'''הֵיךְ'''}} {{ק|([[דה"א יג יב]])}} – {{צ|'''אֵיךְ'''}}; {{צ|'''אֲדֹרָם'''}} {{ק|([[מ"א יב יח]])}} – {{צ|'''הֲדוֹרָם'''}} {{ק|([[בראשית י כז]])}}; {{צ|'''הֶדֶר'''}} {{ק|([[דניאל יא כ]])}} – {{צ|'''אֶדֶר'''}} {{ק|([[מיכה ב ח]])}}; {{צ|'''כֻּלָּא'''}} {{ק|([[יחזקאל לו ה]])}} – {{צ|'''כֻּלָּהּ'''}}. יו"ד באל"ף: {{צ|'''תְּלוּיִם'''}} {{ק|([[יהושע י כו]])}} – {{צ|'''תְלוּאִים'''}} {{ק|([[הושע יא ז]])}}; {{צ|'''בְּלוֹיֵ'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יא]])}} – {{צ|'''בְּלוֹאֵי'''}} {{ק|([[ירמיהו לח יב]])}}. אל"ף ביו"ד, כמו {{צ|'''אִישַׁי'''}} {{ק|([[דה"א ב יג]])}} – {{צ|'''יִשַׁי'''}}; {{צ|'''מְנָאוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מד]])}} – {{צ|'''מְנָיוֹת'''}} {{ק|([[נחמיה יב מז]])}}; {{צ|'''הַהַגְרִאִים'''}} {{ק|([[דה"א ה י]])}} – הַהַגְרִיִּם; {{צ|'''הָעַרְבִיאִים'''}} {{ק|([[דה"ב יז יא]])}} – הָעַרְבִיִּם. אל"ף בו"ו: {{צ|'''פּוּאָה'''}} {{ק|([[שופטים י א]])}} – {{צ|'''פֻוָּה'''}} {{ק|([[בראשית מו יג]])}}. יו"ד בו"ו: {{צ|'''פְּנִיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לא]])}} – {{צ|'''פְּנוּאֵל'''}} {{ק|([[בראשית לב לב]])}}; {{צ|'''פִּינֹן'''}} {{ק|([[בראשית לו מא]])}} – {{צ|'''פוּנֹן'''}} {{ק|([[במדבר לג מב]])}}; {{צ|'''עַלְיָן'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''עַלְוָן'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''עֵיבָל'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}} – {{צ|'''עוֹבָל'''}} {{ק|([[בראשית י כח]])}}; {{צ|'''שְׁפִי'''}} {{ק|([[דה"א א מ]])}} – {{צ|'''שְׁפוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לו כג]])}}; {{צ|'''מְחִיָּיאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}} – {{צ|'''מְחוּיָאֵל'''}} {{ק|([[בראשית ד יח]])}}; {{צ|'''וְקוֹיֵ'''}} {{ק|([[ישעיהו מ לא]])}} – {{צ|'''וְקֹוֵי'''}} {{ק|([[תהלים לז ט]])}}. יו"ד בה"א, כמו {{צ|'''הוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[יחזקאל כ יא]])}} – {{צ|'''יוֹדַעְתִּי'''}} {{ק|([[ש"א כא ג]])}}. ועל ענין זה נהפך אל"ף בו"ו: {{צ|'''אָכַל'''}}, {{צ|'''אָמַר'''}} – {{צ|'''יֹאמַר'''}}, {{צ|'''יֹאכַל'''}}, כי עיקרו לומר אֶאֱכַל אֶאֱמַר, כי האל"ף מן אית"ן. וכן האל"ף השוכן ב{{צ|'''שָׁב'''}} ו{{צ|'''קָם'''}} – {{תיקון גירסה|זי"ן|וי"ו}} {{צ|'''יָקוּם'''}} {{צ|'''יָשׁוּב'''}}. יו"ד {{תיקון גירסה|ילך|{{צ|'''יָלַד'''}}}}, {{צ|'''יָדַע'''}} – וי"ו ב{{צ|'''נוֹלַד'''}} {{צ|'''נוֹדַע'''}}. וכמו הה"א ב{{צ|'''עָשָׂה'''}}, {{צ|'''רָאָה'''}} – יו"ד {{צ|'''עָשִׂיתִי'''}}; וכן ו"ו שוכנת [ב{{צ|'''יוֹם'''}} – אל"ף שוכנת] {{צ|'''יָמִים'''}}; ויו"ד {{צ|'''בַּיִת'''}} – {{צ|'''בָּתִּים'''}}; ו"ו {{צ|'''רֹאשׁ'''}} שהוא אל"ף בכתב – שתים {{צ|'''רָאשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית ב י]])}}; וכן ו"ו הנוספת בפעלים ובשמות בשרק והנופלת עלי במ"ף – אל"ף {{תיקון גירסה|בשרת|בשרק}}, כמו {{צ|'''וְשָׁמַעְתָּ'''}} {{ק|([[דברים ד ל]])}}, {{צ|'''וְקָרָאת'''}} {{ק|([[בראשית טז יא]])}} – {{צ|'''וּבַייָ'''}} {{ק|([[יהושע כב יט]])}}, {{צ|'''וּמֵיְיָ'''}} {{ק|([[משלי טז א]])}} {{צ|'''וּמֵאֱלֹהִים'''}} {{ק|([[דה"ב כב ז]])}}. ודע כי קריאת ה"א ואל"ף החלוקות אין ביניהם הפרש, ויותר בסוף המלים והשמות והקדם להם קמץ גדול. ולכן באל"ף אשר עיקרו להיות כמו {{צ|'''שֵׁנָא'''}} {{ק|([[תהלים קכז ב]])}}{{הערה|ואולי הכוונה ל{{צ|וְשִׁנָּא}} {{ק|([[מ"ב כה כט]])}}. המשפט כולו משובש וצריך תיקון. ויקיעורך.}} עיקרו להיות מן מ{{צ|'''שֵׁנָה'''}}. {{צ|'''גָּבְהָא'''}} {{ק|([[יחזקאל לא ה]])}}, {{צ|'''דֶּשֶׁא'''}} {{ק|([[בראשית א יא]])}}, {{צ|קְרֶאןָ [לִי] '''מָרָא'''}} {{ק|([[רות א כ]])}}, כולן במקום ה"א. {{צ|'''אָתָא'''}} {{ק|([[ישעיהו כא יב]] עי"ש)}}, {{צ|'''תֹּבֵא'''}} {{ק|([[משלי א י]])}}, {{צ|'''אָנָּא'''}} באל"ף ובה"א. וה"א אשר ב{{צ|'''צֹנֶה'''}} {{ק|([[תהלים ח ח]])}} אל"ף שב{{צ|'''צֹאן'''}}. וכן כתוב {{צ|'''לֹא'''}} באל"ף {{ק|([[שמות כא ט]] ועוד)}}. וכן יו"ד הבאה אחר קמץ ועיקרה להיות אל"ף והיא יו"ד, כמו {{צ|'''בְּגָדָיו'''}} {{ק|([[בראשית כז כז]])}}, {{צ|'''סוּסָיו'''}} {{ק|([[ישעיהו ה כח]])}}, {{צ|'''פָּרָשָׁיו'''}} {{ק|([[שמות יד כו]])}}, {{צ|'''עֵינָיו'''}} {{ק|([[בראשית יג י]])}}; ונכתבה ביו"ד לענין {{צ|'''עֵינַי'''}} {{ק|([[בראשית לא י]])}}, {{צ|'''בְּגָדַי'''}} {{ק|([[ישעיהו סג ג]])}}; כי היא יו"ד הקיבוץ ב{{צ|'''בְּגָדִים'''}} {{ק|([[ויקרא ו ד]])}}, {{צ|'''פָּרָשִׁים'''}} {{ק|([[בראשית נ ט]])}}, {{צ|'''סוּסִים'''}} {{ק|([[דברים יז טז]])}}; ויו"ד השניות ב{{צ|'''יָדַיִם'''}} {{ק|([[בראשית לד כא]])}}, {{צ|'''עֵינַיִם'''}} {{ק|([[בראשית כ טז]])}}, {{צ|'''רַגְלַיִם'''}} {{ק|([[ויקרא יא מב]])}}. {{תיקון גירסה|ויו"ד|וה"א}} אשר ב{{צ|'''פֶּה'''}} היא יו"ד אשר ב{{צ|'''פִּי'''}} ו{{צ|'''פִּיו'''}} ו{{צ|'''פִּיהוּ'''}}. ה"א שב{{צ|'''שֶׂה'''}} [היא יו"ד] אשר ב{{צ|'''שְׂיֵהוּ'''}} {{ק|([[ש"א יד לד]])}} ב{{צ|'''שֵׂיוֹ'''}} {{ק|([[דברים כב א]])}}. ונכתבה ה"א בו"ו, כמו {{צ|'''רָאֹה'''}} {{ק|([[שמות ג ז]])}}, {{צ|'''בָּנֹה'''}} {{ק|([[מ"א ח יג]])}}. {{צ|'''פֹּה'''}} פעמים ו"ו {{ק|([[יחזקאל מ י]])}}. {{צ|'''מֵחֲט֪וֹא'''}} {{ק|([[תהלים לט ב]])}} – {{צ|'''מֵחֲטֹ֣א'''}} {{ק|([[ש"א יב כג]])}} – {{צ|'''מֵחֲטוֹ'''}} {{ק|([[בראשית כ ו]])}}. דע כי לא יהיה פעל מן הפעלים פחות מג' אותיות אלא אם תחוסר אחת מג' אותיות חסר והיה עיקרו להיות ב'. כן מנהג לשון הקודש להיות פעמים תוספת ופעמים מחסרת. והפעלים מתחלקים על ב' פנים: יש מהם קל ויש מהם כבד. והקל על אופן אחד, אבל הכבד מתחלק לכמה פנים. וראה לקל הבא מן הפעלים על משקל פָעַל,{{הערה|בקטע זה הפעלים נוקדו מהשערה, ולעתים נבחרה צורה אחת מתוך כמה אפשריות (לע"ע לא נעשתה השוואה מול המקור הערבי). ויקיעורך.}} כאומרך שְׁמֹר או שָׁמוֹר, ולפֹעל העבר שָׁמַר, ולפֹעלו שׁוֹמֵר, ולמפעלו שָׁמוּר. וכמהו קְנֵה ציויו; בָּנָה, קָנָה – עבר, קוֹנֶה – פועֵל, קָנוּי – פעוּל, שָׁמוּר. וכמהו אָסַף; אֻסַּף – פֹעל שלא הוזכר פֹעלו; נפעל: נֶאֱסַף, נִשְׁמַר, נִקְנָה; מופעל: נֶאֱסָף, נִשְׁמָר, נִקְנֶה. וכללו שלדבר: כל פעל שנפחת מ"ם מן פֹעלו ומן מופעלו הוא הפעל הקל. והפעל הכבד מהפעול: פֻעַל, הָפְעַל, פַעוּל, פוֹעֵל. כאמרך שַׁבֵּר; שִׁבֵּר, שִׁבַּר – פועל עבר; מְשַׁבֵּר – פועֵל; מפועל: מְשֻׁבָּר; והמתפעל: מִשְׁתַּבֵּר. וכמוהו דַּבֵּר – ציווי; דִּבֵּר – פועל עבר; מְדֻבָּר – מופעל. וכן בא"ח ה"ע, פעל הקל: שְׁלַח, שׁוֹלֵחַ, שָׁלַח, נִשְׁלָח. והכבד: שַׁלַּח, שִׁלַּח, מְשַׁלֵּחַ, מְשֻׁלָּח, מִשְׁתַּלֵּחַ. וכבד אחר: הַשְׁלֵחַ, {{תיקון גירסה|השלוח|הִשְׁלִיחַ}}, מַשְׁלִיחַ, מָשְׁלָח. וכן מנהג כל הפעל הקל להיות רפי ובלא מ"ם בראש פֹעלו ומִפעלו, וכשלא תהיה בתחילתו אם ראוי להיות דגש; חוץ מתיבה אחת: {{צ|וַאֲבִיכֶן '''הֵתֶל''' בִּי}} {{ק|([[בראשית לא ז]])}}, כי ראוי היה לדגשו, כמו {{צ|'''וַיְהַתֵּל''' בָּהֶם אֵלִיָּהוּ}} {{ק|([[מ"א יח כז]])}}. <!-- (מכאן חיוג') -->אותיות החליקה ג', והן או"י. אילו ג' אותיות המשתתפות בלשון הקודש לשני ענינים מופרשין בלשון. האחד: {{תיקון גירסה|הנעת|הנעה}} נראית יוצאה בלשון, שיכון ידוע נראה לעינים, כשאר האותיות בהנעתן ובשיכונן; והענין השיני: שיכון נעלם שאינו נראה. ונשתתפו אילו אותיות לב' פנים מן השיכון מופרשין אחד מחבירו, האחד ידוע ונראה, והב' נעלם. הנראה: כגון האל"ף אשר ב{{צ|'''וַיֶּאְסֹר'''}} {{ק|([[בראשית מו כט]])}}, כי היא שוכנת ונראית ויוצאה בלשון; וכגון {{צ|לֹא '''שָׁלַוְתִּי'''}} {{ק|([[איוב ג כו]])}}, {{צ|כֻּלֹּה '''מְקַלְלַוְנִי'''}} {{ק|([[ירמיהו טו י]])}}, הנראית שיכונה בלא העלמה; וכגון יו"ד {{צ|'''וַיְשַׁבֵּר'''}} {{ק|([[שמות לב יט]])}}, {{צ|'''וַיְדַבֵּר'''}} {{ק|([[בראשית ח טו]])}}, הנראה שיכונן. והאופן הב' עלום, כגון אל"ף {{צ|'''וְקָאם''' שָׁאוֹן {{תיקון גירסה|בעי"ן|בְּעַמֶּךָ}}}} {{ק|([[הושע י יד]])}}, {{צ|'''רְפָא''' נָא}} {{ק|([[במדבר יב יג]])}}, שהיא שכונה ועלומה ואינה נראת; וכגון ו"ו {{צ|'''שׁוֹפָר'''}}, {{צ|'''עוֹלָם'''}}, ויו"ד {{צ|'''שֵׂעִיר'''}}, {{צ|'''רָבִיד'''}}, {{צ|'''דָּוִיד'''}}. ולענין זה האחר נקראו 'אותיות החליקה', כי יחלקו עד עת שיעלמו ולא יהיה להם בלשון ראיה ולא {{תיקון גירסה|הרגשת|הרגשה}}. אבל המודיען {{תיקון גירסה|לשמיעת|לשמיעה}} – הנעת מה שלפניהן קמץ או בפתח או בשאר השבעה מלכים. ונקראו 'אותיות המשך' ו'הפרישה' לפי שיוסיפו בפעלים ובשמות בעבור המשך {{תיקון גירסה|ההוויה|ההווה}} בהן, כגון ו"ו {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}} ו{{צ|'''גִּבּוֹר'''}} הנוספת למשיכת הדיבור ואינה עיקר. ודע כי הה"א {{ק|(ה)}}נכתבת במקום אותיות החליקה, ויותר בסוף הדברים והשמות. אך כתיבתה במקום אל"ף החלוקה בסוף הדברים והשמות רבתה לרוב עד מאד כדי שלא יאמר אדם שהיא אל"ף חלוקה בעקר, אלא יש לזולתו לומר שהיא ה"א חלוקה. אבל יש ביניהם הפרש, כי הה"א לא {{תיקון גירסה|יקרא|יקרה}} לה שיכון וחליקה בהצטרפת הפעלים כמו שיקרא לאו"י. ואם נפשך לומר: מצינו {{צ|'''הָלַךְ'''}} בחלוקת ה"א כאומרך {{צ|הָלֹךְ '''אֵלֵךְ''' עִמָּךְ}} {{ק|([[שופטים ד ט]])}}, {{צ|'''יֵלְכוּ''' הָלוֹךְ}}, כי השוכן החלק אשר אחר [אל"ף] {{צ|'''אֵלֵךְ'''}} ויו"ד {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – {{ק|(ו)}}ה"א אשר ב{{צ|'''הָלַךְ'''}}. יתכן לומר כי הם ב' שורשין: הָלַךְ, יָלַךְ, ויהיה עיקר {{צ|'''הָלוֹךְ'''}} – הָלַךְ, ועיקר {{צ|'''יֵלְכוּ'''}} – (ולך) [יָלַךְ], ונדבר בהם בשיתוף לפי שפירושן אחד. ודע כי פעמים יוסרו אלה השוכנים החלוקים מן הכתיבה להקל הלשון ולבטחון שהן נראין בלשון, כמו {{צ|'''גִּבּוֹר'''}}, {{צ|'''שִׁכּוֹר'''}}, {{צ|'''שׁוֹפָר'''}} ו{{צ|'''עוֹלָם'''}}, שנכתבו פעם חסירין ופעם מלאין, וכן {{צ|'''דָּוִד'''}} ו{{צ|'''יַעֲקֹב'''}} ו{{צ|'''אַבְשָׁלוֹם'''}} פעמים חסירין ופעמים מלאין. ולפי דרכינו נלמוד כי הרוצה ממנו להחסיר או להשלים אלו השמות והפעלים כאשר כתבנו אחד לחבירו אין עליו כלום. <!-- (עד כאן חיוג') --> כ"ב אותיות הם, י"א זכרים י"א נקבות. מיכא"ל ב"ן הוש"ת, וסימן אחר שמלאכת"ו בינ"ה; והנקבות: גז"ע צד"ק רפ"ס ח"ט. וזה מנהגם: אם יתכפלו אותיות הזכרים בראש התיבה הראשונה אינה יסוד, כגון {{צ|'''אֲאַמִּצְכֶם'''}} {{ק|([[איוב טז ה]])}}, {{צ|'''אֲאַזֶּרְךָ'''}} {{ק|([[ישעיהו מה ה]])}}, {{צ|'''בַּבָּתִּים'''}} {{ק|([[שופטים יח יד]])}}, {{צ|'''בְּבֹאוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לג יח]])}}, {{צ|'''בְּבִגְדוֹ'''}} {{ק|([[בראשית לט יב]])}}, {{צ|'''הָהָר'''}} {{ק|([[שמות ג יב]])}}, {{צ|'''הָהֵם'''}} {{ק|([[בראשית ו ד]])}}, {{צ|'''הַהֹלֵךְ'''}} {{ק|([[דברים א ל]])}}, ({{צ|'''וָוִים'''}} {{ק|([[שמות לח כח]])}},{{הערה|מילה זו אינה מתאימה לרשימה, ויש עליה הגהה בגיליון שקשה לפענחה, ואולי צ"ל: {{צ|'''נָנוּס'''}} {{ק|([[ש"ב יח ג]])}}. ויקיעורך.}} וכל הזכרים כענין הזה, אם תוציא הראשונה מן הכפולות נשאר הדיבור שלם. אבל הנקיבות, אם תמצא שתים מהם בראש התיבה יהיו שתיהן, כגון {{צ|'''גַּגּוֹת'''}} {{ק|([[מ"ב יט כו]])}}, {{צ|'''דַּדַּיִךְ'''}} {{ק|([[יחזקאל כג כא]])}}, אם תוציא אחת מהן מן התיבה נשחת הדיבור. וכן כל האותיות הנקבות נוהגות. אין במקרא תיבה גדול מי"א אותיות, והן ג' תיבות: ({{צ|וכתועבותיהם}} {{צ|וכעלילותיהן}}) <{{צ|'''וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן'''}} {{ק|([[יחזקאל טז מז]])}}, {{צ|'''וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם'''}} {{ק|([[יחזקאל כ מד]])}}, שניהם ביחזקאל, והראשון הוא כתוב ברוב ספרים מלא כאשר כתבת{{הערה|הערה זו מופיעה בגליון כתב היד.}}> {{צ|'''וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים'''}} {{ק|([[אסתר ט ג]])}}. ולא פחותה מב' אותיות, כגון {{צ|'''אֶל'''}}, {{צ|'''בֵּן'''}}, {{צ|'''בָּם'''}}, {{צ|גַּם}}, {{צ|'''אֵת'''}}, ודומ'. ויש אחת בתורה שהיא מאות אחת: {{צ|'''הֲ''' לַיְיָ}} {{ק|([[דברים לב ו]])}}, והיא נקראת עם השם הסמוך לה, ואין זולתה. {{צ|'''אָנִי'''}} בספר קהלת ה', וסימן: {{צ|שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן}} {{ק|([[קהלת ב יג]])}}, {{צ|גַּם זֹה}} {{ק|([[קהלת ב כד|ב כד]])}}, {{צ|הִנֵּה אֲשֶׁר}} {{ק|([[קהלת ה יז|ה יז]])}}, {{צ|אֲשֶׁר חֹטֶא}} {{ק|([[קהלת ח יב|ח יב]])}}, {{צ|וְאָמַרְתִּי}} {{ק|([[קהלת ט טז|ט טז]])}}. {{צ|הֵבִין}} ג' בקרייה, וסימן: {{צ|הַפְכְּכֶם}} {{ק|([[ישעיהו כט טז]])}}, {{צ|דַּרְכָּהּ}} {{ק|([[איוב כח כג]])}}, {{צ|וְדָנִיֵּאל}} {{ק|([[דניאל א יז]])}}. {{צ|הִיא}} דויקרא: {{צ|פָּתוֹת}} {{ק|([[ויקרא ב ו]])}}, {{צ|וְנָתַתָּ}} {{ק|([[ויקרא ב טו|ב טו]])}}, {{צ|תַשִּׂיג}} {{ק|([[ויקרא ה יא|ה יא]])}}, {{צ|וֶהֱבִיאָהּ}} {{ק|([[ויקרא ה יב|ה יב]])}}, {{צ|צַו}} {{ק|([[ויקרא ו ב|ו ב]])}}, {{צ|לֹא תֵאָפֶה}} {{ק|([[ויקרא ו י|ו י]])}}, {{צ|דַּבֵּר}} {{ק|([[ויקרא ו יח|ו יח]])}}, {{צ|כל דכר}} {{ק|([[ויקרא ו כב|ו כב]])}}, {{צ|קְחוּ}} {{ק|([[ויקרא י יב|י יב]])}}, {{צ|וַאֲכַלְתֶּם}} {{ק|([[ויקרא י יג|י יג]])}}, {{צ|מַדּוּעַ}} {{ק|([[ויקרא י יז|י יז]])}}, {{צ|הָאַרְנֶבֶת}} {{ק|([[ויקרא יא ו|יא ו]])}}, ב' בו, {{צ|הַבְּהֵמָה}} {{ק|([[ויקרא יא כו|יא כו]])}}. {{צ|{{תיקון גירסה|יומת|יָמוּת}}}} {{ק|([[ויקרא יא לט]])}} ומן {{צ|אִם בַּהֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג ד|יג ד]])}} עד {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} {{ק|([[ויקרא יג יא|שם פסוק יא]])}} – {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|לֹא יַסְגִּרֶנּוּ}} עד {{צ|וּבָשָׂר}} {{ק|([[ויקרא יג יח|שם פסוק יח]])}} – {{צ|הִוא}}, ומן {{צ|וּבָשָׂר}} עד {{צ|אִישׁ}} דנתקים {{ק|([[ויקרא יג כט|שם פסוק כט]])}}– {{צ|הִיא}}, ומן {{צ|אִישׁ}} דנתקים עד {{צ|וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם פסוק מב]])}} – {{צ|הִוא}}. {{צ|פֹּרַחַת}} {{ק|([[ויקרא יג מב|שם]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נב|שם פסוק נב]])}}, {{צ|פְּחֶתֶת}} {{ק|([[ויקרא יג נה|שם פסוק נה]])}}, {{צ|מַמְאֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא יד מד|יד מד]])}}, {{צ|טֻמְאָתוֹ}} {{ק|([[ויקרא טו ג|טו ג]])}}, {{צ|יֹשֶׁבֶת}} {{ק|([[ויקרא טו כג|טו כג]])}}, {{צ|טְמֵאָה}} {{ק|([[ויקרא טו כה|טו כה]])}}, {{צ|שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן}} קדמאה {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}},{{הערה|כתוב שם {{צ|היא}}, והכוונה רק שבראשון {{צ|הִיא}} ובשני {{צ|'''הוּא'''}}. כנראה עיקר מטרת רשימה זו היא להבדיל בין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הִוא}} לבין {{צ|הוא}} שנקראת {{צ|הוּא}} ולא לציין היכן כתוב {{צ|הוא}} והיכן {{צ|היא}} (אם כי גם דבר זה נעשה באופן חלקי). ויקיעורך.}} {{צ|בַּדָּם}} קדמאה {{ק|([[ויקרא יז יא|יז יא]])}}, {{צ|דָּמוֹ}} בתראה {{ק|([[ויקרא יז יד|יז יד]])}}, {{צ|עֶרְוָתָהּ}} {{ק|([[ויקרא יח ז|יח ז]])}} כולהון {{צ|הִוא}} {{ק|([[ויקרא יח]])}}, {{צ|גִּלְּתָה}} {{ק|([[ויקרא כ יח|כ יח]])}}, {{צ|נִדָּה}} {{ק|([[ויקרא כ כא|כ כא]])}}, {{צ|זִמָּה}} {{ק|([[ויקרא כ יד|כ יד]])}}, {{צ|מְחַלֶּלֶת}} {{ק|([[ויקרא כא ט|כא ט]])}},{{הערה|כאן כתוב הִיא. ויקיעורך.}} {{צ|בִּתְרוּמַת}} {{ק|([[ויקרא כב יב|כב יב]])}}, {{צ|שַׁבָּת}} {{ק|([[ויקרא כג ג|כג ג]])}}, {{צ|עֲצֶרֶת}} {{ק|([[ויקרא כג לו|כג לו]])}}, {{צ|יוֹבֵל}} שלשה {{ק|([[ויקרא כה#כה י|כה י-יב]])}}, {{צ|אֲחֻזָּתָם}} {{ק|([[ויקרא כה לב|כה לב]])}} {{צ|נְקֵבָה הִוא}} {{ק|([[ויקרא כז ד|כז ד]])}}. =הערות= [[קטגוריה:לשון הקודש ודקדוק]] [[קטגוריה:יצירות שנכתבו בערבית יהודית]] gnmq2vm2tzvf6btahd1ue40fnqbdnzx 0 1754582 3079285 3079114 2026-08-26T20:13:26Z Editor259 28663 3079285 wikitext text/x-wiki (יג, א) <קטע התחלה=א/>נוגע בזפת תדבק בידו וחובר אל לץ ילבש דרכו:<קטע סוף=א/> (יג, ב) <קטע התחלה=ב/>כבד ממך מה תשא ואל עשיר ממך מה תתחבר:{{ש}}<קטע סוף=ב/> (יג, ב) <קטע התחלה=ב/>מהיתחבר פרור אל סיר אשר הוא נוקש בו והוא נשבר:<קטע סוף=ב/> (יג, ג) <קטע התחלה=ג/>עשיר יעוה הוא יתנוה ועל דל נעוב הוא יתחנן:<קטע סוף=ג/> (יג, ד) <קטע התחלה=ד/>אם תכשר לו יעבד בך ואם תכרע יחמל עליך:<קטע סוף=ד/> (יג, ה) <קטע התחלה=ה/>אם יש לך ייטיב דבריו עמך וירששך ולא יכאב:<קטע סוף=ה/> (יג, ו) <קטע התחלה=ו/>צורך לו עמך והשיע לך ושחק לך והבטיחך:<קטע סוף=ו/> (יג, ו\ז) (יג, ז) <קטע התחלה=ז/>עד אשר יועיל יהתל בך פעים שלש יעריצך:{{ש}}<קטע סוף=ז/> (יג, ז) <קטע התחלה=ז/>ובכן יראך והתעבר בך ובראשו יניע אליך:<קטע סוף=ז/> (יג, ח) <קטע התחלה=ח/>השמר אל תרהב מאד ואל תדמה בחסירי מדע:<קטע סוף=ח/> (יג, ט) <קטע התחלה=ט/>קרב נדיב היה רחוק וכדי כן יגישך:<קטע סוף=ט/> (יג, י) <קטע התחלה=י/>אל תתקרב פן תתרחק ואל תתרחק פן תנשא:<קטע סוף=י/> (יג, יא) <קטע התחלה=יא/>אל תבטח לחפש עמו ואל תאמן לרב שיחו:{{ש}}<קטע סוף=יא/> (יג, יא) <קטע התחלה=יא/>כי מהרבות שיח ינסיך ושחק לך וחקרך:<קטע סוף=יא/> (יג, יב) <קטע התחלה=יב/>אכזרי יתן מושל ולא יחמל על נפש רבים קושר קשר:<קטע סוף=יב/> (יג, יג) <קטע התחלה=יג/>השמר והיה זהיר ואל תהלך עם אנשי חמס:<קטע סוף=יג/> (יג, יד) (יג, טו) <קטע התחלה=טו/>כל הבשר יאהבב מינו וכל אדם את הדומה לו:<קטע סוף=טו/> (יג, טז) <קטע התחלה=טז/>מין כל בשר אצלו ואל מינו יחובר אדם:<קטע סוף=טז/> (יג, יז) <קטע התחלה=יז/>מה יחובר זאב אל כבש כן רשע לצדיק נאצל[:]<קטע סוף=יז/> (יג, יח) מה יש שלום צבוע אל כלב מאין שלום עשיר אל רש: (יג, יט) מאכל ארי פראי מדבר עם מרעית עשיר דלים: (יג, כ) תועבת גואה ענוה ותועבת עשיר אביון: (יג, כא) עשיר נמוט נסמך מרע ודל נמוט נדחה מרע: (יג, כב) עשיר מדבר ועזריו רבים ודבריו מכוערים מהופים:{{ש}} (יג, כב) דל מדבר גע גע ישא ודבר משכיל ואין לו מקום: {{לא נשלם}} קישור: [https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31018&st=&pgnum=41 סמנד פרק יג] [[קטגוריה:בן סירא]] pryfmtfkw8w6cfqwqgtij4a6gbys8q9 106 1754960 3079313 3078443 2026-08-27T02:53:45Z Meirveshulibot 42771 פיילוט: הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן, פני משה והדינים המקוצרים (בוט) 3079313 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: leiden_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת ברכות, פרק ראשון — הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): בכל כפולה — בעמוד הראשון לשון הדף, ביאור באר משה, והדינים העולים מן העמוד בקצרה (הסימן, הכותרת, הפוסקים וההכרעה); בעמוד שממולו נוסח כתב יד ליידן (סקליגר 3) במרכז ופירוש פני משה לצדו. ביאור ודינים שלא נכנסו בעמוד הראשון נמשכים מתחת לליידן. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף א עמוד א<span class="yerum-runnum">1</span></div> {{מתני'|ברכות א א}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#פתיחת המסכת|מאימתי קורין]] את שמע בערבין? {{שוליים|א_א}}משעה שהכהנים נכנסין {{ירו"מ-הוסר|לוכל}} לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה, דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. וחכמים אומרים: {{שוליים|א_ב}}עד חצות. [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} אומר: {{שוליים|א_ג}}עד שיעלה עמוד השחר. מעשה ובאו בניו מבית המשתה ואמרו לו: לא קרינו את שמע. אמר להן: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ולא זו בלבד אמרו, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. {{שוליים|א_ד}}הקטר חלבים ואיברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. {{שוליים|א_ה}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}כל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. אם כן למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק את האדם מן העבירה.<br><strong>גמ':</strong> [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#קריאת שמע בבית הכנסת|אנן תנינן משעה שהכהנים נכנסין {{ירו"מ-הוסר|לוכל}} לאכול בתרומתן]] תני רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור| (רבא) בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי"}}: משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת. ותני עלה: קרובים דבריהן להיות שוין. ===<span id="דף_א_ב"></span>=== <div class="yerum-bm-print"> בעזרת השם אנחנו מתחילים מסכת ברכות, סדר ירושלמי. המשנה הראשונה פותחת בשאלה מתי קוראים את שמע בערב. אנחנו יודעים שבתורה, בפרשת קריאת שמע נאמר "דברת אמם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". מכאן למדו חז"ל שיש מצווה לקרוא קריאת שמע בזמן השכיבה בערב ובזמן הקימה בבוקר. והמשנה שואלת מתי קורין שמע בערבין. הגמרא הבבלי שואלת למה בעצם מתחילים דווקא משמע בערבין, ויש שני תירוצים. תירוץ אחד שכך נאמר בפסוק "בשכבך וקומך" לכן מתחילים מהערב, ותירוץ אחר שכיוון שכל דבר ביהדות מתחיל מהערב, כמו שאנחנו יודעים כתוב בתורה "ויהי ערב ובוקר יום אחד". הגר"א קובר בעצם למה מתחילים מהמצווה הזאת דווקא? יש יותר ממצוות. למה דווקא קריאת שמע של ערבית? הוא מסביר שבעצם זה המצווה הראשונה שיהודי פוגש בחיים, כיוון שהיהודי נהיה בגיל שלוש עשרה בן מצוות, וכבר מבערוב המצווה הראשונה שהוא פוגש זה קריאת שמע של ערבית. בכל אופן, המשנה שואלת מתי קורין את שמע בערבין, כלומר מתי נקרא זמן שכיבה שאפשר להתחיל לקרוא קריאת שמע? והמשנה עונה: '''משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן'''. גם כאן הבבלי מסביר שלכאורה היה צריך להגיד לנו זמן מוגדר, להגיד צאת הכוכבים או משהו בסגנון. למה המשנה אמרה משעה שכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן? זו דרך של התנא. יש הלכות שהן מאוד רגילות - קריאת שמע אומרים הרי כל יום. ויש הלכות פחות מוכרות, פחות רגילות, ולא רצו שישכחו אותן, לכן בעצם שתלו אותן בתוך ההלכות הרגילות. אז בעצם שהמשנה אומרת לנו משעה שכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, היא דרך אגב מלמדת אותנו שגם הכוהנים - כוהן שהיה טמא וטבל, מותר לו לאכול תרומה כבר מבערוב, כבר בצאת הכוכבים, וגם במקרה שהכוהן הזה היה טמא בטומאה כזאת שצריך אחרי זה למוחרת להביא קורבן, כמו לדוגמה זב גדול שאנחנו יודעים שאחרי שהוא סופר שבעה נקיים הוא טובל ואז מחכה לערב שמש, ולמוחרת ביום השמיני הוא מביא קורבן, או יולדת, או מצורע. אז באה המשנה לחדש לנו שבעצם הוא לא צריך לחכות עד למוחרת כדי לאכול תרומה. מה שבעצם "ביאת שמשו מעכבתו מלאכול תרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול תרומה". בעצם צאת הכוכבים זה הזמן שבו יכול לאכול תרומה, והכפרה - הקורבן - זה מה שרק מאפשר לו להיכנס למקדש ולאכול קודשים, אבל תרומה הוא יכול לאכול כבר בצאת הכוכבים. ועד מתי? כלומר, עד מתי נקרא בשכבך? '''עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר'''. כלומר, לפי רבי אליעזר מה שכתוב בתורה "בשכבך" הכוונה זמן שאנשים הולכים לישון, ואנשים הולכים לישון בחלק הראשון של הלילה. אם זה שליש הלילה או רבע לילה נראה בהמשך, אבל בכל אופן זה בחלק הראשון של הלילה. '''וחכמים אומרים: עד חצות'''. חכמים יש להם איזו שיטה, תכף נבין אותה - כרגע היא לא כל כך מובנת, מה העניין של עד חצות. '''רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר'''. כלומר רבן גמליאל גם כן מאוד מובן. הוא אומר מה שכתוב "בשכבך" הכוונה הזמן שישנים שזה כל הלילה. אז רבי אליעזר סובר זמן שהולכים לישון, רבן גמליאל סובר זמן שישנים. עכשיו מה זה בדיוק חכמים? הגמרא תכף תסביר לנו שבעצם חכמים עשו הרחקה. כלומר הם מודים לרבן גמליאל שבעצם "בשכבך" הכוונה כל זמן שישנים, רק הם פחדו שבן אדם יבוא מהעבודה, יהיה עייף, יגיד אוקיי, אני אוכל טיפה, אלך לישון וכשאני אתעורר אני אתפלל, ואז בעצם הוא יתעורר בבוקר. לכן אמרו עד חצות '''כדי להרחיק את האדם מן העבירה'''. והמשנה מספרת לנו מעשה: '''מעשה ובאו בניו מבית המשתה ואמרו לו: לא קרינו את שמע'''. כלומר בניו של רבן גמליאל באו מבית המשתה, היה להם איזו סעודת חתנים משהו בסגנון, ועבר חצות והם לא קראו קריאת שמע. הם באו לאבא שלהם, אמרו לו "לא קראנו שמע, מה עושים?" עכשיו, הרי הם ידעו מה אבא שלהם אומר. כלומר, השאלה שלהם הייתה: אתה אמנם סובר שמותר עד הבוקר, אבל חכמים חולקים עליך, חכמים אומרים עד חצות, ויחיד ורבים הלכה כרבים. או שבעצם חכמים מודים לך, אלא כל מה שהם אמרו זה רק הרחקה, אבל בעצם בדיעבד גם הם מסכימים שאפשר לקרוא עד עלות השחר. '''אמר להן: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות'''. כלומר, באמת ההלכה כמותי וחכמים מודים לי. '''ולא זו בלבד אמרו, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר'''. זאת אומרת, בעצם כל דבר שנוהג חלק מהלילה בעצם מצוותו כל הלילה, וחכמים אמרו רק עד חצות כדי להרחיק את האדם מעבירה. כדוגמה יש לנו '''הקטר חלבים ואיברים'''. אנחנו יודעים שהקטר חלבים ואיברים - קורבנות ששחטו וזרקו את הדם שלהם ביום, הרי אסור לשחוט בלילה, אסור לזרוק את הדם בלילה. אם שחטו ביום אז את האיברים והחלבים מותר להקטיר כל הלילה. אז גם כן אנחנו רואים - נוהג חלק מהלילה, נוהג כל הלילה. שם בעצם חכמים לא גזרו שום דבר כיוון שהכוהנים זריזים, אבל הוא רק רצה להראות לנו בעצם שדבר שנוהג חלק מהלילה מצוותו כל הלילה. '''וכל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר'''. כלומר יש לנו קודשים - הגמרא אומרת שהכוונה קודשים קלים, לא קודשי קודשים, כי בהם באמת גם כן לא גזרו. אבל קודשים קלים שנאכלים ליום אחד - אנחנו יודעים לדוגמה ששלמים נאכלים לשני ימים ולילה, אבל יש שלמים מסוימים כמו שלמי תודה ושלמי נזיר, הם נאכלים רק ליום אחד. יש הסבר יפה שמסביר למה קורבן תודה נאכל רק ליום אחד. יותר מזה, גם מביאים איתו ארבעים לחמים, כלומר ארבעה סוגי לחמים - עשר חמץ ועוד שלושה סוגים, עשר מכל אחד, סוגי מצות. מה הרעיון? הרעיון הוא שכיוון שבן אדם מביא קורבן תודה, קרה לו איזה נס או משהו כזה, אז התורה רצתה שהוא יפרסם את הנס. אז אמרו לו טוב, תבוא, תאכל את זה תוך יום אחד, אין לך זמן, מהר מאוד צריך לאכול את זה. אתה גם מביא הרבה מאוד לחמים, ככה ודאי הוא יזמין חברים ויפרסם את הנס שלו, וכן הנזיר, גם כן יוצא לפרסם מה הסיבה שהוא התנזר. אז בכל הדברים האלה, כמו בקריאת שמע ובקודשים שחלים ליום אחד, חכמים אמרו עד חצות. '''אם כן למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק את האדם מן העבירה'''. כלומר מצד הדין היה מותר עד הבוקר, אבל חכמים אמרו עד חצות כדי שבן אדם לא יגיד יש לי זמן, ואז בעצם ילך לישון, יתעורר מאוחר. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף א עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מתני' מאימתי קורין את שמע בערבין.''' תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וה"ק זמן קריאת שמע דשכיבה אימת '''משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן.''' כהנים שנטמאו וטבלו אין יכולין לאכול בתרומה עד שיעריב שמשן והיינו עד צאת הכוכבים והא דלא קתני משעת צאת הכוכבים מילתא אגב אורחיה קמ"ל שאם נטמאו הכהנים בטומאה שטהרתן תלויה בקרבן כגון זב ומצורע אין כפרתן מעכבן מלאכול בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ומוקמינן בפ' הערל דהאי קרא בתרומה איירי ודרשינן ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. ואע"ג דתנינן להא בהדיא בפ' י"ד דנגעים העריב שמשו אוכל בתרומה אורחיה דהתנא לאשמעינן בקצרה אף למאי שמפורש במקום אחר '''עד סוף האשמורת הראשונה.''' זהו שליש הראשון של לילה שהלילה נחלקת לשלשה משמרות ומכאן ואילך לא מיקרי תו זמן ק"ש דשכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי צאת הכוכבים נמי לא דאכתי יממא הוא ולאו זמן שכיבה '''עד שיעלה עמוד השחר.''' דכל הלילה מיקרי זמן שכיבה והלכה כר"ג לפי שלדינא גם חכמים מודו ליה ולא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה שדלקמן. ומיהו לכתחילה משהגיע עונת קריאת שמע של ערבית אסור לאדם לסעוד וכל שכן לישן עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל '''מעשה ובאו בניו מבית המשתה.''' בני רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דאמרי עד חצות וה"ק ליה הא דאמרי רבנן עד חצות דוקא קאמרי ותו לא ופליגי עלך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דילמא רבנן כוותך סבירא להו והא דאמרי עד חצות לסייג הוא דקאמרי ואמר להו אין רבנן כוותי ס"ל ומשום סייג הוא דקאמרי וחייבים אתם לקרות '''ולא זו בלבד.''' כולא מילתא דר"ג היא דאמר לבניו '''הקטר חלבים.''' של כל הקרבנות '''ואיברים.''' של עולת תמיד של בין הערבים והוא הדין לכל אברי העולה שנזרק דמן ביום '''מצותן.''' להעלות כל הלילה דכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר '''אם כן למה אמרו חכמים.''' בכל אלו עד חצות</div> <div class="yerum-leiden-text">בסימך רחמנא וחננו · מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן עד סוף האשמורת הראשונה דברי ר' ליעזר · וחכמ' אומ' עד חצות · רבן גמל' או' עד שיעלה עמוד השחר · מעשה ובאו בניו מבית המשתה ואמרו לו לא קרינו את שמע אמ' להן אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות · לא זו בלבד אמרו אלא כל שאמרו חכמ' עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר · הקטר חלבים ואיברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר · כל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר · אם כן למה אמרו חכמ' עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה · מאימתי קורין את שמע בשחרין משיכיר בין תכלת ללבן · ר' ליעזר או' בין תכלת לכרתן עד הנץ החמה · ר' יהושע או' עד שלש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות · הקורא מיכן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה · בית שמי או' בערב כל אדם יטו ויקרו ובבוקר יעמודו שנ' ובשכבך ובקומך · ובית הלל אומ' כל אדם קורין כדרכן שנ' ובלכתך בדרך · אם כן למה נאמ' ובשכבך ובקומך · בשעה שבני אדם שוכבין ובשעה שבני אדם עומדין · בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה · אחת ארוכה ואחת קצרה · מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר · לקצר אינו רשאי להאריך · לחתום אינו רשאי שלא לחתום · שלא לחתום אינו רשאי לחתום · מזכירין יציאת מצרים בלילות · אמ' להן ר' לעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנ' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך · ימי חייך הימים · כל ימי חייך הלילות · וחכמ' אומ' ימי חייך העולם הזה · כל להביא ימות המשיח · סליק מתני' מאימתי קורין את שמע בערבין וגומ' · אנן תנינן משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן · תני ר' חייא משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת · ותני עלה קרובים דבריהן להיות שוין</div> <div class="yerum-side">'''וכל הנאכלין ליום אחד.''' כגון תודה וחטאת ואשם וכיוצא בהן שהן נאכלין ליום ולילה זמן אכילתן עד שיעלה עמוד השחר והוא המביא לידי נותר '''כדי להרחיק את האדם מן העבירה.''' שלא יבא לאכלן אחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת וכן להקטיר החלבים אחר כך והן כבר נפסלו בלינה אם היו למטה מן המזבח לאפוקי אם היו על המזבח אין לינה מועלת בראש המזבח לחד מאן דאמר בפרק ט' דזבחים וכן בקריאת שמע שלא יאמר עדיין יש לי שהות לקרות ובתוך כך תעבור עונתה '''גמ' אנן תנינן.''' במתני' משעה שהכהנים וכו' סתמא וליכא תנא במתני' דפליג עלה בהתחלת זמנה '''תני ר' חייא.''' בתוספתא ריש מכלתין דאיכא דפליגי בהא דגרסינן שם מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שבני אדם נכנסין לאכול פיתן בערבי שבתות דברי רבי מאיר וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הכוכבים '''ותני עלה קרובים דבריהם להיות שוין.''' אף על גב דלאו חד שיעורא ממש הוא מכל מקום קרובין דבריהן להיות שוין דזמן דבני אדם בערבי שבתות אינו כל כך רחוק מזמן דכהנים מותרין לאכול בתרומתן</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אומרת הגמרא: '''אנן תנינן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן'''. כלומר, במשנה אמרנו שמותר לקרוא משעה שכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן. '''תני רבי חייא: משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת'''. אנחנו יודעים שבליל שבת אדם ישן, הוא מפחד שהנר יכבה, לכן הוא אוכל יותר מוקדם מאשר ביום רגיל. '''ותני עלה: קרובים דבריהן להיות שוין'''. כלומר, יש איזו ברייתא שאומרת שהזמן שרבי חייא אמר - בן אדם נכנס לאכול בליל שבת - או הזמן שהמשנה אמרה - כוהנים נכנסים לאכול בתרומתן - זה בערך אותו זמן. כלומר, שניהם פחות או יותר יוצאים בזמן צאת הכוכבים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף א עמוד א''' {{שוליים|א_א}} '''זמן קריאת שמע של ערבית מתחיל משעת כניסת הכהנים לאכול בתרומה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן רלה סעיף א , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אליעזר לענין תחילת הזמן (משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן), שכן זמנה מתחיל משעת צאת הכוכבים כדבריו, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|א_ב}} '''זמן קריאת שמע של ערבית מדאורייתא כל הלילה, אך חכמים הקדימוהו לחצות כדי להרחיק אדם מן העבירה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן רלה סעיף ג , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כתנא קמא לעניין הדין דאורייתא שזמנה כל הלילה, אך למעשה הכרעה כרבן גמליאל לכתחילה כדי להרחיק אדם מן העבירה, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|א_ג}} '''זמן קריאת שמע של ערבית מדאורייתא עד עלות השחר, אף שמדרבנן תקנוה עד חצות.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן רלה סעיף ג , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כרבן גמליאל שכל שאמרו חכמים "עד חצות" מצוותו עד עלות השחר, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע; הבבלי (ברכות ט.) מסכים לדין זה. {{שוליים|א_ד}} '''הקטרת חלבים ואיברים על גבי המזבח כשרה כל הלילה עד עלות השחר.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ד, הלכה ב , סמ"ג עשין קפג. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי שמצוותן עד שיעלה עמוד השחר, וכן פסקו הרמב"ם והסמ"ג. {{שוליים|א_ה}} '''זמן אכילת קדשים הנאכלים ליום אחד — עד מתי מותרת אכילתם בלילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י, הלכה ח , <קטע סוף=א א/> ==דף א עמוד ב== <קטע התחלה=א ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כחכמים שמצוות אכילתן עד חצות לילה, אף שמדאורייתא הזמן עד עלות השחר, גזרו חכמים להרחיק את האדם מן העבירה, וכך פסק הרמב"ם.. {{שוליים|א_ז}} '''מי שמסופק אם בירך ברכת המזון חייב לחזור ולברך, ומי שמסופק אם התפלל אינו חוזר ומתפלל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ב, הלכה יד , שו"ע או"ח סימן קפד סעיף ד , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי לענין ברכת המזון שחוזר ומברך מפני שהיא דאורייתא ("ואכלת ושבעת וברכת"), אך לענין תפילה נפסק כרבי יוחנן שחוזר ומתפלל בתנאי של נדבה, שהרי הבבלי (ברכות כא ע"א) פסק כמותו נגד הירושלמי.. {{שוליים|א_ח}} '''מי שמסופק אם קרא קריאת שמע חוזר וקורא, ומי שהתפלל ומסופק אם התפלל חוזר ומתפלל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן קז סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כהכרעת הירושלמי "הדא אמרה" - הספק מחייב חזרה, שאין תפילה מפסדת (=אין בחזינה משום איסור), ומקל וחומר ממקרה בין השמשות שהוא ספק ובכל זאת צריך לקרות. {{שוליים|א_ט}} '''מי שנסתפק לו אם קרא קריאת שמע אם לאו, האם צריך לקרות שוב.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה יג , שו"ע או"ח סימן סז , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק שספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות, מפני חשש ביטול מצוות קריאת שמע דאורייתא, כלשון הירושלמי "ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|א_י}} '''כמה כוכבים נדרשים לקביעת צאת/בין השמשות ותוצאותיהם ההלכתיות בשבת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה ד , רמב"ם, הלכות תרומות, פרק ז, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן רלה סעיף א <קטע סוף=א ב/> ==דף ב עמוד א== <קטע התחלה=ב ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כסוגיית הירושלמי: כוכב אחד – יום ודאי (חייב); שני כוכבים – ספק לילה (ספק חייב, מביא אשם תלוי בערב שבת, חטאת במוצאי שבת); שלושה כוכבים – לילה ודאי (פטור בערב שבת, ובמוצאי שבת פטור לגמרי); הרמב"ם והשו"ע פסקו כך להלכה בהלכות שבת ותרומות.. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף א עמוד ב<span class="yerum-runnum">2</span></div> אתא חמי, {{ירו"מ-ביאור|בא וראה}} משעה שהכהנים נכנסין {{ירו"מ-הוסר|לוכל}} לאכול בתרומתן {{ירו"מ-הוסר|איממא}} יממא הוא, ועם כוכביא הוא. {{ירו"מ-ביאור|מיד בצאת הכוכבים}} משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת, {{ירו"מ-הדגשה|כבר}} שעה ותרתי ליליא הוא. {{ירו"מ-ביאור|הרי כבר לילה לפחות שעה או שעתים}} ואת אמר{{ירו"מ-הדגשה|ת}} קרובים דבריהן להיות שוין? אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: תיפתר באילין כופרניא דקיקייא, {{ירו"מ-ביאור|בכפרים קטנים}} דאורחיהון מסתלקא {{ירו"מ-ביאור|שמסיימים מלאכתם}} עד דהוא {{ירו"מ-הוסר|איממא}} יממא. {{ירו"מ-ביאור|שעדין יום}} {{ירו"מ-הדגשה|ומתפללים ערבית מוקדם ונכנסים לאכל מקדם}}, דצדי לון מיקמי חיותא. {{ירו"מ-ביאור|מפחד החיות}} תני: {{שוליים|א_ו}}הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת? אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: אין קורין אותה בבית הכנסת בשביל לצאת ידי חובתו, אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר {{ירו"מ-הדגשה|של}} {{ירו"מ-הוסר|שלתורה}} תורה. {{ירו"מ-הדגשה|דתפילות באמצע תקנום}}. {{ירו"מ-ביאור|ששלושת התפילות מוקמו בין שני קריאות שמע: קריאת שמע של שחרית, שמונה עשרה של שחרית, שמונה עשרה של מנחה, שמונה עשרה של ערבית, קריאת שמע של ערבית}} {{ירו"מ-הדגשה|ועיקר קריאת שמע של ערב זה על המיטה. אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: {{שוליים|א_ז}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ספק קרא שמע|ספק בירך על מזונו ספק לא בירך]] צריך לברך {{ירו"מ-הדגשה|שהיא דבר תורה}}, דכתיב ([[דברים ח י|דברים עקב ח י]]) "ואכלת ושבעת וברכת". ספק התפלל ספק לא התפלל, אל יתפלל. ודלא כרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}. דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר: {{שוליים|א_ח}}ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, למה שאין תפילה מפסדת. ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא {{ירו"מ-הדגשה|מהו}}? נשמענה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתני}}: הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. וקודם לכן לאו ספק הוא? {{ירו"מ-הדגשה|שהרי קודם לכן זה בין השמשות שהוא ספק מן הלילה ספק מן היום}}, ואת אמר{{ירו"מ-הדגשה|ת}} צריך לקרות! הדא אמרה {{שוליים|א_ט}}ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: סימן לדבר משיצאו הכוכבים. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[נחמיה ד טו]]) "ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים". וכתיב ([[נחמיה ד טז]]) "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה". [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#בין השמשות וצאת הכוכבים|כמה כוכבים יצאו ויהא לילה]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]] בשם רבי אבא בר פפא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר פפא|°]]: {{שוליים|א_י}}כוכב אחד וד{{ירו"מ-הדגשה|א}}י יום. שנים ספק לילה. שלשה וד{{ירו"מ-הדגשה|א}}י לילה. שנים ספק? והכתיב "עד צאת הכוכבים" {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|והלא}} מיעוט כוכבים שנים. קדמיא {{ירו"מ-ביאור|הראשון}} לא מתחשב. בערב שבת, ראה כוכב אחד ועשה מלאכה פטור. שנים, מביא אשם תלוי. שלשה, מביא חטאת. במוצאי שבת, ראה כוכב אחד ועשה <span id="דף_ב_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: מה פתאום? '''אתא חמי''' - בוא וראה. '''משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן יממא הוא, ועם כוכביא הוא'''. כלומר, הכוהנים ברגע הראשון שיצאו הכוכבים כבר יכולים לאכול ומתחילים לאכול, כי ממש זה סוף היום, תחילת הלילה. '''ומשעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת, שעה ותרתי ליליא הוא'''. תלמד מזה, העניין של לאכול בליל שבת - הולכים להתפלל תפילה ארוכה, שרים, חוזרים עד שמגיעים הבית, מתארגנים. לוקח זמן, לפחות שעה או שתיים, כבר לילה. '''ואת אמר קרובים דבריהן להיות שוין?''' '''אמר רבי יוסי: תיפתר באילין כופרניא דקיקייא, דאורחיהון מסתלקא עד דהוא יממא'''. כלומר, נוכל להעמיד את מה שרבי חייא אמר, מה שהברייתא אמרה שהזמנים שלהם שווים, כי מדובר בכפרים קטנים ומבודדים שהם מסיימים את הכל בגלל הפחד מהחיות, מסיימים את כל העבודה שלהם מוקדם, גם מתפללים ערבית מוקדם - פלג המנחה כבר אפשר להתפלל ערבית - באים מהתפילה מוקדם, חוזרים הבית מוקדם, וממש בצאת הכוכבים הם אוכלים סעודת שבת, ואז בעצם זה מקביל לזמן שמופיע במשנה. '''תני: הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו'''. כן, יש ברייתא שאומרת שמי שקורא לפני צאת הכוכבים את קריאת שמע לא יצא ידי חובתו. '''אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת?''' הגמרא פה מלמדת אותנו שבארץ ישראל נהגו לקרוא קריאת שמע ולהתפלל לפני צאת הכוכבים, מפאת המנחה כמו רבי יהודה. אבל הגמרא יותר מאוחרת תגיד שאפילו הקפידו על זה, כלומר דאגו בכוונה שאנשים יתפללו לפני הזמן, יקראו קריאת שמע לפני הזמן. מה הסיבה שעשו את זה? הגמרא תגיד לנו שיש מחלוקת - האם קריאת שמע צריך לשמור סמיכה לתפילה. כלומר בעצם הסדר הוא: קריאת שמע של שחרית, תפילת שמונה עשרה של שחרית, תפילת שמונה עשרה של מנחה, קריאת שמע של ערבית ותפילת שמונה עשרה של ערבית, כמו שאנחנו נוהגים היום, או מה שנקרא "תפילות באמצע תיקנום". יש לנו קריאת שמע של שחרית, שמונה עשרה שחרית, שמונה עשרה מנחה, שמונה עשרה ערבית וקריאת שמע של ערבית. וככה בעצם יוצא לי, פוסק לי, שתפילות באמצע תיקנום. אם כן, למה בכל זאת קוראים קריאת שמע בערבית לפני התפילה? אז אומרת הגמרא: '''אין קורין אותה בבית הכנסת בשביל לצאת ידי חובתו, אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר תורה'''. כלומר, אנחנו רוצים את התפילה להתחיל לפני כן בדברי תורה, כמו שבמנחה אנחנו אומרים "אשרי יושבי" גם כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. אז גם בערב קוראים קריאת שמע, אבל בעצם לא יוצאים ידי חובה כי זה מוקדם. חכמים אפילו תיקנו שיהיה מוקדם כדי שיקרא על המיטה קריאת שמע, ובעצם לשמור עליו מפני המזיקים. ונהגו ממש את כל הברכות והכול להגיד בקריאת שמע שעל המיטה. '''אמר רבי זעירא בשם רב ירמיה: ספק בירך על מזונו ספק לא בירך צריך לברך, דכתיב "ואכלת ושבעת וברכת"'''. כלומר, אם אדם מסופק אם הוא בירך ברכת המזון או לא, צריך לברך, כי זה דאורייתא - יש פסוק "ואכלת ושבעת וברכת". '''ספק התפלל ספק לא התפלל, אל יתפלל'''. כלומר, אם הוא מסופק אם הוא התפלל, לא צריך להתפלל, כי תפילה זה רק דרבנן, '''ודלא כרבי יוחנן'''. כלומר, בניגוד לרבי יוחנן. '''דרבי יוחנן אמר: ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, למה שאין תפילה מפסדת'''. כלומר רבי יוחנן סובר: אוקיי, גם אם זה דרבנן, אבל התפילה פועלת. כל תפילה פועלת. אז לכן יש עניין שבן אדם יתפלל כמה שהוא יכול, קל וחומר אם הוא מסופק אם הוא התפלל שיתפלל. '''ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא'''? מה הדין? ואומרת הגמרא '''נשמענה מן הדא''' - '''הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו'''. כלומר, מי שקורא לפני צאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו. עכשיו, הכוונה אפילו ממש רגע לפני צאת הכוכבים, והזמן הזה, הצמוד לצאת הכוכבים, איך זה נקרא? זה נקרא בין השמשות, וזה זמן שהוא ספק. אז אם אתה רואה אדם שקורא בזמן הזה, שהוא בעצם מסופק האם הוא קרא בלילה או לא קרא בלילה, כלומר בעצם מסופק אם הוא יצא ידי חובה או לא - מה הדין? אמרנו לא יצא, חייב לקרוא עוד הפעם. '''הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות'''. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף א עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''איתא חמי.''' ומתמה הש"ס עלה בא וראה מאי האי דקאמר הא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן יממא הוא ועם כוכביא הוא כלומר מיד אחר סוף היום ועם צאת הכוכבים שהוא התחלת הלילה ואלו משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פתן. בלילי שבת מאוחר הרבה הוא דכבר שעה ותרתי בליליא הוא והיכי את אמר קרובין דבריהן להיות שוין '''תיפתר.''' הא דקאמר משעה שבני אדם נכנסין לאו בכל בני אדם קאמר אלא דאיכא אינשי דאכלי בהאי שעתא כגון באילין כופרניא דקיקייא. באלו בני כפרים הקטנים שאין להם מלאכה כל כך ויש להן פנאי להכין סעודתן מבעוד יום '''דאורחיהן מסתלקא עד דהוא יממא.''' כלומר שדרכן להסתלק ממלאכתן בעוד היום גדול וזמן התחלת סעודה שלהם מקודם הוא '''דצדי לון מיקמי חיותא.''' לפי שכבר מוכן להם מקודם צרכי מזון הסעודה וממהרין לאכול ובסוף היום יכולין ליכנס לסעודתן בלילי שבת '''קודם לכן.''' קודם צה"כ '''אם כן למה קורין אותה בבהכ"נ.''' בעוד שהוא יום '''מתוך דבר של תורה.''' ולא לצאת ידי חובת ק"ש והלכך כשיגיע זמן ק"ש צריך לחזור לקרותה לצאת ידי חובתו '''צריך לברך.''' לפי שברכת המזון מן התורה כדכתיב ואכלת וגו' וכלומר בהא פשיטא לן דאפי' מספק צריך שיברך '''ספק התפלל.''' וכן בספק התפלל או לא פשיטא לן לאידך גיסא שאל יתפלל מספק מכיון דתפלה מדרבנן היא '''ודלא כר' יוחנן וכו'.''' וטעמיה לפי שאין תפלה מפסדת ולדידיה אם ספק הוא לו צריך שיתפלל שהרי אינו מפסיד בזה '''נשמעינה מן הדא.''' ברייתא דלעיל</div> <div class="yerum-leiden-text">אתא חמי משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן איממה הוא ועם * כוכביא הוא · משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת שעה ותרתי ליליא הוא · ואת אמר קרובים דבריהם להיות שוין · אמ' ר' יוסי תיפתר באילין כופרניא דקיקייא דאורחיהון מסתלקא עד דהוא איממא דצדי לון מן קומי חיותא · תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו · אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת · אמ' ר' יוסי אין קורין אותה בבית הכנסת בשביל לעמוד אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר של תורה · ר' זעירא בשם רב ירמיה ספק בירך ספק לא בירך צריך לברך דכת' ואכלת ושבעת וברכת · ספק התפלל ספק לא התפלל אל יתפלל · ודלא כר' יוחנן דאמ' ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו · למה שאין תפילה מפסדת · ספק קרא ספק לא קרא נשמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו · מזו לכן לאו ספק הוא · והוא אמר צריך לקרות · הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות · סימן לדבר משיצאו הכוכבים ואע'פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים · וכת' והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה · כמה כוכבים יצאו ויהא לילה · ר' פינחס בשם ר' אבא בר פפא כוכב אחד ודאי יום · שנים ספק שלשה ודאי לילה · שנים ספק והכת' עד צאת הכוכבים · לא מיעוט כוכבים שנים קדמ' לא מתחשב · בערב שבת ראה כוכב אחד ועשה מלאכה פטור · שנים מביא אשם תלוי · שלשה מביא חטאת · במוצאי שבת ראה כוכב אחד ועשה</div> <div class="yerum-side">'''ספק קרא ספק לא קרא.''' אלא הא דקמיבעיא לן אם הספק הוא בק"ש אם קרא או לא מהו שיקרא מספק מי נימא הואיל וק"ש מדאורייתא דינה כברכת המזון או דילמא מכיון שיכול לצאת י"ח בפסוק ראשון לבד אינו צריך לחזור ולקרות כולה מספק '''וקודם לכן לאו ספק הוא.''' כלומר וכי ספק לאו בכלל קודם לכן ג"כ הוא שהרי אם קרא בין השמשות נמי קודם לכן הוא וזהו ספק מיקרי דמספקא לן אם יום הוא ולא יצא או לילה הוא ויצא ואפ"ה את אמר דצריך לחזור ולקרותה בזמנ' דהא לא יצא ידי חובתו קתני וא"כ הדא אמרה דה"ה ספק קרא ספק לא קרא דצריך לקרות '''סימן לדבר וכו'.''' כמו גופה הא דתנינן בתוספתא דלעיל ומסיים שם ואע"פ שאין ראיה לדבר וכו' משום דקרא לאו לענין ק"ש משתעי '''והכתיב עד צאת הכוכבים ולא מיעוט כוכבים שנים.''' בתמיה כלומר והלא מיעוט כוכבים אינו אלא שנים וקרי להו לילה והיכי קאמרת דשנים ספק '''קדמייא לא מתחשב.''' הכוכב הראשון שהוא ודאי יום לא קחשיב ליה ועד צאת הכוכבים דקאמר אשנים האחרונים הוא דקאי</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' יש ברייתא שאומרת '''סימן לדבר משיצאו הכוכבים'''. ממש שאמרנו שקוראים את שמע בשעה שבשכבך בזמן שכיבה, ואמרנו שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם - כל הזמן הזה, יש סימן לדבר משיצאו הכוכבים. '''ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר''', כלומר אין לנו פסוק בתורה או בנביא שמלמד את זה, אבל יש זכר לדבר שהלילה מתחיל בצאת הכוכבים, '''דכתיב "ואנחנו עשים במלאכה"'''. כתוב בנחמיה, כשבנו את החומה והכותים ניסו להפריע להם, אז הם היו צריכים גם לשמור וגם לעבוד. '''וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים'''. כלומר הם עבדו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. עכשיו פה אין ראיה שבזמן שהם עבדו זה היה יום, כי יכול להיות שהם הקדימו, כלומר רצו להספיק כשיש אור. אז למרות שבעצם עלות השחר זה עדיין לילה, וכבר אחרי השקיעה זה כבר לילה, אבל הם ניצלו את כל הרגעים של האור כדי לעבוד - ככה הייתי אומר. אבל בא פסוק אחר ואומר לנו '''והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה'''. כלומר, בא פסוק שמלמד אותנו שבעצם הזמן שהם עבדו זה נקרא יום. עכשיו למה זה נקרא רק זכר? לכאורה זו ראיה טובה. פשוט מאוד - כיוון שזה לא מדבר על קריאת שמע. הרי התורה אומרת "בשכבך", מי אמר לנו שזמן שכיבה זה באמת צאת הכוכבים? אנחנו לא יודעים. לכן זה רק זכר. שואלת הגמרא '''כמה כוכבים יצאו ויהא לילה'''? אמרנו צאת הכוכבים - כמה? '''אמר רבי פינחס בשם רבי אבא בר פפא: כוכב אחד וד"י יום. שנים ספק לילה. שלשה וד"י לילה'''. שואלת הגמרא '''שנים ספק?''' מה פתאום? הרי אמרנו מקודם, כתוב בנחמיה "ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים", כלומר צאת הכוכבים זה לילה. ואם כתוב "עד צאת הכוכבים" - מיעוט רבים שניים, אז צריך שני כוכבים. למה אתה אומר לי שלושה? עונה הגמרא '''קדמיא לא מתחשב''', כלומר הכוכב הראשון, כיוון שהוא נראה אפילו ביום, אז הוא לא חלק מהכוכבים שבאים לסמן את הלילה. אומרת הגמרא: '''בערב שבת, ראה כוכב אחד ועשה מלאכה פטור'''. כלומר, לפי הדברים האלה, אם אנחנו רואים שכוכב אחד זה יום, שניים ספק ושלושה זה לילה - אז אם בערב שבת, ביום שישי בלילה, ראה רק כוכב אחד ועשה מלאכה, פטור, כי זה ברור שזה עדיין יום, זה יום שישי בכלל. '''שנים, מביא אשם תלוי''', כי זה ספק. '''שלשה, מביא חטאת''', כי זה ודאי כבר לילה. '''במוצאי שבת''' יהיה הפוך כמובן - רק כוכב אחד ועשה מלאכה, מביא חטאת, כי זה ודאי עדיין יום ועדיין שבת. שניים זה ספק, לכן מביא אשם תלוי. שלושה זה כבר מוצאי שבת, ולכן היתר. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ב עמוד א<span class="yerum-runnum">3</span></div> מלאכה, מביא חטאת. שנים, מביא אשם תלוי. שלשה, פטור. רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] בעי: אין {{ירו"מ-ביאור|אם}} תימר שנים ספק, ראה שני כוכבים בערב שבת והתרו בו ועשה מלאכה. ראה שני כוכבים במוצאי שבת והתרו בו ועשה מלאכה. מה נפשך? אם הראשונים יום הן, אף האחרונים יום הן ויהא חייב על האחרונים. אם האחרונים לילה, אף הראשונים לילה ויהא חייב על הראשונים. ראה שני כוכבים בערב שבת וקצר כחצי גרוגרת, בשחרית וקצר כחצי גרוגרת, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}ראה שני כוכבים במוצאי שבת וקצר כחצי גרוגרת. מה נפשך? אם הראשונים יום הן, אף האחרונים יום הן, ויצטרף של שחרית עם של מוצאי שבת ויהא חייב על האחרונים. אם האחרונים לילה, אף הראשונים לילה, ויצטרף של שחרית עם של לילי שבת ויהא חייב על הראשונים. הדא דתימר באילין דלית אורחתהון מתחמיא ביממא. {{ירו"מ-ביאור|באלו הכוכבים שאין דרכם להראות ביום}} ברם באילין דאורחהון מתחמיא ביממא, {{ירו"מ-ביאור|אבל באלו שדרכם להראות ביום}} לא משערין בהון. אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: ובלחוד דיתחמון תלתא כוכבין בר מן הדא כוכבתא. {{ירו"מ-ביאור|ובלבד שיראו שלושה כוכבי חוץ מכוכב נגה שנראה אף ביום}} רבי יעקב דרומנה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב דרומנה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יהודא בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]: כוכב אחד ודאי יום. שנים לילה. ולית ליה ספק? {{ירו"מ-הדגשה|והרי לדעת כולם זמן בין השמשות הוא ספק מן היום ספק מן הלילה}}. אית ליה ספק {{ירו"מ-הדגשה|בזמן ש}}בין {{ירו"מ-הדגשה|ה}}כוכב {{ירו"מ-הדגשה|הראשון}} לכוכב {{ירו"מ-הדגשה|השני}}. תני: כל זמן שפני מזרח מאדימים זהו יום. <span id="דף_ב_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק ראשון#דף ב ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> בדף הקודם סיימנו בזה שאמרנו ששלושה כוכבים זה ודאי לילה, שניים זה ספק וכוכב אחד זה יום. ולכן אם אדם ראה כוכב אחד ועשה מלאכה בערב שבת, אז הוא יהיה פטור כי זה עדיין יום שישי. אם הוא ראה שניים ועשה מלאכה, אז הוא יהיה אשם תלוי כי זה ספק. ואם הוא ראה שלושה ועשה מלאכה, אז זה כבר שבת ואז הוא צריך להביא חטאת. במוצאי שבת אמרנו זה יהיה בדיוק הפוך. כלומר, אם הוא ראה כוכב אחד ועשה מלאכה אז הוא יהיה חייב חטאת, כיוון שזה עדיין שבת. אם הוא ראה שניים הוא אשם תלוי, כי זה ספק האם זה שבת או מוצאי שבת, ושלושה הוא יהיה פטור. '''רבי יוסי ברבי בון בעי, אין תימר שנים ספק''', כלומר אם אתה ממשיך עם הקו הזה שאתה אומר ששתיים זה ספק. אז אם '''ראה שני כוכבים בערב שבת והתרו בו ועשה מלאכה''', כלומר יום שישי ראה שני כוכבים, התרו בו, עשה מלאכה. אז אם היה רק את זה אנחנו יודעים, הוא היה חייב קורבן אשם תלוי. אבל מה שקרה כאן עכשיו הוא '''ראה שני כוכבים במוצאי שבת''' וגם פה התרו בו ועשה מלאכה. עכשיו '''מה נפשך? אם הראשונים יום הן, אף האחרונים יום הן ויהא חייב על האחרונים.''' כי האחרונים היו בשבת. '''ואם האחרונים לילה, אף הראשונים לילה ויהא חייב על הראשונים.''' '''ראה שני כוכבים בערב שבת וקצר כחצי גרוגרת.''' אנחנו יודעים שכדי להתחייב זה צריך להיות עשיית מלאכה כשיעור, והשיעור במלאכת קוצר זה שיקצור גרוגרת. אז מה יקרה אם הוא ראה שני כוכבים בערב שבת? קצר חצי גרוגרת. אם הוא היה עושה רק את זה, כמובן פטור. לאחר מכן '''בשחרית וקצר כחצי גרוגרת'''. עכשיו יש לנו בעיה, כי אם נגיד ששני כוכבים זה עדיין יום, אז בעצם הוא היה פטור. אם זה לא היה, הוא היה חייב קורבן אשם תלוי, כיוון שחצי גרוגרת של יום שישי מצטרפת בעצם עם החצי גרוגרת של שבת. עכשיו מה שקרה בהמשך, הוא '''ראה שני כוכבים במוצאי שבת וקצר כחצי גרוגרת'''. עכשיו '''מה נפשך, אם הראשונים יום הן''', אז אוקיי, אז הראשונים לא יצטרפו לשבת כיוון שזה יום, הוא יהיה פטור עליהם. אבל זה אומר גם שמה שהוא ראה במוצאי שבת, השני כוכבים, זה היה יום, כלומר זה היה בשבת, ואז בעצם המלאכה שהוא עשה במוצאי שבת כשהוא ראה שני כוכבים ועשה חצי מלאכה, זה יצטרף עם החצי מלאכה שהוא עשה בבוקר, '''ויהא חייב על האחרונים'''. '''אם האחרונים לילה''', אז בעצם אומנם נכון שהשני כוכבים במוצאי שבת, מה שעושה מלאכה אז החצי גרוגרת לא יכול להצטרף למה שהוא עשה בבוקר כי זה כבר מוצאי שבת. אבל אם זה ככה, אז גם מה שעשה ביום שישי זה כבר היה בשבת, אז החצי מלאכה שעושה בערב שבת תצטרף עם החצי מלאכה שעשה בשבת '''ויהא חייב על הראשונים'''. '''הדא דתימר באילין דלית אורחתהון מתחמיא ביממא.''' כלומר, כל מה שאמרנו, שני כוכבים או שלושה כוכבים, מדובר דווקא בכוכבים שאין דרכם להיראות ביום. כלומר, זה לא דווקא כוכבים שנראים ביום, אלא גם מציאות. כלומר, אם אני לדוגמה, אובך או משהו כזה, פתאום נראים לי כוכבים באמצע היום, זה לא הופך את זה ללילה. '''ברם באילין דאורחהון מתחמיא ביממא, לא משערין בהון.''' כלומר כוכבים שדרכם להיראות ביום, אז הם לא חלק מהמשחק. '''אמר רבי יוסי ברבי בון: ובלחוד דיתחמון תלתא כוכבין בר מן הדא כוכבתא.''' כן, ממש אמרנו צריכים להיראות שלושה כוכבים, חוץ מכוכב נוגה. כן, כוכב נוגה זה כוכב שגם ביום הוא נראה בדרך כלל, אז הכוכב הזה הוא לא מהמשחק בכלל. כן, שלושה כוכבים צריכים להיות כוכבים שנראים בדרך כלל בלילה. '''רבי יעקב דרומנה בשם רבי יהודא בן פזי: כוכב אחד ודאי יום. שנים לילה.''' כלומר הוא לא מביא את המשחק הזה של אחד, שתיים, שלושה, אלא רק כוכב אחד - יום, שניים - לילה. שואלת הגמרא '''ולית ליה ספק?''' הרי אנחנו יודעים שיש מושג כזה שנקרא בין השמשות, שזה ספק יום ספק לילה. איך יכול להיות פתאום שהוא בא ואומר שיש או יום או לילה? אומרת הגמרא באמת יש לו, '''אית ליה ספק''', מתי? '''בין כוכב לכוכב'''. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ב עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''אין תימר שנים ספק.''' א"כ ממתה איכא למיבעי בראה ב' כוכבים בע"ש והתרו בו מספק אל תעשה מלאכה שמא לילה הוא ועשה מלאכה ושוב ראה ב' כוכבים במ"ש והתרו בו מספק שמא יום הוא ועשה מלאכה מהו אם כהתראת ספק הואי או לא '''מה נפשך.''' כלומר דהש"ס פשיט ליה דלאו כהתראת ספק מחשבינן לה דאם הראשונים יום הן וכו' וממ"נ חייב הוא או על המלאכה שעשה בע"ש או על שעשה במ"ש וכגון שעשה מלאכה כל בין השמשות בשתיהן '''ראה שני כוכבים בע"ש.''' זו בעיא אחריתא ובדרך את"ל מתפרשא דאת"ל בהאי קדמיתא מתחייב ממ"נ מכיון דבכל חדא וחדא שיעור מלאכה הוא דעביד ואם זה יום וכו' מיהו לענין צירוף קמבעיא לן אם בבין השמשו' של ע"ש קצר כחצי גרוגרת וחזר וקצר באותו העלם בשחרית בשבת כחצי גרוגרת וחזר וקצר כחצי גרוגרת באותו העלם במ"ש מהו מי אמרינן מכיון דבכל בין השמשות לא עשה אלא כחצי שיעור לא מצרפינן חצי גרוגרת של שחרית בהדי כל חדא מינייהו דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא דכי מצרפת לה בהדי חצי גרוגרת של ע"ש אמרינן שמא יום הוא ואי מצרפת לה בהדי של מ"ש אמרינן שמא לילה הוא או דילמא דהואיל ומ"מ איכא שיעור חיובא הכא בצירוף דממ"נ או בהאי מצטרף או בהאי מצטרף מיחייב הוא</div> <div class="yerum-leiden-text">מלאכה מביא חטאת · שנים מביא אשם תלוי · שלשה פטור · ר' יוסי בר' בון בעי אין תימר שנים ספק ראה שני כוכבים בערב שבת והתרו בו ועשה מלאכה · ראה שני כוכבים במוצאי שבת והתרו בו ועשה מלאכה מה נפשך אם הראשונים יום הן אף האחרונים יום הן ויהא חייב על האחרונים · אם האחרונים לילה אף הראשונים לילה ויהא חייב על הראשונים · ראה שני כוכבים בערב שבת וקצר כחצי גרוגרת · בשחרית וקצר כחצי גרוגרת · ראה שני כוכבים במוצאי שבת וקצר כחצי גרוגרת · מה נפשך אם הראשונים יום הן אף האחרונים יום הן ויצטרף שלשחרית עם שלמוצאי ויהא חייב על האחרונים · אם האחרונים לילה אף הראשונים לילה ויצטרף שלשחרית עם שללילי שבת ויהא חייב על הראשונים · הדא דתימר באילין דלית אורחתהון מתחמייא ביממא · ברם באילין דאורחהון מיתח' מתחמייא ביממא לא משערין בהון · אמ' ר' יוסי ביר' בון ובלחוד דיתחמון תלתא כוכבין בר מן הדא כוכבתא · ר' יעקב דרומנה בשם ר' יודה בן פזי כוכב אחד ודאי יום · שנים לילה · ולית ליה ספק · אית ליה ספק בין כוכב לכוכב · תני כל זמן שפני מזרח מאדימות זהו יום</div> <div class="yerum-side">'''מה נפשך וכו'.''' כלומר דהדר פשיט ליה דאוף הכא מיחייב ממ"נ דאם זה יום וכו' וא"כ לעולם איכא צירופא לחיובא וכגון דעשה בשתיהן בתחילת בין השמשות או בסופו דהכא לא שייך לומר שעשה כל בין השמשות '''הדא דתימר.''' והא דמשערינן בהכוכבים כדאמר לעיל דוקא באילין כוכבים שאין דרכן להתראות ביום אבל באלו שדרכן להיות נראין ביום לא משערין בהון כלל '''ובלחוד דיתחמון תלתא כוכבין וכו'.''' כלומר דר' יוסי בר בון בא להוסיף ולפרש דלא תימא דג' כוכבים דמחשבינן לילה בהדי כוכב הראשון הוא דהא ליתא שהרי כוכב א' ודאי יום הוא ואנן לא משערינן באלו הכוכבים שדרכן להיות נראין ביום והלכך קאמר דבלבד שיהו נראין ג' כוכבי' חוץ מן הדא כוכבתא קדמייתא שאינו מן החשבון של הג' כוכבים דמחשבינן להו לילה '''ולית ליה ספק.''' בתמיה והא אנן תנן ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אלמא דלכ"ע איכא בין השמשות שהוא ספק ומ"ט לא קחשיב ליה '''ומשני אית ליה ספק.''' ובהא הוא דפליג אתנא דבריית' דלעיל דקחשיב שנים לספק ואלו לדידיה לא מיחשב ספק אלא בין כוכב ראשון לבין כוכב שני '''כל זמן שפני מזרח מאדימות.''' כשהחמה שוקעת במערב זהרורי חמה מאדימין את המזרח</div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ב עמוד ב<span class="yerum-runnum">4</span></div> {{שוליים|א_יא}}הכסיפו זהו בין השמשות. השחירו נעשה העליון שוה לתחתון זהו לילה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי אומר: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#בין השמשות תלוי בלבנה|הלבנה בתקופתה]] {{ירו"מ-ביאור|שזה באמצע החדש. שהלבנה שלמה ומתחילה במזרח ושוקעת במערב}} התחיל גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות, זהו בין השמשות. אמר <span id="דף_ג_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק ראשון#דף ג א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''תני: כל זמן שפני מזרח מאדימים זהו יום.''' יש לנו ברייתא שאומרת שכל זמן שפני מזרח מאדימים, כלומר צד מערב - הפנים שמאדימות את המזרח. כלומר אדם שעומד במזרח הוא יראה אדום, אז זה כמובן מהצד מערב. אז כשצד המערב כולו אדום זה עדיין יום. '''הכסיפו זהו בין השמשות.''' '''השחירו נעשה העליון שוה לתחתון זהו לילה.''' כלומר מתחיל להיות שחור לגמרי עד שנעשה העליון שווה לתחתון, זה כבר לילה. זו ברייתא שמגדירה לנו מה זה בין השמשות, ומה זה היום ומה זה הלילה. '''רבי אומר: הלבנה בתקופתה''' - כלומר אנחנו יודעים שבראש חודש הירח הוא מאוד קטן. הוא מתחיל פחות או יותר במערב וכל יום הוא בעצם מתחיל טיפה יותר מזרחה. ובאמצע החודש הלבנה מלאה והיא מתחילה במזרח ובעצם שוקעת במערב ממש כל הלילה. אז '''הלבנה בתקופתה''', כלומר באמצע החודש כשהלבנה שלמה ומתחילה במזרח ומסיימת במערב, אז '''התחיל גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות, זהו בין השמשות'''. כלומר כאילו שתי שמשות, הירח והשמש ביחד - אז זה נקרא בין השמשות. רבי חייא אמר: סוף גלגל חמה לשקוע ותחילת גלגל לבנה לעלות. הוא אומר לו: אין דבר כזה. הרי בין השמשות זה אחרי שהחמה כבר שקעה כולה, היא כבר לא נראית - האור עדיין קיים, אבל היא עצמה לא נראית, ורק אז מתחילה הלבנה לעלות. "ותני ליה שמואל כרבי חייא" - כלומר גם שמואל סובר כרבי חייא, שאין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת. כלומר, האור שאנחנו מדי פעם כן רואים - כשיש זיהום אוויר או משהו כזה - אבל בדרך כלל כשהשמש קיימת בשמיים אז האור שלה כל כך חזק שבעצם את הלבנה לא רואים. אז הוא אומר בעצם שהחמה סיימה את השקיעה שלה, ורק אז מתחילה הלבנה לזרוח. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ב עמוד ב''' {{שוליים|א_יא}} '''הגדרת זמן בין השמשות.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן רסא סעיף ב , סמ"ג עשין לב <קטע סוף=ב ב/> ==דף ג עמוד א== <קטע התחלה=ג א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חנינא בר חמא שבין השמשות הוא משעה שסוף גלגל חמה שוקע ותחילת גלגל לבנה עולה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע.. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ב עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''הכסיפו.''' השחירו אבל לא לגמרי שעדיין גובהה של כיפת הרקיע לא הושחרה זהו בין השמשות '''השחירו.''' שניהם שנעשה העליון של הכיפה שוה לתחתון של הכיפה הסמוכה להארץ זהו לילה '''הלבנה בתקופתה.''' כשהלבנה באמצע החדש וזהו תקופתה שאז דרכה לעלות בתחילת הלילה '''התחיל גלגל חמה לשקע.''' מתחילת השקיעה כבר נקרא בין השמשות ואז הוא גם כן התחלת גלגל לבנה לעלות '''ר' חנינא.''' פליג וס"ל שסוף השקיעה של החמה הוא בין השמשות וזהו התחלת גלגל לבנה לעלות ולהזריח '''ותני שמואל כן.''' כר' חנינה שאין הלבנה זורחת ממש אלא בשעה שהחמה שוקעת לגמרי וכן לא שוקעת בשחרית בשעה שכבר החמה זורחת אלא מקודם לזה</div> <div class="yerum-leiden-text">הכסיפו זהו בין השמשות · השחירו נעשה העליון שוה לתחתון זהו לילה · ר' א' הלבנה בתקופתה התחיל גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות זהו בין השמשות</div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ג עמוד א<span class="yerum-runnum">5</span></div> רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא:}} סוף גלגל חמה לשקוע ותחילת גלגל לבנה לעלות. ותני שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} כרבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]]{{ירו"מ-הוסר|כן}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת, ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי שמואל בר חייא בר יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר חיא בר יהודה|°]] בשם רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: התחיל גלגל חמה לשקוע, אדם עומד בראש הר הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו, חזקה ביום טבל. הדא דתימר בההוא דאזיל ליה בקפונדרא. {{ירו"מ-ביאור|דרך קיצור}} ברם ההוא דאזל ליה באיסרטא, {{ירו"מ-ביאור|דרך ראשית}} לא בדה. {{ירו"מ-ביאור|לא בזה מדובר}} איזהו בין השמשות? אמר רבי תנחומא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחומא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}}: {{ירו"מ-הדגשה|משל}} לטיפה של דם שהיא נתונה על גבי חודה של סייף. {{ירו"מ-הדגשה|הזמן שלוקח עד ש}}נחלקה הטיפה לכאן ולכאן, זהו בין השמשות. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: איזהו בין השמשות? משתשקע החמה כדי שיהלך אדם חצי מיל, {{ירו"מ-ביאור|כתשע דקות}} דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר: בין השמשות כהרף עין ולא יכלו לעמוד עליו חכמים. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} ורב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}} הוו יתבין. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} לרבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]: לא מסתברא {{ירו"מ-הדגשה|ד}}סוף חצי מיל ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה, {{ירו"מ-הדגשה|זהו}} כהרף עין ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא?}} אמר ליה: אוף אנא סבר כן. רבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] לא אמר כן, אלא כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה, ספק הוא ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: קשייתה קומי {{ירו"מ-ביאור|הקשתי לפני}} דרבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] כד תנינן תמן {{ירו"מ-ביאור|הלכות זבים}}. {{שוליים|א_יב}}ראה אחת ביום ואחת בין השמשות. אחת בין השמשות ואחת למחר. אם יודע שמקצת הראייה מהיום ומקצתה למחר, ודאי לטומאה ולקרבן. <span id="דף_ג_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> טוב, התחלנו בדף הקודם לדבר על מה זה העניין של בין השמשות, יום, לילה. והבאנו בתחילה דעה של רבי, רבי אומר הלבנה בתקופתה. אמרנו שהכוונה באמצע החודש, כשהלבנה היא מלאה, היא מתחילה במזרח, שוקעת במערב, ושם יש ממש מסלול שלם. ורבי אמר שהתחיל גלגל החמה לשקוע. כלומר, איך שהחמה מתחילה לשקוע, נוגעת כביכול בים וכבר הלבנה מתחילה לזרוח. והבאנו דעה שאומרת, מרבי חנינא, שאומר שלא ככה, אלא '''סוף גלגל חמה לשקוע'''. כלומר, אחרי שהשמש לגמרי התכסתה, רק אחרי זה הלבנה מתחילה. ואמרנו מוצאן לשמואל כרבי חנינא. שמואל אומר כמו רבי חנינא. הוא אומר: '''אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת, ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת.''' כי בעצם האור של החמה הוא בעצם מונע מלראות את הלבנה. אמר רבי שמואל בר חייא בר יהודה בשם רבי חנינא: '''התחיל גלגל חמה לשקוע'''. הוא אומר, אם אתה רואה שהשמש כבר נוגעת בים, היא התחילה את השקיעה. יש בדרך כלל משהו כמו ארבע, בערך ארבע וחצי דקות. '''אדם עומד בראש הר הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו, חזקה ביום טבל.''' כלומר, הזמן שלוקח לרדת מהכרמל עד הים זה בעצם הזמן שאתה יודע בוודאות שעדיין יום היה. מרגע שהשמש נוגעת בים, אתה מספיק לרדת מהכרמל ולטבול, ואתה בטוח שטבלת בים. '''הדא דתימר בההוא דאזיל ליה בקפונדרא''' - כלומר, דווקא מי שהולך בדרך הקיצור, בדרך מהפסגה למטה. '''ברם ההוא דאזל ליה באיסרטא, לא בדה''' - כלומר, מי שהולך בדרך הראשית אז לא בדק, כיוון שהדרך היא מפותלת ולכן היא הרבה יותר ארוכה. עכשיו, '''איזהו בין השמשות?''' אמר רבי תנחומא: '''לטיפה של דם שהיא נתונה על גבי חודה של סייף.''' כלומר, אם ניקח טיפת דם, נשים אותה על סיף, '''נחלקה הטיפה לכאן ולכאן, זהו בין השמשות'''. לקחו דווקא דם, כי דם הוא טיפה יותר סמיך, יותר צמיגי, ולכן לוקח טיפה יותר זמן מאשר אם זה היה מים, לדוגמה. אז דעה אחרת על בין השמשות. '''משתשקע החמה כדי שיהלך אדם חצי מיל''', כמו בסדר גודל של תשע דקות. אנחנו יודעים שמיל הולך זה שמונה עשרה דקות, אז חצי מיל זה תשע דקות, הכוונה בערך חצי קילומטר. '''דברי רבי נחמיה'''. '''רבי יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין ולא יכלו לעמוד עליו חכמים.''' כלומר, זה זמן מאוד מאוד קצר. חכם אפילו לא יכול להגדיר אותו. רבי יוסי ורב אחא הוו יתבין. אמר רבי יוסי לרבי אחא: '''לא מסתברא סוף חצי מיל דרבי נחמיה, כהרף עין דרבי יוסי'''? כלומר, נראה לו הגיוני שבעצם מה שאמר רבי יוסי כהרף עין זה בסוף החצי מיל של רבי נחמיה? כי הרי רבי נחמיה דיבר על מהירות של דקות, אז רק ברגע האחרון, המעבר הסופי, זה בעצם הזמן של רבי יוסי. אמר לו: '''אוף אנא סבר כן'''. רבי חזקיה לא אמר כן, אלא הוא סובר שכל הרף עין והרף עין שבחצי מיל של רבי נחמיה, ספק הוא לרבי יוסי. כלומר, רבי יוסי בעצם אמר שזה כהרף עין, אבל איפה בדיוק ההרף עין - אנחנו לא יודעים בדיוק. זה בתוך התשע דקות של רבי נחמיה. אמר רבי מנא: '''קשייתה קומי דרבי חזקיה''' - כלומר, קשה לי לפני רבי חזקיה, '''כד תנינן תמן''', כמו שלמדנו במסכת זבים, ושם למדנו, יש משנה שאומרת: '''ראה אחת ביום ואחת בין השמשות, אחת בין השמשות ואחת למחר. אם יודע שמקצת הראייה מהיום ומקצתה למחר, ודאי לטומאה ולקרבן. ואם ספק מקצת הראיה מהיום ומקצתה למחר, ודאי לטומאה וספק לקרבן.''' אז פה נסביר קצת לגבי עניין של זבים. אנחנו יודעים שהזב הוא מטמא בלובן, זה לא זבה - זבה מטמאה באודם, כלומר שתראה אישה, אבל זב הוא רואה לובן, שזה לא קרי. הגמרא אומרת שזה בעצם דומה מאוד למי חיטה. כלומר, זה פחות סמיך מאשר קרי, קצת מזכיר ביצה מוזרה. עכשיו, זה מחלה, זה סוג של מחלה, וכשיוצא, יוצא בלי קישוי, כלומר לא יוצא ברצון - זה בעצם הזיבה. עכשיו, הדין בזב, שאם הוא רואה ראייה אחת רק, אז זה כמו בעל קרי - טובל ומצאת הכוכבים הוא טהור. עכשיו, אם הוא רואה שני ראיות, כלומר אפילו אם היו ביום אחד, כלומר גם אם שני הראיות הוא ראה אותן ביום אחד, או ראייה אחת ארוכה כמו שניים. כלומר אם הוא רואה נניח חמש-שש דקות ברצף, זמן שהוא יכול באמצע להתרחץ ולטבול ולהסתפג, אז זה מחלק את זה לשתי ראיות. זה כאילו ראייה אחת ארוכה היא כמו שניים. או אם הוא ראה ראייה אחת ברגע מסוים שבו היו שני ימים, כמו שאמרנו בין השמשות, רגע אחד חצי היה ביום אחד, חצי ביום שני. כלומר ראייה אחת גם מתחלקת לשתי ראיות אם היא במעבר בין שני ימים. או אם הוא רואה שני ימים בשני ימים רצופים - יום ראשון הוא ראה ראייה אחת, יום שני ראייה שנייה, אז זה שני ראיות. אז בכל המקרים האלו הוא נקרא זב קטן. זב קטן צריך לספור שבעה נקיים, ביום השביעי הוא טובל. הוא צריך לטבול במעיין, ואז בערב במצאת הכוכבים הוא נטהר. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ג עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''אדם עומד בראש הר הכרמל.''' שהוא על שפת הים ושם החמה נראית ביותר סמוך לשקיעתה. חזקה ביום טבל. מפני שיש שהות מתחילת שקיעה בכדי שירד ויטבול ויעלה ועדיין יום הוא ועלה לו הערב שמש דר' חנינא לטעמיה דאמר מסוף השקיעה זהו בין השמשות אבל מקודם לכן יממא הוי '''הדא דתימר בההוא דאזיל ליה בקפונדרא.''' לא אמרן אלא אם ירד והלך לו בדרך הקצרה שיש שם '''ברם.''' אבל אם הולך הוא בחיסרטא זהו דרך הרבים הכבושה לכל '''לא בדא.''' לא בזה אמרו חזקה ביום טבל לפי ששוהא הרבה בסיבוב הליכה דרך האיסרטא '''נחלקה הטיפה לכאן ולכאן.''' כלומר אם הטיפה נתונה היא על חודה של סייף ודאי שאינה עומדת שם אלא נחלקת לכאן ולכאן וכשיעור הזה הוא בין השמשות ולהכי קאמר טיפה של דם שהדם יותר עב מן המים וטיפה של מים אינה עומדת כלל על החוד כזה ואין כאן שיעור וכהרף עין לא ס"ל לר' תנחומא ודעת ר' יוסי בברייתא דלקמן היא '''משתשקע החמה.''' מסוף השקיעה '''כהרף עין.''' כשיעור קריצת העין ברפיון '''קשייתה קומי דר' חזקיה כדתנינן תמן וכו'.''' בעוד ששנינו במס' זבים המתני' דלקמיה הקשיתי לדבריו במה דמפרש אליבא דר' יוסי ולא מסיק הקושיא עד לבתר הכי קשתה על דעתך וכו' כדלקמן</div> <div class="yerum-leiden-text">אמ' ר' חנינא סוף גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות · ותני שמואל כן אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת · ר' שמואל בר חייא בר יהודה בשם ר' חנינא התחיל גלגל חמה לשקע אדם עומד בראש הר הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל · הדא דתימ' בההוא דאזיל ליה בקפנדרא · ברם ההוא דאזל ליה באיסרטא לא בדה · אי זהו בין השמשות · אמ' ר' תנחומא לטיפה שלדם שהיא נתונה על גבי חדה שלסייף נחלקה הטיפה לכאן ולכאן זהו בין השמשות · אי זהו בין השמשות משתשקע החמה כדי שיהלך אדם חצי מיל דברי ר' נחמיה · ר' יוסי א' בין השמשות כהרף עין ולא יכלו לעמוד עליו חכמ' · ר' יוסי ור' אחא הוו יתבין אמ' ר' יוסי לר' אחא לא מסתברא סוף חצי מיל דר' נחמיה כהרף עין דר' יוסי · אמ' ליה אוף אנא סבר כן · ר' חזקיה לא אמ' כן לא כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דר' נחמיה ספק הוא · אמ' ר' מנא קשייתה קומי דר' חזקיה כיי דתנינן תמן ראה אחת ביום ואחת בין השמשות · אחת בין השמשות ואחת למחר · אם יודע שמקצת הראייה מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן</div> <div class="yerum-side">'''לא מסתברא סוף חצי מיל דר' נחמיה כהרף עין דר' יוסי.''' כלומר ודאי לא מסתברא לפרש בענין אחר אלא לומר דשלים בין השמשות דר' נחמיה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי דהא מדקאמר אי אפשר לעמוד עליו משמע שבהרף העין שהלילה נכנס היום יוצא וכל מקמי הכי יממא הוי וא"כ כל בין השמשות דר' נחמיה כשר הוא לטבילה אליבא דר' יוסי דאכתי איכא הערב שמש '''אלא כל הרף עין שבחצי מיל דר' נחמיה ספק הוא.''' אליבא דר' יוסי ובהא פליגי דר' נחמיה דקאמר כדי שיהלך אדם חצי מיל הוא בין השמשות וא"כ כל שיעורא דידיה איכא לספוקי או כולו יום או כולו לילה או חציו יום וחציו לילה ואלו לר' יוסי כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל יש להסתפק וא"כ הרף עין הראשון שהוא אחר שתשקע החמה זהו ג"כ נקרא בין השמשות והא דקאמר כל הרף עין וכו' לאו דוקא אלא דהכוונה שאף הרף עין הראשון ג"כ בכלל וא"א לעמוד עליו</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''ראה אחת.''' חסר כאן בהעתקה וה"ג כמו שהיא שנויה בסוף פ"ק דזבים ראה אחת היום ואחת בין השמשות אחת בין השמשות ואחת למחר אם ידוע שמקצת וכו' דין הזב הוא שמיטמא בראייות ובימים אם ראה שלש ראייות ביום אחד או שלשה ראייות בשני ימים או בג' ימים ובלבד שיהו רצופין שלא יפסיק ביום טהור בין הראייות בכל אלו טמא וחייב בקרבן ואם ראה שתי ראייות פטור מן הקרבן אבל טמא טומאת זיבה וזה שראה ראייה אחת היום וא' בין השמשות או א' בין השמשות וא' למחר אם ידוע שמקצת הראייה מהיום שראה קצת הראייה בסוף היום וקצתה בתחילת הלילה של מחר אע"פ שלא היה ביניהם כדי טבילה וסיפוג שהיא השיעור לחלק ראייה אחת לשתי ראייות אפי' הכי נחשבים כשתי ראייות מפני שהימים חולקין והלכך ודאי לטומאה ולקרבן דיש כאן שלש ראייות דאותה של בין השמשות נחלקת לשתים כיון שיש בה משני ימים </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' עכשיו, אם הוא ראה שלוש ראיות ביום אחד, כן, כמו שאמרנו, בזב ראיות מתחלקות. כלומר אם הוא ראה שלוש ראיות, נחשב שלוש ראיות. אם הוא ראה ראייה אחת ארוכה כמו שלוש, כלומר שבתוך הזמן הזה יכול פעמיים לטבול ולהסתפג, נחשב כמו שלוש ראיות. וכמובן אם הוא יראה בשלושה ימים ברצף, יום אחרי יום, אז בכל המקרים האלה הוא נקרא זב גדול. מה הוא צריך? לספור שבעה נקיים והוא טובל, בערב הוא טהור, אבל הוא נקרא מחוסר כיפורים. הוא חייב להביא למחרת קורבן. כמו שאמרנו, הקורבן הזה זה רק מונע ממנו להיכנס למקדש או לאכול קודשים, אבל לאכול תרומה, כבר בערב, אם היה כהן, הוא יכול לאכול. וכל מה שאמרנו עכשיו זה לגבי זב, כלומר לגבי זכר. נקבה, אז אצלה הזיבה זה דווקא דם. אה, יותר מאוחר נראה את זה, אבל אצלה זה רק ימים. זאת אומרת, אין ראיות, לא מתחלקות. כלומר, אין דבר כזה, אפילו אם היא תראה עשר פעמים באותו יום, זה רק נחשב ראייה אחת, זה רק יום אחד. היא צריכה לראות בשלושה ימים ברצף ואז היא נקראת זבה גדולה. זה כבר נגיע יותר מאוחר, אנחנו נראה את ההסבר היותר מפורט. אז בכל אופן, המשנה אומרת שאם '''ראה אחת ביום ואחת בין השמשות''', ואז אמרנו שבעצם הבין השמשות נחשב כמו שני ראיות, כי חצי יום אחד וחצי יום שני, והיה לו עוד ראייה אחת קודם, או שהוא ראה קודם כל בין השמשות, אז זה שני ראיות ועוד אחת למחרת. כלומר, אם הוא יודע בוודאות שבאמת זה היה בין השמשות, חצי יום זה חצי יום למחרת, אז זה כאילו נחשב שלוש ראיות, הוא ודאי לטומאה ולקרבן. ואם ספק, כלומר אם הוא לא יודע אם באמת אולי הכל היה מהיום או הכל היה מהלילה, אז זה נחשב רק ראייה אחת. יש לו רק שני ראיות, אז הוא ודאי לטומאה, אבל הוא ספק לקרבן, כמו שהסברנו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ג עמוד א''' {{שוליים|א_יב}} '''זב שראה שתי ראיות בספק חלוקת זמן (מקצתה היום ומקצתה למחר) - ודאי לטומאה וספק לקרבן, ואינו מביא קרבן מספק.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות מחוסרי כפרה, פרק ב, הלכה יג <קטע סוף=ג א/> ==דף ד עמוד א== <קטע התחלה=ד א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרמב"ם בהלכות מחוסרי כפרה פ"ב הי"ג כלשון הירושלמי, שהטומאה ודאית מחמת החומרא בטומאה, אך הקרבן ספק שכן אין מביאים קרבן מספק. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ג עמוד ב<span class="yerum-runnum">6</span></div> ואם ספק {{ירו"מ-הדגשה|אם}} {{ירו"מ-הוסר|שמקצת}} מקצת הראיה מהיום ומקצתה למחר, {{ירו"מ-הדגשה|או כולה מן היום או כולה מן הלילה}}. ודאי לטומאה וספק לקרבן. {{ירו"מ-ביאור|הזב נטמא בלובן וכך דינו. אם ראה ראיה אחת, הרי הוא כבעל קרי וטובל וטהור בצאת הכוכבים. אם ראה שתי ראיות אפילו ביום אחד, או ראיה אחת ארוכה כשנים, שיכול היה בין תחילת הראיה לסופה לטבול ולהסתפג. או שראה ראיה אחת שהתחלקה לשני ימים. או שני ראיות בשני ימים רצופים הרי הוא זב קטן וצריך לספור שבעה נקיים, וביום השביעי טובל במעיין ובערב הוא נטהר. ואם ראה שלוש ראיות ביום אחד, או ראיה אחת ארוכה כשלוש, או אחת ארוכה כשנים ואחת קצרה, או אחת קצרה שהתחלקה לשני ימים ואחת יום קדם או יום אחרי, או שלוש ראיות בשלושה ימים רצופים — הרי הוא זב גדול, וסופר שבעה נקים וטובל, ובערב הוא טהור, ולמחרת מביא קרבן. שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת. להתיר לו כניסה למקדש ואכילת קדשים.}} ורבי חייא בר יוסף[[ביאור:עץ מסורת#רב חיא בר יוסף|°]] בעא {{ירו"מ-ביאור|הקשה}} קומי {{ירו"מ-ביאור|לפני}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מאן תנא ראיה נחלקת לשנים? {{ירו"מ-הדגשה|אמר ליה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|היא, ד}}אמר: {{ירו"מ-הדגשה|בין השמשות כהרף עין}}.{{ירו"מ-הוסר|לה}} : {{ירו"מ-הדגשה|ו}}קשתה על דעתך דאת אמר: {{ירו"מ-ביאור|לשיטתך שאתה אומר}} כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה, ספק הוא. {{ירו"מ-הדגשה|אם כן איך יתכן שיתחייב קרבן על ספק? ואם בשראה ראיה כל בין השמשות של רבי נחמיה, אז לא רק לרבי יוסי בן חלפתא חייב קרבן, אלא לדעת כולם. שהרי ראה ראיה ארוכה כשלוש ראייות, שנמצא מתחילתה ועד סופה כשתי טבילות ושני סיפוגין, והרי זו נחשבת כשלוש ראייות, ומביא קרבן לדעת הכל. ו}}למה {{ירו"מ-הדגשה|רבי יוחנן אמר שהבריתא רק כרבי יוסי}}? אמר ליה, {{ירו"מ-הוסר|קשתיה}}{{ירו"מ-הדגשה|קשתיך}} {{ירו"מ-הדגשה|לא קשיא. כי באמת בין השמשות לדעת רבי יוסי בן חלפתא הוא רגע אחד, בתוך בין השמשות של רבי נחמיה, אלא שאנו לא יודעים איזה הוא}}. לכשיבא אליהו ויאמר {{ירו"מ-הדגשה|ש}}זהו בין השמשות, {{ירו"מ-הדגשה|אז יהיה חייב קרבן. אי כשיבא אליהו}}, מאן פליג? {{ירו"מ-ביאור|מי יחלוק על אליהו הנביא}} {{ירו"מ-הדגשה|תני: שלושה כוכבים לילה}}. רבי חנינא חברהון דרבנן[[ביאור:עץ מסורת#רב חנניה חבריהון דרבנן|°]] בעי: כמה דאת אמר בערבית, נראו שלשה כוכבים, אף על פי שהחמה נתונה באמצע {{ירו"מ-הדגשה|עובי}} הרקיע, לילה הוא. {{ירו"מ-הוסר|ומר}}{{ירו"מ-הדגשה|תאמר}} אף בשחרית כן. {{ירו"מ-הדגשה|שרק בזריחת החמה יהיה יום. ולמה קימא לן שהיום מתחיל בעלות השחר}}? רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]{{ירו"מ-הוסר|א"ר}} {{ירו"מ-הדגשה|בעי}}: כתיב ([[בראשית יט כג|בראשית וירא יט כג]]) "השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה" וכתיב ([[ויקרא כב ז|ויקרא אמור כב ז]]) "ובא השמש וטהר" מקיש יציאתו לביאתו. מה ביאתו משיתכסה מן הבריות. אף יציאתו לכשיתודע לבריות. {{ירו"מ-הדגשה|והא קיימא לן דמעלות השחר יום הוא}}? <span id="דף_ד_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק ראשון#דף ד א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> ואז בא רבי חייא בר יוסף קומי רבי יוחנן. רבי חייא שאל את רבי יוחנן: '''מאן תנא ראיה נחלקת לשנים?''' כלומר, מי הוא אותו תנא שאמר שאם הוא ראה בין השמשות ראייה אחת שהתחלקה לשני ימים, זה כמו שניים. ואמר ליה: רבי יוסי, דאמר בין השמשות כהרף עין. עכשיו הוא אומר לו, תשמע, קשה על דעתך. אתה הרי אומר '''כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דרבי נחמיה, ספק הוא'''. כלומר, בעצם אין לי זמן מוגדר, אני לא בדיוק יודע מתי הזמן. אמנם באמת נכון, זה רק רגע, אבל אין לי מושג איפה הוא, אז יש את כל תשע הדקות. אז אם ככה, איך ייתכן שיתחייב קרבן על ספק? מה תגיד לי שהוא בעצם ראה את כל בין השמשות, כלומר כל תשע דקות? אם זה ככה, אז לדעת כולם יהיה חייב קרבן. כמו שאמרנו, שהרי אם הוא ראה זמן שיכול לטבול ולהסתפג פעמיים, זה נחשב שלוש ראיות לדעת כולם, ואז בעצם הוא יהיה חייב קרבן לפי כולם. אז למה רבי יוחנן אמר שזה רק לפי רבי יוסי? אמר ליה, קושייתך לא קשה, מפני שבאמת בין השמשות זה כהרף עין, וזה בתוך התשע דקות של רבי נחמיה. אנחנו לא יודעים, נכון, אבל מה שאמרנו זה '''לכשיבא אליהו ויאמר זהו בין השמשות''', אז באמת אם באותו רגע הוא ראה, הוא יהיה חייב קרבן. '''מאן פליג''' - מי יחלוק על זה? הוא גם יפסוק לנו אם הלכה כרבי נחמיה או הלכה כרבי יוסי, יגיד לנו אם זה יום או לילה. את כל הבעיות אליהו הנביא כבר יפתור לנו. עכשיו, רבי חנינא חברהון דרבנן בעי: '''כמה דאת אמר בערבית, נראו שלשה כוכבים, אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע, לילה הוא'''. אז תאמר בשחרית, כן, שרק בזריחת החמה יהיה יום? כלומר אומר ככה, אנחנו יודעים, הצופים שלפני כן, בעבר, המחשבה הייתה שהשמש היא כל היום הולכת מתחת הרקיע, ואז בשקיעה היא בעצם חודרת. יש איזה עובי לרקיע. תשימו נניח, נחשוב שכדור הארץ בעצם זה שטוח, יש איזה קשת, זה הרקיע בצורת חצי כדור, יש לו עובי, ואז בעצם כל היום השמש היא מתחת הרקיע, אנחנו רואים אותה זורחת במזרח ושוקעת במערב. בשקיעה מה שקורה, היא בעצם נכנסת לעובי הרקיע, לאיזה חלון, יש איזה חלון, ועוברת בתוך עובי הרקיע. אז לכן אותה לא רואים, אבל את האור שלה עדיין רואים, ולאחר מכן, אחרי שהיא סיימה לעבור את עובי הרקיע, היא חוזרת כל הלילה מעל הרקיע. ואז בבוקר שוב פעם באורות השחר היא נכנסת לחלון וכל עד הזריחה היא בעצם בתוך החלון, לא רואים אותה, רואים את האור שלה, ולאחר מכן בזריחה היא פתאום מופיעה. זה בעצם הייתה המחשבה, התפיסה המדעית של אותה תקופה, ועל פיה מנסים להבין את ההלכה. אנחנו אמרנו הרי שבשקיעה, כלומר בצאת הכוכבים זה כבר לילה. צאת הכוכבים, עדיין יש אור, לא חושך עדיין. צאת הכוכבים זה בערך שלושה עשר דקות אחרי השקיעה, עדיין יש אור. אז הוא אומר, האם, כמו שאני אומר לגבי הלילה, שברגע שהשמש מסתתרת כבר לא רואים אותה, אז כבר מבחינתי זה לילה, למרות שבעצם היא עדיין בחלון, היא עוד בעובי הרקיע, עדיין האור שלה נראה. האם אותו דבר צריך להגיד גם לכאורה ביום? כלומר, גם בזמן, כל זמן שהיא נמצאת בתוך עובי הרקיע זה עדיין לילה, למרות שאני רואה את האור שלה. כלומר, מעלות השחר עד הנץ החמה זה עדיין לילה, ככה צריך להיות. אז קשה - למה אנחנו מקובלים ככה לפני כן? אמרנו מקודם שמעלות השחר זה כבר יום, וככה בעצם היה מקובל. איך זה מסתדר? אמר רבי אבא, אומר, יש לנו בעצם גזירת הכתוב. '''כתיב: "השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה" וכתיב: "ובא השמש וטהר"''', כלומר המילה "בא" מופיעה לנו בפסוק אחר, שם מדובר על השקיעה. אבל בעצם כאילו שבאותו מקום כתוב השמש יצאה והשמש באה. אז לכאורה עוד הפעם '''מקיש יציאתו לביאתו'''. כלומר, כמו בשקיעה, אנחנו יודעים שבה השמש נעלמת, אף על פי שהיא בעובי הרקיע, זה כבר לילה, אז גם בבוקר צריך להיות אותו דבר, שכל עוד שהשמש בעובי הרקיע זה עדיין ישאר לילה. שוב פעם אותה שאלה - הרי קיימא לן, כמו שאמרנו מקודם בפסוקים, שכבר מעלות השחר נחשב יום, וקשה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ג עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''ואם ספק.''' דשמא כולה מן היום או כולה מן הלילה '''ודאי לטומאה.''' דמה נפשך איכא שתים '''וספק לקרבן.''' דמספקא לן שמא שתים שמא שלש דאי כולה מן היום או כולה מן הלילה שתים ואי מקצתה ביום ומקצתה בלילה שלש '''ר' חייה בר יוסף וכו'.''' כל זה הוא מדברי ר' מנא שהקשה לר' חזקיה כששנו זה הדין כדמסיק לקמן. וכלומר ובעא ר' חייא בר יוסף לפני ר' יוחנן מאן. תנא ראייה נחלקת לשנים כלומר שראיית בין השמשות תחשב כשתי ראיות '''קשתה על דעתך.''' השתא מסיק ר' מנא הקושיא לר' חזקיה '''מאן פליג.''' על ענין כוכבים דלעיל וקאמר ר' חנינא חברהון דרבנן הוא פליג דבעי על הא דאמר לעיל שלשה לילה דכמה דאת אמר וכו'</div> <div class="yerum-leiden-text">ואם ספק שמקצת הראייה מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן · ר' חייא בר יוסף בעא קומי ר' יוחנן מאן תנא ראייה נחלקת לשנים ר' יוסי · אמ' לה קשיתה על דעתך דאת אמר כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דר' נחמיה ספק הוא · למה אמ' ליה קשתיה לכשיבוא אליהו ויאמר זהו בין השמשות · מאן פליג ר' חנינא חברהון דרבנן בעי כמה דאת אמר בערבית נראו שלשה כוכבים אע'פ' שהחמה נתונה באמצע הרקיע לילה הוא · ומר אף בשחרית כן · אמ' ר' אבא כת' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה · וכת' ובא השמש וטהר · מקיש יציאתו לביאתו · מה ביאתו משיתכסה מן הבריות · אף יציאתו לכשיתודע לבריות</div> <div class="yerum-side">'''ר' יוסי אמר לה.''' והשיב ר' יוחנן ר' יוסי היא דכך שנינו בתוספתא פרק קמא דזבים ראה אחת מרובה כשתים יש מתחילתה ועד סופה כדי טבילה וסיפוג יש בידו שתי ראיות ואם לאו אין בידו אלא אחת ר' יוסי אומר אין בידו אלא אחת ומודה רי יוסי שאם ראה אחת בין השמשות אע"פ שאין בה כדי טבילה וסיפוג יש בה שתי ראיות מפני ששני ימים חולקין אותה '''אע"פ שהחמה נתונה באמצע הרקיע.''' כלומר באמצע עובי הרקיע ועדיין לא נגמר שקיעתה ואפ"ה מחשבית ללילה וא"כ ואימר אף בשחרית כן שאע"פ שכבר התחילה החמה לצאת הואיל והיא עדיין בעובי הרקיע לילה הויא דלעולם כל זמן שהיא בתוך עובי הרקיע נדון אותה כלילה ואכן קי"ל מעלות השחר יממא הוא ואמאי</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''על דעתך דאת אמר כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דר' נחמיה ספק הוא למה.''' כלומר לדידך דאמרת דלר' יוסי כל הרף עין שבכל שיעורו של ר' נחמיה ספק הוא א"כ קשה למה ולאיזה ענין ספק הוא אליבא דר' יוסי הא כיון דר' יוסי גופיה ס"ל דראיית בין השמשות לעולם נחשבת כשתי ראיות ומעתה אין נ"מ לטומאה אליבא דר' יוסי דאם נימא שכל הרף עין באותו שיעור דחצי מיל מספקינן ביום או בלילה או חציו מיום וחציו מלילה הרי עכ"פ כל ראייה שבאותו שיעור נחשבת כב' ראיות וא"כ למאי הוא ספק לדידך ואליבא דר' יוסי והא ודאי נמי ליכא למימר דנ"מ לענין טבילה דאינו כשר לטבילה לפי שכל הרף עין יש להסתפק שמא הוא לילה דא"כ היינו דר' נחמיה דאיהו ג"כ ס"ל דכל השיעור של חצי מיל ספק הוא ובמאי פליגי ואם לענין טומאה נמי ליכא נ"מ כדאמרן קשיא למאי הוא דאמרת אליבא דר' יוסי דספק הוא '''אמר ליה קשתיה לכשיבא אליהו ויאמר זהו בין השמשות.''' כלו' דר' חזקיה השיב לו דמאי תיקשי לדידי תיקשי לך טפי אליביה דר' יוסי גופיה דאמר בין השמשות כהרף עין ואי אפשר לעמוד עליו וא"כ אם יבא אליהו ויברר לנו זהו הרף עין הוא בין השמשות וכי שייך לומר בראייה אחת כהרף עין לחלקה לב' ראיות כדקאמר ר' יוסי וכך היה לך להקשות אליביה וזו הקושיא קשה אפי' למ"ד אליבא דר' יוסי דבין השמשות דידיה לבתר דשלים בין השמשות דר' נחמיה והא כהרף עין הוא והיאך נחלק הראייה לב' ראיות ומאי חזית דאקשת לדידי ואי דיכולת לשנויי להך קושיא דאע"ג דס"ל לר' יוסי בין השמשות כהרף עין אפ"ה לענין ראייה ס"ל דנחשבת כב' ראיות א"כ גם לדידי ל"ק מאי דאקשת לי וטפי ניחא לדידי דהכי קאמרי כל הרף עין שבחצי מיל ספק הוא אליבא דר' יוסי דיש ג"כ להסתפק על הראשון שמא מקצת יום ומקצת לילה הוא והלכך כל ראיה שבתוך אותו השיעור נחשבת כב' ראיות וא"כ נ"מ טובא איכא לענין טומאה אליבא דר' יוסי '''א"ר אבא כתיב השמש יצא.''' דברי ר' אבא ג"כ מעין הקושיא דר' חנינא הם כתיב השמש יצא וכתיב ובא השמש ונימא דמקיש יציאתו לביאתו דמה ביאתו משיתכסה מן הבריות אתה מחשבו ללילה ואף על פי שעדיין השמש בתוך עובי הרקיע אף יציאתו לכשיתודע לבריות דוקא אבל כל זמן שהוא בתוך עובי הרקיע לא מיקרי השמש יצא על הארץ ומפני מה אנחנו מחשבין היום מעלות השחר '''אמר ר' בא.''' היינו טעמא דכתיב הבוקר אור א"כ התורה קראה לאור בוקר אע"פ שעדיין לא נתודע השמש להבריות אור השחר קרויה בוקר '''תני ר' ישמעאל.''' מהכתוב הזה שבתורה למדנו כן דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר בא הכתוב כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר וזהו בוקר דעלות השחר לבוקר של זריחת השמש: אמר ר' יוסי בר בון בלאו הכי לא מצית אמרת לידון עובי של הרקיע ללילה אף בשחרית לפי שאם אומר את ליתן עובי של הרקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית א"כ נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין כלומר שאין אנחנו יכולין לכוין בשום זמן שיהיו היום והלילה שוין דנהי דבערבית אנחנו מחשבין ללילה משעה שהתחילה החמה לכנוס בעובי הרקיע מ"מ בשחרית אין אנו יודעין באיזה שעה נכנסת למעלה לתוך עובי הרקיע כדי לחשוב יום אותה השעה ואנן תנינן בברייתא באחד של תקופת ניסן ושל תשרי היום והלילה שוין הן ומהיכן כיונו זה על יום הראשון של התקופות האלו אם לא שנאמר דיש גבול הנראה לעין ולחשוב ליום מאותה שעה והיינו עלות השחר </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ד עמוד א<span class="yerum-runnum">7</span></div> אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: כתיב ([[בראשית מד ג|בראשית מקץ מד ג]]) "הבוקר אור" התורה קראה לאור בוקר. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}}: {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[שמות טז כא|שמות בשלח טז כא]]) "בבקר בבקר" כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר. {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שאף עלות השחר מן היום}}. אמר רבי יוסי בי רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: אם אומר {{ירו"מ-הדגשה|אתה}} ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין. ותני: באחד בתקופת ניסן, ובאחד בתקופת תשרי, היום והלילה שוין. אמר רבי הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: נלפינה {{ירו"מ-ביאור|נלמד}} מדרך הארץ. שרי מלכא נפק, {{ירו"מ-ביאור|התחיל המלך לצאת מהעיר}} אף על גב דלא נפק, {{ירו"מ-ביאור|שלא יצא}} אמרין דנפק. {{ירו"מ-הדגשה|כך בערב. מיד שהשמש מתחילה לצאת מהעולם, אומרים שכבר לילה, אף שהשמש לא עברה את עובי הרקיעה}}. שרי עליל {{ירו"מ-ביאור|התחיל המלך להיכנס לעיר}} . {{ירו"מ-הדגשה|אף גב ד}}לא {{ירו"מ-הדגשה|על}} אמרי{{ירו"מ-הדגשה|נ}}ן דעל {{ירו"מ-הוסר|עד}} {{ירו"מ-הדגשה|כך בבקר איך שהשמש מתחילה להיכנס לעובי הרקיעה, אומרים שכבר נכנסה ומתחיל היום, אף שעדיין לא}} {{ירו"מ-הוסר|שעתה}}{{ירו"מ-הדגשה|עברה}} {{ירו"מ-הוסר|דייעול}}{{ירו"מ-הדגשה|כביכול}} {{ירו"מ-הדגשה|את עובי הרקיע לצאת לארץ}}. זהו שעומד ומתפלל {{שוליים|א_יג}}צריך להשוות את רגליו. תרין אמורין רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]] ורבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]]. חד אמר: כמלאכים. וחד אמר: ככהנים. {{ירו"מ-ביאור|עקב בצד גודל}} מאן דאמר ככהנים, {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמות כ כג|שמות יתרו כ כג]]) "לא תעלה במעלות על מזבחי" שהיו מהלכים עקב בצד גודל וגודל אצל עקב. ומאן דאמר כמלאכים {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[יחזקאל א ז]]) "ורגליהם רגל ישרה" {{ירו"מ-הדגשה|ואמר}} רבי חנינא בר אנדריי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר אנדריי|°]] בשם רבי שמואל בר סוטר[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר סוטר|°]]: המלאכים אין להן קפיצין. {{ירו"מ-ביאור|מפרקים}} ומה טעמא? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[דניאל ז טז]]) "קרבת על חד מן קמייא קיימיא" {{ירו"מ-ביאור|קרב אלי אחד מן העומדים תמיד}} אמר רבי הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#בברכת כהנים הציבור אומר פסוקים|זה שרואה את הכהנים בבית הכנסת]], בברכה ראשונה צריך לומר: ([[תהילים קג כ]]) "ברכו את ה' מלאכיו". בשנייה ([[תהילים קג כא]]) "ברכו את ה' כל צבאיו". בשלישית ([[תהילים קג כב]]) "ברכו ה' כל מעשיו". במוסף <span id="דף_ד_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''הבוקר אור''' התורה קראה לאור בוקר. זאת אומרת, יש לנו גזירת הכתוב שלגבי הבוקר, הבוקר מתחיל כבר כשיש אור. כתוב '''הבוקר אור'''. תני רבי ישמעאל: '''בבקר בבקר''' '''ליתן תחום לבוקרו של בוקר''', זה עמוד השחר. כלומר, בעצם זה מקור אחר. כתוב לגבי המן שהוא ירד בבוקר בבוקר. אז מה זה בוקר? בוקר אנחנו יודעים זה התחלת היום. אז בבוקר בבוקר להגיד לנו שבעצם ביום יש איזה משהו שמתחיל לפניו והוא גם חלק מהיום. זה עמוד השחר. אמר רבי יוסי בי רבי בון: '''אם אומר ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין. ותני: באחד בתקופת ניסן, ובאחד בתקופת תשרי, היום והלילה שוין'''. הוא אומר הסבר אחר. אנחנו מקובלים שבתשרי ובניסן היום והלילה שווים. אם נגיד שגם הזמן מהשקיעה, אחרי השקיעה, הזמן שבו השמש נמצאת בעובי הרקיע, נחשב חלק מהלילה, וגם הזמן שהוא נמצא בבוקר בתוך עובי הרקיע מעמוד השחר עד הנץ החמה, גם זה חלק מהלילה, יוצא שבעצם לעולם הלילה יותר ארוך, כן? וזה לא יצא שבתשרי ובניסן הם יהיו שווים. זה בעצם ההסבר שלו. לכן חייבים להגיד שאחד המקרים שייך ללילה ואחד המקרים שייך ליום, ומקובלים שמהשקיעה זה כבר לילה, ובעצם מעמוד השחר זה כבר יום. אמר רבי הונא: '''נלפינה מדרך הארץ. שרי מלכא נפק, אף על גב דלא נפק, אמרין דנפק'''. כלומר שהמלך היה באיזה ביקור במדינה, כן? ברגע שהוא יוצא מהמדינה, הוא עוד לא יצא, הוא רק בדרך לצאת, אז כבר מתחילים לארוז את החפצים. כבר אומרים שהוא יצא. אז כך בערב, איך השמש מתחילה לצאת מהעולם, כבר אומרים שהוא כבר לילה, שהיא כבר יצאה, כן? למרות שהיא בעצם עוד לא עברה את עובי הרקיע. '''ושרי עליל, לא אמרין דעל''', כלומר שהמלך אמור להגיע, אז כבר שהוא ממש בפתח כבר אומרים שהוא נכנס לעיר, למרות שהוא עדיין באמת לא נכנס. כן? אז כך בבוקר, למרות שהשמש רק מתחילה להיכנס לעולם בעובי הרקיע, כבר מעמוד השחר אומרים שהתחיל היום, למרות שהיא עוד לא עברה את עובי הרקיע ועוד לא הגיעה לארץ. אומרת הגמרא: '''זהו שעומד ומתפלל צריך להשוות את רגליו'''. אנחנו יודעים ששמונה עשרה עומדים עם רגליים צמודות, אבל יש מחלוקת בין האמוראים, רבי לוי ורבי סימון. חד אמר כמלאכים, כלומר כמו שהמלאכים כתוב עליהם שרגליהם רגל ישרה, כלומר יש להם שתי רגליים צמודות. וחד אמר ככהנים, שהכהנים הרגע שעולים על המזבח, הם עולים עקב בצד גודל. בעצם הרגליים לא צריכות להיות ישרות וצמודות, אלא רגל טיפה קדימה. כלומר, שתי הרגליים לא צמודות, אלא רגל אחת טיפה יותר קדימה מהשנייה. מאן דאמר ככהנים - '''לא תעלה במעלות על מזבחי''', שהכהנים היו מהלכים עקב בצד גודל וגודל אצל עקב. ומאן דאמר כמלאכים - '''ורגליהם רגל ישרה'''. אמר רבי חנינא בר אנדריי בשם רבי שמואל בר סוטר: '''המלאכים אין להן קפיצין'''. המלאכים אין להם מפרקים ברגליים. הם לא מקפלים את הרגליים. הרגל תמיד ישרה. מנין? דכתיב '''קרבת על חד מן קמייא קיימיא''', כלומר קרבתי אל אחד מן העומדים. כלומר, זה רק "עומדים". הם לא יכולים לכופף את הרגליים. אמר רבי הונא: '''זה שרואה את הכהנים בבית הכנסת''', בברכה ראשונה שהכהנים אומרים "יברכך ה' וישמרך", הוא צריך לומר '''ברכו את ה' מלאכיו'''. בשנייה, שאומרים "יאר ה' פניו אליך ויחונך", הישראל ששומע צריך להגיד '''ברכו את ה' כל צבאיו'''. ובשלישית, שהכהנים אומרים "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", ישראל אומר '''ברכו ה' כל מעשיו'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ד עמוד א''' {{שוליים|א_יג}} '''בתפילת עמידה יש להשוות את הרגליים זו לזו ולעמוד כרגלי כהנים או כמלאכים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן צה סעיף א , סמ"ג עשין יט <קטע סוף=ד א/> ==דף ה עמוד א== <קטע התחלה=ה א/>. ''הכרעה:'' נפסק להלכה שיעמוד כמלאכים - רגליו זו בצד זו כאילו הן רגל אחת, כפי שכתבו הרמב"ם והשו"ע.. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ד עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''אמר ר' הונא נלפינה.''' דבר זה למדנו ג"כ מדרך הארץ שכשהמלך התחיל לצאת מהפלטין שלו הכל אומרים המלך יצא אע"פ שעדיין לא יצא ממש ולא נתגלה לעין הבריות וכך השמש אף על פי שעדיין היא בתוך עובי הרקיע נפיק מיקרי ושייך לומר השמש יצא '''שרי עליל.''' אבל כשהמלך התחיל להכנס להפלטין אינם אומרים נכנס עד שעה שיכנס וכלומר שיתכסה מעין הבריות כך השמש בביאתו משעה שיתכסה מהעין להכנס בעובי הרקיע ובא השמש קרינן ביה '''תרין אמוראין.''' פליגי בפירושא דלהשוות את רגליו '''מ"ד ככהנים.''' האי להשוות זה לפני זה הוא עקב בצד גודל כמו שהיו הכהנים מהלכין ע"ג הכבש של המזבח ומ"ד כמלאכים להשוות זה אצל זה הוא דכתיב ישרה '''אין להם קפיצין.''' חוליות ברגליהם שיכולין לקבוץ אותן כדי לישב אלא תמיד עומדין הן דכתיב קמייא קרי ביה קיימיא '''זה שרואה את הכהנים בבהכ"נ.''' כשנושאין את כפיהם</div> <div class="yerum-leiden-text">אמ' ר' בא כת' הבוקר אור · התורה קראה לאור בוקר · תני ר' ישמעאל בבקר בבקר כדי ליתן תחום לבוקרו שלבוקר · אמ' ר' יוסי ביר' בון אם אומר ליתן עוביו שלרקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית נמצאת א' שאין היום והלילה שוין · ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין · אמ' ר' הונא נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפק אע'ג' דלא נפק אמרין דנפק · שרי עליל לא אמרין דעל עד שעתה דייעול · זהו סעומד ומתפלל צריך להשוות את רגליו · תרין אמורין ר' לוי ור' סימון חד אמ' כמלאכים · וחד אמ' ככהנים · מאן דאמ' ככהנים לא תעלה במעלות על מזבחי · שהיו מ' מהלכים עקב בצד גודל וגודל אצל עקב · ומאן דאמ' כמלאכים ורגליהם רגל ישרה · ר' חננא בר אטריי בשם ר' שמול בר סוטר המלאכים אין להן קפיצין ומה טעמ' קרבת על חד מן קמייא · קיימיא · אמ' ר' הונא זה שרואה את הכהנים בבית הכנסת בברכה ראשונה צריך לומ' ברכו את יי' מלאכיו · בשנייה ברכו את יי' כל צבאיו · בשליש' תברכו יי' כל מעשיו · במוסף</div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ד עמוד ב<span class="yerum-runnum">8</span></div> בברכה הראשונה צריך לומר ([[תהילים קלד א]]) "שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות" בשנייה ([[תהילים קלד ב]]) "שאו ידיכם {{ירו"מ-הוסר|קודש"}} קדש" בשלישית ([[תהילים קלד ג]]) "יברכך ה' מציון" אם היו ארבע {{ירו"מ-הדגשה|כמו ביום הכיפורים, ובתעניות}} חוזר תליתיאתא {{ירו"מ-הוסר|בקדמיתא}}{{ירו"מ-הדגשה|כקדמיתא}}. {{ירו"מ-ביאור|בתפילה מנחה כמו בשחרית}} ורביעתא {{ירו"מ-הוסר|בתיניוותא}}{{ירו"מ-הדגשה|כתיניוותא}}. {{ירו"מ-ביאור|בנעילה כמו במוסף}} אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: מאיילת השחר עד שיאור המזרח אדם מהלך ארבעת מילין. משיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת מיל. ומניין {{ירו"מ-הדגשה|ש}}משיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת מיל? דכתיב ([[בראשית יט טו|בראשית וירא יט טו]]) "וכמו השחר עלה" וגומר, וכתיב ([[בראשית יט כג|בראשית וירא יט כג]]) "השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה", ומן סדום לצוער ארבעת מיל.. {{ירו"מ-הדגשה|והרי}} יותר הוון? אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: המלאך היה מקדר לפניהן הדרך. ומניין {{ירו"מ-הוסר|מאיילת}}{{ירו"מ-הדגשה|שמאילת}} השחר עד שיאור המזרח ארבעת מיל? {{ירו"מ-הדגשה|שהיה לו לכתוב}} "כמו {{ירו"מ-הדגשה|השחר עלה". ולמה כתב}} "וכמו" מילה מדמיא לחבירתה {{ירו"מ-הדגשה|מלמד שיש עוד זמן דומה לזה. דכמו שלמדנו שמשהאיר המזרח עד הנץ החמה ד' מילין, הוא הדין מאילת השחר עד שיאיר המזרח גם כן ד' מילין}} אמר רבי יוסי בי רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: הדא איילתא דשחרא, מאן דאמר כוכבתא היא, טעיא. {{ירו"מ-הדגשה|דהא}} זימנין דהיא מקדמא וזימנין דהיא מאחרה. מאי כדון? {{ירו"מ-ביאור|אם כן מה זה איילת השחר}} כמין תרין דקורנין דנהור, דסלקין מן מדינחא ומנהרין. {{ירו"מ-ביאור|שני קרני אור שיוצאים מהמזרח ומאירים}} דלמא {{ירו"מ-ביאור|את זה מספרים}} רבי חייא רבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, {{ירו"מ-ביאור|בהשכמה}} וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן חלפתא: בי רבי, [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#גאולת ישראל קמעה קמעה|כך היא גאולתן של ישראל]]. בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא? {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} ([[מיכה ז ח]]) "כי אשב בחושך ה' אור לי". כך בתחילה: ([[אסתר ב כא]]) "ומרדכי יושב בשער המלך", ואחר כך ([[אסתר ו יא]]) "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואחר כך ([[אסתר ו יב]]) "וישב מרדכי אל שער המלך", ואחר כך ([[אסתר ח טו]]) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". ואחר כך ([[אסתר ח טז]]) "ליהודים היתה אורה ושמחה". ואתיא דרבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר: משיאור המזרח עד הזריחה מהלך אדם ארבע מיל}}, כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}. דתני בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: עוביו של רקיע מהלך חמשים שנה. אדם בינוני מהלך ארבעים מיל ביום. עד שהחמה נוסרת ברקיע מהלך חמשים שנה, אדם מהלך ארבעת מיל. נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. וכשם שעוביו של רקיע מהלך חמשים שנה, כך עוביה של ארץ ועוביו של תהום מהלך חמשים שנה. ומה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[ישעיהו מ כב]]) "היושב על חוג הארץ", וכתיב ([[איוב כב יד]]) "וחוג שמים יתהלך", וכתיב ([[משלי ח כז]]) "בחוקו חוג על פני תהום" — חוג חוג לגזירה שוה.. תני: עץ {{ירו"מ-הדגשה|ה}}חיים מהלך חמש מאות שנה. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה בי רבי אלעאי: לא סוף דבר נופו, אלא אפילו כורתו. {{ירו"מ-ביאור|גזעו}} וכל פילוג מי בראשית מתפלגין מתחתיו. ומה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[תהילים א ג]]) "והיה כעץ שתול על פלגי מים" תני: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#גודלו של גן עדן, עץ חיים|עץ חיים, אחד מששים לגן]], הגן אחד מששים לעדן. {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[בראשית ב י|בראשית בראשית ב י]]) "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" {{ירו"מ-הדגשה|מ}}תמצית כור, {{ירו"מ-ביאור|ל' סאה}} תרקב {{ירו"מ-ביאור|חצי סאה}} <span id="דף_ה_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק ראשון#דף ה א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> ובמוסף - אנחנו בשבת לדוגמה יש גם צאת מוסף, אז יש עוד פעם ברכת כהנים. בברכה הראשונה הוא צריך לומר '''שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה''''- העומדים בבית ה' בלילות. בברכה השנייה הוא אומר '''שאו ידיכם קדש'''. בשלישית הוא אומר '''יברכך ה' מציון'''. עכשיו, אם היו ארבע תפילות, כמו ביום הכיפורים או בתעניות - צריך לזכור, לא מדובר על תענית כמו שיש לנו, כמו צום עשרה בטבת, מדובר בתעניות שקבעו אותם על הגשמים או על אסונות, ואז היו מתפללים ארבע תפילות. אז '''חוזר תליתיאתא''', כלומר בצאת מנחה הוא יחזור ויגיד כמו שהוא אמר בצאת שחרית בראשונה, כן? '''ורביעתא''', כלומר בצאת נעילה, הברכה הרביעית שאומרים, הוא יגיד את זה כמו שאומרים במוסף בברכה השנייה. אמר רבי חנינא: '''מאיילת השחר עד שיאור המזרח אדם מהלך ארבעת מילין'''. כלומר מעמוד השחר עד שיאור המזרח, כלומר עלות השחר. מ"איילת השחר" זה לא עלות השחר, לא להתבלבל. מאיילת השחר עד שיאור המזרח, שזה בעצם עלות השחר, אדם מהלך ארבעה מיל, כלומר ארבעה קילומטר, '''ומשיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת מיל'''. עכשיו, '''ומניין משיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת מיל? דכתיב וכמו השחר עלה''' וגומר. כתוב על לוט, שהמלאכים מוציאים אותו מסדום. כתוב '''וכמו השחר עלה''' וכתוב אחרי זה '''השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה'''. כלומר בעוד השחר הם התחילו ללכת ולוט הגיע לצוער בזריחה. ויש לנו מסורת '''שמן סדום לצוער ארבעת מיל''', ארבעה קילומטר. אז רואים מכאן שמעלות השחר עד הנץ החמה זה בעצם ארבעה מיל. שואלת הגמרא: '''יותר הוון'''? הרי זה יותר. היום אם מישהו ימדוד זה יותר. אמר רבי זעירא: '''המלאך היה מקדר לפניהן הדרך'''. באמת, אם אתה מסתכל על הדרך שהם הלכו זה יותר מארבעה מיל, אבל בקו אווירי זה ארבעה מיל, והמלאך היה מקדר להם את הדרך. אוקיי, אז זה אמרנו מעלות השחר עד הנץ החמה. עכשיו, '''ומניין השחר עד שיאור המזרח ארבעת מיל'''? היה צריך לכתוב "כשחר עלה". למה כתב '''כמו השחר עלה'''? בעצם להגיד לנו שיש משהו דומה לפני כן. '''מילה מדמיא לחבירתה''', מלמד שיש עוד זמן דומה לזה, וכמו שלמדנו שמשיאור המזרח עד הנץ החמה זה ארבעה מיל, אז זהו הדין שמאיילת השחר עד שיאור המזרח זה גם כן ארבעה מיל. עכשיו, מה זה בדיוק "איילת השחר"? אמר רבי יוסי בי רבי בון: '''הדא איילתא דשחרא, מאן דאמר כוכבתא היא, טעיא'''. כלומר, מי שחושב שזה הכוכב שנקרא "איילת השחר" אז הוא טועה. למה? כי לכוכב הזה אין זמן מוגדר. אמרנו שזה תמיד מרחק של ארבעה מיל, זמן הליכת ארבעה מיל שזה בערך שבעים ושתיים דקות, מאיילת השחר עד עלות השחר. ואם מדובר על הכוכב, הרי לכוכב הזה אין זמן קבוע. '''זימנין דהיא מקדמא וזימנין דהיא מאחרה'''. אז אי אפשר להגיד שזה זה. אז '''מאי כדון''', מה היא באמת "איילת השחר"? '''כמין תרין דקורנין דנהור''', כלומר יש שני קרני אור '''דסלקין מן מדינחא ומנהרין'''. יש שני קרני אור שמתחילים בשעה הזאת, שבעים ושתיים דקות לפני עלות השחר, ומאירים במזרח. "דלמא" - זו מילה כזאת שבעצם מציינת מעשה. ומעכשיו הגמרא באה לספר לנו איזה מעשה מסוים. '''רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה''', כלומר בהשכמה מאוד מוקדמת, לפני עלות השחר. הם יצאו מוקדם והיו מהלכים בבקעת ארבל '''וראו איילת השחר שבקע אורה'''. הם ראו את שני הקרניים האלה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ד עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''אם היי ארבע.''' ואם היום הוא שנושאין כפיהם ארבע פעמים בו כגון בתעניות במעמדות וביה"כ כדתנן ריש פ"ד דתענית '''חוזר.''' חלילה באלו הפסוקים '''תליתיאתא.''' בפעם השלישית אומר כמו בפעם הראשונה וברביעית כמו בפעם השניה שהוא תפילת מוסף וכך אמר בנעילה '''מאיילת השחר.''' הוא כעין שני עמודים הנראין במזרח כדלקמן '''וכמו השחר עלה.''' זהו האיר המזרח ויאיצו וגו' ומדכתיב בתריה השמש יצא וגו' ד' תיבות עד ולוט בא רמז לד' מילין '''ומן.''' וכי מן סדום לצוער ד' מילין והלא יותר הוון '''היה מקדר.''' היה מקצר לפניהן הדרך בכדי שיבואי לצוער עם הנץ החמה והביא אותו בשיעור מן מהלך ד' מילין וכדפרישית דתיבות על הארץ מיותר אלא לרמז על ד' מילין '''כמו.''' היה צריך לומר כמו וכתיב וכמו השחר עלה משמע שיש עוד דבר הדומה לשיעור הזה ונלמד מחבירו הוא וכבר למדנו דמשהאיר המזרח עד נץ החמה ד' מילין א"כ מאילת השחר עד שיאיר המזרח ג"כ ד' מילין '''מאן דאמר כוכבתא היא טעיא.''' טעות הוא לפרש כן שהרי אנו רואין לאותו כוכב שמכנין כוכב השחר לפעמים הוא מקדים ועולה ולפעמים הוא מתאחר '''מאי כדון.''' ומהו זה שנקרא איילת השחר '''כמין תרין דקורנין דנהור.''' כמין קרניים המתפצלים לכאן ולכאן במזרח ונראין כעמודים המאירין '''דלמא.''' מעשה בר' חייה רבה וכו' בקריצתה בהשכמה קודם שהאיר היום '''בי רבי.''' אדם גדול וכן הוא ביומא ריש פ"ג '''מ"ט כי אשב בחשך ה' אור לי.''' כלומר הגלות הוא החשך והגאולה אורה וכשם שהאור בשחר בא מעט מעט והולך ומתרבה כך גאולתן של ישראל שנדמה לאור וכך היה בימי מרדכי ואסתר '''ואתיא דר' חנינא.''' גרסינן וכן גריס ביומא דר' חנינא הוא דאמר לעיל מאיילת השחר וכו' ד' מיל וזהו כר' יודא וכו' עד שהחמה נוסרת ברקיע וכו' וזהו משיאיר המזרח עד שתנץ החמה '''חוג חוג לגזירה שוה.''' ויליף חוג דארץ ודתהום מחוג השמים '''עץ חיים מהלך חמש מאות שנה.''' איידי דאיירי בעובי הרקיע מייתי נמי להא '''תמצית כור תרקב שותה.''' מהמים שמשקין בית כור שהוא ל' סאין יכולין להשקות מתמציתו שיעור זריעת תרקב שהוא ג' קבין תרי וקב וזהו חד מששים לבית כור שהסאה הוא ו' קבין וכן הגן שותה מתמצית העדן שהוא א' מששים שבעדן</div> <div class="yerum-leiden-text">בברכה הראשונה צריך לומ' שיר המעלות הנה ברכו את יי' כל עבדי יי' העומדים בבית יי' בלילות · בשנייה שאו ידיכם קודש · בשלישית יברכך יי' מציון · אם היו ארבע חוזר תליתיאתא בקדמייתא ורביעתא בתיניוותא · אמ' ר' חיננא מאיילת השחר עד שיאור המזרח אדם מהלך ארבעה מילין · משיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת מיל' ומנין משיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת מיל דכת' וכמו השחר עלה וגו' · וכת' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה · ומן סדום לצוער ארבעת מיל יתר הוון · אמ' ר' זעירא המ' המלאך היה מקדד לפניהן הדרך · ומנין מאיילת השחר עד שיאור המזרח ארבעת מיל כמו וכמן מילה מדמיא לחבירתה · אמ' ר' יוסי ביר' בון הדא איילתא דשחרא מאן דאמ' כוכבתא היא טעיא זימנין דהיא מקדמא וזימנין דהיא מאחרה · מאי כדון כמין תרין דוקרנין דטהור דסלקין מן מדינחא ומנהרין · דלמא ר' חייא רבא ור' שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה · וראו איילת השחר שבקע אורה · אמ' ר' חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בירבי כך היא גאולתן שליש' בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת · מאי טעמ' כי אשב בחושך יי' אור לי · בתחילה ומרדכי יושב בשער המלך · ואחר כך ויקח המן את הלבוש ואת הסוס · ואחר כך וישב מרדכי אל שער המלך ואחר כך ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות · ואחר כך ליהודים היתה אורה ושמחה · ואתיא דר' חייא כר' יודה דתני בשם ר' יודה עוביו שלרקיע מהלך חמשים שנה אדם בינוני מהלך ארבעים מיל ביום עד שהחמה עסרת ברקיע מהלך חמשים שנה אדם מהלך ארבעת מיל נמצאת א' שעובין שלרקיע אחד מעשרה ביום · וכשם שעוביו שלרקיע מהלך חמשים שנה כך עוביה שלארץ ועוביו שלתהום מהלך חמשים שנה ומה טעם היושב על חוג הארץ וכת' וחוג שמים יתהלך · וכת' בחוקו חוג על פני תהום · חוג חוג לגזירה שוה · תני עץ חיים מהלך חמש מאות שנה · אמ' ר' יודה ביר' לעאי לא סוף דבר נופו · לא אפילו כורתו · וכל פילוג מי בראשית מתחלקין מתחתיו ומה טעם והיה כעץ על פלגי מים · תני עץ חיים אחד מששים לגן וגן אחד מששים לעדן · ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן · תמצית כור תרקב</div> <div class="yerum-side">'''לא סוף דבר נופו אלא אפי' קורתו.''' כלומר לא תימא דסביבות העץ ותחת נופיו הוא דהוי כחשבון הזה וא"כ אין בעובי עצו כ"א השליש דת"ק שנה דכל שיש ברחבו טפח הקיפו שלשה טפחים אלא אפילו עובי קורתו ועצו הוא מהלך ת"ק שנה וחשבון עובי קורתו בלבד הוא דנקט בברייתא א"נ לא סוף דבר נופו כלומר דנופו ג"כ בחשבון הוא אלא עובי קורתו וסביבו בלבד הוא דקאמר: על פלגי מים על כל פילוג המים '''רבנן אמרין וכו'.''' פליגי על ר' יודה דלעיל דאמר עוביו של רקוע מהלך חמשים שנה כדמסיימו וכשם וכו'</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא: '''בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל. בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת'''. אנחנו יודעים שכמה דקות לפני כן זה שיא החשיכה - אין כוכבים, אין שמש, שיא החשיכה, ואז פתאום רואים את שני הקרניים האלה ומעכשיו מתחיל להתגלגל עד שיש לנו את הזריחה. אני אומר ככה הגאולה של ישראל, בשיא הגלות, שיא החורבן, שעבוד מצרים, נמצאים בתוך מ"ט שערי טומאה, הלכו בני ישראל בעבודה קשה - מתחילה הגאולה. באסתר, גזרות המן רגע לפני החורבן. בדור שלנו לצערנו, השואה הנוראה, מתוך שיא החשיכה פתאום מתחילה לצמוח הגאולה. אז זה מה שהוא אומר. עכשיו מה המקור? איזה רמז יש לזה? '''דכתיב כי אשב בחושך ה' אור לי'''. כלומר יושב בחושך, שיא החושך, ובדיוק אז מתחיל להאיר אור ה'. '''כך בתחילה: ומרדכי יושב בשער המלך'''. אחר כך '''ויקח המן את הלבוש ואת הסוס'''. אחר כך '''וישב מרדכי אל שער המלך'''. ואחר כך '''ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות'''. ואחר כך '''ליהודים היתה אורה ושמחה'''. כלומר בעצם הגאולה כל הזמן מתקדמת, ואם מתחילה זה כבר תופס, אז זה ילך ויגדל. '''ואתיא דרבי חייא כרבי יהודה''', שאמרנו לפי רבי חייא מעמוד השחר עד הזריחה זה ארבעה מיל. אז זה כמו רבי יהודה. '''דתני בשם רבי יהודה: עוביו של רקיע מהלך חמשים שנה'''. כלומר העובי עצמו - בזמנו המדע חשב שכדור הארץ ישר, ויש איזה חצי כדור שזה הרקיע ויש לו עובי, והעובי שלו זה חמישים שנה. '''אדם בינוני מהלך ארבעים מיל ביום''', כל אדם בינוני כל היום הולך ארבעים מיל. '''עד שהחמה נוסרת ברקיע''', כלומר שהחמה עוברת את עובי הרקיע, כמו שאמרנו מהשקיעה עד החשיכה המוחלטת, בזמן הזה שזה מהלך חמישים שנה, '''אדם מהלך ארבעת מיל''', כמו שאמרנו מקודם שמעמוד השחר עד הנץ החמה אדם הולך ארבעה מיל, אז גם הפוך, מהשקיעה עד הלילה בעצם אדם מהלך ארבעה מיל, ובאותו זמן השמש הולכת מהלך של חמישים שנה, שזה עובי הרקיע. '''נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום'''. כלומר, אם אדם הולך בזמן הזה - מעמוד השחר עד הנץ החמה, שהשמש עוברת את עובי הרקיע - ארבע מיל, וכל היום הוא הולך ארבעים מיל, יוצא שבעצם הזמן שהשמש בעובי הרקיע זה עשירית מהיום. אז באותה מידה גם השמש הולכת מהלך של חמישים שנה בזמן הזה, וזה עשירית מכל היום. אם נכפיל את זה, זה בעצם חמש מאות שנה כביכול - המהלך של השמש. '''וכשם שעוביו של רקיע מהלך חמשים שנה, כך עוביה של ארץ ועוביו של תהום מהלך חמשים שנה. ומה טעם? היושב על חוג הארץ, וכתיב וחוג שמים יתהלך, וכתיב בחוקו חוג על פני תהום - חוג חוג לגזירה שוה'''. כלומר כתוב בשלושה מקומות המילה "חוג", ואחד מהם זה השמיים. אנחנו יודעים שהעובי של השמיים זה חמישים שנה, וכתוב "חוג" גם בארץ וגם בתהום, אז חוג חוג - כל אחד מהם חמישים שנה. '''תני: עץ חיים מהלך חמש מאות שנה'''. אמר רבי יודה בי רבי אלעאי: '''לא סוף דבר נופו, אלא אפילו כורתו'''. מדובר לא רק על הענפים, שהם מאוד רחבים, אלא אפילו הגזע עצמו - חמש מאות שנה. '''וכל פילוג מי בראשית מתפלגין מתחתיו. ומה טעם? והיה כעץ שתול על פלגי מים'''. '''תני: עץ חיים, אחד מששים לגן, הגן אחד מששים לעדן'''. וכתוב '''ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן'''. יש לנו בדרך כלל מסורת שמתמצית כור, כלומר אם משקים שישים סאה, מהמים שינזלו משם אפשר להשקות שלושה קבין - זה בעצם "תרקב", חצי סאה, כי סאה זה שש קבין. אז שלושים סאה זה אחד משישים. אם זה ככה, אנחנו יודעים שהגן יהיה אחד משישים לעדן, כן? "עשה הקדוש ברוך הוא גן בעדן" - זה לא "גן עדן" אלא "גן בעדן". אז עדן עצמו זה המקום הגדול, פי שישים יותר גדול מהגן. ממשיכה הגמרא ואומרת לנו שתמצית כוש מצרים שותה. אנחנו יודעים שמצרים מקבלת את כל השאריות של המים שבאים מכוש. אם אנחנו אומרים שזה אחד משישים, "מזה אתה אומר מצרים מהלך ארבעים יום וכוש מהלך שש שנים ועוד" - נעשה חשבון, ארבעים יום נכפיל בשישים, נקבל בעצם שש שנים ועוד קצת. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ה עמוד א<span class="yerum-runnum">9</span></div> שותה. תמצית כוש מצרים שותה. נמצאת אומר: מצרים {{ירו"מ-ביאור|שמקובל שארכה}} מהלך ארבעים יום, וכוש מהלך {{ירו"מ-הוסר|שבע}}{{ירו"מ-הדגשה|שש}} שנים ועוד. ורבנן אמרין: {{ירו"מ-הדגשה|עובי הרקיע}} כשני אבות הראשונים {{ירו"מ-הדגשה|חמש מאות שנה}} {{ירו"מ-ביאור|דאברהם משהכיר את בוראו 173 שנה, יצחק - 180 שנה, יעקב – 147 שנים}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[דברים יא כא|דברים עקב יא כא]]) "{{ירו"מ-הדגשה|אשר נשבעתי לאבותכם לתת להם}} כימי השמים על הארץ" וכשם שבין הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה, כך בין רקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו מהלך חמש מאות שנה. ומה חמית מימר עוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה? אמר רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבין|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[בראשית א ו|בראשית בראשית א ו]]) "יהי רקיע בתוך המים" יהי רקיע בתווך. {{ירו"מ-הדגשה|והרי השמים נבראו ביום הראשון, ולמה נאמר ביום השני יהי רקיעה? אמר}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}לחים היו שמים ביום הראשון, ובשני קרשו. {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}: {{ירו"מ-הוסר|"אמר יהי}} "יהי רקיע" יחזק הרקיע, יקרש הרקיע, יגלד הרקיע, ימתח הרקיע. אמר רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]: יעשה כמין מטלית הרקיע. היך מה דאת אמר ([[שמות לט ג|שמות פקודי לט ג]]) "וירקעו את פחי הזהב" {{ירו"מ-הוסר|וגומר }}תני בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}}: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#עובי הרקיע|עוביו של רקיע כשתי אצבעיים]]. מילתיה דרבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} פליגא. דאמר רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[איוב לז יח]]) "תרקיע עמו לשחקים חזקים כראי מוצק" תרקיע, מלמד שהן עשויין כטס. {{ירו"מ-ביאור|פח דק}} יכול שאינן בריאין? תלמוד לומר חזקים. יכול שהן נתרפין? תלמוד לומר כראי מוצק. בכל שעה ושעה נראין מוצקים. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ורבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]], רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר: בנוהג שבעולם אדם מותח אוהל, על ידי שהות {{ירו"מ-ביאור|עם הזמן}} רפה. ברם הכא {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[ישעיהו מ כב]]) "וימתחם כאהל לשבת" וכתיב "חזקים" רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] אמר: בנוהג שבעולם אדם נוסך כלים, על ידי שהות {{ירו"מ-ביאור|עם הזמן}} הוא מעלה חלודה. ברם הכא, {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} "כראי מוצק" בכל שעה ושעה הן נראין כשעת יציקתן. רבי עזריה[[ביאור:עץ מסורת#רבי עזריה|°]] אמר על הא דרבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[בראשית ב א|בראשית בראשית ב א]]) "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי" {{ירו"מ-הדגשה|וכ"ו}} "ויברך אלהים את יום השביעי" מה כתיב בתריה? ([[בראשית ב ד|בראשית בראשית ב ד]]) "אלה תולדות השמים" וכי מה ענין זה אצל זה? אלא יום נכנס ויום יוצא. שבת נכנס שבת יוצא. חודש נכנס חודש יוצא. שנה נכנס שנה יוצאה, וכתיב ([[בראשית ב ד|בראשית בראשית ב ד]]) "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" {{ירו"מ-הדגשה|כאילו היום נעשו. תנן: מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה דברי רבי אליעזר}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי אומר [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#כמה אשמורות ביום ובלילה|ארבע אשמורות ביום, וארבע אשמורות בלילה]] [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#אורכם של עונה, עת ורגע|העונה, אחד מעשרים וארבעה לשעה]] העת אחד מעשרים וארבעה לעונה הרגע אחד מעשרים וארבעה לעת כמה הוא הרגע? רבי ברכיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ברכיה|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} בשם רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] אמר: כדי לאומרו. ורבנן אמרין הרגע כהרף עין. תני שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: הרגע אחד מחמשת ריבוא וששת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמונה לשעה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן|°]]<nowiki/>רבי נתן אומר: {{שוליים|א_יד}}שלש {{ירו"מ-הדגשה|משמרות הוי הלילה. מאי טעמא? דכתיב}} ([[שופטים ז יט]]) "{{ירו"מ-הדגשה|ויבא גדעון וכ"ו}} ראש האשמורת התיכונה" {{ירו"מ-הדגשה|ואין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה}}. רבי זריקן[[ביאור:עץ מסורת#רבי זריקא|°]] ורבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמי}}{{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: טעמא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|שאמר ארבע משמרות הוי הלילה, דכתיב}} ([[תהילים קיט סב]]) "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך" וכתיב ([[תהילים קיט קמח]]) "קדמו עיני אשמורות" {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]]: רבי זריקן[[ביאור:עץ מסורת#רבי זריקא|°]] ורבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]. חד אמר טעמיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי. וחרינה אמר טעמיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן|°]]<nowiki/>רבי נתן. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר טעמא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי, {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} "חצות לילה" ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר טעמיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן|°]]<nowiki/>רבי נתן, {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} "ראש האשמורת התיכונה" מה מקיים [[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן|°]]<nowiki/>רבי נתן טעמיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי "חצות לילה {{ירו"מ-הדגשה|אקום" ו"קדמו עיני אשמורות}}"? פעמים "חצות לילה" {{ירו"מ-הדגשה|אקום}} ופעמים "קדמו עיני אשמורות" הא באי זה צד? בשעה שהיה דוד סועד סעודת מלכים, חצות לילה. ובשעה שהיה סועד סעודת עצמו. קדמו עיני אשמורות. מכל מקום {{שוליים|א_טו}}לא הוה שחרא אתיא ומשכח לדוד דמיך. {{ירו"מ-ביאור|לא היה השחר בא ומוצא את דוד ישן}} הוא שדוד אמר: ([[תהילים נז ט]]) "עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר" <span id="דף_ה_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף ה'. בדף הקודם הזכרנו כל מיני שיטות מה עובי הרקיע. עכשיו הגמרא מביאה לנו שיטה נוספת. '''רבנן אמרין כשני אבות הראשונים.''' כלומר העובי של הרקיע זה בעצם חמש מאות שנה, אבל יש לזה איזה רמז. כלומר זה כנגד חמש מאות שנה שבהם האבות הכירו את הקדוש ברוך הוא. אברהם אבינו חי מאה שבעים וחמש שנה, אבל רק בגיל שלוש הוא הכיר את בוראו. כלומר יש לו מאה שבעים ושלוש שנים שבהם הוא הכיר את בוראו. יצחק חי מאה שמונים שנה ויעקב מאה ארבעים ושבע. ביחד זה חמש מאות שנים. יש איזה רמז באיזה פסוק דכתיבא '''כימי השמים על הארץ'''. אז בעצם עובי הרקיע זה, '''וכשם שבין הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה, כך בין רקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו מהלך חמש מאות שנה.''' שאלתא אמרה, '''ומה חמית מימר עוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה?''' כלומר, מאיפה לך באמת שהעובי של הרקיע זה חמש מאות שנה? אמר רבי בון דכתיב '''יהי רקיע בתוך המים'''. מה זה יהי רקיע בתוך המים? בתווך. כלומר בעצם כמו שמהארץ עד הרקיע זה חמש מאות שנה, ככה מתחילת הרקיע עד סוף הרקיע זה עוד חמש מאות שנה. שאלתא אמרה, הרי השמיים נבראו ביום הראשון. אז למה נאמר ביום השני יהי רקיע? זה כבר נברא קודם. אמר רב, '''לחים היו שמים ביום הראשון, ובשני קרשו.''' תאמר רב, '''יהי רקיע''' פירושו '''יחזק הרקיע, יקרש הרקיע, יגלד הרקיע, ימתח הרקיע.''' אמר רבי יודה בן פזי, '''יעשה כמין מטלית הרקיע.''' בעצם זה כמו יריעה. '''היך מה דאת אמר וירקעו את פחי הזהב''' - כמו שאת הזהב רקעו, עשו דק דק, אז ככה הרקיע הוא דק. תני בשם רבי יהושע: '''עוביו של רקיע כשתי אצבעיים.''' כלומר בעצם לפי זה הרקיע הוא לא כזה עבה כמו שדיברנו קודם, אלא בעצם בעובי של שתי אצבעות. מילתיה דרבי חנינא פליגא - רבי חנינא עושה אפילו עוד יותר דק. אמר רב אחא בשם רבי חנינא: כתיב '''תרקיע עמו לשחקים חזקים כראי מוצק'''. '''תרקיע, מלמד שהן עשויין כטס''', כלומר ממש בעובי של כמה מילימטרים. '''יכול שאינן בריאין? תלמוד לומר חזקים. יכול שהן נתרפין? תלמוד לומר כראי מוצק. בכל שעה ושעה נראין מוצקים.''' </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ה עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''יהי רקיע בתוך.''' באמצע וכפי המרחק מלמעלה שהוא בין רקיע לרקיע והמרחק מלמטה שהוא מן השמים עד הארץ כך הוא עוביו באמצע '''מלתיה דר' חנינא פליגא וכו'.''' דאמר שהן דקין ועשוין כטס הזה '''יכול שהן נתרפין.''' אח"כ מזמן לזמן '''על ידי שהות רפה.''' בשהוי הזמן נתרפה '''ר"ש בן לקיש אמר בנוהג שבעולם אדם נוסך כלים וכו'.''' כלומר דר"ל דריש לסיפי' דקרא כראי מוצק על תולדות השמים ולא על השמים עצמם '''על הא דר"ש בן לקיש וכו'.''' כלומר דכך הוא רמוז בפ' ע"י סמיכות הכתובים דעל תולדות הוא אמורות '''וכתיב אלה תולדות השמים וגו'.''' לומר שאע"פ שזמן נכנס וזמן יוצא הם בהבראם וכיום עשות אותם '''ארבע אשמורות וכו'.''' וכל אשמורה ג' שעות ולפרושי עד סוף האשמורה ראשונה דמתני' קאי '''ר' נתן אומר שלש דכתיב ראש אשמורת התיכונה.''' האמצעית אלמא דשלש הן '''וכתיב קדמו עיני אשמורות.''' שתים והן חצות לילה '''פעמים חצות לילה וכו'.''' ולא דשתי אשמורות הן הן חצות לילה '''מכל מקום לא הוה שחרא אתיא.''' כלומר אף שלפעמים היה מקדים ולפעמים מאחר אבל לעולם לא היה השחר בא ומצא לדוד כשהוא ישן '''איתעיר יקרי וכו'.''' וקרא הכי מידרש עורה כבודי מלפני כבוד בוראי ולפיכך אעירה סתר</div> <div class="yerum-leiden-text">שותה · תמצית כוש מצרים שותה · נמצאת א' מצרים מהלך ארבעים יום · וכוש מהלך שבע שנים ועוד · ורבנן אמרין כשני אבות הראשונים כימי השמים על הארץ · וכשם שבין הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה · כך בין רקיע לרקיע ועוביו מהלך חמש מאות שנה · ומה חמית מימר עוביו שלרקיע מהלך חמש מ' מאות שנה · אמ' ר' בון יהי רקיע בתוך המים · יהי רקיע בתווך · רב אמ' לחים היו שמים ביום הראשון ובשיני קרשו · רב אמ' יהי רקיע יחזק הרקיע · יקרש הרקיע · יגלד הרקיע · ימתח הרקיע · אמ' ר' יודה בן פזי יעשה כמין מטלית הרקיע · היך מה דאת אמר וירקעו את פחי הזהב וגו' · תני בשם ר' יהושע עוביו שלרקיע כשתי אצבעיים · מילתיה דר' חנינא פליגא דמר ר' אחא בשם ר' חננא תרקיע עמו לשחקים חזקים כראי מוצק · מלמד שהן עשויין כטס · יכול שאין בריאין תל' חזקים · יכול שהן נתרפין · תל' כראי מוצק · בכל שעה ושעה נראין כברתקים · ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש · ר' יוחנן בנוהג שבעולם אדם מותח אוהל על ידי שהות קימעא רפה · ברם הכא וימתחם כאהל לשבת · וכת' חזקים · ר' שמעון בן לקיש אמ' בנוהג שבעולם אדם עוסך כלים על ידי שהות הוא מעלה חלודה ברם הכא כראי מוצק [מחוק: בש] בכל שעה ושעה נראין הן כשעת יציקתן · ר' עזריה על הדא דר' שמעון בן לקיש ויכולו השמים והארץ וכל צבאם · ויכל אלהים ביום השביעי · ויברך אלהים את יום השביעי · מה כת' בתריה אלה תולדות השמים · וכי מה ענין זה אצל זה · לא יום נכנס ויום יוצא שבת נכנס שבת יוצא · חודש נכנס חודש יוצא · שנה נכנסה שנה יוצאה · וכת' אלה תולדות השמים והאר' בהבראם [מחוק בקו: בי בה בראם] בו ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים · ר' אומ' ארבע אשמורות ביום וארבע אשמורות בלילה · העונה אחד מעשרים וארבעה לשעה · העת אחד מעשרים וארבעה לעונה · הרגע אחד מעשרים וארבעה לעת · כמה הוא הרגע · ר' ברכיה בשם ר' חלבו כדי לאומרו · ורבנן אמרין הרגע כה רף עין · תני שמואל הרגע אחד מחמשת ריבוא ושתת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמונה לשעה · ר' נתן א' שלש ראש האשמורת התיכונה · ר' זריקן ר' אמי בשם ר' שמעון בן לקיש טעמ' דר' חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך · וכת' קדמו עיני אשמורות · ר' חזקיה אמ' ר' זריקן ר' בא חד אמ' טעמיה דר' · וחרינה אמ' טעמיה דר' נתן · מאן דמר טעמ' דר' חצות לילה · ומאן דמר טעמיה דר' נתן ראש האשמורת התיכונה · מן מקיים ר' נתן טעמיה דר' חצות לילה ופעמים חצות לילה · ופעמים קדמו עיני אשמורות · הא כאי זה צד עד בשעה שהיה סועד סעודת מלכים חצות לילה · ובשעה שהיה סועד סעדת עצמו קדמו עיני אשמורות · מכל מקום לא הוה שחרא אתיא ומשכח לדוד דמיך · הוא שדוד אמ' עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש - רבי יוחנן אמר: '''בנוהג שבעולם אדם מותח אוהל, על ידי שהות רפה''', כלומר האוהל הולך ומתרפה. ברם הכא כתיב '''וימתחם כאהל לשבת''' וכתיב '''חזקים''' - כמו שאמרנו מקודם. רבי שמעון בן לקיש אמר: '''בנוהג שבעולם אדם נוסך כלים''', כלומר אדם יוצר כלי, '''על ידי שהות הוא מעלה חלודה'''. ברם הכא, '''כראי מוצק''', כלומר '''בכל שעה ושעה הן נראין כשעת יציקתן''', כלומר חדשים לגמרי. רבי עזריה אמר על הא דרבי שמעון בן לקיש: כתיב '''ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי''', '''ויברך אלהים את יום השביעי'''. מה כתיב בתריה? '''אלה תולדות השמים'''. וכי מה ענין זה אצל זה? הרי סיימנו כבר את הבריאה והכול. אלא '''יום נכנס ויום יוצא. שבת נכנס שבת יוצא. חודש נכנס חודש יוצא. שנה נכנס שנה יוצאה''', וכתיב '''אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים'''. כלומר, כאילו היום הם נעשו. כלומר, למרות שעובר המון זמן, אלפי שנים אפילו, תמיד השמיים והארץ נראים כאילו שהיום רק נבראו. ממש חדשים. מתי קורין קריאת שמע בערבין? משעה שכולם נכנסים לאכול בתלמותם עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אלעזר. אז מה הכוונה האשמורה הראשונה? כמה משמרות יש בלילה? '''רבי אומר ארבע אשמורות ביום, וארבע אשמורות בלילה.''' כלומר בעצם רבע לילה זה הזמן שעליו דיבר רבי אלעזר. הגמרא ממשיכה ואומרת לנו '''העונה, אחד מעשרים וארבעה לשעה. העת, אחד מעשרים וארבעה לעונה. הרגע, אחד מעשרים וארבעה לעת.''' ושואלת, '''כמה הוא הרגע?''' רבי ברכיה בשם רבי חלבו אמר: '''כדי לאומרו'''. אז מה שאתה אומר רגע, איך שאמרת - זה בעצם נגמר הזמן הזה. '''ורבנן אמרין הרגע כהרף עין''' - זמן לא מוגדר. תני שמואל: '''הרגע אחד מחמשת ריבוא וששת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמונה לשעה.''' רבי נתן אומר שלוש אשמורות הוו לילה. אומר: לא ארבע משמרות כמו שאמר רבי, אלא רק שלוש משמרות. מה טעם? מה רומז שיש שלוש משמרות? דכתיב '''ראש האשמורת התיכונה''' - גדעון בא עם שלוש מאות איש אשר איתו, בראש האשמורת התיכונה. אנחנו יודעים שאין תיכונה אלא כשיש לפניה ולאחריה. תיכונה זה אמצעית, כלומר יש אחת לפניה ואחת אחריה, אז יש ביחד שלוש. רבי זריקן ורבי אבא בשם רבי שמעון בן לקיש - טעמא דרבי, למה רבי אמר שיש ארבע? דכתיב '''חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך'''. כלומר פסוק אחד אומר שדוד קם בחצות, באמצע הלילה. פסוק אחר אומר '''קדמו עיני אשמורות''', כלומר שקמתי באמצע הלילה ועדיין היו שני אשמורות עד הבוקר. אז אם הוא קם באמצע הלילה והיו עוד שני אשמורות עד הבוקר, היו כנראה שני אשמורות קודם, ביחד ארבע. אמר רבי חזקיה: רבי זריקן ורבי אבא, חד אמר טעמיה דרבי, וחרינה אמר טעמיה דרבי נתן. מאן דמר טעמא דרבי - '''חצות לילה'''. מאן דמר טעמיה דרבי נתן - '''ראש האשמורת התיכונה'''. שואלת הגמרא, '''מה מקיים רבי נתן טעמיה דרבי חצות לילה?''' הרי לכאורה רבי צודק, יש לו פסוקים שמראים שהלילה זה ארבע משמרות. איך הוא יסביר את זה? אמרה: '''פעמים חצות לילה, ופעמים קדמו עיני אשמורות'''. זה לא תמיד באותו זמן. לפעמים דוד קם בחצות הלילה, לפעמים הוא קם שני אשמורות קודם, כי אם הלילה היו שלוש משמרות אז הוא קם שתי משמרות לפני חצות. '''הא באי זה צד?''' באיזה מקרה ככה? '''בשעה שהיה דוד סועד סעודת מלכים, חצות לילה''' - היה קצת עייף, אירח כל מיני דיפלומטים מכל מיני מדינות, אז הוא התעכב, לכן ישן טיפה יותר. '''ובשעה שהיה סועד סעודת עצמו, קדמו עיני אשמורות''' - הוא קם יותר מוקדם. '''מכל מקום לא הוה שחרא אתיא ומשכח לדוד דמיך''' - אף פעם לא קרה שהשחר עלה ומצא את דוד ישן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ה עמוד א''' {{שוליים|א_טז}} '''זמן קריאת שמע של ערבית עד חצות לכתחילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן רלה סעיף ג , סמ"ג עשין יח <קטע סוף=ה ב/> ==דף ו עמוד א== <קטע התחלה=ו א/>. ''הכרעה:'' נפסק כחכמים - עד חצות לכתחילה, כמפורש בירושלמי "הלכה כחכמים", אך בדיעבד או במקום הצורך הזמן עד עלות השחר כרבן גמליאל, וכך פסק הרמב"ם והשו"ע. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ה עמוד ב<span class="yerum-runnum">10</span></div> איתעיר יקרי מן קומי איקריה {{ירו"מ-הוסר|דבריי}} דבוראי. איקרי לא חשיב כלום מן קדם איקריה {{ירו"מ-הוסר|דבריי}} דבוראי. {{ירו"מ-ביאור|יקום כבודי לפני כבוד בוראי שכבודי אינו חשוב כלום בפני כבוד בוראי}} "אעירה שחר" אנא הוינא {{ירו"מ-ביאור|אני הייתי}} מעורר שחרה, שחרה לא הוה מעורר לי. והיה יצרו מקטרגו ואומר לו: דוד, דרכן של מלכים להיות השחר מעוררן, ואת אמר אעירה שחר? [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#דוד ביזה עצמו לכבוד המצוות|דרכן של מלכים להיות ישינין עד שלש שעות]], ואת אמר ([[תהילים קיט סב]]) "חצות לילה אקום"? והוא אומר: ([[תהילים קיט סב]]) "על משפטי צדקך" {{ירו"מ-הדגשה|כדי שאספיק ללמוד משפטי ה}}’. ומה היה דוד עושה? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]] בשם רבי אלעזר ברבי מנחם[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי מנחם|°]]: היה נוטל נבל וכינור ונותנו מראשותיו, ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם, כדי שישמעו חבירי תורה. ומה היו חבירי תורה אומרים? ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה. אמר רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]]: כינור היה תלוי כנגד חלונותיו של דוד, והיה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו, והיה מנגן מאליו. הדא הוא דכתיב ([[מלכים ב ג טו]]) "והיה כנגן המנגן" כנגן במנגן אין כתב כאן, אלא כנגן המנגן. הכינור היה מנגן מאיליו. מה מקיים [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי טעמא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן|°]]<nowiki/>רבי נתן "ראש האשמורת התיכונה"? אמר רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: סופה של שנייה וראשה של שלישית, הן מתכנות את הלילה. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: ויאות? {{ירו"מ-ביאור|האם אפשר להסביר כך}} מי כתיב {{ירו"מ-הדגשה|האשמורות "ה}}תיכונות"? לא {{ירו"מ-הדגשה|כתיב אלא}} "תיכונה". קדמיתא לא מתחשבא, דעד כדון ברייתא {{ירו"מ-הוסר|עירין}} ערין. {{ירו"מ-ביאור|האשמורת הראשונה לא נחשבת כיוון שעדיין אנשים ערים}} פיסקא וחכמים אומרים: עד חצות. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|א_טז}}הלכה כחכמים. רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} מפקד לחברייא {{ירו"מ-ביאור|מצווה את התלמידים}}: אין בעיתון מתעסקא באוריתא, {{ירו"מ-ביאור|אם אתם רוצים לעסוק בתורה בלילה ולהמשיך גם אחרי חצות}} אתון קרייה שמע קודם חצות ומתעסקין. מילתיה אמרה שהלכה כחכמים. מילתיה אמרה שאומר דברים {{ירו"מ-ביאור|שמותר ללמוד תורה}} אחר אמת ויציב. {{ירו"מ-ביאור|גם בלילה נהגו לאמר אמת ויציב}} תני: הקורא את שמע בבית הכנסת, בשחר, יצא ידי חובתו. בערב, לא יצא ידי חובתו. מה בין הקורא בשחרית ומה בין הקורא בערבית? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] בשם רב יוסף[[ביאור:עץ מסורת#רב יוסף|°]]: מה טעם {{ירו"מ-הדגשה|לא תקנו לקרא בבית הכנסת בזמן}}? אמרו: אדם צריך לקרות שמע בביתו בערב. <span id="דף_ו_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק ראשון#דף ו א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> הוא שדוד אמר: '''עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר'''. כלומר, אני בעצם מעיר את השחר. '''איתעיר יקרי מן קומי איקריה דבוראי''' - אני מוריד את הכבוד שלי בפני הכבוד של הבורא, לכן אני קם מוקדם. '''איקרי לא חשיב כלום מן קדם איקריה דבוראי''' - הכבוד שלי לא חשוב כלום מול הכבוד של הקדוש ברוך הוא. '''אעירה שחר, אנא הוינא מעורר שחרה, שחרה לא הוה מעורר לי'''. '''והיה יצרו מקטרגו ואומר לו: דוד, דרכן של מלכים להיות השחר מעוררן, ואת אמר אעירה שחר?''' לך תהיה כמו כולם, תלך לישון. '''דרכן של מלכים להיות ישינין עד שלש שעות, ואת אמר חצות לילה אקום?''' והוא אומר: '''על משפטי צדקך''' - למה אני קם כל כך מוקדם? כדי שאספיק ללמוד את משפטי השם. יש הרבה תורה ללמוד, אני קם שעה אחת קודם, אני כבר בחצות או אפילו לפני כן, כדי שאספיק ללמוד. ומה היה דוד עושה? אמר רבי פינחס בשם רבי אלעזר ברבי מנחם: '''היה נוטל נבל וכינור ונותנו מראשותיו, ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם, כדי שישמעו חבירי תורה.''' ומה היו חבירי תורה אומרים? '''ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה.''' כלומר, כל מי שהיה תלמיד חכם ואוהב תורה היה מתעורר ולומד ביחד עם דוד. אמר רבי לוי: '''כינור היה תלוי כנגד חלונותיו של דוד, והיה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו, והיה מנגן מאליו.''' הדא הוא דכתיב '''והיה כנגן המנגן''' - לא כתוב "כנגן במנגן" אלא '''כנגן המנגן''', כלומר הכינור עצמו היה מנגן מאליו. '''מה מקיים רבי טעמא דרבי נתן ראש האשמורת התיכונה?''' לכאורה רבי נתן גם מביא פסוק שגדעון בא בראש האשמורת התיכונה, שהיא האמצעית, סימן שיש אחת לפניה ואחת לאחריה. אז מה רבי יעשה עם זה - האם הוא סובר שיש ארבע משמרות? אמר רב הונא: '''סופה של שנייה וראשה של שלישית, הן מתכנות את הלילה.''' הוא בעצם לשני החלקים האמצעיים התכוון - שבין סוף השנייה לראש השלישית, בזמן הזה הוא בדיוק בא. אמר רבי מנא: '''ויאות?''' איך אתה יכול להגיד דבר כזה? '''מי כתיב תיכונות? לא, תיכונה.''' - יש רק אחת. אז אפשר להסביר שבעצם מה שאני אומר "אשמורת תיכונה" הכוונה באמת מתוך שלוש, כיוון שהראשונה לא נחשבת - הרי גדעון רצה לבוא להפתיע אותם, הוא בא בזמן שכולם ישנים, אז האשמורת הראשונה אינה חלק מהעסק, כי אז כולם עדיין ערים. '''קדמיתא לא מתחשבא, דעד כדון ברייתא ערין.''' פיסקא - '''וחכמים אומרים: עד חצות.''' אמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: '''הלכה כחכמים''' - שבעצם צריך לקרוא עד חצות. רבי יסא היה '''מפקד לחברייא''' - אומר לתלמידי חכמים - '''אין בעיתון מתעסקא באוריתא, אתון קרייה שמע קודם חצות ומתעסקין.''' כלומר קודם כל תקראו קריאת שמע, כי צריכים לקרוא לפני חצות, ורק אחר כך תמשיכו ללמוד. '''מילתיה אמרה שהלכה כחכמים''' - כי הוא אמר להם לקרוא קריאת שמע לפני חצות. וגם '''מילתיה אמרה שאומר דברים אחר אמת ויציב''' - כלומר, מותר ללמוד תורה גם אחרי שאומרים קריאת שמע, לא חייבים לישון מיד. עכשיו למה אומר "אמת ויציב"? כי בזמנם היה מקובל גם בלילה לברך אמת ויציב, אף על פי שאנחנו מברכים אותה רק בברכות קריאת שמע של הבוקר, אבל הם אמרו את זה גם בקריאת שמע של הלילה. תני: '''הקורא את שמע בבית הכנסת, בשחר, יצא ידי חובתו. בערב, לא יצא ידי חובתו.''' כלומר, מי שקורא קריאת שמע בבוקר בבית הכנסת יצא ידי חובתו - כמו שאמרנו שכבר מעלות השחר אפשר לקרוא קריאת שמע, אז למרות שהתפללו מוקדם זה היה בסדר. אבל מי שקורא בערב בבית כנסת לא יצא ידי חובתו. שואלת הגמרא: '''מה בין הקורא בשחרית ומה בין הקורא בערבית?''' למה מי שקורא בערב בבית כנסת לא יצא? אמר רב הונא בשם רב יוסף: '''מה טעם?''' - למה לא תיקנו לקרוא בבית כנסת בזמן? בשחרית קראו מעלות השחר וזה בסדר, אבל בערבית תיקנו חכמים לקרוא קריאת שמע לפני צאת הכוכבים בכוונה. למה תיקנו להם לקרוא לפני הזמן? '''אמרו: אדם צריך לקרות שמע בביתו בערב''' - בשביל להבריח מן המזיקים, לכן נדאג שמה שהוא קורא בבית הכנסת לא יצא בו ידי חובה, כך הוא יהיה חייב לקרוא גם בבית. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ה עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''והיה יצרו מקטרגו.''' ומפתה אותו '''המנגן.''' משמע הידוע ומנגן מאיליו '''סופה של שנית.''' ובאיכה רבתי גריס ראשה של שנית וסופה של שלישית כלומר בשתי אשמורות האמצעות הוא מדבר שהן מתכנות את הלילה '''אמר ר' מנא ויאות.''' בתמיה ומי כתיב תיכונות לא תיכונה כתיב דמשמע אחת '''קדמייתא לא מתחשבא.''' כלומר אלא הכי בעינן לשנויי אליבא דר' דלעולם ד' משמרות הויין והא דכתיב התיכונה משום שהראשונה אינה בחשבון של שומרי המחנה לפי שעדיין הבריות ניעורין הן ואין דרכן להשים שומרים תחילת הלילה '''אין בעיתון מתעסקין באורייתא.''' אם אתם רוצים להתעסק בתורה כל הלילה תזהרו לקרות שמע קודם חצות ואח"כ תתעסקו בתורה '''מילתיה אמרה.''' שמעינן ממילתיה דס"ל שהלכה כחכמים דזמן קריאת שמע עד חצות '''בבית הכנסת.''' עם הציבור '''בערב לא יצא ידי חובתו.''' כדאמרי' לעיל בריש ההלכה אין קורין אותה בבית הכנסת בשביל לצאת ידי חובתו אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה '''מה בין הקורא בשחרית ומה בין הקורא בערבית.''' כלומר ומפני מה באמת לא תקנו לקרות בערבית גם בבהכ"נ בזמנה ולא יהא צריך כל א' וא' לחזור ולקרות בביתו '''בשביל להבריח את המזיקין.''' הלכך הואיל ובלאו הכי צריך כל א' וא' לקרות בביתו סמוך למטתו לא רצו לתקן שיהו הכל קוראין ביחד בזמנו שלא יסמוכו על זה ולא יקרא שוב סמוך למטתו</div> <div class="yerum-leiden-text">איתעיר יקרי מן קומי איקריה דבריי · איקרי לא חשיב כלום מן קדם איקריה דבריי · אעירה שחר · אנא הוינא מעורר שחרה · שחרה לא הוה מעורר לי · והיה יצרו מקטרגו ואומ' לו דוד דרכן שלמלכים להיות השחר מעוררן · ואת חניך אעירה שחר · דרכן שלמלכים להיות ישינין עד שלש שעות · ואת אומר חצות לילה אקום · והוא א' על משפטי צדקך · ומה היה דוד עשה ר' פינחס בשם ר' לעזר בר מנחם היה נטל נבל וכינור ונותנו מ' מראשותין ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם כדי שישמעו חבירי תורה · ומה היו חבירי תורה אומ' ומה אם דוד המלך עוסק בתורה אנו על אחת כמה וכמה · אמ' ר' לוי כינור היה תלוי כנגד חלונותיו שלדוד והיה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו והיה מנגן מאיליו · הדה הוא דכת' והיה כנגן המנגן · כנגן במנגן אין כת' כאן לא כנגן המנגן · הכינור היה מנגן מאיליו · מה מקיים ר' טעמ' דר' נתן ראש האשמורת התיכונה · אמ' ר' הונא סופה שלשנייה וראשה שלשלישית הן מתווכות את הלילה · אמ' ר' מנא ויאות מי כת' תיכונות לא תיכונה קדמייתא לא מתחשבא דעד כדון ברייתא עירין · פיס' · וחכמ' אומ' עד חצות · ר' יסא בשם ר' יוחנן הלכה כחכמ' · ר' יסא מפקד לחברייא אין בעיתון מיתעסקא באוריתא אתון קרייה שמע קודם חצות ומתעסקין · מילתיה אמרה שהל' כחכמ' מילתיה אמרה שאומ' דברים אחר אמת ויציב · תני הקורא את שמע בבית הכנסת בשחר יצא ידי חובתו · בערב לא יצא ידי חובתו · מה בין הקורא בשחרית · ומה בין הקורא בערבית · ר' הונא בשם רב יוסף מה טעם אמרו אדם צריך לקרות שמע בביתו בערב</div> <div class="yerum-side">'''מילתיה אמרה.''' וש"מ עוד ממילתיה דס"ל שאומר דברים אחר אמת ויציב והיינו אמת ואמונה והם היו רגילין לומר גם בערבית אמת ויציב כל זאת כדמשמע לקמן דקאמר פתר לה באמת ויציב סל שחרית אלמא דגם בערבית היו אומרים אמת ויציב וכלומר דע"כ דס"ל שאומרים פסוקים אחר ברכות ק"ש של ערבית קודם התפלה ואין חוששין לסמוך גאולה לתפלה בק"ש של ערבית משום דתפלות באמצע תקנום דאי לאו הכי מפני מה הזהירם על ק"ש בלבד ולא הזכיר להם כלום מתפלה אלא מפני שכבר התפללו תפלת ערבית מקודם א"כ מילתי' אמרה שאומר דברי' אחר אמת ויציב כלו' שאינו צריך לקרות שמע סמוך לשינתו ושלא יפסיק בדברים אחרים דהא אמר להם אתון קרייה שמע ומתעסקין בתורה אח"כ אלמא דק"ש של ערבית לאו דוקא סמוך לשינה והא דקאמר אחר אמת ויציב לישנא דמתני' נקט בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ומפני סמסיימין אחר ק"ש באמת נקט הכי ור' ייסא ס"ל דיכול לומר איזה דברים ופסוקים אחר ק"ש של ערבית והכי מוכח מדלקמן</div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ו עמוד א<span class="yerum-runnum">11</span></div> [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#קריאת שמע על המיטה להבריח מזיקין|בשביל להבריח את המזיקין]]. מילתיה אמרה {{ירו"מ-ביאור|מתוך דבריו אפשר להבין}} שאין אמר דברים אחר אמת ויציב {{ירו"מ-הדגשה|אלא מיד ישן}}. מילתיה דרבי שמואל בר נחמני[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]] אמר כן. דרבי שמואל בר נחמני[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]], כד הוה נחית לעיבורה. {{ירו"מ-ביאור|כשהיה יורד לבית הוועד לעבר את השנה}} הוה מקבל {{ירו"מ-ביאור|מתארח}} גבי רבי יעקב גרוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב גרוסה|°]]. והוה רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] מטמר ביני קופייא, {{ירו"מ-ביאור|מסתתר בין השקים}} משמענא היך הוה קרי שמע. והוה {{שוליים|א_יז}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#לקרוא שמע שוב ושוב|קרי, וחזר וקרי]] עד דהוא שקע מיניה גו שינתיה. {{ירו"מ-ביאור|עד שהיה נרדם}} ומאי טעמא? רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] ורבי תחליפתא חמוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי תחליפתא חמוי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי שמואל בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[תהילים ד ה]]) "רגזו ואל תחטאו, אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה" מילתיה דרבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] פליגא. דרבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] קרי מזמורים בתרה {{ירו"מ-ביאור|אחרי קריאת שמע}}. והא תני?: אין אומר דברים {{ירו"מ-הוסר|אחד}}{{ירו"מ-הדגשה|אחר}} אמת ויציב? פתר לה באמת ויציב של שחרית. ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רבי אבא בר ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#אבא בר ירמיה|°]]: שלש תכיפות הן. {{שוליים|א_יח}}תכף לסמיכה שחיטה. {{שוליים|א_יט}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#תיכף לנטילת ידיים ברכה - במים ראשונים|תכף לנטילת ידים ברכה]]. תכף לגאולה תפילה. תכף לסמיכה שחיטה, {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[ויקרא א ד|ויקרא ויקרא א ד-ה]]) "וסמך ושחט" תכף לנטילת ידים ברכה, {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[תהילים קלד ב]]) "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'" {{שוליים|א_כ}}תכף לגאולה תפילה, {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[תהילים יט טו]]) "יהיו לרצון אמרי פי {{ירו"מ-הדגשה|והגיון לפניך ה’ צורי וגואלי}}" — מה כתיב בתריה? ([[תהילים כ ב]]) "יענך ה' ביום צרה". אמר רבי יוסי בי רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה, אין פסול נוגע באותו קרבן. וכל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה, אין השטן מקטרג באותה סעודה. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#סמיכת גאולה לתפילה|וכל מי שהוא תוכף גאולה לתפילה]], אין השטן מקטרג באותו היום. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: אנא תכפית גאולה לתפילה, ואיתצדית באנגריא, מובליא הדס לפלטין{{ירו"מ-הדגשה|ץ}} {{ירו"מ-ביאור|נתפסתי לעבודת המלך להביא הדסים לארמון}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מצוה לראות מלכים|אמרו ליה רבי]] רבו היא. {{ירו"מ-ביאור|דבר גדול הוא}} אית בני אינשי {{ירו"מ-הדגשה|י}}הבין פריטין מחכים פלטין. {{ירו"מ-ביאור|יש אנשים שמשלמים כדי לראות את הארמון}} אמר רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה, למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא והרתיק {{ירו"מ-ביאור|דפק}} על פתחו של מלך. יצא {{ירו"מ-הדגשה|המלך}} לידע מה הוא מבקש, ומצאו שהפליג. {{ירו"מ-ביאור|הסתלק}} עוד הוא הפליג. פיסקא [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} אומר: עד שיעלה עמוד השחר. אתיא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} דתני בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}: {{שוליים|א_כא}}פעמים שאדם קורא את שמע, אחת לפני עמוד השחר, ואחת לאחר עמוד השחר, ונמצא יוצא ידי חובתו של יום ושל לילה. {{ירו"מ-הדגשה|משמע שלרבי שמעון בן יוחאי עד עלות השחר נחשב לילה, ויוצא ידי חובת קריאת שמע של לילה מ}}הא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} בערבית {{ירו"מ-הדגשה|שזמנה עד עלות השחר}}, אף בשחרית כן {{ירו"מ-הדגשה|וגם לרבן גמליאל יכול לקרא קריאת שמע של שחרית מעלות השחר, כדעת רבי שמעון בן יוחאי}}? או יהא בה {{ירו"מ-הוסר|כיי}}{{ירו"מ-הדגשה|כהא}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]. {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} רבי זעירא תנאי אחוי דרב חייא בר אשיא[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשיא|°]] ודרב אבא בר חנה[[ביאור:עץ מסורת#רב אבא בר חנה|°]]: {{שוליים|א_כב}}הקורא עם אנשי משמר לא <span id="דף_ו_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף ו'. סיימנו את הדף הקודם כשאמרנו שרב הונא אמר בשם רבי יוסף שבכוונה תיקנו בערבית, כלומר להתפלל ערבית מוקדם, להגיד קריאת שמע מוקדם לפני הזמן, לפני צאת הכוכבים, כדי שאדם לא יצא ידי חובה, כדי שהוא יהיה חייב לקרוא בערב על המיטה כדי להבריח את המזיקין. ואמרנו שמתוך הדברים שלו, מזה שהוא אמר שצריכים לקרוא צמוד ממש בזמן שהולכים לישון, אז זה אומר ש'''אין אמר דברים אחר אמת ויציב'''. כלומר, אחרי שאומרים את קריאת שמע עם הברכות שלה במיטה, אז אסור אפילו ללמוד תורה, צריכים ישר לישון. ואומרת הגמרא: תדע, מילתיה דרבי שמואל בר נחמני שמעינן כן - גם כן מהמעשה שהיה עם רבי שמואל בר נחמני, גם כן אפשר להבין שכך הוא סובר. דיקא: '''כד הוה נחית לעיבורה, הוה מקבל גבי רבי יעקב גרוסה''' - כלומר, כמו שהיה מגיע לעבר את השנה, היה מתארח אצל רבי יעקב גרוסה. '''והוה רבי זעירא מטמר ביני קופייא''' - כלומר, רבי זעירא התחבא בין העצים, '''משמענא היך הוה קרי שמע''' - רצה לראות איך הוא נוהג בקריאת שמע, והוא שמע אותו '''והוה קרי, וחזר וקרי''' - אומר: שמע ישראל ועוד פעם ועוד פעם, '''עד דהוא שקע מיניה גו שינתיה''' - כלומר, הוא בעצם המשיך לקרוא קריאת שמע עד שהוא נרדם, כן? כי הוא סובר שאסור לקרוא, אסור אפילו להגיד דברי תורה, אחרת היה יכול להתחיל להגיד דברים אחרים. למה הוא לא אמר דברים אחרים? כנראה שהוא סובר שצריכים - אסור ללמוד תורה אפילו אחרי קריאת שמע. ומאי טעמא? רבי אחא ורבי תחליפתא חמוי אמרו בשם רבי שמואל בר נחמן: דכתיב '''רגזו ואל תחטאו, אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה'''. כלומר, מיד אחרי "אמרו בלבבכם", כלומר אתם אומרים קריאת שמע ומיד "ודומו סלה" - תלכו לישון. מילתיה דרבי יהושע בן לוי פליגא. רבי יהושע בן לוי חולק. דאמר רבי יהושע בן לוי: '''קרי מזמורים בתרה''' - הוא היה קורא אחרי קריאת שמע, הוא היה קורא עוד כמה מזמורים לפני השינה. אומרת הגמרא: והא תני? '''אין אומר דברים אמת ויציב'''? יש לנו ברייתא שאומרת שאחרי אמת ויציב לא אומרים שום דבר, כן? אז אומרת הגמרא: '''פתר לה באמת ויציב של שחרית'''. כמו שאמרנו שבעצם נהגו להגיד אמת ויציב גם ביום וגם בלילה, אז הברייתא שאומרת שאסור אפילו ללמוד תורה אחרי אמת ויציב, היא מדברת אחר אמת ויציב של שחרית, כמו שאמרנו שצריכים לסמוך גאולה לתפילה, לכן מיד אחרי זה להגיד את תפילת שמונה עשרה. אמר רבי זעירא בשם רבי אבא בר ירמיה: '''שלש תכיפות הן. תכף לסמיכה שחיטה'''. כלומר, בקורבנות, מיד שסומכים צריכים לשחוט. '''תכף לנטילת ידים ברכה'''. נוטלים ידיים ומיד מברכים המוציא. '''תכף לגאולה תפילה'''. כלומר, אומרים גאל ישראל ומיד השם שפתי תפתח. '''תכף לסמיכה שחיטה''' דכתיב: "וסמך ושחט". '''תכף לנטילת ידים ברכה''' דכתיב: "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'". '''תכף לגאולה תפילה''' דכתיב: "יהיו לרצון אמרי פי". ומיד אחרי זה מה כתיב? "יענך ה' ביום צרה". כן, מיד אחרי זה צריך להתפלל, לבקש שהקדוש ברוך הוא ישמור עלינו. אמר רבי יוסי בי רבי בון: '''כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה, אין פסול נוגע באותו קרבן. וכל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה, אין השטן מקטרג באותה סעודה. וכל מי שהוא תוכף גאולה לתפילה, אין השטן מקטרג באותו היום'''. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ו עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מילתיה אמרה שאין אומר דברים אחר אמת ויציב.''' ש"מ דרב הונא ס"ל שאין צריך להפסיק בדברים אחרים בין ר"ש לשינה דתקנת ק"ש סמוך למטתו להבריח את המזיקין והכי ס"ל ר' שמואל בר נחמני דלקמיה שכך למדנו ממנהגו '''כד הוה נחית לעיבורה.''' כשהיה יורד לעיבור השנה והיה מקבלו ר' יעקב גרוסה בביתו ור"ז היה מטמין עצמו בין הקופות שלא ירגישו בו והיה רוצה לשמוע מנהגו בק"ש '''עד דהוא שקע מיניה גו שינתיה.''' ולא היה אומר דברים ופסוקים אחרים אחר ק"ש '''אמרו בלבבכם.''' זהו ק"ש שצריך כוונת הלב וסמיך ליה על משכבכם '''קרי מזמורים בתרה.''' דק"ש קודם השינה '''והא תני אין אומר דברים אחר אמת ויציב.''' וקס"ד דאק"ש של ערבית קאי וכהאי מ"ד דאין להפסיק בפסוקים אחרים בין ק"ש לשינה '''פתר לה באמת ויציב של שחרית.''' ודינא אחריתא קמ"ל בהאי ברייתא דצריך לסמוך גאולה לתפילה בשחרית וכדרב זעירא '''יהיו לרצון אמרי פי.''' וסיפיה דקרא צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' בתפילה '''אין פסול נוגע.''' מובטח לו שלא יארע שום פסול אח"כ באותו קרבן '''ואיתצדית באנגריא.''' ונלכדתי במס באותו היום שכפו אותי להביא הדס לפלטין של מלך '''רבו היא.''' וכי זה דבר גדול הוא לך הא אית בני אינשי שנותנין ממון בשביל להכיר הפלטין ולראות המלך '''שבא והרתיק.''' ודפק '''עוד הוא הפליג.''' גם המלך הפליג ממנו '''אתיא דרבן גמליאל כר' שמעון.''' דאמר דיוצא בק"ש של ערבית אם קראה לפני עמוד השחר '''הא ר"ג כר"ש בערבית.''' כלומר בק"ש של ערבית ודאי שמענו דס"ל כוותיה והא הוא דמבעיא לן אם אף בשחרית כן דס"ל נמי כוותיה כשקורא מיד אחר עמוד השחר יוצא י"ח או דיבא כהאי דאמר ר' זעירא הקורא עם אנשי המשמר לא יצא מפני שמשכימין היו לקרותה מיד אחר עלות השחר ועיקר זמנה בשחרית עם הנץ החמה ולא ס"ל ר"ג כוותיה דר"ש בשל שחרית ולא איפשיטא אליבא דר"ג</div> <div class="yerum-leiden-text">בשביל להבריח את המזיקין · מילתיה [מחוק בקו חום: אמרה שהלכה כחכמ'] מילתיה אמרה שאין אומ' דברים אחר אמת ויציב · מילתיה דר' שמואל בר נחמני אמ' כן · דשמואל בר נחמני כד הוה נחית לעיבורה הוה מקבל גבי ר' יעקב גרוסה והוה ר' זעירא מטמר ביני קופייא משמענא היך הוה קרי שמע והוה קרי וחזר וקרי עד דהוה שקע מיניה שינתיה · ומאי טעמ' ר' אחא ור' תחליפא חמוי בשם ר' שמואל בר נחמן רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה · מילתיה דר' יהושע בן לוי פליגא · דר' יהושע בן לוי קרי מזמורים בתרה · והא תני אין אומ' דברים אחר אמת ויציב · פתר לה באמת ויציב שלשחרית דמר ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה שלש תכיפות הן · תכף לסמיכה שחיטה · תכף לנטילת ידים ברכה · תכף לגאולה תפילה · תכף לסמיכה שחיט' וסמך ושחט · תכף לנטילת ידים ברכה שאו ידיכם קודש וברכו את יי' · תכף לגאולה תפילה · יהיו לרצון אמרי פי · מה כת' בתריה יענך יי' ביום צרה · אמ' ר' יוסי ביר' בון כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיט' אין פסול נוגע באותו קרבן · וכל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה · וכל מי שהוא תוכף גאולה לתפילה אין השטן מקטרג באותו היום · אמ' ר' זעירא אנא תכפית גאולה לתפילה ואיתצדית באנגריא מובלא הדס לפלטין · אמרו ליה ר' רבו היא · אית בני אינש יהבין פריטין מחכים פלטין · אמ' ר' אמי כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה למה הוא דומה לאוהבו שלמלך שבא והרתיק על פתחו שלמלך · יצא לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג עוד הוא הפליג · פיס' רבן גמליאל א' עד שיעלה עמוד השחר · אתיא דרבן גמליאל כר' שמעון · דתני בשם ר' שמעון פעמים שאדם קורא את שמע אחת לפני עמוד השחר ואחת לאחר עמוד השחר ונמצא יוצא ידי חובתו שליום ושללילה · הא רבן גמליאל כר' שמעון אף בערבית אף בשחרית כן · או הא כה כיי דמר ר' זעירא תנא אחוי דרב חייא בר אשיא ודרב אבא בר חנה הקורא עם אנשי משמר לא</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אמר רבי זעירא: '''אנא תכפית גאולה לתפילה, ואיתצדית באנגריא, מובליא הדס לפלטין'''. הוא אומר: יום אחד סמכתי גאולה לתפילה ותפסו אותי לשרת את המלך, כן, לקחת הדס לארמון של המלך. אמרו לו: זה עונש. אמרו ליה: '''רבי רבו היא. אית בני אינשי הבין פריטין מחכים פלטין'''. יש הרבה אנשים שמשלמים כסף כדי להיכנס לארמון של המלך, ואתה קיבלת את זה בחינם. אמר רבי אמי: '''כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה, למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך'''. כלומר, הוא בא ודפק על הפתח של המלך. '''יצא לידע מה הוא מבקש, ומצאו שהפליג'''. כלומר, המלך יצא לקראתו והתברר שכבר הוא לא נמצא שמה. אז גם המלך חזר. גם כן זה שהוא אומר גאל ישראל ואחרי זה הולך להגיד דברים אחרים, אז זה כאילו המלך מחכה שהוא יבקש, יתפלל, ובעצם הוא לא מתפלל. פיסקא: '''רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר'''. כך אמרנו במשנה. ואומרת הגמרא: '''אתיא דרבן גמליאל כרבי שמעון''' - כלומר, רבן גמליאל סובר כמו רבי שמעון. דתני בשם רבי שמעון: '''פעמים שאדם קורא את שמע, אחת לפני עמוד השחר, ואחת לאחר עמוד השחר, ונמצא יוצא ידי חובתו של יום ושל לילה'''. כלומר, אדם יקרא פעמיים שמע ישראל, אחד רגע לפני עמוד השחר ואחד רגע אחרי, הוא בעצם יוצא ידי חובת שמע ישראל של לילה ושמע ישראל של בוקר. משמע מכאן שרבי שמעון סובר שעד עמוד השחר נחשב לילה. אומרת הגמרא: האם מזה שראינו שרבן גמליאל סובר כמו רבי שמעון בערבית, כלומר שהזמן של קריאת שמע של ערב זה עד עמוד השחר כמו רבי שמעון, האם '''אף בשחרית כן'''? כלומר, האם רבן גמליאל גם מודה לרבי שמעון שמשחרית מעמוד השחר כבר אפשר לקרוא קריאת שמע? '''או יהא בה''' - או שלא, אולי הוא סובר אחרת, כדמר רבי זעירא: '''רבי זעירא תנאי אחוי דרב חייא בר אשיא ודרב אבא בר חנה'''. אמרה איזה ברייתא שאומרת: '''הקורא עם אנשי משמר לא יצא, כי משכימין היו'''. כלומר, מי שיקרא בזמן שבמקדש היו קוראים, שזה ממש בעמוד השחר, אז לא יצא, כי משכימים וקוראים עם עמוד השחר. אז לפי הברייתא הזאת, מי שקורא קריאת שמע בעמוד השחר לא יצא ידי חובה, כן? אז השאלה בעצם מה רבן גמליאל סובר. האם הוא סובר כמו רבי שמעון, שכבר מעמוד השחר יכול לקרוא קריאת שמע של יום, או שהוא סובר כמו הברייתא שאומרת שבעמוד השחר לא יצא ידי חובה, כן, צריך לחכות לזריחת החמה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ו עמוד א''' {{שוליים|א_יח}} '''יש לשחוט את הקרבן מיד לאחר הסמיכה עליו ללא הפסק.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ג, הלכה יב. ''הכרעה:'' נפסק כהירושלמי שהשחיטה סמוכה לסמיכה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה יב. {{שוליים|א_יט}} '''יש לברך על נטילת ידים מיד לאחר הנטילה, בלא הפסק בין הנטילה לברכה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו, הלכה כ , שו"ע או"ח סימן קעט סעיף א , שו"ע או"ח סימן קסו סעיף א, סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שדין "תכף לנטילת ידים ברכה" נלמד מ"שאו ידיכם קדש וברכו את ה'", והובא להלכה ברמב"ם ובשו"ע (או"ח קסו,א; קעט,א) שאין להפסיק בין נטילה לברכה. {{שוליים|א_כ}} '''יש לתכוף גאולה לתפילה ולא להפסיק ביניהן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ז, הלכה יז , שו"ע או"ח סימן קיא סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוסי בי רבי בון שכל התוכף גאולה לתפילה אין השטן מקטרגו, ולכן אין להפסיק בין ברכת "גאל ישראל" לתפילת העמידה, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע. {{שוליים|א_כא}} '''מהו הזמן המוקדם ביותר לקריאת שמע של שחרית, ועד מתי נמשך זמן קריאת שמע של ערבית?.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה ט , רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן נח סעיף ג , סמ"ג עשין יח. ''הכרעה:'' נפסק כרבי שמעון בן יוחאי שזמן קריאת שמע של ערבית נמשך עד עלות השחר, ומכאן שגם זמן קריאת שמע של שחרית מתחיל מעלות השחר, כדעת רבן גמליאל בהתאמה עם שיטת רשב"י. {{שוליים|א_כב}} '''זמן קריאת שמע של שחרית מדאורייתא נמשך עד הנץ החמה, אף שחכמים תיקנו לקרותה קודם לכן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן נח סעיף ג <קטע סוף=ו א/> ==דף ו עמוד ב== <קטע התחלה=ו ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבן גמליאל שזמן קריאת שמע מדאורייתא הוא עד הנץ החמה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|א_כג}} '''שדרה וגולגולת שנחלקו לחוליות/חלקים ובאו מכמה מתים מטמאות באוהל אם יש בהן שיעור הראוי.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק ד, הלכה א , רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק ד, הלכה ב. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי, ורמב"ם (הלכות טומאת מת ד, א-ב) פסק ששדרה מכ"א חוליות וגולגולת מרוב חלקיה מטמאות אף שבאו מב' מתים. {{שוליים|א_כד}} '''רביעית דם או רובע עצמות שנאספו מכמה מתים מטמאים כדין דם/עצמות מת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק ד, הלכה א , רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק ד, הלכה ב. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי, כפי שהביאו הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק ד הלכות א-ב. {{שוליים|א_כה}} '''אבר מן החי שנחתך מאדם - האם מטמא באוהל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק ד, הלכה א , רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק ד, הלכה ב. ''הכרעה:'' נפסק כחכמים שאבר מן החי אינו מטמא באוהל אלא במגע ובמשא, כמבואר ברמב"ם הלכות טומאת מת פרק ד הלכות א-ב, בניגוד לדעת רבי עקיבה שנדחתה. {{שוליים|א_כו}} '''אין ללקט ספיחים בשמיטה אף לדעת המתיר, אם חבריו חלקו עליו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ד, הלכה ב <קטע סוף=ו ב/> ==דף ז עמוד א== <קטע התחלה=ז א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי שמעון בן יוחי שאין לפרוץ גדר חכמים ולנהוג כדעת היחיד כשהרבים אוסרים, כמבואר ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה ב, שהכריע כדעת האוסרים בספיחין מגזירת ספיחי כרוב. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ו עמוד ב<span class="yerum-runnum">12</span></div> {{סוף}} </div>יצא, כי משכימין היו {{ירו"מ-הדגשה|וקראים בעלות השחר}}. {{ירו"מ-ביאור|וזמנה משיכיר}} פיסקא: מעשה {{ירו"מ-הוסר|שבאו}}{{ירו"מ-הדגשה|ובאו}} בניו {{ירו"מ-הוסר|וכו'}} מבית המשתה ואמרו לו: לא קרינו את שמע. אמר להן: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} פליג על רבנין ועבד עובדא כוותיה? {{ירו"מ-ביאור|חולק על חכמים ולמעשה נוהג כשיטתו}} והא [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה. והא [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה. {{ירו"מ-הדגשה|והא רבי שמעון בן יוחאי פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה}}. וה{{ירו"מ-הדגשה|יכ}}ן אשכחנן {{ירו"מ-ביאור|מצאנו}} ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה? דתני: סכין {{ירו"מ-הוסר|אלוונתית}} אלונתית לחולה בשבת. אימתי? בזמן שטרפו ביין ושמן מערב שבת. אבל אם לא טרפו מערב שבת אסור. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}תני: אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר: מתיר היה [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר לטרוף יין ושמן ולסוך לחולה בשבת. וכבר חלה, ובקשנו לעשות לו כן, ולא הניח לנו. ואמרנו לו רבי דבריך {{ירו"מ-הדגשה|אתה}} מבטל בחייך? ואמר לן אף על פי שאני מיקל לאחרים, מחמיר אני על עצמי, דהא פליגי עלי חברי. וה{{ירו"מ-הדגשה|יכ}}ן אשכחנן ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבה פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה? {{ירו"מ-הוסר|כיי}}{{ירו"מ-הדגשה|כהא}} דתנינן תמן: {{שוליים|א_כג}}השדרה והגולגולת מב' מתים. {{שוליים|א_כד}}רביעית דם מב' מתים. ורובע עצמות מב' מתים.{{שוליים|א_כה}}אבר מן המת מב' מתים. אבר מן החי מב' אנשים, [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבה מטמא {{ירו"מ-הדגשה|באהל}}, {{ירו"מ-ביאור|דכתיב על כל נפשות מת לא יבא}} וחכמים מטהרין. {{ירו"מ-ביאור|שכתוב נפשת חסר וו}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}תני: מעשה שהביאו קופה מליאה עצמות מכפר טבי, והניחוה באויר הכנסת בלוד. ונכנס תודרוס הרופא, ונכנסו כל הרופאים עמו. אמר תודרוס הרופא: אין כאן שדרה ממת אחד, ולא גולגולת ממת אחד. אמרו: הואיל ויש כאן מטהרין ויש כאן מטמאין, נעמוד על המניין. התחילו מ[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבה וטיהר. אמרו לו: הואיל והיית{{ירו"מ-הדגשה|ה}} מטמא וטיהרת{{ירו"מ-הדגשה|ה}}, טהור. וה{{ירו"מ-הדגשה|יכ}}ן אשכחנן ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה? {{ירו"מ-הוסר|כיי}}{{ירו"מ-הדגשה|כהא}} דתנינן תמן: [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר: כל הספחין מותרין {{ירו"מ-ביאור|ספיחי שישית שנכנסו לשביעית}}, חוץ מספיחי [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#כרוב|כרוב]] שאין כיוצא בהן בירקות שדה. {{ירו"מ-ביאור|שגודל מהר וקשה להבחין בין החדש לישן}} וחכמים אומרים: {{שוליים|א_כו}}כל הספחין אסורין. {{ירו"מ-ביאור|גזירה משום ספיחי כרוב}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן יוחי עב{{ירו"מ-הדגשה|ר}}{{ירו"מ-הוסר| ד עובדא}} בשמיטתא חמא {{ירו"מ-ביאור|ראה}} חד מלקט ספיחי שביעית. אמר ליה: ולית אסור, ולאו ספיחין אינון? {{ירו"מ-הוסר|אמרו}} אמר ליה: ולא את הוא שאת{{ירו"מ-הדגשה|ה}} מתיר? אמר ליה: ואין חבירי חולקין עלי? וקרי עלוי: ([[קהלת י ח]]) "ופורץ גדר ישכנו נחש" וכן הות ליה. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#להחמיר על עצמו ולהקל לאחרים|פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה]]? שנייא הכא {{ירו"מ-ביאור|בקריאת שמעה}} שהיא לשינון. {{ירו"מ-הדגשה|שאף לרבנן הקורא לאחר הזמן לא הפסיד כקורא בתורה}}. מעתה אף משיעלה עמוד השחר! {{ירו"מ-הדגשה|ולמה אמר אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרא. משמע שאחר עמוד השחר אינם חייבים}}? ואית <span id="דף_ז_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק ראשון#דף ז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> פיסקא: '''מעשה בניו מבית המשתה ואמרו לו: לא קרינו את שמע'''. שואלת הגמרא: אוקיי, הבנו. '''אמר להן: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות'''. רבן גמליאל אומר להם: תעשו כמותי. '''ורבן גמליאל פליג על רבנין ועבד עובדא כוותיה?''' - זה יכול להיות? איך יכול להיות שרבן גמליאל יורה הלכה כמותו למרות שהוא יודע שאחרים חולקים עליו? כן, '''והא רבי מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה'''. רבי מאיר חלק על חכמים ולא עשה כמו שיטתו. '''והא רבי עקיבא פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה'''. רבי עקיבא חלק על חכמים ולא עשה כמו שיטתו. וכן רבי שמעון חלק על חכמים ולא עשה כמו שיטתו. כן, אז למה רבן גמליאל נוהג אחרת? עכשיו איפה באמת ראינו שרבי מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה? '''דתני: סכין אלונתית לחולה בשבת''', כלומר מותר לשים תחבושת לחולה בשבת. '''אימתי? בזמן שטרפו ביין ושמן מערב שבת. אבל אם לא טרפו מערב שבת אסור'''. ככה החכמים סוברים. אבל תני: אמר רבי שמעון בן אלעזר: '''מתיר היה רבי מאיר לטרוף יין ושמן ולסוך לחולה בשבת. וכבר חלה, ובקשנו לעשות לו כן, ולא הניח לנו'''. כלומר לפי רבי מאיר זה מותר, אבל כבר חלה, ביקשנו לטרוף לו יין ושמן בשבת והוא אסר לנו. '''ואמרנו לו רבי דבריך מבטל בחייך?''' - אתה אפילו בעצמך לא נוהג כמו שאתה פוסק. '''ואמר לן אף על פי שאני מיקל לאחרים, מחמיר אני על עצמי, דהא פליגי עלי חברי'''. כלומר, כיוון שחכמים חולקים עלי, אני לא יכול לנהוג אחרת ולהקל לעצמי. לאחרים אני כן מקל, לעצמי אני לא מקל. עכשיו '''וה ן אשכחנן דרבי עקיבה פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה'''? כי על זה נאמר: '''השדרה והגולגולת מב' מתים. רביעית דם מב' מתים. ורובע עצמות מב' מתים. אבר מן המת מב' מתים. אבר מן החי מב' אנשים, רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין'''. יש לנו הרי כתוב בפסוק "כל נפשות מת לא יטמא", ואני אומר כך: סובר שגם אם השיעור של טומאת אוהל היא באה משני מתים, גם כן זה מטמא. אה, אז אם לדוגמא אנחנו יודעים שיש רביעית דם, רביעית דם מטמא באוהל, אז אני אומר לא רק רביעית דם ממת אחד, גם משני מתים. אותו דבר החכמים - רוב העצמות מטמא, לא רק אם זה ממת אחד, אפילו רוב העצמות משני מתים. יש עוד דבר, השדרה והגולגולת. אנחנו יודעים ששדרה וגולגולת מטמאים באוהל, כן, אפילו אם אין בהם רוב העצמות. אז לפי חז"ל זה דווקא אם השדרה היא של אדם אחד והגולגולת של אדם אחד. ולפי רבי עקיבא אפילו זה בא משני אנשים. כלומר כמה עצמות מאדם אחד, כמה עצמות מאדם שני - אז רבי עקיבא מטמא, וחכמים מטהרין. תני: '''מעשה שהביאו קופה מליאה עצמות מכפר טבי, והניחוה באויר הכנסת בלוד'''. כלומר בכפר טבי הרומאים רצחו ועזבו את העצמות האלה והניחו אותם באוויר הכנסת בלוד. כלומר באוויר, לא מתחת הגג, כדי שלא יטמאו את כל מי שימצא שמה, אלא באוויר, באמצע היה איזה חלל, שמה הניחו את זה. '''ונכנס תודרוס הרופא, ונכנסו כל הרופאים עמו. אמר תודרוס הרופא: אין כאן שדרה ממת אחד, ולא גולגולת ממת אחד'''. כלומר, אפילו אין שדרה אחת שהיא מאדם אחד. כל העצמות פה מעורבבות, חלק מעצם פה, חלק מעצם מאדם אחר. '''אמרו: הואיל ויש כאן מטהרין ויש כאן מטמאין, נעמוד על המניין'''. בואו נעמוד על דעתנו, נראה אם דבר כזה מטמא באוהל או לא. '''התחילו מרבי עקיבה וטיהר. אמרו לו: הואיל והיית מטמא וטיהרת, טהור'''. רואים מכאן שרבי עקיבא לא נהג כמו שהוא פסק. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ו עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''פיסקא מעשה שבאו בניו וכו'.''' ור"ג פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיהו בתמיה והא ר"מ וכו' כדמייתי לקמן '''והן.''' והיכא אשכחן להא דפליג ר"מ עם רבנן ואפ"ה לא עבד עובדא כוותיה '''כהאי דתנינן תמן.''' בפ"ב דאהלות '''השדרה והגלגלת מב' מתים.''' חצי חוליות השדרה ממת זה וחצי חוליות השדרה ממת זה וכן הגלגלת '''אבר מן החי מב' אנשים.''' חצי אבר נתלש מחי זה וחצי אבר כזה נתלש מחי אחר ונראין כאבר אחד '''ר"ע מטמא.''' באהל וחכמים מטהרין מטומאת אהל '''התחילו מר"ע.''' למנות והוא טיהר ומשום חכמים דפליגי עליה '''כהאי דתנינן תמן.''' פ"ט דשביעית כל הספיחין מותרין לכל בשביעית דהא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור היינו שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה אלא קוצר מעט מעט ואוכל '''חוץ מספיחי כרוב.''' שאין כיוצא בהם בירקות שדה שדרך רוב האדם לזורעם בגינות וגזרו עליהן חכמים שמא יזרעם בגינה ויאמר ספיחין הן '''כל הספיחין אסורין.''' מדבריהם ואפי' מיני תבואה וקטנית גזרו עליהם מטעם זה ורשב"י עבד עובדא בשמיטתא כוותייהו דחכמים כדמסיים ואזיל וא"כ כל אלו לא סמכו על עצמן למעשה ומפני מה ר"ג דפליג עם רבנן ועבד עובדא כוותיה '''שנייא הכא שהיא לשינון.''' ללימוד ואינו מפסיד בקריאת שמע ואפי' לאחר שעבר זמן ודחי לה הש"ס להאי שינויא דאם כן מעתה אף משיעלה עמוד השחר יקרא ולמה אמר להן אם לא עלה עמוד השחר '''יאית דבעי מימר.''' דשאני הכא דתמן בהני עובדי היו יכולין לקיים דברי חכמים ולפיכך לא סמכו על דעת עצמן למעשה אבל הכא כבר עבר זמן דחכמים ולפיכך אמר לון עבידו עובדא כוותי דידי</div> <div class="yerum-leiden-text">יצא כי משכימין היו · מתני' מעשה שבאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע · אמ' להן אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות · ורבן גמליאל פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותיה · והא ר' עקיבא פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותיה · והא ר' שמעון פליג על רבנן ולא עבד עובדא כותיה · והן אשכחנן דר' מאיר פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותיה דתני סכין אלוונתין לחולה בשבת · אימתי בזמן שטרפו מערב שבת · אבל אם לא טרף מערב שבת אסור · תני אמ' ר' שמעון בן לעזר מתיר היה ר' מאיר לטרוף יין ושמן ולסוך לחולה בשבת · וכבר חלה וביקשנו לעשות לו כן ולא הניח לנו · ואמרנו לו ר' דבריך מבטל בחייך · ואמ' לן אע'פ' שאני מיקל לאחרים מחמיר אני על עצמי דהא פליגי עלי חביריי · והן אשכחנן דר' עקיבה פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותיה · כיי דתנינן תמן השזרה והגלגולת משני מתים רביעית דם משני מתים · ורובע עצמות משני מתים · אבר מן המת משני מתים · אבר מן החי משני אנשים · ר' עקיבה מטמא וחכמ' מטהרין · תני מעשה שהביאו קופה מליאה עצמות מכפר טבי והניחוה באויר הכנסת בלוד · ונכנס תודרוס הרופא ונכנסו כל הרופאים עמו · אמ' תודרוס הרופא אין כאן שזרה ממת אחד ולא גלגולת ממת אחד · אמרו הואיל ויש כאן מטהרין ויש כאן מטמאין נעמוד על המיניין · התחילו מר' עקיבה וטיהר · אמרו לו הואיל והיית מטמא וטיהרת טהור · והן אשכחנן דר' שמעון פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותיה · כיי דתנינן תמן ר' שמעון א' כל הספחין מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה · וחכמ' אומ' כל הספחין אסורין · ר' שמעון בן יוחי עבד עובדא בשמיטתה חמא חד מלקט ספיחי שביעית · אמ' ליה ולית אסור · ולאו ספיחי אינון אמרי ליה ולא את הוא שאת מתיר · אמ' ליה ואין חביריי חולקין עלי · וקרי עלוי ופורץ גדר ישבע נחש · וכן הות ליה · ורבן גמליאל פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה · שנייא היא הכא שהיא לשינון · מעתה אף משיעלה עמוד השחר · ואית</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' עכשיו '''וה ן אשכחנן דרבי שמעון פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה'''? כי על זה נאמר: '''רבי שמעון אומר: כל הספחין מותרין, חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה. וחכמים אומרים: כל הספחין אסורין'''. אנחנו יודעים שבשביעית חכמים גזרו על ספיחין, בגלל שהרבה אנשים היו זורעים בעצמם ואומרים זה גדל לבד, אז לכן גזרו על ספיחין. כלומר, רבי שמעון אומר: הדבר היחיד שאני לא יודע אם הוא גדל קודם או מישהו זרע אותו עכשיו זה ירקות שדה, אבל שאר הספיחין אני יכול לראות שזה גדל קודם. וחכמים אומרים כל הספיחין אסורין. רבי שמעון בן יוחי עבד ודקי כחכמים. איפה ראינו את זה? '''עב בשמיטתא חמא חד מלקט ספיחי שביעית'''. כלומר הוא ראה אדם שמלקט בשביעית ספיחין. '''אמר ליה: ולית אסור, ולאו ספיחין אינון?''' הרי ספיחין אסורים. '''אמר ליה: ולא את הוא שאת מתיר?''' הרי אתה מתיר ספיחין, מה אתה רוצה ממני? '''אמר ליה: ואין חבירי חולקין עלי?''' כלומר, איך אתה עושה כמוני? הרי חכמים חולקים עלי. '''וקרי עלוי: "ופורץ גדר ישכנו נחש". וכן הות ליה'''. כלומר באמת נחש הכיש את האדם הזה והוא מת. ראינו רבי שמעון לא עושה כמותו, אלא כמו חכמים, כמו רבי מאיר, רבי עקיבא. אז '''ורבן גמליאל פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה?''' אמר רבן גמליאל עושה כשיטתו. עונה הגמרא: '''שנייא הכא שהיא לשינון'''. זאת אומרת בעצם קריאת שמע לא נורא אם הוא יקרא אחר כך, כי הרי זה מקסימום כמו שאמרנו, גם אם הוא קורא לא בזמן אז זה כמו לימוד תורה, אז לא נורא. הרי גם חכמים מסכימים שהקורא לאחר הזמן לא נענש כי קורא בתורה. ושואלת הגמרא: אם ככה, אז למה הוא אמר אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות? כן, הרי אם זה בגלל שינון, כלומר כמו קורא בתורה, אז כל הזמן גם בבוקר גם מאוחר, אין הגבלה של זמן. '''מעתה אף משיעלה עמוד השחר!''' למה אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות? </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ז עמוד א<span class="yerum-runnum">13</span></div> דבעי מימר: {{ירו"מ-ביאור|יש שרצו לתרץ}} תמן {{ירו"מ-הדגשה|במה שראינו שרבי מאיר ורבי עקיבא בן יוסף ורבי שמעון בן יוחאי נהגו כחכמים, זה מפני ש}}היו יכולין לקיים דברי חכמים. ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים. אמר לון: עובדין עובדא {{ירו"מ-הוסר|כוותיה}} כוותי. {{ירו"מ-ביאור|תנהגו כשיטתי}} פיסקא: ולא זו בלבד {{ירו"מ-הוסר|וכו'}} אמרו, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות — מצותן עד שיעלה עמוד השחר. הקטר חלבים ואיברים {{שוליים|א_כז}}ואכילת פסחים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. אנן תנינן אכילת פסחים, אית דלא תני {{ירו"מ-ביאור|יש שלא גרסו}} אכילת פסחים. מאן תנא אכילת פסחים, רבנן. ומאן דלא תנא אכילת פסחים, [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. ומאי טעמא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}? נאמר {{ירו"מ-הדגשה|בקרבן פסח}} ([[שמות יב ח|שמות בא יב ח]]) {{ירו"מ-הוסר|"כאן}} "ואכלו את הבשר {{ירו"מ-הדגשה|ב}}לילה {{ירו"מ-הדגשה|הזה}}" ונאמר להלן {{ירו"מ-הדגשה|במכת בכורות}} ([[שמות יב ח|שמות בא יב ב]]) "{{ירו"מ-הדגשה|ועברתי בארץ מצרים ב}}לילה {{ירו"מ-הדגשה|הזה והכיתי כל בכור" וגו}}' מה לילה שנאמר להלן חצות, אף כאן חצות. אמר רבי חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|ולית}} לית כ{{ירו"מ-הדגשה|א}}ן אכילת פסחים אפילו כרבנן. דתנינן: הפסח אחר חצות מטמא את הידים. {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שגזרו עליו חכמים טומאה כנותר, אפילו בדיעבד אסור לאכלו אחר חצות}}. {{ירו"מ-ביאור|ואילו כל מה שנשנה במשנתינו, הם דברים שלכתחילה צריך לעשותם קדם חצות, אבל בדיעבד אם עשה אחרי חצות יצא}}. פיסקא: {{ירו"מ-הדגשה|כל הנאכלים ליום אחד — מצותן עד שיעלה עמוד השחר. אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק את האדם מן העבירה}}. כל הנאכלין ליום אחד {{ירו"מ-הדגשה|זה}} {{שוליים|א_כח}}קדשים קלים. {{ירו"מ-ביאור|כגון קרבן תודה ושלמי נזיר. ולא קדשי קדשים כגון חטאת ואשם שעליהם לא גזרו כיוון שהכהנים זריזים}} ואם כן למה אמרו חכמים {{ירו"מ-הדגשה|עד חצות? כדי להרחיק}}{{ירו"מ-הוסר| וכו אם}} את {{ירו"מ-הוסר|הוא}}{{ירו"מ-הדגשה|האדם מן העבירה. דאם אתה}} אומר {{ירו"מ-הדגשה|לו}} "עד שיעלה עמוד השחר", הוא סבור שלא עלה עמוד השחר, נמצא אוכל ומתחייב. מתוך שאת{{ירו"מ-הדגשה|ה}} אומר לו "עד חצות", אפילו הוא אוכל אחר חצות, אינו מתחייב. ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_א_ב|ירושלמי ברכות, פרק א, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_א_ב"> </span> {{מתני'|ברכות א ב}} מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|אומר}} אמר: בין תכלת [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#כרתי|{{ירו"מ-הוסר|לכרתן}}{{ירו"מ-הדגשה|לכרתי}}]], עד הנץ החמה. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אומר: עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות. {{שוליים|א_כט}}הקורא מיכן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה.<br><strong>גמ':</strong> כיני מתניתין: {{ירו"מ-ביאור| כך כוונת המשנה}} בין {{ירו"מ-הדגשה|חוליות}} תכלת שבה {{ירו"מ-ביאור|בציצית}} {{ירו"מ-הדגשה|לחוליות}} {{ירו"מ-הוסר|ללבן}} לבן שבה. <span id="דף_ז_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו נמצאים בדף ז' של מסכת ברכות בירושלמי. בדף הקודם שאלנו איך זה שרבן גמליאל נהג כמו השיטה שלו, למרות שבעצם החכמים חולקים עליו. ניסינו לתת השערה שאולי זה בגלל שגם חכמים מודים שאם אדם לא קורא בזמן זה זורק אותו ממצווה של קורא בתורה. אמרנו אם זה ככה, אז למה הוא אמר להם אם לא על עמוד השחר? אם זה ככה, לכאורה צריך להיות כל הזמן. לא משנה מתי תקראו, כי יש לכם מצווה כמו לומדים בתורה. אז עכשיו הגמרא מביאה שיטה אחרת. '''דבעי מימר: תמן היו יכולין לקיים דברי חכמים'''. כלומר, יש אפשרות או כשיטתם או כחכמים - הם בחרו לנהוג כמו חכמים. '''ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים'''. כלומר, רבן גמליאל, הרי מדובר במצב שכבר עברו את הזמן שחכמים נתנו, אז ממילא הוא לא יכול לנהוג כשיטתו, כי בעצם השיטה של חכמים כבר עברה, אז לכן בעצם הוא העדיף שהם ינהגו כמותו. '''אמר לון: עובדין עובדא כוותי'''. כן, ככה הוא אמר להם. אם זה ככה, כיוון שעבר הזמן של חכמים - אוקיי, תסמכו עליי ותעשו כמותי. פיסקא. אמרנו שהוא אומר להם '''לא זו בלבד אמרו, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות - מצותן עד שיעלה עמוד השחר'''. ואז בתור דוגמאות הוא מביא '''הקטר חלבים ואיברים''' ובמשנה אנחנו אמנם לא ראינו את זה - לא כתוב אכילת פסחים, אבל בגרסה של הגמרא הזאתי היה כתוב '''ואכילת פסחים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר'''. כן, אנן תנינן אכילת פסחים. כלומר הוא אומר - אנחנו, כי בגרסה שלהם היה כתוב גם אכילת פסחים, ואית דלא תני אכילת פסחים - יש משניות שלא כתוב בהם אכילת פסחים. אז מאן תנא אכילת פסחים? רבנן. רבנן סוברים שקורבן פסח נאכל כל הלילה, ומה שאמרו עד חצות זה גזירת חכמים. ומאן דלא תנא אכילת פסחים - זה רבי אליעזר. רבי אליעזר סובר שבעצם אכילת פסחים מדאורייתא זה רק עד חצות. שואלת הגמרא ומאי טעמא דרבי אליעזר? '''נאמר "ואכלו את הבשר לילה" ונאמר להלן "לילה"''' - במכת בכורות. אז מה הלילה שנאמר כאן? כלומר במכת בכורות זה היה בחצות הלילה. אז '''מה לילה שנאמר להלן חצות, אף כאן חצות'''. אמר רבי חונה: '''לית כן אכילת פסחים אפילו כרבנן'''. כלומר גם חכמים, שמה שאמרנו שהם סוברים שמדאורייתא היה מותר לאכול עד הבוקר - גם הוא, גם מי שסובר ככה, לא ינקוט במשנה שלו אכילת פסחים. כיוון שמה אמרנו? אמרנו שכל המשנה כאן זה בעצם דברים שנוהגים כל הלילה, וחכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. משמע מכאן שבדיעבד, אם אדם עבר חצות, הוא יכול לקיים את מה שנאמר. אז אומרת הגמרא - אומר רב חונה, פה זה לא שייך, כי הרי חכמים גזרו: '''דתנינן: הפסח אחר חצות מטמא את הידים'''. כלומר גזרו שקורבן פסח אחרי חצות מטמא ידיים, כך שאפילו בדיעבד אסור לאכול אותו. וכיוון שגזרו עליו חכמים טומאה, נותר - אפילו בדיעבד אסור לאכול אותו אחר חצות. אז בעצם אי אפשר לשים את זה בתוך המשנה הזאת, כי המשנה מדברת על דברים שבעצם מדאורייתא מותר עד הבוקר, וחכמים גזרו עד חצות, ובדיעבד אם הוא ימשיך לאכול לא קרה שום דבר. קורבן פסח זה לא אחד מהדברים האלה. טוב, פיסקא. המשנה אמרה כל הנאכלין ליום אחד. אז אומרת הגמרא '''כל הנאכלין ליום אחד קדשים קלים'''. כלומר, שלא תיתן לחשוב שגם קדשי קדשים כמו אשם וחטאת, שהכוהנים אכלו את זה, שמה לא גזרו כיוון שהכוהנים זריזים - אלא רק בקודשים קלים. כמו שאמרנו, סתם שלמים בעצם נאכלים לשני יום ולילה, אבל קורבן שלמים - שלמי תודה ושלמי נזיר - הם בעצם נאכלים רק ליום אחד. הזכרנו את ההסברה שהתורה אמרה את זה כדי שאדם לא יוכל לסיים לבד את הקורבן. עוד אומרים שיביא גם הרבה מאוד לחמים - קורבן תודה זה ארבעים לחמים, נזיר שלושים. הרבה מאוד לחם הוא לא יכול לאכול את זה לבד, אז הוא בעצם מביא הרבה אנשים וככה הוא מפרסם את הנס. פיסקא. אמרנו '''אם כן למה אמרו חכמים''' עד חצות? כדי להרחיק את האדם מן העבירה. כי '''את אומר "עד שיעלה עמוד השחר", הוא סבור שלא עלה עמוד השחר, נמצא אוכל ומתחייב'''. במקום '''שאת אומר לו "עד חצות", אפילו הוא אוכל אחר חצות, אינו מתחייב'''. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ז עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''פיסקא ולא זו בלבד וכו'.''' אנן תנינן אכילת פסחים. היו גורסין במתני' גם אכילת פסחים שמצותן עד שיעלה עמוד השחר '''רבנן.''' דאינהו סברי דמדאורייתא זמן אכילת פסחים כל הלילה '''רבי אליעזר.''' דס"ל דמדאורייתא הוא עד חצות '''נאמר כאן לילה.''' ואכלו את הבשר בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה '''ולית כאן אכילת פסחים אפי' כרבנן.''' כלומר דלא היא דאפי' לרבנן דס"ל דמן התורה זמן אכילת פסחים כל הלילה אפ"ה לא מצינן למיתני בהדי אינך דאם עבר חצות מותרין עכ"פ לאכלן או להקטירן עד עלות השחר דלא אמרו חכמים אלא לכתחילה אבל באכילת פסחים לא משכחת לה אפי' בדיעבד שהרי גזרו חכמים טומאה עליהן כדתנן בסוף פסחים הפסח אחר חצות מטמא את הידים '''מתני' משיכיר בין תכלת ללבן.''' בין חוטי תכלת לחוטי לבן שבציצית '''בין תכלת לכרתן.''' כרתן כרישין פו"רש בלעז וצבע התכלת קרוב לגוון כרתן '''עד הנץ החמה.''' עד שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים '''לא הפסיד.''' כלומר לא הפסיד מלברך לפניה ולאחריה אלא אע"פ שעברה עונתה קורא ומברך לפניה ולאחריה</div> <div class="yerum-leiden-text">דבעי מימר תמן היו יכולין לקיים דברי חכמ' · ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמ' · אמ' לון עברין עובדא כותיה · מתני' ולא זו בלבד לא כל שאמרו חכמ' עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר · הקטר חלבים ואיברים ואכילת פסחים עד שיעלה עמוד השחר · היך תנינן אכילת פסחים מאן תנא אכילת פסחים רבנן · ומאן דלא תנא אכילת פסחים ר' ליעזר · ומאי טעמ' דר' ליעזר · נדמ' כאן לילה ונאמ' להלן לילה · מה לילה של להלן חצות · אף כאן חצות · אמ' ר' חונה ולית כן אכילת פסחים אפי' כרבנן דתנינן הפסח אחר חצות מטמא את הידים · מתני' כל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר · הוא סבור שלא עלה עמוד השחר · נמצא אוכל ומתחייב · מתוך שאת או לו עד חצות · אפי' הוא אוכל אחר חצות אינו מתחייב · מתני' מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן · ר' ליעזר א' בין תכלת לכרתן עד הנץ החמה · ר' יהושע א' עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות · הקורא מיכן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה · גמ' מתניתא בין תכלת שבה ללבן שבה</div> <div class="yerum-side">'''כל הנאכלין ליום א' קדשים קלים.''' כלומר אע"ג דאיכא קדשי קדשי' הנאכלין ליום א' כחטאת ואשם ותיבת כל הוא דדייק דלא תני והנאכלין ליום א' הלכך קאמר דאי הוה תני הכי ה"א דלא גזרו חכמים לכתחילה עד חצות אלא בקדשי קדשי' דחמירי ואע"ג דלענין חיובא דנותר שוין הן מ"מ מכיון דהאוכלין בקדשי קלים מרובים הן ביותר שנאכלין לכל אדם סד"א דלא גזרו בהן למיעבד הרחקה כמו בקדשי קדשים דהאוכלין מועטין הן שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה וחיישינן טפי דלא אתו לידי נותר ומש"ה קאמר כל הנאכלין דאפי' קדשי קלים אמרו בהן חכמים עד חצות ומשום סייג כדמפרש ואזיל דשמא יטעה ויבא לידי חיוב '''עד שלש שעות.''' ביום עד סוף שעה שלישית שהוא רביע היום בזמן שהימים והלילות שוין ולעולם זמן ק"ש הוא עד רביע היום בין שהימים ארוכים בין קצרים וכן הא דתנן לקמן תפלת השחר עד ד' שעות ביום היינו עד שליש היום ולפי ששליש היום הוא ד' שעות בזמן שהימים והלילות שוין נקט ד' שעות וכל מקום שנזכר במשנה כך וכך שעות ביום על דרך זה אתה צריך לחשוב ולדון '''כאדם שהוא קורא בתורה.''' אע"פ שלא יצא ידי חובת ק"ש בעונתה יש לו קבול שכר כקורא בתורה</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''שכן דרך בני מלכים.''' שאין עומדין ממטתן עד סוף שעה שלישית. ורחמנא דאמר ובקומך עד שעה שכל בני אדם עומדים ממטתן קאמר והלכ' כר' יהושע ומיהו לכתחל' צריך לכוון לקרות ק"ש עם הנץ החמה כמו שהיו הותיקין עושים '''גמ' כיני מתניתא.''' כן צריך לפרש בין תכלת שבה שבציצית ללבן שבה כדמפרש ואזיל דמ"ט דרבנן דכתיב וראיתם אותו מן הסמוך לו משובחין בציצית בין תכלת ללבן הסמוך לו לראותו אז הוא עונת ק"ש </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' טוב, מתחילים עכשיו בפרק א' הלכה ב'. המשנה אומרת '''מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן'''. '''רבי אליעזר אמר: בין תכלת ל''' - קרתן, זה הקרישה. ועד מתי? '''עד הנץ החמה'''. '''ורבי יהושע אומר: עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות'''. הרי אמרנו "בקומך" - זמן שקמים, ובני מלכים נוהגים לקום בשלוש שעות, אז עדיין זה נקרא זמן קימה. '''הקורא מיכן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה'''. כלומר גם אחרי זה יכול לקרוא, אין לו אמנם שכר כמו קורא קריאת שמע בזמנה, אבל זה נחשב כמו קורא בתורה. אומרת הגמרא - מה שאמרנו במשנה "מי שיכיר בין תכלת ללבן", אז צריך בעצם להבין: '''כיני מתניתין: בין תכלת שבה לבן שבה'''. כלומר בציצית. תכלת ללבן - לא סתם צבע תכלת לבן, כי זה קל מאוד להבחין, אלא תכלת לבן בציצית. '''מה טעמון דרבנן? "וראיתם אותו"''' - מה זה "וראיתם אותו"? כלומר בו תוכלו להבחין בין תכלת ולבן '''מן הסמוך לו''', כלומר החוט התכלת והחוט הלבן, או יותר נכון בתוך אותו חוט - תוכלו להבחין בחלק שהוא תכלת וחלק שהוא לבן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ז עמוד א''' {{שוליים|א_כז}} '''עד מתי מותר לאכול את קרבן הפסח.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קרבן פסח, פרק ח, הלכה טו. ''הכרעה:'' נפסק כרבנן שאכילתו עד שיעלה עמוד השחר, ורבי אליעזר בן עזריה אמר עד חצות כדי להרחיק מן העבירה, וכן פסק הרמב"ם שמצוות אכילת הפסח עד עלות השחר אך חכמים גזרו לאוכלו עד חצות. {{שוליים|א_כח}} '''זמן אכילת קדשים קלים (כתודה ושלמי נזיר) הוא עד עלות השחר, וחכמים אמרו "עד חצות" כדי להרחיק מן העבירה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י, הלכה ח. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שהזמן מהתורה הוא עד עלות השחר וחכמים הקדימו לחצות מטעם הרחקה מן העבירה, כמבואר ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק י הלכה ח. {{שוליים|א_כט}} '''הקורא קריאת שמע לאחר הנץ החמה עד סוף זמנה לא הפסיד, אך שכרו פחות מהקורא בזמנה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה יג , שו"ע או"ח סימן נח סעיף ו <קטע סוף=ז א/> ==דף ז עמוד ב== <קטע התחלה=ז ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כפשט המשנה שהקורא מכאן ואילך "לא הפסיד" כאדם הקורא בתורה, כלומר יצא ידי חובה אף שלא קיים מצוה מן המובחר, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|א_לב}} '''זמן קריאת שמע של שחרית למצווה מן המובחר הוא עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה יא , שו"ע או"ח סימן נח סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כמצוות הוותיקין שהיו משכימים לקרוא קריאת שמע ולסמוך תפילתם עם הנץ החמה, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע. {{שוליים|א_לג}} '''זמן קריאת שמע של שחרית נמשך עד סוף שעה שלישית ביום, ולכתחילה יש לקוראה מיד בעלות השחר.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה יא , שו"ע או"ח סימן נח סעיף א , סמ"ג עשין יח <קטע סוף=ז ב/> ==דף ח עמוד א== <קטע התחלה=ח א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יהושע, וכן אמרו "הלכה כרבי יהושע", ומה שאמרו זמנה בשוכח עד ארבע שעות - כדי לזרז את האדם לקרותה בעונתה, ולא שזה עיקר הזמן.. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ז עמוד ב<span class="yerum-runnum">14</span></div> {{ירו"מ-הוסר|ומה}} מה טעמון דרבנן? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[במדבר טו לט|במדבר שלח טו לט]]) "וראיתם אותו" מן {{ירו"מ-הדגשה|החוט}} הסמוך לו. ומאי טעמא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}? "וראיתם אותו" כדי שיהא ניכר בין הצבועים. תני בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר: "וראיתם אותה" אין כתיב כאן אלא "וראיתם אותו", מגיד שכל המקיים מצות ציצית, כאלו מקבל פני שכינה. מגיד [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#תכלת דומה לים, והאם הוא כחול או ירוק|שהתכלת דומה לים]] והים דומה לעשבים, ועשבים דומין לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, והכסא דומה לספיר. דכתיב ([[יחזקאל י א]]) "ואראה והנה על הרקיע אשר על ראש הכרוב כאבן ספיר כמראה דמות כסא" אחרים אומרים: "וראיתם אותו" {{שוליים|א_ל}}כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] אמר כהדא דאחרים. מה אנן קיימין? אם ברגיל, אפילו רחוק כמה חכים ליה. {{ירו"מ-ביאור|מזהה אותו}} ואם בשאינו רגיל, אפילו קרוב ליה לא חכים ליה. אלא כי אנן קיימין, {{שוליים|א_לא}}ברגיל ושאינו רגיל, כההוא דאזיל ליה לאכסניא ואתא לקיצין. {{ירו"מ-ביאור|שבא לעיתים רחוקות}} אית תניי תני: בין [[ביאור:ירושלמי מאיר/בעלי חיים#זאב|זאב]] [[ביאור:ירושלמי מאיר/בעלי חיים#כלב|לכלב]], {{ירו"מ-הדגשה|או}} בין [[ביאור:ירושלמי מאיר/בעלי חיים#חמור|חמור]] [[ביאור:ירושלמי מאיר/בעלי חיים#ערוד|לערוד]]. ואית תניי תני: כדי שיהא רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. {{ירו"מ-הוסר|הוא}}{{ירו"מ-הדגשה|הוו}} בעי מימר: {{ירו"מ-ביאור|חשבו לומר}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}מ{{ירו"מ-הדגשה|א}}ן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בין [[ביאור:ירושלמי מאיר/בעלי חיים#זאב|זאב]] [[ביאור:ירושלמי מאיר/בעלי חיים#כלב|לכלב]] {{ירו"מ-הדגשה|או}} בין [[ביאור:ירושלמי מאיר/בעלי חיים#חמור|חמור]] [[ביאור:ירושלמי מאיר/בעלי חיים#ערוד|לערוד]], כמן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בין תכלת [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#כרתי|לכרתן]]. ומן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו, כמן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בין תכלת ללבן. אבל אמרו: {{ירו"מ-הדגשה|לכתחילה}} {{שוליים|א_לב}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#קריאת שמע אחרי הנץ, ותיקין|מצותה עם הנץ החמה]] כדי שיסמוך גאולה, לתפילה ונמצא מתפלל ביום. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ואנא אמרית טעמא. {{ירו"מ-ביאור| אני מצאתי מה המקור}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[תהילים עב ה]]) "ייראוך עם שמש" אמר מר עוקבא[[ביאור:עץ מסורת#מר עוקבא|°]]: הוותיקין היו משכימים וקורין אותה, כדי שיסמכו לה תפילתן עם הנץ החמה. תני: אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: מעשה שהייתי מהלך בדרך אחרי [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה ואחרי [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבה והיו עסוקים במצוות. והגיע עונת קרית שמע, והייתי סבור שמא נתייאשו מקרית שמע, {{ירו"מ-ביאור|וכיוון שהיו עסוקים במצווה נפטרו}} וקריתי ושניתי, ואחר כך התחילו הם. וכבר היתה החמה על ראשי ההרים. "עד הנץ החמה" רבי זבדיה בריה דרבי יעקב בר זבדי[[ביאור:עץ מסורת#רבי זבדיה בריה דרבי יעקב בר זבדי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]]: כדי שתהא החמה מטפטפת {{ירו"מ-ביאור|מנצנצת}} על ראשי ההרים. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אומר: עד ג' שעות. רבי אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אידי|°]] ורב המנונא[[ביאור:עץ מסורת#רב המנונא|°]] ורב אדא בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אדא בר אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}: הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} בשוכח. רבי הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] אמר: תרין אמוראין, חד אמר בשוכח. אגיב ליה חבריה, וכי יש הלכה בשוכח? {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} כך הוא {{שוליים|א_לג}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#זמן קריאת שמע עד שלוש שעות בדיעבד|הלכה {{ירו"מ-הדגשה|כרבי יהושוע}}]] ולמה אמרו בשוכח? כדי שיהא אדם מזרז בעצמו לקרותה בעונתה. <span id="דף_ח_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק ראשון#דף ח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''ומאי טעמא דרבי אליעזר?''' אמרנו רבי אליעזר אומר בין תכלת לקרתן, אז בעצם לא קשור לציצית. למה? כי '''"וראיתם אותו" כדי שיהא ניכר בין הצבועים''', כלומר שתוכל להבחין ולראות בין שני צבעים. צבעים דומים - תכלת וקרתן זה קצת דומה, רק תכלת ותכלת. '''תני בשם רבי מאיר: "וראיתם אותה" אין כתיב כאן אלא "וראיתם אותו"''' - הרי ציצית זה נקבה, אז למה כתוב "וראיתם אותו" ולא "אותה"? '''מגיד שכל המקיים מצות ציצית, כאלו מקבל פני שכינה. מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים, ועשבים דומין לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, והכסא דומה לספיר. דכתיב "ואראה והנה על הרקיע אשר על ראש הכרוב כאבן ספיר כמראה דמות כסא"'''. '''אחרים אומרים: "וראיתם אותו" כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו'''. כן, מרחק - אם הוא יזהה את חברו ממרחק ארבע אמות, אז זה כבר יש מספיק אור וזה נחשב יום שיכול לקרוא קריאת שמע. '''רב חסדא אמר כהדא דאחרים''' - כלומר רב חסדא פסק ככה. אבל '''מה אנן קיימין?''' - משהו פה לא הגיוני. כלומר '''אם ברגיל, אפילו רחוק כמה חכים ליה''' - אם אתה מכיר איזה חבר, אז אפילו ממרחק אתה יכול לראות אותו אפילו בעשרים מטר. '''ואם בשאינו רגיל, אפילו קרוב ליה לא חכים ליה''' - ואם אתה אדם שלא מכיר אותו בכלל, אז אפילו קרוב הרבה, אפילו שצמוד אליו, לא יכיר אותו. '''אלא כי אנן קיימין, ברגיל ושאינו רגיל''' - כמו אדם שהוא קצת מכיר אותו, '''כההוא דאזיל ליה לאכסניא ואתא לקיצין''' - כלומר מי שבא לעתים רחוקות, הוא מכיר אותו אבל הרבה זמן לא ראה אותו, בא פעם בפעם. אז דבר כזה מארבע אמות, אם הוא מצליח לזהות אותו, אז יש מספיק אור ויכול לקרוא קריאת שמע של שחרית. '''אית תניי תני: בין זאב לכלב, בין חמור לערוד. ואית תניי תני: כדי שיהא רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו'''. '''בעי מימר''' - חכמים בישיבה רצו לומר שמי שאמר בין זאב לכלב או בין חמור לערוד, '''כמן דמר בין תכלת לכרתן'''. אבל מי שאמר '''כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו, כמן דמר בין תכלת ללבן'''. יש פה גם בגלל העניין של - כמו שמדובר על להבחין בין אדם לאדם, כמו באותה ציצית - להבחין בין הלבן לתכלת - או בגלל שזה מאוד קרוב. כלומר זאב וכלב ודאי יש הבדלים, חמור וערוד יש הבדלים, אבל אדם להכיר אותו ממרחק קרוב זה כבר יותר קשה. '''אבל אמרו: מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה, לתפילה ונמצא מתפלל ביום'''. כן, לכתחילה בעצם צריך להיות בנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפילה, כמו שהתפילה עצמה תהיה בעצם בנץ. '''אמר רבי זעירא: ואנא אמרית טעמא'''. איזה פסוק רומז לזה? '''"ייראוך עם שמש"''' - בזמן שהשמש זורחת, אז זה הזמן שבו התפילה הכי מקובלת. '''אמר מר עוקבא: הוותיקין היו משכימים וקורין אותה, כדי שיסמכו לה תפילתן עם הנץ החמה'''. כלומר, ככה ותיקין היו עושים - אנשים שהיו מקפידים על המצוות, היו קוראים קריאת שמע טיפה לפני הנץ כדי שבדיוק בנץ הם יתפללו תפילת שמונה עשרה. '''תני: אמר רבי יהודה: מעשה שהייתי מהלך בדרך אחרי רבי אלעזר בן עזריה ואחרי רבי עקיבה והיו עסוקים במצוות'''. '''והגיע עונת קרית שמע''' - כנראה הם היו עסוקים במצוות כמו פדיון שבויים, ואני חושב שהם היו פטורים מקריאת שמע, ואז הגיעה העונה '''והייתי סבור שמא נתייאשו מקרית שמע''' - כלומר כנראה לא יקראו היום, וכיוון שהיו עסוקים במצוות הם פטורים. '''וקריתי ושניתי''' - עוד הספקתי ללמוד אחרי זה. '''ואחר כך התחילו הם''' - רק אחרי שסיימתי הם התחילו לקרוא קריאת שמע. '''וכבר היתה החמה על ראשי ההרים'''. כן, כמו בעצם אפשר גם אחרי הנץ החמה לקרוא קריאת שמע, בדיעבד. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ז עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''כדי שיהא ניכר בין הצבועין.''' ר"א דריש וראיתם אותו דקאי על תכלת דלעיל מיניה ומשיכיר תכלת בין שאר הצבועין הקרובים לגוון תכלת '''וראיתם אותה אין כתיב כאן.''' דהוה משמע דקאי על אותה מצוה: אחרים אומרים וראיתם אותו משמע על האדם העומד לנגדו וסתם ראיה ד' אמות הויא וכדמפרש רב חסדא בהדא דאחרים באיזו חבירו מיירי '''אם ברגיל.''' חבירו הרגיל עמו אפי' רחוק כמה ממנו מכירו בראיה בעלמא ואם בשאינו רגיל שלא ראה אותו אפי' קרוב לו ביותר אינו מכירו ומאי משיכיר דקאמרי '''ואתי לקיצין.''' לפעמים הוא בא והולך לו באכסניא הזה וזהו רגיל ואינו רגיל '''לערוד.''' חמור הבר '''הוא בעי מימר.''' רב חסדא דמפרש לעיל להא דאחרים הוא היה מפרש ג"כ להך פלוגתא דתנאי דפליגי בפלוגתא דר"א ורבנן במתני' '''מן מר.''' מאן דאמר בין זאב לכלב וכו' ס"ל כמאן דאמר בין תכלת לכרתן דצריך שיאור היום ביותר כדי שיכיר בין הצבע הקרוב כמעט לצבע אחר וזהו השיעור בעצמו משיכיר בין זאב לכלב או בין החמור לערוד '''ומאן דאמר כדי שיהא אדם רחוק וכו'.''' ס"ל כמ"ד בין תכלת ללבן שהוא יותר קודם שבמעט אורה יכול להבחין ביניהם וכן להכיר חבירו הרגיל ואינו רגיל ברחוק ד' אמות '''יראוך עם שמש.''' מוראך והיינו ק"ש שהם מקבלין עליהם מלכות שמים עם שמש עם הנץ החמה '''היו משכימין.''' מעט קודם הנץ החמה כדי שיסמכו לה התפילה עם הנץ החמה '''תני.''' בתוספתא פ"ק והתם קאמר שהיו עוסקין בצרכי ציבור '''שמא נתייאשו מק"ש.''' לפי שעסוקין במצות ופטורין מק"ש '''וכבר היתה החמה על ראשי ההרים.''' כשקראו הם '''מטפטפת.''' מתחלת לזרוח '''הלכה כר' יהושע בשוכח.''' אם שכח לקרותה בהנץ החמה יכול לקרותה עד ג' שעות כר' יהושע '''מגיב ליה חבריה.''' השיב לו חבירו וכי שייך לומר הלכה בשוכח ולא היה לך לומר אלא אם שכח קורא כר' יהושע '''כך היא הלכה.''' אלא אימא כך היא הלכה כר' יהושע ואפי' לכתחילה ולא אמרו בשוכח אלא כדי לזרז אח האדם שיהא קורא בעונתה בהנץ החמה שהיא למצוה מן המובחר</div> <div class="yerum-leiden-text">ומה טעמין דרבנן וראיתם אותו מן הסמוך לו · ומה טעמיה דר' ליעזר וראיתם אותו כדי שיהא עיניו בין הרבעין · תני בשם ר' מאיר וראיתם אותה אין כת' כאן לא וראיתם אותו · מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאילו מקבל פני שכינה · מגיד שהתכלת דומה לים · והים דומה לעשבים ועשבים דומין לרקיע · ורקיע דומה לכסא הכבוד · והכסא דומה לספיר דכת' וארא והנה על הרקיע אשר על ראש הכרוב כאבן ספיר כמראה דמות כסא · אחרים אומ' וראיתם אותו כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו · רב חסדא בהדא דאחרים מה אנן קיימין אם ברגיל אפי' רחיק כמן חכים ליה · ואם בשאינו רגיל אפי' קרוב ליה לא חכים ליה · לא אף כן אנן קיימין ברגיל ושאינו רגיל · כההוא דאזיל ליה לאכסניא וחמת לקיבלין · אית תני תני בין זאב לכלב בין חמור לערוד · ואית תני תני כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ד' ארבע אמות ומכירו · הוא בעו מימר מן מר בין זאב לכלב בין חמור לערוד כמן דמר בין תכלת ללבן · ומן דמר כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו כמן דמר בין תכלת ללבן · אבל אמרן מצוותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום · אמ' ר' זעירא ואתא אחא אמרית טעמא ויראוך עם שמש · אמ' מר עוקבן הוותיקין היו משכימין וקורין אותה כדי שיסמכו לה תפילתן עם הנץ החמה · תני אמ' ר' יודה מעשה שהייתי מהלך אחרי ר' לעזר בן עזריה ואחרי ר' עקיבה והיו עסוקין במצות · והגיע עונת קרית שמע והייתי סבור שמא עתניאשן מקרית שמע · וקריתי ושניתי · ואחר כך התחילו הם · וכבר היתה החמה על ראשי ההרים · עד הנץ החמה · ר' זכריה כריה דר' יעקב בר זבדי בשם ר' יוסה ר' יונה כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים · ר' יהושע א' עד שלש שעות · ר' אידי ורב המנונא ורב אדא בר אחא בשם רב הל' כר' יהושע כמותה · ר' הונא אמ' תרין אמוראין חד אמ' כמותה · מגיב ליה חבריה וכי יש הלכה כמותה · כן היא הל' · ולמה אמרן כמותה כדי שיהא אדם מזרז בעצמו לקרותה</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' המשנה אמרה עד הנץ החמה. '''רבי זבדיה בריה דרבי יעקב בר זבדי בשם רבי יונה''' - מה הכוונה נץ החמה? לא הכוונה שהשמש יצאה לגמרי, אלא '''כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים'''. כלומר שהקרניים הראשונות שלה כבר נראים על ראשי ההרים - זה כבר מספיק כדי לקרוא קריאת שמע, לא צריך לחכות שכל החמה תצא החוצה. '''רבי יהושע אומר: עד ג' שעות'''. אמרנו שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות. '''רבי אידי ורב המנונא ורב אדא בר אחא בשם רב: הלכה כרבי יהושע בשוכח'''. כלומר, רק אם הוא שכח ולא התפלל בזמן, אז אפשר לקרוא עד שלוש שעות. '''רבי הונא אמר: תרין אמוראין, חד אמר בשוכח'''. '''אגיב ליה חבריה, וכי יש הלכה בשוכח?''' - איפה מצאנו דבר כזה שאמרו הלכה שאם שכחת אתה יכול לקרוא? אלא ככה ההלכה - מותר אפילו לכתחילה. '''ולמה אמרו בשוכח? כדי שיהא אדם מזרז בעצמו לקרותה בעונתה'''. כן, בעצם מותר אפילו לכתחילה, אבל שאדם יזדרז לקרוא את זה בזמן המשובח יותר, שזה עם הנץ החמה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ח עמוד א<span class="yerum-runnum">15</span></div> תמן תנינן: ([[משנה שבת א ב|משנה ב]]) {{ירו"מ-הדגשה|לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. לא יכנס אדם למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול ולא לדין, ואם התחילו אין מפסיקים}}. {{ירו"מ-ביאור|או תלמידי חכמים שתורתם אמנותם, וכן כותבי ספרים תפילין ומזוזות}} {{שוליים|א_לד}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#קריאת שמע ותפילה|מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה]]. מאי טעמא? אמר רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}}: קרית שמע דבר תורה, ותפילה אינה דבר תורה. אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: קריאת שמע זמנה קבוע, ותפילה אין זמנה קבוע. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: קריאת שמע אינה צריכה כוונה, ותפילה צריכה כוונה. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: קשייתה קומי {{ירו"מ-ביאור|הקשתי לפני}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: ואפילו תימר {{ירו"מ-הדגשה|כל}} קרית שמע אינה צריכה כוונה, {{ירו"מ-הדגשה|הרי}} שלשה פסוקים הראשונים צריכין כוונה? מן גו דאינון צבחר {{ירו"מ-ביאור|מתוך שהם מעט}} מיכוון. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן יוחי: כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה, אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמרה על גרמיה, {{ירו"מ-ביאור|על עצמו}} כגון אנו {{שוליים|א_לה}}שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה, אפילו לתפלה אנו מפסיקין. דין כדעתיה ודין כדעתיה. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} כדעתיה, {{ירו"מ-ביאור|כשיטתו}} דאמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|א_לו}}ולואי שיתפלל אדם כל היום למה שאין תפילה מפסדת. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בר יוחאי אמר: אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל, {{ירו"מ-ביאור|אילו היתי עומד בהר סיני בשעת מתן תורה}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#פה מיוחד לדברי תורה|הוינא מתבעי קומי רחמנא, דיתברי לבר נשא תרין פומין]]. {{ירו"מ-ביאור|הייתי מבקש מהקדוש ברוך הוא שיברא לאדם שני פיות}} חד דהוי לעי באוריתא, {{ירו"מ-ביאור|אחד שיעסוק בתורה}} וחד דעבד ליה כל צורכיה. {{ירו"מ-ביאור|ואחד לכל צרכיו האחרים}} חזר ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: ומה אין חד הוא, לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה. {{ירו"מ-ביאור|ומה כשהוא אחד אין העולם מתקיים מפני הרכילות ולשון הרע שלו}} אילו הוו תרין, על אחת כמה וכמה! אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} קומי רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: אתיא דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בן עקביא|°]]<nowiki/>רבי חנינא בן עקביא, דתני: כותבי ספרים תפילין ומזוזות, מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בן עקביא|°]]<nowiki/>רבי חנינא בן עקביא אומר: כשם שמפסיקין לקריאת שמע, כך מפסיקין לתפילה, ולתפילין, ולשאר כל מצותיה של תורה. ולא מודה [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בר יוחאי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב? ולית ליה ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בר יוחאי [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ללמוד על מנת לעשות|הלמד על מנת לעשות]], ולא הלמד שלא לעשות. שהלמד שלא לעשות, נוח לו שלא נברא. ואמררבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הלמד שלא לעשות, נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם. טעמיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בר יוחאי, <span id="דף_ח_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף ח'. הגמרא מביאה משנה ממסכת שבת, איזה יום שלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יקרא לו מנחה שיפסיקו לו לאכול, ולא לדין ומתחילים מפסיקים. '''מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה'''. כל הדברים האלה, כל המלאכות האלה, ספר דין פוסקים. אם זה היה סמוך לקריאת שמע, אז הוא מפסיק. אם סמוך לתפילה, אז הוא לא מפסיק. שואלת הגמרא, מאי טעמא? כלומר למה לקריאת שמע מפסיקין ולתפילה לא? '''אמר רב אחא: קרית שמע דבר תורה, ותפילה אינה דבר תורה'''. כלומר, כיוון שקריאת שמע זה מדברי תורה, לכן מפסיקים. '''אמר רבי אבא: קריאת שמע זמנה קבוע, ותפילה אין זמנה קבוע''', כלומר קריאת שמע הזמן שלה הוא מאוד קצר יותר מהתפילה. כן, קריאת שמע של ערבית זה רק עד חצות. קריאת שמע של שחרית זה רק עד שלוש שעות. לתפילה יש יותר זמן, לכן מפסיקים לקריאת שמע ואין מפסיקים לתפילה. '''אמר רבי יוסי: קריאת שמע אינה צריכה כוונה, ותפילה צריכה כוונה'''. אומר לו הסבר אחר מכיוון הפוך. כלומר קריאת שמע אינה צריכה כוונה, לכן גם אם אפסיק באמצע העבודה, באמצע הדין, אני בוודאי אהיה טרוד, אני לא יכול להתרכז. אבל כיוון שקריאת שמע לא צריכה כוונה, אין בעיה. לעומת זאת תפילה אני חייב כוונה - אם אפסיק באמצע העבודה, באמצע הדין, בכל התפילה הוא לא יכול להתרכז, לכן לא מפסיק. '''אמר רבי מנא: קשייתה קומי רבי יוסי: ואפילו תימר קרית שמע אינה צריכה כוונה, שלשה פסוקים הראשונים צריכין כוונה'''. אז איך אתה אומר שקריאת שמע לא צריכה כוונה? אם הוא מפסיק באמצע הוא לא יתרכז. ואמרה הגמרא '''מן גו דאינון צבחר מיכוון'''. כלומר, כיוון שזה רק שלושה פסוקים, זמן קצר, אז אפילו אם הוא טרוד הוא יכול לרגע להתרכז ויהיה בסדר. אבל תפילה שהיא ארוכה, בעצם קשה מאוד לכוון בה. '''רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה, אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין'''. כלומר רבי שמעון בן יוחי אומר על עצמו שהתורה היא אומנותו, ולכן אפילו אם הוא עוסק בתורה - לקריאת שמע הוא לא מפסיק. '''רבי יוחנן אמרה על גרמיה, כגון אנו שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה, אפילו לתפלה אנו מפסיקין'''. כלומר אצלנו התורה היא לא אומנותנו לגמרי, אז אפילו לתפילה אנחנו מפסיקים. אומרת הגמרא '''דין כדעתיה ודין כדעתיה'''. רבי יוחנן שהוא סובר, '''דאמר רבי יוחנן: ולואי שיתפלל אדם כל היום למה שאין תפילה מפסדת'''. הוא אומר, הרי שתפילה, למרות שאפילו תגיד דרבנן, בעצם התפילה - הלוואי שאדם מתפלל כל היום כולו, כי תפילה תמיד פועלת. לא תמיד אנחנו רואים את זה, לא תמיד אנחנו מבינים איך היא פועלת, אבל אין תפילה שהולכת לאיבוד. כל תפילה פועלת איזו פעולה. לכן הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו. אז לכן גם באמצע לימוד תורה אנחנו מפסיקים. רבי שמעון בר יוחאי כדעתיה. '''רבי שמעון בר יוחאי אמר: אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל'''. כלומר, אם הייתי נמצא בהר סיני כשהקדוש ברוך הוא נתן תורה לישראל, '''הוינא מתבעי קומי רחמנא, דיתברי לבר נשא תרין פומין'''. הייתי מבקש מהקדוש ברוך הוא שיברא שני פיות לאדם, '''חד דהוי לעי באוריתא, וחד דעבד ליה כל צורכיה'''. כלומר אחד שעוסק בתורה, ואחד לכל צרכיו - שיאכל ויעשה כל שאר צרכיו. '''חזר ומר: ומה אין חד הוא, לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה'''. עכשיו שיש רק אחד, העולם לא מסוגל להתקיים בגלל השעשוע שלו. '''אילו הוו תרין, על אחת כמה וכמה'''. '''אמר רבי יוסי קומי רבי ירמיה: אתיא דרבי יוחנן כרבי חנינא בן עקביא'''. כלומר רבי יוחנן שאמר שמפסיקים את לימוד התורה כדי להתפלל, זה כרבי חנינא בן עקביא. '''דתני: כותבי ספרים תפילין ומזוזות, מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה'''. כך תנא קמא אומר. '''רבי חנינא בן עקביא אומר: כשם שמפסיקין לקריאת שמע, כך מפסיקין לתפילה, ולתפילין, ולשאר כל מצותיה של תורה'''. זה במקביל למה שאמר רבי יוחנן שמפסיקים לתפילה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ח עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''תמן תנינן.''' פ"ק דשבת מפסיקין לק"ש וכו' ומפרשי הכי אמוראי מ"ט '''תפילה אינה ד"ת.''' אלא מדרבנן '''קשייתה.''' הקשיתו לפני ר' יוסי דאפי' תימר דק"ש כולה אינה צריכה כוונה ולפיכך קאמרת דמפסיקין וקורין ואע"פ שטרוד הוא ואינו יכול לכוון מי לא מודית דמיהת ג' פסוקים הראשונים צריכין הן כוונה והרי אינו יכול לכוון '''מן גו דאינון ציבחר.''' מתוך שהן מועט יכול לכוון דעתו אף שהוא טרוד '''כגון אנו שעסוקין בתלמוד תורה.''' תמיד ואין אנו מפסיקין לדברים אחרים '''דין כדעתיה וכו'.''' ואזלו לטעמייהו ר' יוחנן דקאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום אלמא חשיבא ליה תפילה מתלמוד תורה והלכך הוא דקאמר דמפסיקין לתפילה ואפי' מת"ת '''וחד דעביד ליה כל צורכיה.''' ולהתפלל בו גם על צורכיו ולא בפה הזה שהוא יגע בתורה אלמא חשיבא ליה תלמוד תורה יותר מן התפילה '''חזר ואמר.''' דלא היא ואין להרהר אחר מדותיו של הקב"ה שברא לאדם פה אחד דמה עכשיו כשהפה אחד הוא אין העולם יכול להתקיים מלשון הרע שלו אם היו לו שתי פיות עאכ"ו '''אתיא דר' יוחנן כר"ח בן עקביא.''' דס"ל כותבי ספרים שהן כעוסקין בתורה ומפסיקין גם לתפילה '''דתני.''' בתוספתא פ"ק '''ולא מודי.''' וכי לא מודי רשב"י שמפסיקין מד"ת לעשות המצוה ולקיימה בזמנה כגון סוכה ולולב וכיוצא בהן והרי עיקר הלימוד הוא על מנת לעשות וא"כ אמאי לא הפסיק כדי לקיים מצות קריאת שמע</div> <div class="yerum-leiden-text">בשעתה · תנין תנינן מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה · אמ' ר' אחא קרית שמע דבר תורה · תפילה איתה דבר תורה · אמ' רבא קרית שמע זמנה קבוע · אמ' ר' יוסי קרית שמע איתה צריכה כוונה · תפילה צריכה כוונה · אמ' ר' מנא קשייתה קומי ר' יוסי ואפי' תמר קרית שמע איתה צריכה כוונה · שלשה פסוקין הראשונים צריכין כוונה · מן גו דאינון עתיד מיכוין · ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחי כגון אנן שאנו עסוקין בתלמוד תורה אפי' לקרית שמע אין אנו מפסיקין · ר' יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנן שאין אנו עסוקין בתלמוד תורה אפי' לתפילה אנו מפסיקין · דין כדעתיה ודין כדעתיה · ר' יוחנן כדעתיה דר' יוחנן דמ' ולואי שיתפלל אדם כל היום · למה שאין תפילה מפסדת · ר' שמעון בן יוחי כדעתיה דר' שמעון בן יוחי דמ' אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהיבת תורה ליב הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין · חד דהוה לעי באוריתא · וחד דעביד ליה כל צורכיה · חזר ומר ומה אין חד הוה לית עלמא יכיל קאיים ביה מן דילטוריא דיליה · אילו הוו תרין על אחת כמה וכמה · אמ' ר' יוסי קומוי ר' ירמיה אתיא דר' יוחנן כד חנינא בן עקביה דתני כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה · ר' חנינא בן עקביה או' כשם שמפסיקין לקרית שמע כך מפסיקין לתפילה ולתפילין ולשאר כל מצוותיה שלתורה · ולא מודי ר' שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב · ולית ליה לר' שמעון בן יוחי הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות · שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא · וא' ר' יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שיליתו על פנו ולא יצא לעולם · טעמ' דר' שמעון בן יוחי</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' שואלת הגמרא על רבי שמעון בר יוחאי, האם הוא סובר שלא מפסיקים לשום דבר? כלומר אדם שלמד תורה לא מפסיק לשום מצווה? '''ולא מודה רבי שמעון בר יוחאי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב'''? זה משהו לא הגיוני. '''ולית ליה לרבי שמעון בר יוחאי הלמד על מנת לעשות, ולא הלמד שלא לעשות. שהלמד שלא לעשות, נוח לו שלא נברא'''. '''ואמר רבי יוחנן: הלמד שלא לעשות, נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם'''. כלומר עדיף שלא ייוולד בכלל - אדם שלומד רק תורה ולא מתכוון לקיים. ואתה גומר לו בעצם באמת, לגבי כל מצווה אחרת, לפי רבי שמעון בר יוחאי מפסיקים, אלא רק בקריאת שמע - זה משהו מיוחד. רק לגבי קריאת שמע הוא אומר שלא מפסיקים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ח עמוד א''' {{שוליים|א_לד}} '''העובד בשעת עבודתו, מפסיק לקריאת שמע ואינו מפסיק לתפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה ה , רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ו, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קו סעיף ב , שו"ע או"ח סימן רלה סעיף ב , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרישא של הירושלמי (מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה), והרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה בטעמי רב אחא ורבי אבא. {{שוליים|א_לה}} '''העוסק בתלמוד תורה עם הרב, האם פוסק לתפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ו, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קו סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן שתלמיד לפני רבו אינו פוסק לתפילה, שהתורה חשובה משום כבוד הרב, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|א_לו}} '''מותר להתפלל כל היום כולו ואין בכך משום הפסד תפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן קז סעיף א , סמ"ג עשין יט <קטע סוף=ח א/> ==דף ח עמוד ב== <קטע התחלה=ח ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי שמעון בן יוחאי הלכה למעשה, וכך פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך שהמאריך בתפילתו ומעלה בה תחנונים הרי זה משובח. {{שוליים|א_לז}} '''מי שקרא קריאת שמע שלא בזמנה אם הפסיד בכך מדברי תורה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה יג , שו"ע או"ח סימן נח סעיף ו. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אבא מרי שהקורא ק"ש בעונתה חשוב כעוסק במשנה, שכן שו"ע ורמב"ם פסקו שהקורא ק"ש בעונתה לא הפסיד כלום ודומה לעוסק במשנה. {{שוליים|א_לח}} '''קריאת שמע נאמרת בכל תנוחה שהאדם נמצא בה, ואינה תלויה בשכיבה או עמידה דווקא.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן סג סעיף א , סמ"ג עשין יח. ''הכרעה:'' נפסק כבית הלל, שכל אדם קורא כדרכו בין יושב בין מהלך בין שוכב בין עומד, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן סג סעיף א, וכן הלכה למעשה גם בבבלי (ברכות י:-יא.) שמסקנתו כבית הלל.. {{שוליים|א_לט}} '''קריאת שמע חייבת בישיבה זקופה ולא בהטיה, אך חתן פטור וקורא כדרכו מוטה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ד, הלכה א , שו"ע או"ח סימן ע סעיף ג , סמ"ג עשין יח. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא בירושלמי כרבי אלעזר בן עזריא שיש לקרוא בזקיפה, שהראייתן ממשל "מה נאה זקנך כשהוא מגודל", וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע להצריך ישיבה זקופה בקריאת שמע חוץ מחתן שפטור. {{שוליים|א_מ}} '''המוסיף על דברי סופרים דין תוספת יש בו חיוב, ודברי זקנים (חכמים) חמורים מדברי נביאים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ד, הלכה ג , סמ"ג עשין קיא , סמ"ג לאוין ריז <קטע סוף=ח ב/> ==דף ט עמוד א== <קטע התחלה=ט א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חנניה בריה דרב אדא בשם רבי תנחום בי רבי חייא שדברי זקנים חמורים מדברי נביאים, וכן פסק הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ד ה"ג) שהמוסיף על דברי סופרים כדוגמת המוסיף על חמש טוטפות חייב, ומטעם זה החמירו חכמים בדבריהם יותר מדברי תורה עצמה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ח עמוד ב<span class="yerum-runnum">16</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|תורה}} זה שינון {{ירו"מ-הדגשה|וקריאת שמע}} {{ירו"מ-הוסר|וזה}} זה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון. והא תנינן: הקורא מכאן ואילך {{שוליים|א_לז}}לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה. הא בעונתה, חביבה מדברי תורה. {{ירו"מ-הדגשה|לרבי שמעון בן יוחאי}} היא היא. {{ירו"מ-ביאור|שניהם חשובים במידה שווה}} אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]: [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בר יוחאי, על ידי שהיה תדיר בדברי תורה - לפיכך אינה חביבה יותר מדברי תורה. רבי אבא מרי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא מרי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}}: לא תנינן, אלא כאדם שהוא קורא בתורה. הא בעונתה, כמשנה היא. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#רשב"י לא הפסיק מלימודו אפילו לקריאת שמע|{{ירו"מ-הדגשה|שעסק במשנה לא צריך להפסיק}}]]. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בר יוחאי כדעתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בר יוחאי אמר: העוסק במקרא מידה ואינה מידה. ורבנן עבדי מקרא כמשנה. {{ירו"מ-ביאור|שניהם שוים וקריאת שמע בזמנה חביבה מהם}} <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_א_א|ירושלמי ברכות, פרק א, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_א_ג"> </span> {{מתני'|ברכות א ג}}[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקרו, ובבוקר יעמדו, שנאמר: ([[דברים ו ז|דברים ואתחנן ו ז]]) "בשכבך ובקומך" ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים: {{שוליים|א_לח}}כל אדם קורין כדרכן, שנאמר: ([[דברים ו ז|דברים ואתחנן ו ז]]) "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". אם כן, למה נאמר "בשכבך ובקומך"? אלא בשעה שבני אדם שוכבין, ובשעה שבני אדם עומדים.<br><strong>גמ':</strong> הא [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל{{ירו"מ-הוסר|דבה}} מקיימים {{ירו"מ-ביאור|מסבירים}} תרין קריין. {{ירו"מ-ביאור|את שני הפסוקים גם את שלהם וגם את של בית שמאי}} מה מקיימין [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי{{ירו"מ-הוסר|דבש}} "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך"? "בשבתך בביתך", פרט לעוסקים במצות; "ובלכתך בדרך" {{שוליים|א_לט}}פרט לחתן. ותני: מעשה ב[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריא ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}}, שהיו שרויין במקום אחד. והוה [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריא מוטה, ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} זקוף. הגיע זמן קריאת שמע, נזקף [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריא והטה [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}}. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריא ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}}: {{ירו"מ-הדגשה|משל למה הדבר דומה}}? אומר לאחד מן השוק: מה {{ירו"מ-הדגשה|נאה}} לך זקנך {{ירו"מ-הדגשה|כשהוא}} מגודל. והוא אומר: יהיה כנגד המשחיתים. {{ירו"מ-ביאור|אלך ואגלחנו}} אני שהייתי מוטה, נזקפתי. ואתה שהיית{{ירו"מ-הדגשה|ה}} זקוף, הטית{{ירו"מ-הדגשה|ה}}. אמר לו: אתה נזקפת{{ירו"מ-הדגשה|ה}} כדברי [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי. ואני הטיתי כדברי [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל. דבר אחר: שלא יראוני התלמידים ויעשו הלכה קבע כדברי [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_א_ד|ירושלמי ברכות, פרק א, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_א_ד"> </span> {{מתני'|ברכות א ד}} אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי טרפון|°]]<nowiki/>רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו: כד{{ירו"מ-הדגשה|א}}י היית{{ירו"מ-הדגשה|ה}} לחוב בעצמך, שעברת{{ירו"מ-הדגשה|ה}} על דברי [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל.<br><strong>גמ':</strong> חברייא {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: דודים דברי סופרים לדברי תורה, וחביבים כדברי תורה, שנאמר: ([[שיר השירים ז י]]) "חכך כיין הטוב" רבי שמעון בר ווה[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: דודים דברי סופרים לדברי תורה, וחביבים יותר מדברי תורה, {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[שיר השירים א ב]]) "כי טובים דודיך מיין" {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא בר כהן[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר כהן|°]] בשם רבי יהודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]" תדע לך [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#חביבים דברי סופרים מדברי תורה|שחביבים דברי סופרים מדברי תורה]], שהרי [[ביאור:עץ מסורת#רבי טרפון|°]]<nowiki/>רבי טרפון, אלו לא קרא קריאת שמע, לא היה עובר אלא בעשה. ועל ידי שעבר על דברי [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל נתחייב מיתה, על שם: ([[קהלת י ח]]) "ופורץ גדר ישכנו נחש" תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}}: דברי תורה, יש בהן איסור ויש בהן היתר. יש בהן קולין ויש בהן חומרים. אבל דברי סופרים כולן חמורין הן. תדע לך שהוא כן, דתנינן תמן: {{ירו"מ-הדגשה|גבי זקן ממרא}} האומר "אין תפילין", לעבור על דברי תורה, פטור; {{שוליים|א_מ}}"חמש טוטפות" להוסיף על דברי סופרים, חייב. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חנניה בריה דרב אדא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנניה בריה דרב אדא|°]] בשם רבי תנחום בי רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום בי רבי חייא|°]]: חמורים דברי זקנים מדברי נביאים, <span id="דף_ט_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק ראשון#דף ט א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''טעמיה דרבי שמעון בר יוחאי, זה שינון וזה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון'''. אומרת הגמרא '''והא תנינן: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה'''. משמע שבעונתה זה יותר מדובר בתורה. '''הא בעונתה, חביבה מדברי תורה. היא היא'''. כלומר מקריאת שמע בעונתה זה כמו לימוד תורה. '''אמר רבי יודן: רבי שמעון בר יוחאי, על ידי שהיה תדיר בדברי תורה - לפיכך אינה חביבה יותר מדברי תורה'''. כלומר רבי שמעון בר יוחאי היה תורה אומנותו, עסק בתורה יומם ולילה, אז בעצם אצלו התורה - לימוד תורה - לא קריאת שמע בעונתה, אפילו לא יותר חביב מלימוד תורה. '''רבי אבא מרי: לא תנינן, אלא כאדם שהוא קורא בתורה'''. כלומר, מי שקורא את זה לא בזמן - הרי זה כקורא בתורה, משמע שבזמנה זה יותר. אבל כמו מה? כמו תורה שבעל פה, כמו משנה. אז רבי שמעון בר יוחאי, כיוון שהוא עוסק במשנה, אז בעצם זה אותו דבר, לא היה צריך להפסיק. '''ורבי שמעון בר יוחאי כדעתיה דרבי שמעון בר יוחאי אמר: העוסק במקרא מידה ואינה מידה'''. כלומר אדם שעוסק בתורה שבכתב זה טוב, אבל לא לגמרי, מהסיבה הפשוטה שאתה לא יכול להגיע להלכה מתורה שבכתב. '''ורבנן עבדי מקרא כמשנה''' - ותורה שבעל פה אתה יכול להגיע. אז תורה שבעל פה יותר חשובה. ורבנן, לכן הוא יכול להגיד שבעצם הקורא לאחר מכן זה כמו קורא בתורה שבכתב, אבל קודם לכן הוא כקורא במשנה, כמו שקורא תורה שבעל פה. רבי שמעון בר יוחאי עוסק בתורה שבעל פה, לכן בעצם הוא לא היה צריך להפסיק. אבל חכמים שסוברים שתורה שבכתב זה כמו תורה שבעל פה, הם לא יכלו להגיד את זה, כי הם אמרו - המשנה אומרת שמי שקורא לאחר מכן זה כמו שקורא בתורה שבכתב, אבל זה בעצם אותו דבר כמו תורה שבעל פה, ואם הוא קורא בזמנה זה יותר משובח ולכן צריך להפסיק. אנחנו ממשיכים בפרק א' הלכה ג'. '''בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקרו, ובבוקר יעמדו''', שנאמר "בשכבך ובקומך". בית שמאי אומרים צריכים לנהוג כמו שכתוב - בבוקר תעמוד, בערב תשכב. '''ובית הלל אומרים: כל אדם קורין כדרכן''', שנאמר "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". כלומר, בכל, אפילו בהליכה אפשר לקרוא קריאת שמע. '''אם כן, למה נאמר "בשכבך ובקומך"? אלא בשעה שבני אדם שוכבין, ובשעה שבני אדם עומדים'''. להגדיל את הזמן. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ח עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''זהו שינון.''' משום דמצות ק"ש שינון ודיבור הוא ואין מבטלין דיבור הלימוד מפני לימוד אחר '''והא תנינן וכו'.''' ומשמע הא ק"ש בעונתה חביבה יותר מד"ת ומשני היא היא כלומר לר"ש היא היא כדאמר ר' יודן לפי שהיה ר"ש תדיר בד"ת ולפיכך אין ק"ש בעונתה חביבה יותר מד"ת וכי קתני במתני' לשאר כל אדם הוא דקאמר '''א"ר אבא מרי.''' בלאו הכי ל"ק דלא תנינן אלא כאדם שהוא קורא בתורה והיינו מקרא ותידוק מינה הא בעונתה כמשנה היא וא"כ ר"ש שהיה לומד במשנה א"צ להפסיק אפי' בעונתה '''ר"ש בן יוחי כדעתיה.''' דאמר לקמן פ' כל כתבי העוסק במקרא מדה שאינה מדה היא ואינו כעוסק במשנה '''ורבנן עבדי מקרא כמשנה.''' והלכך לא מפרשי להמתני' כר"ש ומפסיקין לק"ש מד"ת '''מתני' יטו.''' על צדיהם דכתיב בשכבך דרך שכיבה '''יעמדו.''' דכתיב ובקומך דרך קימה '''כדרכן.''' בין בקימה בין בישיבה בין בשכיבה בין בהליכה '''גמ' הא דב"ה מקיימין תרין קריא.''' דידהו וקרא דב"ש אלא דב"ש מה מקיימין קרא דב"ה '''בשבתך בביתך פרט לעוסקים במצות.''' דמשמע בשבת דידך שאתה עוסק בדברי רשות '''ובלכתך בדרך פרט לחתנים.''' דמשמע בלכת דידך שאתה טרוד בדבר רשות פרט לחתן שטרוד במצוה '''מתני' אמר ר' טרפון וכו' כדיי היית.''' ראוי היית ליהרג ואם היית מת היית מתחייב בנפשך '''גמ' חברייא בשם ר' יוחנן וכו'.''' גרסינן להא פ' י"א דסנהדרין הלכה ד' ובפ"ב דע"ז דודים ד"ס לד"ת כלומר קרובים הן לד"ת וחביבים הן כד"ת '''וחכך כיין הטוב.''' חכך של סופרים כיין הטוב של תורה '''כי טובים דודיך.''' דברי סופרים הקרובים לד"ת וחביבים יותר מיינה של תורה '''יש בהן קולין.''' כלומר לפעמים תמצא בהן יותר קולא מד"ס שהן חמורין לעולם כדקתני במתני' דסנהדרין ומייתי לקמיה</div> <div class="yerum-leiden-text">זה שיטן וזה שיטן ואין מבטל שיטן מפני שיטן · והא תנינן הקורא מיכן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה · הא בעונתה חביבה מדברי תורה · היא היא · אמ' ר' יודן ר' שמעון בן יוחי על ידי שהיה תדיר בדברי תורה לפיכך אינה חביבה יותר מדברי תורה · אמ' ר' חמא מרי לא תנינן לא כאדם שהוא קורא בתורה · הא בעונתה כמשנה היא · ר' שמעון בן יוחי כדעתיה דר' שמעון בן יוחי אמ' העוסק במקרא מידה שאינה מדה · ורבנן עבדי מקרא כמשנה · מתני' בית שמי אומ' בערב כל אדם יטו ויקרו ובבוקר יעמודו שנ' ובשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך ובית הלל אומ' כל אדם קורין כדרכן שנ' ובלכתך בדרך · אם כן למה נאמ' ובשכבך ובקומך · לא בשעה שבני אדם שוכבין ובשעה שבני אדם עומדין · הא דבית הלל מקיימין תרין קריי' · מה מקיימין דבית שמי בשבתך בביתך ובלכתך בדרך · בשבתך בביתך פרט לעוסקים במצות · ובלכתך בדרך פרט לחתנים · תני מעשה בר' לעזר בן עזריה ור' ישמעאל שהיו שרויין במקום אחד · והיה ר' לעזר בן עזריה מוטה ור' ישמעאל זקוף · הגיע זמן עונת קרית שמע · נזקף ר' לעזר בן עזריה והיטה ר' ישמעאל · אמ' ר' לעזר לר' ישמעאל אחי לאחד או' מה לך זקנך מגודל והוא או' יהיה כנגד המשחיתים · אני שהייתי מוטה נזקפתי ואתה שהיית זקוף היטית · אמ' לו אתה נזקפת כדברי בית שמי · ואני היטיתי כדברי בית הלל · לא שלא יראוני התלמידים ויעשו הל' קבע כדברי בית שמי מתני' אמ' ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והיטיתי לקרות כדברי בית שמי וסיכנתי בעצמי מפני הליסטין · אמרו לו כדיי היית לחוב על עצמך שעברת על דברי בית הלל · חברייא בשם ר' יוחנן דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים כדברי תורה · חייך כיין הטוב · שמעון בר ווה בשם ר' יוחנן דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים יותר מדברי תורה · כי טובים דודיך מיין · ר' בא בר כהן בשם ר' יודה בן פזי תדע לך שחביבין דברי סופרים מדברי תורה שהרי ר' טרפון אילו לא קרא לא היה עובר לא בעשה · ועל ידי שעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה על שם ופורץ גדר ישכנו נחש · תני ר' ישמעאל דברי תורה יש בהן איסור ויש בהן היתר · יש בהן קולין יש בהן חומרין · אבל דברי סופרין כולן חמורין הן · תדע לך שהוא כן · דתניין תמן הדן אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור · חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב · ר' חנניה בריה דר' אדא בשם ר' תנחום ביר' חייא חמורים דברי זקינים מדברי נביאים</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' ענתה הגמרא: '''הא בית הלל מקיימים תרין קריין''', כלומר הסבירו גם את הפסוק של עצמם וגם את הפסוק של בית שמאי. עכשיו '''מה מקיימין בית שמאי "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך"'''? כלומר איך הם הסבירו את הפסוק של בית הלל, הרי לכאורה אפילו בהליכה מותר. עונה הגמרא: '''"בשבתך בביתך", פרט לעוסקים במצות'''. כלומר, זה בא להגיד שאם אתה יושב בבית פרט לך, אתה חייב בקריאת שמע, אבל אם אתה עסוק באיזו מצווה, אתה פטור. '''"ובלכתך בדרך" פרט לחתן''', כמו שכתוב "דרך גבר בעלמה". כלומר בעצם כשאדם עוסק בנישואין, הוא טרוד בעבידת מצווה, אז הוא יהיה פטור. '''ותני: מעשה ברבי אלעזר בן עזריא ורבי ישמעאל, שהיו שרויין במקום אחד. והוה רבי אלעזר בן עזריא מוטה, ורבי ישמעאל זקוף'''. כלומר רבי אלעזר בן עזריה שוכב ורבי ישמעאל זקוף. '''הגיע זמן קריאת שמע, נזקף רבי אלעזר בן עזריא והטה רבי ישמעאל'''. '''אמר רבי אלעזר בן עזריא לרבי ישמעאל''' - למה הדבר דומה? '''אומר לאחד מן השוק: מה לך זקנך מגודל'''. יש לך זקן יפה. אומר לו - נלך לגזור אותו, '''יהיה כנגד המשחיתים'''. '''אני שהייתי מוטה, נזקפתי. ואתה שהיית זקוף, הטית'''. כאילו כביכול אני אומר לך, מה עשית בסדר, ואתה שהיית זקוף הטית? '''אמר לו: אתה נזקפת כדברי בית שמאי'''. כלומר כשנזקפת בעצם נהגת כמו בית שמאי שאמרו שבבוקר צריך לעמוד. '''ואני הטיתי כדברי בית הלל'''. כלומר שלא יחשבו שאני נוהג כמו בית שמאי, לכן הטיתי, כי מותר גם בהטיה. עכשיו לכאורה בית הלל גם מסכימים שמותר גם בעמידה, אבל '''דבר אחר: שלא יראוני התלמידים ויעשו הלכה קבע כדברי בית שמאי'''. כלומר, התלמידים יראו אותי ויראו שאני עומד, ויראו אותך שהיית שוכב וקמת - כלומר יחשבו שצריכים לקרוא את זה בעמידה כמו בית שמאי. אז לכן אני נשכבתי כדי שיקבעו עליי כבית הלל. הלכה ד'. '''אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הלסטים'''. כלומר הוא שכב בערב כדי לקרוא קריאת שמע בשכיבה, ובזמן הזה עברו שם ליסטים והוא הסתכן. '''אמרו לו: כדי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל'''. '''חברייא בשם רבי יוחנן: דודים דברי סופרים לדברי תורה'''. כן, הגמרא - דברי סופרים, התורה שבעל פה, זה דודים, זה מקבילים לדברי תורה שבכתב. '''וחביבים כדברי תורה'''. כלומר, בעצם אותו דבר, באותה דרגה כמו דברי תורה, כי דכתיב "חכך כיין הטוב" - יין הטוב זה התורה שבכתב, חכך זה התורה שבעל פה, כי יין הטוב אותו דבר. '''רבי שמעון בר ווה בשם רבי יוחנן: דודים דברי סופרים לדברי תורה, וחביבים יותר מדברי תורה''', כי דכתיב "כי טובים דודיך מיין". הגמרא מוכיחה שתורה שבעל פה יותר טוב מתורה שבכתב. '''אמר רבי אבא בר כהן בשם רבי יהודה בן פזי: תדע לך שחביבים דברי סופרים מדברי תורה'''. באמת אני יכול להוכיח את זה - שהרי רבי טרפון, מה אמרנו? רבי טרפון הטה כבית שמאי, והוא סיכן את עצמו מפני הליסטים - הוא הגיע כמעט ונהרג. אילו לא היה קורא קריאת שמע בכלל, '''לא היה עובר אלא בעשה''' - עבר על עשה, התורה ציוותה לקרוא קריאת שמע, הוא לא קרא, אין על זה עונש. אבל '''על ידי שעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה''', כי דכתיב '''"ופורץ גדר ישכנו נחש"'''. רואים מכאן שדברי סופרים זה הרבה יותר חמור מאשר דברי תורה. '''תני רבי ישמעאל: דברי תורה, יש בהן איסור ויש בהן היתר. יש בהן קולין ויש בהן חומרים. אבל דברי סופרים כולן חמורין הן'''. '''תדע לך שהוא כן''' - וזה עוסק בזקן ממרה. זקן ממרה, אם הוא אומר אין תפילין בכלל, כלומר הוא בעצם עוקר דבר שעברו על דברי תורה - '''האומר "אין תפילין", לעבור על דברי תורה, פטור'''. הוא עקר דבר לגמרי, הוא פטור. אבל אם הוא אומר '''"חמש טוטפות" להוסיף על דברי סופרים, חייב'''. כלומר הוא מוסיף, אנחנו יודעים שהלכה למשה מסיני שיש ארבעה, הוא בא ואומר חמישה - אז בעצם הוא חייב. מכאן שזה יותר חמור מאשר דברי תורה. '''רבי חנניה בריה דרב אדא בשם רבי תנחום בי רבי חייא: חמורים דברי זקנים מדברי נביאים'''. כלומר דברי חכמים יותר חמורים מדברי נביאים. דכתיב "אל תטיפו יטיפו" - הקדוש ברוך הוא אומר לנביאים אל תתנבאו יותר, עם ישראל לא רוצה לשמוע, תפסיקו. ואילו לגבי דברי חכמים כתוב "הטיף לך לאזן משך" - כלומר הקדוש ברוך הוא מצווה את החכמים שהם כן יטיפו לעם ישראל. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ט עמוד א<span class="yerum-runnum">17</span></div> דכתיב: ([[מיכה ב ו]]) "אל תטיפו יטיפון, לא יטיפו לאלה לא יסג כלימות." {{ירו"מ-ביאור|שהקדוש ברוך הוא אמר לנביאים לא להטיף לישראל, כי אינם רוצים לשמוע}} וכתיב: ([[מיכה ב יא]]) "אטיף לך ליין ולשכר" {{ירו"מ-ביאור|שהקדוש ברוך הוא מצווה לחכמים שיטיפו לישראל}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#נביא צריך מופת, אך חכם אינו צריך|נביא וזקן למי הן דומין]]? למלך ששולח ב' פלמטרין {{ירו"מ-ביאור|שרים}} שלו למדינה. על אחד מהן כתב: אם אינו מראה לכם חותם שלי וסמנטירין {{ירו"מ-ביאור|כתב הרשאה}} שלי, אל תאמינו לו. ועל אחד מהן כתב: אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי, האמינוהו בלא חותם ובלא סמנטירין. כך בנביא כתיב: ([[דברים יג ב|דברים ראה יג ב]]) "ונתן אליך אות או מופת"; ברם הכא: ([[דברים יז יא|דברים שופטים יז יא]]) "על פי התורה אשר יורוך". הדא {{ירו"מ-הוסר|דתימא}}{{ירו"מ-הדגשה|דתימר}} {{ירו"מ-הדגשה|שהלכה כבית הלל}}, [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#יצאה בת קול שהלכה כבית הלל|משיצאת{{ירו"מ-הדגשה|ה}} בת קול]], אבל עד שלא יצאת בת קול, כל הרוצה להחמיר על עצמו, לנהוג כחומרי [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי וכחומרי [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל, על זה נאמר: ([[קהלת ב יד]]) "הכסיל בחושך הולך" כקולי אילו ואילו, נקרא רשע. אלא אי כקולי דדין וכחומרי דדין, אי כקולי דדין וכחומרי דדין. הדא {{ירו"מ-הוסר|דתימא}}{{ירו"מ-הדגשה|דתימר}} עד שלא יצאת בת קול, אבל משיצאת בת קול, לעולם הלכה כדברי [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל. וכל העובר על דברי [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל, חייב מיתה. תני: יצאת בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים, אבל הלכה כדברי [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל. איכן יצאה בת קול? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב ביבי[[ביאור:עץ מסורת#רב ביבי|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: ביבנה יצאה בת קול. ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_א_א|ירושלמי ברכות, פרק א, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_א_ה"> </span> {{מתני'|ברכות א ה}} {{שוליים|א_מא}}בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר; לקצר, אינו רשאי להאריך. לחתום, אינו רשאי שלא לחתום. שלא לחתום, אינו רשאי לחתום.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] בשם רבי שמואל בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]]: על שם {{ירו"מ-הדגשה|מה שנאמר}}: ([[יהושע א ח]]) "והגית בו יומם ולילה" [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מספר הברכות בקריאת שמע|שתהא הגיות היום והלילה שוין]]. {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שבלילה לא אומרים פרשת ציצית הוסיפו ברכה אחרי קריאת שמע}} רבי יוסי בר אבין[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: על שם {{ירו"מ-הדגשה|מה שנאמר}}: ([[תהילים קיט קסד]]) "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך" {{ירו"מ-הדגשה|לכן תיקנו שלוש ברכות בבקר וארבע בערב אמר}} רב נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רב נחמן|°]] בשם רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: כל המקיים שבע ביום הללתיך, כאלו קיים והגית בו יומם ולילה, {{ירו"מ-הדגשה|שהשווה הגיות יום ללילה}}. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#עשרת הדברות בקריאת שמע|מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום]]? רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]] ורבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]]. רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] אמר: מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה. רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]] אמר: מפני שעשרת הדברות כלולין בהן. ([[שמות כ ב|שמות יתרו כ ב]]) "אנכי ה' אלהיך" — ([[דברים ו ד|דברים ואתחנן ו ד]]) "שמע ישראל ה' אלהינו". ([[שמות כ ב|שמות יתרו כ ב]]) "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" — ([[דברים ו ד|דברים ואתחנן ו ד]]) "ה' אחד". ([[שמות כ ו|שמות יתרו כ ו]]) "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" — ([[דברים ו ה|דברים ואתחנן ו ה]]) "ואהבת את ה' אלהיך". מאן דרחים מלכא, {{ירו"מ-ביאור|מי שאוהב את המלך}} לא משתבע בשמיה ומשקר. ([[שמות כ ז|שמות יתרו כ ז]]) "זכור את יום השבת לקדשו" ([[במדבר טו מ|במדבר שלח טו מ]]) "למען תזכרו" [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי אומר: זו מצות שבת, שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה, דכתיב: ([[נחמיה ט יד]]) "ואת שבת קדשך הודעת להם, ומצות וחוקים ותורה צוית {{ירו"מ-הוסר|וגו"}} להם ביד משה עבדיך". להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה. ([[שמות כ יא|שמות יתרו כ יא]]) "כבד את אביך ואת אמך" — ([[דברים יא כא|דברים עקב יא כא]]) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". ([[שמות כ יב|שמות יתרו כ יב]]) "לא תרצח" — ([[דברים יא יז|דברים עקב יא יז]]) "ואבדתם מהרה", {{ירו"מ-הדגשה|ד}}מאן דקטיל מתקטיל. {{ירו"מ-ביאור|מי שרוצח סופו שירצח}} ([[שמות כ יב|שמות יתרו כ יב]]) "לא תנאף" — ([[במדבר טו לט|במדבר שלח טו לט]]) "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אמר רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]]: ליבא ועינא, תרין סרסורין דחטאה, {{ירו"מ-ביאור|לב ועניים שני סרסורים לעבירה}} דכתיב" ([[משלי כג כו]]) "תנה <span id="דף_ט_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''נביא וזקן''' — כלומר תלמיד חכם ונביא, למה הם דומים? למלך ששולח שני פרלמנטרים, כלומר שני שליחים. לאחד מהם הוא אומר לו: אל תשמעו ממנו אלא אם כן '''יראה לכם חותם שלי וסמנטירין שלי''', כלומר את כתב הרשאה שלי. ואל אחד הוא כותב: '''אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי, האמינוהו בלא חותם ובלא סמנטירין''', כלומר בלי כתב הרשאה. אז גם ככה בנביא כתוב "'''ונתן אליך אות או מופת'''", רק אז תשמע לו. במה זה בתלמיד חכם? כתוב '''על פי התורה אשר יורוך'''. לא צריך שום ראיה, שום אותות, שום מופתים, צריך לשמוע בכל דברי חכמים. עכשיו הגמרא חוזרת. אמרנו שהלכה כבית הלל, אז הגמרא אומרת: הדא, משיצאת בת קול. אבל '''עד שלא יצאת בת קול, כל הרוצה להחמיר על עצמו, לנהוג כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל, על זה נאמר: "הכסיל בחושך הולך"'''. כמו מי שרוצה לקחת את כל החומרות עליו נאמר "הכסיל בחושך הולך". ומי שרוצה לקחת את כל הקולות, מחפש כל קולה בכל דבר — '''כקולי אילו ואילו, נקרא רשע'''. '''אלא אי כקולי דדין וכחומרי דדין, אי כקולי דדין וכחומרי דדין'''. כלומר או שהוא לוקח את כל הקולות והחומרות של בית שמאי, או את הקולות והחומרות של בית הלל, כאחד מהם. אבל כל זה '''עד שלא יצאת בת קול'''. '''אבל משיצאת בת קול, לעולם הלכה כדברי בית הלל. וכל העובר על דברי בית הלל, חייב מיתה''', כמו שראינו ר' יונתן שאמרו לו כדאי היית רכוב בנפש בעצמך. '''תני: יצאת בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים, אבל הלכה כדברי בית הלל'''. '''איכן יצאה בת קול?''' אמר רב ביבי בשם רבי יוחנן: '''ביבנה יצאה בת קול'''. כן, ביבנה, שם יצאה בת קול, שאחרי שכתוב שחלקו כמה שנים וכולי, באה בת קול ואמרה הלכה כדברי בית הלל. ומאז בעצם אנחנו חייבים לנהוג כמו בית הלל. פרק א' הלכה א'. מה תנינן? '''בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה'''. כלומר בקריאת שמע של שחר אנחנו מברכים שתי ברכות לפניה — מברכים יוצר אור ואהבה רבה — ואחת לאחריה, זה גאל ישראל. '''ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה'''. כלומר, אנחנו במעריב, ערבים ואהבה רבה זה לפניה, וגאל ישראל והשכיבנו זה שתיים לאחריה. '''אחת ארוכה ואחת קצרה'''. יש כל מיני שאלות מה זה בדיוק ארוכה וקצרה. יש אומרים שארוכה זה ממש באורך, כלומר יש ברכות שהן ארוכות וברכות קצרות, וכמו שהפרשנים מסבירים, ארוכה זה השכמת ומונע... כלומר השם ומגן שזו ארוכה והשכיבנו שהיא קצרה. פירוש אחר, שארוכה פירושה ברכה שמתחילה ב"ברוך" ומסיימת ב"ברוך", וברכה קצרה זו ברכה שרק פותחת ב"ברוך" ולא מסיימת ב"ברוך". '''מקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר; לקצר, אינו רשאי להאריך'''. כלומר, זה בעצם משהו כללי, לא נאמר רק לגבי קריאת שמע, אלא לגבי כל הברכות שחכמים תיקנו לנו — להאריך, כלומר לפתוח ב"ברוך" ולסיים ב"ברוך", אז הוא לא רשאי לקצר, וגם הפוך. '''לחתום, אינו רשאי שלא לחתום. שלא לחתום, אינו רשאי לחתום'''. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ט עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''דכתיב אל תטיפו יטיפון.''' מקרא הוא במיכה שהנביא אמרה הם בשם ה' שראוי למנוע מהן דברי נביאות הואיל ואינם משגיחין ומבזין דבריו כמו שאמר אל תטיפו יטיפון לא יטיפו לאלה לא יסג כלימות לפי שאינם חפצים אלא בדברי שקר וכזב כמו שמסיים שם לו איש הלך רוח ושקר כזב אטיף לך ליין ולשכר והיה מטיף העם הזה ולפיכך צוה השם למנוע דברי נביאות מהם אבל בדברי הזקנים לא מצינו כן אלא אף ע"פ שאינם משגיחים אמרה תורה והגידו לך את דבר המשפט וענש להממרים ואינם שומעין לדבריהם הרי חמורים הם דברי זקינים מדברי נביאים '''פלימנטרין.''' הבא בשליחות המלך לעשות ולפקח על דבר פרטי נקרא פלימאנטרוס בלשון רומי '''סמנטרין.''' סימן כתב ואות מהמלך '''ברם הכא ע"פ התורה אשר יורוך.''' אשר הם אומרים כך ציותה התורה מבלתי אות וסימן תאמין להם '''הדא דתימר.''' דעבדינן כב"ה משיצא בת קול כדלקמן '''הדין דתימר.''' להא דאמרן הרוצה להחמיר וכו' או כקולי וכחומרי ב"ש עושה עד שלא יצאת בת קול שהלכה כב"ה לעולם '''ביבנה.''' כשהיו סנהדרין קבועין ביבנה '''מתני' בשחר מברך שתים לפניה.''' יוצר אור ואהבה '''ואחת לאחריה.''' אמת ויציב '''ובערב מברך שתים לפניה.''' מעריב ערבים ואהבת עולם ושתים לאחריה אמת ואמונה והשכיבנו '''אחת ארוכה ואחת קצרה.''' אשתים שלפניה קאי בין בשחרית בין בערבית ארוכה היא שפותחת בברוך וחותמת בברוך וזהו יוצר אור וכן מעריב ערבים. קצרה היא אהבה בשחרית ובערבית שחותמת בברוך ואינה פותחת בברוך '''מקום שאמרו להאריך.''' לפתוח ולחתום בברוך '''אינו רשאי לקצר.''' שלא לפתוח או שלא לחתום '''לקצר.''' שלא לפתוח בברוך או שלא לחתום אינו רשאי להאריך לפתוח בברוך או לחתום '''לחתום.''' אקצרה קאי דמקום שאמרו לחתום בברוך ולא לפתוח אינו רשאי לשנות שלא לחתום ולפתוח בברוך '''ושלא לחתום.''' מקום שאמרו שלא לחתום כגון ברכת הפירות וברכת המצות אינו רשאי לחתום '''גמ' שתהא הגיית היום והלילה שוין.''' ולפיכך תיקנו בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה וג' פרשיות של ק"ש הרי שלש ג"כ ובערבית לחד מ"ד לקמן שאין אומרים כי אם ב' פרשיות של ק"ש תיקנו שתים לפניה ושתים לאחריה ובזה היום והלילה שוין '''על שם שבע ביום הללתיך.''' ר' יהושע בן לוי טעמא דכל הברכות הללו קאמר דשחרית ודערבית '''כל המקיים שבע ביום הללתיך.''' וקורא ק"ש עם ברכותיה שלפניה ושלאחריהבשחרית ובערבית '''למען תזכרו.''' ועשיתם את כל מצותי וזו היא מצות שבת כדדריש רבי</div> <div class="yerum-leiden-text">דכת' אל תטיפו יטיפון אל יטיפו לאלה לא יסג כלימות · וכת' אטיף לך ליין ולשכר · נביא וזקן למה הן דומין · למלך ששולח שני פלמטרין שלו למדינה · על אחד מהן כתב אם אינו מראה לכם חותם שלי וסלמנטירין שלי אל תאמינו לו · ועל אחד מהן כתב אעפ' שאינו מראה לכם חותם שלי · האמינוהו בלא חותם וסמנטירין · כך בנביא כת' ונתן אליך אות או מופת · ברם הכא על פי התורה אשר יורוך' · הדא דתימר משייצאת בת קול · אבל עד שלא יצאת בת קול כל הרוצה להחמיר על עצמו ולנהוג כחומרי בית שמי וכחומרי בית הלל על זה נאמ' הכסיל בחושך הולך · כקולי אילו ואילו נקרא רשע · לא אי כקולי וכחומרי דדין · אי כקולי וכחומרי דדין · הדין דתימ' עד שלא יצאת בת קול · אבל משייצאת בת קול לעולם הלכה כדברי בית הלל וכל העובר על דברי בית הלל חייב מיתה · תני יצאת בת קול ואמרה אילו דברי אלהים חיים אבל הל' כדברי בית הלל · איכן יצאת בת קול ר' ביבי אמ' בשם ר' יוחנן ביבנה יצאת בת קול · מתני' בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה · מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך : לחתום אינו רשאי שלא לחתום · שלא לחתום אינו רשאי לחתום · ר' סימון בשם ר' שמואל בר נחמן על שם והגית בו יומם ולילה · שתהא הגיית היום והלילה שוין · ר' יוסי בר אבין בשם ר' יהושע בן לוי · על שם שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך · ר' נחמן בשם ר' מנא כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה · מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום · ר' לוי ור' סימון · ר' סימון אמ' מפני שכתובן שכיבה וקימה · ר' לוי אמ' מפני שעשרת הדיברות כלולין בהן · אנכי יי' אלהיך · שמע יש' יי' אלהינו · לא יהיה לך אלהים אחרים על פני · יי' אחד · לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא · ואהבת את יי' אלהיך · מאן דרחים מלכא לא לישתבע בשמייה ומשקר · זכור את יום השבת לקדשו למען תזכרו · ר' א' זו מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה שלתורה · אמ' ר' לעזר בר' אבינא מצות דשבת מלא · ואת שבת קדשך הודעת להם · להודיעך שהיא שקולה כנגד מצותיה שלתורה · כבד את אביך ואת אמיך · למען ירבו ימיכם וימי בניכם · לא תרצח · ואבדתם מהרה · מאן דקטיל מתקטיל · לא תנאף · לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם · אמ' ר' לוי ליבא ועינא תרין סרסורי דחטאה תנה</div> <div class="yerum-side">'''מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום.''' שמע והיה אם שמוע שאומרין אותן בבקר ובערב דאלו פ' ויאמר פלוגתא היא לקמן בפרקין אם מזכירין יציאת מצרים בלילות '''מפני שעשרת הדברות כלולין בהן.''' כדמפרש ואזיל דבפסוק ראשון כלולין ב' דברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך וכן כולן בכל הג' פרשיות ורובן בב' פרשיות הראשונות הן. והנכון דגרסי' מפני מה קורין ג' פרשיות הללו וכאידך מ"ד '''כבד את אביך ואת אמך.''' למען יאריכון ימיך וזהו נרמז בפסוק למען ירבו ימיכם וימי בניכם שאם תקיימו מצוה זו ירבו ימיכם וכן ימי בניכם אם הם יקיימו '''כתיב תנה בני לבך לי ועיניך.''' דריש ועיניך אדלעיל שאם תתן לי לבך ועיניך אז דרכי תצרנה כדמסיים אמר הקב"ה וכו' '''וכתיב וה' אלהים אמת.''' כלומר אחר שיאמר אלהיכם צריך לומר אמת ולא יפסיק כדכתיב וה' אלהים אמת ובכאן נרמז שלא יעיד שקר כ"א אמת כמו שהקב"ה הוא אמת וכדמסיים ר' לוי לקמיה ואיידי דדריש מלת אמת מייתי נמי להאי דר' בון דדריש בפ"ק דסנהדרין הלכה א' על הא דאמר התם חותמו של הקב"ה אמת ומהו אמת. ולמה חותמו אמת א"ר בון שהוא אלהים חיים ומלך עולם ונוטריקון של אמת אלהים מלך תמיד</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' גמ': '''בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה''', כמו שאמרנו במשנה. אמר רבי סימון בשם רבי שמואל בר נחמן, למה בעצם בערב אומרים שתי ברכות לפניה ושתיים לאחריה? אמר: כיוון שכתוב '''והגית בו יומם ולילה, שתהא הגיות היום והלילה שוין'''. כלומר, כיוון שבלילה אין לנו פרשת ציצית — אנחנו נוהגים להגיד פרשת ציצית, אבל בארץ ישראל לא נהגו להגיד אותה בלילה, כיוון שכתוב "וראיתם אותו", בעצם ציצית לא נוהגת בלילה. אנחנו מזכירים את זה בגלל שמוזכר שם יציאת מצרים, אבל בארץ ישראל לא אמרו פרשת ציצית. אז יש חסר פרשה אחת, לכן הוסיפו ברכה נוספת כדי שיהיו אותן אמירות בשחרית ובערבית. רבי יוסי בר אבין בשם רבי יהושע בן לוי, על שם: '''שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך'''. כלומר "משפטי צדקך" זה בעצם קריאת שמע, ששם כנגד עשרת הדיברות מופיעים ברמזים, ויש אומרים אפילו כנגד כל תרי"ג מצוות, אז עליהם יש שבע ביום הללתיך — שבע ברכות. ביום יש שלוש ובערב יש עוד ארבע. רב נחמן בשם רבי מנא: '''כל המקיים שבע ביום הללתיך''', כלומר שהוא מברך שבע ברכות הללו, '''כאלו קיים והגית בו יומם ולילה''', כיוון שהוא השווה הגיות היום והלילה. '''מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום?''' כלומר, על מה קוראים את שמע וקיים ה' שמו בכל יום. רבי לוי ורבי סימון. רבי סימון אמר: '''מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה'''. כלומר, כי בשמע ישראל כתוב "ובשכבך ובקומך". ורבי לוי אמר: '''מפני שעשרת הדברות כלולין בהן'''. כלומר, אם נבדוק, נראה שכל עשרת הדברות נכתבות ברמז בתוך שמע ישראל. הנה נראה: '''"אנכי ה' אלהיך"''' זה מקביל ל'''"שמע ישראל ה' אלהינו"'''. '''"לא יהיה לך אלהים אחרים"''' זה מקביל ל'''"ה' אחד"'''. '''"לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא"''' זה מקביל ל'''"ואהבת את ה' אלהיך"''', כי מי שאוהב את המלך לא נשבע בשמו לשקר. '''"זכור את יום השבת לקדשו"''' זה מה שכתוב '''"למען תזכרו"'''. המילה "תזכרו" באה לרמוז על שבת. רבי אומר: '''זו מצות שבת, שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה'''. כלומר, "למען תזכרו" את כל מצוות ה' — זה בעצם רומז ששבת שקולה כנגד כל המצוות, לא רק בגלל המילה עצמה של זכירה, אלא בגלל ש"למען תזכרו" את כל מצוות ה'. מה הרמז שהתורה שקולה כנגד כל המצוות? '''דכתיב: "ואת שבת קדשך הודעת להם, ומצות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדיך"'''. כלומר, התורה מקישה שבת קדשך לכל שאר המצוות. '''"כבד את אביך ואת אמך"''' — איפה זה נרמז בקריאת שמע? '''"למען ירבו ימיכם וימי בניכם"'''. '''"לא תרצח"''' — איפה נרמז? כתוב '''"ואבדתם מהרה"''', '''מאן דקטיל מתקטיל''', מי שרוצח הורגים אותו. '''"לא תנאף"''' — איפה זה רמוז? '''"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"'''. אמר רבי לוי: '''ליבא ועינא, תרין סרסורין דחטאה''', כלומר הלב והעין, הם בעצם מה שגורמים לאדם לחטוא, '''דכתיב: "תנה בני לבך לי, ועיניך דרכי תצרנה"'''. אמר הקדוש ברוך הוא: '''אי יהבת לי לבך ועיניך, אנא ידע דאת לי''', כלומר אם אתה נותן לי את הלב והעיניים שלך, לעסוק בדברי קודש, אז אני יודע שאתה איתי, כי מי שמביא אותך לחטוא זה העיניים והלב. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ט עמוד א''' {{שוליים|א_מא}} '''בברכות קריאת שמע - שחרית שתי ברכות לפניה ואחת לאחריה, וערבית שתי ברכות לפניה ושתיים לאחריה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן נט , שו"ע או"ח סימן רלו סעיף א , סמ"ג עשין יח <קטע סוף=ט א/> ==דף ט עמוד ב== <קטע התחלה=ט ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כדברי הירושלמי שבשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח נט, רלו א) על פי הטעם שההגיות יומם ולילה שוין. {{שוליים|א_מב}} '''הכהנים אומרים ברכה אחת קודם קריאת שמע בבית המקדש בכל בוקר, ותוכנה "אהבה רבה" (ברכת אהבת עולם).''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ו, הלכה ד. ''הכרעה:'' נפסק כרב מתנה בשם שמואל שהברכה שברכו הכהנים היא ברכת "אהבה רבה", וכן פסק הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק ו הלכה ד. {{שוליים|א_מג}} '''בשבת מוסיפים בברכה נוסח מיוחד בקרבן המוסף.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ו, הלכה ד. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שבשבת מוסיפים "תכנת שבת" בברכת המוספין, כמבואר ברמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ו הלכה ד. {{שוליים|א_מד}} '''המשמר היוצא מברך את המשמר הנכנס בברכה של אחווה ואהבה ושלום.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ו, הלכה ד. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חלבו שהברכה היא "השוכן בבית הזה יטע ביניכם אהבה ואחוה שלום וריעות", וכן הביא הרמב"ם. {{שוליים|א_מה}} '''המשכים לשנות בתורה קודם קריאת שמע וברכותיה, האם צריך לברך ברכות התורה בנפרד.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ז, הלכה י , שו"ע או"ח סימן מז סעיף ז. ''הכרעה:'' נפסק שאם השכים לשנות קודם קריאת שמע צריך לברך ברכות התורה, ולאחר קריאת שמע וברכותיה אין צריך לברך שנית - כמבואר ברמב"ם ושו"ע. {{שוליים|א_מו}} '''חובת ברכת התורה חלה גם על לימוד הלכות ולא רק על מדרש פסוקים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ז, הלכה י , שו"ע או"ח סימן מז סעיף ז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי סימון בשם ריב"ל שבין למדרש בין להלכות צריך לברך, וכך הכריעו הרמב"ם והשו"ע שברכת התורה חלה על כל סוגי לימוד התורה כולל הלכות. {{שוליים|א_מז}} '''הקורא קריאת שמע עם אנשי המעמד לא יצא ידי חובתו, שכן הם מאחרים בקריאתם מזמנה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ז, הלכה י , שו"ע או"ח סימן מז סעיף ב <קטע סוף=ט ב/> ==דף י עמוד א== <קטע התחלה=י א/>. ''הכרעה:'' נפסק כתני הירושלמי שהקורא עם אנשי מעמד לא יצא, ומכאן שזמן קריאת שמע נמשך עד סוף שעה שלישית ולא יאוחר מכך. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ט עמוד ב<span class="yerum-runnum">18</span></div> בני לבך לי, ועיניך דרכי תצרנה". אמר הקדוש ברוך הוא: אי יהבת לי {{ירו"מ-ביאור|אם תתן לי}} לבך ועיניך, אנא ידע דאת לי. ([[שמות כ יג|שמות יתרו כ יג]]) "לא תגנוב" — ([[דברים יא יד|דברים עקב יא יד]]) "ואספת דגנך", ולא דגנו של חבירך. ([[שמות כ יג|שמות יתרו כ יג]]) "לא תענה ברעך עד שקר" — ([[במדבר טו מא|במדבר שלח טו מא]]) "אני ה' אלהיכם", וכתיב ([[ירמיהו י י]]) "וה' אלהים אמת" מהו אמת? אמר רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]]: שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]]: אמר הקדוש ברוך הוא: אם העדת לחבירך עדות שקר, מעלה אני עליך כאלו העדת עלי, שלא בראתי שמים וארץ. ([[שמות כ יד|שמות יתרו כ יד]]) "לא תחמוד בית רעך" ([[דברים ו ט|דברים ואתחנן ו ט]]) "וכתבתם על מזוזות ביתך" ביתך ולא בית חבירך. תמן ({{ירו"מ-הדגשה|מסכת תמיד פרק ה}}) תנינן: אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת! והן בירכו. מה בירכו? רב מתנא[[ביאור:עץ מסורת#רב מתנא|°]] אמר בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]]: {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-ביאור|אהבה רבה}}. {{ירו"מ-הוסר|זו ברכת תורה }}וקראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם ריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|מזה שקראו עשרת הדיברות והפסיקו בין הברכה לקריאת שמע}} זאת אומרת, שאין הברכות מעכבות. אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: אין מן הדא, {{ירו"מ-ביאור|אם מזה אתה רוצה להוכיח}} לית את שמע מינא כלום, {{ירו"מ-ביאור|אין מכאן ראיה}} {{ירו"מ-הדגשה|כיוון}} שעשרת הדברות הן הן גופה של שמע. {{ירו"מ-הדגשה|ואין זה נחשב הפסקה}} דרב מתנא[[ביאור:עץ מסורת#רב מתנא|°]] ורבי שמואל בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]] תרוויהון אמרי: בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום, ומפני מה אין קורין אותן? מפני טענות המינין, שלא יהו אומרים" אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי שמואל בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]] בשם רבי יהודה בר זבודא[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה בר זבידא|°]]: בדין היה שיהיו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום. ומפני מה אין קורין אותן? שלא להטריח את הצבור. מאי טעמא? {{ירו"מ-ביאור|למה היו צריכים לקרא פרשת בלק}} רבי חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] אמר: מפני שכתיב בה שכיבה וקימה. {{ירו"מ-הדגשה|כמו בשמע ישראל}} רבי יוסי בי רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] אמר: מפני שכתיב בהן יציאת מצרים ומלכות. {{ירו"מ-הדגשה|יציאת מצרים דכתיב: "אל מוציאם ממצרים" מלכות דכתיב: "וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו}}" אמר רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: מפני שכתובה בתורה ובנביאים {{ירו"מ-ביאור|במיכה כתוב עמי זכור מה יעץ וכ"ו}} ובכתובים {{ירו"מ-ביאור|בנחמיה כתוב וישכור את בלעם וכ"ו:}} {{שוליים|א_מב}}אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת, והן בירכו. מה בירכו? {{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רב מתנה[[ביאור:עץ מסורת#רב מתנא|°]] בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: {{שוליים|א_מג}} {{ירו"מ-הדגשה|אהבה רבה}}{{ירו"מ-הוסר| זו ברכת התורה}}. והלא לא בירכו יוצר המאורות? {{ירו"מ-הדגשה|אמר ליה}} רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה|°]]: עדיין לא יצאו המאורות ותימר יוצר המאורות! ובשבת מוסיפין {{שוליים|א_מד}}ברכה אחת למשמר היוצא. מהו {{ירו"מ-הדגשה|ה}}ברכה? אמר רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]]: זו היא: השוכן בבית הזה יטע ביניכם אחוה ואהבה ושלום וריעות. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: {{שוליים|א_מה}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברכות התורה|השכים לשנות קודם קריאת שמע, צריך לברך {{ירו"מ-הדגשה|ברכות התורה}}]] לאחר קריאת שמע, אין צריך לברך. אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: {{שוליים|א_מו}}והוא ששנה על אתר. {{ירו"מ-ביאור| שלמד תורה מיד}} רבי חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] אמר: נראים הדברים, {{ירו"מ-הדגשה|שעל}} מדרש צריך לברך, {{ירו"מ-הדגשה|שהם על פסוקי התורה אבל על}} הלכות אין צריך לברך. רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: בין {{ירו"מ-הדגשה|ל}}מדרש בין {{ירו"מ-הדגשה|ל}}הלכות צריך לברך. אמר רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]]: {{ב|נהגין הוינן יתבין קומי רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]], {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} |רגילים היינו לשבת לפני רב}} {{שוליים|א_מז}}{{ירו"מ-הוסר|נהגין הוינן יתבין קומי רב }}ובין {{ירו"מ-הדגשה|ל}}מדרש בין {{ירו"מ-הדגשה|ל}}הלכות, זקיקינן למיברכה. {{ירו"מ-ביאור|הצריך אותנו לברך}} תני: הקורא עם אנשי מעמד לא יצא, <span id="דף_י_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק ראשון#דף י א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''"לא תגנוב"''' — איפה זה נרמז? כתוב '''"ואספת דגנך"''', דגנך ולא דגנו של חבירך. '''"לא תענה ברעך עד שקר"''' — איפה זה נרמז? כתוב '''"אני ה' אלהיכם"''', וכתיב '''"וה' אלהים אמת"'''. מהו אמת? אמר רבי אבון: '''שהוא אלהים חיים ומלך עולם'''. אמר רבי לוי: אמר הקדוש ברוך הוא: '''אם העדת לחבירך עדות שקר, מעלה אני עליך כאלו העדת עלי, שלא בראתי שמים וארץ'''. זה נרמז בפסוק "אני ה' אלהיכם" ו"אמת". '''"לא תחמוד בית רעך"''' — איזה פסוק עומד על זה? כתוב '''"וכתבתם על מזוזות ביתך"''', ביתך ולא בית חבירך. תמן, במסכת תמיד, המשנה שם אומרת: '''אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת! והן בירכו'''. כלומר הכוהנים אחרי ששוחטים את התמיד, הממונה אומר להם תברכו ברכה אחת, והם בירכו. מה בירכו? אמר רב מתנא בשם שמואל: אהבה רבה, "כי לאהבת עולם". מיד אחרי זה הם קוראים את עשרת הדברות, אומרים שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. רבי אמי בשם ריש לקיש: זאת אומרת, שאין הברכות מעכבות, שהרי הוא קורא עשרת הדברות ומפסיק בין הברכה לקריאת שמע — אם היה מעכב היה צריך לקרוא את זה מיד. אמר רבי אבא: אין מן הדא, לית את שמע מינה כלום, שעשרת הדברות הן הן גופה של שמע. כלומר, עשרת הדברות זה כמו שמע ישראל, אז כאילו הברכה מקושרת. דרב מתנא ורבי שמואל בר נחמן תרוויהון אמרי: '''בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום, ומפני מה אין קורין אותן? מפני טענות המינין, שלא יהו אומרים: אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני'''. כלומר, המינים היו אומרים שרק עשרת הדברות ניתנו למשה בסיני, אם היינו קוראים את זה כל יום. לכן תיקנו שלא יקראו את עשרת הדברות, כדי שנדע שכל התורה כולה ניתנה בסיני. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יהודה בר זבודא: '''בדין היה שיהיו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום'''. גם פרשת בלק ובלעם היו צריכים לקרוא כל יום. ולמה לא קוראים אותה? '''שלא להטריח את הצבור'''. כלומר זו פרשה ארוכה, לא רוצים להצריך. עכשיו, למה בעצם רצו לקרוא את זה? מאי טעמא? רבי חונה אמר: '''מפני שכתיב בה שכיבה וקימה'''. כמו שכתוב בשמע ישראל "ובשכבך ובקומך", שם כתוב "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". רבי יוסי בי רבי בון אמר: '''מפני שכתיב בהן יציאת מצרים ומלכות'''. יציאת מצרים — שכתוב שמה שהוציאם ממצרים, מלכות — דכתיב שם "וירם מגוג מלכו ותנשא מלכותו". עכשיו שואלים: אם כן שיגידו רק את הפסוקים האלה? אז הגמרא אומרת שכל פרשה שמשה רבנו לא חילק, אנחנו לא יכולים לחלק. אמר רבי אלעזר, הסבר אחר: למה צריך היה לקרוא את פרשת בלעם כל יום? '''מפני שכתובה בתורה ובנביאים ובכתובים'''. כלומר, הפרשה הזו מוזכרת גם בתורה, גם בנביאים וגם בכתובים. בתורה — פרשת בלק. בנביאים — כתוב "עמי זכר נא מה יעץ בלק... מה עשה לו בלעם" וכולי. ובכתובים, כלומר בנחמיה, כתוב "ויזכור להם את בלעם". בהמשך המשנה שם במסכת תמיד: '''אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת, והן בירכו'''. כמו שאמרנו, בירכו. מה בירכו? אמר רב מתנה בשם שמואל: אהבה רבה. שואלת הגמרא: '''והלא לא בירכו יוצר המאורות?''' הרי יוצר המאורות קודם לאהבה רבה, אז למה הם לא ברכו את זה? אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה: '''עדיין לא יצאו המאורות ותימר יוצר המאורות!''' כלומר, יוצר המאורות אתה יכול להגיד רק אחרי שהמאורות יצאו, והמאורות עדיין לא יצאו, לכן לא שייך לברך את זה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ט עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''ביתך ולא בית חבירך.''' ובזה נרמז כל הדבור לא תחמוד שאם חומד לבית חבירו סוף שיחמוד אשתו וכל אשר לו '''תמן תנינן.''' פ"ה דתמיד '''זו ברכת תורה.''' לפי שקורין בעשרת הדברות היו צריכין לברך ברכת התורה בתחילה '''זאת אומרת שאין הברכות של ק"ש מעכבות.''' שהרי לא בירכו ברכות שלפניה '''אין מן הדא לית ש"מ כלום.''' דהיינו טעמא שלא היו מברכין ברכות ק"ש משום שקורין בתחילה עשרת הדברות והן הן גופה של קריאת שמע כדלעיל ועל עשרת הדברות לא תיקנו ברכות וברכת התורה כבר בירכו והיינו כדרב מתנה וכו' כלומר שאם היו יכולין לקרות גם בגבולין לעשרת הדברות לא היו צריכין ג"כ לברך ברכות ק"ש אחרי כן שכבר יצאו בקריאת הדברות שנכללו בהן כל ג' פרשיות של ק"ש '''ר' חונה וכו'.''' כלומר דמפרשי מפני מה בדין היה לקרות גם לפ' בלק ובלעם '''מפני שכתיב בה שכיבה וקימה.''' כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו ודמי לבשכבך ובקומך שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכוב שלוים ושקטים כארי וכלביא ולפיכך היה בדין שיהו קורין ג"כ פרשה זו אי לאו משום טורח צבור '''יציאה ומלכות.''' יציאת מצרים אל מוציאם ממצרים ומלכות ותרועת מלך בו '''בתורה בנביאים ובכתובים.''' מחסדי המקום עלינו שלא אבה לשמוע אל עצתם בנביאים עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור ובכתובים בנחמיה ביום ההוא נקרא בספר משה וגו' אשר לא יבא עמוני ומואבי וגו' כי לא קדמו וגו' וישכור עליו את בלעם לקללו ויהפוך אלהינו את הקללה לברכה '''מה בירכו וכו'.''' כמו אמר מר הוא ופריך והלא לא בירכו יוצר המאורו' ומשני ר' שמואל מפני שעדיין לא יצאו המאורות שהיו משכימין מקודם ואיך תימר יוצר המאורות '''צריך לברך.''' ברכת התורה '''לאחר ק"ש א"צ לברך.''' שכבר נפטר באהבה רבה '''והוא ששנה על אתר.''' מיד דהואיל ואין ברכת אהבה רבה נתקנה על התורה אלא דמ"מ פוטרת היא הלכך דוקא אם למד מיד אח"כ</div> <div class="yerum-leiden-text">בני לבך לי ועיניך דרכיי תצרנה · אמ' הקב"ה אין יהבת לי ליבך ועינך אנא ידע דאת לי · לא תגנב · ואספת דגנך ולא דגנו שלחבירך · לא תענה ברעך עד שקר · אני יי' אלהיכם · וכת' ויי' אלהים אמת · מהו אמת אמ' ר' אבן שהוא אלהים חיים ומלך עולם · אמ' ר' לוי אמ' הקב"ה אם היעדת לחבירך עדות שקר מעלה אני עליך כאילו היעדת על שלא בראתי שמים וארץ · לא תחמוד בית רעך · וכתבתם על מזוזות ביתך · ביתך ולא בית חבירך · תמן תנינן אמ' להן הממונה ברכו ברכה אחת והן בירכו · מה בירכו רב מתנה אמ' בשם שמואל זו ברכת תורה · וקראו עשרת הדברים · שמע והיה אם שמוע · ויאמר · ר' חזקיה ר' אמי בשם ריש לקיש זאת אומרת שאין הברכות מעכבות · אמ' ר' בא אין מן הדא לית שמע מינה כלום שעשרת הדיברות הן גופה שלשמע · דרב מתנה ור' שמואל בר נחמן אמ' תריהון אמרין בדין הוה שיהו קורין עשרת הדיברות בכל יום · ומפני מה אין קורין אותן מפני טענת המינין שלא יהו אומ' אילו לבדם ניתנו לו למשה בסיני · ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יהודה בר זבודא בדין היה שיהו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום · ומפני מה אין קורין אותם שלא להטריח על הציבור · ר' חונא אמ' מפני שכתב בה שכיבה וקימה · ר' יוסי ביר' בון אמ' מפני שכתב בהן יציאה ומלכות · אמ' ר' לעזר מפני שכתובה בתורה בנביאים ובכתובים · אמ' להן הממונה ברכו ברכה אחת והן בירכו · מה בירכו מר רב מתנה בשם שמואל זו ברכת תורה · והלא לא ברכו יוצר המאורות · ר' שמואל אחוי דר' ברכיה עדיין לא יצאו המאורות ותימר יוצר המאורות · ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא · מהו ברכה · אמ' ר' חלבו זו היא השוכן בבית הזה יטע ביניכם אחוה ושלום וריעות · שמואל אמ' השכים לשנות קודם קרית שמע צריך לברך · לאחר קרית שמע אין צריך לברך · אמ' ר' בא והוא ששנה על אתר · ר' חונא אמ' שאין הדברים מדרש צריך לברך · הלכות אין צריך לברך · ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי בין מדרש בין הלכות צריך לברך · אמ' רב חייא בר אשי עבדין הוינן ויתבין קומוי רב בין מדרש בין הלכות זקיקין למיברכה · תני הקורא עם אנשי מעמד לא יצא</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא'''. כלומר בשבת היו מתחלפים המשמרות, אז המשמר הנכנס מוסיף ברכה למשמר היוצא, וגם הפוך. '''מהו ברכה?''' אמר רבי חלבו: '''זו היא: השוכן בבית הזה יטע ביניכם אחוה ואהבה ושלום וריעות'''. כלומר, מברכים שהקדוש ברוך הוא יטע ביניהם אחווה ואהבה ושלום ורעות. שמואל אמר: '''השכים לשנות קודם קריאת שמע, צריך לברך''' — ברכות התורה. '''לאחר קריאת שמע, אין צריך לברך'''. כלומר אם אדם למד תורה לפני קריאת שמע, צריך לברך ברכות התורה, אבל אם הוא כבר קרא קריאת שמע, הוא לא צריך, כיוון שברכות קריאת שמע הן כמו ברכות התורה. אמר רבי אבא: '''והוא ששנה על אתר'''. כלומר דווקא אם הוא למד תורה מיד אחרי קריאת שמע. רבי חונה אמר: '''נראים הדברים, מדרש צריך לברך, הלכות אין צריך לברך'''. כי מדרשים זה בעצם דורשים פסוקי תורה, אבל הלכות אין צריך לברך. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: '''בין מדרש בין הלכות צריך לברך'''. אמר רבי חייא בר אשי: '''רגילים היינו לשבת לפני רב''' — היינו כשהיינו יושבים לפני רב ללמוד, '''ובין מדרש בין הלכות, זקיקינן למיברכה''', כלומר בין כשהיה מלמד מדרש בין הלכות, היה מצריך אותנו לברך. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף י עמוד א<span class="yerum-runnum">19</span></div> כי מאחרים היו. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: ביומי דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} הוינן נפקין {{ירו"מ-ביאור|היינו יוצאים}} לתעניתא, {{ירו"מ-הדגשה|והיו מאריכין בבקשות}} {{ירו"מ-הוסר|וקרוי}}{{ירו"מ-הדגשה|וקרינן}} שמע בתר תלת שעין, {{ירו"מ-ביאור|אחר שלוש שעות}} ולא הוה ממחי בידן. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} ורב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}} נפקין לתעניתא. אתו ציבורא {{ירו"מ-הוסר|ומקרי}}{{ירו"מ-הדגשה|ומקרו}} שמע בתר תלת שעין. בעא {{ירו"מ-ביאור|רצה}} רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] מחויי בידן {{ירו"מ-ביאור|למחות בהם}}. אמר לו רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: והלא כבר קראו אותה בעונתה! כלום קורין אותה {{ירו"מ-הדגשה|עכשיו}}, אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה? אמר לו: מפני ההדיוטות, שלא יהו אומרים: בעונתה הן קורין אותה. אלו ברכות שמאריכין בהן: ברכות ראש השנה ויום הכיפורים, וברכות תענית ציבור. מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא, אם בור הוא. אלו ברכות שמקצרין בהם: המברך על המצוות ועל הפירות, וברכת הזימון, וברכה אחרונה של ברכת המזון אחר המזון. הא כל שאר ברכות אדם מאריך? אמר חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]]: מן מה דתני: המאריך {{ירו"מ-הדגשה|במקום שאמרו שלא להאריך}} הרי זה מגונה, והמקצר {{ירו"מ-הדגשה|במקום שקבעו לקצר}} הרי זה משובח. {{ירו"מ-הדגשה|משמע שיש עוד ברכות כאלה שצריך להאריך בהם, וכאלה שצריך לקצר בהם, מלבד אלו שנאמרו כאן}} הדא אמרה {{ירו"מ-הדגשה|שמה שנאמר אלו ברכות}} {{ירו"מ-הוסר|שאין}} אין זה כלל, {{ירו"מ-הדגשה|אלא יש עוד}}. תני: צריך להאריך בגואל ישראל בתענית. {{ירו"מ-הדגשה|לפי שמוסיפים בה תחינות}} הא בשש שהוא מוסיף, {{ירו"מ-הדגשה|בתעניות}} אינו מאריך? אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: שלא תאמר, הואיל והוא {{ירו"מ-ביאור|ברכת גואל ישראל}} מעין י"ח {{ירו"מ-הדגשה|ממנין הברכות שאומר בכל יום}}, לא יאריך בה, {{ירו"מ-הדגשה|שלא ישנה בה מהנוסח שאומר בכל יום}}. לפום כן {{ירו"מ-ביאור|לפיכך}} צריך מימר: {{שוליים|א_מח}}צריך להאריך בגואל ישראל בתענית. {{ירו"מ-הדגשה|אבל שאר השש שמוסיף ודאי שמאריך בהם}} {{שוליים|א_מט}}אלו ברכות ששוחין בהן: בראשונה תחילה וסוף, ובמודים תחילה וסוף. השוחה על כל ברכה וברכה, מלמדין אותו שלא ישחה. רבי יצחק בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בר נחמני|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: כהן גדול, שוחה על סוף כל ברכה וברכה. המלך, ראש כל ברכה וברכה, וסוף כל ברכה וברכה. רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: המלך, משהוא כורע, אינו נזקף עד שהוא משלים כל תפילתו. מאי טעמא? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[מלכים א ח נד]]) "ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה', את כל התפילה ואת כל התחינה הזאת, קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו". אי זו כריעה ואי זו בריכה? רבי חייא רבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] הראה בריכה לפני [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי ונפסח ונתרפא. לוי בר סיסי[[ביאור:עץ מסורת#לוי בר סיסי|°]] [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#קד קידה ונעשה צולע|הראה כריעה]] לפני [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי ונפסח ולא נתרפא. {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[מלכים א ח נד]]) "וכפיו פרושות השמים" אמר רבי אייבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אייבו|°]]: כגון הדין נקדים {{ירו"מ-ביאור| כמו רועה צאן=נוקד שנותן דין וחשבון על העדר. ויש אומרים ציור שלא זז}} היה עומד. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר בר אבינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בר אבינא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|להראות ש}}ככפים הללו {{ירו"מ-הדגשה|שהן פרושות לשמים ואין בהן כלום כך כפיו ריקות}} שלא חטפו מבנין בית המקדש כלום. תנא [[ביאור:עץ מסורת#רבי חלפתא בן שאול|°]]<nowiki/>רבי חלפתא בן שאול: {{שוליים|א_נ}}הכל שוחין עם שליח ציבור בהודאה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}ובלבד ב"מודים" <span id="דף_י_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף י. הגמרא מביאה ברייתא. ברייתא אומרת הקוראים אנשי מעמד לא יצא, '''כי מאחרים היו'''. כן, אנחנו יודעים שבעצם הגמרא אומרת שיש לנו עשרים וארבע משמרות כהונה וכנגדן תיקנו עשרים וארבע מעמדות. כלומר ישראל, קבוצות של ישראלים שהם היו כנגד המשמרות כהונה. מה הרעיון? הגמרא מסבירה שאנחנו יודעים שאדם צריך לעמוד על הקורבן שלו ובקורבנות ציבור הרי אין אף אחד. מקריב קורבן תמיד השחר, קורבן השמש, בין הערביים. אז כאילו יצרו מעין נציגויות של עם ישראל שהם כביכול עומדים על הקורבן. הגמרא מתארת שחלק מהם היו עולים לירושלים וחלקם נשארים בערים שלהם. באותם ימים הם צמו והיו קוראים במעשה בראשית, את מה שמופיע בסדר הימים של הבריאה, והיו מאריכים בתפילות. אומרים - התפילה מאוד ארוכה, ואז היו קוראים קריאת שמע לא בזמן, היו מאחרים. כמובן לפני כן קראו כל אחד בזמן, אבל מי שיקרא איתם כשהם קוראים במעמד בבית כנסת, אז בעצם לא יוצא ידי חובה כי מאחרים היו. '''רבי זעירא בשם רבי אמי: ביומי דרבי יוחנן הוינן נפקין לתעניתא'''. כלומר, היה כנראה יראת גשם או אולי צרה אחרת. קבעו תענית ואז האריכו בבקשות, '''וקריאת שמע בתר תלת שעין''', קראו קריאת שמע אחרי שלוש שעות. '''ולא הוה ממחי בידן''', כלומר רבי יוחנן לא אמר להם כלום. כמובן כולם אמרו - לפני כן קריאת שמע בזמן. '''רבי יוסי ורב אחא נפקין לתעניתא'''. כלומר, שוב פעם קבעו תענית בגלל יראת גשם או בגלל צרה כלשהי, '''אתו ציבורא שמע בתר תלת שעין''', קראו קריאת שמע אחרי שלוש שעות. '''בעא רב אחא מחויי בידן''', רב אחא רצה למחות בידם. '''אמר לו רבי יוסי''' - וכי לא ידוע, הרי אתה יודע שהם קראו לפני כן, מה אתה רוצה למחות בידם? '''והלא כבר קראו אותה בעונתה! כלום קורין אותה, אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה'''? '''אמר לו: מפני ההדיוטות'''- אנשים שלא בקיאים - '''שלא יהו אומרים: בעונתה הן קורין אותה'''. אומרת הגמרא '''אלו ברכות שמאריכין בהן: ברכות ראש השנה'''. אנחנו יודעים שבראש השנה יש לנו את המלכויות, זיכרונות, שופרות. אז זה ברכות שמאריכים בהם. להאריך - הכוונה שפותח בברוך ומסיים בברוך. כן, גם '''יום הכיפורים''', גם '''ברכות תענית ציבור'''. אמרנו שבתענית ציבור אומרים עשרים וארבע במקום שמונה עשרה - מוסיפים עוד שש ברכות, יש עשרים וארבע ברכות. אז ברכות האלה מאריכים. '''מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא, אם בור הוא'''. כלומר אם הוא בקיא בברכות הוא תלמיד חכם, ואם לא אפשר לדעת שהוא בור. '''אלו ברכות שמקצרין בהם: המברך על המצוות ועל הפירות, וברכת הזימון, וברכה אחרונה של ברכת המזון אחר המזון'''. הטוב והמטיב. כן, הברכות האלה זה ברכות שמקצרים בהם. כלומר לא פותחים בברוך ומסיימים בברוך, אלא רק ברוך אחד. משמע מכאן, אומרת הגמרא, לכאורה שכל שאר הברכות אדם מאריך בהן, כי רק אותם אמנו. '''אמר חזקיה: מן מה דתני: המאריך''' - במקום שאמרו שלא להאריך - '''הרי זה מגונה, והמקצר''' - במקום שאמרו יקצר - '''הרי זה משובח'''. משמע שיש עוד ברכות אחרות. כלומר יש הרבה אחרות שצריך להאריך בהן והרבה אחרות שצריך לקצר. אם ככה, בעצם מה שיש כאן זה רק דוגמה, זה לא כל מה שיש. אדם מראה שמה שאמר - '''הדא אמרה אין זה כלל'''. כן, ראינו כמה פעמים שהכללים בירושלמי אלו לא כללים מוחלטים, תמיד יש הרבה יוצאים מן הכלל. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף י עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''כי מאחרים היו.''' אנשי משמר הם היו משכימין וקורין שלא להפסיק בעבודה אבל אנשי מעמד והם ישראל הבאים לעמוד בשעת הקרבה והיו מסייעין אותם במה שהם יכולין מאחרין וקורין היו '''הוינן נפקינן לתעניתא.''' כשגוזרין תענית על הציבור ומתוך שהיו מאחרין להתאסף היו קורין ק"ש אחר ג' שעות ואע"פ כן לא היה ר' יוחנן מוחה בידם '''והלא כבר קראו אותה בעונתה.''' לצאת ידי חובת ק"ש בזמנה ומה שהם קורין עכשיו אינו אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה '''מפני ההדיוטות.''' שאינם יודעין שקראו מקודם לכן שלא יהיו אומרים שעכשיו הם קורין אותה בעונתה ויוצאין י"ח אף לאחר ג' שעות '''אלו ברכות וכו'.''' תוספתא היא בפ"ק '''אם תלמיד חכם הוא אם בור הוא.''' אם מאריך הוא במקום שאינו ראוי להאריך '''ברכת המזון.''' ברכת היין על הכוס '''הא כל שאר הברכות אדם מאריך.''' בתמיה והיכי קתני אלו ברכות שמקצרין בהן דמשמע דהני דוקא וכי שאר כל הברכות מאריכין בהן '''אמר חזקיה מן מה דתני וכו'.''' כלומר על כרחך לאו דוקא קתני בתוספתא אלו ברכות שמקצרין בהן שהרי ממה דתני בברייתא המאריך במקום שלא הוזכר בהדיא להאריך ה"ז מגונה והמקצר ה"ז משובח א"כ ש"מ שאין זה כלל במה שאמרו אלו ברכות שמקצרין בהן ולאו דוקא הוא '''בגואל ישראל בתענית.''' כמו ששנינו בפ"ב דתענית שמתחיל להאריך בגואל ישראל ומוסיף עוד שש ברכות זכרונות ושופרות וכו' והיינו דקא מתמה הא בשש שהוא מוסיף אינו מאריך והלא מאריכין בהם כדקתני התם '''א"ר יוסה.''' רבותא קמ"ל דאפי' בגואל ישראל שהיא מעין י"ח שלא תאמר וכו' לפום כן צריך למימר שאף בגואל ישראל עצמו מאריכין בתענית מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה וכו. ומסיים בא"י גואל ישראל '''הראה כריעה לפני רבי וכו'.''' ובפ' החליל גריס קידה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הריצפה וזוקף ואם כן בריכה היא כפיפה מעט בברכים '''עם הש"צ בהודאה.''' כשאומר מודים וכדמפרש ר' זעירא שהחובה במודי' בלבד הוא</div> <div class="yerum-leiden-text">כי מאחרים היו · ר' זעירא בשם ר' אמי · ביומי דר' יוחנן הויין נפקין לתעניתא וקרי שמע תלת שעין ולא הוה ממחי בידן ר' יוסי ור' אחא נפקין לתעניתא אתא ציבורא ומיקרי שמע בתר תלת שעין · בעא רב אחא מחוי בידן · אמ' ליה ר' יוסה ולא כבר קראו אותה בעונתה · כלום קורין אותה לא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר תורה · אמ' ליה מפני ההדיוטות שלא יהו דומ' בעונתה הן קורין אותה · אילו ברכות שמאריכין בהן ברכות ראש השנה ויום הכיפורים וברכות תעניות ציבור · מברכותיו אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם בור הוא · חילו ברכות שמקצרין בהן המברך על המצות ועל הפירות וברכת הזימון וברכה אחרונה שלברכת המזון אחר המזון · הא כל שאר הברכות אדם מאריך · אמ' חזקיה מן מה דתני המאריך הרי זה מגונה והמקצר הרי זה משובח הדא אמרה שאין זה כלל. תני צריך להאריך בגואל יש' בתעניות · הא פשט שהוא מוסיף חייג מאריך · אמ' ר' יוסה שלא תאמר הואיל והוא מעין שמועה עשרה לא יאריך בה · לפום כן צריך מימר צריך להאריך בגואל יש' בתעניות חילו ברכות ששוחחין בהן בראשונה תחילה וסוף · ובמודים תחילה וסוף · השוחח על כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישוח · ר' יצחק בר נחמן בשם ר' יהושע בן לוי כהן גדול שוחח על סוף כל ברכה וברכה · המלך ראש כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה · ר' סימון בשם ר' יהוד' בן לוי המלך משהוא כורע חייג זקוף עד שהוא משלים כל תפילתו · מאי טעמ' ויהי ככלות שלמה להתפלל אל יי' את כל התפילה ואת כל התחינה הזאת קם מלפני מזבח יי' מכרוע על ברכיו · אי זו כריעה ואי זו בריכה · ר' חייא רבא הראה בריכה לפני ר' ונפסח ותרפא ⟨סימן הכנסה⟩ וכפיו פרוטות השמים אמ' אייבו כגון הדין נקדים היה עומד' · אמ' ר' לעזר בר אבינא בכפים הללו שלא נטפו טפין בית המקדש כלום · תנא ר' חלפתא בן שאול הכל שוחחין עם שליח ציבור בהודאה · ר' זעירא אמ' ובלבד במודים</div> <div class="yerum-side">'''כגון הדין נקדים.''' כעין המנוקד ומצוייר על הכותל כך היה עומד מבלתי תנועה אנה ואנה כ"א באימה וביראה וזהו כפיו פרושות השמים ודוגמתו שנינו בפ"ק דמעשרות החרובין משינקדו ומפרש הש"ס משיעשו נקודות נקודות שחורות '''ככפים הללו שלא חטפו וכו'.''' כלומר דרבי אלעזר דריש דלהכי פירש כפיו להראות ככפים הללו שהן עכשיו פרושות ואין בהם כלום כך לא נהנה מכל האוצרו' שהקדיש דוד אביו לבנין בית המקדש כלום '''רבי זעירא סבר לקרובה.''' קרובה הוא הפיוט שאומרים בשעת חזרת הב"צ במודים כדלקמן מודים אנחנו לך וכו' ודוגמתו ברבה פ' אמור בפסוק ולקחתם לכם מהו מכל אבקת רוכל דהוה קריי ותני ופייטן ודרשן ופי' בערוך קרוב ופייטן כלומר דאע"ג דר' זעירא אמר דאין החיוב כ"א במודים בלבד ולא בסוף הברכה מכל מקום היה מחמיר על עצמו ומאריך בפיוט המודים שאומר כדי לשוח עם הש"צ תחלה וסוף. סבר. מצפה מלשון שמא תאמר אבד סברם הוא</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''תני: צריך להאריך בגואל ישראל בתענית'''. כלומר ב"גואל ישראל" שבשמונה עשרה צריך להאריך. שואלת הגמרא '''הא בשש שהוא מוסיף, אינו מאריך'''? כן, אם אתה אומר שמאריכים בגואל ישראל - צריך להוסיף בתחינות ומאריכים בה - משמע שאת שש הברכות שאומרים ומוסיפים בתענית, אותם לא מאריכים. אומר להם - לא הבנת נכון. '''אמר רבי יוסה: שלא תאמר, הואיל והוא מעין י"ח, לא יאריך בה'''. שלא ישנה ממה שאומר בכל יום. '''לפום כן צריך מימר: צריך להאריך בגואל ישראל בתענית'''. אבל שאר השש שמוסיף - ודאי מאריך בהן. מה שהוא חידש לנו, שגם בגואל ישראל, שזה ברכה שאומרים אותה כל יום בשמונה עשרה, היא חלק מהשמונה עשרה - גם בה אפשר להאריך, מוסיפים בה ומאריכים אותה, אבל את שאר השש ודאי שמאריכים בהם. '''אלו ברכות ששוחין בהן''' - כלומר שקוראים, זה באמצע שמונה עשרה - '''בראשונה תחילה וסוף''', במגן אבות בהתחלה ובסוף, '''ובמודים תחילה וסוף'''. '''השוחה על כל ברכה וברכה, מלמדין אותו שלא ישחה'''. כלומר, מי שכורע על כל ברכה אומרים לו שלא יעשה את זה. '''רבי יצחק בר נחמן בשם רבי יהושע בן לוי: כהן גדול, שוחה על סוף כל ברכה וברכה. המלך, ראש כל ברכה וברכה, וסוף כל ברכה וברכה'''. '''רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: המלך, משהוא כורע, אינו נזקף עד שהוא משלים כל תפילתו'''. כלומר מלך כורע בתחילת השמונה עשרה ולא קם עד הסוף. '''מאי טעמא'''? כלומר איזה פסוק אומר זה? דכתיב '''"ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה', את כל התפילה ואת כל התחינה הזאת, קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו"'''. הם רואים ששלמה קרע כל התפילה. '''אי זו כריעה ואי זו בריכה'''? '''רבי חייא רבא הראה בריכה לפני רבי ונפסח ונתרפא'''. כלומר הוא נהיה צולע ולאחר מכן התפללו עליו והבריא. '''לוי בר סיסי הראה כריעה לפני רבי ונפסח ולא נתרפא'''. כלומר הוא הראה כריעה והוא נהיה צולע ולא נתרפא. כתוב בשלמה '''"וכפיו פרושות השמים"'''. '''אמר רבי אייבו: כגון הדין נקדים היה עומד'''. כמו ציור - אנחנו רואים ציורים מצריים, כשרואים המצרים עם שתי ידיים מולם ולא זזים, ככה בעצם שלמה עמד. '''מאי טעמא'''? כלומר למה כפיו היו פרושות? '''אמר רבי אלעזר בר אבינא: ככפים הללו שלא חטפו מבנין בית המקדש כלום'''. כלומר לרמוז, להראות שידיו נקיות, שהוא לא לקח שום דבר, כסף שהוקדש למקדש. '''תנא רבי חלפתא בן שאול: הכל שוחין עם שליח ציבור בהודאה'''. כלומר שליח ציבור אומר מודים, אז גם הציבור אומר מה שאנחנו קוראים מודים דרבנן. '''אמר רבי זעירא: ובלבד ב"מודים"'''. '''רבי זעירא סבר לקרובה כדי לשוח עמו תחלה וסוף'''. קרובה זה החזן, קראו לו קרובה. דרך אגב, הגמרא אומרת שקראו לו קרובה כי הוא קרב את התפילות שלו לפני הקדוש ברוך הוא, ועוד כמה פירושים. אבל בכל אופן החזן נקרא קרובה. יש גם כמה פיוטים שנקראים קרובה, שהחזן אומר אותם. בכל אופן, הוא לשמח לחזן כדי לשוח עמו בתחילה ובסוף, לדעת מתי אומרים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף י עמוד א''' {{שוליים|א_מח}} '''בתענית ציבור על גזרות (עננו) יש להאריך בברכת "גואל ישראל".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תעניות, פרק ד, הלכה ו , טור סי' תקעט. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שיש להאריך בגואל ישראל בתענית, וכן פסקו הרמב"ם והטור. {{שוליים|א_מט}} '''חובת הכריעה בתפילת העמידה מוגבלת לברכות אבות והודאה בלבד ולא בכל ברכה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה י , שו"ע או"ח סימן קיג סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כתנא קמא להדיוט - כורע רק בתחילת וסוף אבות והודאה; ולכהן גדול ולמלך נפסקו דינים מיוחדים כמבואר בירושלמי, שכן מעמדם מחייב הידור יתר בכריעה. {{שוליים|א_נ}} '''כל הציבור צריך לשחות עם שליח הציבור באמירת "מודים" בחזרת התפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ט, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קכז סעיף א , סמ"ג עשין יט <קטע סוף=י א/> ==דף י עמוד ב== <קטע התחלה=י ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי זעירא שיש לשחות עם החזן ב"מודים", והמתין רבי זעירא עד שנתקרב לחזן כדי לשחות עמו, וכן נפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע. {{שוליים|א_נא}} '''חובה לכרוע ולהשתחוות ברכה ראשונה ואחרונה בתפילת שמונה עשרה, ולא באמצע.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ט, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קכז סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כדעה זו בירושלמי שהובאה בשם רבי יוחנן, רבי מיישא ורבי סימאי, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע: כורעים בברכה ראשונה ובהודאה, בתחילתן ובסיומן, ובאמצע התפילה אין כורעים. {{שוליים|א_נב}} '''בברכת "מודים" יש לומר בפתיחתה נוסח הכולל "מודים אנחנו לך" ולהודות לה' על חסדיו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ט, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קכז סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אבא בר זבדא בשם רב שצריך לומר "מודים אנחנו לך", וכן נקבע בנוסח התפילה למעשה כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע.. {{שוליים|א_נג}} '''יש לומר בברכת "שים שלום"/"שלום רב" נוסח הכולל את כל לשונות השלום שתקנו חכמים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ט, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קכז סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נהגו חכמים לומר את כל הנוסחים יחד, כדעה הראשונה שבירושלמי, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע. {{שוליים|א_נד}} '''בכריעה בתפילה (מודים) יש לכרוע עד שיתפקקו החוליות ולא כחרדון שגופו כורע בלבד.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ט, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קכז סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כדברי רבי ירמיה שהכריעה צריכה להיות בכל הגוף ולא כחרדון שראשו לא זז, וכן הביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|א_נה}} '''בברכת "מודים" באיזה שלב שוחה וזוקף - יש לשחות באמירת "ברוך אתה" ולזקוף עד שלא יגיע להזכרת השם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה י , שו"ע או"ח סימן קיג סעיף ז , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אמי בן נתן, שיש לשחות באמירת "ברוך אתה" ולזקוף קודם הזכרת השם, כדברי רבי אבין שדייק מהכתוב "מפני שמי" ולא "בשמי", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|א_נו}} '''ברכה הסמוכה לחברתה - האם פותחים בה ב"ברוך".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה ה , רמב"ם, הלכות ברכות, פרק יא, הלכה א , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=י ב/> ==דף יא עמוד א== <קטע התחלה=יא א/>. ''הכרעה:'' אין פותחין ב"ברוך" בברכה הסמוכה לחברתה, כגון קריאת שמע ותפילה, שהברכה הקודמת פוטרת אותה מפתיחה, כמבואר בירושלמי ונפסק ברמב"ם (הלכות ברכות פ"א ה"ה, פי"א ה"א). </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף י עמוד ב<span class="yerum-runnum">20</span></div> רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] סבר {{ירו"מ-ביאור|המתין וי"א נסמך}} לקרובה {{ירו"מ-ביאור|לחזן}} כדי לשוח עמו {{שוליים|א_נא}}תחלה וסוף. רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} כד סליק להכא {{ירו"מ-ביאור|כשעלה לארץ ישראל}} חמתון גחנין ומלחשין. {{ירו"מ-ביאור|ראה שהם כורעים ולוחשים}} אמר לון: מהו דין לחישה? ולא שמיע {{ירו"מ-הדגשה|ליה הא}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר{{ירו"מ-הדגשה|י}} רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] ורבי שמעון בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] ב{{ירו"מ-הדגשה|ש}}ם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, ורבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]{{ירו"מ-הוסר|בשם ר}} ורבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי מיישא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מיישא|°]] ורבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי סימאי|°]]<nowiki/>רבי סימאי, ואית דאמרין ליה חברייא בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי סימאי|°]]<nowiki/>רבי סימאי: {{ירו"מ-הדגשה|שצריך לאמר}} מודים אנחנו לך, אדון כל הבריות אלוה התושבחות, צור עולמים חי העולם, יוצר בראשית מחיה מתים, שהחייתנו וקיימתנו וזכיתנו וסייעתנו, וקרבתנו להודות לשמך. {{שוליים|א_נב}}{{ירו"מ-הוסר|בא"י}} ברוך אתה ה' אל ההודאות. רבי אבא בר זבדא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבדא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}: {{ירו"מ-הדגשה|שצריך לאמר}} מודים אנחנו לך, שאנו חייבין להודות לשמך. תרננה שפתי כי אזמרה לך, ונפשי אשר {{ירו"מ-הוסר|פדית באי}}{{ירו"מ-הדגשה|פדיתה. ברוך אתה ה}}' אל ההודאות. רבי שמואל בר מינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר מינא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}}: הודייה ושבח לשמך. לך גדולה לך גבורה לך תפארת. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתסמכנו מנפילתינו, ותזקפנו מכפיפתינו, כי אתה סומך נופלים וזוקף כפופים, ומלא רחמים ואין עוד מלבדך. {{ירו"מ-הוסר|בא"י}} ברוך אתה ה' אל ההודאות. בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] אמר: לך כריעה, לך כפיפה, לך השתחויה, לך בריכה, {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}}: ([[ישעיה מה כג]]) "כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון" {{ירו"מ-הדגשה|וכתיב}}: ([[דברי הימים א כט יא]]) "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, והעושר והכבוד מלפניך, ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה, ובידך לגדל ולחזק לכל. ועתה אלהינו מודים אנחנו לך, ומהללים לשם תפארתך". בכל לב ובכל נפש משתחוים {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}}: ([[תהלים לה י]]) "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו" {{ירו"מ-הוסר|בא"י}} ברוך אתה ה' אל ההודאות. אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]: {{שוליים|א_נג}}נהגין רבנן אמרין כולהון. {{ירו"מ-ביאור|נהגו חכמים לאמר ככל השיטות}} ואית דאמרי: או הדא או הדא. {{ירו"מ-ביאור|וי"א אחד מהם או זה או זה}} תני: ובלבד {{שוליים|א_נד}}שלא ישוח יותר מדאי. אמר רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: ובלחוד דלא יעביד כהדין חרדונא, {{ירו"מ-ביאור|ובלבד שלא יעשה כחרדון שגופו כורע והראש לא זז}} אלא {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}}: ([[תהלים לה י]]) "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" חנן בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רב חנן בר אבא|°]]{{ירו"מ-הוסר|פליגא דחנן בר בא}} אמר לחברייא: {{ב|נימר לכון מילתא טבא דחמית לרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} דעביד, |אומר לכם דבר טוב שראיתי שרב נהג לעשות}} {{ירו"מ-הוסר|נימר לכון מילתא טבא דחמית לרב עביד }}ואמריתה קמיה דשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} וקם ונשק על פומי. {{שוליים|א_נה}}"ברוך אתה" שוחה; בא להזכיר את השם, זוקף. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: אנא אמרית טעמא: {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[תהלים קמו ח]]) "ה' זוקף כפופים" אמר רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: לא מסתברא, אלא ([[מלאכי ב ה]]) "מפני שמי ניחת הוא" {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שצריך שיהיה כפוף בשם ולמה רב זקף}} אמר רבי אבין[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]]: אלו הוה כתיב "בשמי ניחת הוא" יאות. לית כתיב אלא "מפני שמי ניחת הוא". קודם, עד שלא הזכיר את השם, כבר ניחת הוא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי שמואל בר נתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נתן|°]] בשם רבי חמא בר חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חמא בר חנינא|°]]: מעשה באחד ששחה יותר מדאי, והעבירו [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי. רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} אמר: {{ירו"מ-הדגשה|אף}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} הוה מעביר. אמר לו רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]]: לא היה מעבירו, אלא {{ירו"מ-הדגשה|היה}} גוער ביה. אלו ברכות שפותחין בהן "בברוך"? {{שוליים|א_נו}}כל הברכות פותחין בהן ב"ברוך". ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון קריאת שמע ותפילה, אין פותחין בהן ב"ברוך". התיב {{ירו"מ-ביאור|הקשה}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: הרי גאולה! {{ירו"מ-ביאור|ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו ללילה הזה לאכל בו מצה ומרור. כן יי אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאלתנו ועל פדות נפשנו. ברוך אתה יי גאל ישראל.}} {{ירו"מ-הדגשה|שאומרים בהגדה אחרי בצאת ישראל ממצרים, לפני ששותים כוס שניה. הרי היא סמוכה לברכת ההלל, ולמה היא פותחת בברוך}}? שנייא היא, ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הלל, אם שמעה בבית הכנסת יצא. {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שלא בהכרח שיאמרו הלל קדם, נמצא שפעמים שברכת גאלנו אינה סמוכה, לכן תקנו שתפתח בברוך}}. התיב רבי אליעזר בי רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בי רבי יוסה|°]] קומי רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: והא סופה! {{ירו"מ-ביאור|יהללוך יי אלהינו על כל מעשיך, וחסידיך צדיקים עושי רצונך, וכל עמך בית ישראל כלם ברנה יודו ויברכו, וישבחו ויפארו, וישוררו וירוממו ויעריצו, ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו תמיד. כי לך טוב להודות ולשמך נאה לזמר, כי מעולם ועד עולם אתה אל. ברוך אתה יי מלך מהלל בתשבחות. שאומרים בהגדה בסופו של החלק השני של ההלל. הרי גאלנו היא הברכה החותמת את החלק הראשון של ההלל, ומפסיקים בסעודה, ואחר כך קראים חלק שני של ההלל, וחותמים ביהללוך. נמצא שהיא ברכה עצמאית על השירה, אם כך מדוע אינה פותחת בברוך}}? אמר לו: {{ירו"מ-הדגשה|ברכת גאלנו}} שתים הנה, {{ירו"מ-ביאור|שני חלקים לה}} אחת ל{{ירו"מ-הדגשה|ה}}בא ואחת <span id="דף_יא_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק ראשון#דף יא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''רבי יסא כד סליק להכא חמתון גחנין ומלחשין'''. כלומר כשהגיע לארץ ישראל, שמע שהם כולם לוחשים משהו בזמן הזה. '''אמר לון: מהו דין לחישה'''? '''ולא שמיע דמר רבי חלבו ורבי שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן, ורבי ירמיה ורבי חנינא בשם רבי מיישא ורבי חייא בשם רבי סימאי, ואית דאמרין ליה חברייא בשם רבי סימאי: מודים אנחנו לך, אדון כל הבריות, אלוה התושבחות, צור עולמים חי העולם, יוצר בראשית מחיה מתים, שהחייתנו וקיימתנו וזכיתנו וסייעתנו, וקרבתנו להודות לשמך. ברוך אתה ה' אל ההודאות'''. '''רבי אבא בר זבדא בשם רב: מודים אנחנו לך, שאנו חייבין להודות לשמך. תרננה שפתי כי אזמרה לך, ונפשי אשר פדית'''. '''ברוך אתה... אל ההודאות'''. '''רבי שמואל בר מינא בשם רב אחא: הודייה ושבח לשמך. לך גדולה לך גבורה לך תפארת. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתסמכנו מנפילתינו, ותזקפנו מכפיפתינו, כי אתה סומך נופלים וזוקף כפופים, ומלא רחמים ואין עוד מלבדך. ברוך אתה ה' אל ההודאות'''. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף י עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''ולא שמיע.''' ומתמה הש"ס ומה היא השאלה מהו דין לחישה וכי לא שמיע ליה מה דאמר ר' חלבו וכו' שנוהגין לומר כנוסחאות הללו '''או הדא.''' או נוסח הזה או הזה ולא אמרין כולהון: כהדין חרדונא כמו הצב הזה כשהוא שוחה ראשו זקוף אלא כל עצמותי וגו' ואף ראשו יהא כפוף '''מילתא דחנן בר בא פליגא.''' אהא דקדריש מכל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך דמשמע שאף בהזכרת השם צריך שיהא גם ראשו כפוף במקום שאמרו לשוח אבל ר' חנן לא ס"ל הכי אלא כהאי דאמר לחברייא בשמיה דרב והוטב זה גם בעיני שמואל דכשבא להזכיר את השם זוקף '''לא מסתברא אלא מפני שמי ניחת הוא.''' דמשמע דאף בהזכרת השם צריך שיהא שחוח וניחת '''אילו הוה כתיב בשמי ניחת.''' שפיר הוי קאמרת אבל השתא דכתיב מפני שמי הכי הוא משמע דמכבר קודם שהזכיר את השם ניחת הוא '''ר' אמי אמר ר' יוחנן הוה מעבר.''' ר' יוחנן היה מעביר אלו ששוחין יותר מדאי ור' חייא בר בא אמר לא היה נוהג ר' יוחנן להעביר בשביל כך אלא גער בהם שלא יעשו כן '''אלו ברכות שפותחין וכו'.''' תוספתא בפ"ק '''כגון ק"ש.''' כלומר ברכה הסמוכה לק"ש. וכך שנוי בתוספתא ולא גריס שם ותפילה ולפי גי' הספר י"ל דעל ברכה שלאחר ק"ש וסמוכה לתפילה קאמר דהוי כעין ברכה הסמוכה לחבירתה לאותה שלפני ק"ש דלא מיחשבא ק"ש הפסק כיון דהברכות בשבילה נתקנו '''הרי גאולה.''' ברכת אשר גאלנו שאנו אומרים לאחר הלל בלילי פסח והלא סמוכה היא לברכת הלל ואפ"ה היא פותחת בברוך '''שנייא היא.''' אשר גאלנו דהאמר ר' יוחנן בהלל אם שמע בבית הכנסת כמו שנוהגין הספרדים לאומרו אחר תפילת ערבית יצא ושוב אין צריך לברך עליו בבית והשתא לא הויא ברכת גאולה סמוכה ולפיכך תקנו אותה בפתיחה לעולם '''והא סופה.''' שהיא חותמת בברוך וקס"ד דהודאה בעלמא היא ולא הויא אלא כמטבע הקצר כברכת הפירות ואמאי חותמין בה בברכה '''א"ל שתים הנה.''' ברכת הגאולה זו לאו ברכה אחת היא אלא דכוללת שתי גאולות אחת להבא בקשת רחמים על העתיד כן ה' אלהינו יגיענו למועדים וכו' ונאכל שם מן הפסחים וכו' ואחת הודאה לשעבר אשר גאלנו וכו' ונמצאת הראשונה פותחת בברוך ואינה חותמת והשניה חותמת ואינה פותחת</div> <div class="yerum-leiden-text">ר' זעירא לקרובה כדי לשוח עמו בתחילה וסוף · ר' יסא כד סליק להכא חמיתין גחנין ומלחשין אמ' לון מהו דין לחישה ולא שמיע דמר' ר' חלבו ר' שמעון בשם ר' יוחנן בשם ר' ירמיה ר' חננא ר' מיישא ר' חייא בשם ר' סימאי · ואית דאמרין ליה חבריא בשם ר' סימאי מודים אנחנו לך אדון כל הבריות אלוה התושבחות צור עולמים חי העולם יוצר בראשית מחיה המתים שהחייתנו וקיימתנו וזכיתנו וסייעתנו וקירבתנו להודות לשמך · בא"י ל' ההודאות' ר' בא בר זבדא בשם רב מודים אנחנו לך שאנו חייבין להודות לשמך תרננה שפתי ⟨סימן הכנסה⟩ לך ונפשי אשר פדית · בא"י ל' ההודאות · ר' שמואל בר מינא בשם ר' אחא הודייה ושבח לשמך לך גדולה לך גבורה לך תפארת יהי רצון מלפניך יי' אלהינו ואלהי אבותינו שתסמכינו מנפילותינו ותזקפינו מכפיפתינו כי אתה הוא סומך נופלים וזוקף כפופים ומלא רחמים ואין עוד מלבך · בא"י אל ההודאות · בר קפרא אמ' לך כריעה לך כפיפה לך השתחויה לך בריכה כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון לך יי' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמ' ובא' לך יי' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל ועתה אלהינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך בכל לב ובכל נפש משתחוים כל עצמותי תאמרנה יי' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו · בא"י ל' ההודאות · אמ' ר' יודן עהוגן רבנין אמרין כולהון · ואית דאמרין או הדא או הדא · תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי · אמ' ר' ירמיה ובלבד דלא יעביד כהדין חרדותא לא כל עצמותי תאמרנה יי' מי כמוך מילתא דחנן בר בא פליגא דחנן בר בא אמר לחבריא עימר לטן מילתא טבא דחמית לרב עביד ואמריתה קומי שמואל וקם ונשק על פומי · ברוך אתה שוחח כד להזכיר את השם זוקף · שמואל אמ' אנא אמרית טעמ' זוקף כפופים · אמ' ר' אמי לא מסתברא לא מפני שמי נחת הוא · אמ' ר' אבון אילו הוה כת' כשמי נחת הוא יאות · לית כת' אלא מפני שמי נחת הוא · קודם עד שלא הזכיר את השם כבר נחת הוא · ר' שמואל בר נתן בשם ר' חמא בר חנינא מעשה באחד שסחח יותר מראוי והעבירו ר' · ר' אמי אמ' ר' יוחנן הוה מעבר · אמ' ליה ר' חייא בר בא לא הוה לאט גער · חילו ברכות שפותחין בהן בברוך · כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לחבירתה כגון קרית שמע ותפילה אין פותחין בהן בברוך · התיב ר' ירמיה הרי גאולה · טעייא היא דאמ' ר' יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא · התיב ר' לעזר ביר' יוסה קומי ר' יוסה והא סופה · אמ' ליה שתים הנה אחת לבא ואחת</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''בר קפרא אמר: לך כריעה, לך כפיפה, לך השתחויה, לך בריכה'''. '''"כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון"'''. '''"לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, והעושר והכבוד מלפניך, ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה, ובידך לגדל ולחזק לכל. ועתה אלהינו מודים אנחנו לך, ומהללים לשם תפארתך"'''. בכל לב ובכל נפש משתחווים. '''"כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו"'''. '''ברוך אתה ה' אל ההודאות'''. כן, אנחנו רואים שהיו כל מיני מנהגים, אבל בכל אופן בבבל כנראה לא נהגו את זה ובארץ ישראל נהגו, לכן הוא לא ידע על זה. '''אמר רבי יודן: נהגין רבנן אמרין כולהון'''. כלומר היו כאלה שאמרו את כל מה שראינו עכשיו. '''ואית דאמרי: או הדא או הדא''' - יש אומרים שאמרו או את זה או את זה כל פעם. לא בהכרח תמיד הקפידו להגיד רק שיטה אחת, אלא כל פעם אמרו דבר אחר, אבל בכל אופן תמיד אמרו משהו. '''תני: ובלבד שלא ישוח יותר מדאי'''. כלומר אדם שכורע, שלא יכרע יותר מדי. '''אמר רבי ירמיה: ובלחוד דלא יעביד כהדין חרדונא''' - שגופו כורע והראש בעצם לא זז, לא כמו חרדון יעשה. אנחנו יודעים שהחרדון מרים את הראש על הסלע, הראש יציב, אבל בעצם הגוף שלו כורע - שלא יעשה ככה. למה? כי כתוב '''"כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך"''' - כל העצמות צריכות לזוז. '''חנן בר אבא אמר לחברייא''': אני אגיד לכם דבר טוב שראיתי שרב נהג לעשות, '''ואמריתה קמיה דשמואל וקם ונשק על פומי'''- הוא נישק אותי. '''"ברוך אתה" שוחה'''; כשאומר "ברוך אתה" הוא כורע, '''בא להזכיר את השם, זוקף'''. '''שמואל אמר: אנא אמרית טעמא''' - אני אסביר לכם למה - יש פסוק כתוב '''"ה' זוקף כפופים"'''. '''אמר רבי אמי: לא מסתברא''' - זה לא הגיוני, אם אתה אומר שזאת הסיבה אז זה הפוך - '''אלא "מפני שמי ניחת הוא"''', כלומר צריך להתכופף בזכר השם. '''אמר רבי אבין: אלו הוה כתיב "בשמי ניחת הוא" יאות'''- אתה היית צודק. '''לית כתיב אלא "מפני שמי ניחת הוא"'''. כלומר, '''קודם, עד שלא הזכיר את השם, כבר ניחת הוא''', וכשמזכירים את השם צריך לקום. '''רבי שמואל בר נתן בשם רבי חמא בר חנינא: מעשה באחד ששחה יותר מדאי, והעבירו רבי'''. הוא היה חזן כנראה, אז רבי העביר אותו מלהיות חזן. '''רבי אמי אמר: רבי יוחנן הוה מעביר'''. '''אמר לו רבי חייא בר אבא: לא היה מעבירו, אלא גוער ביה'''. '''אלו ברכות שפותחין בהן "בברוך"'''? אומרת הגמרא כעיקרון '''כל הברכות פותחין בהן ב"ברוך"'''. '''ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון קריאת שמע ותפילה, אין פותחין בהן ב"ברוך"'''. כלומר ברכות של קריאת שמע שאחת סמוכה לחברתה, לא פותחים בברוך. '''התיב רבי ירמיה: הרי גאולה'''! - בהגדה. כן, אנחנו היום לא נוהגים לברך על ההלל, אבל בעבר כן. בהתחלה היו מברכים על ההלל וקוראים את ההתחלה שלו, ואז באמצע ההלל היו חותכים אותו, לא אומרים את כולו ברצף - יש ברכה שנקראת גאולה, לפני שותים כוס שני. אז לכאורה הברכה הזאת היא סמוכה לברכה של ההלל, אז למה היא פותחת בברוך? '''שנייא היא, דמר רבי יוחנן: הלל, אם שמעה בבית הכנסת יצא'''. כיוון שאם אדם היה קורא את זה בבית כנסת הוא יצא, ממילא הוא לא חייב לקרוא את זה בבית. אז לכן בעצם הברכה היא לא חובה, היא חובה למי שלא קרא את ההלל קודם. בהגדה מי שמסתכל יראה שבעצם אין ברכה בהתחלה, כיוון שכולנו קוראים את זה בבית כנסת, לכן לא כתבו ברכה בהגדה. אז כיוון שלא בהכרח שיאמרו את ההלל קודם, אף שפעמים ברכת גואלנו בעצם היא לא סמוכה, היא ברכה עצמאית, לכן תיקנו שתפתח ב"ברוך". '''התיב רבי אליעזר בי רבי יוסה קומי רבי יוסה: והא סופה'''! - הרי הברכה האחרונה, כמו שאמרנו שההלל חילקו אותו לשני חלקים. החלק הראשון לא נוהגים לברך עליו, כיוון שאומרים את ההלל בבית כנסת. אבל לאחר מכן אוכלים ואז אומרים את החלק השני של ההלל ואומרים "יהללוך". הרי לכאורה זו ברכה עצמאית, אין פה התחלה לפני כן, אז למה היא לא פותחת ב"ברוך"? '''אמר לו: שתים הנה, אחת לבא ואחת''' - ברכת גואלנו, הברכה שאומרים בכוס השנייה, שזה בעצם על החלק הראשון של ההלל - זה בעצם שתי ברכות. זה לא כמו שחשבנו, ברכה אחת שחותמת את ההלל, זה בעצם שתי ברכות, שני חלקים. כי כך חז"ל מסבירים - ההלל חילקו אותו לשני חלקים, כיוון שהחלק הראשון של ההלל הוא בעצם תודה על העבר, זה הלל על יציאת מצרים. החלק השני זה בעצם בקשה והודאה על העתיד. אז בעצם לגואלנו יש שני חלקים: חלק אחד זה ברכה על לחתום את החלק הראשון של ההלל, והחלק השני זה ברכה על מה שנגיד בהמשך. יוצא שבעצם יהללוך היא באמת ברכה סמוכה לזה, ולכן היא לא פותחת ב"ברוך". כן, אומרת כאן: "ברכת גואלנו שני חלקים לה, אחת לאבא ואחת לשעבר". כלומר, את ההלל חילקו לשניים. עד "ממצרים", שזה מדבר על גאולת מצרים, אומרים לפני הסעודה - זה החלק הראשון של הברכה, וכמו שאמרנו, למה היא פותחת ב"ברוך"? כיוון שאת הברכה לפני ההלל לא בהכרח יגידו - אנחנו גם לא נוהגים להגיד את זה - לא יגידו, כיוון שמי שאמר את זה בבית כנסת כבר יצא ידי חובה. אבל כיוון שכך היא פותחת ב"ברוך", והחלק השני של הברכה הוא בעצם פותח את ההלל העתידי, את החלק השני של ההלל שאומרים אותו אחרי הסעודה, שהוא הודאה על הגאולה העתידית - על זה תיקנו את החלק השני של ברכת גואלנו, ובסוף אומרים על זה את יהללוך. כלומר, בעצם זו ברכה סמוכה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יא עמוד א<span class="yerum-runnum">21</span></div> לשעבר. {{ירו"מ-ביאור|את ההלל חלקו לשנים. עד למעיינו מים שמדבר על גאולת מצרים, אומרים לפני הסעודה, ועליה החלק הראשון של הברכה, שאומר: ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו ללילה הזה לאכל בו מצה ומרור. את שאר ההלל שמדבר על הגאולה העתידית, אומרים אחרי הסעודה. ועליה תקנו את החלק השני של ברכת גאלנו שאומרים, כן יי אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאלתנו ועל פדות נפשנו. ברוך אתה יי גאל ישראל. ובסוף ההלל כולו, ברכת יהללוך. ולכן אינה פותחת בברוך, לפי שהיא סמוכה לחלק השני של ברכת אשר גאלנו.}} {{ירו"מ-ביאור|לפי תוס דף יד. הכונה שהיו מברכים על כל חלק בנפרד: על החלק הראשון ברכו לקרא, ועל החלק השני ברכו לגמור. והשאלה ששאלה הגמרא, והרי סופה — הכוונה לסוף ברכת גאלנו, והשאלה למה היא חותמת בברוך. והתשובה היא מפני שהיא ארוכה וכוללת שבח על יציאת מצרים שהיתה בעבר, ובקשה על הגאולה העתידית, ולכן תקנו שגם תחתום בברכה. ויהללוך לא פותחת בברוך אף שהיא ארוכה, לפי שהיא ברכת השבח כמו נשמת כל חי}}. התיבון: הרי {{ירו"מ-הדגשה|ברכת}} הבדלה! {{ירו"מ-הדגשה|שאומר המבדיל בין קדש לחול. הרי היא פותחת בברוך, אף שהיא סמוכה לבורא מאורי האש}} שנייא היא, ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי אבא בר זבדא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבדא|°]]: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. רבי חייא רבה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] היה מכנסן. {{ירו"מ-הדגשה|נמצא שלא תמיד מברך בורא מאורי האש לפניה, ולכן תקנו שתפתח בברוך}}. התיבון: הרי {{ירו"מ-הדגשה|כשמזמנים אומרים}} "נברך"! {{ירו"מ-הדגשה|וחוזרים ואומרים "ברוך אלקינו שאכלנו משלו", ומיד אחר כך מברכים ברכת הזן. נמצא שברכת הזן סמוכה לברכת הזימון, ולמה פותחת בברוך}}? שנייא היא, שאם היו שנים יושבים ואוכלים, שאינן אומרים "נברך". {{ירו"מ-הדגשה|נמצא פעמים שברכת הזן אינה סמוכה}}. הרי "הזן את הכל"! {{ירו"מ-הדגשה|למאן דאמר ברכת הזימון עד הזן, משמע שמי שהפסיק לזימון, מברך איתם עד הזן, וחזר לאכול. וכשמסים אכילתו, מתחיל בברכת הארץ, מ"נודה לך". ולמה ברכת נודה לך אינה פותחת בברוך}}? קשיא! הרי "הטוב והמטיב" {{ירו"מ-הדגשה|שהיא סמוכה, ולמה פותחת בברוך}}? שנייא היא, ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: משניתנו הרוגי ביתר לקבורה, נקבעה "הטוב והמטיב". הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה. {{ירו"מ-הדגשה|ובתחילה הייתה ברכה עצמאית, ומאוחר יותר קבועה בברכת המזון}}. {{ירו"מ-ביאור|ויש אומרים בגלל שהיא ברכה דרבנן עשו לה חיזוק}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}הא {{ירו"מ-הוסר|קדושה}}{{ירו"מ-הדגשה|קידוש}} {{ירו"מ-הדגשה|היום! שנאמר אחרי ברכת היין, למה פותח בברוך}}? שנייא היא, שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום, {{שוליים|א_נז}}שאינו אומר "בורא פרי הגפן". והא סופה {{ירו"מ-הדגשה|של הברכה! שהרי בברכת היום, אומר: "ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו" ואחר כך אומר: "ברוך אתה ה’ מקדש השבת". נמצא שהחלק השני סמוך לראשון, ולמה פותח בברוך}}? אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: {{ירו"מ-הדגשה|אין זה שתי ברכות, אלא ברכה אחת, ו}}טופס ברכות כך הוא. אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]: {{שוליים|א_נח}}מטבע קצר, פותח בהן ב"ברוך" ואינו חותם בהן ב"ברוך". מטבע ארוך, פותח בהן ב"ברוך" וחותם ב"ברוך". כל הברכות אחר חיתומיהן. {{שוליים|א_נט}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אין אומרים ברכה פסוק. התיב {{ירו"מ-ביאור|הקשה}} רבי יצחק ברבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בן אלעזר|°]] קומוי {{ירו"מ-ביאור|לפני}} רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: מכיון דתימר {{ירו"מ-הדגשה|כל הברכות}} אחר חיתומיהן, {{ירו"מ-הדגשה|כך שאפילו אם טעה ואמר ברכה לא מתאימה, אם חתם נכון יצא. אז למה}} אין אומרין ברכה פסוק? {{ירו"מ-הדגשה|במה פסוק יותר גרוע מברכה לא נכונה}}. אמרין: {{ירו"מ-הוסר|חכימי}} חכים הדין טלייא, {{ירו"מ-ביאור|אמרו חכם אותו נער}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא שטעה}}. דהוא סבר, מהו אחר חיתומיהן? {{ירו"מ-הדגשה|כגון}} שאם היה עומד בשחרית {{ירו"מ-הדגשה|והיה צריך לומר "יוצר אור}}", ושכח והזכיר את של ערבית {{ירו"מ-הדגשה|שאמר: "מעריב ערבים}}", וחזר וחתם בשל שחרית {{ירו"מ-הדגשה|שאמר: "ברוך אתה ה’ יוצר המאורות}}" יצא. {{ירו"מ-הדגשה|ולכן שאל, במה גרוע פסוק מברכה לא נכונה? ולא זו הכוונה}}, אלא כדאמר רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|שצריך להזכיר ב}}כל הברכות {{ירו"מ-הדגשה|לפני הברכה החותמת}} כעין חותמותיהן. {{ירו"מ-הדגשה|ושם לא יזכיר פסוק, כיוון שקשה למצא פסוק שמדבר בדיוק באותו עניין ויכול לטעות}}. ואילין דאמרין: {{ירו"מ-ביאור|ואלו שאומרים}} {{ירו"מ-הדגשה|בברכות ההפטרה: רחם על ציון כי היא בית חיינו, ולעלובת נפש תושיע ותשמח במהרה בימינו, ככתוב}} ([[ישעיהו יב ו]]) "צהלי ורוני יושבת ציון, {{ירו"מ-הדגשה|כי}} {{ירו"מ-הוסר|וגו"}} {{ירו"מ-הדגשה|גדול בקרבך קדוש ישראל" וחותם "ברוך אתה יהוה משמח ציון בבניה}}" אין בו משום ברכה פסוק. {{ירו"מ-ביאור|מפני שאומר: "ככתוב: כמו שאנו אומרים בברכת המזון "ככתוב ואכלתה ושבעתה וברכתה"}} {{ירו"מ-ביאור|וי"א כיוון שכבר נהגו הכל לאמר כך}}. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_א_א|ירושלמי ברכות, פרק א, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_א_ו"> </span> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|א_ס}}מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר להן [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה [[ביאור:עץ מסורת#בן זומא|°]]<nowiki/>בן זומא, שנאמר: ([[דברים טז ג|דברים ראה טז ג]]) "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". "ימי חייך" הימים, "כל ימי חייך" הלילות. וחכמים אומרים: "ימי חייך" העולם הזה, "כל ימי חייך" העולם הבא, להביא את ימות המשיח.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אמר להן}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה" [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#גילו של ראב"ע|{{ירו"מ-הדגשה|הרי אני כבן שבעים שנה}}]] {{ירו"מ-הדגשה|ש}}אף על פי שנכנס{{ירו"מ-הדגשה|תי}} לגדולה, האריך ימים. {{ירו"מ-ביאור|שבגיל שש עשרה נתמנה לנשיא והגיעה לגיל שבעים}} {{ירו"מ-הדגשה|ממה שאמר אף על פי שנכנסתי לגדולה הארכתי ימים}}, הדא אמרה שהגדולה מקצרת ימים. <span id="דף_יא_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק ראשון#דף יא ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף י"א. הזכרנו שברכה, בעצם ברכה שהיא עצמאית פותחת ב"ברוך", ברכה שהיא סמוכה לחברתה היא לא פותחת ב"ברוך". ונתנו כמה דוגמאות ויש לנו כל מיני קושיות. הגמרא ממשיכה בכיוון הזה. '''התיבון: הרי הבדלה!''' אנחנו אומרים את ברכת ההבדלה מיד אחרי שמברכים בורא מאור אש. ברכת ההבדלה היא סמוכה לברכת בורא מאור אש. אז למה היא פותחת ב"ברוך"? אומרת הגמרא, '''שנייא היא, דמר רבי אבא בר זבדא: רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס'''. כלומר, רבי היה רואה אש, אומר בורא מאור אש, מביאים לו בשמים, מברך בורא עצי בשמים, לא היה כולל את הכל ביחד, ורק לאחר מכן כשהוא מגיע הביתה שם הוא עושה את הכוס. '''רבי חייא רבה היה מכנסן'''. רבי חייא תמיד היה אומר את הכל ביחד. נמצא שלא תמיד מברך בורא מאור אש לפני ההבדלה. לכן בעצם הרבה פעמים ברכת ההבדלה היא ברכה עצמאית וממילא פותחת ב"ברוך". '''התיבון: הרי "נברך"!''' כשמזמנים אומרים "נברך" וחוזרים ואומרים "ברוך שאכלנו משלו". כלומר בעצם יש פה לכאורה ברכה, ולאחר מכן אנחנו מתחילים את ברכת הזן. אז השאלה למה ברכת הזן פותחת ב"ברוך"? הרי היא סמוכה לברכת הזימון. אומרת הגמרא, '''שנייא היא, שאם היו שנים יושבים ואוכלים, שאינן אומרים "נברך"'''. כלומר, אם היה רק אדם אחד או שניים, אין ברכת הזימון, ממילא ברכת הזן היא ברכה ראשונה ולכן היא פותחת ב"ברוך". </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף יא עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''והרי הבדלה.''' שהיא פותחת בברוך ואף ע"פ שהיא סמוכה לברכת המאור '''שנייא היא.''' הבדלה דלאו ברכה סמוכה לחבירתה מדינא היא שהרי יכול הוא לפזרן כל ברכה וברכה בפני עצמה כמו שהיה רבי נוהג שהיה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס '''הרי נברך.''' כלומר דהקושיא על ברכת הזן היא אמאי פותחת בברוך הרי סמוכה לברכת הזימון נברך שאכלנו הויא '''שנייא היא.''' ברכת הזן שהרי אם היו שנים דליכא ברכת הזימון ולא הויא סמוכה וצריך לפתוח בברוך וכיון שלפעמים פותחת בברוך תקנו אותה בפתיחה לעולם '''הרי הזן את הכל.''' האי מקשה נמי קס"ד דכמטבע קצר הויא וא"כ אמאי חותמת בברוך הזן את הכל '''הרי הטוב והמטיב.''' שהיא פותחת בברוך והיא סמוכה לחבירתה הויא '''שנייא היא.''' דברכה שנתחדשה אח"כ היא כדאמר רב הונא שתקנו אותה על הרוגי ביתר ולהכירא תקנוה בפתיחה כאלו לא נסמכה '''הא קדושא.''' קידוש היום בשבתות ובי"ט שפותחת בברוך והא סמוכה לברכת היין היא '''שנייא היא.''' שאף היא לפעמים אינה סמוכה שהרי אם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאינו חוזר ומברך על היין '''והא סופה.''' קדוש היום שהיא חותמת בברוך ואמאי '''א"ר מנא.''' השתא מסיק לטעמא דכולהו ברכות לפי שטופס ברכות כך הוא כדר' יודן דכל שהוא מטבע קצר וכו' וסופה דהזן נמי לא קשיא דמטבע ארוך הויא וכן ברכת הגאולה לא צריכין לטעמא דשתי גאולו' אלא הואיל ומטבע ארוך הויא לפיכך חותם בה בברוך '''כל הברכות אחר חותמיהן.''' קס"ד דה"ק הכל הולך אחר החיתום והיינו דמקשי עלה כדלקמן '''אין אומרים ברכה פסוק.''' אין חותמין הברכה בפסוק כגון בא"י גואלינו ה' צבאות וגו' וכיוצא בזה</div> <div class="yerum-leiden-text">לשעבר · התיבון הרי הבדלה · שנייא היא דמר ר' בא בר זבדא ר' היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס · ר' חייא הבא היה מכנסן · התיבון הרי נברך · שנייא היא שאם הין שנים יושבין ואוכלין שאינן אומ' נברך · הרי הזן את הכל · קשיא · הרי ···· הטוב והמטיב · שנייא היא דמר רב הונא משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב · הטוב שלא נסרחו · והמטיב שניתנו לקבורה · הא קדושה · שנייא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום ש חייב זן בורא פרי הגפן · והא סופה · אמ' ר' מנא טופס ברכות כך הוא · אמ' ר' יודן מטבע קצור פותח בהן בברוך ואינו חותם בהן בברוך · מטבע ארוך פותח בו בברוך וחותם בברוך · כל הברכות אחר חיתומיהן הין אומ' ברכה פסוק · התיב ר' יצחק בר' לעזר קומי ר' יוסה מכיון דתימר אחר חיתומיהן יאמר ברכה פסוק · אמרין חכימי הדין עלייא דהוא סבר מהו אחר חיתומיהן שאם היה עומד בשחרית ושכח והזכיר את שלערבית וחזר וחתם בשלשחרית יצא · אמ' ר' אחא כל הברכות מעין חותמותיהן · ואילין דאמרין צהלי ורוני יושבת ציון וגו' אין בן מסיים ברכה פסוק' מתני' מזכירין יציאת מצרים בלילות אמ' להן ר' לעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנ' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך · ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות: וחכמ' אומ' ימי חייך העולם הזה · כל ימי חייך העולם הבא להביא את ימות המשיח · אעפ' שנכנס לגדולה האריך ימים · הדא אמרה שהגדולה מקצרת ימים</div> <div class="yerum-side">'''מכיון דתימר אחר חיתומיהן אין אומרין ברכה פסוק.''' בתמיה ובפ"ב דתענית גריס ויימר ברכה פסוק והיינו הך לפי דס"ד לפרש אחר חיתומיהן כדלקמיה '''אמרין חכימי הדין טלייא.''' בלשון תמיה חכם הוא זה הבחור דלפי סברתו הוא מקשה '''דהוא סבר.''' לפרש מהו אחר חיתומיהן דקאמר היינו לענין האי דינא שאם עמד בשחרית ביוצר אור ושכח והזכיר את של ערבית מעריב ערבים וחזר ונזכר וחתם בשל שחרית יצא וזהו אחר חיתומיהן אנו הולכין והלכך יצא ולפיכך הוא מקשה דא"כ היכי אמרת אין אומרין ברכה פסוק הרי אם חתם בשל שחרית והוא יוצר אור א"כ הברכה פסוק הוא כדכתיב יוצר אור וגו' אבל באמת לאו היינו פירושא דאחר חיתומיהן אלא כדרב אחא דאמר כל הברכות כעין חותמותיהן מענין שהוא מזכיר בסוף נוסח הברכה כך הוא חותם כגון עוזר ומושיע ומגן בא"י מגן אברהם וכן כולן ולעולם אין חותמין הברכה בפסוק '''ואילין דאמרין צהלי וגו'.''' נוהגין היו לומר אחר ברכת הפטרה פסוק הזה ואין בו משום ברכה בחותם פסוק הואיל וכבר חתם בנוסח הברכה עצמה ואינו אלא כמוסיף בדברים '''מתני' מזכירין יציאת מצרים בלילות.''' פרשת ציצית אומרים אותה בק"ש של ערבית ואע"פ שאין לילה זמן ציצית דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה אומרים אותה מפני יציאת מצרים שבה '''כבן שבעים שנה.''' הייתי נראה זקן ולא זקן ממש אלא שהלבינו שערותיו יום שמינו אותו נשיא כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה '''ולא זכיתי.''' לא נצחתי לחכמים '''גמ' אע"פ שנכנס לגדולה.''' שמינוהו לנשיא כדאמרינן לקמן פרק תפלת השחר '''האריך ימים.''' שאמר הריני כבן שבעים שנה</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''הדא אמרה שהגדולה מקצרת ימים.''' כדאמרי' אוי לרבנות שמקברת את בעליה ולהכי קאמר הריני כבן שבעים דאם שזכיתי לגדולה עם כל זה הארכתי ימים </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' שואלת הגמרא, '''הרי "הזן את הכל"!''' אנחנו יודעים שיש מחלוקת בגמרא. פה בירושלמי לא מופיעה כל כך המחלוקת הזאת, מופיעים רק הרמזים שלה, אבל בבבלי מוזכר שיש מחלוקת מה זה נקרא ברכת הזימון. יש דעה שאומרת שברכת הזימון זה בעצם כולל גם את ברכת הזן, כלומר הברכה הראשונה של ברכת המזון. ונניח שלושה אכלו ביחד ואחד זימן, ואז האחרים צריכים להפסיק, גם אם רוצים להמשיך לאכול, הם ממשיכים איתו את הברכה עד סוף הברכה הראשונה. לאחר מכן הם יכולים להמשיך לאכול, אבל כשהם רוצים להתחיל לברך מחדש, הם לא מתחילים מתחילת הברכה, אלא מברכים רק מהברכה השנייה. יוצא שבעצם הרבה פעמים הברכה השנייה היא הראשונה. אז למה היא לא מתחילה ב"ברוך"? עכשיו הסברנו שמספיק שלפעמים ברכה היא ראשונה, היא פותחת ב"ברוך", אז גם פה, גם הברכה השנייה הרבה פעמים היא הברכה הראשונה. אז למה בעצם היא לא פותחת ב"ברוך"? אומרת הגמרא: '''קשיא!''' כלומר, זה באמת נשאר בקושיא, הגמרא לא תירצה את זה. שואלת הגמרא, '''הרי "הטוב והמטיב"?''' זה ברכה סמוכה, היא חלק מברכות ברכת המזון, הברכה הרביעית. אז למה בעצם היא פותחת ב"ברוך"? עונה הגמרא, '''שנייא היא, דמר רב הונא: משניתנו הרוגי ביתר לקבורה, נקבעה "הטוב והמטיב". הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה'''. בהתחלה הייתה ברכה עצמאית. כלומר, בהתחלה בעצם ברכת הטוב והמטיב לא נקבעה בתוך ברכת המזון, קבעו אותה בתור ברכה עצמאית. רק מאוחר יותר קבעו אותה בתוך ברכת המזון. שואלת הגמרא, הקידוש היום - קודם כל מברכים בורא פרי הגפן ואחרי זה אומרים את הקידוש. אז למה הקידוש פותח ב"ברוך"? הרי לכאורה הוא סמוך לברכת הגפן. אומרת הגמרא, '''שנייא היא, שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום, שאינו אומר "בורא פרי הגפן"'''. אנחנו יודעים לדוגמה שבערב שבת יש מקרים שבהם מותר לערוך סעודה, ואם אני יכול לערוך סעודה בערב שבת ושתה יין, אז הוא פורס מפה ומקדש, אבל בעצם הוא לא צריך לברך על היין, ישר קידוש. יוצא שבעצם לפעמים הקידוש היא הברכה הראשונה, ולכן בעצם גם פותחת ב"ברוך". שואלת הגמרא, '''והא סופה?''' כלומר, הגמרא כרגע לא מבינה - יש איזה הווה אמינא שכל הברכות זה "ברוך אתה... בורא פרי הגפן", ברכות קצרות כאלה. לא בדיוק הבינו מה המבנה של ברכות ארוכות. אז הגמרא חשבה שבעצם ברכת הקידוש שהיא פותחת ב"ברוך", זה כמו... '''התיב רבי יצחק ברבי אלעזר קומוי רבי יוסה: מכיון דתימר אחר חיתומיהן, אין אומרין ברכה פסוק?''' כלומר לא אכפת לי בכלל מהברכה, אלא מה שחשוב זה החיתום - אפילו אם טעיתי ואמרתי ברכה לא רצינה, אם חתמתי נכון יצאתי. אז למה לא אומרים ברכה פסוק? במה פסוק יותר גרוע מברכה לא נכונה? '''אמרין: חכים הדין טלייא''' - על הזקנים בישיבה אמרו: בחור צעיר אבל חכם, אלא שהוא טעה, כי הוא חשב מהו "אחר חיתומיהן". הוא חשב שהכוונה שאמרו ברכה לא נכונה, כמו לדוגמה אם היה עומד בשחרית וצריך להגיד "יוצר אור ובורא חושך", ובמקום זה הוא שכח ואמר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם... המעריב ערבים" בחוכמה, כלומר בעצם הברכה של הערב, ולאחר מכן הוא חזר וחתם בשל שחרית וסיים "ברוך אתה ה' יוצר המאורות". כלומר בעצם פתח בערבית, אמר את כל הברכה של ערבית, אבל את הסיום הוא אמר "יוצר המאורות" - הברכה של הבוקר - ויצא ידי חובה. כך הוא הבין. אז לכן הוא שאל במה גרוע פסוק מברכה לא נכונה, אבל בעצם לא זו הכוונה, אלא מה הכוונה? '''אלא כדאמר רב אחא: כל הברכות כעין חותמותיהן'''. כלומר ברכות ארוכות - הרי אמרנו פותח ב"ברוך" וחותם ב"ברוך", ובאמצע הוא אומר כל מיני עניינים. אז בסוף העניינים הוא צריך להוסיף משפט שהוא מעין החתימה, זו הכוונה. אז זה המשפט שלא יזכיר פסוק. עכשיו מה הסיבה? המפרשים מסבירים שקשה מאוד למצוא פסוק מתאים, אז מסתמא אנשים התבלבלו, לכן אמרו אל תגידו פסוק. '''ואילין דאמרין: "צהלי ורוני יושבת ציון" אין בו משום ברכה פסוק'''. יש שני הסברים: או בגלל שככה נהגו - כלומר בעצם אין איסור להגיד פסוק, רק חז"ל אמרו אל תגיד פסוק כי קשה מאוד למצוא. אבל אם משהו מקובל כבר בכל הציבור, נוהגים להגיד את זה קבוע, וכנראה שמצאו פסוק מתאים, אז זה בסדר. ויש אומרים שמדובר שזה לא היה בתוך הברכה אלא בחוץ, ולכן אין בעיה. אנחנו עכשיו בפרק א' הלכה ו'. '''מתני': מזכירין יציאת מצרים בלילות'''. כלומר יש עניין להזכיר את יציאת מצרים בלילות, למרות שיציאת מצרים הייתה ביום. '''אמר להן רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא'''. מה זה בדיוק "הרי אני כבן שבעים שנה"? הבבלי מספר שרצו למנות אותו להיות ראש הסנהדרין במקום רבן גמליאל, ואז הוא אמר "אני אצייד את אשתי". אשתו אמרה לו אתה הרי עדיין צעיר, ואז צמחו לו שערות שיבה ונראה כמו בן שבעים שנה. לכן כתוב "הרי אני כבן שבעים שנה" - זה חידוש. תכף נראה שבעצם הוא באמת היה בן שבעים. '''שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". "ימי חייך" הימים, "כל ימי חייך" הלילות. וחכמים אומרים: "ימי חייך" העולם הזה, "כל ימי חייך" העולם הבא, להביא את ימות המשיח'''. '''רבי אלעזר בן עזריה אף על פי שנכנס לגדולה, האריך ימים'''. אמרה הגמרא, מה זה "כבן שבעים שנה"? מה בעצם הוא רצה להגיד בזה? אמרנו בניגוד לבבלי שאומר שהוא היה בן שמונה עשרה ונראה כבר בן שבעים שנה - לא, הוא באמת היה בן שבעים שנה, והוא התגאה בזה. הוא רצה להגיד להם: תראו, למרות שנכנסתי לגדולה בגיל שמונה עשרה כשכבר התמנה להיות נשיא, האריך ימים - בגיל שבעים עכשיו. אומרת הגמרא בדיוק הפוך: מזה שהוא אומר את זה אתה מבין ש'''הדא אמרה שהגדולה מקצרת ימים'''. אחרת מה זה? מה הגאווה בזה שהוא בן שבעים? מכאן שהגדולה מקצרת ימים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יא עמוד א''' {{שוליים|א_נח}} '''ברכה קצרה פותחת ב"ברוך" ואינה חותמת בו, וברכה ארוכה פותחת וחותמת ב"ברוך", וכל ברכה נגררת אחר חתימתה הקודמת ללא פתיחה חדשה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה ז , רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן נט סעיף ב , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה, שברכות הצמודות לחתימה שלפניהן אינן פותחות ב"ברוך". {{שוליים|א_נט}} '''האם מותר לומר פסוק מקראי בתורת ברכה, ומהו הכלל "כל הברכות הולכות אחר חיתומן".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה ז , רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן נט סעיף ב , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוסה אסי שאין אומרים ברכה פסוק, אך הכלל שכל הברכות הולכות אחר חיתומן נכון דווקא כשטעה בפתיחה ולא בחתימה, כפי שהובהר בתשובת רבי יוסה לרבי יצחק בר אלעזר; וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|א_ס}} '''חובה להזכיר יציאת מצרים גם בקריאת שמע של לילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה ג <קטע סוף=יא א/> ==דף יא עמוד ב== <קטע התחלה=יא ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כבן זומא, וכן פסק הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"א ה"ג) שמזכירים יציאת מצרים בלילות, כדעת בן זומא שהודו לו רבי אלעזר בן עזריה וחכמים בסוגיה המקבילה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יא עמוד ב<span class="yerum-runnum">22</span></div> תמן {{ירו"מ-ביאור|בבל}} אמרין: {{ירו"מ-הדגשה|בלילה}} לא יתחיל {{ירו"מ-הדגשה|פרשת}} ויאמר, ואם התחיל גומר. ורבנן {{ירו"מ-הוסר|דהתם}}{{ירו"מ-הדגשה|דהכא}} {{ירו"מ-ביאור|בארץ ישראל}} אמרין: מתחיל ואינו גומר. מתניתין פליגא על רבנן דהכא {{ירו"מ-הדגשה|דתניא}}: "מזכירין יציאת מצרים בלילות"! {{ירו"מ-הדגשה|ולפי רבנן דהכא רק מתחיל, נמצא שלא מזכיר }}יציאת מצרים בלילות. רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] ורב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}: {{ירו"מ-הדגשה|אף שלא אמרו פרשת ציצית, היו אומרים דברים שיש בהם הזכרת יציאת מצרים, כגון}}: מודים אנחנו לך {{ירו"מ-הדגשה|ה’ אלוקינו}} שהוצאתנו ממצרים, ופדיתנו מבית עבדים, להודות לשמך, {{ירו"מ-הדגשה|ומיד מלכים הצלתנו, וקרעתה לנו הים, ועשיתה לנו ניסים וגבורות על הים, ושרנו לך שירה חדשה. כן תגאלינו מיד עריצים ומיד כל הקמים עלינו, ככתוב: "כי פדה ה’ את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו" ברוך אתה ה’ גאל ישראל}}. {{ירו"מ-ביאור|ולדעה שלא מזכירים יציאת מצרים בלילה, אין צריך לומר שהוצאתנו ממצרים שהיא הייתה ביום, אבל קריעת הים הייתה בלילה, והצלתנו מיד מלכים, היינו שהציל את אברהם מהמלכים, ואת יצחק ושרה מאבימלך, הכל היה בלילה, ולדעת הכל אומרים}}. מתניתא פליגא על רבנן דתמן {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: {{שוליים|א_סא}}ויאמר אינו נוהג אלא ביום. {{ירו"מ-הדגשה|משמע ש}}כל פרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום. רבי אבא בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר אחא|°]] נחית לתמן. חמיתון {{ירו"מ-ביאור|ראה אותם}} מתחילין וגומרין {{ירו"מ-הדגשה|לכתחילה}}, ולא שמיע {{ירו"מ-הדגשה|להו}} {{ירו"מ-ביאור|והם לא שמעו על המחלוקת}} דתמן אמרין: לא יתחיל ויאמר, ואם התחיל גומר, ורבנן דהכא אמרין: מתחיל ואינו גומר. בעון קומוי {{ירו"מ-ביאור|שאלו את}} רבי אחייא ברבי זעירה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אחייא ברבי זעירה|°]]: היך הוה אבוך נהוג עביד, כרבנן דהכא או כרבנן דהתם? {{ירו"מ-ביאור|כיוון שרבי זעירה עלה מבבל לארץ ישראל, רצו לדעת האם המשיך לנהוג כבני בבל, או שינה ונהג כמנהג ארץ ישראל}} רבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] אמר: כרבנן דהכא. רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} אמר: כרבנן דהתם. אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: מסתברא דרבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}, דרבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] מחמיר, ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}ינון מחמרין, והוא עבד נהיג דכוותהון. תני: הקורא את שמע בבוקר, צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב, {{ירו"מ-הדגשה|אף שהזכיר בפרשת ציצית}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי אומר: צריך להזכיר בה מלכות, {{ירו"מ-ביאור|כמו שאנו אומרים: מלכותו ואמונתו לעד קיימת}}. אחרים אומרים: צריך להזכיר בה קריעת ים סוף {{ירו"מ-הוסר|ו}} ומכת בכורים, {{ירו"מ-ביאור|כמו שאנו אומרים: ואת בכוריהם הרגתה, ובכורך ישראל גאלתה, וים סוף להם בקעתה}}. רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אומר: {{שוליים|א_סב}}צריך להזכיר את כולן, וצריך לומר צור ישראל וגואלו. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: {{שוליים|א_סג}}{{ירו"מ-הוסר|אמר }}לא הזכיר תורה {{ירו"מ-הוסר|ב}} בברכת הארץ שבברכת המזון, מחזירין אותו. מה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[תהילים קה מד]]) "ויתן להם ארצות גוים" מפני מה? "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו". רבי אבא ברבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא ברבי אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: אם לא הזכיר ברית בארץ, או {{שוליים|א_סד}}שלא הזכיר {{ירו"מ-הוסר|ב}} בבונה ירושלים מלכות בית דוד, מחזירין אותו. אמר רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: אם {{שוליים|א_סה}}אמר "מנחם {{ירו"מ-הוסר|ירושלים"}} ירושלם" יצא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}הקורא לאברהם אברם, עובר בעשה. רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]] אמר: בעשה ולא תעשה. {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[בראשית יז ה|בראשית לך לך יז ה]]) "ולא יקרא עוד את שמך אברם" הרי בלא תעשה. "והיה שמך אברהם" הרי בעשה. התיבון: הרי אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[נחמיה ט ז]]) "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם" שנייא היא, {{ירו"מ-הדגשה|התם נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא, מאי דהוה מעיקרא}}. שעד שהוא אברם בחרת בו. ודכוותה הקורא לשרה שרי עובר בעשה? הוא {{ירו"מ-ביאור|רק אברהם}} נצטווה עליה. ודכוותה, הקורא לישראל יעקב, עובר בעשה? שני ניתוסף לו, הראשון לא נעקר ממנו. ולמה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב, ושמו של יצחק לא נשתנה? {{ירו"מ-הוסר|אילו}} אלו, אבותן קראו אותן בשמן. אבל יצחק, הקדוש ברוך הוא קראו יצחק שנאמר: ([[בראשית יז יט|בראשית לך לך יז יט]]) "וקראת את שמו יצחק". {{ירו"מ-הוסר|ד}} ארבעה נקראו עד שלא נולדו ואלו הן: יצחק וישמעאל יאשיהו ושלמה. יצחק {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} "וקראת את שמו יצחק". ישמעאל דכתיב: ([[בראשית טז יא|בראשית לך לך טז יא]]) "וקראת את שמו ישמעאל". יאשיהו {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[מלכים א יג ב]]) "הנה בן נולד לבית דוד יאשיה{{ירו"מ-הדגשה|ו}} שמו". שלמה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[דברי הימים א כב ט]]) "כי שלמה יהיה שמו". עד כדון בצדיקים, אבל ברשעים {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}}: ([[תהילים נח ד]]) "זורו רשעים מרחם" {{ירו"מ-הדגשה|שלא נקראו עד שנולדו}}. [[ביאור:עץ מסורת#בן זומא|°]]<nowiki/>בן זומא אומר: עתידין הן ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבוא. ומה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[ירמיהו כג ז]]) "לכן הנה ימים באים נאם ה', לא יאמר עוד: חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון". אמרו לו: לא שיעקר יציאת מצרים, אלא מצרים מוסף על המלכיות. מלכיות עיקר ומצרים טפילה. וכן הוא אומר: ([[בראשית לה י|בראשית וישלח לה י]]) "לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך". אמרו: לא שיעקר שם יעקב, אלא יעקב מוסף על ישראל. ישראל עיקר ויעקב טפל. וכן הוא אומר: ([[ישעיהו מג יח]]) "אל תזכרו ראשונות" אילו המצרים; "וקדמוניות אל תתבוננו" אילו המלכיות; ([[ישעיהו מג יט]]) "הנני עושה חדשה עתה תצמח" זו של גוג. משלו משל: למה הדבר דומה? לאחד שהיה מהלך בדרך, ופגע בו זאב, וניצל ממנו. התחיל מספר מעשה הזאב. ואחר כך פגע בו הארי, וניצל מידו. שכח מעשה הזאב, התחיל מספר מעשה הארי. ואחר כך פגע בו נחש וניצל מידו. שכח מעשה שניהם, והתחיל לספר מעשה הנחש. כך היו ישראל, הצרות האחרונות משכחות את הראשונות.<br><br> <strong>הדרן עלך פרק מאימתי</strong> ==פרק שני - היה קורא == <!-- לחצן-ליידן --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות/הדפסה עם ליידן (פרק שני)|📜 '''כתב יד ליידן עם פני משה''']]}}</div> <div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף יא ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי מאיר ברכות פרק שני.png|שמאל|ממוזער|100px|כולל שיעורי שמע]] {{ש}}{{ש}} <div class="yerum-bm-print"> '''תמן אמרין: לא יתחיל ויאמר, ואם התחיל גומר'''. כלומר בבבל היו אומרים שלא יתחיל פרשת ציצית כיוון שהיא לא נוהגת בלילה. הרי כמו שאמרנו ציצית לא נוהגת בלילה, ממילא אין עניין לקרוא פרשת ציצית. אז בבבל אמרו אל תתחיל, אבל אם כבר התחלת להגיד את הפסוק הראשון, תגיד את כולה. '''ורבנן אמרין: מתחיל ואינו גומר''' - כלומר בארץ ישראל היו אומרים רק את הפסוק הראשון. אומרת הגמרא '''מתניתין פליגא על רבנן דהכא: "מזכירין יציאת מצרים בלילות"!''' כלומר המשנה שלנו חולקת על החכמים של ארץ ישראל. הרי מה כתוב במשנה - מזכירים את יציאת מצרים בלילות. עכשיו אם אתה אומר שאומרים רק את הפסוק הראשון, הרי בפסוק הראשון כתוב שמשה דיבר אל בני ישראל - אין שם שום עניין מיציאת מצרים. '''רבי אבא ורב יהודה בשם רב: מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים, ופדיתנו מבית עבדים, להודות לשמך'''. אין בזה בעיה - נכון, הם לא הזכירו את פרשת ציצית כי הם לא הזכירו את כולה, רק את הפסוק הראשון, אבל הם דאגו להגיד משפטים שיש בהם עניין יציאת מצרים. אומרת הגמרא '''מתניתא פליגא על רבנן דתמן: ויאמר אינו נוהג אלא ביום. כל פרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום'''. כלומר יש ברייתא שחולקת על חכמי בבל, שהם אמרו שאומרים את כל פרשת ציצית. אז איך אתה אומר את זה בלילה? </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף יא עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''תמן.''' בבבל אמרין לא יתחיל פ' ויאמר בלילה אבל אם התחיל גומר ורבנן דהכא אמרין מתחיל ואינו גומר ואינהו מפרשי להמתני' דקתני מזכירין יציאת מצרים בלילות כדרב דאחר שהתחיל בתחילת הפרשה אומר מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים וכו' כדמסיק '''מתני' פליגא על רבנן דתמן ויאמר אינו נוהג אלא ביום.''' כדתנן לקמן בפ"ב וקשיא לרבנן דתמן דס"ל דגומר כל הפרשה ומשני דה"ק כל פ' ויאמר אינו נוהג אלא ביום שהרי בהתחלתה כתובה מצות ציצית ואינה נוהגת בלילה ולפיכך אינהו דאמרי לא יתחיל אבל אם כבר התחיל ואמר ועשו להם ציצית גומרה משום יציאת מצרים שבה '''חמיתון.''' ראה אותן נוהגין לכתחילה להתחיל ולגמור ותאמר הש"ס ולא שמיע דתמן אמרין לא יתחיל וכלומר דלא כדשמעינן לעיל דרבנן דתמן ס"ל דלא יתחיל לכתחילה '''היך הוה אבוך נהוג עביד.''' משום דר' זעירא עלה מבבל לא"י ולפיכך שאלו אם היה נוהג כאן כרבנן דהכא או כמנהגו בתחילה כרבנן דתמן '''מסתברא דר' יוסה.''' כמו שאמר ר' יוסה מפני שר' זעירא היה נוהג להיות מחמיר על עצמו כמו דאינון מחמירין בבבל והיה מתנהג כוותייהו '''צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב.''' מפני שיש בה הודאה על החסד שעשה עם אבותיכו ועמנו '''מלכות.''' מלכותו ואמונתו לעד קיימת ומלכנו מלך אבותינו. צריך להזכיר את כולן. ככולהו תנאי וצריך ג"כ לומר צור ישראל וגואלו כדי לסמוך גאולה לתפילה: אם לא הזכיר תורה בברכת הארץ על המזון '''שנייא היא.''' התם דקמסדרו לשבחיה דרחמנא מה דהוה מעיקרא שעד שהוא אברם בחרת בו ושמת שמו אברהם '''ודכוותה.''' נימא נמי הקורא לשרה שרי עובר בעשה '''הוא.''' בלבד נצטווה עליה דכתיב לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה אבל גביה כתיב ולא יקרא עוד שמך אברם לא יקרא כלל '''שני.''' שם השני ישראל ניתוסף לו להיות לשם העיקר ושם הראשון יעקב לא נעקר ממנו '''עד כאן בצדיקים.''' הוא דמצינו שנקראו בשמם עד שלא נולדו אבל ברשעים זורו רשעים מרחם ולא יזכר שמם וישמעאל תחילתו צדיק כדדרשינן מבאשר הוא שם וכן אמרינן שעשה תשובה בסוף ימיו '''שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבא.''' והלכך לא דריש לקרא דלמען תזכור כדדרשי חכמים במתני': הדרן עלך מאימתי</div> <div class="yerum-leiden-text">תמן אמרין לא יתחיל ויאמר ואם התחיל גומר · ורבנן דהתם אומרין מתחיל ואינו גומר · מתניתין פליגא על רבנן דהכא מזכירין יציאת מצרים בלילות · ר' בא רב יהודה בשם רב מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים להודות לשמיך · מתניתא פליגא על רבנן דתנין ויאמר אינו נוהג לא ביום כל פרשת ויאמר אינו נוהג לא ביום · ר' בא בר אחא נחית לתמן חמיתון מתחילין וגומרין ולית שמיע דתמן אמרין לא יתחיל ויאמר ואם התחיל גומר · ורבנן דהכא אמרין מתחיל ואינו גומר · בען קומוי ר' אחייא בר זעירא היך הוה אבוך נהוג עביד כרבנן דהכא או כרבנן דהתם ר' חזקיה אמ' כרבנן דהכא · ר' יוסה אמ' כרבנן דהתם · אמ' ר' חנינא מסתברא דר' יוסה דר' זעירא מחמיר ויען מחמרין והוא עבד נהיג דכוותהון · תני הקורא את שמע בבוקר צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב · ר' א' צריך להזכיר בה מלכות · אחרים אומ' צריך להזכיר בה קריעת יה סוף ומכת בכורים · ר' יהושע בן לוי אמ' צריך להזכיר את כולן וצריך לומ' צור יש' וגואלו ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמ' לא הזכיר תורה בארץ מחזירין אותו · מה טעם ויתן להם ארצות גוים · מפני מה · בעבור ישמרו חוקין ותורותין ינצורו · ר' בא בר אחא בשם ר' אם לא הזכיר ברית בארץ או שלא הזכיר בבונה ירוש' מלכות בית דוד מחזירין אותו · אמ' ר' אילא אם אמ' מנחם ירוש' יצא · בר קפרא אמ' הקורא לאברהם אברם עובר בעשה · ר' לוי אמ' בעשה ולא תעשה לא יקרא עוד את שמך אברם הרי בלא תעשה · והיה שמך אברהם הרי בעשה · התיבון הרי אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם · אתה הוא יי' הלהים אשר בחרת באברם · שנייא היא שעד שהוא אברם בחרת בו · ודכוותה הקורא לשרה שרי עובר בעשה הוא נצטוה עליה · ודכוותה הקורא לישרל יעקב עובר בעשה · שיני ניתוסף לו הראשון לא נעקר ממנו · למה נשתנה שמו שלאברהם ושמו שליעקב ושמו שליצחק לא נשתנה · אילו אבותן קראו אותן בשמן · אבל יצחק הקבה' קראו יצחק שנ' וקראת את שמו יצחק · ארבעה נקראו עד שלא נולדו ואילו הן יצחק וישמעאל ויאשיהו ושלמה · יצחק וקראת את שמו יצחק · ישמעאל דכת' וקראת את שמו ישמעאל יאשיהו הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו · שלמה כי שלמה יהיה שמו · עד כדון בצדיקים · ברשעים זורו רשעים מרחם · בן זומא א' עתידין הן יש' שלא להזכיר יציאת מיצרים לעתיד לבוא ומה טעם לכן הנה ימים באים נאם י'י לא יאמר עוד חי י'י אשר העלה את בני יש' מארץ מצרים כי אם חי י'י אשר העלה ואשר הביא את זרע בית יש' מארץ צפון · אמרו לו לא שייעקר יציאת מצרים לא מצרים מוסף על המלכיות · מלכיות עיקר ומצרים טפילה · וכן הוא א' לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם יש' יהיה שמך · אמרו לא שייעקר שם יעקב אלא יעקב מוסף על ישראל · ישראל עיקר ויעקב טפל · וכן הוא א' אל תזכרו ראשונות אילו המצריים · וקדמוניות אל תתבוננו אילו המלכיות · הנני עושה חדשה עתה תצמח זו שלגוג · משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו · התחיל מספר מעשה הזאב ואחר כך פגע בו הארי · וניצל מידו · שכח מעשה הזאב התחיל מספר מעשה הארי · ואחר כך פגע בו נחש וניצל מידו · שכח מעשה שניהם והתחיל לספר מעשה הנחש · כך היו יש' הצרות האחרונות משכחות את הראשונות</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''רבי אבא בר אחא נחית לתמן. חמיתון מתחילין וגומרין''', כלומר רבי אבא בר אחא ירד לבבל וראה שכולם מתחילים וגומרים לכתחילה, '''ולא שמיע דתמן אמרין: לא יתחיל ויאמר, ואם התחיל גומר, ורבנן דהכא אמרין: מתחיל ואינו גומר'''. כלומר הם בכלל לא ידעו שהייתה מחלוקת בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל, ותמיד היו אומרים את הכל. '''בעון קומוי רבי אחייא ברבי זעירה: היך הוה אבוך נהוג עביד, כרבנן דהכא או כרבנן דהתם?''' כלומר שאלו את רבי אחייא הבן של רבי זעירא - הרי רבי זעירא עלה מבבל, אז שאלו אותו האם הוא נהג כרבנן דהכא בארץ ישראל או כרבנן דהתם בבבל. '''רבי חזקיה אמר: כרבנן דהכא. רבי יוסה אמר: כרבנן דהתם. אמר רבי חנינא: מסתברא דרבי יוסה, דרבי זעירא מחמיר, וינון מחמרין, והוא עבד נהיג דכוותהון'''. כלומר מסתמא שהוא נהג להחמיר, וגם בני בבל מחמירים - שאם מתחילים גומרים את הכל. '''תני: הקורא את שמע בבוקר, צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב'''. כלומר, למרות שהוא מזכיר בפרשת ציצית עניין יציאת מצרים, בכל זאת באמת ויציב הוא גם מזכיר את יציאת מצרים. '''רבי אומר: צריך להזכיר בה מלכות'''. אנחנו נוהגים להגיד "מלכותו וראותו התקיימת" בתוך אמת ויציב. '''אחרים אומרים: צריך להזכיר בה קריעת ים סוף ומכת בכורים. רבי יהושע בן לוי אומר: צריך להזכיר את כולן, וצריך לומר צור ישראל וגואלו'''. אנחנו האשכנזים נוהגים להגיד "צור ישראל" כמו הבבלי, אבל הירושלמי אומר צריך להגיד "צור ישראל וגואלו". '''רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: לא הזכיר תורה בברכת הארץ שבברכת המזון, מחזירין אותו'''. בברכת הארץ בברכת המזון צריך להזכיר גם תורה. '''מה טעם? "ויתן להם ארצות גוים" מפני מה? "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו"'''. בעצם ההבטחה לארץ זה כנגד התורה, לכן צריך להזכיר בברכת הארץ גם את העניין של התורה. '''רבי אבא ברבי אחא בשם רבי: אם לא הזכיר ברית בארץ, או שלא הזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד, מחזירין אותו'''. כלומר צריך להזכיר גם ברית על הארץ, כי הרי נכרתה ברית על הארץ, וגם בבונה ירושלים צריך להזכיר את מלכות בית דוד, ואם הוא לא אמר זאת מחזירים אותו. '''אמר רבי אילא: אם אמר "מנחם ירושלם" יצא'''. זה גם מספיק טוב. '''בר קפרא: הקורא לאברהם אברם, עובר בעשה. רבי לוי אמר: בעשה ולא תעשה. "ולא יקרא עוד את שמך אברם" הרי בלא תעשה. "והיה שמך אברהם" הרי בעשה'''. '''התיבון: הרי אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם? "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם"''' - איך הם קראו לו כך? '''שנייא היא, שעד שהוא אברם בחרת בו'''. כלומר בעצם הנביא מסדר את השבח של הקדוש ברוך הוא, איך שהוא בחר באברם כשהוא היה אברם, ולאחר מכן קרא לו אברהם. שואלת הגמרא, '''ודכוותה הקורא לשרה שרי עובר בעשה?''' ואומרת לא - '''הוא נצטווה עליה'''. כלומר רק אברהם נצטווה לקרוא לה שרה ולא שרי, אבל כל האחרים יכולים לקרוא לה שרי. שואלת הגמרא עוד כיוצא בזה, '''ודכוותה, הקורא לישראל יעקב, עובר בעשה?''' ועונה לא - '''שני ניתוסף לו, הראשון לא נעקר ממנו'''. כלומר ליעקב יש בעצם שני שמות, יעקב וישראל. שואלת הגמרא אבל '''ולמה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב, ושמו של יצחק לא נשתנה?''' אומרת הגמרא '''אלו, אבותן קראו אותן בשמן'''. כלומר לאברם וליעקב האבות שלהם קראו להם, '''אבל יצחק, הקדוש ברוך הוא קראו יצחק שנאמר: "וקראת את שמו יצחק"'''. כיוון שהקדוש ברוך הוא קרא לו שם, ממילא אין מקום להחליף את זה. '''ארבעה נקראו עד שלא נולדו ואלו הן: יצחק וישמעאל יאשיהו ושלמה. יצחק "וקראת את שמו יצחק". ישמעאל דכתיב: "וקראת את שמו ישמעאל". יאשיהו: "הנה בן נולד לבית דוד יאשיה שמו". שלמה: "כי שלמה יהיה שמו"'''. '''עד כדון בצדיקים, אבל ברשעים: "זורו רשעים מרחם"'''. כלומר צדיקים הקדוש ברוך הוא קורא להם כבר לפני הלידה, אבל רשעים לא נקראים עד שהם לא נולדים, רק ביציאה מהרחם. '''בן זומא אומר: עתידין הן ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבוא. ומה טעם? "לכן הנה ימים באים נאם ה', לא יאמר עוד: חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון". אמרו לו: לא שיעקר יציאת מצרים, אלא מצרים מוסף על המלכיות. מלכיות עיקר ומצרים טפילה'''. כלומר הגאולה האחרונה, החזרה מהגלות, על זה ידברו - זה יהיה העיקר, ויציאת מצרים תהיה טפלה. '''וכן הוא אומר: "לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך". אמרו: לא שיעקר שם יעקב, אלא יעקב מוסף על ישראל. ישראל עיקר ויעקב טפל. וכן הוא אומר: "אל תזכרו ראשונות" אילו המצרים; "וקדמוניות אל תתבוננו" אילו המלכיות'''. כלומר בגאולה האחרונה גם שם המלכויות יישכח. '''"הנני עושה חדשה עתה תצמח" זו של גוג''' - כלומר בגוג ומגוג תישכח גם המלכות. '''משלו משל: למה הדבר דומה? לאחד שהיה מהלך בדרך, ופגע בו זאב, וניצל ממנו. התחיל מספר מעשה הזאב. ואחר כך פגע בו הארי, וניצל מידו. שכח מעשה הזאב, התחיל מספר מעשה הארי. ואחר כך פגע בו נחש וניצל מידו. שכח מעשה שניהם, והתחיל לספר מעשה הנחש. כך היו ישראל, הצרות האחרונות משכחות את הראשונות'''. הדרן עלך פרק מאימתי, אם ירצה השם. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יא עמוד ב''' {{שוליים|א_סא}} '''האם מותר להתחיל לקרוא פרשת "ויאמר" של קריאת שמע בלילה לכתחילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ציצית, פרק ג, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן יח סעיף א , סמ"ג עשין כו. ''הכרעה:'' נפסק כרבנן דהכא שאף לכתחילה מתחיל, כדעת אבוה דרבי אחייא שנהג כמותם; הרמב"ם והשו"ע פסקו שקוראין פרשת ציצית בלילה אף שאינה נוהגת ביום דווקא, וכן נהגו למעשה, בניגוד לדעה המחמירה שלא להתחיל כלל. {{שוליים|א_סב}} '''יש להזכיר יציאת מצרים בברכת "אמת ויציב" ולחתום בה "צור ישראל וגואלו".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן סו סעיף י. ''הכרעה:'' נפסק כרבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי שצריך להזכיר את כולן ולומר "צור ישראל וגואלו", כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|א_סג}} '''מי שלא הזכיר תורה בברכת הארץ בברכת המזון חייב לחזור ולברך.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ב, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן קפז סעיף ג , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כדברי הירושלמי, שהמזכיר ארץ ותורה כדכתיב "ויתן להם ארצות גוים... בעבור ישמרו חוקיו" חייב לחזור, וכך הביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|א_סה}} '''הקורא לאברהם "אברם" עובר בעשה ולא תעשה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ב, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קפח סעיף ד <קטע סוף=יא א/> הדרן עלך פרק מאימתי א. ''הכרעה:'' נפסק כרבי לוי שהעובר על כך עובר בעשה ולא תעשה, שכן פסק כך הרמב"ם והשו"ע להלכה. </div> </div> nssmm5od05k1fb8qb8nhgf7ie35ozjf 0 1755013 3079333 3078677 2026-08-27T09:42:48Z Nahum 68 3079333 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|ראשית חכמה|שער התשובה|פרק א|פרק ב|פרק ג||}} '''פרק שני ''' * '''בביאור מהות התשובה''' החסיד בחובת הלבבות ([[תורת חובות הלבבות/שער התשובה#פרק א|שער התשובה פרק א]]) פירש שמהות התשובה הוא התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך, אחר יציאתו ממנה וחטאו בה. והיציאה מעבודת הבורא על ב' דרכים, אם בעזיבת מה שציווה הבורא לעשות והתעלמותו ממנו, או בעשות מה שהזהיר מעשותו וכיוון בו להמרות את בוראו. ואם תהיה יציאתו מן העבודה בחלוקה הראשונה, עזיבת מה שציווהו, אופן תשובתו שיזדרז וירבה לעשות מכאן ולהלאה מצוות ותורה וכיוצא. ואם היה שעבר על הציווי, תשובתו שיתרחק האיש ההוא אל קצה האחרון עד שיחזור אל קו המיצוע. והדמיון בזה לאדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שמנע מלאכול מה שיש בו התמדת בריאותו, או מפני שאכל מה שהזיקו והפסיד בריאותו. ולחלק הראשון, רפואתו הוא להרבות לו ממיני המזונות הראויים לטבעו. ואם יהיה חוליו מפני שאכל מה שהזיקו, רפואתו בהשמרו מהמזון ההוא, ולהתנהג במה שהוא היפך מזגו, עד שישוב אל העניין השוה, עד כאן כלל דבריו. ולפי דברי הרשב"י ע"ה בזוהר ובתיקונים, כפי מה שהיה הפגם תהיה התשובה. כבר פירש בשער היראה, כי החוטא גורם סילוק האם העליונה מעל הבנים, או סילוק האם התחתונה מעל העולמות התחתונים, והכל כפי גודל הפגם, כך גורם הסילוק. והכוונה במלת ה'תשובה', חזרת המדרגות ותיקונים על מכונם הראשון. והמשל אל סילון המים המקלח מן המעיין, והמים ההם הולכים להשקות כמה גנים ופרדסים ושדות וכרמים. ובא אחד בשטותו והוליך סילון המים אל האשפה, לריק, מקום שאין בו תועלת, שבעל המעיין יכעוס עליו: אחד – שביטל להשקות גינותיו הטובות, והב' – שקלקל הצינור ושברו. והנמשל הוא יותר חמור בעונשו מן המשל. כי החוטא, מלבד מה שקלקל צינורי השפע מלבוא אל מקומם הראוי, מוליכם אל מקום שהכעיס את המלך ה' צבאות, והוא שהוא מוציא הקדושה אל הטומאה, מקום הצריך שיהיה יבש וחרב הוא משקה ומרוה אותו. וימצא עניין זה בפרט בעניין העריות ובא אל הכותית, וכן במוציא זרע לבטלה. וכמוהו בפגם הלשון, שפגם ברית הלשון חמור יותר מברית המעור. ואופן התשובה הוא לתקן הצינורות הנשברים ולהחזיר השפע אל מקומו, לכל מקום ומקום כפי מה שהיה בו הפגם. אם הפגם באם העליונה שגרם ע"ר י"ה, ר"ע י"ה, שהכניס הרע בין אותיות י"ה, יגרום בתשובה שייחד אותיות י"ה ויסלק הרע, ובזה האם חוזרת על הבנים. ואם פגם בערוה ר"ע ו"ה, שהכניס ר"ע בין ו"ה, ובזה האם גולה ממקומה ושפחה יורשת גברתה, תשובתו לסלק הרע ההוא משם וליחד הו' עם הה'. וכל זה נקרא תשובה, תשוב ה' עליונה על הבנים ותשוב ה' לגבי י', וכן תשוב אם תחתונה על התחתונים ותשוב ה' להתיחד עם ו'. וההקדמה זו נרמזה בקצרה בתיקונים, והיא בארוכה במקומות אחרים בזוהר. וזה לשונו בתיקון סג, אמר שם על פסוק "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" {{ממ|תהלים|א|א}}. ופירש ש'''אשר''' היא אימא, '''אשר''' הוצאתיך מארץ מצרים ודאי, איהי תיובתא, אסוותא דכל מרעין ומכתשין, הדא הוא דכתיב: "מי ירפא לך" {{ממ|איכה|ב|יג}}, ועלה אתמר: "ושב ורפא לו" {{ממ|ישעיהו|ו|י}}. "רפאות תהי לשרך" {{ממ|משלי|ג|ח}}. זכאה איהו מאן דתב לגבי בעלה דידה, איהו רזא דתיובתא דיחזיר ההיא דרגא דרחיק ליה מאתריה, דיחזיר לה לאתרה ויקרב לה לתמן. בההוא זמנא דשכינתא מתרחקא מבעלה אתמר בבר נש "והיו חייך תלויים לך מנגד" {{ממ|דברים|כח|סו}}, חייך אתקריאת, הדא הוא דכתיב: "ויפח באפיו נשמת חיים" {{ממ|בראשית|ב|ח}}, בזמנא דקריב לה לגבי בעלה, עכ"ל. mw0pt41tvwgmapw5baaxci5a8zfxtr2 3079335 3079333 2026-08-27T10:01:36Z Nahum 68 3079335 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|ראשית חכמה|שער התשובה|פרק א|פרק ב|פרק ג||}} '''פרק שני ''' * '''בביאור מהות התשובה''' החסיד בחובת הלבבות ([[תורת חובות הלבבות/שער התשובה#פרק א|שער התשובה פרק א]]) פירש שמהות התשובה הוא התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך, אחר יציאתו ממנה וחטאו בה. והיציאה מעבודת הבורא על ב' דרכים, אם בעזיבת מה שציווה הבורא לעשות והתעלמותו ממנו, או בעשות מה שהזהיר מעשותו וכיוון בו להמרות את בוראו. ואם תהיה יציאתו מן העבודה בחלוקה הראשונה, עזיבת מה שציווהו, אופן תשובתו שיזדרז וירבה לעשות מכאן ולהלאה מצוות ותורה וכיוצא. ואם היה שעבר על הציווי, תשובתו שיתרחק האיש ההוא אל קצה האחרון עד שיחזור אל קו המיצוע. והדמיון בזה לאדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שמנע מלאכול מה שיש בו התמדת בריאותו, או מפני שאכל מה שהזיקו והפסיד בריאותו. ולחלק הראשון, רפואתו הוא להרבות לו ממיני המזונות הראויים לטבעו. ואם יהיה חוליו מפני שאכל מה שהזיקו, רפואתו בהשמרו מהמזון ההוא, ולהתנהג במה שהוא היפך מזגו, עד שישוב אל העניין השוה, עד כאן כלל דבריו. ולפי דברי הרשב"י ע"ה בזוהר ובתיקונים, כפי מה שהיה הפגם תהיה התשובה. כבר פירש בשער היראה, כי החוטא גורם סילוק האם העליונה מעל הבנים, או סילוק האם התחתונה מעל העולמות התחתונים, והכל כפי גודל הפגם, כך גורם הסילוק. והכוונה במלת ה'תשובה', חזרת המדרגות ותיקונים על מכונם הראשון. והמשל אל סילון המים המקלח מן המעיין, והמים ההם הולכים להשקות כמה גנים ופרדסים ושדות וכרמים. ובא אחד בשטותו והוליך סילון המים אל האשפה, לריק, מקום שאין בו תועלת, שבעל המעיין יכעוס עליו: אחד – שביטל להשקות גינותיו הטובות, והב' – שקלקל הצינור ושברו. והנמשל הוא יותר חמור בעונשו מן המשל. כי החוטא, מלבד מה שקלקל צינורי השפע מלבוא אל מקומם הראוי, מוליכם אל מקום שהכעיס את המלך ה' צבאות, והוא שהוא מוציא הקדושה אל הטומאה, מקום הצריך שיהיה יבש וחרב הוא משקה ומרוה אותו. וימצא עניין זה בפרט בעניין העריות ובא אל הכותית, וכן במוציא זרע לבטלה. וכמוהו בפגם הלשון, שפגם ברית הלשון חמור יותר מברית המעור. ואופן התשובה הוא לתקן הצינורות הנשברים ולהחזיר השפע אל מקומו, לכל מקום ומקום כפי מה שהיה בו הפגם. אם הפגם באם העליונה שגרם ע"ר י"ה, ר"ע י"ה, שהכניס הרע בין אותיות י"ה, יגרום בתשובה שייחד אותיות י"ה ויסלק הרע, ובזה האם חוזרת על הבנים. ואם פגם בערוה ר"ע ו"ה, שהכניס ר"ע בין ו"ה, ובזה האם גולה ממקומה ושפחה יורשת גברתה, תשובתו לסלק הרע ההוא משם וליחד הו' עם הה'. וכל זה נקרא תשובה, תשוב ה' עליונה על הבנים ותשוב ה' לגבי י', וכן תשוב אם תחתונה על התחתונים ותשוב ה' להתיחד עם ו'. וההקדמה זו נרמזה בקצרה בתיקונים, והיא בארוכה במקומות אחרים בזוהר. וזה לשונו בתיקון סג, אמר שם על פסוק "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" {{ממ|תהלים|א|א}}. ופירש ש'''אשר''' היא אימא, '''אשר''' הוצאתיך מארץ מצרים ודאי, איהי תיובתא, אסוותא דכל מרעין ומכתשין, הדא הוא דכתיב: "מי ירפא לך" {{ממ|איכה|ב|יג}}, ועלה אתמר: "ושב ורפא לו" {{ממ|ישעיהו|ו|י}}. "רפאות תהי לשרך" {{ממ|משלי|ג|ח}}. זכאה איהו מאן דתב לגבי בעלה דידה, איהו רזא דתיובתא דיחזיר ההיא דרגא דרחיק ליה מאתריה, דיחזיר לה לאתרה ויקרב לה לתמן. בההוא זמנא דשכינתא מתרחקא מבעלה אתמר בבר נש "והיו חייך תלויים לך מנגד" {{ממ|דברים|כח|סו}}, חייך אתקריאת, הדא הוא דכתיב: "ויפח באפיו נשמת חיים" {{ממ|בראשית|ב|ח}}, בזמנא דקריב לה לגבי בעלה, עכ"ל. וכן פירש גם כן בזוהר ([[זהר חלק ב קו ב|פרשת משפטים שלהי דף קו]]), אמרו שם בפסוק "ואשלם ניחומים לו ולאבליו" {{ממ|ישעיהו|כו|יח}}, שכאשר אדם חוטא, המלאכים ההולכים עמו בדלים ממנו והם אבלים עליו, וכאשר שב בתשובה הם מתנחמים. אמרו זה לשונם: והשתא דאתהדרו בהדיה, הא ודאי נחומין לכל סטרין, והשתא איהו חי ודאי, חי בכל סטרין, אחיד באילנא דחיי. וכיון דאחיד באילנא דחיי ודאי כדין אקרי בעל תשובה, דהא כנסת ישראל תשובה אוף הכי אקרית, ואיהו בעל תשובה. וקדמאי אמרו, בעל תשובה ממש, ועל דרך אפילו צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד בו, עכ"ל. הרי במאמר הזה מפורש עניין ב' תשובות, שפירשו שהקדמונים אמרו בעל תשובה ממש, היא התשובה העליונה. וכיון שהוא בעל תשובה ממש, ודאי שעולה גם כן במקום י' ששם סוד החיים והוא מקום הזיווג, והיינו חי אחיד בכל סטרין. ויש בזה סוד שאין כאן מקומו, מבואר בזוהר ([[זהר חלק ג עב א|פרשת ויקרא דף עב ע"א]]) עניין ב' תשובות אלה. ואגב מבואר עניין הפגם בהם כמה גדול הוא, וכפי הפגם צריך התשובה, זה לשונו: אמר רבי יוסי, כתיב {{ממ|ויקרא|יח|ו}}: "ערות אביך וערות אמך לא תגלה", וכתיב: "אמך היא לא תגלה ערותה". אמך היא ודאי, הא אם גילה ערייתה למאן בעי לאתבא לה? ודאי לתקנא מאן דגלי, דתניא: כד סגיא יצרא בישא בבר נש לא סגי אלא באינון עריין, וכלהו חובי אחידן בההוא עריה, וכתיב "לא תגלה", כד איתתקן איתתקן לקבל ההיא דגלי, ודא איקרי תשובה. אמר רבי יצחק: כל חובי עלמא אחידן דא בדא עד דאימא אתגלייא ביניהון, וכד איהי איתגלייא כל אינון בנין איתגליין בגינה, וכתיב: "לא תקח האם על הבנים" {{ממ|דברים|כב|ו}}, וכד איתתקן עלמא לתתא איתתקן כולא, עד דסלקא תיקונא לאימא קדישא למתתקנא ואיתכסייא ממה דאיתגליא. ובגין כך – "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" {{ממ|תהלים|לב|א}}, וכדין אקרי תשובה, תשובה ודאי. וכדין יום הכיפורים איתקרי כמא דכתיב: מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו {{ממ|ויקרא|טז|ל}}. הרי רבי יוסי פירש תשובה לאימא תתאה ורבי יצחק פירש התשובה לאימא עילאה, שהיא הנקראת יום הכיפורים. אבל צריך להבין בין למר ובין למר, מה עניין הגילוי? אבל אפשר לומר, בלבושה היא הבריאה, והפוגם בכסא הוא מגלה אותה מלבושה, וכן פירשו בזוהר ([[זהר חלק א כג א|פרשת בראשית דף כג ע"א]]), אמרו: ודאי כען שמענא מה דלא שמענא עד השתא, דוודאי לא ברא קודשא בריך הוא מילתא דלא איהו צריך, ולא עוד אלא אורייתא דבריאה איהי לבושא דשכינתא, אי אדם לא הוה עתיד למיברי ({{ק|ס"א}}: למחטי) – הוות שכינתא בלא כיסוייא כגוונא דעני, ובגין דא כל מאן דחב – כאילו אפשיט לשכינתא מלבושהא. והאי איהו עונשא דאדם. וכל דמקיים פקודא דאורייתא, כאילו הוא לביש לשכינתא מלבושהא, ובגין דא אוקמוה בכיסויא דציצית ותפילין {{ממ|שמות|כב|כו}} "כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב" בגלותא, והא אוקמוה, עכ"ל. ולעיל מזה מפורש העניין יותר, וכדי שלא להאריך לא העתקנו כל לשונו. וכן אמא עילאה, לבושה הם שש קצוות שהיא מתלבשת בתוכם. ובהיות הפגם בהם, נמצא שהיא בגילוי. והתשובה לתקן המידות התחתונות, שבהם היא מתכסית, ואז היא תשובה, שבה על הבנים: pzxd21bjparjevibulqacovscx8dtsg 116 1755043 3079278 3079158 2026-08-26T19:41:16Z Fuzzy 29 3079278 wikitext text/x-wiki <שם> תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשפ"ו-2026 <מקור> ((תשפ"ו, 2224|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה)|12428)), ((2576|תיקון|12510)). <מבוא> בתוקף סמכותי לפי [[+|סעיפים 35]], [[+|36(א)]] [[+|ו-65]] [[=החוק|לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961]] (להלן - החוק), ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה: == פרק א': נזק עקיף שאירע בתקופה שמיום י"ב באדר התשפ"ו (1 במרץ 2026) עד יום י"ג באייר התשפ"ו (30 באפריל 2026) (תיקון: תשפ"ו) == @ 1. הוראת שעה לעניין נזקים שנגרמו בחודשים מרץ ואפריל 2026 (תיקון: תשפ"ו) : לעניין נזק עקיף שאירע בתקופה שמיום י"ב באדר התשפ"ו (1 במרץ 2026) עד יום י"ג באייר התשפ"ו (30 באפריל 2026) (להלן - התקופה הקובעת), יראו כאילו [[=התקנות העיקריות|בתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973]] (להלן - התקנות העיקריות) - : ((הנוסח שולב [[בתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973]] כהוראת שעה בתקופה הקובעת הראשונה.)) == פרק ב': נזק עקיף שאירע בתקופה שמיום י"ד באייר התשפ"ו (1 במאי 2026) עד יום ט"ו בתמוז התשפ"ו (30 ביוני 2026) (תיקון: תשפ"ו) == @ 1א. הוראת שעה לעניין נזקים שנגרמו בחודשים מאי ויוני 2026 (תיקון: תשפ"ו) : לעניין נזק עקיף שאירע בתקופה שמיום י"ד באייר התשפ"ו (1 במאי 2026) עד יום ט"ו בתמוז התשפ"ו (30 ביוני 2026) תחול [[תקנה 1]], בשינויים אלה: : ((הנוסח שולב [[בתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973]] כהוראת שעה בתקופה הקובעת הנוספת.)) == פרק ג': סייג לתחולה ושמירת דינים (תיקון: תשפ"ו) == @ 2. סייג לתחולה (תיקון: תשפ"ו) : (א) תקנות אלה לא יחולו על ניזוק שהוא אחד מאלה: :: (1) המדינה; :: (2) גוף מתוקצב או תאגיד בריאות כהגדרתם [[בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985]]; :: (3) קופת חולים; :: (4) מוסד ציבורי, כהגדרתו [[סעיף 9.2 לפקודת מס הכנסה|בסעיף 9(2)(ב) לפקודה]], למעט אם הוא מוסד ציבורי זכאי; :: (5) ניזוק שדיווח לרשות המסים בישראל על סגירת עסקו, לפני תחילת התקופה הקובעת; :: (6) ניזוק שעסקו לא היה פעיל לפני יום י"ב באדר התשפ"ו (1 במרץ 2026); לעניין זה, יראו ניזוק כמי שעסקו לא היה פעיל אם הוא לא הגיש לרשות המסים בישראל שניים מתוך שלושת הדוחות האחרונים שהיה חייב בהגשתם לפי [[חוק מס ערך מוסף]], בשל התקופה שלפני תחילת התקופה הקובעת, אלא אם כן הוכיח הניזוק, להנחת דעתו של המנהל, שעסקו היה פעיל; :: (7) מי שדיווח לרשות המסים בישראל על סגירת עסקו, לפני יום י"ב באדר התשפ"ו (1 במרץ 2026); :: (8) מי שדיווח על מחזור עסקאות בסכום אפס לגבי ארבעת החודשים שלפני יום י"ב באדר התשפ"ו (1 במרץ 2026), אלא אם כן שוכנע המנהל שהעסק היה פעיל עד תום חודשיים מתום התקופה הקובעת. : (ב) [[תקנה 1 לתקנות העיקריות|פסקה (1) בהגדרה "שווי של נזק עקיף", כנוסחה בתקנה 1(1)(א) לתקנות אלה]], לא תחול לעניין נזק שאירע בתקופה שמיום י"ב באדר התשפ"ו (1 במרץ 2026) עד יום י"ג באייר התשפ"ו (30 באפריל 2026) על ניזוק שלא הגיש לפקיד השומה דין וחשבון בטופס 102 בשל חודשים מרץ ואפריל 2026, הכול לפי [[תקנות מס הכנסה (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה), התשנ"ג-1993]], ולעניין נזק שאירע בתקופה שמיום י"ד באייר התשפ"ו (1 במאי 2026) עד יום ט"ו בתמוז התשפ"ו (30 ביוני 2026) היא לא תחול על ניזוק שלא הגיש לפקיד השומה דין וחשבון כאמור בשל חודשים מאי ויוני 2026. : (ג) [[תקנה 1 לתקנות העיקריות|פסקה (2) בהגדרה "שווי של נזק עקיף", כנוסחה בתקנה 1(1)(א) לתקנות אלה]], לא תחול על ניזוק שמתקיים בו אחד מאלה: :: (1) הוא מוסד פיננסי כמשמעותו [[בפסקה (6) להגדרה "ניזוק" שבסעיף 38לו לחוק]] כנוסחו [[בחוק הסיוע הכלכלי]]; :: (2) בשנות המס 2024, 2025 או 2026 או בכולן חל עליו הפטור לפי [[סעיף 33 לחוק מס ערך מוסף]]; :: (3) עיסוקו בחקלאות; :: (4) עיסוקו במכירת זכות במקרקעין, המהווה מלאי עסקי בידו; לעניין זה, "מכירת זכות במקרקעין" - כהגדרת "מכירה", לעניין זכות במקרקעין, [[בחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963]]; :: (5) יותר מ-50% מהעבודות שביצע בשנת המס 2024 או 2025 היו עבודות שמשך ביצוען עולה על שנה; :: (6) הוא קבלן ביצוע; :: (7) הוא לא שילם את שכר העבודה היומי לעובדו בעד יום היעדרות בשל המצב הביטחוני; לעניין זה - :::- "יום היעדרות בשל המצב הביטחוני" - כהגדרתו [[תקנה 1 לתקנות העיקריות|בפסקה (1) להגדרה "שווי של נזק עקיף", כנוסחה בתקנה 1(1)(א) לתקנות אלה]]; :::- "שכר העבודה היומי" - כהגדרתו [[תקנה 1 לתקנות העיקריות|בפסקה (4) להגדרה "שווי של נזק עקיף" בתקנות העיקריות]], כנוסחה ערב תחילתן של תקנות אלה; ואולם לעניין זה יקראו את ההגדרה "השכר המרבי" שבפסקה (4) האמורה כאילו במקום "25" בא "22". @ 3. שמירת דינים : אין באמור בתקנות אלה כדי לפגוע בזכאותו של ניזוק ביישוב או באזור שהוכרז יישוב ספר ערב תחילתן של תקנות אלה, והוא רשאי לבחור בין פיצוי לפי תקנות אלה לבין פיצוי לפי [[התקנות העיקריות]] כנוסחן ערב תחילתן של תקנות אלה. @ 4. המשך תחולת הוראות [[מחוק הסיוע הכלכלי]] : הגדרות והוראות [[=חוק הסיוע הכלכלי|מחוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור), התשפ"ו-2026]], שהוחלו בתקנות אלה, ימשיכו לחול לעניין תביעות לפי תקנות אלה גם לאחר פקיעת תוקפו של [[החוק האמור]], כנוסחן ערב הפקיעה. <פרסום> כ"ט בסיוון התשפ"ו (14 ביוני 2026) <חתימה> בצלאל סמוטריץ' שר האוצר hjeqvp26tgeqfq4tsw6uizzzmfbgk99 0 1755046 3079283 3079159 2026-08-26T20:00:23Z OpenLawBot 8112 [3079278] 3079283 wikitext text/x-wiki {{ח:התחלה}} {{ח:כותרת|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשפ״ו–2026}} {{ח:פתיח-התחלה}} {{ח:תיבה|תשפ״ו, 2224|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה)}}, {{ח:תיבה|2576|תיקון}}. {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:מבוא}} בתוקף סמכותי לפי {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 35|סעיפים 35}}, {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 36|36(א)}} {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 65|ו־65}} {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים|לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ״א–1961}} (להלן – החוק), ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה: {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:קטע2|פרק א|פרק א׳: נזק עקיף שאירע בתקופה שמיום י״ב באדר התשפ״ו (1 במרץ 2026) עד יום י״ג באייר התשפ״ו (30 באפריל 2026)|תיקון: תשפ״ו}} {{ח:סעיף|1|הוראת שעה לעניין נזקים שנגרמו בחודשים מרץ ואפריל 2026|תיקון: תשפ״ו}} {{ח:ת}} לעניין נזק עקיף שאירע בתקופה שמיום י״ב באדר התשפ״ו (1 במרץ 2026) עד יום י״ג באייר התשפ״ו (30 באפריל 2026) (להלן – התקופה הקובעת), יראו כאילו {{ח:חיצוני|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף)|בתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל״ג–1973}} (להלן – התקנות העיקריות) – {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף)|בתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל״ג–1973}} כהוראת שעה בתקופה הקובעת הראשונה.}} {{ח:קטע2|פרק ב|פרק ב׳: נזק עקיף שאירע בתקופה שמיום י״ד באייר התשפ״ו (1 במאי 2026) עד יום ט״ו בתמוז התשפ״ו (30 ביוני 2026)|תיקון: תשפ״ו}} {{ח:סעיף|1א|הוראת שעה לעניין נזקים שנגרמו בחודשים מאי ויוני 2026|תיקון: תשפ״ו}} {{ח:ת}} לעניין נזק עקיף שאירע בתקופה שמיום י״ד באייר התשפ״ו (1 במאי 2026) עד יום ט״ו בתמוז התשפ״ו (30 ביוני 2026) תחול {{ח:פנימי|סעיף 1|תקנה 1}}, בשינויים אלה: {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף)|בתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל״ג–1973}} כהוראת שעה בתקופה הקובעת הנוספת.}} {{ח:קטע2|פרק ג|פרק ג׳: סייג לתחולה ושמירת דינים|תיקון: תשפ״ו}} {{ח:סעיף|2|סייג לתחולה|תיקון: תשפ״ו}} {{ח:תת|(א)}} תקנות אלה לא יחולו על ניזוק שהוא אחד מאלה: {{ח:תתת|(1)}} המדינה; {{ח:תתת|(2)}} גוף מתוקצב או תאגיד בריאות כהגדרתם {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 21|בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התשמ״ה–1985}}; {{ח:תתת|(3)}} קופת חולים; {{ח:תתת|(4)}} מוסד ציבורי, כהגדרתו {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 9.2|בסעיף 9(2)(ב) לפקודה}}, למעט אם הוא מוסד ציבורי זכאי; {{ח:תתת|(5)}} ניזוק שדיווח לרשות המסים בישראל על סגירת עסקו, לפני תחילת התקופה הקובעת; {{ח:תתת|(6)}} ניזוק שעסקו לא היה פעיל לפני יום י״ב באדר התשפ״ו (1 במרץ 2026); לעניין זה, יראו ניזוק כמי שעסקו לא היה פעיל אם הוא לא הגיש לרשות המסים בישראל שניים מתוך שלושת הדוחות האחרונים שהיה חייב בהגשתם לפי {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|חוק מס ערך מוסף}}, בשל התקופה שלפני תחילת התקופה הקובעת, אלא אם כן הוכיח הניזוק, להנחת דעתו של המנהל, שעסקו היה פעיל; {{ח:תתת|(7)}} מי שדיווח לרשות המסים בישראל על סגירת עסקו, לפני יום י״ב באדר התשפ״ו (1 במרץ 2026); {{ח:תתת|(8)}} מי שדיווח על מחזור עסקאות בסכום אפס לגבי ארבעת החודשים שלפני יום י״ב באדר התשפ״ו (1 במרץ 2026), אלא אם כן שוכנע המנהל שהעסק היה פעיל עד תום חודשיים מתום התקופה הקובעת. {{ח:תת|(ב)}} {{ח:חיצוני|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף)#סעיף 1|פסקה (1) בהגדרה ”שווי של נזק עקיף“, כנוסחה בתקנה 1(1)(א) לתקנות אלה}}, לא תחול לעניין נזק שאירע בתקופה שמיום י״ב באדר התשפ״ו (1 במרץ 2026) עד יום י״ג באייר התשפ״ו (30 באפריל 2026) על ניזוק שלא הגיש לפקיד השומה דין וחשבון בטופס 102 בשל חודשים מרץ ואפריל 2026, הכול לפי {{ח:חיצוני|תקנות מס הכנסה (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה)|תקנות מס הכנסה (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה), התשנ״ג–1993}}, ולעניין נזק שאירע בתקופה שמיום י״ד באייר התשפ״ו (1 במאי 2026) עד יום ט״ו בתמוז התשפ״ו (30 ביוני 2026) היא לא תחול על ניזוק שלא הגיש לפקיד השומה דין וחשבון כאמור בשל חודשים מאי ויוני 2026. {{ח:תת|(ג)}} {{ח:חיצוני|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף)#סעיף 1|פסקה (2) בהגדרה ”שווי של נזק עקיף“, כנוסחה בתקנה 1(1)(א) לתקנות אלה}}, לא תחול על ניזוק שמתקיים בו אחד מאלה: {{ח:תתת|(1)}} הוא מוסד פיננסי כמשמעותו {{ח:חיצוני|חוק מס רכוש וקרן פיצויים#סעיף 38לו|בפסקה (6) להגדרה ”ניזוק“ שבסעיף 38לו לחוק}} כנוסחו {{ח:חיצוני|חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור)|בחוק הסיוע הכלכלי}}; {{ח:תתת|(2)}} בשנות המס 2024, 2025 או 2026 או בכולן חל עליו הפטור לפי {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף#סעיף 33|סעיף 33 לחוק מס ערך מוסף}}; {{ח:תתת|(3)}} עיסוקו בחקלאות; {{ח:תתת|(4)}} עיסוקו במכירת זכות במקרקעין, המהווה מלאי עסקי בידו; לעניין זה, ”מכירת זכות במקרקעין“ – כהגדרת ”מכירה“, לעניין זכות במקרקעין, {{ח:חיצוני|חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה)|בחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ״ג–1963}}; {{ח:תתת|(5)}} יותר מ־50% מהעבודות שביצע בשנת המס 2024 או 2025 היו עבודות שמשך ביצוען עולה על שנה; {{ח:תתת|(6)}} הוא קבלן ביצוע; {{ח:תתת|(7)}} הוא לא שילם את שכר העבודה היומי לעובדו בעד יום היעדרות בשל המצב הביטחוני; לעניין זה – {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”יום היעדרות בשל המצב הביטחוני“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף)#סעיף 1|בפסקה (1) להגדרה ”שווי של נזק עקיף“, כנוסחה בתקנה 1(1)(א) לתקנות אלה}}; {{ח:תתת|סוג=הגדרה}} ”שכר העבודה היומי“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף)#סעיף 1|בפסקה (4) להגדרה ”שווי של נזק עקיף“ בתקנות העיקריות}}, כנוסחה ערב תחילתן של תקנות אלה; ואולם לעניין זה יקראו את ההגדרה ”השכר המרבי“ שבפסקה (4) האמורה כאילו במקום ”25“ בא ”22“. {{ח:סעיף|3|שמירת דינים}} {{ח:ת}} אין באמור בתקנות אלה כדי לפגוע בזכאותו של ניזוק ביישוב או באזור שהוכרז יישוב ספר ערב תחילתן של תקנות אלה, והוא רשאי לבחור בין פיצוי לפי תקנות אלה לבין פיצוי לפי {{ח:חיצוני|תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף)|התקנות העיקריות}} כנוסחן ערב תחילתן של תקנות אלה. {{ח:סעיף|4|המשך תחולת הוראות {{ח:חיצוני|חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור)|מחוק הסיוע הכלכלי}}}} {{ח:ת}} הגדרות והוראות {{ח:חיצוני|חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור)|מחוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור), התשפ״ו–2026}}, שהוחלו בתקנות אלה, ימשיכו לחול לעניין תביעות לפי תקנות אלה גם לאחר פקיעת תוקפו של {{ח:חיצוני|חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור)|החוק האמור}}, כנוסחן ערב הפקיעה. {{ח:חתימות|כ״ט בסיוון התשפ״ו (14 ביוני 2026)}} * '''בצלאל סמוטריץ׳'''<br>שר האוצר {{ח:סוגר}} {{ח:סוף}} [[קטגוריה:בוט חוקים]] pq1dhze2czco1d6suxi6ea7nzsvkh1q 106 1755051 3079314 3079122 2026-08-27T02:54:02Z Meirveshulibot 42771 פיילוט: הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן, פני משה והדינים המקוצרים (בוט) 3079314 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: leiden_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת ברכות, פרק שני — הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): בכל כפולה — בעמוד הראשון לשון הדף, ביאור באר משה, והדינים העולים מן העמוד בקצרה (הסימן, הכותרת, הפוסקים וההכרעה); בעמוד שממולו נוסח כתב יד ליידן (סקליגר 3) במרכז ופירוש פני משה לצדו. ביאור ודינים שלא נכנסו בעמוד הראשון נמשכים מתחת לליידן. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יב עמוד א<span class="yerum-runnum">23</span></div> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_א|ירושלמי ברכות, פרק ב, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ב_א}}היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא; אם כיון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. ובפרקים, שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע, שואל מפני היראה ומשיב, דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה{{ירו"מ-הוסר|ור'}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: {{שוליים|ב_ב}}באמצע, שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים, שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא; אם כיון לבו יצא}}. אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: זאת אומרת שאין הברכות מעכבות, {{ירו"מ-הדגשה|שהרי לא נאמר שברך.  התיבון: והתנן}}: ([[משנה שבת א ב|משנה ב]]) {{ירו"מ-הדגשה|לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יכנס אדם למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול ולא לדין, ואם התחילו אין מפסיקים}}. {{ירו"מ-ביאור|תלמידי חכמים שתורתם אמנותם וכן כותבי ספרים תפילין ומזוזות}} {{ירו"מ-הדגשה|מפסיקים לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה. וכי יעלה על הדעת שאינו מפסיק גם לברכות? ולא תנינתה התם מפסיקין לקריאת שמע ולברכות, אף הכא, אף על גב דלא תנינתה, צריך לברך}}. אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: {{ירו"מ-הדגשה|כאן חייבים לאמר שלא ברך. ש}}אם אומר {{ירו"מ-הדגשה|אתה שהוא צריך לברך, מאי אם כיון לבו יצא? אם ברך, קל וחומר שכוין}} את {{ירו"מ-הוסר|שהוא צריך }}{{ירו"מ-הוסר|לברך}}{{ירו"מ-הדגשה|לבו}} {{ירו"מ-הדגשה|לצאת. אף אם נאמר}} {{ירו"מ-הוסר|בירך}}{{ירו"מ-הדגשה|שברך}} {{ירו"מ-הדגשה|וודאי התכוון לצאת, אפשר שלא די שיכוון ליבו לצאת, אלא}} צריך שיכוין את לבו {{ירו"מ-הדגשה|לפירוש המילים}}.{{ירו"מ-הוסר|בכולן התיבון ואינו מפסיק ולא תנינתה}} {{ירו"מ-הוסר|והכא}}{{ירו"מ-הדגשה|האם}}{{ירו"מ-הוסר| אף על גב דלא תנינתה}} צריך {{ירו"מ-הדגשה|כוונה}}{{ירו"מ-הוסר| לברך זאת אומרת: צריך לכוין את לבו}} בכולן? נישמעינה מן הדא: [[ביאור:עץ מסורת#רבי אחי|°]]<nowiki/>רבי אחי {{ירו"מ-ביאור|ברבי יאשיה}} אמר משום [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: אם כיון לבו בפרק ראשון, אף על פי שלא כיון לבו בפרק שני, יצא. מה בין פרק ראשון ומה בין פרק שני? {{ירו"מ-הדגשה|ולמה די אם כיון בפרק ראשון}}. אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}? כל {{ש}} <span id="דף_יב_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף יב ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''פרק ב' הלכה א', דף י"ב עמוד א'''' מתניתין: היה קורא בתורה והגיע זמן מקרא. כלומר אדם שהיה קורא בתורה והגיע הזמן של קריאת שמע והוא בדיוק היה קורא את פרשת שמע שמופיעה בתורה. '''אם כיוון ליבו יצא, ואם לאו לא יצא'''. יש כל מיני פירושים מה בדיוק הכוונה כיוון ליבו, האם כיוון ליבו לעצם לצאת ידי חובה בכלל או כיוון ליבו למשמעות של המילים. זה הגמרא תסביר. '''ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב'''. כלומר, אנחנו יודעים שבקריאת שמע יש לנו שלוש פרשות שמע, והיה אם שמוע ויאמר - לפניה ביום יש שתי ברכות ולאחריה ברכה אחת. בערב לפניה שתי ברכות, ואחריה שתי ברכות. אז בין פרק לפרק או בין ברכה לברכה, שואל מפני הכבוד. כלומר הוא יכול לשאול לשלומו של מישהו מכבד וגם משיב. '''ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב'''. כלומר באמצע הפרקים, באמצע שמע ישראל, באמצע והיה אם שמוע וכולי, אז שואל מפני יראה ומשיב - זה '''דברי רבי מאיר'''. אבל כמובן שבאמצע הפרק זה יותר חמור. '''רבי יהודה אומר: באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד'''. כלומר לפי רבי יהודה זה הדרגתי. תמיד להשיב תשובה יותר קל מאשר לשאול. אז באמצע הפרקים עצמם, באמצע שמע, באמצע והיה אם שמוע וכולי, אז הוא שואל רק מפני יראה. כלומר אדם שהוא מפחד ממנו, אבל להשיב הוא יכול כבר להשיב גם מפני הכבוד - מי שמכבד אותו. אבל '''ובפרקים שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם'''. כלומר שוב פעם ירידה, כן? לשאול שואל מפני הכבוד, אבל להשיב אפשר להשיב לכל אדם. גמרא: תנן, '''היה קורא בתורה והגיע זמן מקרא, אם כיוון לבו יצא'''. ככה כתוב במשנה. '''אמר רבי אבא: זאת אומרת שאין הברכות מעכבות'''. כלומר מה הראיה? כי הרי כתוב "היה קורא בתורה והגיע זמן מקרא אם כיוון ליבו יצא". לא כתוב שאם ברך וכיוון ליבו. אז מכאן שהוא בעצם עם הברכות - לא מעכבות. מקשה הגמרא: והתנן מפסיקים לקריאת שמע ומפסיקים לתפילה. אנשים שהיו עוסקים בתורה והגיע זמן קריאת שמע - אז מפסיקים את הלימוד, ולתפילה לא מפסיקים. אבל שם הרי לא כתוב שמפסיקים לקריאת שמע ולפני כן מברכים. כתוב מפסיקים לקריאת שמע, וודאי האדם שלא מפסיק גם לברכות ברור שהוא גם מברך, כן? ואף על פי כן לא כתוב. אז כנראה שבעצם זה דבר שהוא מובן. אז גם כאן שכתוב שהיה קורא בתורה והגיע זמן מקרא אם כיוון ליבו יצא, הכוונה אם ברך וכיוון ליבו. '''אמר רבי יוסה: אם אומר את צריך שיכוין את לבו'''. כלומר אי אפשר להגיד את זה ככה. כאן חייבים לומר שהוא לא ברך. כי הרי מה המשנה אומרת? אם כיוון ליבו יצא. אם אומר אתה שברך, אז מה זה אם כיוון ליבו יצא? הרי אם ברך קל וחומר שהוא התכוון לצאת. כלומר אדם לא מברך סתם. אומרת הגמרא זה לא ראיה. גם אם נאמר שהוא כן ברך והתכוון לצאת, לא די בזה. כי בקריאת שמע לא די בכוונה לצאת, אלא צריך כוונה לפירוש המילים. כיוון ליבו - הכוונה לפירוש המילים. אז מה שהמשנה אמרה, "היה קורא בתורה והגיע זמן מקרא אם כיוון ליבו יצא", הכוונה שהוא ברך וכיוון ליבו למשמעות המילים. שואלת הגמרא: '''צריך בכולן'''? האם צריך כוונה בכולן? כלומר לכל הפרשות? אומרת הגמרא: '''נישמעינה מן הדא'''. נביא ראיה מסיפור. '''רבי אחי אמר משום רבי יהודה: אם כיון לבו בפרק ראשון, אף על פי שלא כיון לבו בפרק שני, יצא'''. כלומר רבי אחי אמר בשם רבי יהודה שבעצם מספיק לכוון ליבו בפרק הראשון, לא צריך בפרק השני. שואלת הגמרא: '''מה בין פרק ראשון ומה בין פרק שני'''? כלומר למה די בכוונה בפרק הראשון? '''אמר רבי חנינא: כל מה שכתוב בזה כתוב בזה'''. הוא אומר מאוד פשוט. פרשה שנייה, פרשת והיה אם שמוע, זה בעצם שחזור של מה שכתוב בפרשת שמע. אז לכן אם כיוונתי בשמע מספיק. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף יב עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מתני' היה קורא בתורה.''' בזמן ק"ש והוא קורא אותה בתורה '''אם כיון לבו.''' לצאת ידי חובת ק"ש יצא ואם לאו לא יצא וכמ"ד מצות צריכות כונה שיהא מכוון לצאת י"ח ומ"ד מצות אין צריכות כונה מפרש אם כיון לבו לקרות ולאפוקי בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפי' לקריאה נמי לא מתכוין א"נ שהקורא להגיה אינו קורא התיבות כנקודתן אלא קורא ככתיבתן כדי להבין בחסרות ויתירות ובקריאה כזו לא יצא '''בפרקים.''' מפרש במתני' דלקמן מה הן הפרקים '''שואל מפני הכבוד.''' שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום '''ומשיב.''' ואין צ"ל שמשיב לו שלום אם הקדים לו '''ובאמצע.''' הפרק שואל מפני היראה אדם שהוא ירא מפניו כגון אביו או רבו וכ"ש אם מתירא ממנו שלא יהרגהו ואין צ"ל שמשיב לו שלום אבל מפני הכבוד לא '''ר' יהודה אומר באמצע.''' הפרק שואל בשלום מי שירא ממנו ומשיב שלום לאדם נכבד '''ומשיב שלום לכל אדם.''' שהקדים לו שלום והלכה כר' יהודה ובכל מקום שאסור להפסיק כך אסור לדבר בלשון הקדש כמו שאר הלשונות '''גמ' זאת אומרת שאין הברכות מעכבות.''' מדלא תני אלא אם כיון לבו לצאת בק"ש והרי הוא קורא בתורה ולא בירך ברכת הק"ש ש"מ שאין ברכות ק"ש מעכבות '''אם אומר את שהוא צריך לברך.''' דברי ר' יוסה הכי מתפרשין דלמאי דדייק ר' בא ממתני' דאין הברכות מעכבות מדלא קתני מידי מהברכות ועלה קאמר דהאי לאו דיוקא הוא וכדמותבינן לקמן והיינו דאקדים לה להאי מילתא וכדלקמיה '''אם אומר את וכו'.''' כלומר הא לכשתמצי לומר שצריך הוא לברך דהוה סבירא לן דהברכות מעכבות א"כ ודאי הוא שאם בירך שצריך שיכוין את לבו בכל הג' פרשיות שהרי אם אפי' הברכות מעכבות פשיטא הוא דכל ג' הפרשיות מעכבות ועד שיכוין לבו בכולן לצאת ידי חובתו והשתא קשיא על עיקר דיוקא דידך כדמסיק '''התיבון.''' על האי דיוקא דר' בא '''ואינו מפסיק ולא תנינתה.''' וכי אינו מפסיק הוא בין פרשה של ק"ש לפרשה אחרת שבה שהרי הוא קורא בתורה כסדר וכמה וכמה פרשיות איכא בין חדא פ' של ק"ש לחברתה ואפ"ה לא תנינתה להאי דינא במתני' וזה היה צריך התנא להשמיענו דהא איכא למ"ד לקמן שאם הפסיק בק"ש כדי לקרות את כולה לא יצא ידי חובתו '''נשמעינה מן הדא דר' אחי וכו'.''' בתוספתא פ"ב דעיקר הכוונה בפרק ראשון הוא וכדמפרש ר' חנינא טעמא דכל מה שכתוב בפ' ראשון ואהבת וגו' ושננתם וקשרתם כתוב בפ' שני וכבר יצא י"ח בכוונת פ' הראשון</div> <div class="yerum-leiden-text">קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא · ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב · ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי מאיר · ר' יהודה א' באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד · ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם · ואילו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע · בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב · ר' יהודה א' בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק · אמ' ר' יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו מלכות שמים תחילה ואחר כך עול מיצות · והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה · ויאמר אינו נוהג לא ביום · הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא · ר' יוסי א' לא יצא · קרא ולא דיקדק באותותיה ר' יוסי א' יצא · ר' יהודה א' לא יצא · הקורא למפרע לא יצא · קרא וטעה יחזור למקום שטעה · האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך מה שאינן רשאין לעשות כן בתפילה · חתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה · מעשה ברבן גמליאל שנשא אשה וקרא לילה הראשון שנשא · אמרו לו תלמידיו רבינו לא כך לימדתנו שחתן פטור מקרית שמע לילה הראשון · אמ' להן איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפי' שעה אחת · רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו רבינו לא כך לימדתנו שאבל אסור לרחוץ · אמ' להן איני כשאר בני אדם איסטניס אני · מת טבי עבדו וקיבל עליו תנחומין אמרו לו תלמידיו רבינו לא כך לימדתנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים · אמ' ליה אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כשר היה · חתן אם רוצה לקרות קרית שמע בלילה הראשון קורא · רבן שמעון בן גמליאל א' לא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול · היה קורא בתורה כול' · אמ' ר' בא זאת אומרת שאין הברכות מעכבות · אמ' ר' יוסה אם א' את שהוא צריך לברך בירך צריך שיטעין את לבו בכולן התיבון ואינו מפסיק ולא תנינתה והכא אע'ג' ולא תנינתה צריך לברך · זאת אומרת צריך לכוין את ליבו בכולן · נישמעינה מן הדא ר' אחי אמ' משום ר' יהודה אם כיון לבו בפרק ראשון אע'פ' שלא כיון לבו בפרק שיני יצא · מה בין פרק ראשון ומה בין פרק שיני · אמ' ר' חננא כל</div> <div class="yerum-side">'''והכא אע"ג דלא תנינתה צריך לברך.''' כלומר והשתא הכא נמי לענין הברכות מנא לך למידק שאינן מעכבות מדלא קתני לה במתני' הרי לא קתני נמי מדינא דהפסקה מידי ועל כרחך לומר דלא קתני הכא אלא מה דשייך לגופא דדינא דאין הקורא כדרכו יוצא י"ח עד שיכוין לבו לצאת ומברכות ומהפסקה לא איירי הכא מידי ולעולם אימא לך שצריך הוא לברך '''זאת אומרת צריך לכוין את לבו בכולן.''' השתא שואל הש"ס למאי דקאמר בירך צריך וכו' אי דנקטינן הכי באמת לדינא שעד שיכוין בכולן ואע"ג דלא משכחת לה בלא הפסק בין פרשה לפרשה הא לא קשיא מידי דאימא אין הכי נמי שצריך שיקרא פ' שניה אח"כ מיד בלא הפסקה וכן פ' השלישית דהא קאמרת דלא איירינן הכא מדינא דהפסקה ולא איירי התנא אלא מדינא דכוונה ואם כן מי נימא עד שיכוין בכולן '''מעתה וכו'.''' ולמה קורין לפרק השני</div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יב עמוד ב<span class="yerum-runnum">24</span></div> מה שכתוב בזה כתוב בזה. מעתה לא יקרא אלא אחד; אמר רבי עילא[[ביאור:עץ מסורת#עולא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: הראשון ליחיד, והשני לציבור. {{ירו"מ-הוסר|והראשון}} הראשון לתלמוד, והשני למעשה. בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] אמר: אין לך צריך כוונה, אלא ג' פסוקים הראשונים בלבד. ותני כן: "ושננתם", עד כאן לכוונה, מיכן ואילך לשינון. רבי חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] רבי אורי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אורי|°]] רב יוסף[[ביאור:עץ מסורת#רב יוסף|°]] ורב יהודא[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: {{שוליים|ב_ג}}צריך לקבל עליו מלכות שמים מעומד. מה, אם היה יושב עומד? לא, אם היה מהלך, עומד. תני: {{שוליים|ב_ד}}צריך להאריך באחד. רב נחמן ברבי יעקב[[ביאור:עץ מסורת#רב נחמן ברבי יעקב|°]] אמר: {{שוליים|ב_ה}}ובלבד בד'. סומכוס בר יוסף אומר: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מאריך באחד, אביו של סומכוס|כל המאריך באחד, מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה]]. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] הוה מאריך סגין. {{ירו"מ-ביאור|הרבה}} אמר לו רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: לית את צריך כל הכין, אלא {{שוליים|ב_ו}}כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] שאיל לרבי חייא רבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]]: {{ירו"מ-הוסר|ולינא}}{{ירו"מ-הדגשה|למה לית אנא}} חמי {{ירו"מ-ביאור|למה אנני רואה}} ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי מקבל עליו עול מלכות שמים? אמר לו: {{שוליים|ב_ז}}כד תחמיניה יהיב ידיה על אפוהי, {{ירו"מ-ביאור|כשתראה שרבי מניח ידו על פניו}} הוא מקבל עליו עול מלכות שמים. ואמר לו: ואינו צריך להזכיר יציאת מצרים? אמר לו: לית איפשר דלא יטי {{ירו"מ-ביאור|אין אפשרות שרבי לא יזכיר}} {{ירו"מ-הדגשה|בכל השיעור}} מילה {{ירו"מ-הדגשה|מיציאת מצרים}}. רבי טביומי[[ביאור:עץ מסורת#רבי טביומי|°]] שאל לרבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]]: לית הדא אמרה, {{שוליים|ב_ח}}שאין לך צריך כוונה, אלא פסוק הראשון בלבד? אמר לו: אדא יתנה {{ירו"מ-ביאור|אותו זמן ששם רבי ידו על עיניו, היה בו די זמן}} {{ירו"מ-הדגשה|בכדי שיאמר}} עד ושננתם. רבי מני[[ביאור:עץ מסורת#רבי מני|°]] אמר משום רב יודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]], שאמר משום [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי הגלילי|°]]<nowiki/>רבי יוסי הגלילי: אם הפסיק בה כדי לקרות את כולה, לא יצא ידי חובתו. רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] ורבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: הלכה כרבי מינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מינא|°]] שאמר משום רבי יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה|°]] שאמר משום [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי הגלילי|°]]<nowiki/>רבי יוסי הגלילי: רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי שמעון בן יהוצדק[[ביאור:עץ מסורת#שמעון בן יהוצדק|°]]: אף בהלל ובקריאת המגילה כן. אבא בר רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רבה בר רב הונא|°]] ורב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] הוו יתבין אמרין: {{ירו"מ-ביאור|ישבו ואמרו}} אף בתקיעות כן. {{ירו"מ-הדגשה|כד}} סלקון {{ירו"מ-ביאור|הלכו}} לבית רב ושמעון לרב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{שוליים|ב_ט}}{{ירו"מ-הוסר|הונא }}אפילו שמען עד תשע שעות, יצא. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: עד דאנא תמן {{ירו"מ-הדגשה|בבבל}}, צריכה לי {{ירו"מ-ביאור|הסתפקתי}} {{ירו"מ-הדגשה|אם הפסיק בין התקיעות יצא}}. וכד סלקית להכא, {{ירו"מ-ביאור|כשעליתי לארץ ישראל}} שמעית רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|ב_י}}אפילו שמען כל היום, יצא, {{שוליים|ב_יא}}והוא ששמען על הסדר. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בעי: {{שוליים|ב_יב}}{{ירו"מ-הוסר|הוה}}{{ירו"מ-הדגשה|היה}} זה צריך פשוטה הראשונה, וזה צריך פשוטה האחרונה, {{ירו"מ-ביאור|כגון של תקיעה שברים תקיעה}} תקיעה אחת מוציאה ידי שתיהן? רבי אבון בר חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבון בר חייא|°]] בעי: {{ירו"מ-הדגשה|הא דאמרן}} {{ירו"מ-ביאור|מה שאמרנו}} {{ירו"מ-הוסר|קש}} {{ירו"מ-הדגשה|אם הפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש. האם כולה הכוונה לקריאת}} שמע וברכותיה, {{ירו"מ-הדגשה|או}} היא ולא ברכותיה? {{ירו"מ-הדגשה|הפסיק בברכותיה, היא וברכותיה, או}} ברכותיה ולא היא? הפסיק שלישה וחזר והפסיק שלישה, {{ירו"מ-הדגשה|מי מצטרפי}}? בקורא משערין או בכל אדם משערין? אמר רבי מתניא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מתניה|°]]: מסתברא {{שוליים|ב_יג}}בקורא. רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] שאל לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: בגין דאנא {{ירו"מ-ביאור|אם אני}} קרי שמע ועבר במבואות המטונפות ומפסק, נפיק אנא ידי חובתי? אמר לו: אבהו בני, {{שוליים|ב_יד}}אם מפסיק את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} כדי לקרות את כולה, לא יצאת{{ירו"מ-הדגשה|ה}} ידי חובתך. רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} סליק מבקרא לרבי שמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]], אמר לו: בגין דאנא תשיש {{ירו"מ-ביאור|בגלל שאני חלש}} ואנא קרי שמע ומתנמנם, נפיק אנא ידי חובתי? {{שוליים|ב_טו}} אמר לו: אין. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בעא קומוי רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|בגין}}{{ירו"מ-הדגשה|האם אף על פי}} דרבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} ידע דרבי שמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] <br><br> <span id="דף_יג_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף יג א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> שואלת הגמרא אם זה ככה, אם באמת והיה אם שמוע זה רק שחזור של שמע, אז '''מעתה לא יקרא אלא אחד'''. למה צריך לקרוא את שני הפרשות? '''אמר רבי עילא: הראשון ליחיד, והשני לציבור. הראשון לתלמוד, והשני למעשה'''. יש הבדלים. הראשון מדבר בלשון יחיד והשני מדבר בלשון רבים. הראשון בעצם זה עניין של הלימוד של ההלכות, והפרשת והיה אם שמוע זה כבר עניין של ציווי למעשה. אז יש ביניהם הבדלים. '''בר קפרא אמר: אין לך צריך כוונה, אלא ג' פסוקים הראשונים בלבד'''. כלומר בעצם לא צריך את כל, אפילו את הפרשה הראשונה לא צריך את כולה, אלא רק שלושה פסוקים. '''ותני כן: "ושננתם" עד כאן לכוונה, מיכן ואילך לשינון'''. יש לנו בעצם מקור להלכה שכוונה צריכים רק בשלושת הפסוקים הראשונים של הפרשה הראשונה, עד ושננתם. '''רבי חונה, רבי אורי, רב יוסף ורב יהודה בשם שמואל: צריך לקבל עליו מלכות שמים מעומד'''. כלומר צריך להגיד שמע ישראל בעמידה, לקבל עליו מלכות שמיים מעומד. שואלת הגמרא: '''מה, אם היה יושב עומד'''? זה לא מסתדר, הרי אמרנו "ובשכבך ובקומך" כתוב בתורה - כלומר גם בשכיבה גם בעמידה. האם פסקנו פה כמו בית שמאי? אומרת הגמרא לא. '''אם היה מהלך עומד'''. כלומר, בעצם מה שהוא רוצה להגיד לנו - אם הוא ישב ודאי אין שום בעיה, אלא אם הוא הולך זה לא מכובד לקבל מלכות שמיים בהליכה. אז לכן פה הוא יעמוד. '''תני: צריך להאריך באחד. רב נחמן ברבי יעקב אמר: ובלבד בד'''. כלומר צריך להאריך באות ד', כי רק אז מסיימים את המילה אחד. '''סומכוס בר יוסף אומר: כל המאריך באחד, מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה'''. '''רבי ירמיה הוה מאריך סגין''', היה מאריך הרבה. '''אמר לו רבי זעירא: לית את צריך כל הכין, אלא כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם'''. כלומר, כשאתה אומר את המילה אחד, אתה צריך לחשוב ולהתכוון להמליך את הקדוש ברוך הוא בשמיים ובארץ ובארבע רוחות העולם. '''רב שאיל לרבי חייא רבא: חמי לרבי מקבל עליו עול מלכות שמים'''? אני לא רואה שרבי אומר שמע ישראל. '''אמר לו: כד תחמיניה יהיב ידיה על אפוהי, הוא מקבל עליו עול מלכות שמים'''. כלומר, כשאתה רואה אותו שם את היד על העיניים, על הפנים, תדע לך שאז הוא אומר שמע ישראל. '''ואמר לו: ואינו צריך להזכיר יציאת מצרים'''? הרי נגיד אומר שמע ישראל, אבל מה עם יציאת מצרים? מה עם ציצית? הוא לא אומר. '''אמר לו: לית איפשר דלא יטי מילה'''. תשים לב, כל שיעור שרבי מעביר הוא תמיד מזכיר משהו שקשור ליציאת מצרים כדי לצאת ידי חובה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף יב עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''הראשון ליחיד.''' דהכל הוא בלשון יחיד ובפרק השני נאמר בלשון רבים לציבור '''והראשון לתלמוד.''' שאינו מפורש בו כ"כ מעשיית המצות כמו בוהיה אם שמוע תשמעו אל מצותי שהוא למעשה '''ותני.''' בברייתא כן ושננתם מפסוק הזה ואילך די בשינון לבדו '''מה.''' שאלה היא וכי אם היה יושב צריך הוא לעמוד וקאמר דלא כן הוא אלא אם היה מהלך צריך הוא לעמוד '''ובלבד בד'.''' אבל בא' לא יאריך כלל וכן בחי"ת לא יאריך כל כך '''הוה מאריך סגין.''' הרבה יותר מדאי '''ולינא חמי לרבי.''' איני רואה לרבי כשהוא לומד עם התלמידים שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים וא"ל כשאתה רואה אותו נתן ידו על פניו אז הוא אומר פסוק הראשון ומקבל עליו עול מלכות שמים '''לית אפשר דלא יטי מילה.''' אי אפשר שלא ינטה לאיזה דבר בשמועה שהוא שונה שלא יהא מוזכר מיציאת מצרים לפי שהוא מהדר אחר זה '''לית הדא אמרה.''' וכי לאו ש"מ ממילתיה דרבי שאינו צריך כוונה אלא בפסוק הראשון בלבד שהרי ר' חייה אמר שהוא מקבל עול מלכות שמים באותה שעה ולא יותר ואנן הא אמרינן לעיל דצריך כוונה בג' פסוקים הראשונים '''א"ל אדא יתנה עד ושננתם.''' אדא. בתוך כך כלומר בתוך כך שהוא מניח ידיו על פניו יכול היא לשנות ולומר עד ושננתם ולכוין בהם. אף בהלל ובקריאת מגילה כן. אם הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש '''רב הונא בשם רב.''' צ"ל וכן הוא בפ"ב דמגילה בהלכה ב' '''אפי' שמען.''' לתשע תקיעות בט' שעות יצא '''עד דאנא תמן צריכא לי.''' בעוד שהייתי בבבל הוה מספקא לי בדין זה וכשעליתי לכאן שמעתי משמיה דר' יוחנן שאפי' אם שמען בכל היום כולו יצא '''היה זה צריך פשוטה ראשונה.''' שעדיין לא שמע כלום והאחר שמע כולן חוץ מפשוטה האחרונה ושמעו תקיעה אחת מהו שמוציאין ידי שתיהן ולא איפשיטא '''ק"ש וברכותיה.''' הא דאמרינן אם הפסיק כדי לגמור את כולה לא יצא מאי אם כולה דקאמר היינו ק"ש עם ברכותיה או היא ולא ברכותיה או אפי' כדי לומר ברכותיה ולא היא '''הפסיק שלישה.''' כלומר אם לא הפסיק בהפסקה אחת כדי לגמור את כולה אלא הפסיק כדי לגמור שליש וקרא וחזר והפסיק כדי שליש וכן אח"כ עוד כדי שליש מהו שיצטרפו להפסקה כדי שיעור כולה ולא איפשטו הני בעיות '''בקורא משערין.''' וכן הא דאמרינן הפסיק וכו' בקורא משערינן או בקריאת סתם כל אדם משערינן '''מסתברא בקורא.''' משערין כל א' וא' לפי קריאתו</div> <div class="yerum-leiden-text">מה שכת' בזה כת' בזה · מעתה לא יקרא אלא אחר · אמ' ר' עולא הראשון ליחיד והשיני לציבור · והראשון לתלמוד והשיני למעשה · בר קפרא אמ' אין לך צריך כוונה לא ג' פסוקים הראשונים בלבד · ותני כן ושננתם עד כאן לכוונה מיכן ואילך לשינון · ר' חונה ר' אורי רב יוסף רב יהודה בשם שמואל צריך לקבל עליו מלכות שמים מעומד · מה אם היה יושב עומד · לא אם היה מהלך עומד · תני צריך להאריך באחד · רב נחמן בר יעקב אמ' ובלבד בדלת · סומכוס בר יוסף אמ' כל המאריך באחד מאריך ימים בטובה · ר' ירמיה הוה מאריך סגין · אמ' ליה ר' זעירא לית את צריך כל הכין לא כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם · רב שאיל לר' חייא רבא לינא חמי לר' מקבל עליו מלכות שמים · אמ' ליה כד תחמיניה יהיב ידיה על אפוהי הוא מקבל עליו עול מלכות שמים · אמ' ליה ואינו צריך להזכיר יציאת מצרים · אמ' ליה לית איפשר דלא יטי מילה · ר' טביומי שאל לר' חזקיה לית הדה אמרה שאין לך צריך כוונה לא פסוק הראשון בלבד · אמ' ליה אדא יתנה עד ושננתם · ר' מני אמ' משום ר' ידה שאמ' משום ר' יוסי הגלילי אם הפסיק בה כדי לקרות את כולה לא יצא ידי חובתו · ר' בא רב ירמיה בשם רב הלכה כר' מינא שאמ' משום ר' יהודה שאמ' משום ר' יוסי הגלילי · ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק אף בהלל ובקריאת המגילה כן · אבא בר רב הונא ורב חסדא הוו יתבין אמרין אף בתקיעות כן · סלקון לביתרב ושמעון רב חונה בשם רב הונא אפי' שמען עד תשע שעות יצא · אמ' ר' זעירא עד דאנא תמן צריכת לי · וכד סלקת להכא שמעית ר' יסא בשם ר' יוחנן אפי' שמען כל היום יצא · והוא ששמען על הסדר · ר' יוסה בעי הוה זה צריך פשוטה הראשונה · וזה צריך פשוטה האחרונה · תקיעה האחרונה אחת מוציאה ידי שתיהן · ר' אבין בר חייא בעי קרית שמע וברכותיה היא ולא ברכותיה ולא היא · הפסיק שלישה וחזר והפסיק שלישה בקורא משערין או בכל אדם משערין · אמ' ל' מתניא מסתברא בקורא · ר' אבהו שאל לר' יוחנן כגון דאנא קרי שמע ועבר במבואות המטונפות ומפסק נפיק אנא ידי חובתי · אמ' ליה אבהו בני אם מפסיק את כדי לקרות את כולה לא יצאת ידי חובתך · ר' לעזר סליק מבקרא לר' שמעון בר אבא אמ' ליה כגון דאנא תשיש ואנא קרי שמע ומתנמנם נפיק אנא ידי — חובתי · אמ' ליה אין · ר' ירמיה בעא קומוי ר' זעירא כגון דר' לעזר ידע דר' שמעון בר</div> <div class="yerum-side">'''נפק אנא ידי חובתי.''' אם אני גומרה אח"כ. מדקדק במצוותא סגין הורי ליה. כלומר אם מה שהוא הורה לו שיצא י"ח אע"פ שמפסיק בה הוראה זו לדינא היא שהרי הוא יודע דר"ש בר אבא מדקדק הרבה במצות ומחמיר על עצמו ואפ"ה הורה לו כך א"כ להלכה ס"ל לר"א כן או דילמא בשביל דר"ש בר אבא תש כח הוא ולא היה רוצה להטריחו לפיכך היה מקיל לו אבל לדינא לא ס"ל לר"א הכי</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''רבי טביומי שאל לרבי חזקיה: לית הדא אמרה, שאין לך צריך כוונה, אלא פסוק הראשון בלבד'''? כלומר, אם הוא שם את היד - כמה זמן כבר הוא שם? אז בטח, כנראה רק להגיד שמע ישראל. '''אמר לו: אדא יתנה עד ושננתם'''. אומר בעצם, הוא החזיק את זה מספיק זמן לקרוא את כל שלושת הפסוקים עד ושננתם. '''רבי מני אמר משום רב יודה, שאמר משום רבי יוסי הגלילי: אם הפסיק בה כדי לקרות את כולה, לא יצא ידי חובתו'''. כלומר, אם באמצע שמע ישראל הוא עושה הפסקה, באמצע, זמן שיכול להספיק לסיים את כל שמע ישראל, אז לא יצא ידי חובתו. '''רבי אבא ורבי ירמיה בשם רב: הלכה כרבי מינא שאמר משום רבי יהודה שאמר משום רבי יוסי הגלילי'''. כלומר, כך נפסקה ההלכה שאם הפסיק כדי לקרוא את כולה לא יצא ידי חובה. '''רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק: אף בהלל ובקריאת המגילה כן'''. כלומר לא רק בשמע ישראל, הדין הזה - שאם הפסיק כדי לקרוא את כולה לא יצא ידי חובתו - אלא גם בהלל ובקריאת המגילה אותו דין. '''אבא בר רב הונא ורב חסדא הוו יתבין אמרין: אף בתקיעות כן'''. כלומר גם בתקיעות כן - תשר"ת תשר"ת וכו'. אז גם שם, אם הוא עושה הפסקה בין התקיעות כדי לתקוע את כל התקיעות, אז גם כן פוסל. '''סלקון לבית רב ושמעון לרב חונה בשם רב: אפילו שמען עד תשע שעות, יצא'''. כלומר גם אם ישמע את זה בתוך תשע שעות, כמו יום שלם, יצא ידי חובה. '''אמר רבי זעירא: עד דאנא תמן, צריכה לי'''. כלומר כשהייתי בבבל, עדיין הסתפקתי אם הפסיק בין תקיעות יצא. '''וכד סלקית להכא, שמעית רבי יסא בשם רבי יוחנן: אפילו שמען כל היום, יצא'''. כלומר לא צריך לשמוע אותם ביחד, אפילו ישמע את זה כל היום כולו יצא ידי חובה. כלומר תקיעה עכשיו, את השברים בעוד שעתיים, ותקיעה לאחר מכן בעוד שלוש שעות. '''והוא ששמען על הסדר'''. כלומר, דווקא אם זה היה לפי הסדר. '''רבי יוסי בעי: זה צריך פשוטה הראשונה, וזה צריך פשוטה האחרונה, תקיעה אחת מוציאה ידי שתיהן'''? כלומר, שני אנשים צריכים את התרועה - אחד כבר שמע תקיעה שברים, חסר לו תקיעה, והשני לא שמע כלום. אז בעצם אחד צריך את התקיעה הראשונה והשני צריך את התקיעה האחרונה - האם תקיעה אחת מוציאה ידי שניהם? '''רבי אבון בר חייא בעי: שמע וברכותיה, היא ולא ברכותיה? ברכותיה ולא היא'''? אמרנו בקריאת שמע שאם הפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש. אז האם "כולה" הכוונה לקריאת שמע וברכותיה, או הכוונה היא בלא ברכותיה? עוד שאלה: '''הפסיק שלישה וחזר והפסיק שלישה'''. כלומר אם הוא קרא קטע, עשה הפסקה, קרא קטע, הפסקה - עכשיו בכל הפסקה לבדה לא היה כדי לגמור את כולה, אבל אם מחברים את ההפסקות ביחד אז כן יש כדי לגמור את כולה - האם זה מצטרף? עוד שאלה: '''בקורא משערין או בכל אדם משערין'''? יש אדם שקורא את זה מהר ויש אחד שקורא לאט. יש מקובלים שקוראים קריאת שמע ולוקח להם שעה - אז במי משערים? '''אמר רבי מתניא: מסתברא בקורא'''. כלומר, ההיגיון אומר שבעצם בקורא. '''רבי אבהו שאל לרבי יוחנן: בגין דאנא קרי שמע ועבר במבואות המטונפות ומפסק, נפיק אנא ידי חובתי'''? כלומר רבי אבהו אומר: אני קורא קריאת שמע תוך כדי הליכה, ולפעמים אני מגיע למבואות המטונפות ואני מפסיק, לאחר מכן אני ממשיך - האם אני יוצא ידי חובה או לא? '''אמר לו: אבהו בני, אם מפסיק את כדי לקרות את כולה, לא יצאת ידי חובתך'''. כלומר תלוי אם עבר מספיק זמן או לא. '''רבי אלעזר סליק מבקרא לרבי שמעון בר אבא, אמר לו: בגין דאנא תשיש ואנא קרי שמע ומתנמנם, נפיק אנא ידי חובתי'''? כלומר אני קורא קריאת שמע ונרדם, לאחר מכן מתעורר וממשיך - אני יוצא ידי חובה? '''אמר לו: אין'''. כן, אתה יוצא ידי חובה. רבי ירמיה בעא קומוי רבי זעירא: האם על פי שרבי אלעזר ידע דרבי שמעון בר אבא מדקדק במצוות סגין, או-- כלומר, האם למרות שהוא ידע שרבי שמעון בר אבא הוא אדם מאוד מקפיד ומדקדק בהלכה, הוא הורה לו כן, כי כך ההלכה - שבאמת אם הפסיק אפילו כדי לגמור את כולה יצא ידי חובה - או בגין דאורייתא תשיש, אין ללמוד מכאן. כלומר, או בגלל שהוא אדם חלוש ואין מה לעשות זה כן - זה בדיעבד, בדיעבד יוצאים. אמר ליה: בפרוש פליגי. באמת זה מחלוקת - רבי אלעזר אמר יצא, ורבי יוחנן אמר לא יצא, ולכן הורה לו רבי אלעזר שיצא כמו שהוא סובר. עד כאן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יב עמוד ב''' {{שוליים|ב_ג}} '''קריאת פסוק ראשון של שמע (קבלת מלכות שמים) חייבת בעמידה גם למי שהיה מהלך.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן סג סעיף ג , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא שהמהלך חייב לעמוד בפסוק ראשון, ומי שהיה יושב אינו צריך לעמוד; כך פסקו רמב"ם ושו"ע או"ח סימן סג סעיף ג. {{שוליים|ב_ד}} '''יש להאריך באמירת מילת "אחד" בקריאת שמע.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן סא סעיף ו , שו"ע או"ח סימן סא סעיף ז , שו"ע או"ח סימן סא סעיף ח , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כרב נחמן בר יעקב שצריך להאריך באחד, כדי להמליכו בשמים ובארץ, וכן נקבע ברמב"ם ובשו"ע או"ח סי' סא ס"ו-ח. {{שוליים|ב_ה}} '''יש להאריך בקריאת "אחד" בקריאת שמע כדי המשך "ה' מלך".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן סא סעיף ו , שו"ע או"ח סימן סא סעיף ז , שו"ע או"ח סימן סא סעיף ח , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כסומכוס שהמאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו, אך רבי זעירא הגביל את שיעור ההארכה כדי שלא יגזים, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע (או"ח סא, ו-ח) שיאריך כדי המשכת "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד" ולא יותר מכך. {{שוליים|ב_ו}} '''בקריאת "אחד" בפסוק שמע יש להאריך ולהמליך את ה' בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן סא סעיף ו , שו"ע או"ח סימן סא סעיף ז , שו"ע או"ח סימן סא סעיף ח , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק שיש להאריך בדל"ת של "אחד" כדי שיעלה בדעתו המלכת הקב"ה בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, כמבואר ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן סא. {{שוליים|ב_ח}} '''החייב לכוון בקריאת שמע רק בפסוק ראשון, ואם הפסיק בקריאה כדי לקרות את כולה לא יצא.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה א , שו"ע או"ח סימן ס סעיף ה , שו"ע או"ח סימן סג סעיף ד , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוסי הגלילי (בשם רב יודה) שאם הפסיק כדי לקרות את כולה לא יצא ידי חובתו, כפי שהכריעו רבי אבא ורבי ירמיה בשם רב; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה. {{שוליים|ב_ט}} '''מי שהפסיק בין תקיעות שופר יצא ידי חובתו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שופר, פרק ג, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן תקפח סעיף ב , שו"ע או"ח סימן תקפח סעיף ד , סמ"ג עשין מב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן ששמע רבי יסא בארץ ישראל, שההפסק בין התקיעות אינו פוסל, ולפיכך פסקו כן הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ב_י}} '''השומע קול שופר של יום ראש השנה במשך כל היום כולו יוצא בו ידי חובת תקיעה, אף אם שמע קולות שונים לסירוגין לאורך היום.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שופר, פרק ג, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן תקפח סעיף ב , שו"ע או"ח סימן תקפח סעיף ד , סמ"ג עשין מב. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שאפילו שמע תקיעות של יום שלם, ובלבד שנתכוון לצאת ידי חובה בכל תקיעה ותקיעה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ב_יא}} '''היוצא ידי חובת שמיעת קול שופר צריך שישמע את התקיעות על הסדר הקבוע ולא בסדר משובש.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שופר, פרק ג, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן תקפח סעיף ב , שו"ע או"ח סימן תקפח סעיף ד , סמ"ג עשין מב. ''הכרעה:'' נפסק כהירושלמי שצריך לשמוע התקיעות על הסדר, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה, שאם שמע תרועה בין תקיעה לתקיעה או שינה מהסדר הקבוע לא יצא ידי חובתו. {{שוליים|ב_יב}} '''השומע קול שופר בהפסק ארוך כדי גמר כל התקיעות, אינו יוצא ידי חובתו וצריך לחזור ולשמוע מתחילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שופר, פרק ג, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן תקפח סעיף ב , שו"ע או"ח סימן תקפח סעיף ד , סמ"ג עשין מב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אבון בר חייא שהפסק כדי לגמור את כולה מצריך חזרה לראש, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ב_טו}} '''מי שמדקדק באותיות ובניגון מצוות קריאת שמע יצא ידי חובה, אף שלא היה מתכוון לכך.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן סג סעיף ה , סמ"ג עשין י"ח <קטע סוף=יב ב/> ==דף יג עמוד א== <קטע התחלה=יג א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אלעזר בן פדת שיצא, כמבואר ברמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה יב ובשו"ע או"ח סימן סג סעיף ה, שכן הבין שהדקדוק במצוות מעיד על כוונה מספקת. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יג עמוד א<span class="yerum-runnum">25</span></div> מדקדק במצוותא סגין, הורי ליה {{ירו"מ-הדגשה|כן כי כך ההלכה}}, או בגין דהוא תשיש הורי ליה {{ירו"מ-הדגשה|ואין ללמוד מכאן}}? אמר לו: בפירוש פליגין. רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} אמר: יצא. ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר: לא יצא. {{ירו"מ-הדגשה|ולכן הורה לו}} רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|שיצא כשיטתו. ב}}מה פליגין? בקריאת שמע, מפני שהיא עשויה פרקים פרקים {{ירו"מ-הדגשה|שרחוקים זה מזה בתורה}}. אבל בהלל {{ירו"מ-הוסר|ובקריאת}} וקריאת המגילה, אוף רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} מודי {{ירו"מ-הדגשה|שלא יצא}}. תני: {{שוליים|ב_טז}}השואל בשלום רבו או במי שהוא גדול ממנו בתורה {{ירו"מ-הדגשה|באמצע קריאת שמע}}, הרשות בידו. הדא אמרה, {{ירו"מ-ביאור|זה אומר}} שאדם צריך לשאול במי שהוא גדול ממנו בתורה. ועוד {{ירו"מ-הדגשה|ראיה שצריך לשאול בשלום רבו}} מן הדא, דתני: {{שוליים|ב_יז}}קרע וחזרה בו נשמה {{ירו"מ-ביאור|ומת אחר כך}}, אם על אתר, {{ירו"מ-ביאור|מיד אחר כך}} אינו צריך לקרוע, אם לאחר זמן, צריך לקרוע. וכמה הוא על אתר? כדי דיבור. {{שוליים|ב_יח}}וכמה הוא כדי דיבור? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו, {{ירו"מ-הדגשה|שאומר שלום עליך}}. אבא בר בר חנה[[ביאור:עץ מסורת#רבה בר בר חנה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד ויאמר לו: שלום עליך רבי. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} הוה מיסתמיך על רבי יעקב בר אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אידי|°]], והיה רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} חמי ליה ומיטמר מן קדמוי. {{ירו"מ-ביאור|רואה אותו ותחבה מפניו}} אמר: הא תרתיי מילין הדין בבלייא עביד בי: {{ירו"מ-ביאור|שני דברים נוהג בי אותו בבלי שלא כהוגן.}} חדא דלא שאל בשלומי, וחדא דלא אמר שמועתא משמי. אמר לו: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#האם תלמיד שואל בשלום רבו|כך אינון נהגין גביהן {{ירו"מ-הדגשה|בבל}}]], {{שוליים|ב_יט}}זעירא לא שאל בשלמיה דרבה {{ירו"מ-הדגשה|מיניה}}, {{ירו"מ-ביאור|קטן לא שואל בשלום מי שגדול ממנו}} דאינון מקיימין {{ירו"מ-הדגשה|את הפסוק}}: ([[איוב כט ח]]) "ראוני נערים ונחבאו" מי {{ירו"מ-ביאור|תוך שהיו}} מהלכין, חמי ליה {{ירו"מ-ביאור| הראה לו}} חד בית המדרש, אמר לו: הכא {{ירו"מ-ביאור|כאן}} הוה [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר יתיב דריש, ואמר שמועתא מן שמיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל, ולא אמר שמועתא מן שמיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבה. אמר לו: כל עלמא ידעין ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר תלמידו ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}}. אמר לו: כולי עלמא ידעין דרבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} תלמידיה דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}. {{ירו"מ-הדגשה|ועוד שאל אותו}}: מהו מיעבור קומי אהדורי צילמיה? {{ירו"מ-ביאור|האם מותר ללכת בדרך שמוצב שם פסל בשם אהדורי, ויש גורסים עבודה זרה ארורה}} אמר לו: {{ב|מה איתפליג ליה איקר|מה אתה חולק לו כבוד בזה שאתה שומר ממנו מרחק}}! {{ירו"מ-הוסר|מה איתפליג ליה איקר }}אלא עבור קומוי וסמי עיניה. אמר לו: {{ירו"מ-הוסר|ר אלעזר }}יאות עבד {{ירו"מ-ביאור|טוב עשה}} רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} דלא עבר קומיך. אמר {{ירו"מ-הדגשה|ליה}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: יעקב בר אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אידי|°]], יודע את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} לפייס. ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמאי}} בעי {{ירו"מ-ביאור|למה רצה}} דיימרון שמועתא מן שמיה? אף דוד ביקש עליה רחמים {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[תהילים סא ה]]) "אגורה באהלך עולמים" רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]] ורבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: וכי עלת{{ירו"מ-הדגשה|ה}} על לב דוד שהוא חי לעולם? אלא אמר דוד: אזכה שיהו דברי נאמרין על שמי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. {{ירו"מ-הדגשה|מאי}} מהניא ליה? {{ירו"מ-ביאור|במה זה מועיל לו}} לוי בר נזירא[[ביאור:עץ מסורת#לוי בר נזירא|°]] אמר: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#האומר דבר בשם אומרו|כל האומר שמועה משם אומרה,]] שפתותיו רוחשות עמו בקבר. מה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שיר השירים ז י]]) "דובב שפתי ישינים". ככומר הזה של ענבים שהוא זב מאיליו. רבי חנינא בר פפא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר פפא|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}} ורבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]]; חד אמר: כהדין דשתי קונדיטון. {{ירו"מ-ביאור|כמו השותה יין קונדיטון}} וחרנה אמר: כהדין דשתי חמר עתיק, {{ירו"מ-ביאור|כמו השותה יין ישן}} אף על גב דהוא שתי ליה, טעמיה בפומיה. אין דור שאין בו ליצנים. מה היו פריצי הדור עושין? היו הולכין אצל חלונותיו של דוד ואומרים לו: דוד, אימת יבנה בית המקדש? אימתי בית ה' נלך? והוא אומר: אף על פי שמתכונין להכעיסני, יבא עלי שאני שמח בלבי {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[תהילים קכב א]]) "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך "{{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[שמואל ב ז יב]]) "והיה כי ימלאו ימיך" אמר רבי שמואל בר נחמני[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]]: אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: דוד, [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#משפט וצדקה של דוד חביבים לפני הקב"ה|ימים מלאים אני מונה לך]], {{ירו"מ-הדגשה|ו}}איני מונה לך ימים חסירים. כלום שלמה בנך בונה בית המקדש, לא להקריב בו קרבנות? חביב עלי משפט וצדקה שאתה עושה, יותר מן הקרבנות. ומה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[משלי כא ג]]) "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" פיסקא. ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב. {{ירו"מ-הדגשה|ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי רבי מאיר. בפרקים}} מפני מה הוא משיב? מפני היראה, או<br> <span id="דף_יג_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף יג ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, פרק ב', דף י"ג עמודה עשר, שורה אחת קודם. גמר הסדר, רבי אלעזר פסק. מבקר רבי שמעון בר אבא, אנחנו מבקרת רבי שמעון בר אבא. רבי שמעון בר אבא שאל אותו, אמר לו בגין דא נתשיש והוא נקר ישמע ומתנמנם ומפסיק - כלומר, אני קורא בקריאת שמע נרדם ולאחר מכן מתעורר וממשיך, והרבה פעמים עובר יותר מאשר כדי לגמור את כולה. יוצא ידי חובה או לא? רבי מיא שייטה רבי זירא: האם אפילו אם רבי אלעזר ידע דרבי שמעון בר אבא '''מדקדק במצוותא סגין''' - הורי ליה - או לכן דהוא תשיש, הורי ליה? כלומר, גם הוא יודע שרבי שמעון מקפיד בהלכה, ואם יגיד לו שצריך לחזור, הוא יחזור ויקרא. אז הוא צריך לומר לו ככה הלכה, כי באמת ככה הלכה, או בגין דתשיש - כלומר בעצם הוא אדם זקן קשיש, לא ראה טעם יותר מדי, לכן אמר לו שיוצא ידי חובה, כי בדיעבד יוצאים ידי חובה. עכשיו לכתחילה אין ללמוד מכאן. '''אמר לו: בפירוש פליגין. רבי אלעזר אמר יצא, ורבי יוחנן אמר לא יצא''', ולכן עורכי רבי אלעזר שיצא. כלומר בעצם יש מחלוקת בין רבי אלעזר לרבי יוחנן. רבי יוחנן סובר שלא יוצא, אבל רבי אלעזר סובר שאפילו משעה כדי לגמור את כולה יוצא ידי חובה, ולכן כשרבי שמעון בר אבא שאל אותו, הוא פסק כפי שהוא סובר - שאפילו משעה כדי לגמור את כולה יצא. שואלת הגמרא: '''רבי אלעזר מה פליגין? בקריאת שמע''' - דווקא בקריאת שמע הם חולקים. למה? '''מפני שהיא עשויה פרקים פרקים''', והפרקים הם רחוקים זה מזה בתורה. אנחנו יודעים ששמע והיה אם שמוע לא באותה פרשה בתורה. אז כיוון שהם רחוקים אחד מהשני, לכן אומר רבי אלעזר גם אם עבר שעה כדי לגמור את כולה יוצא ידי חובה. '''אבל בהלל וקריאת המגילה''' - ששם כל הפרשות הם ברצף, וגם קריאת מגילה שהיא ברצף - '''אוף רבי אלעזר מודי''', שלא יצא עם שעה כדי לגמור את כולה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף יג עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''א"ל בפירוש פליגין.''' לדינא ר"א ור' יוחנן וס"ל לר"א להלכה דיצא ידי חובתו אע"פ שהפסיק בה '''מה פליגין.''' עד כאן ל"פ אלא בק"ש דוקא מפני שהיא עשויה פרקים פרקים שאין פרשיות שבה סמוכות זו לזו בתורה '''אבל בהלל.''' שפרשיות שלו תכופות זו לזו וכן במגילה אף ר"א מודי דאם הפסיק אפי' בין פרק לפרק כדי לגמור את כולו לא יצא וצריך לחזור לראש '''ועוד מן הדא דתני וכו'.''' כלומר מהכא נמי שמעינן דצריך התלמיד שישאל בשלום רבו ויאמר לו שלום עליך רבי כדקאמר לקמן '''קרע.''' על מתו שהיה נדמה לו שמת וחזרה בו נשמה ואח"כ מת אם לאלתר מת אינו צריך לחזור ולקרוע '''והיה ר' אלעזר.''' תלמידו רואה אותו ומטמין עצמו מלפניו '''זעירא לא שאיל בשלמיה דרבה.''' זהו דרך ארץ שלהם שאין הקטן שואל בשלום מי שגדול ממנו שלא יטריח אותו להשיבו '''מי מהלכין.''' בעוד שהיו מהלכין וראו בית המדרש וא"ל הכא הוה ר"מ יתיב כו' וכן כ"ע ידעין דר"א תלמיד שלך ואע"פ שאינו אומר השמועה בפירוש משמך '''מהו מיעבור.''' אח"כ שאל ר' יעקב לר' יוחנן מהו לעבור לפני אהדורי צלמא ע"ז א' שהיתה עומדת על הדרך ובפ"ב דשקלים גריס ארורי עכו"ם '''מה איתפליג ליה איקר.''' אם רוצה אתה לחלוק לו כבוד שלא לעבור לפניו אלא אדרב' עבור לפניו ולסמות את עיניו א"ל אם כן ר' אלעזר יאות עביד שאינו נראה לפניך כשאתה עובר דזהו הכבוד שלך: אמר ר' יוחנן יעקב בר אידי יודע אתה לפייס וכן הוא שם '''ור' יוחנן בעי וכו'.''' לפי שאף דוד ביקש עליה רחמים '''מהניא ליה.''' ומה הנאה יש לו '''אע"פ שמתכונין להכעיסני.''' שהן יודעין שכל זמן שאני חי לא יבנה שאמר לו הקדוש ב"ה והיה כי ימלאו ימיך וגו' '''מפני מה הוא משיב.''' לר' מאיר בין הפרקים אי דוקא מפני היראה וה"ק שואל מפני הכבוד אם הוא חייב בכבודו כגון אביו או רבו אז שואל הוא והאי ומשיב ה"ק אם אינו חייב בכבודו אלא שעושה לו כבוד מפני היראה אז משיב הוא לו אבל אינו שואל. או אפי' מפני הכבוד והאי ומשיב ואצ"ל הוא דקאמר</div> <div class="yerum-leiden-text">אבא מדקדק במצוותא סגין הורי ליה או כגון דהוא תשיש הורי ליה · אמ' ליה בפירוש פליגין ר' לעזר אמ' יצא · ר' יוחנן אמ' לא יצא · מה פליגין בקרית שמע מפני שהיא עשויה פרקים פרקים · אבל בהלל ובקריאת המגילה אוף ר' לעזר מודי · תני השואל בשלום רבו או כמי שהוא גדול ממנו בתורה נטרה הרשות בידו · הדא אמרה שאדם צריך לשאול כמי שהוא גדול ממנו בתורה · ועוד מן הדא דתני קרע וחזרה בו נשמה אם על אתר אינו צריך לקרוע · אם לאחר זמן אינו צריך לקרוע · וכמה הוא על אתר כדי — דיבור · וכמה הוא כדי דיבור ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו · אבא בר בר חנה בשם ר' יוחנן כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד ויאמר לו שלום עליך ר' · ר' יוחנן הוה מיסתמיך על ר' יעקב בר אידי והיה ר' חמי ליה ומיטמר מן קדמוי אמ' הא תרתיי מילין הדין בבלייא עביד בי חדא דלא שאל בשלומי · וחדא דלא אמ' שמועתא משמי · אמ' ליה כך אינון נהגין גביהון זעירא לא שאל בשלמיה דרבה דאינון מקיימין ראוני נערים ונחבאו מי מהלכין חמי ליה חד בית המדרש · אמ' ליה הכא הוה ר' מאיר יתיב דרש ואמ' שמועתא מן שמיה דר' עקיבה · אמ' ליה כל עלמא ידעין דר' מאיר תלמידו דר' עקיבה · אמ' לו כולי עלמ' ידעין דר' לעזר תלמידיה דר' יוחנן מיהו מיעבור קומיי מהדורי צילמיה · אמ' ליה מה מיתפליג ליה איקר ולא עבור קומוי וסמי עינה · אמ' ליה ר' לעזר עבר דלא עבר קומיך · אמ' יעקב בר אידי יודע את לפייס · ור' יוחנן בעי דיימרון שמועתה מן שמיה · אף דוד ביקש עליה רחמים אגורה באהלך עולמים · ר' פינחס ר' ירמיה בשם ר' יוחנן וכי עלת על לב דוד שהוא חי לעולם · אלא אמ' דוד אזכה שיהו דבריי נאמרין על שמי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות · מה הנייא ליה · לוי בר נזירא אמ' כל האו' שמועה משם אומרה שפתותיו רוחשות עמו בקבר · מה טעם דובב שפתי ישינים · ככומר הזה שלענבים שהוא זב מאיליו · ר' חננא בר פפא ור' סימון חד אמ' כהדין דשתי קונדיטון · וחדה זמ' כהדין דשתי חמר אע"ג דהוא שתי ליה טעמיה בפומיה · אין דוד שאין בו ליבכון · מה היו פריצי הדור עשין היו הולכין איצל חלונותיו שלדוד ואומ' לו דוד אימת ייבנה בית המקדש · אימתי בית י"י נלך · והוא או' אע"פ שמתכוונין להכעיסני יבא עלי שאני שמח בליבי · שמחתי באומרים לי בית י"י נלך · והיה כי ימלאו ימיך · אמ' ר' שמואל בר נחמני אמ' הקב"ה לדוד דוד ימים מליאים אני מונה לך אין מונה לך ימים חסירים · כלום שלמה בנך בונה בית המקדש לא להקריב בו קרבנות חביב עלי משפט וצדקה שאתה עושה יותר מן הקרבנות · ומה טעם עשה צדקה ומשפט נבחר לי"י מזבח · פיס' ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב · מפני מה הוא משיב · מפני היראה</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''תני: השואל בשלום רבו או במי שהוא גדול ממנו בתורה, הרשות בידו''' - באמצע קריאת שמע. '''הדא אמרה, שאדם צריך לשאול במי שהוא גדול ממנו בתורה''' - אם אני רואה שמתירים לשאול בשלום מי שגדול ממנו בתורה אפילו באמצע קריאת שמע, זה מראה שיש עניין, יש מצווה, שאדם צריך לשאול לשלום רבו. '''ועוד מן הדא, דתני: קרע וחזרה בו נשמה''' - אנחנו יודעים שיש הלכה שמי שנמצא ליד המת חייב לקרוע מפני שהנשמה יוצאת. הרבה ראשונים אומרים שההלכה הזאת לא מקיימים, כיוון שהרבה אנשים כשהיה אדם גוסס היו בורחים שלא יצטרכו לקרוע. גם כן אותו דבר לגבי מי שמגיע לירושלים, רואה את ירושלים בחורבנה, הר הבית וכולי - גם לפי ההלכה היו צריכים לקרוע, אבל הרבה פוסקים אומרים שעדיף שיבוא לירושלים ולא יקרע, מאשר שלא יבוא, כי אנשים ימנעו מלהגיע לירושלים כדי לא לקרוע. אז לכן בעצם ביטלו את זה. יש גם שמקפידים על זה. אז הברייתא אומרת שאם אדם קרע וחזרה בו נשמה - כלומר המת קם לתחייה ושוב פעם חזר ומת - '''אם על אתר, אינו צריך לקרוע''', כלומר אם מת מיד אחר כך לא צריך לקרוע, '''אם לאחר זמן, צריך לקרוע'''. עכשיו "על אתר" זה תוך כדי דיבור. '''וכמה הוא כדי דיבור? רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו''' - שאומר שלום עליך. '''אבא בר בר חנה בשם רבי יוחנן: כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד ויאמר לו: שלום עליך רבי'''. לכן אומרים שלום עליך רבי ומורי. אבל בכל אופן, מלבד התוספת של המילה, גם יש עניין שכששואלים את הרב זה טיפה ביראת כבוד, לוקח טיפה יותר זמן. בכל אופן, רואים מכאן שיש עניין לשאול בשלום הרב, כי אם אתה משתמש בזה בתור זמן לקביעת הלכה, זה מה שמקובל. '''רבי יוחנן הוה מיסתמיך על רבי יעקב בר אידי''' - היה נשען עליו. '''והיה רבי אלעזר חמי ליה ומיטמר מן קדמוי''' - כלומר רבי אלעזר היה רואה אותם והיה בורח, מתחבא. '''אמר: הא תרתיי מילין הדין בבלייא עביד בי''' - רבי אלעזר עלה מבבל, שני דברים הוא נוהג בי שלא כהלכה. '''חדא דלא שאל בשלומי''' - אנחנו יודעים כמו שאמרנו שיש עניין לשאול במי שגדול ממנו בתורה והוא לא שואל בשלומי. '''וחדא דלא אמר שמועתא משמי''' - הוא מזכיר דברים שלימדתי אותו ולא אומר את זה בשמי. '''אמר לו: כך אינון נהגין גביהן''' - ככה בבבל נוהגים, '''זעירא לא שאל בשלמיה דרבה''' - הקטן לא שואל בשלום מי שגדול ממנו בתורה מתוך כבוד, '''דאינון מקיימין: "ראוני נערים ונחבאו"''' - שומרים דיסטנס מהגדול, זה סוג של כבוד, זה הסיבה שהוא עושה, זה לא שהוא מזלזל בו חס ושלום. מי מהלכין, חמי ליה חד בית המדרש. '''אמר לו: הכא הוה רבי מאיר יתיב דריש, ואמר שמועתא מן שמיה דרבי ישמעאל, ולא אמר שמועתא מן שמיה דרבי עקיבה''' - כלומר הוא הזכיר דברים בשם רבי ישמעאל, אבל אף פעם לא הזכיר שמועה בשם רבי עקיבא. '''אמר לו: כל עלמא ידעין דרבי מאיר תלמידו דרבי עקיבא''' - רבי יוחנן ענה לו: מה אתה רוצה? הרי כולם יודעים שרבי מאיר הוא תלמיד מובהק של רבי עקיבא, אז כל מה שהוא אומר בא מרבי עקיבא, לא צריך להגיד כל פעם "אמר רבי עקיבא". '''אמר לו: כולי עלמא ידעין דרבי אלעזר תלמידיה דרבי יוחנן''' - כולם יודעים שרבי אלעזר תלמיד מובהק שלך, וממילא ברור שכל מה שהוא אומר בא ממך, לכן לא צריך להזכיר כל הזמן שזה בא ממך. ותו בעי - עוד רבי יעקב בר אידי שאל את רבי יוחנן: '''מהו מיעבור קומי אהדורי צילמיה?''' - יש שם איזה פסל על הדרך, האם מותר לעבור בדרך הזאת לידו? '''אמר לו: אלא עבור קומוי וסמי עיניה''' - אם תתרחק ממנו זה מראה שאתה מכבד אותו, שומר דיסטנס - מכבד אותו. אבל להיפך, ללכת שם ולהעליב את עינו - הפוסקים אומרים שבעצם צריך לשמור מרחק של ארבע אמות, אבל פשוט ללכת ולהתעלם כאילו הוא לא קיים. '''אמר לו: יאות עבד רבי אלעזר דלא עבר קומיך''' - אם כך אתה בעצמך מודה שלהתקרב למשהו זה לזלזל בו, דווקא להתרחק זה מראה על הכבוד. אז גם רבי אלעזר מתרחק ממך כדי להראות ששומר כבוד לך. '''אמר רבי יוחנן: יעקב בר אידי, יודע את לפייס. ורבי יוחנן בעי דיימרון שמועתא מן שמיה?''' - כלומר באמת רוצה שיגידו שמועות בשמו. '''אף דוד ביקש עליה רחמים: "אגורה באהלך עולמים"'''. '''רבי פינחס ורבי ירמיה בשם רבי יוחנן: וכי עלת על לב דוד שהוא חי לעולם?''' מה זה "אגורה באהלך עולמים"? '''אלא אמר דוד: אזכה שיהו דברי נאמרין על שמי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות'''. כלומר, גם אחרי שאני אמות, דוד מבקש שיזכירו את הדברים שלו בשמו. עכשיו '''מהניא ליה?''' - מה כל כך זה עוזר לו? '''לוי בר נזירא אמר: כל האומר שמועה משם אומרה, שפתותיו רוחשות עמו בקבר''' - כלומר המת עצמו כאילו מקבל איזו חיות. '''מה טעם? "דובב שפתי ישינים"'''. והגמרא מביאה דוגמה משל לזה: '''ככומר הזה של ענבים שהוא זב מאיליו''' - כמו ערימה של ענבים שהיין זב ממנה בלי שלוחצים, אפילו היין יורד לבד. אז ככה המת לא מדבר, לא מוציא שפתיו, אבל בעצם שפתיו כאילו רוחשות בקבר ודברי התורה נשמעים כאילו הוא אומר אותם. '''רבי חנינא בר פפא ורבי סימון; חד אמר: כהדין דשתי קונדיטון''' - כמו אדם ששותה יין עם דבש ותבלינים. '''וחרנה אמר: כהדין דשתי חמר עתיק, אף על גב דהוא שתי ליה, טעמיה בפומיה''' - כמו שותה יין ישן, שלמרות שהוא כבר שתה את זה מזמן, הטעם עדיין נשאר בפה. אז ככה גם למרות שהאדם ששמר את דברי תורה, המקור שלהם, כבר מת, עדיין הטעם של דברי תורה נמצא בפה שלו כשמזכירים את זה לשמו. '''אין דור שאין בו ליצנים. מה היו פריצי הדור עושין?''' בימי דוד. '''היו הולכין אצל חלונותיו של דוד ואומרים לו: דוד, אימת יבנה בית המקדש? אימתי בית ה' נלך?''' - הרי הייתה נבואה שרק אחרי שדוד ימות שלמה בונה את בית המקדש, אז כאילו כביכול אומרים לו: מתי תמות? '''והוא אומר: אף על פי שמתכונין להכעיסני, יבא עלי שאני שמח בלבי: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך"'''. '''"והיה כי ימלאו ימיך"''' - מה הכוונה? '''אמר רבי שמואל בר נחמני: אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: דוד, ימים מלאים אני מונה לך, איני מונה לך ימים חסירים'''. כלומר, למרות שאחרי שתמות בית המקדש ייבנה, אני ממלא את ימיך, לא מקצר מהימים שלך כדי לזרז את בניית בית המקדש. '''כלום שלמה בנך בונה בית המקדש, לא להקריב בו קרבנות?''' מה מטרת בית המקדש? להקריב קורבנות. '''חביב עלי משפט וצדקה שאתה עושה, יותר מן הקרבנות. ומה טעם? "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח"'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יג עמוד א''' {{שוליים|ב_טז}} '''מותר להפסיק באמצע קריאת שמע כדי לשאול בשלום רבו או מי שגדול ממנו בתורה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה טו , שו"ע או"ח סימן סו סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כהירושלמי שהרשות בידו להפסיק ולשאול, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן סו סעיף א. {{שוליים|ב_יז}} '''מי שקרע על חולה שגוסס וחזר והחלים ואחר כך מת, האם צריך לקרוע קריעה נוספת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק ח, הלכה ח , שו"ע יו"ד סימן שמ סעיף כה , סמ"ג עשין ב. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי: אם מת "על אתר" - כדי דיבור מזמן שחזר, אינו צריך לקרוע שנית; ואם מת לאחר זמן מכדי דיבור, צריך לקרוע קריעה נוספת. {{שוליים|ב_יח}} '''שיעור "כדי דיבור" לענין חזרה בעדות ובשבועה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבועות, פרק ב, הלכה יז , רמב"ם, הלכות עדות, פרק כ, הלכה ג , סמ"ג עשין צח סמ"ג לאוין רמ. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן (כדי שאילת תלמיד לרב), שהוא שיעור מרווח יותר ומחמיר בהלכות עדות ושבועה, וכך פסק הרמב"ם בהלכות שבועות ובהלכות עדות.. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יג עמוד ב<span class="yerum-runnum">26</span></div> מפני הכבוד? נשמעינא מן הדא: {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: ובאמצע, שואל מפני היראה ומשיב, {{ירו"מ-הוסר|מפני הכבוד }}דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. {{ירו"מ-ביאור|וכאן על כרחך משיב מפני היראה כמו שהגמרא תוכיח בהמשך. רואים של[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר אין הבדל בין לשאול לבין להשיב, רק למי שמותר לשאול בשלומו, מותר גם להשיב לו}} הא בקדמיתא: שואל מפני הכבוד ומשיב מפני הכבוד. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}" ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. מפני מה הוא משיב? מפני היראה או מפני הכבוד? {{ירו"מ-הדגשה|על כרחך שמשיב מפני היראה. ומנין שבאמצע משיב מפני היראה}}? נשמעינה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: באמצע שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד. הא ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר{{ירו"מ-הוסר|קדמייתא}} {{ירו"מ-ביאור|שחולק עליו}}, שואל מפני היראה ומשיב מפני היראה. עד כדון באמצע הפרשה. {{שוליים|ב_כ}}ואפילו באמצע הפסוק? רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] מדמי, {{ירו"מ-ביאור|רומז}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] משתעי, {{ירו"מ-ביאור|מדבר}} רבי חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] ורב יוסף[[ביאור:עץ מסורת#רב יוסף|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו: כתיב}} ([[דברים ו ז|דברים ואתחנן ו ז]]) "ודברת בם" מיכן שיש לך רשות לדבר בם.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ב|ירושלמי ברכות, פרק ב, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ב_כא}}ואלו הן בין הפרקים: בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה אומר: בין ויאמר לאמת ויציב {{שוליים|ב_כב}}לא יפסיק.<br><strong>גמ':</strong> אמר רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]]: טעמיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: "אני ה' אלהי{{ירו"מ-הדגשה|כ}}ם". וכתיב: ([[ירמיהו י י]]) "וה' אלהים אמת"<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ג|ירושלמי ברכות, פרק ב, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ג"> <strong>מתני':</strong> אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן קרחה|°]]<nowiki/>רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצות. והיה אם שמוע לויאמר? שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה, {{שוליים|ב_כג}}ויאמר אינו נוהג אלא ביום.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מה טעם? אמרו: אדם [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#דעה שקורא את שמע בלי תפילין|לובש תפילין, וקורא את שמע, ומתפלל]]? כדי שיקבל עליו מלכות שמים תחילה משלם. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמר: קורא את שמע ולובש את תפיליו ומתפלל. מתניתא {{ירו"מ-הוסר|רב }}פליגא עילוי {{ירו"מ-הדגשה|דרב דתניא}}: {{שוליים|ב_כד}}הרי שהיה עסוק עם המת בקבר, והגיע עונת קריאת שמע, הרי זה פורש למקום טהרה, ולובש תפילין וקורא את שמע ומתפלל. מתניתא מסייעא לרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הוסר|לא}} {{ירו"מ-הדגשה|דתנן: למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע}}? שאדם יקבל עליו מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצות. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: {{שוליים|ב_כה}}[[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מדוע לא מחזיקים בתפילין|תפילין צריכין גוף נקי.]] {{ירו"מ-הדגשה|ורק חסידים ששומרים את גופם, רשאים להניח תפילין כל היום. ו}}מפני מה לא החזיקו בהן? {{ירו"מ-ביאור|למה לא מחזיקים אדם שמניח תפילין כל היום כחסיד}} מפני הרמאים. עובדא הוה {{ירו"מ-ביאור|מעשה היה}} בחד בר נש, דאפקיד גבי חבריה, וכפר ביה. אמר לו: לא לך הימנית, אלא<br><br> <span id="דף_יד_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף יד א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> פיסקא. כתוב במשנה: '''ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב''', '''ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דברי רבי מאיר'''. אומרת הגמרא: '''ובפרקים... מפני מה הוא משיב? מפני היראה, או מפני הכבוד?''' '''נשמעינא מן הדא''' - הרי מה כתוב בסייפא של המשנה? '''ובאמצע, שואל מפני היראה ומשיב, דברי רבי מאיר'''. עכשיו על כורחך חייבים להגיד שהוא משיב מפני היראה, הגמרא תוכיח את זה בהמשך. אז אם אני רואה שבסייפא שואל מפני היראה ומשיב מפני היראה - שמה שבעצם לרבי מאיר אין הבדל בין לשאול לבין להשיב, זה תמיד באותה דרגה. אז גם ברישא: '''שואל מפני הכבוד ומשיב מפני הכבוד''' - זה גם מראה שזה יהיה באותה דרגה. עכשיו בסייפא כתוב: '''ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דברי רבי מאיר. מפני מה הוא משיב? מפני היראה או מפני הכבוד?''' על כורחך חייבים להגיד שהוא משיב מפני היראה. עכשיו, מניין שהוא באמת משיב מפני היראה? '''נשמעינה מן הדא: רבי יהודה אומר: באמצע שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד'''. כלומר רבי יהודה אומר שלענות תשובה זה יורד דרגה. עכשיו רבי מאיר חולק על רבי יהודה, אז חייבים להגיד שהוא אומר שואל מפני היראה ומשיב מפני היראה. עכשיו, אחרי שאני יודע שלפי רבי מאיר השאלה והתשובה באותה דרגה, אז כמו שאמרנו ברישא, גם בין פרק לפרק שאמרנו שואל מפני הכבוד - זה גם משיב מפני הכבוד, כי זה באותה דרגה. '''עד כדון באמצע הפרשה. ואפילו באמצע הפסוק?''' כלומר מה שאמרנו ששואל מפני היראה זה באמצע הפרשה, אז האם אפילו באמצע פסוק הדין ככה? '''רבי ירמיה מדמי''' - היה רק רומז, '''רבי יונה משתעי''' - היה מדבר, שואל באמת מפני היראה. '''רבי חונה ורב יוסף: "ודברת בם" מיכן שיש לך רשות לדבר בם''' - זה המקור בעצם לזה שמותר לשאול, כמו שאמרנו, מפני היראה באמצע קריאת שמע. אנחנו בפרק ב' הלכה ב'. מתני': '''ואלו הן בין הפרקים: בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב. רבי יהודה אומר: בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק'''. גמ': '''אמר רבי לוי: טעמיה דרבי יודה''' - למה רבי יהודה אומר שבין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק? הוא אומר: '''"אני ה' אלהיכם"''', '''וכתיב: "וה' אלהים אמת"''' - כשקוראים ברצף "ה' אלהיכם" ו"אמת ויציב" - "ה' אלהים אמת", ויש פסוק בירמיה כתוב "ה' אלהים אמת". אנחנו לא רוצים לחתוך בין השם "אלהים" למילה "אמת", לכן מחברים את פרשת ציצית למילה "אמת" של "אמת ויציב". אנחנו בפרק ב' הלכה ג'. מתני': '''אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצות'''. כלומר פרשת שמע זה קבלת מלכות שמים, ופרשת והיה אם שמוע זה עניין ההלכות המעשיות. אז קודם כל לקבל מלכות שמים ואחר כך יקבל מצוות. '''והיה אם שמוע לויאמר? שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה, ויאמר אינו נוהג אלא ביום''' - כי בפרשת ציצית כתוב "וראיתם אותו" - ביום רואים, בלילה לא רואים, לכן בלילה אין מצוות ציצית, ולכן פרשת ויאמר נוהגת רק ביום ולא בלילה. גמ': '''רבי חייה בשם רבי יוחנן: מה טעם? אמרו: אדם לובש תפילין, וקורא את שמע, ומתפלל?''' כלומר, מה זה הסדר - לובש תפילין, קורא שמע ומתפלל. למה? '''כדי שיקבל עליו מלכות שמים תחילה משלם''' - כשמניח תפילין וקורא קריאת שמע ורק אחרי זה מתפלל, הוא מקבל מלכות שמים תחילה ורק אחרי זה מתפלל. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף יג עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''נשמעינה מן הדא ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני היראה דר"מ.''' גרסינן וזה מוכח הוא מדלקמן. כלומר ע"כ האי ומשיב דבאמצע לר"מ היינו מפני היראה דא"א לפרש בענין אחר וש"מ הא בקדמיתא בין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב מפני הכבוד וכולהו ואצ"ל דמשיב קאמר. ובאמצע וכו'. השתא מפרש לה להאי ומשיב דבאמצע לר"מ אם מפני היראה ואצ"ל קאמר או דוקא מפני הכבוד שאינו רשאי להקדים שלום לזה כ"א משיב הוא לו '''נשמעינה מן הדא דר' יהודה אומר באמצע וכו'.''' וא"כ ע"כ הא קדמיתא היינו באמצע לר"מ שואל מפני היראה ומשיב מפני היראה ואצ"ל קאמר דאל"כ היינו דר' יהודה '''עד כדון.''' לא שמענו אלא באמצע הפרשה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה '''ואפי' באמצע הפסוק.''' אם מותר להפסיק אף באמצע הפסוק לכל חד כדאית ליה וקאמר דר' ירמיה מדמי דרך דמיון הוא מראה א"נ מרמז גרסי' ולא היה מדבר ור' יונה היה משתעי '''ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם.''' לכשתצטרך להפסיק כמו במתני' '''מתני' בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק.''' כדמפרש בגמרא דכתיב וה' אלהים אמת הלכך אין להפסיק בין אני ה' אלהיכם לאמת וכן הלכה '''גמ' אמר ר' לוי וכו'.''' וכשאומר אני ה' אלהיכם צריך לומר אמת מיד בלי שום הפסק ואחר שאומר אמת אז הוא דינו כבאמצע הפרק '''מתני' שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה.''' דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ות"ת נוהג ביום ובלילה '''ויאמר אינו נוהג אלא ביום.''' דאית ביה מצות ציצית שאינה נוהגת בלילה דכתיב וראיתם אותו '''למקום טהרה.''' ברחוק ד' אמות</div> <div class="yerum-leiden-text">מפני הכבוד · שמעינה מן הדא ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד הא קדמייתא שואל מפני היראה ומשיב מפני היראה · עד כדון באמצע הפרשה ואפי' באמצע הפסוק · ר' יוסה משתעי · ר' חונה רב יוסף מדברת בם מיכן שיש לך רשות לדבר בם · מתני' ואילו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה בין שנייה לשמע · בין שמע לוהיה אם שמוע · בין והיה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב · ר' יהודה או' בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק · אמ' ר' לוי טעמיה דר' יודה אני י"י אלהיכם · וכת' ני"י אלהים אמת · מתני' אמ' ר' יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע · לא שיקבל עליו מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצות · והיה אם שמוע לויאמר · שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה · ויאמר אינו נוהג אלא ביום · ר' חייא בשם ר' יוחנן מה טעם אמרו אדם לובש תפילין וקורא את שמע ומתפלל כדי שיקבל עליו מלכות שמים משלם · רב אמ' קורא את שמע ולובש את תפיליו ומתפלל · מתניתא דרב פליגא עילוי הרי שהיה עסוק עם המת בקבר והגיע שעת קרית שמע הרי זה פורש למקום טהרה ולובש תפילין וקורא את שמע ומתפלל · מתניתא מסייעא לרב [מחוק בקו, דיו חומה: ---] קבל עליו מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצות · אמ' ר' ינאי תפילין צריכין גוף נקי · מפני מה לא החזיקו בהן מפני הרמאין עובדא היה בחד בר נש דאפקיד גבי חבריה ופכר ביה · אמ' ליה לאו לך הימנית אלא</div> <div class="yerum-side">'''גמ' לובש תפילין.''' בתחלה ואתר כך קורא את שמע ומתפלל דאז הוא קבלת מלכות שמים שלימה שקורא ק"ש ותפילין עליו שכתובה ק"ש בהם '''רב אמר קורא את שמע.''' בתחלה כדמפרש טעמיה לקמן דקתני שיקבל עליו מלכות שמים בתחילה ואח"כ עול מצות תפילין '''מתניתא.''' ברייתא זו פליגא עליה דרב דקתני לובש תפילין בתחילה</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''רב אמר: קורא את שמע ולובש את תפיליו ומתפלל''' - כלומר קודם כל קריאת שמע ורק אחרי זה לובש תפילין. דרך אגב, זה חולק על הבבלי - בבבלי, למרות שהגמרא מביאה שרב עשה ככה, הגמרא שם אומרת שזה היה מקרה, שהשליח התעכב בתפילין, לכן רב קרא קריאת שמע ואחרי זה הניח תפילין, אבל בעצם צריך להניח תפילין ורק אחרי זה לקרוא קריאת שמע. אבל פה משמע שרב אומר את זה בפירוש, שכך הוא סובר - שקורא קריאת שמע, לובש תפילין ומתפלל. '''מתניתא פליגא עילוי''' - יש ברייתא שחולקת על רב: '''הרי שהיה עסוק עם המת בקבר, והגיע עונת קריאת שמע, הרי זה פורש למקום טהרה, ולובש תפילין וקורא את שמע ומתפלל'''. כלומר, אם יש אנשים אחרים שיכולים להתעסק עם המת, הוא פורש למקום טהרה, לובש תפילין, קורא את שמע ומתפלל - רואים שקודם כל מניחים תפילין ואחרי זה קריאת שמע. אבל יש ברייתא הפוכה, '''מתניתא מסייעא לרב''': '''שאדם יקבל עליו מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצות''' - קריאת שמע זה קבלת מלכות שמים, ומצוות זה הנחת תפילין, אז לכאורה צריך לקרוא קריאת שמע לפני הנחת תפילין. '''רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי''' - רק חסידים שומרים על גופם, ולכן רק הם מניחים תפילין כל היום. זה לא שאומרים בכלל לא להניח תפילין, אבל זה מקובל שרק חסידים מניחים תפילין כל היום, כי רק הם יכולים לשמור כל היום את הגוף נקי. '''מפני מה לא החזיקו בהן?''' - אם ככה, אם רק חסידים מניחים תפילין כל היום, למה מי שמניח תפילין כל היום לא מחזיקים אותו כחסיד? '''מפני הרמאים. עובדא הוה בחד בר נש, דאפקיד גבי חבריה, וכפר ביה'''. כלומר, אדם אחד הפקיד כסף אצל חבר שלו, ולאחר מכן כשביקש לפרוע את הכסף, אמר לו: לא ידעתי מעולם, כפר בו. '''אמר לו: לא לך הימנית, אלא''' - לתפילין שבראשך האמנתי. כי אותו אדם היה הולך עם תפילין כל היום, ובעצם ככה החזיקו אותו לצדיק, בגלל זה הוא הלווה לו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יג עמוד ב''' {{שוליים|ב_כא}} '''מהם המקומות המותרים להפסקה (בין הפרקים) בקריאת קריאת שמע וברכותיה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה יז , שו"ע או"ח סימן סו סעיף ה , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כסתם משנה שמותר להפסיק בין ויאמר לאמת ויציב, שכן כן פסקו הרמב"ם והשו"ע: מונים בין הפרקים גם את ההפסק שבין ויאמר לאמת ויציב, ולא כרבי יהודה החולק על כך. {{שוליים|ב_כב}} '''אין להפסיק בין "אלהיכם" ל"אמת ויציב" בקריאת שמע.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה יז , שו"ע או"ח סימן סו סעיף ה , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יהודה שאין להפסיק, מטעם שהוא סמיכות "אני ה' אלהיכם" ל"אמת" - שיהיה חותם באמת מיד אחר האזכרה, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ב_כג}} '''חובה לובשים תפילין לפני קריאת שמע ותפילה, כדי לקבל מלכות שמים בתפילין תחילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ציצית, פרק ג, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן יח סעיף א , סמ"ג עשין כו. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן, שהמתניתא (התוספתא) מכרעת כנגד רב, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שלובשים תפילין תחילה ואחר כך קוראים שמע ומתפללים. {{שוליים|ב_כד}} '''מי שעוסק עם המת בקברו והגיעה עונת קריאת שמע - פורש למקום טהור, לובש תפילין, קורא ושונה ומתפלל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ד, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן עא סעיף ו , שו"ע יו"ד סימן שסה סעיף א , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא זו התומכת בשיטת רב; הרמב"ם והשו"ע (או"ח עא,ו; יו"ד שסה,א) פסקו כן להלכה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יד עמוד א<span class="yerum-runnum">27</span></div> לאילין דברישך הימנית. רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} היה לובשן אחר חולייו {{ירו"מ-הדגשה|כל היום במשך}} ג' ימים, לומר שהחולי ממרק. מה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[תהילים קג ג]]) "הסולח לכל עוניכי, הרופא לכל תחלואיכי, {{ירו"מ-הדגשה|הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדייך". עדייך אלו התפילין}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבן יוחנן בן זכאי|°]]<nowiki/>רבן יוחנן בן זכאי, לא הוון תפילוי זעין מיניה, לא בקייטא ולא בסיתוא. {{ירו"מ-ביאור|לא היו תפילין זזים ממנו לא בקיץ ולא בחורף}} וכך נהג [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} תלמידו אחריו. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, בסיתוא {{ירו"מ-ביאור|בחורף}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#אמוראים שלא הניחו תפילין כל יום|דהוה חזיק רישיה,]] הוה לביש תרויהון. {{ירו"מ-ביאור|היה לובש שתיהן של ראש ושל יד}} ברם בקייטא, דלא הוה חזיק רישיה, לא הוה לביש אלא דאדרעיה. {{ירו"מ-ביאור|אבל בקיץ שראשו לא היה חזק היה לובש רק של יד}} {{ירו"מ-הדגשה|וכד }}הוה אזיל מסחי, {{ירו"מ-ביאור|וכשהיה הולך למרחץ}} כיון שהיה מגיע אצל האוליירין, {{ירו"מ-ביאור|בלנים שהיו בבית הפנימי}} היה חולצן. ואינו אסור משום ערוה? {{ירו"מ-ביאור|שהרי הוא עומד ערום אצל האויילרין}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]]: אפיקרסין {{ירו"מ-ביאור|חלוק}} היה לובש מבפנים. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק|°]]{{ירו"מ-הוסר|כד הוה אזיל מסחי כיון שהיה מגיע אצל האוליירין היה חולצן}}: {{ירו"מ-הדגשה|רק}} עד יעקב תרמוסרה {{ירו"מ-ביאור|אחראי על חימום המים תרמו פירושו חום ויש אומרים שהיה מוכר תורמוסין}} היה לובשן. וכד הוה נפיק מסחי {{ירו"מ-ביאור|וכשהיה יוצא מהמרחץ}} {{ירו"מ-הדגשה|כד}} הוו {{ירו"מ-הדגשה|מאחרין}}{{ירו"מ-הוסר| יהבין לה וכד הוה}} מייתן ליה, {{ירו"מ-ביאור|אם היו מאחרים להביא לו את התפילין}} הוה אמר דא מילתא" {{ירו"מ-ביאור|היה אומר דבר זה}} שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר: ארונו של חי העולמים, וארונו של יוסף. והיו אומות העולם אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו? והיו ישראל אומרין להן: זה ארונו של יוסף, עם ארונו של חי העולמים. והיו אומות העולם {{ירו"מ-הוסר|מונין}}{{ירו"מ-הדגשה|מגנין}} את ישראל ואומרים: וכי איפשר לארון המת להיות מהלך עם ארונו של חי העולמים? והיו ישראל אומרים: על ידי ששימר זה מה שכתב בזה. ולמה הוא אמר דא מילתא? {{ירו"מ-ביאור|דבר זה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: בגין מימר מילא דאוריא, {{ירו"מ-הדגשה|שכל זמן שהיה במרחץ, היה אסור בדברי תורה. אמר לו}} רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: והכין {{ירו"מ-ביאור|וכי}} לא הוי ליה מילא דאוריא חורי למימר אלא דא? {{ירו"מ-ביאור|וכי לא היה לו דבר תורה אחר אלא זה}} אלא, קינתורין הוון {{ירו"מ-הדגשה|על שהיו מתעכבים מלהביא לו תפיליו}} לומר: יוסף לא זכה למלכות, אלא על ידי ששימר מצותיו של הקדוש ברוך הוא. {{ירו"מ-הדגשה|ואף}} {{ירו"מ-הוסר|ואנו}} אנו לא זכינו לכל הכבוד הזה, אלא על ידי ששמרנו מצותיו של הקדוש ברוך הוא. ואתון בעיי מבטלה מצוותא מינן? {{שוליים|ב_כו}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברכת תפילין|באי זה צד הוא מברך עליהן?]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זריקן[[ביאור:עץ מסורת#רבי זריקא|°]] בשם רבי יעקב בר אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אידי|°]]: כשהוא נותן על יד {{ירו"מ-הוסר|מהו }}אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות תפילין". כשהוא נותן על הראש {{ירו"מ-הוסר|מהו }}אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות הנחת תפילין". כשהוא חולצן {{ירו"מ-הוסר|מהו }}אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמור חוקיו". <span id="דף_יד_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף יד ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> כתוב בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף י"ד עמוד א'. היינו בדף הקודם שרבי אילאי אומר שתפילין צריכים גוף נקיה ורק חסידים שומרים את גופם ולשים את התפילין כל היום. ובעצם אמר שרבי ינאי '''היה לובשן אחר חוליו ג' ימים'''. כלומר כשהיה חולה, אחרי שהיה מתרפא, היה מחכה שלושה ימים ורק אז היה מניח שתי תפילין. למה? '''לומר שהחולי ממרק'''. החולי מנקה את הגוף. מה הטעם? דכתיב '''הסולח לכל עוונייכי, הרופא לכל תחלואייכי'''. ההמשך של הפסוק זה הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים והמשביע בטוב את ידך. ואת ידך זה תפילין. כן, רואים מכאן שאחרי שהוא הרופא לכל תחלואייכי, כלומר אחרי שהאדם מתרפא אז בעצם הוא יכול להניח תפילין כל היום. אבל רבן יוחנן בן זכאי '''לא הוון תפילוי זעין מיניה'''. כלומר התפילין לא זזו ממנו, '''לא בקייטא ולא בסיתוא'''. כלומר כל היום הוא לובש תפילין, '''וכך נהג רבי אליעזר תלמידו אחריו'''. רבי יוחנן, '''בסיתוא דהוה חזיק רישיה, הוה לביש תרויהון''', כלומר בחורף שהראש שלו כאב, אז הוא היה לובש גם תפילין של ראש וגם תפילין של יד. אבל לא כל היום — כל היום היה לובש רק תפילין של יד. '''ברם בקייטא, דלא הוה חזיק רישיה, לא הוה לביש אלא דאדרעיה'''. כי בעצם זה שתי מצוות, כל אחת בפני עצמה. '''הוה אזיל מסחי, כיון שהיה מגיע אצל האוליירין, היה חולצן'''. כלומר היה מגיע לבלנים, שזה היה בבית הפנימי, והוא היה חולץ אותם. שואלת הגמרא: '''ואינו אסור משום ערוה?''' הרי לבלנים מגיעים כשאנשים ערומים. אמר רבי חייא בר אבא: '''אפיקרסין היה לובש מבפנים'''. כלומר רבי יוחנן, כשהיה מגיע לבלנים, עדיין היה לו בגד פנימי והוא לא היה ערום. רבי יצחק אמר: '''עד יעקב תרמוסרה היה לובשן''', כלומר בכלל הוא לא לבש בתוך בית המרחץ, אלא מחוץ לבית המרחץ היה בית של איזה יהודי אחד בשם יעקב תרמוסא, ושם הוא היה חולץ את התפילין. '''וכד הוה נפיק מסחי הוו מייתן ליה''', כשהיה יוצא מבית המרחץ והיו מביאים לו את התפילין, אם היו מאחרים להביא לו אותם, '''הוה אמר דא מילתא''' — היה רגיל להגיד את הדבר הזה: '''שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, ארונו של חי העולמים וארונו של יוסף'''. כלומר ארון הברית והארון של יוסף. '''והיו אומות העולם אומרים: מה טיבן של שני הארונות הללו?''' '''והיו ישראל אומרין להן: זה ארונו של יוסף, עם ארונו של חי העולמים'''. '''והיו אומות העולם את ישראל ואומרים: וכי איפשר לארון המת להיות מהלך עם ארונו של חי העולמים?''' '''והיו ישראל אומרים: על ידי ששימר זה מה שכתב בזה'''. עכשיו, '''ולמה הוא אמר דא מילתא?''' כלומר למה דווקא את זה הוא אמר? אמר רבי חנינא: '''בגין מימר מילא דאוריא'''. הרי בבית המרחץ היה אסור להגיד דברי תורה, אבל כשיצא מבית המרחץ היה אומר דברי תורה. אמר ליה רבי מנא: '''והכין לא הוי ליה מילא דאוריא חורי למימר אלא דא?''' מה, רק את זה הוא ידע להגיד? הרי כל פעם שהוא היה יוצא מבית המרחץ, אם היו מאחרין להביא את התפילין, היה אומר את זה — '''אלא, קינתורין הוון לומר''', שהם התכוונו לקנטר אותו על שהיו מתעכבים מלהביא לו את התפילין. אז הוא אמר להם: '''יוסף לא זכה למלכות, אלא על ידי ששימר מצותיו של הקדוש ברוך הוא'''. '''אנו לא זכינו לכל הכבוד הזה, אלא על ידי ששמרנו מצותיו של הקדוש ברוך הוא. ואתון בעיי מבטלה מצוותא מינן?''' כלומר אתם רוצים לבטל ממני את המצווה הזו בעצם ההתעכבות שלכם? עכשיו, '''באי זה צד הוא מברך עליהן?''' אמר רבי זריקן בשם רבי יעקב בר אידי: '''כשהוא נותן על יד אומר: ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות תפילין'''. '''כשהוא נותן על הראש אומר: ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות הנחת תפילין'''. '''כשהוא חולצן אומר: ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמור חוקיו'''. כן, זו הדעה שאומרת שמברכים גם כשחולצים את התפילין. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף יד עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side"></div> <div class="yerum-leiden-text">לאילין דברישך הימנית · ר' ינאי היה לובשן אחר חוליו ג' ימים לומ' שהחולי ממרק · מה טעם הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי · רבן יוחנן בן זכאי לא הוון תפילוי זעין מיניה לא בקייטא ולא בסיתוא · וכך נהג ר' ליעזר תלמידו אחריו · ר' יוחנן בסיתוא דהוה חזיק רישיה הוה לביש תרויהון · ברם בקייטא דלא הוה חזיק רישיה לא הוה לביש אלא דאדרעיה · ושרע אסור משום ערוה · אמ' ר' חייא בר אבא אפיקרסין היה לובש מבפנים · כד הוה אזיל מסחי כיון שהיה מגיע אצל האוליירין היה חולצן · אמ' ר' יצחק עד יעקב תרמיסרה היה לובשן וכד הוה נפיק מסחי הוו יהבין לה מעייתא · וכד הוה מעטף הוו מייתן ליליה · הוה אמר דא מילתא ש' ארונות היו מהלכין עם יש' במדבר ארונו שלחי העולמים וארונו שליוסף · והיו אומות העולם אומ' מה טיבן שלשני ארונות הללו · והיו יש' אומ' להן זה ארונו של יוסף עם ארונו שלחי העולמים · והיו אומות העולם מונין את יש' ואומ' וכי איפשר לארון המת להיות מהלך עם ארונו שלחי העולמים · והיו יש' אומ' על ידי ששימר זה מה שכתב בזה · ולמה הוא אמ' דא מילתא · אמ' ר' חנינא בגין מימר מילא דאוריא · אמ' ליה ר' מנא והכין לא הוה מילא דאוריא חורי למימר אלא דא · אלא קינטורין הוון לומ' יוסף לא זכה למלכות אלא על ידי ששימר מצותיו שלהקב"ה ואנו לא זכינו לכל הכבוד הזה אלא על ידי ששימרנו מצותיו שלהקב"ה ואתון בעיי מבטלה מצוותא מינן · באי זה צד הוא מברך עליהן · ר' זריקן בשם ר' יעקב בר אידי כשהוא נותן על יד מהו אומ' ברוך אקב"ו על מצות תפילין · כשהוא נותן על הראש מהו או' ברוך אקב"ו על מצות הנחת תפילין · כשהוא חולצן מהו או' ברוך אקב"ו לשמור חוקיו</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יד עמוד א''' {{שוליים|ב_כו}} '''יש לברך שתי ברכות נפרדות על תפילין (יד וראש), ולברך "לשמור חוקיו" בעת חליצתן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן כה סעיף ה , שו"ע או"ח סימן כה סעיף ט , סמ"ג עשין כב <קטע סוף=יד א/> ==דף יד עמוד ב== <קטע התחלה=יד ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי זריקן בשם רבי יעקב בר אידי שמברכים שתי ברכות נפרדות על יד וראש; אך הבבלי (מנחות לו.) חולק וקובע שכאשר מברך על תפילין של יד פוטר גם את של ראש אלא אם הפסיק בדיבור, ולכן נחלקו הפוסקים (רמב"ם ושו"ע) בפסיקה למעשה בין שתי הגישות. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יד עמוד ב<span class="yerum-runnum">28</span></div> ואתיא {{ירו"מ-ביאור|וזה כשיטת}} כמאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: {{ירו"מ-הדגשה|שהציווי}} ([[שמות יג י|שמות בא יג י]]) "{{ירו"מ-הדגשה|ושמרתה את החוקה הזאת מימים ימימה}}" בחוקת תפילין הכתוב מדבר. {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שצריכים לחלוץ תפילין בלילה, לכן מברך על החליצה}}. ברם כמאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: בחוקת הפסח הכתוב מדבר, {{שוליים|ב_כז}}לא בדא. {{ירו"מ-הדגשה|דאף הלילה זמן תפילין, ואין צריך לברך כשחולץ. אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: הנותן תפילין בלילה, עובר בעשה. ומה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמות יג י|שמות בא יג י]]) "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה". {{שוליים|ב_כח}}ימים ולא לילות. "ימימה" {{שוליים|ב_כט}}פרט לשבתות וימים טובים. והא רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] יתיב מתני ברמשא {{ירו"מ-ביאור|בלילה}} ותפילוי עילוי? מצודדין {{ירו"מ-הוסר|הוה}}{{ירו"מ-הדגשה|הוו}}, {{ירו"מ-ביאור|ולא היו במקומם}} וכמין פיקדון היו בידו. אית דבעי מימר: לא אמר אלא הנותן, {{שוליים|ב_ל}}אבל אם היו עליו מבעוד יום מותר. אית דבעי מימר, {{ירו"מ-הדגשה|מנין שאין מניחים תפילין בשבתות וימים טובים}}? נשמעיניה מן הדא: {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמות יג ט|שמות בא יג ט]]) "והיה לך לאות" את {{ירו"מ-הדגשה|שרק}} {{ירו"מ-הוסר|שהוא}} הוא לך לאות, פרט לימים טובים ושבתות, שכולן אות. ולא כן {{ירו"מ-הדגשה|כבר למדנו דין זה מד}}כת{{ירו"מ-הדגשה|י}}ב מימים ימימה? לית לך אלא כיי ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כל מילא דלא מחוורא, {{ירו"מ-ביאור|שלא ברור שהוא מהתורה}} מסמכין לה מן אתרין סגין. {{ירו"מ-ביאור|מביאים לו סימוכין מהרבה מקומות}} תמן תנינן: נשים ועבדים פטורים {{שוליים|ב_לא}} מקריאת שמע {{שוליים|ב_לב}} ומן התפילין. נשים מניין? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[דברים יא יט|דברים עקב יא יט]]) "{{ירו"מ-הדגשה|ולמדתם אותם את בניכם", בניכם}} ולא את בנותיכם. {{ירו"מ-הדגשה|אחר שהתמעטו נשים מלימוד תורה, התמעטו מתפילין, ד}}את שהוא חייב בתלמוד תורה, חייב בתפילין. נשים {{שוליים|ב_לג}}שאינן חייבות בתלמוד תורה, אינן חייבין בתפילין. התיבון: {{ירו"מ-ביאור|הקשו}} הרי [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#נשים שמקיימות עשה שהזמן גרמא|מיכל בת כושי היתה לובשת תפילין!]] ואשתו של יונה היתה עולה לרגלים, {{שוליים|ב_לד}}ולא מיחו בידיה חכמים! {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] בשם רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: אשתו של יונה הושבה {{ירו"מ-ביאור|החזירו אותה}} {{ירו"מ-הדגשה|שלא תעלה}}. מיכל בת כושי, מיחו בידיה חכמים. תני: נכנס למרחץ, {{שוליים|ב_לה}}מקום שבני אדם עומדין לבושין, יש שם מקרא {{ירו"מ-הוסר|ותפילין}}{{ירו"מ-הדגשה|ותפילה}}, ואין צריך לומר שאילת שלום. נותן תפילין, ואינו צריך לומר שלא יחלוץ; מקום שרוב בני אדם רגילין להיות עומדין ערומין, אין שם שאילת שלום, ואין צריך לומר מקרא ותפילה. וחולץ תפילין, ואין צריך לומר שלא יתן. מקצתן ערומין ומקצתן לבושין, יש שם שאילת שלום, ואין שם לא מקרא ולא תפילה. ואינו חולץ תפיליו ואינו נותן. אבל אינו לובשן, עד שיצא מאותה רשות של כל אותה מרחץ.<br><br> <span id="דף_טו_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף טו א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class='noprint'> <div class="yerum-bm-print"> '''ואתיא כמאן דמר: בחוקת תפילין הכתוב מדבר'''. זה השיטה שאומרת שמה שכתוב בתורה "ושמרת את החוקה הזאת מימים ימימה" זה בחוקת תפילין, ומכאן שצריכים לחלוץ תפילין בלילה, כי כתוב "ושמרת החוקה" "מימים ימימה", כלומר דווקא ביום. אז יש מצווה לחלוץ לפני הלילה, ולכן מברכים על החליצה. '''ברם כמאן דמר: בחוקת הפסח הכתוב מדבר, לא בדא'''. מי שאומר שהפסוק הזה מדבר על חוקת הפסח, אין מצווה לחלוץ, מותר גם להשאיר את התפילין בלילה, ואז גם לא מברכים על החליצה. אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: '''הנותן תפילין בלילה, עובר בעשה'''. כלומר מי שמניח תפילין בלילה עובר בעשה. '''ומה טעם? ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. ימים ולא לילות. ימימה, פרט לשבתות וימים טובים'''. שואלת הגמרא: '''והא רבי אבהו יתיב מתני ברמשא ותפילוי עילוי?''' רבי אבהו דרש והתפילין היו עליו בלילה — איך הוא עשה את זה? עונה הגמרא: '''מצודדין''', הזיז אותם מהמקום, '''וכמין פיקדון היו בידו''' — רק לשמור עליהם. '''אית דבעי מימר: לא אמר אלא הנותן, אבל אם היו עליו מבעוד יום מותר'''. כלומר כל האיסור זה לתת תפילין בלילה, אבל אם היה עליו מבעוד יום יכול להישאר איתם גם בלילה. '''אית דבעי מימר''' — יש סברה שאומרת שבעצם מניין שמניחים תפילין בשבתות ובימים טובים? '''נשמעיניה מן הדא: והיה לך לאות'''. '''את הוא לך לאות, פרט לימים טובים ושבתות, שכולן אות'''. כלומר שבת ויום טוב הם עצמם אות בין הקב"ה לישראל, אז אם נניח גם תפילין זה כאילו האות של השבת לא מספיק חזקה, ולכן לא מניחים תפילין בשבתות. שואלת הגמרא: '''ולא כן כתב מימים ימימה?''' כבר היה מקור. למה צריך עוד פסוק? ואומרת הגמרא: '''לית לך אלא כיי דמר רבי יוחנן: כל מילא דלא מחוורא, מסמכין לה מן אתרין סגין'''. כלומר כל דבר שהוא לא ברור מדאורייתא, אלא רק אסמכתא, מביאים לו הרבה מקורות כדי לחזק את הדברים. '''תמן תנינן: נשים ועבדים פטורים מקריאת שמע ומן התפילין'''. '''נשים מניין?''' דכתיב '''ולא את בנותיכם''' — יש מצווה ללמד את הבנים תורה ואין מצווה ללמד את הבנות. '''את שהוא חייב בתלמוד תורה, חייב בתפילין. נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה, אינן חייבין בתפילין'''. '''התיבון: הרי מיכל בת כושי היתה לובשת תפילין! ואשתו של יונה היתה עולה לרגלים, ולא מיחו בידיה חכמים!''' זה לא רשות, כנראה שזה מצווה. אמר רבי חזקיה בשם רבי אבהו: '''אשתו של יונה הושבה''', כלומר החזירו אותה שלא תעלה יותר. '''מיכל בת כושי, מיחו בידיה חכמים'''. כן, דבר זה מראה שבעצם, אף על פי שנשים לא חייבות בתפילין, אפילו מיחו בהם. '''תני: נכנס למרחץ'''. בבית המרחץ עצמו היו שלושה אזורים — מקום שכולם לבושים, ולאחר מכן נכנסים לחדר יותר פנימי ששם חלק לבושים חלק ערומים, ובהמשך כולם ערומים. '''מקום שבני אדם עומדין לבושין, יש שם מקרא, ואין צריך לומר שאילת שלום. נותן תפילין, ואינו צריך לומר שלא יחלוץ'''. זה החלק הראשון. עכשיו החלק הפנימי ביותר: '''מקום שרוב בני אדם רגילין להיות עומדין ערומין, אין שם שאילת שלום''' — כי שלום זה שמו של הקדוש ברוך הוא — '''ואין צריך לומר מקרא ותפילה. וחולץ תפילין, ואין צריך לומר שלא יתן'''. עכשיו באמצע: '''מקצתן ערומין ומקצתן לבושין, יש שם שאילת שלום, ואין שם לא מקרא ולא תפילה. ואינו חולץ תפיליו ואינו נותן'''. '''אבל אינו לובשן, עד שיצא מאותה רשות של כל אותה מרחץ'''. כלומר עד שייצא מכל המבנה של בית המרחץ. אומרת הגמרא שזה מסייע למה שאמר רבי יצחק בעניין רבי יוחנן, שכאשר יצא מבית המרחץ היה מניח את התפילין רק בביתו של יעקב תרמוסה, שמחוץ לבית המרחץ. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יד עמוד ב''' {{שוליים|ב_כח}} '''חובת הנחת תפילין היא ביום ולא בלילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה י , שו"ע או"ח סימן ל סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כפשט הלימוד "ולא לילות" מהכתוב "ימימה", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שאין להניח תפילין בלילה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף יד עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מתני'.''' דידן מסייע לרב דממנה למד דעול מלכות שמים קודם הוא לעול מצות בכל מקום דהא לא כך תני שאדם וכו' אלמא עול מלכות קדים '''מפני מה לא החזיקו בהן.''' לאדם המניחן מפני מה לא החזיקו בו בנאמנות שיהיה כנאמן למעשרות וכיוצאבהן '''מפני הרמאין.''' שהיו מניחין תפילין להחזיק עצמן ככשרים ולרמות בני אדם וכהאי עובדא דלקמיה '''לאילין דברישך הימנית.''' לתפילין אלו שבראשך האמנתי שחשבתי אדם כשר הוא זה שתפילין עליו כל היום '''לומר שהחולי ממרק.''' את הגוף וגופו נקי הוא להיות תפילין עליו כל היום והכי מבואר הוא במדרש תהלים ק"ג דגריס התם ר' ינאי היה לבוש תפילין בתר בישיה תלתא יומין דאמר מר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכיון שאדם עומד מחליו גופו נקי ואחר שלשה היה מניח אותן ר' יוחנן היה לובש תפילין בכל יום ויום כדי שיאמר הסולח לכל עוניכי המשביע בטוב עדיך. וכך צריך לגרוס כאן ושייך הא דקאמר מה טעם הסולח וכו' דקאי על הא דר' יוחנן '''ברם בקייטא דלא הוה חזיק רישיה.''' מחמת החמימות לא היה מניח אלא של יד. ויש גורסין בהפך בקייטא דלא הוה חשיש ברישיה הוה לביש תרויהון ברם בסיתוא דהוה חשיש ברישיה מחמת הקור לא הוה לביש אלא דאדרעיה '''ואינו אסור משום ערוה.''' לא שייך האי מילתא הכא וחילוף השיטות יש כאן וגרסינן להא לקמן בתר דקאמר וכד הוה נפיק מסחי הוו יהבין ליה '''כדהוה אזיל מסחי.''' כשהלך לרחוץ במרחץ ותפילין עליו כיון שהיה מגיע אצל האוליירין היה חולצן כלומר מקום שהבלנין עומדין ומקבלין מלבושי בני אדם שפושטין עצמן שם היה חולצן</div> <div class="yerum-leiden-text">ואתיא כמאן דמר בחוקת תפילין הכת' מדבר · ברם כמאן דמר בחוקת הפסח הכת' מדבר לא· כדא ר' אבהו בשם ר' לעזר העושה תפילין בלילה עובר בעשה· ומה טעם ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה· ימים ולא לילות· ימים/ פרט לשבתות וימים טובים ימים ולא לילות· והא ר' אבהו יתיב מתני ברמשא ותפילוי עילוי· מצדדן הוה וכמין פיקדון היו בידו· אית דבעי מימר לא אמ' לא הנותן לא אם היו עליו מבעוד יום מותר· אית דבעי מימר שמעינה מן הדא והיה לך לאות· את שהוא לך לאות פרט לימים טובים ושבתות שכולן אות· ולא כן כת' מימים ימימה לית לך לא כיי דמר ר' יוחנן כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגי· נשים מניין ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם· את שהוא חייב בתלמוד תורה חייב בתפילין· נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה אינן חייבין בתפילין· התיבון הרי מיכל בת כושי היתה לובשת תפילין· אשתו שליונה היתה עולה לרגלים ולא מיחו בידיה חכמ' תני נכנס למרחץ מקום שבני אדם עומדין לבושין יש שם מקרא ותפילין ואין צריך לומר שאילת שלום· נותן תפילין ואינו צריך לומ' שלא יחלוץ· מקום שרוב בני אדם רגילין להיות עומדין ערומין אין שם שאילת שלום· ואין צריך לומ' מקרא ותפילה· וחולץ תפילין ואין צריך לומ' שלא יתן· מקצתן ערומין ומקצתן לבושין יש שם שאילת שלום ואין שם לא מקרא ולא תפילה ואינו חולץ תפילין ואינו נותן· אבל אינו לובשן עד שייצא מאותה רשות שלכל אותה מרחץ·</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יד עמוד ב (המשך)''' {{שוליים|ב_כט}} '''אין להניח תפילין בשבתות וימים טובים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה י , שו"ע או"ח סימן לא סעיף א , סמ"ג עשין כב. ''הכרעה:'' נפסק שאין להניח תפילין בשבת ויום טוב, שהם עצמם אות ואין צריך אות אחר, כדברי הירושלמי; ר' אבהו שהניח תפילין בליל שבת היה כפיקדון מצודד ולא כהנחה כדין. {{שוליים|ב_ל}} '''אין להניח תפילין בשבתות וימים טובים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה יא , שו"ע או"ח סימן ל סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שאין מניחים תפילין בשבת ויו"ט משום שהם עצמם "אות", כרמב"ם הלכות תפילין פ"ד ה"י-יא ושו"ע או"ח סימן ל סעיף ב. {{שוליים|ב_לא}} '''חובה לקרוא קריאת שמע במקום שאין שם דברים המפריעים לכוונה או לכבוד הקריאה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ד, הלכה א , שו"ע או"ח סימן ע סעיף א , שו"ע או"ח סימן ע סעיף ב , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כפשט הסוגיה שיש להקפיד על מקום הקריאה ותנאיה, כמבואר ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן ע. {{שוליים|ב_לב}} '''נשים חייבות במצוות תלמוד תורה או פטורות ממנה, ובהתאם דינן לגבי תפילין.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה א , שו"ע יו"ד סימן רמו סעיף ו , סמ"ג עשין יב. ''הכרעה:'' נפסק שנשים פטורות מתלמוד תורה מדין "ולמדתם אותם את בניכם" ולא בנותיכם, וכל שפטור מתלמוד תורה פטור מתפילין, כדברי הירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ב_לג}} '''נשים פטורות מתלמוד תורה ולכן פטורות ממצוות תפילין.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה יג , שו"ע או"ח סימן לח סעיף ג , סמ"ג עשין כב. ''הכרעה:'' נפסק כחכמים שמיחו במיכל בת כושי, שנשים פטורות מתפילין מכיוון שהן פטורות מתלמוד תורה; הרמב"ם והשו"ע פסקו שאין נשים חייבות בתפילין. {{שוליים|ב_לה}} '''דיני קריאה, תפילה והנחת תפילין בבית המרחץ לפי מצב הלבוש.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה ג , רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה כב , שו"ע יו"ד סימן מה סעיף ב , שו"ע יו"ד סימן פד סעיף א <קטע סוף=יד ב/> ==דף טו עמוד א== <קטע התחלה=טו א/>. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי: במקום שרוב בני אדם לבושים - קורא ומתפלל ומניח תפילין; במקום שרוב בני אדם ערומים - אין שם אף שאילת שלום וחולץ תפילין; במקום מעורב - יש שאילת שלום אך אין קריאה ותפילה, ואינו חולץ תפילין; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע.. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף טו עמוד א<span class="yerum-runnum">29</span></div> ודא מסייעא כיי {{ירו"מ-ביאור|וזה מסייעה למה}} </div>ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}}: בגין {{ירו"מ-ביאור|על}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, {{ירו"מ-הדגשה|שכאשר הלך למרחץ, רק}} עד {{ירו"מ-הדגשה|ביתו של}} יעקב {{ירו"מ-הוסר|תורמוסרה}} תרמוסרה {{ירו"מ-ביאור|אחראי על חימום המים תרמו פירושו חום ויש אומרים שהיה מוכר תורמוסין}} {{ירו"מ-הדגשה|שהיה מחוץ למרחץ}} היה {{ירו"מ-הוסר|לובשן}}{{ירו"מ-הדגשה|לובשם}}. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בעא קומוי רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: היתה מרחץ מרחצת בימות החמה, ואינה מרחצת בימות הגשמים, {{ירו"מ-הדגשה|האם מותר בתפילין בימות הגשמים כשאינה פעילה? אמר לו}}: {{שוליים|ב_לו}}מרחץ {{ירו"מ-הוסר|ו}} ואף על פי שאינה מרחצת, ובית הכסא, אף על פי שאין בו צואה. מר עוקבא[[ביאור:עץ מסורת#מר עוקבא|°]] אמר: {{שוליים|ב_לז}}אהן חזירא, {{ירו"מ-ביאור|החזיר}} בית כסא {{ירו"מ-הוסר|מוטלטל}} מיטלטל הוה. רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] בעי: אהן צררה דעל גיף ימא {{ירו"מ-ביאור|גושים שעל חוף הים}} {{ירו"מ-הדגשה|שהם ספק צואה}} מהו? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אמי אסיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי אסיא|°]]: הורי רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] מעבר ליה בפיליוס, {{ירו"מ-ביאור|יכסהו במטפחת ויש אומרים שיכסה פניו כדי שלא יראה}} ולא סמכינן עילוי. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם אבא בר ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#אבא בר ירמיה|°]]: {{שוליים|ב_לח}}אוכל בהן {{ירו"מ-ביאור|עם תפילין}} אכילת עראי, ואינו אוכל בהן אכילת קבע. ישן בהן שינת עראי, ואינו ישן בהן שינת קבע. אית תניי תני: מברך {{ירו"מ-הדגשה|עליהם רק}} פעם אחת {{ירו"מ-הדגשה|ביום}}. אית תניי תני: {{ירו"מ-הדגשה|כמה}} פעמין. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר{{ירו"מ-הוסר| פעם אחת ניחא מאן דמר}} מברך {{ירו"מ-הוסר|שתי}}{{ירו"מ-הדגשה|כמה}} פעמים, {{ירו"מ-הדגשה|ניחא. מאן דאמר מברך פעם אחת}}, הא {{ירו"מ-הדגשה|ודאי}} אכל {{ירו"מ-הדגשה|במשך היום והרי אסור לאכול}} ואינון עילוי, {{ירו"מ-הדגשה|ואיך יתכן שדי בברכה אחת? אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: קיימא אבא בר ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#אבא בר ירמיה|°]], באוכל בהן אכילת עראי. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: {{שוליים|ב_לט}}לא יכנס אדם לבית המים וספריו ותפיליו בידיו. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, כד הוה סיפרא בידיה, הוה יהיב ליה לחורן; {{ירו"מ-ביאור|כשהיה ספר בידו ונכנס לשרותים נתנו לאחר}} כד הויין תפילוי עילוי, הוה קאים בון. {{ירו"מ-ביאור|כשהיו תפילין עליו היה משתין כשהם עליו}} מתניתא פליגא על אבא בר ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#אבא בר ירמיה|°]], {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: {{שוליים|ב_מ}}נכנס אדם לבית המים וספריו ותפיליו בידו. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: קיימא אבא בר ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#אבא בר ירמיה|°]]: {{שוליים|ב_מא}}כאן {{ירו"מ-הוסר|ביכול}}{{ירו"מ-הדגשה|שישאר שהות ביום אחר שיצא מבית הכסא, ויכול}} ללובשן {{ירו"מ-הדגשה|אחר שיצא}}, כאן בשאינו יכול ללובשן. דלכן, {{ירו"מ-ביאור|שאים לא כן אם אין זמן להניחם אחר שיצא מבית הכסא}} מצוה לא עביד בון, למה הוא מבזי לון? בראשונה היו נותנין אותן לחביריהן, והיו נוטלין אותן ובורחין. התקינו שיהו מניחין בחורין {{ירו"מ-הדגשה|שמחוץ לבית הכסא}}. וכשאירע אותו <span id="דף_טו_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף טו ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> בירושלמי מסכת ברכות, דף ט"ו. אמרו: רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא: '''הייתה מרחץ מרחצת בימות החמה, ואינה מרחצת בימות הגשמים'''. כלומר מרחץ, לא מרחצים בחורף, אז האם מותר להניח שם תפילין בימות הגשמים כשאינה פעילה? אמר ליה: '''מרחץ אף על פי שאינה מרחצת, ובית הכסא, אף על פי שאין בו צואה''' - כן אסור, כי יש להם שם טומאה. מה הוא אמר? '''אהן חזירא, בית כסא מיטלטל הוה'''. כן, כלומר חזיר. הגמרא הבבלי אומרת, אפילו אם הוא יוצא, כן ממאיזה מרחץ, עדיין שם של צואה יש עליו ואסור להתפלל, אסור לקרוא כנגדו. רבי יונה בעי: '''אהן צררה דעל גיף ימא מהו'''? כלומר יש לנו - כשרואים חתיכות שדומות מאוד לצואה על חוף הים - ספק צואה. מה הדין? אמר רבי אמי אסיא: '''הורי רבי ירמיה מעבר ליה בפיליוס, ולא סמכינן עילוי'''. נניח עכשיו זה כלי או חתיכת בגד ולא סומכים עליו. כלומר לא סומכים על זה, צריך להתרחק כמו צואה אמיתית. אמר רבי זעירא בשם - כן, בדרך כלל בחוף זה יש הרבה צואה. אמר רבי זעירא בשם אבא בר ירמיה: '''אוכל בהן אכילת עראי'''. כלומר בתפילין אפשר לאכול אכילת עראי, '''ואינו אוכל בהן אכילת קבע. ישן בהן שינת עראי, ואינו ישן בהן שינת קבע'''. אית תניי תני, כלומר יש בעיא - שמברך רק פעם אחת ביום. כלומר יש סברות שאדם מברך רק פעם אחת ביום, ואית תניי תני כמה פעמים. אומרת הגמרא: מאן דאמר כמה פעמים ניחא - כן, הרי אדם אוכל באמצע, אז הוא צריך להסיר את התפילין ואחרי זה חוזר ומניח אותם, צריך לברך עוד הפעם. אבל מאן דאמר פעם אחת, קשה - הרי ודאי הוא אוכל במשך היום, אז איך זה יכול? אסור לאכול עם שאר תפילין עליו, אז איך ייתכן שהוא בירך רק ברכה אחת? אמר רבי זעירא: '''קיימא אבא בר ירמיה, באוכל בהן אכילת עראי'''. כן, אדם אוכל כל היום רק אכילת עראי, ובעצם הוא לא צריך להחליף את התפילין. אמר רבי זעירא בשם רבי אבא: '''לא יכנס אדם לבית המים וספריו ותפיליו בידיו'''. כלומר אסור להטיל מים - בית הכיסא - להטיל מים עם הספרים והתפילין בידו. את זה אומר רבי זעירא בשם רבי אבא. '''רבי יוחנן, כד הוה סיפרא בידיה, הוה יהיב ליה לחורן''' - כלומר יש לו ספר ביד, היה נותן אותו למישהו לשמור לו. אבל '''כד הויין תפילוי עילוי, הוה קאים בון''' - כלומר יש לו תפילין, אז היה נשאר איתם. הגמרא תסביר אחרי זה למה. ואיתא מתניתא פליגא על אבא בר ירמיה, שאומר שצריכים להסיר את התפילין - אז יש ברייתא שחולקת עליו. דתני: '''נכנס אדם לבית המים וספריו ותפיליו בידו'''. כלומר מותר להיכנס עם התפילין. אמר רבי זעירא: '''קיימא אבא בר ירמיה: כאן ללובשן, כאן בשאינו יכול ללובשן'''. כן, שמדובר כאן שנשאר ביום זמן אחר שיצא מבית הכיסא ויכול ללבשן - זה מותר שיכנס איתם. אבל אם אין ביום כדי ללובשן, כן, אז הוא רוצה להיכנס לשירותים? אז שיוריד אותם קודם, כי מה פתאום שיכנס איתם לשירותים? הרי אחרי זה הוא לא יקיים מצווה. '''דלכן, מצוה לא עביד בון, למה הוא מבזי לון'''? כלומר, אם אין לו אפשרות להמשיך לקיים מצווה אחרי שהוא יצא משירותים, אז מה פתאום שיבזה אותם? אבל אם אחרי זה הוא ימשיך לקיים מצוות תפילין, אנחנו מקילים. ואמרה הגמרא: '''בראשונה היו נותנין אותן לחביריהן'''. כלומר אדם שרוצה להיכנס לשירותים היה מוסר את התפילין לאדם שנמצא בחוץ. '''והיו נוטלין אותם ובורחין''' - אותם אנשים הרבה פעמים היו בורחים עם התפילין כי זה היה מאוד יקר. '''התקינו שיהו מניחין בחורין''' - בחורים שבחוץ לבית הכיסא. כלומר בית הכיסא היה בדרך כלל מוקף איזה גדר אבנים, אז היו מניחים את התפילין בחוץ. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף טו עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''עד יעקב תרמוסרה היה לובשן.''' שהיה בית זה סמוך להמרחץ ושם היה לובשן כשיצא אח"כ מכל רשות המרחץ והכי מוכח מדלקמן דקאמר אבל אינו לובשן עד שיצא מאותו רשות של כל אותה מרחץ ודא מסייעא כהאי דאמר ר' יצחק בגין ר' יוחנן עד יעקב תרמוסרה היה לובשן '''וכד הוה נפיק מסחי הוו יהבין ליה.''' וגרסינן הכא להא דכתוב בספרים לעיל דפריך ואינו אסור משום ערוה דהא משמע מיד שהיה יוצא מלרחוץ היו נותנין לו התפילין והרי עדיין ערום היה ומשני ר' חייא בר אבא אפיקרסין היה לובש מבפנים קודם שיצא להפסיק בין לבו לערוה אפיקרסין הוא לבוש התחתון שעל הבשר והוא פתוח בכתפים וכשלובשו קושרו על הכתף וכמו ששנינו בפרק י' דמקואות הקשר שבפרקסין שבכתף: וכד הוה מייתן ליה הוה אמר דא מילתא שני ארונות וכו' '''מונין את ישראל.''' אומרין להן דברי אונאה וכי אפשר וכו' '''בגין מימר מילי דאוריא.''' בשביל לומר דברי תורה אחר יציאתו ממקום שהיה אסור בד"ת '''והכין לא הוה ליה מילא וכו'.''' וכי לא היה לו דברי תורה אחרים לאומרן ומאי שנא זה שהיה אומרו בכל פעם שיצא מן המרחץ דהכי משמע וכד הוה מייתן ליה הוה אמר דא מילתא '''באיזה צד.''' כיצד מברך על התפילין '''ואתיא כמ"ד בחוקת תפילין הכתיב מדבר.''' ושמרת את החוקה הזאת וגו' דמימים כתיב ולא לילות והלכך מברך לשמור חקיו כשהוא חולצן בסוף היום '''נשים מניין.''' למעט תתפילין</div> <div class="yerum-leiden-text">ודא מסייעא כיי דמר ר' יצחק בשם ר' יוחנן עד יעקב תרמוסרה היה לובשן· ר' ירמיה בעא קומי ר' זעירא היתה מרחץ מרחצת בימות החמה ואינה מרחצת בימות הגשמים צר' ליה מרחץ ואעפ' שאינה מרחצת· ובית הכסא אעפ' שאין בו צואה· מר עוקבה דמ' אהן חזירא בית כסא מטולטל הוא· ר' יונה בעי אהן צרה דעל גיף ימא מהו· דמ' ר' אמי אסיא הורי ר' ירמיה מעבר ליה כפיליום ולא סמכין עילוי· ר' זעירא בשם אבא בר ירמיה אוכל בהן אכילת עראי· ואינו אוכל בהן אכילת קבע· ישן בהן שינת עראי ואינו ישן בהן שינת קבע· אית תניי תני מיברך פעם אחת· אית תניי תני פעמיים· מאן דמר פעם אחת ניחא· מאן דמר מברך שתי פעמים הא אכל ואישן עילוי· אמ' ר' זעירא קיימא אבא בר ירמיה באוכל בהן אכילת עראי· ר' זעירא בשם ר' אבא לא יכנס אדם לבית המרחץ וספריו ותפילין בידיו· ר' יוחנן כד הוה סיפרא בידיה הוה יהיב ליה לחורן· כד הוין תפילוי עילוי הוה קאים בון· מתניתא פליגא על אבא בר ירמיה נכנס אדם לבית המים וספריו ותפילין בידו· אמ' ר' זעירא קיימא אבא בר ירמיה כאן ביכול ללובשן· כאן בשאינו יכול ללובשן דלכן מצוה לא עביד בון· למה הוא מבזי לון· בראשונה היו נותנין אותן לחביריהן והיו נוטלין אותן ובורחין· התקינו שיהו מניחין בחורין· ובא אותו</div> <div class="yerum-side">'''אלא קינתורין הוון.''' דברי קינתורין היה מתכוין לומר להן על שהיו על הרוב מאחרין מלהביא לו התפילין מיד לפי שהיו טרודין באנשים הבאים למרחץ וכדמסיק לומר יוסף לא זכה למלכות אלא ע"י ששימר וכו' לכל הכבוד הזה שעושין לנו לכבוד התורה אלא ע"י ששמרנו מצותיו של הקב"ה ואתון בעיי מבטלה מצותא מינן ואינכם ממהרין להביא אותן לי '''לא בדא.''' דלהאי מ"ד דחוקה אפסח קאי לא מברכינן אחליצת תפילין משום דס"ל דמן התורה לילה זמן תפילין הוא אלא דרבנן גזרו שמא יפיח בהן '''מצדדין הוה.''' מן הצד בראשו שלא במקום הנחת תפילין היו וכמין פקדון היו בידי לשמרן ולא לשם מצוה '''אית דבעי מימר.''' דהיינו טעמיה דר' אבהו שהיה מניחן בראשו לפי שכבר היו עליו מבעוד יום ולא אמרו עובר בעשה אלא הנותן עליו בתחילה בלילה '''אית דבעי מימר.''' על פרט לשבתות וי"ט קאי דאיכא דאמרי מהכא נפקא לן דכתיב והיה לך לאות פרט לשבתות וי"ט שהן עצמן אות שאסורון בעשיית מלאכה '''ולא כן כתב מימים ימימה.''' כלומר והא כבר נפקא לן למעט שבתות וי"ט מימימה והאי דרשא לך לאות למה לי '''לית לך.''' לשנויי להא אלא כהאי דאמר ר' יוחנן כל מילא דלא מחוורא שאינו כתוב בפירוש אלא דאסמכינן לה אדרשא דקרא מסמכין לה מן אתרין סגין מן מקומות הרבה ולא קשיא כל הני למה לי שהרי אינם אלא אסמכתות '''תני.''' בתוספתא פ"ב '''א"ר אמי אסיא.''' כך היה שמו</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''אשתו של יונה הושבה.''' החזירו אותה וכן למיכל בת שאול מיחו בידיה לפי שפטורות הן ממצות עשה שהזמן גרמא '''אבל אינו לובשן.''' כלומר אע"פ שאמרו דבבית החיצון מקום שבני אדם עומדין שם לבושין נותן תפילין היינו דמותר להניח שם אבל מ"מ נכון הוא שלא ללובשן עד שיצא מאותו רשות של כל אותו המרחץ ואפי' מהבית החיצון לפי שעכ"פ שם מרחץ הוא על כל אותו רשות '''ודא מסייעא כהאי דאמר וכו'.''' דר' יוחנן לא היה לובשן עד בית יעקב תרמוסרה שהיה חוץ מרשות המרחץ וסמוך לו כדאמרי' לעיל: ואינה מרחצת בימות הגשמים מהו שיהא דין מרחץ עליה בימות הגשמים '''מרחץ ואע"פ שאינה מרחצת.''' באותו זמן מ"מ שם מרחץ עליו מכבר וכן בית הכסא אע"פ שפינו ממנו '''אהן חזירא.''' החזיר הזה כבית הכסא מטולטל הוא שעובר לפניו ואסור לקרות כנגדו '''אהן צררה.''' צואה יבישה שעל שפת הים לפי שדרך בני אדם לפנות שם מהי לקרות כנגדה הואיל ויבישה היא '''הורי ר' ירמיה מעבר ליה בפיליוס.''' פיליוס הוא כלי כעין מחתה שמפנין בו האפר אי נמי מטפחת כאותה ששנינו בפרק כ"ט דכלים הסדין והסודרין והטרטין והפיליון של ראש כלומר שצריך להעביר אותה ולפנותה משם וקאמר הש"ס ולא סמכין עלוי דר' ירמיה בהוראה זו '''אוכל בהן.''' בתפילין שעליו מותר לאכול אכילת עראי '''אית תניי תני מברך.''' על התפילין פעם אחת ביום ואית תניי תני פעמיים כדמפרש ואזיל ויש בכאן חלופי שיטות וכצ"ל מאן דאמר מברך שתי פעמים ניחא לפי שצריך הוא לאכול וחולצן ואח"כ כשמניחן חוזר ומברך עליהן '''מאן דאמר פעם אחת הא אכל ואינון עילוי.''' כלומר א"כ על כרחך בשעת אכילה לא היה חולצן והרי אסור לאכול בהן אכילת קבע ומשני ר' זעירא קיימה אבא בר ירמיה להא דתני פעם אחת באוכל בהן אכילת עראי והא קמ"ל האי תנא דמותר לאכול בהן אכילת עראי ולהכי קתני מברך פעם אחת עליהן '''לבית המים.''' מקום שמשתינין מים '''כד הוה סיפרא בידיה.''' והיה נכנס להשתין מים היה נותן הספר לאדם אחר לאחזו '''הוה קאים בון.''' היה עומד בהן ומניחן עליו '''מתניתא.''' ברייתא פליגי עליה דר' אבא דקתני נכנס ואפי' תפילין בידיו '''קיימא אבא בר ירמיה.''' להאי ברייתא דמיירי ביכול ללובשן אח"כ דאיכא שהות ביום והאי דקאמר לא יכנס בתפילין בידיו כשאין שהות עוד ביום ללובשן '''דלכן.''' כלומר דאי לא כן אלא יכנס עמהן א"כ גנאי הוא עושה לתפילין שהרי מצוה לא עביד בהון עוד היום ולמה הוא מבזי להון להכניסן עמו לבית המים '''בחורין.''' הסמוכין לרה"ר והן בתוך מחיצות בית הכסא '''וכשאירע אותה מעשה.''' בתלמיד אחד שהניח תפילין בחורין הסמוכין לרה"ר ובאת זונה אחת ונטלתן ובאת לבית המדרש ואמרה ראו מה נתן לי פלוני בשכרי כיון ששמע אותו תלמיד כך עלה לראש הגג ונפל ומת </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף טו עמוד א''' {{שוליים|ב_לו}} '''אין לקרוא קריאת שמע ולהתפלל במרחץ או בבית הכסא אפילו אם אינם משמשים בפועל לצורכם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן פג סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שהאיסור חל אף כשהמרחץ אינו רוחץ בו כרגע ובית הכסא אין בו צואה, משום כבודם של המקומות שנועדו לכך, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע. {{שוליים|ב_לז}} '''ספק צואה על שפת הים - האם ניתן להקל ולקרוא קריאת שמע לידה או שיש להחמיר ולהתרחק ממנה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה יג , שו"ע או"ח סימן עו סעיף ג. ''הכרעה:'' הלכה כרבי אמי אסיא בשם רבי ירמיה שיש לכסות את הצואה במטפחת (או לכסות פניו) ולא לסמוך על הקולא, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע להחמיר ולכסות הספק ולא לקרוא לידו בגילוי. {{שוליים|ב_לח}} '''חובה לברך על התפילין בכל יום שמניחן, ולא די בברכה אחת יומית.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה טז , שו"ע או"ח סימן מ סעיף ח , סמ"ג עשין כב. ''הכרעה:'' נפסק כדעת "מברך פעם אחת ביום" (כל שלא הסיח דעתו), שכן מוכיח רבי זעירא בשם אבא בר ירמיה שאין צריך לחזור ולברך אלא אם הסיח דעתו מהתפילין, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|ב_לט}} '''אין להיכנס לבית הכסא כשספרים ותפילין בידיו, אך אם התפילין עליו בלבישה מותר לו לשהות בהם ואף להטיל בהם מים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה יז , רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה יט , שו"ע או"ח סימן מג סעיף א , שו"ע או"ח סימן מג סעיף ו , סמ"ג עשין כב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן להיתר כשהתפילין עליו בלבישה (מכוסות/תחת הבגד), אך לכתחילה יש להסירן ולתתן לאחר או להניחן במקום שאינו בזיון, כפי שנפסק בשו"ע או"ח סימן מג סעיפים א ו-ו ובדברי הרמב"ם הלכות תפילין פרק ד הלכות יז-יט. {{שוליים|ב_מ}} '''מותר להכנס לבית המים (בית הכסא) עם ספרים ותפילין בידו כשהם עטופים ומכוסים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה יז , רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה יט , שו"ע או"ח סימן מג סעיף א , שו"ע או"ח סימן מג סעיף ו , סמ"ג עשין כב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי זעירא בקום אבא בר ירמיה שמותר להכנס כך, ומכאן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח סימן מג) שהתפילין וספרים צריכים להיות מכוסים בעת הכניסה. {{שוליים|ב_מא}} '''אין להיכנס לבית הכסא כשהתפילין עליו, ואם אין שהות ללובשן אחר היציאה אין להסירן כלל אלא יכסן ויכנס.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה יז , רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה יט , שו"ע או"ח סימן מג סעיף א , שו"ע או"ח סימן מג סעיף ו , סמ"ג עשין כב <קטע סוף=טו א/> ==דף טו עמוד ב== <קטע התחלה=טו ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי: אם ישאר שהות ביום ללובשן אחר שיצא מבית הכסא - מסירן ומניחן בחוץ, ואם לאו - אינו מסירן כלל שלא לבזותן; וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח מג, א ו-ו).. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף טו עמוד ב<span class="yerum-runnum">30</span></div> מעשה: {{ירו"מ-הדגשה|שזונה נטלתן, ובאה לבית המדרש ואמרה: ראו מה נתן לי תלמיד שלכם באתנני. שמע אותו תלמיד, עלה לגג ונפל ומת}}. התקינו שיהא אדם נכנס והן בידו. רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] אמר: והוא שיהא ביום כדי ללובשן, אבל אם אין ביום כדי ללובשן, אסור. דלכן, {{ירו"מ-ביאור|שאם לא כן}} מצוה לא עביד בון, למה הוא מבזי לון? מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי|°]] אמר: מאן דעבד טבאות, {{ירו"מ-ביאור|מי שרוצה לנהוג בדרך טובה}} {{שוליים|ב_מב}}עושה להן כיס של טפח, ונותנן על לבו. מה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[תהילים טז ח]]) "שויתי ה' לנגדי תמיד" תמן אמרין: {{שוליים|ב_מג}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#אלישע בעל כנפיים|כל שאינו כאלישע בעל כנפים, לא ילבש תפילין.]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רבי אבא בר ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#אבא בר ירמיה|°]]: {{שוליים|ב_מד}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#איסור עשיית צרכיו בבית קברות, איסור לועג לרש|לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם.]] ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר: ([[משלי יז ה]]) "לועג לרש חרף עושהו" דלמא: {{ירו"מ-ביאור|את זה מספרים}} רבי חייא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] ורבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן אלעזר}} היו מהלכין קומי ערסיה {{ירו"מ-ביאור|הלכו בלויה לפני מיטתו}} ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוסי בר לקוניא|°]]<nowiki/>רבי שמעון בר יוסי בר לקוניא, והוה רבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן אלעזר}} מפסע על {{ירו"מ-הוסר|קיבריה}}{{ירו"מ-הדגשה|קברים}}. אמר ליה רבי חייא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]]: כדון אינון מימר: {{ירו"מ-ביאור|עכשיו המתים יאמרו}} למחר אינון גבן, ואינון מעיקין לן. אמר לו: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#האם מתים יודעים מענייני העולם הזה|וחכמין אינון כלום?]] לא כן כתב: ([[קהלת ט ה]]) "והמתים אינם יודעים מאומה". אמר לו: לקרות את יודע, לדרוש אין את יודע. ([[קהלת ט ה]]) "כי החיים יודעים שימותו" אילו הצדיקים, שאפילו במיתתן קרויין חיים. "והמתים אינם יודעים מאומה", אילו הרשעים, שאפילו בחייהן קרויים מתים. מניין שהרשעים אפילו בחייהן קרויים מתים? {{ירו"מ-הדגשה|שנאמר}}{{ירו"מ-הוסר| ומניין שהצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים דכתיב}}: ([[יחזקאל יח לב]]) "כי לא אחפוץ במות המת". וכי המת מת? אלא אילו הרשעים, שאפילו בחייהן קרויין מתים. ומניין שהצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים? דכתיב: ([[דברים לד ד|דברים וזאת הברכה לד ד]]) "ויאמר {{ירו"מ-הדגשה|ה}}' אליו, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר". מה תלמוד לומר לאמר? אמר לו: לך ואמור לאבות: כל מה שהתניתי לכם, עשיתי לבניכם אחריכם. עירב את האותיות: {{ירו"מ-ביאור|שאות התחברה לאות סמוכה}} אית תניי תני: כשר. ואית תניי תני: {{שוליים|ב_מה}}פסול. רבי אידי ברבי שמעון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אידי ברבי שמעון|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}}{{ירו"מ-הוסר| בשם רש}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר כשר, {{ירו"מ-הדגשה|בשהתחברו}} מלמטן. מן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר פסול, מלמעלן. כגון ארצינו תפארתינו. {{ירו"מ-ביאור|שהאות נ’ התחברה לאות ו’ מלמעלה או מלמטה}} {{ירו"מ-הדגשה|אך אם החיבור היה באמצע אות, כגון}} ארצך {{ירו"מ-ביאור|שהאות צ’ התחברה לאמצע האות ך’}}, צריכה. {{ירו"מ-ביאור|יש מקום לספק}} תפארתך צריכה. {{ירו"מ-ביאור|יש מקום לספק}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אידי ברבי שמעון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אידי ברבי שמעון|°]] בשם רבי ייסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]]: {{שוליים|ב_מו}}לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל. מה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא בריה דרב פפי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בריה דרבי פפי|°]], {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[תהילים קל א]]) "ממעמקים קראתיך ה'" אמררבי אידי ברבי שמעון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אידי ברבי שמעון|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|ב_מז}}לא יעמוד אדם ויתפלל, וצריך לנקביו. מה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: {{הפ|עמוס|ד|יב}} "הכון לקראת אלהיך ישראל". {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אלכסנדרי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלכסנדרי|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|מאי דכתיב}} ([[קהלת ד יז]]) "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים"? שמור עצמך מן הטיפים היוצאות מבין רגליך. הדא דתימר, בדקים, אבל בגסים, {{שוליים|ב_מח}}אם יכול לסבול, יסבול. רבי יעקב בר אביי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אביי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]: ([[קהלת ד יז]]) "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים". שמור עצמך כשתהא נקרא אל בית האלהים, {{ירו"מ-ביאור|ביום המות}} שתהא טהור ונקי. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]], {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}}: ([[משלי ה יח]]) "יהי מקורך ברוך", יהי מקראך לקבר ברוך, {{ירו"מ-הדגשה|שתהיה בלא חטא. אמר}} רבי ברכיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ברכיה|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}, {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}}: ([[קהלת ג ב]]) "עת ללדת ועת למות", אשרי אדם ששעת מיתתו כשעת לידתו. מה שעת לידתו נקי, כך בשעת מיתתו יהא נקי.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ד|ירושלמי ברכות, פרק ב, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ד"> <strong>מתני':</strong> {{ירו"מ-הוסר|למהדורה מעומדת של הלכה זו ביאורירושלמי ברכות ב ד מעומד }}הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר: לא יצא. קרא ולא דיקדק באותיותיה, [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר: יצא. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: לא יצא. הקורא למפרע <span id="דף_טז_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף טז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''וכשאירע אותו מעשה''' - כן, פה לא כתוב, הירושלמי לא מספר. בבבלי מסופר שזונה אחת נטלה את התפילין של בעל בית המדרש ואמרה: הוא נתן לי, התלמיד שלכם. אז התלמיד שמע את זה, עלה לראש הגג וקפץ והתאבד. אז לכן '''התקינו שיהא אדם נכנס והן בידו'''. אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא: '''והוא שיהא ביום כדי ללובשן, אבל אם אין ביום כדי ללובשן, אסור'''. כן, כמו ששמענו, התירו לו להיכנס איתם לשירותים בתנאי שאחרי שהוא יסיים עדיין יהיה יום, עדיין יהיה זמן שיכול לקיים מצוות תפילין. כמו שאמרנו מקודם: '''דלכן, מצוה לא עביד בון, למה הוא מבזי לון'''. מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי אמר: '''מאן דעבד טבאות, עושה להן כיס של טפח, ונותנן על לבו'''. כלומר, מי שרוצה לנהוג כהלכה, נכון שהוא נכנס לשירותים, אבל יניח אותם בתוך כיס שיהיה בו לפחות טפח ויניח אותם על ליבו. מה טעם? '''שויתי ה' לנגדי תמיד''' - התפילין הם כאילו שם השם בהם, אז הם כנגד הלב שלו. '''תמן אמרין: כל שאינו כאלישע בעל כנפים, לא ילבש תפילין'''. כן, שוב פעם הגמרא מספרת מהסיפור של אלישע. בבבלי מסופר שהרומאים אסרו להניח תפילין, אלישע הניח תפילין, ואז כשהם ראו אותו רדפו אחריו אז הוא ברח. וברגע האחרון הוא הוריד את התפילין, הניח אותם ביד שלו. אז אמרו לו: מה יש לך ביד? אמר להם: כנפי יונה. ואמרו לו: תראה, פתח את הידיים, והביט - כנפי יונה. אז החלו לקרוא לו "בעל כנפים". אמר רבי זעירא בשם רבי אבא בר ירמיה: '''לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם'''. אסור להיכנס - אסור לעשות צרכים שם. '''ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר: לועג לרש חרף עושהו'''. דלמא, זה בעצם מעשה שהיה. רבי חייא רובא ורבי יונתן היו מהלכין קומי ערסיה דרבי שמעון בר יוסי בר לקוניא - כן, בלוויה שלו, הם הלכו לפני הארון שלו, ואז '''היה רבי יונתן מפסע''' על הקברים, הוא היה עומד ודורך על קברים. אמר ליה רבי חייא רובא: '''כדון אינון מימר: למחר אינון גבן, ואינון מעיקין לן'''. כלומר, לא יגידו עכשיו - מחר אתם באים אלינו, מחר הם מעיקים לנו. למשל בבבלי מסופר שהציצית שלו הייתה נוגעת בקברים, אז הוא היה מבזה אותם שהם לא יכולים לקיים מצווה. אבל פה הוא פשוט דרך על הקברים, וזה בעצם ביזוי לקברים. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף טו עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מאן דעביד טבאות.''' מי שהוא עושה דבר הטוב ביותר עושה להן כיס של טפח ונותנן כנגד לבו ולקיים שויתי ה' וגו' ואז נכנס עמהן ואפי' אין שהות ביום כדי ללובשן '''תמן.''' בבבל אמרין כל שאינו יכול להזהר בגוף נקי כאלישע בעל כנפים לא ילבש תפילין כל היום כ"א בשעת ק"ש ותפילה '''דלמא.''' מעשה בר' חייא רבה ור' יונתן שהיו מהלכין לפני מטתו של ר"ש בר' יוסי ללותו והיה ר' יונתן פוסע על הקברים וא"ל ר' חייא עכשיו יאמרו המתים למחר הם באים אצלינו והן מצערין לנו '''וחכמין אינון כלום.''' וכי הן יודעין כלום ולא כן כתב וכו': לדרוש אין אתה יודע דהכתוב אינו מדבר אלא באלו שאפי' בחייהם קרוין מתים דאל"כ מאי האי דקאמר כי החיים יודעים שימותו ומי לא ידע כזאת אלא דה"ק כי החיים שהן לעולם קרוין חיים והן הצדיקים נותנין אל לבם ויודעי' שימותו ומתקנין מעשיהם ואלו שהן קרוין מתים לעולם אינם רוצים לידע מאומה '''לך ואמור לאבות.''' כדי שיחזיקו לך טובה על זאת הבשורה אלמא דידעי והרי הן קרוין חיים. עירב את האותיות. בכתב ס"ת ותפילין ומזוזה קאמר וכן גריס להא בפ"ק דמגילה ואיידי דמייתי לקמן לדברי ר' אידי בשם ר"ש בענין תפילה מייתי נמי להא דר' אידי '''מאן דאמר כשר מלמטן.''' אם למטה נתערבו בכתיבה כהאי דלקמיה ארצנו תפארתנו ונוגע הנו"ן בוי"ו מלמטה כשר לפי שלמעלה נפרדין הן והרי זה כנגמר וניכר כל אות בפני עצמו ומ"ד פסול כשהן נדבקין למעלה קאמר ולא פליגי '''ארצך.''' אם נוגע הצדי"ק בך' באמצע ארוכה היא תלמוד דמספקא לן הואיל והך' נמשכת הרבה אינו נחשב כנגמר והרי הוא דבוק קודם שנגמר האות וכן תפארתך '''ממעמקים קראתיך ה'.''' ואף שהכתוב בעמקי הלב מדבר מ"מ יש סמך גם לזה שלא יעמוד במקום גבוה להראות שאין גבהות לפני המקום '''הכון.''' הכן עצמך ותקן גופך כשאתה עומד לקראת אלהיך '''הדא דתימר בדקים.''' כשצריך לקטני' אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה אבל בגסים שהיה צריך לגדולים אם יכול לעמוד בעצמו ולסבול יסבול '''שמור עצמך.''' התקן עצמך כשתהא נקרא אל בית אלהים לעמוד בדין כשיבא עתך שתהא טהור ונקי במעשיך '''מקורך.''' לשון מקראך כשיהו קורין אותך לקבר יהי ברוך שיהיה בלא חטא '''עת ללדת.''' הלמ"ד דריש דמיותר אלא דה"ק תראה עת המיתה שיהא שוה להעת של לדת שיהא נקי בלא חטא '''מתני' ר' יוסי אמר לא יצא.''' משום דכתיב שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ות"ק סבר שמע בכל לשון שאתה שומע והלכה כת"ק '''קרא ולא דקדק באותיותיה.''' להוציאן בשפתו יפה בשתי תיבות שהתיבה השניה מתחלת באות שנגמרת הראשונה כגון על לבבך עשב בשדך וכיוצא בהן ואם אינו נותן ריוח ביניהם להפרידן נמצא קורא אותן שתי תיבות באות אחת</div> <div class="yerum-leiden-text">מעשה· התקינו שיהא אדם נכנס והן בידו· ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא דמ' והוא שיהא ביום כדי ללובשן· אם אין ביום כדי ללובשן אסור דלכן מצוה לא עביד בון למה הוא מייתא בר בריה דר' יהושע בן לוי אמ' מאן דעבד טבאות עושה להן כיס שלטפח ונותנן על לבך· מה טעם שיויתי יי לנגדי תמיד· תמן אמרין כל שאינו כאלישע בעל כנפים לא ילבש תפילין· ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם· ואם עשה כן עליו הכת' א' לועג לרש חרף עשהו· דלמא ר' חייא רובא ור' יונתן היו מהלכין קומי ערסיה דר' שמעון בר יוסי בר לקוניא והוה ר' יונתן מפסע על קיבריה· אמ' ליה ר' חייא רובא כדון אינון מימר למחר אינון גבן ומייקין לן· אמ' ליה וחכמין אינון כלום· לא כן כת' והמתים אינם יודעים מאומה· אמ' ליה לקרות את יודע· לדרוש אין את יודע· כי החיים יודעים שימותו אילו הצדיקים שאפי' במיתתן קרויין חיים· והמתים אינם יודעים מאומה אילו הרשעים שאפי' בחייהן קרויים מתים· מניין שהרשעים אפי' בחייהן קרויין מתים שנ' כי לא אחפוץ במות המת· וכי המת מת' לא אילו הרשעים שאפי' בחייהן קרויין מתים · ומניין שהצדיקים אפי' במיתתן קרויין חיים · דכת' ויאמר אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר · מה תל' לומ' לאמר · אמ' לו לך ואמור לאבות כל מה שהתניתי לכם עשיתי לבניכם אחריכם · עירב אות האותיות · אית תניי תני כשר · ואית תניי תני פסול · ר' אידי בשם ר' אבין בשם ר' שמעון בשם ר' יוחנן מן דמר כשר מלמטן · מן דמר פסול מלמעלן · כגון ארציע תפארתינו · ארצך צריכה · תפארתך צריכה · ר' אידי בר' שמעון בשם ר' יוסה לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל · מה טעם אמ' ר' אבא בריה דר' פפי ממעמקים קראתיך ייי · אמ' ר' אידי בר' שמעון בשם ר' יוחנן לא יעמוד אדם ויתפלל וצריך לנקביו · מה טעם הכון לקראת להיך יש' · אמ' ר' אלכסנדרי שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים · שמור עצמך מן הטיפים היוצאות מבין רגליך · הדא דתימ' בדקים · אבל בגסים אם יכול לסבול יסבול · ר' יעקב בר אביי בשם ר' אחא שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים · שמור עצמך כשתהא נקרא אל בית האלה' שתהא טהור ונקי · אמ' ר' אבא יהי מקורך ברוך · יהי מקורך לקבר ברוך · אמ' ר' ברכיה עת ללדת ועת למות · אשרי אדם ששעת מיתתו נקי · מתני' הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו ר' יודה א' יצא · ר' יוסי א' לא יצא · קרא ולא דיקדק באותיותיה ר' יוסי א' יצא ר' יהודה אומ' לא יצא · הקורא למפרע</div> <div class="yerum-side">'''ר' יוסי אומר יצא.''' והלכה כר' יוסי מיהו לכתחילה צריך לדקדק באותיותיה וכן יזהר שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזק הרפה וצריך להתיז הזי"ן של תזכרו שלא יהא נראה כאומר תשכרו בשי"ן כלומר כדי שתרבו שכר והרי אין ראוי לשמש את הרב על מנת לקבל פרס '''הקורא למפרע.''' הקדים פסוק שלישי לשני ושני לראשון וכיוצא בזה</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אמר לו: '''וחכמין אינון כלום'''? מה בכלל הם יודעים משהו? '''לא כן כתב: והמתים אינם יודעים מאומה'''? אמר לו: '''לקרות את יודע, לדרוש אין את יודע'''. מה שכתוב בפסוק: '''כי החיים יודעים שימותו, אילו הצדיקים, שאפילו במיתתן קרויין חיים'''. '''והמתים אינם יודעים מאומה''', אילו הרשעים, שאפילו בחייהן קרויים מתים. עכשיו, '''מניין שהרשעים אפילו בחייהן קרויים מתים'''? שנאמר: '''כי לא אחפוץ במות המת'''. וכי המת מת? אלא אילו הרשעים, שאפילו בחייהן קרויין מתים - כלומר, גם כשהוא חי הוא נחשב כמו מת. עכשיו, '''מניין שהצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים'''? דכתיב: '''ויאמר ה' אליו, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר'''. אומרים שכל מקום שכתוב "לאמר" - זה "לך אמור". אז מה תלמוד לומר "לאמר"? אמר לו: '''לך ואמור לאבות: כל מה שהתניתי לכם, עשיתי לבניכם אחריכם'''. עכשיו מביא כמה הלכות בכתיבת תפילין. אומרת הגמרא: תפילין '''שעירב את האותיות''' - כלומר שאות אחת התחברה לאות הסמוכה לה. '''אית תניי תני: כשר. ואית תניי תני: פסול'''. רבי אידי בר רבי שמעון אמר בשם רבי יוחנן: מאן דאמר כשר - מדובר שהאותיות התחברו למטה, אז בעצם האות עצמה נכתבה שלמה, נכתבה בכשרות, ורק למטה זה התחבר. מאן דאמר פסול - זה מלמעלה, כלומר כבר מתחילתה היא נכתבה בפסול. '''כגון ארצינו תפארתינו'''. יש מילים שיש אפשרות שיתחברו למעלה ואפשרות שיתחברו למטה, כמו "ארצנו" - הנון והוי"ו. הנון יכולה להתחבר לוי"ו מלמעלה או מלמטה. אז כמו שאמרנו, אם זה התחבר מלמעלה זה פסול, התחבר מלמטה זה כשר. אותו דבר "תפארתנו". שואלת הגמרא: מה הדין אם החיבור היה באמצע האות, '''כגון ארצך''' - שהצד"י, הקו התחתון שלה, יכול להתחבר לכ"ף, והכ"ף היא כ"ף סופית, היא ארוכה, אז מתחברת באמצע. אז מה הדין, האם זה כשר או לא? '''ארצך, צריכה. תפארתך צריכה''' - עדיין ספק. אותו דבר "תפארתך" - שהתי"ו, הרגל התחתית שלה, אם התחברה לכ"ף סופית, שוב פעם זה ספק. אמר רבי אידי ברבי שמעון בשם רבי ייסה: '''לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל'''. אסור לעמוד במקום גבוה להתפלל. מה טעם? אמר רבי אבא בריה דרב פפי: '''ממעמקים קראתיך ה'''''. כלומר צריך להרגיש את העומק. באמת בבתי הכנסת העתיקים רואים שהבמה של החזן הייתה בבור, לכן היו אומרים "יורד לפני התיבה", לא אומרים "עולה" - הרי התיבה היא גבוהה. בעבר זה היה "לרדת לפני התיבה". הרבה פעמים כתוב שאם החזן טועה היו מעלים אותו - כלומר כאילו מוציאים אותו מהבור הזה. אבל בעצם, בגלל שכתוב "ממעמקים קראתיך ה'", אז החזן באמת היה עומד במקום יותר עמוק. אמר רבי אידי ברבי שמעון בשם רבי יוחנן: '''לא יעמוד אדם ויתפלל, וצריך לנקביו'''. כלומר אדם שצריך שירותים לא ילך להתפלל. מה טעם? '''הכון לקראת אלהיך ישראל'''. אדם צריך להתכונן - להיות נקי. אמר רבי אלכסנדרי: '''שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים'''. '''שמור עצמך מן הטיפים היוצאות מבין רגליך'''. כלומר, שלא תצטרך שירותים שאתה בתפילה. '''הדא דתימר, בדקים''' - כלומר, דווקא אם הוא צריך להטיל מים, אז אסור להתפלל. '''אבל בגסים, אם יכול לסבול, יסבול'''. רבי יעקב בר אביי אמר בשם רבי אחא: '''שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים'''. '''שמור עצמך כשתהא נקרא אל בית האלהים, שתהא טהור ונקי'''. כלומר שאתה עומד למות, אז תהא נקי. אמר רבי אבא: '''יהי מקורך ברוך''' - הכוונה, '''יהי מקראך לקבר ברוך''', שתהיה בלא חטא. אמר רבי ברכיה: '''עת ללדת ועת למות, אשרי אדם ששעת מיתתו כשעת לידתו. מה שעת לידתו נקי'''- כלומר בלא עבירה, '''כך בשעת מיתתו יהא נקי'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף טו עמוד ב''' {{שוליים|ב_מב}} '''כיצד יש לשמור את התפילין שאינן בשימוש.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה יז , רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה יט , שו"ע או"ח סימן מג סעיף ו , סמ"ג עשין כב. ''הכרעה:'' עושה כיס של טפח ונותנן על לבו, שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד"; כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן מג סעיף ו. {{שוליים|ב_מג}} '''מי שאינו יכול לשמור על תפיליו בטהרה וכבוד כאלישע בעל כנפים, לא ילבש תפילין.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה טו , שו"ע או"ח סימן לז סעיף ב , סמ"ג עשין כב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי זעירא בשם רבי אבא בר ירמיה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שאין ללבוש תפילין כל היום אלא מי שיכול לשמור על גופו כראוי, ומכל מקום אין למנוע מצוות תפילין מן הרבים בזמן הזה מחמת חשש זה. {{שוליים|ב_מד}} '''אסור להיכנס לבית הקברות ולעשות שם צרכיו, ואף אין להלך ולפסוע על גבי הקברים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק יד, הלכה יג , שו"ע יו"ד סימן שסח סעיף א , סמ"ג עשין ב. ''הכרעה:'' נפסק כפשט הסוגיה שהוכיחה זאת ממעשה רבי חייא רובא שמנע מרבי יונתן לפסוע על קברים, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע לאיסור. {{שוליים|ב_מו}} '''אין להתפלל במקום גבוה אלא במקום נמוך.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן צ סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אבא בריה דרב פפי דדריש "ממעמקים קראתיך ה'", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שאין עומדין במקום גבוה להתפלל אלא במקום נמוך. {{שוליים|ב_מז}} '''אסור להתפלל כשצריך לנקביו, ובנקבים גסים אף אם אינו יכול להעמיד עצמו יותר משיעור הליכת פרסה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה י , שו"ע או"ח סימן צב סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי, שהלכה זו נאמרה בין בדקים ובין בגסים (בגסים - אם יכול להעמיד עצמו כדי הילוך פרסה, כמבואר ברמב"ם ושו"ע או"ח סי' צב סעיף א. {{שוליים|ב_מח}} '''מי שנצרך לנקביו ואינו יכול להתאפק - אם יכול לסבול עד סוף התפילה יסבול, ואם לאו יפסיק ויעשה צרכיו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה י , שו"ע או"ח סימן צב סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כהלכה זו כפשוטה - שיסבול אם יכול, ואם לא יכול יצא לנקביו, כדי שיתפלל בטהרה ובנקיות כראוי לעמוד לפני ה'. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף טז עמוד א<span class="yerum-runnum">31</span></div> לא יצא. {{שוליים|ב_נב}}קרא וטעה, יחזור למקום שטעה.<br><strong>גמ':</strong> רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמר: הלכה כדברי שניהן להקל. {{ירו"מ-הדגשה|פשיטא, דאי לא}} {{ירו"מ-הוסר|דלכן}} כן מה {{ירו"מ-הוסר|כן}} אנן אמרין? {{ירו"מ-הדגשה|הרי}} סתמה ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}, הלכה כסתמא. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}, הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}. ומה צריכה למימר רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]], הלכה כדברי שניהן להקל? אלא בגין {{ירו"מ-הדגשה|דהוא}} שמע דתני לה רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|את מה ששנינו בסתם}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר, {{ירו"מ-הדגשה|דתניא: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, דברי רבי מאיר. רבי יוסי בן חלפתא אומר: לא יצא. יכולנו לחשוב שזו מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי בן חלפתא, והלכה כרבי יוסי בן חלפתא}}. לפום כן צריך {{ירו"מ-הוסר|למימרא}} למימר: הלכה כדברי שניהן להקל. תני: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ישמיע לאוזניו את התפילה|נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא]]. למי נצרכה? ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}. היידין {{ירו"מ-ביאור|איזה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}? הדא דתנינן: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר: לא יצא. {{ירו"מ-הדגשה|קא משמע לן, שרק בקריאת שמע לא יצא, אבל בתפילה, יצא. תמן תנינן: הכל כשרים לקרא מגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן}}. אמר רב מתנה[[ביאור:עץ מסורת#רב מתנא|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} היא. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: הוינן סברין מימר, {{ירו"מ-ביאור|חשבנו לומר}} {{ירו"מ-הדגשה|ב}}מה פליגין רבנן ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}? {{ירו"מ-הדגשה|בקריאת}} {{ירו"מ-הוסר|בשמע}} שמע, דכתיב בה שמע. {{שוליים|ב_נג}}הא שאר כל המצות לא. מן {{ירו"מ-הדגשה|מה דתנינן: הכל כשרים לקרא מגילה חוץ}} {{ירו"מ-הוסר|דמר}}{{ירו"מ-הדגשה|מחרש שוטה וקטן, ואמר}}<br> <span id="דף_טז_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף טז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, פרק ב', הלכה ד', דף ט"ז, עמוד א'. אנחנו מתחילים את המשנה. מתניתין, '''הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא. רבי יוסי אומר לא יצא'''. קרא ולא דקדק באותיותיה. לדקדק באותיותיה, יש לנו מילים, הרבה פעמים יש שתי מילים שהן צמודות, שמילה אחת מסתיימת בזה אות והמילה השנייה פותחת באותה אות, וכשקוראים אותם ברצף אז בעצם קוראים מראות אחת. כמו לדוגמה "על לבבכם" שקוראים ברצף אז קוראים על לבבכם, כאילו הלמד בין שתי המילים מתחברת. זה נקרא לא דקדק באותיותיה. אז רבי יוסי אומר יצא ורבי יהודה אומר לא יצא. '''הקורא למפרע''', כלומר אם הוא לא קורא לפי הסדר לא יצא. '''קרא וטעה, יחזור למקום שטעה'''. גמרא: '''רב אמר הלכה כדברי שניהן להקל'''. כמו שאמרנו בהתחלה שתי מחלוקות. אמרנו תנא קמא, סתם משנה ורבי יוסי. כן, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו שתנא קמא מקל ואומר יצא, רבי יוסי אומר לא יצא, והמחלוקת השנייה קרא ולא דקדק באותיותיה שרבי יוסי מקל ואומר יצא, ורבי יהודה מחמיר ואומר לא יצא. בא הרב אומר לנו הלכה כדברי שניהם להקל. כלומר הלכה היא קורא ולא השמיע לאזנו יצא, קרא ולא דקדק באותיותיה יצא. שואלת הגמרא פשיטא, מה הרב חידש לנו? מה היינו אומרים? הוא לא היה בא ואומר לנו את מה שהוא אמר. מה היינו חושבים? הרי יש לנו פה בהתחלה מחלוקת בין סתם משנה לרבי יוסי, '''הלכה כסתמא'''. בהמשך יש מחלוקת בין רבי יוסי ורבי יהודה, '''הלכה כרבי יוסי'''. אז מה צריך? מה הרב חידש? '''אלא בגין שמע דתני לה רבי חייא בשם רבי מאיר'''. כלומר הוא שמע שרבי חייא שנה את המשנה שלנו, את מה שאמרנו בתור סתם, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, אמרנו את זה בסתם. הוא שמע שרבי חייא אומר את זה בשם רבי מאיר. כלומר אצל רבי חייא היה כתוב, תניא, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר לא יצא. ואז בעצם יש מחלוקת רבי יוסי ורבי מאיר ודרך כלל הלכה כרבי יוסי. לכן היה צריך להגיד שהלכה כדברי המקל. '''תני: נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא'''. גם הברייתא אומרת שלגבי תפילה אם הוא לא השמיע לאזנו יצא. אז '''למי נצרכה? לרבי יוסי'''. כלומר רבי יוסי שלנו, שבמשנה שלנו אמר שקריאת שמע אם לא השמיע לאזנו לא יצא, אז בא וחידש לנו שם בברייתא שלגבי תפילה הוא כן יצא. תמן תנינן: הכל כשרים לקריאת מגילה חוץ מחרש, שוטה וקטן. '''אמר רב מתנה: דרבי יוסי היא'''. כלומר המשנה שאומרת שחרש, שוטה וקטן לא כשרים לקרוא מגילה, כן, ביניהם חרש. חרש לא כשר לקרוא מגילה, אז זה רבי יוסי. אמר רבי יוסי - כלומר רבי יוסי פה זה אמורא. יש לנו רבי יוסי במשנה ורבי יוסי שהוא אמורא. '''הוינן סברין מימר, מה פליגין רבנן ורבי יוסי? שמע, דכתיב בה שמע. הא שאר כל המצות לא'''. כלומר היינו חושבים בהתחלה שכל המחלוקת בין רבי יוסי לחכמים זה רק לגבי קריאת שמע. כתוב בתורה שמע. אז לכן אומר רבי יוסי צריך להשמיע לאזנו, אבל בשאר המצוות לא. אבל ברגע שבא רב מתנה ואמר לנו שמה שנאמר במסכת מגילה שהכל כשרים לקרוא מגילה חוץ מחרש, שוטה וקטן, כלומר חרש לא כשר לקרוא מגילה, והוא אמר שזה רבי יוסי, אז אם כך אנחנו מבינים שבעצם רבי יוסי אומר את זה בכל המצוות. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף טז עמוד א''' {{שוליים|ב_נב}} '''הקורא ק"ש וטעה - למה חוזר.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה יג , שו"ע או"ח סימן סד סעיף ב , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כדברי שניהם להקל, כרב, שהלכה כדברי שניהם להקל - חוזר לראש הפרשה שטעה בה ולא לראש קריאת שמע כולה. {{שוליים|ב_נג}} '''האם צריך להשמיע לאזנו את המצוות שאומר בפיו (כגון קריאת שמע וברכות)?.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן קפה סעיף ב , שו"ע או"ח סימן רו סעיף ג , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=טז א/> ==דף טז עמוד ב== <קטע התחלה=טז ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוסי בן חלפתא - חייב להשמיע לאזנו בקריאת שמע ובשאר מצוות שיש בהן אמירה, ואם לא השמיע לא יצא, כפי שהעמידו את המשנה "הכל כשרים לקרוא מגילה חוץ מחרש שוטה וקטן" כדעתו. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף טז עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''לא יצא.''' דכתיב והיו הדברים בהווייתן יהו כלומר כסדר שהן כתובין בתורה ומיהו אם הקדים הפרשיות זו לזו אין זה חשוב למפרע ויצא שהרי אינן סדורות כך זו לאחר זו בתורה '''יחזור למקום שטעה.''' אם בין פרק לפרק טעה שאינו יודע באיזה פרק הפסיק ולראש איזה הפרק יחזור חוזר להפסק הראשון שהוא והיה אם שמוע ולדעת הרמב"ם חוזר לראש פרק הראשון שהוא ואהבת אבל אם באמצע הפרק פסק שיודע הפרק שפסק בו אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו הפרק פסק חוזר לראש אותו הפרק ואם היה קורא וכתבתם ואינו יודע אם הוא בוכתבתם של שמע או בוכתבתם של והיה אם שמוע חוזר לוכתבתם של שמע ואם נסתפק לאחר שהתחיל למען ירבו אינו חוזר שעל הרגל לשונו הוא הולך '''למי נצרכה.''' האי ברייתא לר' יוסי דמתני' כדמפרש ואזיל</div> <div class="yerum-leiden-text">לא יצא · קרא וטעה יחזור למקום שטעה · רב אמ' הל' כדברי שניהן להקל · דלכן מה כן אמרין סתמיה ור' יוסי הל' כסתמא · ר' יוסי ור' יודה הל' כר' יוסי · ומה צריכה למימר רב הל' כדברי שניהן להקל · לא כבן שמע תני לה ר' חייא בשם ר' מאיר לפום כן צריך למימרא הל' כדברי שניהן להקל · תני נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא · למי נצרכה לר' יוסי · היידין ר' יוסי הדא דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא · ור' יוסי א' לא יצא · אמ' רב מתנה דר' יוסי היא · אמ' ר' יוסי הוין סברין מימר מה פליגין רבנן ור' יוסי בשמע דכת' בה שמע · הא שאר כל המצות לא · מן דמר</div> <div class="yerum-side">'''גמ' רב אמר הלכה כדברי שניהם להקל.''' בשני החלוקות האלו במתני' הלכה כדברי המיקל ברישא כת"ק ובקרא ולא דקדק כר' יוסי '''ופריך דלא כן מה אנן אמרין.''' הא פשיטא הוא הא ברישא סתמא היא ור' יוסי פליג וא"כ הלכה כסתמא ובסיפא ר' יוסי ור' יהודה והלכ' כר' יוסי בכל מקום לגביה דר' יהודה וא"כ מה צריכה למימר רב להאי הלכה '''לפום כן.''' צריך רב למימר הלכה כדברי שניהם להקל הואיל ורבי סתים לן להרישא ש"מ דהלכה כת"ק '''א"ר יוסי.''' הוא ר' יוסי אמורא דהאי ש"ס ולפעמים קורא אותו רב יוסף כדמשמע בכמה דוכתי</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''אלא בגין שמע דתני לה ר' חייא בשם ר"מ.''' כלומר משום דר' חייא בתוספתא קתני להאי דינא דשמע שיצא אף אם לא השמיע לאזניו בשם ר"מ דס"ל הכי והכי איתא התם בפ"ב בעל קרי שאין לו מים לטבול ה"ז קורא את שמע ואינו משמיע לאזניו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה דברי ר"מ וחכמים אומרים קורא את שמע ומשמיע לאזניו ומברך לפניה ולאחריה אמר ר' מאיר פעם אחת היינו יושבין לפני ר"ע בבית המדרש והיינו קורין את שמע ולא היינו משמיעים לאזנינו מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח אמרו לו אין שעת הסכנה ראיה לפי שמלכות הרשעה גזרה על התורה ועל המצות אלמא דר"מ הוא דס"ל דלא השמיע לאזניו יצא וחכמים הוא דסברי לא יצא והתירו לבעל קרי בשעת הדחק שאין לו מים לפי שאינו יוצא בלא השמיע לאזניו ות"ק דמתני' היינו ר"מ וחכמים דתוספתא ר' יוסי היא וא"כ הוה אמינא דהדרינן לכללא ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי '''היידין ר' יוסי.''' איזה ר' יוסי וקאמר הדא דתנינן וכו' וכלומר דלר' יוסי דס"ל במתני' דבק"ש אף בדיעבד לא יצא קמ"ל דבתפילה מודה הוא דבדיעבד יצא דלא כתיב בה שמע. וכן י"ל דהאי למי נצרכה אמתני' דתרומות נמי קאי דקתני התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום לפי שלכתחילה צריך להשמיט לאזניו כשמברך ובדיעבד תרומתו תרומה דאף ר' יוסי דמתני' מודה בה מיהו הא דלקמן אמתני' דמגילה איתמר כדמשמע מהסוגיא ולא שייכא כולה אמתני' דתרומות כ"א מקצת ממנה '''אמר רב מתנה דר' יוסי היא.''' האי דרב מתנה לאו אמתני' דהכא איתמר אלא אמתני' דפ"ב דמגילה כדלקמן והכי נמי גרים לדרב מתנה התם ואיידי דמשתעי בדינא דר' יוסי מייתי לה וכן נמי מייתי לה בפ"ק דתרומות וכדרך הש"ס הזה דאגב מייתי לכולא מילתא מה דאיתמר בדוכתיה. דתנינן התם הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן ועלה קאמר רב מתנה התם דמתני' דפוסל בחרש דר' יוסי היא '''הוינן סברין מימר.''' אי לאו דאוקמי רב מתנה למתני' דמגילה כר' יוסי דמתני' היינו סוברין לומר דעד כאן ל"פ רבנן ור' יוסי במתני' אלא בשמע משום דכתיב בה שמע ומר דריש לה להשמיע לאזניו ומר דריש לבכל לשון כדפרישית במתני' '''הא שאר כל המצות.''' דלא גלי לן קרא לא פליג ר' יוסי ומודה הוא דא"צ להשמיע לאזניו אבל מן מה דאמר רב מתנה ר' יוסי היא מתני' דמגילה הוי היא שאר כל המצות כק"ש לר' יוסי ובדיעבד נמי לא יצא חרש במגילה כדמפרש טעמיה דדריש מוהאזנת למצותיו </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף טז עמוד ב<span class="yerum-runnum">32</span></div> רב מתנה[[ביאור:עץ מסורת#רב מתנא|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|היא}}. הוי היא {{ירו"מ-הדגשה|קריאת שמע, היא}} שאר כל המצות. מאי טעמא? ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[שמות טו כו|שמות בשלח טו כו]]) "והאזנת למצותיו", ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. אמר רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|אין הכרח לאמר שהמשנה כדעת רבי יוסי בן חלפתא. אפשר להעמיד את המשנה כרבנן שחולקים על רבי יוסי בן חלפתא, ולאמר שמודים חכמים שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו. אי נמי, להעמיד שמדובר בחרש שאינו מדבר ואינו שומע, ואף שפשיטא שאינו מוציא, שהרי אינו מדבר}}, לית כ{{ירו"מ-הדגשה|א}}ן חרש. {{ירו"מ-הדגשה|שלא היה צריך להיכתב, ורק}} השגרת לשון היא מתניתא. {{ירו"מ-הוסר|לר}} דכיוון שהוזכרו {{ירו"מ-הוסר|יודה}}{{ירו"מ-הדגשה|שוטה}} {{ירו"מ-הדגשה|וקטן, הוזכר אף חרש}}. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: מסתברא {{ירו"מ-הוסר|דיודי}}{{ירו"מ-הדגשה|דיודה}} רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דהא דתנן}} בתרומות דהיא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}. {{ירו"מ-הדגשה|דתנן: חרש המדבר ואינו שומע, לא יתרום. ואם תרם, תרומתו תרומה. ואכן}} אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} בשם רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} היא, {{ירו"מ-הדגשה|ובדיעבד תרומתו תרומה, שברכות אינן מעכבות}}. אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: על כרחיך איתמר דהיא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}, {{ירו"מ-הדגשה|דלרבנן אפילו לכתחילה יצא}}. דתנינן חמשיתא קדמייתא, {{ירו"מ-הדגשה|דתנן: חמשה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתן תרומה: החרש שאינו שומע ואינו מדבר, והשוטה, והקטן, והתורם את שאינו שלו, ועובד כוכבים שתרם את של ישראל}}, ולא תניתא {{ירו"מ-ביאור|לא נשנה}} עמהן {{ירו"מ-הדגשה|חרש המדבר ואנו שומע}}. אם {{ירו"מ-הדגשה|תאמר שלא נשנה עימהם}} משום {{ירו"מ-הדגשה|שכל אלו אף בדיעבד}} {{ירו"מ-הוסר|שאין}} אין תרומתן {{ירו"מ-הדגשה|תרומה, ואילו חרש המדבר ואינו שומע, לרבנן בדיעבד תרומתו}} תרומה, והא תנינן חמשתי אחרנייתא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן: חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה: האילם, והשיכור, והערום, והסומא, ובעל קרי}}, ולא תניתה {{ירו"מ-ביאור|ולא נשנה}} {{ירו"מ-הדגשה|אף}} עמהן. {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שלרבנן, אפילו לכתחילה תורם}}. הוי סופך מימר {{ירו"מ-הדגשה|הא דתנן: חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום, ואם תרם תרומתו תרומה}}, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} היא. {{ירו"מ-הדגשה|ומודה רבי יוסי בן חלפתא, שבדיעבד יצא. תנן: קרא ולא דיקדק באותיותיה. רבי יוסי בן חלפתא אומר: יצא. רבי יהודה בר עילאי אומר: לא יצא}}. {{שוליים|ב_נד}}אלו צריך דיקדוק: "על לבבך", "על לבבכם", "עשב בשדך", "ואבדתם מהרה", "הכנף פתיל", "אתכם מארץ". {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} בשם רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]: {{שוליים|ב_נה}} "אשר נשבע ה'" {{ירו"מ-הדגשה|צריך להדגיש את האות ע’. אמר}} רבי שמואל בר חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר חנינא|°]] בשם רבי הושעיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|צריך שיאמר}}: "יוצר אור ובורא חושך", {{ירו"מ-ביאור|יש אומרים שזה כדי שיזכיר מידת לילה ביום, להוציא מלבם של הכופרים שאומרים שמי שברא את היום לא ברא את הלילה}} {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולא}} יימר "יוצר אור ובורא נוגה". {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חגיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] בשם רבי אבא בר זבדא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבדא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|צריך שיאמר באמת ויציב}} "שם שרו לך", {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולא}} יימר "שם הללו לך" {{ירו"מ-ביאור|שעל פי המדרש, ביציאת מצרים לא אמרו הלל, ולכן עשה הקב"ה שהמצרים ירדפו אחריהם ויטבעו בים, כדי שיאמרו הלל. ובגלל שעברו שמונה ימים שלא אמרו הלל, נצטוו ישראל על הציצית שיש בה שמונה חוטים}} רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]] ורבי אבדימא דחיפה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבדימא דחיפה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם לוי בר סיסי[[ביאור:עץ מסורת#לוי בר סיסי|°]]: {{שוליים|ב_נו}}צריך להתיז {{ירו"מ-ביאור|להדגיש את האות ז’}} {{ירו"מ-הדגשה|ב}}"למען תזכרו". {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] בשם רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: צריך להתיז {{ירו"מ-ביאור|להדגיש את האות ס’}} {{ירו"מ-הדגשה|ב}}"כי לעולם חסדו" תני: {{שוליים|ב_נז}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#הגייה בתפילה|אין מעבירין לפני התיבה]] לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין, {{ירו"מ-ביאור|אנשי חיפה טבריה וטבעון}} מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין {{ירו"מ-הוסר|אאין}}{{ירו"מ-הדגשה|אלפין}}. אם היה לשונו ערוך {{ירו"מ-ביאור|שיודע לבטא נכון}} מותר. פיסקא: הקורא למפרע לא יצא. מאי טעמא? רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] אמר: תנא רב נחמן בר אדא[[ביאור:עץ מסורת#רב נחמן בר אדא|°]]: ורבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} אומר: תנא נחמן סבא[[ביאור:עץ מסורת#נחמן סבא|°]]: "והיו" כדרך הוייתן יהיו. תני: {{שוליים|ב_נח}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#קריאה למפרע, ברכות ראשונות ואחרונות בתפילה|אף בהלל ובקריאת המגילה כן]]. ניחא {{שוליים|ב_נט}}בקריאת המגילה,<br> <span id="דף_יז_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף יז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אם כן, מה היא טעמא דרבי יוסי? כלומר לפני כן חשבנו כל הסיבה היא בגלל שמע, שבקריאת שמע יש משהו מיוחד - שמע ישראל לאזניך. עכשיו שאנחנו רואים שזה בכל המצוות, אז מה הסיבה של רבי יוסי? עונה הגמרא: '''והאזנת למצותיו, ישמעו אזניך מה שפיך מדבר'''. כלומר אדם צריך להשמיע את מה שהוא מוציא מהפה שלו. '''אמר רב חסדא: לית כן חרש'''. כן, כלומר אין חובה להגיד זה רבי יוסי. אני יכול להגיד לך זה אפילו חכמים שחולקים על רבי יוסי - הם מודים שלכתחילה צריך להשמיע לאוזנו. כלומר מה שמופיע במסכת מגילה מדובר לכתחילה. אז גם הם מודים שלכתחילה צריך להשמיע לאוזנו. לכן מה שכתוב שהכל כשרים לקריאת מגילה חוץ מחרש, הכוונה לכתחילה. כלומר חרש לכתחילה לא יקרא, בדיעבד אם היה קורא זה כן יוצא. זה הסבר ראשון. הסבר שני - בכלל המשנה מדברת בחרש שאינו מדבר ואינו שומע. כמו שהמשנה אמרה שהכל כשרים לקרוא מגילה חוץ מחרש, הכוונה חרש שגם לא מדבר. אז לכאורה זה פשוט, הרי אם הוא לא מדבר הוא גם לא יכול לקרוא. איך הוא יכול להוציא אחרים? הוא לא קורא, הוא לא משמיע כלום. אומרת הגמרא למרות שזה פשוט, '''השגרת לשון היא מתניתא'''. כלומר בעצם בגלל שאנחנו תמיד רגילים להגיד חרש, שוטה וקטן ביחד, אז לכן נאמר גם חרש, למרות שבעצם אין פה שום חידוש, כי הרי הוא לא מדבר, ממילא אף אחד לא שומע אותו, הוא לא יכול לצאת ידי חובה. '''אמר רבי יוסי: מסתברא רב חסדא בתרומות דהיא דרבי יוסי'''. כלומר רב חסדא, למרות שהוא אמר לנו שמה שנאמר במסכת מגילה זה לא רבי יוסי לרבנן, אבל לגבי מסכת תרומות הוא יודע שזה רבי יוסי. שהרי תנן חרש שמדבר ואינו שומע לא יתרום, ואם תרם תרומתו תרומה. את זה חייבים להגיד שזה רבי יוסי, ואכן '''אמר רבי חנינא בשם רב חסדא: דרבי יוסי היא'''. כלומר צריך להבחין בין שני מקרים: יש מצוות שהמצווה היא עצם האמירה, כמו מקרא מגילה, כמו קריאת שמע, שבזה סובר רבי יוסי שאפילו בדיעבד לא יוצא. אבל יש מצוות שהאמירה היא משהו נלווה כמו תרומה - יש את הפעולה של הפרשת תרומה ויש את הברכה שזה משהו נלווה. הברכה לא מעכבת, אז לכן בעצם בדיעבד כן יוצא, כך לפי רבי יוסי. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף טז עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''אמר רב חסדא לית כאן חרש.''' רב חסדא פליג אדרב מתנה דאוקי לההיא מתני' כר' יוסי וקאמר דאפי' תימא כר' יהודא ובחרש בדיעבד יצא וא"נ אפי' לכתחילה ולא גרסינן במתני' דמגילה חרש אלא אשגרת לישן היא הואיל דבכל מקום שונה התנא חרש עם שוטה וקטן קאמר הכי וחרש דקתני לאו דוקא הוא לדינא '''מתני' לר' יהודה.''' כלומר והשתא מתניתא דהתם לר' יהודה נמי אתייא וכדאמרן '''א"ר יוסי.''' אע"ג דפליג רב חסדא עליה דרב מתנה ואוקי למתני' דמגילה כר' יודא מסתברא הוא דמיהת מתני' דתרומות דתנינן התם בפ"ק חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום לפי שאינו שומע הברכה ואם תרם תרומתו תרומה בהאי מתני' מודה רב חסדא דלא אתיא אלא כר' יוסי ואע"ג דר' יוסי דמתני' דהכא ס"ל דאף בדיעבד לא יצא שאני' התם דברכות מדרבנן הן והלכך לכתחילה הוא דלא יתרום ובדיעבד תרומתו תרומה דאין הברכות מעכבות וכן א"ר חנינא בשם רב חסדא דמוקי למתני' דתרומות כר' יוסי דמתני' '''א"ר יוסי בר בון.''' על כרחך אית לן למימר דמתני' דתרומות ר' יוסי היא וא"צ ראיה דמגופא דמתני' שמעינן לה דהא תנינן התם חמשה קדמייתא חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החש"ו וכו' ולא תניתה להאי חרש המדבר ואינו שומע עמהן ואי משום דהני חמשה אפי' בדיעבד אין תרומתן תרומה ובמדבר ואינו שומע בדיעבד תרומתו תרומה אכתי קשיא והא תנינן התם לקמן חמשה אחרנייתא חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשיכור וכו' ולמה לא תניתה למדבר ואינו שומע עמהן</div> <div class="yerum-leiden-text">רב מתנה דר' יוסי היא הוי היא שאר כל המצות מה טע' דר' יוסי והאזנת למצותיו · ישמיע אזניך מה שפיך מדבר · אמ' רב חסדא לית כן חרש · השגרת לשון היא · מתניתא דר' יודה · אמ' ר' יוסי מסתברא דיודי רב חסדא בתרומות דהיא דר' יוסי · אתא ר' חנינא בשם רב חסדא דר' יוסי היא · אמ' ר' יוסי ביר' בון על כורחיך איתא דהיא דר' יוסי דתנינן תמן קדמייתא ולא תניתה עמהן אם משום שאין תרומתן תרומה · והא תנינן חמשתי אחרנייתא ולא תניתה עמהן · הוי סופך מימר דר' יוסי היא · אילו צריך דיקדוק על לבבך · על לבבכם · עשב בשדך · ואבדתם מהרה · הכנף פתיל · אתכם מארץ · ר' חנינא בשם ר' אחא אשר נשבע ייי · ר' שמואל בר חנינא בשם ר' הושעיא יוצר אור ובורא חושך · דלא יימר יוצר אור ובורא נוגה · ר' חגיי בשם ר' אבא בר זבדא שם שרן לך דלא יימר לך שם הללו לך · ר' לוי ר' אברימא דחיפא בשם ר' לוי בר סיסי צריך להתיז למען תזכרו · ר' יונה בשם רב חסדא צריך להתיז כי לעולם חסדו · תני אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אלפין · אם היה לשונו ערוך מותר · פיס הקורא למפרע לא יצא · ר' יונה אמ' תנא רב נחמן בר אדא ר' יוסי א' תנא נחמן סבא והיו כדרך הוייתן יהו · תני אף בהלל ובקריאת המגילה כן · ניחא בקריאת המגילה</div> <div class="yerum-side">'''הוי סופך מימר.''' אלא על כרחך דהאי דמדבר ואינו שומע דר' יוסי היא ומשום הכי לא קתני לה עם הני חמשה אחרנייתא דהא קמ"ל התנא דהאי דינא המדבר ואינו שומע כר' יוסי היא דמודה בה דבדיעבד יצא דאלו הוי תני עם הני חמשה האחרונים ה"א דהאי דינא כר' יהודה אתיא וס"ל דלכתחיל' לא כמו באינך דאפי' לר' יהודה לכתחילה לא ודמיא להנך חמשה דהתם הלכך הוא דתני באנפי נפשה לאשמעינן דהאי דינא כר' יוסי הוא ומודה בה לענין דיעבד כדאמרן אבל לר' יהודה אפי' לכתחילה הוא תורם '''אלו.''' התיבות שצריכין דיקדוק ליתן ריוח בין הדבקים '''אשר נשבע ה'.''' גם בזה צריך שידקדק להתיז את העי"ן דלא לישתמע נשבה '''ובורא חושך.''' מפני שצריך להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה דלא יאמר ובורא נוגה ואע"ג דאיכא למ"ד בריש פסחים דאור לילי הוא וא"כ מזכיר הוא שניהם אפ"ה צריך לומר לישנא דלא מסתפקא '''שם שרו לך.''' אם לא אמר פ' ציצית בלילה אמרי' בפ"ק דאומר מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ומבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושם שרנו לך ולא יאמר הללו לך מפני שצריך ליזהר דלא לישתמע כתיבה אחת הללוך '''צריך להתיז כי לעולם חסדו.''' בהלל ובפסוקים דלא לישתמע חשדו '''אם היה לשונו ערוך.''' כמו ארוך כלומר שהיה מגמגם בלשונו כאלו המגמגמין מחמת שלשונם קצת ארוך וכבד עליהם להוציא המבטא ומאריכין ביותר טרם שמדברין מותר מפני שזה אינו משנה האותיות מהוייתן</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''והיו כדרך הוייתן יהו.''' כסדר שהן כתובין בתורה ולא למפרע '''דכתיב בה ככתבם.''' משמע כסדר שהיא כתובה ולא למפרע </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''אמר רבי יוסי ברבי בון: על כרחיך איתמר דהיא דרבי יוסי'''. כלומר חייבים להגיד שהמשנה במסכת תרומות זה של רבי יוסי ולא רבנן, ולרבנן אפילו לכתחילה יוצא. מה הראיה? '''דתנינן חמשיתא קדמייתא, ולא תניתא עמהן'''. כלומר המשנה מונה פעמיים רצף של חמישה. המשנה הראשונה מונה חמישה שאפילו בדיעבד לא יוצאים - חמישה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה, שזה חרש שאינו שומע ואינו מדבר, שוטה, קטן, הטועם את שאינו שלו, ועובד כוכבים שתורם את של ישראל אפילו באישור. כי גוי לא נעשה שליח, אז אפילו באישור אין תרומתו תרומה, אפילו בדיעבד. אז זה חמשה שאפילו בדיעבד אין תרומתן תרומה. ושם לא מנו ביניהם את חרש שאינו שומע ומדבר. עכשיו מה נחשוב? אולי וכי תימא כל אלו אף בדיעבד אין תרומתן תרומה, לכן לא מנו אותם כי לפי חכמים בדיעבד חרש שמדבר ואינו שומע כן יוצא. אז אי אפשר להגיד את זה - למה? כי בהמשך המשנה מונה חמשה: '''אם משום אין תרומתן תרומה, והא תנינן חמשתי אחרנייתא, ולא תניתה עמהן'''. חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה, והם האילם, השיכור, הערום, הסומא ובעל קרי. וגם שם לא מנו את חרש שמדבר ואינו שומע. כלומר לא מנו אותו לא בין אלה שאפילו בדיעבד לא יוצאים וגם לא בין אלה שבדיעבד יוצאים. משמע שלחכמים לכתחילה יכול לתרום. אז חייבים לומר שמי שאומר שרק בדיעבד יוצא, כלומר חרש שמדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה, חייבים להגיד שזה דעת רבי יוסי. '''הוי סופך מימר, דרבי יוסי היא'''. ומודה רבי יוסי שבדיעבד יצא, כמו שאמרנו שיש הבדל בין מצוות שהאמירה זה המצווה לבין מצוות שהאמירה זה משהו נלווה. קרא ולא דקדק באותיותיו. אמרנו שדקדק באותיותיו, שתי מילים שאחת מסתיימת באות מסוימת והשנייה פותחת בה, אסור לקרוא אותם ברצף במהירות, כי אז המילה מתחברת. אמרנו קרא ולא דקדק באותיותיו, רבי יוסי אומר יצא, רבי יהודה אומר לא יצא. עכשיו '''אלו צריך דיקדוק''' - כלומר זה המילים שיש חשש מהשמעה. '''על לבבך, על לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אתכם מארץ'''. '''רבי חנינא בשם רב אחא: "אשר נשבע ה'"''' - צריך להדגיש את האות עי"ן כשאומר נשבע, שלא ישמע נשבע מלשון שבי. '''רבי שמואל בר חנינא בשם רבי הושעיא: "יוצר אור ובורא חושך", יימר "יוצר אור ובורא נוגה"'''. כלומר צריך שיאמר יוצר אור ובורא חושך, כדי שיזכיר מידת יום בלילה ומידת לילה ביום, ולא יאמר יוצר אור ובורא נוגה. יש הרבה פעמים שאנחנו יודעים שבמסכת פסחים הגמרא אומרת אור לארבעה עשר בודקים את החמץ, ואנחנו יודעים ששם מדובר בליל ארבעה עשר, ולמה נאמר אור במקום ליל? כי צריך להשתמש בלשון נקייה. אז כאן, למרות שלכאורה היינו צריכים להגיד במקום חושך להגיד נוגה, בכל אופן אומרים יוצר אור ובורא חושך, כמו שאמרנו, להזכיר מידת לילה ביום. '''רבי חגיי בשם רבי אבא בר זבדא: "שם שרו לך", יימר "שם הללו לך"'''. הם נהגו להגיד "שם שרו לך" ולא יאמר "שם הללו לך", ואנחנו לא נוהגים את זה היום. '''רבי לוי ורבי אבדימא דחיפה בשם לוי בר סיסי: צריך להתיז "למען תזכרו"'''. כלומר להדגיש את האות זי"ן במילה תזכרו שלא ישמע תזכרו. '''רבי יונה בשם רב חסדא: צריך להתיז "כי לעולם חסדו"'''. כלומר להדגיש את האות סמ"ך במילה לעולם חסדו שלא ישמע חסדו עם זי"ן. '''תני: אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין'''. כלומר לא ממנים חזן מחיפה, מבית שאן ולא מטבעון. '''מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין'''. כלומר אנחנו מחליפים בין האות ה"א לחי"ת, ועיינין אלפין - מחליפים בין עי"ן לאל"ף. '''אם היה לשונו ערוך מותר'''. כלומר אם יש במקרה חיפאי או בישני או טבעוני שהוא כן יודע לבטא את האותיות, אז כמובן אין שום בעיה, זה לא משהו פוגם. פיסקא: '''הקורא למפרע לא יצא''', ככה כתוב במשנה. כלומר מי שקורא לא לפי הסדר לא יצא. '''מאי טעמא? רבי יונה אמר: תנא רב נחמן בר אדא'''. כלומר רבי יונה אמר שהמקור שלו זה מברייתא שהביא רב נחמן בר אדא. '''ורבי יוסי אומר: תנא נחמן סבא'''. כלומר רבי יוסי אמר שהמקור שלו הוא מתני רב נחמן סבא. מה הם אמרו? כתוב בתורה "והיו" - '''"והיו" כדרך הוייתן יהיו'''. כלומר כמו שהיו כתובים כך צריך להגיד אותם. עד כאן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף טז עמוד ב''' {{שוליים|ב_נד}} '''יש לדקדק בקריאת שמע במילים החתומות באות כ"ף רפה ("על לבבך", "עשב בשדך" וכו') שלא לבטאה כקו"ף.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן סא סעיף כ , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חנינא בשם רב אחא שיש להקפיד על דקדוק הכ"ף הרפה בקריאת שמע כדי שלא יתחלף המשמעות והדין. {{שוליים|ב_נו}} '''יש להטעים ולהדגיש אותיות מסוימות בקריאת שמע כגון הזי"ן שב"תזכרו".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן סא סעיף יז , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כהלכה זו כפשוטה בירושלמי - יש להתיז ולהדגיש את הזי"ן ב"למען תזכרו", וכן הובא בשם רב חסדא לגבי הסמ"ך ב"כי לעולם חסדו"; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|ב_נז}} '''אין למנות שליח ציבור שאינו מבטא נכון את האותיות.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ח, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן נג סעיף יב , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי, שהחיפנים והבישנים והטבעונים שאין לשונם ערוך פסולים לירד לפני התיבה, ואם היה לשונו ערוך מותר; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ב_נח}} '''העוסק בקריאת הלל או במגילה בציבור אינו מפסיק לענות אמן וקדיש כדרך שאינו מפסיק בתפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות מגילה, פרק ג, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן תכב סעיף ו. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שאין מפסיקין בהלל ובמגילה כבתפילה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ב_נט}} '''יש לקרוא את המגילה בזמנה כסדרה וכנוסחה, ולברך עליה כברכת ההלל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות מגילה, פרק ב, הלכה א , שו"ע או"ח סימן תרצ סעיף ו , סמ"ג עשין ד <קטע סוף=טז ב/> ==דף יז עמוד א== <קטע התחלה=יז א/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שיש לקרוא כתקנתה וכסדרה, כדין הלל שיש לו סדר קבוע, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יז עמוד א<span class="yerum-runnum">33</span></div> דכתיב בה: ([[אסתר ט כז]]) "ככתבם" ברם בהלילא {{ירו"מ-הדגשה|מנלן}}? בגין דכתיב: ([[תהילים קיג ג]]) "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'". {{ירו"מ-הדגשה|והגאולה היא זריחת שמש לישראל. וכמו שזריחת השמש היא בסדר קבוע, כך לגאולתם של ישראל יש סדר קבוע}}. מה {{ירו"מ-ביאור|איך}} את שמע מינה? {{ירו"מ-ביאור|איך אתה מוכיח מכאן שצריך לקרא את פרקי ההלל לפי הסדר}} אמר רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]]: עוד היא {{ירו"מ-ביאור|פרקי הגאולה}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#סדר לעתיד לבוא: משיח, גוג ומגוג, תחיית המתים|אמורה על {{ירו"מ-הדגשה|ה}}סדר{{ירו"מ-הוסר| בצאת ישראל ממצרים לשעבר}}.]] ([[תהילים קיד א]]) "בצאת ישראל ממצרים" לשעבר. ([[תהילים קטו א]]) "לא לנו ה' לא לנו" לדורות הללו. ([[תהילים קטז א]]) "אהבתי כי ישמע ה' את קולי" לימות המשיח. ([[תהילים קיח כז]]) "אסרו חג בעבותים" לימות גוג ומגוג. ([[תהילים קיח כח]]) "אלי אתה ואודך" לעתיד לבוא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: אף מי שהתקין את התפילה, {{ירו"מ-הוסר|הזאת }}על הסדר התקינה: {{ירו"מ-הדגשה|והקורא למפרע לא יצא}}. שלש ברכות ראשונות ושלש ברכות האחרונות, שבחו של מקום. והאמצעיות, צרכן של בריות, {{ירו"מ-הדגשה|וכל בקשה תלויה בקדמתה}}. חננו דיעה! {{ירו"מ-הדגשה|אחר ש}}חננתנו דעה, רצה תשובתינו! רצית תשובתינו, סלח לנו! סלחת לנו, גאלינו! גאלתנו, רפא חליינו! ריפית חליינו, ברך שנותינו! בירכת שנותינו, קבצינו! קיבצתנו, שופטינו בצדק! שפטתנו בצדק, הכנע קמינו! הכנעת קמינו, צדקינו במשפט! צידקתנו, בנה ביתך {{ירו"מ-ביאור|ואת צמח דוד עבדך היו כוללים עימה, כדי שיהיו שמונה עשרה ברכות אחר שהוסיפו את ברכת למלשינים.}} ושמע עתירתינו ורצינו בתוכו! לית צורכה {{ירו"מ-ביאור|וכי לא היה צריך לאמר בסדר שונה}} {{ירו"מ-הוסר|דבנה}} בנה ביתך {{ירו"מ-הדגשה|ורצינו בתוכו}} ושמע עתירתינו? {{ירו"מ-הוסר|ורצינו בתוכו }}אלא כמה דאישתעי קרייא, {{ירו"מ-ביאור|כמו הסדר שמופיע בפסוק}} כן אשתעייא מתניתא, {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[ישעיהו נו ז]]) "והביאותים אל הר קדשי ושימחתים בבית תפילתי {{ירו"מ-הדגשה|עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי}}" אמר רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: {{שוליים|ב_ס}}מאה ועשרים זקנים, ומהם שמונים וכמה נביאים, התקינו את [[תפילת_שמונה_עשרה_בנוסח_ארץ_ישראל_על-פי_גניזת_קהיר| התפילה הזאת.]] ומה ראו לסמוך "האל הקדוש" ל"חונן הדעת"? על שם ([[ישעיהו כט כג]]) "והקדישו את קדוש יעקב" מה כתיב בתריה? ([[ישעיהו כט כד]]) "וידעו תועי רוח בינה". דיעה לתשובה? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[ישעיהו ו י]]) "השמן לב העם הזה, ואזניו הכבד ועיניו השע, {{ירו"מ-הדגשה|פן יראה בעניו ןבאזניו ישמע}},{{ירו"מ-הוסר|וגו עד}} {{ירו"מ-הוסר|ולבבו}} לבבו יבין ושב" תשובה לסליחה? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[ישעיהו נה ז]]) "וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" סליחה לגאולה? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[תהילים קג ג]]) "הסולח לכל עווניכי, הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי". ויאמר רופא חולים קדמיי? {{ירו"מ-ביאור|קדם לגאולה כמו בפסוק}} אמר רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}}: מפני מה התקינו גואל ישראל ברכה שביעית? ללמדך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית. {{ירו"מ-הדגשה|מניין? אמר}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] בשם רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]], {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[תהילים קכו א]]) "שיר המעלות. בשוב ה' את שיבת ציון" שירה שביעית היא, להודיעך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית. אמר רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]]: מפני מה התקינו רופא חולים ברכה שמינית? כנגד המילה שהיא לשמונה, על שם: ([[מלאכי ב ה]]) "בריתי היתה אתו החיים {{ירו"מ-הדגשה|והשלום}}" אמר רבי אלכסנדרי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלכסנדרי|°]]: מפני מה התקינו מברך השנים ברכה תשיעית? כנגד {{ירו"מ-הדגשה|הקול התשיעי, שנאמר}}: ([[תהילים כט ה]]) "קול ה' שובר ארזים", שהוא עתיד לשבר כל בעלי שערים. {{ירו"מ-ביאור|שהגשם מוזיל את התבואה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]] בשם רבי אחא בר חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אחא בר חנינא|°]]: מה ראו לסמוך מברך השנים למקבץ נדחי ישראל? על שם {{ירו"מ-הדגשה|מה שנאמר}}: ([[יחזקאל לו ח]]) "ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל", למה? "כי קרבו לבוא". נתקבצו הגליות והדין נעשה, הזידים נכנעין והצדיקים שמחים. ותני עלה: כולל של מינים ושל רשעים במכניע זידים. ושל גרים ושל זקנים במבטח לצדיקים. ושל דוד בבונה ירושלים. {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[הושע ג ה]]) "אחר ישובו בני ישראל, ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם". רבנן אמרי: אהן מלכא משיחא, אין מי חייא הוא, {{ירו"מ-ביאור|מלך המשיח אם מהחיים הוא}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#שמו של המשיח|דוד שמיה.]] אין מי דמכייא הוא, {{ירו"מ-ביאור|אם מהמתים הוא שיקום לתחיה}} דוד {{ירו"מ-הוסר|שמיה}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}}. אמר רבי תנחומא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחומא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}}: אנא אמרית טעמא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[תהילים יח נא]]) {{ירו"מ-ביאור|"מגדול ישועות מלכו}} ועושה חסד למשיחו לדוד {{ירו"מ-ביאור|ולזרעו עד עולם"}} רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: צמח שמו. רבי יודן בריה דרבי אייבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן בריה דרבי אייבו|°]] אמר: מנחם שמו. אמר חנינה בריה דרבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#חנינה בריה דרבי אבהו|°]]: ולא פליגי: חושבניה {{ירו"מ-ביאור|גמטריא}} דהדין כחושבניה דהדין, הוא צמח הוא מנחם. ודא מסייעא להו ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יודן בריה דרבי אייבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן בריה דרבי אייבו|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#חורבן הבית ולידת המשיח|עובדא הוה בחד יהודאי,]] דהוה <span id="דף_יז_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף יז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בירושלמי מסכת ברכות, דף י"ז עמוד א'. אנחנו מתחילים טיפה מהדף הקודם, השורה האחרונה של הדף הקודם. אמרנו שב-קריאת שמע צריך לקרוא לפי הסדר לא למפרע, כיוון שכתוב "והיו הדברים האלה", שיהיו בהוויותן יהיו, כלומר כמו שהם כתובים. תני, יש לנו ברייתא שאומרת שאף בעל הלל בקריאת המגילה כן, כלומר גם הלל צריך לקרוא לפי הסדר וגם מקרא מגילה צריך להיות לפי הסדר. אומרת הגמרא, קריאת מגילה זה ברור, כתוב שם '''"ככתבם"''' - אם ככתבם, כמו שזה כתוב ככה צריך לקרוא. ברם בהלילא מנלן? כלומר למה בהלל צריך לקרוא לפי הסדר, הרי זה כמה פרשות סך הכל, כמה פרקי תהילים. אומרת הגמרא: בגין דכתיב '''"ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'"'''. כלומר הגאולה זה זריחת שמש של ישראל, השמש זורחת במזרח שוקעת במערב, יש לה סדר קבוע, אז גם צריך לקרוא את זה. שואלת הגמרא: מה את שמע מינה? הרי מה שאנחנו קוראים זה פרקי תהילים - למה את פרקי תהילים צריך לקרוא לפי הסדר? מה הקשר? אמר רבי אבון: '''עוד היא אמורה על סדר''' הפרשיות. כלומר הגאולה עצמה, הפרשיות, הפרקים, פרקי תהילים שבאים לציין את הגאולה שאנחנו אומרים בהלל הם עצמם על סדר הגאולה, הם אומרים את סדר הגאולה. הפרשה הראשונה זה '''"בצאת ישראל ממצרים"''', זה מתאר את הגאולה שהייתה בצאת מצרים, הגאולה לשעבר. '''"לא לנו ה' לא לנו"''' - זה לדורות שלנו. '''"אהבתי כי ישמע ה' את קולי"''' - זה לימות המשיח. '''"אסרו חג בעבותים"''' - זה לימות גוג ומגוג. '''"אלי אתה ואודך"''' - זה לעתיד לבוא. זה מה שלפי הסדר, לכן אי אפשר להקדים את המאוחר. אמר רב אחא בשם רבי יהושע בן לוי: '''אף מי שהתקין את התפילה''' - כלומר תפילת שמונה עשרה - '''על הסדר התקינה''', ולכן מי שקורא למפרע לא יצא. '''שלש ברכות ראשונות ושלש ברכות האחרונות, שבחו של מקום''', '''והאמצעיות, צרכן של בריות''', וכל בקשה תלויה בקודמתה. כלומר כל אחת תלויה בעצם הקודמת. חננו דעה - מה זה חונן אדם דעת? אחרי שחוננתנו דעה, רצית תשובתנו, ותשובתנו - סלחת לנו, סלחת לנו - גאלתנו, גאלתנו - ריפית חלינו, ריפית חלינו - בירכת שנותינו, בירכת שנותינו - קיבצתנו, קיבצתנו - שפטתנו בצדק, שפטתנו בצדק - הכנעת קמינו, הכנעת קמינו - צידקתנו, בנה ביתך ושמע עתירתינו ורצינו בתוכו. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף יז עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''ברם בהלילא.''' מ"ט וקאמר בגין דכתיב ממזרח שמש ועד מבואו מהולל שם ה' מהולל שם ה' ממזרח שמש עד מבואו. הכי גריס לה לקמן בריש פ"ב דמגילה. כלומר דה"ק שצריך שיהא מהולל שם ה' כממזרח שמש ועד מבואו כמו שהן כסדר ולא יהפכו כך צריך להלל על הסדר '''מה את שמע מינה.''' כלומר ומה הוא שמקפיד שיאמר על הסדר אם הפסוקים לבד או אף הפרשיות וקאמר ר' אבון עוד היא אמורה על הסדר כלומר גם הפרשיות שלה הן על הסדר ולא יקדים המאוחר למוקדם כדמפרש ואזיל דפרשה הראשונה מדברת לשעבר ולא לנו וכו' '''לימות גוג ומגוג.''' שיעשה עמנו נפלאות וצריך לכפול החג בהודאה כעבותים הללו '''לעתיד לבא.''' לתחיית המתים ואז ג"כ אודך כמו עתה '''אף מי שהתקין את התפלה וכו'.''' כלומר ואף התפילה שכל ברכות האמצעיות בקשה להבא הן מ"מ על הסדר הזה אנחנו מבקשין תעשה עמנו כמו שעשית לשעבר כדמפרש ואזיל לקמיה '''חנינו דעה חננתנו דיעה.''' כלומר חננו דיעה כמו שחננתנו לשעבר וכן כולם '''ורצינו בתוכו.''' וכצ"ל לית צורכה דשמע עתירתינו ובנה ביתך ורצינו בתוכו. כלומר וכי לא כך היה צריך לומר על הסדר בתחילה שמע עתירתינו ואח"כ ובנה וכו' אלא כמה דאישתעי קרייא וכו' כמו שהוא כתוב בקרא בתחילה והביאותים אל הר קדשי זה בנין הבית ואח"כ ושמחתים בבית תפילתי שאשמע תפלתם וישמחו ואח"כ עולותיהם וזבחיהם לרצון '''יבין ושב.''' אחר שיבין ושב '''הסולח וגו' הגואל.''' וכתיב סליחה וגאולה בחד קרא ופריך ואם כן ויאמר רופא חולים קודם הגאולה כדכתיב הרופא הגואל וקאמר ר' אחא מפני שהגאולה צריכה להיות ברכה שביעית '''כנגד המילה.''' שצריכה רפואה כדרש הכתוב בריתי היתה אתו ואני נתתי לו החיים '''כנגד קול ה' שובר ארזים.''' שהוא השם התשיעי שבמזמור ושובר ארזים רמז על בעלי שערים המייקרים את התבואה ומפקיעין את השער '''למה כי קרבו לבא.''' הגליות אלמא קבוץ גליות בעת שנתברכו השנים '''והדין נעשה.''' כדכתיב ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך וכתיב ואשיבה שפטיך כבראשונה '''והזדים נכנעים.''' כדכתיב ושבר פושעים וחטאים יחדיו יכלו והצדיקים שמחים דכתיב וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק ולכך הם תכופים זו אחר זו '''אחר ישובו בני ישראל.''' לירושלים ואז ובקשו וגו' '''אין מי חייא.''' אם מן החיים הוא יהיה שמו דוד ואם מן המתים הוא יהיה דוד בעצמו '''למשיחו לדוד.''' לעולם דוד הוא משיחו '''הוא צמח הוא מנחם.''' הכל אחד כפי הגימטריא '''ודא מסייעא להו.''' האי עובדא דלקמן דקאמר מנחם שמיה והובא מעשה הזאת באיכה רבתי</div> <div class="yerum-leiden-text">דכת' בה ככתבם · ברם בהלילא כגון דכת' ממזרח שמש ועד מבואו מהולל שם ייי · מה את שמע מינה אמ' ר' אבון עוד היא אמורה על סדר כצאת יש' ממצר' לשעבר · לא לנו ייי לא לנו לדורות הללו · אהבתי כי ישמע ייי את קולי לימות המשיח · אסרו חג בעבותים לימות גוג ומגוג · אלי אתה ואודך לעתיד לבוא · ר' אחא בשם ר' יהושע בן לוי אף משהתקינו זאת התפילה הזאת על הסדר התקינה · שלש ברכות ראשונות ושלש ברכות האחרונות שבחו שלמקום והאמצעיות צרכן שלבריות · חננו דיעה · חננתנו דיעה · רצה תשובתינו · רצית תשובתינו · סלח סלחת לנו · גאלינו · גאלתנו · רפא חליינו · ריפית חליינו · ברך שנותינו · בירכת שנותינו · קבצינו · קיבצתנו · שופטיינו בצדק · שפטותנו בצדק · הכנע קמיינו · הכנעת קמיינו · צדקינו במשפט · צידקתנו · בנה ביתך ושמע עתירתנו · ורצינו בטובך · לית צורכיה דבנה ביתך ושמע עתירתינו ורצינו בטובך · לא כמה דאישתעי קרייא כן אשתעייא מתניתא · והביאותים אל הר קדשי ושימחתים בבית תפילתי · דמ' ר' ירמיה מאה ועשרים זקינים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת · ומה ראו לסמוך על הקדוש לחונן הדעת על שם והקדישו את קדוש יעקב · מה כת' בתריה וירעו תועי רוח בינה · דיעה לתשובה השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע וגו' עד · ולבבו יבין ושב · תשובה לסליחה ויטוב אל יי' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח · סליחה לגאולה · הסולח לכל עוונכי ‸ הגואל משחת חייכי · ויאמר רופא חולים קדמיי · דמ' ר' אחא מפני מה התקינו גואל יש' ברכה שביעית · ללמדך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית ‾ ר' יונה בשם ר' אחא שיר המעלות בשוב יי' את שבות ציון · שירה שביעית היא · להודיעך שאין יש' נגאלין אלא בשביעית · דמ' ר' חייא בר אבא מפני מה התקינו רופא חולים ברכה שמינית כנגד המילה על שם בריתי היתה אתו החיים · דמ' ר' אלכסנדרי מפני מה התקינו מברך השנים ברכה תשיעית כנגד קול יי' שובר ארזים · שהוא עתיד לשבר כל בעלי שערים · ר' לוי בשם ר' אחא בר חנינא מה ראו לסמוך מברך השנים למקבץ נדחי יש' על שם ואתם הרי יש' ענפכם תתנו ופירייכם תשאו לעמיי יש' · למה כי קרבו לבוא · נתקבצו הגליות והדין שעשה הזידים כנגעים והצדיקים שמחים · ותני עלה כולל מלשינים ולרשעים במכניע זדים · ושלגרים ושלזקינים במ' במבטח לצדיקים · ושלדוד נבועה ירגב · אחר ישובו בני יש' ובקשו את יי' אלהיהם ואת דוד מלכם · רבנן אמרי אהן מלכא משיחא אין מן חייא הוא דוד שמיה · אין מן דמכייא הוא דוד שמיה · דמ' ר' תנחומא אנא אמרית טעמ' ועושה חסד למשיחו לדוד · ר' יהושע בן לוי דמ' יצמח שמו · ר' יודן בריה דר' אייבו דמ' מנחם שמו · דמ' חנניה בריה דר' אבהו ולא פליגן חושבניה דהדין ‸ הוא יצמח הוא מנחם · ודא מסייעא להן דמ' ר' יודן בריה דר' אייבו עובדא הוה בחד יהודאי דהוה</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אומרת הגמרא: וכי לא היה צריך לומר בסדר שונה? הרי קודם כל צריך לומר "בנה ביתך" ואחרי זה "רצנו בתוכו" ואז "שמע תפילתנו". למה אנחנו עושים בסדר הפוך? '''אלא כמה דאישתעי קרייא, כן אשתעייא מתניתא''', כלומר יש פסוק וכמו שהפסוק מציין את סדר הדברים, ככה בעצם גם נאמר במשנה. מה הפסוק? '''"והביאותים אל הר קדשי ושימחתים בבית תפילתי"''' - ורק אחרי זה "העלו זבחיכם לרצון על מזבחי". אמר רבי ירמיה: '''מאה ועשרים זקנים, ומהם שמונים וכמה נביאים''' - כלומר סנהדרין גדולה - '''התקינו את התפילה הזאת'''. ומה ראו לסמוך "האל הקדוש" ל"חונן הדעת"? על שם '''"והקדישו את קדוש יעקב"''', מה כתיב בתריה? '''"וידעו תועי רוח בינה"'''. כן, אומרים שבינה, דעת, זה מיד סמוך לקדושה. דיעה לתשובה - דכתיב '''"השמן לב העם הזה, ואזניו הכבד ועיניו השע"''', ובהמשך של זה - '''"לבבו יבין ושב"'''. כלומר בינה ומיד אחרי זה תשובה. תשובה לסליחה - דכתיב '''"וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח"'''. סליחה לגאולה - דכתיב '''"הסולח לכל עווניכי, הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי"'''. שואלת הגמרא: אם זה ככה, אתה רואה שרפואה קודמת לגאולה, אז למה אמרנו הפוך? '''ויאמר רופא חולים קדמיי''' - כמו הפסוק. אמר רב אחא: '''מפני מה התקינו גואל ישראל ברכה שביעית? ללמדך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית'''. מנין? עונה רבי יונה בשם רב אחא, דכתיב '''"שיר המעלות. בשוב ה' את שיבת ציון"''', וזה שיר המעלות השביעי, כלומר ברשימה של שיר המעלות שמופיעים ברצף אז זה השביעי - ללמדך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית. אמר רבי חייא בר אבא: '''מפני מה התקינו רופא חולים ברכה שמינית? כנגד המילה שהיא לשמונה''', כלומר בברית מילה צריך לבקש גם רפואה לתינוק, על שם '''"בריתי היתה אתו החיים"'''. אמר רבי אלכסנדרי: '''מפני מה התקינו מברך השנים ברכה תשיעית? כנגד קול ה'''' התשיעי - בפרק "הבו לה'" קוראים "קול ה' בכח" וכולי. '''"קול ה' שובר ארזים"''', שהוא עתיד לשבר כל בעלי השערים - כלומר אלה שעוצרים פירות, שקונים את כל הפירות מהגרנות, מחביאים אותם כדי שהמחיר יתייקר ויהיה מחסור ואז יכולים למכור ביוקר. אז כשהקדוש ברוך הוא מוריד גשם, זה פוגע בהם, זה מוריד את המחיר של התבואה. אמר רבי לוי בשם רבי אחא בר חנינא: מה ראו לסמוך מברך השנים למקבץ נדחי ישראל? על שם '''"ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל"''', למה? '''"כי קרבו לבוא"'''. כלומר בעצם אנחנו רואים שיש איזה קשר בין שהארץ נותנת פירות לבין קיבוץ גלויות שהוא יבוא מיד אחר כך, כמו שראינו באמת בהיסטוריה, שקודם כל הארץ התחילה לפרוח ומיד אחרי זה התחיל קיבוץ הגלויות שזכינו לו ברוך השם. נתקבצו הגליות והדין נעשה, הזידים נכנעין והצדיקים שמחים. ותני עלה: כולל של מינים ושל רשעים במכניע זידים, כלומר באותה ברכה של מכניע זדים כולל גם המינים וגם הרשעים. ושל גרים ושל זקנים במבטח לצדיקים, ושל דוד בבונה ירושלים. כמו שאנחנו אומרים '''"אחר ישובו בני ישראל, ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם"'''. רבנן אמרי: אהן מלכא משיחא, אין מי חייא הוא - כלומר אם זה אדם מהחיים - דוד שמיה, קראו לו דוד. אין מי דמכייא הוא - כלומר אם זה אדם שמת ויקום לתחייה - דוד שמיה, כלומר דוד עצמו. אמר רבי תנחומא: אנא אמרית טעמא - אני אגיד מקור לכך שבעצם דוד הוא הגואל - דכתיב '''"ועושה חסד למשיחו לדוד"''', הם ניתקו את ההמשך "ולזרעו עד עולם" כאילו שם פסיק, אז כאילו "משיחו" זה דוד. רבי יהושע בן לוי אמר: צמח שמו. רבי יודן בריה דרבי אייבו אמר: מנחם שמו. אמר חנינה בריה דרבי אבהו: ולא פליגי - אין מחלוקת בין הדעה שאומרת מנחם לבין הדעה שאומרת צמח - חושבניה דהדין כחושבניה דהדין, כלומר שניהם בגימטריה אותו מספר, הוא צמח הוא מנחם. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יז עמוד א''' {{שוליים|ב_ס}} '''יש לסמוך ברכת "אתה חונן לאדם דעת" לברכת "האל הקדוש" בתפילת שמונה עשרה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק א, הלכה ד , טור או"ח סי' קיב, טור או"ח סי' קיג, סמ"ג עשין יט <קטע סוף=יז א/> ==דף יז עמוד ב== <קטע התחלה=יז ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כתקנת אנשי כנסת הגדולה שהתקינו לסמוך "האל הקדוש" ל"חונן הדעת", כדברי הירושלמי מקור סמיכות "וידעו תועי רוח בינה" אחר "והקדישו את קדוש יעקב", וכן נפסק ברמב"ם ובטור. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יז עמוד ב<span class="yerum-runnum">34</span></div> קאים רדי, {{ירו"מ-ביאור|שהיה חורש}} געת תורתיה קומוי. עבר חד ערביי ושמע קלה. אמר לו: בר יודאי, בר יודאי! שרי תורך ושרי קנקנך, {{ירו"מ-ביאור|התר את השור והמחרשה}} דהא חריב בית מקדשא. געת זמן תניינות, {{ירו"מ-ביאור|געתה פעם שניה}} אמר לו: בר יודאי, בר יודאי! קטור תוריך וקטור קנקניך, {{ירו"מ-ביאור|חזור ורתום את הפרה למחרשה}} דהא יליד מלכא משיחא. אמר לו: מה שמיה? אמר לו: מנחם. {{ירו"מ-הוסר|אל }}ומה שמיה דאבוי? אמר לו: חזקיה. {{ירו"מ-הדגשה|מהיכן}}{{ירו"מ-הוסר| אל מן הן}} הוא? אמר לו: מן בירת מלכא דבית לחם יהודה. אזל זבין תורוי וזבין קנקנוי, {{ירו"מ-ביאור|מכר את הפרה ואת המחרשה}} ואיתעביד זבין {{ירו"מ-ביאור|נעשה מוכר}} לבדין למיינוקא. והוה עייל קרייה {{ירו"מ-ביאור|נכנס לכפר}} ונפקא קרייה, {{ירו"מ-ביאור|ויוצא מכפר}} עד דעל לההוא קרתא. {{ירו"מ-ביאור|עד שהגיע לאותו כפר}} והויין כל נשייא זבנן {{ירו"מ-ביאור|והיו כל הנשים קונות}} ואימה דמנחם לא זבנה. שמע קלן דנשייא אמרין: אימיה דמנחם, אימיה דמנחם! איתיי זובנין לברך! {{ירו"מ-ביאור|בואי קני לבנך}} אמרה: בעייא אנא מיחנקוניה סנאיהון דישראל, {{ירו"מ-ביאור|אני רוצה לחנוק את שונאי ישראל}} דביומא דאיתיליד איחרוב בית מוקדשא. אמר לה: רחיציא {{ירו"מ-ביאור|מאמינים אנן}} {{ירו"מ-הוסר|אנן }}דברגליה חריב וברגליה מתבניי. אמרה ליה: לית לי פריטין. {{ירו"מ-ביאור|אין לי כסף}} אמר לה: {{ירו"מ-הוסר|והוא }}מה {{ירו"מ-ביאור|לא}} איכפת {{ירו"מ-הוסר|ליה}} לי, איתיי זובנין ליה! {{ירו"מ-ביאור|בואי קני לו}} אין לית קומך יומא דין, בתר יומין אנא אתי ונסיב. {{ירו"מ-ביאור|אם אין לך כעת, פעם הבא תשלמי לי}} בתר יומין עאל לההיא קרתא. אמר לה: מהו מיינוקא עביד? אמרה ליה: מן שעתא דחמיתני, {{ירו"מ-ביאור|משעה שראיתה אותי}} אתון רוחין ועלעולי וחטפיניה מן ידיי. {{ירו"מ-ביאור|באה רוח סערה וחטפה אותו מידי}} אמר רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבין|°]]: מה לנו ללמוד מן הערבי הזה {{ירו"מ-הדגשה|שביום החורבן נולד המשיח}}? ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}לא מקרא מלא הוא, {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[ישעיהו י לד]]) "והלבנון באדיר יפול" מה כתיב בתריה? ([[ישעיהו יא א]]) "ויצא חוטר מגזע ישי" אמר רבי תנחומא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחומא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}}: מפני מה התקינו שומע תפילה ברכה חמש עשרה? כנגד {{ירו"מ-הדגשה|האזכרה החמש עשרה}} ([[תהילים כט י]]) "ה' למבול ישב", שהוא כולה {{ירו"מ-ביאור|שהתפילה מונעת}} את הפורענות מלבוא לעולם. {{ירו"מ-הדגשה|מפני מה קדמה}} עבודה להודייה? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[תהילים נ כג]]) "זובח תודה יכבדנני, ושם דרך אראנו בישע אלהים", {{ירו"מ-הדגשה|קדם זובח תודה, ואחר כך יכבדני}}. וחותם בשלום, שכל הברכות חותמיהן שלום. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן חלפתא: אין לך כלי שמחזיק ברכה יותר מן השלום. ומה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[תהילים כט יא]]) "ה' עוז לעמו יתן ה', יברך את עמו בשלום". {{שוליים|ב_סא}}קרא וטעה, יחזור למקום שטעה. טעה בין {{ירו"מ-הוסר|כתיבת}}{{ירו"מ-הדגשה|וכתבתם של פרשה}} הראשונה לשנייה, חוזר {{ירו"מ-הוסר|לכתיבת}}{{ירו"מ-הדגשה|לוכתבתם}} הראשונה. טעה ואינו יודע היכן טעה, יחזור כבתחילה למקום הברור לו. דלמא: {{ירו"מ-ביאור|את זה מספרים}} רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} ורבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} סלקון מיעבד גנוניה {{ירו"מ-ביאור|הלכו להכין את החופה}} דרבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}. שמעון קליה דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שיושב ודורש. אמרין}}: אי מחדית מילה, {{ירו"מ-ביאור|אם יחדש דבר}} {{ירו"מ-הוסר|אמרין }}מן נחית {{ירו"מ-ביאור|מי ילך}} שמע לה מיניה? אמרין: וייחות רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} דהוא זריז סגין. נחית וסליק אמר לון: כן אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: קרא ומצא עצמו ב"למען", חזקה כוין. רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} ורבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב אחא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא רובא|°]]: נתפלל ומצא עצמו ב"שומע תפילה", חזקה כוין. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: נתפלל ולא כוין לבו, אם יודע שהוא חוזר ומכוין את לבו, יתפלל, ואם לאו, אל יתפלל. אמר רבי חייא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#אמוראים שלא כיוונו בתפילה|אנא מן יומי לא כוונית,]] אלא חד זמן בעי מכוונה {{ירו"מ-ביאור|פעם אחת רציתי לכוון}} והרהרית בלבי ואמרית: מאן עליל קומי מלכא קדמי? ארקבסה אי ריש גלותא. {{ירו"מ-ביאור|ובמקום לחשוב על התפילה, הרהרתי בליבי: מי נכנס ראשון למלך — השר הממונה על היהודים או ראש הגולה}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: אנא מנית אפרוחיא. {{ירו"מ-ביאור|ספרתי אפרוחים}} רבי אבון בר חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבון בר חייא|°]] אמר: אנא מנית דימוסיא. {{ירו"מ-ביאור|ספרתי שורות לבנים}} אמר רבי מתניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי מתניה|°]]: אנא מחזק טיבו {{ירו"מ-ביאור|אני מחזיק טובה}} לראשי, דכד הוה מטי "מודים", הוא כרע מגרמיה. {{ירו"מ-ביאור|כשמגיע זמן מודים הוא כורע מעצמו}} <br><br> <span id="דף_יח_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף יח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> ודא מסייעא להו, דמר רבי יודן בריה דרבי אייבו: '''עובדא הוה בחד יהודאי, דהוה קאים רדי''', היה איזה סיפור, יהודי אחד עומד וחורש, '''געת תורתיה קומוי''', השור שלו געה. '''עבר חד ערביי ושמע קלה'''. אמר לו: '''בר יודאי, בר יודאי! שרי תורך ושרי קנקנך''', כלומר תתיר את השור, תתיר את המחרשה, '''דהא חריב בית מקדשא''', בית המקדש נחרב. '''געת זמן תניינות''', השור געה פעם נוספת, אמר לו: '''בר יודאי, בר יודאי! קטור תוריך וקטור קנקניך, דהא יליד מלכא משיחא'''. כלומר, באותו רגע שבית המקדש נחרב גם משיח נולד, אז לכן אתה יכול להמשיך לחרוש. אמר לו: מה שמיה? אמר לו: מנחם. ומה שמיה דאבוי? אמר לו: חזקיה. מנייך הנהו? אמר לו: מן בירת מלכא דבית לחם יהודה, אחת הערים, בבית לחם יהודה. אזל זבין תורוי וזבין קנקנוי, הוא מכר את הציוד שלו, את המחרשה, את הפרות. ואיתעביד זבין לבדין למיינוקא, הוא התחיל להיות סוחר שמוכר בגדים לתינוקות. והוה עייל קרייה ונפקא קרייה, כלומר היה נכנס לכפר, יוצא מכפר, עובר מכפר לכפר, עד דעל לההוא קרתא, עד שהוא הגיע לכפר שבו היה מנחם. והויין כל נשייא זבנן ואימה דמנחם לא זבנה, כלומר כל הנשים רצו לקנות ואמא של מנחם לא באה לקנות. שמע קלן דנשייא אמרין: אימיה דמנחם, אימיה דמנחם! איתיי זובנין לברך! בואי תקני לבן שלך. אמרה: '''בעייא אנא מיחנקוניה סנאיהון דישראל''', יוצא ששונאי ישראל יחנקו, '''דביומא דאיתיליד איחרוב בית מוקדשא''', באותו יום שנולד בית המקדש נחרב. אמר לה: '''רחיציא דברגליה חריב וברגליה מתבניי''', אנחנו מאמינים שלרגליו בית המקדש נחרב ולרגליו ייבנה. אמרה ליה: לית לי פריטין, אין לי כסף. אמר לה: '''מה איכפת לי, איתיי זובנין ליה!''' לא אכפת לי, בואי תקני. '''אין לית קומך יומא דין, בתר יומין אנא אתי ונסיב''', אם אין לך כסף היום, אחרי כמה ימים אני אבוא ואקח. '''בתר יומין עאל לההיא קרתא''', אחרי כמה ימים הוא חזר לאותו מקום. אמר לה: מהו מיינוקא עביד? מה התינוק עושה? אמרה ליה: '''מן שעתא דחמיתני, אתון רוחין ועלעולי וחטפיניה מן ידיי''', כלומר מאותו יום שראית אותי, בוכות וסערות חטפו אותו ממני. אמר רבי בון: '''מה לנו ללמוד מן הערבי הזה''', כלומר אנחנו לא צריכים ראיה מאיזה ערבי שבאותו יום שבית המקדש נחרב גם נולד המשיח, '''ולא מקרא מלא הוא''': '''"והלבנון באדיר יפול"''', מה כתיב בתריה? '''"ויצא חוטר מגזע ישי"'''. כלומר, באותו זמן שבית המקדש נחרב גם בעצם מתחילה הגאולה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף יז עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''קאים רדי.''' היה עומד וחורש וצעק השור שלו צעקה אחת וא"ל ערבי א' שעבר לפניו יהודאי תתיר צמד השורים וקנקן המחרישה שלך ותניח מלחרוש מפני שהיום חרוב בית המקדש שלכם ואחר כך שצעק עוד פעם שנית א"ל קשור שורך ותחרוש מפני שבו ביום נולד מלך המשיח שלכם '''מן הן.''' מאיזה מקום הוא '''ואי אעביד זבן לבדים למיינוקא.''' ועשה עצמו מוכר הלבדין והמטפחות שכורכין בהם התינוקות והיה עולה למקום ויוצא למקום עד שבא לאותו המקום שאמר לו הערבי והיו כל הנשים לוקחין ממנו הלבדין ואמו של מנחם לא באת לקנות ושמע קול הנשים אומרות וקוראות לה אימיה דמנחם תבא הנה ותקנה בשביל בנך והיתה עונה אותן אני הייתי רוצה לחנקו לשונא ישראל וכלפי התינוק היתה מכנה כן לפי שביום שנולד נחרב בית המקדש ואמר לה האיש הזה בטוח אני שכשם שנחרב ביומו כך עתיד להבנות ביומו ובא ותקנה לו ואמרה לו אין לי מעות וא"ל ומה איכפת לי קח עתה בשבילו ואם אין לך מעות אבוא פעם אחרת לכאן ואקח המעות לאחר ימים בא וחזר להמקום ושאל על אותו התינוק מה הוא עושה ואמרה לו מן השעה שראית אותי ודברנו ממנו בא רוח סערה וחטפה אותו מידי והשיאו ונעלם מעיני '''מה לנו ללמוד מן הערבי הזה.''' שאמר שנולד באותו היום והלא מקרא מלא הוא והלבנון באדיר יפול זה בית המקדש ואז מיד ויצא חטר מגזע ישי ויוולד מלך המשיח '''כנגד ה' למבול ישב.''' שבו השם הט"ו שבמזמור ועל שם שהוא שומע תפלה וכולה ומעכב את הפורענות מלבא לעולם כמו שנשבע מלהביא עוד המבול '''עבודה להודייה.''' כלומר ואחר התפלה היא העבודה כמו שמפורש לעיל ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון ואחר העבודה הודייה כדכתיב זבח תודה אחר זביחה תן הודאה '''יותר מן השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן.''' העוז שהוא יתן להם הוא שה' יברך את עמו בשלום והוא הכלי המחזיק ברכה וזהו העוז והתוקף כמחזיק בדבר בכח ואין אדם יכול לחסר ממנו כלום '''בין כתיבת הראשונה.''' בין וכתבתם שבפרשה הראשונה לוכתבתם שבשניה חוזר להראשונה '''יחזור כבתחילה למקום הברור לו.''' אם ברור הוא לו איזה פסוק שאמר בודאי יחזור בתפלה לאותו פסוק וא"צ לחזור להקודם לו '''דלמא.''' מעשה בר' חייא וכו' שעלו לתקן חופתו של ר' אלעזר ושמעו קולו של ר' יוחנן יושב בבית המדרש ודורש '''אי מחדית מילה אמרין וכו'.''' אמרו אם יחדש איזה דבר מאן נחית ושמע לה ממנו ויאמר לנו ואמרו וירד ר' אלעזר שהוא זריז הרבה וירד מן המקום שהיו עסוקין לתקן שם והלך וחזר ועלה ואמר להן הכי אמר ר' יוחנן קרא וטעה באיזה מקום ולא ידע אם בראשונה או בשניה ומצא עצמו בלמען ירבו חזקה כיון ואמר שעל הרגל לשונו הוא הולך ואין צריך לחזור לפ' הראשונה '''ומצא עצמי בשומע תפלה.''' וכן הדין בתפלה אם מצא עצמו בשומע תפלה ויודע שאמר לשומע תפלה חזקה כיון ואמר עד הנה וא"צ לחזור להקודם '''אנא מן יומו לא כיונית.''' לפי שטרוד בהרהור תורה היה וכן כל אלו דלקמן '''ארקבסא.''' אלקפטא שהוא למעלה מריש גלותא וכלו' אם נכנסין להמלך לסדר ממטה למעלה או ממעלה למטה ואלקפטא קודם להריש גלותא '''אנא מניתי אפרוחייא.''' הפורחים מחמת הרהור התורה '''דימוסיא.''' שורות הבנין '''הוא כרע מגרמיה.''' ואף שאני טרוד בהרהור התורה '''מתני' נדבך.''' שורה של בנין אבנים כמו נדבכין דאבן גלל ואע"ג דמיסתפו דילמא נפלי ולא מצי מכווני לא הצריכו חכמים לרדת דק"ש לא בעי כוונה אלא פסוק ראשון בלבד וזה יכולין לכוין בקל</div> <div class="yerum-leiden-text">קאים עדי געת תורתיה קומוי עבר חד ערביי ושמע קלה · דמ' ליה בר יודאי בר יודאי שרי תורך ושרי קטקטך דהא חריב בית מוקדשא · געת זמן תנייתא · דמ' ליה בר יודאי בר יודאי קטור תוריך וקטור קטקטך דהא יליד מלכא משיחא · דמ' ליה מה שמיה מנחם · דמ' ליה ומה שמיה דאבוי · דמ' ליה חזקיה · דמ' ליה מן הן הוא · דמ' ליה מן בירת מלכא דבית לחם יהודה · אזל וזבין תורוי וזבין קטקטוי ואיתעביד זבין לבדין למייטוקא והוה עייל קרייה ונפק קיריה · עד דעל להוא קרתא והויין כל נשייא זבן ואימיה דמנחם לא זבנה · שמע קלן דנשייא אמרין אימיה דמנחם אימיה דמנחם איתיי זובנין לברך אין לית קומיך יומא דין בתר יומין למחר · אמרה בעייא אנא מיחנקוניה סנאיהון דיש' דביומא דאיתיליד איחרוב בית מוקדשא ‸ · דמ' לה הוא ליה איתיי זובנין ליה אין לית קומיך יומא דין בתר יומין אתא ואתי ונסיב · בתר יומין עאל להוא קרתא דמ' לה מהו מייטוקא עביד · אמרה ליה מן שעתא דחמיתבי אתון רוחין ועלעולין וחטפינה מן ידויי · דמ' לון מה לנו ללמוד מן הערבי הזה ולא מקרא מלא הוא והלבנון באדיר יפול · מה כת' בתריה ויצא חוטר מגזע ישי · דמ' ר' תנחומא מפני מה התקינו שומע תפילה ברכה חמש עשרה כנגד יי' למבול ישב שהוא כולה את הפורענות מלבוא לעולם · עבודה להודייה זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים · וחותם בשלום שכל הברכות חותמיהן ש שלום · דמ' ר' שמעון בן חלפותא אין לך כלי שמחזיק ברכה יותר מן השלום · ומה טעם יי' עז לעמו יתן יי' יברך את עמו בשלום · קרא וטעה יחזור למקום שטעה · טעה בין כתיבת הראשונה לשנייה חוזר לכתיבת הראשונה · טעה ואינו יודע היכן טעה יחזור כבתחילה · למקום הברור לו · דלמא ר' חייא ר' יסא ר' אמי סלקון מיעבד בגנגה דר' לעזר שמעין קליה דר' יוחנן אי מחדית מילה · אמרין מילויי שורה: בסופי שורות 3, 7, 33, 36 ה"א אחרונה מוארכת בגג ארוך (תועתקה כחלק מהמילה: כמה / לסליחה / עבודה / הראשונה); בסוף שורה 12 נו"ן+וי"ו מוארכות ("התקינו"); בסוף שורה 10 קו אופקי ארוך אחרי "בשביעית" (סומן ‾); בסופי שורות 16 ו-34 אות מקדימה של השורה הבאה ("במ'" לפני "במבטח", "ש" לפני "שלום"). בשורה 27, מעל "אין לית קומיך" ועד השוליים, נמתח קו אופקי דק. בשוליים הימניים לצד שורות 33–35 מספור מאוחר: "49" ואות עברית. כתיב: הכתב מבחין בבירור בין נו"ן חציונית (קו אנכי עם רגל שמאלה, כמו ב"מנחם") לבין טי"ת (קערה סגורה עם זרוע מסולסלת, כמו ב"וקטור"). על פי זה נקראו כאן "קטקטך"/"קטקטוי" (שורות 22, 23, 25) ו"מייטוקא"/"למייטוקא" (שורות 26, 30) בטי"ת ולא בנו"ן. "של" מחוברת: ושלגרים, ושלזקינים (16), ושלדוד (17). אי-התאמה לשומר־הדף של 007L: שם נרשם "לנו", ואילו העמוד הזה נפתח ב"סלחת"; ייתכן ששומר־הדף שם הוא "סלחת" או ש-007L מסתיים "סלח לנו". מן נחית שמע לה מיניה · אמרין וייחות ר' לעזר דהוא זריז סגין נחית וסליק אמ' לון כן אמ' ר' יוחנן קרא ומיצא עצמיו בלמען חזקה כיוין · ר' ליא ר' יסה בשם ר' אחא רובא נתפלל ומיצא עצמין בשומע תפילה חזקה כיוין · ר' ירמיה בשם ר' לעזר נתפלל ולא כיוין לבו אם יודע שהוא חוזר ומכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל · אמ' ר' חייא רובא אנא מן יומיי לא כוונית אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בליבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקבסה אי ריש גלותא · שמואל אמ' אנא מנית אפרוחיא · ר' בון בר חייא אמ' אנא מנית דימוסיא · אמ' ר' מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אמר רבי תנחומא: '''מפני מה התקינו שומע תפילה ברכה חמש עשרה?''' כנגד '''"ה' למבול ישב"''', כמו שהקדוש ברוך הוא כולה, מונע את הפורענות מלבוא לעולם, ככה התפילה מונעת את הפורענות מלבוא לעולם. עכשיו מפני מה קדמה עבודה להודיה - דכתיב '''"זובח תודה יכבדנני, ושם דרך אראנו בישע אלהים"''', קודם כל זובח תודה ואחר מכן יכבדנני. '''וחותם בשלום, שכל הברכות חותמיהן שלום'''. אמר רבי שמעון בן חלפתא: '''אין לך כלי שמחזיק ברכה יותר מן השלום'''. ומה טעם? דכתיב '''"ה' עוז לעמו יתן ה', יברך את עמו בשלום"'''. '''קרא וטעה, יחזור למקום שטעה''', ככה המשנה אמרה. אומרת הגמרא: '''טעה בין הראשונה לשנייה, חוזר הראשונה'''. כתיבתם כתיב בשני הפרשות, גם בשמע וגם בואם שמוע, אז חוזר לכתיבתם הראשונה. '''טעה ואינו יודע היכן טעה, יחזור כבתחילה למקום הברור לו'''. כלומר אם הוא יודע שאת זה ודאי הוא אמר, לשם הוא יחזור. דלמא: רבי חייא רבי יסא ורבי אמי סלקון מיעבד גנוניה דרבי אלעזר, כלומר הם הלכו לערוך את החופה של רבי אלעזר. שמעון קליה דרבי יוחנן שיושב ודורש. אמרין: '''אי מחדית מילה, מן נחית שמע לה מיניה?''' כלומר אם רבי יוחנן יחדש משהו, מי יגיד לנו? אמרין: '''וייחות רבי אלעזר דהוא זריז סגין''', כלומר רבי אלעזר בחור צעיר, גם קולט טוב, ילך מהר, ישמע, יחזור ויספר לנו מה רבי יוחנן חידש. נחית וסליק, אמר לון: כן אמר רבי יוחנן: '''קרא ומצא עצמו ב"למען", חזקה כוין'''. כלומר אם אדם אומר "שמע ישראל" ולא יודע בדיוק איפה, אבל פתאום הוא שומע שהוא אומר "למען יארכון ימיכם" - מסתמא הוא הגיע לסוף, לא חושבים שאולי הוא קפץ, כי מסתמא שגרת לשון, כך הוא רגיל וכך הוא אמר. רבי אילא ורבי יסא בשם רב אחא רובא: '''נתפלל ומצא עצמו ב"שומע תפילה", חזקה כוין'''. כן, הכוונה לא שהוא כיוון בתפילה, אלא הכוונה שחזקה הוא אמר כמו שהוא רגיל. רבי ירמיה בשם רבי אלעזר: '''נתפלל ולא כוין לבו, אם יודע שהוא חוזר ומכוין את לבו, יתפלל, ואם לאו, אל יתפלל'''. כלומר אם הוא לא יודע שיצליח לכוון, יקרא עוד פעם ולא יכוון, אז אל יתפלל. אמר רבי חייא רובא: '''אנא מן יומי לא כוונית''', אני בחיים לא הצלחתי לכוון, '''אלא חד זמן בעי מכוונה''', פעם אחת אמרתי הפעם אני מכוון, '''והרהרית בלבי ואמרית: מאן עליל קומי מלכא קדמי? ארקבסה אי ריש גלותא'''. כלומר התחלתי לחשוב תוך כדי התפילה מי קודם לקבל פני המלך, האם השר או ראש הגולה. שמואל אמר: '''אנא מנית אפרוחיא''', רציתי פעם אחת להתכוון, התחלתי פתאום למנות אפרוחים. רבי אבון בר חייא אמר: '''אנא מנית דימוסיא''', התחלתי למנות את השורות של הלבנים. אמר רבי מתניה: '''אנא מחזק טיבו לראשי, דכד הוה מטי "מודים", הוא כרע מגרמיה'''. כלומר, אני מוקיר טובה לראש שלי, שכל הזמן שמגיע "מודים" אני אפילו לא שם לב והוא כבר קורא כשצריך. יש פרשנים שאומרים שכל הדברים שהם אמרו פה זה יותר כדי להרגיע אותנו - הם ודאי כיוונו מדי פעם, רק כדי שאנחנו לא נרגיש יותר מדי רע. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יז עמוד ב''' {{שוליים|ב_סא}} '''הקורא קריאת שמע וטעה במקום שאינו יודע היכן טעה - חוזר לתחילת אותה פרשה או לתחילת קריאת שמע כולה, למקום הברור לו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה יג , רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה יד , שו"ע או"ח סימן סד סעיף ב , שו"ע או"ח סימן סד סעיף ג , שו"ע או"ח סימן סד סעיף ד , סמ"ג עשין י"ח <קטע סוף=יז ב/> ==דף יח עמוד א== <קטע התחלה=יח א/>. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי - הרמב"ם והשו"ע (או"ח סימן סד ב-ד) פסקו שאם טעה ואינו יודע היכן טעה חוזר למקום הברור לו, וכן אם טעה בין וכתבתם הראשונה לשנייה חוזר לוכתבתם הראשונה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יח עמוד א<span class="yerum-runnum">35</span></div> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ה|ירושלמי ברכות, פרק ב, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ב_סב}}האומנים קורין בראש האילן או בראש הנדבך, מה שאין רשאין לעשות כן בתפילה.<br><strong>גמ':</strong> כיני מתניתה: {{ירו"מ-ביאור|כך כוונת המשנה}} הפועלים קורין בראש האילן, והאומנין בראש הנדבך, ותני כן: {{שוליים|ב_סג}} {{ירו"מ-הדגשה|הפועלים קורין בראש האילן}}{{ירו"מ-הוסר| ברכותבחתוספתא הלכה ח}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}מתפללים בראש הזית ובראש התאנה. הא בשאר כל האילנות יורד ומתפלל למטן, ובעל הבית לעולם יורד ומתפלל למטן. ולמה בראש הזית ובראש התאינה {{ירו"מ-הדגשה|התירו}}? רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]ורבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] תרויהון {{ירו"מ-ביאור|שניהם}} אמרין: מפני שטרחותן {{ירו"מ-הדגשה|לעלות ולרדת}} מרובה. תני: {{שוליים|ב_סד}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#הנושא משא של ד' קבין, האם יכול להתפלל|הכתף, אף על פי שמשאו על כתיפו,]] הרי זה קורא את שמע. אבל לא יתחיל לא בשעה שהוא פורק, ולא בשעה שהוא טוען, מפני שאין לבו מיושב. בין כך ובין {{ירו"מ-הוסר|כך}} כ, אל יתפלל עד שעה שיפרוק. ואם היה עליו משאוי של {{ירו"מ-הדגשה|עד}} ארבעת קבין, מותר. אמר רבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן אלעזר}}: והוא ששיקל. מהו ששיקל? תרין חלקין {{ירו"מ-הדגשה|מהמשא}} לחורויי וחד לקומויי. תני: {{שוליים|ב_סה}}לא יהא מרמז בעיניו וקורא. תני: {{שוליים|ב_סו}}הפועלין שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית, הרי אילו מברכין ברכה ראשונה, וכוללין של ירושלים ושל ארץ, וחותמין בשל ארץ. אבל אם היו עושין עמו בסעוד{{ירו"מ-הדגשה|ת}}ן, או שהיה בעל הבית אוכל עמהן, הרי אילו מברכין ד' ברכות. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: זאת אומרת, {{שוליים|ב_סז}}שאסור לעשות מלאכה בשעה שיברך. {{ירו"מ-הדגשה|דאי לא}} {{ירו"מ-הוסר|דלכן}} כן, מה אנן אמרין {{ירו"מ-הדגשה|שלא יברך את כל הברכות}}? יעשה מלאכה ויברך {{ירו"מ-הדגשה|שלוש ברכות. אמר}} רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]] בשם רב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: לא יעמוד אדם ויתפלל {{שוליים|ב_סח}} ומין מטבע בידו. {{ירו"מ-הדגשה|ואם היה המטבע מונח}}, לפניו אסור, לאחריו מותר. רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} היה צוררן ותופשן בידו, {{ירו"מ-הדגשה|דאז דעתו מיושבת שלא חושש שיפלו. וכן}} {{ירו"מ-הוסר|ולמדת}} למדת הדין, {{ירו"מ-הדגשה|שהמפקיד כסף אצל חברו, צריך לשמרם צרורים בידו. אמר}} רבי יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב}}: ([[דברים יא כה]]) "{{ירו"מ-הדגשה|וצרת הכסף בידך}}", {{שוליים|ב_סט}}ובלבד בידך. רבי יוסי בר אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] הורי לרבי הלל[[ביאור:עץ מסורת#הלל|°]] חתניה כן. רבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] ורבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] הוו יתבין בחד אתר, {{ירו"מ-ביאור|ישבו במקום אחד}} והוה גבי רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] פריטין. {{ירו"מ-ביאור|מטבעות}} אתת ענתא דצלותא, {{ירו"מ-ביאור|הגיעה זמן התפילה}} <span id="דף_יח_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף יח ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף יח', פרק ב' הלכה א'. אנחנו מתחילים מהתחלת המשנה: "'''האומנים קורים בראש האילן או בראש הנדבך, מה שאין רשאים לעשות כן בתפילה'''". כן, כלומר לאומנים מותר לקרוא מראש העץ או בראש הנדבך אם הם בנאים, אז הנדבך של הבנאים, אבל בתפילה הם לא רשאים. בתפילה הם חייבים לרדת ולקרוא כי קשה מאוד להתרכז. טוב, אומר התם, הכי קבעת המשנה, "'''הפועלים קורין בראש האילן, והאומנין בראש הנדבך'''" כי זה שני דברים נפרדים. אומן זה בדרך כלל פועל בניין או בעל מקצוע כזה. פועלים זה בדרך כלל בשדה. זה בעצם שני מקצועות נפרדים, אז הפועלים קוראים בראש האילן והאומנים בראש הנדבך. ותני כן, יש גם בעיא כזאתי, "'''מתפללים בראש הזית ובראש התאנה'''". כלומר בראש זית ותאנה מותר גם להתפלל. "'''הא בשאר כל האילנות יורד ומתפלל למטן, ובעל הבית לעולם יורד ומתפלל למטן'''". ולמה בראש הזית וראש התאנה התירו לפועלים להתפלל, בניגוד לשאר האילנות? אז רבי אבא ורבי סימון תרויהון אמרין: "'''מפני שטרחותן מרובה'''", כלומר לעלות ולרדת זה לוקח הרבה זמן, אז לכן אמרו שהוא יתפלל בעץ. יש דעה שאומרת שזה בגלל שיש שם ענפים מרובים ויציבים, לכן אדם יכול לעמוד ולהרגיש יציב ובטוח, ואז הוא יוכל להתרכז בתפילה. תני: "'''הכתף, אף על פי שמשאו על כתיפו, הרי זה קורא את שמע. אבל לא יתחיל לא בשעה שהוא פורק, ולא בשעה שהוא טוען, מפני שאין לבו מיושב'''". כלומר סבל, כשיש לו משא על הגב הוא יכול לקרוא קריאת שמע, אבל לא בזמן שהוא מעמיס או פורק, כי אז הוא באמת לא יכול להתרכז. "'''בין כך ובין כך, אל יתפלל עד שעה שיפרוק'''". כלומר להתפלל שמונה עשרה, אסור לו כשיש לו משא עליו עד שיפרוק. "'''ואם היה עליו משאוי של ארבעת קבין, מותר'''", כלומר משא קטן עד ארבעה קבין מותר, אפילו להתפלל. אמר רבי יונתן: "'''והוא ששיקל'''", כלומר דווקא אם המשא נמצא בשיווי משקל. מה הוא ששיקל? "'''תרין חלקין לחורויי וחד לקומויי'''", כלומר אם הוא שם שני שליש מהמשא מאחור ושליש קדימה, זה בעצם מצב יציב, אז זה לא מפריע לו להתרכז. תני: "'''לא יהא מרמז בעיניו וקורא'''", כלומר אסור אפילו לרמוז עם העיניים בזמן שהוא קורא קריאת שמע. תני: "'''הפועלין שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית, הרי אילו מברכין ברכה ראשונה'''", זה במקום, בגדר ברכת המזון. אז הם מברכים ברכה ראשונה כי היא דאורייתא ממש, "'''וכוללין של ירושלים ושל ארץ, וחותמין בשל ארץ'''". כלומר את שאר הברכות הם מחברים ביחד, ירושלים ושל הארץ מאחדים ביחד, וחותמים בשל ארץ. "'''אבל אם היו עושין עמו בסעודן, או שהיה בעל הבית אוכל עמהן, הרי אילו מברכין ד' ברכות'''". כלומר גם את הטוב והמיטיב, לא מדלגים. לפי הדעה הראשונה, כמו שאמרנו, ברכה ראשונה הוא אומר את כולה, שני הברכות "בונה ירושלים" ו"על הארץ" מאחד אותם ביחד, אבל טוב ומיטיב הוא מדלג. אבל אם במקרה בעל הבית אוכל איתם ביחד או שזה המשכורת שלהם, האוכל זה המשכורת שלהם, הם מברכין את כל ארבע ברכות. אמר רבי מנא: "'''זאת אומרת, שאסור לעשות מלאכה בשעה שיברך'''". כלומר אם אתה אומר לי שהוא לא מזכיר את הברכה הרביעית ואומר ברכה אחת רק בין השניים כולל, כנראה שאסור תוך כדי עבודה, כי אחרת הייתי אומר לו כברכה ראשונה שיאמר אותה כמו שצריך, את שאר הברכות יקרא תוך כדי עבודה. אם אתה לא אומר את זה, כנראה שאסור לברך תוך כדי עבודה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק בשם רב חונה: "'''לא יעמוד אדם ויתפלל ומין מטבע בידו'''". כי אדם, כסף זה דבר שמסיט את הדעת, ואם יש לו מטבעות בידיים שלו זה יכול לגרום לו לבלבול. וגם "'''לפניו אסור'''", כשהוא רואה את המטבע הזה, יסח דעתו, אבל "'''לאחריו מותר'''". רבי יסא היה צוררן ותופשן בידו. הוא היה עוטף אותם עם איזה בד שלא יראה אותם, ואז דעתו מיושבת ולא חושש כלום. וכן למדת הדין, אם אדם מפקיד כסף אצל חברו, צריך להיות שומרם צרורים בידו, כלומר לא ביד שלו סתם, אלא בתוך איזה ארנק, ורק אז ביד שלו. אמר רבי יצחק, מה המקור לזה? דכתיב "וצרת הכסף בידך", "'''ובלבד בידך'''", כלומר צריך להיות צרור וביד שלך. רבי יוסי בר אבון הורי לרבי הלל חתניה כן. כלומר, הוא אמר לו ככה, אם מישהו נותן לך כסף לשמור, זה הנוהל, ככה תשמור על זה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף יח עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מה שאין רשאין לעשות כן בתפילה.''' דצלותא רחמי היא ובעי כונה והלכך יורדין למטה ומתלפללין '''גמ' כיני מתני' הפועלין קורין בראש האילן והאומנין בראש הנדבך.''' לישנא כפילא דמתני' הוא דמפרש דלמה ליה למינקט תרווייהו בראש האילן ובראש הנדבך הא לא בעי לאשמעינן אלא שאינן צריכין לירד למטה ובחדא מינייהו סגי הלכך קאמר כן צריך לפרש המתני' דאורחא דמילתא הוא דנקט התנא דבראש האילן קאי על הפועלין המושכרין לבעל הבית שכן דרכן ללקט הפירות ולתקן האילן ודרך האומנין והן בוני בתי האבנים לעמוד בראש הנדבך ולפיכך נקט תרווייהו '''ותני כן.''' בתוספתא פ"ב. וחסר כאן בהעתקה והכי תנינן התם פועלין קורין בראש האילן ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה ובשאר כל האילנות יורדין וכו' '''בעל הבית.''' שאינו משועבד למלאכה הוא לעולם יורד ומתפלל ואפי' מראש הזית והתאנה '''ולמה.''' התירו בראש הזית והתאנה יותר משאר אילנות '''מפני שטרחותן מרובה.''' שיש להם ענפים הרבה ויש טורח גדול בעלייתם ובירידתם ובין כך יתבטלו ממלאכתן ולפיכך הקילו בהן '''תני.''' בתוספתא שם הכתף שנושא המשאוי '''מפני שאין לבו מיושב.''' בשעת פריקה וטעינה ולא יכול לכוין אפי' בפסוק ראשון '''משאוי של ארבעת קבין.''' לא טריד כולי האי מותר '''והוא ששיקל.''' כדמפרש ואזיל שעשה המשקל כדרך הנושאין משאוי לחלקו וב' חלקי המשאוי מלאחריו על כתיפו וחלק אחד בולט מלפניו '''ומין מטבע בידו.''' לפי שהוא טרוד על המטבע שלא תפול מידו ואינו יכול לכוין '''הורי לר' הלל חתניה כן.''' שיהו צרורין ובידו</div> <div class="yerum-leiden-text">מתני' האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך מה שאין רשאין לעשות כן בתפילה · מני מתניתה הפועלין קורין בראש האילן והאומנין בראש הנדבך · ותני כן מתפללין בראש הזית ובראש התאנה · הא בשאר כל האילנות יורד ומתפלל למטן · ובעל הבית לעולם יורד ומתפלל למטן · ולמה בראש הזית ובראש התאינה ר' אבא ור' סימון תריהון אמרין מפני שטרחותן מרובה · תני הכתף אעפ' שמשאו על כתיפו הרי זה קורא את שמע · אבל לא יתחיל לא בשעה שהוא פורק ולא בשעה שהוא טוען מפני שאין לבו מיושב בין כך ובין כך אל יתפלל עד שעה שיפרוק · אם היה עליו משאוי שלארבעת קבין מותר · אמ' ר' יונתן והוא שישקל · מהו שישקל תרין חלקין לחוריי וחד לקומוי · תני לא יהא מרמז בעיניו וקורא · תני הפועלין שהיו עשין מלאכה אצל בעל הבית הרי אילו מברכין ברכה ראשונה וכוללין שלירושלם ושלארץ וחותמין בשלארץ · אבל אם היו עשין עמן בסעדן או שהיה בעל הבית אוכל עמהן הרי אילו מברכין ארבע · אמ' ר' מנא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה בשעה שיברך · דלכן מהן אמרין יעשה מלאכה ויברך · ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב חונה לא יעמוד אדם ויתפלל ומין מטבע בידו לפניו אסור לאחריו מותר · ר' יסא היה צורין ותופשן בידו ולמדת הדין אמ' ר' יצחק וצרת הכסף בידך · ובלבד בידך · ר' יוסי בר אבון הורי לר' הלל חתניה ק · ר' חזקיה ור' יעקב בר אחא הוו יתבין בחד אתר והוה גבי ר' יעקב בר אחא פריטין אתת ענתא דצלותא</div> <div class="yerum-side">'''תני.''' שם בפ"ה הפועלין שהיו עושין מלאכה וכו' מפני שהן צריכין למהר למלאכתן לפיכך אינם צריכין לברך כל ברכת המזון אלא ברכה ראשונה ברכת הזן וכוללין וכו' בברכה שניה וחותמין בשל ארץ '''בסעודן.''' ואין לוקחין ממנו שכר כ"א בעד סעודתן הן עושין והם אינם ממהרין כ"כ או שהיה בעל הבית מיסב ואוכל עמהן וכל זמן שהוא אוכל אינם צריכין למהר ואפי' עושין בשכרן מברכין כל ד' ברכות כתיקונה '''דלכן.''' דאם לא כן אלא שמותר לעסוק במלאכה בשעת ברכה א"כ מה אנן אמרין לחלק בין עושין בסעודתן או אם עושין בשכרן הא יכולין לעשות מלאכה ולברך כל הברכות '''לפניו.''' אם היה מתפלל ומטבע לפניו אסור מפני שמסתכל בו ואין לבו מיושב ולאחריו מותר ולא חששו שמא יהפוך פניו '''היה צוררן ותופסן בידו.''' דכשהן צרורין נתישבה דעתו ואינו חושש שלא יפלו '''ולמדת הדין.''' ולענין הדין אם אחד מפקיד מעות ביד חבירו היאך יתנהג '''א"ר יצחק וצרת הכסף בידך.''' כתיב שיהו צרורין דוקא ובלבד בידך שאע"פ שהן צרורין יהיו בידך ואם לא עשה כן פושע הוא בממון חבירו '''והוה גבי ר' יעקב בר אחא פריטין.''' היו מעות אצלו והגיע עת התפלה</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' רבי חזקיה ורבי יעקב בר אחא הוו יתבין בחד אתר, והוה גבי רבי יעקב בר אחא פריטין, היה לו כסף ביד. אתת ענתא דצלותא, הגיע הזמן של התפילה, ושרתון ויהבון לשמעיה דרבי חזקיה. כלומר רבי חזקיה היה לו איזה משמש שסתם מתלווה אליו, לעזור לו לסחוב כמה דברים. אז רבי יעקב בר אחא לקח את הכסף שהיה צרור, היה צרור כבר בתוך איזה ארנק, ומסר את זה לשמש, כי הוא לא רצה להחזיק ביד. למרות שבעצם מותר, אמרנו, אם זה צרור, אבל בכל זאת הוא השמיר על עצמו. "קטר פורתיה לפורתיה" — גם קשר חלק מהבגד שלו לבגד של השמש הזה, שלא יברח לו. השמש לקח את הכסף, "ושרתון וערק" - פתח את הקשר וברח. אמר לו רבי חזקיה: "'''ומה בידך?'''" מה עשית בזה? חכמים התירו, למה היית צריך להחמיר? </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יח עמוד א''' {{שוליים|ב_סב}} '''פועלים הקוראים קריאת שמע רשאים לקרוא בראש האילן או בראש הנדבך, אך לתפילה חייבים לירד.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן סג סעיף ח , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כהלכה - הפועלים קורין קריאת שמע במקום עבודתם (בראש האילן או הנדבך) כדי לא לבטלם ממלאכה, אבל לתפילת שמונה עשרה חייבים לירד, כדברי הירושלמי המובא ברמב"ם ובשו"ע. {{שוליים|ב_סג}} '''פועלים המתפללים בראש הזית או התאנה רשאים להתפלל במקומם ואינם צריכים לירד.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן צ סעיף ג. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא בירושלמי - פועלים בראש הזית והתאנה מתפללים במקומם משום שטורח העלייה והירידה מרובה, ובשאר אילנות ובעל הבית לעולם יורדים למטה, כפסק הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ב_סה}} '''אין לרמוז בעיניים או לסמן בפה/באצבעות בשעת קריאת שמע ותפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן צ סעיף ו. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא בירושלמי שאין לרמז בעיניים וקריאה, שהדבר גורם לזלזול וחשש הפסק בכוונה; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה.. {{שוליים|ב_סו}} '''פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית מקצרים בברכת המזון וכוללים ברכת ירושלים וארץ בברכה אחת, אלא אם כן אוכלים בסעודת עצמם או שבעל הבית אוכל עמהם, שאז מברכים ארבע ברכות.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ב, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן קצא סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה: פועלים המלומדים לעבודה יש להם לקצר ולברך שתי ברכות בלבד, וכוללים ברכת ירושלים בברכת הארץ וחותמים בשל ארץ, ופוטרים עצמם מברכה שלישית ורביעית, אלא אם כן אוכלים סעודתם או שבעל הבית עמהם - שאז מברכים ארבע ברכות כתקנן. {{שוליים|ב_סח}} '''אין להתפלל כשיש מטבע בידו, אלא אם צרור בבגדו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן צו סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי, שאם המטבע מונח לפניו אסור ולאחריו מותר, ואם צרור בבגדו מותר, כדעת רבי יסא ורבי יצחק שדרשו "וצרת הכסף בידך". {{שוליים|ב_סט}} '''אין להתפלל כשמעות מונחות בידו, וכשהגיע זמן תפילה יש להסירן ולהפקידן ביד אחר.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שאלה, פרק ד, הלכה ו , שו"ע חו"מ סימן רצא סעיף כ , סמ"ג עשין מח <קטע סוף=יח א/> ==דף יח עמוד ב== <קטע התחלה=יח ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חזקיה שהתיר את הארנק ונתנו לשמשו בעת התפילה, כמובא ברמב"ם ובשו"ע חו"מ סימן רצא ובסמ"ג. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יח עמוד ב<span class="yerum-runnum">36</span></div> ושרתון ויהבון לשמעיה {{ירו"מ-ביאור|התיר את הארנק ונתן לשמש}} דרבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]]. {{ירו"מ-ביאור|שהחמיר על עצמו שלא להחזיקן בידו בזמן התפילה}} קטר פורתיה {{ירו"מ-ביאור|קשר את בגדו}} לפורתיה {{ירו"מ-הדגשה|דשמעיה דרבי חזקיה}}. {{ירו"מ-ביאור|כדי שלא יברח לו}} ושרתון וערק. {{ירו"מ-ביאור|השמש התיר את הקשר וברח עם הכסף}} אמר לו רבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]]: ומה בידך? {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שהתירו חכמים לא היה לך להחמיר}}. אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: אף מי שהיו מימיו {{ירו"מ-ביאור|מי חטאת}} על כתיפו, הרי זה קורא את שמע ומתפלל.רב חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] אמר: {{ירו"מ-הדגשה|הדא אמרה}} קרית שמע ותפילה אינן צריכות כוונה. {{ירו"מ-ביאור|שאם היה צריך כוונה, היו המים נפסלים בהיסח הדעת.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: קשייתה קומי רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]]: ואפילו תימר קרית שמע {{ירו"מ-הדגשה|אינה}} צריכה כוונה, תפילה אינה צריכה כוונה? {{ירו"מ-הדגשה|ואיך לא נפסלו המים בהסח הדעת? אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: קיימתיה כיי ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הגיעוך סוף מלאכת המים שאינם מחוורין דבר תורה. {{ירו"מ-הדגשה|שמדאוריתא עשיית מלאכה פוסלת רק בשאיבה, שהיא תחילת עבודת המים. אבל סוף המלאכה}}, {{ירו"מ-ביאור|הנשיאה}} {{ירו"מ-הדגשה|זה רק חומרה דרבנן, והם הקלו שיכול להתפלל ולקרא קריאת שמע}}<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ו|ירושלמי ברכות, פרק ב, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ו"> <strong>מתני':</strong> חתן פטור מקרית שמע לילה הראשון, עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. מעשה ב[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} שנשא וקרא לילה הראשון. אמרו לו תלמידיו: {{ירו"מ-הדגשה|לא}} לימדתנו רבינו שחתן פטור? אמר להם: איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: חתן פטור מקרית שמע לילה הראשון, עד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה. אמר}} רבי אלעזר בן אנטיגנוס[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן אנטיגנוס|°]] בשם רבי אליעזר בי רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בי רבי ינאי|°]]: זאת אומרת {{שוליים|ב_עא}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#לבעול בתולה בשבת|שמותר לבעול בעילה בתחילה בשבת.]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חגיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] קומי רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: {{ירו"מ-הדגשה|אפילו תימא אסור}}, תיפתר באלמנה, שאינה עושה חבורה. אמר לו: והא תנינן: {{ירו"מ-הדגשה|נותנין לה}} {{שוליים|ב_עב}}ארבעה לילות. אית לך למימר ארבעה לילות באלמנה? {{ירו"מ-הדגשה|הרי אלמנה מותרת לו כל זמן שהיא טהורה. אמר}} רבי יעקב בר זבדי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר זבדי|°]]: קשייתה קומי<br><br> <span id="דף_יט_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף יט א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אמר רבי חנינא: "'''אף מי שהיו מימיו על כתיפו, הרי זה קורא את שמע ומתפלל'''". כלומר, מי שצריך מים של פרה אדומה, גם כן התירו לו לקרוא. אמר רב חונא: "'''קרית שמע ותפילה אינן צריכות כוונה'''". כי אם היה צריך כוונה, אז המים היו נפסלים בהיסח דעת, כי הוא היה צריך להתרכז במשהו אחר. רב מנא: "'''קשייתה קומי רבי פינחס'''", כלומר, הקשיתי לפני רבי פינחס. "'''ואפילו תימר קרית שמע צריכה כוונה, תפילה אינה צריכה כוונה?'''" אז איך המים לא נפסלו בהיסח הדעת? הרי כולם מודים שתפילה צריכה כוונה. קריאת שמע יש מחלוקת, אבל בכל אופן שמונה עשרה כולם מסכימים שצריך כוונה. אז למה המים לא נפסלו? רבי יוסי: "'''קיימתיה כיי דמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: הגיעוך סוף מלאכת המים שאינם מחוורין דבר תורה'''". מכאן אז היה יכול להבין שסוף מלאכת המים, לא השאיבה עצמה, אלא לסחוב את המים זה כבר לא פסול, היסח הדעת לא פוסל בהם מהתורה, אלא רק מדרבנן. וכיוון שמדרבנן זה לא פוסל, אז גם החכמים הקלו שיכול להתפלל תוך כדי. כלומר, דאורייתא עשיית המלאכה פוסלת רק בעצם השאיבה, זה תחילת עבודת המים. אבל סוף המלאכה, כלומר נשיאה, זה רק חומר דרבנן, והם הקלו שיכול להתפלל ולקרוא קריאת שמע. במשנה בפרק ב' הלכה ו', המשנה אומרת: "'''חתן פטור מקרית שמע לילה הראשון, עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה'''". כלומר, אם הוא לא בעל דעת מיושבת מצווה, אז נתנו לו עד מוצאי שבת. "'''מעשה ברבן גמליאל שנשא וקרא לילה הראשון'''", כן, קרא קריאת שמע. "'''אמרו לו תלמידיו: לימדתנו רבינו שחתן פטור?'''" אז למה אתה קורא? "'''אמר להם: איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת'''". כלומר, למרות שפטור אני מחמיר על עצמי כי אני לא מוכן לוותר על מלכות שמיים. גמרא: "'''חתן פטור מקרית שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה'''". אמר רבי אלעזר בן אנטיגנוס בשם רבי אליעזר בי רבי ינאי: "'''זאת אומרת שמותר לבעול בעילה בתחילה בשבת'''". כלומר, אם אתה אומר שנותנים לו עד מוצאי שבת, סימן שגם בשבת התירו לו לבעול בעילה ראשונה. רבי חגיי קומי רבי יוסה: אפילו תאמר אסור, אין פה ראיה. גם אם נגיד שאסור, אפשר "'''תיפתר באלמנה, שאינה עושה חבורה'''". כלומר, כיוון שהיא לא בתולה אז הוא לא עושה חבורה, ולכן מותר. "'''אמר לו: והא תנינן: ארבעה לילות'''". איך אפשר להגיד דבר כזה? "'''אית לך למימר ארבעה לילות באלמנה?'''" הרי אלמנה זה בכלל אין שום איסור. כלומר, אלמנה היא כבר לא בתולה, מותר, עד שהיא תראה דם נידות, עד אז מותר. רבי יעקב בר זבדי: "קשייתה קומי" רבי יוסי, כלומר הקשיתי לפני רבי יוסי, למה הסתפקת אם מותר לבעול בתולה בשבת ולכן רצית להעמיד את המשנה באלמנה? וכי מה בין אלעזר שובר את החבית לכל מיני גרגות? הרי לשבור חבית לכל מיני גרגות מותר, אז למה לבעול בתולה אסור? עד כאן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יח עמוד ב''' {{שוליים|ב_עא}} '''מותר לבעול בעילת מצווה (בעילה ראשונה) בשבת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ל, הלכה יד , שו"ע או"ח סימן רפ סעיף ב , שו"ע אה"ע סימן סג סעיף א סמ"ג לאוין סה , סמ"ג עשין מח. ''הכרעה:'' נפסק כדעה שמותר אף בבתולה, שהרי בעילת מצווה אינה מלאכה גמורה ואינה נחשבת עשיית חבורה האסורה, וכמסקנת הסוגיה שדחתה את הצמצום לאלמנה בלבד; כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע. {{שוליים|ב_עב}} '''מותר לבעול בתולה בשבת אף שגורם לחבורה, ואין בכך משום איסור שבת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ה, הלכה יט <קטע סוף=יח ב/> ==דף יט עמוד א== <קטע התחלה=יט א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרמב"ם (איסורי ביאה ה, יט) שהתיר, כמסקנת הירושלמי שאין הבדל בין בתולה לאלמנה מבחינת איסור חבלה בשבת, שהרי אין כאן מלאכה אסורה אלא פעולה טבעית של ביאה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף יח עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''ושרתון.''' כמו וצרתון והשי"ן מתחלף בצד"י שהן ממוצא אחד כלומר שצררן ונתנום לר' חזקיה לפקדון והיה רוצה לידע איך יתנהג '''קטר פורתיה לפורתיה.''' ור' חזקיה הוסיף בקשרים וקשר מקצת הכיס או המטפחת שהיו בתוכו קשרו קצתו אל קצתו '''ושרתון וערק.''' כלומר וצררן היטב וברצועה. ערקא רצועה מלישנא ערקתא דמסאנא והניחם כך ולא תפסן בידו '''א"ל ר' יעקב ומה בידך.''' ומה אתה עושה עם הכתוב בידך והיכן קיימתה אותו שהרי למדני שאף על פי שהם צרורין ובלבד שיהו בידך א"נ ומה בידך שלא הועלת כלום והרבה יש בהש"ס כעין זה '''אף מי שהיו מימיו על כתפיו.''' במי חטאת קאמר הרי זה קורא את שמע ומתפלל ולא חיישינן להיסח הדעת וקס"ד מפני שאינן צריכין כוונה וכדמפרש רב הונא ואין מסיח דעתו ממימי החטאת '''קשייתה.''' הקשיתי לפני ר' פנחס דאפי' תימר קריאת שמע אינה צריכה כונה. כצ"ל תפילה אינה צריכה כונה בתמיה הא אנן תנן האומנין קורין קריאת שמע בראש הנדבך אבל לא תפלה מפני שצריכה כונה</div> <div class="yerum-leiden-text">ושרתען ויהבון לר' חזקיה קטר פורתיה לפורתיה ושרתען וערק אמ' ליה ומה בידך אמ' ר' חנינא אף מי שהיו מימיו על כתיפו הרי זה קורא את שמע ומתפלל · רב הונא אמ' קרית שמע ותפילה אינן צריכות כוונה · אמ' ר' מנא קשייתה קומי ר' פינחס ואפי' תימר קרית שמע אינה צריכה כוונה · אמ' ר' יוסי קיימתיה כיי דמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן הגיעוך סוף מלאכת המים שאינם מחוורים דבר תורה · מתני' חתן פטור מקרית שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה · מעשה ברבן גמלי' שנשא וקרא לילה הראשון אמרו לו תלמידיו רבינו שחתן פטור · אמ' להם איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפי' שעה אחת · ר' לעזר בן אנטיגנס בשם ר' ליעזר ביר' ינאי זאת אומרת שמותר לבעול בעילה בתחילה בשבת · אמ' ר' חגיי קומי ר' יוסה תיפתר באלמנה שאינה עושה חבורה · אמ' ליה והא תנינן ארבעה לילות · אית לך למימ' ארבעה לילות באלמנה · אמ' ר' יעקב בר אידי זכרי קשייתה קומי</div> <div class="yerum-side">'''א"ר יוסי קיימתיה.''' להא דר' חנינא כהאי דאמר ר' יוחנן '''הגיעוך.''' כלומר על כרחך היינו טעמא שסוף מלאכת המים והיינו שנושאן על כתיפו אחר המילוי כדי לקדשן וזהו סוף מלאכת המים שהמילוי תחילת מלאכה היא א"נ סוף מלאכת המים סוף הדבר שהמים נפסלין במלאכה אחרת '''שאינם מחוורים דבר תורה.''' כלומר אינם מחוורין בדין זה מן התורה שהנושא אותן פוסל אותן במלאכה כזו אלא שחכמים גזרו בהן ופסלו מי חטאת שעשה עמהן מלאכה ולפיכך הקילו להיות קורא ק"ש ומתפלל '''מתני' חתן.''' שנשא בתולה פטור מק"ש בלילה הראשון משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה א"נ שמתיירא שמא יעשה כרות שפכה בבעילתו וטרדה דמצוה היא ורחמנא אמר ובלכתך בדרך בלכת דידך הוא דמחייבת הא דמצוה פטירת '''אם לא עשה מעשה.''' אם לא בעל עד מוצאי שבת שהן ד' לילות טריד מכאן ואילך לבו גס בה ותו לא טריד ואע"פ שלא עשה מעשה חייב בק"ש '''מעשה בר"ג וכו'.''' קמ"ל אם אדם גדול הוא ובטוח בעצמו שיכול להתכוין והוא ראוי ליטול את השם כבסוף פרקין הרשות בידו</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''גמ' זאת אומרת.''' מדקתני עד מוצ"ש אם לא עשה מעשה א"כ לילי שבת ג"כ בכלל ש"מ שמותר לבעול להבתולה בתחילה בשבת '''תיפתר באלמנה.''' ממתני' דהכא ליכא למישמע מינה דאיכא למידחי דתיפתר באלמנה דלא שייכא בה חבורה ואימא אפי' כונס את האלמנה פטור מק"ש דמיהת טריד ועוסק במצוה הוא '''א"ל והא תנינן ארבעה לילות.''' כלומר נהי דממתני' דהכא מדחית לה ואוקימתה באלמנה מתני' דנדה מאי איכא למימר דתנינן התם בר"פ תינוקת דאם הגיע זמנה לראות קאמרי בית הלל נותנין לה עד מוצאי שבת ארבעה לילות לתלות בדם בתולים וכי אית לך למימר התם נמי ד' לילות באלמנה אלא לאו ש"מ דשרי למיבעל בתולה בשבת '''קשייתה קומי ר' יוסי.''' הקשיתי לפניו דמאי קמ"ל פשיטא דמותר וכי מה בינה ובין שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות דתנינן בפ' כ"ב דשבת דמותר לכתחילה משום דלהנאתו מתכוין וה"נ כן ואע"פ שהוא כעושה חבורה '''א"ל ואמור דבתרה.''' אימא סיפא ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי בההיא שבירה וה"נ כאי שמתכוין לעשותה בעולה והוי כמי שמתכוין לעשותה כלי וה"א דאסור </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יט עמוד א<span class="yerum-runnum">37</span></div> רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: {{ירו"מ-הדגשה|למה הסתפקתה האם מותר לבעול בתולה בשבת ולכן רציתה להעמיד את המשנה באלמנה, וכי}} מה בינה לבין {{שוליים|ב_עג}}שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות? {{ירו"מ-הוסר|ומור}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר לו: אתה מקשה מהרישא, אמור}} דבתרה, {{ירו"מ-ביאור|סוף המשנה}} {{ירו"מ-הדגשה|ששם נאמר}}: {{שוליים|ב_עד}}ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי. וכאן שמתכוין לעשותה בעולה, כמי שמתכוין לעשותה כלי. רב יצחק בר רב משרשיא[[ביאור:עץ מסורת#רב יצחק בר רב משרשיא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בעי}}{{ירו"מ-הוסר| או מקשי}}: מה בינה {{שוליים|ב_עה}}{{ירו"מ-הוסר|למיפיס}} למפיס מורסא בשבת? {{ירו"מ-הוסר|ומור}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר לו: אתה מקשה מהרישא, אמור}} דבתרה {{ירו"מ-ביאור|סוף המשנה}} {{ירו"מ-הדגשה|ששם נאמר}}: {{שוליים|ב_עו}}ובלבד שלא יתכוין לעשותה פה. וכאן {{ירו"מ-הוסר|מתכוין שהוא}}{{ירו"מ-הדגשה|כיוון}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}מתכוין לעשותה בעולה, כמי שהוא מתכוין לעשותה {{ירו"מ-הוסר|כלי}}{{ירו"מ-הדגשה|פה}}. תני: לא יבעול אדם בעילה לכתחילה בשבת מפני שהוא עושה חבורה. ואחרים מתירין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי בי רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: טעמון {{ירו"מ-הוסר|ואחרים}}{{ירו"מ-הדגשה|דאחרים}}: {{ירו"מ-הדגשה|ד}}למלאכתו הוא מתכוין, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}מאיליה נעשה חבורה. אסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] אמר: אסור. בנימן גנזכייה[[ביאור:עץ מסורת#בנימן גנזכייה|°]] נפק {{ירו"מ-הוסר|ומור}} ואמר משמיה דרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: מותר. שמע שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} ואיקפד עילוי ומית. {{ירו"מ-הוסר|עילוי }}וקרי {{ירו"מ-הדגשה|עלה}}: ברוך שנגפו. ועל רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] קרא {{ירו"מ-הדגשה|את הפסוק}}: ([[משלי יב כא]]) "לא יאונה לצדיק כל און" שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: כל ההיא הילכתא דרישיה דפירקא אחרייא דנידה, {{ירו"מ-ביאור|כל ההלכות שנאמרו בתחילת הפרק האחרון במסכת נידה}} {{ירו"מ-הדגשה|בדין תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות, שנותנים לה עד שתחיה המכה, ובהגיעה זמנה לראות, נותנים לה ארבע לילות}}, להלכה אבל {{שוליים|ב_עז}}לא למעשה. {{ירו"מ-הדגשה|שלמעשה, בועל בעילת מצווה ופורש}}. רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}, ערק {{שוליים|ב_עח}}אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת, {{ירו"מ-הדגשה|והורה שבועל בעילת מצוה ופורש}}. בעון קומוי רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מהו לבעול בעילה שנייה? אמרין: לתלות בדם המכה {{ירו"מ-הדגשה|בבעילה ראשונה}} לא הורו, {{ירו"מ-הדגשה|שהרי אמרו: בועל בעילת מצווה ופורש, שחששו שמא דם נידה מעורב בדם בתולים}}. ולבעול בעילה שנייה הוא מורייא? מה צריכה לה? {{ירו"מ-ביאור|במה הוא הסתפק}} בשבאו לה ימי הפסק ימי טהרה בנתים. {{ירו"מ-ביאור| שמדאוריתא: אשה שראתה פעם ראשונה הרי היא נידה. ואפילו ראתה כל שבעה ופסקה קדם בין השמשות של יום השביעי, עושה הפסק טהרה, וטובלת בלילה, והיא טהורה לבעלה מיד. ולמחרת אחר צאת הכוכבים היא טהורה גם לטהרות. ראתה בתוך אחד עשר ימים שאחר שבעת ימי הנידה, הם הנקראים ימי זיבה. והם לא עת נידתה, לפי שלא אמורה לראות בהם. ומטמא בימים ולא בראיות. ואפילו ראתה כל היום, אינו נחשב אלא כראיה אחת. וכך דינה: ראתה יום אחד, הרי היא שומרת יום כנגד יום. שאותו יום שראתה היא טמאה. למחרת אחר הזריחה היא טובלת, ואסורה לשמש עד הלילה שמא תראה ותסתור. ראתה שתי ימים, הרי היא שומרת יום כנגד יום ויום. ולמחרת אחר הנץ החמה טובלת, ואסורה לשמש על הלילה שמא תראה ותסתור. ראתה שלושה ימים, הרי היא זבה גדולה, וצריכה לספור שבעה נקיים. וטובלת ביום השבעי, ובערב היא טהורה. ומביאה קרבן ביום השמיני. שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת, להתיר לה כניסה למקדש אכילת קדשים. ואינה צריכה לטבול במעיין.}} {{ירו"מ-הדגשה|והשאלה היתה, למאן דאמר שאסור לבעול בתחילה בשבת, האם לדעתו מותר לבעול בעילה שנייה בשבת אחר הפסק טהרה? או שחוששים שמא הפתח עדין סגור. אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: שושביניה דרבי שמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] הוינא, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}שאלית לרבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: מהו לבעול בעילה שנייה? ושרא ליה, דהוא סבר כהדא דשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}. דשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: פירצה דחוקה נכנסין בה בשבת, אפילו משרת צרורות. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חגי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]]: שושביניה דרבי שמואל קפודקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל קפודקיא|°]] הוינא. שאילית לרבי יאשיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יאשיה (אמורא)|°]] ושרע מיניה. {{ירו"מ-ביאור|נמנע ולא רצה לענות}} שאילית לרבי שמואל בר יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]], אמר לו: מעתה, אי זה דם נידה ואי זה דם בתולים? {{ירו"מ-הדגשה|שאם תאסור ביאה שניה בשבת, סימן שאתה סובר שהפתח סגור, והדם הוא דם בתולים. אם כך, ביאה שניה תעשה כביאה ראשונה, וגם בביאה שלישית תחשוש, ואין לדבר סוף}}. תני: כלה {{ירו"מ-הדגשה|משנבעלה, מחזיקין אותה כנדה ו}}אסורה לביתה כל שבעה. ואסור ליטול ממנה כוס של ברכה, דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. מאי טעמא? ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}? אי איפשר שלא יצא דם נידה עם דם בתולים.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ז|ירושלמי ברכות, פרק ב, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ז"> </span> <strong>מתני':</strong> רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: {{ירו"מ-הדגשה|לא}} לימדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? אמר להן: איני כשאר כל אדם – איסטניס אני.<br><strong>גמ':</strong> מאן תנא {{שוליים|ב_פ}}אבל אסור ברחיצה כל שבעה? [[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן|°]]<nowiki/>רבי נתן. רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} הוה ליה עובדא, {{ירו"מ-ביאור|אבלות}} ושאל לרבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]], והורי ליה כל שבעה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן|°]]<nowiki/>רבי נתן. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} הוה ליה עובדא, {{ירו"מ-ביאור|אבלות}} ושאל לרבי אבא בר כהן[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר כהן|°]], {{ירו"מ-הדגשה|על}} לגבי רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] אמר לו: לא כן אלפך {{ירו"מ-ביאור|לא לימדו אותך}} דרבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} הוה ליה<br><br> <span id="דף_יט_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף יט ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''רבי יוסי''' - מה בינה לבין '''שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות'''? אמור דבתרא, '''ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי'''. וכאן שמתכוין לעשותה בעולה, כמי שמתכוין לעשותה כלי. אנחנו במסכת בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף יט. אנחנו נתחיל בדף יט, מהגמרא, שלוש שורות מהסוף. למדנו במשנה ש"חתן פטור מקריית שמע לילה ראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה", כך המשנה אומרת. "אמר ליה רבן גמליאל בשם רבי אלעזר ברבי ינאי" - זאת אומרת, מהמשנה הזו אפשר ללמוד שמותר לבעול ביאה לקטילה בשבת, כי אם אתה אומר שנותנים לו עד מוצאי שבת, זאת אומרת גם בשבת היה מותר לבעול לקטילה. "אמר רבי חגי בשם רבי יוסי, אפילו טעימא אסור" - כלומר אתה לא יכול להביא ראיה מהמשנה שמותר, גם אם תגיד שאסור, המשנה תסדר כי תיפטר באלמנה שלא עושה חבורה כמו בבתולה שהיא לא בתולה, אז ממילא אין שום בעיה. "אמר ליה ואנן ארבע לילות אידלכא ליה" - מהם ארבע לילות באלמנה, כן? הרי המשנה אמרה שנותנים לו ארבע לילות. אם מדובר באלמנה, היא לא אסורה לבעלה עד שהיא תפוש נידה, כן? אין לזה הגבלה של זמן. אז אם המשנה אמרה ארבע לילות זה ודאי מדובר בבתולה. "אמר רבי יעקב בר זבידי קשיט קומי רבי יוסי" - כלומר, יש לי קושיה לפני רבי יוסי. למה בכלל? הגמרא, כלומר, מחדשת לנו, רבי אלעזר בן ננוגס וכולי מחדשים, שמהמשנה אפשר ללמוד, כלומר, כאילו משהו, חידוש גדול, שמותר לבעול ביאה לקטילה בשבת. ו"רבי חגי טעה לומר שאולי זה אסור" ואגב למה מותר? הרי יש לנו משנה מפורשת שאומרת ש"שובר אדם את החבית ולאכול מן הגרוגרות". אז מה בין א' לבין שובר את החבית לאכול מן הגרוגרות? כמו שמותר לשבור חבית ולאכול גם מותר לבעול. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף יט עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''או מקשי.''' כמו ואיכא דמקשי לה ממתני' דמפיס מורסא דשרי לכתחילה ושני ליה כדשנינן '''טעמון דאתרים.''' מפני שהוא דבר שאין מתכוין ומאליה נעשה חבורה '''ואיקפד עילוי.''' דלא אמר רב הכי ומית עילוי על שאמר אבל לא הגיע לעשות מעשה וקרי עלי' ברוך שנגפו ועל רב שלא באת תקלה על ידו קרא לא יאונה וגו' '''כל ההיא הלכתא וכו'.''' דתנינן שם בתינוקת שלא הגיע זמנה וכן אם הגיע זמנה עד כמה תולין בה בדם בתולים כל זה להלכה אבל לא למעשה וכדר' ינאי דהוה ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת לפרוש הימנה אחר בעילה ראשונה ולא תלינן אח"כ בדם בתולים: מהו לבעול בעילה שניה בשבת דאכתי פתחה דחוק הוא '''אמרין.''' ומאי קא מבעיא להו הרי לתלות בבעילה שניה בדם המכה לא הורי רבי יוחנן דס"ל כהא דר' ינאי רביה דהוה ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה ואע"פ שאנו רואין שבא הדם מחמת תשמיש ועדיין הפתח דחוק לא תלינן ולבעול בעילה שניה בשבת הוא מוריא להיתירא בתמיה הא שמעינן מיהת מההיא דרבי ינאי דלחומרא הורה ואף שנראה שעדיין הפתח דחוק וא"כ היאך יהא מורה לקולא לענין שבת '''מה צריכא לה.''' לא צריכא להא דמיבעיא להו אלא כשבאו לה ימי הפסק ימי טהרה בנתיים מבין הבעילה הראשונה ועכשיו פסקה לראות ואיכא למיתלי שחית' המכה ולפיכך לענין לתלות בדם בתילין לא מצינן לתלות אלא דלענין שבת מספקא להו דילמא כיון שפסקו הבתולים ליכא למיחש מידי דשוב אינו עושה חבור' ואיכא למימר דבעילה שניה מותרת '''דהוא סבר כהדא דשמואל וכו'.''' משום דהוי דבר שאינו מתכוין וה"נ כן אף שעדיין הפתח הוא דחוק '''ושרע מיניה.''' ולמט' המיניה הוה יתיב ר' שמואל בר רב יצחק ושאילתי' '''וא"ל מעתה איזה דם נדה ואיזה דם בתולים.''' כלומר דהוה מתמה אמאן דשרי ומדמי לי' להא דשמואל דאמר פרצה דחוקה מותר לכנס בה בשבת ואפי' משרת צרורות ומשמע דהכי נמי כן בבעילה שניה אע"פ שהוא משיר מקצת דם בתולים שנשארו וא"כ מעתה היאך נבחין בה בבעילה שני' ולאיזה דם את משוי לי' דלענין לתלות בדם בתולים הא אמרינן דלא תלינן וכדם נדה מיחשבא ולענין השרת צרורות כדם בתולים משוית לי' והוי כתרתי דסתרן אהדדי '''כלה.''' אחר בעילה ראשונה אסורה לביתה כל ז' כנדה</div> <div class="yerum-leiden-text">ר' יוסי מה בינה לבין שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות · אמ' ליה ומור דבתרה ובלבד שלא יתכוין לעש' ותה כלי · וכאן מיכוין שמתכוין לעשותה כלי בעלה כמי שמתכוין לעשותה כלי · רב יצחק בר רב על' משירשיא אנ' מקשי מה בינה למיפיס מורסא בשבת · אמ' ליה ומור דבתרה ובלבד שלא יתכוין לעשותה פה · וכאן מתכוין שהוא מתכוין לעשותה בעולה כמי שהוא מתכוין לעשותה כלי · תני לא יבעול אדם בעילה לכתחילה בשבת מפני שהוא עושה חבורה · ואחרים מתירין · אמ' ר' יוסי ביר' אבון טעמיון דאחרים למלאכתו הוא מתכוין · מאיליה עשתה חבורה · אסי אמ' אסור · בנימין גנזכיה נפק ומור משמיה דרב מותר · שמע שמואל ואיקפד עילוי ומית · וקרי עילוי ברוך שנגפו · ועל רב קריא לא יאונה לצדיק כל און · שמואל אמ' על ההיא היל' דרישיה דפירקא אחרייא דשדה להלכה · אבל לא מעשה · ר' יעיי ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת · בעון קומוי ר' יוחנן מהו לבעול בעילה שנייה אמרין לתלות בדם המכה לא הורי · ולבעול בעילה שנייה הוא מורייא מה צריכה ליה כשבאו לה ימי הפסק · וימי טהרה בנתים · אמ' ר' אבהו שושביניה דר' שמעון בר אבא הוינא שא שאלית לר' ליעזר מהו לבעול בעילה שנייה · ושרא ליה דו סבר כהדא דשמואל דשמואל אמ' פירצה דחוקה נכנסין בה בשבת אפ' משדרת צרורות · אמ' ר' חגי שושביניה דר' שמואל קפודנייא הוינא שאילית לר' יאשיה ושרע מינה · שאילית לר' שמואל בר רב יצחק אמ' לי מעשה אי זה דם נידה ואי זה דם בתולים · תני כלה אסורה לביתה כל שבעה · ואסור ליטול ממנה כוס שלברכה דברי ר' ליעזר · מ' טעמ' דר' ליעזר אי איפשר שלא ייצא דם נידה עם דם בתולים · מתני' רחץ לילה הראשון שמתה אשתו · אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ · אמ' להן איני כשאר כל אדם איסטניס אני · מאן תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה ר' נתן · ר' אמי הוה ליה עובדא ושאל לר' חייא בר בא והורי ליה כל שבעה כר' נתן · ר' יוסי הוה ליה עובדא ושאל לר' בא בר כהן לגבי ר' אחא · אמ' ליה לא כן אלפך ר' אמי הוה ליה</div> <div class="yerum-side">'''מתני' רחץ.''' במים חמין בלילה הראשון שמתה אשתו ואע"פ שאבל אסור ברחיצה '''איסטנים אני.''' קר ומצונן לשון צינה ואיכא צערא אם לא היה רוחץ ואין אסור בימי אבלו אלא רחיצה של תענוג '''גמ' מאן תנא אבל אסור ברחיצה וכו'.''' לאו אהאי מתני' קאי ובפ"ג דמועד קטן איתמר האי סוגיא כולה ואיידי דקאמר לקמן דלא אסרו אלא ברחיצה של תענוג מייתי לה וכדאמר ר"ג במתני' איסטניס אני. והתם גריס לעיל מינה תני אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה ברחיצה ובסיכה וכו' ועלה קאמר מאן תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה '''לא כן אלפך ר' ר' אמי הוה ליה עובדא וכו'.''' הכי גריס לה במ"ק לא כבר למדך רבך דר' אמי היה לי' עובדא וכו'</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' "אמר ליה", אתה מקשה מהרישא, כן? אמור דבתרא, תגיד עם הסיפא, כן? תגיד את סוף המשנה. מה המשנה אומרת? "'''שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות''', ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי". אז כלומר, אם הוא מתכוון לעשות כלי זה יהיה אסור. אז כאן הרי לכאורה כשהוא בועל, הרי הוא מתכוון לעשות את הבעולה, אז זה כמו שהוא יתכוון לעשות את הכלי ולכן היה צריך להיות אסור, ולכן באמת זה חידוש מה שהם אמרו שבועל בשבת. '''רב יצחק בר רב משרשיא''' - מה בינה '''למפיס מורסא בשבת'''? שוב, אותו רעיון, כן? הרי יש לנו משנה שאומרת שמותר לפוצץ מורסא בשבת. אז לכאורה למה שיהיה אסור לבעול אם הוא קורע את הבתולים? "אמר ליה" ואמור דבתרא, גם שם אתה מקשה ממשנה, תקרא את ההמשך שלה. המשנה אומרת שמותר להפיס מורסא בשבת, ובסיפא כתוב, "'''ובלבד שלא יתכוין לעשותה פה'''", כן? שלא יישאר הפתח פתוח. וכאן הרי כשהוא בועל הוא מתכוון שהיא תישאר בעולה, אז זה כמו שהוא יתכוון לעשות את הפתח. "תני, '''לא יבעול אדם בעילה לכתחילה בשבת'''" - המשנה הזאת שאומרת שאסור לבעול לקטילה בשבת בגלל שהוא עושה חבורה, "'''ואחרים מתירין'''", כלומר רבי מאיר מתיר. "אמר רבי יוסי בי רבי אבון טעמון" - אחרים, טעמם: "'''למלאכתו הוא מתכוין, מאיליה נעשה חבורה'''", כלומר בעצם הוא מתכוון לבעול ודרך אגב גם לעשות חבורה. אז זה בעצם הוא לא התכוון, כן? דבר שלא מתכוון פטור, לכן זה מותר. "'''אסי אמר: אסור. בנימין גנזכייה נפק ואמר משמיה דרב: מותר'''" - כלומר בנימין גנזכייה אמר שרב התיר, למרות שרב בעצם לא התיר. "'''שמע שמואל ואיקפד עילוי ומית. וקרי ברוך שנגפו. ועל רב קרא: לא יאונה לצדיק כל און'''" - הקב"ה שמר עליו שלא יצא תקלה בשמו. "'''שמואל אמר: כל ההיא הילכתא דרישיה דפירקא אחרייא דנידה, להלכה אבל לא למעשה'''" - כלומר כל ההלכות שמופיעות בפרק האחרון של מסכת נידה, כן? בדיני תינוקת שלא הגיע זמנה שנותנים לה עד שיחיה המכה, אם הגיע זמנה ארבע לילות וכולי, כל הדברים, כל הדינים האלה, כל הפרק כולו זה הלכה ולא למעשה, כן? כי למעשה הדין הוא בועל בעד מצוה ופורש בכל בתולה. וגם בבבלי אנחנו מכירים את האמירה של חז"ל שכשהיו לומדים את הפרק הזה אז לא היו מוציאים ממנו אלא כמו שועל שהולך בשדה חרוש וכמה גרגרי הפול נדבקים לרגליים שלו, כן? כמו ששמענו הלכה אחת יחידה יצאה מזה שבועל בעד מצוה ופורש. "'''רבי ינאי, ערק אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת'''" - כן? שהוא בעל בעד מצוה ופרש. "'''בעון קומוי רבי יוחנן: מהו לבעול בעילה שנייה?'''" - כלומר, החכמים חשבו, כן? שהכוונה שבעצם אדם שבעל באותו יום את הבתולה, האם מותר לו לבעול ביאה שנייה? "'''אמרין: לתלות בדם המכה לא הורו'''" - כן? הרי אמרנו בועל בעד מצוה ופורש שחוששים שמא דם נידה מעורב בדם בתולים, ואתה רוצה שהוא יתיר לך ביאה שנייה? זה לא הגיוני. "'''ולבעול בעילה שנייה הוא מורייא? מה צריכה לה? בשבאו לה ימי הפסק ימי טהרה בנתים'''" - זה לא כמו שהבנו, אלא השאלה היא לגבי ביאה בשבת, כן? מי שאומר שאסור לבעול לקטילה בשבת, מה יקרה אם הוא בעל ביום חול? עברו שבעה ימי טהרה, כן? ולאחר מכן בשבת הוא רוצה לבעול ביאה שנייה. האם מותר לו? או שחוששים שמא עדיין הפתח סגור. "'''רבי אבהו: שושביניה דרבי שמעון בר אבא הוינא, שאלית לרבי אלעזר מהו לבעול בעילה שנייה? ושרא ליה'''" - כן, כלומר הוא התיר לבעול ביאה שנייה. למה? "'''דהוא סבר כהדא דשמואל'''", ושמואל אמר "'''פירצה דחוקה נכנסין בה בשבת, אפילו משרת צרורות'''" - כלומר כמו שפרצה, כן? מותר להיכנס אפילו אם חלקים מהגדר נופלים. אז ככה אחרי שהוא כבר בעל פעם ראשונה ביום חול ועיקר החבורה נעשתה, אז גם כשהוא בועל בשבת, גם אם טיפה הוא יפצע עדיין טיפה יותר, זה כמו שהוא עובר דרך פרצה דחוקה ונושרים צרורות. אז גם ככה כמו שזה מותר שם, גם פה יהיה מותר. "'''רבי חגי: שושביניה דרבי שמואל קפודקיה הוינא. שאילית לרבי יאשיה'''" - "ושרע מיניה", כלומר שאלתי את רבי יאשיה והוא התחמק, לא רצה לענות. "'''שאילית לרבי שמואל בר יצחק, אמר לו: מעתה, אי זה דם נידה ואי זה דם בתולים?'''" - כלומר אם תאסור לבעול ביאה שנייה בשבת, אז יש לנו בעיה, כי יצא מפה איזה מעגל סגור. כי אם תאסור ביאה שנייה בשבת, סימן שאתה סובר שהפתח עדיין סגור ודם זה דם בתולים. אם ככה גם ביאה שנייה תהיה כמו ביאה ראשונה. אז גם ביאה שלישית תחשוש, וגם אין לזה סוף. כלומר לעולם אי אתה יכול לבעול בשבת, אלא אם כן הוא בעל קודם כל בחול וראה שאין דם. "תני, '''כלה אסורה לביתה כל שבעה'''" - כלומר לאחר שהכלה ניבעלה מזהירים אותה כנידה, כן? ואסורה לביתה כל שבעה, כן? "'''ואסור ליטול ממנה כוס של ברכה, דברי רבי אליעזר'''" - כלומר כמו נידה רגילה. מה טעמו של רבי אליעזר? "'''אי איפשר שלא יצא דם נידה עם דם בתולים'''" - כלומר בגלל הכאב אז גם כן היא פורשת נידה, רק הדם שלה, נידה, מעורב עם הדם בתולים. אנחנו בפרק ב' הלכה ז'. מה תניתם - "'''רחץ לילה הראשון שמתה אשתו'''" - כלומר רבן גמליאל, הרי לנו כמה דברים שהוא עשה בניגוד למקובל, אבל אחד הדברים הוא רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. "'''אמרו לו תלמידיו: לימדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ?'''" - איך אתה רוחץ? "'''אמר להן: איני כשאר כל אדם – איסטניס אני'''" - כלומר אני אדם מפונק ובעצם אם אני לא אתקלח אני יכול לחלות. גמרא. "מאן תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה?" - כלומר מי התנא שאומר את זה? "רבי נתן". "'''רבי אמי הוה ליה עובדא'''" - כלומר היה באבל, "'''ושאל לרבי חייא בר אבא'''", אם מותר להתקלח, "'''והורי ליה כל שבעה כרבי נתן'''" - כלומר, הוא אסר עליו כל שבעה כמו רבי נתן. "'''רבי יוסי הוה ליה עובדא, ושאל לרבי אבא בר כהן'''" - ושלח לגבי רבי חייא. הוא נכנס לגבי רב אחא ואמר ליה "לא כן אלפך דרבי אמי הוה ליה עובדא, ושאל לריש לקיש, והורי ליה כרבי נתן, כל שבעה?" - הוא ענה כרבי נתן כל שבעה שאסור. אז למה אתה שואל? "אמר לו: דילמא תרין עובדין אינון?" - כלומר, אוקיי, אני מסכים, זכור לי שהיה דבר כזה, אבל אני מכיר את זה בשם אחר. מה, אם היו שני מקרים? "'''אנן אמרין ליה על דרבי חייא בר אבא, ואתון אמרין ליה על דריש לקיש'''" - כלומר זה שני מקרים שונים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יט עמוד א''' {{שוליים|ב_עג}} '''מותר לשבר חבית סתומה בשבת כדי לאכול ממנה גרוגרות, אף שאין מתכוון לעשות כלי.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כג, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן שיד סעיף א סמ"ג לאוין סה. ''הכרעה:'' נפסק להיתר, כיוון שאין כוונתו לתקן כלי אלא להוציא אוכל, ואינה מלאכה שאינה צריכה לגופה; הרמב"ם והשו"ע פסקו כלשון סיפא המשנה כפי שהעמידה הירושלמי. {{שוליים|ב_עד}} '''אין להתכוון לעשות מן השבר כלי בשבת, ואף אם מתכוון להעלותו בעולה - נחשב כמתכוון לעשותו כלי.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כג, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן שיד סעיף א סמ"ג לאוין סה. ''הכרעה:'' נפסק כדברי הירושלמי שהמתכוון לעשות מהשבר כלי אסור, וכן המתכוון להעלותו בעולה דינו ככלי; כמובא ברמב"ם (שבת כג,ב) ובשו"ע (או"ח שיד,א). {{שוליים|ב_עה}} '''מותר לפצוע מורסא בשבת אם אין בכך חילול שבת אלא כדי לעשות לה פה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה יז , שו"ע או"ח סימן שכח סעיף כח סמ"ג לאוין סה. ''הכרעה:'' נפסק שמותר לפצוע מורסא בשבת כדי לעשות לה פה בלבד, שאין זו מלאכה גמורה, כלשון סוף המשנה ("ובלבד שלא יתכוין לעשות לה פה"). {{שוליים|ב_עו}} '''בעילת בתולה בשבת אף שנוצרת חבורה - מותרת לכתחילה כדבר שאינו מתכוין.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה יז , שו"ע או"ח סימן שכח סעיף כח סמ"ג לאוין סה. ''הכרעה:'' נפסק כדעת אחרים ורב המתירים, שהרי אינו מתכוין לחבורה ואין זה פסיק רישיה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להיתר. {{שוליים|ב_עז}} '''בעל הבא על אשתו נדה בבעילה ראשונה לאחר טבילתה קודם שבדקה עצמה - מה דינו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יא, הלכה ח , שו"ע יו"ד סימן קצג סמ"ג לאוין קיא. ''הכרעה:'' נפסק שבועל בעילת מצווה ופורש ואינו נחשב כמזיד, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (יו"ד קצג) שהדין אינו הלכה למעשה במובן חיוב בדיקה מוחלט אלא בדיעבד מותר לבעול ולפרוש. {{שוליים|ב_עח}} '''בעילת מצווה בנישאת קטנה שלא הגיע זמנה לראות מותרת בבעילה שנייה אם עברו ימי טוהר.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יא, הלכה ח , שו"ע יו"ד סימן קצג סמ"ג לאוין קיא. ''הכרעה:'' נפסק כרמב"ם ושו"ע שאם באו ימי הפסק (ימי טוהר) בין בעילה ראשונה לשנייה, מותר לבעול בעילה שנייה בלא חשש דם נידה מעורב בדם בתולים, כמסקנת הירושלמי שהספק היה רק בכך. {{שוליים|ב_פ}} '''אבל אסור ברחיצה כל שבעת ימי האבלות.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק ה, הלכה א , שו"ע יו"ד סימן שפא סעיף א , סמ"ג עשין ב <קטע סוף=יט א/> ==דף יט עמוד ב== <קטע התחלה=יט ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי נתן שאסור כל שבעה, כמעשי רבי אמי ורבי יוסי שהורו כן בשם רבי חייא בר אבא ורבי אבא בר כהן/ריש לקיש. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יט עמוד ב<span class="yerum-runnum">38</span></div> עובדא, {{ירו"מ-ביאור|אבלות}} ושאל לריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]], והורי ליה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן|°]]<nowiki/>רבי נתן, {{ירו"מ-הדגשה|שאסור ברחיצה}} כל שבעה? אמר לו: דילמא תרין עובדין אינון? {{ירו"מ-ביאור|האם היו שני מקרים}} אנן אמרין ליה על דרבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]], ואתון אמרין ליה על דריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]. ועוד {{ירו"מ-הדגשה|ראיה שאסור}} מן הדא: רבי חמא אבוי דרבי אושעיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חמא אבוי דרבי אושעיא|°]] הוה ליה עובדא, {{ירו"מ-ביאור|אבלות}} שאל לרבנן ואסרון. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בעי: איילן רבנן? רבנן דהכא {{ירו"מ-הדגשה|שבטבריה}}, או רבנן דרומיא. {{ירו"מ-ביאור|רבהי הדרום}} אין תימר רבנן דהכא, ניחא. אין תימר רבנן דרומיא, רברבייא קומוי {{ירו"מ-ביאור|גדולים לפניו}} והוא שאל לזעירייא? {{ירו"מ-ביאור|לקטנים}} {{ירו"מ-הדגשה|ועוד}} אין תימר רבנן דרומייא, {{ירו"מ-הדגשה|הרי}} אינון שריין ואינון אסרין. {{ירו"מ-ביאור|הם פוסקים שמותר והם אסרו לו}} דתני: {{שוליים|ב_פא}}מקום שנהגו {{ירו"מ-ביאור|האבלים שעסקו בקבורה}} להרחיץ אחר המיטה, מרחיצין, ובדרום מרחיצין. אמר רבי יוסי בי רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: מי שהוא מתיר את הרחיצה {{ירו"מ-הוסר|הזאת}}{{ירו"מ-הדגשה|כל שבעה, זה מפני שהוא}} עושה אותה כאכילה ושתייה, {{ירו"מ-הדגשה|שאי אפשר בלעדיה לרגיל בה. ואף למי שאוסר}}, הדא דתימר ברחיצה של תענוג, {{שוליים|ב_פב}}אבל ברחיצה שאינה של תענוג, מותר. כהדא דשמואל בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#שמואל בר אבא|°]]: עלו בו חטטין, אתון {{ירו"מ-ביאור|באו}} שיילון לרבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: מהו דיסחי? {{ירו"מ-ביאור|שירחץ}} אמר {{ירו"מ-הוסר|לו דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|לון}}: יסחי. {{ירו"מ-ביאור|ירחץ}} {{ירו"מ-הדגשה|במה אנן קימין? אי בשיש בו סכנה, פשיטא}}{{ירו"מ-הוסר| מיית הוא}}. אין בעי {{שוליים|ב_פג}}אפילו בתשעה באב, אין בעי {{שוליים|ב_פד}}אפילו ביום הכפורים. {{ירו"מ-הדגשה|אלא בשאין בו סכנה. הדא אמרה: שרחיצה שאין בה תענוג מותר}}. רבי יוסי ברבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] ראו אותו טובל {{ירו"מ-הדגשה|בימי אבלו}}. אם {{ירו"מ-הוסר|לקירויו}} לקירוי, לא ידעין; {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אם להקר גופו, {{ירו"מ-הדגשה|וסבר}} שאין רחיצת {{ירו"מ-הוסר|צונין}} צונן רחיצה, לא ידעין. הורי רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|כהין}}{{ירו"מ-הדגשה|כהך}} תניא {{ירו"מ-הדגשה|שבמקום שנהגו מותר}}. הורי רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]: בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו, {{שוליים|ב_פה}}שמותר להרחיצן במים. תני: {{שוליים|ב_פו}}אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך, מותרין בנעילת הסנדל. לכשיבואו אל העיר, יחלוצו. וכן בתשעה באב, וכן בתענית ציבור. תני: במקום שנהגו לשאול אבילים בשבת, שואלין. ובדרום שואלין. רבי הושעיא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] אזל לחד אתר, {{ירו"מ-ביאור|הלך למקום אחד}} וחזא אביליא בשובתא ושאיל בון. {{ירו"מ-ביאור|ראה אבלים בשבת ושאל בשלומם}} אמר לון: אני איני יודע מנהג מקומכם, אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי בי רבי חלפתא משבח בד[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר קומי ציפוראי: {{ירו"מ-ביאור|לפני אנשי ציפורי}} אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע! חד זמן, חמא אבילייא בשובתא ושאל בון. {{ירו"מ-הוסר|אהן}}{{ירו"מ-הדגשה|אמרו לו: זה}} דאת מתני שבחיה! אמר לון: מה עיסקיה? {{ירו"מ-הדגשה|אמרו לו}}: חמא {{ירו"מ-ביאור|ראה}} אבילייא בשובתא ושאל בון. אמר לון: בעי אתון מידע מהו חיליה? {{ירו"מ-ביאור|רוצים לדעת מה כוחו}} בא להודיעכם שאין אבל{{ירו"מ-הדגשה|ות}} בשבת. {{ירו"מ-הדגשה|כ}}הדא דכתיב: ([[משלי י כב]]) "{{ירו"מ-הדגשה|ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה}}". "ברכת ה' היא תעשיר" זו ברכת שבת. "ולא יוסיף עצב עמה" {{ירו"מ-ביאור|עצב}} זו אבילות. כמה דתימא: ([[שמואל ב יט ג]]) "נעצב המלך על בנו"<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ח|ירושלמי ברכות, פרק ב, הלכה ח]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ח"> <strong>מתני':</strong> וכשמת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין. אמרו לו: לא לימדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים? אמר להם: אין טבי עבדי כשאר העבדים, כשר היה.<br><br> <span id="דף_כ_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף כ א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא עוד ראיה שאסור, מן הדא. "'''רבי חמא אבוי דרבי אושעיא הוה ליה עובדא'''" - יש אומר אבל, "'''שאל לרבנן ואסרון'''". "רבי יוסי בעי: איילן רבנן?" - כלומר מי אותם רבנים שאסרו לו? "רבנן דהכא" - כלומר שבגליל, "או רבנן דרומיא". "אין תימר רבנן דהכא, ניחא" - כלומר אם תגיד זה הרבנים של כאן, רבני הגליל, אז זה הגיוני, שהם אוסרים גם תמיד אוסרים. "ואין תימר רבנן דרומייא" - אז קודם כל יש קושיה, "רברבייא קומוי והוא שאל לזעירייא?" - הרי הגדולים זה תלמידי הגליל, הם לפניו, הוא שואל את אנשי הדרום שהם יותר קטנים. "ועוד, אין תימר רבנן דרומייא, אינון שריין ואינון אסרין" - הרי הם בדרך כלל פוסקים שמותר ולא הם אסרו, זה לא הגיוני. "דתני: מקום שנהגו להרחיץ אחר המיטה, מרחיצין, ובדרום מרחיצין" - כן, הם מוכיחים שבדרום נהגו להרחיץ. וזה לא יכול להיות שהם אסרו לו. "אמר רבי יוסי בי רבי אבון: מי שהוא מתיר את הרחיצה עושה אותה כאכילה ושתייה" - כלומר דבר שאי אפשר בלעדיו, כן? מי שרגיל ברחיצה מבחינתו זה כמו אוכל. אומרת הגמרא: זה אף למי שאוסר, "'''הדא דתימר ברחיצה של תענוג, אבל ברחיצה שאינה של תענוג, מותר'''" - כלומר כל מי שאסר זה לא כל רחיצה, רק רחיצה של תענוג, אבל רחיצה שאינה של תענוג מותר. "כהדא דשמואל בר אבא: עלו בו חטטין" - כלומר פצעים, "'''אתון שיילון לרבי יסא: מהו דיסחי?'''" - כלומר אם מותר לו לרחוץ. "אמר: יסחי" - ודאי שמותר לרחוץ, כן, אם הוא לא ירחץ הוא יכול למות. שואלת הגמרא: במאי עסקינן? אי בישאיש בו סכנה, פשיטא. כלומר אם יש סכנה, ברור שמותר. הרי מותר, "'''אין בעי אפילו בתשעה באב, אין בעי אפילו ביום הכפורים'''", אלא מדובר שאין בו סכנה, אלא רחיצה שאין בה תענוג מותר. כן, אם הוא התיר לו, כנראה שרחיצת צונן בגלל הפצעים הוא עשה את זה, זה מותר. "'''רבי יוסי ברבי חנינא ראו אותו טובל'''" בימי אבלו, "'''אם לקירוי, לא ידעין; אם להקר גופו, שאין רחיצת צונן רחיצה, לא ידעין'''" - כלומר לא יודעים בדיוק למה הוא טבל, האם הוא טבל בגלל שהוא היה בעל קרי או כדי להתקרר. והוא סובר כנראה שרחיצת צונן זה לא נקרא רחיצה, כי עיקר הרחיצה זה בחמין, אבל רחיצת צונן מותרת. "הורי רבי אבא: תניא" - שמקום שנהגו מותר. "הורי רב אחא: '''בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו, שמותר להרחיצן במים'''" - כלומר אם הוא הלך בדרך, הרגליים נעשו בצקות, מותר לרחוץ את הרגליים, שוב פעם זה דבר שהוא לא עונג. "תני: '''אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך, מותרין בנעילת הסנדל. לכשיבואו אל העיר, יחלוצו'''" - כלומר אבל כשהוא הולך בדרך מותר לו לנעול נעליים, למרות שהאבל אסור בנעילת הסנדל, אבל כשהוא יגיע לעיר אז הוא חולץ. "'''וכן בתשעה באב, וכן בתענית ציבור'''" - גם כן אסור לנעול נעליים, אבל אם הם צריכים ללכת בדרך אז התירו להם. "תני: '''במקום שנהגו לשאול אבילים בשבת, שואלין. ובדרום שואלין'''" - כלומר לשאול מה שלומם, אז שואלים. "'''רבי הושעיא רובא אזל לחד אתר, וחזא אביליא בשובתא ושאיל בון'''" - כלומר רבי הושעיא הגדול הגיע לאיזה מקום וראה אבלים, שאל מה שלומם. "'''אמר לון: אני איני יודע מנהג מקומכם, אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו'''" - הוא אמר: אני לא יודע אם מותר אצלכם או אסור, אבל אני אומר לכם שלום כמו מנהג מקומנו. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף יט עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''א"ל דילמא תרין עובדין אינון וכו'.''' על שאמר לו דר' אמי שאל לריש לקיש אמר לו כי והלא אנחנו מקובלין דלר' חייא בר בא הוא דשאל ר' אמי ואתון אמרין ליה דלריש לקיש הוא דשאל אפשר שני מעשים היו לר' אמי ושאל לזה וחזר ושאל לזה '''ועוד מן הדא וכו'.''' גם זה מהתשובה שהשיבו לר' יוסי דרבנן אם רק '''היידן אלין רבנן.''' וכן הוא במ"ק. איזו רבנן אם רבנן דהכא או רבנן דמדרום ועל שהקשה עליהם לקמיה שאל לו זה '''רברבייא קומוי.''' הגדולים הם לפניו שהן רבנן דהכא והוא שאל להקטנים שהם זקני דרום בתמיה '''אין תימר רבנן דהכא ניחא ואין תימר רבנן דדרומייא וכו'.''' וכן הוא במ"ק. כלומר ועוד קשיא דאי רבנן דהכא שפיר אלא אי אמרת זקני דרום הא אינון שריין כדתני בברייתא דלקמיה והשתא קאמרת דאינון אסרין '''אחר המטה.''' אחר שנשאו המת במטה ונקבר נהגו להקל ברחיצה '''ובדרום.''' נהגו כן ומרחיצין עצמן '''מי שהוא מתיר את הרחיצה הזאת.''' באבילות שבעה טעמיה מפני שהוא עושה אותה כאכילה ושתיה דא"א בלא כך וכן היא סובר ברחיצה למי שהורגל בה '''הדא דתימר.''' הא דפליגי ברחיצה דאיכא דאסר ואיכא דשרי דוקא ברחיצה של תענוג הוא דפליגי '''מותר.''' לדברי הכל '''מהו דיסחי.''' משום רפואה '''דלא יסחי מיית הוא.''' אם לא ירחוץ ימות וא"כ אין בעי אפי' בט"ב וכו'. ובמ"ק גריס אין כיני אפי' וכו' והיינו הך דכל שהוא משום רפואה מותר אפי' בט"ב וביה"כ '''ראו אותו טובל.''' בימי אבלו '''אם לקרויו לא ידעין וכו'.''' ולא ידענו אם בשביל קרי טבל או אם להקר גופו משום דס"ל שאין רחיצת צונן רחיצה דלא אמרו אלא בחמין '''לא ידעין.''' ונשאר בספק '''קיהות עליו.''' מטונפות ומאוסות עליו '''וכן בתענית ציבור.''' שגוזרין על הגשמים כדתנן בפ"ק דתענית שבשלש שניות אסורין בנעילת הסנדל ובמהלכין בדרך התירו '''לשאול.''' בשלום אבלים בשבת '''אהן דאת מתני שבחיה.''' זהו אדם גדול שאתה מספר בשבחיה והלא הוא שואל בשלום אבילים בשבת '''בעיא אתון מידע.''' אדרבה אם אתם רוצים לידע מרב חכמתו הוא בא להודיעכם בזה שאין אבילות בשבת '''כמה דתימר נעצב המלך.''' מתאבל היה ולמדנו דהאי לא יוסיף עצב לומר שאין. אבילות בשבת</div> <div class="yerum-leiden-text">עובדא ושאל לריש לקיש והורי ליה כר' נתן כל שבעה · אמ' ליה דילמ' תרין עובדין אינון ואנן אמרין לה על דר' חייא בר בא · ואתון אמרין ליה על דריש לקיש · ועוד מן הדא ר' חמא אבוי דר' הושעיא הוה ליה עובדא שאל לרבנן ואסרון · ר' יוסי בעי איילן רבנן · רבנן דהכא או רבנן דרומייא · אין תימר רבנן דהכא ניחא · אין תימר רבנן דרומייא אנן שרי ואינון אסרין · רברבייא קומוי והוא שאל לזעירייא · אין תימר רבנן דרומייא אינון שרין ואינון אסרין · תני מקום שנהגו להרחיץ אחר המיטה מרחיצין ובדרום מרחיצין · אמ' ר' יוסי ביר' אבון מי שהוא מיתיר את הרחיצה כאחת עושה אותה כאכילה ושתייה · הדא דתימר ברחיצה שלתענוג · אבל ברחיצה שאינה שלתענוג מותר כהדין דשמואל בר אבא עלו בו חטטין אותן שיילון לר' יסא מהו דייסחי אמ' לון דלא יסחי מיית הוא · אין בעי אפי' בתשעה באב · אין בעי אפ' ביום הכיפורים · ר' יוסי בר חנינא ראו אותו טובל אם לקידויו לא ידעין אם להקר גופו שאין רתיעת צונן רחיצה לא ידעין · הורי ר' בא כהין תפיא · הורי ר' אחת בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו שמותר להרחיצן במים · תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל · לכשיבואו אל העיר יחלוצו · וכן בתשעה באב וכן בתענית ציבור · תני מקום שנהגו לשאול אבילים בשבת שואלין · ובדרום שואלין · ר' הושעיא רובא אזל לחד אתר וחזא אבליא בשובתא ושאיל בון · אמ' לון חבר איני יודע מנהג מקומכם · לית שלום עליכם כמנהג מקומיכן · ר' יוחנן ביר' תלפתא משבח בר' מאיר קומי צפוראי אדם גדול אדם קדוש אדם צנוע · חד זמן חמא אבליא בשובתא ושאל בון · אמרין ליה אהן דאת מיתני שבחיה · אמ' לון מה עיסקיה · אמרין ליה חמא אבליא בשובתא ושאיל בון · אמ' לון בעתי אתון מידע מהו חיילה · בא להודיעכם שאין אבל בשבת הדא היא דכת' ברכת יי' היא תעשיר זו ברכת שבת · ולא יוסיף עצב עמה זו אבילות · כמ' דתימ' נעצב המלך על בנו · מתני' (כשמת טבי עבדו קיבל עליו תנחומין אמרו לו לא אמ' למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים · אמ' ליה אין טבי עבדי כשאר העבדים</div> <div class="yerum-side">'''מתני' שאין מקבלין תנחומין על העבדים.''' כמו על שאר קרוביו שמצטער על מיתתן אלא אומרים לו המקום ימלא לך חסרונך כדרך שאומרים על בהמתו שמתה '''גמ' הא בני חורים וכו'.''' אלישנא דעל העבדים מדייק הש"ס דמשמע על העבדים דעלמא וא"כ משמע הא בני חורין אף אחרים שאינן קרובין מקבלין תנחומין עליהן בתמיה והוו להו למימר על עבדיו</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' "'''רבי יוסי בי רבי חלפתא משבח בדרבי מאיר קומי ציפוראי: אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע!'''" - רבי יוסי בי רבי חלפתא שיבח את רבי מאיר לפני אנשי ציפורי. "'''חד זמן, חמא אבילייא בשובתא ושאל בון'''" - הוא חד זמן ראה אבלים בשבת ושאל מה שלומם. אמרו לו - אז הלכו לרבי יוסי בי רבי חלפתא ואמרו לו: זה, כן, זה רבי מאיר שאתה משתבח בו? "אמר לון: מה עיסקיה?" - מה הוא עשה? "'''חמא אבילייא בשובתא ושאל בון'''" - הוא ראה אבלים בשבת, שאל מה שלומם. הרי אסור לשאול! "'''אמר לון: בעי אתון מידע מהו חיליה? בא להודיעכם שאין אבל בשבת'''" - כן? הרי הוא שאל בשלומם, הרי לא שואלים אבלים בשבת, וזה שהוא שאל בשבת מה שלומם, זה בעצם מראה שאין אבלות בשבת. "'''הדא דכתיב: ברכת ה' היא תעשיר, זו ברכת שבת. ולא יוסיף עצב עמה, זו אבילות'''" - מה הראיה שעצב זה אבלות? "'''כמה דתימא: נעצב המלך על בנו'''" - הוא אומר על הבן, שדוד שמת, אז הוא נעצב. אז רואים שעצבות קשורה לאבלות. אנחנו בפרק ב' הלכה ח', נקרא את המשנה רק. "'''וכשמת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין. אמרו לו: לא לימדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים?'''" - אתה הרי לימדת אותנו שלא מקבלים תנחומין על עבדים. "'''אמר להם: אין טבי עבדי כשאר העבדים, כשר היה'''". </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יט עמוד ב''' {{שוליים|ב_פג}} '''חובה ברחיצת ידיים ואמירת ברכות גם בתשעה באב וביום הכיפורים על אף איסור רחיצה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק ג, הלכה ג , רמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק ג, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן תקנד סעיף טו , שו"ע או"ח סימן תריג סעיף א סמ"ג לאוין סט , סמ"ג עשין לב. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שאף בתענית מצווה ליטול ידיים לתפילה וברכות כדרכו בכל יום, שכן איסור הרחיצה אינו חל על נטילה זו שאינה לתענוג אלא למצווה. {{שוליים|ב_פד}} '''אבל האסור ברחיצה מותר להקר גופו במים בלא תענוג, ורחיצת צונן אינה חשובה רחיצה לענין זה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק ג, הלכה ג , רמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק ג, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן תקנד סעיף טו , שו"ע או"ח סימן תריג סעיף א סמ"ג לאוין סט , סמ"ג עשין לב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוסי בר' חנינא ורב אחא שרחיצה שאין בה תענוג (הקרת גוף בצונן) מותרת לאבל וכן ביום הכפורים, כמבואר ברמב"ם ושו"ע. {{שוליים|ב_פה}} '''מותר לרחוץ תינוקות במים ביום הכיפורים ובתשעה באב.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק ג, הלכה ג , רמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק ג, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן תקנד סעיף טו , שו"ע או"ח סימן תריג סעיף א סמ"ג לאוין סט , סמ"ג עשין לב. ''הכרעה:'' נפסק שמותר להרחיץ קטנים במים, שדין רחיצה ביוה"כ ובת"ב נאמר בעינוי גדולים ולא בקטנים שאינם מצווים בעינוי. {{שוליים|ב_פו}} '''אבל או מנודה המהלכים בדרך, האם מותרים בנעילת הסנדל?.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק ה, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן תקנד סעיף יז , שו"ע יו"ד סימן שפב סעיף ד <קטע סוף=יט ב/> ==דף כ עמוד א== <קטע התחלה=כ א/>. ''הכרעה:'' מותרים בנעילת הסנדל כל זמן שהם בדרך, ולכשיבואו אל העיר חולצין; וכן בתשעה באב ובתענית ציבור, כפי המבואר בירושלמי, ונפסק כן ברמב"ם ובשו"ע.. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כ עמוד א<span class="yerum-runnum">39</span></div> <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: שאין מקבלין תנחומין על העבדים}}. הא בני חורים אחרים {{ירו"מ-ביאור|שאינם קרוביו}} מקבלין תנחומין עליהן? כיני מתנייתה: אין {{ירו"מ-הדגשה|עבד}} {{ירו"מ-הוסר|מקבלין}} מקבל תנחומין על העבדים {{ירו"מ-הדגשה|הקרובים שלו}}. תני: מעשה שמתה שפחתו של [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}, ונכנסו תלמידיו לנחמו, ולא קיבל. נכנס מפניהם לחצר, ונכנסו אחריו. לבית, ונכנסו אחריו. אמר להן: כמדומה הייתי שאתם נכוין בפושרין, {{ירו"מ-הדגשה|ורואה}} {{ירו"מ-הוסר|ואי}}{{ירו"מ-הדגשה|אני}} {{ירו"מ-הדגשה|שאי}} אתם נכוין אפילו ברותחין! והלא אמרו: {{שוליים|ב_פז}}אין מקבלין תנחומין על העבדים, מפני שהעבדים כבהמה. {{ירו"מ-הדגשה|ועוד קל וחומר}}, אם על בני חורין אחרים {{ירו"מ-הדגשה|שאינם קרוביו}} אין מקבלין תנחומין, כל שכן על העבדים. {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} מי שמת עבדו או בהמתו אומר לו: {{שוליים|ב_פח}}המקום ימלא חסרונך. כד דמך {{ירו"מ-ביאור|כשמת}} רבי חייא בר אדא בר אחתיה דבר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אדא בר אחתיה דבר קפרא|°]], קביל ריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] {{ירו"מ-הדגשה|תנחומים}} עילוי, דהוה רביה. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#אהבת התלמיד|{{ירו"מ-הוסר|נימר תלמידיה}}{{ירו"מ-הדגשה|דתלמידיה}} דבר נשא, חביב עליה כבריה.]] עאל ואיפטר עילוי, {{ירו"מ-ביאור|דרש}} {{ירו"מ-הדגשה|מאי דכתיב}} ([[שיר השירים ו ב]]) "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים" לא צורכה {{ירו"מ-ביאור|לא היה צריך לכתוב}} אלא "דודי ירד לגנו לרעות {{ירו"מ-הוסר|בגנ"ים}} בגנו" {{ירו"מ-הדגשה|ולמה נאמר בלשון רבים}}? "דודי" זה הקדוש ברוך הוא. "ירד לגנו" זה העולם. "לערוגת הבושם" אילו ישראל. "לרעות בגנים" אילו אומות העולם. "וללקוט שושנים" אילו הצדיקים שמסלקן מביניהן. משלו משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בן, והיה חביב עליו יותר {{ירו"מ-הוסר|מדאי}} מדי. מה עשה המלך? נטע לו פרדס. בשעה שהיה הבן עושה רצונו של אביו, היה מחזר בכל העולם כולו, ורואה אי זו נטיעה יפה בעולם, ונוט{{ירו"מ-הדגשה|ע}}ה בתוך פרדיסו. ובשעה שהיה מכעיסו, היה מקצץ כל נטיעותיו. כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא, [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ישראל והאומות, הקב"ה מדבק גרים בישראל|הקדוש ברוך הוא מחזר בכל העולם כולו,]] ורואה אי זה צדיק באומות העולם, ומביאו ומדבקו לישראל, כגון יתרו ורחב. ובשעה שהן מכעיסין אותו, היה מסלק הצדיקים שביניהן. דלמא: {{ירו"מ-ביאור|את זה מספרים}} רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] וחבורתיה, ואית ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מרין {{ירו"מ-ביאור|ויש אומרים}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי בי רבי חלפתא וחבורתיה, ואית ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מרין [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבה וחבורתיה, הוו יתבין לעיי באוריתא {{ירו"מ-ביאור|ישבו ועסקו בתורה}} תחות הדא תאינה, והוה מרא דתאינתא קריץ {{ירו"מ-ביאור|והיה בעל התאנה משכים}} ולקיט לה בכל יום. אמרין: שמא הוא חושדינו? {{ירו"מ-הוסר|נחלוף}} נחליף את מקומינו. למחר אתיא מרה דתאינתא גבון, אמר לון: מריי! {{ירו"מ-ביאור|למחרת בא בעל התאנה אלהם ואמר להם אדונים}} אף חדא מצוה דהויתן נהיגין ועבדין עמי, מנעתונה מיני! אמרון ליה: אמרין, דלמא דאחשד לן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}}: בצפרא {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אתי {{ירו"מ-ביאור|בבקר שיבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אנא}} מודעא יתהון {{ירו"מ-הדגשה|למה נהגתי כך. למחרת בבקר לא לקט}}, זרחה עליו החמה והתליעו תאינותיה. באותה שעה אמרו: בעל התאנה יודע אימתי עונתה של תאינה ללקוט, והיה לוקטה. כך הקדוש ברוך הוא יודע אימתי עונתן של צדיקים לסלק מן העולם, והוא מסלקן. כד דמך {{ירו"מ-ביאור|כשמת}} רבי בון בר רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר רבי חייא|°]], על רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ואפטר {{ירו"מ-ביאור|דרש}} עילוי: {{ירו"מ-הדגשה|מאי דכתיב}} ([[קהלת ה יא]]) "מתוקה שנת העובד {{ירו"מ-הדגשה|אם מעט אם הרבה יאכל}}"? ישן אין כתיב כאן, אלא "אם מעט אם הרבה יאכל" למה היה רבי בון ברבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר חייא|°]] דומה? למלך ששכר פועלים הרבה, והיה שם פועל אחד {{ירו"מ-הדגשה|חרוץ}}, והיה {{ירו"מ-הדגשה|המלך}} משתכר במלאכתו יותר מדאי. מה עשה המלך? נטלו, והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות. לעיתותי ערב, באו אותם פועלים ליטול שכרן, ונתן לו שכרו עמהן משלם. והיו הפועלים מתרעמין ואומרים: אנו יגענו כל היום, וזה לא יגע אלא שתי שעות, ונתן לו שכרו עמנו משלם! אמר להן המלך. יגע זה לשתי שעות, יותר ממה שלא יגעתם אתם כל היום כולו. כך יגע רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבין|°]] [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#הספד על תלמיד חכם|בתורה לעשרים ושמונה שנה,]] מה שאין תלמיד וותיק יכול ללמוד למאה שנה. כד דמך {{ירו"מ-ביאור|כשמת}} רבי סימון בר זביד[[ביאור:עץ מסורת#רבי סימון בר זביד|°]], עאל רבי ליא[[ביאור:עץ מסורת#רבי ליא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} ואפטר {{ירו"מ-ביאור|דרש}} עילוי {{ירו"מ-הדגשה|ואמר}}: ארבעה דברים תשמישו של עולם, וכולן אם אבדו יש להן חליפין {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[איוב כח א]]) "כי יש לכסף מוצא, ומקום לזהב יזוקו. ברזל מעפר יוקח, ואבן יצוק נחושה." {{ירו"מ-הוסר|אילו}} אלו, אם אבדו יש להן חליפין. אבל תלמיד חכם שמת, מי מביא לנו חליפתו, מי מביא לנו תמורתו? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[איוב יב כא]]) "והחכמה מאין תמצא, ואי זה מקום בינה?" {{ירו"מ-הדגשה|וכתיב}} ([[איוב כח כא]]) "ונעלמה מעיני כל חי". אמר רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]]: מה אם אחי יוסף על שמצאו מציאה, יצא לבם, דכתיב: ([[בראשית מב כח|בראשית מקץ מב כח]]) "ויצא לבם", אנו, שאבדנו את רבי סימון בר זביד[[ביאור:עץ מסורת#רבי סימון בר זביד|°]], <br><br> <span id="דף_כ_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף כ'. אנחנו נתחיל מהדף הקודם, מהמשנה. המשנה אומרת שכשמת עבדו של רבן גמליאל, קיבל עליו תנחומים. אמרו לו: לא לימדתנו שאין מקבלים תנחומין על העבדים? אמר להם: אין תבי עבדי כשאר העבדים, כשר היה. שואלת הגמרא: למדנו שאמרו לו: לימדת אותנו שלא מקבלים תנחומים על העבדים. כן, שואלת הגמרא מה זאת אומרת? '''הא בני חורים אחרים מקבלין תנחומין עליהן?''' זאת אומרת, איזה מין דבר זה? זאת אומרת, גם אם תבי לא היה עבד, היה בן חורין, כן? הוא לא קרוב של רבן גמליאל. מה פתאום שיקבל עליו תנחומים? ואומרת הגמרא: '''כיני מתנייתה, אין מקבל תנחומין על העבדים'''. כלומר בעצם מה שהוא לימד אותם זה שעבד לא מקבל תנחומים אפילו על הקרובים שלו, כי בעצם לעבד אין ייחוס, אין לו קשר משפחתי, ממילא הוא לא יושב שבעה ולא מקבל תנחומים על הקרובים שלו כי אין קשר משפחתי. '''מעשה שמתה שפחתו של רבי אליעזר, ונכנסו תלמידיו לנחמו, ולא קיבל. נכנס מפניהם לחצר, ונכנסו אחריו. לבית, ונכנסו אחריו.''' '''אמר להן: כמדומה הייתי שאתם נכוין בפושרין, אתם נכוין אפילו ברותחין!''' כלומר שמספיק לכם איזה רמז דק, ורואה אני שאתם נכווים אפילו ברותחים, כי אפילו רמז עבה אתם לא מבינים. '''והלא אמרו: אין מקבלין תנחומין על העבדים, מפני שהעבדים כבהמה.''' עבדים זה כמו רכוש של האדם, לא מקבלים עליו תנחומים. וודאי קל וחומר: '''אם על בני חורין אחרים אין מקבלין תנחומין, כל שכן על העבדים.''' אלא '''מי שמת עבדו או בהמתו אומר לו: המקום ימלא חסרונך.''' עצם הוא הפסיד, אבד לו רכוש, אומרים לו "המקום ימלא חסרונך". '''כד דמך רבי חייא בר אדא בר אחתיה דבר קפרא''', כלומר רבי חייא בר אדא, בן אחותו של בר קפרא, נפטר, אז ריש לקיש קיבל עליו תנחומים. למה? כיוון שריש לקיש היה הרב שלו, '''דהוה רביה, דבר נשא, חביב עליה כבריה''' - התלמיד חביב על הרב כמו הבן שלו. '''עאל ואיפטר עילוי''', הוא דרש בהספד ואמר, כתוב בשיר השירים: '''"דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים"'''. '''לא צורכה אלא "דודי ירד לגנו לרעות בגנו"''' - מה בכלל, מה כל כך מעניין שדודי ירד לגנו? '''"דודי" זה הקדוש ברוך הוא. "ירד לגנו" זה העולם. "לערוגת הבושם" אילו ישראל. "לרעות בגנים" אילו אומות העולם.''' '''וללקוט שושנים אילו הצדיקים שמסלקן מביניהן.''' </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כ עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''כיני מתנייתה.''' ומשני כך היא הנסחא השנויה ששנה להם ר"ג בזה הלשון אין מקבלין תנחומין על העבדים ולפיכך אמרו לו כן מפני שחייב אדם לומר בלשון רבו ולעולם על עבדיו דידיה קאי '''כמדומה הייתי שאתם נכוין בפושרין.''' כלומר שתבינו ברמז מועט שיצאתי מפניכם בתחילה '''כד דמך.''' כשנפטר ר"ח בר אדא קביל ריש לקיש תנחומין עליו משום שהיה רבו והוא היה חביב עליו כבנו כדמסיק '''עאל ואיפטר.''' ודרש עליו הפסוק הזה '''לא צורכה.''' וכי לא היה צריך לומר אלא כך דודי ירד לגנו לרעות בגנים ומאי לערוגת הבושם דקאמר באמצע והלכך דריש ליה שהכתוב מדבר באומות העולם ובישראל וסיפיה דקרא ארישא קאי '''לרעות בגנים אלו א"ה.''' אם יש בהן איזה צדיק לוקח מהם ומדבקו לישראל כדמפרש בהמשל וללקוט שושנים על ערוגת הבושם קאי. דלמא. מעשה בר' חייא בר אבא והחבורה שלו וכו' שהיו רגילין לישב ולייגע בתורה תחת אילן תאנה א' והיה בעל התאנה משכים בבוקר ולוקט התאנים בכל יום והיו סבורין שמא הוא חושד אותם שלא ילקטו הן ולפיכך הוא משכים תמיד ואמרו נחלוף את מקומינו והלכו למקום אחר למחר בא בעל התאנה אצלם ואמר להם מוריי ורבותיי וכי אף מצוה אחת שהיתה לי שנהגתם ועשיתם זכות עמי מנעתם עכשיו ממני ואמרו לו הטעם מפני שהיינו סבורין שמא אתה חושד אותנו '''בצפרא.''' בבוקר האחר אמר בעל התאנה בלבו הננו מודיע אותם שלא מפני החשד עשיתי כך ולא היה לוקטן בהשכמה בפעם הזאת וזרחה עליו החמה וכו' '''ישן אין כתיב כאן.''' דלפי פשטיה דקרא דקאי על שינה של העובד ויגע במלאכה א"כ היה צריך לסיים כן אם מעט ואם הרבה ישן ומאי יאכל לפיכך דריש לי' על ענין השונה ולומד ויגע במשנתו בזריזות ואם מעט ואם הרבה יאכל הוא בשכרו כמו אלו שהיו יגיעים בכל היום וימים הרבה שלפי זריזות והתאמצות שלו הוא משתלם כמו שמסיים במשל שהביא '''ארבעה דברים.''' דחשיב בקרא דלקמיה הן עיקר תשמישו של עולם ושאר כל מיני מתכו' כלולין בהן וכולן אם אבדו מאחד יש להן חליפין להביאן ממקום אחר ולמלאות חסרונו אבל ת"ח שמת מי מביא לנו וכו' דמיהת חסרונו של זה א"א למלאות '''כהנא הוה עולם סגין.''' היה יניק וחכים הרבה כשעלה לכאן ומפני שהיה בחור וחריף והיה כועס מיד כההיא דלקמיה שהיה מעניש לאלו המלעיגים ועל דרך שאמרו האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא דקא מרתחא ליה הלכך קאמר עולם סגין</div> <div class="yerum-leiden-text">כשר היה הא בני חורים אחרים אין מקבלין תנחומין עליהן · כיני מתניתה אין מקבלין תנחומין על העבדים · מתני' מעשה ושמתה שפחתו שלר' ליעזר ונכנסו תלמידין לנחמו · ולא קיבל · ירדו לדיוטה תחתונה ונכנסו אחריו לפניו · ונכנסו אחריו · אמ' להן כמדומה הייתי שאתם נכוין בפושרין ואי אתם נכוין אפי' ברותחין · והלא אמרת אין מקבלין תנחומין על העבדים מפני שהן עברים כבהמה · אם על בני חורין אחרים אין מקבלין תנחומין כל שכן על העבדים · מי שמת עבדו או בהמתו צוו' לו המק' ימלא חסרונך · כד דמך ר' חייא בר אדא בר אחתיה דבר קפרא קביל ריש לקיש עילוי דהוה רביה נימא תלמידיה דבר נשא חביב עליה כבריה עאל ואיפטר עילוי דודי ירד לגנו לרעות בגנים · לא צורכה אלא דודי ירד לגנו לרעות בגנים · דודי זה הקב'ה · ירד לגנו זה העולם · לערוגת הבושם אילו יש' · לרעות בגנים אילו אומות העולם וללקוט שושנים · אילו הצדיקים שמסלקן מביניהן · משלו משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן והיה חביב עליו יותר מדאיי מה עשה המלך נטע לו פרדס · בשעה שהיה הבן עושה רצונו שלאביו היה מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זו נטיעה יפה בעולם ונטעה בתוך פרדיסו · ובשעה שהיה מכעיסו היה מקצץ כל נטיעותיו · כך בשעה שיש' עושין רצונו שלמקום הקב'ה מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאן ומדבקן ליש' · כגון יתרו ורחב' ובשעה שהן מכעיסין אותו היה מסלק הצדיקים שביניהן · דלמא ר' חייא בר אבא וחבורתיה · ואית דמרין ר' יוסי ביר' חלפתא וחבורתיה · ואית דמרין ר' עקיבה וחבורתיה הוו יתבין לעיי באוריתא תחות חדא תאינה והוה מרא דתאינתא קריץ ולקיט לה בכל יום · אמרין שמא הוא חושדינו · נחלוף את מקומינו · למחר אתיא מרה דתאינתא גבון אמ' לון מריי את חדא מצוה דהויתון נהיגין ועבדין עמי מנעתונא מיני · אמרון ליה אמרין דילמ' דאחשד לן בצפרא אתי מודעא יתהון זרחה עליו החמה והתליע תאינתיה · באותה שעה אמרו בעל התאנה יודע אימתי עונתה שלתאינה ללקוט והיה לוקטה · כך הקב'ה יודע אימתי עונתן שלצדיקים לסלק מן העולם והוא מסלקן · כד דמך ר' בון בר ר' חייא על ר' זעירא ואפטר עילוי מתוקה שנת העובד · ישן אין כת' כאן אלא אם מעט אם הרבה יאכל · למה היה ר' בון בר' חייא דומה למלך ששכר פועלים הרבה והיה שם פועל אחד והיה משתכר במלאכתו יותר מדאי · מה עשה המלך נטלו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות · לעיתותי ערב באו אותם פועלים ליטול שכרן ונתן לו שכרו עמהן משלם · והיו הפועלים מתרעמין ואומ' אנו יגענו כל היום וזה לא יגע אלא שתי שעות ונתן לו שכרו עמנו משלם · אמ' להן המלך יגע זה לשתי שעות יותר ממה שלא יגעתם אתם כל היום כולו · כך יגע ר' בון בתורה לעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד וותיק יכול ללמד למאה שנה · כד דמך ר' סימון בר זביד עאל ר' ליא ואפטר עילוי ארבעה דברים תשמישין שלעולם וכולן אם אבדו יש להן חליפין · כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו · ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה · אילו אם אבדו יש להן חליפין · אבל תלמ' חכם שמת מי מביא לנו חליפתו · מי מביא לנו תמורתו · והחכמה מאיין תימצא ואי זה מקום בינה · ונעלמה מעיני כל חי · אמ' ר' לוי מה אם אחי יוסף על שמצאו מציאה יצא לבם דכת' ויצא לבם · אנו שאבדנו את ר' סימון בר זביד</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''משלו משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בן, והיה חביב עליו יותר מדי. מה עשה המלך? נטע לו פרדס. בשעה שהיה הבן עושה רצונו של אביו, היה מחזר בכל העולם כולו, ורואה אי זו נטיעה יפה בעולם, ונוטה בתוך פרדיסו. ובשעה שהיה מכעיסו, היה מקצץ כל נטיעותיו.''' '''כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא מחזר בכל העולם כולו, ורואה אי זה צדיק באומות העולם, ומביאו ומדבקו לישראל, כגון יתרו ורחב. ובשעה שהן מכעיסין אותו, היה מסלק הצדיקים שביניהן.''' דלמא זה מעשה: מעשה ברבי חייא בר אבא וחבורתיה. ואית דמרין - יש שאומרים שזה היה רבי יוסי בי רבי חלפתא וחבורתיה, ויש אומרים שזה היה רבי עקיבה וחבורתיה. '''הוו יתבין לעיי באוריתא תחות הדא תאינה''' - הם ישבו מתחת עץ תאנה ושם היו לומדים. '''והוה מרא דתאינתא קריץ ולקיט לה בכל יום''' - בעל התאנה היה משכים לפני עלות השחר וקוטף את כל התאנים הבשלות קודם. '''אמרין: שמא הוא חושדינו?''' - למה הוא קוטף כל כך מוקדם? כנראה הוא חושד שאנחנו נקטוף לו את זה. אז אמרו: '''נחליף את מקומינו'''. '''למחר אתיא מרה דתאינתא גבון, אמר לון: מריי! אף חדא מצוה דהויתן נהיגין ועבדין עמי, מנעתונה מיני!''' - היה לי מצווה אחת שקיימתם בי, ישבתם תחת העץ שלי, וגם את זה אתם לוקחים ממני? '''אמרון ליה, אמרין, דלמא דאחשד לן''' - הם חשבו שהוא חושד בהם, למה הוא קוטף כל כך מוקדם. אז הוא אמר לעצמו: בבוקר הבא שיבוא, הם לבד יבינו למה נהגתי כך. '''בצפרא אתי מודעא יתהון, זרחה עליו החמה והתליעו תאינותיה.''' הוא לא קטף את התאנים, וכשהשמש זרחה עליהן כולן התליעו. '''באותה שעה אמרו: בעל התאנה יודע אימתי עונתה של תאינה ללקוט, והיה לוקטה. כך הקדוש ברוך הוא יודע אימתי עונתן של צדיקים לסלק מן העולם, והוא מסלקן''' - לפני שהתקלקלו חס ושלום. '''כד דמך רבי בון בר רבי חייא''', כלומר שרבי בון בר רבי חייא נפטר, על רבי זעירא ואפטר עילוי. הוא דרש בהספד ואמר, כתוב: '''"מתוקה שנת העובד"'''. עכשיו הייתי מצפה שיהיה כתוב "ישן", כי מתוקה שנת העובד. '''ישן אין כתיב כאן, אלא "אם מעט אם הרבה יאכל"'''. '''למה היה רבי בון ברבי חייא דומה? למלך ששכר פועלים הרבה, והיה שם פועל אחד, והיה משתכר במלאכתו יותר מדאי. מה עשה המלך? נטלו, והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות. לעיתותי ערב, באו אותם פועלים ליטול שכרן, ונתן לו שכרו עמהן משלם.''' כלומר כולם קיבלו אותו דבר, גם הוא קיבל בדיוק כמוהם. '''והיו הפועלים מתרעמין ואומרים: אנו יגענו כל היום, וזה לא יגע אלא שתי שעות, ונתן לו שכרו עמנו משלם!''' כלומר למה הוא קיבל אותו דבר? '''אמר להן המלך: יגע זה לשתי שעות, יותר ממה שלא יגעתם אתם כל היום כולו.''' '''כך יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה, מה שאין תלמיד וותיק יכול ללמוד למאה שנה.''' '''כד דמך רבי סימון בר זביד, עאל רבי ליא ואפטר עילוי''' - כלומר שרבי סימון בר זביד נפטר, רבי ליא דרש בהספד ואמר: '''ארבעה דברים תשמישו של עולם, וכולן אם אבדו יש להן חליפין''': '''"כי יש לכסף מוצא, ומקום לזהב יזוקו. ברזל מעפר יוקח, ואבן יצוק נחושה."''' כל הדברים האלו אם אבדו יש להם חליפין, '''אבל תלמיד חכם שמת, מי מביא לנו חליפתו, מי מביא לנו תמורתו?''' '''"והחכמה מאין תמצא, ואי זה מקום בינה? ונעלמה מעיני כל חי".''' אמר רבי לוי: '''מה אם אחי יוסף על שמצאו מציאה, יצא לבם, דכתיב: "ויצא לבם"''', אנו שאיבדנו את רבי סימון בר זביד על אחת כמה וכמה! </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כ עמוד א''' {{שוליים|ב_פז}} '''אין מקבלים תנחומים על מות עבד, אלא אומרים לו "המקום ימלא חסרונך".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק יב, הלכה יב , שו"ע יו"ד סימן שעז סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי; הרמב"ם ושו"ע פסקו שאין מנחמים על עבד ובהמה כדין הירושלמי, מפני שהעבדים כבהמה, ואומרים לו "המקום ימלא חסרונך". {{שוליים|ב_פח}} '''מנחמים על מות תלמיד חכם כאבל על קרוב משפחה, שנאמר "כבריה".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק יב, הלכה יב , שו"ע יו"ד סימן שעז סעיף א <קטע סוף=כ א/> ==דף כא עמוד א== <קטע התחלה=כא א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי שמעון בן לקיש שקיבל תנחומים על מות תלמידו כרבי חייא בר אדא, כדין תלמיד חביב כבן; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה שמתאבלים על רבו ותלמידו החכם. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כ עמוד ב<span class="yerum-runnum">40</span></div> על אחת כמה וכמה! כד דמך {{ירו"מ-ביאור|כשמת}} רבי לוי בר סיסי[[ביאור:עץ מסורת#לוי בר סיסי|°]], על אבוי דשמואל[[ביאור:עץ מסורת#אבוי דשמואל|°]] ואפטר {{ירו"מ-ביאור|דרש}} עילוי: {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[קהלת יב יג]]) "סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא". למה היה לוי בן סיסי[[ביאור:עץ מסורת#לוי בר סיסי|°]] דומה? למלך שהיה לו כרם, והיה בו מאה גפנים. והיו עושות כל שנה ושנה מאה חביות של יין. {{ירו"מ-הדגשה|יבשו חלקם ו}}עמד על חמשים, עמד על ארבעים, עמד על שלשים, עמד על עשרים, עמד על עשר, עמד על אחד, והיה עושה מאה חביות של יין. והיה אותו הגפן חביב עליו ככל הכרם כולו. כך היה רבי לוי בר סיסי[[ביאור:עץ מסורת#לוי בר סיסי|°]] חביב לפני הקדוש ברוך הוא ככל {{ירו"מ-הדגשה|בני ה}}אדם {{ירו"מ-הדגשה|יחד}}. הדא הוא דכתיב: ([[קהלת יב יג]]) "כי זה כל האדם". כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]] הוה {{ירו"מ-הוסר|עולם}} עלם סגין {{ירו"מ-ביאור|גבוה מאד ויש אומרים צעיר מאד}} כד סליק להכא. {{ירו"מ-ביאור|כשעלה לארץ}} חמתיה חד בר פחין {{ירו"מ-ביאור|פרחח}} אמר לו {{ירו"מ-הדגשה|בלגלוג}}: מה קלא בשמיא? {{ירו"מ-ביאור|בלגלוג על שהיה גבוה מאד. ויש אומרים בגלל שרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] המית אותו כשחשב שהוא לועג לו, וכאשר הסבירו לו שכך מבנה פניו — החיה אותו. כפי שמסופר (בתלמוד בבלי מסכת ([[בבא קמא קיז א|בבא קמא דף קיז עמוד א]])}} {{הערה|מעשה: ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה {{ירו"מ-ביאור|היה אדם שרצה למסור לאנסים את התבן של חברו}}, אתא לקמיה דרב, אמר ליה רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: לא תחוי ולא תחוי {{ירו"מ-ביאור|אל תמסור ואל תמסור}}, אמר ליה לרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: מחוינא ומחוינא {{ירו"מ-ביאור|אמסור ואמסור}}. יתיב רב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]] קמיה דרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] באותה שעה, שמטיה לקועיה מיניה, {{ירו"מ-ביאור|שבר את מפרקתו והרגו}}. קרי רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] עילויה: ([[ישעיהו נא כ]]) בניך עולפו, שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר — כשור הבר הנלכד ברשת, שהוא שם במקום שנלכד ואי אפשר לו לזוז ממקומו. מה תוא זה, כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו. אמר ליה רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] לרב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|שהרג את המוסר}}: כהנא, עד האידנא הוו פרסאי דלא קפדי אשפיכות דמים {{ירו"מ-ביאור|עד עכשיו היו כאן פרסיים שאינם מקפידים על שפיכות דמים}} ואינם עונשים את ההורג, אבל השתא איכא יוונאי דקפדו אשפיכות דמים ואמרי מרדין מרדין {{ירו"מ-ביאור|שאומרים רוצח ירצח}} . לכן קום סק לארעא דישראל, וקביל עלך דלא תקשי {{ירו"מ-ביאור| קבל על עצמך שלא להקשות}} לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} שבע שנין. אזיל אשכחיה לריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן {{ירו"מ-ביאור|שהיה חוזר ושונה להם מה שדרש רבי יוחנן אותו היום}}, אמר להו רב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]] לרבנן: ריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] היכא? אמרו ליה: אמאי? אמר להו: האי קושיא והאי קושיא, והאי פירוקא והאי פירוקא, {{ירו"מ-ביאור|אלו הקושיות שיש לי להקשות ואלו התירוצים שיש לי לתרץ על השיעור}}. אמרו ליה לריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] את דברי רב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]]. אזל ריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] אמר ליה לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: ארי עלה מבבל, לעיין מר במתיבתא דלמחר {{ירו"מ-ביאור|שיכין טוב את השיעור של מחר}}. למחר אותבוה בדרא קמא {{ירו"מ-ביאור|הושיבו את רב כהנא בשורה הראשונה}} של היושבים קמיה דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: שמעתתא אחת ולא אקשי ליה רב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]], אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: שמעתתא נוספת ולא אקשי. וכל פעם שאמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אימרה ורב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]] לא הקשה על זה, אנחתיה אחורי {{ירו"מ-ביאור|העבירו אותו שורה אחת אחורה}}, עד שהעבירו אותו שבע דרי {{ירו"מ-ביאור|שורות}} עד דאותביה בדרא בתרא {{ירו"מ-ביאור|עד שישב בשורה האחרונה}}. אמר ליה רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} לרבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: ארי שאמרת נעשה שועל. אמר רב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]]: יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין {{ירו"מ-ביאור|יהי רצון שאלו שבע השורות שהעבירוני לאחור, יחשבו כתחליף לשבע השנים}} דאמר לי רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] שלא להקשות לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}. קם אכרעיה, אמר ליה רב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]] לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: נהדר מר ברישא {{ירו"מ-ביאור|יחזור הרב על תחילת דבריו}}. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: שמעתתא ואקשי רב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]], וכך הקשה לו על כל אימרה שאמר, עד שאוקמיה בדרא קמא, {{ירו"מ-ביאור|ששוב הושיבוהו בשורה הראשונה לפני רבי יוחנן}}. המשיך רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] ואמר שמעתתא ורב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]] המשיך ואקשי. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} הוה יתיב אשבע בסתרקי {{ירו"מ-ביאור|היה יושב על שבעה כרים}}. מחמת הקושיא שהקשה עליו רב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]] שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה {{ירו"מ-ביאור|הוציאו כר אחד מתחתיו}}. שוב אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]]: שמעתתא ואקשי ליה רב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]], והוציאו כר נוסף מתחתיו, עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה עד דיתיב על ארעא. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ב|גברא סבא הוה ומסרחי גביניה|רבי יוחנן היה אדם זקן, וגבות עיניו היו גדולות וכיסו את עיניו}}. אמר להו לשמשיו: דלו לי עיני ואחזייה, דלו ליה במכחלתא דכספא {{ירו"מ-ביאור|הרימו לו את הגבות עם מלקחים של כסף}}. חזא דפרטיה שפוותיה {{ירו"מ-ביאור|ראה ששפתיו של רב כהנא שסועות}} סבר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} כי אחוך קמחייך ביה {{ירו"מ-ביאור|שרב כהנא צוחק עליו}}. חלש דעתיה של רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ונח נפשיה דרב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]], למחר אמר להו רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} לרבנן: חזיתו לבבלאה היכי עביד? אמרו ליה: דרכיה הכי ולא היה זה צחוק. על רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} לגבי מערתא. חזא דהוה הדרא ליה עכנא {{ירו"מ-ביאור|ראה נחש כרוך על הפתח}}. אמר ליה רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} לנחש: עכנא, עכנא, פתח פומיך, ולא פתח. יכנס חבר אצל חבר, ולא פתח. אמר: יכנס תלמיד אצל הרב, פתח ליה. בעא רחמי ואוקמיה, אמר ליה רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי לא חלשא דעתי, השתא ליתי מר בהדן {{ירו"מ-ביאור|עכשיו יבוא אדוני איתנו}}. אמר ליה רב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]]: אי מצית למיבעי רחמי דתו לא שכיבנא אזילנא, ואי לא לא אזילנא, ויש מפרשים שרב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]] אמר: הואיל וחליף שעתא וכבר קבלתי צער מיתה, לא אקבל שוב צער מיתה ולא אלך מכא. תייריה {{ירו"מ-ביאור|הקיצו רבי יוחנן משנתו}}, אוקמיה ושייליה כל ספיקא דהוה ליה ופשטינהו ניהליה {{ירו"מ-ביאור|העמידו והקשה לו רבי יוחנן את כל הספיקות שהיו לו, ותירץ לו רב כהנא את כולם.}} היינו דאמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: דילכון אמרי, דילהון {{ירו"מ-ביאור|מה שאמרתי לכם, של בני בבל היא, ששמעתי מרב כהנא שעלה מבבל}}}} אמר לו {{ירו"מ-הדגשה|אמרו בשמים שגזר דיניה דההוא גברא מיחתם למיתה, וכן הוות ליה. ומדפגע ביה חמתיה חד חרן}} {{ירו"מ-ביאור|ראה אותו אדם אחר}} אמר לו: מה קלא בשמיא אמר לו: גזר דיניה דההוא גברא מיחתם, וכן הוות ליה. אמר: מה סליקית {{ירו"מ-ביאור|למה עליתי}} {{ירו"מ-הדגשה|לארץ ישראל}} מזכי {{ירו"מ-ביאור|ללמוד תורה}} ואנא איחטי? מה סליקית למיקטלה {{ירו"מ-ביאור|האם עליתי כדי להרוג}} בני ארעא דישראל? ניזול וניחות {{ירו"מ-ביאור|אלך וארד}} לי {{ירו"מ-הדגשה|חזרה לבבל}} מן הן דסליקית. אתא לגבי רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר לו: בר נש דאימיה מבסרא {{ירו"מ-ביאור| מבזה}} ליה, ואיתתיה דאבוהי {{ירו"מ-ביאור|אשת אביו}} מוקרא ליה, {{ירו"מ-ביאור|מכבדת אותו}} להן ייזול ליה? אמר לו: ייזול להן דמוקרין ליה. {{ירו"מ-ביאור|ילך להיכן שמכבדים אותו}} נחת ליה כהנא מן הן דסלק. {{ירו"מ-ביאור|ירד כהנא למקום שממנו עלה}} אתון אמרין ליה לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הא נחית {{ירו"מ-ביאור|ירד}} כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]] לבבל. אמר: מה הוה מיזל ליה {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|בלא}} מיסב רשותא? {{ירו"מ-ביאור|איך הלך בלא ליטול רשות}} אמרין ליה: ההוא מילתא דאמר לך, הוא הוה נטילת רשות דידיה. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] כד סלק להכא, אזל אקיז דם. אזל בעי מיזבון {{ירו"מ-ביאור|רצה לקנות}} חדא ליטרא דקופד {{ירו"מ-ביאור|בשר}} מן טבחא. אמר לו: בכמה הדין ליטרתא? אמר לו: בחמשין מניי וחד קורסם. {{ירו"מ-ביאור|ומכה אחת}} אמר לו: סב לך שיתין, ולא קביל עילוי. סב לך ע', ולא קביל עילוי. סב לך פ', סב לך צ', עד דמטא מאה, ולא קביל עילוי. אמר לו: עביד כמנהגך. ברומשא נחית לבית וועדא, {{ירו"מ-ביאור|בלילה ירד לישיבה}} אמר לון: רבנן מה ביש מנהגא דהכא, {{ירו"מ-ביאור|מה המנהג הרע הזה שנהוג כאן}} דלא אכיל בר נש ליטרא דקופד, עד דמחו ליה חד קורסם! אמרין ליה: ומה הוא דין {{ירו"מ-הדגשה|דעביד הכי}}? {{ירו"מ-ביאור|מי עשה לך כך}} אמר לון: פלן טבחא. שלחון בעיי מייתיתיה {{ירו"מ-הדגשה|לדינה}}, {{ירו"מ-ביאור|רצו להביאו לדין}} ואשכחון ארוניה נפקא {{ירו"מ-הדגשה|שמת}}. אמרו לו: רבי, כל הכין {{ירו"מ-הדגשה|הקפדתה עליו? }}אמר לו:{{ירו"מ-הוסר|אל}} {{ירו"מ-הוסר|וייתי}} ייתי עליי דלא כעסית עילוי, {{ירו"מ-הוסר|מי}} כי סברת{{ירו"מ-הדגשה|י}} דמנהגא כן. רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} כד סליק להכא, אזל {{ירו"מ-הוסר|סבר}}{{ירו"מ-הדגשה|ספר}}, {{ירו"מ-ביאור|הלך להסתפר}} בעי מסחי באהן דימוסן דטיבריא. {{ירו"מ-ביאור|רצה להתרחץ במרחצאות טבריה}} פגע ביה חד ליצן ויהב ליה {{ירו"מ-הדגשה|חד}} פורקדל. {{ירו"מ-ביאור|נתן לו מכה אחת על העורף}} אמר לו: {{ירו"מ-ביאור|הליצן}} {{ירו"מ-הוסר|חד }}עד כדון עונקתיה דההוא גברא רפיא! {{ירו"מ-ביאור|עדיין צוארך רפוי וצריך לחזקו עם מכות}} והוה ארכונא {{ירו"מ-ביאור|היה שם שופט}} קאים דאין {{ירו"מ-הוסר|אחד }}ליסטים {{ירו"מ-הדגשה|אחד. וההוא ליצן}} {{ירו"מ-הוסר|ואזל}} אזל קם {{ירו"מ-הוסר|ליה }}גחיך כל קבליה. {{ירו"מ-ביאור|הלך וצחק לידו}} {{ירו"מ-הדגשה|על מה שעשה לרבי יסא}} אמר לו: ארכונא {{ירו"מ-הדגשה|ללסטים}}: מאן הוה עמך? תלה עינוי וחמא {{ירו"מ-ביאור|ראה}} דהוא גחיך, {{ירו"מ-הדגשה|וחשב שצחק עליו}} אמר לו: אהן דגחיך הוא {{ירו"מ-הדגשה|הוה}} עמי. נסביה, ודניה, ואודי ליה על חד קטיל. {{ירו"מ-ביאור|הודה על רצח שביצע}} מי נפקין תרויהון {{ירו"מ-ביאור|כשהוציאו את שניהם}} טעינין תרתי {{ירו"מ-הדגשה|כ}}ש{{ירו"מ-הדגשה|ו}}רין. {{ירו"מ-ביאור|קורות, להיתלות עליהם}} {{ירו"מ-הדגשה|נפק}} {{ירו"מ-ביאור|יצא}} רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} מן {{ירו"מ-הוסר|דעבר ר יסא }}מסחא, {{ירו"מ-ביאור|מהמרחץ}} אמר לו {{ירו"מ-הדגשה|הליצן}}: ההוא עונקתא {{ירו"מ-ביאור|הצוואר}} דהות רפיא, {{ירו"מ-ביאור|שהיתה רפויה}} כבר שנצת! {{ירו"מ-ביאור|התחזקה}} {{ירו"מ-הדגשה|עכשיו תוכל ללכת בצואר זקוף שנענשתי על שהכתי אותך}}. אמר ליה רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: ביש גדא דההוא גברא. ולא כתיב: ([[ישעיהו כח כב]]) "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם"? רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]] ורבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]]: קשה היא הליצנות, שתחילתה ייסורין וסופן כלייה. תחילתה ייסורין דכתיב ([[ישעיהו כח כב]]) "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם". וסופן כלייה דכתיב: ([[ישעיהו כח כב]]) "כי כלה ונחרצה שמעתי מאת ה' צבאות על כל הארץ"<br> <span id="דף_כא_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שני#דף כא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כא עמוד א<span class="yerum-runnum">41</span>⁤==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ט|ירושלמי ברכות, פרק ב, הלכה ט]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ב_ט"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ב_פט}}חתן, אם רוצה לקרות את שמע בלילה הראשון, קורא. [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול.<br><strong>גמ':</strong> תני: {{שוליים|ב_צ}}כל דבר שהוא של צער, {{ירו"מ-הדגשה|כגון הא דתנן: (משנה תענית א ד) הגיעה י"ז בחשוון ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים להתענות}}, כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה. {{ירו"מ-הדגשה|וכן כגון הא דתנן: (משנה פסחים ד א) מקום שנהגו לעשות מלאכה בי"ד, עושין. מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושים. ובכל מקום תלמדי חכמים אינם עושים, כל הרוצה לעשות עצמו}} תלמיד חכם עושה, ותבוא לו ברכה. וכל דבר שהוא של שבח, לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד חכם עושה. אלא אם כן מינו אותו פרנס על הציבור. תני: {{ירו"מ-הדגשה|מעשרה תנאים שהתנה יהושע, שיהיו}} {{שוליים|ב_צא}}מסתלקין לצדדין מפני יתידות דרכים. {{ירו"מ-ביאור|שהבוץ מתקשה ונעשה כיתדות}} ובשעה {{ירו"מ-ביאור|שהדרך בוצית}} שהוא משתקע, אפילו בשדה שהיא מליאה כורכמין. אמר רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: מעשה ב[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} שהיו בדרך, והיו מסתלקין לצדדין מפני יתידות דרכים. וראו את [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פפוס|°]]<nowiki/>רבי יהודה בן פפוס {{ירו"מ-הוסר|שהיה}}{{ירו"מ-הדגשה|שהחמיר}} {{ירו"מ-הדגשה|על עצמו והיה}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#יהודה בן פפוס או פפוס בן יהודה|משתקע ובא כנגדן.]] אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}}: מי הוא זה שמראה עצמו באצבע {{ירו"מ-הדגשה|כאילו שהוא חסיד}}? אמר לו: [[ביאור:עץ מסורת#יהודה בן פפוס|°]]<nowiki/>יהודה בן פפוס הוא, שכל מעשיו לשום שמים. אמר לו: ולא כן תני: כל דבר שהוא של שבח, לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד חכם עושה, אלא אם כן מינו אותו פרנס על הצבור? אמר ליה: והתני: כל דבר של צער, כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד חכם עושה ותבוא עליו ברכה. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ובלחוד {{ירו"מ-ביאור|ובלבד}} דלא יבזה חורנין. {{ירו"מ-ביאור|שהוא נוהג בחסידות והם לא}} דלמא: {{ירו"מ-ביאור|את זה מספרים}} רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} ורבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]] הוו יתבין אכלין {{ירו"מ-ביאור|ישבו לאכול}} בחדא מן אילין כנישתא עלייתה. {{ירו"מ-ביאור|באחד מעליות בית הכנסת}} אתת עונתה דצלותא, {{ירו"מ-ביאור|הגיעה זמן התפילה}} וקם רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]] מצלויא. אמר ליה רבי מיישא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מיישא|°]]: לא כן אלפן רבי: {{ירו"מ-ביאור|לא כך למדנו רבי}} {{שוליים|ב_צב}}אם התחילו אין מפסיקין? ותני חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]]: {{שוליים|ב_צג}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט|כל מי שהוא פטור מדבר ועושה{{ירו"מ-הדגשה|ו}}, נקרא הדיוט.]] אמר לו: והא תנינן: {{שוליים|ב_צד}}חתן פטור {{ירו"מ-הדגשה|מקרית שמע, ואף על פי כן תנינן}}: חתן אם רוצה {{ירו"מ-הוסר|אל ו }}ל{{ירו"מ-הדגשה|קר}}א {{ירו"מ-הדגשה|קרית שמע קורא}}{{ירו"מ-הוסר| דרג היא}}. אמר לו: יכיל אנא פתר כ[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}}, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} אמר: איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים. <strong>הדרן עלך פרק היה קורא</strong> ==פרק שלישי: "מי שמתו" == <!-- לחצן-ליידן --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות/הדפסה עם ליידן (פרק שלישי)|📜 '''כתב יד ליידן עם פני משה''']]}}</div> <div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר ברכות פרק שלישי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==דף כא (סוף)== == [[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ג_א|ירושלמי ברכות, פרק ג, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ג_א"> </span> <br><strong>מתני':</strong> מי שמתו מוטל לפניו, {{שוליים|ג_א}}פטור מקרית שמע ומן התפילין. {{שוליים|ג_ב}}נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, את שלפני {{ש}} <span id="דף_כא_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כא ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כ עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''בר פחין.''' בליעל אחד והיה מלעיג ואמר ליה מה קלא בשמיא מפני שבביאתו כעס עליו ר' יוחנן והענישו ומת ואח"כ בקש עליו רחמים וחיה כההיא עובדא דהגוזל בתרא ושאל לו זה מה קול שמעת בשמים וא"ל גזר דין דההוא גברא מיחתם עליו שימות וכן הוה וחזר ופגע באחר כמותו וא"ל כן. אמר מה. זה סליקית להכא למיזכי ולהגות בתורה ואנא אחטא להעניש הבריות וכי עליתי להרוג בני א"י '''ניזול וניחות לי מן הן דסליקית.''' אני צריך לילך ולירד מן המקום הזה שעליתי לכאן ולחזור לבבל '''אתא לגבי ר' יוחנן.''' ולא היה רוצה לגלות לו שדעתו לחזור פן יעכבנו ולפיכך לא נטל ממנו רשות בפירוש כ"א דרך רמז אמר לו '''בר נש דאימיה מבסרא ליה.''' שאמו מבזה אותו ואשת אביו מכבדו לאיזה מהן ילך והרמז על א"י שהיא משולה לאמו וח"ל דומה לאשת אב וכאן יש לו צער ובושה ובח"ל עושין לו כבוד הרבה ור' יוחנן לא הרגיש בדבריו והשיב לו ילך למקום שמכבדין אותו '''נחת ליה כהנא מן הן דסלק.''' והלך רב כהנא וירד ממקום שעלה וחזר לבבל ובאו והגידו זה לר' יוחנן והיה מתמיה ואמר מה זה שהלך לו בלא נטילת רשות ממני ואמרו לו זה הדבר שאמר לך הוא הנטילת רשות שלו ואתה שהשבת לו כך לפיכך הלך לו '''אזל בעי מיזבון.''' הלך בדעתו לקנות ליטרא בשר מהטבח '''בחמשין מניי.''' מין מטבעות שהיה להם '''וחד קורסם.''' ומכה אחת בברזל נקרא קורסם הערוך וא"ל תקח לך ששים מטבעות ולא תעשה לי המכה וחזר והוסיף לו ולא קיבל דבריו וא"ל עשה כמנהגך ולעת ערב כשבא ר' זעירא לבה"מ ואמר לרבנן מה המנהג הרע הזה כאן שלא יאכל אדם ליטרא בשר עד שיכו אותו מכה אחת ואמרו לו ומה זה הדבר ומי הוא עושה זה והשיב פלוני הטבח ושלחו אחריו להביאו ולייסרו על כך ומצאו שמת וארונו יוצא לקראתם ואמרו לר' זעירא רבי כל כך כעסת והענשת לזה והשיב יבא עלי שלא כעסתי עליו מפני שהייתי סבור שהמנהג כאן הוא כך '''אזל ספר.''' נסתפר והיה בדעתו לילך לרחוץ בזה המרחץ של טבריא ופגע בו לץ אחד ונתן לו פורקדל חד זהו פרגול ששנינו בפ' כ"ט דכלים ולשון המדרש בפרשת אמור מה לך לוקה בפרגל וכו' כלומר מכה אחת על צוארו בעץ שקורין פורקדל וא"ל עדיין צוארו והענק שלו רפה הוא וצריך לחזק אותו ודרך שחוק והיתול אמר לו כמנהג הלץ וכשהלך היה שם ארכונא חד שופט ומושל שהיה דן לליסטים א' וזה הלץ עמד ושחק לנגדו וכשאמר הדיין להליסטים מי היה עמך כשעשית המעשה תלה עיניו והביט בלץ הזה וראה שהוא שוחק ואמר זה השוחק הוא היה עמי ולקחוהו ודנו אותו ביסורין עד שהודה על אדם אחד שהוא הרגו וכשהוציאו לשנים אלו וטעונין שתי קורות עליהן לתלות אותם בתוך כך יצא ר' ייסא מהמרחץ וא"ל זה הלץ ההולך להתלות כבר הענק הזה שהיה רפוי נשתנם ונתחזק וכלומר שנגמר דינו ליהרג על שנתן לו מכה על צוארו ואמר לו ר' ייסא ארור המזל שלך ולא כתיב ואל תתלוצצו וגו' ואיני מתחייב בנפשך כי אתה בעצמך גרמת לך '''מתני' לא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול.''' אם לא מוחזק חכם ופרוש בשאר דברים אין זה אלא יוהרא שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו ואין הלכה כרשב"ג וקצת מרבוותא אמרי דהאידנא כל אדם יקרא ק"ש בלילה הראשון שכיון שבדורות הללו אין מכוונים כל כך בשאר ימים אם לא יקרא בלילה א' מיחזי יותר כיוהרא שמראה עצמו שהוא מכוין בכל שעה אלא השתא משום דטריד במצוה '''גמ' תני.''' בתוספתא פ"ק דתענית על הא דשנינו שם היחידים מתענין בה"ב '''תני.''' בתוספתא דב"ק פ"ח מסתלקין לצדדין להשדות שבצדי דרכים מותר להסתלק מן הדרך לילך לשם מפני יתידות הדרכים כשהארץ יבישה ועשויה כמין גריד וכיתדות שאינו נוח להלך עליהן באמצע הדרך מסתלקין לצדדין וזה א' מעשרה תנאים שהתנה יהושע בכניסתן לארץ ומייתי לה בהאי תלמודא בפ' המוכר את הספינה '''ובשעה שהוא משתקע וכו'.''' כלומר אם השדה שהיא מליאה כרכום היא סמוכה להדרך ומתקלקלת אם הולכין ודורסין עליה ואם יקיף ולא יעבור באותה שדה צריך הוא להשתקע הרבה מן הדרך ולהקיפה אז מותר להסתלק אפי' לאותה שדה מליאה כרכום מפני טורח המרובה '''שהיה משתקע.''' הרבה ונטה מן הדרך ולא רצה להסתלק לצדדין לתוך שדה חבירו א"נ ובשעה שהוא משתקע שצריך להשתקע עצמו הרבה בהדרך שהיא עשויה כמין גומות ועולה ויורד שכיחי הרבה בה מסתלקין אפי' לשדה כרכום '''באצבע.''' מראה חסידותו לפנינו באצבע ויוהרא הוא '''שכל מעשיו לשום שמים.''' ואין לחושדו משום יוהרא '''ולא כן תני כל דבר שהוא של שבח וכו'.''' ור"ג היה סבור לדמות זה לדבר של שבח שמראה חשיבות לפניהם שהוא מדקדק במעשיו ומחמיר על עצמו לעשות לפנים משורת הדין '''אמר ליה.''' ר' יהושע והא תני כל דבר של צער וכו'. והאי נמי דבר של צער הויא שהרי הוא צריך להצטער עצמו בהילוך הדרך כשאינו מסתלק לצדדין</div> <div class="yerum-leiden-text">על אחת כמה וכמה · כד דמך ר' לוי בר סיסי על אבוי דשמואל ואפטר עילוי סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא · למה היה בן סיסי דומה למלך שהיה לו כרם והיו בו מאה גפנים והיו עושות מאה חביות שליין עמד על שלשים עמד על עשרים עמד על עשר עמד על אחד והיה עשה מאה חביות שליין · והיה אותו הגפן חביב עליו ככל הכרם כולו · כך היה ר' לוי בר סיסי חביב לפני הקב'ה ככל אדם · הדא הוא דכת' כי זה כל האדם · כי זה ככל האדם · כהנא הוה עולם סגין כד סליק להכא חמתיה חד בר פחין · אמ' ליה מה קלא בשמיא · אמ' ליה גזר דיניה דההוא גברא מיחתם · וכן הוות ליה חמתיה חד חרן אמ' ליה מה קלא בשמיא · אמ' ליה גזר דיניה דההוא גברא מיחתם · וכן הוות ליה · אמ' מה סליקית מזכי ואנא איחטי · מה סליקית למיקטלה בני ארעא דיש' ניזול וניחות לי מן הן דסליקית · אתא לגבי ר' יוחנן אמ' ליה בר נש דאימיה מבסרא ליה ואיתתיה דאבוהי מוקרא ליה להן ייזיל ליה · אמ' ליה ייזיל להן דמוקרין ליה · נחת ליה כהנא מן הן דסלק · אתון אמרין ליה לר' יוחנן הא נחית כהנא לבבל · אמ' מה הוה מיזל ליה דלא מיסב רשותא · אמרין ליה ההיא מילתא דאמ' לך היא הוה נטילת רשות דידיה ' ר' זעירא כד סלק להכא אזל אקיז דם · אזל בעי מיזבון חדא ליטרא דקופד מן טבחא · אמ' ליה בכמה ליטרתא · אמ' ליה בחמשין מניי וחד קורסס · אמ' ליה סב לך שיתין ולא קביל עילוי · סב לך שבעין ולא קביל עילוי · סב לך פ' · סב לך צ' · עד דמטא מאה ולא קביל עילוי · אמ' ליה עביד כמנהגך · ברומשא נחית לבית וועדא · אמ' לון רבנן מה ביש מנהגא דהכא דלא אכיל בר נש ליטרא דקופד עד דמחו ליה חד קורסס · אמרין ליה ומה הוא דין · אמ' לון פלן טבחא · שלחון בעיי מייתיתיה · ואשכחון ארוניה נפקא · אמרין ליה ר' כל הכין אמ' ליה וייתי עליי דלא כעסית עילוי מי סברת דמנהגא כן · ר' יסא כד סליק להכא אזל ספר בעי מסחי באהן דימוסן דטיבריא · פגע ביה חד ליצן ויהב ליה פורקדל חד · אמ' ליה עד כדון עונקתיה דההוא גברא רפיא · והוה ארכונא קאים דאין א אחד ליסטים ואזל קם ליה גחיך כל''קבליה · אמ' ליה מאן הוא עמך תלה עינוי וחמא דהוא גחיך אמ' ליה אהין דגחיך הוא עמי נסביה ודמה ואודי ליה על חד קטיל · מי נפקין תרויהון טעינין תרתי שריין דעבד ר' יסא מ' מסחי · אמ' ליה ההוא עונקתא דהות רפא כבר שנצת · אמ' ליה ביש גדא דההוא גברא ולא כת' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם · ר' פינחס בשם ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק קשה היא הליצנות שתחילתה ייסורין וסופן כלייה · תחילתה ייסורין דכת' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם · וסופן כלייה דכת' כי כלה ונחרצה שמעתי מאת יי' צבאות על כל הארץ · מתני' חתן אם רוצה לקרות את שמע בלילה הראשון קורא · רבן שמעון בן גמליאל או' לא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול · תני כל דבר ש הוא שלצער כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה · תלמ' חכם עושה ותבוא לו ברכה · וכל דבר שהוא שלשבח לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה · תלמ' חכם עושה לא אם כן מינו אותו פרנס על הציבור · תני מסתלקין לצדדין מפני יתידות דרכים · וכשהוא משתקע אפי' בשדה שהיא מליאה כורכמין · אמ' ר' אבהו מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע שהיו בדרך והיו מסתלקין לצדדין מפני יתידות דרכים וראו את ר' יהודה בן פפוס שהיה משתקע ובא כנגדן · אמ' רבן גמליאל לר' יהושע מי הוא זה שמראה עצמו באצבע אמ' לו יהודה בן פפוס הוא שכל מעשיו לשום שמים · אמ' ליה ולא כן תני כל דבר שהוא שלשבח לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה · תלמ' חכם עושה לא אם כן מינו אותו פרנס על הציבור · אמ' ליה והא תני כל דבר שלצער כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה · תלמ' חכם עושה ותבוא עליו ברכה · אמ' ר' זעירא ובלחוד דלא יבזה חורנין · דלמא ר' יסא ור' שמואל בר רב יצחק הוו יתבין אכלין בחדא מן אילין כנישתא עלייתא · אתת ענתה דצלותא וקם ר' שמואל בר רב יצחק מצלייא · אמ' ליה ר' מיישא לא כן אלפן ר' אם התחילו אין מפסיקין · ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט · אמ' ליה והא תנינן חתן פטור · חתן אם רוצה אמ' ליה ולא דרבן גמליאל היא · אמ' ליה יכיל אנא פתר כרבן גמליאל דרבן גמליאל אמ' איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים</div> <div class="yerum-side">'''ובלחוד דלא ובזה חורנין.''' הא דאמרי' דבדבר של צער אם רצה לעשות אותה דוקא בפני עצמו יכול להחמיר עליו אבל אם הוא בפני אחרים וכהך עובדא לא יעשה כן מפני שהוא כמבזה לאחרים שהם אינם רוצים לעשו' לפנים משורת הדין והוא עושה '''דלמא.''' מעשה בר' ייסא ור' שמואל שהיו יושבין ואוכלין בא' מבהכ"נ שבעלייה והגיע עונת התפלה וקם ר' שמואל והפסיק מאכילה להתפלל '''א"ל והא תנינן חתן פטור חתן אם רוצה.''' כלומר דאע"פ ששנינו שהחתן פטור מק"ש אפ"ה שנה רבי כאן אם רוצה לקרות קורא אלמא דלא נקרא הדיוט כשמחמיר על עצמו בדבר שהוא פטור מן הדין '''א"ל יכיל אנא פתר כר"ג.''' והכי גריס לה בפ"ק דשבת ול"ג ההיא א"ל קמא. כלומר דמתני' דהכא כר"ג אתיא דלא רצה לפטור עצמו מק"ש כמו שהשיב לתלמידיו איני שומע וכו' ושאני ק"ש דאית ביה קבלת מלכות שמים: הדרן עלך היה קורא</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''כד דמך רבי לוי בר סיסי''', על אבוי דשמואל ואפטר עילוי - אבא של שמואל עמד והספיד אותו. אמר, כתוב בקהלת: '''"סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא"'''. '''למה היה לוי בן סיסי דומה? למלך שהיה לו כרם, והיה בו מאה גפנים. והיו עושות כל שנה ושנה מאה חביות של יין.''' יבשו חלקם: '''עמד על חמשים, עמד על ארבעים, עמד על שלשים, עמד על עשרים, עמד על עשר, עמד על אחד, והיה עושה מאה חביות של יין.''' כלומר בדיוק כמו שבהתחלה, '''והיה אותו הגפן חביב עליו ככל הכרם כולו. כך היה רבי לוי בר סיסי חביב לפני הקדוש ברוך הוא ככל אדם.''' הדא הוא דכתיב: '''"כי זה כל האדם"'''. כהנא היה בחור צעיר מאוד כשעלה לארץ ישראל. אני חוזר לסיפור שמופיע כן, יש קטע מהבבלי שכתבתי פה למטה. הבבלי מספר שהיה בחור יהודי אחד שרצה למסור רכוש של יהודים לגויים, ורב אמר לו שלא יעשה את זה. הוא החליט שכן עושה את זה, ואז רב כהנא נתן לו מכה והרג אותו, ולכן הוא ברח לארץ ישראל. לפני שהוא הלך לארץ ישראל, רב ביקש ממנו שלא יקשה לרבי יוחנן שבע שנים. הוא הגיע, פגש את ריש לקיש בארץ ישראל ושאל אותו כל מיני שאלות, וריש לקיש ראה שהוא תלמיד חכם מאוד גדול. הוא אמר לרבי יוחנן: '''ארי עלה מבבל, לעיין מר במתיבתא דלמחר'''. ריש לקיש בעצם היה מכין את השיעור לפני שרבי יוחנן היה מגיע - היה אומר לו מה ההתרשמות שלו מהתלמידים, השאלות שלהם, כדי שרבי יוחנן יכין את השיעור. הם נהגו לשבת - רבי יוחנן יושב על כסא וכל האחרים יושבים בשורות שורות לפניו, והוא התחיל לדרוש את השיעור. בהתחלה כהנא ישב בשורה הראשונה והוא חיכה שהוא ישאל. הוא לא שאל שאלה, אז העבירו אותו לשורה השנייה, ולאחר מכן השלישית, וכן הלאה עד שהוא הגיע לשורה השביעית. ואז רבי יוחנן אמר לריש לקיש: '''ארי שאמרת נעשה שועל'''. ואז רב כהנא ביקש שבמקום השבע שנים שהוא הבטיח לרב לא לשאול שאלה, השבע שורות שהוא התבזה - שהורידו אותו שבע שורות - זה יהיה במקום. ואז בעצם הוא ביקש לחזור חזרה לשורה הראשונה ולהתחיל את השיעור מחדש והוא ישאל שאלות. באמת על כל שורה, כל שאלה, כל דבר שרבי יוחנן אמר, כהנא שאל שאלות, וככה קידמו אותו שורה שורה עד שהגיע חזרה לשורה הראשונה. ואז רבי יוחנן רצה לראות מי התלמיד החכם הזה, וביקש שירימו לו את העפעפיים במכחלת של כסף, והוא ראה את כהנא, וכהנא הלחיים שלו היו בולטות - זה היה נראה כאילו שהוא צוחק. אז רבי יוחנן חשב שהוא צוחק עליו, וחלשה דעתו של רבי יוחנן ונח נפשיה דרב כהנא. לאחר מכן שסיפרו לרבי יוחנן שבעצם זה המבנה פנים של כהנא, הוא הלך והחייה אותו. כשכהנא הגיע לארץ ישראל, אמרנו שהוא היה בחור צעיר. חמתיה חד בר פחין, אמר לו: '''מה קלא בשמיא?''' - הרי רבי יוחנן הרג אותו וגם החייה אותו, מה נשמע בשמיים? אמר לו: גזר דין על אותו גברא מיחתם - שמעתי שאתה עומד למות. וכן פגע בעוד אחד שגם אמר לו: מה קלא בשמיא? שוב אמר לו: גזר דיניה דההוא גברא מיחתם, אתה עומד למות. אז כהנא אמר לעצמו: '''מה סליקית מזכי ואנא איחטי?''' כל המטרה שלי לעלות לארץ ישראל היתה כדי ללמוד תורה, ואני חוטא כאן. '''מה סליקית למיקטלה בני ארעא דישראל? ניזול וניחות לי מן הן דסליקית''' - אחזור למקום שממנו עליתי. אתא לגבי רבי יוחנן, אמר לו: '''בר נש דאימיה מבסרא ליה, ואיתתיה דאבוהי מוקרא ליה, להן ייזול ליה?''' - אמא של בן אדם שאמא שלו מבזה אותו, ואשתו של אבא שלו (האמא החורגת) מכבדת אותו - לאיפה ילך? '''אמר לו: ייזול להן דמוקרין ליה''' - שילך לאיפה שמכבדים אותו. '''נחת ליה כהנא מן הן דסלק. אתון אמרין ליה לרבי יוחנן: הא נחית כהנא לבבל. אמר: מה הוה מיזל ליה מיסב רשותא?''' איך הוא הלך בלי לקבל רשות? '''אמרין ליה: ההוא מילתא דאמר לך, הוא הוה נטילת רשות דידיה''' - בעצם התכוון להגיד שבארץ ישראל מבזים אותו, ובבבל שם מעריכים אותו, וזה כבר היה קבלת רשות ממנו. רבי זעירא כד סלק להכא, אזל אקיז דם - הלך להקיז דם. נהגו לאכול אחרי הקזת דם בשר, כדי להחזיר את הדם שאבד. '''אזל בעי מיזבון חדא ליטרא דקופד מן טבחא. אמר לו: בכמה הדין ליטרתא? אמר לו: בחמשין מניי וחד קורסם.''' צריך לשלם חמישים כסף ועוד איזה מכה. '''אמר לו: סב לך שיתין, ולא קביל עילוי. סב לך ע', ולא קביל עילוי. סב לך פ', סב לך צ', עד דמטא מאה, ולא קביל עילוי.''' לא הסכים לקבל שום דבר, רק חמישים ומכה. '''אמר לו: עביד כמנהגך''' - תעשה מה שאתה רוצה. נתן לו חמישים שקל, ונתן לו גם מכה. '''ברומשא נחית לבית וועדא, אמר לון: רבנן מה ביש מנהגא דהכא, דלא אכיל בר נש ליטרא דקופד, עד דמחו ליה חד קורסם!''' - אדם לא יכול לאכול ליטרה בשר עד שנותנים לו איזו מכה. '''אמרין ליה: ומה הוא דין? אמר לון: פלן טבחא.''' שלחו לחפש אותו לדין, ומצאו שהארון שלו יוצא - שהוא מת. '''אמרו לו: רבי, כל הכין''' - כל כך הקפדת על זה? '''אמר לו: ייתי עליי דלא כעסית עילוי, כי סברת דמנהגא כן''' - הייתי בטוח שזה המנהג, לכן לא כעסתי. רבי יסא כד סליק להכא, אזל בעי מסחי באהן דימוסן דטיבריא - רצה להתרחץ במרחצאות של טבריה. '''פגע ביה חד ליצן ויהב ליה פורקדל''' - נתן לו מכה מאחורי הצוואר, עד היום לצערנו יש שנוהגים כך למי שמסתפר. '''אמר לו: עד כדון עונקתיה דההוא גברא רפיא!''' - צוואר שלך עדיין רך, צריך לחזק אותו. '''והוה ארכונא קאים דאין ליסטים''' - היה שופט רומאי שדן גנב. הליצן, תוך כדי שהוא הולך, '''אזל קם גחיך כל קבליה''' - צוחק ומספר לכולם איך נתן מכה לרבי יסא. תוך כדי זה הוא עבר דרך המשפט, '''אמר לו: ארכונא: מאן הוה עמך?''' - היה איתך שותף? '''תלה עינוי וחמא דהוא גחיך, אמר לו: אהן דגחיך הוא עמי.''' הוא הרים עיניים, ראה מישהו צוחק, וחשב שצוחק עליו, אז אמר: זה השותף שלי. '''נסביה, ודניה, ואודי ליה על חד קטיל.''' תפסו אותו ושפטו אותו, והוא הודה שרצח. '''מי נפקין תרויהון טעינין תרתי שרין''' - כל אחד מהם סחב את העץ, כמו שהיה נהוג שהנאשם סוחב את העץ שעליו תולים אותו. תוך כדי שהם עוברים, '''רבי יסא מן מסחא, אמר לו: ההוא עונקתא דהות רפיא, כבר שנצת!''' - הצוואר שלך כבר התחזק, אתה יכול ללכת בגאווה, כבר נענשתי על מה שהכיתי אותך. '''אמר ליה רבי יסא: ביש גדא דההוא גברא.''' זה חוסר מזל. '''ולא כתיב: "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם"?''' למה היית צריך להתלוצץ? '''רבי פינחס ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: קשה היא הליצנות, שתחילתה ייסורין וסופן כלייה. תחילתה ייסורין דכתיב "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם". וסופן כלייה דכתיב: "כי כלה ונחרצה שמעתי מאת ה' צבאות על כל הארץ"'''. </div> </div> qt1v3mirsfllg5ira8979rsfr6zce8o 106 1755052 3079315 3079123 2026-08-27T02:54:19Z Meirveshulibot 42771 פיילוט: הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן, פני משה והדינים המקוצרים (בוט) 3079315 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: leiden_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת ברכות, פרק שלישי — הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): בכל כפולה — בעמוד הראשון לשון הדף, ביאור באר משה, והדינים העולים מן העמוד בקצרה (הסימן, הכותרת, הפוסקים וההכרעה); בעמוד שממולו נוסח כתב יד ליידן (סקליגר 3) במרכז ופירוש פני משה לצדו. ביאור ודינים שלא נכנסו בעמוד הראשון נמשכים מתחת לליידן. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כא עמוד ב<span class="yerum-runnum">41</span></div> המיטה, ואת של אחר המיטה; את שהמיטה צורך בהן פטורין, ואת שאין המיטה צורך בהן חייבין. {{שוליים|ג_ג}}אילו ואילו פטורין מן התפילה. קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו. ואם לאו, לא יתחילו. העומדין בשורה, הפנימיין פטורין, והחיצונין חייבין. נשים ועבדים וקטנים, פטורים מקרית שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון. בעל קרי, מהרהר בלבו ואינו מברך, לא לפניה ולא לאחריה. ועל המזון, מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: מברך לפניהן ולאחריהן. היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק אלא יקצר. ירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. ואם לאו, יתכסה במים ויקרא. לא יתכסה, לא במים הרעים ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים. וכמה ירחיק מהן ומן הצואה? ד' אמות. זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע, והמשמשת שראתה נדה, צריכין טבילה. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} פוטר.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקרית שמע ומן התפילין}}. תני: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#גירסא הפוכה במחלוקת מתי אבל מניח תפילין|אבל, ביום הראשון, אינו נותן תפילין{{ירו"מ-הדגשה|ץ}}]] {{ירו"מ-הוסר|ביום}}{{ירו"מ-הדגשה|מיום}} השני, הוא נותן תפילין. ואם באו פנים חדשות, הוא חולצן כל שבעה, דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר{{ירו"מ-הוסר|ש}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אומר: {{ירו"מ-הוסר|בראשונה}} בראשון ובשני, אינו נותן תפילין. ביום השלישי, הוא נותן תפילין, ואם באו פנים חדשות, אינו חולצן. אם אפילו ביום השני {{ירו"מ-הדגשה|לאבלות}} אינו נותן תפילין, צורכה מימר {{ירו"מ-הדגשה|ש}}מי שמתו מוטל לפניו {{ירו"מ-הדגשה|אינו מניח}}? אלא בגין דתנא דא, {{ירו"מ-ביאור|שפטור מקריאת שמע}} תנא דא. {{ירו"מ-ביאור|שפטור מתפילין}} רבי זעירה[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ורב ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{שוליים|ג_ד}}הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} בנתינה, {{ירו"מ-הדגשה|שביום שני מניח}} וכ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} בחליצה. {{ירו"מ-הדגשה|שאם באו פנים חדשות לא חולץ}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בעי: נתן ביום השני כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}, מהו שיעשה {{ירו"מ-הוסר|רבי אליעזר }}כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} שלא לחלוץ? {{ירו"מ-הדגשה|האם מה שאמר רבי יהושוע שאינו חולץ, זה דווקא ביום השלישי, או שלרבי יהושוע, מיום ראשון שמניח אינו חולץ, ואפילו ביום השני}}. אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: וכיני. נותן ביום השני כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}, נעשה [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} שלא לחלוץ. {{ירו"מ-ביאור|ואינו חולץ}} ואין כיני, {{ירו"מ-ביאור|אם כך}} נימר הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|בהנחה, ואני אבין שאין הלכה כמותו בחליצה. ולמה צריך לאמר הלכה כרבי יהושוע בחליצה? מכאן שביום שני מניח כרבי אליעזר בן הורקנוס, ואם באו פנים חדשות חולץ כרבי יהושוע}}. <br><br> <span id="דף_כב_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כב א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> הדרן עלך פרק היה קורא. נמצא שאנחנו בפרק ג' הלכה א'. מתניתין: '''מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקרית שמע ומן התפילין'''. '''נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, את שלפני המיטה, ואת של אחר המיטה'''. כלומר, מי שסוחב את המיטה בלוויה - בין אם הוא כבר פעם אחת סחב את המיטה, בין אם עדיין לא סחב. '''את שהמיטה צורך בהן פטורין''', כלומר מי שמתכוון עוד פעם לסחוב פטור, '''ואת שאין המיטה צורך בהן חייבין'''. '''אילו ואילו פטורין מן התפילה''', כלומר כולם פטורים מן התפילה. '''קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו'''. כי אם היו מנחמים אז היו עומדים בשורה. אז אם הוא יכול להתחיל את קריאת שמע ולגמור עד שלא יגיעו לשורה של המנחמים - יתחילו. '''ואם לאו, לא יתחילו'''. '''העומדין בשורה, הפנימיין פטורין, והחיצונין חייבין'''. כלומר אם הם נמצאים בשורה, אז הפנימיים - אלה שהאבלים רואים אותם - פטורים, והחיצוניים - שהאבלים לא רואים אותם - חייבים בקריאת שמע. '''נשים ועבדים וקטנים, פטורים מקרית שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון'''. '''בעל קרי, מהרהר בלבו ואינו מברך, לא לפניה ולא לאחריה. ועל המזון, מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. רבי יהודה אומר: מברך לפניהן ולאחריהן'''. '''היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק אלא יקצר'''. יש מהאומרים מה זה בדיוק לקצר - האם הכוונה שהוא אומר את ההתחלה וסוף כל ברכה, שזה בעצם הפירוש העיקרי, או שהוא אומר ברכה אחת שכוללת את כולם. '''ירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. ואם לאו, יתכסה במים ויקרא. לא יתכסה, לא במים הרעים ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים'''. '''וכמה ירחיק מהן ומן הצואה? ד' אמות'''. כלומר צריך להרחיק ממים הרעים או מצואה ארבע אמות. '''זב שראה קרי''' - זב הוא טמא טומאה חמורה, והוא ראה קרי, אז בעצם הטבילה לא תעזור, הוא צריך שבעה נקיים. '''ונדה שפלטה שכבת זרע''' - גם כן נידה צריכה שבעה נקיים, אז הטבילה לא תעזור לה להיטהר משכבת הזרע. '''והמשמשת שראתה נדה''' - כלומר הפוך, היא הייתה בהתחלה טהורה, שימשה, נגע בה שכבת זרע, אז היא צריכה לטבול. מצד שני, אם מיד אחרי זה ראתה נידה, אז לכאורה שוב פעם הטבילה לא תעזור לה. '''צריכין טבילה. ורבי יהודה פוטר'''. גמרא. תנן, '''מי שמתו מוטל לפניו פטור מקרית שמע ומן התפילין'''. תני: '''אבל, ביום הראשון, אינו נותן תפילין'''. כלומר לא מניח תפילין. '''השני, הוא נותן תפילין'''. כלומר ביום השני הוא יכול להניח תפילין, '''ואם באו פנים חדשות, הוא חולצן כל שבעה, דברי רבי אליעזר'''. כלומר לפי רבי אליעזר, מהיום השני הוא מניח תפילין, אבל אם הגיעו פנים חדשות לנחם אותו - אנשים שלא היו בהלוויה, לא ראו אותו קודם - אז הוא חולץ את זה, כל השבעה. '''רבי יהושע אומר: בראשון ובשני, אינו נותן תפילין. ביום השלישי, הוא נותן תפילין, ואם באו פנים חדשות, אינו חולצן'''. זאת אומרת, בעצם לפי רבי אליעזר מתחיל להניח מהיום השני, אבל אם הגיע פנים חדשות הוא חייב לחלוץ עד היום השביעי, ולפי רבי יהושע מתחיל ביום השלישי, אבל אם יבואו פנים חדשות הוא לא חולץ. שואלת הגמרא: '''אם אפילו ביום השני אינו נותן תפילין, צורכה מימר מי שמתו מוטל לפניו'''? כן, אם אפילו ביום השני הוא לא מניח, קל וחומר לפני הקבורה כשמתו מוטל לפניו. אומרת הגמרא: '''אלא בגין דתנא דא, תנא דא'''. כלומר כיוון שהיה צריך להגיד שפטור גם משאר הדברים כמו קריאת שמע, אז תנא דאפטור מתפילין - שאר הדברים תפילין הוא חייב, קריאת שמע הרי הוא חייב, אפילו ביום הראשון אחרי הקבורה. אז בעצם כיוון שהיה צריך להגיד לנו שמי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע, בין היתר כלל גם את התפילין עם זה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כא עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מתני מי שמתו מוטל לפניו.''' אחד מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם מוטל עליו לקוברו '''פטור מק"ש ומן התפילין.''' משום דטריד טרדא דמצוה '''וחילופיהן.''' שכן דרך שמתחלפין לפי שהכל רוצים לזכות במצוה '''את שלפני המטה ואת שלאחר המטה.''' כלומר בין אלו ובין אלו את שהמטה צורך בהן שצריכין לשאת את המטה פטורין ואת שאין המטה צורך בהם כגון ההולכין ללוות את המת בלבד לכבודו חייבין '''אלו ואלו פטורין מן התפלה.''' דלאו דאורייתא היא כמו ק"ש ואיכא דאמרי מפני שהיא צריכה כוונה יתירה '''גמ' תני ומן התפילין.''' קתני במתני' ומן התפילין וקשיא מאי איצטריך ליה כדמסיק לקמן הקושיא מהאי ברייתא דלקמיה כמו שהיא שנויה בפ' אלו מגלחין ואגב מייתי לה לכולא '''אבל ביום הראשון אינו נותן תפילין.''' עליו דילפינן מדקאמר ליה הקדוש ב"ה ליחזקאל פארך חבוש עליך זה תפילין מכלל דלכ"ע אסור וכתיב ואחריתה כיום מר והלכך אינו נוהג אלא יום אחד '''ואם באו פנים חדשות.''' מן המנחמין '''הוא חולצן כל שבעה.''' כלומר מיום השני עד סוף כל שבעה חולץ אותן כשיבאו ומשילכו מניחן '''ר' יהושע.''' ס"ל דשני ימים אסור להניחם והא דכתיב כיום מר עיקר מרירות הוא דהוי חד יומא אבל אבילות שני ימים הוין '''ואם באו פנים חדשות.''' משלישי ואילך אינו צריך לחולצן '''אם ביום השני.''' השתא מסיק להקושיא דאם ביום השני של אבילות אסור להניח תפילין אם כן צריכא למימר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין בתמיה '''אלא בגין דתנא דא.''' בשביל דתני ק"ש במתני' תני נמי תפילין ואע"ג דמשנה דלא צריכא היא '''הלכה כר"א בנתינה.''' דביום השני הוא נותן תפילין וכר' יהושע בחליצה דמשלישי ואילך אינו חולצן אף אם באו פנים חדשות</div> <div class="yerum-leiden-text">מי שמתו מוטל לפניו פטור מקרית שמע ומן התפילין · נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן את של פני המיטה ואת שלאחר המיטה · את שהמיטה צורך בהן פטורין · ואת שאין המיטה צורך בהן חייבין · אילו ואילו פטורין מן התפילה · קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יתחילו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו · העומדין בשורה הפנימיין פטורין והחיצונין חייבין · נשים ועבדים וקטנים פטורין מקרית שמע ומן התפילין וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון · בעל קרי מהרהר בליבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה · ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו · ר' יהודה או' מברך לפניהן ולאחריהן · היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק לא יקצר · ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא · לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים · וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות · זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה · ור' יהודה פוטר · סליק פירקא · מי שמתו מוטל לפניו כול' · תני זמן התפילין · אבל ביום הראשון אינו נותן תפילין · ביום השיני הוא נותן תפילין · ואם באו פנים חדשות אינו חולצן · אם ביום השיני אינו נותן תפילין צורכה מיימר מי שמתו מוטל לפניו · לא כבין דתנא דא ותנא דא · ר' זעירה רב ירמיה בשם רב הל' כר' לעזר בנתינה וכר' יהושע בחליצה · ר' זעירא בעי נתן ביום השיני כר' ליעזר מהו שיעשה ר' ליעזר כ' יהושע שלא לחלוץ · אמ' ר' יוסי ביר' בון וכיני נתן ביום השיני כר' ליעזר נעשה ר' ליעזר כר' יהוש' שלא לחלוץ · ואין כיני עמא הל' כר' ליעזר</div> <div class="yerum-side">'''נתן ביום השני כר"א.''' דהלכתא כוותיה בנתינה אלא הא דמספקא לן מהו שיעשה רבי אליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ כלומר מהו שיעשה בדיניה דר"א כסברת ר' יהושע בחליצה דהיינו ביום השני אם אינו צריך לחולצן אם באו פנים חדשות דאלו ר"א לדידיה ס"ל דאפי' כל שבעה הוא חולצן מיהו לדידן דלא קי"ל כר"א בחליצה כ"א כר' יהושע ולדידיה משלישי ואילך הוא דקאמר אינו חולצן דהא ביום השני ס"ל דאינו נותן כלל והשתא הבעיא היא ביום השני אי נהגינן כסברת ר' יהושע בחליצה שאינו צריך לחולצן '''א"ר יוסי בר' בון וכיני.''' וכך הוא הדין באמת דכר"א בנתינה הוא דקי"ל אבל לא בחליצה וא"כ אם נתן בשני כדיניה דר"א אינו צריך לחולצן דהא בחליצה כר' יהושע הוא דקי"ל דכל זמן שמותר להניחן אינו חולצן אפי' אם באו פנים חדשות '''ואין כיני נימא הלכה כר"א.''' כלומר דמתמה הש"ס דאם כן הוא דאפי' ביום השני אינו חולצן א"כ לאיזה ענין הוא דאיצטריך ליה למימר הלכה כר' יהושע בחליצה שהרי לר' יהושע גופיה משלישי ואילך הוא דקאמר ואי אנן נהגינן גם בשני דאין לחולצן לא לימא אלא הלכה כר"א בנתינה לחודיה וממילא שמעינן דדוקא בנתינה הלכתא כוותיה אבל לא בחליצה ואף ביום השני אינו חולצן: א"ר בון כתיב וכו' טעמא דמתני' דפטור מק"ש הוא דמפרש וכיון שפטור מקבלת מלכות שמים כ"ש דפטור מן התפילין והא דתני להו משום דשייכין אהדדי כדלעיל</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''רבי זעירה ורב ירמיה בשם רב: הלכה כרבי אליעזר בנתינה, וכרבי יהושע בחליצה'''. כלומר שביום השני הוא מתחיל להניח, ושאם יבואו פנים חדשות הוא לא חולץ. '''רבי זעירא בעי: נתן ביום השני כרבי אליעזר, מהו שיעשה כרבי יהושע שלא לחלוץ?''' הרי אמרנו שלפי רבי יהושע אמנם מניח ביום השלישי, אבל אם באו פנים חדשות לא חולץ. האם אני אומר שפסקתי כרבי אליעזר שמניח ביום השני, אבל כבר מהיום השני אם יבואו פנים חדשות לא חולץ, כמו רבי יהושע שאומר שביום שהוא מניח לא חולץ? כלומר, האם מה שאמר רבי יהושע שאינו חולץ זה דווקא ביום השלישי, או שלרבי יהושע, ביום שמניח, אינו חולץ - אפילו אם זה יום שני. כלומר, אם אני מתיר לו להניח ביום שני, אז ממילא לא לחלוץ גם אז. '''אמר רבי יוסי ברבי בון: וכיני. נותן ביום השני כרבי אליעזר, נעשה רבי אליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ'''. אומרת הגמרא: אם ככה, שהלכה שמניח ביום השני ומשאיר אותם - לא חולץ - אז שיגיד הלכה כרבי אליעזר בהנחה, ואני לבד אבין שהלכה לא כמותו בחליצה - שלא חולצים אפילו ביום השני. אז למה צריך לומר הלכה כרבי יהושע בחליצה? '''ואין כיני, נימר הלכה כרבי אליעזר'''. למה אמר לנו הלכה כרבי יהושע בחליצה? אלא מכאן שביום השני מניח כרבי אליעזר, ואם באו פנים חדשות חולץ כרבי יהושע עד היום השלישי. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כא עמוד ב''' {{שוליים|ג_ג}} '''העומדים בשורה בלוויה - הפנימיים (הסמוכים למת) פטורים מתפילה והחיצונים חייבים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ו, הלכה י , שו"ע או"ח סימן קו סעיף א , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי: הפנימיים הרואים את המת פטורים מן התפילה, והחיצונים שאינם רואים חייבים בה, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח סימן קו סעיף א). {{שוליים|ג_ד}} '''אבל שלא הניח תפילין ביום שני ובאו פנים חדשות ביום שלישי, האם חולץ את תפיליו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק ד, הלכה ט , שו"ע יו"ד סימן שפח סעיף א <קטע סוף=כא ב/> ==דף כב עמוד א== <קטע התחלה=כב א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אליעזר בנתינה (שביום שני מניח תפילין) וכרבי יהושע בחליצה (שאם באו פנים חדשות אינו חולץ), כפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע (יו"ד שפח, א). </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כב עמוד א<span class="yerum-runnum">42</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקרית שמע ומן התפילין. מאי טעמא? אמר}} רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבין|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבין}}: כתיב ([[דברים טז ג|דברים ראה טז ג]]) "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#פטור העוסק במת|ימים שאת{{ירו"מ-הדגשה|ה}} עוסק בהן בחיים, ולא ימים שאת{{ירו"מ-הדגשה|ה}} עוסק בהן במתים.]] תני: {{שוליים|ג_ה}}אם רצה להחמיר על עצמו, אין שומעין לו. למה? מפני כבודו של מת, או משום שאין לו מי שישא {{ירו"מ-הוסר|משואו}} משאו {{ירו"מ-הדגשה|ויתעסק בקבורה}}? מה נפיק מביניהן? היה לו מי שישא {{ירו"מ-הוסר|משואו}} משאו. {{ירו"מ-הוסר|ואין}} אין תימר מפני כבודו של מת, אסור. ואם תאמר מפני שאין לו מי שישא {{ירו"מ-הוסר|משואו}} משאו, הרי יש לו מי שישא {{ירו"מ-הוסר|משואו}} משאו {{ירו"מ-הדגשה|ומותר}}. והתני: פטור מנטילת לולב! {{ירו"מ-הדגשה|והרי ביום טוב אין עוסקים בקבורה, מכאן שהאיסור משום כבוד המת}}. תיפתר בחול {{ירו"מ-הדגשה|המועד}}. והתני: פטור מתקיעת שופר! אית לך מימר בחול {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא ביום טוב? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: {{ירו"מ-הדגשה|אף על פי שביום טוב אינו עוסק בקבורה}}, מכיון {{ירו"מ-הדגשה|שהוא טרוד, מפני}} שהוא זקוק {{ירו"מ-הוסר|לו }}להביא לו ארון ותכריכין כיי דתנינן תמן: {{שוליים|ג_ו}}{{ירו"מ-הוסר|משנה שבת כג ד }}מחשיכין על התחום, לפקח על עיסקי הכלה ועל עיסקי המת, להביא לו ארון ותכריכין חלילים ומקוננות. כמי שהוא נושא משאו. מאימתי כופין את המיטות? משיצא המת מפתח החצר, דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע{{ירו"מ-הוסר|ור'}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אומר: {{שוליים|ג_ז}}משיסתם הגולל. וכשמת [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}}, כיון שיצא מפתח החצר, {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} לתלמידיו: כפו את המיטות. וכשנסתם הגולל, {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}}: כפו את המיטות. אמרו לו: כבר כפינום על פי הזקן. {{שוליים|ג_ח}}בערב שבת הוא זוקף את מיטתו, ובמוצאי שבת הוא כופן. [[קובץ:דרגש.jpg|ממוזער|50px]] תני: דרגש נזקפת ואינה נכפית. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר אומר: {{שוליים|ג_ט}}שומט<br><br> <span id="דף_כב_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כב ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף כב. המשנה אמרה כן, מי שמתה מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן המצוות בין הצריכים. שואלת הגמרא מהי הטעם? אמר רבי בון: כתיב '''"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"''', ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שעוסק בהם במתים - כמו מי שמתה מוטל לפניו הוא בעצם עוסק במתים, ממנו הוא פטור מן המצוות. תני, אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעים לו. כלומר אדם שמתה מוטל לפניו, גם אם הוא רוצה להחמיר על עצמו ולקרוא קריאת שמע בין הצריכים לא שומעים לו. שואלת הגמרא למה? האם מפני כבודו של מת? או מפני שאין לו מי שישא משאו ויתעסק בקבורה. כלומר, האם זה בגלל כבוד המת או בגלל שכדי שיהיה מי שיתעסק בקבורה? הרי אם הבן אדם ילך להתפלל, באותו רגע המת יהיה מוטל. אז לכן פטרו אותו מהתפילה ומקריאת שמע ומכל המצוות. שואלת הגמרא '''מה נפיק מביניהן?''' כלומר מה אכפת לי? הרי בכל מקרה הוא פטור. אמרה: '''היה לו מי שישא משאו'''. כלומר אם יש אנשים אחרים שיתעסקו בקבורה - '''אין תימר מפני כבודו של מת, אסור''', כן, הקרוב אסור לו לעבוד, אסור לו לעשות שום דבר, אסור לו להתפלל, אסור לו לקרוא קריאת שמע כיוון שזה כבוד המת שהתבטלו לכבודו. '''ואם תאמר מפני שאין לו מי שישא משאו, הרי יש לו מי שישא משאו''', כלומר בעצם זה תקנת חכמים כדי שיתעסקו בקבורה. אם יש לו מישהו אחר שעושה את זה, אז יהיה חייב במצוות. שואלת הגמרא: '''והתני: פטור מנטילת לולב'''. הרי ביום טוב כתוב שפטור מנטילת לולב, הרי ביום טוב לא קוברים. אז רואים מכאן שהאיסור הוא משום כבוד המת, שלמרות שהם לא מתעסקים בקבורה, בכל זאת הם מתבטלים מן המצוות. ועונה הגמרא שזה לא ראיה, '''תיפתר בחול''' - במועד. אני יכול להגיד לך שמה שכתוב פטור מנטילת לולב, הכוונה בחול המועד שבחול המועד כן קוברים. '''והתני: פטור מתקיעת שופר'''. '''אית לך מימר בחול לא ביום טוב'''. כלומר, אתה יכול להגיד שמדובר בחול ולא ביום טוב, כי תקיעת שופר זה רק ביום טוב. כמובן, כנראה פה מדובר שהיו נוהגים ביום טוב רק יום אחד את ראש השנה. כי אנחנו יודעים שביום טוב שני של ראש השנה כן קוברים, אבל בכל אופן כנראה מדובר בזמן שנהגו רק יום טוב אחד בראש השנה. אמר רבי חנינא: אף על פי שביום טוב אינו עוסק בקבורה, '''מכיון שהוא זקוק להביא לו ארון ותכריכין''', כמו שלמדנו במקום אחר: '''מחשיכין על התחום לפקח על עיסקי הכלה ועל עיסקי המת''', כלומר מותר ללכת עד התחום - אלפיים אמה - מותר לאדם ללכת אלפיים אמה, כלומר להתקדם עד הגבול כדי שמיד במוצאי החג הוא יוכל להמשיך כדי להביא צורכי המת - '''להביא לו ארון ותכריכין חלילים ומקוננות'''. אז כיוון שהוא טרוד אפילו ביום טוב, אפילו בשבת, אז '''כמי שהוא נושא משאו''' כי הוא כמו שהוא מתעסק בקבורה עצמה. שואלת הגמרא: '''מאימתי כופין את המיטות?''' '''משיצא המת מפתח החצר, דברי רבי אליעזר'''. לפי רבי אליעזר, כיוון שהמת יוצא מפתח החצר כבר חייבים בכפיית המיטה. '''רבי יהושע אומר: משיסתם הגולל''' - רק אחרי שסיימו את הקבורה. '''וכשמת רבן גמליאל, כיון שיצא מפתח החצר, רבי אליעזר לתלמידיו: כפו את המיטות. וכשנסתם הגולל, רבי יהושע: כפו את המיטות. אמרו לו: כבר כפינום על פי הזקן'''. כלומר כבר כפינו על פי מה שאמר לנו רבי אליעזר. '''בערב שבת הוא זוקף את מיטתו, ובמוצאי שבת הוא כופן'''. כלומר לפני שבת הוא זוקף את המיטה, ובמוצאי שבת הוא חוזר וכופה אותה. '''תני: דרגש נזקפת ואינה נכפית'''. כלומר הדרגש, אני משער לפי התיאור של הגמרא שמדובר על מסגרת, כמו מסגרת של ארבעה קרשים שיש בהם חבלים שמחברים את היריעה, יש כל מיני חורים באמצע הקרשים ויש חבל שנכנס בתוך החורים האלה והוא מתחבר ליריעה ומותח אותה. עכשיו בעצם אם יהפכו את המיטה הזאת היא תראה אותו דבר, כלומר מכל הכיוונים אותו דבר משני הצדדים, אז לכן לא שייך להפוך אותה. אז לכן מה שעושים - זוקפים אותה, פשוט מעמידים אותה ולא יושבים עליה. '''רבי שמעון בן אלעזר אומר: שומט קלבינטרין שלה ודיו'''. כלומר הוא משחרר את החבל, ואז היריעה שהחבל מותח - אמרנו שיש את המסגרת של ארבעה קרשים ויש חורים בקרשים האלה, ובחורים נכנס חבל ויש יריעה שבחורים והחבל נכנס לחורים האלה ואז בעצם הוא מותח את היריעה. אז בעצם אם משחררים את החבל, היריעה הזאת פשוט נופלת על הרצפה. אז קיבלנו כמו מיטה הפוכה. '''רבי יוסה בשם רבי יהושוע בן לוי: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר'''. '''רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי: מיטה שניקליטיה עולין ויורדין בה'''. כלומר, אם יש מיטה שיש לה בצדדים עמודים שעליהם היו פורסים את הכיליל נגד יתושים, אז אם המוטות האלה עולים ויורדים, כלומר אפשר לפרק אותם - '''שומטן ודיו''', כלומר הוא מוריד אותם וכופה את המיטה, אבל אם הם קבועים אי אפשר להפוך את המיטה, אז מטה על צידה ודיו. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כב עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''אם רצה להחמיר על עצמו.''' ולקרות ק"ש אין שומעין לו וצריך למחות בידו '''למה.''' אין שומעין לו אם מפני כבודו של מת שמראה עצמו שאינו חשוב בעיניו להתאבל עליו או משום שטרוד הוא שאין לו מי שישא משואו להתעסק בקבורתו ומפרש ואזיל דמאי בינייהו בין הני תרי טעמי אם יש לו אחד מי שיתעסק ויטפל בצרכי קבורת המת דאין תימר מפני כבודו לעולם אסור ואי תימא מפני שאין לו וכו' מותר דהרי יש לו אתר שיתעסק בו '''והתני פטור מנטילת לולב.''' וקא סלקא דעתיה בי"ט מיירי וא"כ תפשוט דמפני כבודו של מת שהרי בי"ט אינו טרוד לישא משאו ודחי לה הש"ס דתיפתר בחול המועד איירי דעושין כל צרכי המת והלכך פטור מנטילת לולב ולעולם טעמא מפני שטרוד הוא וכשאין לו אחר להתעסק בו מיירי '''והתני פטור מתקיעת שופר וכי אית לך למימר בחול.''' בתמיה לא בי"ט על כרחך הוא וא"כ תפשוט דמפני כבודו הוא</div> <div class="yerum-leiden-text">אמ' ר' בון כת' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך · ימים שאת עוסק בהן בחיים · ולא ימים שאת עוסק בהן במתיה · תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו · למה מפני כבודו שלמת · או משום שאין לו מי שישא משואו · מה נפוק מביניהן היה לו מי שישא משואו · ואין תימר שמפני כבודו שלמת אסור · ואם תאמ' מפני שאין לו מי שישא משואו הרי יש לו מי שישא משואו · והתני פטור מנטילת לולב · תיפתר בחול · והתני פטור מתקיעת שופר · אית לך מימר בחול לא ביום טוב · אמ' ר' חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין כיי דתנינן תמן מחשיכין על התחום לפקח על עיסקי הכלה ועל עיסקי המת להביא לו ארון ותכריכין חלילים ומקוננות כמי שהוא נושא משאו · מאימתי כופין את המיטות משיצא המת מפתח החצר דברי ר' ליעזר · ור' יהושע או' משייסתם הגולל · וכשמית רבן גמליאל כיון שיצא מפתח החצר אמ' ר' ליעזר לתלמידיו כפו את המיטות · וכשנסתם הגולל אמ' ר' יהושע כפו את המיטות · אמרו לו כבר כפינום על פי הזקן · בערב שבת הוא זוקף את מיטתו · ובמוצאי שבת הוא כופן · תני דרגש נזקפת ואינה נכפית · ר' שמעון בן לעזר</div> <div class="yerum-side">'''א"ר חנינא.''' לעולם לא תפשוט דאכתי איכא למימר דמפני שאין לו לישא משאו ובשאין לו אחר מיירי וטעמא דפטור הוא דמכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין שהרי אין לו אחר להתעסק בזה וזה מותר בי"ט כהאי דתנינן תמן פ' כ"ד דשבת מחשיכין וכו' וא"כ איכא למימר דדעתו להחשיך על התחום להתעסק בצרכי המת וכל היום טרוד הוא וכמי שהוא נושא משאו דמי ולעולם בדאיכא אחר להתעסק בצרכי המת מיבעיא לן אם מותר להחמיר על עצמו ולקרות ק"ש</div> </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כב עמוד א''' {{שוליים|ג_ו}} '''מותר להחשיך על התחום לצורכי מת וכלה, ומאימתי כופים המיטות באבלות.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כד, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן שו סעיף ג סמ"ג לאוין סה. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יהושע, שכופים המיטות משיסתם הגולל, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שו סעיף ג. {{שוליים|ג_ז}} '''חיוב היפוך המיטות באבלות מתחיל משעה שנסתם הגולל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק א, הלכה ב , שו"ע יו"ד סימן שעה סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כר' יהושע, שמשעת סתימת הגולל חל האבלות ואז כופין המיטות, וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ג_ח}} '''אבל חייב לזקוף מיטתו בערב שבת ולכפותה במוצאי שבת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק י, הלכה ב , שו"ע יו"ד סימן ת סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כתנא קמא שדרגש נזקפת ואינה נכפית, כלשון הברייתא המובאת בסתם; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה. {{שוליים|ג_ט}} '''אבל חייב לכפות מיטתו (מיטה) או להטותה על צידה כאבלות.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק ה, הלכה יח , שו"ע יו"ד סימן שפז <קטע סוף=כב א/> ==דף כב עמוד ב== <קטע התחלה=כב ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי שמעון בן אלעזר: אם ניקליטין נשלפים - שומטם וכופה המיטה, ואם קבועים או שהיא דרגש - מטה על צידה ודיו, כרבי יוסה בשם ריב"ל ורבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי; כך הכריעו הרמב"ם והשו"ע יו"ד שפ"ז.. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כב עמוד ב<span class="yerum-runnum">43</span></div> קלבינטרין {{ירו"מ-ביאור|רצועות}} שלה ודיו. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] בשם רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: מיטה שניקליטיה {{ירו"מ-ביאור|מוטות ארוכים לכילה}} עולין ויורדין בה, {{ירו"מ-ביאור|שניתן להסירם}} שומטן {{ירו"מ-הדגשה|וכופה. ואם הם קבועים, מטה על צידה}} ודיו. אי זו היא מיטה ואי זה הוא דרגש? [[קובץ:דרגש.jpg|ממוזער|50px]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: כל שמסרגין על גופה, {{ירו"מ-ביאור|שהעור מתוח מעל הקרשים של המלבן של המיטה}} זו היא מיטה. וכל שאין מסרגין על גופה, {{ירו"מ-ביאור|שבקרשי המלבן באמצעם יש חורים, ובכל חור לולאה, ואף בעור יש לולאות, והקלבינטרין שהוא חבל ארוך, נכנס בלולאה של הקרש ושל העור ומותחו באמצע עובי המלבן. ואין לה רגלים, כך שלא יועיל להפוך אותו כיוון ששני הצדדים שוים}} זהו דרגש. והא תנינן: {{שוליים|ג_י}}המיטה {{ירו"מ-הדגשה|ו}}הערסה {{ירו"מ-ביאור|מקבלים טומאה}} משישופם בעור הדג. {{ירו"מ-ביאור|שאז נגמרה מלאכתם}} אם מסרג הוא על גופה, לאי זה דבר הוא שפה, {{ירו"מ-הדגשה|הרי כל הקרש מכוסה? אמר}} רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: תיפתר באילין ערסתא קיסרייתא {{ירו"מ-ביאור|מטות שבקסריה}} דאית להן נקבין, {{ירו"מ-הדגשה|ואין העור מכסה את כל הקרש}}. מניין לכפיית המיטה? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי קריספא[[ביאור:עץ מסורת#רבי קריספא|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[איוב ב יג]]) "וישבו אתו לארץ". "על הארץ" אין {{ירו"מ-הוסר|כתוב}} כתיב כאן, אלא "וישבו אתו לארץ", דבר שהוא סמוך לארץ. מיכן שהיו ישנין על גבי מיטות כפופות. בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] אמר: {{ירו"מ-הדגשה|משום}} איקונין אחת טובה היה לי בתוך ביתך, וגרמתני לכופפה. אף את כפה מיטתך. ואית דמפקין לישנא: {{ירו"מ-הוסר|ויכפה}}{{ירו"מ-הדגשה|כיוון דניכפה}} {{ירו"מ-הדגשה|איקונין}}, {{ירו"מ-ביאור|שמת האדם}} כפה הסרסור. {{ירו"מ-הדגשה|שהיא המיטה שעליה נוצרו החיים}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} תרויהון {{ירו"מ-הדגשה|אמרי}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: חד אמר: מפני מה הוא ישן במיטה כפויה? {{ירו"מ-הדגשה|שאם}} {{ירו"מ-הוסר|שיהא}} יהא נוער בלילה, {{ירו"מ-הדגשה|יהיה}} {{ירו"מ-הוסר|ונזכר}} נזכר שהוא אבל. וחרנה אמר: מתוך שהוא ישן על מיטה כפויה, הוא נוער בלילה ונזכר שהוא אבל. {{שוליים|ג_יא}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#כל זמן שמתו לפניו לא אוכל כל צרכו|אבל, כל זמן שמתו מוטל לפניו, אוכל אצל חבירו]]. ואם אין לו חבר, אוכל בבית אחר. ואם אין לו בית אחר, עושה מחיצה ואוכל. ואם אינו יכול לעשות מחיצה, הופך את פניו לכותל ואוכל. {{ירו"מ-הוסר|שולא}} ולא מיסב, ולא אוכל כל צורכו, ולא שותה כל צורכו, ולא אוכל בשר, ולא שותה יין, ואין מזמנין עליו. ואם בירך, אין עונין אחריו אמן. ואחרים שבירכו, אין עונה אחריהם אמן. הדא דתימא {{ירו"מ-הוסר|בחולש}} בחול, אבל בשבת, מיסב ואוכל. ואוכל בשר ושותה יין, ואוכל כל צרכו ושותה כל צרכו. ומזמנים עליו, ואם בירך, עונין אחריו אמן, ואחרים שבירכו, עונה אחריהם {{ירו"מ-הוסר|אמןש}} אמן. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל: הואיל והתרתי לו את כל אלו, חייביהו בשאר כל המצות של תורה. אם חיי שעה התרת לו- חיי עולם לא כל שכן? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]{{ירו"מ-הוסר|רח}} בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: {{ירו"מ-הוסר|חלכח}}{{ירו"מ-הדגשה|הלכה}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל{{ירו"מ-הוסר|ש}}. {{שוליים|ג_יב}}נמסר לרבים, אוכל בשר ושותה יין; נמסר לכתפים, כמי שנמסר לרבים. כד דמך {{ירו"מ-ביאור|כשמת}} רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}, קביל רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]] אביליו, ואייכלון {{ירו"מ-הדגשה|בסעודת הבראה}} בשר ואשקיון חמר. {{ירו"מ-ביאור|יין}} כד דמך רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]], קביל רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]] אביליו, ואייכלון {{ירו"מ-הדגשה|בסעודת הבראה}} בשר ואשקיון חמר. כד דמך רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]], קביל רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] אביליו, ואייכלון טלופחין. {{ירו"מ-ביאור|עדשים ולא האכילם בשר}} מימר, {{ירו"מ-הוסר|כמה }}דהוא מנהגא. {{ירו"מ-ביאור|מכאן שזה רק מנהג}} {{ירו"מ-הדגשה|מקום שנהגו לאכול בשר, יאכלו. מקום שנהגו שלא לאכול בשר, אין אוכלים}}. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] מידמך {{ירו"מ-ביאור|לפני שמת}} פקיד ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: לא תקבלון עלי יומא דין {{ירו"מ-ביאור|ביום הקבורה}} אבילא, {{ירו"מ-הדגשה|ורק}} {{ירו"מ-הוסר|ולמחר}} למחר {{ירו"מ-הדגשה|תעשו}} מזרחייא. {{ירו"מ-ביאור|סעודת הבראה}} {{ירו"מ-הדגשה|לפי שהיו רגילים להשתכר בלילה הראשון שנאמר "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש}}" <br><br> <span id="דף_כג_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כג א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''אי זו היא מיטה ואי זה הוא דרגש?''' אמר '''רבי ירמיה: כל שמסרגין על גופה''' - כן, אמרנו שהמיטה זה בעצם מסגרת של ארבעה קרשים, מעין מלבן כזה. אז אם את היריעה מותחים מעל הקרשים, זה נקרא מיטה. זאת אומרת, אם הופכים אותה, בעצם מקבלים דבר שונה, כי עכשיו היריעה תהיה צמודה לרצפה וזה לא נוח לישון על זה. אז זה נקרא מיטה, שסורגים על גופה - היריעה היא מעל הקרש. '''וכל שאין מסרגין על גופה''', אלא כמו שאמרנו שיש חורים באמצע והיריעה היא ממש באמצע הקרשים - '''זהו דרגש'''. ובאמת כמו שאמרנו, אי אפשר להפוך את זה. אם תהפוך את זה, זה יהיה אותו דבר. ואומרת הגמרא: '''והא תנינן: המיטה הערסה משישופם בעור הדג'''. כלומר, כל כלי מקבל טומאה כשמסתיימת המלאכה שלו. המשנה דנה שם לגבי דרגש, מיטה וערסה - מתי מקבל טומאה? מתי גמר המלאכה שלהם? משישופם בעור הדג - היו מלטשים את זה עם עור דג, פשוט כדי לגרום שהעץ עצמו, שיש בו סיבים שיכולים לפצוע, יוחלק. ואז זה גמר המלאכה. עכשיו אני אומר שמיטה מסרגים מעל גופה, כלומר את היריעה של המיטה - היא באה מעל העצים ומכסה את העצים. אז למה צריך לשוף את זה? הרי הכול מכוסה עם הבד, עם היריעה? '''אם מסרג הוא על גופה, לאי זה דבר הוא שפה'''. אמר '''רבי אלעזר: תיפתר באילין ערסתא קיסרייתא דאית להן נקבין'''. כלומר, בקיסריה העור לא היה מלבני לגמרי, הוא לא היה מכסה את כל הקרש, אלא היה בו קטעים, נקבים, שכדי למתוח את העור יותר טוב היו עושים צורה מסוימת - זה לא היה מלבני, אלא היו קטעים בולטים מהמלבן, ועליהם באים החורים ואותם היו מותחים על הקרש. אז בעצם לא כל הקרש היה מכוסה עם היריעה הזאת. שואלת הגמרא: '''מניין לכפיית המיטה?''' כלומר, איזה רמז יש בכתובים. אמר '''רבי קריספא בשם רבי יוחנן''': דכתיב '''"וישבו אתו לארץ"'''. '''"על הארץ" אין כתיב כאן, אלא "וישבו אתו לארץ"''' - משהו קרוב לארץ, '''דבר שהוא סמוך לארץ'''. '''מיכן שהיו ישנין על גבי מיטות כפופות'''. '''בר קפרא אמר''' סיבה אחרת למה בעצם הופכים את המיטות: '''איקונין אחת טובה היה לי בתוך ביתך, וגרמתני לכופפה. אף את כפה מיטתך'''. כלומר, אדם נפטר, עזב אותך, אז תהפוך את מיטתך. '''ואית דמפקין לישנא: כפה הסרסור'''. כלומר, אמרו את זה בצורה מליצית - המיטה שעליה נצרו החיים, מאז שהחיים האלה מתו, אז תהפוך את המיטה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כב עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''קלבינטרין.''' רצועות שלה '''עולין ויורדין בה.''' שיכולין להוציאן ולחזור להכניסן '''על גופה.''' אם החבלים מסורגין למעלה על העצים כדרך שמסרגין את המטות '''והא תנינן.''' בפ' ט"ז דכלים המטה והעריסה מאימתי מקבלין טומאה משישופם בעור הדג להסיר קסמין שבהם וקודם לכן לא חזו למלאכתן שמשרטין את הבשר ואם מסרג את המטה על גופה לאיזה דבר הוא שפה והלא ראויה היא קודם לכן '''קיסרייתא.''' של עיר קיסרי שיש להם נקבים ומכניסין החבלים בתוך הנקבים ומסרגין אותה והלכך עד שלא שפה בעור הדג מלמעלה לא חזיא למלאכתה '''לארץ.''' משמע דבר שהוא סמוך לארץ והיא מטה כפויה שפניה סמוכות לארץ '''איקונין אחת טובה.''' על שם כי בצלם אלהים עשה את האדם '''ואית דמפקין לישנא דכפה כפה הסרסור.''' כלומר לאו לשון כפיפה הוא כדמשמע מלישנא קמא כשם שגרמו להאיקונין לכופפה כך יכופפו את מטתם אלא לישנא דכפיה הוא כמו שאומרים כפה אותם הסרסור בדברים עד שנתרצו אף כאן לשון כפיה הוא כשם שכפו והכריחו להאיקונין לילך מן העולם כך יוכרחו להטות מטתם ולהפכה אין בין אלו הלשונות אלא משמעות לישנא בעלמא '''ונזכר שהוא אבל.''' כלומר להאי מ"ד סבירא ליה כדי שאם יהיה נועור בלילה מאיליו מתוך שרואה עצמו על מטה כפויה יזכור ולא יסיח דעתו מאבילות ולאידך מ"ד ס"ל דעיקר הטעם כדי שמתוך כך יהא ניעור ולא ישן כל הלילה וישכח האבילות וכשהוא שוכב על מטה כפויה שלא הורגל בה יהיה ניעור מחמת זה ויזכור שהוא אבל '''הואיל והתרתי לו את כל אלו.''' בשבת א"כ חייבוהו גם בשאר כל המצות של תורה שנוהג בהן לקיימן שהרי ק"ו הוא '''נמסר לרבים.''' שיתעסקו בו בטלה ממנו דין האנינות '''נמסר לכתפים.''' שנושאין אותו על המטה '''קביל.''' עליו ר' חייא בר ווא אבילותו מפני שהיה רבו ואפי' כן אכל בשר ושתה יין ולא נהג דין אנינות וכן נהג ר' שמואל בר יצחק על רבו ר' חייא בר אבא אבל ר' זעירא לא אכל כ"א עדשים '''מימר כמה דהוא מנהגא.''' מכאן אמרו שהכל לפי המנהג ולא שחייב לנהוג דין אנינות וכן נהג ר' שמואל בר יצחק על רבו '''מי דמך.''' כשנפטר צוה קודם מותו לתלמידיו ואמר לא תקבלון עלי תנחומין של אבל היום למחר מזרחייא הצידה והבראה כדרך האבלים לקבל תעשו למחרתו ולשנות מדין אבל ממש צוה לעשות כן</div> <div class="yerum-leiden-text">קלביטרין שלה ודיו · ר' יוסה בשם ר' יהושע בן לוי הל' כר' שמעון בן לעזר · ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי מיטה שניקליטיה עולין ויורדין בה שומטן ודיו · אי זו היא מיטה ואי זה הוא דרגש · אמ' ר' ירמיה כל שמסרגין על גופה זו היא מיטה וכל שאין מסרגין על גופה זהו דרגש · והא תנינן המיטה והערסה משישופם בעור הדג · אם מסרג הוא על גופה לאי זה דבר הוא שפה · אמ' ר' לעזר וניפתר באילין ערסתא קיסרייתא דאית להן נקבין · מניין לכפיית המיטה · ר' קריספא בשם ר' יוחנן וישבו אתו לארץ · על הארץ אין כת' כאן אלא וישבו אתו לארץ · דבר שהוא סמוך לארץ · מיכן שהיו ישינין על גבי מיטות כפופות · בר קפרא אמ' איקונין אחת טובה היה לי בתוך ביתך וגרמתני לכופפה · אף את כפה מיטתך · ואית דמפקין ליש' לישנא כפה הסרסור · ר' יונה ור' יוסי תרויהון בשם ר' שמעון בן לקיש חד אמ' מפני מה הוא ישן במ' במיטה כפויה שיהא נער בלילה ונזכר שהוא אבל · וחרנה אמ' מתוך שהוא ישן על מיטה כפויה הוא נער בלילה ונזכר שהוא אבל · אבל כל שמתו מוטל לפניו אוכל אצל חבירו ואם אין לו חבר אוכל בבית אחר · ואם אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל · ואם אינו יכול לעשות מחיצה הופך את פניו לכותל ואוכל · ולא מיסב ולא אוכל כל צורכו ולא שותה כל צורכו · ולא אוכל בשר ולא שותה יין · ואין מזמנין עליו · ואם בירך אין עונין אחריו אמן · ואחרים שבירכו אינו עונה אחריהן אמן · הדא דתימ' בחול · אבל בשבת מיסב ואוכל · ואוכל בשר ושותה יין ואוכל כל צורכו ושותה כל צורכו ומזמנין עליו ואם בירך עונין אחריו אמן · ואחרים שבירכו עונה אחריהן אמן · אמ' רבן שמעון בן גמליאל הואיל והתרתי לו את כל אילו חייבתהו בשאר כל המצות שלתורה · אם חיי שעה התרת לו חיי עולם לא כל שכן · ר' יודה בן פזי בשם ר' יהושע בן לוי הל' כרבן שמעון בן גמליאל · נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין · נמסר לכתפים כמי שנמסר לרבים · כד דמך ר' יסא קביל ר' חייא בר ווה אבילוי ואייכלון בשר ואשקיתון חמר · כד דמך ר' חייא בר אבא קביל ר' שמואל בר רב יצחק אבילוי ואייכלון בשר ואשקיתון חמר · כד דמך ר' שמואל בר רב יצחק קביל ר' זעירא אבילוי ואייכלון טלופחין מימר כמה דהוא מנהגא · ר' זעירא מי דמך פקיד ומר לא תקבלון עלי יומא הן אבלא למחר</div> <div class="yerum-side">'''מזרחייא.''' צידה וסעודה מלשון המשנה דפ' כ' דכלים אף הרובצל והמזורה והיא כלי שנותנים בו צידה לדרך ועל שם הצידה נקרא מזורה א"נ מרזחייא גרסינן אבילות כד"א אל תבא אל בית מרזח וגו' וצוה להם שלא ינהגו אבילות כ"א ביום המחרת מפני שאם ינהגו ביום הראשון ויעשו סעודת הבראה יבאו לידי שכרות כמו שהיו נוהגין כהאי עובדא דלקמיה אבל יום המחרת ליכא למיחש לפי שאין הבראה אלא ביום הראשון</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''רבי יונה ורבי יוסי תרויהון בשם רבי שמעון בן לקיש: חד אמר: מפני מה הוא ישן במיטה כפויה?''' כלומר, למה בעצם ישנים האבלים במיטה כפויה? כדי ש'''יהא נוער בלילה'''- כלומר אם הוא יתעורר בלילה - '''נזכר שהוא אבל''', שלא יחשוב שהוא אדם רגיל וילך ויתנהג כמו אדם רגיל, אלא שיזכור שהוא אבל. '''וחרנה אמר: מתוך שהוא ישן על מיטה כפויה, הוא נוער בלילה ונזכר שהוא אבל'''. כלומר, הסיבה כדי שלא ישכח את האבלות. הוא יתעורר, יזכור שהוא אבל - זה יגרום שהוא לא יוכל לישון טוב, הוא יתעורר בגלל המיטה, ואז הוא לא יסיח דעתו מהאבלות. אומרת הגמרא: '''אבל, כל זמן שמתו מוטל לפניו, אוכל אצל חבירו. ואם אין לו חבר, אוכל בבית אחר. ואם אין לו בית אחר, עושה מחיצה ואוכל. ואם אינו יכול לעשות מחיצה, הופך את פניו לכותל ואוכל. ולא מיסב, ולא אוכל כל צורכו, ולא שותה כל צורכו, ולא אוכל בשר, ולא שותה יין, ואין מזמנין עליו. ואם בירך, אין עונין אחריו אמן. ואחרים שבירכו, אין עונה אחריהם אמן. הדא דתימא בחול, אבל בשבת''' - שהוא, כן, אין אנינות בשבת - '''מיסב ואוכל. ואוכל בשר ושותה יין, ואוכל כל צרכו ושותה כל צרכו. ומזמנים עליו, ואם בירך, עונין אחריו אמן, ואחרים שבירכו, עונה אחריהם אמן'''. '''אמר רבן שמעון בן גמליאל: הואיל והתרתי לו את כל אלו, חייביהו בשאר כל המצות של תורה. אם חיי שעה התרת לו- חיי עולם לא כל שכן?''' אלא בא לומר שבעצם מה נשאר? הרי פטרנו אותו מהכול. מה עוד נשאר? הוא אומר: מצוות עונה. '''אמר רבי יודה בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי: כרבן שמעון בן גמליאל'''. '''נמסר לרבים, אוכל בשר ושותה יין'''. כלומר אם מסר את הנפטר לרבים - יש חברה קדישא או קבוצה שמתעסקת עם המת - ברגע שהוא מסר להם אותו, נגמר האנינות והוא יכול לאכול בשר, לשתות יין. '''נמסר לכתפים, כמי שנמסר לרבים'''. כלומר, לא רק אם רבים מתעסקים בו, אלא גם במצב רגיל שיש כתפים - האנשים שסוחבים את הנפטר ברגעים האחרונים - זה גם נחשב כאילו הוא כבר לא אונן ברגע שהוא מסר להם, והוא יכול לאכול בשר, לשתות יין וכולי. '''כד דמך רבי יסא, קביל רבי חייא בר ווא אביליו, ואייכלון בשר ואשקיון חמר'''. כלומר רבי יסא נפטר, רבי חייא בר ווא קיבל את האבלים, האכיל אותם בשר והשקה אותם יין - התיר להם לאכול בשר וגם יין. '''כד דמך רבי חייא בר אבא, קביל רבי שמואל בר רב יצחק אביליו, ואייכלון בשר ואשקיון חמר'''. גם הוא האכיל אותם בשר והשקה אותם יין. '''כד דמך רבי שמואל בר רב יצחק, קביל רבי זעירא אביליו, ואייכלון טלופחין'''. כלומר נתן להם עדשים דווקא ולא בשר. '''מימר, דהוא מנהגא'''. כלומר, זה רוצה להגיד לנו שיש כאלה שעושים ככה ויש כאלה אחרת - יש כאלה שנוהגים שהאבל אוכל בשר, יש כאלה שלא אוכל בשר. זה הכול תלוי במנהג. מקום שנהגו לאכול בשר יאכלו, מקום שנהגו שלא לאכול בשר אין אוכלים. '''רבי זעירא מידמך פקיד ומר: לא תקבלון עלי יומא דין אבילא, למחר מזרחייא'''. כלומר שרבי זעירא נפטר, ציווה את הקרובים שלו: רק למחרת תעשו סעודת הבראה. הם היו רגילים שביום הראשון של האבלות היו מגיעים אנשים ושותים כמויות של יין - נראה בהמשך כמה כוסות היו שותים. ואז הוא לא רצה שישתכרו באבלות שלו, אז לכן אמר להם: אל תקבלו את האבלים, את האורחים שבאים אליכם ביום הראשון, ובעצם תעשו רק למחרת סעודת הבראה, כי למחרת זה כבר יותר רגוע ואנשים פחות שותים, פחות משתכרים. כן, הם נהגו להשתכר כמו שכתוב: "תנו שכר לעובד ויין למרעי נפש". </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כב עמוד ב''' {{שוליים|ג_י}} '''מיטה וערסה מקבלות טומאה משישוף העור בעור הדג, וכפיית המיטה על אבלות נלמדת מ"וישבו אתו לארץ".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות כלים, פרק ה, הלכה א. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אלעזר בשם רבי יוחנן שהמיטה נגמרת בשיפת העור, וכפיית המיטה נלמדת מפסוק זה כדברי רבי קריספא בשם רבי יוחנן. {{שוליים|ג_יא}} '''אונן אסור לאכול בשר ולשתות יין, ואינו מיסב, ואינו אוכל ושותה כל צרכו, ואין מזמנין עליו ואינו עונה אמן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק ד, הלכה ו , שו"ע יו"ד סימן שמא סעיף א , שו"ע או"ח סימן קצט סעיף ה , סמ"ג עשין ב. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם ושו"ע יו"ד סימן שמא ואו"ח סימן קצט פסקו כן להלכה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כג עמוד א<span class="yerum-runnum">44</span></div> רבי יצחק בריה דרב כתובה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בריה דרב כתובה|°]] מטתיה אונס, {{ירו"מ-ביאור|שמת אחד ממשפחתו}} ועלין לגביה רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} ורבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]] {{ירו"מ-הדגשה|לנחמו}}. והוה חמר טב, ואישתון סגין וגחכין. {{ירו"מ-ביאור|שתו הרבה וצחקו}} למחר אתון בעיין למיעל גביה, {{ירו"מ-ביאור|רצו להיכנס אליו לנחמו שוב}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר לון}}: רבנן, הכין בר נש עביד לחבריה? לא הוינן חסרין אתמול אלא מיקום ומירקוד. תני: {{שוליים|ג_יג}}עשרה כוסות שותין בבית האבל: שנים לפני המזון, וחמשה בתוך המזון, וג' לאחר המזון. אילו שלשה {{ירו"מ-הדגשה|של}} {{ירו"מ-הוסר|של }}אחר המזון: אחד לברכת המזון, ואחד לגמילות חסדים, {{ירו"מ-ביאור|לכבוד המנחמים שבאו לגמול חסד עם המת}} ואחד לתנחומי {{ירו"מ-הוסר|האבליםשוכשמת}} האבלים וכשמת [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}}, הוסיפו עליהן עוד שלשה: אחד לחזן הכנסת, ואחד לראש הכנסת, ואחד ל[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}}. וכיון שראו בית דין שהיו משתכרים והולכים, גזרו עליהן והחזירום {{ירו"מ-הוסר|למקומו}}{{ירו"מ-הדגשה|למקומן}}. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#לצורך מה מותר לכהן להיטמא, היתר לצאת לחו"ל|כהן מהו שיטמא לכבוד רבו?]] {{ירו"מ-ביאור|יש אומרים בטומאה דרבנן}} רבי ינאי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי זעירא|°]] דמך חמוי. {{ירו"מ-הדגשה|ד}}הוא הוה חמוי, והוא הוה רביה. {{ירו"מ-הדגשה|אתא}} שאל לרבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}. ואסר ליה שמע רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: יטמאו לו תלמידיו. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|כד דמך}}, נטמאו לו תלמידיו, ואכלו בשר ושתו יין. אמר לון רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: חדא מן תרתי לא פליט לכון: {{ירו"מ-ביאור|מאחד משני עבירות לא תנצלו}} {{שוליים|ג_יד}}אם אבילים אתם, למה אכלתם בשר ולמה שתיתם יין? ואם אין אתם {{ירו"מ-הוסר|מתאבלים}} אבלים, למה נטמאתם? מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה? רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} הוה יתיב מתני, ועאל מיתא {{ירו"מ-הדגשה|לבית המדרש}}. {{ירו"מ-ביאור|יש אומרים שהכניסו את המת לחדר פנימי אחד והם למדו בחדר פנימי אחר, שהטומאה רק דרבנן משום סוף טומאה לצאת}} {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שהסתפק בדבר}}, מן דנפק ליה {{ירו"מ-ביאור|מי שיצא}} לא אמר לו: כלום, ומן דיתיב ליה {{ירו"מ-ביאור|מי שנשאר לשבת}} לא אמר לו: כלום. רבי נחמיה בריה דרבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה בריה דרבי חייא בר אבא|°]] אמר: אבא לא הוה עבר תחות כיפתה {{ירו"מ-ביאור|שער ויש אומרים הקמרונות של אמת המים}} דקיסרין. {{ירו"מ-ביאור|שהיה ספק טומאה שם. ויש אומרים: כשהיה מת בעיר, משום דסוף טומאה לצאת, שהיו עתידים להוציא את המת לקבורה דרך שם.}} רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} רבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] רבי כהן[[ביאור:עץ מסורת#רבי כהן|°]]{{ירו"מ-הוסר|ור'}} ורבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] הוו מטיילין באילין פלטיותא {{ירו"מ-ביאור|רחבה}} דצפורי. הגיעו לכיפה {{ירו"מ-ביאור|שהיה שם ספק טומאה}} ופירש רבי כהן[[ביאור:עץ מסורת#רבי כהן|°]]. הגיעו למקום טהרה, וחזר אצלן. אמר לון: במאי עסקין? אמר רבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] לרבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]]: לא תימר ליה כלום. {{ירו"מ-הדגשה|ולא ידעינן}} אי משום דבאש ליה דפריש, {{ירו"מ-ביאור|כעס עליו על שפרש}} {{ירו"מ-הדגשה|דהוא סבר}} שמטמא לתלמוד תורה, {{ירו"מ-הוסר|לא ידעין }}ואי משום דהוה {{ירו"מ-הוסר|גייסן}}{{ירו"מ-הדגשה|סייסן}}{{ירו"מ-הוסר| לא ידעין}}. {{ירו"מ-ביאור|וכחן}} תני: {{שוליים|ג_טו}}מטמא כהן ויוצא חוצה לארץ, לדיני ממונות ולדיני נפשות, ולקידוש החודש ולעיבור שנה, ולהציל השדה מיד גוי, ואפילו<br>{{ירו"מ-הוסר|קטע}}<br> <span id="דף_כג_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כג ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף כ"ג. אומרת הגמרא רבי יצחק בריה דרב הווה סופר.''' מתתיה אונס, כלומר אחד הקרובים שלו נפטר '''ועלין לגביה רבי מנא ורבי יודן''', ו'''הווה חמר טב'''- כלומר שם יין טוב, '''ואישתון סגין וגחכין''' - כלומר שתו, השתכרו והתחילו לצחוק. '''למחר אתון בעיין למיעל גביה''' - אתו אליו עוד הפעם. '''אמר להם רבנן, הכין בר נש עביד לחבריה?''' - כלומר, וכי אדם כך עושה לחבר שלו? '''לא הוינן חסרין אתמול אלא מיקום ומירקוד''' - כלומר היה חסר רק שנקום ונרקוד. '''תני: עשרה כוסות שותין בבית האבל''' - זה מראה לנו את מה שאמרנו מקודם שמשתכרים. הברייתא אומרת שנהגו לשתות עשרה כוסות בבית האבל, '''שנים לפני המזון, וחמשה בתוך המזון, וג' לאחר המזון'''. ואלו שלושה שאחר המזון, למה היו צריכים שלושה? '''אחד לברכת המזון, ואחד לגמילות חסדים, ואחד לתנחומי האבלים'''. '''וכשמת רבן גמליאל, הוסיפו עליהן עוד שלשה: אחד לחזן הכנסת, ואחד לראש הכנסת, ואחד לרבן גמליאל'''. '''וכיון שראו בית דין שהיו משתכרים והולכים, גזרו עליהן והחזירום''' - כלומר, בכל אופן חזרו לעשרה, שזה גם כן המון. אומרת הגמרא: '''כהן מהו שיטמא לכבוד רבו?''' כלומר, האם מותר לכהן להטמא? יש אומרים שהכוונה בטומאה דרבנן ויש אומרים שכן דאורייתא, אבל בכל אופן - מחלוקת. אומרת הגמרא: '''רבי ינאי זעירא דמך חמוי''', והוא היה גם הרב שלו, הוא נפטר. '''שאל לרבי יוסי''' אם מותר לו להטמא לרב שלו, '''ואסר ליה'''. '''שמע רב אחא ומר: יטמאו לו תלמידיו''' - הוא אמר שפתאום תלמידים צריכים להטמא לרב שלהם. '''רבי יוסי, נטמאו לו תלמידיו, ואכלו בשר ושתו יין'''. כלומר מצד אחד הם נטמאו, גם הכהנים נטמאו, מצד שני הם אכלו בשר ושתו יין. '''אמר לון רבי מנא: חדא מן תרתי לא פליט לכון''' - כלומר דבר אחד בטוח לא הייתם בסדר. '''אם אבילים אתם, למה אכלתם בשר ולמה שתיתם יין? ואם אין אתם אבלים, למה נטמאתם?''' אומרת הגמרא: '''מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה?''' כהן שרוצה ללמוד תורה, האם מותר להטמא? שוב פעם, גם פה יש שאלה אם מדובר בטומאת דרבנן או טומאה דאורייתא. '''רבי יוסי הוה יתיב מתני, ועאל מיתא''' - הוא ישב ולימד, ונכנס המת לבית מדרשא. צריך להבין שהבית מדרש היה בנוי כך שהיה חדר מרכזי וחדרים פנימיים. הוא לימד באחד החדרים הפנימיים והמת היה בחדר אחר. עכשיו בעצם כל האיסור הוא מדרבנן, משום גזירה שמא יגרם לצאת. הוא הסתפק האם מותר להישאר בחדר להמשיך ללמוד או לא, אז לכן '''מן דנפק ליה לא אמר לו כלום, ומן דיתיב ליה לא אמר לו כלום'''. '''רבי נחמיה בריה דרבי חייא בר אבא אמר: אבא לא הוה עבר תחות כיפתה דקיסרין''' - הוא לא עבר דרך השער של קיסריה כשהיה שם מת בעיר, כי עמדו להוציא את המת מהעיר, ומשום גזירה שמא יעברו הטומאה תחת השער. כיוון שהטומאה וודאי תעבור דרך השער, הוא הקפיד על עצמו ולא עבר דרך השער. זה אחד ההסברים; יש הסברים שאומרים שזו הייתה כיפה שהיה שם ספק טומאה. '''רבי אמי רבי חזקיה רבי כהן ורבי יעקב בר אחא הוו מטיילין באילין פלטיותא דצפורי''' - הם הסתובבו ברחבות של ציפורי, '''והגיעו לכיפה''' שהיה בה ספק טומאה, '''ופירש רבי כהן''' - כלומר רבי כהן עזב אותם ועקף את המקום. '''הגיעו למקום טהרה, וחזר אצלן''', '''אמר לון: במאי עסקין?''' - כלומר מה למדתם? '''אמר רבי חזקיה לרבי יעקב בר אחא: לא תימר ליה כלום''' - אל תגיד לו כלום. עכשיו לא יודעים מה הסיבה: '''אי משום דבאש ליה דפריש''', שהוא כעס שהוא עזב אותם ובעצם ביטל תורה בגלל טומאה, שהוא סובר שמטמא אין תלמוד תורה, או משום שהוא כהן וסבל - אז לכן אל תגיד, כי אחרת נבזבז את כל הזמן. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כג עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''הוה כתובה.''' או בתונה שם מקום '''ומטתיה אונס.''' אירע לו אבילות ונכנסו אצלו ר' מנא ור' יודן והיה להם יין טוב ושתו הרבה ממנו עד שבאו לידי שחוק ע"י שכרות ולמחרת כשרצו לבא אצלו אמר להם רבנן וכי כך עושה אדם לחבירו שבא לנחמו והלא לא היינו חסרין אתמול כ"א לקום ולרקוד כדרך שעושין בבית המשתה '''תני.''' בשמחות פ' י"ד '''וא' לגמילות חסדים.''' בשביל כבוד המנחמין הבאין לגמול חסד '''וא' לתנחומי אבילים.''' לכבוד אבילים עצמן ולנחם אותם '''א' לחזן וכו'.''' לפי שהם היו מתעסקים במתים ובשאר צרכי ציבור '''ואחד לרבן גמליאל.''' לכבודו לפי שבראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שבא ר"ג ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו כן '''פלטיותא.''' רחבה</div> <div class="yerum-leiden-text"><span class="yerum-leiden-gap">הקטע נמצא בעמוד כתב יד שטרם תועתק</span></div> <div class="yerum-side">'''כהן מהו שיטמא לכבוד רבו.''' גרסינן להא בפ"ז דנזיר בהלכה א' '''דמך חמוי.''' נפטר חמיו והוא היה ג"כ רבו ושאל לר' יוסי אם מותר להטמא לכבוד רבו ואסר ליה שמע ר' אחא והתיר ואמר יטמאו לו תלמידיו '''חדא מן תרתי לא פלטת לכון.''' אחד משני דברים לא נצלתם ממנו דממ"נ שלא כדין עשיתם אם אתם מחזיקים עצמיכם כאוננים מפני כבוד רבכם מפני מה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אתם כקרובים ממש להיות לכם דין אוננים מפני מה נטמאתם '''לכבוד תורה.''' ללמוד תורה אם הולך ללמוד תורה וצריך לעבור במקום טומאה ואין שם דרך אחר ובנזיר גריס בהדיא לתלמוד תורה הוה יתיב ומתני. ונכנס טומאת המת לשם ומי שיצא משם מפני הטומאה לא א"ל כלום וכן מי שישב שם לא מיחה בידו משום דמספקא ליה אם מותר להטמאות בשביל ללמוד תורה</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''תחות כפתא דקסרין.''' שהיתה כפה זו אהל על הטומאה ולא עבר דרך שם ואע"פ שהלך ללמוד תורה '''ופירש רבי כהן.''' מפני הטומאה וכשחזר אצלן והם היו עוסקין בדברי תורה שאל להם במאי אתם עוסקין '''לא תימא ליה כלום.''' וקאמר הש"ס דמספקא לן מפני מה צוה שלא לומר לו אם מפני שהרע בעיני ר' חזקיה על שפירש מהם מפני שמותר להטמאות ללמוד תורה או משום דהוה סייסן. וכך הוא בנזיר. כלומר שהיה סרסן ועקש ולנצח בדברים ושלא יקפחנו בתשובות. ולא ידעין טעמיה דר' חזקיה '''ויוצא חוצה לארץ.''' דוקא טומאת ארץ העמים שהיא מדבריהם הותרה לו לאלו הדברים '''ואפי' ליטור יוצא ועורר עליה.''' ליטור כמו לעיטור כלומר אפי' אינו בודאי שיצילה אותה מידו אלא שיש בידו עיטור שטר ערעור יוצא ועורר עליה ובנזיר ליתא להאי ואפי' '''אלא א"כ הבטיחו לו אשה.''' אם הולך בשביל לישא אשה לא הותר לו להטמאות בארץ העמים אא"כ הבטיחו לו ויודע בודאי שישאנה </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''תני: מטמא כהן ויוצא חוצה לארץ, לדיני ממונות ולדיני נפשות, ולקידוש החודש ולעיבור שנה, ולהציל השדה מיד גוי, ואפילו''' לערער - כלומר, אפילו אם אינו ברור לו אם יזכה, הוא הולך לערער, יוצא ועורר עליה, וללמוד תורה ולישא אישה. זה כל המקרים שמותר לצאת לחוץ לארץ, כלומר להיטמא בטומאת חוץ לארץ. '''רבי יהודה אומר: אם יש לו מאיכן ללמוד, אל יטמא''' - כלומר, אם בארץ ישראל יש רבנים - שלא ילך לחוץ לארץ. '''רבי יוסי אומר: אפילו יש לו מאיכן ללמוד תורה, יטמא'''. '''שלא מכל אדם זוכה ללמוד'''. '''אמרו עליו על יוסף הכהן, שהיה מטמא ויוצא אחר רבו לצידן''' - כלומר לצאת מחוץ לצידון לחוץ לארץ, לעניין טומאת ארץ העמים. הוא יצא לשם כדי ללמוד תורה. '''אבל אמרו: אל יצא כהן לחוץ לארץ, אלא אם כן הבטיחו לו אשה''' - אבל לא יצא אפילו כדי לחפש אישה. ההיתר לצאת לחוץ לארץ אפילו כדי להתחתן זה לא כדי לחפש שם אישה, אלא אם הבטיחו לו שיש אישה שהוא הולך לראות אותה כדי לשאת אותה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כג עמוד א''' {{שוליים|ג_יג}} '''שותים עשרה כוסות בבית האבל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק יג, הלכה ח. ''הכרעה:'' הרמב"ם פסק כברייתא בירושלמי שמונים בבית האבל עשרה כוסות - שנים לפני המזון, חמישה בתוכו ושלושה לאחריו, כלשון הסוגיה, ולא הזכיר את התוספת שבטלו בית דין משום שגורמת שכרות. {{שוליים|ג_טו}} '''כהן היוצא לחו"ל ללמוד תורה או לישא אשה אם יש לו ממי ללמוד או אשה בארץ ישראל, אסור לו לצאת ולהיטמא.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק ג, הלכה יד , שו"ע יו"ד סימן שעב סעיף א <קטע סוף=כג א/> ==דף כג עמוד ב== <קטע התחלה=כג ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יהודה בר עילאי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע, שאם יש לו ממי ללמוד בארץ ישראל אינו יוצא לחו"ל ואינו נטמא. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כג עמוד ב<span class="yerum-runnum">45</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|ליטור}} {{ירו"מ-ביאור|לתבוע}} {{ירו"מ-הדגשה|אף שלא ברור שיזכה, יוצא ועורר עליה. וללמוד תורה ולישא אשה}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: אם יש לו מאיכן ללמוד, אל יטמא. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר: {{שוליים|ג_טז}}אפילו יש לו מאיכן ללמוד תורה, יטמא. שלא מכל אדם זוכה ללמוד. אמרו עליו על [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסף הכהן|°]]<nowiki/>יוסף הכהן, שהיה מטמא ויוצא אחר רבו לצידן{{ירו"מ-הוסר| סוףכג א קטע התחלהכג בחזלית}}. אבל {{ירו"מ-הדגשה|חכמים}} אמרו: אל יצא כהן לחוץ לארץ, אלא אם כן הבטיחו לו אשה. {{ירו"מ-ביאור|אבל לא יצא כדי לחפש אשה}} מהו שיטמא כהן לנשיאת כפים? מגבילה אחוי דרבי אבא בר כהן[[ביאור:עץ מסורת#מגבילה אחוי דרבי אבא בר כהן|°]] אמר קומי רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]: מיטמא כהן לנשיאת כפים. שמע רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: אנא לא אמרית ליה כלום. חזר ואמר: או דילמא {{ירו"מ-ביאור|אולי}} לא שמע מיני, אלא כיי ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יודא בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#כהן שלא נושא את כפיו עובר רק בעשה אחד|כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו,]] {{שוליים|ג_יז}}עובר בעשה. וסבר מימר, שמצות עשה דוחה למצות לא תעשה. {{ירו"מ-הדגשה|אבל}} אנא לא אמרית ליה כלום. {{ירו"מ-הדגשה|דבאמת אין כאן עשה דוחה לא תעשה, שאינם כאחד}}. {{ירו"מ-ביאור|שלא התירו אלא כגון כלאים בציצית, שבזמן שלובש כלאים גם מקיים מצוות לבישת ציצית, או מילה בצרעת, שכשחותך את הצרעת גם מקיים מצוות מילה. אבל כאן קדם נטמא ורק אחר כך נושא כפיו.}} אייתוניה ואנא אלקוניה. {{ירו"מ-ביאור|על שאמר בשמי דבר שלא אמרתי}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] הוה יתיב מתני בכנישתא {{ירו"מ-ביאור|בבית כנסת}} מדרתה בקיסרין והוה תמן מיתא. {{ירו"מ-ביאור|והיה שם מת בבית הכנסת והדרך היחדה לצאת הייתה דרך בית הכנסת.}} אתת ענתא {{ירו"מ-ביאור|הגיע זמן}} דנשיאת כפים, ולא שאלון ליה {{ירו"מ-הדגשה|האם ליטמא כדי לשאת כפיים}}. אתת ענתא דמיכלא, {{ירו"מ-ביאור|הגיע זמן האוכל}} ושאלון ליה {{ירו"מ-הדגשה|האם מותר לעבור דרך בית הכנסת לביתם כדי לאכול}}. אמר לון: על נשיאת כפים לא שאלתון לי, ולמיכלא שאלתון לי? כיון דשמעו כן, הוה כל חד וחד שמיט גרמיה וערק {{ירו"מ-הדגשה|מבושה}}. אמר רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: {{שוליים|ג_יח}}מטמא כהן לראות את המלך. כד סליק {{ירו"מ-ביאור|כשהגיע}} דוקליטיינוס מלכא להכא, חמון {{ירו"מ-ביאור|ראו}} לרבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] מיפסע על קברים דצור, בגין מחמוניה. {{ירו"מ-ביאור|כדי לראותו}} רבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] ורבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|ג_יט}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מצוה לראות מלכים|מצוה לראות גדולי המלכות;]] לכשתבוא מלכות בית דוד, יהא יודע להפריש בין מלכות למלכות. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#התירו לכהנים להיטמא לרבי יהודה הנשיא|מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא?]] כד דמך {{ירו"מ-ביאור|כשמת}} רבי יודן נשיאה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה נשיאה|°]], אכריז רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: {{שוליים|ג_כ}}אין כהונה היום! כד דמך רבי יודא נשיאה בר בריה דרבי יודה נשיאה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודא נשיאה בר בריה דרבי יודה נשיאה|°]], דחף רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] לרבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-ביאור|שהיה כהן}} בכנישתא {{ירו"מ-ביאור|בבית הכנסת}} דגופ{{ירו"מ-הדגשה|נ}}א דציפורין, וסאביה. {{ירו"מ-ביאור|וטימא אותו}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#נהוראי הוא גם שם של אישה|כד דמכת נהוראי]] אחתיה דרבי יהודא נשיאה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה נשיאה|°]], שלח רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} בתר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} {{ירו"מ-ביאור|שהיה כהן}}, {{ירו"מ-הדגשה|שיבא ויטמא לכבוד הנשיא דאחות מלך כמלך}}, ולא סליק. {{ירו"מ-ביאור|לא בא}} אמר לו: {{ירו"מ-הדגשה|מלך מטמאים לו בחיו כדי לכבדו, אחות מלך, אין מטמאים לה בחייה כדי לכבדה}}. אם בחייהון אין מטמאין להון כדי לכבדן, כל שכן במיתתן. אמר רבי נסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי נסא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|אף על פי כן צריך להטמא להן במותן, ש}}במיתתן עשו אותן כמת מצוה. מהו שיטמא כהן לכבוד אביו ואמו {{ירו"מ-הדגשה|בחייהם}}? רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} שמע דאתת {{ירו"מ-ביאור|שבאה}} אימיה לבוצרה. אתא שאל לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מהו לצאת? אמר לו: אם {{ירו"מ-הדגשה|אתה חושש לאמך}} מפני סכנת דרכים, צא. אי משום כיבוד אב ואם, איני יודע. אטרח עליו {{ירו"מ-ביאור|שאל פעם אחר פעם}} {{ירו"מ-הוסר|רבי יוחנן }}{{ירו"מ-הוסר|ומר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{ירו"מ-הדגשה|לו}}: אם גמרת לצאת, תבוא בשלום. אמר רבי שמואל ברבי יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]]: עוד<br><br> <span id="דף_כד_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כד א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: '''מהו שיטמא כהן לנשיאת כפים?''' כלומר ברכת כהנים דאורייתא - האם מותר לכהן להטמא? '''מגבילה אחוי דרבי אבא בר כהן אמר קומי רבי יוסי בשם רב אחא: מיטמא כהן לנשיאת כפים''' - כהן יכול להטמא. '''שמע רב אחא ומר: אנא לא אמרית ליה כלום''' - אני לא אמרתי לו שום דבר. '''חזר ואמר: או דילמא לא שמע מיני''' - אולי הוא לא שמע ממני, אבל הוא הסיק מתוך הדברים שלי, '''אלא כיי דמר רבי יודא בן פזי בשם רבי אלעזר: כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו, עובר בעשה'''. כלומר, כהן שלא נושא כפיים עובר בעשה - אומרים שדוחים עשה בכל זאת, אבל הוא עובר בעשה. ומתוך הדברים האלה, '''וסבר מימר, שמצות עשה דוחה למצות לא תעשה''' - הוא הסיק מכאן שמותר להיטמא, כי להיטמא זה לא תעשה, וברכת כהנים זה מצוות עשה, ממילא עשה דוחה את לא תעשה. אבל '''אנא לא אמרית ליה כלום''', כי באמת אין כאן עשה דוחה לא תעשה - הם לא כאחד, הרי קודם כל הוא נטמא ורק לאחר מכן אומר ברכת כהנים, לא כמו כלאים בציצית, שכשהוא לובש את הכלאים הוא גם מקיים מצוות ציצית בו זמנית, או מילה בצרעת שכשהוא חותך את הצרעת הוא בו זמנית מקיים מילה. אבל כאן קודם הוא נטמא ורק אחרי זה נושא כפיו, זה לא ביחד, וממילא אין פה עניין של עשה דוחה לא תעשה. אז לכן כיוון שהוא אמר בשמי דברים שלא אמרתי - '''אייתוניה ואנא אלקוניה''' - תביא אותו ואני אלקה אותו. '''רבי אבהו הוה יתיב מתני בכנישתא מדרתה בקיסרין והוה תמן מיתא''' - שוב פעם הוא דרש בחדר אחד בתוך הבית כנסת, שהיה בית כנסת גדול ומסביבו היו חדרים. הוא ישב באחד החדרים ושם דרש, '''והוה תמן מיתא''' - היה מת בחדר אחר, ובסוף הוא לא יצא. '''אתת ענתא דנשיאת כפים, ולא שאלון ליה''' - הגיע הזמן נשיאת כפיים, ואף אחד מהכהנים לא שאל אותו אם לצאת לברכת כהנים. '''אתת ענתא דמיכלא, ושאלון ליה''' - הגיע הזמן לאכול, שאלו אותו אם מותר להם לעבור דרך הבית כנסת כדי לאכול. '''אמר לון: על נשיאת כפים לא שאלתון לי, ולמיכלא שאלתון לי?''' - דבר כמו נשיאת כפיים לא שאלתם אם מותר, ולאכול גם כן שואלים אותי? '''כיון דשמעו כן, הוה כל חד וחד שמיט גרמיה וערק''' - התבייש כל אחד ואחד ועזב לאט לאט. '''אמר רבי ינאי: מטמא כהן לראות את המלך'''. '''כד סליק דוקליטיינוס מלכא להכא''', '''חמון לרבי חייא בר אבא מיפסע על קברים דצור, בגין מחמוניה''' - ראו שרבי חייא בר אבא הולך על הקברים של צור כדי לראות אותו. '''רבי חזקיה ורבי ירמיה בשם רבי יוחנן: מצוה לראות גדולי המלכות; לכשתבוא מלכות בית דוד, יהא יודע להפריש בין מלכות למלכות'''. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כג עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''לנשיאת כפים.''' אם יש טומאה בבית הכנסת אם מותר לשהות שם בשביל לישא את כפיו '''מגבילה.''' שם חכם '''חזר.''' ר' אחא ואמר או דילמא שזה גרם לו לטעות ולהעיד שקר בשמי שלא שמע ממני אלא כהאי דאמר ר"י בן פזי שאמרתי בשמו כל כהן שאינו נושא כפיו עובר בעשה דכה תברכו והיה סבור מגבילה מימר שמצות עשה דנשיאת כפים דוחה למצות ל"ת דטומאה ואנא לא אמרי ליה בהדיא כן וטעות גדולה היא הביאו אותו ואנא מלקי ליה שאמר בשמי דבר שלא אמרתי מעולם '''מדרתא דקיסרין.''' בשער העיר '''והוה תמן מיתא.''' ולא יצאו התלמידים שהיו לומדין בתורה וסוברים שמותר ליטמאות בשביל תלמוד תורה '''מטמא כהן לראות את המלך.''' אפי' מלכי עכו"ם כדאמר לקמן שאם יזכה למלכות בית דוד ידע להבחין בין מלכות למלכות</div> <div class="yerum-leiden-text"><span class="yerum-leiden-gap">הקטע נמצא בעמוד כתב יד שטרם תועתק</span></div> <div class="yerum-side">'''ולא שאלון ליה.''' אם מותר להפסיק מלימוד תורה ולשהות שם כדי לישא כפיהם וכשהגיע זמן האכילה אתו ושאלו ליה אם יפסיקו מלימודם ולילך לאכול מפני שכשיפסיקו יהיה חל איסור טומאה עליהם וכעס עליהם ואמר בתחילה בשביל נשיאת כפים לא שאלתם אם להפסיק ועכשיו בשביל האכילה אתם שואלים וכששמעו זה השמיט כל א' וא' את עצמו וברח ויצא מבהכ"נ כדי לאכול '''לכבוד הנשיא.''' ופשט ליה דכד דמך ר' יודן נשיאה הוא רבינו הקדוש הכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום שמותרין הכהנים להתעסק בו '''בכנישתא דגופנא.''' בבהכ"נ שהיתה בכרם והיה שם המת ודחפו וטמאוהו בעל כרחו: בתר ר' מנא שהיה כהן ולא רצה לעלות ואמר אם בחייהון אין מטמאין להן בימי נדת טומאתן במיתתן לכ"ש</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''אמר ר' נסא במיתתן.''' שאני לפי שעשו אותה כמת מצוה מפני כבוד הנשיא '''מהו שיטמא לכבוד אביו ואמו.''' בחייהן כדי לכבדן אם מותר לילך אפי' במקום טומאה ובטומאת ארץ העמים מיירי דאלו בטומאה דאורייתא בהדיא תנן בפ' אלו מציאות אם אמר לו אביו היטמא אל ישמע לו '''מהו לצאת.''' לח"ל ולקבל פניה ור' יוחנן היה מסופק בשאלתו וא"ל אם מפני סכנת דרכים שהיא צריכה לך שתהיה לעזר לה מפני הסכנה צא ואם היא לא צריכה לכך אלא בשביל כבודה לבד איני יודע אם מותר הוא '''עוד היא צריכה.''' כלומר אע"פ ששמענו שאמר לו ר' יוחנן אח"כ גמרת לצאת תבא בשלום עדיין הדבר בספק ולר' יוחנן גופיה ספוקי מספקא ליה אלא מפני שהטריחו ר' ייסא בדברים הרבה אמר לו כן </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' שואלת הגמרא: '''מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא?''' כלומר אם הנשיא מת, האם מותר לכהן להיטמא? '''כד דמך רבי יודן נשיאה, אכריז רבי ינאי ומר: אין כהונה היום!''' - כלומר חובה על כל הכהנים להיטמא. '''כד דמך רבי יודא נשיאה בר בריה דרבי יודה נשיאה''' - הנכד של רבי יהודה הנשיא, '''דחף רבי חייא בר אבא לרבי זעירא''', כי רבי זעירא היה כהן, '''בכנישתא דגופ א דציפורין, וסאביה''' - טימא אותו. '''כד דמכת נהוראי אחתיה דרבי יהודא נשיאה''' - האחות של רבי יהודה הנשיא, '''שלח רבי חנינא בתר רבי מנא''', כי רבי מנא היה כהן, שיבוא להיטמא לכבוד הנשיא, כי אחות מלך כמלך, '''ולא סליק''' - הוא לא הסכים לבוא. אמר לו: '''אם בחייהון אין מטמאין להון כדי לכבדן, כל שכן במיתתן'''. מלך מטמאים לו בחייו כדי לכבדו, כמו שאמרנו, כדי שאם נזכה נוכל להבדיל בין מלך המשיח או מלכות בית דוד לבין מלכי אומות העולם. אבל אחות מלך לא מטמאים לה בחייה כדי לכבדה - אין שום מצווה לכבד אותה בחיים, אז גם אין מצווה לכבד אותה אחרי מיתה, וכל שכן במיתתן. '''אמר רבי נסא: במיתתן עשו אותן כמת מצוה''' - למרות שלא מכבדים אותם בחייהם, צריכים לכבד אותם במותם, כי מת מצווה יש בו עניין מיוחד לכבד אותו. כיוון שהכבוד שלה - שיבואו הרבה אנשים - זה נחשב כאילו חלק מהכבוד הרגיל שלה בקבורה. שואלת הגמרא: '''מהו שיטמא כהן לכבוד אביו ואמו?''' '''רבי יסא שמע דאתת אימיה לבוצרה''' - הוא שמע שאמא שלו הגיעה לכיוון בוצרה. '''אתא שאל לרבי יוחנן: מהו לצאת?''' '''אמר לו: אם מפני סכנת דרכים, צא''' - מותר לך, זה פיקוח נפש. '''אי משום כיבוד אב ואם, איני יודע''' - לא יודע מה להגיד לך אם מותר או אסור. '''אטרח עליו''' - שאל עוד פעם ועוד פעם. '''אם גמרת לצאת, תבוא בשלום''' - אם החלטת סופית לצאת, לך ותחזור בשלום. '''אמר רבי שמואל ברבי יצחק: עוד''' איצריכא - זה שהוא ענה לו "תבוא בשלום" זה עדיין לא אומר שזה מותר, כי הרי הוא ענה לו רק בגלל שהוא הכריח, הפציר הרבה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כג עמוד ב''' {{שוליים|ג_טז}} '''כהן שאין לו רב ראוי ללמוד ממנו במקומו, מותר לו לצאת לחו"ל להיטמא כדי ללמוד תורה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק ג, הלכה יד , שו"ע יו"ד סימן שעב סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כרבנן בירושלמי (מעשה יוסף הכהן) - מותר לכהן להיטמא כדי ללמוד תורה ולישא אישה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ג_יז}} '''כהן טמא (שנטמא באונס/מחלה) אינו נושא את כפיו, ואין בכך "עשה דוחה לא תעשה".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק טו, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קכח סעיף ב , סמ"ג עשין כ. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי, שאין כלל עשה דוחה לא תעשה כאן כיוון שאין קיום שני המצוות כאחת (בניגוד לכלאים בציצית או מילה בצרעת); כך פסקו הרמב"ם והשו"ע שכהן טמא אינו נושא כפיו. {{שוליים|ג_יח}} '''כהן מיטמא כדי לראות את המלך.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק ג, הלכה יד. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן שכהן מטמא לראות את המלך, כדמוכח ממעשה רבי חייא בר אבא שפסע על קברים כדי לראות את המלך דוקליטיינוס, וכך פסק הרמב"ם. {{שוליים|ג_כ}} '''כהן חייב להיטמא למת מצווה ולקרובים, אך לא לנשיא או לאחות המלך אף שאמרו "אחות מלך כמלך".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק ג, הלכה י , שו"ע יו"ד סימן שעד סעיף יא <קטע סוף=כג ב/> ==דף כד עמוד א== <קטע התחלה=כד א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי מנא, שאין כהן מיטמא לנשיא ולא לקרוביו שאינם קרובי משפחתו, כדברי הרמב"ם והשו"ע שפסקו שאין כהן נטמא אלא לשבעה קרובים ולמת מצווה בלבד. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כד עמוד א<span class="yerum-runnum">46</span></div> היא צריכה {{ירו"מ-הדגשה|בירור, האם מותר לצאת משום כבוד הורים. שלא התיר רבי יוחנן, אלא בגלל שהפציר בו הרבה}}. שמע רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: אין רשות גדולה מזו. מהו שיטמא כהן לכבוד הרבים? תני: היו שם שתי דרכים מתאימות, אחת רחוקה וטהורה, ואחת קרובה וטמאה, אם היו הרבים הולכין ברחוקה, הולך ברחוקה; אם לאו, הולך בקרובה, מפני כבוד הרבים. עד כדון {{שוליים|ג_כא}}בטומאה של דבריהם, {{ירו"מ-הדגשה|כטומאת ארץ העמים ובית הפרס. האם}} אפילו {{ירו"מ-הדגשה|ב}}טומאה שהיא מדברי תורה {{ירו"מ-הדגשה|יכול להטמא}}? מן מה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#כבוד הרבים דוחה גם לאו דאורייתא|גדול {{ירו"מ-הוסר|הוא כבודה}}{{ירו"מ-הדגשה|כבוד}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}רבים, שהוא דוחה מצוה בלא תעשה שעה אחת.]] אדא אמרה, אפילו בטומאה שהיא מדבר תורה. רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי יוסי גליליא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי גליליא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יסא בר חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יסא בר חנינא|°]]: {{שוליים|ג_כב}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#אין שואלים הלכה לפני המת|אין שואלין הלכה לפני מיטתו של מת.]] והא רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} שאל לרבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} קומי ערסיה {{ירו"מ-ביאור|לפני מטתו}} דרבי שמואל בן יוצדק[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בן יוצדק|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|מה הדין אם}} הקדיש עולתו לבדק הבית, {{ירו"מ-הדגשה|האם יש התפסה לבדק הבית, בדבר שכבר קדוש למזבח}}? והוא מגיב ליה. {{ירו"מ-ביאור|ענה לו}} נימר, {{ירו"מ-ביאור|אולי}} כד הוה רחיק {{ירו"מ-הדגשה|ארבע אמות}}, או כד הוון מסקין ליה לסדרה. {{ירו"מ-ביאור|שהכניסו את המת לבית המדרש להספידו, והם עוד היו בחוץ. או שענה רק אחר שהסתימה הלויה ויצאו מבית העלמין.}} והא רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] שאל לרבי זעירה[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] קומי ערסיה דרבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]]. נימר {{ירו"מ-ביאור|אולי}} כד הוה רחיק, הוה מגיב ליה; כד הוה קריב, לא הוה מגיב ליה. תני: {{שוליים|ג_כג}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#נושאי המת אסורים בנעילת הסנדל|הכתפים אסורין בנעילת הסנדל,]] שמא יפסוק סנדלו של אחד מהן, ונמצא מתעכב מן המצוה. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]שרע בדיבורא. {{ירו"מ-ביאור|נשתתק בהספדים}} אתון בעיין מיזקפניה, {{ירו"מ-ביאור|רצו להעמיד אותו}} ואשכחוניה איעני. {{ירו"מ-ביאור|מצאו שהוא חלש}} {{ירו"מ-הדגשה|ולא מסוגל לעמוד}} אמרו ליה: מהו כן? אמר לון: {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שעסקנו במספד, הרהרתי בדברים ונחלשתי}}, לכן דאתינן, {{ירו"מ-ביאור|קרה לי מה שקרה}} על שם: ([[קהלת ז ב]]) "והחי יתן אל לבו"<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ג_א|ירושלמי ברכות, פרק ג, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ג_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_כד}}קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו; ואם לאו, לא יתחילו. {{שוליים|ג_כה}}העומדים בשורה, הפנימים פטורין החיצונים חייבין.<br><strong>גמ':</strong> תני: {{שוליים|ג_כו}}אין מוציאין את המת סמוך לקרית שמע, אלא אם כן הקדימו שעה אחת, או אם איחרו שעה אחת, כדי שיקראו ויתפללו. והא תנינן: קברו את המת וחזרו! {{ירו"מ-הדגשה|אם יכולים לקרותה וכ"ו. משמע שהוציאו את המת סמוך לזמן קריאת שמע}}? תיפתר באילין דהוו סברין דאית ביה עונה, {{ירו"מ-ביאור|שחשבו שיש זמן}} {{ירו"מ-הדגשה|ויספיקו לקבור קדם שיעבור זמנה}}, ולית ביה עונה. {{ירו"מ-ביאור|והתברר שאין זמן}} <br><br> <span id="דף_כד_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כד ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף כ"ד. נחזור שורה אחת מהדף הקודם. אמרנו ש-- שאלנו האם מותר לצאת להיטמא לכבוד ההורים, כלומר כשהם חיים, כן? והגמרא מספרת שרבי אסא שמע שאימא שלו הגיעה לבוצרה, כלומר היא באה מבבל והגיעה לבוצרה. ובעט שאל את רבי יוחנן מה הוא לצאת. כלומר, האם מותר לצאת לקראתה. אמר לו מה הסיבה? אם אתה חושש לאמך מפני שכל הדרכים אז מותר כי זה פיקוח נפש. אבל אם זה רק בגלל כבוד אביי, אין לי יודע. אתה חלב, כלומר שאל עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. בסוף אמר לו אם גמרת לצאת תבוא בשלום. אמר רבי שמואל בר רב יצחק עוד יצריך, כלומר עדיין צריך בירור אם בכלל מותר או לא, כי כל ההיתר שרבי יוחנן התיר זה רק בגלל שהפצירו, אז אולי זה סתם, זה לא היתר אמיתי. שמע רבי אלעזר ו'''אמר: אין רשות גדולה מזו'''. כלומר רבי יוחנן זה לא אדם שאפשר לכופף אותו. אם הוא התיר כנראה מותר. שואלת הגמרא '''מהו שיטמא כהן לכבוד הרבים'''. תני, למדנו בברייתא שאומרת '''היו שם שתי דרכים מתאימות, אחת רחוקה וטהורה, ואחת קרובה וטמאה'''. אז אם, נניח הפריעו לו, '''אם היו הרבים הולכין ברחוקה, הולך ברחוקה, ואם לאו הולך בקרובה מפני כבוד הרבים'''. זאת אומרת, רואים מכאן שמותר לכהן להיטמא לכבוד הרבים. אומרת הגמרא '''עד כדון בטומאה של דבריהם''', כלומר טומאת ארץ העמים או בית הפרס, כמו שהברייתא מדברת. אבל האם '''אפילו טומאה שהיא מדברי תורה''' יכול להיטמא? אומרת הגמרא '''מן מה דאמר רבי זעירא: גדול רבים, שהוא דוחה מצוה בלא תעשה שעה אחת'''. '''אדא אמרה, אפילו בטומאה שהיא מדבר תורה'''. כלומר, אם רבי זעירא אומר שכבוד הרבים גדול עד כדי כך שדוחים מצוות לא תעשה לפעם אחת - כלומר לא תמיד, אלא פעם אחת - אז רואים מכאן שאפילו טומאה של דברי תורה יהיה מותר לכהן להיטמא לכבוד הרבים. רבי יונה ורבי יוסי גליליא אמרו בשם רבי יסא בר חנינא: '''אין שואלין הלכה לפני מיטתו של מת'''. זה ביזיון למתים, שהם לא יכולים לעסוק בתורה ואנחנו עוסקים, אז לכן לא מדברים תורה על יד מת, אלא אם כן זה מדובר על הספד או משהו כזה לכבוד המת. שואלת הגמרא '''והא רבי יוחנן שאל לרבי ינאי קומי ערסיה דרבי שמואל בן יוצדק'''. מה הוא שאל אותו? '''הקדיש עולתו לבדק הבית''' - כלומר אם אדם היה לו עולה, קורבן עולה שהוא הקדיש אותו קודם, ועכשיו את הקורבן הזה הוא רוצה גם להקדיש לבדק הבית. האם יש הקדשה לבדק הבית בדבר שהוא כבר קדוש למזבח? '''והוא מגיב ליה''', כלומר רבי ינאי באמת ענה לו. אז לכאורה רואים מכאן שמותר. אומרת הגמרא זה לא ראיה. '''נימר, כד הוה רחיק''' - אולי הוא היה רחוק ארבע מאות אמה - '''או כד הוון מסקין ליה לסדרה''', ששם הוא ענה לו, כלומר ברגע שהארון של הנפטר עבר את שער בית העלמין והם היו מחוץ לחומה, למרות שהיו קרובים, אבל החומה כביכול מפרידה ביניהם, אז הוא יכול לענות לו. שואלת הגמרא '''והא רבי ירמיה שאל לרבי זעירה קומי ערסיה דרבי שמואל בר רב יצחק'''. הוא כן שאל. אומרת הגמרא שוב פעם '''נימר כד הוה רחיק, הוה מגיב ליה''' - אולי רק אחרי שהתרחקו מספיק רק אז הוא ענה לו. אבל '''כד הוה קריב, לא הוה מגיב ליה''', כלומר כשהוא היה קרוב הוא לא ענה לו. תני, למדנו ברייתא שאומרת '''הכתפים אסורין בנעילת הסנדל''' - אלה שסוחבים את הארון לקבורה, החברה קדישא של ימינו, אסורים בנעילת הסנדל. למה? '''שמא יפסוק סנדלו של אחד מהן, ונמצא מתעכב מן המצוה'''. '''רבי זעירא שרע בדיבורא''', כלומר תוך כדי ההספד הוא פשוט התעלף. '''אתון בעיין מיזקפניה''', רצו להקים אותו, '''ואשכחוניה איעני''', ראו שהוא חלוש ולא מסוגל לעמוד. '''אמרו ליה: מהו כן?''' כלומר, מה קרה? '''אמר לון''', כיוון שעסקנו במספד הערתי בדברים ונחלשתי, כן, לכן קרה מה שקרה, על שם '''והחי יתן אל לבו''', כלומר הוא לקח את ההספדים ללב, ובעצם בגלל זה הוא נחלש. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כד עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''שמע ר' אלעזר ואמר אין רשות גדולה מזו.''' מכיון שבירכו אין לך נתינת רשות גדולה מזו ולא מפני שהטריחו בדברים אמר לו כן '''לכבוד הרבים.''' שהולכין עמו לנחמו. וכן משמע בשמחות שם '''היו שני דרכים מתאימות.''' כלומר שתיהן מדרך אחד פורשות ואחת רחוקה וכו' '''עד כדון בטומאה של דבריהם.''' כגון ארץ העמים או בית הפרס '''אפי'.''' בעיא היא אם אפי' בטומאה מד"ת מותר מפני כבוד הרבים '''מן מה דאמר ר"ז גדול כבוד הרבים.''' והיא קבורת מת מצוה שדוחה ל"ת שבתורה הדא אמרה דכבוד הבריות דוחה ואפי' בטומאה מדבר תורה '''אין שואלין הלכה לפני מטתו של מת.''' דהוי כלועג לרש '''נימר כד הוה רחיק.''' מהמטה ד' אמות היה משיבו שמותר הוא '''הכתפים.''' נושאי המטה</div> <div class="yerum-leiden-text"><span class="yerum-leiden-gap">הקטע נמצא בעמוד כתב יד שטרם תועתק</span></div> <div class="yerum-side">'''והא ר' יוחנן שאיל לר' ינאי.''' לפני מטתו של ר"ש זה הדין אם הקדיש עולתו לבדק הבית מהו אם נתפסת קדושת בדק הבית בעולה שהיא קדשי המזבח '''והוא מגיב ליה.''' ור' ינאי היה משיבו ולא מיחה בידו אלמא דתרווייהו ס"ל שמותר ומשני אימר כד הוו מסקון לי' לערסת דר"ש לסודרא לסדר וכבוד שעשו לו היה כלומר שלא בפני מטתו ממש היה המעשה '''ר' זעירא שרע בדיבורא.''' נפסק בתוך דיבורו ונשתומם כשעה חדא מלשון או שרוע '''אתון.''' ובעו לזקפו ולהחזיקו ומצאוהו מעונה ונחלש '''לכן דאתינן.''' מפני שעסוקין היינו בעניני הספד ומיתה ונתתי הדברים אל לבי וגוע כחי והייתי נחלש על שם. דכתיב והחי יתן אל לבו '''מתני' קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור.''' פ' אחד של ק"ש</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''לשורה.''' שהיו עושים שורות שורות סביב האבל לנחמו בשובם מן הקבר '''ואם לאו.''' שהיה הדרך קרוב מן הקבר עד המקום שבו עושים השורה ואין פנאי להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה '''הפנימים.''' הרואים את האבילים והחיצונים שאינם רואים פני האבילים '''גמ' תני.''' באבל רבתי פ"י ומייתי להסוגיא בפ' שני דסנהדרין בהלכה ב' '''סמוך לק"ש.''' בענין שאין יכולין לקברו קודם שיגיע זמן ק"ש '''והתנינן קברו וכו' אם יכולין להתחיל וכו'.''' אלמא דסמוך לזמן ק"ש הוציאו '''תיפתר באילין דהוון סברין וכו'.''' שהיו סבורין שיש עדיין עת וזמן לקברו שיגיע זמן ק"ש ונתאחרו ונתעכבו בקבורתו ולא מצאו זמן '''תני.''' בתוספתא דמכלתין פרק ב' הסופד וכל העסוקין בהספד מפסיקין לק"ש וכו' </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אנחנו במתניתין: '''קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו'''. כלומר, אם יכולים להתחיל קריאת שמע ולגמור עד שלא יגיעו לשורה שבה היו מנחמים, כי הם נוהגים לעמוד בשורה. תכף נראה את ההבדלים, את המנהגים, אבל המנחמים היו עומדים והאבלים היו עוברים. היו תקופות שזה היה הפוך, אבל בכל אופן זה נקרא שורה. אז אם יכולים להתחיל ולגמור עד שיגיעו לשורה, יתחילו, '''ואם לאו, לא יתחילו'''. '''העומדים בשורה, הפנימים פטורין החיצונים חייבין''' - כלומר אם נניח היו המנחמים עומדים, אז הם לא עומדים רק בשורה אחת, אלא יש כמה שורות אחת אחרי השנייה. אז הפנימיים, אלה שיראו את האבלים, הם פטורים, אבל החיצוניים, כלומר יותר בשורות היותר פנימיות, הם חייבים. תני: '''אין מוציאין את המת סמוך לקרית שמע, אלא אם כן הקדימו שעה אחת, או אם איחרו שעה אחת, כדי שיקראו ויתפללו'''. כך כתוב בברייתא. שואלת הגמרא '''והא תנינן: קברו את המת וחזרו'''! משמע שיוציאו את המת סמוך לזמן קריאת שמע. אומרת הגמרא '''תיפתר באילין דהוו סברין דאית ביה עונה, ולית ביה עונה'''. כלומר הם חשבו שיש להם מספיק זמן, והתברר שאין להם מספיק זמן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כד עמוד א''' {{שוליים|ג_כא}} '''כהן שמצא מת מצווה בדרכו, מותר לו להיטמא לו כדי לקוברו אף שהוא כהן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק ג, הלכה יד , שו"ע יו"ד סימן שעב סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק שכהן מיטמא למת מצווה שאין לו קוברים, שכבוד הרבים/מת דוחה איסור טומאה, כלשון הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ג_כב}} '''אין לשאול שאלת הלכה לפני מיטתו של מת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק יג, הלכה ט , שו"ע יו"ד סימן שדמ סעיף טז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שאין שואלין הלכה לפני מיטתו של מת, ומעשה ר' יוחנן שנשאל על ידי ר' ינאי מתפרש כשהיו רחוקים ד' אמות מהמת או כשהעלוהו לבית המדרש להספידו, ובכך אינו סותר את הכלל. {{שוליים|ג_כג}} '''נושאי המיטה ומלוויה אסורים בנעילת סנדל בשעת ההלוויה שמא יפסוק הסנדל ויתעכבו מן המצווה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק ד, הלכה ג , שו"ע יו"ד סימן שנח סעיף ג. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי - האבל ונושאי המיטה אסורים בנעילת הסנדל, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ג_כד}} '''העומדים בשורת אבלים לאחר הקבורה, כשמגיע זמן קריאת שמע, חייבים להתחיל בקריאה רק אם יוכלו לסיימה לפני שיגיעו לשורה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ד, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן עב סעיף ד , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כלשונו בירושלמי: אם יכולים להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה - יתחילו, ואם לאו - לא יתחילו, וכך הובא ברמב"ם ובשו"ע להלכה. {{שוליים|ג_כה}} '''העומדים בשורת המנחמים אבלים בברכה, מי שרואה את האבלים חייב בברכה ומי שרואה רק המנחמים פטור.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ד, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן עב סעיף ד , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי, שהחיצונים הרואים את פני האבל חייבים בברכה, והפנימים הרואים רק את המנחמים ולא את האבל פטורים, וכן הביאו הרמב"ם, השו"ע והסמ"ג להלכה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כד עמוד ב<span class="yerum-runnum">47</span></div> תני: {{שוליים|ג_כז}}{{ירו"מ-הוסר|ההספד}}{{ירו"מ-הדגשה|המספיד}}, וכל העוסקין בהספד, מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה. מעשה היה, והפסיקו רבותינו לקרית שמע ולתפילה. והא תנינן: אם יכולין להתחיל ולגמור {{ירו"מ-הדגשה|עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו. ואם לאו, לא יתחילו. משמע שבהספד פטורים מקריאת שמע, אז למה הפסיקו}}? מתניתא {{ירו"מ-הדגשה|שאמרה שפטורים מקריאת שמע}} ביום הראשון, ומה דתני תנא, {{ירו"מ-הדגשה|שמפסיקים}} ביום השני. אמר רבי שמואל בר אבדומא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר אבדומא|°]]: {{שוליים|ג_כח}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#המאחר לתפילה בציבור, האל הקדוש ושומע תפילה|זה שהוא נכנס לבית הכנסת, ומצאן עומדין ומתפללין;]] אם יודע {{ירו"מ-הדגשה|ש}}הוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור, כדי לענות אחריו אמן, יתפלל; ואם לאו' אל יתפלל. באיזה אמן אמרו? תרין {{ירו"מ-הוסר|אמוראין}} אמוראי, חד אמר: באמן של האל הקדוש. {{ירו"מ-ביאור|יש אומרים שדין זה נאמר קדם שתקנו לומר קדושה בחזרת השליח ציבור. ויש אומרים שהמשנה לדעת התנא שסובר שיחיד אומר קדושה, ולכן לא צריך שישמע קדושה מהשליח ציבור}} וחד אמר: באמן של שומע תפילה. אמר רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]]: {{ירו"מ-הוסר|ולא}} לא פליגי. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר באמן של האל הקדוש, בשבת. ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בשומע תפילה, בחול. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: העומדים בשורה, הפנימים פטורין החיצונים חייבין}}. תני: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה אומר: היו כולם שורה אחת, העומדין משום כבוד {{ירו"מ-הדגשה|עצמן}}, {{ירו"מ-ביאור|שאינם ממכירי המת אלא ראו לויה והצטרפו כדי ללוות את המת}} חייבין. משום {{ירו"מ-הדגשה|ה}}אבל, פטורין. ירדו לספד, הרואין פנים פטורין, ושאינן רואין פנים חייבין. הוי הדא דתנינן: העומדין בשורה, הפנימים פטורין והחיצונים חייבים, {{ירו"מ-הדגשה|כ}}משנה {{ירו"מ-הוסר|אחרונה}}{{ירו"מ-הדגשה|ראשונה}} {{ירו"מ-הדגשה|שהמנחמים היו עומדים והאבלים עוברים וגם}} הדא דתני העומדים משום כבוד חייבין משום אבל פטורין {{ירו"מ-הדגשה|כ}}משנה ראשונה. {{ירו"מ-הוסר|והיי}}{{ירו"מ-הדגשה|והא}} דתנינן תמן {{ירו"מ-הדגשה|גבי כהן גדול}}: {{שוליים|ג_כט}}וכשהוא מנחם את אחרים, דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם. {{ירו"מ-הדגשה|כ}}משנה אחרונה, {{ירו"מ-הדגשה|שהתקינו שהאבל עומד והמנחמים עוברים}}.<br>{{ירו"מ-הוסר|סא ראשונה}}<br> <span id="דף_כה_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כה א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> תני: '''וכל העוסקין בהספד, מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה. מעשה היה, והפסיקו רבותינו לקרית שמע ולתפילה'''. שואלת הגמרא '''והא תנינן: אם יכולין להתחיל ולגמור''' - כן, משמע שמי שעוסק בהספד פטור מקריאת שמע. אז למה אתה אמרת שמפסיקים? אומרת הגמרא '''מתניתא ביום הראשון''', ביום הקבורה, כשקוברים ומגיעים לשורה, שם בעצם היו מספידים, ואם לא יספיקו להגיע לשורה עד שהאבלים יגיעו אז לא יקראו. אבל '''מה דתני תנא ביום השני''' - בשאר הימים, שגם כן יהיו עומדים וגם כן יהיו מנחמים, אז מפסיקים את התפילה ולקריאת שמע. אמר רבי שמואל בר אבדומא: '''זה שהוא נכנס לבית הכנסת, ומצאן עומדין ומתפללין, אם יודע הוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור, כדי לענות אחריו אמן, יתפלל; ואם לאו, אל יתפלל'''. שואלת הגמרא: '''באיזה אמן אמרו?''' אז פה יש מחלוקת, תרין אמוראין. '''חד אמר: באמן של האל הקדוש''', וחד אמר: '''באמן של שומע תפילה'''. אמר רבי פינחס: '''לא פליגי. מאן דאמר באמן של האל הקדוש, בשבת''' - כי אין שם שומע תפילה - '''ומאן דאמר בשומע תפילה, בחול'''. ויש כל מיני פירושים שאומרים שבעצם הכוונה שהוא צריך להספיק לשמוע גם את מי האל הקדוש עד שומע תפילה. יש כל מיני הסברים למחלוקת הזאת. אמרנו במשנה שכשהיו עומדים בשורה כדי לנחם, המנחמים היו עומדים שורה אחרי שורה והאבלים היו עוברים. אז השורה הפנימית, זאת שרואה את האבלים, פטורים, ויותר חיצוניים שהאבלים לא רואים אותם, אז הם חייבים. תני רבי יודה אומר: '''היו כולם שורה אחת, העומדין משום כבוד, חייבין. משום אבל, פטורין'''. כלומר אם לא היה כל כך הרבה אנשים, היה רק שורה אחת, אז העומדים משום כבוד עצמם חייבים, משום אבל פטורים. הרבה אנשים באים לניחום, באים ללוויה. עכשיו לא כולם באים מחמת האבל, כן? קרובים, חברים, שכנים - אלא הרבה באים, מצטרפים ללוות את הנפטר. אז זה נקרא שהם באים מחמת עצמם. אז מי שבא מחמת עצמו, האבל לא מכיר אותו, אז הוא חייב למרות שהוא באותה שורה, כי האבל זו לא פגיעה בכבוד אם הוא יקרא קריאת שמע באותו זמן, כי הוא גם לא מתייחס יותר מדי אליו. אבל אלה שבאים מחמת האבל, הקרובים, החברים, אז הם פטורים, כי האבל כן רואה אותם וכן מתייחס. '''ירדו לספד, הרואין פנים פטורין, ושאינן רואין פנים חייבין'''. '''הוי הדא דתנינן: העומדין בשורה, הפנימים פטורין והחיצונים חייבים''' - '''משנה''' ראשונה. אנחנו תכף נראה, היו שני שלבים בעניין של ניחום אבלים. אז מה שכתוב כאן, שהעומדים בשורה, הפנימיים פטורים והחיצוניים חייבים - זאת אומרת, בעצם מי עומד זה המנחמים שעומדים בשורה. המנחמים הפנימיים פטורים והחיצוניים חייבים. זאת אומרת שהמנחמים עומדים והאבלים הם העוברים. אז זה כמשנה ראשונה, שהמנחמים היו עומדים והאבלים עוברים. '''הדא דתני העומדים משום כבוד חייבין משום אבל פטורין''' - '''משנה ראשונה''' - זה גם כמשנה ראשונה, שהמנחמים עומדים. '''דתנינן תמן: וכשהוא מנחם את אחרים, דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם''' - כהן גדול שמת לו מת, כשהוא מנחם את האחרים, דרך כל העם עוברים זה אחר זה, כלומר בעצם האבל עומד, המנחמים עוברים זה אחר זה, והממונה - הסגן - עומד בינו לבין העם. אז בכל אופן, רואים מכאן שהאבל עומד והמנחמים עוברים. אז זה '''משנה אחרונה''', שהתקינו שהאבל עומד והמנחמים עוברים. אמר רבי חנינא: בראשונה היו משפחות עומדות ואבלים עוברים, משרבתה אחרות בציפורין התקין רבי יוסי ברבי חלפתא שיהיו משפחות עוברות ואבלים עומדים. אמר רבי שמעון בתוספתא: חזרו הדברים ליושנן - יותר מאוחר עוד הפעם חזרו ותיקנו שהמנחמים עומדים והאבלים עוברים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כד עמוד ב''' {{שוליים|ג_כט}} '''בעת ניחום אבלים - מי עומד ומי עובר?.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות כלי המקדש, פרק ה, הלכה ד <קטע סוף=כד ב/> ==דף כה עמוד א== <קטע התחלה=כה א/>. ''הכרעה:'' נפסק כתקנת רבי יוסי בן חלפתא, שהאבל עומד והמנחמים עוברים, כמשנה אחרונה שהתקינו משרבתה התחרות בציפורין, וכן הוא ברמב"ם הלכות אבל.. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כד עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור.''' עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו לקרות והיכי קתני בברייתא דאפי' הן עסוקין בהספד מפסיקין לקריאת שמע '''מתני' ביום הראשון.''' מיירי דאז פטורין מקריאת שמע ומה דתני תנא בתוספתא דמפסיקין מהספד לק"ש בהספד של יום השני '''אם יודע הוא מתחיל וגומר.''' אם יכול להיות מתחיל וגומר עד שלא יתחילו כו' '''תני ר' יודא אומר וכו'.''' בתוספתא שם '''העומדים משום כבוד.''' עצמן לא משום האבל חייבין בקרית שמע '''משום אבל.''' משום כבוד האבל פטורין '''הרואים פנים.''' פני האבל פטורין</div> <div class="yerum-leiden-text"><span class="yerum-leiden-gap">הקטע נמצא בעמוד כתב יד שטרם תועתק</span></div> <div class="yerum-side">'''הוי הדא דתנינן וכו'.''' כלומר דהש"ס מפרש דלא תימא דר' יודה פליג אהא דתנא קמא דהתם בתוספתא דמחלק בין הרואין פני אבל דפטורין ושאינן רואין חייבין וכדתני במתני' דהא בשורה אחת הכל הן רואין פני האבל וא"כ לדידיה לאו ברואין פני האבל תליא מילתא הלכך קאמר דלא פליג ר' יודה אלא כאן למשנה אחרונה וכאן למשנה ראשונה וכדלקמן</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''משנה אחרונה.''' היינו כדמייתי לקמן להא דר' חנינא וכצ"ל בראשונה היו משפחות עוברות ואבלין עומדין משרבת תחרות בציפורין התקין ר' יוסי בן חלפתא שיהיו המשפחות עומדות והאבלין עוברין. ובספרים כתוב בחילוף וטעות דמוכח הוא שהרי המחלוקת היתה ביניהם שכל אחת ואחת אומרת אני עוברת תחילה וע"כ כמו שהגהתי הוא והשתא מפרש הש"ס דהא דתנן במתני' העומדין בשורה וכו' אלמא שהעם היו עומדין והאבלין עוברין כמשנה האחרונה היא ולפיכך בראיית פני האבל תליא מילתא דכשעמדו ונעשו שורות שורות הפנימית שרואין פני האבל שעובר לפניהם פטורין ושאינם רואין חייבין והא דקאמר ר' יהודה העומדים משום כבוד חייבין זהו כמשנה ראשונה שהעם היו עוברים והיינו דקתני היו כלם שורה אחת לפי שלמשנה ראשונה שהעם היו עוברין מסתמא לא היו שורות שורות אלא כדרך העוברין זה אחר זה והכל בשורה אחת והא דקתני העומדים לאו שהיו עומדין בשורה אלא דה"ק העומדים שם כדי לעבור לפני האבל אם משום כבוד שהן מקפידין על כבוד עצמן ועומדין שם כדי לעבור בראשונה אחר שיבא האבל חייבין בק"ש ואם משום כבוד האבל כלומר אלו שאין מקפידין על כבוד עצמן ולעבור בראשונה אלא עומדין כדי לעבור לפני האבל ולנחמו פטורין </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כה עמוד א<span class="yerum-runnum">48</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|ד}}א{{ירו"מ-הדגשה|מ}}ר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: בראשונה היו משפחות עומדות ואבלים עוברין. משרבה תחרות בציפורין, התקין [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי בן חלפתא שיהו המשפחות עוברות, והאבלים עומדים. אמר רבי שמעון דתוספתא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון דתוספתא|°]]: חזרו הדברים ליושנן. ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ג_ג|ירושלמי ברכות, פרק ג, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ג_ג"> </span><strong>מתני':</strong>{{שוליים|ג_ל}}נשים ועבדים וקטנים, פטורין מקריאת שמע {{שוליים|ג_לא}}ומן התפילין, וחייבין {{שוליים|ג_לב}}בתפלה {{שוליים|ג_לג}}ובמזוזה {{שוליים|ג_לד}} ובברכת המזון.<br><strong>גמ':</strong> [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#פסוקים לאשה עבד וקטן, ברה"מ באשה, ג"ש לה לה|נשים מניין?]] {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[דברים יא יט|דברים עקב יא יט]]) "ולמדתם אותם את בניכם". את בניכם ולא את בנותיכם. עבדים מניין? שנאמר: ([[דברים ו ד|דברים ואתחנן ו ד]]) "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". את שאין לו אדון אלא הקדוש ברוך הוא. יצא העבד, שיש לו אדון אחר. קטנים מניין? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמות יג ט|שמות בא יג ט]]) "למען תהיה תורת ה' בפיך", בשעה שהוא תדיר בה, {{ירו"מ-הדגשה|וקטן אינו תדיר בה, שאינו יודע לשמר את גופוף}} "וחייבין בתפילה", כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו. "ובמזוזה" דכתיב ([[דברים ו ט|דברים ואתחנן ו ט]]) "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", "וברכת המזון" דכתיב ([[דברים ח י|דברים עקב ח י]]) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך". תמן תנינן: {{שוליים|ג_לה}}כל מצות עשה שהזמן גרמא, אנשים חייבים והנשים פטורות. וכל מצוות עשה שלא הזמן גרמא, אחד אנשים ואחד נשים חייבין. אי זהו מצות עשה שהזמן גרמא? כגון: סוכה, לולב, שופר, ותפילין. ואי זו היא מצות עשה שאין הזמן גרמא? כגון: אבידה, ושילוח הקן, מעקה, וציצית. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{שוליים|ג_לו}}פוטר את הנשים ממצות ציצית, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.<br><br> <span id="דף_כה_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כה ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף כ"ה. אנחנו מתחילים במשנה פרק ג' הלכה ג'. מתניתין: '''נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון'''. שואלת הגמרא נשים מנין? כלומר איפה נשים פטורות? דכתיב, כתוב בפרשת שמע "'''ולמדתם אותם את בניכם'''". את בניכם ולא בנותיכם, מכאן שהבנות של נשים פטורות. עבדים מנין? כלומר נשים ועבדים פטורים. מאיפה שעבדים פטורים? שנאמר "'''שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד'''", את שאין לו אדון אלא הקדוש ברוך הוא. יצא עבד שיש לו אדון אחר. קטנים מנין? כלומר, מאיפה שקטנים פטורים? דכתיב "'''למען תהיה תורת ה' בפיך'''". כלומר תהא תורת השם בפיך, כלומר תדיר, תמיד. אז רק אדם שהתורה יכולה להיות בפיך תמיד ולא קטן שהוא לא יודע לשמור על גופו, לכן רוב הזמן הוא לא יכול לעסוק בתורה ולכן בעצם הוא פטור. אמרה המשנה שהם חייבים, כלומר כל אלה חייבים בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון. אז חייבים בתפילה, למה? '''כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו'''. כלומר תפילה זה רחמים. כן. אז מה נשים לא צריכות רחמים? כן, עבדים לא צריכים רחמים? קטנים לא צריכים? כן, כל אחד צריך רחמים, אז לכן בעצם הם חייבים. ובמזוזה דכתיב "'''וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך'''". כן, והגמרא בבא בתרא אומרת את זה בצורה יותר ברורה. כן. המזוזה זה שמירה. מה נשים לא צריכות שמירה? כן. ובברכת המזון דכתיב "'''ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך'''". כן, וכל מי שאוכל צריך לברך, וכיוון שהם אכלו ונהנו הם צריכות לברך. תמן תנינן, '''כל מצות עשה שהזמן גרמא, אנשים חייבים והנשים פטורות'''. כן, במסכת קידושין אנחנו רואים שמצוות עשה של זמן גרמא אנשים חייבים, נשים פטורות. '''וכל מצוות עשה שלא הזמן גרמא, אחד אנשים ואחד נשים חייבין'''. עכשיו מה זה? איזה דוגמאות של מצוות עשה שהזמן גרמא? '''כגון סוכה, לולב, שופר, ותפילין'''. כלומר זה מצוות שבעצם יש להם זמן קבוע, כן. סוכה זה רק בסוכות. כן, אדם יושב בסוכה בזמן אחר לא יצא ידי חובה. לא מקיים מצווה. לולב זה גם כן רק בסוכות, שופר זה רק בראש השנה. כן, תפילין זה רק ביום, לא בשבתות וימים טובים. עכשיו אז יש להם זמן קבוע, ממילא נשים פטורות. עכשיו איזה מצוות עשה שאין לה זמן גרמא? כלומר איזה מצוות אלה לא תלויים בזמן? '''כגון אבידה, ושילוח הקן, מעקה, וציצית'''. כן, ציצית זה חובה של הבגד לא חובה של האדם. כן, כלומר זה לא קשור לעניין שרואים אותו ביום ובלילה, אלא בגד שלובשים ביום אז הוא חייב בציצית גם אם ישנים איתו בלילה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כה עמוד א''' {{שוליים|ג_ל}} '''נשים, עבדים וקטנים פטורים ממצוות קריאת שמע.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ד, הלכה א , שו"ע או"ח סימן ע סעיף א , שו"ע או"ח סימן ע סעיף ב , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי - נשים עבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע, מפני שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא. {{שוליים|ג_לא}} '''חייב להסיר תפילין בבית הקברות או ליד מת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה יג , שו"ע או"ח סימן לח סעיף ג , סמ"ג עשין כב. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי שהרחקת ד' אמות מן המת מתפילין - וחייבים להסירן, כמובא ברמב"ם וטור ושו"ע או"ח סימן לח סעיף ג. {{שוליים|ג_לב}} '''חובת תפילה יומית מהי מקורה - האם מהתורה או מדרבנן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק א, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן קו סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרמב"ם שהתפילה מדאורייתא, אך נוסח וזמנים קבועים מדרבנן; שו"ע (או"ח קו,א) הביא דעת הרמב"ם להלכה, אף שרבים מהראשונים חלקו וסברו שהיא מדרבנן בלבד. {{שוליים|ג_לג}} '''חובה לבדוק מזוזה פעמיים בשבע שנים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ה, הלכה י , שו"ע יו"ד סימן רצא סעיף ג , סמ"ג עשין כג. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שהמזוזה נבדקת פעמיים בשבע שנים, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ג_לד}} '''נשים, עבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע וברכת המזון (או: חייבים בברכת המזון מדרבנן).''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה א , שו"ע או"ח סימן קפו סעיף א , שו"ע או"ח סימן קפו סעיף ב , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק שנשים, עבדים וקטנים פטורים מן התורה מקריאת שמע, ופטורים מדאורייתא מברכת המזון אך חייבים בה מדרבנן, כדברי הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה. {{שוליים|ג_לה}} '''נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, וחייבות בשאינה תלויה בזמן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק יב, הלכה ג סמ"ג לאוין נז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי שמעון שהעיקרון תלוי בגרמת הזמן ולא במיהות המצווה, ורמב"ם פסק שנשים פטורות מציצית מדין זה, אף שהבבלי (מנחות מג.) נחלק בטעם החיוב. {{שוליים|ג_לו}} '''נשים חייבות או פטורות ממצוות ציצית.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ציצית, פרק ג, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן יז סעיף ב , סמ"ג עשין כו <קטע סוף=כה א/> ==דף כה עמוד ב== <קטע התחלה=כה ב/>. ''הכרעה:'' נפסק שנשים פטורות מציצית אך רשאיות ללבוש טלית ולברך עליה, כדעת רבנן שמצות ציצית תלויה בכסות יום, וכן פסקו רמב"ם ושו"ע או"ח סימן יז. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כה עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side"></div> <div class="yerum-leiden-text"><span class="yerum-leiden-gap">הקטע נמצא בעמוד כתב יד שטרם תועתק</span></div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כה עמוד ב<span class="yerum-runnum">49</span></div> שהרי כסות לילה, פטור מן הציצית. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי לייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: טעמון דרבנן {{ירו"מ-הדגשה|שמחייבים נשים בציצית}}, {{שוליים|ג_לז}}שכן אם היתה {{ירו"מ-הדגשה|כסות אחת}} מיוחדת לו ליום וללילה, שהיא חייבת בציצית {{ירו"מ-הדגשה|אפילו בלילה. משמע שלא הלילה הוא הסיבה לפטור, אלא סוג הבגד}}. תני: {{שוליים|ג_לח}}כל מצות שאדם {{ירו"מ-הוסר|פטור אדם}}{{ירו"מ-הדגשה|כבר יצא ונפטר}}, מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון. והא {{ירו"מ-הוסר|דתנינן}} תנינן: {{שוליים|ג_לט}}כל שאינו חייב בדבר, אין מוציא את הרבים ידי חובתן. הא אם היה חייב, אפילו אם יצא מוציא, אפילו ברכת {{ירו"מ-הדגשה|המזון? אמר}} רבי לייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: שנייא היא ברכת המזון, דכתיב בה: ([[דברים ח י|דברים עקב ח י]]) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך", מי שאכל הוא יברך. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} ורבי יודא בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]{{ירו"מ-הוסר|ו}} הוו מתיבין, אמרו: לא מסתברא בקריאת שמע {{ירו"מ-הדגשה|שאם יצא לא יוציא אחרים, שכן כתוב ושיננתם, שצריך}} שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו. לא מסתברא בתפילה, {{ירו"מ-הדגשה|שאם יצא לא יוציא אחרים, כדי}} שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו. מה בין סוכה ומה בין לולב? סוכה אינה טעונה ברכה, אלא לילי יום טוב הראשון בלבד. לולב טעון ברכה כל שבעה. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} ורבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] הוו יתבין אמרין: מה בין סוכה ומה בין לולב? סוכה נוהגת בלילות ובימים, {{ירו"מ-הדגשה|ולכן די בברכה אחת}}. לולב אינו נוהג אלא ביום, {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שהלילות מפסיקים, מברך כל יום}}. התיב רבי יעקב דרומיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב דרומיא|°]]: הרי תלמוד תורה נוהג בלילות כבימים, {{ירו"מ-הדגשה|ומברכין בכל יום}}. מיי כדון? {{ירו"מ-ביאור|למה יש הבדל}} סוכה {{ירו"מ-הדגשה|אי}} איפשר לה ליבטל, {{ירו"מ-הוסר|תת}} {{ירו"מ-הדגשה|שאף לישון חייב בסוכה. תלמוד תורה, אי}} {{ירו"מ-הוסר|איפשר}} אפשר לו שלא ליבטל, {{ירו"מ-הדגשה|שהרי חייב לישון ובטל מלימוד תורה}}. תני: אבל אמרו: {{שוליים|ג_מ}}אשה מברכת לבעלה, ועבד מברך לרבו, וקטן לאביו! לא כן אמר רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי יוסי בי רבי נהוראי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בי רבי נהוראי|°]]: כל שאמרו בקטן, כדי לחנכו {{ירו"מ-הדגשה|ואיך מוציא את אביו}} תיפתר בעונה אחריהן, {{ירו"מ-הוסר|אמן }}כיי דתנינן תמן: מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו,<br><br> <span id="דף_כו_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כו א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''רבי שמעון פוטר את הנשים ממצות ציצית''', כי הוא אומר זה מצוות עשה שהזמן גרמא. ומה הראיה? '''שהרי כסות לילה, פטור מן הציצית'''. כן, בגד שלובשים בלילה פטור מציצית. אמר רבי לייא, טעמון דרבנן, כלומר למה רבנן כן מחייבים? '''שכן אם היתה מיוחדת לו ליום וללילה, שהיא חייבת בציצית''' אפילו בלילה. כלומר מזה שאתה רואה שבגד שהוא לובש ביום, או אפילו בגד יום ולילה, בגד שהוא לובש אותו ביום חייב בציצית גם אם הוא לובש אותו בלילה. משמע שלא הלילה הוא הסיבה לפטור אלא סוג הבגד. תני: '''כל מצות שאדם מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון'''. כן, מדין של ערבות. ברכת המזון בעצם זה עניין של הנאה, אז לא שייך שאדם שלא נהנה יברך למישהו אחר. מקשה: והא תנינן, '''כל שאינו חייב בדבר, אין מוציא את הרבים ידי חובתן. הא אם היה חייב, אפילו אם יצא מוציא, אפילו ברכת''' המזון. כלומר כל הברכות, כל המצוות, אדם ששייך בו מצווה יכול להוציא אחרים, לא קשור אם הוא חייב בזה או לא. הוא שייך בהם, יכול להוציא. אז כיוון שהוא שייך בברכת המזון, לכאורה יכול להוציא. אמר רבי לייא: '''שנייא היא ברכת המזון, דכתיב בה: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. מי שאכל הוא יברך'''. כלומר עניין של ברכת המזון, התורה תלתה את זה בהנאה של האדם. אדם שנהנה הוא צריך לברך. רבי יוסי ורבי יודא בן פזי הוו מתיבין, אמרו: '''לא מסתברא בקריאת שמע שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו'''. כלומר לכאורה באותו רעיון כמו שאמרנו שברכת המזון רק מי שאוכל מברך כי יש עניין שמי שנהנה יודע, אז גם בקריית שמע התורה אמרה ושיננתם, שכל אחד ואחד ישנן. אז ממילא כל אחד ואחד חייב בקריאת שמע, ולא אחד אומר עבור השני. אותו דבר, '''לא מסתברא בתפילה, שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו'''. כן, הרי תפילה זה רחמים. כל אחד יכול לבקש על עצמו יותר טוב מכל אחד אחר. שואלת הגמרא, אמרנו שיש לנו מצוות עשה שהזמן גרמא כמו סוכה ולולב. שואלת הגמרא: '''מה בין סוכה ומה בין לולב? סוכה אינה טעונה ברכה, אלא לילי יום טוב הראשון בלבד'''. כלומר סוכה מברכים רק ביום הראשון, ככה לפי ירושלמי. '''לולב טעון ברכה כל שבעה'''. כן, כל יום מברכים על הלולב. אז מה ההבדל? הרי לכאורה שתיהן נוהגות כל שבעת הימים. רבי יוסי ורבי אחא הוו יתבין אמרין: '''מה בין סוכה ומה בין לולב? סוכה נוהגת בלילות ובימים'''. לכן די בברכה אחת. כלומר סוכה הרי זה רצף, אין רגע שפטורים מהסוכה, אז ממילא זה הכל מצווה אחת לכן מברכים פעם אחת. אבל '''לולב אינו נוהג אלא ביום''', כיוון שהוא לא נוהג בלילות, הלילות מפסיקים, לכן מברך כל יום. התיב רבי יעקב דרומיא: '''הרי תלמוד תורה נוהג בלילות כבימים'''. כן, הרי תלמוד תורה גם כן "והגית בו יומם ולילה", אז המצווה היא כל היום וכל הלילה, אין זמן שאין בו מצווה. אז למה מברכים כל יום? עונה הגמרא: '''מיי כדון? סוכה איפשר לה ליבטל'''. כלומר אין רגע שאדם יכול להיבטל מהסוכה, כי גם לישון יש לך בסוכה, גם בשינה, גם בלילה. אבל '''אפשר לו שלא ליבטל''' — כלומר, אין מציאות שאדם ילמד יום ולילה בלי הפסקה כי הוא יירדם, הוא חייב להירדם, הוא בטל. אז כיוון שכך, הוא חייב לברך כל פעם מחדש כל יום. תני: '''אבל אמרו: אשה מברכת לבעלה, ועבד מברך לרבו, וקטן לאביו'''! אומרת הגמרא: לא כן אמר רבי אחא בשם רבי יוסי בי רבי נהוראי, '''כל שאמרו בקטן, כדי לחנכו'''. כלומר כל מקום שכתוב במשניות קטן, הכוונה רק שהוא לא חייב באמת, אלא רק מדין חינוך. אז איך אתה אומר שהקטן מברך לאביו ומוציא אותו? אומרת הגמרא: '''תיפתר בעונה אחריהן'''. כלומר לא כמו שחשבנו שהבן מברך והאב יוצא, אלא הבן אומר מילה מילה והאבא חוזר אחריו. כי האי תניא תמן, '''מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו''', עונה אחרי מה שהם אומרים, כלומר הוא חוזר על מה שהם אומרים, ותהא לו מארה — כן, דבר עליו קללה — אבל אמרו: תבוא מארה לבן עשרים שקורא לבן עשר. כלומר אדם בגיל עשרים שלא יודע לקרוא, הבן שלו התינוק צריך להקריא לו, אז תבוא לו מארה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כה עמוד ב''' {{שוליים|ג_לז}} '''בגד המיוחד ללבישת יום ולילה גם יחד, האם חייב בציצית בלילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ציצית, פרק ג, הלכה ז , רמב"ם, הלכות ציצית, פרק ג, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן יח סעיף א , סמ"ג עשין כו. ''הכרעה:'' נפסק שכסות המיוחדת ליום ולילה חייבת בציצית אף בלילה, שהפטור מציצית בלילה תלוי בייחוד הבגד ולא בזמן החיוב, וכן פסקו הרמב"ם (הל' ציצית פ"ג ה"ז-ח) והשו"ע (או"ח סי' יח ס"א) מלשון הירושלמי. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כה עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''והאי דתנינן תמן.''' בפ"ב דסנהדרין גבי כ"ג וכשהוא מנחם את אחרים דרך כל העם עוברין וכו' אלמא' שהעם היו עוברין והאבל עומד האי אתיא כמשנה ראשונה. וכגי' ס"א הכתובה בספרים וכדפרישית. ולנסחא דגרסי משנה אחרונה אפשר לומר דאהא דר"ש תוספאה קאי דאמר שאח"כ חזרו הדברים ליושנן ונהגו כבראשונה שהעם עוברין והאבלים עומדין וקרי לה משנה אחרונה נגד תקנת ר' יוסי בן חלפתא '''וקטנים.''' אפי' קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי אצלו בעונת ק"ש ולא בתפילין משום דסתם קטן אינו יודע לשמור בעצמו שלא יפיח בהן '''וחייבין בתפלה.''' דתפלה רחמי היא ותקנוה אף לנשים ולחנך בה הקטנים '''ובברכת המזון.''' הואיל וכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע סד"א כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל</div> <div class="yerum-leiden-text">מרזחייא · ר' יצחק בריה דר' משען בפין · לא מסתברא בתפילה שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו · מה בין סוכה ומה בין לולב· סוכה אינה טעונה ברכה אלא לילי יום טוב הראשון בלבד · לולב טעון ברכה כל שבעה · ר' יוסי ור' אחא הוון יתבין אמרין מה בין סוכה ומה בין לולב · סוכה נוהגת בלילות ובימים · לולב אינו נוהג אלא ביום · התיב ר' יעקב דרומיא הרי תלמוד תורה נוהג בלילות ובימים · מיי כדון סוכה איפשר לה ליבטל תלמוד תורה איפשר לו שלא ליבטל · תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה · ועבד מברך לרבו · וקטן לאביו · לא כן אמ' ר' אחא בשם ר' יוסי ביר' נהוראי · כל שאמרו בקטן כדי לחנכו · תיפתר בעונה אחריהן אמן · כיי דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו</div> <div class="yerum-side">'''מתני' נשים ועבדים פטורין מק"ש.''' ואע"פ שהיא מצותעשה שהזמן גרמא ולמאי איצטריך לאשמעינן הא קי"ל דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות סד"א הואיל ואית בה מלכות שמים ליחייבו קמ"ל ותפילין אף למ"ד שהן מ"ע שהזמן גרמא דשבת לאו זמן תפילין וכן לילה לחד מ"ד סד"א נקיש תפילין למזוזה מה מזוזה נשים חייבות אף תפילין קמ"ל דמקיש תפילין לתלמוד תורה הואיל ואיתקשו בשתי הפרשיות אהדדי בפ' ראשונה דכתיב ושננתם וקשרתם ובפ' שניה וקשרתם ולמדתם אותם וגו' מה תלמוד תורה נשים פטורות דכתיב בניכם ולא בנותיכם אף תפילין נשים פטורות '''ובמזוזה.''' דמהו דתימא נקיש מזוזה לת"ת דכתיב ולמדתם וכתבתם מה ת"ת נשים פטורות ה"נ ממזוזה אף על פי שמצות עשה שלא הזמן גרמא היא קמ"ל דחייבות דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''גמ' נשים מנין.''' דפטורות מק"ש דכתיב ולמדתם אותם וכו' וכן פטורות מתפילין מכח האי דרשא כדפרישית במתני' '''בשעה שהוא תדיר בה.''' וקטן אינו יכול להיות תדיר בתפילין לפי שאינו יכול לשמור גופו והואיל ופטור לחנכו מהתפילין פטור נמי מק"ש מהאי טעמא שאינו מצוי תדיר אצל אביו לחנכו בזמן ק"ש '''מבקש רחמים על עצמו.''' זה צריך לכולם '''דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך.''' ודריש ביתך אשתו בכלל כדאמרינן ביתו זו אשתו '''ואכלת ושבעת וברכת.''' מי שהוא אוכל חייב לברך </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כה עמוד ב (המשך)''' {{שוליים|ג_לח}} '''מי שיצא ונפטר ממצווה יכול להוציא רבים ידי חובתם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה י , שו"ע או"ח סימן תקפה סעיף ב , שו"ע או"ח סימן תרצב סעיף ג. ''הכרעה:'' נפסק שברכת המזון שונה משאר מצוות ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם אם כבר יצא בעצמו, כדעת הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן. {{שוליים|ג_לט}} '''מי שאינו חייב במצווה (כגון שופר) אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שופר, פרק ב, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן תקפט סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי "כל שאינו חייב בדבר, אין מוציא את הרבים ידי חובתן"; כך פסק הרמב"ם והשו"ע לגבי תקיעת שופר – מי שאינו מחויב בתקיעה אינו מוציא אחרים. {{שוליים|ג_מ}} '''קטן שהגיע לחינוך אינו מוציא גדול ידי חובת ברכת המזון, אלא הגדול רק עונה אחריו מילה במילה ואינו יוצא בכך ידי חובתו האמיתית.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה טו , רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה טז , שו"ע או"ח סימן קפו סעיף ב , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=כה ב/> ==דף כו עמוד א== <קטע התחלה=כו א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אחא בשם רבי יוסי בי רבי נהוראי שחינוך קטן אינו מספיק להוציא גדול, ופירש הירושלמי שהשומע רק "עונה אחריהם" ואין זו יציאה גמורה ידי חובה, וכך נפסק ברמב"ם הל' ברכות פ"ה הט"ו-ט"ז ובשו"ע או"ח קפו,ב. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כו עמוד א<span class="yerum-runnum">50</span></div> עונה אחריהן מה שהן אומרין, ותהא לו מאירה. אבל אמרו: תבוא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר, {{ירו"מ-הדגשה|שהיה לו ללמוד ולא למד}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ג_א|ירושלמי ברכות, פרק ג, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ג_ד"> </span> <br><strong>מתני':</strong> בעל קרי, מהרהר בלבו ואינו מברך, לא לפניה ולא לאחריה; ועל המזון, מברך לאחריה, {{שוליים|ג_מא}}ואינו מברך לפניה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: מברך לפניה ולאחריה.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: בעל קרי, מהרהר בלבו ואינו מברך, לא לפניה ולא לאחריה}}. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#הרהור בברכות|מהו מהרהר? ברכות]] {{ירו"מ-הדגשה|אבל קרית שמע מוציא בפיו, שהיא מדאוריתא}}. מתניתא במקום שאין מים, {{ירו"מ-הדגשה|אבל במקום שיש מים, לא יקרא עד שיטבול}}. וכ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר, דתני: בעל קרי שאין לו מים לטבול, הרי זה קורא את שמע ואינו משמיע לאזנו, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, {{ירו"מ-הדגשה|אבל מהרהר בליבו}} דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר; וחכמים אומרים: קורא את שמע ומשמיע לאזניו, ומברך לפניה ולאחריה. {{ירו"מ-ביאור|בעל קרי בריא צריך טבילה בארבעים סאה מתקנת עזרא. ולחולה די שיפלו עלין תשעה קבין}} תני: בעל קרי חולה שנפלו עליו תשעת קבין מים, וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובים, {{ירו"מ-הדגשה|אף שזה משמונה עשר דברים שגזרו עליהם טומאה מכל מקום}} טהר לעצמו, {{ירו"מ-ביאור|ויכול להתפלל וללמוד לבדו}} אבל אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, עד שיבא בארבעים סאה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: ארבעים סאה מכל מקום. {{ירו"מ-ביאור|אפילו לחולה}} רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] ורבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: {{ירו"מ-הוסר|אין}}{{ירו"מ-הדגשה|מה שעזרא תיקן}} {{ירו"מ-הדגשה|טבילה לבעלי}} קרי, {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|זה רק כשראה קרי}} מתשמיש המיטה. רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] אמר: ואפילו ראה את עצמו ניאות בחלום. הוון בעיין מימר: ובלבד מאשה. רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} תרויהון אמרין: ואפילו מדבר אחר. תמן תנינן: {{שוליים|ג_מב}}יום הכיפורים אסור באכילה ושתייה, וברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המיטה. ותני עלה: {{שוליים|ג_מג}}בעלי קריין טובלין כדרכן בצינעה ביום הכיפורים. ולית הדא פליגא {{ירו"מ-ביאור|האם זה לא חולק}} על רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]? דרבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: אין קרי אלא מתשמיש {{ירו"מ-הדגשה|המיטה! והרי יום הכיפורים אסור בתשמיש}} המיטה. פתר לה בששימש מטתו מבעוד יום, ושכח ולא טבל. והתני: מעשה ב[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסה בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסה בן חלפתא{{ירו"מ-הוסר|י}} שראו אותו טובל בצינעה ביום הכיפורים.<br><br> <span id="דף_כו_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כו ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, ועל המזון מברך לאחריה ואינו מברך לפניה'''. המזון מברך אחריה כי אחריה זה דאורייתא, כתוב "אכלת ושבעת". לפני זה רק דרבנן, אז הוא לא מברך. '''רבי יהודה אומר מברך לפניה ולאחריה'''. למדנו במשנה בעלי קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. שואלת הגמרא '''מהו מהרהר'''? מה זה נאמר? אי אפשר להגיד שמדובר על קריאת שמע, כי קריאת שמע זה דאורייתא, אלא מה הוא מהרהר? על הברכות. כלומר מה שכתוב "בעל קרי מהרהר בלבו" הכוונה את הברכות, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה - לא מברך בקול, רק מהרהר. אבל קריאת שמע ודאי הוא חייב להגיד בקול, כיוון שזה דאורייתא. אומרת הגמרא '''מתניתא במקום שאין מים'''. כלומר אין לו מים לטבול, אבל במקום שיש שם מים לא יקרא לטבול. והמשנה שלנו הולכת '''כרבי מאיר''': '''תני בעל קרי שאין לו מים לטבול הרי זה קורא את שמע ואינו משמיע לאזנו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, דברי רבי מאיר'''. בדיוק כמו המשנה שלנו. '''וחכמים אומרים קורא את שמע ומשמיע לאזניו ומברך לפניה ולאחריה'''. אומרת הגמרא, עזרא תיקן טבילה בארבעים סאה לבעלי קרין, ולחולה די שיפול עליו תשעה קבין. יש מחלוקת האם באמת זו תקנת עזרא לחולה, או שלחולה תשעה קבין זה משהו יותר מאוחר. '''תני בעל קרי חולה שנפלו עליו תשעת קבין מים, וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובים'''. הוא לא נטהר בזה לגמרי, כי להיטהר צריך ארבעים סאה, אבל אם נפל עליו תשעה קבין - אם היה בעל קרי חולה, או טהור שנפלו עליו שלושה לוגין. אנחנו יודעים שכתוב במסכת שבת "מעשה ורבו נמנו ורבו בית שמאי ובית הלל, ובו ביום גזרו". הגמרא מספרת שהיו נוהגים לטבול במי בורות, שיחין ומערות, שהמים היו מסריחים, לכן היו טובלים במרחצאות במים שאובים, והתחילו להגיד שבעצם מה שמטהר זה דווקא מרחצאות. אז לכן גזרו עליהם שמי שטובל במים שאובים אז הוא נטמא, ויותר מאוחר גם הוסיפו עוד גזירה שגם מי שנפלו עליו שלושה לוגין של מים שאובים הוא נטמא. בכל אופן הוא נטמא לעניין זה, שהוא לא יוכל להוציא אחרים ידי חובתם, כך הגמרא אומרת כאן. אבל לעצמו הוא מספיק. כלומר גם הבעל קרי שלמרות שהוא צריך לטבול בארבעים סאה, נפלו עליו תשעה קבין, אם היה חולה אז '''טהר לעצמו'''. כלומר הוא יכול להתפלל, יכול ללמוד לבדו, '''אבל אינו מוציא את הרבים ידי חובתן'''. כלומר, להוציא את הרבים ידי חובתם צריך שיטבול בארבעים סאה. '''רבי יהודה אומר ארבעים סאה מכל מקום'''. כלומר, אפילו לחולה, גם אפילו להתפלל ולימוד תורה יחידי. '''רבי יעקב בר אחא ורבי יסא בשם רבי יהושע בן לוי: קרי, מתשמיש המיטה'''. מה שעזרא תיקן טבילה לבעלי קרי זה רק כשראה קרי מחמת תשמיש, אבל אם לא מחמת תשמיש אז הוא לא צריך לטבול. '''רב הונא אמר ואפילו ראה את עצמו ניאות בחלום'''. כלומר תשמיש, אבל לא רק אמיתי, אלא גם אם זה היה בדמיון, בחלום. '''הוון בעיין מימר ובלבד מאשה'''. חזרו: דווקא מתי הוא חייב לטבול? רק אם הוא ראה שהוא משמש עם אישה בחלום. אבל אם זה לא עם אישה אלא עם דבר אחר, אז הוא יהיה פטור. '''רבי יונה ורבי יוסי תרויהון אמרין ואפילו מדבר אחר'''. '''תמן תנינן יום הכיפורים אסור באכילה ושתייה וברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה'''. '''ותני עלה בעלי קריין טובלין כדרכן בצינעה ביום הכיפורים'''. אומרת הגמרא, ולית הדא פליגא על רבי יהושע בן לוי? '''רבי יהושע בן לוי אמר אין קרי אלא מתשמיש המיטה'''. הרי ביום כיפור אסור תשמיש. אז אומרת הגמרא, פתר לה בששימש מיטתו בעוד יום ושכח ולא טבל. הוא שימש עם אשתו לפני יום כיפור, אבל שכח ולא טבל, ואז מותר לו לטבול ביום כיפור. אומרת הגמרא, והתני מעשה ברבי יוסה בן חלפתא שראו אותו טובל בצינעה ביום הכיפורים. אית לך מימר על אותו הגוף הקדוש בשוכח? יכול להיות שהוא שימש לפני כן ושכח לטבול לפני יום כיפור? לא יכול להיות, אלא כנראה שבאמת חייבים טבילה גם כל מי שראה קרי אפילו לא מתשמיש המיטה. אומרת הגמרא, מה הטעם שתיקנו טבילה זו? '''אמר רבי יעקב בר אבון: כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו, משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל'''. כלומר בעצם כל מה שהוא יחיה כל החיים שלו זה יהיה אוכל, הולך לאשתו, הולך לעבוד, חוזר, אוכל, אשתו וכן הלאה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כו עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''תמן תנינן.''' פ"ק דקידושין וגרסי' שם בהלכה ז' נמי להא דלקמן '''ותפילין.''' שאינו נוהג בשבתות וי"ט שהן גופן אות '''שהרי כסות לילה פטור מן הציצית.''' אפילו לובשו ביום: טעמון דרבנן שכן אם הכסות מיוחדת לו ליום וללילה חייבת בציצית אף אם לובשו בלילה '''כל מצוה שאדם פטור וכו'.''' כלומר לא פטור ממש אלא שכבר פטר עצמו שבירך ואע"פ שהיא יצא מוציא אחרים ידי חובתן ויכול לברך להם חוץ מברכת המזון שאם יצא אינו מוציא אחרים כדמפרש טעמא לקמן '''והא דתנינן.''' בסוף פ"ג דר"ה כל שאינו חייב בדבר וכו' ומשמע הא אם חייב בדבר אע"פ שיצא מוציא ומאי שנא ברכת המזון דקאמרת אם יצא אינו מוציא '''שנייא היא ברכת המזון דכתיב ואכלת וגו'.''' מי שאכל הוא יברך ואם כבר בירך לעצמו אינו מוציא את האחרים שלא אכל עמהם '''הוו מתיבין.''' היו יושבין ומתקשין באלו חלוקי דינים בברכות דחשיב לקמן '''אמרו לא מסתברא בק"ש וכו'.''' כלומר מאי שנא ק"ש מתפילה בדינא דמתני' דקתני דחייבין הן בתפלה ומשום דכי לא מסתברא שיהא של א' וא' מבקש רחמים על עצמו כדאמרינן לעיל וא"כ נימא נמי בק"ש כן דכתיב ושננתם וכי לא מסתברא שיהא כל א' וא' משנן בפיו '''מה בין סוכה ומה בין לולב.''' כלומר ותו הוו יתבין ומקשין על חלוק מנוסח הברכה של סוכה משל לולב דסוכה מברכין לישב בסוכה ולולב מברכין על נטילת לולב כדקתני בתוספ' דמכלתין פ"ו ומייתי לה לקמן בפ' הרואה '''מאי כדון.''' והשתא מאי טעמא בזה וקאמר דהיינו טעמא דשאני סוכה מתלמוד תורה</div> <div class="yerum-leiden-text">עונה אחריהן מה שהן אומ' ותהא לו מאירה · אבל אמרו תבוא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר · מתני' בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה · ועל המזון מברך לאחריה ואינו מברך לפניה · ר' יהודה או' מברך לפניהן ולאחריהן מהו מהרהר ברכות· מתניתא במקום שאין מים וכר' מאיר דתני בעל קרי שאין לו מים לטבול הרי זה קורא את שמע ואינו משמיע לאזנו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה דברי ר' מאיר · וחכמ' אומ' קורא את שמע ומשמיע לאזניו ומברך לפניה ולאחריה · תני בעל קרי חולה שנפלו עליו תשעת קבין מים וטהור שנפלו עליו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין טהור לעצמו אבל אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיבא בארבעים סאה · ר' יודה או' ארבעים סאה מכל מקום · ר' יעקב בר אחא ר' יסא בשם ר' יהושע בן לוי אין קרי לא מתשמיש המיטה · רב חונא ואפי' ראה עצמו באות בחלום · הוון בעיין מימר ובלבד מאשה · ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרין ואפי' מדבר אחר · תמן תנינן יום הכיפורים אסור באכילה ושתייה וברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה · ותני עלה בעלי קריין טובלין כדרכן בצנעה ביום הכפורים · ולית הדא פליגא על ר' יהושע בן לוי דר' יהושע בן לוי אמ' אין קרי לא מתשמיש המיטה · פתר לה במשמש מיטתו מבעוד יום ושכח ולא טבל · והתני מעשה ביר' יוסה בן חלפתא שראו אותו טובל בצנעה ביום הכפורים</div> <div class="yerum-side">'''סוכה אינה טעונה ברכה אלא ליל יו"ט הראשון בלבד.''' שינויא הוא כלומר דהדרי וקאמרי שאני האי מהאי דעל סוכה קתני בתוספתא שם וכן הכא לקמן פ' הרואה דאינו מברך עליה אלא לילי י"ט הראשון כשנכנס לתוכה והלכך אין לברך על ישיבת סוכה דהוי משמע על ישיבה שהוא חייב לישב בה כל שבעה והלא אינו מברך עליה אח"כ אע"פ שחייב לישב בה ואינו מברך אלא לישב בסוכה והיינו מיד ובהתחלה וברכה זו פוטרת כל שבעה אבל לולב כיון שצריך לברך בכל יום ויום מברך על נטילת לולב כלומר על כל נטילה ונטילה של יום ויום שכל א' וא' בפני עצמו הוא וכדלקמן '''ר' יוסי ור' אחא הוו יתבין ואמרין מה בין סוכה ומה בין לולב.''' כלו' דהיא גופה הוה קשיא להו מאי שנא סוכה דקתני התם שאין מברכין עליה אלא בלילי י"ט ראשון בלבד ומאי שנא לולב דקתני דמברכין עליו כל שבעה והלא שניהם נוהגים כל שבעה והדרי קאמרי דהיינו טעמא סוכה נוהגת בלילות כימים ומכיון שבירך עליה בלילי י"ט ראשון יוצא בברכה זו כל שבעה שהרי אין הפסק בהן שנוהגת כל שבעה רצופין אבל לולב כיון שאינו נוהג אלא ביום ולא בלילה א"כ מפסיקין הלילות ביניהם וצריך לברך בכל יום ויום בפני עצמו '''הרי תלמוד תורה נוהגת בלילות כבימים.''' ואפ"ה צריך לברך ברכת התורה בכל יום ויום ומאי שנא מסוכה '''תני.''' בתוספתא שם ומייתי לה לקמן פ"ג דסוכה ובפ"ג דר"ה '''תיפתר בעונה אחריהם.''' ול"ג אמן וכן ליתא להא בר"ה שם כלומר הכא במאי עסקינן שהוא עונה אתריהם הברכה מה שהן אומרים כהאי דתנינן תמן בסוכה שם</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''סוכה אפשר לה ליבטל.''' בתמיה וכי אפשר לה להבטל ממנה כל שבעה והלא הוא צריך לאכול בה כל שעה שהוא רוצה ביום ובלילה וכן חייב לישן בסוכה וא"כ אין שום הפסק בסוכה כל השבעה וכשהוא מברך בתחילת שבעה פוטרת הברכה את כל הימים שחייב בה אבל תלמוד תורה איפשר לו שלא ליבטל בתמיה והלא צריך הוא לישן וכשישן אינו עוסק בתורה וא"כ כבר יש לה הפסק והלכך צריך לברך בכל יום ויום בפני עצמו '''לא כן וכו'.''' כל שאמרו חכמים מהמצות בקטן לא אמרו אלא כדי לחנכו כגון סוכה שחייב לחנכו וכן לולב וכיוצא בזה מהמצות הנוהגות בקטן שהגיע לחינוך וכיון שהוא לחינוך בעלמא היאך הוא מוציא את אביו דקס"ד דהקטן הוא שמברך לבדו להוציא לאביו '''אבל.''' באמת אמרו דמאירה ומאירה לזה שהוא בן עשרים וצריך לבן עשר. וכלומר דגנאי הוא לו ביותר כשעונה אחרי הקטן '''מתני' בעל קרי.''' עזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בתורה בין שראה קרי לאנסו בין לרצונו עד שיטבול ולא מפני טומאה וטהרה שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא כדי שלא יהו תלמידי חכמים מצוין אצל נשותיהן כתרנגולים '''מהרהר ק"ש בלבו.''' כשהגיע זמן המקרא '''ואינו מברך.''' ברכותיה ואפי' בהרהור דכיון דברכות לאו דאורייתא לא אצרכוהו רבנן '''ועל המזון מברך לאחריו.''' דחיובא דאורייתא הוא ואינו מברך לפניו דלאו חיובא דאורייתא הוא וכבר נפסקה הלכה דבטלוה לטבילותא ובעלי קריין קורין ק"ש כדרכן ועוסקין בתורה ומתפללין ומברכין כל הברכות ואין מערער בדבר '''גמ' מהו מהרהר ברכות.''' אברכת המזון קאי כלומר. דלא תימא דדוקא ק"ש הוא דלא התירו לו אלא בהרהור משום דמדאורייתא לא הויא אלא פסוק הראשון בלבד אבל ברכת המזון כיון דכל הג' ברכות מדאורייתא נינהו מותר לברך כדרכו קמ"ל דלא דהא דקתני על המזון מברך לאחריו בהרהור קאמר שיהרהר אותן הברכו' שהן מן התורה '''מתניתא במקום שאין לו מים.''' לטבול בהן הוא דהתירו להרהר בק"ש ובברהמ"ז דהוי שעת הדחק אבל אם מצוי לו מים לטבול בהן לא התירו אפי' בהרהור וצריך שיטבול '''וכרבי מאיר.''' היא דהכי ס"ל </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כו עמוד א''' {{שוליים|ג_מא}} '''בעל קרי שאין לו מים - האם מברך לפניה ולאחריה על קריאת שמע.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה ד , רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן פח , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כתנא קמא שמהרהר בלבו ואינו מברך כלל, לא לפניה ולא לאחריה, שכן קרית שמע עצמה נאמרת מדאורייתא בפיו אך ללא ברכות; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|ג_מב}} '''ביום הכיפורים אסור באכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק א, הלכה ד , רמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק א, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן תריא סעיף א סמ"ג לאוין סט, סמ"ג עשין לב. ''הכרעה:'' נפסק כן, שכן חמישה עינויים אלו נלמדים בירושלמי מן הכתובים, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן תריא סעיף א. {{שוליים|ג_מג}} '''בעל קרי מותר לטבול ביום הכיפורים לצורך קריאת שמע ותפילה, ובלבד שיטבול בצינעה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק ג, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן תריג סעיף יא , שו"ע או"ח סימן תריג סעיף יב <קטע סוף=כו א/> ==דף כו עמוד ב== <קטע התחלה=כו ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שבעלי קריין טובלין כדרכן בצינעה ביום הכיפורים, כמעשה רבי יוסה בן חלפתא, ופתרו קושייתם מדר' יהושע בן לוי באופן ששימש מטתו מבעוד יום ושכח ולא טבל. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כו עמוד ב<span class="yerum-runnum">51</span></div> אית לך מימר על אותו הגוף הקדוש בשוכח? {{ירו"מ-הדגשה|מה ראה עזרא לתקן טבילה זו}}? אמר רבי יעקב בר אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אבון|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#שני טעמים לטבילת בעל קרי|כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת]] {{ירו"מ-הדגשה|מפני טומאה, שאין דברי תורה מקבלים טמאה}}, אלא {{שוליים|ג_מד}}שלא יהו ישראל {{ירו"מ-הדגשה|מצוין אצל נשותיהן}} כתרנגולין הללו, משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל. רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} הוה עבר על תרעי דימוסין {{ירו"מ-ביאור|שער בית מרחץ}} בקריצתא, {{ירו"מ-ביאור|בהשכמה}} {{ירו"מ-הדגשה|וראה אנשים שמחכים לפתיחת המרחץ}} ואמר: מה טובלי שחרית עושין פה? ייזלון ויתנון, {{ירו"מ-ביאור|ילכו ללמוד}} {{ירו"מ-הדגשה|שכבר ביטלו את הצורך בטבילה}}. בההיא דצפרא {{ירו"מ-ביאור|לאלו שאינם תלמידי חכמים שבאו בבקר לטבול לקרית שמע ותפילה}} הוה אמר: מאן דאית ליה עבידא, ייזול ועבד! {{ירו"מ-הדגשה|שכבר ביטלו את הצורך בטבילה}}. {{ירו"מ-ביאור|יש אומרים שבהנץ אמר להם ללכת לטבול, שכל מה שהתירו לשנות קדם טבילה, זה כאשר אי אפשר.}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מחלוקת בהרהור בדברי תורה בבית הכיסא|{{ירו"מ-הדגשה|ו}}מהו להרהר בבית הכסא?]] חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] אמר: מותר. רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} אמר: {{שוליים|ג_מה}}אסור. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: כל סבר קשי דהוה לי, תמן סבירתיה. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי שמעון|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בר שמעון: כל ההוא סברא קשיא {{ירו"מ-הדגשה|בהלכות}} דטבול יום, תמן סבירתיה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם תנחום ברבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#תנחום ברבי חייא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ר}}: ביומוי דרבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]], ביקשו לעקור את הטבילה הזאת, מפני נשי הגליל שהיו נעקרות מפני הצינה. {{ירו"מ-ביאור|שהבעלים פרשו מהם כדי שלא יצטרכו לטבול בקור}} אמר להן רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: {{ירו"מ-הוסר|חבר}}{{ירו"מ-הדגשה|דבר}} שהוא גודר את ישראל מן העבירה, אתם מבקשים לעקור אותו? מהו גודר ישראל מן העבירה? מעשה בשומר כרמים אחד, שבא להיזקק עם אשת איש. עד שהן מתקינין להן מקום איכן הן טובלין, עברו העוברין והשבין ובטלה העבירה. מעשה באחד שבא להיזקק עם שפחתו של [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי. אמרה לו: אם אין גבירתי טובלת {{ירו"מ-הדגשה|לקרי, אף אני}} איני טובלת {{ירו"מ-הדגשה|לקרי. אבל כיוון שגברתי טובלת לקרי, אף אני איני משמשת, עד שאמצא מקום להיות טובלת בו אחר תשמיש}}. אמר לה: ולא כבהמה את? אמרה לו: ולא שמעת בבא על הבהמה שהוא נסקל? שנאמר: ([[שמות כב יח|שמות משפטים כב יח]]) "כל שוכב עם בהמה מות יומת". {{הערה|הסוגיה עוסקת בטבילת בעל קרי, ובסיפור הקודם הובאה בשם רבי יהושע בן לוי מעלת הטבילה, ש'גודרת את ישראל מן העבירה'. גם סיפור זה הובא אף הוא כדי לדבר בשבח הטבילה. אדם רצה לקיים יחסי אישות עם שפחתו של רבי, אך השפחה משיבה לו שהיא טובלת רק כשגבירתה טובלת, ומכאן מובן הן שנידה היא והן שהיא מסרבת לקיים עימו יחסים.[2] האדם עונה לה 'תשובה הילכתית': 'ולא כבהמה את'. השוואתה לבהמה מבהירה כי לדידו היא שפחה כנענית,[3] ולכן אינה חייבת בטבילה. השפחה, כיאה לשפחה בבית רבי, משיבה לו גם היא 'תשובה הלכתית': 'ולא שמעת בבא על הבהמה שהוא נסקל', היינו, אם היא בהמה, דינו סקילה כדין הבא על בהמה,[4] וכך הפכה השפחה את תשובתו לעבירה חמורה אף יותר. אך מן הראוי לציין כי עצם איזכור הסקילה, עשוי ליצור אצל האדם תחושה שאי טבילה היא איסור חמור הראוי לעונש. מכל מקום העובדה שהשפחה לא טבלה 'הצילה' את הנזקק לה, מנעה ממנו לעבור עבירה. מגמתה של הסוגיה להבהיר כי טבילת בעל קרי גודרת את ישראל מהעבירה, אך כיוון שהסיפור עוסק בטומאת נידה, ייתכן כי הובאה כדי להרחיב את הטענה ולומר שכל טבילה מרחיקה מעברה.[5] [1] בכ"י וטיקן נכתב 'ומעשה', כלומר סיפור זה מובא אף הוא כהמשך לתקנה המונעת עבירות מישראל. [2] עניין הצמדת טבילת השפחה לטבילת גבירתה אינו ברור, ואפשר כי כשפחה נתנה לה הזדמנות הטבילה רק בעת טבילת גבירתה (הפני משה על הדף) . [3] חכמים השוו גוי לבהמה על פי מדרש הפסוק 'ויאמר אברהם אל־נעריו שבו־לכם פה עם־החמור ואני והנער נלכה עד־כה ונשתחוה ונשובה אליכם' (בראשית כ"ב ה) . המילים 'עם החמור' נדרשו 'עם הדומה לחמור'. ראו בבלי יבמות סב ע"א, כתובות קיא ע"א, קידושין סח ע"א ועוד. [4] כל־שכב עם־בהמה מות יומת (שמות כ"ב י"ח) . [5]'ומעשה בשפחתו של ר' משום טבילה דנידות הוה ואף על גב דאטבילת קרי מייתי לה, אגב גררא מייתי לה דאיכא פרישת עבירה על ידי טבילה' (ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן תתקנ) . }} רבי חייא בר ווה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]]{{ירו"מ-הוסר|א"ר}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}}: כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת, אלא מפני תלמוד, שאם אתה אומר לו שהוא מותר, אף הוא אומר: אני אלך ואעשה צרכי, {{ירו"מ-ביאור|ובטוח שאחר כך}} ובא ושונה כל צורכו, {{ירו"מ-הדגשה|ומתעיף ומתבטל מלימוד}}. ומתוך שאתה אומר אסור, הוא בא ושונה כל צורכו. תמן אמרין: אפילו לשמוע דברי תורה אסור. מאי טעמא? אמר רבי יודה בר טיטם[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודה בר טיטם|°]] רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: {{ירו"מ-הדגשה|כ}}בתחילה. שנאמר ([[שמות יט יא|שמות יתרו יט יא]]) "והיו נכונים ליום השלישי אל תגשו אל אשה", {{ירו"מ-הדגשה|ושם רק שמעו}}. תני: {{שוליים|ג_מו}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#גם זבות נידות ויולדות מותרות בדברי תורה|זבין וזבות ,נדות ויולדות, קורין בתורה]] ושונין מדרש והלכות והגדות, ובעל קרי אסור בכולן. רבי אבא בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: שונה הלכות {{ירו"מ-הדגשה|פסוקות}} ואינו שונה הגדות. תני בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}: שונה הילכות רגיליות, {{ירו"מ-הדגשה|שלא יבא לעיון}} ובלבד שלא יציע את המשנה. אית דבעי מימר: ובלבד שלא יזכיר אזכרות. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בעי קומוי רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: לית רבי פשט בי {{ירו"מ-ביאור|לא לימדתה אותי}} עם רבי {{ירו"מ-ביאור|כשהיה רבי}} בין פירקיא בליליא? {{ירו"מ-ביאור|אחר תשמיש אף שלא הספיק לטבול}} אמר לו: אין. {{ירו"מ-הדגשה|שאין אני מקפיד על טבילה זו}}. רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] פשט {{ירו"מ-ביאור|למד והסביר}} עם רבי נחמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]] בריה פירקיה בליליא. בההיא צפרא הוה {{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: מה דאית ליה עבידא ייזיל ויעביד! {{ירו"מ-ביאור|שביטלו את הטבילה הזו. ויש אומרים שבבקר אמר מי שצריך לטבול שילך ויטבול. שלא התירו ללמוד קדם טבילה, אלא למי שלא יכול לטבול, כגון בלילה.}} מעשה באחד שעמד לקרות בתורה בנציבין. כיון שהגיע להזכרה, התחיל מגמגם בה. אמר לו [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן בתירא|°]]<nowiki/>רבי יהודה בן בתירה: פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלין טומאה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|ונהגין}} נהגין תמן כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעי|°]]<nowiki/>רבי אלעי בראשית הגז, וכ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יאשיה (תנא)|°]]<nowiki/>רבי יאשיה בכלאי הכרם, וכ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן בתירא|°]]<nowiki/>רבי יהודה בן בתירא{{ירו"מ-הוסר|ה}} בבעלי קריין. כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעי|°]]<nowiki/>רבי אלעי בראשית הגז דתנא: [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעי|°]]<nowiki/>רבי אלעי אומר: {{שוליים|ג_מז}}אין ראשית הגז אלא בארץ. כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יאשיה (תנא)|°]]<nowiki/>רבי יאשיה בכלאים דתני: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יאשיה (תנא)|°]]<nowiki/>רבי יאשיה אומר: {{שוליים|ג_מח}}לעולם אינו חייב, עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן {{ירו"מ-הוסר|במפולת}} במפלת יד. כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן בתירא|°]]<nowiki/>רבי יהודה בן בתירה בבעלי קריין, דתני: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן בתירא|°]]<nowiki/>רבי יהודה בן בתירה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי בר חלפתא הוה אתי באיסמטא {{ירו"מ-ביאור|שביל}} בליליא, והוה חמרא {{ירו"מ-ביאור|מנהיג חמורים}} מהלך בתריה. על חד בית שיח {{ירו"מ-ביאור|הגיעו לבור מים}} אמר לו: ההוא גברא בעי מסחי. {{ירו"מ-ביאור|אני רוצה לטבול}} אמר לו: לא תסכן נפשך. אמר לו: מן נדה ומן אשת איש ההוא גברא בעי למיסחי. אמר לו: אפילו כן {{ירו"מ-הוסר|אל }}לא תסכן בנפשך. כיון דלא שמע ליה, אמר לו: ייחות ההוא גברא ולא יסוק! {{ירו"מ-ביאור|ירד ולא יעלה}} וכן הוות ליה. {{ירו"מ-ביאור|כך היה לו}} רבי יוסי בן יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן יוסי|°]] <br><br> <span id="דף_כז_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כו עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''דתני.''' בתוספתא פ"ב '''ואינו משמיע לאזניו.''' אלא מהרהר בלבו</div> <div class="yerum-leiden-text">אית לך מימר על אותו הגוף הקדוש בשוכח · אמ' ר' יעקב בר אבון כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת לא שלא יהו יש' כתרנוגלין הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל · ר' חנינא הוה עבר על תרעי דימוסין בקריצתא ואמ' מה טובלי שחרית עושין פה ייזלון ויתבון בההיא דצפרא הוה אמר מאן דאית ליה עבדא ייזיל ועבד · מהו להרהר בבית הכסא · חזקיה אמ' מותר · ר' יסא אמ' אסור · אמ' ר' זעורא כל סבר קשי דהוה לי תמן סבירתיה · אמ' ר' לעזר בר שמעון כל ההוא סברא קשיא דטבול יום תמן סבירתיה · ר' אחא בשם תנחום ביר' חייא ביומוי ר' יהושע בן לוי ביקשו לעקור את הטבילה הזאת מפני נשי הגליל שהיו נעקרות מפני הצינה · אמ' להן ר' יהושע בן לוי דבר שהוא גודר את יש' מן העבירה אתם מבקשין לעקור אותו · מהו גודר יש' מן העבירה · מעשה בשומר כרמים · אחד שבא להיזקק עם אשת איש · עד שהן מתקינין להן מקום איכן הן טובלין עברו העוברין והשבין ובטלה העבירה · מעשה באחד שבא להיזקק עם שפחתו שלר' · אמרה לו אם אין גבירתי טובלת איני טובלת · אמ' לה ולא כבהמה את' אמרה לו ולא שמעת בבא על הבהמה שהוא נסקל · שנ' כל שוכב עם בהמה מות יומת · אמ' ר' חייא בר ווה כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת לא מפני תלמוד · שאם אתה או' לו שהוא מותר אף הוא או' אף אני אלך ואעשה צרכיי ובא ושונה כל צורכו ומתוך שאתה או' אסור הוא בא ושונה כל צורכו · תמן אמרין אפי' לשמוע דברי תורה אסור · אמ' ר' יודה בר טיטס ר' אחא בשם ר' לעזר כתחילה והיו נכונים ליום השלישי אל תגשו אל אל אשה · תני זבין וזבות נדות ויולדות קורין בתורה ושונין מדרש והלכות והגדות· ובעל קרי אסור בכולן · ר' אבא בר אחא בשם ר' שונה הלכות ואינו שונה הגדות· תני בשם ר' יוסי שונה הילכות רגיליות ובלבד שלא יציע את המשנה · אית דבעי מימר ובלבד שלא יזכיר אזכרות · ר' זעירא בעי קומוי ר' יסא לית ר' פשט בי עם ר' בין פירקיה בליליא אמ' ליה אין · ר' חייא בר אבא פשט עם ר' נחמיה בריה פירקיה בליליא בההיא צפרא הוה מר מה דאית ליה עבידא ייזיל עביד · מעשה באחד שעמד לקרות בתורה בנציבין כיון שהגיע להזכרה התחיל מגמגם בה אמ' לו ר' יהודה בן בתירה פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה · אמ' ר' יעקב בר אחא ונהגין תמן כר' לעאי בראשית הגז וכר' יאשיה בכילאי הכרם · וכר' יהודה בן בתירא בבעלי קריין · ג' ר' יוסי בר חלפתא הוה אתי · באיסמטא בליליא והוה חמרא מהלך על חד בית שיח · אמ' ליה ההוא גברא בעי מסחי · אמ' ליה לא תסכן נפשך · אמ' ליה מן נדה ומן אשת איש · ההוא גברא אפי' כן אמ' ליה לא תסכן בנפשך · כיון דלא שמע ליה · אמ' ליה ייחות ההוא גברא ולא יסוק · וכן הוות ליה · ר' יוסי בן יוסי</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''רבי חנינא הוה עבר על תרעי דימוסין בקריצתא''', כלומר עבר ליד מקומות שבהם היו המקוואות, ממש בהשכמה לפני עלות השחר. הוא ראה שם אנשים שהתחילו בית המרחץ בקריצתא. '''אמר מה טובלי שחרית עושין פה? ייזלון ויתנון''', כן, ילכו וילמדו - כבר ביטלו את הצורך בטבילה. '''בההיא דצפרא הוה אמר מאן דאית ליה עבידא ייזול ועבד''' - אנשים שהגיעו קצת יותר מאוחר, כי הם רצו לטבול לפני קריאת שמע, עם הנץ החמה. אז אמר להם, מי שיש לו עבודה, ילך ויעשה - כבר ביטלו את הצורך הזה. '''מהו להרהר בבית הכסא?''' כלומר אם מותר להרהר בדברי תורה בשירותים. '''חזקיה אמר מותר, רבי יסא אמר אסור'''. '''אמר רבי זעירא כל סבר קשי דהוה לי תמן סבירתיה''' - כל הסברות הקשות ביותר שלי שם חשבתי עליהן. '''אמר רבי אלעזר בר שמעון כל ההוא סברא קשיא דטבול יום תמן סבירתיה''' - גם כן כל הסברות הקשות ביותר בטבול יום, שם הגעתי להן. '''רב אחא בשם תנחום ברבי חייא: ביומוי דרבי יהושע בן לוי ביקשו לעקור את הטבילה הזאת מפני נשי הגליל שהיו נעקרות מפני הצינה'''. הבעלים שלהן פרשו מהן כי לא רצו לטבול בחורף, בקור, אז בעצם לא היה להם ילדים. '''אמר להן רבי יהושע בן לוי: שהוא גודר את ישראל מן העבירה אתם מבקשים לעקור אותו?''' שואלת הגמרא, '''מהו גודר ישראל מן העבירה?''' איפה ראינו דבר כזה שבאמת גודר את ישראל מן העבירה? אז היא מביאה כמה סיפורים כאלה. '''מעשה בשומר כרמים אחד שבא להיזקק עם אשת איש, עד שהן מתקינין להן מקום איכן הן טובלין עברו העוברין והשבין ובטלה העבירה'''. עוד '''מעשה באחד שבא להיזקק עם שפחתו של רבי, אמרה לו אם אין גבירתי טובלת איני טובלת'''. כלומר זה מנהג עם הגבירה - היא לא הייתה טובלת, גם אני לא אהיה טובלת, אבל כיוון שהגבירה שלי מקפידה וטובלת אז גם אני לא מוכנה לשמש עד שאני אמצא מקום שאני אוכל לטבול. '''אמר לה ולא כבהמה את?''' הרי עבדים ושפחות זה כמו בהמות. '''אמרה לו ולא שמעת בבא על הבהמה שהוא נסקל, שנאמר כל שוכב עם בהמה מות יומת'''. ותוך כדי זה כבר התבטלה העבירה. '''רבי חייא בר ווה: כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא מפני תלמוד'''. כלומר זה לא בגלל שהאדם הוא טמא ולא יעסוק בתורה, אלא כדי שיאכל וילמד. '''שאם אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר אני אלך ואעשה צרכי'''. כלומר הוא בא מהעבודה, אומר: אני אוכל, אלך להיות עם אשתי קצת, ואז אני אקום ואלמד. אבל אחרי שהוא עם אשתו ואין לו כוח, הוא יבטל מלימוד. '''ומתוך שאתה אומר אסור, הוא בא ושונה כל צורכו'''. '''תמן אמרין אפילו לשמוע דברי תורה אסור'''. כלומר לא רק ללמוד, אלא גם לשמוע דברי תורה אסור, לא רק להוציא בפה. '''מאי טעמא? אמר רבי יודה בר טיטם רב אחא בשם רבי אלעזר: בתחילה, שנאמר והיו נכונים ליום השלישי אל תגשו אל אשה''' - כמו במעמד הר סיני, ושם רק שמעו. '''תני זבין וזבות נדות ויולדות קורין בתורה ושונין מדרש והלכות והגדות, ובעל קרי אסור בכולן'''. כלומר שזה לא קשור לטומאה - זבין זבות נדות יולדות זה טומאה הרבה יותר חמורה, ואין להם שום בעיה לקרוא בתורה ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל בעל קרי אסור, כמו שאמרנו, או בגלל שכדי שלא יגיע הביתה עם אשתו לא יהיה לו כוח ללמוד, או שלא ימציאו את עצמם לשדה עם קרי מגולה. זה רק הגזירה. '''רבי אבא בר אחא בשם רבי: שונה הלכות ואינו שונה הגדות'''. כלומר בעל קרי יכול ללמוד הלכות, אבל לא אגדות. '''תני בשם רבי יוסי: שונה הילכות רגיליות, ובלבד שלא יציע את המשנה'''. כלומר לא יאמר בגמרא. '''אית דבעי מימר ובלבד שלא יזכיר אזכרות''', כמו לא להזכיר את שם השם. '''רבי זעירא בעי קומוי רבי יסא: לית רבי פשט בי עם רבי בין פירקיא בליליא?''' רבי זעירא שואל את רבי יסא, אתה לימדת אותי באותו לילה שהיית עם אשתך ולא טבלת? '''אמר לו אין''' - אני בעצם לא מקפיד על הטבילה הזו. '''רבי חייא בר אבא פשט עם רבי נחמיה בריה פירקיה בליליא'''. כלומר אחרי שהוא היה עם אשתו הוא הלך ולימד את הבן שלו. '''בההיא צפרא הוה אמר מה דאית ליה עבידא ייזיל ויעביד''' - שיש לו עבודה שילך לעשות, כיוון שכבר ביטלו את הצורך הזה. '''מעשה באחד שעמד לקרות בתורה בנציבין, כיון שהגיע להזכרה התחיל מגמגם בה. אמר לו רבי יהודה בן בתירה: פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלין טומאה'''. כלומר פה ביטלו את הטבילה הזאת - אין שום בעיה לקרוא בתורה וללמוד תורה גם בלי טבילה. '''רבי יעקב בר אחא: נהגין תמן כרבי אלעי בראשית הגז'''. כלומר בחוץ לארץ נהגו בבבל כמו רבי אלעי בראשית הגז - עוד נסביר מה דעת רבי אלעי. '''וכרבי יאשיה בכלאי הכרם, וכרבי יהודה בן בתירא בבעלי קריין'''. '''כרבי אלעי בראשית הגז, דתנא רבי אלעי אומר אין ראשית הגז אלא בארץ'''. כלומר למרות שגז זה גז כבשים ולא רק תלוי בארץ, אבל בגלל שהתורה הסמיכה את זה - "ראשית בקר... צאנך" - התורה הסמיכה אותם, אז גם זה נוהג רק בארץ. '''כרבי יאשיה בכלאים, דתני רבי יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד'''. כלומר כדי להתחייב על זריעת כלאיים צריך שיזרע חיטה ושעורה שזה כלאיים בתוך כרם - הכוונה עם חרצן של גפן. '''כרבי יהודה בן בתירה בבעלי קריין, דתני רבי יהודה בן בתירה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה'''. כמו שאמרנו מקודם, הסיפור שאותו תלמיד קרא לפניו בתורה ואז הוא אמר לו שאין דברי תורה מקבלין טומאה. '''רבי יוסי בר חלפתא הוה אתי באיסמטא בליליא, והוה חמרא מהלך בתריה'''. עבר באיזו סמטה בחושך בלילה, והיה מנהיג חמורים מהלך בתריה. '''על חד בית שיח אמר לו: ההוא גברא בעי מסחי'''. אמר: אני רוצה לטבול, לכן הגעתי לפה. '''אמר לו לא תסכן נפשך''' - בשעה כזאת בלילה מאוחר אתה לא רואה מה יש שם. '''אמר לו מן נדה ומן אשת איש ההוא גברא בעי למיסחי''' - הייתי עכשיו עם אשת איש שהייתה גם נידה, ואני רוצה לטבול. '''אמר לו אפילו כן לא תסכן בנפשך'''. '''כיון דלא שמע ליה, אמר לו: ייחות ההוא גברא ולא יסוק! וכן הוות ליה'''. הוא נכנס וטבע שם. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כו עמוד ב''' {{שוליים|ג_מד}} '''אין לשמש אדם את מיטתו בפריצות ובחיפזון כתרנגול אלא בצניעות ובדרך ארץ.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות דעות, פרק ה, הלכה ד , רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה ד , שו"ע אה"ע סימן כה סעיף ב סמ"ג לאוין פא. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי; הרמב"ם (הלכות דעות ה,ד; הלכות תפילה ד,ד) והשו"ע (אה"ע כה,ב) פסקו כלשון זה, שלא יהיו ישראל מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים.. {{שוליים|ג_מה}} '''בעל קרי אינו חייב לטבול לפני קריאת שמע ותפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן פה סעיף ב , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק להלכה שאין צריך טבילה כלל לבעל קרי לצורך קריאת שמע ותפילה, כדברי רבי יהושע בן לוי שדבר שהועמד על תקנתו לא יעקר לגמרי אך אינו לעיכובא, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|ג_מו}} '''בעל קרי בתלמוד תורה - האם מותר לו ללמוד תורה, משנה, הלכות והגדה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ד, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן פח , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כדעה המקילה - בעל קרי מותר בקריאת שמע ובדברי תורה, שלא גזרו על ביטול תורה, כשיטת רמב"ם ושו"ע שהתירו לבעל קרי ללמוד תורה ולקרוא שמע, בניגוד לפשט המשנה כאן שאסרה עליו לגמרי; הבבלי (ברכות כב.) מכריע שבעל קרי מותר בדברי תורה מדין "אין דברי תורה מקבלין טומאה". {{שוליים|ג_מז}} '''מצוות ראשית הגז חלה רק בארץ ישראל ואינה נוהגת בחוץ לארץ.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ביכורים, פרק י, הלכה א , שו"ע יו"ד סימן שלג סעיף א , סמ"ג עשין קמג. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יאשיה כדברי הירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שראשית הגז אינה נוהגת אלא בארץ ישראל. {{שוליים|ג_מח}} '''אין חייבים על זריעת כלאיים בכרם עד שיזרע חיטה, שעורה וחרצן בהעלמת יד אחת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות כלאים, פרק ה, הלכה ב , שו"ע יו"ד סימן רצו סעיף א סמ"ג לאוין רפ <קטע סוף=כו ב/> ==דף כז עמוד א== <קטע התחלה=כז א/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי בגמרא זו; הרמב"ם והשו"ע פסקו שאין חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד אחת, כלשון הסוגיה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כז עמוד א<span class="yerum-runnum">52</span></div> הוה אתי באילפא, {{ירו"מ-ביאור|בא בספינה}} חמא חד קטר גרמיה בחבלא מיחות ומיסחי, {{ירו"מ-ביאור|ראה אחד שקשר חבל לספינה ולעצמו כדי לטבול בים}} אמר לו: לא תסכן בנפשך. אמר לו: {{ירו"מ-הוסר|ההוא }}מיכל בעינא. {{ירו"מ-ביאור|אני רוצה להטהר כדי לאכול}} אמר לו: אכיל. אמר לו: ההוא גברא בעי מישתה. אמר לו: שתי. כיון דמטון {{ירו"מ-ביאור|כשהגיעו}} {{ירו"מ-הוסר|ללמינה}}{{ירו"מ-הדגשה|לנמל}}, אמר לו: תמן לא שרית לך, {{ירו"מ-ביאור|שם לא התרתי לך}} אלא בגין סכנתא דנפשא. ברם הכא, אסור לההוא גברא למיטעם כלום, עד שעתא דיסחי. אמר רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#המחמיר בטבילה מאריכים ימיו בטובה|שמעתי {{ירו"מ-הדגשה|שיש}} שמקילין {{ירו"מ-הוסר|ומחמירין}}{{ירו"מ-הדגשה|בה, ויש שמחמירין}} בה,]] {{שוליים|ג_מט}}וכל המחמיר בה, מאריך ימים בטובה. {{ירו"מ-הדגשה|יש}} מקילין בה, לרחוץ במים שאובין. {{ירו"מ-הדגשה|ויש}} מחמירין בה, לטבול במים חיים. {{ירו"מ-ביאור|יש אומרים שהכוונה למקווה ולא מעין}} ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ג_ה|ירושלמי ברכות, פרק ג, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ג_ה"> </span> <br><strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_נ}}היה עומד בתפילה, ונזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק אלא יקצר. {{שוליים|ג_נא}}ירד לטבול, אם יכול לעלות להתכסות, ולקרות עד שלא תנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ליבו רואה את הערווה|ואם לאו, יתכסה במים ויקרא.]] אבל לא יתכסה, לא במים הרעים ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים. וכמה ירחיק מהם ומן הצואה? ארבע אמות.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: היה עומד בתפילה, ונזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק אלא יקצר}}. מתניתא, ברבים, אבל בינו לבין עצמו, יפסיק. וכ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר{{ירו"מ-הוסר|וכ}}. ברם כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה{{ירו"מ-הוסר|כ}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}, אפילו בינו לבין עצמו אינו מפסיק. כשאין לו מים לטבול; אבל יש לו מים לטבול, {{ירו"מ-הדגשה|ויכול היה לטבול ולא טבל}} אף [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} מודה שהוא מפסיק. חולה ששימש מיטתו, אמר רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: אם הוא גרם לעצמו, {{ירו"מ-הדגשה|לא הקלו לו שיתפלל בלא טבילה אלא}} יטבול {{ירו"מ-הדגשה|אפילו יכול לחלות}} וימות {{ירו"מ-הדגשה|בגלל הטבילה}}; ואם באונס, אין מטריחים עליו, {{ירו"מ-הדגשה|ומתפלל בלא טבילה}}. רבי חגי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי אבא בר זבדי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבדא|°]]: בין כך ובין כך אין מטריחים עליו. חולה מרגיל {{ירו"מ-ביאור|שבא על אשה}} צריך תשעה קבין; בריא מרגיל צריך ארבעים סאה. {{שוליים|ג_נב}}חולה מאונס אין מטריחים עליו; בריא מאונס צריך תשעה קבין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זבדי בריה דרבי יעקב בר זבדי[[ביאור:עץ מסורת#רבי זבדי בריה דרבי יעקב בר זבדי|°]] בשם רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]]: עיר שמעיינה רחוק, הרי זה קורא את שמע, ויורד וטובל, ועולה ומתפלל. אם הוא אדם מסוים, {{ירו"מ-ביאור|שמתביש לטבול בבקר בזמן שהרבה אנשים במקווה}} עשו אותו כמעיין רחוק. פיסקא: ואם לאו, יתכסה במים ויקרא. מתניתין {{שוליים|ג_נג}}בעכורים, אבל בצלולין אסור. {{ירו"מ-ביאור|שרואה את הערווה}} ואם הוא יכול {{ירו"מ-הוסר|לעבור}}{{ירו"מ-הדגשה|לעכור}} ברגליו, {{ירו"מ-הוסר|יעבור}}{{ירו"מ-הדגשה|יעכור}}. תני: {{שוליים|ג_נד}}מרחיקים מצואת אדם ארבע אמות, ומצואת כלבים ארבע אמות, {{ירו"מ-הוסר|ו }}בשעה שהוא נותן לעורות. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בשם רבי זירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זירא|°]] {{שוליים|ג_נה}}נבילה שנסרחה, צריך להרחיק ממנה ד' אמות. אמר רבי אבינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבינא|°]]: ומתניתין אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: וכמה ירחיק מהם ומן הצואה? ארבע אמות. {{ירו"מ-הדגשה|משמע שלא רק מצואת כלבים מרחיק, אלא מכל דבר שריחו רע}}. אמר רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} אמר רבי שמאי[[ביאור:עץ מסורת#שמאי|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|אין זו ראיה}} תפתר {{ירו"מ-ביאור|אפשר להסביר שמדובר}} במשרה של כובסין {{ירו"מ-הדגשה|שחלק מהבגדים מלוכלכים בצואה. אמר לו}} רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: <br><br> <span id="דף_כז_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''הוה אתי באילפא''', כלומר רבי יוסי בן יוסי בא בספינה, '''וחמא חד קטר גרמיה בחבלא מיחות ומיסחי''', קשר את עצמו לחבל בספינה כדי שהוא יוכל לקפוץ למים ולא יטבע. '''אמר לו: לא תסכן בנפשך'''. אמר לו: '''מיכל בעינא''', אני רוצה לאכול. אמר לו: '''אכיל''', אין בעיה, תאכל. אמר לו: '''ההוא גברא בעי מישתה''', אני רוצה לשתות. אמר: '''שתי''', אין בעיה, תשתה. '''כיון דמטון''' לנמל, כלומר כשהגיעו לנמל, אמר לו: '''תמן לא שרית לך, אלא בגין סכנתא דנפשא'''. שם באונייה, באמצע לב ים, התרתי לך לאכול ולשתות בלי לטבול כדי שלא נסכן. '''ברם הכא, אסור לההוא גברא למיטעם כלום, עד שעתא דיסחי''', כלומר עד שתטבול אסור לך כלום. אמר רבי ינאי: '''שמעתי שמקילין בה, וכל המחמיר בה, מאריך ימים בטובה'''. כלומר בעניין הטבילה על הקרי, יש כאלה מחמירים ויש כאלה מקילים. '''מקילין בה, לרחוץ במים שאובין'''. יש כאלה שאומרים שהכוונה לא מים חיים באמת, לא מעיין, אלא מקווה. אבל בסדר, בכל מקרה, '''מחמירין בה, לטבול במים חיים''', כמו טבילה רגילה. במשנה, פרק ג' הלכה ה', '''מתני': היה עומד בתפילה, ונזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק אלא יקצר'''. כלומר יקצר - הכוונה יקרא רק תחילה וסוף כל ברכה. '''ירד לטבול, אם יכול לעלות להתכסות, ולקרות עד שלא תנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. ואם לאו, יתכסה במים ויקרא. אבל לא יתכסה, לא במים הרעים ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים. וכמה ירחיק מהם ומן הצואה? ארבע אמות'''. למדנו במשנה שאם היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק אלא יקצר. אומרת הגמרא, '''מתניתא, ברבים''', כלומר זה דווקא אם הוא מתפלל ברבים, בציבור. '''אבל בינו לבין עצמו, יפסיק'''. זה '''כרבי מאיר''', אבל '''ברם כרבי יהודה, אפילו בינו לבין עצמו אינו מפסיק'''. כל זה '''כשאין לו מים לטבול; אבל יש לו מים לטבול, אף רבי יהודה מודה שהוא מפסיק'''. אומרת הגמרא: '''חולה ששימש מיטתו''', מה דינו? '''אמר רבי אמי: אם הוא גרם לעצמו, יטבול וימות''', ואפילו אם יכול להגיע למות, בגלל הטבילה לא יקל עליו. '''ואם באונס, אין מטריחים עליו'''. כלומר אם הוא ראה קרי באונס, אז לא מטריחים עליו ומתפלל. '''רבי חגי בשם רבי אבא בר זבדי: בין כך ובין כך אין מטריחים עליו'''. '''חולה מרגיל צריך תשעה קבין; בריא מרגיל צריך ארבעים סאה'''. '''חולה מאונס אין מטריחים עליו'''. כלומר אם הוא ראה קרי אבל לא בגלל ששימש עם אשתו אז לא מטריחים עליו. '''בריא מאונס צריך תשעה קבין'''. כלומר יש פה הדרגה: בריא מרגיל, כלומר שבא עם אשתו, צריך ארבעים סאה, חולה מרגיל או בריא מאונס - די להם בתשעה קבין, וחולה מאונס פטור מכלום. '''אמר רבי זבדי בריה דרבי יעקב בר זבדי בשם רבי יונה: עיר שמעיינה רחוק, הרי זה קורא את שמע, ויורד וטובל, ועולה ומתפלל'''. כלומר התירו לו לקרוא קריאת שמע לפני הטבילה. '''אם הוא אדם מסוים, עשו אותו כמעיין רחוק'''. אם הוא אדם מסוים שמתבייש לטבול בבוקר, אז גם אם המעיין קרוב אסור לו, כמו אם המעיין רחוק. התירו לו לקרוא קריאת שמע ורק אחרי זה לטבול ולהתפלל. פיסקא: אמרנו שאם '''ואם לאו, יתכסה במים ויקרא''', כלומר אם אין לו זמן והוא לא יספיק לטבול ולעלות, אז יתכסה במים ויקרא. אומרת הגמרא: '''מתניתין בעכורים''', דווקא במים עכורים יכול להתכסות. '''אבל בצלולין אסור''', כי יש עניין שהוא רואה את הערווה. עכשיו, '''ואם הוא יכול ברגליו''' - אם הרצפה הייתה אדמה, עם הרגליים הוא עוכר את המים ואז זה בסדר. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כז עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''תני.''' בתוספתא שם ולא גריס התם הא דטהור שנפלו על ראשו ורובו מים שאובים. ולגי' הספר אפשר לומר דכיון שהוא מדרבנן א' מי"ח דבר דינו כבעל קרי חולה שנפלו עליו ט' קבין דהוי טהור מתקנת חכמים וכן זה הטהור שנפלו עליו ג' לוגין שאובין אפי' לא נפלו עליו אח"כ ט' קבין לטהרו שוין הן שהוא טהור לעצמו אבל לא להוציא רבים י"ח בברכתו ובתפלה '''מכל מקום.''' ואפילו בעל קרי חולה '''אין קרי אלא מתשמיש המטה.''' אבל לאנסו לא התקין עזרא טבילה '''ואפי' ראה את עצמו ניאות.''' בחלום שנדמה לו שמשמש עם אשה וכן הוון בעי מימר ובלבד מאשה עד ששמעו ר' יונה ור' יוסי דאמרי דאפי' מדבר אחר שיצא ממנו קרי לאנסו ממש תיקן עזרא ג"כ טבילה. וגרסי' להא בפ' יוה"כ אמתני' שהביא לקמיה '''מהו להרהר.''' בדברי תורה בבית הכסא</div> <div class="yerum-leiden-text"><span class="yerum-leiden-gap">הקטע נמצא בעמוד כתב יד שטרם תועתק</span></div> <div class="yerum-side">'''ולית הדא פליגא.''' וכי לא פליגא הברייתא עליה דריב"ל דתני בעלי קריין טובלין אלמא אפי' לאונסו מקרי בעל קרי שהרי ביה"כ אסור הוא בתשמיש המטה '''פתר לה ריב"ל.''' דהא דקתני טובלין ביה"כ בששימש מטתו מבע"י ושכח ולא טבל ביום וכיון דצריך טבילה מכח התקנה התירו לו לטבול ביה"כ '''אית לך מימר על אותו הגוף הקדוש בשוכח.''' ולא טבל אחר ששימש מטתו בתמיה אלא ודאי לאנסו הוה '''על תרעי דימוסין בקריצתא.''' על שערי המרחץ בהשכמה וראה לאותן המשכימין לשנות שהן טובלין עצמן ואמר להן מה טובלי שחרית עושין פה ילכו וישנו בלא טבילה שכבר בטלוה להתקנה '''כל סבר קשי דהוה לי.''' אם היה לי איזה דבר קשה להבין אותו שם בבית הכסא הבנתיו כאשר הייתי מהרהר בו '''שפחתו של רבי.''' שפחה כנענית '''תני.''' בתוספתא שם</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''בההיא דצפרא.''' ולאותם הטובלין בבקר ולא בהשכמה כל כך והם שאין משכימין ללמוד כ"א טובלין בשביל ק"ש ותפילה אמר מי שיש לו מלאכה ילך ויעשה ואל יתבטל ממלאכתו בשביל הטבילה דלא צריכה '''שהיו נעקרות.''' עגונות מבעליהן מפני הצינה אשר שם ולא היו בעליהן יכולין לטבול ופירשו מהן '''מן העבירה.''' כההיא עובדא דלקמיה שבשביל שהיו שוהין לחזור אחר מקום טבילה ובתוך כך באו עוברין ושבין ונמנעו מן העבירה '''איני טובלת.''' ונדה אני '''ולא כבהמה את.''' עם הדומה לחמור ולמה לך טבילה והשיבה לו תשובה נצחת ואם כבהמה אני לא שמעת מה שכתוב הבא על הבהמה בסקילה ואיידי דמייתי עובדא קמייתא שנמנעו מהעבירה מייתי להא שמתוך תשובתה נמנע ממנה '''ומתוך שאתה אומר אסור הוא.''' ללמוד בלא טבילה והוא מתעצל לטבול מונע עצמו מתשמיש ובא ושונה כל צורכו בלי ושום ביטול '''תמן.''' בבבל אמרין אפי' לשמוע ד"ת מאחרים אסור בלא טבילה '''כתחילה.''' כדאשכחן בסיני בהתחלה של קבלת התורה שלא היה שם אלא שמיעה וכתיב והיו נכונים וגו' '''אסור בכולן.''' מפני שבא ע"י קלות ראש '''ואינו שונה הגדות.''' משום שלבו של אדם נמשך אחריהם ומאריך ומעיין בהן '''הילכות רגיליות.''' אותן שהוא רגיל בהן וא"צ לעיין בהם '''שלא יציע את המשנה.''' שלא יעמיק להבין בה לפי הצעתה: שלא יזכיר אזכרות השמות הכתובים בהם '''לית רבי פשט בי עם רבי בין פירקא בליליא.''' כלומר ששאל אותו כמדומה לי שרבי והוא רבי יסא פושט עמי הפרק לשנות וכן אני עם רבי כשאנחנו חוזרין הפרק והכל בליל התשמיש היה ועדיין לא היה לרבי פנאי לטבול '''א"ל אין.''' כך הוא שאיני משגיח על זה ושונה בלא טבילה וכן היה ר' חייא בר אבא נוהג שהיה פושט הפרק עם בנו באותו הלילה ששימש ובבקר הזה היה אומר מי שיש לו איזה מלאכה ילך לדרכו בלא טבילה והכל כדי לפרסם שבטלוה לטבילה זו '''ונהגין תמן.''' כך נוהגין בבבל כהני תלת סבי לקולא '''באיסמטא.''' כמו בסימטא. והלך באישון לילה והיה החמר המחמר אחר בהמות הולך אחריו וכשבאו על בית שיח אחד והוא בור כמו הבורות והשיחין וכו' וא"ל זה החמר הוא צריך לרחוץ ולטבול וא"ל לא תסכן נפשך בלילה לירד לתוך הבור והשיב לו הוא צריך לטהר עצמו מבעילת נדה ואשת איש שבעל ואפי' כן א"ל ר' יוסי לא תסכן נפשך עכשיו וכיון שלא קיבל דבריו א"ל ר' יוסי ירד ואל יעלה וכך היה לו '''הוה אתי באילפא.''' היה בא בספינה אחת וראה אחד שקושר עצמו בחבל בשביל לירד ולטבול בים ומחה בידו וא"ל זה האיש אני רוצה לאכול ולשתות וצריך אני לברך והתיר לו לאכול ולשתות ולברך בלא טבילה וכיון שהגיעו לנמל על שפת הים א"ל שם התרתי לך שהיה מקום סכנה ועכשיו אסור לך לטעום כלום עד שעה שתרחוץ ותטבול. שמקילין ומחמירין בה. כדמפרש לקמיה '''מתני' לא יפסיק.''' תפלתו לגמרי אלא יקצר כל ברכה וברכה ויאמר הפתיחה והחתימה בלבד '''ולקרות עד שלא תנץ החמה.''' שהותיקין מדקדקין על עצמן לגמור אותה עם הנץ החמה כדכתיב יראוך עם שמש '''יתכסה במים.''' ודוקא במים עכורים שאין לבו רואה את הערוה אבל צלולים לא '''ולא יתכסה לא במים הרעים.''' מים סרוחים </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''תני: מרחיקים מצואת אדם ארבע אמות, ומצואת כלבים ארבע אמות, בשעה שהוא נותן לעורות'''. יהודים שהיו מעבדים את העורות היו מעבדים אותם עם צואת כלבים, ואז כשמניחים את העורות בתוכם הצואה ממש מסריחה. אז בזמן הזה צריך להתרחק מהצואה ארבע אמות. '''רבי ירמיה בשם רבי זירא: נבילה שנסרחה, צריך להרחיק ממנה ד' אמות'''. כלומר גם נבלה. '''אמר רבי אבינא: ומתניתין אמרה כן: וכמה ירחיק מהם ומן הצואה? ארבע אמות'''. שמעת מיניה? בעצם כל דבר שיש לו ריח רע צריך להרחיק ממנו ארבע אמות, משמע שלא רק מצואת כלבים ירחיק עליה, אלא מכל דבר שיש בו ריח רע. '''אמר רבי אמי אמר רבי שמאי''': זה לא ראיה. למה? אני יכול להסביר שמה שכתוב "ומן הצואה", הכוונה '''במשרה של כובסין''' - שחלק מהבגדים זה בעצם בגדים מלוכלכים בצואה. אז שוב הגענו שהאיסור הוא רק בצואה. '''רבי מנא: אם במשרה של כובסין, הא תנינן: לא במים הרעים ולא במי המשרה'''. המשנה אמרה שני מושגים: מים הרעים ומי משרה, משמע שמדובר בשני סוגי מים. מים הרעים - בכלל מי משרת כובסים, וזה אין בעיה לקבל שיש שם צואה, אבל כתוב גם "מי משרה", הכוונה מים של שריית פשתן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כז עמוד א''' {{שוליים|ג_נ}} '''מי שנזכר שהוא בעל קרי באמצע תפילת העמידה - לא יפסיק אלא יקצר בברכותיו ויסיים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה ו. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי - לא יפסיק אלא יקצר, שכן הפסק מתפילה חשוב מקרי, כדברי הרמב"ם בהלכות תפילה פרק ד הלכה ו. {{שוליים|ג_נא}} '''מי שירד לטבול ואינו יכול לעלות ולהתכסות קודם הנץ החמה, רשאי להתכסות במים ולקרוא קריאת שמע תוך שהותו בהם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה ז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי; הרמב"ם פסק שאם היה עומד במים ולא היה לו במה להתכסות, מתכסה במים וקורא, ובלבד שלא יהיו מים רעים ולא מי המשרה עד שיטיל לתוכם מים כדי שישתנו ממראיהם. {{שוליים|ג_נב}} '''חובת טבילה קודם קריאת שמע/תפילה כשהמעיין רחוק.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה ו. ''הכרעה:'' הרמב"ם השמיט תקנת עזרא לגמרי (טבילה קודם ק"ש), משום שבטלה תקנה זו ולא נהגו בה, ולכן לא הביא דין מעיין רחוק ולא חילוקיו. {{שוליים|ג_נג}} '''אין לקרוא קריאת שמע או להתפלל כשעומד במים צלולים הנוכרים בהם ערוותו, אלא אם כן עכרם ברגליו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן עד סעיף ב , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שבמים צלולים אסור מפני חשש ראיית הערווה, ואם יכול לעכור המים ברגליו יעשה כן ויתפלל, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ג_נד}} '''יש להרחיק ארבע אמות מצואת אדם ומצואת כלבים בזמן שנותנים לעורות.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה ו , רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן עט סעיף א , עין משפט טוש"ע|או"ח|עט|ד , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כרבי ירמיה בשם רבי זירא, כפי שהובא בירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כז עמוד ב<span class="yerum-runnum">53</span></div> אם במשרה של כובסין, הא תנינן: לא במים הרעים ולא במי המשרה! {{ירו"מ-ביאור|משמע שמדובר בשני סוגי מים: מים רעים שבכללם מי משרת כובסים, וגם במי שריית פישתן}} תני: {{שוליים|ג_נו}}קטן שהוא יכול לאכול כזית דגן, פורשים מצואתו וממימי רגליו ד' אמות; ואם אינו יכול לאכול כזית דגן, אין פורשים לא מצואתו ולא ממימי רגליו ד' אמות. בעון קומי רבי אבוה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: מפני מה פורשים מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות? אמר לון: מפני שמחשבותיו רעות. אמרין ליה: ולא קטן הוא? אמר לון: ולא כתיב ([[בראשית ח כא|בראשית נח ח כא]]) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" {{ירו"מ-הדגשה|ו}}א{{ירו"מ-הדגשה|מ}}ר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]: "מנעריו" כתיב, משעה שהוא ננער ויוצא לעולם. רבי יוסי בר חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] אמר: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מרחיקים מגללי חמור ותרנגולים אדומים|מרחיקין מגללי בהמה ארבע אמות.]] רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]] אמר: ברכים, ובלבד בשל חמור. רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] אמר: בבא מן הדרך. לוי[[ביאור:עץ מסורת#לוי בר סיסי|°]] אמר: {{שוליים|ג_נז}}מרחיקין מצואת חזיר ארבע אמות, ותני כן: מרחיקין מצואת חזיר ארבע אמות, ומצואת הנמייה ארבע אמות, ומצואת התרנגולין ארבע אמות. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי בר אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] בשם רבי חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: {{שוליים|ג_נח}}ובלבד באדומים. תני: מרחיקין מריח רע ארבע אמות. אמר רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: {{שוליים|ג_נט}}מסוף ריח רע ארבע אמות. הדא דאמר, {{שוליים|ג_ס}}לאחריו. אבל לפניו, עד מקום שעיניו רואות אותו. כהדא, דרבי לייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} וחבריא הוו יתבין קומי פונדקיא ברמשא. {{ירו"מ-ביאור|ישבו לפני פונדק בלילה והיה המקום מטונף, אך לא ראו בחשך}} אמרין: מהו מימר מיליא דאוריתא? {{ירו"מ-ביאור|האם מותר לאמד דברי תורה}} אמר לון: {{שוליים|ג_סא}}מכיון דאילו הוה ביממא, הוינן חמיין {{ירו"מ-ביאור|היינו רואים}} מה קומינן, {{ירו"מ-הוסר|ברם}}{{ירו"מ-הדגשה|אף}} כדון {{ירו"מ-ביאור|עכשיו}} אסור. תני: {{שוליים|ג_סב}}גרף אחד של ריעי ואחד של מים, {{ירו"מ-הדגשה|ואפילו ריק}} צריך להרחיק ממנו ארבע אמות, ושלפני המטה {{ירו"מ-הדגשה|ששימושו ארעי}}, נתן לתוכו מים כל שהוא, יקרא. ואם לאו, אל יקרא. [[ביאור:עץ מסורת#רבי זכאי|°]]<nowiki/>רבי זכאי אמר: {{שוליים|ג_סג}}נתן לתוכו רביעית מים, יקרא. ואם לאו, אל יקרא. ומהו כדי רביעית? {{ירו"מ-הדגשה|האם הכוונה, שיתן}} {{שוליים|ג_סד}}רביעית בתוך {{ירו"מ-הדגשה|כל}} רביעית {{ירו"מ-הדגשה|של מי רגלים, או ש}}אחד כלי קטן ואחד כלי גדול {{ירו"מ-הדגשה|די ברביעית אחת}}? [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל אומר: {{שוליים|ג_סה}} {{ירו"מ-הדגשה|גרף}} של אחר המיטה, יקרא {{ירו"מ-הדגשה|שהמיטה מפסיקה}}. ושלפני המיטה, לא יקרא. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר אומר: אפילו טריקלין עשר על עשר, לא יקרא {{שוליים|ג_סו}}עד שיכסנו, או עד שיניחנו תחת המיטה. רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]]: הורי רבי חנינה תרתיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא תורתיא|°]] כהדא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר. רבי בנימין בר יפת[[ביאור:עץ מסורת#רבי בנימין בר יפת|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|ג_סז}}צואה כל שהוא, מבטלה ברוק. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ורבי יעקב בר זבדי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר זבדי|°]] הוו יתבין, חמון {{ירו"מ-הוסר|ציאתה}} צאתה. קם רבי יעקב בר זבדי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר זבדי|°]], רקק עלה. אמר לו רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|יריקה מועילה רק עד שיבלע הרוק, וזה מועיל לז}}מן {{ירו"מ-הדגשה|קצר, כמו}}{{ירו"מ-הוסר| ימא לטיגנא}} {{שוליים|ג_סח}} {{קיצור|מן ימא לטיגנא|כלומר, אין ביטול הרוק מועלת אלא לשעה מועטת כמהלך מן הים לטיגנא, שהוא דבר מועט, ואח"כ הרוק מתיבש וחוזרת הצואה למקומה (פסקי הרא"ש, ברכות ג)}} תיבה שהיא מליאה ספרים, נותנה {{ירו"מ-הדגשה|מתחת המיטה ל}}מראשותי המיטה, ואינו נותנה מרגלות המיטה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] בשם רבי חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: והוא שתהא המיטה גבוה עשרה טפחים, ובלבד שלא יהו חבלי המיטה נוגעין בתיבה. הורי רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} במקומיה דרבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]] כהדא דרבי חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: {{שוליים|ג_סט}}לא ישמש אדם מיטתו וספר תורה עמו בבית. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בשם רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: אם היה כרוך במפה, או שהיה נתון בחלון שהוא גבוה עשרה טפחים, מותר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: עושה לו<br><br> <span id="דף_כח_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שלישי#דף כח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''תני: קטן שהוא יכול לאכול כזית דגן, פורשים מצואתו וממימי רגליו ד' אמות; ואם אינו יכול לאכול כזית דגן, אין פורשים לא מצואתו ולא ממימי רגליו ד' אמות'''. '''בעון קומי רבי אבוה: מפני מה פורשים מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות?''' כלומר, למה יש עניין לפרוש מתינוק שאוכל כזית דגן ארבע אמות? '''אמר לון: מפני שמחשבותיו רעות'''. כלומר, בגיל הזה שהוא מתחיל לאכול כזית דגן כבר יש לו מחשבות רעות. '''אמרין ליה: ולא קטן הוא?''' הוא תינוק. '''אמר לון: ולא כתיב "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"''' - '''אמר רבי יודן: "מנעריו" כתיב, משעה שהוא ננער ויוצא לעולם''', כבר יש לו יצר רע. '''רבי יוסי בר חנינא אמר: מרחיקין מגללי בהמה ארבע אמות. רבי שמואל בר רב יצחק אמר: ברכים''', כלומר דווקא אם גללי הבהמה רכים, '''ובלבד בשל חמור''' - לא כל בהמה, אלא רק חמור. '''רבי חייא בר אבא אמר: בבא מן הדרך''', כלומר רק אחרי שהוא בא מן הדרך יש לגללים שלו ריח רע. '''לוי אמר: מרחיקין מצואת חזיר ארבע אמות, ותני כן: מרחיקין מצואת חזיר ארבע אמות, ומצואת הנמייה ארבע אמות, ומצואת התרנגולין ארבע אמות'''. '''רבי יוסי בר אבון בשם רבי חונא: ובלבד באדומים'''. כלומר דווקא תרנגולים אדומים, תרנגול ערבי, שהצואה שלהם ריח רע. '''תני: מרחיקין מריח רע ארבע אמות. אמר רבי אמי: מסוף ריח רע ארבע אמות'''. כלומר, לא מהמקור של הריח, אלא מתרחקים עד שנגמר הריח ואז עוד ארבע אמות. '''הדא דאמר, לאחריו. אבל לפניו, עד מקום שעיניו רואות אותו''', כלומר שלא יראה בכלל את מקור הריח. '''כהדא, דרבי לייא וחבריא הוו יתבין קומי פונדקיא ברמשא'''. הם ישבו לפני פונדק בלילה, והיה שם מקום מטונף, אבל בחושך לא ראו כלום. '''אמרין: מהו מימר מיליא דאוריתא?''' כלומר, מותר להגיד פה דברי תורה? '''אמר לון: מכיון דאילו הוה ביממא, הוינן חמיין מה קומינן, כדון אסור'''. כלומר, אם היה יום היינו רואים את הלכלוך שלפנינו, אז גם בלילה, למרות שלא רואים, אסור. זה למרות שאין ריח - כי אם היה ריח היו מריחים גם בלילה. אלא הכוונה, כיוון שביום היינו רואים את זה, גם בלילה אסור. '''תני: גרף אחד של ריעי ואחד של מים, צריך להרחיק ממנו ארבע אמות'''. '''ושלפני המטה, נתן לתוכו מים כל שהוא, יקרא. ואם לאו, אל יקרא'''. '''רבי זכאי אמר: נתן לתוכו רביעית מים, יקרא. ואם לאו, אל יקרא'''. שואלת הגמרא: '''ומהו כדי רביעית?''' האם רביעית בתוך כל רביעית של מי רגליים, או שהכוונה '''רביעית בתוך רביעית, אחד כלי קטן ואחד כלי גדול''' - די ברביעית אחת. '''רבן שמעון בן גמליאל אומר: של אחר המיטה, יקרא. ושלפני המיטה, לא יקרא'''. כלומר אם הגרף נמצא אחרי המיטה, והוא עומד לפני המיטה, יכול לקרוא כי המיטה מפסיקה. אבל אם הגרף נמצא לפני המיטה - לא יקרא. '''רבי שמעון בן אלעזר אומר: אפילו טריקלין עשר על עשר, לא יקרא עד שיכסנו, או עד שיניחנו תחת המיטה'''. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כז עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''ולא במי המשרה.''' מים ששורין בהן פשתן '''עד שיטיל לתוכן מים.''' התם בגמרא פריך וכמה מיא רמי ואזיל וקאמר דחסורי מיחסרא וה"ק לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל ולא יקרא אצל מי רגלים עד שיטיל לתוכן מים ושיעור המים שיטיל למי רגלים של פעם אחת רביעית '''וכמה ירחיק מהן.''' מן המי רגלים שלא הטיל לתוכן מים ומן הצואה '''ארבע אמות.''' ודוקא כשהן מלאחריו או מצדדיו אבל אם היו לפניו מרחיק מלא עיניו עד שלא יראה אותן ואח"כ יקרא '''גמ' מתניתא.''' דקתני לא יפסיק דוקא ברבים אם מתפלל עם הציבור אבל המתפלל בינו לבין עצמו מפסיק וכר"מ דמחמיר בבעל קרי כדקתני בתוספתא והובאה בהלכה דלעיל דס"ל כת"ק דמתני' שמהרהר בלבו ואינו משמיע לאזניו '''ברם כר' יהודה.''' דמיקל טפי דחכמים דתוספתא היינו ר' יהודה וכדקאמר ר' יהודה במתני' דמיקל לענין ברכת המזון לפניו ה"נ סבירא ליה אפי' מתפלל בפני עצמו אינו מפסיק '''בשאין לו מים לטבול.''' כדאמר התם בתוספתא דפלוגתייהו בשאין לו מים אבל אם מצוי לו מים לטבול אף ר' יודה מודי שהוא מפסיק אם מתפלל בינו לבין עצמו שהרי יכול לטבול ואח"כ יתפלל '''יטבול וימות.''' כלומר אף אם ימות מחמת טבילה צריך הוא לטבול שהרי גרם לעצמו '''ואם באונס.''' שראה קרי לאנסו אין מטריחין עליו לטבול '''מרגיל.''' ממשיך את הקרי עליו שמשמש את מטתו '''אין מטריחין עליו.''' כלל אפי' לנתינת ט' קבין '''עיר שמעיינה רחוק.''' וצריך שהות הרבה לילך לשם ה"ז קורא את שמע בתחלה ואח"כ ילך למעיין ויורד וטובל ואח"כ יתפלל דתפלה יש לה זמן ביותר '''אם הוא אדם מסוים.''' כלומר שהוא בעל בשר וקשה לו לטבול בבקר עשו אותו כדין מעיין רחוק וקורא ק"ש ואח"כ יורד וטובל '''תני.''' בתוספתא פ"ב '''ובשעה שהוא נותן לעורות.''' שמעבדין אותן בצואת הכלבים ואז ריחן רע '''ומתניתא אמרה כן.''' שצריך להרחיק מכל ריח רע דהא קתני וכמה ירחיק מהן ואדלעיל מי המשרה קאי ומאי קמ"ל ר' ירמיה '''תיפתר במישרה של כובסין.''' ואין בהן משום ריח רע וטעמא דמרחיקין מהן משום הכובסין דלא ליתי לאטרודי '''אם במישרה של כובסין הא תנינן וכו'.''' כלומר נהי דמוקמת לה בשל כובסין הא מיהת תנינן נמי לא במים הרעים והן סרוחין ועלה קתני בסיפא וכמה ירחיק מהן וא"כ ש"מ דמרחיקין מכל ריח רע ועוד מדקתני בחד בבא לא במים הרעים ולא במי משרה ש"מ דחד טעמא אית להו ובמשרה של פשתן קאמר ומפני שריחן רע ואכתי הא דר' ירמיה לא צריכה '''תני.''' תוספתא שם '''מפני שמחשבותיו רעות.''' ומתוך כך מימיו נסרחין: ולא קטן הוא בתמיה ומאי מחשבות רעות אית ביה '''ולא כתיב כי יצר וגו' מנעריו.''' וכדאמר ר' יודן דמנעריו חסר וי"ו לומר משעה שננער מבטן אמו ויוצא לעולם יש לו יצר ולב רע '''ברכים.''' שעדיין רכין הן '''בבא מן הדרך.''' שאז הן ריחן רע מחמת הטרדה '''ותני.''' בברייתא כן '''ובלבד באדומים.''' בתרנגולים אדומים '''מסוף ריח רע.''' ממקום שכלה הריח רע צריך להרחיק ד' אמות '''כהדא וכו'.''' כלומר לאו דוקא שעכשיו עיניו רואות אלא אם הוא במקום שיכול לראות ואפי' עכשיו אינו רואה כעין ההיא עובדא '''מהו מימר מיליא דאורייתא.''' שהמקום מקום מטונף ועכשיו אינו נראה וא"ל מכיון שאם היה ביום היינו רואין את שלפנינו א"כ אף עכשיו אסור הוא '''תני.''' בתוספתא שם '''גרף.''' הוא הכלי '''ומהו כדי רביעית.''' כלומר השיעור רביעית שנותן אם הוא נותן בתחלה קודם שיטיל מי הרגלים לתוכו והיינו דקאמר נתן לתוכו וכו' אם נתן בתחלה או לבסוף הוא דקאמר שיש בו מי רגלים ואם נתן לתוכו רביעית מים יקרא '''רביעית בתוך רביעית.''' כלומר אם כבר יש בו מי רגלים נותן לתוכן רביעית מים וקורא אבל בתחלה מטיל לתוכו כל שהן ודיו '''אחד כלי קטן ואחד כלי גדול.''' שיעורו ברביעית מים '''שלאחר המטה.''' והמטה מפסקת בינו. לבין הגרף '''שלפני המטה לא יקרא.''' עד שירחיק ד' אמות '''תרתיה.''' שם המקום '''מן ימא לטיגני.''' כלומר מה תקנת בזה הרוק הלא הוא נימוח מיד ואינו שוהא אלא כמן ימא לטיגני '''מראשותי המטה.''' שהוא ישן עליה. והוא שתהא המטה גבוה עשרה טפחים. דאז הויא רשות לעצמה '''חבלי המטה.''' היוצאין ממנה לא יגעו בהתיבה של ספרים דאם יגעו הוי כמחובר למטה '''עושה לו כיליון.''' כמו כילה ומחיצה בפני עצמו</div> <div class="yerum-leiden-text">אתי באילפא חמא חד קטר גרמיה בחבלא מיחות ומיסחי · אמ' ליה לא תסכן בנפשך · אמ' ליה ההוא מיכל בעינא אמ' ליה אכיל ההוא גברא בעי מישתהא אמ' ליה שתי · כיון דמטון ללמינה אמ' ליה תמן לא שרית לך לא בגין סכנתא דנפשא ברם הכא אסור לההוא גברא למיטעם כלום עד שעתא דיסחי · אמ' ר' ינאי שמעתי שמקילין ומחמירין בה · וכל המחמיר בה מאריך ימים בטובה ג' מתני' היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר · ירד לטבול אם יכול להתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא · ואם לאו יתכסה במים ויקרא · מתניתא ברבים אבל בין לבין עצמו מפסיק וכר' מאיר ברם כר' יהודה אפי' בין לבין עצמו אינו מפסיק בשאין לו מים לטבול · אבל יש לו מים לטבול אף ר' יודה מודי שהוא מפסיק · חולה ששימש מיטתו אמ' ר' אמי אם הוא גרם לעצמו יטבול וימות · ואם באונס אין מטריחין עליו · ר' חגיי בשם ר' אבא בר זכרא בין כך ובין כך אין מטריחין עליו · חולה מרגיל צריך תשעת קבין · בריא מרגיל צריך ארבעים סאה · חולה מאונס אין מטריחין עליו · בריא מאונס צריך תשעת קבין · ר' זבדיה בריה דר' יעקב בר זבדי בשם ר' יונה עיר שמעיינה רחוק הרי זה קורא את שמע ויורד וטובל ועולה ומתפלל · אם הוא אדם מסויים עשו אותו כמעיין רחוק · פיס' ואם לאו יתכסה במים ויקרא · מתניתא בעכורין אבל בצלולין אסור · ואם הוא יכול לעכור ברגליו יעכור · תני מרחיקין מצואת אדם ארבע אמות ומצואת כלבים ארבע אמות ובשעה שהוא נותן עתן לעורות · ר' ירמיה בשם ר' זעורה נבילה שנסרחה צריך להרחיק ממנה ארבע אמות · אמ' ר' אביטא ומתניתא אמרה כן · וכמה ירחיק מהן ומן הצואה אמ' ר' אמי אמ' ר' שמאי תיפתר במישרה שלכובסין · אמ' ליה ר' מני אם במישרה שלכובסין הא תנינן לא במים הרעים ולא במי המשרה · תני קטן שהוא יכול לאכול כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגלין ארבע אמות ג' בעי קומי ר' אבהו מפני מה פורשין מצואתו וממימי רגליו · אמ' לון מפני שמ שמחשבותיו רעות · אמרין ליה ולא קטן הוא · אמ' לון ולא כת' כי יצר לב האדם רע מנעורין · אמ' ר' יודן מנעריו כת' משעה שהוא ננער ויוצא לעולם · ר' יוסי בר חנינא אמ' מרחיקין מגללי בהמה ארבע אמות · ר' שמואל בר רב יצחק אמ' ברכים ובלבד בשלחמור · ר' חייא בר אבא אמ' בבא מן הדרך לוי אמ' מרחיקין מצואת חזיר ד' אמות · ותני כן מרחיקין מצואת חזיר ארבע אמות · ומצואת הנמייה ארבע אמות · ומצואת התרנגולין ארבע אמות · ר' יוסי בר אבון בשם ר' חונא ובלבד באדומים · תני מרחיקין מריח רע ארבע אמות · אמ' ר' אמי מסוף ריח רע ארבע אמות · הדא דא' אמ' לאחרין אבל לפניו עד מקום שעיניו רואות אותו · כהדא ר' ליא וחבריא הוו יתבין קומי פונדקיא ברמשא אמרין מהו מימר מילייא דאורית' · אמ' לון מכיון דאילו הוה חיממא חוין חמיין מה קומינן ברם כדון אסור · תני גרף אחד שלריעי ואחד שלמים צריך להרחיק ממנו ארבע אמות · ושלפני המיטה נותן לתוכו מים כל שהוא יקרא ואם לאו לא יקרא · ר' זכאי אמ' נותן לתוכו רביעית מים יקרא ואם לאו לא יקרא · ומהו כדי רביעית בתוך רביעית · אחד כלי קטון ואחד כלי גדול · ר'ש'ב'ג' או' שלאחר המיטה יקרא שלפני המיטה לא יקרא · ר' שמעון בן לעזר או' אפ' טריקלין עשר על עשר לא יקרא עד שיכסנו או עד שיניחינו תחת המיטה · ר' יעקב בר אחא בשם ר' חייא בר ווא הורי ר' חנין תרתיה כהדא דר' שמעון בן לעזר ר' בנימן בר יפת בשם ר' יוחנן צואה כל שהיא מבטלה ברוק · ר' זעורא ר' יעקב בר זבדי הוו יתבין חמין ציאתה קם ר' יעקב בר אייבי רקק עלה · אמ' ליה ר' זעורא מן ימא לטויגנא · תיבה שהיא מליאה ספרים נותנה מראשותי המיטה ואינו נותנה מרגלות המיטה · ר' אבון בשם ר' חנינא והוא שתהא המיטה גבוה עשרה טפחים · ובלבד שלא יהו חבלי המיטה נוגעין בתיבה · הורי ר' יסא כמקומיה דר' שמואל בר רב יצחק כהדא דר' חונה · מתני' לא ישמש אדם מיטתו וספר תורה עמו בבית · ר' ירמיה בשם ר' אבהו אם היה כרוך במפה או שהיה נתון בחלון שהוא גבוה עשרה טפחים מותר · ר' יהושע בן לוי עושה לו</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''רבי יעקב בר אחא בשם רבי חייא בר ווא: הורי רבי חנינה תרתיה כהדא דרבי שמעון בן אלעזר'''. '''רבי בנימין בר יפת בשם רבי יוחנן: צואה כל שהוא, מבטלה ברוק''', כלומר אם זה משהו קטן יכול לירוק ואז הרוק מכסה את זה. '''רבי זעירא ורבי יעקב בר זבדי הוו יתבין, חמון צאתה'''. ראו צואה, כמות קטנה מאוד. '''קם רבי יעקב בר זבדי, רקק עלה''', רצה לכסות את זה ברוק. אמר לו רבי זעירא, שהיריקה מועילה רק לזמן קצר, כמו מן ים עלה תיגנא, כמו שתופסים דג בים עד שמביאים אותו למחוזות - זמן קצר, אז זה הזמן שיש לנו שנוכל ללמוד או להתפלל, אבל צריך להזדרז. '''מן תיבה שהיא מליאה ספרים, נותנה מראשותי המיטה, ואינו נותנה מרגלות המיטה''', שלא יהיה ביזיון. '''רבי אבון בשם רבי חונא: והוא שתהא המיטה גבוה עשרה טפחים, ובלבד שלא יהו חבלי המיטה נוגעין בתיבה'''. צריך שהמיטה תהיה גבוהה עשרה טפחים, שזה יהיה כאילו רשות אחרת, וגם שלא יגעו החבלים בארגז שבו שמים את ספר התורה. '''הורי רבי יסא במקומיה דרבי שמואל בר רב יצחק כהדא דרבי חונא: לא ישמש אדם מיטתו וספר תורה עמו בבית'''. '''רבי ירמיה בשם רבי אבהו: אם היה כרוך במפה, או שהיה נתון בחלון שהוא גבוה עשרה טפחים, מותר''', שזה רשות אחרת. '''רבי יהושע בן לוי: עושה לו''' כיליון - כלומר לא מספיק לכסות אותו, אלא צריך לעשות מעין אוהל, מעין כילה שתהיה מחיצה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כז עמוד ב''' {{שוליים|ג_נו}} '''יש להרחיק ארבע אמות מצואת קטן וממימי רגליו רק אם הגיע לגיל שיכול לאכול כזית דגן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן פא סעיף א , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי; רמב"ם ושו"ע פסקו שהקטן שיכול לאכול כזית דגן דינו כגדול לענין הרחקת ארבע אמות מצואתו ומימי רגליו, ומקודם לכן אין צריך להרחיק. {{שוליים|ג_נז}} '''יש להרחיק ארבע אמות מצואת חזיר, מצואת נמייה ומצואת תרנגולים לפני קריאת שמע ותפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן עט סעיף ה , שו"ע או"ח סימן עט סעיף ו , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא שברחיקין ארבע אמות מצואת חזיר, נמייה ותרנגולים; כך הובא ברמב"ם ובשולחן ערוך או"ח סימן עט סעיפים ה-ו, וכן בסמ"ג. {{שוליים|ג_נח}} '''חיוב הרחקה ארבע אמות מריח רע לצורך קריאת שמע ותפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן עט סעיף ה , שו"ע או"ח סימן עט סעיף ו , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא "מרחיקין מריח רע ארבע אמות", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה למעשה. {{שוליים|ג_נט}} '''יש להתרחק ריח רע ארבע אמות מסופו לפני קריאת שמע ותפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה יב , רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן עט סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שיש להתרחק ריח רע ארבע אמות מסוף הריח, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ג_ס}} '''צואה שאינה נראית לפניו – עד היכן צריך להתרחק ממנה כדי לומר דברי תורה או תפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה יב , רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן עט סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק שצואה לפניו אסור עד מקום שעיניו רואות אותה, ולאחריו די בד' אמות, כדברי רבי אילעא לחבריא בפונדק שהיה מטונף ולא נראה בחושך שהתירו לומר דברי תורה, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן עט סעיף א. {{שוליים|ג_סב}} '''אין לקרוא קריאת שמע ותפילה סמוך לגרף של רעי או של מים אלא אם הרחיק ארבע אמות.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן פז סעיף א , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כרישא דסוגיין שגרף של רעי או מים צריך הרחקת ארבע אמות, ואילו סיר המשמש ארעי תחת המטה דיו בנתינת מים לתוכו כדי להתירו בקריאה, כפסק הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ג_סג}} '''כמות המים הנדרשת ליין המהול לצורך קריאת שמע בסמוך לו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה י , שו"ע או"ח סימן עז סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק שאם נתן לתוכו רביעית מים יקרא, כדברי הירושלמי; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ג_סד}} '''כמות מי הרגליים הפוסלת מלקרוא קריאת שמע היא רביעית, בין בכלי קטן ובין בכלי גדול.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה י , שו"ע או"ח סימן עז סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כרבן שמעון בן גמליאל שדי ברביעית אחת לפסול, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן עז סעיף א. {{שוליים|ג_סו}} '''המתפלל בפני צואה או מי רגליים חייב לכסותם או להרחיקם עד שיכסה או יניח תחת המיטה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן פז סעיף ג. ''הכרעה:'' הלכה כרבי שמעון בן אלעזר שהורה כמותו רבי חנינה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שדי בכיסוי או בהנחה תחת המיטה. {{שוליים|ג_סז}} '''צואה מועטת שאין לה ריח - האם ניתן לבטלה ברוק לצורך קריאת שמע ותפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה יא , שו"ע או"ח סימן עו סעיף ו. ''הכרעה:'' נפסק כרבי זעירא שאין ברוק ביטול קבוע אלא רק זמני עד שיבלע הרוק בקרקע, ולכן צואה כל שהוא מבוטלת ברוק רק לזמן קצר; הרמב"ם והשו"ע פסקו כירושלמי שרוק מבטל צואה מועטת אך רק באופן ארעי. {{שוליים|ג_סח}} '''אין להניח תיבה מלאה ספרים מתחת המיטה למרגלות המיטה, אלא רק למראשותיה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה יא , שו"ע או"ח סימן עו סעיף ו. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אבון בשם רבי חונא, שדווקא כשהמיטה גבוהה עשרה טפחים וחבלי המיטה אינם נוגעים בתיבה מותר להניחה תחת המראשות ולא למרגלות, וכן הורה רבי יסא כדבריו; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|ג_סט}} '''אין לשמש מיטה בחדר שספר תורה מונח בו בפני עצמו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק י, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן רמ סעיף ו , שו"ע יו"ד סימן רפב סעיף ח , סמ"ג עשין כב <קטע סוף=כז ב/> ==דף כח עמוד א== <קטע התחלה=כח א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי ירמיה בשם רבי אבהו וכריב"ל: אם כרוך במפה או מונח בחלון גבוה עשרה טפחים, או שעשה לו מחיצה של עשרה (כיליון/אהל), מותר לשמש מיטתו בפני הספר תורה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כח עמוד א<span class="yerum-runnum">54</span></div> כיליון {{ירו"מ-ביאור|כילה}}. {{ירו"מ-ביאור|כאהל למחיצה}} {{שוליים|ג_ע}}לא ישב אדם על גבי ספסל שספר תורה נתון עליו. מעשה ברבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}, שהיה יושב על גבי ספסל שספר תורה נתון עליו, והרתיע מלפניו כמרתיע מלפני הנחש. אם היה נתון על גבי דבר אחר, מותר. עד היכן {{ירו"מ-הדגשה|צריך הספר תורה להיות מוגבה ממקום הישיבה? אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רבי חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: טפח. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: אפילו כל שהוא. {{שוליים|ג_עא}}דייסקי {{ירו"מ-ביאור|שק עם שני תאים (דו־סק)}} שהיא מליאה ספרים, או שהיו בתוכה {{שוליים|ג_עב}}עצמות המת, הרי זה מפשילן מאחוריו ורוכב. {{שוליים|ג_עג}}תפילין, תולה אותן מראשות המיטה, ואינו תולה אותם מרגלות המיטה. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] ורבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי היה תולה את התפילין במראשות המיטה. רבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: ובלבד דלא יעביד כהדין {{קיצור|דייקלרא|סבל הנושא שני שקים על כתפו, אחד מכל צד, קשורים זה לזה ברצועות}} {{ירו"מ-ביאור|סל שתולים אותו בידיות}} {{ירו"מ-ביאור|שלא יתלה ברצועות}} {{ירו"מ-הוסר|דייקלרא }}אלא תפילין מלמעלן ורצועות מלמטן. תנא [[ביאור:עץ מסורת#רבי חלפתא בן שאול|°]]<nowiki/>רבי חלפתא בן שאול: העוטש בתפילתו סימן רע לו. {{שוליים|ג_עד}}הדא דאת אמר, מלמטה. אבל מלמעלה, לא. אתיא {{ירו"מ-הדגשה|כ}}ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{ירו"מ-הדגשה|רבי חנינא, דאמר}} רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: אני ראיתי את [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי מפהק ומעטש, {{שוליים|ג_עה}}ונותן ידיו על פיו, {{שוליים|ג_עו}}אבל לא רוקק. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר: אפילו רוקק, כדי שיהא כוסו {{ירו"מ-ביאור|פיו}} נקי, {{ירו"מ-הדגשה|ויהיה פנוי לתפילה}}. לפניו אסור, לאחריו מותר. לימינו אסור, {{ירו"מ-הוסר|לשמואל}}{{ירו"מ-הדגשה|לשמאלו}} מותר. הדא הוא דכתיב ([[תהילים צא ז]]) "יפל מצדך אלף", כל עמא מודיי בההין דרקק {{שוליים|ג_עז}}איצטלין, {{ירו"מ-ביאור|לתוך בגד}} דהוא {{ירו"מ-הוסר|אסור}}{{ירו"מ-הדגשה|מותר}}. רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: הרוקק בבית הכנסת, כרוקק בבבת עינו. {{ירו"מ-הדגשה|שנאמר: "והיו עני וליבי שם כל הימים}}" {{שוליים|ג_עח}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] רקק ושייף. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] ורבי שמואל בר חלפתא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר חלפתא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי אדא בר אחוה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אדא בר אחוה|°]]: {{שוליים|ג_עט}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#יריקה לפני התפילה ואחריה|המתפלל, אל ירוק עד שיהלך ארבע אמות.]] אמר רבי יוסי בי רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: וכן {{שוליים|ג_פ}}הרוקק, אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות. תני: {{שוליים|ג_פא}}המתפלל, אל יטיל את המים עד שיהלך ארבע אמות. וכן המטיל מים, אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות. אמר רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]]: לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות, אלא אפילו {{שוליים|ג_פב}}שהא כדי הילוך ארבע אמות. אמר רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: אם אומר אתה {{ירו"מ-הדגשה|שאסור להתפלל}} עד שיהלך ארבע אמות {{ירו"מ-הדגשה|ממקום שהטילו בו מי רגלים, אז כל מקום}} יהא אסור, {{ירו"מ-הדגשה|ש}}אני אומר: אחר בא והטיל שם. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|אסור להתפלל כנגד}} {{שוליים|ג_פג}}צואה, עד שתיבש כעצם. {{ירו"מ-הדגשה|כנגד}} מים, כל זמן שהן מטפיחין. גניבא[[ביאור:עץ מסורת#גניבא|°]] אמר: מים, כל זמן שרישומן ניכר. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: {{ירו"מ-הדגשה|צואה}}, עד שיקרמו פניה, {{ירו"מ-הדגשה|וכן אמר}} שמעון בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: עד שיקרמו פניה. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] ורבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: צואה, אפילו {{ירו"מ-הוסר|עשויה}}{{ירו"מ-הדגשה|קשה}} כעצם אסורה. {{ירו"מ-הוסר|שמואל אמר עד שיקרמו פניה שמעון בר ווא אמר בשם ר יוחנן עד שיקרמו פניה }}אמר חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]]: רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-ביאור|שאמר בשם רב או רב עצמו ששמו האמיתי היה אבא}} מחמיר במים יותר מן הצואה. אמר לו רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: {{ירו"מ-הדגשה|האם התכוונתה שמה שאמר רבי אבא בשם רב, שצואה עד שתיבש כעצם, קל}} מן הדא דגניבא[[ביאור:עץ מסורת#גניבא|°]] ,{{ירו"מ-הדגשה|דאמר מים כל זמן שרישומן ניכר}}? {{ירו"מ-ביאור|ואין זו קושיה, כי אולי גניבה לשיטתו מחמיר במים יותר מצואה לשיטת רב}} אמר לו: {{ירו"מ-הדגשה|לא מגניבא}}, אל{{ירו"מ-הדגשה|א ממה שאמר רבי אבא בשם רב, דאמר: צואה}} אפילו עשויה {{ירו"מ-ביאור|קשה}} כעצם אסורה, {{ירו"מ-הוסר|מפני}}{{ירו"מ-הדגשה|הא יבשה כעצם, אף}} {{ירו"מ-הוסר|שמשמשה}} שממשה קיים {{ירו"מ-הדגשה|מותר לקרא כנגדה. ואילו ב}}מים, {{ירו"מ-הדגשה|אף}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}אין {{ירו"מ-הוסר|משמשה}} ממשה קיים {{ירו"מ-ביאור|שהרי נבלעו}} {{ירו"מ-הדגשה|סובר רב שאסור לקרא כנגדם}} ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ג_ו|ירושלמי ברכות, פרק ג, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ג_ו"> </span> <br><strong>מתני':</strong> זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע, {{ש}} <span id="דף_כח_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בירושלמי מסכת ברכות, דף כ"ח. אומרת הגמרא: '''לא ישב אדם על גבי ספסל שספר תורה נתון עליו. מעשה ברבי אלעזר שהיה יושב על גבי ספסל שספר תורה נתון עליו, והרתיע מלפניו כמרתיע מלפני הנחש'''. מה הוא לא ידע, הוא לא שם לב. מאיפשהו זיהה שיש ספר תורה, שמה הוא קפץ כאילו שיושב איזה נחש. אבל '''אם היה נתון על גבי דבר אחר, מותר'''. כלומר, אם התורה נתונה על משהו אחר מותר. שואלת הגמרא '''עד היכן'''? כלומר בכמה צריך להיות ספר התורה מוגבה יותר מהמקום ישיבה? אמר רבי אבא בשם רבי חונא: טפח. כלומר, צריך להיות לפחות טפח. רבי ירמיה בשם רבי זעירא: אפילו כלשהו. כלומר, לא משנה, ישים איזה משהו, אפילו דק, העיקר שיהיה הפרדה. '''דייסקי שהיא מליאה ספרים, או שהיו בתוכה עצמות המת, הרי זה מפשילן מאחוריו ורוכב'''. כלומר, שק שהוא מלא ספרים או שיש בתוכה עצמות המת - שלא ישב עליהם. ההמשך של הברייתא שאם קיימת סכנה או משהו כזה מותר לו אפילו לשבת עליהם. '''תפילין, תולה אותן מראשות המיטה, ואינו תולה אותם מרגלות המיטה'''. שמואל, רבי אבהו ורבי אלעזר אמרו בשם רבי חנינא: '''רבי היה תולה את התפילין במראשות המיטה'''. רבי חזקיה אמר בשם רבי אבהו: '''ובלבד דלא יעביד כהדין אלא תפילין מלמעלן ורצועות מלמטן'''. כלומר, שלא יתלה אותם מהרצועות, אלא מהקציצה, שלא יהיה כמו שתולים סל. תנא רבי חלפתא בן שאול: '''העוטש בתפילתו סימן רע לו. הדא דאת אמר, מלמטה. אבל מלמעלה, לא'''. כלומר אם זה מפיח מלמטה, אבל אם יתעטש מהפה אז לא. אומרת הגמרא, אתיא דמר רבי חנינא: '''אני ראיתי את רבי מפהק ומעטש, ונותן ידיו על פיו, אבל לא רוקק'''. רבי יוחנן אמר: '''אפילו רוקק, כדי שיהא כוסו נקי'''. מותר גם כן לירוק, כלומר אפילו באמצע התפילה כדי שהפה שלו יהיה נקי שיוכל להתפלל פנוי ולא לרוק בפה. אומרת הגמרא: '''לפניו אסור, לאחריו מותר'''. כלומר כשהוא יורק, לפניו אסור, לאחריו מותר, '''לימינו אסור''', לשמאלו מותר. '''הדא הוא דכתיב "יפל מצדך אלף"''', כלומר רוב המלאכים כביכול נמצאים מצד ימין, אז לכן לא ירק לצד ימין - זה יותר חשוב. '''כל עמא מודיי בההין דרקק איצטלין, דהוא''' מותר. כלומר אם הוא יורק לתוך איזה בגד, זה כולם מודים שמותר. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כח עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''עד היכן.''' יהיה גבוה זה הדבר אחר '''דיסקי.''' שק '''מפשילן.''' על החמור מאחוריו ורוכב ואינו חושש '''כהדין דיקלרא.''' כמו הסל הזה שתולין הרצועה מלמעלה והסל מלמטה שהוא דרך בזיון אלא צריך שיהו קציצות התפילין מלמעלן ורצועות יהיו תלוין מלמטן דיקולרא סל בפ"ק דמגילה אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית '''אתיא.''' הא כדאמר ר' חנינא שראה את רבי מעטש מלמעלה בתפלתו '''ונותן ידיו על פיו.''' מפני הפיהוק '''כדי שיהא כוסו נקי.''' פיו ושפתיו יהיו נקיים בתפלה '''לפניו אסור.''' לרוק כלל '''לימינו.''' אם רוקק לצדו אסור לרוק לימינו ולשמאלו מותר '''הדא הוא דכתיב יפול מצדך אלף.''' ורבבה מימינך אלמא דהימין שהוא חשיב והוא סובל הרבבה שלא יגשו אליו '''בההין דהוא רקק איצטלין דהוא מותר.''' גרסי' וט"ס בספרי הדפוס. אם הוא רוקק באיצטלא ובבגד שלו או במטפחת כ"ע מודים שהוא מותר '''ושייף.''' ברגלו '''המתפלל אל ירוק.''' מיד אחר שסיים מפני שעדיין תפלתו שגורה בפיו '''עד שיהלך ד' אמות.''' לאו דוקא אלא כלומר עד שישהא כדי הילוך ד' אמות כדלקמן '''וכן הרוקק אל יתפלל.''' מיד אחר הרקיקה '''לא סוף דבר וכו'.''' כדפרישית '''א"ר אמי.''' ודאי דהכי הויא שאם אתה אומר עד שיהלך ארבע אמות בדוקא א"כ המטיל מים והולך ד' אמות יהא אסור להתפלל שם לפי שאני אומר שמא אחר בא והטיל שם מים מתחלה וכלומר אם אתה חושש לכך אין לדבר סוף שאפי' בכל הדרך יהא אסור להתפלל שמא אחד הטיל מים בכאן אלא ודאי אין חוששין לזה המקום וכששוהא כדי הילוך ד' אמות שאז אינם ניכרין מותר '''עד שתיבש כעצם.''' ואז מותר לקרות ק"ש כנגדה ולהתפלל '''מים.''' מי רגלים כל זמן שמטפיחין אסור '''כל זמן שרישומן ניכר.''' אפי' אינן מטפיחין אסור '''עד שיקרמו פניה.''' שלמעלה בצואה וכן אמר שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן ולא בעינן עד שתיבש כעצם '''ר' ירמיה ר' זעירא בשם רב.''' לא כדאמר ר' אבא בשמו אלא כך אמר רב צואה אפי' עשויה כעצם אסורה '''שמואל אמר וכו'.''' כלומר בהא דקאמר משמיה דשמואל ור' יוחנן מודו ר' ירמיה ור"ז דכן סבירא להו כדאמר ר' אבא בשמייהו '''אמר חזקיה ר' אבא מחמיר במים יותר מן הצואה.''' בתמיה ואכתי לא פירש דבריו עד לקמן</div> <div class="yerum-leiden-text">כיליון · לא ישב אדם על גבי ספסל שספר תורה נתון עליו · מעשה בר' ליעזר שהיה יושב על גבי ספסל שספר תורה נתון עליו והרתיע מלפניו כמרתיע מלפני הנחש · אם היה נתון על גבי דבר אחר מותר · עד היכן ר' אבא בשם ר' חונא טפח · ר' ירמיה בשם ר' זעורא אפי' כל שהוא · דייסקי שהיא מליאה ספרים או שהיו בתוכה עצמות המת הרי זה מפשילן מאחוריו ורוכב · תפילין תולה אותן מראשות המיטה ואינו תולה אותם מרגלות המיטה · ר' שמואל ר' אבהו ר' לעזר בשם ר' חנינא ר' היה תולה את התפילין כמראשות המיטה · ר' חזקיה בשם ר' אבהו ובלבד דלא יעביד כהדין דייקלרא לא תפילין מלמעלן ורצועת מלמטן · תנא ר' חלפתא בן שאול העוטש בתפילתו סימן רע לו · הדא דאת אמ' מלמטה אבל מלמעלה לא · אתיא דמר ר' חנינא אני ראיתי את ר' מפהק ומעטש ונותן ידיו על פיו אבל לא רוקק · ר' יוחנן אמ' אפילו רוקק · כדי שיהא כוסו נקי · לפנו אסור לאחריו מותר · לימינו אסור לשמאלו מותר · הדא היא דכת' יפל מצידך אלף · כל עמא מודיי דרקק איצטלין דהוא אסור · ר' יהושע בן לוי אמ' הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו · ר' יונה רקק ושייף · ר' ירמיה ר' שמואל בר חלפתא בשם ר' אדא בר אחוה המתפלל אל ירוק עד שיהלך ארבע אמות · אמ' ר' יוסי ביר' אבון וכן הרוקק אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות · תני המתפלל אל יטיל את המים עד שיהלך ארבע אמות · וכן המיטיל מים אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות · אמ' ר' יעקב בר אחא לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות · לא אפילו שהא כדי הילוך ארבע אמות · אמ' ר' אמי אם אומ' אתה עד שיהלך ד' אמות יהא אסור אני דו אחר בא והטיל שם · ר' אבא בשם רב צואה עד שתיבש כעצם · מים כל זמן שהן מטפיחין · גניבא אמ' מים כל זמן שרישומן ניכר · שמואל אמ' עד שיקרמו פניה · שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן עד שיקרמו פניה · ר' ירמיה ר' זעורא בשם רב צואה אפי' עשויה כעצם אסורה · שמואל אמ' עד שיקרמו פניה · שמעון בר ווא אמ' בשם ר' יוחנן עד שיקרמו פניה · אמ' חזקיה ר' אבא מחמיר במים יותר מן הצואה · אמ' ליה ר' מנא מן הדא דגניבה · אמ' ליה אפי' עשויה כעצם אסורה מפני שממטה קיימת · מתני' זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע</div> <div class="yerum-side">'''א"ל ר' מנא מן הדא דגניבא.''' כלומר אם כך הוא כוונת דעתך בתמיה דהא אי למאי דאמר ר' אבא משמיה דרב אתה מתמיה שמחמיר במי רגלים יותר מן הצואה וכי היכן הוא מחמיר והלא איהו קאמר דרב סבר במים כל זמן שהן מטפיחין דוחא ובצואה צריך שתיבש כעצם ואם כן בצואה הוא מחמיר ואם מן הדא דגניבא דקאמר ר' אבא משמיה כל זמן שרישומן ניכר אתה מתמיה שלפ"ז הן חמורין יותר מן הצואה שאע"פ שרישומה ניכר אם יבשה כעצם מותר קשיא ומאי שייך סברא דגניבא לדרב דילמא באמת גניבא מחמיר עוד יותר בצואה '''א"ל.''' חזקיה לא כמאי דסלקא אדעתך שאני מתמיה מן הדא דגניבא אלא למאי דאמר ר' אבא משמיה דרבגופיה אני מתמיה לפי שבדין הוא שצואה אפי' היא יבישה כעצם אסורה שעדיין משמשות שלה קיים אבל מי רגלים אין ממשן קיים ואע"פ שמטפיחין מ"מ נבלעין בארץ הן ואיהו קאמר דרב ס"ל במים כל זמן שהן מטפיחין אסור וצואה אם יבשה כעצם מותר ועל זה אני תמה דלדידיה אליבא דרב מחמיר הוא במים יותר מן הצואה אלא ודאי מחוורתא כר' זעירא בשם רב '''מתני' זב שראה קרי.''' אף ע"פ שטמא טומאת שבעה משום זיבה ואין טבילה זו מטהרתו אפ"ה צריך טבילה לדברי תורה כתקנת עזרא משום קרי וכן נדה שפלטה שכבת זרע הרי היא כבעל קרי וצריכה טבילה אם באת להתפלל '''וכן המשמשת.''' והכי פירושא נדה שפלטה עתה תשמיש ששמשה אתמול קודם שראתה וכל תוך ג' ימים שכבת זרע מטמא האשה בפליטתו והמשמשת מטתה אע"פ שלא פלטה ואף שעכשיו ראתה נדה אחר ששימשה צריכין טבילה '''ור' יהודה פוטר.''' ואף על גב במשמשת שראתה נדה איכא למימר דמעיקרא בת טבילה היתה ולא פקעה חובת טבילה מינה אפ"ה פוטר ר' יהודה מן הטבילה הואיל דעכשיו נדה היא. וכבר נתבאר לעיל דהאידנא בטלוה לטבילותא מפני שהיתה תקנה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' רבי יהושע בן לוי אמר: '''הרוקק בבית הכנסת, כרוקק בבבת עינו'''. כביכול כאילו רוקק בשכינה, שנאמר "והיו עיני וליבי שם כל הימים". רבי יונה רקק ושייף, כלומר רוקק ומיד מנקה. כמובן היום זה לא שייך שיש רצפה, הם דיברו כשהיה אדמה. רבי ירמיה ורבי שמואל בר חלפתא בשם רבי אדא בר אחוה: '''המתפלל, אל ירוק עד שיהלך ארבע אמות'''. כלומר אסור לירוק במקום שבו התפלל, ילך ארבע אמות ורק אחרי זה ירוק. אמר רבי יוסי בי רבי אבון: '''וכן הרוקק, אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות'''. תני: '''המתפלל, אל יטיל את המים עד שיהלך ארבע אמות. וכן המטיל מים, אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות'''. אמר רבי יעקב בר אחא: '''לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות, אלא אפילו שהא כדי הילוך ארבע אמות'''. לא צריך ממש ללכת, אלא לשהות כדי הילוך. אמר רבי אמי: '''אם אומר אתה עד שיהלך ארבע אמות יהא אסור, אני אומר: אחר בא והטיל שם'''. כלומר אסור להתפלל במקום שבו הטילו מים, אז אם ככה כל מקום יהיה אסור - הרי בעבר שהיו מטילים מים ברחוב, אז כל מקום היה, בתוך ארבע אמות, מקום שהטילו מים. מישהו אחר הטיל שם מים, אז אסור להתפלל בשום מקום. אז כנראה שמה שאסור זה רק צריך לשהות ויכול מיד אחרי זה להטיל מים. אסור להתפלל באותו מקום שבו הטילו, אבל ליד זה מותר. אמר רבי אבא בשם רב: '''צואה, עד שתיבש כעצם. מים, כל זמן שהן מטפיחין'''. כלומר שאם נוגעים בהם נרטבים. גניבא אמר: '''מים, כל זמן שרישומן ניכר'''. כלומר לא רק מטפיחים, גם אם יתייבשו לגמרי, אבל אם עדיין נשאר איזה רושם, הסימן של המים, אז אסור להתפלל שם. שמואל אמר: '''עד שיקרמו פניה'''. כלומר אם קרמו פניה כבר אפשר להתפלל. וכן אמר שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן: '''עד שיקרמו פניה'''. רבי ירמיה ורבי זעירא בשם רב: '''צואה, אפילו כעצם אסורה'''. כלומר אסור להתפלל ליד צואה אפילו אם היא ממש קשה כמו עצם. אמר חזקיה: '''רבי אבא מחמיר במים יותר מן הצואה'''. כלומר לפי זה יוצא - למרות שנראה לנו לכאורה שהוא אומר אפילו קשה כמו עצם, הוא מחמיר יותר במים מאשר בצואה. אמר לו רבי מנא: האם התכוון שמה שאמר רב שצואה עד שתיבש כעצם זה קל ממה שאמר גניבא שמים כל זמן שרישומן ניכר? אמר לו: לא מגניבא, אלא מרב עצמו. כלומר רב עצמו אמר דברים דומים, '''דאמר אפילו עשויה כעצם אסורה'''. משמע שאם היא הייתה יבשה כעצם, למרות '''שממשה קיים''', ואילו במים אפילו אם ממשה קיים אסור עד שיבלו לגמרי באדמה. זאת אומרת שהוא מחמיר. אנחנו במשנה, פרק ג' הלכה ו'. אומרת המשנה: '''זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע, והמשמשת שראתה נדה, צריכים טבילה; ורבי יהודה פוטר'''. כלומר בעצם היה טמא טומאה חמורה זב, והוא ראה קרי. נידה שפלטה שכבת זרע - שוב פעם הייתה נידה, כלומר הייתה טומאה חמורה צריכה שבעה ימים, אבל היא פלטה שכבת זרע. והמשמשת שראתה נידה, כלומר היא קודם כל ראתה קרי ואחרי זה טמאת נידה. כיוון שכל אלה בעצם הטבילה לא תעזור להם לטהרה, אף על פי כן הם צריכים טבילה מטומאת שכבת זרע. ורבי יהודה פוטר. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כח עמוד א''' {{שוליים|ג_ע}} '''אין לשבת על ספסל שספר תורה מונח עליו, אלא אם כן מוגבה ממקום הישיבה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק י, הלכה ו , שו"ע יו"ד סימן רפב סעיף ז , סמ"ג עשין כב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי ירמיה בשם רבי זעירא שמספיק כל שהוא, כפי שהביאו הרמב"ם (הל' תפילין פ"י ה"ו) והשו"ע (יו"ד רפב, ז) להקל בכל שהוא. {{שוליים|ג_עב}} '''המוצא עצמות מת בדרך ואין לו כלי לשאתם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות אבל, פרק יד, הלכה יד , שו"ע יו"ד סימן תג סעיף י. ''הכרעה:'' כהירושלמי - מפשילן לאחוריו ורוכב עליהם, כמפורש ברמב"ם ובשו"ע יו"ד סימן תג סעיף י. {{שוליים|ג_עג}} '''אין לתלות תפילין מרגלות המיטה אלא מראשותיה, ואם תולה - התפילין מלמעלן והרצועות מלמטן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה כד , שו"ע או"ח סימן מ סעיף ג , שו"ע או"ח סימן מ סעיף ה. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חנינא בשם רבי אבהו (ורבי חזקיה בשם רבי אבהו) שתולים במראשות המיטה, ובלבד שהתפילין יהיו מלמעלן והרצועות מלמטן, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע. {{שוליים|ג_עו}} '''מותר לרקוק בזמן התפילה כדי לפנות פיו לצורך התפילה, אך אסור לרקוק לפניו או לימינו, ומותר לאחריו או לשמאלו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה יא , שו"ע או"ח סימן צז סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן שמותר לרקוק, ובלבד שלא לפניו ולא לימינו אלא לאחריו או לשמאלו, כדברי הרמב"ם והשו"ע (או"ח סימן צז סעיף ב). {{שוליים|ג_עז}} '''אין לרוק בבית הכנסת ומי שנצרך לרוק צריך לרוק לתוך בגדו ולא לקרקע.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה יא , שו"ע או"ח סימן צז סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יהושע בן לוי שהרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו, ולכן חייב לרוק לתוך בגדו כדין הרוצה לרוק בפני רבו. {{שוליים|ג_פב}} '''אין להתפלל במקום שהוטלו בו מי רגלים עד שישהה כדי הילוך ארבע אמות ממקומם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן פב סעיף א , שו"ע או"ח סימן פב סעיף ב , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אבא בשם רב שאסור להתפלל כנגד מי רגלים ועד ריחוק ארבע אמות, כפי שהובא בירושלמי ונפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן פב. {{שוליים|ג_פג}} '''עד כמה זמן צואה ומים בסביבת אדם אוסרים עליו קריאת שמע ותפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ד, הלכה ח , רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה ו , , טור או"ח סימן פח, סמ"ג עשין י"ח <קטע סוף=כח א/> הדרן עלך פרק מי שמתו ג. ''הכרעה:'' נפסק כשמואל ורבי יוחנן שצואה מותרת משיקרמו פניה, ולענין מים כל זמן שמטפיחין אסור וכשיבשו מותר, כדעה הראשונה בסוגיה; הרמב"ם והטור פסקו כן להלכה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כח עמוד ב<span class="yerum-runnum">55</span></div> והמשמשת שראתה נדה, צריכים טבילה; ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} פוטר.<br><strong>גמ':</strong> עד כדון {{ירו"מ-הדגשה|לא פטר רבי יהודה בר עילאי, אלא}} זב שראה קרי, {{ירו"מ-הדגשה|שמתחילה היה טמא בטומאה חמורה. אבל האם פוטר רבי יהודה בר עילאי}} {{ירו"מ-הוסר|ואפילו}} אפילו {{ירו"מ-הדגשה|בעל}} {{ירו"מ-הוסר|שרי}}{{ירו"מ-הדגשה|קרי}} שראה זוב {{ירו"מ-הדגשה|ד}}מועיל הוא שהוא טובל? נשמענא מן הדא: "המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה, ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} פוטר." מאי טעמא? ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|שפטר זב שראה קרי? האם}} משום מה מועיל הוא שהוא טובל? {{ירו"מ-הדגשה|שהרי בכל מקרה הוא נשאר טמא}}, או {{ירו"מ-הדגשה|דכיון שטומאת זב החמורה לא אסרתו בלימוד תורה, לא גזרו חכמים שטומאת קרי הקלה תאסור אותו בלימוד תורה}}, שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה? מה נפיק מביניהון? ראה קרי {{ירו"מ-הדגשה|ונעשה זב}}. אין תימר {{ירו"מ-הדגשה|משום}} מה מועיל שהוא טובל? {{ירו"מ-ביאור|שהרי ישאר טמא}} מועיל הוא. {{ירו"מ-ביאור|שלא נתקנה תקנה זו אלא משום לימוד תורה. וטבילה מועילה ללימוד תורה אף שנשאר טמא לשאר דברים}} {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שלרבי יהודה זב שראה קרי פטור מטבילה}}, הוי לית טעמא {{ירו"מ-הוסר|דלא}} דא,{{ירו"מ-הוסר|משום שאין שם לטומאה קלה}} {{ירו"מ-הוסר|אצל}}{{ירו"מ-הדגשה|אלא}}{{ירו"מ-הוסר| טומאה חמורה עד כדון כשבאת לו טומאה קלה לבסוף אפי באת לו טומאה חמורה לבסוף נשמענא מן הדא והמשמשת שראתה נדה צריכה טבילה ורי פוטר הדא אמרה: היא הדא היא הדא}}<br> <span id="דף_כט_א"> </span> = ==דף כט (התחלה)== = <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: '''עד כדון''' לא פטר רבי יהודה, אלא '''זב שראה קרי'''. כן, שבתחילה הוא היה טמא בטומאה חמורה ולאחר מכן הוא ראה קרי, אז אני אומר שממילא הטומאה החמורה - היא לא תיטהר על ידי הטבילה. השאלה מה יקרה הפוך, כלומר בעל קרי שראה זיבה - האם גם אותו רבי יהודה פוטר או לא? בעצם זה תלוי - האם '''משום מה מועיל הוא שהוא טובל'''? כלומר למה רבי יהודה פטר בטבילה? האם משום שזב או נידה, גם אם יטבלו בגלל הקרי זה לא יעזור להם, הם יישארו טמאים, וכיוון שהטבילה לא מועילה, לכן הוא פטר אותם. אבל אם זו הסיבה, אז גם הפוך - בעל קרי שיראה זיבה, או משמשת שראתה נידה, גם אז לא יעזור שהם יטבלו, כי הרי ממילא יש להם את הטומאה החמורה יותר. האם זו הסיבה, '''או שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה'''? לכן אומר: לא, כיוון שבעצם כשהוא היה קודם כל זב אז כבר יש לו שם של זב, אז מעכשיו בעצם לא יכול לחול שם טומאה קלה כמו טומאת קרי על הטומאה שלו. אבל אם מראש היה קודם כל טמא בקרי ולאחר מכן באה הזיבה, אז אולי גם רבי יהודה מודה שהוא חייב לטבול. אומרת הגמרא: '''מה נפיק מביניהון'''? כלומר איזה נפקא מינה ביניהם אם הוא '''ראה קרי''' ונעשה זב. כלומר, קודם כל הוא ראה את הטומאה הקלה ואז נעשה זב. אם אני אומר שזה בגלל '''משום מה מועיל הוא שהוא טובל''', אז גם פה - הטבילה לא תעזור כלום, הוא יישאר טמא. אבל אם אני אומר משום שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה, אז זה דווקא אם הטומאה החמורה הייתה קודם, אבל כאן הרי הטומאה הקלה הייתה קודם, אז כבר היה שם של טומאה קלה, ממילא הוא צריך לטבול גם לפי רבי יהודה. כי בעצם אנחנו סוברים שהטבילה הזו לא נתקנה לעניין טהרה, אלא בעזרת השם יתברך, שיהיה לו כוח ללמוד. אומרת הגמרא: '''אין תימר מה מועיל שהוא טובל? מועיל הוא'''. כן, כלומר מה באמת הסברה של רבי יהודה. אומרת הגמרא נשמענא מן הדא - זה הרי בהמשך כתוב בסוף המשנה '''המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה'''. הרי פה משמשת שראתה נידה - היא קודם כל הייתה בטומאת קרי ורק לאחר מכן באה לה הטומאה החמורה, וגם פה רבי יהודה פוטר. רואים מכאן שבעצם רבי יהודה לא מחלק בין אם הטומאה החמורה הייתה קודם או הטומאה הקלה הייתה קודם, כי מבחינתו הוא פוטר מטבילה כיוון שהטבילה לא תעזור. אדרנא לך פרק "מי שמתו". </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כח עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''גמ' עד כדון זב שראה קרי.''' אליבא דר' יהודה קא מיבעיא ליה דעד כאן לא שמענו דפוטר אלא אם טומאת הזיבה קדמה והואיל דכבר טמא הוא ואינו מועיל לו טבילה זו לטהרו מזיבתו הלכך הוא דפוטר ואע"ג דמדינא מועיל לו הטבילה משום קרי לד"ת דהא זב מותר בד"ת כדאמרי' לעיל בהלכה ד' מ"מ כיון דחלה שם טומאה עליו מעיקרא ולהאי טומאה אין טבילה זו עכשיו כלום אינה מועילה לו אפילו להוציאו מטומאת קרי ומכיון דאינה מועילה לו למה יטבול '''ואפי' קרי שראה זוב.''' בעיא היא דהשתא מספקא לן אי נימא דאף אם ראה קרי בתחלה ואח"כ באה לו טומאת זיבה נמי פוטר ר' יהודה או לא '''מה נפק מביניהון.''' ומאי בינייהו בין הני טעמי '''ראה קרי.''' כלומר אם ראה קרי מקודם שבא עליו טומאת זיבה איכא בינייהו</div> <div class="yerum-leiden-text">והמשמשת שראתה נדה צריכה טבילה · ור' יודה פטר · עד כדון זב שראה קרי · ואפי' קרי שראה זוב מועיל הוא שהוא טובל · אן נשמעינה מן הדא המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה · ור' יודה פוטר · מה טע' דר' יודה מטם · מה מועיל הוא שהוא טובל · שאם שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה · מה נפק מביניהון ראה קרי · אין תימר מה מועיל שהוא טובל מועיל הוא הוי לית טעמיה דלא משום שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה · עד כדון כשבאת לו טומאה קלה בסות · אפי' באת לו טומאה חמורה בסוף · שמעינה מן הדא והמשמשת שראתה נדה צריכה טבילה · ור' יודה פוטר · הדא אמרה היא הדא · היא אדא</div> <div class="yerum-side">'''מועיל הוא שהוא טובל.''' סיומא דבעיא היא כלומר להאי טעמא דאמרן לפי שאין מועיל לו הטבילה הואיל וטומאת זיבה קדמה אם כן היכא דטומאת קרי קדמה איכא למימר דמועיל לו עכשיו טבילה זו דמעיקרא בעל טבילה הוה ואפילו ר' יהודה מודה בזה שהוא צריך טבילה או דילמא דטעמיה דר' יהודה לאו משום שאינו מועיל לו הויא אלא טעמא אחרינא איכא משום דאינו צריך לטבילה כלל דכיון דטומאה חמורה דזיבה עליו ובאותה טומאה החמורה מותר הוא בד"ת תו לא אתיא טומאה קלה דקרי וחיילא עליה כלל לאסרו בד"ת ואינו צריך לטבילה מדינא קאמר. והש"ס לא אסיק הכא לטעמא אחרינא ולהבעיא עד לקמן</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''נישמעינה מן הדא והמשמשת וכו' מה טעם דר' יהודה.''' השתא מפרש לה להבעיא ובתחלה מהדר אחר טעמיה דר' יהודה ולבתר מסיק להבעיא ומה דאיכא לספוקי במילתיה דר' יהודה וכלומר לכשתמצי לומר מה דמספקא לן בטעמיה יכילנא למיפשט לך ומיהו אכתי תיבעיא לן במילתיה ואף דפשיט לך טעמיה וכדמפרש ואזיל '''משום מה מועיל הוא שהוא טובל שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה.''' כלומר מה דהוה מספקא לן בטעמיה אם הוא משום דמה מועיל לו שהוא טובל עכשיו והרי טומאת זיבה עליו או דלאו היינו טעמיה אלא משום שאין שם לטומאה קלה לחול עליו אצל טומאה חמורה ולא חיילא עליו טומאה קלה כלל '''אין תימר מה מועיל שהוא טובל מועיל הוא.''' אי תימא דטעמיה משום מה מועיל הוא הרי הכא דטומאת קרי קדמה מועיל הוא דמעיקרא בר טבילה הוה ותו לא אתי טומאת זיבה לאפקועי טבילה מיניה והיה צריך לטבילה אף לר' יהודה ואי נימא דטעמיה הוי משום שאין שם טומאה קלה לחול עליו כלל במקום שיש עליו טומאה חמורה א"כ אינו צריך טבילה כלל לטומאה קלה וכדפרישית '''הוי לית טעמיה דלא משום שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה.''' האי דלא כמו אלא הוא כדרך לשון הש"ס הזה בכל דוכתי דאיכא כה"ג. כלומר על כרחך טעמיה דר' יהודה איפשיטא לן מההיא דהמשמשת שראתה נדה דההיא נמי מעיקרא בת טבילה היתה ואפ"ה פוטר בה ר' יהודה א"כ לית טעמיה משום מה מועיל אלא דטעמיה משום שאין מקום לטומאה קלה לחול עליו כלל אצל טומאה חמורה וא"צ טבילה מדינא לר' יהודה וכדאמרן '''עד כדון כשבאת לו טומאה קלה בסוף.''' השתא מסיק לה לעיקר הבעיא וכלומר דאף ע"ג דטעמיה דר' יהודה איפשיטא לן מההיא דהמשמשת מ"מ איכא לספוקי במילתיה דשמא לא קאמר דאין שם לטומאה קלה לחול במקום החמורה אלא דוקא אם בתחלה באת לו הטומאה חמורה וטומאה קלה באת לו בסוף כדינא דרישא דמתני' זב שראה קרי '''אפי' באת לו טומאה חמורה בסוף.''' אס אפי' בכה"ג דנקט בריש הבעיא בעל קרי שראה זוב שבאת לו טומאה חמורה בסוף נימא נמי דאין שם טומאה קלה כלל אצל טומאה חמורה ואע"ג דקדמה והאי מילתיה לא הוי פשיטא ליה לבעל הבעיא מההיא דהמשמשת ואף דהתם נמי טומאה חמורה לבסוף באת לה משום דקס"ד דשאני זב מנדה ומשום דהא עיקר טעמא דתקנת עזרא בטבילה לבעלי קריין בשביל אנשים הויא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו כדאמר לעיל בריש הלכה ד' וא"כ אפשר דבזב שקדמו קרי מודה ר' יהודה דצריך טבילה הואיל דהטומאה חמורה לבסוף הוא דבאת לו וחלה עליו טומאה קלה מעיקרא להצריכו טבילה. ופשיט ליה הש"ס נישמעינה מן הדא המשמשת וכו'. כלומר לא כדקס"ד לחלק בין נדה לזב דהא מיהת תקנת עזרא אף על הנשים היתה והמשמשת צריכה טבילה משום ק"ש ותפלה וברכות וטעמא דכשהן מוכרחות לטבול אף הן ימנעו בעליהן מלהיות מצוין אצליהן ואפ"ה קאמר בה ר' יהודה דפטורה מן הטבילה '''הדא אמרה היא הדא היא הדא.''' היינו המשמשת שראתה נדה והיינו בעל קרי שראה זוב דדין אחד להם דאין שם לטומאה קלה לחול אצל טומאה חמורה ואפי' החמורה היא לבסוף ובין באנשים ובין בנשים א"צ טבילה מדינא לר' יהודה: הדרן עלך מי שמתו </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כט עמוד א<span class="yerum-runnum">56</span></div> משום שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה. עד כדון כשבאת לו טומאה קלה לבסוף. {{ירו"מ-הדגשה|אבל כאן שראה קרי ואחר כך נעשה זב}} באת לו טומאה חמורה לבסוף. {{ירו"מ-ביאור|וחייב לטבול אף שנשאר טמא, שכן לא נתקנה טבילה זו לעניין טהרה, אלא בכדי שלא יהיו מצויים אצל נשותיהן כתרנגולין. מאי כדון?}} נשמענא מן הדא דתנן: המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה, ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} פוטר. הדא אמרה, היא הדא היא הדא. {{ירו"מ-ביאור|זה כמו זה}} {{ירו"מ-ביאור|מכאן שהסיבה שרבי יהודה פוטר זה מפני שהטבילה לא מועילה}} <br><strong>הדרן עלך פרק מי שמתו</strong> ==פרק רביעי: "תפלת השחר" == <!-- לחצן-ליידן --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות/הדפסה עם ליידן (פרק רביעי)|📜 '''כתב יד ליידן עם פני משה''']]}}</div> <div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף כט א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי מאיר ברכות פרק רביעי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ד_א|ירושלמי ברכות, פרק ד, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ד_א"> </span><br><strong>מתני':</strong> תפילת השחר, עד חצות; [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: {{שוליים|ד_א}}עד ד' שעות. תפילת המנחה עד הערב; [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: עד פלג המנחה. {{ירו"מ-ביאור|עד אחד עשר שעות חסר רביע}} תפילת הערב, אין לה קבע. ושל מוספים כל היום.<br><strong>גמ':</strong> כתיב: ([[דברים יא יג|דברים עקב יא יג]]) "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" {{ש}} <span id="דף_כט_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף כט ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כט עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side"></div> <div class="yerum-leiden-text">סליק פירקא</div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> ayp6tkqir8k9j9bt0dhax3n7twy8z8c 106 1755053 3079316 3079124 2026-08-27T02:54:35Z Meirveshulibot 42771 פיילוט: הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן, פני משה והדינים המקוצרים (בוט) 3079316 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: leiden_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת ברכות, פרק רביעי — הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): בכל כפולה — בעמוד הראשון לשון הדף, ביאור באר משה, והדינים העולים מן העמוד בקצרה (הסימן, הכותרת, הפוסקים וההכרעה); בעמוד שממולו נוסח כתב יד ליידן (סקליגר 3) במרכז ופירוש פני משה לצדו. ביאור ודינים שלא נכנסו בעמוד הראשון נמשכים מתחת לליידן. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כט עמוד ב<span class="yerum-runnum">57</span></div> {{ירו"מ-הוסר|וכי}}{{ירו"מ-הדגשה|מכאן}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}יש עבודה בלב, ואיזו? {{שוליים|ד_ב}}זו תפילה. וכן הוא אומר: ([[דניאל ו יז]]) "אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך" {{ירו"מ-ביאור| אלוקיך שאתה עובד אותו תמיד הוא יצילך}} {{ירו"מ-הוסר|וכי}}{{ירו"מ-הדגשה|מכאן}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}יש פולחן בבבל, ואיזו? זו תפילה. {{שוליים|ד_ג}}יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת? פירש בדניאל: ([[דניאל ו יא]]) "וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי {{ירו"מ-הוסר|וגו"}} ומצלא". {{ירו"מ-ביאור|שלוש פעמים ביום הוא כורע על ברכיו להתפלל (ערבית ושחרית ומנחה [רש"י])}} יכול יהא מתפלל לכל רוח שירצה? תלמוד לומר: ([[דניאל ו יא]]) "וכוין פתיחין ליה בעליתה נגד ירושלם". {{ירו"מ-ביאור|חלונות פתוחים לו בעלייתו כנגד ירושלים}} יכול משבאו לגולה {{ירו"מ-הדגשה|התחיל לעשות}} כן? תלמוד לומר: ([[דניאל ו יא]]) "כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא" {{ירו"מ-ביאור|כמו שהיה עושה זמן רב קדם}} יכול יהא מתפלל שלשתן בכל שעה שירצה? כבר פירש דוד: ([[תהילים נה יח]]) ערב ובוקר וצהרים {{ירו"מ-הוסר|וגו"}} אשיחה ואהמה". {{שוליים|ד_ד}}יכול יהא מגביה קולו ומתפלל? {{ירו"מ-הדגשה|כבר}} פירש בחנה: ([[שמואל א א יג]]) "וחנה היא מדברת על לבה". יכול יהא מהרהר בלב? תלמוד לומר: ([[שמואל א א יג]]) "רק שפתיה נעות" הא כיצד? מרחיש בשפתותיו. אמר רבי יוסי בר חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]]: מן הפסוק הזה את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} למד ד' דברים: "וחנה היא מדברת על לבה" מכאן {{שוליים|ד_ה}}שהתפילה צריכה כוונה. "רק שפתיה נעות" מכאן שהוא צריך להרחיש בשפתותיו. "וקולה לא ישמע" מכאן שלא יגביה אדם את קולו ויתפלל. "ויחשבה עלי לשיכורה" מכאן {{שוליים|ד_ו}}שהשיכור אסור להתפלל. {{קיצור|מילתיה ד°חנן בר אבא פליגא|"מילתיה דחנן בר אבא פליגא ד-" לא שייך לכאן, והסופר היה צריך להתחיל: "חנן בר ווא אמר לחבריא..." וטעה, מפני שהעתיק זה מברכות א,ה ("על הירושלמי", עמוד 14) . וכן כתב ב"שערי תורת ארץ ישראל". אף אם המילים "מילתיה דחנן בר אבא פליגא ד-" יתירות כמו שכתבו ב"על הירושלמי" וב"שערי תורת ארץ ישראל", צריך לפרש שהקטע הזה מובא כאן בהקשר לברייתא המספרת על רבי עקיבא (מתוך פירוש אור לישרים) .}} {{ירו"מ-הוסר|מילתיה דחנן בר אבא פליגא }}דחנן בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רב חנן בר אבא|°]] אמר לחבריא: נימר לכון מילתא טבתא דחמית לרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] עביד, {{ירו"מ-ביאור|אומר לכם דבר טוב שראיתי שרב עושה}} ואמריתה קומי דשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}, וקם ונשקי על פומי: {{ירו"מ-הדגשה|כשהיה אומר}} {{שוליים|ד_ז}}"ברוך אתה" {{ירו"מ-הדגשה|היה}} שוחה; בא להזכיר את השם, {{ירו"מ-הדגשה|היה}} זוקף. {{ירו"מ-ביאור|מזה שידע באיזה מילה רב שח או זקף, סימן שרב התפלל בקול.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}ואנא אמרית טעמא: {{ירו"מ-ביאור|למה זוקפים כשמזכיר שם השם}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפניה לפסוקים|תהילים|קמו|ח}} "ה' זוקף כפופים" אמר רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: לא מסתברא {{ירו"מ-הוסר|דלא}} דא {{ירו"מ-הדגשה|שצריך לזקוף בשם}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אמר {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|קרא}} "מפני שמי ניחת הוא" {{ירו"מ-הדגשה|משמע שצריך להיות כפוף בשם}}. אמר רבי אבין[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]]: אלו הוה כתיב "בשמי ניחת הוא" הוה יאות. לית כתיב אלא "מפני שמי ניחת הוא" קודם עד שלא הזכיר את השם כבר ניחת הוא. רבי אבא בר זבדי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבדא|°]] מצלי בקלא. {{ירו"מ-ביאור|היה מתפלל בקול}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] כד הוה מצלי בכנישתא, {{ירו"מ-ביאור|כשהיה מתפלל בבית הכנסת}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#להתפלל בקול או בלחש|הוה מצלי בלחישה.]] וכד הוה מצלי גו בייתיה, הוה {{שוליים|ד_ח}}מצלי בקלא, {{ירו"מ-הוסר|עד}} על מנת דילפון {{ירו"מ-ביאור|שילמדו}} בני בייתיה צלותיה {{ירו"מ-ביאור|תפילתו}} מיניה. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: {{ירו"מ-ביאור|בנו}} {{ירו"מ-הדגשה|באמת}} {{ירו"מ-הוסר|ובני}} בני בייתיה דאבא ילפי צלותא מיניה. ומאיכן למדו ג' תפילות? רבי שמואל בר נחמני[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]] אמר: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#הטעם לשלוש תפילות ביום|כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות.]] [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#תפילות לומר בשחר במנחה ובערב|בשחר צריך לאדם לומר:]] מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שהוצאתני מאפילה לאורה. במנחה צריך אדם לומר: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, {{ירו"מ-הדגשה|ש}}כשם שזכיתני לראות החמה במזרח, כך זכיתי לראות במערב. בערב צריך לומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, {{ירו"מ-הדגשה|ש}}כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה, כך תוציאני מאפילה לאורה. רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: תפילות מאבות למדום. תפילת השחר מאברהם אבינו {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[בראשית יט כז|בראשית וירא יט כז]]) "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'". ואין עמידה אלא תפילה, כמה דתימר: ([[תהילים קו ל]]) "ויעמוד פינחס ויפלל". תפילת המנחה מיצחק אבינו {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[בראשית כד סג|בראשית חיי שרה כד סג]]) "ויצא יצחק לשוח בשדה {{ירו"מ-הדגשה|לפנות ערב}}", ואין שיחה אלא תפילה, כמה דאת אמר: ([[תהילים קב א]]) תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו תפילת הערב מיעקב אבינו {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[בראשית כח יא|בראשית ויצא כח יא]]) "ויפגע במקום וילן שם {{ירו"מ-הדגשה|כי בא השמש}}" ואין פגיעה אלא תפילה, כמה {{ירו"מ-הוסר|דתימר}} דאת אמר: ([[ירמיהו כז יח]]) "יפגעו נא בה' צבאות" ואומר: ([[ירמיהו ז טז]]) "אל תשא בעדם רינה ותפלה ואל תפגע בי". ורבנן אמרי: {{שוליים|ד_ט}}תפילות מתמידין גמרו. תפלת השחר, מתמיד של שחר {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[במדבר כח ד|במדבר פינחס כח ד]]) "את הכבש אחד תעשה בבוקר". תפילת המנחה, מתמיד של בין הערבים {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[במדבר כח ד|במדבר פינחס כח ד]]) "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". תפילת הערב, לא מצאו במה לתלותה, ושנו אותה סתם. הדא היא דתנינן: תפילת הערב אין לה קבע. {{ירו"מ-ביאור|הכוונה שאין כנגד מה לקבוע אותה}} ושל מוספין כל היום. אמר רבי תנחומא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחומא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}}: {{ירו"מ-הדגשה|תפילת ערבית}}, עוד היא {{ירו"מ-הדגשה|כנגד הקרבנות, ש}}קבעו אותה כנגד איכול איברים ופדרים, שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: תפילת השחר עד חצות. רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות. מאי טעמא? דרבי יהודה}}? מדברי תורה למד [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} דתני: [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[שמות טז כא|שמות בשלח טז כא]]) "וחם השמש ונמס", בארבע שעות. אתה אומר <span id="דף_ל_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף ל א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, דף כ"ט. אנחנו מתחילים פרק ד', הלכה א', משנה. אומרת המשנה: '''תפילת השחר עד חצות''', כלומר עד אמצע היום. רבי יהודה אומר עד ארבע שעות. כלומר, מדובר על שעות זמניות כמובן. '''תפילת המנחה עד הערב''', כלומר עד יציאת הכוכבים. רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. כן, אנחנו יודעים שקורבן תמיד שבין הערביים, היו שוחטים אותו בשעה שמונה וחצי ומקריבים אותו בתשע וחצי, כלומר בעצם שעתיים וחצי לפני השקיעה. אז את השעתיים וחצי הם מחלקים לשניים, פלג. חצי מזה מוסיפים ליום. אז אם התחלנו בתשע וחצי, יש לנו עוד שעה ורבע, שעתיים וחצי מחלקים לשעה ורבע לכאן, שעה ורבע לכאן, אז בעצם קיבלנו אחת עשרה שעות פחות רביע, זה הזמן שמותר להתפלל מנחה. אחרי זה, זה כבר זמן של תפילת ערבית. '''תפילת הערב אין לה קבע'''. כן, הגמרא אומרת - יש כל מיני הסברים מה זה אין לה קבע, או שהכוונה שהיא לא חובה, או שהכוונה - אנחנו נראה בירושלמי - שלא מצאו על מה להסמיך את זה. '''ושל מוספים כל היום'''. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף כט עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מתני' תפלת השחר עד חצות.''' שכן תמיד של שחר קרב עד חצות לרבנן ולר' יהודה אינו קרב אלא עד ד' שעות ביום והיינו עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום בזמן שהיום י"ב שעות וכן הלילה ואותן שעות נקראו שעות זמניות וכן זמנה לעולם עד סוף שליש היום לפי ערך הימים כדאמרינן לעיל בפ"ק גבי ק"ש והלכה כר' יהודה '''תפלת המנחה עד הערב.''' שכן תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב ור' יהודה סבר שקרב והולך עד פלג המנחה ופלג המנחה היא שעה ורביע קודם הלילה מפני שזמן מנחה קטנה מתחיל מתשעה שעות ומחצה שהם שתי שעות ומחצה קודם הלילה ופסק הלכה בזה דעביד כמר עביד ודעביד כמר עבידו הרוצה לעשות כדברי חכמים ולהתפלל תפלת המנחה עד הערב יעשה ואם בא לעשות כדברי ר' יהודה שלא להתפלל מנחה אלא עד שעה ורביע קודם הלילה עושה ומשם ואילך יכול להתפלל ערבית ובלבד שלא יעשה פעם כך ופעם כך אלא לעולם יעשה כחד מינייהו שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה ואם עושה כדברי ר' יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך ליזהר ששוב לא יתפלל מנחה באותה שעה '''תפלת הערב אין לה קבע.''' שזמנה כל הלילה והא דנקט בלישניה אין לה קבע ולא קתני זמנה כל הלילה לאשמועינן דתפלת ערבית רשות לפי שהיא כנגד הקרבת איברים ופדרים שקריבין כל הלילה והנך רשות נינהו שכיון שנזרק הדם נרצה הקרבן ואע"פ שנטמאו האברים ופדרים או שאבדו אינו מעכב ומיהו האידנא קבלוה עליהם לתפילת ערבית בחובה '''ושל מוספין כל היום.''' אם אחרה אחר שבע סעות יצא אבל נקרא פושע וכן הלכה '''גמ' כתיב לאהבה וגו'.''' שינה הכתוב מפ' הראשונה ולעבדו ללמד על התפילה '''וכי יש עבודה בלב וכו'.''' ברייתא היא בספרי פ' עקב '''יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת.''' תוספתא פ"ג '''יכול משבאו לגולה.''' התחיל לנהוג כן ולא מקודם '''בכל שעה שירצה.''' דלא למדנו מדניאל אלא שלא יתפלל כל שלשתן רצופות זא"ז וזמן קבוע לכל אחת מנין כבר פי' דוד וכו' '''מרחיש בשפתותיו.''' ומשמיע לאזניו בלחש '''על לבה.''' בכוונת לבה '''מילתיה דחנן בר אבא פליגא.''' האי לאו הכא הוא דאיתמר ולא שייכא אדלעיל ובפ"ק בהלכה ד' איתמר הכי אהא דדריש התם מכל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך שאף בהזכרת השם צריך שיהא ראשו כפוף ועלה קאמר מילתיה דחנן בר בא פליגא וכו' עד כבר ניחת הוא ואיידי דאיירי הכא בדיני דתפלה מייתי לה כמו דאיתמר התם כדרך הש"ס הזה '''מצלי בקלא.''' כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו כדר' יונה '''ובני ביתיה דאבא.''' כלומר כך היה נוהג ג"כ אבא שילמדו בני ביתו התפילה ממנו '''מאיכן למדו.''' דוד ודניאל מהיכן למדו לג' תפלות '''כך תזכינו לראות במערב.''' כן צריך להיות '''עוד היא.''' גם היא יש לך סמך לקבוע כנגד עיכול איברים וכו' ולפיכך זמנה כל הלילה '''מדברי תורה למד ר' יהודה.''' לומר דתמיד של שחר קרב עד ד' שעות כדתני ר' ישמעאל וכו' ודריש בבקר בבקר ולפיכך תפלת השחר שהוא כנגדו ג"כ עד ד' שעות</div> <div class="yerum-leiden-text">תפילת השחר עד חצות· ר' יהודה או' עד ארבע שעות· תפילת המנחה עד הערב· ר' יהודה אמ' עד פלג המנחה· ותפילת הערב אין לה קבע· ושלמוספין כל היום· ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה· אמרו לו תלמידיו מה מקום לתפילה זו· אמ' להן בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי· וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי· רבן גמליאל או' בכל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה· ר' יהושע או' מעין שמונה עשרה ר' עקיבה או' אם שגורה תפילתו בפיו מתפלל שמונה עשרה· ואם לאו מעין שמונה עשרה· ר' ליעזר או' העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים· ר' יהושע או' המהלך במקום הסכנה מתפלל תפילה קצרה מעין שמונה עשרה ואו' הושיעה י'י את עמך את יש' בכל פרשת העיבור יהיו צורכיהם לפניך· בא'י שומע תפילה· היה רוכב על החמור ירד· ואם אינו יכול לירד יחזיר את פניו ואם אינו יכול להחזיר את פניו יכוין את לבו כנגד קדשי הקדשים· היה רוכב בספינה או באסדא יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים· ר' לעזר בן עזריה או' אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר· וחכמ' אומ' בחבר עיר ושלא בחבר עיר· ר' יהודה או' משמו כל מקום שיש בו חבר עיר היחיד פטור מתפילת המוספין· סליק פירקא תפילת השחר עד חצות כול'· כת' לאהבה את י'י אלהיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשיכם· וכי יש עבודה בלב· ואי זו זו תפילה· וכן הוא או' אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך· וכי יש פולחן בבבל· ואי זו זו תפילה· יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת· פירש בדניאל וזימנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי וגו'· יכול יהא מתפלל לכל רוח שירצה· ת'ל וכוין פתיחין ליה בעיליתה נגד ירוש' יכול משבאו לגולה כן· ת'ל כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא· יכול יהא מיתפלל שלשתן בכל שעה שירצה· כבר פירש דוד ערב ובקר וצהרים· יכול יהא מגביה קולו ומתפלל· פירש בחנה וחנה היא מדברת על לבה· יכול יהא מהרהר בלב· ת'ל רק שפתיה נעות· הא כיצד מרחיש בשפתותיו· אמ' ר' יוסי בר חנינא מן הפסוק הזה את למד ארבעה דברים· וחנה היא מדברת על לבה· מיכן שהתפילה צריכה כוונה· רק שפתיה נעות· מיכן שהוא צריך להרחיש בשפתותיו· וקולה לא ישמע· מיכן שלא יהא אדם מגביה את קולו ויתפלל· וחשבה עלי לשכורה· מיכן שהשיכור אסור להתפלל· מילתיה דחנן בר אבא פליגא· דחנן בר ווא אמ' לחבריא נימר לכון מילתא טבתא דחמי' עביד ואמריתה קומי שמואל וקם ונשק על פומיה· ברוך אתה שוחח· בא להזכיר את השם זוקף· שמואל אמ' ונא אמרית טעמ' י'י זוקף כפופים· אמ' ר' אמי לא מסתברא דלא אמ' לא מפני שמי נחת הוא· אמ' ר' אבין אילו הוה כת' בשמי ניחת הוא· הוה יאות· לית כת' אלא מפני שמי ניחת הוא· קודם עד שלא הזכיר את השם כבר נחת הוא· ר' אבא בר זכרא מצלי בקלא· ר' יונה כד הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בלחישה· כד הוה מצלי בביתא הוה מצלי בקלא· עד דיילפון בני בייתה צלותיה מיניה· מאיכן למדו שלש תפילות· ר' שמואל בר נחמני אמ' כנגד שלשה פעמים שהיום מישתנה על הבריות· בשחר צריך אדם לומ' מודה אני לפניך י'י אלהיי ואלהי אבותיי שהוצאתני מאפילה לאורה· במנחה צריך אדם לומ' מודה אני לפניך י'י אלהיי ואלהי אבותיי כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתני לראות במערב· בערב צריך לומ' יהי רצון מלפניך י'י אלהיי ואלהי אבותיי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה· כך תוציאיני מאפילה לאורה· ר' יהושע בן לוי אמ' תפילות מאבות למדום· תפילת השחר מאברהם אבינו· וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני י'י· ואין עמידה אלא תפילה· כמה דתימר ויעמד פינחס ויפלל· תפילת המנחה מיצחק אבינו· ויצא יצחק לשוח בשדה· ואין שיחה אלא תפילה כמ' דתימ' תפילה לעני כי יעטוף ולפני יי' ישפוך שיחו · תפילת הערב מיעקב אבינו ויפגע במקום וילן שם · ואין פגיעה אלא תפילה כמ' דתימ' יפגעו נא ביי' צבאות · ואמ' אל תשא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי · ורבנן אמרו תפילות מתמידין גמרו · תפילת השחר מתמיד שלשחר · את הכבש אחד תעשה בבקר תפילת המנחה מתמיד שלבין הערבים · תפילת הערב לא מצאו חכמ' לתלותה ושנו אותה סתם · הדא היא דתנינן תפילת הערב אין לה קבע ושלמוספין כל היום · אמ' ר' תנחומא עוד היא קבעו אותה כנגד איכול איברים ופדרים שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה מדברי תורה ולא מדברי ר' יהודה · דתני ר' ישמעאל וחם השמש ונמס בארבע שעות · אתה</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אומרת הגמרא: '''"לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם"''' - וכי עבודה בלב? העבודה שבלב זה הקורבנות. זה אומר: זו תפילה. וכן הוא אומר: '''"אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך"''', כלומר האלוקים שאתה עובד אותו באופן קבוע, הוא יציל אותך. כן, וכי פולחן בבבל? זה אומר: זו תפילה. יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת? כבר פירש בדניאל: '''"וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי"''', כלומר שלוש פעמים ביום הוא כורע על ברכיו. יכול יהא מתפלל לכל רוח שירצה? תלמוד לומר: '''"וכוין פתיחין ליה בעליתה נגד ירושלם"''' - יש לו חלונות פתוחים לכיוון ירושלים כדי שיוכל להתפלל. יכול משבאו לגולה כן? כלומר רק שם הוא התחיל להתפלל. תלמוד לומר: '''"כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא"''', כמו שהוא היה עושה מן קדמת דנא, מזמן. יכול יהא מתפלל שלשתן בכל שעה שירצה? כבר פירש דוד: '''"ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה"'''. יכול יהא מגביה קולו ומתפלל? פירש בחנה: '''"וחנה היא מדברת על לבה"'''. יכול יהא מהרהר בלב, כלומר בכלל לא לבטא בשפתיים? תלמוד לומר: '''"רק שפתיה נעות"'''. הא כיצד? '''"מרחיש בשפתותיו"''', כלומר הוא צריך להניע את השפתיים, אבל לא להשמיע קול. אמר רבי יוסי בר חנינא: מן הפסוק הזה את למד ד' דברים. '''"וחנה היא מדברת על לבה"''' - מכאן שהתפילה צריכה כוונה. '''"רק שפתיה נעות"''' - מכאן שהוא צריך להרחיש בשפתותיו. '''"וקולה לא ישמע"''' - מכאן שלא יגביה אדם את קולו ויתפלל. '''"ויחשבה עלי לשיכורה"''' - מכאן שהשיכור אסור להתפלל. אומרת הגמרא: המעשה של חנן בר אבא מלמד שאין חובה להתפלל בלחש, כלומר בלי שישמעו. מה הראיה? חנן בר אבא אמר לחבריא: '''"נימר לכון מילתא טבתא דחמית לרברב עביד"''', אני אומר לכם משהו יפה שראיתי שרב עשה. אמרתי את זה לפני שמואל, וקם ונשקני על פי. כשהיה רב אומר '''"ברוך אתה"''' - היה שוחה, וכשבא להזכיר את השם - זוקף. עכשיו, אם רב אמר בלחש בלי להוציא קול, אז איך הוא ידע? אלא כנראה שרב התפלל בקול. אמר שמואל: ואני אסביר למה באמת הוא היה שוחה כשהיה אומר ברוך אתה, והיה זוקף כשהיה מזכיר את שם השם. למה? דכתיב '''"ה' זוקף כפופים"'''. אמר רבי אמי: '''"לא מסתברא דא"''', כלומר לא הגיוני, בדיוק הפוך צריך להיות, שהרי כתוב '''"מפני שמי ניחת הוא"''', משמע שצריך לכפוף בשם, לא לזקוף. אמר רבי אבין: אילו היה כתוב '''"בשמי ניחת הוא"''' - היית צודק, כי בשם צריך לכפוף, אבל '''"לית כתיב אלא מפני שמי ניחת הוא"''', כלומר לפני שמזכירים את השם אז כורעים, אבל בשם זוקפים. רבי אבא בר זבדי מצלי בקלא, היה מתפלל בקול. רבי יונה כד הוה מצלי בכנישתא, כשם היה מתפלל בבית כנסת, הוה מצלי בלחישה. וכד הוה מצלי גו ביתיה, הוה מצלי בקלא - הוא כן רצה שהבנים שלו ילמדו להתפלל, אז לכן בבית היה מתפלל בקול. אמר רבי מנא: באמת בני ביתיה דאבא ילפי צלותא מיניה, באמת כל הבנים למדו מאבא שלהם איך להתפלל. שואלת הגמרא: מאיכן למדו ג' תפילות? רבי שמואל בר נחמני אמר: כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות. בשחר, בבוקר, וחכמים תיקנו כנגד כל אחד מהזמנים האלה ברכה מיוחדת. בשחר צריך לאדם לומר: "מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שהוצאתני מאפילה לאורה". במנחה צריך אדם לומר: "מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, כשם שזכיתני לראות החמה במזרח, כך זכיתי לראות במערב". בערב צריך לומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה, כך תוציאני מאפילה לאורה". רבי יהושוע בן לוי אמר: תפילות מאבות למדום. תפילת השחר מאברהם אבינו, דכתיב: '''"וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'"'''. ואין עמידה אלא תפילה, כמה דתימר: '''"ויעמוד פינחס ויפלל"'''. תפילת המנחה מיצחק אבינו, דכתיב: '''"ויצא יצחק לשוח בשדה"'''. ואין שיחה אלא תפילה, כמה דאת אמר: '''"תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו"'''. תפילת הערב מיעקב אבינו, דכתיב: '''"ויפגע במקום וילן שם"'''. ואין פגיעה אלא תפילה, כמה דאת אמר: '''"יפגעו נא בה' צבאות"''', ואומר: '''"אל תשא בעדם רינה ותפלה ואל תפגע בי"'''. כן, רואים מכאן שבעצם "לפגוע" פירושו להתפלל. ורבנן אמרי: תפילות מתמידין גמרו, כלומר למדו מקורבנות תמידים. תפילת השחר מתמיד של שחר, דכתיב: '''"את הכבש אחד תעשה בבוקר"'''. תפילת המנחה מתמיד של בין הערבים, דכתיב: '''"ואת הכבש השני תעשה בין הערבים"'''. תפילת הערב לא מצאו במה לתלותה, ושנו אותה סתם, כלומר בלי מקור. הדא היא דתנינן: '''תפילת הערב אין לה קבע''', כלומר אין כנגד מה לקבוע אותה - זה הכוונה "אין לה קבע". '''ושל מוספין כל היום'''. אמר רבי תנחומא: תפילת ערבית עוד היא כנגד הקורבנות, כלומר זה לא שכמו שאמרת שאין לה במה לקבוע אותה - היא עצמה כנגד הקורבנות, שקבעו אותה כנגד איכול איברים ופדרים, שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה. כן, אנחנו יודעים שאסור לשחוט בלילה, אבל קורבנות ששחטו ביום - אז את האיברים ופדרים שלהם מקטירים כל הלילה. תנן: תפילת השחר עד חצות, ורבי יהודה אומר רק עד ארבע שעות. אומרת הגמרא: מאי טעמא דרבי יהודה? למה רבי יהודה אומר רק עד ארבע שעות? עונה הגמרא: מדברי תורה למד רבי יהודה, דתני רבי ישמעאל: כתיב '''"וחם השמש ונמס"''' - גם לגבי המן כתוב שהמן, כשחם השמש הוא נמס. אז זה בארבע שעות. נעצור כאן כדי שלא נאריך יותר מדי. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כט עמוד ב''' {{שוליים|ד_ב}} '''יש להתפלל כנגד המקדש בכיוון ירושלים, שהתפילה היא הפולחן שבלב.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן צד סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שהתפילה היא פולחן, ולכן יש לכוון בה כנגד המקדש כדברי הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ד_ג}} '''חייב להתפלל שלוש תפילות ביום ולכוון לירושלים בתפילתו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קא סעיף ב , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כדניאל שהתפלל שלוש פעמים ביום וכוון בתפילתו כנגד ירושלים, וכך הובא ברמב"ם ובשו"ע להלכה. {{שוליים|ד_ד}} '''יש להתפלל בלחש, מניע שפתיו ואינו משמיע קולו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קא סעיף ב , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' הלכה כברייתא הנלמדת מחנה: "רק שפתיה נעות" - צריך להניע שפתיים ולא להשמיע קול, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן קא סעיף ב. {{שוליים|ד_ה}} '''התפילה חייבת כוונת הלב ואמירה בהרחשת שפתיים בלא הגבהת קול.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה טו , שו"ע או"ח סימן צח סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי הלומד ממעשה חנה שהתפילה צריכה כוונה, שיש להרחיש בשפתיים ושלא להגביה קול בתפילה, וכן פסקו רמב"ם ושו"ע או"ח סימן צח סעיף א. {{שוליים|ד_ו}} '''שיכור אסור להתפלל, וצריך שיסיר שכרותו קודם התפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה יז , שו"ע או"ח סימן צט סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כרב שהיה מסלק שכרותו קודם התפילה, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ד_ז}} '''באילו מקומות בברכות יש לכרוע ובאילו לזקוף.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה י , שו"ע או"ח סימן קיג סעיף ז , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק שכורעין ב"ברוך" וזוקפין קודם הזכרת השם, כדעת שמואל ורב, שכן פסקו הרמב"ם והשו"ע: שוחה ב"ברוך" וזוקף בעת אמירת השם. {{שוליים|ד_ט}} '''תפילות שחר ומנחה נתקנו כנגד תמידי השחר והערביים, ותפילת ערבית נתקנה סתם ואינה קבועה כנגד קרבן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק א, הלכה ה , רמב"ם, הלכות תפילה, פרק א, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן צח סעיף ד , סמ"ג עשין יט <קטע סוף=כט ב/> ==דף ל עמוד א== <קטע התחלה=ל א/>. ''הכרעה:'' נפסק שתפילות היום נתקנו כנגד התמידים, ותפילת ערבית אין לה קבע כנגד קרבן קבוע, כדברי הירושלמי, וכן פסקו רמב"ם (הל' תפילה א,ה-ו) ושו"ע (או"ח צח,ד). </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ל עמוד א<span class="yerum-runnum">58</span></div> בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות? כשהוא אומר: ([[בראשית יח א|בראשית וירא יח א]]) "כחום היום", הרי שש {{ירו"מ-הוסר|שעות }}אמור; הא מה אני מקיים "וחם השמש ונמס"? בד' שעות. ואת דריש {{ירו"מ-הדגשה|גזרה שווה. במן נאמר}}: ([[שמות טז כא|שמות בשלח טז כא]]) "{{ירו"מ-הדגשה|וילקטו אותו}} בבוקר {{ירו"מ-הדגשה|בבוקר" ובקרבן תמיד של שחר נאמר}}: ([[במדבר כח ד|במדבר פינחס כח ד]]) "{{ירו"מ-הדגשה|את הכבש אחד תעשה}} בבוקר" מה בבוקר שנאמר להלן {{ירו"מ-הדגשה|במן}} בארבע שעות, אף בבוקר שנאמר כאן {{ירו"מ-הדגשה|בתמיד של שחר}} בד' שעות. {{ירו"מ-הדגשה|והמן מנין שבארבע שעות ולא בשש? דכתיב: וחם השמש}} בארבע שעין שמשא {{ירו"מ-ביאור|בשמש}} חמין, וטולא {{ירו"מ-ביאור|בצל}} קריר, בשית שעין שמשא חמין וטולא חמין. אמר רבי תנחומא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחומא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}}: ([[בראשית יח א|בראשית וירא יח א]]) "{{ירו"מ-הדגשה|והוא יושב פתח האהל כחום היום}}" מהו כחום היום? בשעה שאין צל לכל ברייה. רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} מצלי בתלת שעין. רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]] מצלי בתלת שעין. רבי ברכיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ברכיה|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} חמוניה קרי קרית שמע ומצלי בתר תלת שעין. והא תנינן: {{ירו"מ-הדגשה|עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות}}. {{שוליים|ד_י}}הקורא מיכן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה! נימר, כבר קיבל מלכות שמים בעונתה. אי {{ירו"מ-הדגשה|נמי}} מעדות למד [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה {{ירו"מ-הדגשה|שקרבן תמיד קרב עד שעה רביעית}}. ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מעשה שהקריבו את התמיד בארבע שעות|בימי מלכות יון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב,]] והיו מעלין להן שני {{ירו"מ-הדגשה|טלאים. פעם אחת שילשלו להן שתי קופות של זהב, והעלו להן שני}} גדיים. {{ירו"מ-ביאור|וגדי פסול לתמיד שנאמר את הכבש האחד תעשה בבקר, כבש ולא גדי}} {{ירו"מ-הדגשה|והתעכבו לחפש עד שעה רביעית}}, באותה שעה האיר הקדוש ברוך הוא עיניהם, ומצאו שני טליים מבוקרים {{ירו"מ-ביאור|שנבדקו ונמצאו כשרים}} בלישכת הטלאים. על אותה שעה העיד [[ביאור:עץ מסורת#רבי יודה בר בבא|°]]<nowiki/>רבי יודה בר בבא, על תמיד של שחר {{שוליים|ד_יא}}שקרב בארבע שעות. אמר רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]]: אף בימי מלכות רשעה הזאת, {{ירו"מ-ביאור|רומי}} היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להם שני כבשים. ובסוף שלשלו להן ב' קופות של זהב, והעלו להם שני חזירים. לא הספיקו להגיע לחצי חומה, עד שנעץ החזיר בחומה ונזדעזעה החומה, וקפץ מ' פרסה מארץ ישראל. באותה שעה גרמו העונות, ובטל התמיד, וחרב הבית. מאי טעמא? דרבנן {{ירו"מ-הדגשה|שאמרו עד שעה שישית? דכתיב}} "שנים ליום", חלוק את היום. {{ירו"מ-ביאור|שהוא שתים עשרה שעות עד שעה שישית לתמיד של שחר, מכאן ואילך לתמיד של בן הערבים}} טעמא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}? "שנים ליום" {{ירו"מ-הדגשה|הכוונה שנים}} חובה ליום; "שנים ליום" שני פרקליטין ליום; "שנים ליום" שתהא שחיטתן לשם היום; "שנים ליום" שתהא שחיטתן כנגד היום. הדא היא דתנינן תמן: {{שוליים|ד_יב}}תמיד של שחר היה נשחט על קרן מערבית צפונית, על טבעת שניה כנגד היום. ושל בין הערבים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית, על טבעת שניה כנגד היום. {{ירו"מ-ביאור|שהיו עשרים וארבע טבעות מסודרים בשש שורות של ארבע כל אחד ממערב למזרח, שבהם היו מחזיקים את הבהמה לשחיטה}} והוא {{ירו"מ-הדגשה|היה סימן}} שיהא יודע איזה מהן נשחט שחרית, ואיזה מהן נשחט ערבית. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: תפלת המנחה ותפילת המוספין, {{שוליים|ד_יג}}תפלת המנחה קודמת. הוון בעון מימר, כשאין ביום כדי להתפלל שניהם, אבל אם יש ביום כדי להתפלל שניהם, תפלת מוסף קודמת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זירא|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אפילו יש ביום כדי להתפלל שניהם, תפלת המנחה קודמת, {{ירו"מ-הדגשה|דתדיר ושאינו תדיר תדיר קדם. וכן אמר}} רבי נתן בר טוביה[[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן בר טוביה|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אפילו יש ביום כדי להתפלל שניהם, תפילת המנחה קודמת.<br><br> <span id="דף_ל_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף ל ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף ל'. נתחיל שני שורות לפני כן: למד רבנן תפילת השחר עד חצות. רבי יהודה אומר עד ארבע שעות. שואלת הגמרא מה טעמא דרבי יהודה? כלומר, למה רבי יהודה אומר ארבע שעות? הרי לכאורה עד חצות זה עדיין בוקר. עונה הגמרא מדברי תורה למד רבי יהודה, דתני רבי ישמעאל: כתיב "וחמה שמש ונמס". כן, יש ברייתא בשם רבי ישמעאל שהוא למד מהפסוק לגבי המן. עכשיו הברייתא אומרת שזה היה בשעה רביעית. אומרת הגמרא: '''אתה אומר בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות?''' כלומר, אולי זה שש שעות, מנין לך שזה ארבע שעות? '''כשהוא אומר כחום היום, הרי שש אמור''', כלומר "חום היום" זה שש שעות, "וחם השמש" זה ארבע שעות. הגמרא תסביר לנו יותר מאוחר למה. '''הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס''' - זה בארבע שעות. '''ואת דריש''' - גזירה שווה. במה נאמר "והלקטו אותו בבוקר בבוקר", ואמרנו שזה היה עד ארבע שעות, וקורבן תמיד של שחר נאמר בו "את הכבש האחד" - "בבוקר". '''מה בבוקר שנאמר להלן בארבע שעות, אף בבוקר שנאמר כאן בארבע שעות'''. אז זה גזירה שווה, והרי תפילת שחרית היא כנגד קורבן תמיד של שחר, ממילא זה יהיה רק עד ארבע שעות. שואלת הגמרא: והמן מנין שבארבע שעות ולא בשש שעות? אמר, דכתיב "וחם השמש ונמס". "וחם השמש" זה בארבע שעין. למה? כי '''בארבע שעין שמשא חמין וטולא קריר'''. אני אומר "חם השמש" סימן שרק השמש חמה אבל הצל קריר. אז זה בארבע שעות, כי '''בשית שעין שמשא חמין וטולא חמין''' - בשש שעות לא רק השמש חמה אלא גם הצל חם, כלומר אין מקום שהוא לא חם. אמר רבי תנחומא: כתיב "והוא יושב פתח האוהל כחום היום". כתוב על אברהם אחרי ברית מילה, ביום השלישי. '''מהו כחום היום? בשעה שאין צל לכל בריה''', כלומר באמצע היום שאין שום צל. '''רבי יסא מצלי בתלת שעין''', כלומר רבי יסא התפלל בשעה השלישית. '''רבי חייא בר ווא מצלי בתלת שעין''' - גם כן הוא התפלל בשעה השלישית. '''רבי ברכיה חמוניה קרי קרית שמע ומצלי בתר תלת שעין''', כלומר הוא התפלל יותר מאוחר. '''והא תנינן''' - עד שלוש שעות, שכן דרך מלכים לעמוד בשלוש שעות. '''הקורא מיכן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה'''. הרי כשהם מתפללים תפילת שחרית גם קוראים קריאת שמע, וקריאת שמע הרי מותר רק עד שלוש שעות כמו שאמרנו. אז איך הוא עשה את זה? מתי הוא קרא קריאת שמע? עונה הגמרא: '''נימר, כבר קיבל מלכות שמים בעונתה'''. כלומר באמת הוא קם מוקדם, אמר שמע ישראל, אבל תפילה התפלל יותר מאוחר, חזר עוד פעם וקרא קריאת שמע אולי כדי לשמור סדר תפילה, אבל בעצם הוא כבר יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתה. '''אי מעדות למד רבי יודה''' - הסבר אחר: הוא למד מעדות. כלומר, אנחנו אמרנו מקודם שרבי יהודה למד מהפסוקים; הסבר אחר הוא שמעדות למד רבי יהודה. במסכת עדויות כתוב שם עדות, אבל משם הוא למד שקורבן תמיד קרב עד שעה רביעית. '''אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: בימי מלכות יון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני גדיים'''. פעם אחת שלשלו להם שתי קופות של זהב והעלו להם שני גדיים. עכשיו זה בקורבן תמיד כתוב "את הכבש האחד", כלומר צריכים להיות כבשים. הם העלו גדי, וגדי פסול לתמיד. אז בעצם לא יכלו להקריב, והם התעכבו לחפש עד שעה רביעית - זו מסורת. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ל עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''בארבע שעין שמשא חמין וכו'.''' כלומר דהיינו טעמא דדריש וחם השמש על ארבע שעות שאז השמש הוא בלבדו חם ובמקום הצל קר הוא '''בשית שעין וכו'.''' ומפני ששתיהן חמין הן כלומר שאין הצל ניכר דרשו כחום היום על שש שעות וכדר' תנחומא דאמר מהו כחום היום בשעה שאין צל לכל בריה לפי שהצל הוא תחתיו '''מצלי בתלת שעין.''' לפי שזמן קריאת שמע הוא וכדי לסמוך גאולה לתפלה '''חמוניה.''' ראוהו שהיה קורא וכו' '''והא תנינן וכו'.''' דאין לו שכר קריאת שמע אחר ג' שעות אלא כקורא בתורה ומ"ט עביד הכי '''נימר.''' שכך היה נוהג כבר קיבל מלכות שמים בעונתה וקורא קריאת שמע בלא ברכותיה והיה ממתין להתפלל עם הציבור וקרא ק"ש עם הברכות ולסמוך גאולה לתפלה '''אי מעדות למד.''' ואי בעית אימא דמעדות למד ר' יודה לומר עד ד' שעות כמו ששנינו בפ"ו דעדיות העיד ר"י בן בבא על תמיד של שחר וכו' כדמפרש לקמן דעל אותו מעשה נשנית עדות זו '''והיו מעלין להם שני גדיים.''' והם לא היו רוצין לשנות למה שהיו נוהגין להקריב טלאים לתמידין '''וקפץ.''' החזיר ארבעים פרסה מא"י '''חלוק את היום.''' ויום הוא י"ב שעות והחלק הראשון לתמיד של שחר '''טעמא דר' יודה.''' דלא דריש הכי משום דמיבעי ליה לדרשא אחרינא כדדריש בספרי שנים ליום וכו' כנגד היום. נגד השמש '''הדא הוא דתנינן תמן.''' בריש פ"ד דתמיד '''על קרן מערבית צפונית.''' שבבקר השמש במזרח וזורחת למערב ושם הוא כנגד השמש ובערבית השמש במערב ומאירה למזרח והיה נשחט על קרן צפונית מזרחית '''והוא שיהא יודע וכו'.''' כלומר טעמא דהך מילתא הוא כדי שיהא ניכר וידוע איזה מהן כשחט בשחרית וכו' לפי שלפעמים הוו שוהין אחר זריקת הדס ולא הקריבו אברי תמיד. של שחר עד שנשחט של בין הערבים ושלא יתערבו והיה להם מקום שחיטתן לסימן '''תפלת המנחה ותפלת המוסף.''' לא התפלל של מוסף עד שהגיע זמן תפלת המנחה תפלת המנחה קודמת '''הוון.''' בני הישיבה בעון מימר דוקא כשאין שהות ביום כדי להתפלל שניהן שעד שיתפלל מוסף יעבור זמן המנחה אבל אם יש שהות ביום תפלת מוסף שקדמה היא קודמת למנחה וקאמר ר' זעירא דלא היא דכך קיבל בשם ר' יוחנן דלעולם תפלת מנחה קודמת וכן אמר ר' נתן בשם ר' יוחנן</div> <div class="yerum-leiden-text">בארבע שעות או אינו לא בשש שעות · כשהוא או' וחם השמש ונמס [מחוק בקו] הרי שש אמור · הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס בד' שעות · ואת דריש בבוקר בבוקר · מה בבוקר של להלן בד' שעות · אף בבוקר שלכאן בד' שעות · בארבע שעין שמשא חמין וטולא קריר · בשית שעין שמשא חמין וטולא חמין · אמ' ר' תנחומא מהו כחום היום · בשעה שאין צל לכל ברייה · ר' יסא מצלי בתלת שעין · ר' חייא בר ווא מצלי בתלת שעין · ר' ברכיה חמונה קרי קרית שמע ומצלי בתר תלת שעין · והא תנינן הקורא מיכן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה · אימר כבר קיבל מלכות שמים בעונתה · אי מעדות למד ר' יודה דמר ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי בימי מלכות יוון היו משלשלין להן שתי קופות שלזהב והיו מעלין להן שני טליים · פעם אחת שילשלו להן שתי קופות שלזהב והיו מעלין להן שני גדיים · באותה שעה האיר הקבה' עיניהם ומצאו שני טליים בלישכת הטלאים · על אותה שעה העיד ר' יודה בר אבא על תמיד שלשחר שקרב בארבע שעות · אמ' ר' לוי אף בימי מלכות רשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות שלזהב והיו מעלין להן שני כבשים · ובסוף שילשלו להם שתי קופות שלזהב והעלו להן שני חזירין · לא הספיקו להגיע לחצי חומה עד שנעץ החזיר בחומה ונזדעזעה החומה וקפץ ארבעים פרסה מארץ יש' · באותה שעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית · מה טעמון דרבנן שנים ליום · חלוק את היום · טעמ' דר' יודה שנים ליום · חובה ליום · שנים ליום · מיני פרקליטין ליום · שנים ליום שתהא שחיטתן לשם היום · שנים ליום שתהא שחיטתן כנגד היום · הדא היא דתנינן תמן שלשחר היה נשחט על קרן מערבית צפונית על טבעת שנייה כנגד היום · ושלבין הערביים היה נשחט על קרן [מחוק: צפונית מזרחית] על טבעת שנייה כנגד היום · והוא שיהא יודע אי זה מיהן שחט בשחרית · ואי זה מהן שחט בערבית · ר' חייא בשם ר' יוחנן תפילת המנחה ותפילת המוספת · תפילת המנחה קודמת · הוון בעיין מימר בשאין ביום כדי להתפלל שתיהן תפילת מוסף קודמת · ר' זעירא בשם ר' יוחנן ואפי' יש ביום כדי להתפלל שתיהן תפילת המנחה קודמת · ר' נתן בר טובי בשם ר' יוחנן אפי' יש ביום כדי להתפלל שתיהן תפילת המנחה קודמת</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''באותה שעה האיר הקדוש ברוך הוא עיניהם, ומצאו שני טליים מבוקרים בלישכת הטלאים. על אותה שעה העיד רבי יודה בר בבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות'''. זה מה שהופיע במסכת עדויות - שהעיד רבי יהודה בר בבא שתמיד של שחר קרב בארבע שעות, ועל סמך זה רבי יהודה סובר שתמיד שחר קרב בארבע שעות. '''אמר רבי לוי: אף בימי מלכות רשעה הזאת''' - כלומר בימי הרומאים - '''היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להם שני כבשים. ובסוף שלשלו להן ב' קופות של זהב, והעלו להם שני חזירים. לא הספיקו להגיע לחצי חומה, עד שנעץ החזיר בחומה ונזדעזעה החומה, וקפץ מ' פרסה מארץ ישראל. באותה שעה גרמו העונות, ובטל התמיד, וחרב הבית'''. שואלת הגמרא: '''מאי טעמא דרבנן''' - כלומר אמרו שעד שעה שישית מותר, '''"שנים ליום" - חלוק את היום''', עד שעה שישית תמיד של שחר, מכאן ואילך תמיד של בין הערביים. ורבי יהודה אמר: לא, מה שכתוב "שנים ליום" הכוונה '''"שנים ליום" חובה ליום'''. עוד הסבר: '''"שנים ליום" שני פרקליטין ליום'''. עוד הסבר: '''"שנים ליום" שתהא שחיטתן לשם היום'''. עוד הסבר: '''"שנים ליום" שתהא שחיטתן כנגד היום'''. מה הכוונה? '''הדא היא דתנינן תמן''', גם כתוב שם במסכת יומא: '''תמיד של שחר היה נשחט על קרן מערבית צפונית, על טבעת שניה כנגד היום'''. יש שם שלוש שורות של ארבע טבעות בכל שורה. את קורבן תמיד של שחר שחטו על טבעת שנייה בקרן צפון-מערבית, '''ושל בין הערבים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית, על טבעת שניה כנגד היום'''. זה תמיד בבוקר, שהשמש זורחת במזרח אז הקרניים בעצם יפגעו במקום שבו שוחטים, וההיפך בשקיעה - שחטו בכיוון המזרחי, ששם בעצם הקרניים שהגיעו מכיוון מערב יפגעו, אז זה כנגד היום. '''והוא שיהא יודע איזה מהן נשחט שחרית, ואיזה מהן נשחט ערבית''' - זה הסימן, שחטו את זה בבוקר ואת זה בין הערביים. '''רבי חייא בשם רבי יוחנן: תפלת המנחה ותפילת המוספין, תפלת המנחה קודמת'''. אעון בהון - כלומר אתם לומדים, זה דווקא כשאין ביום כדי להתפלל את שניהם, הוא צריך להחליט אחד מהם. '''אבל אם יש ביום כדי להתפלל שניהם, תפלת מוסף קודמת'''. '''רבי זירא בשם רבי יוחנן: אפילו יש ביום כדי להתפלל שניהם, תפלת המנחה קודמת'''. למה? כיוון שזה תדיר ושלא תדיר, תדיר קודם - הרי תפילת מנחה זה תדיר. וכן '''רבי נתן בר טוביה בשם רבי יוחנן: אפילו יש ביום כדי להתפלל שניהם, תפילת המנחה קודמת'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ל עמוד א''' {{שוליים|ד_י}} '''עד איזו שעה זמן קריאת שמע של שחרית.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה יג , שו"ע או"ח סימן נח סעיף א , שו"ע או"ח סימן נח סעיף ו , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יהודה שהזמן נמשך עד שעה רביעית, למד ממאורע קרבן התמיד שקרב עד שעה רביעית, ואם קרא מכאן ואילך לא הפסיד אלא כקורא בתורה.. {{שוליים|ד_יא}} '''קרבן התמיד קרב פעם אחת ביום, בבוקר, ואם נתעכב - קרב עד ארבע שעות ביום.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק א, הלכה ב , סמ"ג עשין קצ. ''הכרעה:'' נפסק כרבנן שבסוגיה, וכן פסק הרמב"ם שזמן שחיטת התמיד עד ארבע שעות ביום כנגד המעשה שהיה בימי מלכות רשעה שבו הקרבן קרב בשעה זו. {{שוליים|ד_יב}} '''תמיד של שחר נשחט על קרן מערבית-צפונית ותמיד של בין הערביים נשחט על קרן צפונית-מזרחית, שניהם על הטבעת השנייה כנגד היום.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק א, הלכה יא , סמ"ג עשין קצ. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא זו בירושלמי; הרמב"ם פסק כן להלכה בהלכות תמידין ומוספין פרק א הלכה יא. {{שוליים|ד_יג}} '''מי שהתפלל בסדר הפוך צריך להקדים בכל מקרה תפילת מנחה למוסף.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ג, הלכה יא , שו"ע או"ח סימן רפו סעיף ד , סמ"ג עשין יט <קטע סוף=ל א/> ==דף ל עמוד ב== <קטע התחלה=ל ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן שמנחה קודמת בכל מקרה מדין תדיר קודם לשאינו תדיר, כפסק הרמב"ם והשו"ע. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ל עמוד ב<span class="yerum-runnum">59</span></div> והתני: הקדים תפלת המנחה לתפלת המוספים, יצא. {{ירו"מ-הדגשה|דווקא}} לשעבר, הא בתחילה לא בדא! פתר לה בשלא הגיע זמן {{ירו"מ-הוסר|התפילה}}{{ירו"מ-הדגשה|תפילת}} {{ירו"מ-הדגשה|מנחה קטנה, שהיא עיקר}} כהדא דרבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] מפקד לתלמידיו: אין הוה לכון אריסטון, {{ירו"מ-ביאור|סעודה גדולה}} ומטא יומא לשית שעין {{ירו"מ-הדגשה|שהוא זמן מנחה גדולה}}, עד דלא תסקון לאריסטון, תיהוין מצלון דמנחתא עד דלא תסקון. {{ירו"מ-ביאור|משמע דווקא אם היה להם סעודה גדולה התפללו מנחה גדולה, אבל עיקר זמנה הוא מנחה קטנה}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן: תפילת המנחה עד הערב. רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה}}. וכמה הוא פלג המנחה? אחת עשרה שעין חסר רביע. תמן תנינן: {{שוליים|ד_יד}}תמיד נשחט בשמנה ומחצה, וקרב בתשע ומחצה. ערב{{ירו"מ-הדגשה|י}} פסחים, נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמנה ומחצה, בין בחול בין בשבת. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בעי: הכא את עביד {{ירו"מ-הדגשה|זמן}} מנחה {{ירו"מ-הדגשה|קטנה בתשע ומחצה}}, שתי שעות ומחצה {{ירו"מ-הדגשה|לפני השקיעה}}, והכא את עביד מנחה שלש שעות ומחצה? {{ירו"מ-ביאור|שהרי תמיד של בין הערבים קרב בשמונה ומחצה, שלוש שעות ומחצה קדם השקיעה}} אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: לא הוקשה תפלת המנחה לתמיד של בין הערבים, אלא לקטרת. מה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[תהילים קמא ב]]) "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב" צא שעה אחת לעיסוקו, ואת עביד מנחה שתי שעות ומחצה. רבי יוסי בן חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] היה מתפלל עם דמדומי חמה, כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום. אמר רבי יוסי בן חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|ויהא}} יהא חלקי עם המתפללים עם דמדומי חמה. מה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[תהילים לב ו]]) "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" מהו לעת מצוא? לעת {{ירו"מ-הדגשה|זמן}} מצויין של יום. {{ירו"מ-ביאור|שהשמש יוצאת או נכנסת}} אחוי דאימיה דרב אדא[[ביאור:עץ מסורת#יוחאי|°]]{{ירו"מ-הוסר|ד}} הוה מצייר {{ירו"מ-ביאור| שומר}} גולתיה {{ירו"מ-ביאור| גלימה}} דרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] בצומא רבא {{ירו"מ-ביאור|יום כיפור}}. אמר לו: כד תיחמי שמשא בריש דיקלי, תיהב ליה גולתי דנצלי דמנחתא. ושמשא בריש דיקלי תמן, {{ירו"מ-הוסר|איממא}} יממא הוא {{ירו"מ-הדגשה|ולא דמדומי חמה}}.{{ירו"מ-הוסר|הכא}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[ישעיהו מד כז]]) "האומר לצולה חרבי" זו בבל שהיא זוטו של עולם. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: למה נקרא שמה צולה? ששם צללו מיתי דור המבול, {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} ([[ירמיהו נא מט]]) "גם בבל לנפל חללי ישראל, גם לבבל נפלו חללי כל הארץ" כתיב ([[בראשית יא ב|בראשית נח יא ב]]) "וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם". אמר ריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: למה נקרא שמה שנער? ששם ננערו מיתי דור המבול. דבר אחר שנער שהם מתים בתשנוק {{ירו"מ-הדגשה|בצער}} בלא נר ובלא מרחץ. דבר אחר: שנער — שהם מנוערים מן המצות, בלא תרומה ובלא מעשר. דבר אחר, שנער, ששריה מתים נערים. דבר אחר, שנער, שהעמידו שונא וער להקדוש ברוך הוא, ואי זה {{ירו"מ-הדגשה|הוא}}? זה נבוכדנצר הרשע.<br><br> <span id="דף_לא_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף לא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: '''והתני: הקדים תפלת המנחה לתפלת המוספים, יצא'''. כתוב "אם הקדים" - זאת אומרת זה רק בדיעבד, אבל לכתחילה - "'''לשעבר, הא בתחילה לא בדא'''" - צריך מוסף קודם. '''פתר לה בשלא הגיע זמן''' תפילת מנחה קטנה שהיא עיקר. כלומר בעצם מה שאמרנו שאם יש את שניהם אז תפילת מנחה קודמת, זה דווקא כשמגיע תפילת מנחה קטנה שהיא עיקר תפילת מנחה. אבל קודם לכן בעצם מתפלל קודם כל מוסף. '''כהדא דרבי יהושוע בן לוי מפקד לתלמידיו: אין הוה לכון אריסטון''' - כלומר יש לך איזו סעודה - '''ומטא יומא לשית שעין''', כלומר אתם רואים שעברתם את השעה השישית, כלומר הגיע זמן מנחה גדולה, '''עד דלא תסקון לאריסטון, תיהוין מצלון דמנחתא עד דלא תסקון'''. כלומר, קודם תתפללו מנחה גדולה ורק אחרי זה תלכו לסעודה, כי אולי תשתכרו, אולי תרדמו וכולי. אבל מה שאמרנו שעיקר התפילה, תפילת מנחה, זה דווקא תפילת מנחה קטנה, עד הערב. רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. '''וכמה הוא פלג המנחה? אחת עשרה שעין חסר רביע'''. כמו שאמרנו שהקורבן תמיד בין הערביים נשחט בשעה שמונה וחצי ומקריבים אותו בשעה תשע וחצי, בעצם עד סוף היום נשארו עוד שעתיים וחצי. את זה מחלקים לשתיים - זה שעה ורבע - ואת זה מוסיפים לתשע וחצי, קיבלנו אחת עשרה פחות רביע. אז עד אז זה נקרא פלג המנחה - הזמן שמותר להתפלל מנחה. '''תמן תנינן: תמיד נשחט בשמנה ומחצה, וקרב בתשע ומחצה. ערב פסחים, נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמנה ומחצה, בין בחול בין בשבת'''. כלומר בין אם פסח חל ביום חול בין אם הוא חל בשבת, שוחטים בשעה שבע וחצי ומקריבים אותו בשמונה וחצי. '''רבי ירמיה בעי: הכא את עביד מנחה שתי שעות ומחצה, והכא את עביד מנחה שלש שעות ומחצה?''' כלומר, אם אתה אומר שתמיד נשחט בשבע וחצי ומקריבים אותו בשמונה וחצי, יוצא שיש שלוש וחצי שעות עד השקיעה. אז יוצא שזמן המנחה יותר גדול, כי פלג המנחה זה לא שעה ורבע מהזמן של ההקרבה, אלא אם יש לנו משמונה וחצי שלוש וחצי שעות, אז זה שעה ושלושת רבעי. זה הרבה יותר זמן. איך זה יכול להיות? '''אמר רבי יוסי: לא הוקשה תפלת המנחה לתמיד של בין הערבים, אלא לקטרת'''. כלומר, לא כמו שחשבנו שהמנחה היא כנגד תמיד של בין הערביים - כי התמיד פעם מקריבים אותו בשבע וחצי, פעם בשמונה וחצי, פעם בתשע וחצי - אלא בעצם תפילת מנחה הוקשה לקטורת. מה הראיה? '''מה טעם? "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב"''' - ואת הקטורת תמיד היו מקטירים באותה שעה, בשעה תשע וחצי, כי אחרי שהקריבו את הקורבן, '''צא שעה אחת לעיסוקו, ואת עביד מנחה שתי שעות ומחצה'''. כלומר שעה אחת אתה מכין, ואז בתשע וחצי אתה מקטיר את הקטורת, ויש לך עוד שעתיים וחצי שזה נקרא זמן המנחה. וכמו שאמרנו לפי רבי יהודה, פלג המנחה - שעה ורבע מאותו זמן - עדיין מותר להתפלל מנחה, ואחרי זה כבר אסור. '''רבי יוסי בן חנינא היה מתפלל עם דמדומי חמה''', כלומר ממש בשקיעה. למה? '''כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום'''. '''אמר רבי יוסי בן חנינא: יהא חלקי עם המתפללים עם דמדומי חמה'''. הגמרא אומרת בבבלי שרב היה מקלל את מי שמתפלל בשקיעה, כיוון שסיכוי טוב מאוד שהוא גם יפספס. '''מה טעם? "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא"'''. מהו לעת מצוא? עת זה זמן, '''לעת מצויין של יום''' - הזמן שהוא מצוין, ברור. אמצע היום הוא לא זמן ברור, לא מוגדר. הזמנים המצוינים זה הזריחה והשקיעה. '''אחוי דאימיה דרב אדא הוה מצייר גולתיה דרב בצומא רבא''', כלומר אח של אמו של רב אדא שמר על הגלימה של רב בצום יום כיפור. ורב אמר לו: '''כד תיחמי שמשא בריש דיקלי, תיהב ליה גולתי דנצלי דמנחתא''' - כלומר, שתראה את השמש בראש האילנות, תביא לי את הבגד המכובד שאני אוכל להיות חזן ולהתפלל תפילת מנחה. אומרת הגמרא: '''ושמשא בריש דיקלי תמן, יממא הוא''' - זה בכלל לא, זה עדיין יום, זה לא מתקרב לדמדומי חמה. אז רב סובר כמו רבי יהודה, שזמן מנחה זה עד פלג המנחה. '''אמר רבי יוחנן: "האומר לצולה חרבי" זו בבל שהיא זוטו של עולם''' - המקום הכי נמוך בעולם. '''אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה צולה? ששם צללו מיתי דור המבול''', כלומר כל מיתי דור המבול נסחפו לשם, '''דכתיב "גם בבל לנפל חללי ישראל, גם לבבל נפלו חללי כל הארץ"''', '''כתיב "וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם"'''. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ל עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''והתני.''' בברייתא הקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין יצא ומשמע דוקא לשעבר אם עבר והקדים יצא בדיעבד הא בתחלה לא בדא אמרו שיקדים לתפילת המנחה וקשיא לר' יוחנן '''פתר לה.''' ר' יוחנן להברייתא בשלא היה זמן התפלה כלומר שלא הגיע זמן להתפלל לא למנחה ולא למוסף שהיה קודם שש שעות ומחצה הלכך לא יקדים לכתחילה למנחה אבל אם הגיע זמן התפלה אפי' יש שהות ביום אלא שמתירא שמא יעבור השעה אח"כ כגון שהיה הולך לסעודה גדולה וצריך להתפלל שניהם וכהאי דריב"ל דלקמיה אז אפילו לכתחילה יקדים לתפלת מנחה כיון שכבר הגיע זמנה ואח"כ יתפלל מוסף כהדא דר' יהושע בן לוי '''מפקד.''' היה מצוה לתלמידיו אם הוה לכון אריסטון סעודה גדולה ומתייראים אתם שמא מתוך כך ימשוך הזמן ויעבור זמן המנחה ומטא יומא לשית שעין כלומר שהוא אחר ששה שעות שהוא זמן מנחה גדולה אז עד שלא תלכו לעלות לסעודה תתפללו מקודם תפלת מנחה ואח"כ תלכו להסעודה והשתא שמעינן נמי מהא דאם הוא יום שיש בו מוסף וצריך הוא להתפלל שתיהם מטעם שמא ימשוך אז יקדים הוא לתפלת המנחה כיון שכבר הגיע זמנה היא קודמת ואח"כ יתפלל מוסף '''וכמה הוא פלג המנחה.''' דקתני במתני' '''אחת עשרה שעה חסר רביע.''' כך הוא לשון התוספתא פ"ג ואיזו היא מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה וכמה הוא פלג המנחה אחד עשר שעות חסר רביע כלומר פלג המנחה דמתני' דבמנחה קטנה מיירי וזמנה מתשעה שעות ומחצה ולמעלה ופלג מנחה זו י"א חסר רביע שהוא שעה אחת ורביע קודם הלילה '''תמן תנינן.''' ריש פ"ה דפסחים תמיד נשחט וכו' '''הכא את עביד מנחה שתי שעות ומחצה.''' דקאמרת פלג המנחה י"א חסר רביע וא"כ כל זמן המנחה שתי שעות ומחצה קודם הלילה שהוא מט' ומחצה ולמעלה והכא את עביד מנחה ג' שעות ומחצה דקתני תמיד נשחט בשמנה ומתצה ואם כן זמן מנחה שהוא כנגד תמיד של בין הערבים גם כן שלש שעות ומחצה הויא וקשיין אהדדי '''רב כר' יודה.''' כדפרישית</div> <div class="yerum-leiden-text">והתני הקדים תפילת המנחה לתפילת המוספין יצא · לשעבר · הא בתחילה לא · ברם פתר לה בשלא הגיע זמן התפילה כהדא ר' יהושע בן לוי מפקד לתלמ' לתלמידין · אין הוה לכון אריסטון ומטא יומא לשית שעין עד דלא תשקון לאריסטון תהוון מצלון דמנחתה עד דלא תשקון · וכמה הוא פלג המנחה אחת עשרה שעות חסר רביע · תנין תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה · ערב פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה בין בחול בין בשבת · ר' ירמיה בעי הכא את עבד מנחה שתי שעות ומחצה אמ' ר' יוסי הוקשה תפילת המנחה לתמיד שלבין הערבים אלא לקטורת · מה טעם תכון תפילתי קטורת לפניך משאת כפיי מנחת ערב · צא שעה אחת לעיסוקו עבד מנחה שתי שעות ומחצה · ר' יוסי בן חנינה היה מתפלל עם דמדומי חמה כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום · אמ' ר' יוסי בן חנינא ויהא חלקי עם המתפללים עם דמדומי חמה · מה טעם על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא · מהו לעת מצוא · לעת מיצויו שליום · אחוי דאימיה דרב אדא הוה מצייר גולתיה דרב בצומא רבא · אמ' ליה כד תיחמי שימשא בריש דיקלי תיהב לי גולתי דנצלי דמנחתא · ושימשא בריש דיקלי תנין אימת הוא הכא · דמר ר' יוחנן האומר לצולה חרבי · זו בבל שהיא זוטו שלעולם · תפלת השחר פרק רביעי אמ' ר' יוחנן למה נקרא שמה צולה ששם צללו מיתי דור המבול· גם בבבל לנפול חללי יש'· גם בבבל נפלו חללי כל הארץ· כת' וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם· אמ' ריש לקיש למה נקרא שמה שנער ששם ננערו מיתי דור המבול· דא' שנער שהם מתים בתשנוק בלא נר· בלא מרחץ· דא' שנער שהן מנערין מן המ' המצות בלא תרומה ובלא מעשר· דא' שנער ששריה מתים נערים· דא' שנער שהעמידה שוטא ועד להקבה ואי זה זה נבוכדנצר הרשע·</div> <div class="yerum-side">'''לא הוקשה תפלת המנחה.''' לזמן שחיטת חמיד אלא לקטורת של בין הערבים שהיתה אחר הקרבתו של תמיד וכדכתיב תכון תפלתי קטרת וגו' מנחת ערב יצא שעה אחת לעיסוקו והקרבתו של תמיד והוא עד ט' שעות ומחצה ואז היו מקטירין קטרת ונמצא את עביד מנחה שתי שעות ומחצה כדתנינן בתוספתא הכא: עם דמדומי חמה בשחרי '''לעת מיצויו של יום.''' כשהשמש יוצא וזורח ומצוי הוא על הארץ '''הוה מצייר גולתיה דרב.''' וכן הוא לקמן ובפ' בתרא דתענית היה תופסו ושומרו לגלימיה דרב ביה"כ וא"ל כשתראה השמש בראש דקלים שהוא סמוך לשקיעתו תתן לי ואני מתפלל מנחה דמצוה להתפלל עם דמדומי חמה בין בשחרית בין במנחה '''ושמשא בריש דיקלי תמן איממא הוא הכא.''' כצ"ל וקושיא היא הא כשהשמש בריש דיקלי בבבל הוא יום גדול עדיין כאן בארץ ישראל דאמר ר' יוחנן וכו' שבבל זוטו של עולם שהיא במצולה ותחתיתו ועמקו והיכי עביד רב הכי והוא בבבל היה והלא זה הזמן בבבל אינו עם דמדומי חמה ולקמן משני לה רב כר' יודה ס"ל דאמר עד פלג המנחה ולפיכך נהג כן דכשהשמש בריש דיקלי בבבל זמן פלג המנחה הוא בא"י '''בתשנוק.''' בצער מבלי נחת שאין להם לא נר ולא מרחץ '''מן המצות.''' שלא נתתייבו אלא בא"י '''אין תעבדיניה כרבנן.''' וקאמר הש"ס דהיינו טעמיה אם אתה נוהג בעצמך כדברי חכמים דאמרי תפלת המנחה עד הערב א"כ זה הוא דלא כר' יהודה דהא ר' יהודה מפלג המנחה ולמעלה כערב משוי ליה אבל אם תעשה כר' יהודה להתפלל מנחה קודם פלג המנחה בזה אף חכמים מודים שהוא זמן מנחה והלכך מוטב לנהוג כר' יהודה דהכל מודים בה: מנין לנעילה היכן הוא הרמז לתפלה זו דשלשה האחרות יש להן רמז אי למ"ד אבות תיקנום אי למ"ד כנגד תמידין ואברים ופדרים וכן מוסף כנגד קרבנות מוספין ולנעילה מנין</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''אמר ריש לקיש: למה נקרא שמה שנער? ששם ננערו מיתי דור המבול'''. '''דבר אחר שנער שהם מתים בתשנוק בלא נר ובלא מרחץ''', כלומר מתים בצער. '''דבר אחר: שנער — שהם מנוערים מן המצות, בלא תרומה ובלא מעשר''' - הרי לא היו מצוות גדולות בארץ. '''דבר אחר, שנער, ששריה מתים נערים'''. '''דבר אחר, שנער, שהעמידו שונא וער להקדוש ברוך הוא, ואי זה? זה נבוכדנצר הרשע'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ל עמוד ב''' {{שוליים|ד_יד}} '''זמן שחיטת תמיד של בין הערבים וזמן מנחה קטנה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק א, הלכה ג , רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק א, הלכה ה , סמ"ג עשין קצ <קטע סוף=ל ב/> ==דף לא עמוד א== <קטע התחלה=לא א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרמב"ם שתמיד קרב בשמונה ומחצה ומנחה קטנה מתחילה מתשע ומחצה, שכן אין זמן התפילה מוקש לזמן הקרבן. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לא עמוד א<span class="yerum-runnum">60</span></div> רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|נהג}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|שזמן מנחה רק עד פלג המנחה. והרי הלכה כחכמים, ולמה רב נהג כרבי יהודה? סבר}} אין {{ירו"מ-הוסר|תעבדינא}} עבדינא כרבנן, לית [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} מודי. אין {{ירו"מ-הוסר|תעבדינא}} עבדינא כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}, אוף רבנן מודו. {{ירו"מ-הדגשה|מוטב לנהוג כרבי יהודה ולצאת ידי הכל}}. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#תפילת נעילה|מניין {{ירו"מ-הדגשה|רמז לתפילת}} {{ירו"מ-הוסר|לנעילה}} נעילה?]] אמר רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[ישעיהו א טו]]) "גם כי תרבו תפלה", מכאן שכל המרבה בתפלה נענה. מחלפא שיטתיה דרבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]]? תמן אמר רבי אבא בריה דרב פפי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בריה דרבי פפי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יהושע דסכנין[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע דסכנין|°]] בשם רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|מאי דכתיב}} ([[משלי יד כג]]) "בכל עצב יהיה מותר, ודבר שפתים אך למחסור" חנה על ידי שריבתה בתפלה, קצרה בימיו של שמואל, שאמרה: ([[שמואל א א כב]]) "וישב שם עד עולם", והלא אין עולמו של לוי אלא חמשים שנה, דכתיב: ([[במדבר ח כה|במדבר בהעלותך ח כה]]) "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה". {{ירו"מ-הדגשה|והא}} {{ירו"מ-הוסר|והוויין}} הוויין ליה חמשין ותרתין {{ירו"מ-הדגשה|ולא חמישים}}? {{ירו"מ-ביאור|ששמאל חי חמישים ושתים שנים}} אמר רבי יוסי בר רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: שתים שגמלתו. ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}כא אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שטוב להרבות בתפילה}}?{{ירו"מ-הוסר|אי אמרה}} כ{{ירו"מ-הדגשה|א}}ן {{ירו"מ-ביאור|שאמר שלא ירבה תפילה}} ליחיד, הן {{ירו"מ-ביאור|שאמר שטוב להרבות בתפילה}} לציבור. {{ירו"מ-הדגשה|כדאמר}} רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן חלפתא {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר: {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[שמואל א א יב]]) "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה'" מכאן שכל המרבה בתפלה נענה. אימתי הוא נעילה? רבנן דקיסרין אמרין: איתפלגון רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמר: {{שוליים|ד_טו}}בנעילת שערי שמים. {{ירו"מ-ביאור|עם שקיעת החמה}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר: {{שוליים|ד_טז}}בנעילת שערי היכל. {{ירו"מ-ביאור|אחר הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים וסיום עבודות היום שזה מבעוד יום}} אמר רבי יודן אנתורדיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן אנתורדיא|°]]: מתניתין מסייע לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: בג' פרקים הכהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום, בשחרית ובמוסף במנחה ובנעילת שערים: בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים. {{ירו"מ-ביאור|משמע שתפילת נעילה נאמרת ביום}} אית לך מימר נעילת שערי שמים ביום? {{ירו"מ-הדגשה|אלא על כרחך נעילת שערי היכל}}. אחוי דאימא דרב אדא[[ביאור:עץ מסורת#יוחאי|°]] הוה צייר {{ירו"מ-ביאור|שומר}} גולתיה {{ירו"מ-ביאור|גלימה}} דרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] בצומא רבא. אמר לו: כד תיחמי {{ירו"מ-ביאור|כשתראה}} שמשא בריש דיקלי, תיהב לי גולתי דנצלי נעילת שערים. מחלפא שיטתיה דרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]? תמן הוא אמר בנעילת שערי שמים {{ירו"מ-הדגשה|שזה בסוף היום}}, ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}כא אמר בנעילת שערי היכל? {{ירו"מ-ביאור|שהרי התפלל נעילה כשהשמש בריש דקלי שהוא מבעוד יום}} אמר רב מתנה[[ביאור:עץ מסורת#רב מתנא|°]]: על ידי דרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] מאריך בצלותא סגין, הוה מגיע לנעילת שערי שמים. {{ירו"מ-הדגשה|תפילת}} נעילה מהו שתפטור את של ערב? רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] ורב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: נעילה פוטרת את של ערב. אמר לו רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] לרב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: היאך הוא מזכיר של הבדלה? אמר רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] לרבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: היאך יהא שבע פוטרת שמונה עשרה? אמר לו: ולא כבר איתתבת? {{ירו"מ-ביאור|הרי כבר הקשתי על דבריו}} אמר לו? בגין דאיתתבת {{ירו"מ-הדגשה|בקושיה קלה}} תיבטל? {{ירו"מ-ביאור|שיכול רב לתרץ שכוללים את ההבדלה בברכה האמצעית}} {{ש}} <span id="דף_לא_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף לא ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף ל"א. בדף הקודם הזכרנו שאח של אמא של רב אדא שמר על הגלימה של רב ביום הכיפורים, ורב אמר לו שכשהשמש תהיה בראש הדקלים אז שיביא לו את הגלימה שיוכל להתפלל מנחה. שואלת הגמרא, כלומר, בעצם שאלנו למה הוא לא התפלל עם השקיעה. עונה הגמרא שהוא סובר כמו רבי יהודה. שואלת הגמרא: איך הוא יכול דבר כזה? עכשיו אנחנו בדף ל"א. שואלת הגמרא איך הוא עושה דבר כזה, הרי ההלכה כחכמים. אז למה הוא נוהג כמו רבי יהודה? עונה הגמרא: '''אין עבדינא כרבנן, לית רבי יהודה מודי'''. כלומר רבי יהודה אומר לעצמו, אם אני אנהג כמו רבנן ואתפלל סמוך לשקיעה, כלומר אחרי פלג המנחה, אז לית רבי יהודה מודה. רבי יהודה סובר שאני לא עשיתי את זה חובה, אבל '''אין עבדינא כרבי יהודה, אוף רבנן מודו'''. גם רבנן מודים. לכן מוטב לנהוג כמו רבי יהודה ולעשות את זה הכל. שואלת הגמרא: מנין רמז לתפילת נעילה? כלומר, מאיפה יש עניין להוסיף תפילות? אמר רבי לוי: '''גם כי תרבו תפלה'''. '''מכאן שכל המרבה בתפלה נענה'''. שואלת הגמרא: '''מחלפא שיטתיה דרבי לוי'''? כלומר, פה הוא אומר שלהוסיף תפילות זה טוב. ותמן אמר רבי אבא בריה דרב פפי, אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: '''בכל עצב יהיה מותר, ודבר שפתים אך למחסור'''. מה זה דבר שפתיים אך למחסור? כאילו מי שמוסיף בדיבור אז זה גורם חיסרון. '''חנה על ידי שריבתה בתפלה, קצרה בימיו של שמואל''', שהיא אמרה '''וישב שם עד עולם'''. כלומר, היא הוסיפה ואמרה וישב שם עד עולם. '''והלא אין עולמו של לוי אלא חמשים שנה'''. אז בעצם היא גזרה על שמואל לחיות רק חמישים שנה. איך רואים שבעת ימיו של לוי זה רק חמישים שנה? דכתיב '''ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה'''. שואלת הגמרא: רגע, הרי שמואל לא חי חמישים, הוא חי חמישים ושתיים שנה. '''הוויין ליה חמשין ותרתין'''? עונה הגמרא: אמר רבי יוסי בר רבי בון: '''שתים שגמלתו'''. כלומר, בעצם במשקל הוא היה חמישים שנה. והכא אמר אכן שטוב להרבות תפילה. עונה הגמרא: '''כן ליחיד, הן לציבור'''. כלומר, ליחיד באמת אין עניין להרבות בתפילה, אבל לציבור הוא אומר שבאמת ככל שמרבים יותר בתפילה זה יותר טוב. כדאמר רבי חייא בשם רבי יוחנן, ורבי שמעון בן חלפתא בשם רבי מאיר: '''והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה''''', מכאן שכל המרבה בתפילה נענה כמו שהיא ביתה ונענתה. אימתי הוא נעילה? מתי זה זמן נעילה? רבנן דקיסרין אמרין: איתפלגון רב ורבי יוחנן. יש מחלוקת בין רב ורבי יוחנן. רב אמר: '''בנעילת שערי שמים'''. כלומר עם השקיעה. ורבי יוחנן אמר: '''בנעילת שערי היכל'''. כלומר, אחרי שמכוונים את הנר, שזה בעצם עדיין מבעוד יום. אמר רבי יודן אנתורדיא: '''מתניתין מסייע לרבי יוחנן'''. כלומר, יש לנו משנה שמסייעת לרבי יוחנן, שבעצם מדובר בנעילת שערי ההיכל, באמצע היום עדיין. תנן, '''בג' פרקים הכהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום'''. מה זה ארבע פעמים ביום? '''בשחרית ובמוסף במנחה ובנעילת שערים'''. מתי הימים האלה? '''בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים'''. אז בכל אופן כתוב שהכהנים נושאים כפיים ארבע פעמים ביום. משמע שתפילת נעילה זה היה עדיין ביום. זה כמו רבי יוחנן. '''אית לך מימר נעילת שערי שמים ביום'''? הרי השקיעה זה כבר מתחיל לילה אחרי זה. אלא על כורחך נעילת שערי היכל. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לא עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''גם כי תרבו תפלה אינני שומע.''' מכאן דבדין הוא שכל המרבה בתפלה נענה וכלומר אף תפלת נעילה לריבוי תפלה תקנוה '''מחלפה שיטתיה דר' לוי תמן.''' בריש פ"ב דבכורים הוא אומר דאין שבח ברבוי תפלה כדדריש בכל עצב וגו' ודבר שפתים שמרבה להתפלל אך למחסור הוא כמו שמצינו בחנה '''והלא עולמו של לוי וכו'.''' כלומר דאגב מפרש להפסוק עד עולם והוא היה חי נ"ב שנה ומאי עד עולם דקאמר ומשני דשתי שנים שגמלתו אינם מן המנין דוישב שם אמרה '''וכה אמר הכין.''' מ"מ קשיא דהכא אמר דטוב הוא להרבות בתפלה '''אי אמרה.''' אף דאמרה ר' לוי התם להך לא קשיא כאן ליחיד הוא דקאמר שם '''הן.''' דאמר הכא לציבור הוא דטוב להם שירבו בתפלה כדדרוש מקרא דגם כי תרבו והתם ברבים משתעי '''ר' חייא בשם ר' יוחנן.''' לא סבר לה להא דר' לוי אלא אפי' יחיד המרבה בתפלה נענה כדדריש מקרא דחנה משום דמיהת נענתה בתפלתה וזה היה ע"י שהרבתה להתפלל '''אימתי היא נעילה.''' האי נעילה שאמרו '''בנעילת שערי שמים.''' שהוא בלילה בתחלתה בנעילת שערי היכל. שהוא ביום סמוך לחשיכה</div> <div class="yerum-leiden-text">רב בר יודה חין תעבדינה ברכין לית ר' יודה מודי אין תעבדיניה כל יודה· רבנן מודו· מנין לנעילה· אמ' ר' לוי גם כי תרבו תפילה· מיכן שכל המרבה בתפילה נענה· מחלפה שיטתיה דר' לוי תמן אמ' ר' אבא בריה דר' פפי ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי בבל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור· חנה על ידי שריבת בתפילה קשה בימיו שלשמואל שאמרה וישב שם עד עולם· והלא אין עולמו שללוי לא חמשים שנה הויין ליה חמשין ותרתין· אמ' ר' יוסי ביר' בון שתים שגמלתו וכה אמ' הכן אוי אמרה כן ליחיד בן לעיבור· ר' חייא בשם ר' יוחנן ר' שמעון בן חלפתא בשם ר' מאיר והיה כי הרבתה להתפלל אל י'י· מיכן שכל המרבה בתפילה נענה· אימתי היא נעילה רבנן דקיסרין אמ' אמרין מיתפלגון רב ור' יוחנן רב אמ' בנעילת שערי שמים· ור' יוחנן אמ' בנעילת שערי היכל· אמ' ר' יודן ענתירדיא מתניתא מסייעא לר' יוחנן בשלשה פרקים הכהנים נושאין את כפיהם ארבעה פעמים ביום· בשחרית· במוסף· במנחה· ובנעילת שערים· בתעניות ובמעמדות· וביום הכיפורים· אית לך מימר נעילת שערי שמים ביום· אחוי דאימא דרב אדא הוה צייר גולתיה דרב בצומא רבא· אמ' ליה כד תיחמי שימשא בריש דיקלי תיהב לי גולתי דניצלי נעילת שערים· מחלפה שיטתיה דרב תמן הוא אמ' בנעילת שערי שמים· וכה אמ' בנעילת שערי היכל· אמ' ר' מתנה על ידי דהוה מאריך רב בצלותיה סגין הוה מגיע לנעילת שערי שמייה· נעילה מהו שתפטור שלערב· ר' אבא ורב הונא בשם רב נעילה פוטרת שלערב· אמ' ליה ר' אבא לרב הונא היאך הוא מזכיר שלהבדלה· אמ' ר' יונה לר' אבא היאך יהו שבע פוטרות שמונה עשרה· אמ' ליה ולא כבר איתתבת· אמ' ליה בגין דאיתתבת תיבטיל·</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''אחוי דאימא דרב אדא הוה צייר גולתיה דרב בצומא רבא'''. פה זה סיפור כמו הקודם, רק הפעם לא מדובר על תפילת מנחה אלא על תפילת נעילה, כמו שאנחנו תכף נראה. כלומר, אח של אמא של רב אדא שמר על הגלימה של רב ביום הכיפורים, ורב אמר לו: '''כד תיחמי שמשא בריש דיקלי, תיהב לי גולתי דנצלי נעילת שערים'''. כלומר כשתראה את השמש בראש הדקלים, תביא לי את הגלימה שאני אוכל להתפלל תפילת נעילת שערים. שואלת הגמרא: '''מחלפא שיטתיה דרב'''? הרי רב מקודם אמרנו שהוא אומר שנעילת שערים זה נעילת שערי שמיים. כלומר, תפילת נעילה צריכה להיות בשקיעה, ואילו כאן הוא אומר לו שיביא לו את הגלימה כשהשמש עדיין באמצע השמיים, שזה עדיין מוקדם, זה באמצע היום לכאורה. אמר רב מתנה: '''על ידי דרב מאריך בצלותא סגין, הוה מגיע לנעילת שערי שמים'''. כלומר, באמת רב היה מתחיל מוקדם להתפלל, אבל כשהיה מגיע לנעילה זה כבר היה השקיעה כי היה מאריך מאוד בתפילה. שואלת הגמרא: נעילה מהו שתפטור את של ערב? כלומר, האם אדם שהתפלל נעילה, לדוגמה ביום הכיפורים, יהיה פטור מהתפלל ערבית? רבי אבא ורב הונא בשם רב: '''נעילה פוטרת את של ערב'''. אמר לו רבי אבא לרב הונא: '''היאך הוא מזכיר של הבדלה'''? כן, הרי במוצאי יום כיפור צריך להגיד הבדלה. אמר רבי יונה לרבי אבא: '''היאך יהא שבע פוטרת שמונה עשרה'''? הרי ביום הכיפורים בנעילה מתפללים רק שבע ברכות, ובמוצאי יום כיפור צריך שמונה עשרה. אז איך תפילת שבע פוטרת שמונה עשרה? אמר לו: '''ולא כבר איתתבת'''? מה אתה מוסיף עוד שאלה? גמרנו כבר, פתרתי. אמר לו: '''בגין דאיתתבת תיבטל'''? כלומר, אתה שאלת קושיה קלה, בגלל זה הדעה של רב תיבטל? כי רב יכול בקלות לתרץ שכל עניין ההבדלה בברכה אמצעית, אז הוא פתר אותך. אז לכן הוספתי את השאלה שלי שהיא קושיה קשה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לא עמוד א''' {{שוליים|ד_טו}} '''זמן תפילת מנחה נמשך עד שקיעת החמה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק א, הלכה ז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן שסוף זמן מנחה עם נעילת שערי שמים, כלומר שקיעת החמה, וכן פסק הרמב"ם. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לא עמוד ב<span class="yerum-runnum">61</span></div> אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: {{ירו"מ-הדגשה|אדרבא}}, מה דאקשי רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] קשי יאות. {{ירו"מ-ביאור|שהרי בכל השנה אומרה בחונן הדעת ולא מתקבל על הדעת שישנו מהמקובל ודווקא}} מה דאקשי רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]], לא קשי יאות. {{ירו"מ-ביאור|שאפשר לתרץ}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}קל הקילו עליו משום תעניתו, שיהו שבע פוטרות שמונה עשרה. רבי אבא בר ממל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר ממל|°]] אמר לחברייא: מריי, מן כולכון שמעית, {{שוליים|ד_יז}}שאין נעילה פוטרת של ערב. {{ירו"מ-הדגשה|וכן אמר}} רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] בשם רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: אין נעילה פוטרת של ערב. אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: ותני רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור| (הגדול) בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|כן}}: בכל יום {{ירו"מ-הדגשה|חול}} אדם מתפלל שמונה עשרה, במוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים, ובמוצאי תענית ציבור. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יצחק בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בר נחמני|°]] בשם רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: יום הכיפורים שחל להיות בשבת, אף על פי שאין נעילה בשבת, {{שוליים|ד_יח}}מזכיר של שבת בנעילה. אוספין עליה: ראש חודש שחל להיות בתענית ציבור, אף על פי שאין נעילה בראש חודש, מזכיר הוא של ראש חודש בנעילה{{ירו"מ-הדגשה|ץ אמר}} רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] בשם רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: שבת שחל להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה, {{שוליים|ד_יט}}מזכיר של חנוכה במוסף. אוספין עליה: ראש חודש שחל להיות בתוכה. אף על פי שאין מוסף בחנוכה, {{שוליים|ד_כ}}מזכיר הוא של חנוכה במוסף. ראש חודש שחל להיות בתענית, הי{{ירו"מ-הדגשה|א}}ך {{ירו"מ-הדגשה|הוא}} מזכיר {{ירו"מ-הוסר|הוא }}של {{ירו"מ-הוסר|רח}} תענית במוסף? {{ירו"מ-ביאור|שהרי בתפילה אומרה בין גואל לרופא ובמוסף ליכא י"ח, אז היכן אומרה}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] אומר: בהודייה. {{ירו"מ-ביאור|כמו על הניסים}} רבי אבא בר ממל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר ממל|°]] אמר: בעבודה {{ירו"מ-ביאור|כמו יעלה ויבא}}. רבי אבינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבינא|°]] אמר: אומרה ברכה רביעית. אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: מה מצינו, בכל מקום אומרה ברכה רביעית, אף כאן אומרה ברכה רביעית. וכן נפק עובדא כהדא דרבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]. במה קורין {{ירו"מ-הדגשה|בתענית ציבור שחל בראש חודש}}? רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} אומר: קורין ברכות וקללות {{ירו"מ-הדגשה|כמו כל תענית ציבור}}. אמר ליה רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: {{ירו"מ-הדגשה|למה בטלתה קריאת ראש חודש}}, בגין מודעתין כי {{ירו"מ-הדגשה|הוא}} תענית? רביעין על מעיהון, {{ירו"מ-ביאור|שוכבים על בטנם מרעב}} ולא ידעין דהוא תעניתא!<br><br> <span id="דף_לב_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף לב א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אמר רבי יוסי: '''מה דאקשי רבי אבא קשי יאות. מה דאקשי רבי יונה, לא קשי יאות'''. כי הרי בכל השנה אומרים שלא מקובל שישנו במקום שבע. לא נראה הגיוני שדווקא ביום כיפור ישנו, אבל מה דאקשיא רבי יונה זה לא קשה, כי מה הוא שאל? האח שבע פוטרים שמונה עשרה, אפשר שבגלל שאנשים בצום, אז חכמים הקלו עליהם שתפילת שבע תפתור שמונה עשרה. '''קל הקילו עליו משום תעניתו, שיהו שבע פוטרות שמונה עשרה'''. רבי אבא בר ממל אמר לחברייא: '''מריי, מן כולכון שמעית, שאין נעילה פוטרת של ערב'''. זאת אומרת מכל הדברים שאמרתם אני מבין שתפילת נעילה לא פוטרת את תפילת ערבית. וכן אמר רבי סימון בשם רבי יהושוע בן לוי: '''אין נעילה פוטרת של ערב'''. אמר רבי יוסי ברבי בון: ותני רבי חייא: '''בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה, במוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים, ובמוצאי תענית ציבור'''. רבי יצחק בר נחמן בשם רבי יהושוע בן לוי: '''יום הכיפורים שחל להיות בשבת, אף על פי שאין נעילה בשבת, מזכיר של שבת בנעילה'''. כן, בשבת יש רק שלוש תפילות. אז אם אני מוסיף עכשיו תפילת נעילה בגלל יום כיפור, זה לא שייך לשבת, ואף על פי כן בתפילת נעילה יזכירו שבת. '''אוספין עליה: ראש חודש שחל להיות בתענית ציבור, אף על פי שאין נעילה בראש חודש, מזכיר הוא של ראש חודש בנעילה'''. אמר רבי סימון בשם רבי יהושוע בן לוי: '''שבת שחל להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה, מזכיר של חנוכה במוסף'''. בחנוכה אין קורבן מוסף, אבל אף על פי כן מזכירים של חנוכה במוסף. '''אוספין עליה: ראש חודש שחל להיות בתוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה, מזכיר הוא של חנוכה במוסף'''. '''ראש חודש שחל להיות בתענית, היך מזכיר של תענית במוסף'''? כלומר, איך הוא אומר את זה? רבי זעירא אומר: '''בהודייה''', כלומר כמו שאומרים על הניסים במודים. רבי אבא בר ממל אמר: '''בעבודה''', כמו שאומרים יעלה ויבוא. רבי אבינא אמר: '''אומרה ברכה רביעית''', כלומר ברכה רביעית בפני עצמה. אמר רבי אבא: '''מה מצינו, בכל מקום אומרה ברכה רביעית, אף כאן אומרה ברכה רביעית'''. כלומר בכל יום רגיל אומרים את הברכה הרביעית בפני עצמה, אז גם כאן אומרה ברכה רביעית. '''וכן נפק עובדא כהדא דרבי אבא''', שאומרים את הברכה הרביעית. שואלת הגמרא, במה קורין בתענית ציבור שחל להיות בראש חודש? רבי יוסי אומר: '''קורין ברכות וקללות''', כמו כל תענית ציבור, ובעצם מדלגים על ראש חודש. אמר ליה רבי מנא: למה ביטלת קריאת ראש חודש? '''בגין מודעתין כי תענית'''? כלומר, אתה אומר לקרוא כך בתענית, למה? כנראה כדי להודיע לציבור שזה תענית. איך הם יכולים לשכוח את זה? '''רביעין על מעיהון, ולא ידעין דהוא תעניתא'''! כלומר, הם רועבים ברעב, לא אכלו כל היום, והם לא יודעים שזה תענית? אמר ליה להודיעך שקריאת ברכות וקללות דוחה קריאת ראש חודש. כלומר ככה הלכה פשוט, ולא כדי להזכיר להם שהם בצום. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לא עמוד ב''' {{שוליים|ד_יז}} '''תפילת נעילה ביום הכיפורים אינה פוטרת מתפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק א, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן תרכד סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יהושע בן לוי שאין נעילה פוטרת של ערב, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שיש להתפלל ערבית במוצאי יום הכיפורים כבכל מוצאי שבת ותענית ציבור. {{שוליים|ד_יח}} '''יש להזכיר בתפילת נעילה של תענית ציבור שחלה בראש חודש את עניין ראש חודש, אף שאין תפילת נעילה בראש חודש עצמו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן תרכג סעיף ג. ''הכרעה:'' נפסק כרבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי שמזכירים בנעילה מה שאין מתפללים בו בפני עצמו, וכך הכריעו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ד_יט}} '''חובת הזכרת "על הניסים" בתפילת מוסף של ראש חודש שחל בתוך חנוכה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה יג , שו"ע או"ח סימן תרפב סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שמזכירין של חנוכה במוסף של ראש חודש אף שאין מוסף מיוחד לחנוכה עצמו, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע.. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לא עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side"></div> <div class="yerum-leiden-text">אמ' ר' יוסי מה דאקשי ר' אבא קשי יאות: מה דקשי ר' יונה לא קשי יאות: קל היקלו עליו משום תעניתא שיהו שבע פוטרות שמונה עשרה· ר' אבא בר ממל אמ' לחברייא מריי מן כולכון ע' שמעית שאין נעילה פוטרת שלערב· ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אין נעילה פוטרת שלערב—· אמ' ר' יוסי ביר' בון ותני ר' חייא בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה· במוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים ובמוצאי תענית ציבור· ר' יצחק בר נחמן בשם ר' יהושע בן לוי יום הכיפורים שחל להיות בשבת אעפ' שאין נעילה בשבת מזכיר שלשבת בנעילה· אוספן עליה ראש חודש שחל להיות בתענית ציבור אעפ' שאין נעילה בראש חודש מזכיר שלראש חודש בנעילה· ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי שבת שחלה להיות בחנוכה מזכיר שלחנוכה במוסף· ראש חודש שחל להיות בתענית היאך מזכיר הוא שלראש חודש· ר' זעורא אמ' בהודיה· ר' אבא בר ממל אמ' בעבודה· ר' אבינא אמ' או' ברכה רביעית· אמ' ר' אבא מיצע בכל מקום אומרה ברכה רביעית· אף כאן אומרה ברכה רביעית· וכן נפק עבדא כהדא דר' אבא· כמה קורין· ר' יוסי אמ' קורין בברכות וקללות· אמ' ליה ר' מנא בגין מודעתון בי תענית רביעין על מעיהון ולא ידעין דהיא תעניתא·</div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לב עמוד א<span class="yerum-runnum">62</span></div> אמר לו: להודיעך שקורין ברכות וקללות. {{ירו"מ-ביאור|שקריאה של תענית דוחה קרית ראש חודש שכך ההלכה ולא כדי להזכיר שתענית}} רבי יודן קפודקיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן קפודקיא|°]] אמר קומי רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]: קורין בראש חודש. קם רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} עם רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] אמר לו: את שמעת מאבוך הדא מילתא? אמר לו" אבא לא הוה אמר כן, אלא בעין טב. {{ירו"מ-הדגשה|ששם היו מקדשים את החדש, ושם נהגו שקורין בראש חודש ד}}על ידי {{ירו"מ-הדגשה|זה}} {{ירו"מ-הוסר|דאינון}} אינון ידעין דהוא ריש ירחא. {{ירו"מ-ביאור|שהתקדש החדש}} {{ירו"מ-הוסר|קורין ברח }}הא שאר כל המקומותקורין ברכות וקללות. ירמיה ספרא שאל לרבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: {{שוליים|ד_כא}}ראש חודש שחל להיות בשבת, במה קורין {{ירו"מ-הדגשה|למפטיר}}? אמר לו: קורין בראש חודש. אמר רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] קומי רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}" {{ירו"מ-הוסר|ומתניתא}} מתניתא אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: {{שוליים|ד_כב}}לכל מפסיקים {{ירו"מ-ביאור|מסדר ההפטרות}}, לראשי חדשים {{שוליים|ד_כג}}ולחנוכה ולפורים. יצחק סחורא שאל לרבי יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}}: ראש חודש שחל להיות בחנוכה, במה קורין? אמר לו: {{שוליים|ד_כד}}קורין שלשה בראש חודש, ואחד בחנוכה. רבי פנחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]] רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]]{{ירו"מ-הוסר|ור'}} ורבי אבא בר זמינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבינא|°]] מטו בה בשם רבי אבדומי דמן חיפא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבדימי דמן חיפה|°]]: קורין שלשה בחנוכה, ואחד בראש חודש, להודיעך שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש. בר שלמיא ספרא {{ירו"מ-ביאור|בעל קורא}} שאל לרבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: הגע עצמך שחל ראש חודש של חנוכה להיות בשבת, ולא שבעה אינון קורין? {{ירו"מ-ביאור|שישה בשל שבת ושביעי בשל ראש חודש}} אית לך למימר, שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש. {{ירו"מ-ביאור|ואיזה סימן יש שראש חודש}} שאילתינהו לספרייא {{ירו"מ-הדגשה|ולא ידעו }}אמר לו:{{ירו"מ-הוסר|אל}} {{ירו"מ-הוסר|והדא}} הדא שאילתא דספרא. {{ירו"מ-ביאור| זו שאלה של חכמים}} {{ירו"מ-ביאור|ודאי בראש חדש שחל בשבת לא מוסיפים עליה נוספת שיקראו בה בראש חדש. אבל בחול שמוסיפים עולה בגלל ראש חדש עושים בו סימן}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי מפקד לאבדן[[ביאור:עץ מסורת#אבדן|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא יודן}} אמוריה: אכריז קומי ציבורא: מאן דמצלי, {{ירו"מ-הדגשה|יכול}} ליצלי דרמשא עד יומא קאים. {{ירו"מ-ביאור|מי שרוצה יכול להתפלל ערבית ביום מפלג המינחה כרבי יהודה בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|וכן}} רבי חייא בר ווה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]] מפקד לאמוריה: אכריז קומי צבורא: מאן דמצלי, יצלי דרמשא עד יומא קאים. אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: משכני [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל בר' יוסי|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל בי רבי יוסי אצל פונדק אחד. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אמר לי: כאן נתפלל אבא {{שוליים|ד_כה}}של ליל שבת בערב שבתץ אמר רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} פליג, ולא הוה צריך מפלגא על הדא. {{ירו"מ-הדגשה|דאף}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|מודה בערב שבת}} למה? שכן מוסיפין מחול על הקודש. ועוד דסלקון חומרייא {{ירו"מ-ביאור|שיירת חמורים}} מן ערב לציפורין ואמרו: כבר שבת [[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בן דוסא|°]]<nowiki/>רבי חנינא בן דוסא בעירו. ווידא אמרה דא? {{ירו"מ-ביאור|ועל מה אמר רבי אמי שרבי יוחנן חולק}} {{ירו"מ-הדגשה|על}} דאמר רבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]]: משכני [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל בר' יוסי|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל ברבי יוסי אצל פונדק אחד {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אמר לי: כאן נתפלל אבא {{שוליים|ד_כו}}של מוצאי שבת בשבת. ואפילו {{ירו"מ-הוסר|אף }}עלה לא הוה צריך מפלגא, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי מפקד לאבדן[[ביאור:עץ מסורת#אבדן|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא יודן}} אמוריה: אכריז קומי ציבורא: מאן דמצלי, יצלי דרמשא עד יומא קאים. {{ירו"מ-הדגשה|וכן}} רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]] מפקד לאמוריה: אכריז קומי ציבורא: מאן דמצלי, יצלי דרמשא עד יומא קאים. דבית רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} אמרין: <span id="דף_לב_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף לב ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> כן, אנחנו בשורה השנייה. רבי יהודה קפודקיא אמר קומי רבי יוסי בשם רבי יהודה בן פזי: '''קורין בראש חודש.''' כלומר אם יש תענית בראש חודש, אז שאלנו לפני כן מה קורין. אז הדעה הקודמת הייתה שקורין בתעניות. בא רבי יהודה קפודקיא ואומר לפני רבי יוסי בשם רבי יהודה בן פזי, קורין דווקא לראש חודש. קם רבי יוסי עם רבי יהודה בן פזי. אמר ליה: '''את שמעת מאבוך הדא מילתא?''' אתה אומר את זה, האם ככה שמעת מאביך? אמר ליה: '''אבא לא הוה אמר כן''', אבא שלי לא אמר ככה, '''אלא בעין טב''', כלומר רק במקום שבו הם מקדשים את החודש, רק שמה נהגו לקרוא בראש חודש כדי לפרסם שראש חודש התקדש. כן? אבל שאר המקומות '''קורין ברכות וקללות''', כלומר כמו שביום תענית. ירמיה ספרא שאל לרבי ירמיה: '''ראש חודש שחל להיות בשבת, במה קורין?''' אמר ליה: '''קורין בראש חודש.''' אמר רבי חלבו קומי רבי אמי: '''מתניתא אמרה כן''', כלומר יש משנה שאומרת ככה, דתנן: '''לכל מפסיקים, לראשי חדשים ולחנוכה ולפורים.''' כן? אז אם אתה רואה שמפסיקים לראש חודש, יש מחלוקת אם הכוונה שמפסיקים את הקריאה או מפסיקים את ההפטרה, אבל משמע שבעצם מפסיקים את ההפטרה. אז אם כן, בשבת לא קוראים את המפטיר הרגיל, אלא קוראים את המפטיר של ראש חודש. יצחק סחורא שאל לרבי יצחק: '''ראש חודש שחל להיות בחנוכה, במה קורין?''' אמר ליה: '''קורין שלשה בראש חודש, ואחד בחנוכה.''' כלומר שלושה יקראו. הרי מעלים ארבעה עולים, אז שלושה יקראו של ראש חודש ואחד יקרא של חנוכה. רבי פנחס ורבי סימון ורבי אבא בר זמינא מטו בה בשם רבי אבדומי דמן חיפא, הפוך: '''קורין שלשה בחנוכה, ואחד בראש חודש.''' למה? כי הרי רק בראש חודש קוראים ארבעה, בחנוכה קוראים רק שלושה. אז בעצם '''להודיעך שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש.''' בר שלמיא ספרא שאל לרבי מנא: '''הגע עצמך שחל ראש חודש של חנוכה להיות בשבת, ולא שבעה אינון קורין?''' כן, אז אם כן, אין לך משהו. הרי ביום חול אתה אומר לי קוראים את הראש חודש רביעי כי בעצם העולה הרביעי זה רק בגלל ראש חודש, אבל בשבת תמיד קוראים שבעה, כן? אז אין משהו שמסמן לנו שראש חודש. '''אית לך למימר, שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש''', הרי תמיד קוראים שבעה. אז אין סימן של ראש חודש. אמר ליה: '''הדא שאילתא דספרא.''' זה בעצם שאלה של תלמידי חכמים, של סופרים, אבל באמת לא קשה, כי כשאני יכול לבצע איזה סימן אני עושה כמו ביום חול, אבל בשבת שאני לא יכול, אני קורא רק את המפטיר בראש חודש. רבי מפקד לאבדן אמוריה, כן? אבדן היה הכרוז שרבי היה מדבר והוא היה מכריז לקהל. אז רבי ציווה את אבדן, המורה שלו: '''אכריז קומי ציבורא: מאן דמצלי, ליצלי דרמשא עד יומא קאים.''' כלומר מי שמתפלל ערבית, יכול להתפלל מבעוד יום, כן? מפלג המנחה כמו רבי יהודה. וכן רבי חייא בר ווה מפקד לאמוריה: '''אכריז קומי צבורא: מאן דמצלי, יצלי דרמשא עד יומא קאים.''' כן? מפלג המנחה. אמר רבי חנינא: '''משכני רבי ישמעאל בי רבי יוסי אצל פונדק אחד. אמר לי: כאן נתפלל אבא של ליל שבת בערב שבת.''' כלומר הוא התפלל את תפילת שבת עוד לפני השקיעה, כן? כמו רבי. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לב עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מתניתא.''' דריש פ"ד דתענית דקתני בג' פרקים וכו' ביום וכי אית לך למימר נעילת שערי שמים ביום הן אלא נעילת שערי היכל כר' יוחנן '''מחלפה שיטתיה דרב.''' דהא לעיל קאמר נעילה בלילה זמן נעילת שערי שמים והכא אמר כד תיחמי שימשי בריש דיקלי וא"כ זה הוא זמן נעילת שערי היכל '''ע"י דהוה מאריך רב.''' בתפלתו הרבה וכשהתחיל כשהשמש בריש דיקלי היה מגיע לזמן נעילת שערי שמים ועדיין היה עומד בתפלה '''נעילה מהו שתפטר של ערב.''' למ"ד דזמנה בתחלת הלילה א"כ מהו שיוצא בה לתפלת ערבית שא"צ להתפלל עוד של ערבית '''היאך הוא מזכיר של הבדלה.''' הרי אין בה ברכת אתה חונן והיכן הוא כולל להבדלה '''היאך יהו שבע.''' ברכות שבע של נעילה היך יהו פוטרות י"ח של ערבית '''א"ל.''' ר' אבא לר' יונה ולא כבר איתתבת והלא כבר הקשיתי על זה מהבדלה ולמה לך תו לאהדורי בתר פירכי אחריני '''א"ל בגין דאיתתבת תיבטיל.''' בתמיה כלומר אם בשביל הקושיא דילך דאותבית עלה מהבדלה תבטל דברי רב דאמר דפוטרת של ערבית דהא לאו קושיא היא שהרי יכול לכלול להבדלה בכלל ברכות דנעילה '''אמר ר' יוסי.''' לא היא דאדרבה מה דאקשי ר' אבא מהבדלה מקשי שפיר דהואיל וכל השנה אומר הבדלה בחונן הדעת אין לשנות הסדר אבל מה דאקשי ר' יונה היאך יהו שבע פוטרות י"ח לאו קושיא היא משום דקל הקילו עליו מפני התענית שלא יהא צריך להאריך ויהיו ברכות שבע פוטרות שמונה עשרה '''מריי.''' מוריי מכלכם שמעתי וקבלתי שאין תפלת נעילה פוטרת של ערבית ועכשיו שמעתי ג"כ מר' סימון בשם ריב"ל דאמר הכי וכן ר' יוסי בר' בון משום תני ר' חייא וכו' ובמוצאי יה"כ ובמוצאי ת"צ שחל להיות בשבת כדקאמר לקמן בר"ח וכו' וכן היו מתענין בשבת כדתנן על אלו מתריעין בשבת ואיכא מ"ד מתענין איכא למ"ד מתריעין בענינו וכלומר שאע"פ שיש בהן נעילה צריך להתפלל י"ח של ערבית מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת '''אע"פ שאין נעילה בשבת.''' אי לאו יה"כ אפ"ה מזכיר של שבת בתפלת נעילה '''אוספון.''' הוסיפו עלה עוד דאפי' ר"ח שאינו חמור כשבת אם חל להיות בתענית ציבור שגוזרין על הגשמים ובא ר"ח בתוכן ותפלת נעילה נוהגת בת"צ מזכירין של ר"ח בנעילה</div> <div class="yerum-leiden-text">אמ' ליה להודיעך שיקורין ברכות וקללות· ר' יודן קפודקיא אמ' קומי ר' יוסי בשם ר' יודה בן פזי קורין בראש חודש קם ר' יוסי עם ר' יודה בן פזי· אמ' ליה את שמעת מאבוך הדא מילתא· אמ' ליה אבא לא הוה אמר כן אלא בעין טב על ידי דאינון ידעין דהוא ריש ירחא קורין בראש חודש· הא שאר כל המקומות קורין ברכות וקללות· ירמיה ספרא שאל לר' ירמיה ראש חודש שחל להיות בשבת כמה קורין· אמ' ליה קורין בראש חודש· אמ' ר' חלבו קומי ר' אמי ומתניתא אמרה כן לכל מפסיקין לראשי חדשים לחנוכה ולפורים· ר' יצחק סחורא שאל לר' יצחק ראש חודש שחל להיות בחנוכה כמה קורין· אמ' ליה קורין שלשה בראש חודש ואחד בחנוכה · ר' פינחס ור' סימון ר' אבא בר זמינא מטו בה בשם ר' אבדימא דמן חיפא קורין שלשה בחנוכה ואחד בראש חודש · להודיעך שלא בא הרביעי לא מחמת ראש חדש · בר שלמיא ספרא שאל לר' מנא הגע עצמיך שחל ראש חדש שלחנוכה להיות בשבת ולא שבעה אינון קורין אית לך למימ' שלא בא הרביעי לא מחמת ראש חודש · שאילתינהו לספרא אמ' ליה והדא שאילתא דספר · ר' מפקד לאבדן הו אמוריה אכריז קומי ציבורא מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קאים · ר' חייא בר ווה מפקד לאמוריה אכריז קומי ציבורא מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קאים · אמ' ר' חנינא משכני ר' ישמעאל ביר' יוסי אל פונדק אחד אמ' לי כאן נתפלל אבא שללילי שבת בערב שבת · אמ' ר' אמי ר' יוחנן פליג ולא הוה צריך מפלגה על הדא למה שכן מוספין מחול על קודש · ועוד דסלקון חומרייא מן ערב לציפורין ואמרין כבר שבת · ר' חנינא בן דוסא בעירו ויידה אמרה דא דאמ' ר' חנינא משכני ר' ישמעאל ביר' יוסי אל פונדוק אחד אמ' לי כאן נתפלל אבא שלמוצאי שבת בשבת · ואפי' אף עלה לא הוה צריך מיפלגה דר' מפקד לאבדן אמוריה אכריז קומי ציבורא מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קאים · ר' חייא בר ווה מפקד לאמוריה אכריזו קומי ציבורא מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קאים · דבית ר' ינאי אמרין</div> <div class="yerum-side">'''היאך מזכיר הוא של ראש חדש.''' אתפלת נעילה קאי דקאמרת דגם בנעילה מזכירין של ר"ח היכן הוא מזכיר '''אמר ר' אבא.''' מסתברא כר' אבינא דמה מצינו בכל מקום בתפילת נעילה מזכיר מעין המאורע בברכה רביעית אף כאן בשל ר"ח אומרה בברכה רביעית בנעילה וכן נפק עובדא כהדא דר' אבא '''במה קורין.''' בתורה בר"ח של תענית '''קורין ברכות וקללות.''' כמו בשאר ימים של תענית צבור '''א"ל ר' מנא בגין מודעתין די תעניתא.''' כך כתובה היא בסוף פ"ב דתענית. כלומר אם בשביל להודיע להעם שהוא תענית אף שהיום ראש חדש '''רביעין על מעיהון ולא ידעין דהוא תעניתא.''' בתמיה כלומר הן נופלין על פניהם שכך היו נוהגין בר"ח שהוא ביום התענית וא"כ יודעין הן מהתענית אף שהוא ר"ח ומה צריך עוד סימן להודיעם '''א"ל להודיעך שקורין ברכות וקללות.''' כלומר לא בשביל סימן להודיע להעם אני אומר כן אלא כך הוא הדין ולהודיעך שאין ר"ח דוחה קריאת התורה ס"ל תענית וקורין ברכות וקללות: קם ר' יוסי עמד ר' יוסי והלך לשאול מר' יודה בן פזי וא"ל אם קבלת כך הוא מאביך שאתה אומר שקורין בר"ח וא"ל אבא לא היה אומר שקורין בשל ר"ח אלא בעין טב דוקא ששם היו יודעין בודאי שהוא ר"ח ולפרסם הדבר שכבר קדשוהו היו קורין בשל ר"ח לפי ששם בית הועד היה שב"ד מקדשין החדש כדאמרינן פ' ראוהו ב"ד א"ל ר' לר"ח זיל לעין טב וקדשיה הא שאר כל המקומות קורין ברכות וקללות ואין של ר"ח דוחה קריאתן '''ר"ח שחל להיות בשבת במה קורין.''' להמפטיר '''ומתני'.''' דפ"ד דמגילה אמרה כן לכל מפסיקין לראש חודש וכו' דמפסיקין מהפטרה של פ' השבוע וקורין בשל ראש חודש '''ראש חודש שחל להיות בחנוכה במה קורין.''' בתחלה בשל ראש חודש או בשל חנוכה '''קורין ג' בראש חודש.''' דתדיר קודם והד' הוא קורא בחנוכה '''ר' פינחס וכו' להודיעך שלא בא הד' אלא מחמת ראש חודש.''' לפיכך קורא הרביעי בו '''הגע עצמך בר"ח של חנוכה שחל בשבת.''' והלא שבעה קורין בשבת וא"כ מה סימן יש לך כאן לומר שלא בא הד' אלא מחמת ר"ח '''עלה אדם על מטתו.''' אם התפלל של ערבית מבעוד יום ועלה על מטתו שוב אין מטריחין אותו לירד ולחזור ולהתפלל בזמנו</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''אמר ליה והדא שאלתא דספר.''' כך היא כתובה בתענית שם ול"ג הכתוב כאן שאילתינהו לספרא וצריך למחקו. וכלומר דרך בדיחותא השיב לו וא"ל וזאת השאלה של סופר כמוך היא דמה שאלה היא משבת שלעולם קורין שבעה ואי אפשר לעשות סימן לד' בשל ר"ח ומה שייכא קריאה של שבת לקריאה של ימות החול '''מאן דמצלי.''' מי שהוא רוצה להתפלל של ערבית ולהקדים עצמו יתפלל ואף שעדיין עומד השמש ויום גדול הוא במוצאי שבת קאמר כדלקמן: משכני משך אותי ר' ישמעאל בר' יוסי אצל בית פונדק אחד ואמר לי כאן נתפלל אבא של לילי שבת בע"ש מבעוד יום '''אמר ר' אמי ר' יוחנן פליג.''' על זה וקאמר הש"ס ולא היא דלא הוה צריך לחלוק על זה דלמה לא יעשה כן להקדים של שבת שכן מוסיפין מחול על הקדש '''ועוד דהא סלקין.''' החמרים ממקום ערב ששם היה ר' דוסא שרוי והם עולין לציפורי ואומרים כבר שבת ר' דוסא בעירו ומקדים לקבל עליו שבת מבעוד יום גדול '''ווידה אמרה דא.''' ואם באיזה דבר שמעת שחולק ר' יוחנן עליו זה הוא מה דאמר ר' חנינא שאמר ר' ישמעאל בשם אביו ר' יוסי שכאן נתפלל של מוצאי שבת בשבת ועלה אפשר הוא דפליג ר' יוחנן '''ואפי' עלה.''' והדר וקאמר דאפי' עלה לא צריך ר' יוחנן למיפלג דהא רבי היה מצוה לאבדן מתורגמניה להכריז דאף של מ"ש הרוצה להקדים ולהתפלל יתפלל מבעוד יום וכן ר' חייא בר ווה וכו' </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אמר רבי אמי: '''רבי יוחנן פליג.''' כן, רבי יוחנן חולק, אבל '''לא הוה צריך מפלגא על הדא'''. כלומר רבי יוחנן לא היה צריך לחלוק על זה, כן? כי בעצם גם רבי יוחנן מודה בערב שבת, כי יש מצווה להוסיף מחול על הקודש. '''שכן מוסיפין מחול על הקודש.''' ועוד, הרי אנחנו יודעים ממעשה שהיה, '''דסלקון חומרייא מן ערב לציפורין''', כלומר שיירת חמרים היא באה מערב, מהאזור של החוראן, הם באו משם לציפורי, כן? כלומר ביום שישי. וכשהם הגיעו הם אמרו: '''כבר שבת רבי חנינא בן דוסא בעירו.''' כלומר הוא כבר קיבל שבת מוקדם. אז אם כן, על מה אמר רבי אמי שרבי יוחנן חולק? '''על הדא דאמר רבי חנינה'''. על מקרה אחר. אמר רבי חנינה: '''משכני רבי ישמעאל ברבי יוסי אצל פונדק אחד. אמר לי: כאן נתפלל אבא של מוצאי שבת בשבת.''' על זה, אם רבי יוחנן חלק, זה על זה, כן? כי רבי יוחנן אמר לא מקדימים את התפילה של מוצאי שבת. אומרת הגמרא: לא נכון, '''ואפילו עלה לא הוה צריך מפלגא''', כן? כי הרי רבי מפקד לאבדן אמוריה: '''אכריז קומי ציבורא: מאן דמצלי, יצלי דרמשא עד יומא קאים.''' הרי הוא הכריח, אמר שכל מי שרוצה יכול להתפלל ערבית אפילו מוקדם. וגם רבי חייא בר ווא מפקד לאמוריה: '''אכריז קומי ציבורא: מאן דמצלי, יצלי דרמשא עד יומא קאים.''' כן, בעצם אז גם על זה רבי יוחנן לא היה צריך לחלוק. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לב עמוד א''' {{שוליים|ד_כא}} '''ראש חודש שחל בשבת - מה קורא המפטיר בתורה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יג, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן תכה סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' קורין בענייני ראש חודש (פרשת פינחס - קרבנות המוספים), כלשון הירושלמי "קורין בראש חודש", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ד_כב}} '''בקריאת התורה לראש חודש קוראים בפרשת פינחס את קרבן ראש חודש, ואין קוראים לפי סדר הפרשות הרגיל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יג, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן תכה סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי "לכל מפסיקין לראשי חדשים"; כן פסקו הרמב"ם, השו"ע והסמ"ג שקוראים בראש חודש בפרשת "ובראשי חדשיכם". {{שוליים|ד_כג}} '''ראש חודש שחל בחנוכה - סדר הקריאה בתורה מהו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יג, הלכה כד , שו"ע או"ח סימן תרפד סעיף ב , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' קוראים ארבעה בשל ראש חודש ואחד בשל חנוכה, כדעת הירושלמי, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח תרפד ב. {{שוליים|ד_כד}} '''כמה קוראים לתורה בראש חודש שחל בחנוכה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יג, הלכה כד , שו"ע או"ח סימן תרפד סעיף ב , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כתנא קמא, שקוראים שלושה לחנוכה וקוראים רביעי לראש חודש, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח תרפד,ב. {{שוליים|ד_כה}} '''יש להתפלל תפילת ליל שבת של ערב שבת מבעוד יום, קודם השקיעה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ג, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן רסז סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חנינא בן דוסא, שהיה מקבל שבת מבעוד יום מדין תוספת חול על הקודש, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שמתפללין תפילת ערבית של שבת בעוד יום. {{שוליים|ד_כו}} '''זמן תפילת ערבית של מוצאי שבת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ג, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן רצג סעיף ג <קטע סוף=לב א/> ==דף לב עמוד ב== <קטע התחלה=לב ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי זירא שהמתפלל מבעוד יום צריך להבדיל קודם, שלא יהנה מהעולם הזה קודם שיבדיל. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לב עמוד ב<span class="yerum-runnum">63</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|התפלל מבעוד יום ו}}עלה אדם על מטתו, אין מטריחין אותו לירד. אמר רבי זירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זירא|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#תפילת ערבית מבעוד יום|כל מאן דהוינא עביד כן, הוינא מפחד בליליא.]] {{ירו"מ-הדגשה|אף על פי כן להלכה}}, לית לך אלא כהדא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי מפקד לאבדן אמוריה: אכריז קומי ציבורא: מאן דמצלי, יצלי דרמשא עד יומא קאים. {{ירו"מ-הדגשה|וכן}} רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]] מפקד לאמוריה: מאן דמצלי, יצלי דרמשא עד יומא קאים. אמר רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]]: תניא תמן: תפילת הערב מהו? [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} אמר: חובה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אומר: רשות. אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: אתיין אילין פלגוותא, כאינון פלגוותא. מאן דאמר חובה, אין נעילה פוטרת של ערב. ומאן דאמר רשות, נעילה פוטרת של ערב. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#המעשה בתלמיד ששאל על תפילת ערבית|ומעשה בתלמיד אחד שבא ושאל]] את [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}}: תפלת הערב מהו? אמר לו: {{שוליים|ד_כז}}רשות. בא ושאל את [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל: תפלת הערב מהו? אמר לו: חובה. אמר לו: והא [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אמר לי: רשות! אמר לו: למחר כשאכנס לבית הוועד, עמוד ושאל את ההלכה הזאת. למחר עמד אותו תלמיד ושאל את [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}}: תפלת הערב מהו? אמר לו: חובה. אמר לו: והא [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אמר לי: רשות! אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}}: {{ירו"מ-הוסר|את הוא}} אתה אומר רשות? אמר לו: לאו. אמר לו: עמוד על רגליך ויעידו בך. והיה [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} יושב ודורש, ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} עומד על רגליו, עד שריננו כל העם, ואמרו ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי חוצפית המתורגמן|°]]<nowiki/>רבי חוצפית המתורגמן הפטר את העם! אמרו ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי זינון החזן|°]]<nowiki/>רבי זינון החזן: אמור {{ירו"מ-הדגשה|על}} [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} {{ירו"מ-הדגשה|את הפסוק}} ([[נחום ג יט]]) {{ירו"מ-הוסר|"התחיל}} "כי על מי לא עברה רעתך תמיד." עמד ואמר התחילו כל העם ועמדו על רגליהם, {{ירו"מ-הוסר|ואמר לו כי על מי לא עברה רעתך תמיד }}הלכו ומינו את [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריא בישיבה. בן שש עשרה שנה ונתמלא כל ראשו שיבות. {{ירו"מ-ביאור|מרוב שהיה טורח בלימוד, ויש אומרים שנעשה לו נס והפך שיערו לבן כאילו היה זקן, כדי שיראה מכובד יותר בתפקידו החדש}} והיה [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} יושב ומצטער ואמר: לא שהוא בן תורה יותר ממני, אלא שהוא בן גדולים יותר ממני. אשרי אדם שזכו לו אבותיו, אשרי אדם שיש לו יתד במי להיתלות בה. וכי מה היתה יתידתו של [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריא? שהיה דור עשירי לעזרא. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אותו היום סלקוהו לשומר הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו, לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי}}. וכמה ספסלין היו שם? רבי יעקב בר סיסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר סיסי|°]] אמר: שמונים ספסלין היו שם, של תלמידי חכמים, חוץ מן העומדים לאחורי הגדר. רבי יוסי ברבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] אמר: שלש מאות היו שם, חוץ מן העומדים לאחורי הגדר. כיי<br><br> <span id="דף_לג_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף לג א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> דבית רבי ינאי אמרין: '''עלה אדם על מטתו, אין מטריחין אותו לירד.''' כלומר אם אדם כבר התפלל והלך לישון, לא מטריחים אותו לירד ולהתפלל מחדש. אבל לכתחילה שלא יתפלל, לא יתפלל מוקדם. אמר רבי זירא: '''כל מאן דהוינא עביד כן, הוינא מפחד בליליא.''' כלומר, אם הייתי מתפלל מוקדם והייתי הולך לישון ישר ולא הייתי חוזר ומתפלל אז הייתי מפחד. אומרת הגמרא: '''לית לך אלא כהדא דרבי מפקד לאבדן אמוריה: אכריז קומי ציבורא: מאן דמצלי, יצלי דרמשא עד יומא קאים.''' וכן רבי חייא בר ווא מפקד לאמוריה: '''מאן דמצלי, יצלי דרמשא עד יומא קאים.''' לעמוד הכול בעצם הלכה שיכול להתפלל מוקדם, כמו שאמרנו עם פלג המנחה. אמר רבי יעקב בר אחא: '''תניא תמן: תפילת הערב מהו?''' כן, רבן גמליאל אומר חובה ורבי יהושע אומר רשות. אמר רבי חנינא: '''אתיין אילין פלגוותא, כאינון פלגוותא.''' זה כמו מחלוקת אחרת. '''מאן דאמר חובה, אין נעילה פוטרת של ערב''', כי זה חובה, כן? אז הנעילה לא פותרת את הערב כי ערב זה חובה. '''ומאן דאמר רשות, נעילה פוטרת של ערב.''' מספרת הגמרא מעשה: '''ומעשה בתלמיד אחד שבא ושאל את רבי יהושע: תפלת הערב מהו? אמר לו: רשות. בא ושאל את רבן גמליאל: תפלת הערב מהו? אמר לו: חובה. אמר לו: והא רבי יהושע אמר לי: רשות! אמר לו: למחר כשאכנס לבית הוועד, עמוד ושאל את ההלכה הזאת. למחר עמד אותו תלמיד ושאל את רבן גמליאל: תפלת הערב מהו? אמר לו: חובה. אמר לו: והא רבי יהושע אמר לי: רשות! אמר רבן גמליאל לרבי יהושע: אתה אומר רשות? אמר לו: לאו. אמר לו: עמוד על רגליך ויעידו בך.''' הרי יש מישהו שחולק עליך, מישהו אומר שאמרת לו שתפילת ערבית זו רשות. '''והיה רבן גמליאל יושב ודורש, ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם, ואמרו לרבי חוצפית המתורגמן: הפטר את העם! אמרו לרבי זינון החזן: אמור''', כלומר תקרא את הפסוק על רבן גמליאל, כן, '''"כי על מי לא עברה רעתך תמיד." עמד ואמר, התחילו כל העם ועמדו על רגליהם, הלכו ומינו את רבי אלעזר בן עזריא בישיבה.''' כלומר מינו את רבי אלעזר בן עזריה במקום רבן גמליאל לנשיא. הוא היה רק '''בן שש עשרה שנה, ונתמלא כל ראשו שיבות.''' כן, יש שאומרים שמרוב שהיה טורח בלימוד, כלומר זה לא כמו שמופיע בבבלי שפתאום נעשה לו נס, אלא מרוב שהוא היה טורח בלימוד אז הוא היה זקן מרוב ההשקעה שהוא השקיע בלימוד. '''והיה רבי עקיבא יושב ומצטער ואמר: לא שהוא בן תורה יותר ממני, אלא שהוא בן גדולים יותר ממני. אשרי אדם שזכו לו אבותיו, אשרי אדם שיש לו יתד במי להיתלות בה.''' שואלת הגמרא: '''וכי מה היתה יתידתו של רבי אלעזר בן עזריא? שהיה דור עשירי לעזרא.''' שואלת הגמרא '''וכמה ספסלין היו שם?''' כלומר כמה אנשים היו בסוף. '''רבי יעקב בר סיסי אמר: שמונים ספסלין היו שם, של תלמידי חכמים, חוץ מן העומדים לאחורי הגדר. רבי יוסי ברבי אבון אמר: שלש מאות היו שם, חוץ מן העומדים לאחורי הגדר.''' </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לב עמוד ב''' {{שוליים|ד_כז}} '''תפילת ערבית - האם היא חובה או רשות.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק א, הלכה ו , רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ג, הלכה ו , רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ג, הלכה ז , רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ט, הלכה ט , טור או"ח סימן רלה, טור או"ח סימן רלו, טור או"ח סימן רלז, סמ"ג עשין יט <קטע סוף=לב ב/> ==דף לג עמוד א== <קטע התחלה=לג א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבן גמליאל שתפילת ערבית חובה, כדברי הרמב"ם והטור; אף רבי יהושע הודה בסוף למעשה שהלכה כרבן גמליאל. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לב עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''כל מן דהוינא עבד כן.''' כל זמן שהייתי עושה כך והתפללתי מבע"י והלכתי לישן הייתי מתפחד כל אותו הלילה '''לית לך.''' סתמא הש"ס הוא דקאמר לה אין לך אלא כהאי דאמרי' לעיל שאפי' לכתחילה מותר להקדים ולהתפלל מבעוד יום '''אתיין אילין פלגוותא.''' אם היא חובה או רשות כאלין פלגוותא דפליגי לעיל אם תפלת נעילה פוטרת לשל ערבית דלמ"ד רשות פוטרת ולמ"ד חובה בפני עצמה היא אין תפלה אחרת פוטרת אותה '''הפטר את העם.''' ותשתוק מלתרגם '''לר' זינון החזן.''' חזן הכנסת שהוא ממונה על צרכי הצבור '''אמרו לו אמור.''' יתחיל לומר מה דאמרו לקמיה מקרא הזה כי על מי לא עברה רעתך תמיד ועל שם שהיה מצער איתו בכמה וכמה פעמים '''וכמה ספסלין היו שם.''' שהוסיפו בו ביום לפי שכולם היו באין לבית המדרש לשמוע וללמוד '''כהאי דתנינן תמן.''' בריש זבחים ביום וכו' שכל הלכות הספיקות נשנו בו ביום</div> <div class="yerum-leiden-text">עלה אדם על מיטתו אין מטריחין אותו לירד · אמ' ר' זעורא כל מן דהויט עבד כן הוינא מפקד בליליא · לית לך דר' מפקד לאבדן אמוריה אכריז קומי ציבורא מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קיים · ר' חייא בר ווה מפקד לאמוריה כלל · אמ' ר' יעקב בר אחא תניי תמן תפילת הערב מהו רבן גמליאל א' חובה · ר' יהושע א' רשות · אמ' ר' חנינא אתיין אילין פלג' פלגוותא כאינון פלגוותא מאן דמר חובה אין נעילה פוטרת שלערב · ומאן דמר רשות נעילה פוטרת שלערב · מעשה בתלמיד אחד שבא ושאל את ר' יהושע תפילת הערב מהו אמ' ליה רשות בא ושאל את רבן גמליאל תפילת הערב מהו אמ' ליה לשות חובה · אמ' לו והא ר' יהושע אמ' לי רשות אמ' לו למחר כשאכנס לבית הוועד עמוד ושאל את ההלכה הזאת · למחר עמד אותו תלמיד ושאל את רבן גמליאל תפילת הערב מהו אמ' לו חובה · אמ' לו הא ר' יהושע אמ' לי רשות · אמ' רבן גמליאל לר' יהושע את הוא א' רשות · אמ' ליה לאו · אמ' לו עמוד על רגליך ויעידוך · והיה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו עד שריננו כל העם ואמרו לר' חצפית התורגמן הפטר את העם · אמרו לר' זינון החזן אמור · התחיל ואמ' התחילו ועמדו כל העם על רגליהם ואמרו לו כי על מי לא עברה רעתך תמיד · הלכו ומינו את ר' לעזר בן עזריה בישיבה בן שש עשרה שנה ונתמלא כל ראשו שיבות · והיה ר' עקיבה יושב ומצטער וא' לא שהוא בן תורה יותר ממני · לא שהוא בן גדולים יותר ממני · אשרי אדם שזכו לו אבתיו · אשרי אדם שיש לו יתד במי להתלות בה · וכי מה היתה יתידתו שלר' לעזר בן עזריה שהיה דר עשירי לעזרא · וכמה ספסלין היו שם · ר' יעקב בן סיסי אמ' שמונים פיסלים היו שם שלתלמ' חכמ' חוץ מן העומדין לאחורי הגדר · ר' יוסי ביר' אבון אמ' שלש מאות היו שם חוץ מן העומדין לאחורי הגדר · כיי</div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לג עמוד א<span class="yerum-runnum">64</span></div> דתנינן תמן: ביום שהושיבו את [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריא </div>בישיבה, תמן תנינן: זה מדרש דרש [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריא לפני חכמים בכרם ביבנה. וכי כרם היה שם? אלא אלו תלמידי חכמים, שהיו עשוין שורות שורות ככרם. מיד הלך לו [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} אצל כל אחד ואחד, לפייסו בביתו. אזל גבי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}}, אשכחיה יתיב עביד מחטין. אמר לו: {{ירו"מ-הדגשה|מ}}אילין את חיי? אמר לו: ועד כדון את בעי מודעי? {{ירו"מ-ביאור|רק עכשיו אתה יודע}} אוי לו לדור שאתה פרנסו! אמר לו: נעניתי לך. ושלחון גבי [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריא חד קצר. {{ירו"מ-ביאור|כובס}} ואית ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מרין [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} הוה. אמר לו: מי שהוא מזה בן מזה יזה. מי שאינו לא מזה ולא בן מזה, יימר למזה בן מזה: מימך מי מערה ואפרך אפר מקלה! אמר לו: נתרציתם? {{ירו"מ-הדגשה|אף אני מסכים}} אני ואתם נשכים לפתחו של [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}}. אף על פי כן, לא הורידוהו מגדולתו, אלא מינו אותו אב בית דין.<br> == [[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ד_ב|ירושלמי ברכות, פרק ד, הלכה ב]] == <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ד_ב"> </span> <br><strong>מתני':</strong> [[ביאור:עץ מסורת#רבי נחוניא בן הקנה|°]]<nowiki/>רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל {{שוליים|ד_כח}}בכניסתו לבית המדרש {{שוליים|ד_כט}}וביציאתו תפלה קצרה. אמר{{ירו"מ-הדגשה|ו}} לו: מה טיבה של תפלה זו? אמר להן: בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודייה על חלקי.<br><strong>גמ':</strong> [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#תפילה לפני ואחרי הלימוד|בכניסתו מהו אומר?]] יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שלא אקפיד כנגד חבירי, ולא חבירי יקפידו כנגדי. שלא נטמא את הטהור, ולא נטהר את הטמא. שלא נאסור את המותר, ולא נתיר את האסור, ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא. וביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כנסיות, ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות, שאני עמל, והן עמלים, אני שוקד, והן שוקדים, אני עמל לירש גן עדן, והן עמלים לבאר שחת, שנאמר" ([[תהילים טז י]]) "כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת" רבי פדת[[ביאור:עץ מסורת#רבי פדת|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יעקב בר אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אידי|°]]: רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#תפילה אחר התפילה|היה מתפלל שלש תפילות לאחר תפילתו.]] מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שלא תעלה שנאתינו על לב אדם, ולא שנאת אדם תעלה על לבינו. ולא תעלה קנאתינו על לב אדם, ולא קנאת אדם תעלה על לבינו. ותהא תורתך מלאכתנו כל ימי חיינו, ויהיו דברינו תחנונים לפניך. רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] מוסיף: ותייחד לבבינו ליראה את שמך, ותרחקנו מכל מה ששנאת, ותקרבנו לכל מה שאהבת. ותעשה עמנו צדקה למען שמך. דבית רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} אמרין: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#המתעורר מברך מחיה המתים|{{ירו"מ-הוסר|הנוער}} הנעור משנתו צריך לומר: ברוך אתה ה' מחיה המתים]] רבוני חטאתי לך! יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתתן לי לב טוב, חלק טוב, יצר טוב, חבר טוב, שם טוב, עין טובה, ונפש טוב{{ירו"מ-הדגשה|ה}}, ונפש שפלה, ורוח נמוכה. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אל יתחלל שמך בנו, ואל תעשינו שיחה בפי כל הבריות. ואל תהי אחריתינו להכרית, ולא תקוותנו למפח נפש. ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם, ואל תמסור מזונותינו בידי בשר ודם, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. ותן חלקנו בתורתך עם עושי רצונך. בנה ביתך, היכלך, עירך ומקדשך במהרה בימינו. רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]] מצלי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתתן בלבינו לעשות תשובה שלימה לפניך, שלא נבוש מאבותינו לעולם הבא. רבי יודן בי רבי ישמעאל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן בירבי ישמעאל|°]] קבע ליה לאמוריה. דיימר בתר פרשתיה {{ירו"מ-ביאור|הדרשה}} כן. רבי תנחום בר איסבלוסטיקא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום בר איסבלוסטיקא|°]] מצלי: ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתשבור ותשבית עולו של יצר הרע מלבינו, שכך בראתנו לעשות רצונך, ואנו חייבים לעשות רצונך, את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} חפץ, ואנו חפצים, ומי מעכב? שאור שבעיסה. גלוי וידוע לפניך שאין בנו כח לעמוד בו, אלא יהיא רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתשביתהו מעלינו ותכניעהו, ונעשה רצונך כרצוננו בלבב שלם. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} הוה מצלי: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתשכן בפוריינו אהבה ואחוה שלום וריעות, ותצליח סופינו אחרית ותקוה, ותרבה גבולנו בתלמידים, ונשיש בחלקינו בגן עדן, ותקנינו לב טוב וחבר טוב, ונשכים ונמצא ייחול לבבינו, ותבא לפניך קורת נפשינו לטובה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} וביציאתי אני נותן הודייה על חלקי. אמר רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]]: לאל שחלק לי דיעה ומעשה טוב. ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ד_ג|ירושלמי ברכות, פרק ד, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ד_ג"> </span> {{ירו"מ-הדגשה|[[תפילת_שמונה_עשרה_בנוסח_ארץ_ישראל_על-פי_גניזת_קהיר]]}} {{ירו"מ-ביאור|בנוסח זה, ברכת "בונה ירושלים" מאוחדת עם הברכה שאחריה, "את צמח דוד", לברכה אחת שחתימתה "אלהי דוד ובונה ירושלים", ולכן הוא כולל בדיוק 18 ברכות.}} <strong>מתני':</strong>[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} אומר: בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אומר: מעין שמונה עשרה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אומר: {{שוליים|ד_ל}}אם שגורה תפלתו בפיו, יתפלל שמונה עשרה. ואם לאו, מעין שמונה עשרה.<br><br> <span id="דף_לג_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף לג ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף ל"ג. אנחנו נתחיל מהמשנה, פרק ד' הלכה ב'. מתניתין: '''רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה'''. אמרו לו: מה טיבה של תפילה זו? אמר להם: '''בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודייה על חלקי'''. גמרא. אומרת הגמרא: בכניסתו מה הוא אומר? '''יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שלא אקפיד כנגד חבירי, ולא חבירי יקפידו כנגדי. שלא נטמא את הטהור, ולא נטהר את הטמא. שלא נאסור את המותר, ולא נתיר את האסור''', ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא. וביציאתו מה הוא אומר? '''מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כנסיות, ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות, שאני עמל, והן עמלים, אני שוקד, והן שוקדים, אני עמל לירש גן עדן, והן עמלים לבאר שחת''', שנאמר "כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת". רבי פדת בשם רבי יעקב בר אידי: רבי אלעזר היה מתפלל שלש תפילות לאחר תפילתו. מה הוא אומר? '''יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שלא תעלה שנאתינו על לב אדם, ולא שנאת אדם תעלה על לבינו. ולא תעלה קנאתינו על לב אדם, ולא קנאת אדם תעלה על לבינו. ותהא תורתך מלאכתנו כל ימי חיינו, ויהיו דברינו תחנונים לפניך'''. רבי חייא בר אבא מוסיף: '''ותייחד לבבינו ליראה את שמך, ותרחקנו מכל מה ששנאת, ותקרבנו לכל מה שאהבת. ותעשה עמנו צדקה למען שמך'''. דבית רבי ינאי אמרין: הנעור משנתו צריך לומר: '''ברוך אתה ה' מחיה המתים'''. תראה, הוא קם מהשינה שזה כאחד עומד מן המת. '''רבוני חטאתי לך! יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתתן לי לב טוב, חלק טוב, יצר טוב, חבר טוב, שם טוב, עין טובה, ונפש טוב, ונפש שפלה, ורוח נמוכה. אל יתחלל שמך בנו, ואל תעשינו שיחה בפי כל הבריות. ואל תהי אחריתינו להכרית, ולא תקוותנו למפח נפש. ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם, ואל תמסור מזונותינו בידי בשר ודם, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. ותן חלקנו בתורתך עם עושי רצונך. בנה ביתך, היכלך, עירך ומקדשך במהרה בימינו'''. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לג עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''תמן תנינן.''' בפ"ה דכתובות '''א"ל אילין את חיי.''' מאלו אתה מפרנס עצמך א"ל ועד עכשיו עדיין לא ידעת מצערן של החכמים בפרנסתם '''נעניתי לך.''' בדברים ומחול לי ונתפייס ר' יהושע '''חד קצר.''' כובס אחד להודיעו שנתפייס ועם ר"ג ויחזור לנשיאות ואית דאמרין ר"ע בעצמו הוא שהלך להודיע לבה"מ '''מי שהוא מזה בן מזה יזה.''' מי שהוא רגיל להזות אפר פרה וכמו אביו כן [הוא] ודרך משל הוא כלומר מי שרגיל בחשיבות ונשיאות וירשה מאביו הוא ינהג הנשיאות '''מי שאינו וכו'.''' כלומר בלשון תמיה וכי אחר שאינו רגיל בכך לא הוא ולא אביו יאמר לזה הרגיל מימך מי מערה ואפרך אפר מקלה ופסולין להזאה הן זה ודאי לא אלא מי שהוא מזה בן מזה הוא יזה: אמר לו ר"א בן עזריה נתרציתם וכו' ואע"פ כן לא הורידו לר"א בן עזריה מגדולתו לגמרי אלא לאב"ד מינו אותו ור"ג חזר לנשיאתו '''מתני' שלא תארע תקלה על ידי.''' שלא אכשל בדבר הלכה כדמפרש בגמרא '''גמ' ונמצאתי מתבייש לעה"ז.''' בפני חביריי '''בבתי טרטיות וכו'.''' שעושין בו מיני שחוק ויכלו בהבל ימיהם '''היה מתפלל שלש תפלות.''' של כל יום ויום ואחר כל תפלה מהו אומר וכו' '''מחיה המתים.''' כעין נוסח הברכה שלנו המחזיר נשמות לפגרים מתים '''קבע ליה לאמוריה.''' להמתורגמן שתרגם הפרשה כדרך שהיו נוהגין וקבע לו תפלה זו שיאמר אותה אחר שסיים הפרשה '''לאל שחלק לי.''' כלומר דר' אבון מפרש להא דקאמר הודיה על חלקי דא"צ להאריך כל כך כמו דתני בברייתא לעיל ביציאתו מהו אומר וכו' אלא דבהא לחוד סגי לצאת ידי תפלה זו שאומר מודה אני לאל שחלק לי דיעה ומעשה טוב ועוד שזה ג"כ מעין הבקשה בכניסתו שעכשיו נותן הודיה על שחלק לו דיעה ולא נכשל בדבר הלכה ומעשה טוב שלא הקפיד כנגד חביריו '''מתני' מעין שמנה עשרה.''' פליגי בה בגמרא מאי היא '''אם שגורה תפלתו בפיו.''' שהוא למוד ורגיל בה. והלכה כר"ע שמי שאין תפלתו שגורה בפיו או בשעת הדחק מתפלל שלש ראשונות ושלש אחרונות והביננו באמצע שהוא מעין כל הברכות האמצעות חוץ מימות הגשמים שאינו מתפלל הביננו מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים וחוץ ממוצאי שבת וי"ט שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת</div> <div class="yerum-leiden-text">דתנינן תמן ביום שהושיבו את ר' לעזר בן עזריה בישיבה · תמן תנינן זה מדרש דרש ר' לעזר בן עזריה לפני חכמ' בכרם ביבנה · וכי כרם היה שם לא אילו תלמ' חכמ' שהיו עשויין שורות שורות ככרם · מיד הלך לו רבן גמליאל אצל כל אחד ואחד לפייסו בביתו · אזל גבי ר' יהושע אשכחיה יתיב עביד מחטין · אמ' ליה אילין את חיי · אמ' ליה ועד כדון את בעי מידע · או לו לדור שאתה פרנסו · אמ' לו טעניתי לך · ושלחון גבי ר' לעזר בן עזריה חד קצר · ואית דמרין ר' עקיבא הוה · אמ' לו מי שהוא מזה בן מזה יזה · מי שאינו לא מזה ולא בן מזה יימר למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה · אמ' לו נתרציתם אני ואתם נשכים לפתחו שלרבן גמליאל · אעפ'כ לא הורידן אותו מגדולתו אלא מינו אותו אב בית דין · מתני' ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה · אמרו לו מה טיבה שלתפילה זו · אמ' להן בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי · וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי · בכניסתו מהו או' יהי רצון מלפניך י'י אלהיי ואלהי אבותיי שלא אקפיד כנגד חביריי ולא חביריי יקפידו כנגדי · שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא · שלא טוסור את המותר · ולא נתיר את האסור ונמצאתי מתבייש לעולם הבא הזה ולעולם הבא · וביציאתו מהו אומ' מודה אני לפניך י'י אלהיי ואלהי אבותיי שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כנסיות ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות שאני עמל והן עמילין · אני שוקד והן שוקדין · אני עמל לירש גן עדן · והן עמילין לבאר שחת שנ' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת · ר' פדת בשם ר' יעקב בר אידי ר' לעזר היה מתפלל שלש תפילות · לאחר תפילתו מהו או' יהי רצון מלפניך י'י אלהיי ואלהי אבותיי שלא תעלה שנאתינו על לב אדם ולא שנאת אדם תעלה על לבינו · ולא תעלה קנאתינו על לב אדם ולא קנאת אדם תעלה על לבינו ותהא תורתך מלאכתינו כל ימי חיינו ויהיו דברינו תחנונים לפניך · ר' חייא בר אבא מוסיף ותייחד לבבינו ליראה את שמך ותרחקינו מכל מה ששנאת ותקרבינו לכל מה שאהבת ותעשה עמנו למען שמך · דבית ר' ינאי אמרין הנעור משנתו צריך לומ' בא'י מחיה המתים · רבון חטאתי לך יהי רצון מלפניך י'י אלהיי שתתן לי לב טוב חלק טוב יצר טוב ונפש טוב ונפש שפלה ורוח נמוכה וסבר טוב · אל יתחלל שמך בנו ואל תעשינו שיחה בפי כל הבריות ואל תהי אחריתינו להכרית ולא תקוותינו למפח נפש · ואל תצריכינו לידי מתנת בשר ודם ואל תמסור מזונותינו בידי בשר ודם שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה · ותן חלקינו בתורתך עם עושי רצונך · בנה ביתך היכלך עירך ומקדשך במהרה בימינו · ר' חייא בר ווא מצלי יהי רצון מלפניך י'י אלהינו ואלהי אבתינו שתתן בליבינו לעשות תשובה שלימה לפניך שלא נבוש מאבותינו לעולם הבא · ר' יודן ביר' ישמעאל קבע לה לאמוריה דיימר בתר פרשתיה כן · ר' תנחום בר איסכולסטיקא מצלי יהי רצון מלפניך י'י אלהיי ואלהי אבותיי שתשבור ותשבית עולו שליצר הרע מלבינו שכך בראתנו לעשות רצונך את חפץ ואנו חפיצים ומי מעכב שאור שבעיסה גלוי וידוע לפניך שאין בנו כח לעמוד בו · אלא יהי רצון מלפניך י'י אלהיי ואלהי אבותיי שתשביתהו מעלינו ותכניעהו ונעשה רצונך כרצונינו בלבב שלם · ר' יוחנן הוה מצלי יהי רצון מלפניך י'י אלהיי ואלהי אבותיי שתשכן בפוריינו אהבה ואחוה שלום וריעות ותצליח סופינו אחרית ותקוה ותרבה גבולינו בתלמידים ונשיש בחלקינו בגן עדן ותקנינו לב טוב וחבר טוב ונשכים ונמצא ייחול לבבינו ותבוא לפניך קורת נפשינו לטובה · וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי · אמ' ר' אבון לאל שחלק לי דיעה ומעשה טוב · מתני' רבן גמליאל או' בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה · ור' יהושע או' מעין שמונה עשרה · ר' עקיבה או' אם שגרה תפילתו בפיו מתפלל שמונה עשרה ואם לאו מעין שמונה עשר</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' רבי חייא בר ווא מצלי: '''יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתתן בלבינו לעשות תשובה שלימה לפניך, שלא נבוש מאבותינו לעולם הבא'''. רבי יודן בי רבי ישמעאל קבע ליה לאמוריה, דיימר בתר פרשתיה כן. כלומר, אחרי שהוא היה דורש, אז שתמיד יאמר את מה שאמרנו מקודם. רבי תנחום בר איסבלוסטיקא מצלי: '''ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתשבור ותשבית עולו של יצר הרע מלבינו, שכך בראתנו לעשות רצונך, ואנו חייבים לעשות רצונך, את חפץ, ואנו חפצים, ומי מעכב? שאור שבעיסה. גלוי וידוע לפניך שאין בנו כח לעמוד בו, אלא יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתשביתהו מעלינו ותכניעהו, ונעשה רצונך כרצוננו בלבב שלם'''. רבי יוחנן הוה מצלי: '''יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתשכן בפוריינו אהבה ואחוה שלום וריעות, ותצליח סופינו אחרית ותקוה, ותרבה גבולנו בתלמידים, ונשיש בחלקינו בגן עדן, ותקנינו לב טוב וחבר טוב, ונשכים ונמצא ייחול לבבינו, ותבא לפניך קורת נפשינו לטובה'''. אמרנו במשנה שרבי נחוניא בן הקנה אומר ביציאתי - שאלו אותו מה אתה מתפלל, אז הוא אמר שהוא מתפלל בכניסה וגם ביציאה. אז אומרת המשנה: '''וביציאתי אני נותן הודייה על חלקי'''. אמר רבי אבון - מה זה "על חלקי"? '''לאל שחלק לי דיעה ומעשה טוב'''. אנחנו בפרק ד' הלכה ג', משנה. מתניתין: '''רבן גמליאל אומר: בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה'''. '''רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה''', כלומר לא שמונה עשרה שלמות, אלא רק מעין שמונה עשרה - הוא אומר בהמשך בגמרא מה הכוונה. '''רבי עקיבא אומר: אם שגורה תפלתו בפיו, יתפלל שמונה עשרה. ואם לאו, מעין שמונה עשרה'''. כן, אתה רואה, אדם שהתפילה שגורה, הוא רגיל והיא יוצאת לו מהפה בחלקות, אז יגיד שמונה עשרה, אבל אם הוא לא מצליח - אז יגיד מעין שמונה עשרה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לג עמוד א''' {{שוליים|ד_ל}} '''מי שאין תפילתו שגורה בפיו רשאי להתפלל תמצית של שמונה עשרה ברכות במקום הנוסח המלא.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן קי סעיף א , סמ"ג עשין יט <קטע סוף=לג א/> ==דף לג עמוד ב== <קטע התחלה=לג ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שאם אין תפילתו שגורה בפיו יתפלל מעין שמונה עשרה, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ד_כח}} '''יש לומר תפילה קצרה בכניסתו לבית המדרש שלא יארע תקלה על ידו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק י, הלכה כג , רמב"ם, הלכות ברכות, פרק י, הלכה כד , שו"ע או"ח סימן קי סעיף ח , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כהוראת הירושלמי בעניין נוסח הכניסה לבית המדרש, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ד_כט}} '''יש לומר תפילה קצרה בכניסה לבית הכסא ובצאתו לומר הודאה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק י, הלכה כג , רמב"ם, הלכות ברכות, פרק י, הלכה כד , שו"ע או"ח סימן קי סעיף ח , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שיש להתפלל בכניסה "שלא אקפיד כנגד חבירי..." ולומר הודאה ביציאה, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע.. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לג עמוד ב<span class="yerum-runnum">65</span></div> <br><strong>גמ':</strong> ולמה שמונה עשרה? אמר רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: כנגד שמונה עשרה מזמורים שכתוב מראשו של תילים עד ([[תהילים כ ב]]) "יענך ה' ביום צרה". אם יאמר לך אדם: {{ירו"מ-הדגשה|והא}} תשע עשרה {{ירו"מ-הדגשה|פרקים}} הן? אמור לו: ([[תהילים ב א]]) "למה רגשו גוים" לית הוא מינהון. {{ירו"מ-הדגשה|כי אשרי ולמה רגשו גוים זה פרק אחד, נמצא שיענך נאמר אחרי שמונה עשרה פרקים}}, מכאן אמרו: המתפלל ולא נענה, צריך תענית. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: {{ירו"מ-הדגשה|כתיב "יענך ה’" מכאן}} רמז לתלמיד חכם, שאדם צריך לומר לרבו תשמע תפילתך. רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] אמר: כנגד י"ח חוליות שבשדרה. שבשעה שאדם עומד ומתפלל, {{שוליים|ד_לא}}צריך לשוח בכולן. מה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[תהילים לה י]]) "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]] אמר: כנגד י"ח אזכרות שכתוב {{ירו"מ-הדגשה|ב}}([[תהילים כט א]]) {{ירו"מ-הוסר|"בה בו}} "הבו לה' בני אלים". אמר רבי הונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#קושיא על מספר הברכות בתפילה|אם יאמר לך אדם: {{ירו"מ-הדגשה|והא}} תשע{{ירו"מ-הדגשה|ה}} עשרה {{ירו"מ-הדגשה|ברכות}} אינון?]] אמור לו: של מינים {{ירו"מ-הוסר|כבר }}קבעוה חכמים ביבנה. התיב רבי אלעזר ברבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי יוסי|°]] קומי רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: והא כתיב ([[תהילים כט ג]]) "אל הכבוד הרעים" {{ירו"מ-הדגשה|ואף הוא שם קדוש, ולמה לא תקנו ברכה כנגדו}}? אמר לו: והתני: כולל של מינים ושל פושעים במכניע זדים, ושל זקנים ושל גרים במבטח לצדיקים, ושל דוד בבונה ירושלים. {{ירו"מ-הדגשה|נמצא שבתחילה היו רק שמונה עשר, ועם ברכת למינים — ואחר כך חלקו את של דוד ובונה ירושלים, כך נהיו תשע עשרה ברכות}} אית לך מספקא לכל חדא וחדא מנהו{{ירו"מ-הדגשה|ן}} אדכרה {{ירו"מ-הדגשה|שאינה נהגת, וכנגד אל הכבוד שהוא אדכרה שנהגת, תקנו ברכת למינים}}. רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי פנחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]]: כנגד י"ח פעמים שאבות כתובים {{ירו"מ-הדגשה|יחד}} בתורה אברהם יצחק יעקב. אם יאמר לך אדם: {{ירו"מ-הדגשה|הא}} י"ט הם, אמור לו: ([[בראשית כח יג|בראשית ויצא כח יג]]) "והנה ה' נצב עליו" לית הוא מינהון. {{ירו"מ-הדגשה|שהרי יעקב לא מוזכר שם בפירוש}}. אם יאמר לך אדם: {{ירו"מ-הדגשה|אם כך, הא}} י"ז הם, אמור לו: ([[בראשית מח טז|בראשית ויחי מח טז]]) "ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק" מינהון. {{ירו"מ-הדגשה|שאף ששמו של יעקב לא מוזכר, כיוון שיעקב אומר ויקרא בהם שמי, כאילו כתוב יעקב}}. רבי שמואל בר נחמני[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כנגד י"ח ציוויין שכתוב בפרשת {{ירו"מ-הדגשה|עשית ה}}משכן {{ירו"מ-הדגשה|ה}}שני{{ירו"מ-הדגשה|ה}}. {{ירו"מ-ביאור|פרשת פקודי}} אמר רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]]: ובלבד מן ([[שמות לח כג|שמות פקודי לח כג]]) "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן", עד סופיה דסיפרא. שבע של שבת מניין? אמר רבי יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}}: כנגד {{ירו"מ-הוסר|ז}} שבעה קולות שכתוב בהבו לה' בני אלים. אמר רבי יודן אנתוריא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן אנתוריא|°]]: כנגד {{ירו"מ-הוסר|ז}} שבעה אזכרות שכתוב במזמור שיר ליום השבת. תשע של ראש השנה מניין? אמר רבי אבא קרטוגנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא קרטוגנא|°]]: כנגד תשע אזכרות שכתוב בפרשת חנה, וכתיב בסופה: ([[שמואל א ב י]]) "ה' ידין אפסי ארץ". כ"ד של תעניות מניין? רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] ורבי שמואל בר רב נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר רב נחמן|°]] תרוויהון אמרין: כנגד כ"ד פעמים שכתוב בפרשה של שלמה "רינה" ו"תפילה" ו"תחינה". רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: יחיד בתענית ציבור צריך להזכיר מעין המאורע. איכן הוא אומרה? בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים". ומה {{ירו"מ-הדגשה|הוא}} אומר? "ענינו ה' ענינו בעת ובעונה הזאת, כי בצרה גדולה אנחנו. אל תסתיר פניך ממנו ואל תתעלם מתחינתינו, כי אתה ה' עונה בעת צרה, פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה. שנאמר ([[תהילים קז כ]]) "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יוציאם" {{ירו"מ-הוסר|בא"י}} ברוך אתה ה', העונה בעת צרה. רבי ינאי ברבי ישמעאל[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי בר' ישמעאל|°]]{{ירו"מ-הוסר|בשם ר}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם בית רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]]: {{שוליים|ד_לב}}{{ירו"מ-הוסר|אומר }}ב"שומע תפלה". {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{שוליים|ד_לג}}אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית, צריך להזכיר מעין המאורע. איכן הוא אומרה? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: <br><br> <span id="דף_לד_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף לד א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> גמרא. ולמה שמונה עשרה? כלומר למה מתפללים שמונה עשרה ברכות? אמר רבי יהושוע בן לוי: '''כנגד שמונה עשרה מזמורים שכתוב מראשו של תילים עד "יענך ה' ביום צרה"'''. כלומר בעצם התפילה תתקבל. עכשיו, אם יאמר לך אדם הרי יש תשע עשרה פרקים, אמור לו "'''למה רגשו גוים'''" - למה רק זה? זה לא פרק נפרד, כי זה המשך של "אשרי", זה אותו פרק. אז זה נשאר שמונה עשרה. '''מכאן אמרו: המתפלל ולא נענה, צריך תענית'''. כי כתוב בהמשך "כי יענך ה' ביום צרה". וגם מכאן למדו שתלמיד חכם צריך לומר לרבו "תשמע תפילתך" - כמו שכתוב "יענך ה' ביום צרה", כאילו שהוא אומר תשמע תפילתך. רבי סימון אמר: '''כנגד י"ח חוליות שבשדרה'''. כלומר למה תיקנו שמונה עשרה ברכות? כנגד שמונה עשרה חוליות שבעמוד השדרה, '''שבשעה שאדם עומד ומתפלל, צריך לשוח בכולן'''. מה טעם? זה דכתיב "'''כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך'''". רבי לוי אמר: '''כנגד י"ח אזכרות שכתוב "הבו לה' בני אלים"'''. יש שם שמונה עשרה פעמים שם השם. אמר רבי הונה: אם יאמר לך אדם - הרי תשע עשרה ברכות אינון, יש גם כן המינים כמנין? אמור לו: '''של מינים קבעוה חכמים ביבנה''' - זה תוספת מאוחרת. התיב רבי אלעזר ברבי יוסי קומי רבי יוסי: והא כתיב "'''אל הכבוד הרעים'''" - הרי גם זה שם קודש, אז אמרו תקנו ברכה כנגדו? אמר לו: והתני '''כולל של מינים ושל פושעים במכניע זדים, ושל זקנים ושל גרים במבטח לצדיקים, ושל דוד בבונה ירושלים'''. כלומר נמצא שבהתחלה באמת היו שבע עשרה ברכות ולכן צירפו. יותר נכון, בהתחלה צופפו את הברכות, וביחד עם ברכת המינים יש שמונה עשרה. לאחר מכן חילקו את "של דוד" ו"בונה ירושלים", ואז בעצם קיבלנו תשע עשרה, וככה יש לך ברכה כנגד כל אחת מהאזכרות שאינה נהגית, וכנגד "אל הכבוד" שזה אזכרה שנהגית - כן אומרים אותה, אומרים "אלוקים" - אז כנגדה תקנו ברכת המינים. כלומר בעצם בהתחלה כדי להגיע לשמונה עשרה צופפו, ולאחר מכן כדי לאפשר שיהיה גם ברכה כנגד "אל הכבוד הרעים" הוסיפו את המינים. רבי חנינא בשם רבי פנחס: '''כנגד י"ח פעמים שאבות כתובים בתורה אברהם יצחק יעקב'''. כלומר שמונה עשרה פעמים כתוב אברהם יצחק ויעקב ביחד. אם יאמר לך אדם - הרי יש תשע עשרה, תגיד לו: לא, מה שכתוב "'''והנה ה' נצב עליו'''" - אמנם זה הכוונה ליעקב, אבל זה לא נחשב כי יעקב לא מוזכר בפירוש. אם יאמר אחד - האם כך יש שבע עשרה? אמרו לא, "'''ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק'''" - זה כן נחשב, כי הרי "ויקרא בהם שמי" זה כלומר לשמו של יעקב, כי למרות שהוא לא מוזכר בפירוש, כיוון שיעקב אומר את זה - זה כאילו כתוב יעקב. רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן: למה שמונה עשרה ברכות? '''כנגד י"ח ציוויין שכתוב בפרשת משכן שני''' - פרשת פקודי. אז שמונה עשרה פעמים כתובה המילה "צוו". אמר רבי חייא בר ווא: '''ובלבד מן "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן", עד סופיה דסיפרא''', כלומר עד סוף הספר. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לג עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''גמ' ולמה.''' תקנו שמינה עשרה ברכות וכנגד מי הן '''עד יענך ה' וגו'.''' וסוף המזמור יהיו לרצון אמרי פי שזה רמז על סיום ברכות התפלה ומהאי טעמא נמי אומרים פסוק זה אחר תפלת י"ח '''תשע עשרה הן.''' המזמורים '''למה רגשו גוים לית היא מינון.''' אינו מן המנין בשני עצמו דאשרי ולמה רגשו חדא פרשתא היא '''מיכאן אמרו.''' מרמז הפסוק יענך וגו' שהוא אחר י"ח מזמורים למדו גם כן שהמתפלל ולא נענה צריך תענית וזהו יענך ה' ביום צרה '''רמז לת"ח וכו'.''' שלפי שאחר י"ח כתוב יענך לשון נוכח וזהו רמז שצריך לומר לרבו אחר שהתפלל י"ח תקובל ותשמע תפלתך ולפיכך כתוב לנוכח ולא כתיב ענני ה' וגו' ומדרך ארץ להתלמיד שיאמר לרבו כך '''אם יאמר לך אדם שבע עשרה אינון.''' ברכות התפילה אינם אלא י"ז וזהו כדתני בתוספתא ומייתי לה למאי דמסיק לקמן דתנינן כולל של דוד בבונה ירושלים וא"כ לא הוו אלא י"ז קודם שתקנו ברכת המינין '''אמור לו של מינין כבר קבעוהו חכמים ביבנה.''' ומשלים לי"ח ברכות '''והכתיב אל הכבוד הרעים.''' והרי זה ג"כ הזכרה הוא ולמה לא תקנו עוד ברכה אחת נגד שם הזה '''א"ל והתני כולל וכו'.''' בתוספתא סוף פ"ג ומייתי לה נמי לעיל בפ"ב בהלכה ד' וכלומר וליטעמיך תקשי לך דהשתא הוו להו טפי דהא למאי דהיו כוללין מעיקרא גם של דוד בבונה ירושלים בחדא ברכה ולא הוו אלא י"ז ולפיכך תקנו ברכת המינין להשלים י"ח והשתא שחזרו ונהגו לחלק לשל דוד ושל בונה ירושלים לשתי ברכות והוו להו י"ט אלא היינו טעמא מהאי קרא גופיה דפרכת מיניה כדמסיק ואזיל '''אית לך מספקא לכל חדא וחדא מינהון אדכרה.''' כלומר מפני שזה השם אל הכבוד יש לך בו ספק אם לקבוע נגדו ברכה או לא לפי שאינו מהשמות שאינן נהגין ולפיכך מעיקרא לא הוו מהדרי אלא אחר י"ח כנגד י"ח אזכרות הבלתי נהגין ומחמת דהוה מספקא להו אחר כך שמא יש לקבוע ברכה גם כנגד שם הזה אל הכבוד וגו' הלכך מספקא אמרו לכל חדא וחדא מינהון משל דוד ומשל בונה ירושלים אדכרה בפני עצמה והשתא הכל ניחא וכן למאי דנהגי נמי האידנא לומר י"ט ברכות '''אם יאמר לך אדם תשע עשרה הן.''' עם הפסוק והנה ה' נצב עליו שמזכירין בו ג"כ אבות אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק '''אמור לו.''' זה הפסוק והנה ה' וגו' לית הואי מינהון מפני שלא כתוב בו יעקב '''אם יאמר לך אדם.''' א"כ מעתה שבע עשרה הן לפי שפסוק ויקרא בהם וגו' ג"כ לא הוזכר בו בפירוש יעקב '''אמור לו.''' דשאני הפסוק הזה ויקרא וגו' דהוא ודאי נחשב מינהון הואיל וכתיב בו ויקרא בהם שמי הוה ליה כמו שם יעקב ג"כ מפורש בו</div> <div class="yerum-leiden-text">ולמה שמונה עשרה ר' יהושע בן לוי או' כנגד שמונה עשרה מזמורות שכת' מראשו שלתילים עד יענך י'י ביום צרה · אם יאמר לך תשע עשרה הן · אמור לו למה רגשו גוים לית הוא מינון · מיכן אמרו המתפלל ולא נענה צריך תענית · אמ' ר' מנא רמז לתלמ' חכם שאדם צריך לומ' לרבו תשמע תפילתך · אמ' ר' סימון א' כנגד שמונה עשרה חליות שבשזרה שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן · מה טעם כל עצמותיי תאמרנה י'י מי כמוך · אמ' ר' לוי כנגד שמונה עשרה הזכרות שכת' בהבו לי'י בני אלים · אמ' ר' חונה אם יאמר לך אדם שבע עשרה אינון · אמור לו שלמינין כבר קבע חכמ' ביבנה · התיב ר' לעזר ביר' יוסי קומי ר' יוסי והכת' אל הכבוד הרעים · אמ' ליה והתני כולל שלמינים ושלפושעים במ' במכניע זידים · ושלזקינים ושלגרים במבטח לצדיקים · ושלדוד בבונה ירוש' · אית לך מספקא לכל חדא וחדא מינהון אדכרה · ר' חנינא בשם ר' פינחס כנגד שמונה עשרה פעמים שאבות כתובין בתורה · אברהם יצחק יעקב · אם יאמר לך אדם תשע עשרה הן אמור לו והנה יי' נצב עליו לית הוא מינהון · אם יאמר לך אדם שבע עשרה הן אמור לו ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק מינן · ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יוחנן כנגד יח' ציוויין שכת' בפרשת משכן שיני · אמ' ר' חייא בר ווא ובלבד מן ואתו אהליאב בן אחיסמך עד סופיה דסיפרא · שבע שלשבת מניין · אמ' ר' יצחק כנגד שבעה קולות שכת' בהבו ליי' בני אלים · אמ' ר' יודן עטתוריא כנגד שבעה אזכרות שכת' במזמור שיר ליום השבת · תשע שלראש השנה מניין · אמ' ר' אבא קרטיגניא כנגד תשע אזכרות שכת' בפרשת חנה · וכת' בסופה יי' ידין אפסי ארץ · עשרים וארבעה שלתעניות מניין · ר' חלבו ור' שמואל בר נחמן תרויהון אמרין כנגד עשרים וארבעה פעמים שכת' בפרשה שלשלמה רינה ותפילה ותחינה · ר' זעירא בשם רב ירמיה יחיד בתענית ציבור צריך להזכיר מעין המאורע · איכן הוא אומרה בין גואל יש' לרפא חולים · ומהו א' ענינו יי' ענינו בעת ובעונה הזאת כי בצרה גדולה אנחנו אל תסתר פניך ממנו ואל תתעלם מתחינתינו כי אתה יי' עונה בעת צרה פודה ומציל בכל עת מצוקה ויצעקו אל יי' בצר להם ממצוקותיהם יוציאם · בא' עונה בעת צרה · ר' יניי בשם ר' ישמעאל בשם בית ר' יניי אומ' בשומע תפילה · ר' יונה בשם רב אפי' יחיד שגזר תענית על עצמו צריך להזכיר מעין המאורע · איכן הוא אומרה · ר' זעירא בשם רב הונא</div> <div class="yerum-side">'''בפרשת משכן שני.''' כלומר בפ' פקודי והאי שני כמו שני דברים הכפולין על שם שכתוב בו שני פעמים משכן זא"ז ויש בפרשה זו י"ח פעמים צוה ה' עד סוף הספר והיינו דקאמר ובלבד מן ואתו אהליאב כלומר דלא מחשבינן הציווי שנאמר שם בפסוק ובצלאל בן אורי וגו' כי אם מכאשר צוה ה' וכו' הכתובים אחר הקרא דואתו ואילך עד סוף הפרשה '''כלילי של שבת וכיומו.''' לסימנא בעלמא נקט כלומר כולל ענינו בברכה רביעית כמו שמזכירין מעין המאורע בשבת בברכה רביעית</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' שואלת הגמרא: '''שבע של שבת מניין'''? כלומר מאיפה לנו המקור לשבע ברכות שמברכים בתפילה בשבתות? אמר רבי יצחק: '''כנגד שבעה קולות שכתוב בהבו לה' בני אלים'''. "קול ה' בכוח" וכולי - יש שבע פעמים. רבי יודן אנתוריא אמר: '''כנגד שבעה אזכרות שכתוב במזמור שיר ליום השבת'''. כלומר שבע פעמים מוזכר שם השם. עכשיו, '''תשע של ראש השנה מניין'''? אומרת הגמרא, אמר רבי אבא קרטוגנא: '''כנגד תשע אזכרות שכתוב בפרשת חנה'''. בפרשת חנה שהיא מתפללת, אז מוזכר תשע פעמים שם השם. '''וכתיב בסופה: "ה' ידין אפסי ארץ"'''. יש גם הסבר בבבלי שהיא נענתה בעצם בראש השנה, אבל פה כתוב הסבר אחר - שבעצם כתוב בפסוקים "ה' ידין אפסי ארץ", ומתי דן את העולם? בראש השנה. '''כ"ד של תעניות מניין'''? רבי חלבו ורבי שמואל בר רב נחמן תרוויהון אמרין: '''כנגד כ"ד פעמים שכתוב בפרשה של שלמה "רינה" ו"תפילה" ו"תחינה"'''. שלמה מתפלל, ומזכיר שם רינה תפילה תחינה - אז זה מופיע עשרים וארבע פעמים. רבי זעירא בשם רבי ירמיה: '''יחיד בתענית ציבור צריך להזכיר מעין המאורע'''. הוא כן מזכיר את העניין של התענית, למרות שהוא יחיד ולא בציבור - הוא לא אומר עשרים וארבע ברכות. '''איכן הוא אומרה'''? אומרת הגמרא: '''בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים"'''. '''ומה אומר'''? "'''ענינו ה' ענינו בעת ובעונה הזאת, כי בצרה גדולה אנחנו'''" - בדומה כמו שאנחנו נוהגים להגיד היום בתעניות. "'''אל תסתיר פניך ממנו ואל תתעלם מתחינתינו, כי אתה ה' עונה בעת צרה, פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה. שנאמר "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יוציאם" ברוך אתה ה', העונה בעת צרה'''". רבי ינאי ברבי ישמעאל בשם בית רבי ינאי - שלא אומרים את זה כברכה נפרדת, אלא בתוך "שומע תפלה". כלומר, יחיד אומר את זה כמו שאנחנו נוהגים היום בתוך שומע תפילה. אמר רבי יונה בשם רב: '''אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית, צריך להזכיר מעין המאורע'''. '''איכן הוא אומרה'''? אמר רבי זעירא בשם רב הונא... כמו שבשבת אנחנו אומרים כבר בערב - אנחנו אומרים בערב, בשחרית, במנחה - אז גם בתענית, למרות שבעצם הוא קבע שמתענה רק למחרת, רק ביום, הוא מתחיל מהבוקר, אבל בכל זאת כבר בלילה הקודם הוא יזכיר את העניין של התענית, כמו שאנחנו נוהגים בשבת שכבר מהערב אנחנו מזכירים ששבת. כמובן שבת זה כבר מתחיל מהערב, אבל התענית - ככה הגמרא אומרת שהוא צריך להזכיר כבר בערב, למרות שהוא עדיין לא התענה, את העניין של התענית. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לג עמוד ב''' {{שוליים|ד_לא}} '''חובה לכרוע בברכת אבות בתפילת שמונה עשרה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קיג סעיף ד , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק שיש לשוח בכריעה בברכת אבות בלבד (ולא בכל הברכות), כדעת ריש הסוגיה המצומצמת לפי המקובל בהלכה, וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|ד_לב}} '''היכן מוסיפים תחנונים ובקשות פרטיות בתפילת שמונה עשרה בתענית ציבור.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה יד , שו"ע או"ח סימן תקסה סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יונה בשם רב שמוסיפים בברכת "שומע תפלה", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח תקסה, א).. {{שוליים|ד_לג}} '''יחיד שקיבל עליו תענית חייב לומר "עננו" ותפילת התענית.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה יד , שו"ע או"ח סימן תקסה סעיף א <קטע סוף=לג ב/> ==דף לד עמוד א== <קטע התחלה=לד א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי ירמיה שאומרה בברכת שומע תפילה, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן תקסה סעיף א, ולא כרבי מנא שסבר לאומרה בין גואל לרופא. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לד עמוד א<span class="yerum-runnum">66</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|בכל התפילות}} כלילי {{ירו"מ-הוסר|של }}שבת וכיומו. {{ירו"מ-ביאור|שמזכירים שבת בכל התפילות ומתחילים מבערב}} אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: אנא, דלא בדקתה {{ירו"מ-ביאור|לא היה ברור לי}} אין כהדא דרבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|שאומרה בין גואל לרופא}}, אין כהדא דרבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל בר' יוסי|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל ברבי יוסי {{ירו"מ-הדגשה|שאומרה בשומע תפילה}}. סלקית לסידרה, {{ירו"מ-ביאור|נכנסתי לשיעור בישיבה}} ושמעית {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} רב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית, צריך להזכיר מעין המאורע. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}התיב רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: והא מתניתא פליגא, {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: בכל יום אדם מתפלל י"ח, במוצאי שבת, ובמוצאי יום הכיפורים, ובמוצאי תענית ציבור! מן מה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} מתניתא פליגא, {{ירו"מ-הדגשה|משמע שבתענית ציבור אומר י"ט ברכות}}. הוי כן איתתבת, {{ירו"מ-הדגשה|שאומרה ברכה לעצמה}} בין גואל ישראל לרופא חולים. אמר רבי אחא בר יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רבי אחא בר יצחק|°]] בשם רבי חייא דציפורין[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא דציפורין|°]]: {{שוליים|ד_לד}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#הוספת "רחם" בתפילה בתשעה באב|יחיד בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע.]] {{ירו"מ-הוסר|מהו}} מה {{ירו"מ-הדגשה|הו}} א{{ירו"מ-הדגשה|א}}ומר? "רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים, עלינו ועל עמך ישראל, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבילה והחריבה וההרוסה והשוממה, הנתונה ביד זרים, הרמוסה ביד עריצים. ויירשוה לגיונות, ויחללוה עובדי פסילים. ולישראל עמך נתת נחלה, ולזרע ישורון ירושה הורשתה, כי באש היצתה, ובאש את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} עתיד לבנותה, כאמור ([[זכריה ב ט]]) ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה." רבי אבדימא דציפורין[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבדימא דציפורין|°]] בעי קומי רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: איכן אומרה? אמר לו: ועדיין אין את{{ירו"מ-הדגשה|ה יודע}} לזו? [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מקומן של הוספות מעין המאורע בתפילה|כל דבר שהוא ל{{ירו"מ-הדגשה|ה}}בא, אומרה בעבודה.]] וכל דבר שהוא לשעבר, אומרה בהודאה, ומתניתא אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: ונותן הודאה לשעבר, וצועק לעתיד לבא. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושוע {{ירו"מ-הדגשה|אמר: מעין שמונה עשרה}}. איזהו {{ירו"מ-הוסר|שבע }}מעין {{ירו"מ-הוסר|יח}} שמונה עשרה? רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמר: {{ירו"מ-הדגשה|מקצר ואומר רק}} סוף כל ברכה וברכה. ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: {{ירו"מ-הדגשה|ברכה אמצעית, אומר בה}} ראש כל ברכה וברכה, {{ירו"מ-הדגשה|וחותם שומע תפלה}}. אית תניי תני: שבע מעין י"ח, ואית תניי תני: י"ח מעין י"ח. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר שבע מעין י"ח, מסייע לשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}. ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר י"ח מעין י"ח, מסייע לרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] שלח לרבי נחום[[ביאור:עץ מסורת#רבי נחום|°]] {{ירו"מ-הדגשה|כד הוה}} גבי רבי ינאי ברבי ישמעאל[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי בר' ישמעאל|°]], אמר לו: איזהו {{ירו"מ-הוסר|מעין }}שבע מעין י"ח דשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}? אמר לו: [https://he.wikipedia.org/wiki/{{ירו"מ-הדגשה|תפילת_מעין_שמונה_עשרה}}: הביננו,] רצה תשובתנו, סלח לנו, גואלנו, רפא חליינו, ברך שנותינו. אמר רבי חגי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]]: אם היו {{ירו"מ-הדגשה|בחורף שצריכים לבקש על ה}}גשמים אומרים: גשמי ברכה, אם {{ירו"מ-הוסר|היו}}{{ירו"מ-הדגשה|היה}} {{ירו"מ-הדגשה|קיץ שצריכים לבקש על}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}טללים, אומרים: בטללי ברכה, כי מפוזרים אתה מקבץ, ותועין עליך לשפוט, ועל הרשעים תשית ידך, וישמחו כל חוסי בך בבנין עירך, ובחידוש בית מקדשך, ובצמח דוד עבדך, כי טרם נקרא אתה תענה, כאמור: ([[ישעיה סה כד]]) "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע". ברוך אתה ה' שומע תפילה". ואומר ג' ברכות ראשונות, וג' ברכות אחרונות, ואומר {{ירו"מ-הדגשה|אחר התפילה}} ([[תהילים כח ו]]) ברוך ה' כי שמע קול תחנוני<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ד_ד|ירושלמי ברכות, פרק ד, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ד_ד"> <strong>מתני':</strong> [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר: העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אומר: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#גם בתפילה קצרה מוסיף ברכות ראשונות ואחרונות|המהלך במקום סכנה]] {{שוליים|ד_לה}}מתפלל תפלה קצרה מעין י"ח ואומר: ([[תהילים כח ט]]) הושיעה ה' את עמך את ישראל, בכל פרשת העיבור, יהיו צרכיהם לפניך. {{ירו"מ-הוסר|בא"י}} ברוך אתה ה', שומע תפלה ותחנונים.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: רבי אליעזר אומר: העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: ובלבד שלא יהא כקורא<br><br> <span id="דף_לד_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף לד ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף ל"ד. אמר רב מנא: לא היה ברור לי, אין כהדא דרבי ירמיה - כלומר לא היה ברור לי, שאומר את זה שבתענית הוא צריך להזכיר ברכה רביעית, כלומר ברכה נוספת נפרדת, והוא אומר את זה בין גואל לרופא. אין כהדא דרבי ינאי בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי, שהוא בעצם אומר את זה בתוך שומע תפילה. לא היה ברור לי מה ההלכה. '''סלקית לסידרה''', כלומר נכנסתי לשיעור בישיבה, '''ושמעית רב חונה בשם רב: אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע'''. כך אמר רב חונה בשם רב. שאפילו יחיד צריך להזכיר את זה, ועל זה '''התיב רבי יוסי: והא מתניתא פליגא'''. מה זאת אומרת? הרי המשנה חולקת. '''בכל יום אדם מתפלל י"ח, במוצאי שבת, ובמוצאי יום הכיפורים, ובמוצאי תענית ציבור'''. עכשיו אם הוא מקשה, סימן שכנראה לפי הדברים של הרב צריך להוסיף עוד ברכה, על הקושיה שלו, הרי לי חושש תשע עשרה אם אתה מוסיף עוד ברכה. אז זה לא כמו רבי ישמעאל שאמר שאומרים את זה בשומע תפילה, אלא כנראה מוסיפים ברכה נפרדת. '''מן מה דמר רבי יוסי מתניתא פליגא''', משמע שבתענית ציבור אומר תשע עשרה ברכות, ולכן בעצם אם המשנה אומרת שתמיד מתפללים שמונה עשרה אז בעצם הוא חולק על המשנה. '''הוי כן איתתבת''', באמת הוא הגיע למסקנה שאומרה ברכה לעצמה '''בין גואל ישראל לרופא חולים'''. '''אמר רבי אחא בר יצחק בשם רבי חייא דציפורין: יחיד בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע'''. מה הוא אומר? "רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים, עלינו ועל עמך ישראל, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבילה והחריבה וההרוסה והשוממה, הנתונה ביד זרים, הרמוסה ביד עריצים. ויירשוה לגיונות, ויחללוה עובדי פסילים. ולישראל עמך נתת נחלה, ולזרע ישורון ירושה הורשתה, כי באש היצתה, ובאש את עתיד לבנותה", כאמור: '''"ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה"'''. '''רבי אבדימא דציפורין בעי קומי רבי מנא: איכן אומרה?''' אמר לו: עדיין אין את יודע לזו? כן, הרי '''כל דבר שהוא לבא, אומרה בעבודה''', כל דבר שהוא לעתיד, אומרים את זה בעבודה כמו שיהיה ויבוא. '''וכל דבר שהוא לשעבר, אומרה בהודאה''', אומרים את זה כמו על הניסים - מודים בהודאה. '''ומתניתא אמרה כן: ונותן הודאה לשעבר, וצועק לעתיד לבא'''. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לד עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''אנא דלא בדקתה.''' אני שלא היה הדבר בדוק וברור לי אם נוהגין כהדא דר' ירמיה לעיל דאומרה בין גואל לרופא ואם כהדא דר' ינאי בשם ר' ישמעאל דאומרה בשומע תפלה עד דסלקית לסדרה [לבית] המדרש ששם סדר הישיבה ושמעית דאמר רב הונה בשם רב וכו' '''התיב ר' יוסי.''' והשיב ר' יוסי על זה הא מתני' הך ברייתא שהובאה לעיל בהלכה א' בכל יום וכו' ומדקתני נמי במוצאי ת"צ מתפלל י"ח אלמא דאין יחיד מתפלל אפי' בתענית ציבור כ"א י"ח ברכות בלבד '''מן מה דאמר ר' יוסי מתני' פליגא הוי איתותבת בין גואל וכו'.''' וכן הוא בפ"ב דתענית כלומר מדשמעית דר' יוסי הוה מקשה על הא דאמר רב הונא בשם רב אפי' יחיד וכו' מהאי ברייתא ומאי קושיא אלא לאו ש"מ דקבעוהו ליחיד לומר בין גואל לרופא לברכה בפני עצמה ולא דכוללה בשומע תפלה או בברכה רביעית והלכך הוה מקשה ר' יוסי והא שמעינן דלעולם יחיד אינו מתפלל כ"א י"ח ברכות בלבד וש"מ דשמיעא ליה דקאמר הכי בשם רב וכר' ירמיה '''ואדיין אין את לזו.''' וכי מסתפקא לך עדיין להאי מילתא הא כללא הוא כל דבר שהוא להבא אומרים אותו בעבודה שהיא ברכה דרך בקשה להבא וכל דבר שהוא דרך הודאה על שעבר אומרים אותו בברכת הודאה וכיון שזו דרך בקשה היא רחם ה' אלהינו אומרים אותה בעבודה '''ומתני' אמרה.''' נמי הכי בפ' הרואה ונותן הודאה וכו' אלמא כל דבר שהוא דרך תחנה ובקשה כוללו בברכה של להבא '''איזו היא שבע.''' במתני' קתני סתם מעין שמנה עשרה וברייתות מחולקות הן כדלקמיה אית תניי תני וכו' ומפרש הש"ס דפליגי בפלוגתא דרב ושמואל '''מאן דאמר שבע מעין י"ח מסייע לשמואל.''' כדקאמר לקמן דמתחיל באמצעיות הביננו וכו' שהן ששה מראש כל ברכה ומסיים ואומר כי מפוזרים אתה מקבץ וכו' עד בא"י שומע תפלה ובזו כולל מסוף שאר האמצעיות הרי אחת וג' ברכות ראשונות וג' אחרונות הרי שבע מעין שמונה עשרה לשמואל ולרב דאמר אומר כל סוף ברכה מהאמצעיות בא"י חונן הדעת וכן כולם הרי י"ח מעין י"ח '''אם היו גשמים.''' בזמן גשמים אומר ברך שנותינו בגשמי ברכה. וכן הוא בתענית וכאן ט"ס הוא. ובזמן הקיץ שהוא זמן טללים וכו': (כאן הוא מקום המתני' שכתוב בספרי הדפוס לקמן בטעות) '''מתני' ר"א אומר העושה תפלתו קבע.''' שדומה עליו כמשאוי ולשון קבע אומר חוק קבוע עני להתפלל וצריך אני לפטור ממנה ובגמרא פליגי בפירושה '''מתפלל תפלה קצרה.''' ומהו אומר הושע השם וכו' '''בכל פרשת העיבור.''' אפי' בשעה שהן פורשין לעבירה יהיו צרכיהם גלוים לפניך לרחם עליהם ואין הלכה כר' יהושע אלא התפלה שמתפללים במקום הסכנה היא צרכי עמך מרובים וכו' כדאמר בגמרא ומתפלל אדם אותה כשהוא מהלך ואינו מתפלל לא ג' ראשונות ולא ג' אחרונות וכשיעבור מקום הסכנה ותתישב דעתו צריך לחזור ולהתפלל תפלה כתקנה אם לא עברה עונתה '''גמ' ובלבד שלא יהא קורא כאגרת.''' זהו קבע דקאמר ר"א שלא יאמרה כקורא אגרת בעלמא ולא בלשון תחנונים</div> <div class="yerum-leiden-text">כלילו שלשבת וכיומו · אמ' ר' מני · אחא דלא טיקתה אין כהדא דרב ירמיה · אין כהדא דר' יסא בשם ר' שמעון סלקית לפדרה ושמעית רב חונה בשם רב אפי' יחיד שגזר על עצמן תענית צריך להזכיר מעין המאורע · התיב ר' יוסי והא מתניתא פליגא בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה במוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים ובמוצאי תענית ציבור · מן מה דמר ר' יוסי מתניתא פליגא הוה כן איתתבת בין גואל יש' לרופא חולים · אמ' ר' אחא בר יצחק בשם ר' חייא דציפורין יחיד בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע מהו א' רחם יי' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל עמך יש' ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבילה והחריבה וההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה ביד עריצים ויירשוה לגיונות ויחללוה עובדי פסילים וליש' עמך נתתה נחלה ולזרע ישורון ירושה הורשתה כי באש היצתה ובאש אתה עתיד לנחמה כאמור ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה · ר' אבדימא דציפורין בעא קומי ר' מנא איכן אומרה · אמ' לו עדיין אין את לזו · כל דבר שהוא לבא אומרה בעבודה · וכל דבר שהוא לשעבר אומרה בעבודה בהודאה · ומתניתא אומרה ונותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבוא · · אי זו היא שבע מעין יח' · רב אמ' סוף כל ברכה וברכה · ושמואל אמ' ראש כל ברכה וברכה · אית תניי תני שבע מעין שמונה עשרה · ואית תניי תני שמונה עשרה מעין שמונה עשרה · מאן דמר שבע מעין יח' מסייע לשמואל · ומאן דמר יח' מעין יח' מסייעא לרב · ר' זעורא שלח לר' נחום גבי ר' יניי ביר' ישמעאל אמ' ליה אי זו היא מעין שבע מעין יח' דשמואל · אמ' ליה הביננו רצה תשובתינו סלח לנו גואלינו רפא חליינו ברך שנתינו · אמ' ר' חגיי אם היו גשמים אומר בטללי ברכה · אם היו טללים אומ' בטללי ברכה · כי מפוזרים אתה מקבץ ותועים עליך לשפוט ועל הרשעים תשית ידך וישמחו כל חוסי בך בבנין עירך ובחידוש בית מקדשך כי טרם נקרא אתה תענה כאמור והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע · בא' שומע תפילה · וא' שלש ברכות ראשונות ושלש אחרונות · וא' ברוך יי' כי שמע קול תחנוני · ר' לעזר א' העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים · ר' אבהו בשם ר' לעזר ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת · ר' אחא בשם ר' יוסי צריך לחדש בה דבר בכל יום · אחיתופל היה מתפלל שלש תפילות חדשות בכל יום · אמ' ר' זעורא כל זמן דהוית עביד כן הויתא טעי · ולית לך אלא כיי דמר ר' אבהו בשם ר' לעזר ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת · ר' לעזר היה מתפלל תפילה חדשה בכל יום · ר' אבהו היה מברך ברכה חדשה בכל יום · ר' יוסי ציידנא בשם ר' יוחנן לפני תפילתו הוא או' יי' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך · לאחר תפילתו הוא או' יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יי' צורי וגואלי · ר' יודן אמ' תרויהון קומי צלותיה · היה עומד ונזכר שהתפלל · רב אמ' חותך · ושמואל אמ' חותך · שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן וולואי שיתפלל אדם כל היום · למה שאין תפילה מפסדת · ר' זעירא בעא קומי ר' יוסי · לית מילתיה דר' יוחנן אמירה ספק נתפלל ספק לא נתפלל אל יתפלל · ולא אגיבה · אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן ספק נתפלל ספק לא נתפלל אל יתפלל · ר' חנינא לא אמ' כן לא בעניין קומי ר' יוחנן ספק נתפלל ספק לא נתפלל · אמ' לון וולואי שמתפללין כל היום למה שאין תפילה מפסדת · היה עומד ומתפלל בשבת ושכח שלשבת והזכיר שלחול · ר' חונא אמ' איתפלגון רב נחמן בר יעקב ורב ששת · חד אמ' חותך את הברכה · וחרנה אמ' גומר את הברכה · הכל מודים בחונן הדעת שהוא גומרה · ותיא כן דר' אמ' תמיה אני היאך בטלו חונן הדעת בשבת אם אין דיעה מניין תפילה · אמ' ר' יצחק גדולה היא הדיעה שהיא ממוצעת בין שתי הזכרות שנ' כי אל דיעות יי' · אית דבעי משמעינה מן הדא אז תבין יראת יי' ודעת קדושים תמצא · מתני' ר' ליעזר או' העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים · ר' יהושע או' המהלך במקום סכנה מתפלל תפילה קצרה מעין שמונה עשרה ואו' הושיעה את עמך את יש' בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהן לפניך · בא'ו' שומע תפילה ותחנונים · ר' שמעון בר אבא בשם</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' תנן, רבי יהושע אומר: '''איזהו מעין שמונה עשרה?''' שואלת הגמרא איזה הוא מעין שמונה עשרה? '''רב אמר: סוף כל ברכה וברכה'''. כלומר, ברוך אתה ה' חונן הדעת וכו', ברוך אתה ה' וכו'. רק את הסוף של כל ברכה. '''ושמואל אמר: ראש כל ברכה וברכה''', שאומר רק את ההתחלה של כל ברכה. בתוך זה הוא יוצר בעצם ברכה אחת. כלומר אומר שלוש ראשונות, אומר שלוש אחרונות, ובאמצע אומר ברכה אחת שהיא בעצם כוללת את כל הברכות כולם. איך הוא עושה אותה? הוא פשוט לוקח את ההתחלה של כל ברכה וברכה, ובסוף הוא חותם שומע תפילה. '''אית תניי תני: שבע מעין י"ח'''. יש דעה שאומרת, יש ברייתא שסוברת שבכל יום מתפללים שבע מעין שמונה עשרה, '''ואית תניי תני: י"ח מעין י"ח'''. ועכשיו הכל מאוד ברור. '''מאן דמר שבע מעין י"ח, מסייע לשמואל''', כי שמואל אמר שאומר ברכה אחת באמצע, שהוא אומר את ההתחלות של כל ברכה וברכה, אבל בעצם ביחד יש רק שבע ברכות. '''ומאן דמר י"ח מעין י"ח, מסייע לרב''', שבעצם הוא אומר שמונה עשרה ברכות, רק מקצר בהם, שבכל אחת הוא אומר את הפתיחה ואת הסוף שלה, אבל בפועל יש שמונה עשרה ברכות. '''רבי זעירא שלח לרבי נחום גבי רבי ינאי ברבי ישמעאל''', כלומר רבי זעירא שלח לרבי נחום כשרבי נחום היה אצל רבי ינאי ברבי ישמעאל. '''אמר לו: איזהו שבע מעין י"ח דשמואל?''' מה זה בדיוק השבע מעין שמונה עשרה? אמר לו: '''הביננו, רצה תשובתנו, סלח לנו, גואלנו, רפא חליינו, ברך שנותינו'''. כלומר לא, אפילו לא אומר את כל ההתחלה, אלא רק אומר ממש מילה אחת מכל ברכה וברכה. '''אמר רבי חגי: אם היו גשמים אומרים: גשמי ברכה''', כלומר אם זה בחורף שצריכים לבקש על גשמים, '''אם טללים, אומרים: בטללי ברכה''', אם זה בקיץ צריך לבקש טללים. '''כי מפוזרים אתה מקבץ, ותועין עליך לשפוט, ועל הרשעים תשית ידך, וישמחו כל חוסי בך בבנין עירך, ובחידוש בית מקדשך, ובצמח דוד עבדך, כי טרם נקרא אתה תענה''', כאמור: '''"והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע". ברוך אתה ה' שומע תפילה'''. זה בעצם הברכה האמצעית של מה שאמרנו, שהוא אומר שבע מעין שמונה עשרה. '''ואומר ג' ברכות ראשונות, וג' ברכות אחרונות''', כלומר שלוש הראשונות אומר אותן כמו שהן, גם שלוש האחרונות אומר כמו שהן, ורק באמצע כמו שאמרנו הוא מכיל את כולם בברכה אחת, '''ואומר "ברוך ה' כי שמע קול תחנוני"'''. אנחנו בפרק ד' הלכה ד', מתניתין. רבי אליעזר אומר: העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. רבי יהושע אומר: המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה מעין י"ח ואומר: "הושיעה ה' את עמך את ישראל, בכל פרשת העיבור, יהיו צרכיהם לפניך. ברוך אתה ה', שומע תפלה ותחנונים". רואים שתפילה קצרה זה לא הביננו. זה תפילה שאין לה לא שלוש הראשונות ולא שלוש האחרונות, אלא תפילה מאוד קצרה. הגמרא אומרת שאחרי שהוא מגיע לביתו אז צריך להתפלל את תפילת שמונה עשרה, אבל מי שהתפלל הביננו הוא בעצם לא צריך. גמרא. תנן: '''רבי אליעזר אומר: העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים'''. '''אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת'''. כלומר נכון שגם מי שלא מתפלל בתחנונים יוצא ידי חובה, אבל ודאי שלא יקרא את זה כמו שהוא קורא איגרת, בלי לשים לב אפילו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לד עמוד א''' {{שוליים|ד_לד}} '''יחיד המתפלל בתשעה באב חייב להזכיר "מעין המאורע" בתפילת העמידה בברכת "רחם".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה יד , שו"ע או"ח סימן תקנז. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו שיחיד מזכיר נוסח "רחם ה' אלהינו" בברכת בונה ירושלים, ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו. {{שוליים|ד_לה}} '''תפילה שנעשית קבע (כקורא באיגרת, ללא חידוש וכוונת תחנונים) אינה תפילה כשרה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה ב , רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן קי סעיף א , סמ"ג עשין יט <קטע סוף=לד א/> ==דף לד עמוד ב== <קטע התחלה=לד ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אליעזר במשנה כפי שבואר בירושלמי בשם ר' אבהו ור' אחא, שהתפילה צריכה להיאמר בכוונת תחנונים ולא כקריאת מכתב יבש, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לד עמוד ב<span class="yerum-runnum">67</span></div> באיגרת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: צריך לחדש בה דבר בכל יום. אחיתופל היה מתפלל שלש תפלות חדשות בכל יום. אמר רבי זירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זירא|°]]: כל זמן דהוינא עביד כן, הוינא טעי. לית לך אלא כיי ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: {{שוליים|ד_לו}}ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} היה מתפלל תפלה חדשה בכל יום. רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] היה מברך ברכה חדשה בכל יום. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי ציידניא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי צידוניא|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|ד_לז}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מחלוקת היכן אומרים יהיו לרצון אמרי פי|לפני תפלתו הוא אומר:]] ([[תהילים נא יז]]) "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". {{שוליים|ד_לח}}ולאחר תפלתו הוא אומר: ([[תהילים יט טו]]) "יהיו לרצון אמרי פי, והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי". רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]] אמר תרוויהון קומי צלותיה. {{ירו"מ-ביאור|היה אומר את שתיהן לפני התפילה}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מחלוקת בנזכר שכבר התפלל|היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל,]] רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמר: {{שוליים|ד_לט}}חותך, {{ירו"מ-הדגשה|ומפסיק אפילו באמצע ברכה}}. ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: אינו חותך. רבי שמעון בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] אומר בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: ולוואי {{שוליים|ד_מ}}שיתפלל אדם כל היום, {{ירו"מ-הוסר|למה }}שאין תפילה מפסדת. רבי זירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זירא|°]] בעי קומי רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: לית מילתיה דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר, ספק התפלל ספק לא התפלל אל יתפלל? ולא אגיביה. {{ירו"מ-הדגשה|דהוא סבר כרבי חנינה, דכד}} אתא רבי אבוה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: ספק נתפלל ספק לא נתפלל, אל יתפלל. רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} לא אמר כן, אלא בעיין קומי רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: ספק נתפלל ספק לא נתפלל {{ירו"מ-הדגשה|מהו}}? {{שוליים|ד_מא}}{{ירו"מ-הדגשה|ו}}אמר לון: ולואי שמתפללין כל היום, {{ירו"מ-הוסר|למה }}שאין תפלה מפסדת. היה עומד ומתפלל בשבת, ושכח של שבת והזכיר של חול, {{ירו"מ-הדגשה|מהו? אמר}} רבי חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}איתפלגון רב נחמן בר יעקב[[ביאור:עץ מסורת#רב נחמן|°]] ורב ששת[[ביאור:עץ מסורת#רב ששת|°]]. חד אמר: חותך את הברכה, וחרנא אמר: {{שוליים|ד_מב}}גומר את הברכה, {{ירו"מ-הדגשה|שמעיקר הדין, אף בשבת היה צריך להתפלל שמונה עשרה}}. הכל מודים ב"חונן הדעת" שהוא גומרה. והא כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי אמר: תמה אני היאך בטלו "חונן הדעת" בשבת! {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אם אין דיעה, תפלה מניין? אמר רבי יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}}: גדולה היא הדיעה, שהיא ממוצע בין שתי אזכרות, שנאמר: ([[שמואל א ב ג]]) "כי אל דיעות ה'". אית דבעי משמעינה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[משלי ב ה]]) "אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא". רבי שמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: כל הדרכים בחזקת סכנה. רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] כד הוה נפיק {{ירו"מ-הדגשה|לדרך רחוקה שיצטרך}} לאכסניא, הוה מפקד גו ביתיה. {{ירו"מ-ביאור|מסר צוואה שמא ימות}} רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} כד הוה אזיל מסחי {{ירו"מ-ביאור|כשהיה הולך לרחוץ}} במרחץ שהיא ניסוקת, הוה מפקד גו ביתיה. {{ירו"מ-ביאור|מסר צוואה שמא ימות}} רבי חנינא בריה דרבי אבוה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בריה דרבי אבוה|°]] ורבי שמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: כל החולי בחזקת הסכנה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: רבי יהושע אומר: המהלך במקום סכנה, מתפלל תפלה קצרה מעין י"ח ואומר: הושיעה ה' את עמך את ישראל, בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך. מאי בכל פרשת העיבור? אמר}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי אסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסא|°]]: כל מה {{ירו"מ-הוסר|ששץ}} ששליח ציבור {{ירו"מ-הדגשה|ה}}עובר לפני התיבה. {{ירו"מ-הוסר|ותובע}} תובע צרכי עמך לפניך. רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]] רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]] ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם מנחם דגלייא[[ביאור:עץ מסורת#מנחם דגלייא|°]]: זה שעובר לפני התיבה, אין אומר{{ירו"מ-הדגשה|ים}} לו בוא והתפלל, אלא בוא וקרב. {{ירו"מ-הדגשה|שיש בלשון זו כמה משמעויות}}, עשה קרבנינו, עשה צרכינו, עשה מלחמותינו, פייס בעדינו! {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מאי תפילה קצרה}}? אחרים אמרי: צורכי עמך ישראל מרובין, ודעתן קצרה, אלא יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתתן לכל בריה ובריה צרכיה, ולכל גויה וגויה די מחסורה, ([[תהלים כח ו]]) "ברוך ה' כי שמעת קול תחנוני" {{ירו"מ-הוסר|בא"י}} ברוך אתה ה' שומע תפלה. רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] אמר: {{שוליים|ד_מג}}הלכה כאחרים. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|ו}}א{{ירו"מ-הדגשה|ו}}מר שלש ברכות הראשונות ושלש האחרונות. אית תניי תני: {{שוליים|ד_מד}}מתפלל {{ירו"מ-הדגשה|שמונה עשרה}} ואחר כך תובע צרכיו. ואית תניי תני: תובע צרכיו ואחר כך מתפלל. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר מתפלל ואחר כך תובע צרכיו {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[תהילים קב א]]) "תפילה לעני כי יעטוף", ואחר כך "ולפני ה' ישפוך שיחו" ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר תובע צרכיו ואחר כך מתפלל, {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[מלכים א ח כח]]) "לשמוע אל הרינה", ואחר כך "אל התפילה" {{ירו"מ-הדגשה|אבל ל}}דברי חכמים, {{ירו"מ-הדגשה|כדאמר}}<br><br> <span id="דף_לה_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף לה א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''אמר רבי אחא בשם רבי יוסי: צריך לחדש בה דבר בכל יום'''. צריך להגיד משהו, אפילו קטן, העיקר שיהיה חדש בכל תפילה. אומרת הגמרא: '''אחיתופל היה מתפלל שלש תפלות חדשות בכל יום'''. כלומר אחיתופל היה מחדש שלוש שורות לגמרי חדשות. '''אמר רבי זירא: כל זמן דהוינא עביד כן, הוינא טעי'''. כלומר הייתי אני כן מסוגל, אבל כשאני עושה את זה הייתי טועה. '''לית לך אלא כיי דמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת'''. זה בעצם ההלכה. לא צריכים להשתדל לחדש משהו, העיקר לא לקרוא כמו איגרת. רבי אליעזר היה מתפלל תפלה חדשה בכל יום. רבי אבהו היה מברך ברכה חדשה בכל יום. רבי יוסי ציידניא בשם רבי יוחנן: לפני תפלתו הוא אומר: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". ולאחר תפלתו הוא אומר: "יהיו לרצון אמרי פי, והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי". '''רבי יודן אמר תרוויהון קומי צלותיה''', הוא אמר לפני התפילה. אומרת הגמרא: '''היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל''', מה יעשה? '''רב אמר: חותך''', כלומר מפסיק אפילו באמצע הברכה. '''ושמואל אמר: אינו חותך''', אלא מסיים את הברכה ורק אחרי זה מפסיק. '''רבי שמעון בר ווא אומר בשם רבי יוחנן: ולוואי שיתפלל אדם כל היום, שאין תפילה מפסדת'''. כלומר אין דבר כזה תפילה שהולכת ריקם. תפילות פועלות גם אם לא היום, זה יפעל בעתיד. יש גם איזה מקום בישן שכתוב שיש איזה רגע מסוים שכל תפילה מתקבלת, אז כיוון שאנחנו לא יודעים בדיוק מה הזמן הזה, לכן יש עניין להרבות בתפילות. '''רבי זירא בעי קומי רבי יוסי: לית מילתיה דרבי יוחנן אמר, ספק התפלל ספק לא התפלל אל יתפלל?''' כלומר, האם רבי יוחנן לא סובר שאם יש לו ספק אם התפלל שלא יתפלל, '''ולא אגיביה''' - ולא ענה לו. למה הוא לא ענה לו? כי הוא באמת סובר שלפי רבי יוחנן הלוואי שיתפלל כל היום, אז אם יש לו ספק - מצוה שיתפלל. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לד עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''כל זמן דהוינא עביד כן.''' לחדש בה דבר הייתי טועה בתפלה עצמה הלכך לית לך אלא כהאי דאמר ר' אבהו וכו' '''חותך.''' פוסק ואפי' באמצע ברכה '''לית מילתיה דר' יוחנן אמרה.''' וכי לא כך אמר ר' יוחנן ספק נתפלל וכו' והיאך אמר שמעון בר ווא בשמיה ולואי שיתפלל אדם כל היום '''ולא אגיבה.''' ולא השיב ר' יוסי לקושיא זו משום דלאו הכי הוא אתא ר' אבהו וכו' כלו' ר' אבהו הוא דאמר כן בשמיה אבל ר' חנינא לא אמר כן אלא ששאלו זה לפני ר' יוחנן ספק וכו' והשיב להן ולואי וכו' ויחזור ויתפלל '''הכל מודים.''' אם פתח בחונן הדעת ונזכר שהוא שבת גומרה ולא פליגי אלא אם לא נזכר עד שאמר ברכה שלאחריה או בשאר הברכות '''ואתיא כרבי דאמר תמיה אני וכו'.''' הלכך בחונן הדעת לכ"ע גומרה '''כל הדרך בחזקת סכנה.''' ומתפלל תפלה קצרה כשהולך באיזה דרך שיהיה וכר' ינאי כשהיה יוצא לאכסניא כלומר מעירו לעיר אחרת דרך אכסנאי היה עושה צוואה בתוך ביתו מפני שהדרך בחזקת סכנה '''במרחץ שהיא ניסוקת.''' מפני שיש מרחץ בלא הסקת אש שמה אלא מביאין מים חמין ורוחצין בהן ומרחץ שהיא ניסוקת ותחתיה אש היא בחזקת סכנה '''כל החולי בחזקת סכנה.''' כשנפל למטה ומתפלל תפלה קצרה</div> <div class="yerum-leiden-text">ר' חנינא כל הדרך בחזקת סכנה · ר' ינאי כד הוה נפיק לאכסניא הוה מפקד גו ביתיה · ר' מנא כד הוה אזיל מסחי במרחץ שהיא ניסוקת הוה מפקד גו ביתיה · ר' חנינא בריה דר' אבדן ר' שמעון בר אבא בשם ר' יהושע בן לוי כל החולי בחזקת הסכנה · ר' אחא בשם ר' אסא כל מה ששליח ציבור עובר לפני התיבה ותובע צרכי עמך לפניך · ר' פינחס ר' לוי ר' יוחנן בשם מנחם דגלייא זה שעובר לפני התיבה אין אומ' לו בוא והתפלל לא בוא וקרב · עשה קרבינו עשה צרכינו עשה מלחמ' מלחמותינו · פייס בעדינו · אחרים אומ' צורכי עמך יש' מרובין ודעתן קצרה לא יהי רצון מלפניך יי' אלהינו ואלהי אבות' שתתן לכל בריה ובריה צרכיה ולכל גויה וגויה די מחסורה · ברוך יי' כי שמעת קול תחנוני · בא'ו' שומע תפילה · רב חסדא אמ' הל' כאחרים · רב חסדא אמ' שלש ברכות הראשונות ושלש האחרונות · אית תניי תני מתפלל ואחר כך תובע צרכיו · ואית תניי תני תובע צרכיו ואחרך מתפלל · מאן דמר מתפלל ואחר כך תובע צרכיו תפילה לעני כי יעטוף ולפני יי' ישפוך שיחו · ומאן דמר תובע צרכיו ואחר כך מתפלל לשמוע אל הרינה ואחר כך אל התפילה</div> <div class="yerum-side">'''כל מה שש"צ.''' לתפלה קצרה הוא דמפרש ולא כר' יהושע דמתני' אלא יאמר כפי מה שש"צ עובר וכו' בזה הלשון יאמר ג"כ הוא '''זה שעובר לפני התיבה וכו' בא וקרב.''' על שם עשה קרבינו ללחום נגד המקטרג כדמפרש ואזיל הלכך די זה המתפלל תפלה קצרה כשאומר כל מה שש"צ וכו' שהוא תובע הכל '''אחרים אומרים.''' זו היא תפלה קצרה צרכי עמך וכו' '''רב חסדא אמר.''' צריך שיאמר עמה ג' ברכות וכו' '''מתפלל.''' אדם תפלת י"ח ואח"כ יבקש צרכיו הפרטיות '''ישפוך שיחו.''' שהוא צריך בפרטות '''לשמוע אל הרנה.''' משמע מה שכל אחד ואחד מרנן ומבקש צרכיו ואל התפלה היא סתם תפלה השוה לכל '''דברי חכמים.''' אבל דברי חכמים לאו הכי הן אלא כהא דאמר ר"ז דיחיד תובע צרכיו בשומע תפלה: במקום שהוא מיוחד לתפלה בבית הכנסת '''מקום בית הכנסת.''' צריך לייחד לו מקום מיוחד שלא יתפלל פעם במקום הזה ופעם במקום אחר ואפילו באותו בית הכנסת</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''אתא רבי אבוה בשם רבי יוחנן: ספק נתפלל ספק לא נתפלל, אל יתפלל. רבי חנינא לא אמר כן, אלא בעיין קומי רבי יוחנן: ספק נתפלל ספק לא נתפלל?''' מהו? שאלו את רבי יוחנן מה לעשות, '''אמר לון: ולואי שמתפללין כל היום, שאין תפלה מפסדת'''. אז הוא סבר ככה, לכן הוא לא ענה לו. '''היה עומד ומתפלל בשבת, ושכח של שבת והזכיר של חול''', הוא התחיל להגיד את הברכות האחרונות של כל יום. אז מה הדין? '''רבי חונה: איתפלגון רב נחמן בר יעקב ורב ששת. חד אמר: חותך את הברכה, וחרנא אמר: גומר את הברכה'''. כי הרי מעיקר הדין גם בשבת אתה צריך להתפלל שמונה עשרה, אלא רק בגלל עונג שבת קיצרו לנו את התפילה, ואותה דדינא צריך להגיד שמונה עשרה. אז לכן הברכות משוייכות בשבת, לכן יסיים את הברכה. אומרת הגמרא: '''הכל מודים ב"חונן הדעת" שהוא גומרה'''. כלומר לגבי חונן דעת כולם מסכימים, גם מי שאמר שחותך את הברכות, חונן דעת יגיד את כולה. '''והא כרבי, דרבי אמר: תמה אני היאך בטלו "חונן הדעת" בשבת! אם אין דיעה, תפלה מניין?''' אומר רבי, כדי להתפלל צריך דעת, אז איך ביטלו את חונן דעת? '''אמר רבי יצחק: גדולה היא הדיעה, שהיא ממוצע בין שתי אזכרות''', של הקדוש ברוך הוא. כלומר המילה דעה מופיעה בין שני שמות של השם, '''שנאמר: "כי אל דיעות ה'"''' - אל ודעות, אל זה השם, ביניהם מופיע דעות. '''אית דבעי משמעינה מן הדא: "אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא"'''. כלומר מופיע בין השם לבין אלוקים המילה דעת. '''רבי שמעון בר אבא בשם רב חנינא: כל הדרכים בחזקת סכנה. רבי יונה כד הוה נפיק לאכסניא, הוה מפקד גו ביתיה''', כלומר יוצא לדרך ומצווה על אנשי ביתו - כותב צוואה. מדובר כמובן בזמן שלהם שהכל היה סכנה, אז הוא כתב צוואה. '''רבי מנא כד הוה אזיל מסחי במרחץ שהיא ניסוקת, הוה מפקד גו ביתיה'''. כלומר, בתי המרחץ - זה בעצם היה, מתחת למרחץ היה מקום שהיו מסיקים עצים, אז היה משטח מלא מים ומעליו עמודים, ועל העמודים היה משטח של עץ עם חורים, אנשים היו הולכים על העצים האלה ובעצם היו מקבלים את האדים - זה היה מרחץ, מרחץ של ניסוקת. אז כשהיה הולך למרחץ כזה, היו אומרים לו לכתוב צוואה כי זה מסוכן. '''רבי חנינא בריה דרבי אבוה ורבי שמעון בר אבא בשם רבי יהושוע בן לוי: כל החולי בחזקת הסכנה'''. תנן: '''רבי יהושע אומר: המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה מעין י"ח ואומר: "הושיעה ה' את עמך את ישראל, בכל פרשת העיבור, יהיו צרכיהם לפניך"'''. מה זה "בכל פרשת העיבור"? הבבלי אומר: אפילו בשעה שאתה מתמלא עברה, כלומר אתה כועס על עם ישראל, תקבל את התפילה. אבל פה הגמרא אומרת משהו אחר. '''אמר רבי אחא בשם רבי אסא: כל מה ששליח ציבור עובר לפני התיבה, תובע צרכי עמך לפניך'''. כלומר, למרות שאני מתפלל תפילה קצרה, זה יהיה כאילו התפילה הארוכה של שליח ציבור, שהוא עובר ותובע את כל צרכי עמך לפניך. '''רבי פינחס רבי לוי ורבי יוחנן בשם מנחם דגלייא: זה שעובר לפני התיבה, אין אומר לו בוא והתפלל, אלא בוא וקרב'''. החזן נקרא "קרוב", כי בלשון הזה יש לשון קרבה: '''קרבנו, עשה קרבנינו, עשה צרכינו, עשה מלחמותינו, פייס בעדינו!''' כמו קורבן, יש במילה הזאת עניין של קרבה. תנן, מהי תפילה קצרה? '''אחרים אמרי: צורכי עמך ישראל מרובין, ודעתן קצרה, אלא יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתתן לכל בריה ובריה צרכיה, ולכל גויה וגויה די מחסורה, "ברוך ה' כי שמעת קול תחנוני" ברוך אתה ה' שומע תפלה'''. '''רב חסדא אמר: הלכה כאחרים'''. '''רב חסדא: אמר שלש ברכות הראשונות ושלש האחרונות'''. כלומר, לא כמו שאמרתי בהתחלה, גם כשהוא אומר את התפילה הקצרה חייב להגיד את השלוש ראשונות ושלוש אחרונות. '''אית תניי תני: מתפלל ואחר כך תובע צרכיו''', יש ברייתא שקודם כל מתפלל ורק אחרי זה מבקש את הצרכים הפרטיים שלו. '''ואית תניי תני: תובע צרכיו ואחר כך מתפלל'''. '''מאן דמר מתפלל ואחר כך תובע צרכיו: "תפילה לעני כי יעטוף", ואחר כך "ולפני ה' ישפוך שיחו"''', כלומר הבקשות האישיות הוא אומר אחר כך. '''ומאן דמר תובע צרכיו ואחר כך מתפלל: "לשמוע אל הרינה", ואחר כך "אל התפילה" דברי חכמים''', כלומר קודם כל רינה - הבקשות האישיות, ואחרי זה תפילה. אבל לדברי חכמים, כדי - אמר רבי זירא בשם רב הונא, יחיד תובע את צרכיו בשעת תפילה, כלומר באמצע התפילה שם הוא מבקש את כל הצרכים האישיים שלו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לד עמוד ב''' {{שוליים|ד_לו}} '''בעת התפילה יש להימנע מלקרוא את נוסח התפילה כקורא מתוך איגרת, אלא בכוונה ובחידוש.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה טז , שו"ע או"ח סימן צח סעיף ג , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן שהזהיר "ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת", כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע להלכה למעשה. {{שוליים|ד_לז}} '''יש לומר "ה' שפתי תפתח" לפני תחילת תפילת שמונה עשרה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קיא סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי, ואומרים פסוק זה קודם התפילה כדי שיפתח הקב"ה את פיו לתפילה כתקנת הירושלמי, וכך הכריעו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ד_לח}} '''אין לומר "יהיו לרצון" ורק פסוק "ה' צורי וגואלי" קודם התפילה, ולא לאחריה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קכב סעיף ב , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כסתם התלמוד שאומרים "יהיו לרצון" לאחר התפילה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע, שלאחר תפילת שמונה עשרה אומר "יהיו לרצון אמרי פי". {{שוליים|ד_לט}} '''מי שנמצא בתפילה ומתבקש להיפסק בפני אדם חשוב או שר, האם רשאי להפסיק אף באמצע ברכה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן קז סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כדעה הראשונה שחותך ומפסיק אפילו באמצע ברכה, כדברי רבי יוחנן ש"ולוואי" תדיר יעשה כן, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ד_מ}} '''מי שבספק אם התפלל תפילת חובה, האם יתפלל שוב.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן קז סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חנינא בר חמא שיתפלל, כמובא בירושלמי "שיתפלל אדם כל היום שאין תפילה מפסדת", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שבספק חייב לחזור ולהתפלל בתנאי נדבה. {{שוליים|ד_מא}} '''המתפלל בשבת ושכח והזכיר תפילת חול - כיצד ינהג באמצע התפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן קז סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק שחותך באמצע הברכה וחוזר לנוסח שבת, כדעת "חד אמר חותך את הברכה" - כן פסקו רמב"ם ושו"ע (או"ח קז,א). {{שוליים|ד_מב}} '''בברכת "אתה חוננתנו" במוצאי שבת האם משלימים ברכת "חונן הדעת".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן רסח סעיף ב , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק שגומר את הברכה כדעת רבי, שהרי בלא דיעה אין תפילה, וגדולה היא הדיעה שהיא ממוצעת בין שתי אזכרות; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|ד_מג}} '''כשעבר לפני התיבה מקום שנוהגים שלא לכפול תפילת שמונה עשרה בציבור (מפני מחלוקת) – אומר שלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונות בקול, ובאמצע יורד לפני התיבה בלחש.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה יט , שו"ע או"ח סימן קי סעיף ג , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרב חסדא בשם אחרים כפי שהובא בסוגיה, וכן הביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה, שכן כך יוצא ידי חובת ציבור מבלי לגרום למחלוקת. {{שוליים|ד_מד}} '''האם יש להתפלל שמונה עשרה תחילה ולאחר מכן לתבוע צרכיו, או להיפך.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק א, הלכה ב , רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ו, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן קיב סעיף א , סמ"ג עשין יט <קטע סוף=לד ב/> ==דף לה עמוד א== <קטע התחלה=לה א/>. ''הכרעה:'' נפסק כדעת תנא קמא שמתפלל שמונה עשרה תחילה ואחר כך תובע צרכיו, כמבואר בדברי חכמים בסוגיה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שאין להוסיף בקשות באמצע הברכות אלא בסמוך לחתימתן או לאחר גמר התפילה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לה עמוד א<span class="yerum-runnum">68</span></div> רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] </div>בשם רב הונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]{{ירו"מ-הוסר|א}}: {{שוליים|ד_מה}}יחיד תובע צרכיו בשומע תפילה. רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] ורבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|ד_מו}}צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה, ומה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[שמות כ כא|שמות יתרו כ כא]]) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, {{ירו"מ-הדגשה|אבא אליך וברכתיך}}". "אשר תזכיר את שמי" אין כתב כאן, אלא "בכל המקום אשר אזכיר" {{ירו"מ-ביאור|זה בית הכנסת}} אמר רבי תנחום בר חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום בר חנינא|°]]: {{שוליים|ד_מז}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מקום קבוע לתפילה בתוך בית הכנסת|צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל,]] ומה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמואל ב טו לב]]) "ויהי דוד בא עד הראש אשר {{ירו"מ-הדגשה|ישתחוה שם לאלהים" אין כתיב כאן "אשר}} השתחוה שם לאלהים" {{ירו"מ-הוסר|אין כתיב כאן }}אלא "אשר ישתחוה שם לאלהים" {{ירו"מ-הדגשה|שהיה רגיל להשתחוות שם}}. רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] ורבי ברכיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ברכיה|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] מטי בה בשם רבי אבדומה דמן חיפא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבדומה דמן חיפא|°]]: {{שוליים|ד_מח}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#המתפלל צריך להסב פניו לכותל|צריך אדם להסב פניו לכותל להתפלל.]] מה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[ישעיהו לח ב]]) "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר". [[אמרי במערבא/מסכת ברכות# ויסב חזקיהו אל הקיר|באיזה קיר נשא עיניו?]] רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: בקיר של רחב נשא עיניו {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[יהושע ב טו]]) "כי ביתה בקיר החומה". אמר לפניו: "ריבונו של עולם, רחב הזונה, שתי נפשות הצילה לך, ראה כמה נפשות הצלת לה! הדא היא דכתיב: ([[יהושע ו כג]]) "ויבאו הנערים {{ירו"מ-הדגשה|המרגלים, ויציאו את רכב ואת אביה ואת אמה ואת אחיה. ואת כל אשר לה ואת כל משפחותיה הוציאו}}".{{ירו"מ-הוסר|וגו'}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן יוחי: אפילו היתה במשפחתה מאתים אנשים, והלכו ודבקו במאתים משפחות, כולהם ניצולו בזכותה. אבותי שקירבו לך כל הגרים האילו, {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב: "ויספר שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל, וימצאו מאה וחמשים אלף, ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר}}." על אחת כמה וכמה {{ירו"מ-הדגשה|תנתן לי נפשי}}! רבי חיננא בר פפא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר פפא|°]] אמר: בקירות בית המקד נשא עיניו {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[יחזקאל מג ח]]) "בתתם ספם את סיפי ומזוזותם אצל מזוזותי והקיר ביני וביניהם" {{ירו"מ-הדגשה|ואיתמר עליה}} בני אדם גדולים היו, ולא היו יכולין לעלות ולהתפלל בבית המקדש בכל שעה, והיו מתפללין בתוך בתיהם. והקדוש ברוך הוא מעלה עליהם כאילו מתפללין בבית המקדש. אבותי שעשו לך את כל השבח הזה, על אחת כמה וכמה {{ירו"מ-הדגשה|תנתן לי נפשי}}! רבי שמואל בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]] אמר: בקירה של שונמית נשא עיניו שנאמר: ([[מלכים ב ד י]]) "נעשה נא עליית קיר קטנה" אמר לפניו" ריבונו של עולם, השונמית קיר אחת עשתה לאלישע, והחיית{{ירו"מ-הדגשה|ה}} את בנה. אבותי שעשו לך את כל השבח הזה, על אחת כמה וכמה {{ירו"מ-הדגשה|ש}}תתן לי נפשי! ורבנן אמרי: בקירות לבו נשא עיניו {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[ירמיהו ד יט]]) "מעיי מעיי אוחילה קירות לבי הומה לי". אמר לפניו: ריבונו של עולם, חיזרתי על רמ"ח איברים שנתת{{ירו"מ-הדגשה|ה}} בי, ולא מצאתי שהכעסתיך באחת מהן. על אחת כמה וכמה תינתן לי נפשי!<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ד_ה|ירושלמי ברכות, פרק ד, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ד_ה"> <strong>מתני':</strong> היה רוכב על החמור, ירד; אם אינו יכול לירד' יחזיר את פניו; ואם אינו יכול להחזיר את פניו, יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. היה יושב בספינה או באסדא, {{שוליים|ד_מט}} יכוין את לבו כנגד קדשי הקדשים<br><strong>גמ':</strong> תני: היה רוכב על החמור, {{ירו"מ-הוסר|ירד }}אם יש לו מי לאחוז בחמורו, יורד ומתפלל למטן; ואם לאו, {{שוליים|ד_נ}}מתפלל במקומו. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי אומר: בין כך ובין כך מתפלל במקומו, שכך לבו מיושב. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי. אמר רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]]: תניי תמן: {{ירו"מ-ביאור|אם התפלל}} לכל הרוחות אין מחזירין, {{ירו"מ-ביאור|שיסיט עצמו לכיוון אחר}} חוץ מרוח מזרחית. {{ירו"מ-הדגשה|כד}}אמר רבי יוסי בר אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: בתחילה {{ירו"מ-הדגשה|עובדי עבודה זרה היו אבותנו וכתיב}} ([[יחזקאל ח טז]]) "אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, והמה משתחויתם קדמה לשמש". תני: {{שוליים|ד_נא}}סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות, הרי אילו מתפללין כלפי למעלן, שנאמר: ([[מלכים א ח מד]]) "והתפללו אל ה'" {{שוליים|ד_נב}}העומדים ומתפללין בחוצה לארץ, הופכין את פניהן כלפי ארץ ישראל. ומה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[מלכים א ח מח]]) "והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתת לאבותם". העומדין ומתפללין בארץ ישראל, הופכין את פניהן כלפי ירושלים. ומה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[מלכים א ח מד]]) "והתפללו אליך דרך העיר אשר בחרת בה". העומדים ומתפללין בירושלים, הופכין פניהן כלפי הר הבית, שנאמר: ([[מלכים א ח מד]]) "והבית אשר בניתי לשמך". העומדים ומתפללין בהר הבית, הופכין פניהן כלפי בית קדשי הקדשים. ומה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[מלכים א ח ל]]) "והתפללו אל המקום הזה, ואתה תשמע אל מכון שבתך אל השמים ושמעת וסלחת" נמצא{{ירו"מ-הדגשה|ו}} העומדין בצפון, פניהן לדרום, העומדין לדרום, פניהם לצפון, העומדים במזרח, פניהן למערב, למערב, פניהן למזרח, נמצאו כל ישראל מתפללין אל מקום אחד. הדא הוא דכתיב: ([[ישעיהו נו ז]]) "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: {{ירו"מ-הוסר|ריבל}}{{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב}} ([[מלכים א ו יז]]) "הוא ההיכל לפני לפנים". היכל שכל הפנים פונין לו. עד כדון בביניינו, בחורבנו מניין? {{ירו"מ-ביאור|שצריך לפנות אליו בתפילה}} אמר רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[שיר השירים ד ד]]) "בנוי לתלפיות". תל {{ירו"מ-ביאור|חורבה}} שכל הפיות מתפללין עליו.<br><br> <span id="דף_לה_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף לה ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף ל"ה. אומרת הגמרא רבי אבא ורבי חייא אמרו בשם רבי יוחנן '''צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה'''. מה הטעם? דכתיב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". לא כתוב אשר תזכיר, כלומר כל מקום שתזכיר את שמי, אלא מקום אשר אזכיר את שמי, שזה המקום שקבוע להזכרת שם השם שזה בית כנסת. אמר רבי תנחום בר חנינא '''צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל'''. ומה הטעם? דכתיב אצל שמואל "ויהי דוד בא עד הראש אשר השתחווה שם לאלוקים". אין כתיב אשר השתחווה לאלוקים אלא אשר השתחווה שם. כלומר הכוונה כבר קודם הונהג ככה. רבי יסא, רבי חלבו ורבי ברכיה. רבי חלבו מייתי בה בשם רבי אבדומה דמן חיפא: '''צריך אדם להסב פניו לכותל להתפלל'''. כלומר שלא יהיה מישהו מפריד, צריך להתפלל צמוד לכותל. מה הטעם? דכתיב "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר". עכשיו, באיזה קיר נשא עיניו? רבי יהושע בן לוי אמר '''בקיר של רחב נשא עיניו''' דכתיב "כי ביתה בקיר החומה". הוא בעצמו הזכיר את רחב. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לה עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''אשר ישתחוה.''' משמע שהכין לו מקום מיוחד שישתחוה שם '''באיזה קיר נשא עיניו.''' משום דכתיב הקיר בה"א הידיעה וגרסי' להא לקמן בסנהדרין פ"י בהלכה ב' '''אבותי שקירבו לך וכו'.''' כדכתיב ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל וגו' וכלם גרים היו כדאמרי' בפ' הערל באותה שעה נתוספו וכו' '''בתתם ספם את ספי וגו'.''' פסוק הוא ביחזקאל ודריש ליה לשבח שבני אדם גדולים היו וכו' והיו מקרבין ביתם לבית המקדש כדי שיהו יכולין לשמוע הכל והנביא אמר להם זה בתוכחה ואפי' כן היה הקב"ה מעלה עליהם וכו' וזהו מיתורא דקרא והקיר וגו' אלא כלומר ועם כל זה הקיר שביני וביניהם מקרבן אצלי '''כל השבח הזה.''' של בית המקדש '''מתני' היה רוכב על החמור ירד.''' ואין הלכה כסתם משנה זו וכדאמרו בגמרא הלכה כרבי דתוספתא ובין שיש לו מי שיאחוז חמורו בין אין לו לא ירד מפני שאין דעתו מיושבת עליו כשירד '''יחזיר את פניו.''' כדאמר בגמרא '''באסדא.''' עצים הרבה קשורים ומהודקים יחד ומשיטים אותן בנהר ובני אדם הולכין עליהם ובלשון מקרא הוא רפסודות כדאמר בגמרא '''גמ' תני.''' בתוספתא פ"ג '''תניי תמן.''' ברייתא זו חפשתי אחריה ולא מצאתיה ונראה דעל מתני' דפ' החליל קאי דקתני התם הגיעו לשער היוצא מזרח הפכו פניהם ממזרח למערב ואומרים אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל ההיכל וכו' כדמייתי האי קרא אבתרה וה"ג לכל הרוחות הן מחזירין חוץ מרוח מזרחית כלומר כשהיו מחזירין פניהם לא היו מקפידין אלא שלא יחזירו כנגד רוח מזרחית מפני שכך אומרים אבותיהם היו פניהם קדמה וכו' ואנו ליה עינינו ואיידי דאיירי כאן בהחזרת פנים מייתי נמי להא '''אמר ר' יוסי בר אבון וכו'.''' כלומר דאגב מפרש הכתוב משום דהוה קשיא ליה כפל המקרא אם אחוריהם אל ההיכל איני יודע שפניהם קדמה שהרי ההיכל היה במערב הלכך דריש דה"ק בתחלה לא היה אלא אחוריהם אל ההיכל כלומר שהפכו עצמן מהיכל ה' ומלעבוד את ה' ועדיין לא היו עובדין ע"ז ממש ולבסוף ופניהם לעבוד קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש '''תני.''' בתוספתא שם '''הדא הוא דכתיב כי ביתי וגו'.''' ודריש לכל העמים לכל מקום של העמים כדאמר בריש הברייתא העומדים ומתפללין בחוצה לארץ הופכין פניהן כלפי א"י ומתכונין אל בית קדשי הקדשים '''אמר ריב"ל.''' כתיב הוא ההיכל לפני ודריש לפנים היכל וכו' '''תל שכל הפיות מתפללין עליו.''' שיחזור לנו ובכל הברכה והתפלה וכו'</div> <div class="yerum-leiden-text">דברי חכמ' · ר' זעורא בשם רב חונה יחיד שומע צרכיו בשומע תפילה · ר' אבא ר' חייא בשם ר' יוחנן צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה · ומה טעם בכל המקום אשר אזכיר את שמי · אשר תזכיר את שמי אין כת' כאן אלא בכל מקום אשר אזכיר · אמ' ר' תנחום בר חנינא צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל · ומה טעם ויהי דוד בא עד הראש אשר השתחוה שם לאלהים אין כת' כאן אלא אשר ישתחוה שם לאלהים · ר' יסא ר' חלבו ר' ברכיה ר' חלבו מטו בה בשם ר' אבדומא דמן חיפא צריך אדם להסב פניו כת' לכותל להתפלל מה טעם ויסב חזקיהו פניו אל הקיר · באי זה קיר נשא עיניו ר' יהושע בן לוי אמ' בקירה שלרחב נשא עיניו כי ביתה בקיר החומה · אמ' לפני רבונו שלעולם רחב הזונה שתי נפשות הצילה לך ראה כמה נפשות הצלת לה · הדא היא דכת' ויבאו הנערים וגו' · תני ר' שמעון בן יוחי אפי' היתה במשפחתה מאתים אנשים והלכו ודבקו במאתים משפחות כולהם ניצולו בזכותה · אבותיי שקירבו לך כל הגרים האילו על אחת כמה וכמה · ר' חיננא בר פפא אמ' בקירות בית המקדש נשא עיניו בתתם ספם את סיפי ומזוזותם אצל מזוזותי · והקיר ביני וביניהם · בני אדם גדולים היו ולא היו יכולין לעלות ולהתפלל בבית המקדש בכל שעה והיו מתפללין בתוך בתיהם · והקב'ה מעלה עליהם כאילו מתפללין בבית המקדש · אבותיי שעשו לך את כל השבח הזה על אחת כמה וכמה · ר' שמואל בר נחמן אמ' בקירה שלשונמית נשא עיניו של נעשה נא עליית קיר קטנה · אמ' לפניו רבונו שלעולם השונמית קיר אחת עשתה לו לאלישע והחיית את בנה · אבותיי שעשו לך את כל השבח הזה על אחת כמה וכמה תתן לי נפשי · ורבנן אמרי בקירות ליבו נשא עיניו מעיי מעיי אוחילה קירות לבי הומה לי · אמ' לפניו רבונו שלעולם חיזרתי על רמ"ח איבריים שבי ולא מצאתי שהכעסתיך באחת מהן על אחת כמה וכמה תיתן לי נפשי · מתני' היה רכוב על החמור ירד · ואם אינו יכול לירד יחזיר את פניו · ואם אינו יכול להחזיר את פניו יכוין את ליבו כנגד בית קדשי הקדשים · תני היה רכוב על החמור אם יש לו מי לאחוז בחמורו יורד ומתפלל למטן · ואם לאו מתפלל במקומו שיהא לבו מיושב · ר' יודה בן פזי בשם ר' יהושע בן לוי הלכה · אמ' ר' יעקב בר אחא תני תמן לכל הרוחות אין מחזירין חוץ מרוח מזרחית · אמ' ר' יוסי בר אבון מתחילה אחוריהם אל היכל י'י ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש · תני סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות הרי אילו מתפללין בחוצה לארץ הופכין את פניהן כלפי ארץ ישראל · ומה טעם והתפללו אליך דרך אשר נתת לאבותם · היעומדין ומתפללין בארץ יש' הופכין את פניהן כלפי ירושלם · ומה טעם והתפללו אליך דרך העיר אשר בחרת בה · היעומדים ומתפללין בירושלם הופכין פניהן כלפי הר הבית · שנ' והבית אשר בניתי לשמך · היעומדין ומתפללין בהר הבית הופכין פניהן כלפי בית קדשי הקדשים · ומה טעם והתפללו אל המקום הזה ואתה תשמע אל מכון שבתך אל השמים ושמעת וסלחת · נמצאן העומדין בצפון פניהן לדרום · העומדין לדרום פניהם לצפון · העומדים במזרח פניהן למערב · למערב פניהן למזרח · נמצאן כל יש' מתפללין אל מקום אחד · הדא היא דכת' כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים · אמ' ר' יהושע בן לוי הוא ההיכל לפני לפנים · היכל שכל הפנים פונין לו · עד כדון בביניינו · בחורבנו מנין · אמ' ר' אבון בנוי לתלפיות · תל שכל הפיות מתפללין עלוי</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אמר לפניו: '''ריבונו של עולם, רחב הזונה שתי נפשות הצילה לך''', רק את שני מרגלים, '''ראה כמה נפשות הצלת לה'''. עדיין דכתיב "ויבואו הנערים". תני רבי שמעון בן יוחאי אומר: '''אפילו הייתה במשפחתה מאתיים אנשים, והלכו ודבקו במאתיים משפחות, כולם ניצלו בזכותה'''. הרי הבטיחו לה שלא יפגעו, היא ביקשה והם הבטיחו לה שלא יפגעו במשפחה שלה. אז אפילו אם היה מאתיים אנשים והתחתנו עם מאתיים משפחות, כולם ניצלו בזכותה. '''אבותי שקרבו לך כל הגרים האלו, על אחת כמה וכמה'''! כתוב שכשבנה שלמה בית המקדש מצאו מאה וחמישים אלף גרים, ועשה אותם שבעים אלף נושאי סבל, שמונים אלף חוטבי אבן. כלומר הרבה מאד גרים התגיירו. אז - אבותי שעשו את כל הנפשות האלה לך - על אחת כמה וכמה שתקבל את התפילה שלי. רבי חיננא בר פפא אמר '''בקירות בית המקדש נשא עיניו'''. הוא הזכיר את בית המקדש. דכתיב "בתתם ספם את סיפי, ומזוזותם אצל מזוזותי, והקיר ביני וביניהם". החז"ל מסבירים מה הכוונה: בעצם מדובר על בני אדם גדולים היו, שלא היו יכולים לעלות ולהתפלל בבית המקדש בכל שעה, והיו מתפללין בתוך בתיהם, והקדוש ברוך הוא מעלה עליהם כאילו מתפללין בבית המקדש. אבותי שעשו לך את כל השבח הזה - על אחת כמה וכמה שתקבל תפילתי. רבי שמואל בר נחמן אמר '''בקירה של שונמית נשא עיניו''', שנאמר "נעשה נא עליית קיר קטנה". אמר לפניו: ריבונו של עולם, השונמית קיר אחת עשתה לאלישע, והחיית את בנה. '''אבותי שעשו לך את כל השבח הזה, על אחת כמה וכמה תתן לי נפשי'''. ורבנן אמרי '''בקירות לבו נשא עיניו''', דכתיב "מעיי מעיי אוחילה קירות לבי הומה לי". אמר לפניו ריבונו של עולם, '''חיזרתי על רמ"ח איברים שנתת בי, ולא מצאתי שהכעסתיך באחת מהן, על אחת כמה וכמה תינתן לי נפשי'''. אנחנו בפרק ד' הלכה ה' במשנה. '''היה רוכב על החמור, ירד; אם אינו יכול לירד, יחזיר את פניו'''. כלומר לכיוון ירושלים. '''ואם אינו יכול להחזיר את פניו, יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים'''. אפילו אם הוא לא יכול להחזיר את פניו, מספיק שיכוון. '''היה יושב בספינה או באסדא, יכוין את לבו כנגד קדשי הקדשים'''. שם הרי הוא לא יכול לכוון את הרוחות, גם לא יכול לעמוד, אז יכוון את לבו כנגד קדשי הקדשים. תני: '''היה רוכב על החמור, אם יש לו מי לאחוז בחמורו, יורד ומתפלל למטן; ואם לאו, מתפלל במקומו'''. רבי אומר: '''בין כך ובין כך מתפלל במקומו, שכך לבו מיושב'''. כלומר, אדם שמישהו אחר מחזיק את החמור שלו, הוא תמיד מפחד אולי יגנבו לו, לא יהיה מיושב, עדיף שישב על החמור ויתפלל. רבי יודה בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי: '''הלכה כרבי'''. שמתפלל על החמור. אמר רבי יעקב בר אחא: '''תני תמן: לכל הרוחות אין מחזירין, חוץ מרוח מזרחית'''. כלומר לכיוון מזרח ששם השמש זורחת, זה נראה כאילו שמתפלל לשמש. כדאמר רבי יוסי בר אבון, מה שכתוב בתחילה עובדי עבודה זרה, "'''אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, והמה משתחויתם קדמה לשמש'''". כדי שאנחנו לא נתפלל לכיוון השמש כמו עובדי עבודה זרה, לכן גם אם בן אדם לא יודע לאיזה כיוון להתפלל, יתפלל לכל הכיוונים חוץ מלכיוון מזרח. תני: '''סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות, הרי אילו מתפללין כלפי למעלן''', שנאמר "והתפללו אל ה'". '''העומדים ומתפללין בחוצה לארץ, הופכין את פניהן כלפי ארץ ישראל'''. מה הטעם? דכתיב "והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתת לאבותם". '''העומדין ומתפללין בארץ ישראל, הופכין את פניהן כלפי ירושלים'''. מה הטעם? דכתיב "והתפללו אליך דרך העיר אשר בחרת בה". '''העומדים ומתפללין בירושלים, הופכין פניהן כלפי הר הבית''', שנאמר "והבית אשר בניתי לשמך". '''העומדים ומתפללין בהר הבית, הופכין פניהן כלפי בית קדשי הקדשים'''. מה הטעם? דכתיב "והתפללו אל המקום הזה, ואתה תשמע אל מכון שבתך אל השמים ושמעת וסלחת". '''נמצא העומדין בצפון, פניהן לדרום, העומדין לדרום, פניהם לצפון, העומדים במזרח, פניהן למערב, למערב, פניהן למזרח, נמצאו כל ישראל מתפללין אל מקום אחד'''. הדא הוא דכתיב "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". רבי יהושע בן לוי אמר: "הוא ההיכל לפני לפנים" - '''היכל שכל הפנים פונין לו'''. עד כדון בבניינו, כן, זה בזמן שהוא בנוי. מאיפה לנו שגם בחורבנו צריך להתפלל לכיוונו? אמר רבי אבון: "בנוי לתלפיות" - '''תל שכל הפיות מתפללין עליו'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לה עמוד א''' {{שוליים|ד_מה}} '''יחיד רשאי לשאול צרכיו הפרטיים בברכת שומע תפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ו, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן קיט סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אבא ורבי חייא בשם רבי יוחנן שהיחיד תובע צרכיו בשומע תפילה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ד_מו}} '''יש לקבוע מקום מיוחד לתפילה ולהתפלל בו דרך קביעות.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן צ סעיף ט , שו"ע או"ח סימן צ סעיף יט , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שיש לייחד מקום קבוע לתפילה, כדברי רבי תנחום בר חנינא, וכן הובא ברמב"ם ובשו"ע להלכה. {{שוליים|ד_מז}} '''יש לקבוע מקום קבוע לתפילה בבית הכנסת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן צ סעיף ט , שו"ע או"ח סימן צ סעיף יט , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי, שיש לייחד מקום קבוע לתפילה, שנאמר "אשר ישתחוה שם לאלהים" - מלמד שהיה רגיל שם, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ד_מח}} '''יש להסב פנים לכותל בעת התפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן צ סעיף כא , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כדברי הירושלמי שצריך אדם להסב פניו לכותל בהתפלל, כמו שעשה חזקיהו, וכן הביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ד_מט}} '''הרוכב על חמור בשעת תפילה, אם יש לו מי שיאחוז בבהמתו ירד ויתפלל למטה, ואם לאו יתפלל כשהוא רוכב.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן צד סעיף ד. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא בירושלמי, שהובאה להלכה ברמב"ם ובשו"ע כלשונה. {{שוליים|ד_נ}} '''לאיזה כיוון יש להתפלל כאשר אדם הולך בדרך או עומד במקום שאינו יודע לכוון.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה א-הכל , שו"ע או"ח סימן צד סעיף ד , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' הלכה כרבי שהמתפלל בעמידה מתפלל במקומו לכל הרוחות ואין מחזירין אותו, חוץ מרוח מזרחית שאין מכוונים אליה זכר לעובדי עבודה זרה שהיו פונים אחוריהם להיכל ופניהם קדמה; כן נפסק ברמב"ם, שו"ע וסמ"ג.. {{שוליים|ד_נא}} '''סומא או מי שאינו יכול לכוון את הרוחות - לאיזה כיוון יתפלל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן צד סעיף ג. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי שיתפלל כלפי מעלה ויכוון ליבו לאביו שבשמים, שנאמר "והתפללו אל ה'". {{שוליים|ד_נב}} '''המתפלל צריך להפנות פניו כלפי ירושלים והמקדש בהתאם למקום עמידתו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ג <קטע סוף=לה א/> ==דף לה עמוד ב== <קטע התחלה=לה ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי, וכן פסק הרמב"ם (הלכות תפילה, פרק ה הלכה ג) שהעומד בחוץ לארץ מפנה פניו לארץ ישראל, ובארץ ישראל לירושלים, ובירושלים למקדש, בהתאם לפסוקי מלכים א ח, ואין בזה מחלוקת בבלי. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לה עמוד ב<span class="yerum-runnum">69</span></div> {{ירו"מ-הוסר|בברכה}}{{ירו"מ-הדגשה|בברכת}} {{ירו"מ-הדגשה|המזון}}, בקרית שמע, ובתפלה {{ירו"מ-הדגשה|מתפללים על בנין ירושלים}}. {{ירו"מ-הוסר|בברכה}}{{ירו"מ-הדגשה|בברכת}} {{ירו"מ-הדגשה|המזון שאומר}}: בונה ירושלים. בתפילה {{ירו"מ-הדגשה|שאומר}}: אלהי דוד ובונה ירושלים. בקרית שמע {{ירו"מ-הדגשה|שאומר}}: פורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם. כתוב אחד אומר: ([[הושע ה טו]]) "אלך ואשובה אל מקומי". {{ירו"מ-ביאור|משמע שהשכינה בשמים.}} וכתוב אחד אומר: ([[מלכים א ט ג]]) "והיו עיני ולבי שם כל הימים". הא כיצד {{ירו"מ-הדגשה|יעשה}}? פניו למעלה {{שוליים|ד_נג}}ועיניו ולבו למטה. ואם לאו {{ירו"מ-הדגשה|כדתנן: ואם אינו יכול להחזיר את פניו}}, [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#קודש הקודשים של מעלה ושל מטה|יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים.]] לאי זה בית קדש הקדשים? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חייא רבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]]: כנגד קדשי הקדשים של מעלן. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן חלפתא אמר: כנגד בית קדש הקדשים שלמטן. אמר רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]]: לא פליגין, בית קדשי הקדשים שלמטן מכוון כנגד בית קדש{{ירו"מ-הדגשה|י}} הקדשים של מעלן, {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[שמות טו יז|שמות בשלח טו יז]]) "מכון לשבתך" מכוון כנגד שבתך. ([[דברי הימים ב ג א]]) "הר המוריה" רבי חייא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] ורבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}, חד אמר: שמשם הוריה יוצאה לעולם. וחרנה אמר: שמשם יראה יוצאה לעולם. ארון, רבי חייא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] ורבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}, חד אמר: שמשם אורה יוצאה לעולם. וחרנה אמר: שמשם ארירה {{ירו"מ-ביאור|קללה}} {{ירו"מ-הדגשה|לגוים}} יוצאה לעולם. דביר, רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור| (הגדול) בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} ורבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}, חד אמר: שמשם {{ירו"מ-הדגשה|מגפת}} דבר יוצא לעולם. וחרנה אמר: שמשם דיברות יוצאין לעולם. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: היה יושב בספינה או באסדא, יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. היא אסדא, היא אסכריא, היא רפסודות. {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} ([[דברי הימים ב ב טו]]) "ונביאם לך רפסודות אל ים יפו"<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ד_ו|ירושלמי ברכות, פרק ד, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ד_ו"> </span><strong>מתני':</strong>[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר. {{ירו"מ-ביאור|בציבור ולא ביחיד}}‎. וחכמים אומרים: בחבר עיר {{שוליים|ד_נד}}ושלא בחבר עיר. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר משמו {{ירו"מ-ביאור|של רבי אלעזר בן עזריה}}: כל מקום שיש שם חבר עיר, היחיד פטור מתפילת המוספין. {{ירו"מ-ביאור|אם יש ציבור המתפלל תפילת המוספין, היחיד פטור, לפי ששליח הציבור פוטרו; אבל במקום שאין עשרה מתפללים, או אפילו כשיש עשרה, אלא שלא התפללו תפילת המוספין בציבור, חייב היחיד להתפלל אותה.}} <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי ביבי[[ביאור:עץ מסורת#רב ביבי|°]] בשם רבי חנה[[ביאור:עץ מסורת#רב חנא|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר }}הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה{{ירו"מ-הוסר|א}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} שאמר משום [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה. מילתיה דשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר כן. דשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: אנא מן יומיי לא צלית דמוספא, {{ירו"מ-הדגשה|שסמכתי על תפילת הציבור}} אלא חד זמן דמית בריה דריש גלותא, ולא צלו ציבורא וצלייתי. מיליהון דרבנן פליגן, ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יעקב בר אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אידי|°]] בשם רבי שמעון חסידא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון חסידא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|לא נאמר ששליח ציבור מוציא בתפילת מוסף, אלא}} ברועים ובקייצים {{ירו"מ-ביאור|שאינם יכולים להגיעה לבית הכנסת, וגם אינם יודעים להתפלל}} ה{{ירו"מ-הדגשה|י}}א מתניתא. לא אמר {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} ברועים ובקייצים, הא שאר כל אדם חייבין {{ירו"מ-הדגשה|להתפלל בעצמם, אף שיש חבר עיר שהתפללו}}. מילתיה דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר כן, ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אני ראיתי את רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} עומד ומתפלל בשוק של ציפורין, ומהלך ד' אמות ומתפלל של מוסף. {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} {{ירו"מ-הוסר|ואין}} אין חבר עיר בציפורין? את שמע מינה תלת. את שמע {{ירו"מ-הדגשה|מינא מקום}} של ציפורין {{ירו"מ-הוסר|בציפורין}}{{ירו"מ-הדגשה|כציפורין}}. {{ירו"מ-ביאור|שכל דבר השייך לעיר נחשב כעיר, שאף שהשוק היה מחוץ לציפורי נחשב כציפורי, שאם לא כן, מה ראיה ממה שהיה רבי ינאי מתפלל בשוק של ציפורין?}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}את שמע מינה, חלוקין<br><br> <span id="דף_לו_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק רביעי#דף לו א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> ==דף לו (התחלה)== <div class="yerum-bm-print"> בברכת המזון, בקריאת שמע, ובתפילה מתפללים תמיד על בניין ירושלים. בברכת המזון אומר '''בונה ירושלים'''. בתפילה אומר: '''אלהי דוד ובונה ירושלים'''. בקריאת שמע אומר: '''פורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם'''. כתוב אחד אומר "אלך ואשובה אל מקומי", וכתוב אחד אומר "והיו עיני ולבי שם כל הימים". הא כיצד? כן, כיצד בן אדם צריך להתפלל? אם השכינה בשמיים צריך לכוון לשמיים, אם השכינה בבית המקדש בירושלים צריך להתפלל לכיוון ירושלים. אז מה יעשה? '''פניו למעלה ועיניו ולבו למטה'''. בעצם יעשה שילוב של שניהם. '''ואם לאו, יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים'''. עכשיו הרי אמרנו שהשכינה גם למעלה, אז מה יעשה, לאיזה בית קדשי הקדשים - שלמעלה או שלמטה? רבי חייא רבא: '''כנגד קדשי הקדשים של מעלן'''. ורבי שמעון בן חלפתא אמר: '''כנגד בית קדש הקדשים שלמטן'''. אמר רבי פינחס: '''לא פליגין, בית קדשי הקדשים שלמטן מכוון כנגד בית קדש הקדשים של מעלן'''. הם בעצם באותו מקום, אחד מהשני. מה הראיה? דכתיב "מכון לשבתך" - מכוון כנגד שבתך. כלומר בית המקדש בארץ מכוון כנגד בית המקדש שבשמיים. "הר המוריה" - למה הוא נקרא כך? רבי חייא רובא ורבי ינאי, חד אמר שמשם הוריה יוצאה לעולם, כן, הרי אברהם אבינו זכור לטוב שם, וחרנה אמר שמשם יראה יוצאה לעולם. ארון - למה הוא נקרא ארון? רבי חייא רובא ורבי ינאי, חד אמר שמשם אורה יוצאה לעולם, וחרנה אמר שמשם ארירה, כלומר קללה על הגויים, יוצאה לעולם. דביר - למה הוא נקרא דביר? רבי חייא ורבי ינאי, חד אמר שמשם דבר יוצא לעולם - מגפת דבר, כלומר שלא קיימו את התורה ולא שמרו מצוות ופגעו בעם ישראל וכולי והחריבו את בית המקדש, וחרנה אמר שמשם דיברות יוצאין לעולם. למדנו במשנה: '''היה יושב בספינה או באסדא, יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים'''. אמר '''היא אסדא, היא אסכריא, היא רפסודות'''. זה סירה, הכל אותו דבר, כמו שכתוב "ונביאם לך רפסודות אל ים יפו". זה פרק ד' הלכה ו', מתניתין: '''רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר'''. כלומר לא מתפללים תפילת מוסף אלא בחבר עיר, במקום מרכזי שהציבור מתפלל, בדרך כלל חבר עיר הכוונה תלמיד חכם גדול הדור או גדול המקום, אבל פה הכוונה בציבור. '''וחכמים אומרים: בחבר עיר ושלא בחבר עיר''', כלומר גם בציבור וגם יחיד מתפלל תפילת מוסף. '''רבי יהודה אומר משמו: כל מקום שיש שם חבר עיר, היחיד פטור מתפילת המוספין'''. אם הציבור מתפלל אז היחיד פטור מתפילת מוסף, אבל אם הציבור לא התפלל אז היחיד כן חייב, ככה משמע. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לה עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''בברכה.''' בברכת המזון ובברכת מעין ג' '''בק"ש.''' בברכת ק"ש '''הא כיצד פניו.''' כביכול למעלה ועם כל זה עיניו ולבו למטה להחזירה לבנינה: פיסקא ואם לאו וכו' '''שמשם הוריה יוצאה לעולם.''' מב"ד שבלשכת הגזית '''ארון.''' תיבת ארון קדריש '''שמשם ארירה יוצא לעולם.''' לעכו"ם '''דביר.''' במלת דביר דקרא על בית קדשי הקדשים קא דריש '''שמשם דבר יוצא.''' לעכו"ם '''וחרנה אמר שמשם יוצאין הדיברות.''' שהיו כתובין בשני לוחות הברית ומונחין שם '''היא אסדא.''' דתני הכא היא אסכרא דתנינן בפ' הספינה היא רפסודות בלשון המקרא '''מתני'.''' אין תפלת מוספין אלא בחבר עיר. בחבורות העיר כלומר בציבור ולא ביחיד '''בחבר עיר וכו'.''' בין בציבור בין ביחיד '''רבי יהודה אומר משמו.''' של ר"א בן עזריה וכו' ואיכא בין ת"ק לר' יהודה ביחיד הדר בעיר שאין שם עשרה דלת"ק אליבא דר"א בן עזריה דאמר לא תקנוה אלא בחבר עיר יחיד זה פטור ולר' יהודה משמו אין היחיד פטור אלא כשהוא במקום עשרה שהש"צ פיטרו והלכה כחכמים '''גמ' הלכה כר' יודה וכו'.''' דאין היחיד פטור מתפלת מוספין אלא במקום שיש חבר העיר '''מילתיה דשמואל אמר כן.''' ואף שמואל שמענו ממילתיה דס"ל כן דאמר מן יומי לא התפללתי מוסף משום שסמכתי על הש"צ שמוציא ידי חובתי אלא פעם אחת שמת בנו של ריש גלותא והיו כל העם טרודין ולא היו יכולין להתפלל בצבור ואז התפללתי תפלת מוסף ביחיד אלמא דהיכא דמצלו צבור היחיד פטור הוא ממוסף אבל בלאו הכי לא וכר' יודה '''מיליהון דרבנן.''' הני דלקמן פליגין עליה דשמואל דאמר ר' יעקב בר אידי דברועים ובקייצים שומרי מוקצת התאנים האי מתניתא. כלומר דלאינהו הוא שאמרו שהש"צ מוציא ידי חובתן לפי שאלו הן בשדה תמיד ואינם בקיאים בתפלה וא"כ לא אמרו אלא ברועים ובקייצים בלבד הא שאר כל האדם חייבין להתפלל מוסף ואפילו במקום שיש חבר עיר דלא כשמואל '''את שמע מינה תלת.''' וקאמר הש"ס דמהאי דאמר ר' יוחנן ש"מ תלת מילי לדינא</div> <div class="yerum-leiden-text">בברכה · בקרית שמע · ובתפילה · בברכה בונה ירושלם · בתפילה אלהי דוד ובונה ירושלם · בקרית שמע פורש סוכת שלום עלינו ועל עמו יש' ועל ירושלם · כת' אחד א' אלך ואשובה אל מקומי · וכת' אחר א' והיו עיני וליבי שם כל הימים · הא כיצד פניו למעלה ועינו וליבו למטה · ואם לאו יכווין את לבו כנגד בית קודש הקדשים שלמעלן · ר' שמעון בן חלפתא אמ' כנגד בית קודש הקדשים שלמטן · אמ' ר' פינחס ולא פליגין בית קדשי הקדשים שלמטן מכוון כנגד בית קדשי הקדשים שלמעלן · מכון לשבתך · מכון לשבתך · מכוון כנגד שבתך · הר המוריה ר' חייא רובא ור' ינאי חד אמ' שמשם דבר יוצא לעולם · וחרנה אמ' שמשם יראה יוצאה לעולם · ארון · ר' חייא רובא ור' ינאי חד אמ' שמשם אורה יוצאה לעולם · וחרנה אמ' שמשם ארירה יוצאה לעולם · דביר ר' חייא ור' ינאי · חד אמ' שמשם דבר יוצא לעולם · וחרנה אמ' שמשם דיברות יוצאין לעולם · היה יושב בספינה או באסדא יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים · היא אסדא היא אסכריא · היא רפסודות · ונביאם לך רפסודות אל ים יפו · מתני' ר' לעזר בן עזריה או' אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר · וחכמ' אומ' בחבר עיר ושלא בחבר עיר · ר' יהודה או' כל מקום שיש שם חבר עיר היחיד פטור מתפילת המוספין · ר' ביבי בשם ר' חנה הל' כר' יודה שאמ' משום ר' לעזר בן עזריה · מילתיה דשמואל אמ' כן דשמואל אמ' אנא מן יומיי לא צלית דמוספא אלא חד זמן דמית בריה דריש גלותא ולא צלו ציבורא וצליית · מילתהון דרבנן פליגן דמר ר' יעקב בר אידי בשם ר' שמעון חסידא ברועים ובקייצים · הא מתניתא לא אמ' ברועים ובקייצים · הא שאר כל אדם חייבין · מילתיה דר' יוחנן אמ' כן דמר ר' אבא ראיתי את ר' יוחנן עומד ומתפלל בשוקי שלציפורין ומהלך ד' אמות ומתפלל שלמוסף ואין חבר עיר בציפורין · את שמע מינה תלת · את שמע שלציפורין בציפורין · את שמע מינה חלוקין</div> <div class="yerum-side">'''מילתיה דר' יוחנן.''' וכן שמענו מדר' יוחנן שאמר שראה לרבו ר' ינאי שהיה עומד ומתפלל שחרית בשוק של ציפורי והלך ד' אמות וחזר ומתפלל שם מוסף ומשום שצריך להפסיק מעט בין תפלה לתפלה כדלקמן ומיהת שמעינן דלא כשמואל דכי אין חבר עיר בציפורין ודאי דאיכא ואפ"ה התפלל מוסף ביחיד '''את שמע מינה של ציפורין בציפורין.''' כלומר חדא דשמעינן מינה דשוק של ציפורי הוי כמו שאם היה בציפורי גופה ולמאי נ"מ להא דאמרינן בסוף פ"ק דכתובות על מתני' א"ר יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה והכשירה ר' יוחנן בן נורי לכהונה ע"פ רוב העיר כשירין כדמפרשינן התם טעמא דבקרונה של ציפורי הוה עובדא והוה תרי רובי רוב הסיעה ורוב העיר ופליגי אמוראי התם כשפירש ובעל דחד אמר אם פירש מן העיר אז הוי כפירש מן הקבוע וכמחצה על מחצה היא ולא אזלינן בתר רובא אבל אם פירש מן הפלטיא והוא שוק של צפורי הואיל ורה"ר היא לא הוי כקבוע ואזלינן בתר רובא וחד אמר דאף אם פירש מן השוק הוה ליה כפירש מצפורי גופה ולא אזלינן בתר רובא והשתא קאמר הכא דהואיל והעיד ר' יוחנן דר' ינאי לא ס"ל כהא דשמואל משום דראה אותו מתפלל מוסף בשוק של צפורי ואף שיש שם חבר העיר והרי בשוק היה המעשה ולא בתוך העיר אלא ש"מ דשוק של ציפורי כציפורי גופה הויא וה"ה לדינא דהתם דשדינן שוק של ציפורי בתר ציפורי גופה לחומרא ואם פירש משם לא אזלינן בתר רובא</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אמר רבי ביבי בשם רבי חנה: '''הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה'''. אומרת הגמרא מילתיה דשמואל אמר כן. ושמואל אמר: '''אנא מן יומיי לא צלית דמוספא, אלא חד זמן דמית בריה דריש גלותא, ולא צלו ציבורא וצלייתי'''. כלומר, אני מעולם לא התפללתי תפילת מוסף כי תמיד סמכתי על תפילת הציבור, אלא יום אחד מת הבן של ראש הגולה, ולא התפלל הציבור, והתפללתי אני ביחיד. זה כמו שאמר רבי יהודה, שאם יש ציבור היחיד פטור, אבל אם אין ציבור היחיד חייב. אומרת הגמרא מיליהון דרבנן פליגן, אפשר לראות שחכמים חולקים. דמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי שמעון חסידא: '''ברועים ובקייצים הא מתניתא'''. כלומר לא נאמר ששליח ציבור מוציא בתפילת מוסף את הציבור, אלא רק את הרועים והקייצים שאינם יודעים להתפלל, נמצאים בשדות, אז הם פטורים מתפילת מוסף כי הציבור התפלל. אבל '''לא אמר ברועים ובקייצים, הא שאר כל אדם חייבין''' להתפלל בעצמו. אומרת הגמרא מילתיה דרבי יוחנן אמר כן, גם דברי רבי יוחנן מוכיחים אותו דבר. דמר רבי יוחנן: '''אני ראיתי את רבי ינאי עומד ומתפלל בשוק של ציפורין, ומהלך ד' אמות ומתפלל של מוסף'''. אין חבר עיר בציפורין? הרי ציפורי תמיד היה בה ציבור שמתפלל. אומרת הגמרא: את שמע מינה תלת, מכאן אפשר ללמוד שלושה דברים מהעדות של רבי יוחנן. את שמע מינה - שוק של ציפורין כציפורין. כי אם נגיד שהשוק לא נחשב חלק מציפורי - הרי בשוק לא היה מניין, בציפורי היה מניין - אלא כנראה שהשוק נחשב חלק מציפורי, שכל דבר ששייך אליו נחשב כעיר, שאף שוק שהיה מחוץ לציפורי נחשב כציפורי. שאם לא כן, מה הראיה ממה שהיה רבי ינאי מתפלל בשוק של ציפורים? הרי שם לא היה מניין. עוד דבר: את שמע מינה - חלוקין על רבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה, שיחיד במקום חברו פטור. אתה רואה שיחיד חייב, כרבי ינאי שהתפלל ביחידות. עוד דבר, ואת שמע מינה, שאדם מתפלל, מהלך ארבע אמות ומתפלל של מוסף. כלומר לא צריך לעשות משהו באמצע, יכול להתפלל, ללכת ארבע אמות ולהתפלל מוסף. אמר רבי אבא: ולא רק דוקא עד שהלך ארבע אמות, אלא אפילו כדי שיעור הילוך ארבע אמות - מספיק אפילו זמן של הליכה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לה עמוד ב''' {{שוליים|ד_נג}} '''בעת תפילה יש לכוון עיניו ולבו כנגד בית קדשי הקדשים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן צה סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי פינחס המיישב שאין מחלוקת בין רבי חייא רבא לרבי שמעון בן חלפתא, שבית קדשי הקדשים שלמטן מכוון כנגד בית קדשי הקדשים שלמעלן, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לו עמוד א<span class="yerum-runnum">70</span></div> על [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} שאמר משום [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריא. {{ירו"מ-ביאור|שיחיד במקום חבר עיר פטור, אלא שאף יחיד במקום חבר עיר חייב להתפלל מוסף.}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#שיעור הפסק בין תפילות סמוכות ולאחר התפילה|{{ירו"מ-הדגשה|ו}}את שמע מינה. שאדם מתפלל, ומהלך ד' אמות ומתפלל של מוסף.]] אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: ולא סוף דבר עד שיהלך ד' אמות, אלא {{שוליים|ד_נה}}אפילו שהא כדי הילוך ד' אמות. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמר: צריך לחדש בה דבר. {{ירו"מ-ביאור|בתפילת מוסף מענין היום}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: אין צריך לחדש בה דבר. {{ירו"מ-ביאור|שאפילו חזר ואמר תפילת שחרית פעמים יצא}}. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בעי קומי רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: מהו לחדש בה דבר? אמר לו: אפילו אמר: ונעשה לפניך את חובותינו, תמידי יום וקרבן מוסף, יצא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי שילא[[ביאור:עץ מסורת#רב שילא|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: נתפלל {{ירו"מ-הדגשה|ביחיד}}, ומצא עשרה בני אדם מתפללין, מתפלל עמהן. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ורב נחמן בר יעקב[[ביאור:עץ מסורת#רב נחמן|°]] הוו יתבין. מן דמצלון {{ירו"מ-ביאור|אחר שהתפללו ביחיד}} אתת צלותא. {{ירו"מ-ביאור|באה תפילה במנין}} קם רב נחמן בר יעקב[[ביאור:עץ מסורת#רב נחמן|°]] מצליא. אמר לו רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ולא כבר צלינן? אמר לו: מצלי אנא וחזר ומצלי, ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רב שילא[[ביאור:עץ מסורת#רב שילא|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: נתפלל ומצא עשרה בני אדם מתפללין, מתפלל עמהן. {{ירו"מ-ביאור|דיחיד כלפי ציבורה, כמאן דלא צלי דמי.}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] ורבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: נתפלל של שחרית, ובא ומצאן מתפללין של מוסף, מתפלל עמהן. לא נתפלל של שחרית, ובא ומצאן מתפללין של מוסף, {{שוליים|ד_נו}}אם יודע הוא שהוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל {{ירו"מ-הוסר|שץ}} שליח ציבור, כדי לענות אחריו אמן, יתפלל; ואם לאו, אל יתפלל. באי זה אמן אמרו? תרין אמוראין, חד אמר: באמן של האל הקדוש, וחרנא אמר: באמן של שומע תפילה. {{ירו"מ-ביאור|רואים שהם התפללו במוסף תפילה רגילה רק הוסיפו מעניין היום}} אמר רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]]: ולא פליגון: מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר באמן של האל הקדוש, בשבת; {{ירו"מ-ביאור|שיש שם רק שבע ברכות}} ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר באמן של שומע תפילה, בחול. תמן תנינן: [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} אומר: {{ירו"מ-הוסר|שץ}} שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. רבי הונא רובא דציפורין[[ביאור:עץ מסורת#רבי הונא רבה דצפורין|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|ד_נז}}הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}}, {{ירו"מ-הדגשה|שהחזן מוציא גם את הבקיאים}} באילין תקיעתא {{ירו"מ-ביאור|תפילת מוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|דראש השנה, כיוון שהיא תפילה ארוכה ואין העם רגילים בה}}. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ורב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] הוו יתבין תמן באילין תקיעתא {{ירו"מ-הדגשה|כשהשליח ציבור התפלל}}. מן דצלון, {{ירו"מ-ביאור|אחרי שהסתימה התפילה}} אתת צלותא. {{ירו"מ-ביאור|אחרת}} קם רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] מצליא. אמר לו רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ולא כבר צלינן? אמר לו: מצלי אנא וחזר ומצלי. {{ירו"מ-הדגשה|דאף על גב}} דנחתין מערבאי לתמן ואמרין בשם<br><br> <span id="דף_לו_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף לו. נתחיל בשורה השלישית. הגמרא אומרת שמה שרב אמר '''צריך לחדש בה דבר''' - במוסף. כלומר הם נהגו לקרוא את תפילת שחרית פעמיים, פעם אחת בתור שחרית, פעם בתור מוסף. אז אומר רב צריך גם לחדש משהו שהוא מעניין היום. שמואל אמר '''אין צריך לחדש בה דבר'''. כלומר יכול לחזור על זה פעמיים בדיוק אחד לאחד ויוצא ידי חובת תפילת מוסף. '''רבי זעירא בעי קומי רבי יוסי מהו לחדש בה דבר'''. כלומר, לפי רב שאמר צריך לחדש בדבר מעניין היום - מה זה הדבר הזה? מה דוגמא? אמר לו '''אפילו אמר ונעשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף יצא'''. אמר רבי שילא בשם רב: '''נתפלל ומצא עשרה בני אדם מתפללין מתפלל עמהן'''. כלומר, הוא סובר בעצם שיחיד כנגד רבים זה לא נחשב. כלומר, אם אדם מתפלל ביחיד והוא מוצא מניין אז בעצם הוא מתפלל איתם, כיוון שהתפילה שלו בתור יחיד אינה נחשבת כלום לעומת המניין. '''רבי זעירא ורב נחמן בר יעקב הוו יתבין'''. כלומר, אחרי שהסכימו להתפלל ביחיד, '''אתת צלותא''' - הגיע מניין שהתחיל להתפלל. '''קם רב נחמן בר יעקב מצליא''' - התחיל להתפלל איתם. '''אמר לו רבי זעירא ולא כבר צלינן''' - הרי כבר התפללנו. אמר: אין בעיה, '''מצלי אנא וחזר ומצלי'''. התפללתי, אמנם אני חוזר מתפלל עוד הפעם. כן, '''דמר רב שילא בשם רב נתפלל ומצא עשרה בני אדם מתפללין''' - כלומר אם הוא התפלל ואחרי זה מצא עשרה בני אדם מתפללים אז הוא מתפלל עמהם. למה? כיוון שיחיד כלפי ציבורא כמאן דלא צלי דמי - כאילו לא התפלל בכלל. '''רבי אחא ורבי יונה בשם רבי זעירא: נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפללין של מוסף מתפלל עמהן'''. עכשיו '''לא נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפללין של מוסף''' - אז אם הוא יודע שהוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור, כדי לענות אחריו אמן - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל. עכשיו '''באיזה אמן אמרו?''' יש מחלוקת אמוראים, '''חד אמר באמן של האל הקדוש''', וחרנא אמר '''באמן של שומע תפילה'''. אמר רבי פינחס: ולא פליגון - מאן דמר באמן של האל הקדוש, בשבת, ששם אין שומע תפילה. ומאן דמר באמן של שומע תפילה, הכוונה בחול. יש כל מיני הסברים למחלוקת הזאת. יש דעה שאומרת שבעצם צריך על כל הברכות שנמצאים באמצע השמונה עשרה - יש לנו את השלוש הראשונות, שלוש אחרונות, אבל באמצע כל הברכות של הבקשות הוא צריך לענות עליהם אמן. אז בשבת שבעצם לא אומרים, יש רק שבע ברכות, אז אין את כל הברכות, אין את אתה חונן דעת וכולי. אז לכן הוא אמר שבלבד שיענה לאמן של אל הקדוש, אבל ביום חול הוא צריך לענות על כל האמנים מאל הקדוש עד שומע תפילה. זה אחד ההסברים, ויש כל מיני הסברים למחלוקת הזאת. '''תמן תנינן: רבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן'''. רבי הונא רובא דציפורין - שהיה רב של ציפורין - '''אמר בשם רבי יוחנן הלכה כרבן גמליאל''', כלומר שהחזן מוציא גם את הבקיאים, '''באילין תקיעתא''', כלומר בתפילות של מוסף של ראש השנה. כיוון שזה תפילה ארוכה ותפילה לא רגילה, אנשים לא רגילים אליה. אז אפילו אדם שהוא בקיא בתפילות - אדם שיודע לקרוא ואדם שהוא בקיא - אז גם אותו החזן יכול להוציא, בניגוד ליום רגיל. ביום רגיל חזן מוציא רק את אלה שלא בקיאים, אבל בראש השנה הוא מוציא את כולם. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לו עמוד א''' {{שוליים|ד_נה}} '''האם המתפלל תפילת מוסף חייב לחדש בה דבר מעניין היום.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה טו , שו"ע או"ח סימן קה. ''הכרעה:'' נפסק כשמואל שאין צריך לחדש דבר, אלא שאם רצה לחדש - אפילו אמר "ונעשה לפניך את חובותינו תמידי היום וקרבן מוסף" יצא, כדברי רבי יוסי בר זבידא. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לו עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''ולא סוף דבר וכו'.''' הא דאמר ומהלך ד' אמות לאו דוקא הוא אלא אם שהא כדי הילוך ד' אמות בין תפלה לתפלה סגי '''צריך לחדש בה דבר.''' בתפלת מוסף שמתפלל מיד אחר של שחרית דוקא אם יחדש בה דבר ואם לאו הוי כמתפלל וחוזר ומתפלל תפלה אחת '''ושמואל אמר.''' א"צ דתפלה אחרת היא לחובת היום בפני עצמה '''אפילו אמר ונעשה.''' אם לא חדש בה דבר בנוסח ברכה האמצעית אלא זה בלבד שאמר יהי רצון שנעשה לפניך וכו' וסיים במקדש השבת יצא '''נתפלל.''' חוזר ומתפלל עמהן כדי להתפלל עם הציבור '''אתת צלותא.''' דצבורא '''נתפלל של.''' שחרית ובא ומצאן מתפללין של מוסף. והצבור הוא שמתפללין בזה אין חילוק אם יכול לגמור עד שלא יתחיל הש"צ או לא משום דחובת מוסף ג"כ עליו כמו עליהם ומתפלל עמהן '''לא נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפללין מוסף.''' והוא רוצה להתפלל של שחרית בזה יש חילוק דאם הוא יודע שהוא מתחיל וגומר וכו' דהואיל ואינו מתפלל תפלה שמתפללין הצבור אל יתחיל להתפלל עמהן אם לא יכול לגמור קודם שיתחיל הש"צ ויגיע למקום שצריך לענות אמן אחריו '''באיזה אמן וכו'.''' לאו אהכא קאי אלא משום דגרסי' להא לעיל פ"ג בהלכה ב' בזה שנכנס לבהכ"נ ומצאן עומדים ומתפללין אם יכול להתחיל ולגמור כדי שיענה אמן ובאיזה אמן וכו' מייתי לה הכא כדרך הש"ס הזה וכלומר דהכא דבמוסף איירי ואין מוסף אלא בשבת וי"ט אם כן באמן דהאל הקדוש הוא הכא דהא מסיק לעיל דלא פליגי '''תמן תנינן.''' בשלהי ראש השנה וגרסי' שם נמי להא '''הלכה כר"ג באלין תקיעתא.''' באלו הברכות של ר"ה יום תקיעתא דהש"צ מוציא את הרבים ואף למי שהוא בקי משום דאוושי ברכות טובא</div> <div class="yerum-leiden-text">עלוי ר' יהודה שאמ' משום ר' לעזר בן עזריה · את שמע מינה שאדם מתפלל ומהלך ארבע אמות ומתפלל שלמוסף · אמ' ר' אבא ולא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות אלא אפי' שהוא כדי הילוך ארבע אמות · רב אמ' צריך לחדש בה דבר · ושמואל אמ' אין צריך לחדש בה דבר · אמ' ליה אפי' אמ' ונענשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף יצא · ר' שילא בשם רב נתפלל ומצא עשרה בני אדם מתפללין מתפלל עימהן · ר' זעורא ורב נחמן בר יעקב הוו יתבין מן דמצלון אחת צלותא קם רב נחמן בר יעקב מצליא · אמ' ליה ר' זעורא ולא כבר צלינן אמ' ליה מצלי אנא וחזר ומצלי · דמר ר' שילא בשם רב נתפלל ומצא עשרה בני אדם מתפללין מתפלל עימהן · ר' אחא ר' יונה בשם ר' זעורא נתפלל שלשחרית ובא ומצאן מתפללין שלמוסף מתפלל עמהן · לא נתפלל שלשחרית ובא ומצאן מתפללין שלמוסף אם יודע הוא שהוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור כדי לענות אחריו אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל · כאי זה אמן אמרו · תרין אמוראין חד אמ' באמן שלהאל הקדוש · וחרנה אמ' באמן שלשומע תפילה · אמ' ר' פינחס ולא פליגון מאן דמר באמן שלהאל הקדוש בשבת · ומאן דמר באמן שלשומע תפילה בחול · תמן תנינן רבן גמליאל או' שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן · ר' הונא רבא דמפטרין בשם ר' יוחנן הל' כרבן גמליאל באילין תקיעתא · ר' זעורא ורב חסדא הוו יתבין תמן באילין תקיעתא מן דצלון אחת צלותא קם רב חסדא מצליא · אמ' ליה ר' זעורא ולא כבר צלינן · אמ' ליה מצלי אנא וחזר ומצלי · דנחתין מיערבאי לתמן ואמרין בשם</div> <div class="yerum-side">'''הוו יתבין תמן.''' בבבל היו יושבין בעת תפלת הברכות דר"ה ולאחר שהתפללו כבר בפני עצמן הגיע שעת תפלת הצבור וקם רב חסדא וחזר והתפלל עם הצבור '''דנחתין מערבאי ואמרין תמן בשם ר' יוחנן וכו'.''' כן הוא בר"ה בני א"י שירדו לכאן אמרו ששם שמעו מר' יוחנן דפסק הלכה כר"ג בברכות דר"ה והואיל ואנא לא כוונית בתחלה בתפלה לפיכך אני חוזר ומתפלל</div> </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לו עמוד א (המשך)''' {{שוליים|ד_נז}} '''בתפילת מוסף של ראש השנה שליח הציבור מוציא ידי חובה אף את הבקיאים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ח, הלכה י , שו"ע או"ח סימן קכד סעיף א , טור או"ח סימן תקצא <קטע סוף=לו א/> הדרן עלך תפלת השחר ד. ''הכרעה:'' הלכה כרבן גמליאל דיבנה, כמפורש בירושלמי, שהשליח ציבור מוציא את הבקיאים באילין תקיעתא לפי שהתפילה ארוכה ואין העם רגילים בה; ורב חסדא שחזר והתפלל בעצמו לא חלק על העיקרון אלא רצה תפילה בעצמו, וכן נפסק ברמב"ם וטור ושו"ע. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לו עמוד ב<span class="yerum-runnum">71</span></div> רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} באילין תקיעתא {{ירו"מ-הדגשה|שהחזן מוציא גם את הבקיאים, זה דווקא למי שכיוון}}. ואנא דלא כוונית {{ירו"מ-הדגשה|לצאת בתפילת השליח ציבור, לכן אני עצמי מתפלל}}. הא אילו כוונית, הוינא נפיק ידי חובתי {{ירו"מ-הדגשה|בחזרת השליח ציבור}}. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ויאות {{ירו"מ-ביאור|אמר רבי יוחנן שהלכה כרבן גמליאל}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}כל תנאי {{ירו"מ-הדגשה|ד}}תני בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}}, רבי הושעיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] תני לה בשם חכמים. {{ירו"מ-ביאור|בסתם להראות שהסכימו לדבריו}} רבי אדא דקיסרין[[ביאור:עץ מסורת#רבי אדא דקיסרין|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: והוא שיהיה שם מראש התפילה. אמר רבי תנחום בר ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום בר ירמיה|°]]: ומתניתין אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: סדר ברכות, אומר אבות וגבורות וקדושת השם. <strong>הדרן עלך פרק תפלת השחר</strong> ==פרק חמישי - אין עומדין == <!-- לחצן-ליידן --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות/הדפסה עם ליידן (פרק חמישי)|📜 '''כתב יד ליידן עם פני משה''']]}}</div> <div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק חמישי#דף לו ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_ברכות_פרק חמישי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ה_א|ירושלמי ברכות, פרק ה, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ה_א"> </span> ==דף לו (סוף)== = {{תחילת עמוד-ירו"מ|ברכות| לו| ב|משה לונץ=113|שדה יהושע=|קנייבסקי=109|סירלאו=66|פולדא=44|תולדות יצחק=140|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} <br><strong>מתני':</strong> אין עומדין להתפלל אלא {{שוליים|ה_א}}מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכונו את לבם. אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו; ואפילו נחש כרוך על עקיבו, לא יפסיק.<br><strong>גמ':</strong> אמר רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בשם רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: {{שוליים|ה_ב}}הבא מן הדרך, אסור להתפלל. ומה טעם? דכתיב: ([[ישעיהו נא כא]]) "לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין" {{ירו"מ-ביאור|מכאן שהליכה לגלות כשיכרות שהדעת לא מיושבת}} רבי זריקן[[ביאור:עץ מסורת#רבי זריקא|°]] ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמרו בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: {{שוליים|ה_ג}}המיצר, אסור להתפלל. לא מיסברא אמר כן, אלא מן הדין קריין דכתיב: "לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין". תני: {{שוליים|ה_ד}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#להתפלל ולהיפטר מחבירו מתוך דבר של תורה|לא יעמוד אדם ויתפלל,]] לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלין, אלא מתוך דבר של תורה. וכן, אל יפטר אדם מתוך חבירו, לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר של תורה. שכן מצינו בנביאים הראשונים, שהיו חותמין את דבריהן בדברי שבח ובדברי נחמות. אמר רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: חוץ מירמיהו שחתם בדברי תוכחות. אמר לו רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: עוד הוא בדברי נחמות חתם ואמר: ([[ירמיהו נא סד]]) "ככה תשקע בבל ולא תקום מפני הרעה אשר אנכי מביא עליה ויעפו עד הנה דברי ירמיהו" ולמה אמר עד הנה דברי ירמיהו לפני סוף הספר? לפי שהיה ירמיה חוזר ומתנבא על בית המקדש, יכול בחורבן בית המקדש חתם? תלמוד לומר: "עד הנה דברי ירמיהו" במפולת של מחריביו חתם, לא חתם בדברי תוכחות. {{ירו"מ-ביאור|ושאר הפסוקים אינם דברי נבואה אלא סיפור דברים על מה שכבר התנבא}} והכתיב ([[ישעיהו סו כד]]) "והיו דראון לכל בשר"! בעובדי כוכבים ומזלות היא עסיקינן.<br><br> <span id="דף_לז_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק חמישי#דף לז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''רבי זעירא ורב חסדא הוו יתבין תמן באילין תקיעתא'''. אז רבי זעירא ורב חסדא ישבו במקום שבו התפללו. שליח ציבור התפלל, '''ומן דצלון אתת צלותא''' - אחרי שסיימו את התפילה הגיע עוד מניין להתפלל שם. '''קם רב חסדא מצליא''' - התחיל להתפלל איתם עוד הפעם. '''אמר לו רבי זעירא ולא כבר צלינן''' - הרי התפללנו, היה פה חזן, שמענו אותו. '''אמר לו מצלי אנא וחזר ומצלי''' - אני התפללתי, אמנם אני חוזר להתפלל עוד הפעם. למה? '''דנחתין מערבאי לתמן ואמרין בשם רבי יוחנן''' - כלומר, למרות שהגיעו שליחים מארץ ישראל לבבל, והם אמרו בשם רבי יוחנן '''שהלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא''', כלומר הלכה כרבן גמליאל בתפילת מוסף, שאפילו בקיאים החזן מוציא אותם - זה דווקא אם האדם, אפילו בקיא, התכוון לצאת ידי חובה בתפילה של החזן. אבל '''אנא דלא כוונית''' - אני לא התכוונתי לצאת בתפילה הקודמת, אז לכן לא יצאתי, לכן אני חייב להתפלל עוד הפעם. '''הא אילו כוונית הוינא נפיק ידי חובתי''' - באמת, אם הייתי מתכוון הייתי יוצא. '''אמר רבי זעירא ויאות''' - כלומר באמת הלכה כרבן גמליאל. מה הראיה? '''דכל תנאי תני בשם רבן גמליאל''' - כלומר, כל המשניות שמופיע אצלנו בשם רבן גמליאל, '''רבי הושעיא תני לה בשם חכמים''', כלומר בסתם משנה, כדי להגיד לנו שככה הלכה. '''רבי אדא דקיסרין בשם רבי יוחנן: והוא שיהיה שם מראש התפילה'''. כלומר, כדי לצאת ידי חובה זה לא מספיק לבוא באמצע התפילה ולשמוע חלק מהחזן, אלא צריך להיות כל התפילה, כלומר לשמוע את החזן לאורך כל התפילה, להיות שמה ולהעלות אמן על כל הברכות. '''אמר רבי תנחום בר ירמיה: ומתניתין אמרה כן''' - אפשר גם לראות את זה מהמשנה. '''כדתנן סדר ברכות: אומר אבות וגבורות וקדושת השם'''. אתה רואה שיש סדר והוא צריך להיות בכולם. כלומר, אותו אדם שרוצה לצאת ידי חובה צריך להיות בכל התפילה. '''הדרן עלך פרק תפילת השחר'''. מתחיל עכשיו מסכת ברכות פרק ה' הלכה א'. מתני': '''אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכונו את לבם'''. יש דעה שאומרת שזה מה שאנחנו עושים היום - כל הפרקי, פסוקי דזמרה שאנחנו אומרים לפני התפילה, כל ההכנות, זה בעצם מה שהחסידים הראשונים היו נוהגים לעשות. '''אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק'''. כמובן, אם הוא יודע שזה נחש ארסי, זה כבר עניין של פיקוח נפש, צריך לפעול בהתאם. צריך גם לזכור שללכת או לזוז - כל דבר כזה לא נקרא הפסקה. הפסקה זה דיבור, אבל אם הוא רק זז משם אז אין בעיה. אנחנו רואים את זה בהמשך הגמרא. גמ': '''אמר רבי ירמיה בשם רבי אבא: הבא מן הדרך אסור להתפלל. ומה טעם?''' כלומר כי הדעת שלו לא מיושבת. איפה אנחנו רואים איזה רמז לזה? '''דכתיב לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין'''. עם ישראל יצא לגלות, ואז מדמים אותם לשיכור. כלומר, רואים מכאן שאדם שהולך באיזשהו מקום הוא לא מיושב, וכמו ששיכור אסור בתפילה, גם הוא יהיה אסור בתפילה. '''רבי זריקן ורבי יוחנן אמרו בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: המיצר אסור להתפלל'''. כלומר, אדם שיש לו צרות, כואב לו או רע לו, לא יתפלל. אומרת הגמרא: '''לא מיסברא אמר כן, אלא מן הדין קריין'''. כלומר, הוא אמר את זה מפסוק, יש לו רמז מהפסוק '''לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין'''. כלומר, אנחנו יודעים שעם ישראל יצא לגלות והם בעצם היו בצער על החורבן, צער על הגלות, והנביא מדמה אותם לשיכור. כמו ששיכור אסור בתפילה, כן גם אדם שהוא מיצר אסור בתפילה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לו עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''הא אילו כוונית הוינא נפק ידי חובתי.''' כלומר דקמ"ל דאפי' במי שהוא בקי אמרו כן והלכך קאמר ואני שבקי אני ואלו כוונתי בתפלתי בתחלה הייתי יוצא ידי חובתי ועכשיו שלא כוונתי הש"צ הוא שמוציאני '''ויאות.''' האי פיסקא דפסקו כר"ג שפיר הוא ואע"פ דרבים פליגי עליה משום דכל תנאי הוא דתני להא בשם ר"ג אבל ר' הושעיא בברייתא תני לדר"ג בשם חכמים דאמרי הכי והלכה כרבים '''והוא שיהיה שם.''' מי שהוא רוצה לצאת ידי חובתו בזה שהוא שומע מהש"צ צריך שיהיה שם מראש התפלה וישמע הברכות על הסדר '''ומתני' אמרה כן.''' וממתני' נמי שמעינן כן דקתני סדר ברכות וכו' אלמא דצריך שיהו נאמרין כסדרן אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום וזכרונות ושופרות: הדרן עלך תפלת השחר</div> <div class="yerum-leiden-text">ר' יוחנן הל' כרבן גמליאל באילין תקיעתא ואתא דלא כוותה · הא אילו כוותה הויא נפיק ידי חובתי · דמ' ר' זעורא ויאות כל תעניי תבו בשם רבן גמליאל · ור' הושעיא תב לה בשם חכמ' · ר' חדא דקיסרין בשם ר' יוחנן והוא שיהיה שם מראש התפילה · אמ' ר' תנחום בר ירמיה ומתניתא אמרה כן סדר ברכות זו אבות וגבורות וקדושת השם</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''תני: לא יעמוד אדם ויתפלל, לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלין, אלא מתוך דבר של תורה. וכן אל יפטר אדם מתוך חבירו'''. כלומר, אדם שרוצה להיפרד מחבר שלו, '''לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר של תורה'''. '''שכן מצינו בנביאים הראשונים שהיו חותמין את דבריהן בדברי שבח ובדברי נחמות. אמר רבי אלעזר: חוץ מירמיהו''' - כלומר, הנביא ירמיהו זה הנביא היחיד שבעצם לא סיים בנחמה, אלא סיים בדברים רעים, '''שחתם בדברי תוכחות'''. '''אמר לו רבי יוחנן: עוד הוא בדברי נחמות חתם''' - גם הנביא ירמיהו בעצם בדברי נחמות חתם, שהרי כתוב בנביא ירמיהו בפרק נ"א, למרות שבעצם זה לא סוף הנביא ירמיהו, כתוב שם: '''ככה תשקע בבל ולא תקום מפני הרעה אשר אנכי מביא עליה ויעפו עד הנה דברי ירמיהו'''. כלומר כתוב באמצע, לא בסוף הספר, לפני סוף הספר כתוב "עד הנה דברי ירמיהו". אז אומר רבי יוחנן: '''לפי שהיה ירמיה חוזר ומתנבא על בית המקדש''' - הרי סוף הספר מדבר על החורבן. '''יכול בחורבן בית המקדש חתם?''' כלומר, את הנבואה שלו הסתיים בחורבן. '''תלמוד לומר עד הנה דברי ירמיהו''' - כלומר, '''במפולת של מחריביו חתם, לא חתם בדברי תוכחות'''. ולא בחורבן בית המקדש, כמו שכתוב "עד הנה דברי ירמיהו", פה הסתיימו בעצם הנבואות שלו. אז מה זה שאר הפסוקים? שאר הפסוקים אינם דברי נבואה, אלא סיפור דברים, כלומר בעצם מתאר את מה שהיה. '''והכתיב והיו דראון לכל בשר''' - הרי ככה הנביא ישעיהו מסיים. "דראון לכל בשר" זה נבואת זעם, לא נבואת נחמה. אומרת הגמרא: '''בעובדי כוכבים ומזלות היא עסיקינן'''. כלומר, זה מדובר על הגויים. </div> </div> mqs2ruchrvy4bfeqzcr2h7kiwz9jdi1 106 1755054 3079317 3079125 2026-08-27T02:54:51Z Meirveshulibot 42771 פיילוט: הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן, פני משה והדינים המקוצרים (בוט) 3079317 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: leiden_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת ברכות, פרק חמישי — הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): בכל כפולה — בעמוד הראשון לשון הדף, ביאור באר משה, והדינים העולים מן העמוד בקצרה (הסימן, הכותרת, הפוסקים וההכרעה); בעמוד שממולו נוסח כתב יד ליידן (סקליגר 3) במרכז ופירוש פני משה לצדו. ביאור ודינים שלא נכנסו בעמוד הראשון נמשכים מתחת לליידן. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לז עמוד א<span class="yerum-runnum">72</span></div> והכתיב. ף {{הפ|איכה|ה|כב}} "כי מאוס מאסתנו" כתיב קדם {{הפ|איכה|ה|כא}} "השיבנו ה’ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" והכי קאמר: השיבנו תחת כי מאוס מאסתנו. אף אליהו לא נפטר מאלישע, אלא מתוך דבר של תורה דכתיב: ([[מלכים ב ב יא]]) "ויהי המה הולכים הלוך ודבר" במה היו עוסקין? רבי אחווא ברבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אחווא ברבי זעירא|°]] אמר: בקרית שמע היו עוסקין, היך מה דאמר: ([[דברים ו ז|דברים ואתחנן ו ז]]) "ודברת בם". רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] אמר: בבריאת עולם היו עוסקין, היך מה דאמר: ([[תהילים לג ו]]) "בדבר ה' שמים נעשו". רבי יודן בריה דרבי אייבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן בריה דרבי אייבו|°]] אמר: בנחמות ירושלים היו עוסקין, כמה דאמר: ([[ישעיהו מ ב]]) "דברו על לב ירושלם". ורבנן אמרין: במרכבה היו עוסקין, היך מה דאת אמר: ([[מלכים ב ב יא]]) "והנה רכב אש וסוסי אש". אמר רב ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: {{שוליים|ה_ה}}לא יעמוד אדם ויתפלל, אלא מתוך דין של הלכה. {{ירו"מ-ביאור|הלכה פסוקה שאין עליה מחלוקות}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] אמר: {{שוליים|ה_ו}}[[אמרי במערבא/מסכת ברכות#העוסק בצורכי ציבור, האם יתפלל|העוסק בצורכי ציבור, כעוסק בדברי תורה]] ויכול להתפלל מיד. רב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] אמר: {{שוליים|ה_ז}}הרואה טיפה כעין החרדל יושבת ומשמרת עליו ז' נקיים, וקאים ומצלי. {{ירו"מ-ביאור|וקם והתפלל}} זעור בר חיננא[[ביאור:עץ מסורת#זעור בר חיננא|°]] אמר: {{שוליים|ה_ח}}המקיז דם בקדשים מעל, עוד הוא מהלכות קצובות {{ירו"מ-הדגשה|שאין עליהם מחלוקת, ואחריהם יכול להתפלל מיד}}. תני בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] אמר: {{שוליים|ה_ט}}י"א יום שבין נדה לנדה, הלכה למשה מסיני. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]<nowiki/>רבי הושעיא {{ירו"מ-ביאור|רבה בר חמא}}: {{שוליים|ה_י}}מרבה אדם דגן בתבן {{ירו"מ-ביאור|מכניסה עם המוץ}} ומערים עליו לפוטרו מן המעשרות. אבדן[[ביאור:עץ מסורת#אבדן|°]] שאל ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי כמה מעלות בקודש? והוא אמר לו: ארבע. וכמה מעלות בתרומה? והוא אמר לו: שלש, וקאים ומצלי. רב חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] ורבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} אמרו בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#הפסוקים ה' צבאות עמנו משגב לנו וגו', הלשון "חברייא"|לעולם לא יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך:]] ([[תהילים מו יב]]) "ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה". רבי יוסי בי רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] ורבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] אמרו בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: וחברייא {{ירו"מ-ביאור|ואף חברו הכוונה לפסוק הדומה לו}} ([[תהילים פד יג]]) "ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך" רבי חזקיהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] אמר בשם רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: יהי רצון לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתצילנו משעות החצופות הקשות הרעות, היוצאות המתרגשות לבוא לעולם. תנן: אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. מאי טעמא? רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: דכתיב ([[תהילים כט ב]]) "השתחוו לה' בהדרת קדש" [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#דרשות "אל תקרי" - אינן בירושלמי|בחרדת קדש.]] רבי יוסי בן חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] אמר: מדכתיב ([[תהילים ב יא]]) "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". אמר רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]: לכשיבא יום רעדה, תגילו. אמר רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#לשבת לפני ואחרי התפילה|זה שהוא עומד ומתפלל,]] {{שוליים|ה_יא}}צריך לישב {{ירו"מ-ביאור|לשהות}} שתי ישיבות. אחת עד שלא יתפלל, ואחת משיתפלל. עד שלא יתפלל, דכתיב: ([[תהילים פד ה]]) "אשרי יושבי ביתך", ואחת משיתפלל, דכתיב: ([[תהילים קמ יד]]) "אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך". תנן: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברכה בתורתם ובמלאכתם של חסידים|חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת,]] ומתפללין שעה, ושוהין שעה אחת לאחר תפילתן. אימתי עוסקין בתורה? אימתי עוסקין במלאכתן? אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בן אלעזר|°]]: על ידי שהיו חסידים, היתה ברכה ניתנת בתורתן, וברכה נתנת במלאכתן. רב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] אמר: {{שוליים|ה_יב}}המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע, שנאמר: ([[תהילים יב ט]]) "סביב רשעים יתהלכון". רב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] אמר: כל מי שאינו נכנס בבית הכנסת בעולם הזה, אינו נכנס לבית הכנסת לעתיד לבא. מה טעם? דכתיב "סביב רשעים יתהלכון". אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: המתפלל בתוך ביתו, כאילו מקיפו חומה של ברזל. מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}? תמן אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] אמר רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|ה_יג}}צריך לאדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה, {{ירו"מ-ביאור|בית הכנסת}} והכא אמר אכן?<br><br> <span id="דף_לז_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק חמישי#דף לז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף ל"ז. בדף הקודם קראנו שהגמרא אומרת שבעצם כל הנביאים סיימו בדברי נחמות. עכשיו הגמרא מנסה לבדוק האם זה נכון. שואלת הגמרא: והא כתיב, הרי איכה, מגילת איכה מסתיימת ב"כי מאוס מאסתנו", כן? אז לכאורה זה דווקא בזעם ולא בנחמה. אומרת הגמרא לא, '''כתיב קדם''', כתוב לפני כן, "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". בעצם ככה צריך להבין את זה, כן? "השיבנו ה' אלינו אליך ונשובה" תחת "כי מאוס מאסתנו", כן? כלומר, מאוס מאסתנו, לכן השיבנו אליך ונשובה. אומרת הגמרא, '''אף אליהו לא נפטר מאלישע, אלא מתוך דבר של תורה''', דכתיב "ויהי המה הולכים הלוך ודבר". שואלת הגמרא, '''במה היו עוסקין'''? רבי אחווא ברבי זעירא אמר: '''בקרית שמע היו עוסקין''', כן, אומרת גזירה שווה, כן. רחמנא אמר "ודברת בם", כתוב בקריאת שמע ודיברת בם, ופה כתוב הלוך ודבר. אז גזירה שווה, אנחנו מבינים שהם דיברו בקבלת עול מלכות שמיים, בקריאת שמע. רבי יודה בן פזי אמר: '''בבריאת עולם היו עוסקין'''. רחמנא אמר, כן, בבריאת העולם כתוב "בדבר ה' שמים נעשו", ופה כתוב הלוך ודבר. אז אנחנו מבינים בגזירה שווה שהם עסקו בעצם במעשה בראשית. רבי יודן בריה דרבי אייבו אמר, '''בנחמות ירושלים היו עוסקין''', כמה דאמר "דברו על לב ירושלם". שוב פעם, גזירה שווה. אנחנו מבינים שהם עסקו בנחמות ירושלים. ורבנן אמרין, '''במרכבה היו עוסקין'''. כן, זה הרבנן למדו מהעניין של מה שמדובר בפרשה עצמה. רחמנא אמר, "והנה רכב אש וסוסי אש". כן? כלומר, הם עסקו במעשה מרכבה, ואז בעצם ירדה מרכבת אש. אמר רב ירמיה: '''לא יעמוד אדם ויתפלל, אלא מתוך דין של הלכה'''. כלומר, אדם צריך להתפלל דווקא מתוך הלכה פסוקה, כן, שלא יהיו לו כל מיני הרהורים, מחשבות, כן, שהוא יכול להיות מיושב. רבי ירמיה אמר: '''העוסק בצורכי ציבור, כעוסק בדברי תורה ויכול להתפלל מיד'''. כלומר, אדם שהוא גבאי או משהו כזה, שהוא עוסק בצורכי ציבור, אז הוא לא צריך ללמוד הלכה לפני כן, אלא בעצם הוא יכול ישר להיכנס לתפילה. עכשיו, מביאים דוגמאות של הלכה פסוקה שבעצם ממנה אפשר מייד להתפלל. רב חונה אמר: '''הרואה טיפה כעין החרדל יושבת ומשמרת עליו ז' נקיים, וקאים ומצלי'''. כן? כמו שאנחנו מכירים את מה שרבי זעירא אמר, "בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל ומתן שבעה נקיים", אז בעצם זה סוג של הלכה פסוקה. זעור בר חיננא אמר: '''המקיז דם בקדשים מעל, עוד הוא מהלכות קצובות'''. גם כן, מי שמקיז דם בקודשים אז הוא מעל, זו הלכה פסוקה. כלומר, אין על זה עוררין, ואפשר בכך להתפלל. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לז עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מתני' אין עומדין.''' מתוך כובד ראש הכנעה ומורא דכתיב עבדו את ה' ביראה ועבודה זו תפלה היא '''היו שוהין שעה אחת.''' במקום שבאו להתפלל '''כדי שיכונו את לבם.''' ויחשבו לפני מי הן באים להתפלל ומתוך כך נכנסה היראה והכנעה בלבם</div> <div class="yerum-leiden-text">אין עומדין להתפלל לא מתוך כובד ראש · חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו את לבם למקום · אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו · ואפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק · מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלין את הגשמים בברכת השנים והבדלה בחונן הדעת · ר' עקיבה או' אומרה ברכה רביעית בפני עצמה · ר' יהושע או' בהודאה · האומ' על קן ציפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו · העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו · ולא יהא סרבן באותה שעה · ומניין הוא מתחיל מתחילת ברכה שטעה זה העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירות · ואם אין שם כהן לא הוא לא ישא את כפיו · ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו רשאי · המתפלל וטעה סימן רע לו · ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו שלאדם כמותו אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואמ' זה חי וזה מת · אמרו לו מניין אתה יודע · אמ' להן אם שגרה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל · ואם לאו יודע אני שהוא מטורף · סליק פירקא אין עומדין להתפלל כול' · ר' ירמיה בשם ר' אבא ומה טעם לכן שמעי נא זאת עניה ושכורת ולא מיין · ר' זריקן ר' יוחנן בשם ר' יוחנן לעזר בנו שלר' יוסי הגלילי המיצר אסור להתפלל לא מיסתברא לא מן הדין קריין לכן שמעי נא זאת עניה ושכורת ולא מיין · תב לא יעמוד אדם ויתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטילין · לא מתוך דבר שלתורה · וכן אל יפטר אדם מתוך חבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטילים לא מתוך דבר שלתורה שכן מצינו בנביאים הראשונים שהיו חותמין את דבריהן כדברי שבח ובדברי נחמות · אמ' ר' לעזר חוץ מירמיהו שחתם בדברי תוכחות · אמ' לו ר' יוחנן עוד הוא דברי נחמות חתם ואמ' ככה תשקע בבל · לפי שהיה ירמיה חוזר ומתנבא על בית המקדש · יכול כחורבן בית המקדש חתם' · דר' עד הנה דברי ר' ירמיהו במפולת שלמחריבין חתם' · לא חתם בדברי תוכחות · והכת' והיו דראון לכל בשר · בגוים היא עסיקין · והכת' כי מאום מאסתנו · השיבינו תחת כי מאם מאסתנו · אף אליהו לא נפטר מאלישע לא מתוך דבר שלתורה ויהי המה הולכים הלוך ודבר · במה היו עוסקין · ר' אחווא ביר' זעירא אמ' בקרית שמע היו עוסקין היך מה דא' ודברת בם · ר' יודה בן פזי אמ' בבריאת עולם היו עוסקין היכמה דאת אמר בדבר י'י שמים עשו · ר' יודן בריה דר' חייא אמ' בנחמות ירו' היו עוסקין · כמ' דאמ' דברו על לב ירושלם · ורבנן אמרין במרכבה היו עוסקין היך מה דתימ' והנה רכב אש וסוסי אש וגו' · רב ירמיה אמ' לא יעמוד אדם ויתפלל לא מתוך דין שלהלכה · רב ירמיה אמ' העוסק בצורכי ציבור כעוסק בדברי תורה · רב חונה אמ' הרואה טיפה כעין החרדל יושבת ומשמרת עליו שבעה נקיים וקאים ומצלי · זעור בר חיננא אמ' הא' המקיז דם בקדשים מעל · עוד הוא מהלכות קטנות · תני בר קפרא אמ' אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני · תני ר' הושעיה מרבה אדם דגן בתבן ומערים עליו לפוטרו מן המעשרות · אבדן שאל לר' כמה מעלות בקודש · והוא אמ' ליה ארבע · וכמה מעלות בתרומה והוא אמ' ליה שלש · וקאים ומצלי · ר' חזקיה ר' יעקב בר אחא ר' יסא בשם ר' יוחנן לעולם אל יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך י'י צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה · ר' יוסי ביר' אבון ר' אבהו בשם ר' יוחנן וחברייא י'י צבאות אשרי אדם בוטח בך · ר' חזקיה בשם ר' אבהו יהי רצון מלפניך י'י אלהינו ואלהי אבתינו שתצילינו מטעות החטופות הקשות הרעות היוצאות והמתרגשות לבוא לעולם · אין עומדין להתפלל לא מתוך כובד ראש · ר' יהושע בן לוי אמ' השתחוו לי'י בהדרת קודש · בחרדת קודש · ר' יוסי בן חנינא אמ' עבדו את י'י ביראה וגילו ברעד אמ' ר' אחא לכשיבוא יום רעה תגילו · אמ' ר' יהושע בן לוי זה עומד ומתפלל צריך לישב שתי ישיבות · אחת עד שלא יתפלל · ואחת משיתפלל · עד שלא יתפלל אשרי יושבי ביתך · ואחת משיתפלל אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך · חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה ושוהין שעה אחת לאחר תפילתן · אימתי עוסקין בתורה · אימתי עוסקין במלאכתן · אמ' ר' יצחק ביר' לעזר על ידי שהיין חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה ניתנת במלאכתן · חונה אמ' המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנ' סביב רשעים יתהלכון · רב חונה אמ' כל מי שאינו בבית הכנסת בעולם הזה אינו נכנס לבית הכנסת לעתיד לבוא · מה טעם סביב רשעים יתהלכון · אמ' ר' יוחנן המתפלל בתוך ביתו כאילו מקיפו חומה שלברזל · מחלפה שיטתיה דר' יוחנן תמן אמ' ר' אבא אמ' ר' חייא בשם ר' יוחנן צריך לאדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה · וכה אמ' אכן</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' תני בר קפרא אמר: '''י"א יום שבין נדה לנדה, הלכה למשה מסיני'''. כן, אנחנו יודעים, כפי שהרמב"ם מסביר את זה, אז אישה, ברגע שפעם ראשונה בחיים היא רואה דם, אז היא נידה שבעה ימים. מייד אחר כך מתחילים אחד עשרה ימי זיבה, ולאחר מכן שוב פעם שבעה ימי נידות ושוב פעם אחד עשרה ימי זיבה. ככה הרמב"ם מסביר את זה. כלומר, בעצם רצף של שבע, אחד עשרה, שבע, אחד עשרה כל החיים. לעומת זאת, שאר הפוסקים סוברים שבעצם אחד עשרה הימים של זיבה זה רק אחד עשרה ימים שצמודים לימי נידה שהיא ראתה בהם, כן? זאת אומרת, אם היא ראתה פעם ראשונה, אז היא שבעה ימים נידה. לאחר מכן אחד עשרה ימים הבאים זה מזיבה, כן? ולאחר מכן, פעם הבאה שהיא תראה, כלומר, זה יכול לקחת עשרה, עשרים יום אחר כך, מהרגע שהיא רואה רק אז מתחיל נידות מחדש, ותמיד שבע, אחד עשרה, ואז יש הפסקה עד הראייה הבאה, ושוב מתחילה מחזור חדש. כלומר, לפי הרמב"ם אין דבר כזה, תמיד שבע, אחד עשרה, שבע, אחד עשרה, בין אם היא רואה, בין אם היא לא רואה. אבל לפי שאר הפוסקים אחד עשרה ימי זיבה זה רק אחד עשרה ימים שהם צמודים לימי נידות שהיא ראתה בהם. כן, אז גם כן, זה הלכה למשה מסיני, וגם על זה אין עוררין. תני רבי הושעיא: '''מרבה אדם דגן בתבן ומערים עליו לפוטרו מן המעשרות'''. כן? שוב פעם, עוד הלכה פסוקה, שאנחנו יודעים שכשממרחים את הגורן ואז בעצם חל חיוב תרומות ומעשרות, אבל זה דווקא אם אדם מתכוון למכור את זה בשוק. כן, כי אנחנו מניחים שאם היו מגיעים אליו לשדה, היו קונים, היה מוכר להם את זה. אבל אם הוא מתכוון לשמור את זה לעצמו, אז פה לא מספיק המרוח, אלא בעצם מה שמחייב זה ראיית פני הבית. עכשיו, אם הוא יכניס את התבואה לבית כשלא נגמר המלאכה, כלומר, יכניס את זה ביחד עם מוץ, עם קש, לא נגמרה המלאכה - אז ראיית פני הבית לא קובעת למעשרות. כן? אז זה מה שאומר שאדם יכול להערים, כן, על ידי זה שהוא יכניס את התבואה עם תבן או עם מוץ, ואז בעצם הוא פוטר את זה ממעשרות ויכול לאכול בבית אכילת ארעי או לאכילה בעמה וכולי. זה גם כן הלכה פסוקה. אבדן שאל לרבי: '''כמה מעלות בקודש? והוא אמר לו: ארבע'''. כן, אנחנו יודעים שיש לנו בעניין טומאה, אז בחולין יש רק שתי מעלות. כן, יש לנו אב הטומאה, מטמא אדם וכלים, ובעצם כשהוא נוגע במשהו אז הוא נהיה תולדה, הוא נהיה ראשון. והראשון הזה יש לו כוח לטמא רק חולין ומשקין, וזה נהיה שני והם אסורים. זה בחולין, רק שתי דרגות. בתרומה יש עוד דרגה, שלישי. בקודשים יש ארבע דרגות, ארבע מעלות, ובמי חטאת יש עד חמש. זהו, הוא אמר את זה, כן. '''וכמה מעלות בתרומה? והוא אמר לו: שלש, וקאים ומצלי'''. כן, שוב פעם זו הלכה פסוקה, אין על זה עוררין. רב חזקיה, רבי יעקב בר אחא ורבי יסא אמרו בשם רבי יוחנן: '''לעולם לא יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך''': "ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה". אנחנו נוהגים להגיד את זה הרבה פעמים. הרבה עדות נוהגים להגיד את זה לפני מנחה. רבי יוסי בי רבי אבון ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן, וחברייא - כלומר לא רק הפסוק הזה, גם הפסוק הצמוד אליו, כן, "ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך". רבי חזקיהו אמר בשם רבי אבהו: '''יהי רצון לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתצילנו משעות החצופות הקשות הרעות, היוצאות המתרגשות לבוא לעולם'''. תנן: '''אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש'''. מאי טעמא? כלומר, למה צריכים להתפלל מתוך כובד ראש? רבי יהושוע בן לוי אמר: דכתיב "השתחוו לה' בהדרת קדש" - אל תקרא בהדרת אלא בחרדת קדש. כן, כלומר בעצם האותיות ה' וח' מתחלפות וגם הוא החליף את הסדר של האותיות וכאילו כתוב חרדת קדש. רבי יוסי בן חנינא אמר: מדכתיב "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". אמר רבי אחא: '''לכשיבא יום רעדה, תגילו'''. כן, כלומר, אם אתם תתפללו באימה, בחרדת קודש, אז בעצם כשיגיע יום רעדה אתם תשמחו, כמו בעולם הזה תשמחו. אמר רבי יהושוע בן לוי: '''זה שהוא עומד ומתפלל, צריך לישב שתי ישיבות. אחת עד שלא יתפלל, ואחת משיתפלל'''. כן, עד שלא יתפלל, דכתיב: "אשרי יושבי ביתך", ואחת משיתפלל, דכתיב: "אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך". כן, ישיבה אחת לפני התפילה, ישיבה אחת אחרי התפילה. תנן: '''חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה, ושוהין שעה אחת לאחר תפילתן'''. כן, אז שואלת הגמרא, אם זה ככה, אם הם יושבים על כל תפילה שלוש שעות, כן, אז זה יוצא בעצם תשע שעות ביום הולך רק על תפילות. '''אימתי עוסקין בתורה? אימתי עוסקין במלאכתן?''' אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר: '''על ידי שהיו חסידים, היתה ברכה ניתנת בתורתן, וברכה נתנת במלאכתן'''. כן, כלומר, למרות שהם עשו מעט, למדו מעט, אבל זה התקיים באדם. אמר רב חונה: '''המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע''', שנאמר "סביב רשעים יתהלכון". אמר רב חונה: '''כל מי שאינו נכנס בבית הכנסת בעולם הזה, אינו נכנס לבית הכנסת לעתיד לבא'''. מה טעם? כלומר, איזה פסוק רומז על זה? דכתיב "סביב רשעים יתהלכון". אמר רבי יוחנן: '''המתפלל בתוך ביתו, כאילו מקיפו חומה של ברזל'''. כן, זה הגנה. '''מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן?''' הרי לפני כן אמר לנו תמן אמר רבי אבא אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן '''צריך לאדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה''', כן, להתפלל בבית כנסת. והכא אמר אכן שצריך להתפלל בבית? '''לא קשיא כאן ביחיד, וכאן בציבור'''. כלומר בציבור צריך להתפלל בבית כנסת. אדם יחיד יכול להתפלל בבית וזה ההגנה לבית שלו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לז עמוד א''' {{שוליים|ה_ה}} '''יש להתפלל רק לאחר לימוד הלכה פסוקה שאין בה מחלוקת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה יח , שו"ע או"ח סימן צב סעיף ב , שו"ע או"ח סימן צב סעיף ג , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרבי ירמיה שיש להקדים לתפילה עיון בהלכה פסוקה מוסכמת, כדי לעמוד להתפלל מתוך דבר הלכה ברור ולא מתוך מחלוקת. {{שוליים|ה_ו}} '''העוסק בצורכי ציבור נחשב כעוסק בתורה ופטור מטבילה/הפסקה וניתן להתפלל מיד לאחר מכן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ו, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן צב סעיף ד , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרב חונה שהעוסק בצורכי ציבור כעוסק בדברי תורה ויכול להתפלל מיד, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע. {{שוליים|ה_ז}} '''הרואה טופת קרי בשיעור חרדל, צריך לשמור עליה שבעה נקיים לפני שיטהר ויתפלל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ה, הלכה א , שו"ע יו"ד סימן קפג סמ"ג לאוין קיא. ''הכרעה:'' נפסק כדברי זעור בר חיננא בירושלמי; הרמב"ם והשו"ע (יו"ד קפג) פסקו כן להלכה. {{שוליים|ה_ח}} '''המקיז דם מבהמת קדשים נחשב כמועל בקדשים וחייב באחריות מעילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות מעילה, פרק ב, הלכה יא , סמ"ג עשין רי. ''הכרעה:'' נפסק כבר קפרא שהמקיז דם בקדשים מעל, כהלכה קצובה שאין עליה מחלוקת; כן פסק הרמב"ם (הלכות מעילה פ"ב הי"א) והביאו סמ"ג (עשין רי). {{שוליים|ה_ט}} '''יש י"א יום שבין נדה לנדה שדינם כדין ימי זיבה ואינם ימי נדה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ו, הלכה ג , טור יו"ד סימן קפג. ''הכרעה:'' נפסק כרבי הושעיא (רבה בר חמא) שמנין י"א הימים הלכה למשה מסיני, וכן פסקו הרמב"ם והטור להלכה. {{שוליים|ה_י}} '''מותר להביא תבואה עם המוץ לבית כדי לפוטרה ממעשרות.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות מעשר, פרק ג, הלכה ו , שו"ע יו"ד סימן שלא סעיף פד. ''הכרעה:'' נפסק כלישנא בירושלמי שמרבה אדם דגן בתבן ומערים עליו לפוטרו מן המעשרות, כיוון שאין חיוב מעשר חל אלא משעת מירוח, ולכן הערמה זו מותרת. {{שוליים|ה_יא}} '''יש לשהות מעט לפני התפילה ומעט לאחריה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה טז , שו"ע או"ח סימן צג סעיף א. ''הכרעה:'' כתלמוד הירושלמי, שיש לשהות ישיבה אחת לפני התפילה וישיבה אחת לאחריה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ה_יב}} '''אין להתפלל מאחורי בית הכנסת שלא כנגד פתחו, מפני שנקרא רשע.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן צ סעיף ז. ''הכרעה:'' נפסק כפשט הסוגיה שהמתפלל אחורי בית הכנסת שלא כנגד הפתח נקרא רשע, שנאמר "סביב רשעים יתהלכון"; הרמב"ם והשו"ע פסקו איסור זה להלכה כלשונה.. {{שוליים|ה_יג}} '''יש להתפלל במקום המיוחד לתפילה (בית הכנסת).''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן צ סעיף ט , סמ"ג עשין רי <קטע סוף=לז א/> ==דף לז עמוד ב== <קטע התחלה=לז ב/>. ''הכרעה:'' נפסק שיש להתפלל בבית הכנסת, שהמתפלל בו כאילו הקריב מנחה טהורה; לכתחילה ראוי שיהיה מקומו קבוע בבית הכנסת. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לז עמוד ב<span class="yerum-runnum">73</span></div> לא קשיא כאן ביחיד, וכאן בציבור. אמר רבי פנחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]] בשם רבי הושעיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: המתפלל בבית הכנסת, כאילו מקריב מנחה טהורה. מה טעם? דכתיב: ([[ישעיהו סו כ]]) "כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה'". אמר רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]], ויש אומרים אמרו בשם רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: כתיב: ([[ישעיהו נה ו]]) "דרשו את ה' בהמצאו" איכן הוא מצוי? [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#הקב"ה מצוי גם בבתי מדרש|בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.]] וכתיב: ([[ישעיהו נה ו]]) "קראוהו בהיותו קרוב" איכן שהוא קרוב? אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בן אלעזר|°]]: ולא עוד, אלא שאלהיהן עומד על גבן, מאי טעמא? דכתיב: ([[תהילים פב א]]) "אלהים נצב בעדת אל, בקרב אלהים ישפוט". אמר רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: {{שוליים|ה_יד}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#להיכנס לבית הכנסת שתי דלתות|זה שנכנס לבית הכנסת, צריך להכנס לפנים משני דלתות.]] מה טעם? כדכתיב: ([[משלי ח לד]]) "אשרי אדם שומע לי, לשקוד על דלתותי יום יום". "דלתותי" ולא "דלתי", "מזוזות" ולא "מזוזת". אם עשה כן, מה כתיב תמן? ([[משלי ח לה]]) "כי מוצאי מצא חיים". אמר רב חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: {{שוליים|ה_טו}}זה שהוא הולך לבית הכנסת, צריך להקל את רגליו ולהזדרז. מה טעם? דכתיב: ([[הושע ו ג]]) "נדעה נרדפה לדעת את ה'" וכשהוא יוצא, צריך להלך קימעא קימעא. מה טעם? דכתיב: ([[איוב יד טז]]) "כי אתה צעדי תספור". אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#היגע בתלמודו לא במהרה משכח|ברית כרותה היא. היגע תלמודו בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח]] אמר רבי יוחנן ענתנייתא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן ענתנייתא|°]]: {{שוליים|ה_טז}}ברית כרותה היא, היגע בתלמודו בצנעה, לא במהרה הוא משכח. מה טעם? דכתיב: ([[משלי יא ב]]) "ואת צנועים חכמה". אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|ה_יז}}ברית כרותה היא, הלמד אגדה מתוך הספר, לא במהרה הוא משכח. אמר רבי תנחום[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום|°]]: הסובר תלמודו, לא במהרה הוא משכח. מה טעם? דכתיב: ([[דברים ד ט|דברים ואתחנן ד ט]]) "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". אמר רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] בשם רבי תנחום בי רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום בי רבי חייא|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#יהי רצון על חלום רע, הטבת חלום - אינה בירושלמי|זה שהוא רואה חלום קשה, צריך לומר:]] יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שיהו כל חלומותי שחלמתי, בין בלילה הזה בין בשאר הלילות, בין שחלמתי אני ובין שחלמו לי אחרים, אם טובים הם, יתקיימו עלי לששון ולשמחה לברכה ולחיים, ואם לדבר אחר, כשם שהפכת את מי המרה למתיקה, ומי יריחו על ידי אלישע למתיקה, ואת קללת בן בעור לברכה, כן תהפוך את כל חלומות הקשין, ומה שחלמו לי אחרים, לטובה לברכה ולרפואה ולחיים, לשמחה ולששון ולשלום. {{ירו"מ-הדגשה|ויוסיף פסוקים שנאמר בהם הפוכות}}: ([[תהילים ל יב]]) "הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי ותאזרני שמחה. למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלהי לעולם אודך". ([[דברים כג ו|דברים כי תצא כג ו]]) "ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלהיך". ([[ירמיהו לא יב]]) "אז תשמח בתולה במחול, ובחורים וזקנים יחדיו, והפכתי אבלם לששון, וניחמתים ושימחתים מיגונם". תנן: {{שוליים|ה_יח}}אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו. אמר רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]: הדא דאמר, במלכי ישראל. {{שוליים|ה_יט}}אבל במלכי אומות העולם, משיב שאילת שלום שלא יהרגנו. תני: {{שוליים|ה_כ}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#הפסקה בכתיבת השם|היה כותב את השם,]] אפילו מלך שואל בשלומו, לא ישיבנו. היה כותב שנים או שלשה שמות, כגון: ([[יהושע כב כב]]) "אל אלהים ה'", הרי זה גומר את אחד מהן, ומשיב שאילת שלום. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} הוה יתיב קרי קומי כנישתא דבבלאי בציפורין. {{ירו"מ-ביאור|ישב וקרא לפני בית הכנסת של הבבלים בציפורי}} עבר ארכונא {{ירו"מ-ביאור|שופט}} ולא קם ליה מקומוי. אתון בעיין מימחוניה, {{ירו"מ-ביאור|רצו להכותו}} אמר לון: ארפוניה, {{ירו"מ-ביאור|עזבו אותו}} בנימוסיא דברייה הוא עסיק. רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} ורבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] עלון קומי אנטיפותא {{ירו"מ-ביאור|נכנסו לפני מושל}} דקיסרין. חמתון וקם מן קומיהון. {{ירו"מ-ביאור|ראה אותם וקם מפניהם}} אמרין ליה: מן קומוי אילין יהודאי את קאים? {{ירו"מ-ביאור|לפני יהודים אלו אתה עומד}} אמר לון: אפיהון דמלאכין חמית! {{ירו"מ-ביאור|ראיתי פני מלאכים}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} עלון קומוי {{ירו"מ-ביאור|נכנסו לפני}} ארסקינס {{ירו"מ-ביאור|המצביא שדיכא מרד גאלוס ב-351}} באנטוכיא. חמתון {{ירו"מ-ביאור|ראה אותם}} וקם מן קומיהון. אמרין ליה: מן קומי אילין יהודאי את קאים? אמר לון: אפיהון דהני אנא חזי בקרבא ונצח. {{ירו"מ-ביאור|את פניהם אני רואה במלחמות בהם אני מנצח}} רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] על קומי מלכותא. כי נפיק, {{ירו"מ-ביאור|כשיצא}} <br><br> <span id="דף_לח_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק חמישי#דף לח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אמר רבי פנחס בשם רבי הושעיא: '''המתפלל בבית הכנסת, כאילו מקריב מנחה טהורה'''. מה טעם? כלומר, איזה פסוק רומז על זה? דכתיב "כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה'". אמר רבי אבהו: כתיב "דרשו את ה' בהמצאו" - '''איכן הוא מצוי? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות'''. וכתיב "קראוהו בהיותו קרוב" - איכן שהוא קרוב שזה בית כנסת. אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר: '''ולא עוד, אלא שאלהיהן עומד על גבן'''. כלומר, אדם שמגיע לבית כנסת ויש שם מניין ומתפללים אז השכינה נמצאת שם. מאי טעמא? דכתיב "אלהים נצב בעדת אל, בקרב אלהים ישפוט". אמר רב חסדא: '''זה שנכנס לבית הכנסת, צריך להכנס לפנים משני דלתות'''. כלומר לא לשבת צמוד לפתח כי נראה כאילו שהוא רוצה לברוח משם, אלא להיכנס פנימה. מה טעם? כדכתיב "אשרי אדם שומע לי, לשקוד על דלתותי יום יום" - "דלתותי" ולא "דלתי", "מזוזות" ולא "מזוזת". אם עשה כן, מה כתיב תמן? "כי מוצאי מצא חיים". אמר רב חונא: '''זה שהוא הולך לבית הכנסת, צריך להקל את רגליו ולהזדרז'''. כלומר צריך לרוץ. מה טעם? דכתיב "נדעה נרדפה לדעת את ה'" '''וכשהוא יוצא, צריך להלך קימעא קימעא'''. ללכת לאט לאט להראות שכאילו קשה לו הפרידה. מה טעם? דכתיב "כי אתה צעדי תספור". אמר רבי יוחנן: '''ברית כרותה היא. היגע תלמודו בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח'''. אמר רבי יוחנן ענתנייתא: '''ברית כרותה היא, היגע בתלמודו בצנעה, לא במהרה הוא משכח'''. מה טעם? דכתיב "ואת צנועים חכמה". אמר רבי יוחנן: '''ברית כרותה היא, הלמד אגדה מתוך הספר, לא במהרה הוא משכח'''. כן, כלומר מה שנקרא, אותיות מחכימות. אדם רואה משהו יותר נזכר, יותר בזיכרון. אמר רבי תנחום: '''הסובר תלמודו, לא במהרה הוא משכח'''. כלומר גם כן אם הוא חושב על הדברים שהוא קורא כן, ומתחיל להבין לעצמו, לתת לעצמו טעמים לכל דבר, אז לא במהרה הוא משכח. מה טעם? דכתיב "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לז עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו.''' ודוקא מלך ישראל אבל מלך עכו"ם פוסק הוא שלא יהרגנו</div> <div class="yerum-leiden-text">כאן ביחיד · וכאן בציבור · ר' פינחס בשם ר' יוחנן הושעיא הד' המתפלל בבית הכנסת כאילו מקריב מנחה טהורה · מה טעם כאשר יביאו בני יש' את המנחה בכלי טהור בית י'י · ר' אבהו בשם ר' אבהו דרשו את י'י בהמצאו · איכן הוא מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות · קראוהו בהיותו קרוב · איכן הוא קרוב · אמ' ר' יצחק ביר' לעזר ולא עוד לא שלהיהן עומד על גבן · מאי טעמ' אלהים נצב בעדת אל · רב חסדא אמ' זה שנכנס לבית הכנסת צריך להיכנס לפנים משני דלתות · מה אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום · דלתותי ולא דלתי · מזוזות ולא מזוזת · אם עשה כן מה כת' תמן כי מוצאי מצא חיים · רב חונא אמ' זה שהוא הולך לבית הכנסת צריך להקל את רגליו · מה טעם נדעה נרדפה לדעת את י'י · וכשהוא יוצא צריך להלך קימעא · מה טעם כי אתה עצדי תספור · אמ' ר' יוחנן ברית כרותה היא היגע תלמודן בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח · אמ' ר' יוחנן ע עמתניתא ברית כרותה היא היגע תלמודן בצינעה לא במיהרה הוא משכח · מה טעם ואת צנועים חכמה · אמ' ר' יוחנן ברית כרותה היא הלמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח · אמ' ר' תנחום הסובר תלמודן לא במהרה הוא משכח · מה טעם פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך · ר' יונה בשם ר' תנחום ביר' חייא זה שהוא רואה חלום קשה צריך לומ' יהי רצון מלפניך י'י אלהיי ואלהי אבות שיהו כל חלומתי שחלמתי בין בלילה הזה בין בשאר הלילות בין שחלמתי אני · ובין שחלמו לי אחרים · אם טובים הם יתקיימו עלי לששון ולשמחה לברכה ולחיים · אם לדבר אחר כמה שהפכת את מי המרה למתיקה ומי יריחו על ידי אלישע למתיקה · ואת קללת בן בעור לברכה כן תהפוך את כל חלומות הקשין · ומה שחלמו לי אחרים לטובה לברכה ולרפואה ולחיים לשמחה ולששון ולשלום הפכת מספדי למחול לי פיתחת שקי ותאזריני שמחה · למען יזמרך כבוד ולא ידום י'י אלהיי לעולם אודך · ולא אבה י'י אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך י'י אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך י'י אלהיך · אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקינים יחדיו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושימחתים מיגונם · אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו · אמ' אחא הדא דר' אמי במלכי יש' · אבל במלכי אומות העולם משיב שאילת שלום · תני היה כותב את השם אפי' מלך שואל בשלומו לא ישיבנו · היה כותב שלשה שמות כגון אל אלהים י'י הרי זה גומר את אחד מהן ומשיב שאילת שלום · ר' יוחנן הוה יתיב קרי קומי כנישתא דבבל בציפורין עבר ארכונא ולא קם ליה מקומוי אתון בעיין מימחוניה · אמ' לון ארפ ארפוניה בנימוסא דברייה הוא עסיק · ר' חנינא ור' יהושע בן לוי עלון קומי אנטיפותא דקיסרין חמתון וקם מן קומיהון · אמרת ליה מן קומוי אילין יהודאי את קאים · אמ' לון אפיהון דמלאכין חמית · ר' יונה ור' יוסי עלון קומי ארסקינס באנטוכיא חמתון וקם מן קומיהון · אמרין ליה מן קומוי אילין יהודאי את קאים · אמ' לון אפיהון דהב חמי בקרבא ונצח · ר' אבהו על קומוי מלכותא כי נפיק</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אמר רבי יונה בשם רבי תנחום בי רבי חייא: '''זה שהוא רואה חלום קשה, צריך לומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שיהו כל חלומותי שחלמתי, בין בלילה הזה בין בשאר הלילות, בין שחלמתי אני ובין שחלמו לי אחרים, אם טובים הם, יתקיימו עלי לששון ולשמחה לברכה ולחיים'''. ואם דבר אחר, '''כשם שהפכת את מי המרה למתיקה, ומי יריחו על ידי אלישע למתיקה, ואת קללת בן בעור לברכה, כן תהפוך את כל חלומות הקשין''', ומה שחלמו לי אחרים, לטובה לברכה ולרפואה ולחיים, לשמחה ולששון ולשלום. ויוסיף פסוקים שנאמר בהם הפכות, כמו בתהילים פרק ל': "הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי ותאזרני שמחה. למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלהי לעולם אודך". וגם מה שכתוב בדברים פרשת כי תצא: "ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלהיך". וגם מה שכתוב בירמיהו פרק ל"א: "אז תשמח בתולה במחול, ובחורים וזקנים יחדיו, והפכתי אבלם לששון, וניחמתים ושימחתים מיגונם". כן, אלו שלושה פסוקים שבהם נאמר הפכות. למדנו במשנה, תנן: '''אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו'''. אמר רב אחא: '''הדא דאמר, במלכי ישראל. אבל במלכי אומות העולם, משיב שאילת שלום שלא יהרגנו'''. כן, מלך ישראל יבין, אבל מלך גויים יכול להרוג אותו, זה פיקוח נפש, צריך לענות. תני: '''היה כותב את השם, אפילו מלך שואל בשלומו, לא ישיבנו'''. כלומר אם כותב את שם השם. '''היה כותב שנים או שלשה שמות, כגון: "אל אלהים ה'", הרי זה גומר את אחד מהן, ומשיב שאילת שלום'''. רבי יוחנן הוה יתיב קרי קומי כנישתא דבבלאי בציפורין - רבי יוחנן למד לפני בית הכנסת של הבבלים שהיה בציפורי. עבר ארכונא ולא קם ליה מקומוי - עבר שופט רומאי ולא עמד לפניו. אתון בעיין מימחוניה - רצו להכות אותו. אמר לון: ארפוניה, בנימוסיא דברייה הוא עסיק - עזבו אותו, בחוק הבורא הוא עוסק. רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי עלון קומי אנטיפותא דקיסרין - נכנסו לפני המושל של קיסריה. חמתון וקם מן קומיהון - ראה אותם וקם בפניהם. אמרין ליה: מן קומוי אילין יהודאי את קאים? - אתה עומד בפני היהודים האלה? אמר לון: אפיהון דמלאכין חמית! - אני רואה פני מלאכים. רבי יונה ורבי יוסי עלון קומוי ארסקינס באנטוכיא - נכנסו לפני המלך ארסקינס באנטוכיה. חמתון וקם מן קומיהון. אמרין ליה: מן קומי אילין יהודאי את קאים? אמר לון: אפיהון דהני אנא חזי בקרבא ונצח - אני רואה את פניהם בקרב ומנצח. רבי אבון על קומי מלכותא - רבי אבון נכנס לפני המלכות... </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לז עמוד ב''' {{שוליים|ה_יד}} '''הנכנס להתפלל בבית הכנסת צריך להיכנס לפנים משני דלתות לפני שיתפלל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ח, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן צ סעיף כ , שו"ע או"ח סימן צ סעיף יב. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי, שהרי כתיב "דלתותי" ולא "דלתי" - לשון רבים, ונפסק בשו"ע או"ח סימן צ סעיף כ שצריך לילך תוך שני פתחים או שיעור זה. {{שוליים|ה_טו}} '''ההולך לבית הכנסת ימהר ילכתו, וכשיוצא ילך מעט מעט.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ח, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן צ סעיף כ , שו"ע או"ח סימן צ סעיף יב. ''הכרעה:'' נפסק כלשונו בירושלמי - להזדרז בהליכה לבית הכנסת "נדעה נרדפה לדעת את ה'", ובצאתו ילך לאט "כי אתה צעדי תספור", והרמב"ם והשו"ע פסקוהו הלכה למעשה. {{שוליים|ה_טז}} '''העוסק בתלמודו בצנעה אינו משתכח בנקל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה יב , שו"ע יו"ד סימן רמו סעיף כב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן שאמר "ברית כרותה היא, היגע בתלמודו בצנעה לא במהרה הוא משכח" - הרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה ואף הרחיבו שגם המלמד לתלמידיו בצנעה משיג מעלה זו. {{שוליים|ה_יז}} '''הלומד אגדה מתוך הספר אינו משתכח במהרה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה יב , שו"ע יו"ד סימן רמו סעיף כב. ''הכרעה:'' נפסק כלשונו בירושלמי; הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ג הי"ב) והשו"ע (יו"ד רמו, כב) פסקו כן, שיש עדיפות ללמוד אגדה מן הספר כדי שלא ישתכח. {{שוליים|ה_יח}} '''האם מותר להפסיק בברכות קריאת שמע להשיב לשלום המלך.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ו, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קד סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרב אחא, שבמלכי אומות העולם פוסק ומשיב לו מפני הסכנה, ובמלכי ישראל אינו פוסק, וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ה_יט}} '''המתפלל ורואה מלך גוי עובר לפניו - כיצד ינהג?.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ו, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קד סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' פוסקים כירושלמי: פוסק תפילתו ומשיב שלום למלך אומות העולם מפני חשש סכנת נפשות, כפי שנפסק ברמב"ם, שו"ע וסמ"ג.. {{שוליים|ה_כ}} '''הכותב שם ה' בתפילין - אינו מפסיק לכל דבר, גם לא לכבוד מלך.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק א, הלכה טו , שו"ע יו"ד סימן רעו סעיף ג <קטע סוף=לז ב/> ==דף לח עמוד א== <קטע התחלה=לח א/>. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא: הכותב את השם לא ישיבנו אף למלך השואל בשלומו, ורבי יוחנן לא קם מפני הארכונא בשעה שקרא, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לח עמוד א<span class="yerum-runnum">74</span></div> הפך קדל. {{ירו"מ-ביאור|ערפו ולא הלך אחורנית כשפניו כלפי המלך}} </div> אתון בעיון מיקטלוניה, וחמין תרין זיקוקין דנור נפקין מקדליה, ושבקוה. {{ירו"מ-ביאור|ראו שני ניצוצות של אש יוצאים מעורפו ועזבו אותו}} לקיים מה שנאמר: ([[דברים כח י|דברים כי תבא כח י]]) "וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן יוחי: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", כל, אפילו רוחות, אפילו שדים. רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} ורבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]] הוו מטיילין באסרטין. {{ירו"מ-ביאור|בדרך}} חמתון {{ירו"מ-ביאור|ראה אותם}} חד ושאל בהון, אמר להון: שלמכון רבייא! אמרין: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך דאפילו תואר לשון הבריות אין עלינו לרעה. ריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] מנהגו להתעמק באוריתא סגין, {{ירו"מ-ביאור|הרבה}} פעם אחת הוה נפיק ליה לבר מתחומא דשבתא, והוא לא ידע. לקיים מה שנאמר: ([[משלי ה יט]]) "באהבתה תשגה תמיד". רבי יודן בי רבי ישמעאל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן בירבי ישמעאל|°]] מנהגיה להתעמק באוריתא סגין. הוות גולתיה שרעה מיניה, {{ירו"מ-ביאור|נפלה ממנו הגלימה}} וחכינה מזדהרא לה. {{ירו"מ-ביאור|נחש נכרך עליה}} אמרין ליה תלמידוי: רבי הא גולתך שריעה. {{ירו"מ-ביאור|הרי הגלימה שלך נפלה}} אמר לון: ולית ההיא רשיעתא זהירא לה? {{ירו"מ-ביאור|האם אין הנחש הרשע שומר עליה}} תנן: {{שוליים|ה_כא}}אפילו נחש כרוך על עקיבו, לא יפסיק. אמר רבי חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] בשם רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: לא שנו אלא נחש, {{שוליים|ה_כב}}אבל עקרב מפסיק. למה דעקרב מחייא {{ירו"מ-ביאור| מכה}} וחזרה ומחייא. {{ירו"מ-ביאור|וחוזר ומכה}} אמר רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: {{שוליים|ה_כג}}לא אמרו אלא כרוך, אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו, הרי זה מסתיר מלפניו, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו. תני: {{שוליים|ה_כד}}היה עומד ומתפלל באסרטיא {{ירו"מ-ביאור|דרך}} או בפלטיא, {{ירו"מ-ביאור|רחבה שבה השוק}} הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון, ובלבד שלא יפסיק את תפלתו. אמרין עליו על [[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בן דוסא|°]]<nowiki/>רבי חנינא בן דוסא, שהיה עומד ומתפלל, [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#המעשה ברבי חנינא בן דוסא שהוכש|ובא חברבר {{ירו"מ-ביאור|ערוד}} והכישו,]] ולא הפסיק את תפילתו. והלכו ומצאו אותו חברבר, מת מוטל על פי חורו. אמרו: אי לו לאדם שנשכו חברבר, ואי לו לחברבר שנשך את רבי חנינא בן דוסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בן דוסא|°]]! מה עיסקיה דהדין חברבריא? כד הוות נכית לבר נשא, {{ירו"מ-ביאור|כשהיה נושך לאדם}} אין בר נשא קדים למיא, {{ירו"מ-ביאור|אם האדם הקדים ונגע במים}} חברברא מיית, ואין חברברא קדים למיא, בר נשא מיית. אמרו לו תלמידיו: רבי, לא הרגשתה? אמר להן: יבא עלי, ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה, אם הרגשתי. אמר רבי יצחק בר אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בן אלעזר|°]]: ברא לו הקדוש ברוך הוא מעיין תחת כפות רגליו, כדי שיקדים למים, לקיים מה שנאמר: ([[תהילים קמה יט]]) "רצון יריאיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם"<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ה_ב|ירושלמי ברכות, פרק ה, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ה_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ה_כה}}מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, {{שוליים|ה_כו}}ושואלין גשמים בברכת השנים, {{שוליים|ה_כז}}והבדלה בחונן הדעת. [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבה אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}: אומר בהודאה<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים. למה קבועה בתחית המתים}}? כשם שתחיית המתים חיים לעולם, כך ירידת גשמים חיים לעולם. רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] שמע לה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[הושע ו ב]]) "יחיינו מיומים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. ([[הושע ו ג]]) "נדעה נרדפה לדעת את ה', כשחר נכון מוצאו, {{ירו"מ-הדגשה|יבא כגשם לנו}}" כתיב: ([[מלכים א יז א]]) "ויאמר אליהו התשבי, מתושבי גלעד אל אחאב: חי ה' {{ירו"מ-הדגשה|אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו}}, אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי". {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי ברכיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ברכיה|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: רבי יסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]]{{ירו"מ-הוסר|א"ר}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} ורבנן, חד אמר: בין על הטל ובין על המטר, נשמע לו. וחרנא אמר: על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו. מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[מלכים א יח א]]) "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר {{ירו"מ-הדגשה|על פני האדמה", ולא נאמר ואתנה טל}}.{{ירו"מ-הוסר|וגו'}} ו{{ירו"מ-הדגשה|ל}}מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בין על הטל בין על המטר נשמע לו, איכן הותר נדרו של טל? אמר רבי תנחומא דאדרעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחומא דאדרעיה|°]]: <br><br> <span id="דף_לח_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק חמישי#דף לח ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנו בתלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, דף לח. מתחיל מהשורה השלישית. תני רבי שמעון בן יוחי אומר: '''וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך'''. כתוב ככה פסוק. אז אומר מה זה כל? '''כל עמי הארץ''' - אפילו רוחות, אפילו שדים. כן, זה מדהים. הירושלמי כמעט לא מזכיר את המושג של שדים, בניגוד לבבלי שאנחנו יודעים שיש עשרות דפים שמדברים על זה. בירושלמי ממש זה אחד המקומות היחידים כמעט. רבי ינאי ורבי יונתן הוו מטיילין באסרטין. הם הלכו בדרך הראשית. חמתון חד ושאל בהון, אמר להון: שלמכון רבייא. כן, איזה גוי ראה אותם, אמר להם: שלום רב לכם. אמרין - אז הם אמרו, וכתוב '''וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך''', שאפילו תואר לשון הבריות אין עלינו לרעה. כלומר, לא רק שלא יפגעו בנו לרעה, אלא אפילו בדיבור ידברו אלינו יפה. ריש לקיש מנהגו להתעמק באוריתא סגין. היה מתעמק בתורה עד כדי כך שפעם אחת הוה נפיק ליה לבר מתחומא דשבתא, והוא לא ידע, לקיים מה שנאמר: '''באהבתה תשגה תמיד'''. כלומר, מתוך הלימוד, מתוך הפלפול הוא לא שם לב ויצא מחוץ לתחום. רבי יודן בי רבי ישמעאל מנהגיה להתעמק באוריתא סגין, גם כן היה מתעמק בתורה. הוות גולתיה שרעה מיניה, כלומר נפלה לו הגלימה, וחכינה מזדהרא לה - נחש נקרא חכינא. אמרין ליה תלמידוי: רבי הא גולתך שריעה - נפל לך המעיל. אמר לון: ולית ההיא רשיעתא זהירא לה? מה, הנחש לא כרוך על זה ושומר על זה? תנן - למדנו במשנה: '''אפילו נחש כרוך על עקיבו, לא יפסיק'''. אמר רבי חונה בשם רבי יוסי: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב מפסיק. למה? דעקרב מחייא וחזרה ומחייא. כלומר, בניגוד לנחש שמכיש מקסימום פעם אחת, העקרב מכיש וחוזר ומכיש, ותמיד הוא מסוכן. אמר רבי אילא: לא אמרו אלא כרוך, אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו, הרי זה מסתיר מלפניו. כלומר, אם הנחש רודף אחריו צריך לברוח, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו. כלומר ללכת אפשר, זה לא נקרא הפסק בתפילה. תני: היה עומד ומתפלל באסרטיא, כלומר מתפלל בדרך, או בפלטיא, כלומר באיזה רחבה שבה נמצא השוק, הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון. כלומר אם איזה קרון מתקרב או חמור, כדי שלא ידרוסו אותו צריך להזיז את עצמו משם, אבל ובלבד שלא יפסיק את תפלתו - יכול להתפלל תוך כדי הליכה. אמרין עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה עומד ומתפלל, ובא חברבר - זה מה שנקרא "הרוד" בבבלי - והכישו, ולא הפסיק את תפילתו. והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו. אמרו: אי לו לאדם שנשכו חברבר, ואי לו לחברבר שנשך את רבי חנינא בן דוסא. ואת אומר מה עיסקיה דהדין חברבריא? כד הוות נכית לבר נשא - כשהוא מקיש מישהו - אין בר נשא קדים למיא, חברברא מיית - אם האדם נוגע ראשון במים, החברבר מת. ואין חברברא קדים למיא, בר נשא מיית - ואם החברבר הוא הראשון שנוגע במים, האדם מת. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לח עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''ואפי' נחש כרוך על עקבו.''' ודוקא נחש שרוב פעמים אינו נושך אבל עקרב או אפעה ומן הדברים שודאי נושכים וממיתים פוסק '''גמ' הבא מן הדרך אסור להתפלל.''' מפני שטרדת הדרך עליו ואין דעתו מיושבת '''ושכורת ולא מיין.''' מכאן למדנו שטלטול קשה הוא לאדם ומעביר דעתו כשכור הזה דמדמי עניית הגלות והטלטול לשיכורת '''המיצר.''' מצטער על הדבר אסור לו להתפלל עד שיפקח צערו '''לא מסתברא אלא מהדין קריין.''' וקאמר הש"ס דוודאי לא מסתברא אלא שלמד מן המקרא הזה דמדמה צער עניות לשכורת ושיכור אסור להתפלל '''תני.''' בתוספתא פ"ג '''חוץ מדברי ירמיהו שחתם בדברי תוכחות.''' בנבואת דבריו בעצמו שכתוב עד הנה דברי ירמיהו ושם דברי פורעניות כתובין והפסוקים שאח"כ עד סוף הספר מספר מלכים הם '''עוד הוא בדברי נחמות.''' גם זה הפסוק בעצמו דברי נחמות הן לישראל שכתב בו מפלת השונאים שחתם ואמר ככה תשקע בבל ולא תקום מפני הרעה וגו' עד הנה דברי ירמיהו '''חוזר ומתנבא.''' כלומר שהיה מתנבא וחוזר תמיד על בית המקדש שיחרב '''והכתיב.''' בחתימת ספר ישעיהו והיו דראון לכל בשר ומשני בגוים הוא עסקינן ולא בישראל '''והכתיב.''' בסוף מגילת איכה כי אם מאוס מאסתנו ומשני. השיבנו הוא אחר פסוק זה שחזר וכפלו לסיים בדברי נחמות '''היך מה דאת אמר והנה רכב אש וגו'.''' ודריש והנה רכב לרישיה ולסיפיה הלוך ודבר והנה רכב '''אלא מתוך דין.''' פסק דין של הלכה ולא יהא ספק בו שמא יבא לידי עיון ויהרהר בתפלה '''כעוסק בדברי תורה.''' ויכול להתפלל מתוך עסק זה '''רב הונה.''' היה רגיל לומר הלכה פסוקה זו הרואה וכו' והיה עומד ומתפלל</div> <div class="yerum-leiden-text">הפך קדל · אתון בעיין מיקטלוניה וחמון תרין זיקוקין דנור נפקין מקדליה ושבקוה · לקיים מה שכ' וראו כל עמי הארץ כי שם י'י נקרא עליך ויראו ממך · תני ר' שמעון בן יוחי וראו כל עמי הארץ כי שם י'י נקרא עליך · כל אפי' רוחות אפי' שידים · ר' ינאי ור' יונתן הוו מטיילין בא באסטטין חמתון חד ושאל בהון אמ' להון שלמכון רבייא · אמרין אפי' תואר קברנות אין עליו לרעה · ריש לקיש מנהג באוריתא סגין הוה נפיק ליה לבר מתחומא דשבתא והוא לא ידע לקיים מה שכ' באהבתה תשגה תמיד · ר' יודן ביר' ישמעאל מנהגנה באוריתא סגין הוות גולתיה שרעה מיניה וחכינה מזדהרא לה · אמרין ליה תלמידוי ר' הא גולתך שריעה · אמ' לון ולית ההיא רשיעתא זהירא לה · אפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק · ר' חונה בשם ר' יוסי לא שנא לא נחש · אבל עקרב מפסיק · למה דמחייא וחזרה ומחייא · ר' אילא אמ' לא אמרן אלא כרוך אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסתיר מלפניו · ובלבד שלא יפסיק את תפילתו · תני היה עומד ומתפלל באסרטיא או בפ בפלטיא הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון ובלבד שלא יפסיק את תפילתו · אמרין עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק את תפילתו והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו · אמרו אי לו לאדם שנשכו חברבר · ואי לו לחברבר שנשך את ר' חנינא בן דוסא · מה עיסקיה דהדין חברבריא כד הוות נכית לבר נשא אין בר נשא קדים למיא חברברא מיית · ואין חברברא קדים למיא בר נשא מיית · אמרו לו תלמידין ר' לא הרגשת · אמ' להן יבא עלי מות שהיה לבי מתכוין בתפילה אם הרגשתי · אמ' ר' יצחק בר לעזר ברא לו הקב'ה מעיין תחת כפות רגליו לקיים מה שכ' רצון יריאיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם · מתני' מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושואלין גשמים בברכת השנים והבדלה בחונן הדעת · ר' עקיבה או' אומרה ברכה רביעית בפני עצמה · ר' ליעזר או' בהודאה · כשם שתחיית המתים חיים לעולם · כך ירידת גשמים חיים לעולם · ר' חייא בר אבא שמע לה מן הדא יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו · דעה נרדפה לדעת את י'י כשחר נכון מוצאו · כת' ויאמר ליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי י'י אם יש חטפים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי · ר' ברכיה אמ' ר' יסה ורבנן חד אמ' על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו · מן הדא לך הראה אל אחאב · ומן דמר בין על הטל בין על המטר נשמע לו · איכן הותר נדרו טלטל אמ' ר' תנחומא</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אמרו לו תלמידיו: רבי, לא הרגשתה את הנשיכה? אמר להן: יבא עלי, ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה, אם הרגשתי. אמר רבי יצחק בר אלעזר: ברא לו הקדוש ברוך הוא מעיין תחת כפות רגליו, כדי שיקדים למים. ויש אומרים שבעצם הוא נפל לתוך המים של הנחש עצמו. לקיים מה שנאמר: '''רצון יריאיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם'''. הלכנו למשנה, פרק ה' הלכה ב'. מתני': '''מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, ושואלין גשמים בברכת השנים, והבדלה בחונן הדעת. רבי עקיבה אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי אליעזר אומר בהודאה'''. למדנו במשנה מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים. שואלת הגמרא למה כבורות בתחיית המתים? עונה הגמרא: כשם שתחיית המתים חיים לעולם, כך ירידת גשמים חיים לעולם. רבי חייא בר אבא שמע לה מן הדא - כלומר מצא לזה רמז בפסוק. כתוב בהושע: '''יחיינו מיומים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. נדעה נרדפה לדעת את ה', כשחר נכון מוצאו'''. רואים שיש איזה קשר בין תחיית המתים לגשם. כתיב במלכים, אליהו הנביא, כתוב: '''ויאמר אליהו התשבי, מתושבי גלעד אל אחאב: חי ה', אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי'''. אמר רבי ברכיה: יש מחלוקת בין רבי יסה ורבנן. חד אמר: בין על הטל ובין על המטר, נשמע לו - כלומר את שתיהם הקדוש ברוך הוא הקשיב לו ושתיהם נפסקו. וחרנא אמר: על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו - כי הטל בעצם לא פסק. מאן דמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו, מן הדא - אז זה מסתדר עם הפסוקים: דכתיב הקדוש ברוך הוא אומר לו '''לך הראה אל אחאב ואתנה מטר''' - לא כתוב ואתנה טל, משמע שבעצם הטל לעולם לא פסק. ומאן דמר בין על הטל בין על המטר נשמע לו, איכן הותר נדרו של טל? לא מצאנו בשום מקום שכתוב שהקדוש ברוך הוא החזיר את הטל. אמר רבי תנחומא דאדרעיה: סברין מימר, נדר שהותר מכללו, הותר כולו. כלומר אם נדר הותר חלקו, אז הכל הותר. אז כיוון שהותר הנדר של הגשם, ממילא גם הנדר של הטל הותר. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לח עמוד א''' {{שוליים|ה_כא}} '''המתפלל ולפתע נכרך נחש על עקבו אינו רשאי להפסיק תפילתו, אך אם ראה עקרב חייב להפסיק ולהימלט.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ו, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קד סעיף ג , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חונה בשם רבי יוסי בר זבידא המחלק בין נחש לעקרב, וכך הכריעו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ה_כב}} '''מותר להפסיק בתפילה מפני עקרב הרואה אותו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ו, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קד סעיף ג , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אילא בירושלמי שעקרב מפסיק לפי שדרכו להכיש שוב ושוב, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שמפסיקים לעקרב ולנחש הבאים כנגדו. {{שוליים|ה_כג}} '''המתפלל ופגע בו נחש או עקרב הרץ לעברו - רשאי להסתיר מפניו ולהתרחק, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ו, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קד סעיף ג , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כלישנא בתרא בירושלמי, שדין ההיתר להסתיר מפני השרץ נאמר רק כשהוא מרתיע ורץ ממש לעברו, ולא בכרוך; וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ה_כה}} '''יש להזכיר גשמים בברכת תחיית המתים בתפילת שמונה עשרה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה טו , שו"ע או"ח סימן קיד סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כן, כלשון הירושלמי "מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים" — כך פסקו הרמב"ם, השו"ע (או"ח קיד, א) והסמ"ג. {{שוליים|ה_כו}} '''שאלת גשמים נכללת בברכת השנים ולא בברכה נפרדת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה טז , שו"ע או"ח סימן קיז סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כהירושלמי שהגשם נשאל בברכת השנים ולא בשומע תפילה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ה_כז}} '''היכן מקום אמירת הבדלה בתפילת ערבית של מוצאי שבת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן רצד סעיף א , סמ"ג עשין יט <קטע סוף=לח א/> ==דף לח עמוד ב== <קטע התחלה=לח ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי עקיבא, שאומרה ברכה רביעית בפני עצמה ולא בהודאה, וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לח עמוד ב<span class="yerum-runnum">75</span></div> סברין מימר: {{שוליים|ה_כח}}נדר שהותר מכללו, הותר כולו. אית דבעי מימר, {{ירו"מ-הדגשה|הותר}} בבנה של צרפ{{ירו"מ-הדגשה|ת}}ית {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[מלכים א יז כא]]) "ויקרא אל ה' ויאמר: ה' אלהי, {{ירו"מ-הוסר|וגו'}} {{ירו"מ-הדגשה|הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה, הרעות להמית את בנה}}?" אמר רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|משל}} לאחד שגנב נרתיקו של רופא, עם כשהוא יוצא, נפצע בנו. חזר אצלו {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אמר לו: אדוני הרופא רפא את בני! אמר לו: לך והחזר את הנרתק, שכל מיני רפואות נתונין בו, ואני מרפא את בנך. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו: לך והתר נדרו של טל, שאין המתים חיים אלא בטללים, ואני מחיה את בנה של צרפ{{ירו"מ-הדגשה|ת}}ית. ומניין שאין המתים חיים אלא בטללים? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[ישעיהו כו יט]]) "יחיו מתיך, נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר! כי טל אורות טליך, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}ארץ רפאים תפיל". {{ירו"מ-הדגשה|מאי וארץ }}רפאים תפיל? אמר רבי תנחום דאדרעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום דאדרעיה|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|כתרגומו}}, וארעא תפקידיה תפליט. {{ירו"מ-ביאור|שהארץ תפלוט את המתים המופקדים אצלה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יעקב דכפר חנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב דכפר חנן|°]] בשם ריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|כך אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו}}: בשעה שעשה אברהם זקינך רצוני, נשבעתי לו שאיני זז טל מבניו לעולם. מה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[תהילים קי ג]]) "לך טל ילדותך" וכתיב בתריה: "נשבע ה' ולא ינחם". אמר רבי יודא בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]: בדייתיקי נתתיו לאברהם, במתנה {{ירו"מ-הדגשה|גמורה}} נתתיו לו {{ירו"מ-הדגשה|אף להוריש לבניו, דכתיב}}: ([[בראשית כז כח]]) "ויתן לך האלהים מטל השמים" אמר רבי שמואל בר נחמני[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]]: בשעה שישראל באין לידי עבירה ומעשים רעים, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}הגשמים נעצרים, הן מביאין להן זקן אחד, כגון [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי הגלילי|°]]<nowiki/>רבי יוסי הגלילי, והוא מפגיע בעדם, והגשמים יורדים. אבל הטל אינו יורד בזכות ברייה. מה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[מיכה ה ו]]) "כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש, ולא ייחל לבני אדם". {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: {{שוליים|ה_כט}}היה עומד בגשם והזכיר של טל, אין מחזירין אותו. בטל והזכיר של גשם, מחזירים אותו. והתני: {{שוליים|ה_ל}}בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם רצה להזכיר מזכיר. {{ירו"מ-הדגשה|אם זה לא חובה, למה אם הזכיר גשם בזמן טל חוזר}}? לא דמי ההוא דמיקל, לההוא דלא מצלי ולא מיקל. {{ירו"מ-הדגשה|איתמר}}: בגשם והזכיר של טל, אין מחזירים אותו. והתני: {{שוליים|ה_לא}}אם לא שאל בברכת השנים, {{שוליים|ה_לב}}או שלא הזכיר גבורת גשמים בתחית המתים, מחזירים אותו? בההוא דלא אידכר {{ירו"מ-ביאור|שלא הזכיר}} כלל, לא טל ולא מטר. {{ירו"מ-הדגשה|אבל אם הזכיר שבח של טל, אין מחזירים אותו. אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]]: {{שוליים|ה_לג}}אם לא שאל בברכת השנים, אומרה בשומע תפלה. ודכוותה: {{ירו"מ-ביאור|כמותו}} אם לא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים, אומרה בשומע תפילה. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}מה אם שאלה שהיא מדוחק, אומרה בשומע תפילה. אזכרה שהיא מריוח, לא כל שכן?<br><br> <span id="דף_לט_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק חמישי#דף לט א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אית דבעי מימר, בבנה של צרפית - כלומר כשהקדוש ברוך הוא את הנדר הזה של הטל התיר עם הצרפית. אם נסתכל בפסוקים, כשהבן של הצרפית מת, כתוב: '''ויקרא אל ה' ויאמר: ה' אלהי'''. אז המדרש מספר שרבי יודה בן פזי אומר את זה, משל לאחד שגנב נרתיקו של רופא. עם כשהוא יוצא - כלומר הוא בורח עם הנרתיק - נפצע בנו. אז הוא חזר אצל הרופא ואמר לו: אדוני הרופא, רפא את בני! אמר לו: לך והחזר את הנרתק, שכל מיני רפואות נתונין בו, ואני מרפא את בנך. כך הקדוש ברוך הוא אמר לו לאליהו: "אתה רוצה שנחיה את הבן של הצרפית? לך והתר נדרו של טל, שאין המתים חיים אלא בטללים, ואני מחיה את בנה של צרפית." ומניין שאין המתים חיים אלא בטללים? דכתיב: '''יחיו מתיך, נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר! כי טל אורות טליך, ארץ רפאים תפיל'''. שואלת הגמרא מהי "ארץ רפאים תפיל"? אמר רבי תנחום דאדרעיה - הוא אמר את התרגום של הפסוק - וארעא תפקידיה תפליט, כלומר הארץ תפלוט את אלה שנמצאים אצלה, שמופקדים אצלה, את המתים. אמר רבי יעקב דכפר חנן בשם ריש לקיש: כך אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו - בשעה שעשה אברהם זקינך רצוני, נשבעתי לו שאיני זז טל מבניו לעולם. כלומר טל לעולם לא יפסק. מה הטעם? דכתיב: '''לך טל ילדותך''' וכתיב בתריה: '''נשבע ה' ולא ינחם'''. אמר רבי יודא בן פזי: בדייתיקי נתתיו לאברהם, במתנה גמורה נתתיו לו, אפילו להוריש לבניו, דכתיב: '''ויתן לך האלהים מטל השמים'''. כלומר בעצם אנחנו רואים שהוא מעביר את זה בירושה לבנים שלו. אמר רבי שמואל בר נחמני: בשעה שישראל באין לידי עבירה ומעשים רעים, הגשמים נעצרים. ומה הם עושים? הן מביאין להן זקן אחד, כגון רבי יוסי הגלילי, והוא מפגיע בעדם - מתפלל בעדם - והגשמים יורדים. אבל הטל אינו יורד בזכות ברייה, אלא לעולם. מה הטעם? דכתיב: '''כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש, ולא ייחל לבני אדם'''. כן, אדם לא מתפלל ויורד טל, כי טל תמיד ירד. אמר רבי זעירא בשם רבי חנינא: היה עומד בגשם והזכיר של טל, אין מחזירין אותו. אבל אם היה עומד בקיץ, כלומר בטל, והזכיר של גשם, מחזירים אותו. שואלת הגמרא: והתני, בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם רצה להזכיר מזכיר. אז אם זו לא חובה, למה אם הזכיר גשם בזמן הטל מחזירים אותו? עונה הגמרא: לא דמי ההוא דמיקל, לההוא דלא מצלי ולא מיקל. מי שלא מתפלל בכלל אין בעיה, אבל כשהוא מתפלל דבר שלא ראוי, זה לא טוב. איתמר: בגשם והזכיר של טל, אין מחזירים אותו. והתני: אם לא שאל בברכת השנים, או שלא הזכיר גבורת גשמים בתחית המתים, מחזירים אותו? אז זה סתירה לכאורה. ומתרצת הגמרא: בההוא דלא אידכר כלל, לא טל ולא מטר. כלומר, יש חובה להזכיר משהו, להזכיר טל. אם הוא לא מזכיר לא טל ולא מטר, באמת מחזירים אותו. אבל אם הוא הזכיר טל, אז גם בחורף אם הוא לא הזכיר גשמים, לא מחזירים אותו. אמר רבי זעירא בשם רבי חנינה: אם לא שאל בברכת השנים, אומרה בשומע תפלה. כלומר אם הוא לא אמר את "ותן טל ומטר", יכול להגיד בשומע תפילה. ודכוותה: אם לא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים, גם את זה יכול להזכיר בשומע תפילה. זה קל וחומר: כי מה אם שאלה שהיא מדוחק - הרי לבקש גשם מבקשים כשכבר צריכים - אז אפילו את זה אם לא אמר, אומרה בשומע תפילה, אזכרה שהיא מריוח - כלומר מזכירים את זה לפני שצריך - לא כל שכן שיכול להגיד את זה בשומע תפילה? </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לח עמוד ב''' {{שוליים|ה_כח}} '''נדר שהותר מקצתו הותר כולו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ח, הלכה ו , רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ח, הלכה ז , שו"ע יו"ד סימן רכט סעיף א סמ"ג לאוין רמב. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם (הלכות נדרים פ"ח ה"ו-ז) והשו"ע (יו"ד רכט, א). </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לח עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side"></div> <div class="yerum-leiden-text">אדרעיה פברין מימר טר שהותר מכללו הותר כולו · אית דבעי מימר בבנה שלצרפית ויקרא אל י'י ויאמר י'י אלהי וג' · אמ' ר' יודה בן פזי לאחד שגנב את טרתיקו שלרופא עם כשהוא יוצא נפגע בנו · חזר אצלו אמ' לו אדוני הרופא רפא את בני · אמ' לו לך והתחזר את הטרתק שכל מיני רפואות נתונין בו ואני מרפא את בנך · כך אמ' לו הק' לאברהם לך והתר טרון שלטל שאין המתים חיין לא בטללים ואני מחיה את בנה שלצרפית · ומניין שאין ה המתים חיין לא בטללים יחיו מתיך נבילתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל · אמ' ר' תנחום אדרעייא וארעא תפקידיה תפלט · ר' יעקב דכפר חנן בשם ריש לקיש בשעה שעשה אברהם זקין רצוני שיבעתי לו שאיני זז על מבניו לעולם מה טעם לך טל ילדותיך · וכת' בתריה נשבע י'י ולא ינחם · אמ' ר' יודה בן פזי טרייתיקי נתתין לאברהם במתנה נתתין לו · ויתן לך האלהים מטל השמים · אמ' ר' שמואל בר נחמני בשעה שיש' באין לידי עבירה מע מעשים הגשמים נעצרין הן · מביאין להן זקן אחד כגון ר' יוסי הגלילי והוא מפגיע בעדם והגשמים יורדין · אבל הטל אינו יורד בזכות ברייה · מה טעם כטל מאת י'י כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם · ר' זעורה בשם ר' חנינא היה עומד בגשם והזכיר שלטל אין מחזירין אותו · בטל והזכיר שלגשם מחזירין אותו · והתני בטל וברוחות לא חייבו חכמ' להזכיר ואם רצה להזכיר מזכיר · לא דמי · לההוא דמיקל לההוא דלא מצלי ולא מיקל · בגשם והזכיר שלטל אין מ מחזירין אותו · והתני אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו · כההוא דלא אדכר לא טל ולא מטר · ר' זעורא בשם רב חונה אם לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפילה · ודכוותה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים אומרה בשומע תפילה · מה אם שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפילה · אזכרה שהיא מרויח לא כל שכן</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לח עמוד ב (המשך)''' {{שוליים|ה_כט}} '''המזכיר "מוריד הגשם" בימי טל אינו חוזר, והמזכיר "מוריד הטל" בימי הגשם - חוזר.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קיד סעיף ג , שו"ע או"ח סימן קיד סעיף ד. ''הכרעה:'' נפסק כלשונו של הירושלמי; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח קיד, ג-ד) שבטל אינו מזכיר גשם ואם הזכיר גשם בימי הטל חוזר ומתפלל, ובגשם אם הזכיר טל אינו חוזר. {{שוליים|ה_ל}} '''האם מזכירים טל וברוחות בתפילה, ומה הדין אם הזכיר גשם בזמן טל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קיד סעיף ג , שו"ע או"ח סימן קיד סעיף ד. ''הכרעה:'' נפסק שטל ורוחות אינם חובה להזכיר אלא רשות, ואם הזכיר גשם בימי הקיץ (זמן טל) חוזר ומתפלל, שהרי שינה ממטבע התפילה וגרם היזק; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח קיד, ג-ד) בהתאם ללשון הירושלמי. {{שוליים|ה_לא}} '''חובה לשאול על פרנסה (טל ומטר/ברכת השנים) בברכת השנים בתפילת שמונה עשרה, ואם לא שאל חוזר.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קיז סעיף ד , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק שאם לא שאל בברכת השנים חוזר ומתפלל, כרמב"ם הלכות תפילה פרק י הלכה ט ושו"ע או"ח סימן קיז סעיף ד, בהתאם ללשון הירושלמי. {{שוליים|ה_לב}} '''מי ששכח להזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים בימות החורף, האם מחזירים אותו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קיד סעיף ה , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' אם לא הזכיר כלל לא טל ולא מטר מחזירים אותו, אבל אם הזכיר שבח של טל אין מחזירים אותו, כדברי רבי זעירא בשם רבי חנינה, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע. {{שוליים|ה_לג}} '''מי ששכח לשאול "ותן ברכה" בברכת השנים או להזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים, יכול לתקן ולאומרם בברכת שומע תפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קיז סעיף ה , סמ"ג עשין יט <קטע סוף=לח ב/> ==דף לט עמוד א== <קטע התחלה=לט א/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שאומרה בשומע תפילה ואינו חוזר, כרמב"ם ושו"ע או"ח קיז,ה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לט עמוד א<span class="yerum-runnum">76</span></div> והתני: אם לא שאל בברכת השנים, או שלא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים, מחזירים אותו. {{ירו"מ-הדגשה|אם יכול לאמר בשומע תפילה, למה}} מחזירים אותו? אמר רבי אבדימי אחוי דרבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבדימי אחוי דרבי יוסי|°]]: </div>{{ירו"מ-הוסר|בשלא}}{{ירו"מ-הדגשה|בשכח}} {{ירו"מ-הדגשה|ולא}} אמר {{ירו"מ-הדגשה|גם}} בשומע תפילה. {{ירו"מ-הדגשה|ל}}איכן הוא חוזר? כד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי שמעון בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|אם שכח ולא אמר יעלה ויבא}} בראש חודש, אם עקר את רגליו, {{שוליים|ה_לד}}חוזר {{ירו"מ-הוסר|לכתחילה}} לתחילה. ואם לאו, חוזר לעבודה. אוף הכא, אם עקר את רגליו, חוזר {{ירו"מ-הוסר|לכתחילה}} לתחילה. ואם לאו, חוזר {{ירו"מ-הוסר|לעבודה בשומע}}{{ירו"מ-הדגשה|לשומע}} תפילה. בנינוה צרכון מיעבד תענית בתר פיסחא. {{ירו"מ-ביאור|היו צריכים לעשות תענית אחר פסח שהיו זקוקים לגשם}} אתון שיילון ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|אם יכולים לקבוע תענית}}. אמר לון [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: לכו ועשו, ובלבד שלא תשנו {{ירו"מ-הוסר|מטביעה}} מטבעה של תפילה. {{ירו"מ-ביאור|שלא תבקשו גשם בברכת השנים}} איכן הוא אומרה? רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] סבר מימר, {{שוליים|ה_לה}}אומרה בשומע תפילה. אמר ליה רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: לא כן אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: אם לא שאל בברכת השנים, או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, מחזירין אותו {{ירו"מ-הדגשה|לשומע תפילה. דווקא בדיעבד אומרה}} בשומע תפילה, {{ירו"מ-הדגשה|הא בתחילה, לא א}}ומר{{ירו"מ-הדגשה|ה בשומע תפילה. והרי אמר}} לון [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: לכו ועשו, ובלבד שלא תשנו מטביעה של תפילה. על דעתיה דרבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}, איכן הוא אומרה? {{ירו"מ-הדגשה|שהרי גם בברכת השנים לא יכלו לאומרה. אומרה}} בשש {{ירו"מ-הדגשה|ברכות}} שהוא מוסיף. {{ירו"מ-הוסר|כד}} עד כדון ציבור, שיש לו שש. יחיד שאין לו שש מניין? {{ירו"מ-ביאור|איכן הוא אומרה}} אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: לא כן אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: {{שוליים|ה_לו}}יחיד שואל צרכיו בשומע תפילה, ואילו צרכיו הן. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: והבדלה בחונן הדעת. שמעון בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] בעא קומי רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: דבר שהוא נוהג ובא, חכמים חולקין עליו? {{ירו"מ-הדגשה|נחזי איך נהוג עלמא}}. אמר לו: על ידי שעיקרה בכוס, {{ירו"מ-הוסר|שכחוה}} שכחו {{ירו"מ-הדגשה|היכן מקומה}} בתפלה. מילתיה אמרה, שעיקרה בכוס. רבי יעקב בר אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אידי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יצחק רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק רובא|°]]: {{שוליים|ה_לז}} אמרה בכוס {{ירו"מ-הדגשה|אף שכבר}} אומרה בתפילה, בשביל לזכות את התינוקות {{ירו"מ-הדגשה|שאינם מתפללים}}. מילתיה אמרה, שעיקרה בתפילה. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ורב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: אמרה בכוס, אומרה בתפילה. אמרה בתפילה, אומרה בכוס. מילתיה אמרה, שעיקרה כאן וכאן. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר: בהודייה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: מטין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}, ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת {{ירו"מ-ביאור|אם הבדיל}} מיד, {{ירו"מ-הדגשה|שאין אומרים אתה חונן. אבל אם חל מוצאי שבת ביום חול, או אם לא הבדיל מיד, אלא ביום חול אחר היום טוב, אומרה באתה חונן}}. רבי יצחק רבה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק רבה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: {{ירו"מ-הדגשה|מורים}} הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}, ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת. רבי יצחק בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בר נחמני|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי חנינא בן גמליאל[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בן גמליאל|°]]: הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} לעולם. {{ירו"מ-הדגשה|וכן אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} לעולם.<br> <span id="דף_לט_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק חמישי#דף לט ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''אם לא שאל בברכת השנים, או שלא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים, מחזירים אותו.''' כן, הרי אם הוא יכול להגיד בשומע תפילה, אז למה מחזירים אותו? '''אמר רבי אבדימי אחוי דרבי יוסי:''' אם שכח ולא אמר גם בשומע תפילה. כלומר, מה שאמרנו שמחזירים אותו, הכוונה שהוא שכח גם בשומע תפילה. שואלת הגמרא: להיכן הוא חוזר? עונה הגמרא: '''כד מר רבי שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן: בראש חודש, אם עקר את רגליו, חוזר לתחילה. ואם לאו, חוזר לעבודה.''' אם שכח לומר יעלה ויבוא בראש חודש, אז אם עקר רגליו חוזר לתחילה - לרצה. אם לא עקר רגליו חוזר לעבודה, ואחריו יעלה ויבוא. אז גם כאן, '''אם עקר את רגליו, חוזר לתחילה. ואם לאו, חוזר תפילה,''' כמו שאמרנו. אומרת הגמרא: '''בנינוה צרכון מיעבד תענית בתר פיסחא.''' היו זקוקים לגשם, ורצו לכן תענית לבקש גשם אחרי פסח. '''אתון שיילון לרבי. אמר לון רבי: לכו ועשו,''' אין שום בעיה, מותר לכם, '''ובלבד שלא תשנו מטבעה של תפילה,''' ואל תבקשו גשם בברכת השנים, כי זה לא הנוהג לבקש בקיץ גשם. אז שואלת הגמרא: '''איכן הוא אומרה?''' כלומר, בנינוה, איפה הם יגידו את זה? '''רבי ירמיה סבר מימר, אומרה בשומע תפילה.''' '''אמר ליה רבי יוסי: לא כן אמר רבי זעירא בשם רב חונה: אם לא שאל בברכת השנים, או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, מחזירין אותו בשומע תפילה,''' דווקא בדיעבד, כלומר לכתחילה לא בשומע תפילה. אז אם כן, הרי רבי אמר לנו '''לכו ועשו, ובלבד שלא תשנו מטביעה של תפילה.''' אז אם יגידו בשומע תפילה לכתחילה, זה אחרת מהמטבע של התפילה, וזה בניגוד למה שרבי אמר להם. שואלת הגמרא: אז על דעתיה דרבי יוסי, '''איכן הוא אומרה?''' הרי אם הוא לא אומר בשומע תפילה ולא אומר ברכת השנים, אז מתי יגיד את זה? אלא '''בשש שהוא מוסיף.''' אנחנו יודעים שבתעניות אומרים עשרים וארבע ברכות, כלומר מוסיפים עוד שש ברכות. יכול להגיד את זה באחת מהשש ברכות שהוא מוסיף. אומרת הגמרא: '''עד כדון ציבור, שיש לו שש.''' ציבור מתפלל עשרים וארבע ברכות, אבל '''יחיד שאין לו שש''' - בתענית הוא מתפלל רק שמונה עשרה, אין לו שש. אז מה הוא יעשה? '''אמר רבי חנינא: לא כן אמר רבי זעירא בשם רב חונה: יחיד שואל צרכיו בשומע תפילה,''' כן, הרי אמרנו שיחיד יכול להגיד כל הצרכים שלו בשומע תפילה, אז גם זה נקרא צרכיו. אז בעצם ליחיד אין בעיה שהוא יגיד בשומע תפילה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לט עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''עוד הוא.''' גם זה ההלכה המקיז דם וכו' מהלכות קצובות ופסוקות הוא: מרבה אדם דגן בתבן מערבב הדגן בתבן שלו ומערים עליו להכניסו כך בביתו כדי לפוטרו ממעשר שאין הבית קובע למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו וגם זה הלכה פסוקה היא '''אחד עשר יום שבין נדה לנדה הל"מ.''' ויכול להתפלל מתוכה '''ר' חזקיהו בשם ר' אבהו יהי רצון וכו'.''' כלומר אחר שיאמר פסוקים אלו יתפלל תמיד תפלה זו '''בהדרת בחרדת קדש.''' קרי אחר החררה וכובד ראש יבא לומר דברי קדש '''עבדו את ה' ביראה.''' תפלה שהיא עבודה צריך שיהא ביראה מקודם '''וגילו ברעדה.''' סיפיה דקרא דריש רב אחא דה"ק אם תקיימו זה אז לכשיבא יום רעדה יום הדין תגילו '''שתי ישיבות.''' שתי פעמים צריך שישב ויתעכב להתישב בדעתו כדמפרש ואזיל אחת וכו' '''ברכה ניתנת בתורתן.''' שהצליחו להבין ולהשכיל מיד ולא היו שוהין '''יתהלכון.''' להבא משמע '''כאלו מקיפו חומה של ברזל.''' כלומר כאלו מוקף סביב מבלי פחד ובטוח הוא שתשמע תפלתו '''מחלפה שיטתיה דר' יוחנן.''' הא תמן בפרק דלעיל בהלכה ד' אמר שצריך להתפלל בבית הכנסת שהוא מקום מיוחד לתפלה כדדריש מדכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי ולא כתיב תזכיר והכא אמר הכין דהמתפלל בתוך ביתו שבח הוא לו '''כאן ביחיד.''' כשמתפלל ביחיד שלא בשעת תפלת ציבור טוב לו להתפלל בביתו כדי להתבודד ולכוין בתפלתו כאן בצבור בשעה שהן מתפללין יתפלל בבהכ"נ עמהם '''כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור.''' אימתי בזמן שהוא בבית ה' '''איכן הוא קרוב.''' כלומר בהיותו דריש בהיכן שהוא תמיד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שם קרוב הוא לקוראיו '''ולא עוד.''' ששם הוא כאלו אלהיהן עומד על גבן שנאמר אלהים נצב בעדת אל במקום שיש עדה המתאספין להתפלל '''בקרב אלהים ישפוט.''' דריש ביה הכי בקרב ישפוט והוא בבתי מדרשות שעוסקין בתורה ובמשפט שם הוא אלהים א"נ כמשמעו במקום התורה והמשפט שם הוא בקרב אלהים</div> <div class="yerum-leiden-text">והתני אם לא שאל בברכת השנים · או שלא הזכיר גבורות גשמים באבות מחזירין אותו · אמ' ר' אבדימי אחוי דר' יוסי בשלא אמ' בשומע תפילה · איכן הוא חוזר כדמר ר' שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן בראש חודש · אם עקר את רגליו חוזר לכתחילה · ואם לאו חוזר לעבודה · אף הכא אם עקר את רגליו חוזר לכתחילה · ואם לאו חוזר לעבודה בשומע תפילה · בעיטה טרכון מיעבד תעניות בתר פסחא · אתון שיילון לר' אמ' לון לכו ועשו ובלבד שלא תשנו מטביעה שלתפילה · איכן הוא אומרה ר' ירמיה סבר מימר אומרה בשומע תפילה · אמ' ליה ר' יוסי לא כן אמ' ר' זעיר' בשם רב חונה אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו בשומע תפילה · ומר לון לכו ועשו ובלבד שלא תשנו מטביעה שלתפילה · איכן הוא אומרה בשעה שהוא מוסיף · עד כדון ציבור שיש לו שעה · יחיד שאין לו שעה · אמ' ר' חנינא לא כן אמ' ר' זעור' בשם רב חונה יחיד שואל צרכיו בשומע תפילה · ואילו צרכיו הן · ואבדלה בחונן הדעת · שמעון בר ווא בעא קומי ר' יוחנן דבר שהוא מנהג ובטל חכמ' חולקין עליו · אמ' לו על ידי שעיקרה בכוס שיחווה בתפילה · מילתיה אמרה שעיקרה בכוס · ר' יעקב בר אידי בשם ר' יצחק רובא אמ' אמרה בכוס אומ' בתפילה בשביל לזכות את התינוקות · מילתיה אמרה שעיקרה בתפילה · ר' זעורא רב יהודה בשם שמואל אמירה בכוס אומרה בתפילה · אמירה בתפילה אומרה בכוס · מילתיה אמרה שעיקרה כאן וכאן · ר' ליעזר או' בהודייה · ר' יוחנן בשם ר' מטין בר לעזר ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת מיד ר' יצחק רבה בשם רב הל' כר' ליעזר ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת · ר' יצחק בר נחמן בשם ר' חנינא כן גרסינן הל' כר' ליעזר לעולם · ר' אבהו בשם ר' ליעזר הל' כר' ליעזר לעולם</div> <div class="yerum-side">'''לפנים משני דלתות.''' כלומר כשיעור שני דלתות ולא יעמוד אצל הפתח דכתיב דלתותי וכן מזוזות לשון רבים '''צריך להקל את רגליו.''' כלומר שיהא קל ברגליו וירוץ לבית הכנסת '''צריך להלך קימעא.''' לאט לאט כמו אם היה עושה מספר לצעדיו '''ואת צנועים חכמה.''' לעולם '''הסובר תלמודו.''' לומד כדי ליסבר ולעיין '''מה טעם פן תשכח וגו'.''' ומאי ראיית עין שייך בדברים אלא דה"ק ולציוי לעתיד הכל הוא השמר לך פן תבא לידי שכחת הדברים כ"א כה תעשה אשר ראו עיניך לעיין ולהבין בהם ואז לא תשכח</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' תנן: '''והבדלה בחונן הדעת.''' כלומר, למדנו שאת חונן הדעת אומרים בו את ההבדלה. '''שמעון בר ווא בעא קומי רבי יוחנן:''' מה זה המחלוקת הזו? '''דבר שהוא נוהג ובא, חכמים חולקין עליו?''' הרי תמיד, כל שבוע אומרים הבדלה, אז איך יכולה להיות מחלוקת בין החכמים? פשוט נראה איך נהגו בעולם וזהו. '''אמר לו: על ידי שעיקרה בכוס,''' כלומר, כיוון שבהתחלה תיקנו את ההבדלה על כוס, ורק לאחר מכן העבירו את זה לתפילה, אז '''שכחו בתפלה''' - שכחו היכן מקומה בתפילה. '''מילתיה אמרה, שעיקרה בכוס.''' מדברי רבי יוחנן אנחנו מבינים שבעצם העיקר של ההבדלה זה דווקא בכוס. '''רבי יעקב בר אידי בשם רבי יצחק רובא: אמרה בכוס אומרה בתפילה,''' כלומר, אם אדם אמר הבדלה בכוס ולא אמר בתפילה, חוזר ואומר בתפילה, '''בשביל לזכות את התינוקות,''' כלומר תינוקות שלא מתפללים שהם יזכו להבדלה. אבל מפה אנחנו רואים שבעצם '''מילתיה אמרה, שעיקרה בתפילה.''' '''רבי זעירא ורב יהודה בשם שמואל: אמרה בכוס, אומרה בתפילה. אמרה בתפילה, אומרה בכוס.''' מתוך הדברים אנחנו מבינים ש'''מילתיה אמרה, שעיקרה כאן וכאן,''' בעצם צריך את שניהם. תנן: '''רבי אליעזר אומר: בהודייה.''' כלומר רבי אליעזר אומר שאת ההבדלה אומרים בברכת הודאה, אחרי מודים, כמו שאומרים על הניסים. '''רבי יוחנן בשם רבי: מטין כרבי אליעזר, ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת מיד.''' ביום טוב שחל במוצאי שבת, שאז אין לנו חונן הדעת, שם אומרים את זה בהודאה, אבל בתנאי אם הבדיל מיד במוצאי שבת. כיוון שלא אומרים חונן הדעת, אבל אם הוא שכח להבדיל ביין ומבדיל בחול, אז הוא אומר את זה בהודאה. '''רבי יצחק רבה בשם רבי: הלכה כרבי אליעזר, ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת.''' לא כמו שאמרנו מקודם "מטין", אלא "הלכה" - כלומר אם בא מישהו שואל, מורים לו כך. '''רבי יצחק בר נחמן בשם רבי חנינא בן גמליאל: הלכה כרבי אליעזר לעולם,''' כלומר לא רק מורים למישהו שבא לשאול, אלא אפילו דורשים את זה בשיעור בציבור. '''רבי אבהו בשם רבי אלעזר: הלכה כרבי אליעזר לעולם.''' אמר רבי יעקב בר אחא: לאו תרתי שמועין - לא בגלל שיש כאן שני אמוראים שאמרו את השמועה הזאת, אלא '''בגין דרבי יצחק בר נחמן ורבי אלעזר, תרויהון בשם רבי חנינא בן גמליאל: הלכה כרבי אליעזר לעולם,''' בגלל זה פוסקים הלכה כמותם, כלומר לא בגלל שהם שניים, אלא בגלל שהם אמרו את זה בשם רבי חנינא בן גמליאל. דהיינו למדנו במשנה '''ואבדלה בחונן הדעת. רבי עקיבא אומר אומרה ברכה רביעית בעצמה.''' אבל לדברי החכמים הלכה כמאן? '''אמר רבי יעקב בר אחא בשם שמואל: אומר ברכה רביעית,''' צריך להגיד ברכה רביעית. '''אמר רבי יודן: אומר מטבע ברכה, ואחר כך מבדיל.''' כלומר, בהתחלה הוא מתחיל אתה חונן כמטבע ברכה רגילה, ולבסוף הוא מסיים בברכת ההבדלה, כמו המנהג שלנו היום. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לט עמוד א''' {{שוליים|ה_לד}} '''טעה בתפילה ונזכר לאחר שסיים ועקר רגליו - האם חוזר לראש התפילה או לשומע תפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה י , שו"ע או"ח סימן תכב סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שאם עקר רגליו חוזר לראש התפילה, ואם לאו חוזר לשומע תפילה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ה_לה}} '''היכן מקומה של תוספת "טל ומטר" ותשלומי ברכות ששכח - האם רק בדיעבד או גם לכתחילה בתוך שומע תפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה יז , שו"ע או"ח סימן קיז סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כרב חונה שדיעבד בלבד אומרה בשומע תפילה, ולכתחילה יש לשאול בברכת השנים ולהזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים בזמנם, כפי שנקבע ברמב"ם ובשו"ע. {{שוליים|ה_לו}} '''יחיד רשאי לשאול על צרכיו האישיים בברכת "שומע תפילה".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ו, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן קיט סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כן, כדברי רבי יוחנן והלכה זו הובאה ברמב"ם ובשו"ע ללא חילוק. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לט עמוד ב<span class="yerum-runnum">77</span></div> אמר רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]]: לאו {{ירו"מ-הוסר|בגין דאתון}}{{ירו"מ-הדגשה|דאינון}} תרתיי שמועין {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שהם הרוב והלכה כמותם. כיוון שבאמת אין כאן שני דעות}}, בגין דרבי יצחק בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בר נחמני|°]] ורבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}, תרויהון {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי חנינא בן גמליאל[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בן גמליאל|°]]: הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} לעולם, {{ירו"מ-הדגשה|ואין כאן אלא שמועה אחת, ולכן הלכה כרבי יוחנן שאמר בשם רבי, שהוא סבו של רבי חנינא בן גמליאל. תנן}}: ואבדלה בחונן הדעת. [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הוסר|דברי חכמים }}אומר אומרה ברכה רביעית בעצמה. {{ירו"מ-הדגשה|לדברי חכמים הלכה כמאן? אמר}} רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: אומר{{ירו"מ-הדגשה|ה}} ברכה רביעית. אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]: אומר {{ירו"מ-הדגשה|אתה חונן כ}}מטבע ברכה {{ירו"מ-הדגשה|רגיל}}, ואחר כך מבדיל. {{ירו"מ-ביאור|שמסיים את ברכת אתה חונן בברכת הבדלה כמנהגנו היום}} ותייא כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי אומר: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברכת חונן הדעת בשבת|{{ירו"מ-הוסר|תמיהני}} תמהני היאך ביטלו חונן הדעת בשבת.]] אם אין דיעה, תפילה מניין? {{ירו"מ-הוסר|וכה}}{{ירו"מ-הדגשה|והכא}}, אם אין דיעה, הבדלה מניין? אמר רבי יצחק ברבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בן אלעזר|°]]: מבדיל ואחר כך אומר מטבע ברכה. {{ירו"מ-ביאור|שפותח את ברכת חונן הדעת בברכת הבדלה ומסיים בנוסח הרגיל של אתה חונן}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אלעזר ברבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי הושעיה|°]]: ובלבד {{שוליים|ה_לח}}שלא יפחות משלש אבדלות. {{ירו"מ-ביאור|בין קדש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים.}} אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אמרו: הפוחת לא יפחות משלש, והמוסיף לא יוסיף יותר משבעה אבדלות. לוי[[ביאור:עץ מסורת#לוי בר סיסי|°]] אמר: {{שוליים|ה_לט}}ובלבד מאבדלות האמורות בתורה. נחום בירבי סימאי[[ביאור:עץ מסורת#נחום בירבי סימאי|°]] נפק ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בשם אבוי: {{ירו"מ-הוסר|ואפילו}} אפילו אבדלה אחת. ואמר רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: וצריך לחתום בהבדלה. רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] בעי: {{ירו"מ-הדגשה|לדעת נחום בירבי סימאי, שסובר שדי בהבדלה אחת}}, מעתה {{שוליים|ה_מ}}אפילו פתח במבדיל בין קודש לחול, {{ירו"מ-הוסר|וחוזר}} חוזר וחותם במבדיל בין קודש לחול? {{ירו"מ-הדגשה|והרי זו ברכה קצרה, ולמה חוזר וחותם בברכה}}. אמר רבי יוסי בי רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}לא {{ירו"מ-הדגשה|ברכת הבדלה, היא}} מ{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ברכות {{ירו"מ-הדגשה|שתקנו חכמינו זכרונם לברכה}}, שפותחין בהן בברוך וחותמין בברוך הן, {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שביסודה היא ברכה ארוכה, שהרי יכול לאמר באמצע עד שבע הבדלות, כיוון שכך, אף אם לא אמר כלום באמצע, פותח בברוך וחותם בברוך. איתמר}}: רבי יצחק ברבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בן אלעזר|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר: פותח במבדיל, ואחר כך אומר מטבע ברכה}}. רבי אלעזר בן אנטיגנוס[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן אנטיגנוס|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי אלעזר בי רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בי רבי ינאי|°]]: זאת אומרת, {{שוליים|ה_מא}}שאסור לעשות מלאכה עד שיבדיל, כמה דאמר: אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל. ודכותה: אסור לו לאדם לתבוע צרכיו עד שיבדיל. {{ירו"מ-ביאור|לכן אומרה בחונן הדעת}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ורבי אלעזר בר אנטיגנוס ברבי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בר אנטיגנוס ברבי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} בשם רבי יודה ברבי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודה ברבי|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מבדיל אפילו עד יום חמישי|אם לא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל אפילו בחמישי בשבת.]] הדא דאת אמר, במבדיל בין קודש לחול, {{שוליים|ה_מב}}אבל בורא מאורי האש, אומרה מיד. {{ירו"מ-הדגשה|ואם לאו, אינו אומרה. דבמוצאי שבת נברא האור}}. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה|°]], ורבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם אבא בר ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#אבא בר ירמיה|°]]: אפילו יום טוב שחל להיות באמצע שבת, {{שוליים|ה_מג}}אומר: בין יום השביעי לששת ימי המעשה. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] לרבי יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה|°]]: וכי ששת ימי המעשה לפניו? אמר לו: וכי יש טומאה וטהרה לפניו? {{ירו"מ-ביאור|שאומר בין טמא לטהור הבדלתה}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] ורבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]]: {{שוליים|ה_מד}}צריך לומר החל עלינו את {{ירו"מ-הוסר|הימים }}ששת ימי המעשה הבאים לקראתינו לשלום. רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] מוסיף: והשמיענו בהן ששון ושמחה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] בשם רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|צריך לאמר}} הביננו ולמדינו. {{ירו"מ-הדגשה|ואמר}} רב חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] בשם רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: {{שוליים|ה_מה}} העונין אמן צריכין ליתן עיניהן בכוס {{ירו"מ-הדגשה|כשמברך על היין}} ועיניהן בנר {{ירו"מ-הדגשה|כשמברך על הנר. ואמר}} רב חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] בשם רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: {{שוליים|ה_מו}}ארבעת מינין שבלולב ניטלין דרך גידוליהן.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ה_ג|ירושלמי ברכות, פרק ה, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ה_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ה_מז}}האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, {{שוליים|ה_מח}}מודים, מודים, משתקין אותו. {{שוליים|ה_מט}}העובר לפני התיבה וטעה, יעבור אחר תחתיו, {{שוליים|ה_נ}}ולא יהא סרבן באותה שעה. ומאין הוא מתחיל? {{שוליים|ה_נא}}מתחילת ברכה שטעה זה.<br><br> <span id="דף_מ_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק חמישי#דף מ א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''ותייא כרבי, דרבי אומר: תמהני היאך ביטלו חונן הדעת בשבת. אם אין דיעה, תפילה מניין?''' אז '''אם אין דיעה, הבדלה מניין?''' כלומר, כמו שרבי אמר שהוא מתפלא איך ביטלו את תפילת אתה חונן בשבת, כי הרי בלי דעת אי אפשר להתפלל, אז גם אותה סברה - אם אין דעה אין הבדלה. לכן בעצם תיקנו את ההבדלה בתוך ברכת אתה חונן. '''אמר רבי יצחק ברבי אלעזר: מבדיל ואחר כך אומר מטבע ברכה.''' כלומר לא הפוך - לא מתחיל במטבע ברכה ואז חותם במבדיל, אלא מתחיל במבדיל ורק אחרי זה חותם את מטבע הברכה. '''רבי אלעזר ברבי הושעיה: ובלבד שלא יפחות משלש אבדלות.''' צריך להזכיר בברכה שלוש הבדלות - בין קודש לחול, בין אור לחושך, ובין ישראל לעמים, לפחות. '''אמר רבי יוחנן: אמרו: הפוחת לא יפחות משלש, והמוסיף לא יוסיף יותר משבעה אבדלות.''' '''לוי אמר: ובלבד מאבדלות האמורות בתורה,''' כלומר לא להגיד הבדלות שמופיעות במקום אחר, אלא רק מהתורה. '''נחום בירבי סימאי נפק ומר בשם אבוי: אפילו אבדלה אחת,''' כלומר לא צריך להגיד שלוש, אלא אפילו בהבדלה אחת מספיק. '''ואמר רבי אבהו: וצריך לחתום בהבדלה,''' כי צריך להגיד "מבדיל בין קודש לחול". אז לפי נחום בירבי סימאי שסובר שדי בהבדלה אחת, מה יצא מכאן? '''רבי מנא בעי: מעתה אפילו פתח במבדיל בין קודש לחול, חוזר וחותם במבדיל בין קודש לחול?''' יצא מוזר - זו ברכה קצרה, אז למה הוא חוזר ומברך? הרי מה הוא אומר - "ברוך אתה השם המבדיל קודש לחול", "ברוך אתה השם המבדיל קודש לחול" - זה מאוד מוזר. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף לט עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side"></div> <div class="yerum-leiden-text">אמ' ר' יעקב בר אחא לאו כגון דאיתנן תרתיי שמיעין לא כגון דר' יצחק בר נחמן ור' ליעזר תרויהון בשם ר' חנינא בן גמליאל הל' כר' ליעזר לעולם · ואבדלה בחונן הדעת דברי חכמ' · ר' עקיבה או' אומרה ברכה רביעית בעצמה · ר' יעקב בר אחא בשם שמואל או' ברכה רביעית · אמ' ר' יוחנן אומר מטבע ברכה ואחר כך מבדיל · · רישום בין שורה 9 לשורה 10, בערך x=1415–1515 · קו אנכי בשולי שורה 10 (x≈1705) ורישום קטן מעל "מעשים" · רישום בין שורה 18 לשורה 19, בערך x=435–610 · שתי שורות בשוליים החיצוניים ליד שורות 25–27, בערך x=1660–1800, y=1497–1572 · סימנים בין שורה 26 לשורה 27, בערך x=450–620 · סימן מעל המילה "ובטל" בשורה 29 ותנייא כל דר' אמ' תמיהני היאך ביטלו חונן הדעת בשבת אם אין דיעה תפילה מניין · ומה אם אין דיעה הבדלה מניין · אמ' ר' יצחק בר לעזר מבדיל ואחר כך או' מטבע ברכה · ר' לעזר בר' הושעיה ובלבד שלא יפחות משלש אבדלות · אמ' ר' יוחנן אמרו הפוחת לא יפחות משלש והמוסיף לא יוסיף יותר משבעה אבדלות · לוי אמ' ובלבד מאבדלות האמורות בתורה · נחום ביר' סימאי נפק ומר בשם אבוי ואפילו אבדלה אחת · ואמ' ר' אבהו וצריך לחתום בהבדלה · ר' מנא בעי מעתה אפי' פתח במבדיל בין קודש לחול וחוזר וחותם במבדיל בין קודש לחול · אמ' ר' יוסי בי ר' בון ולא מברכות שפותחין בהן בברוך וחותמין בברוך הן · ר' לעזר בן אנטיגנס בשם ר' לעזר ביר' ינאי זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה עד שיבדיל · כמ' דא' אמ' אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל · ודכוותה אסור לו לאדם לתבוע צרכיו עד שיבדיל · ר' זעירא ר' לעזר בר אנטיגנס ובר' בשם ר' ינאי בשם ר' יודה בר' אם לא הבדיל במוצאי שבת מב' אפי' בחמישי בשבת · הדא ד' זאת אמ' במבדיל בין קודש לחול · אבל בורא מאורי האש אומרה מיד · ר' זעירא בשם רב יהודה ר' אבא בשם אבא בר ירמיה אפי' יום טוב שחל להיות כאמצע שבת · או' בין יום השביעי לששת ימי המעשה · אמ' ר' זעירא לרב יהודה וכי ששת ימי המ המעשה לפניו · אמ' ליה וכי יש טומאה וטהרה לפניו · ר' ירמיה ר' זעירא בשם רב חייא בר אשי צריך לומ' החל עלינו את הימים ששת ימי המעשה הבאים לקראתינו לשלום · ר' אבא מוסיף והשמיענו בהן ששון ושמחה · ר' חזקיה בשם ר' ירמיה הבינו ולמדינו · ר' חזקיה בשם ר' ירמיה העונין אמן צריכין ליתן עיניהם בכוס ועיניהן כנגד · ר' חזקיה בשם ר' ירמיה ארבעת מיניין שב לולב ניטלין דרך גידוליהן · מתני' האו' על קן ציפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו · העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה · ומאיין הוא מתחיל מתחילת הברכה שטעה זה</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' יש לנו כלל שברכה קצרה לא חותמת בברוך, וברכה ארוכה חותמת בברוך. אז אם אתה אומר שבע הבדלות, אוקיי, התחלת ואתה חותם בברוך. אבל אם בעצם כל מה שאמרת זה רק הבדלה אחת - "מבדיל קודש לחול" - אז לחזור על זה פעמיים זה נשמע מוזר. אז למה הוא חוזר? '''אמר רבי יוסי בי רבי בון: ולא מברכות, שפותחין בהן בברוך וחותמין בברוך הן,''' והלא ברכת ההבדלה זה מהברכות שתיקנו חז"ל שפותחים בהם בברוך וחותמים בברוך. כיוון שסודה שהיא ברכה ארוכה, שיכול להגיד באמצע שבע הבדלות, אז גם אם הוא לא אומר כלום באמצע, פותח בברוך וחותם בברוך. איתמר: '''רבי יצחק ברבי אלעזר''' אמר: '''פותח במבדיל''' ואחר כך אומר מטבע ברכה, כמו שאמרנו - הוא פותח בהבדלה ואחרי זה רק אומר "אתה חונן לאדם דעת". למה? הגמרא מסבירה: '''רבי אלעזר בן אנטיגנוס בשם רבי אלעזר בי רבי ינאי: זאת אומרת, שאסור לעשות מלאכה עד שיבדיל,''' וכמו שאסור לעשות מלאכה עד שיבדיל, '''ודכותה: אסור לו לאדם לתבוע צרכיו עד שיבדיל.''' לכן הוא אומר את זה בחונן הדעת, אבל הוא מקדים את ההבדלה גם לחונן הדעת. '''רבי זעירא ורבי אלעזר בר אנטיגנוס ברבי בשם רבי ינאי בשם רבי יודה ברבי: אם לא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל אפילו בחמישי בשבת,''' אפילו עד יום חמישי. '''הדא דאת אמר, במבדיל בין קודש לחול, אבל בורא מאורי האש, אומרה מיד,''' ואם הוא לא אמר את זה - גמרנו, הפסיד, כיוון שבמוצאי שבת נברא האור, לכן מברכים דווקא במוצאי שבת. '''רבי זעירא בשם רבי יהודה, ורבי אבא בשם אבא בר ירמיה: אפילו יום טוב שחל להיות באמצע שבת, אומר: בין יום השביעי לששת ימי המעשה,''' למרות שבעצם זה לא מוצאי שבת. '''אמר רבי זעירא לרבי יהודה: וכי ששת ימי המעשה לפניו?''' למה הוא אומר "בין יום השביעי לששת ימי המעשה"? הרי מדובר ביום טוב, מוצאי יום טוב שחל באמצע השבוע. '''אמר לו: וכי יש טומאה וטהרה לפניו?''' - שהוא אומר "בין טמא לטהור" בהבדלה? אז זה פשוט שבח לקדוש ברוך הוא, אז גם זה שבח לקדוש ברוך הוא. '''רבי ירמיה ורבי זעירא בשם רבי חייא בר אשי: צריך לומר החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים לקראתינו לשלום.''' '''רבי אבא מוסיף: והשמיענו בהן ששון ושמחה.''' '''רב חזקיה בשם רבי ירמיה: הביננו ולמדינו.''' '''רב חזקיה בשם רבי ירמיה: העונין אמן צריכין ליתן עיניהן בכוס''' - והעונים אחר "מאורי האש" - '''ועיניהן בנר.''' '''רב חזקיה בשם רבי ירמיה: ארבעת מינין שבלולב ניטלין דרך גידוליהן,''' כן, מחזיקים אותם בצורה שהם גדלים כלפי מעלה, עומדים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לט עמוד ב''' {{שוליים|ה_לח}} '''המבדיל במוצאי שבת חייב לומר לפחות שלוש הבדלות, ואינו מוסיף על שבע.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה ג , טור או"ח סימן רצט, סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן שהמינימום שלוש הבדלות (קדש-חול, אור-חושך, ישראל-עמים) והמקסימום שבע, וכך פסקו הרמב"ם והטור. {{שוליים|ה_לט}} '''במוצאי שבת, כשמבדילים בתפילה בין קודש לחול, יש לומר מספר הבדלות בברכת "אתה חוננתנו" ולחתום בברכת המבדיל בין קודש לחול.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה ג , טור או"ח סימן רצט, סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק כנחום בירבי סימאי שדי באבדלה אחת, ובתוספת דברי רבי אבהו שצריך לחתום בהבדלה - כן פסקו הרמב"ם, הטור והסמ"ג. {{שוליים|ה_מ}} '''ברכת הבדלה בין קודש לחול פותחת וחותמת בברוך אף שהיא ברכה קצרה בתוכן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה ג , טור או"ח סימן רצט, סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' הלכה כרבי יוסי בי רבי בון שכיוון שביסודה יכול להאריך בה (עד שבע הבדלות) דינה כברכה ארוכה הפותחת וחותמת בברוך, וכך נפסק ברמב"ם וטור. {{שוליים|ה_מא}} '''אסור לעשות מלאכה במוצאי שבת עד שיבדיל, ואם לא הבדיל בצאת השבת יכול להבדיל עד יום רביעי.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן רצט סעיף י , סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק כדברי רבי זעירא ורבי אלעזר בר אנטיגנוס בשם רבי ינאי בשם רבי יודה ברבי, שאיסור מלאכה נמשך עד ההבדלה, וניתן להבדיל עד יום רביעי בשבוע. {{שוליים|ה_מב}} '''חובה לברך בורא מאורי האש רק בהבדלה במוצאי שבת ולא ביום טוב אחר שבת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן רצט סעיף ו , סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק שברכת האש נאמרת דווקא במוצאי שבת (ולא ביום טוב שחל להיות באמצע שבת ולא כשמוצאי שבת חל בתוך ימי החג), משום שבמוצאי שבת נברא האור, כטעם המפורש בירושלמי, וכך נקבע להלכה ברמב"ם ובשו"ע. {{שוליים|ה_מג}} '''בברכת הבדלה של יום טוב שחל במוצאי שבת יש לומר "בין יום השביעי לששת ימי המעשה".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה כח , שו"ע או"ח סימן תצא סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חייא בר אשי כדברי רבי יהודה, שאין להקשות מ"לפניו" כשם שאין טענה כזו לגבי טומאה וטהרה. {{שוליים|ה_מו}} '''ארבעת מיני הלולב חייבים להיות ניטלים ביד כדרך גידולם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שופר, פרק ז, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן תרנא סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שיש לאחוז את הלולב וכל המינים דרך גדילתם ולא בהיפוך, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ה_מז}} '''אין להתפלל בנוסח "על קן צפור יגיעו רחמיך" ואין לומר "ועל הטוב יזכר שמך" בתפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ט, הלכה ז , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' משתקים אותו כמבואר בירושלמי, וכן פסק הרמב"ם (הל' תפילה ט,ז) והסמ"ג (עשין יט), שהאומר כן משתקים אותו מפני שהוא עושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינו אלא גזרות, וכן הלכה בבבלי (מגילה כה.) שגם שם משתקים אותו מטעם דומה. {{שוליים|ה_מח}} '''האומר "מודים מודים" בתפילה משתקים אותו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ט, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קכא סעיף ב , סמ"ג עשין י"ח. ''הכרעה:'' נפסק כפשט הירושלמי - החוזר ואומר "מודים" פעמיים משתקים אותו, מחשש שנראה כמודה לשתי רשויות; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|ה_מט}} '''שליח ציבור שטעה בתפילתו וגמגם, יעמוד אחר תחתיו להשלים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן קכו סעיף ב , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי; כן פסקו הרמב"ם (הל' תפילה פ"י ה"ג), השו"ע (או"ח סי' קכו ס"ב) והסמ"ג (עשין יט), שאם טעה העובר לפני התיבה ואינו יכול להמשיך, יעבור אחר תחתיו לגמור התפילה. {{שוליים|ה_נ}} '''המתבקש להיות שליח ציבור לעבור לפני התיבה אינו רשאי לסרב יותר מדי אלא צריך להיענות מיד.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן נג סעיף יז. ''הכרעה:'' נפסק כפשט הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו שלא יסרב אלא ילך מיד כדי שלא יתבטלו הציבור מתפילתם. {{שוליים|ה_נא}} '''האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך" ביחס לרחמי ה' על הבריות - האם משתקים אותו בתפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קכו סעיף ב , שו"ע או"ח סימן קיט סעיף ג <קטע סוף=לט ב/> ==דף מ עמוד א== <קטע התחלה=מ א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי פינחס בשם רבי סימון שמשתקים אותו לפי שהוא כקורא תיגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע.. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מ עמוד א<span class="yerum-runnum">78</span></div> <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים, מודים, משתקין אותו. אמר}} רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]] </div>בשם רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|משתקין אותו, לפי שהוא}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#טעמים לאיסור אמירת "על קן ציפור|כקורא תיגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא:]] {{ירו"מ-הדגשה|שהוא כאומר}}: על קן ציפור הגיעו רחמיך, ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|משום שהוא}} כנותן קיצבה למדותיו של הקדוש ברוך הוא: עד קן ציפור הגיעו רחמיך {{ירו"מ-הדגשה|ותו לא}}. אית תניי תני: על {{ירו"מ-הדגשה|קן ציפור}}. ואית תניי תני: עד {{ירו"מ-הדגשה|קן ציפור}}. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר על {{ירו"מ-הדגשה|קן ציפור}}, מסייע לרבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]]. ומן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר עד {{ירו"מ-הדגשה|קן ציפור}}, מסייע לרבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}. אמר רבי יוסי בי רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|משתקין אותו ד}}לא עבדין טבות, {{ירו"מ-ביאור|שלא עושים טוב}} שעושין למדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, {{ירו"מ-הדגשה|ואינם אלא גזרת מלך}}. ואילין דמתרגמין: עמי בני ישראל, כמה דאנא רחמן בשמים, כך תהוון רחמנין בארעא, תורתא או רחילה, יתה וית ברה לא תיכסון תרויהון ביומא חד, {{ירו"מ-ביאור|שור או כבש אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד}} {{ירו"מ-הדגשה|אף אינון}} {{ירו"מ-ביאור|הדורשים כך}} לא עבדין טבאות, שהן עושין מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, {{ירו"מ-הדגשה|ואינם אלא גזרת מלך. תנן}}: מודים מודים משתקין אותו. מאי טעמא? אמר רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[תהילים סג יב]]) "כי יסכר פי דוברי שקר", {{ירו"מ-ביאור|והוא כמעיד שקר כאילו יש שני רשויות}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מותר לומר "מודים מודים" ו"קן ציפור" ביחיד|הדא דאמר בציבורא. אבל ביחיד, תחנונים הן.]] {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: העובר לפני התיבה וטעה, {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי בן חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] בשם רבי חנניה בן גמליאל[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנניה בן גמליאל|°]]: {{שוליים|ה_נב}}טעה בשלש ברכות הראשונות, חוזר {{ירו"מ-הוסר|בתחילה}}{{ירו"מ-הדגשה|לתחילה}}. אדא בר בר חנה[[ביאור:עץ מסורת#אדא בר בר חנה|°]] וגניבה[[ביאור:עץ מסורת#גניבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{שוליים|ה_נג}}טעה בשלש ברכות האחרונות, חוזר לעבודה. רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] ורב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: טעה בשלש ברכות הראשונות, חוזר {{ירו"מ-הוסר|בתחילה}}{{ירו"מ-הדגשה|לתחילה}}. בשלש ברכות האחרונות, חוזר לעבודה. טעה ואינו יודע איכן טעה, חוזר למקום הברור לו {{ירו"מ-הדגשה|שאמר כתיקונה}}. רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] ורבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] יתבון בחד כנישתא. {{ירו"מ-ביאור|ישבו בבית כנסת אחד}} אתי {{ירו"מ-הדגשה|חד}} עבר {{ירו"מ-הוסר|חד }}קומי תיבותא, ואשגר {{ירו"מ-ביאור|דילג}} חד ברכה, אתון ושיילון {{ירו"מ-ביאור|באו ושאלו}} לרבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]]. אמר להם רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] בשם רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: שליח ציבור שהשגיר {{ירו"מ-ביאור|דילג}} שתים שלש ברכות, אין מחזירין אותו {{ירו"מ-הדגשה|מפני טורח ציבור, אלא משלים במקומו}}. אשכח תניי ופליג: {{ירו"מ-ביאור|וסובר שגם שליח ציבור חוזר}} {{ירו"מ-הדגשה|דתניא}}: {{שוליים|ה_נד}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מחזירים ש"ץ שטעה בשלוש ברכות|לכל אין מחזירין אותו, חוץ ממי שלא אמר מחיה המתים, או מכניע זדים, או בונה ירושלים]] שאני אומר אולימין הוא. שמואל הקטן[[ביאור:עץ מסורת#שמואל הקטן|°]] עבר קומי תיבותא, {{ירו"מ-ביאור|עבר לפני התיבה}} ואשגר {{ירו"מ-ביאור|דילג}} מכניע זדים. בסופה, שרי משקיף עליהון. {{ירו"מ-ביאור|בסוף התפילה הסתכל לראות אם חושדים בו שהוא מין}} אמרין ליה: לא שיערו חכמים בך! רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] ורבי שמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] אמרו בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: ספק הזכיר של ראש חודש, ספק לא הזכיר, מחזירין אותו. לאיכן הוא חוזר? אמר שמעון בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|ה_נה}}אם עקר את רגליו, חוזר לתחילה, ואם לאו, חוזר לעבודה. אמר רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]: הסיע {{ירו"מ-הדגשה|דעתו ולא התכוון להוסיף תחנונים אחר תפילתו}}, כמי שעקר את רגליו. ואילין תחנוניא {{ירו"מ-ביאור|שנוהגים לאמר אחר עושה שלום קדם שעקר רגליו, אם נזכר באמצע התחנונים}}, צריכה. {{ירו"מ-ביאור|יש מקום להסתפק}} רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא|°]] ורבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] אמרו בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|ה_נו}}היה קורא בתורה ונשתתק, זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון. כי אם אמר אתה ממקום שפסק, נמצא שפסוקים הראשונים שקרא הראשון נתברכו לפניהן, ולא נתברכו לאחריהן, והאחרונים שקורא השני נתברכו לאחריהן, ולא נתברכו לפניהן. {{ירו"מ-ביאור|שהראשון שעלה אמר ברכה ראשונה ולא אחרונה, והשני אומר ברכה אחרונה ולא אמר ברכה ראשונה}} וכתיב: ([[תהילים יט ח]]) "תורת ה'<br><br> <span id="דף_מ_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק חמישי#דף מ ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''על קן ציפור הגיעו רחמיך''', ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך. רבי יוסי בשם רבי סימון: כנותן קיצבה למדותיו של הקדוש ברוך הוא: '''עד קן ציפור הגיעו רחמיך'''. אנחנו בתלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, דף מ. עכשיו נתחיל מהדף הקודם, מהמשנה. פרק ה' הלכה ג'. מתניתין: "האומר על קן ציפור יגיע רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים - משתקין אותו. העובר לפני התיבה וטעה, יעבור אחר תחתיו, ולא יהא סרבן באותה שעה. ומאיכן הוא מתחיל? מתחילת הברכה שטעה בה." אומרת הגמרא: אמרה המשנה "על קן ציפור יגיע רחמיך וטוב יזכר שמך - מודים מודים משתקין אותו". אמר רבי פנחס - למה משתקים אותו? לפי שהוא קורא תיגר על מידותיו של הקדוש ברוך הוא. כלומר, שהוא כאילו אומר כביכול '''על קן ציפור הגיעו רחמיך''', אבל לא על אותו איש. מה, אתה מרחם על הציפורים ולא עלי כביכול. רבי יוסי אמר בשם רבי סימון שהוא כנותן קצבה על מידותיו של הקדוש ברוך הוא, כאילו מגדיר שעד כאן הקדוש ברוך הוא מרחם, מפה ואילך הוא לא מרחם. אית תניי תני - יש ברייתא שאומרת "על קן ציפור", כלומר גורסים "על", ואית תניי תני - יש ברייתא שגורסת "עד קן ציפור". מאן דאמר "על" - זה מסייע לרבי פנחס, שאומר על הציפור אתה מרחם וכביכול על אותו האיש אתה לא מרחם. ומן דאמר "עד" - זה מסייע לרבי יוסי, שאמר שבעצם הוא כאילו מגדיר את המידות של הקדוש ברוך הוא: הקדוש ברוך הוא מרחם עד ציפורים, יותר מזה הקדוש ברוך הוא לא מרחם. אמר רבי יוסי בי רבי בון: '''לא עבדין טבות, שעושין למדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים'''. למה? דלהו דין תיגרא - כי הוא נוקט מידה של הקדוש ברוך הוא כרחמים, ואינה אלא גזירת מלך. ואילין דמתרגמין - כלומר יש כאלה שבדרשות שהם מסבירים את העניין של המצוות, אז הם הגיעו למצווה של האיסור לשחוט אמא ובנה, והיו דורשים, מסבירים לקהל, ואמרו: "'''עמי בני ישראל, כמה דאנא רחמן בשמים, כך תהוון רחמנין בארעא'''". כלומר זו הסיבה של המצווה - אני מרחם בשמים, אתם גם תרחמו בארץ. "'''תורתא או רחילה, יתה וית ברה לא תיכסון תרויהון ביומא חד'''" - את אותה ובנה, כלומר שור או כבשה, אותה ובנה לא תשחטו ביום אחד. אז בעצם זה לא טוב, כיוון שהם עושים את מידת הקדוש ברוך הוא רחמים. אפילו הן דין תיגרא, שהן עושין מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינה אלא גזירת מלך. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מ עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''תני.''' בתוספתא פ"ג '''הרי זה גומר את אחד מהן.''' כלו' דלא תימא מכיון שהן סמוכין לא יפסיק עד שיגמור כתיבת כולן קמ"ל כיון שגמר את אחד מהן מותר להשיב למי ששואל בשלומו '''כנישתא דבבל בציפורן.''' שם בהכ"נ אחת בציפורין והיו מכנין אותה כנשתא דבבל שהבבליים היו נכנסין לתוכה '''ארכונה.''' השר ומושל עבר ולא הפסיק ר' יוחנן ממשנתו לקום לפניו ולכבדו ובאו העבדים ורצו להכות אותו ואמר להן השר הניחוהו בנימוסו של בוראו הוא עוסק '''אנטיפותא.''' הדוכוס של קסרי. ובמ"ר אנטיפאטור וכשראה אותם עמד מפניהם ואמרו לו וכי מלפני אלו היהודים אתה עומד והשיב דומין הן פניהם כפני המלאכים וראיתי ועמדתי '''ארסקינס.''' שם המלך '''אפיהון דהני.''' דמות פניהם של אלו אני רואה כשאני יוצא למלחמה והם מנצחים את האויבים לפני '''כי נפק הפך קדל.''' כשיצא לא נשמר לצאת דרך אחוריו כדרך היוצאים מלפני המלך אלא יצא כדרכו והפך ערפו להמלך ובאו להרגו ונעשה לו נס שנראה להם כשתי ניצוצות אש יוצאין מאחורי ערפו והניחוהו</div> <div class="yerum-leiden-text">ר' יצחק בשם ר' סימון כתורא תגבר על מדותיו שלהקב'ה · על קן ציפור הגיעו רחמיך ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך · ר' יוסי בשם ר' סימון כנותן קיצבה למדותיו שלהקב'ה · עד קן ציפור הגיעו רחמיך · אית תני תני על ואית תני תני עד · מאן דמר על מסייע לר' פינחס ומאן דמר עד מסייע לר' יוסי · אמ' ר' יוסי ביר' בון לא עבדין טבות שעושין למדותיו שלהקב'ה רחמים · ואילין דמתרגמין עמי בני יש' כמא דאנא רחמן בשמייא כך תהוון רחמנין בארעא · תורתא או רחילה יתה וית ברה לא תיכסון תרויהון ביומא חד לא עבדין טבאות שהן עושין מדותיו שלהקב'ה רחמים · מודים מודים משתקין אותו · אמ' שמואל בר רב יצחק כי יסכר פי דוברי שקר · הדא ד' אמ' בציבור אבל ביחיד תחנונים הן · העובר לפני התיבה וטעה · ר' יוסי בן חנינה בשם ר' חנניה בן גמליאל טעה בשלש ברכות הראישונות חוזר בתחילה אדא בר בר חנה נשיבה בשם רב טעה בשלש ברכות האחרונות חוזר לעבודה · ר' חלבו רב חונה בשם רב טעה בשלש ברכות הראישונות חוזר בתחילה · בשלש ברכות האחרונות חוזר לעבודה · טעה ואינו יודע איכן טעה חוזר למקום הברור לו · ר' אחא ור' יודה בן פזי יתבין כחד כנישתא אתר עבר חזנא קומי תיבותא ואשגר חד ברכה · אתון ושיילון לר' סימון · אמ' לון ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי שליח ציבור שהשגיר שתים שלש ברכות אין מחזירין אותו · אשכח תני ופליג · לכל אין מחזירין אותו חוץ ממי שלא אמ' מחיה המתים ומכניע זדים ובניין ירושלם · אפי' דן מין הוא · שמואל הקטן עבר קומי תיבותא ואשגר מכניע זדים בסופה · שרי מעסקת עליהון · ושרון מסתכלין ביה לא שיערין חכמ' בך · ר' יעקב בר אחא ר' שמעון בר אבא בשם ר' לעזר ספק הזכיר ספק לא הזכיר מחזירין אותו · לאיכן הוא חוזר · שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן אם עקר את רגליו וחוזר לכתחילה · ואם לאו חוזר לעבודה · אמ' ר' יודה בן פזי הסיע דעת כמי שעקר את רגליו · ואילין צריכה · ר' אבא בריה רב חייא בר אבא · ר' חייא בשם ר' יוחנן היה קורא בתורה ונשתתק זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון · אם דומ' זאת מיקום שפסק הראשונים נתברכו לפניהן ולא נתברכו לאחריהן · והאחרונים נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהן וכת' תורת</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' תנן '''מודים מודים משתקין אותו'''. כלומר אמרה המשנה שאם הוא אומר "מודים מודים", פעמיים, משתקים אותו. מאי טעמא? אמר רבי שמואל בר רב יצחק: '''כי יסכר פי דוברי שקר'''. אדם שאומר מודים מודים כאילו כביכול הוא פונה לשתי רשויות. הדא דאמר בציבורא - כלומר כל מה שאמרנו על קן ציפור וכל הדברים האלה, זה משתקים אותו דווקא בציבור. אבל ביחיד, תחנונים הן. תנן, "העובר לפני התיבה וטעה". אמר רבי יוסי בן חנינה בשם רבי חנניה בן גמליאל: '''טעה בשלש ברכות הראשונות, חוזר''' לתחילה, כי שלוש הברכות הראשונות זה יחידה אחת. אדא בר בר חנה וגניבה אמרו בשם רב: '''טעה בשלש ברכות האחרונות, חוזר לעבודה'''. כי שלוש האחרונות הם גם כן יחידה אחת. רבי חלבו ורב חונא אמרו בשם רב: '''טעה בשלש ברכות הראשונות, חוזר''', '''בשלש ברכות האחרונות, חוזר לעבודה''' - בעצם הכרעה של שני השיטות, גם השלושה הראשונים זה יחידה אחת, גם השלושה האחרונים זה יחידה אחת. '''טעה ואינו יודע איכן טעה''' - כלומר אם הוא טעה באחת הברכות רק הוא לא יודע איפה, אז הוא '''חוזר למקום הברור לו''' - כלומר הוא יודע: זה ודאי אמרתי, ומשם הוא חוזר. רבי אחא ורבי יודה בן פזי, ישבו בבית כנסת. אתי עבר קומי תיבותא - אחד חזן עבר לפני התיבה, ואשגר חד ברכה - דילג איזה ברכה. המשיכו לנקוט שאר הברכות, אבל הוא דילג ברכה אחת. אתון ושיילון לרבי סימון, אמר להם רבי סימון בשם רבי יהושוע בן לוי: '''שליח ציבור שהשגיר שתים שלש ברכות, אין מחזירין אותו'''. כלומר אם שליח ציבור דילג שתיים שלוש ברכות, לא מחזירים אותו למקום שלהן, אלא משלים אותן ממקומן. זה מפני צורך ציבור - לדוגמה, אם הוא לא אמר "אתה חונן לאדם דעת" והגיע כבר ל"רצה", שם הוא יגיד "אתה חונן לאדם דעת". אשכח תניי ופליג - מצאו ברייתא שחולקת, וסובר שגם שליח ציבור חוזר, כי הברכות עצמן, כמו שאמרנו בהתחלה, יש להן סדר וכל ברכה תלויה בקודמת, ולכן אסור לשנות את הסדר. תניא: '''לכל אין מחזירין אותו, חוץ ממי שלא אמר מחיה המתים, או מכניע זדים, או בונה ירושלים''' - כלומר מצאנו ברייתא שאומרת שלשום ברכה לא מחזירים חוץ ממחיה מתים, כי אנחנו חושדים שמא הוא כופר בתחיית המתים, או "בונה ירושלים" שמא הוא לא מאמין בבניין ירושלים כמו הנוצרים שראו בחורבן ירושלים את האמונה שלהם, ואם הוא לא אומר "מכניע זדים" - אנחנו חושדים שהוא מין, לכן הוא לא אומר את זה כי זה פוגע בו. שמואל הקטן עבר קומי תיבותא - אנחנו יודעים ששמואל הקטן הוא זה שהתקין את ברכת המינים. עבר לפני התיבה, ואשגר מכניע זדים - כלומר דילג על "מכניע זדים" בטעות, ולא זכר איך לסיים. הוא עמד שמה ולא זכר איך לסיים את זה. בסופה, שרי משקיף עליהון - מתחיל להסתכל, לראות אולי הם חושדים בו. אמרין ליה: '''לא שיערו חכמים בך'''! רבי יעקב בר אחא ורבי שמעון בר אבא אמרו בשם רבי אלעזר: '''ספק הזכיר של ראש חודש, ספק לא הזכיר, מחזירין אותו'''. לאיכן הוא חוזר? אמר שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן: '''אם עקר את רגליו, חוזר לתחילה, ואם לאו, חוזר לעבודה'''. אמר רבי יודה בן פזי: הסיע, כמי שעקר את רגליו. ואילין תחנוניא, צריכה - כלומר מי שכן רגיל להגיד אותם, אז אם הוא נזכר באמצעם או קודם שאמר אותם, יש מקום להסתפק, כי זה לכאורה חוץ מתפילת שמונה עשרה, או בגלל שנהגו לומר את זה קבוע, אז זה הופך להיות חלק ממנה, ולכן זה חוזר לעבודה. יש מקום להסתפק, וזה נשאר בשאלה. רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא ורבי חייא אמרו בשם רבי יוחנן: '''היה קורא בתורה ונשתתק, זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון'''. כלומר אם אדם קרא בתורה והשתתק, זה שעומד תחתיו לא ממשיך מאותו מקום שהוא השתתק, אלא מתחיל מההתחלה. '''כי אם אמר אתה ממקום שפסק, נמצא שפסוקים הראשונים שקרא הראשון נתברכו לפניהן, ולא נתברכו לאחריהן, והאחרונים שקורא השני נתברכו לאחריהן, ולא נתברכו לפניהן'''. כלומר כיוון שאם אני אומר שהוא מתחיל מהאמצע, אז זה בעצם לא מברך את הברכה הראשונה. יוצא שהראשון שהשתתק בירך את הברכה הראשונה וקרא כמה פסוקים, והשני לא בירך ברכה ראשונה והמשיך לקרוא את שאר הפסוקים ואמר ברכה אחרונה. יוצא שהפסוקים הראשונים יש להם ברכה ראשונה ואין להם ברכה אחרונה, והפסוקים האחרונים יש להם ברכה אחרונה ואין להם ברכה ראשונה. לכן בעצם זה יתחיל מההתחלה, כולל ברכה, כולל הכל. וכתיב - כלומר אי אפשר לעשות דבר כזה, שיהיו פסוקים שאין להם ברכה מלפניהם ולא מאחריהם: '''תורת ה' תמימה משיבת נפש''', שתהא כולה תמימה - תמימה בברכותיה, מוקפת בברכות. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מ עמוד א''' {{שוליים|ה_נב}} '''הטועה באחת משלוש הברכות הראשונות בתפילת שמונה עשרה, חוזר לראש התפילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קכו סעיף ב , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כדברי אדא בר בר חנה וגניבה בשם רב: הטועה בשלש ברכות הראשונות חוזר לתחילה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ה_נג}} '''שליח ציבור שטעה ודילג ברכה מברכות אמצעיות, כיצד יתקן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קכו סעיף ב , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' כשם שנפסק בירושלמי: יחזור לתחילת אותה ברכה שדילג, שכן הראשונות והאמצעיות שונות מהאחרונות בסדר תיקונן; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|ה_נה}} '''מי שנזכר בתוספת שנשמט מתפילתו לאחר סיום העמידה, עקירת הרגליים קובעת אם חוזר לתחילה או רק לעבודה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק י, הלכה י , שו"ע או"ח סימן תכב סעיף א , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יודה בן פזי בשם רבי יוחנן: אם עקר את רגליו חוזר לראש התפילה, ואם לאו חוזר לברכת עבודה ("רצה"); הרמב"ם והשו"ע פסקו כך להלכה, שהעקירה היא הקובעת את גדר "הסיע דעתו" מהתפילה. {{שוליים|ה_נו}} '''קורא בתורה שנשתתק - מי שממשיך תחתיו חייב להתחיל ממקום שהתחיל הראשון ולא ממקום שפסק.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יב, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן קמ סעיף א , סמ"ג עשין יט <קטע סוף=מ א/> ==דף מ עמוד ב== <קטע התחלה=מ ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שהממשיך יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, כדי שכל פסוק יתברך לפניו ולאחריו, שאם יתחיל ממקום שפסק - יימצאו פסוקים שנתברכו לפניהם ולא לאחריהם ולהיפך, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מ עמוד ב<span class="yerum-runnum">79</span></div> תמימה משיבת נפש", שתהא כולה תמימה. {{ירו"מ-הדגשה|בברכותיה}} {{ירו"מ-ביאור|לכן יתחיל מתחילה ויברך לפניה ולאחריה}} תני: {{שוליים|ה_נז}}לא יהו שנים קורין בתורה ואחד מתרגם. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: מפני הברכה. {{ירו"מ-ביאור|שלא יכולים לברך שניהם דברכת השני הוי ברכה לבטלה}} והתני: {{שוליים|ה_נח}}לא יהו שנים מתרגמין ואחד קורא! אית לך מימר מפני הברכה, {{ירו"מ-הדגשה|הרי אין המתרגם מברך}}? אלא משום שאין שני קולות נכנסין לתוך אוזן אחת. תני: שנים קורין בתורה, ואין שנים מפטירין בנביא! אמר רבי עולא[[ביאור:עץ מסורת#עולא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן ישמעאל}} {{ירו"מ-הדגשה|צריך שיהיו כמה}} קרויות {{ירו"מ-ביאור|עולים לקרא}} בתורה, ואין {{ירו"מ-הדגשה|צריך שיהיו כמה}} קרויות בנביא, אלא אחד יכול לקרא {{ירו"מ-הדגשה|כולה. תנן: ולא יהא סרבן באותה שעה. אמר}} רבי יהושע דרומיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע דרומיא|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#דברים שרובם ומיעוטם רע, סירוב לעבור לפני התיבה|שלשה דברים רובן ומיעוטן רע, ובינוניתן יפה:]] השאור והמלח {{ירו"מ-הוסר|והסירוב}} והסרוב. {{ירו"מ-ביאור|סירוב לעבור לפני התיבה}} {{שוליים|ה_נט}}בתחילה מסרב, שנייה מעמעם, ובשלישית רץ ובא. רבי חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] הוה יתיב בחד כנישתא. {{ירו"מ-ביאור|ישב בבית כנסת אחד שבו התפלל רבי אלעזר וראה ש}} עאל חזנא {{ירו"מ-ביאור|נכנס הגבאי}} ואטרח על חד דייעול, ולא קבל עילוי. {{ירו"מ-ביאור|הפציר באחד שיעלה חזן ולא הסכים}} בסופא, {{ירו"מ-הדגשה|של התפילה}} אתא {{ירו"מ-ביאור|אותו שסרב}} לגבי רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} אמר לו: לא יכעוס מרי עלי! בגין דלא הוינא מיתער {{ירו"מ-ביאור|כיוון שלא הייתי עירני}} לא עלית{{ירו"מ-הדגשה|י}}. אמר לו: לא עלך {{ירו"מ-הוסר|לא }}כעסית, אלא על הדין דאטרח {{ירו"מ-הדגשה|יותר מדי. החזן}} בטיטיי אישתתק באופנייה. {{ירו"מ-ביאור|כשאמר האופנים וחיות הקדש}} אתון ושיילון לרבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]]: אמר לון רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: {{שוליים|ה_ס}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#להיכן חוזר הטועה בתפילה|זה שעובר תחתיו, יתחיל {{ירו"מ-הדגשה|מוהאופנים וחיות הקדש}} ממקום שפסק {{ירו"מ-הדגשה|הקודם}}.]] אמרין ליה: והא תנינן: מתחילת הברכה שטעה זה! אמר לון: מכיון דעניתון קדושתא, {{ירו"מ-ביאור|שעניתם קדוש קדוש קדוש}} כמי שהוא תחילת ברכה.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ה_ד|ירושלמי ברכות, פרק ה, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ה_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ה_סא}}העובר לפני התיבה, לא יענה אחר הכהנים אמן, מפני הטירוף. {{שוליים|ה_סב}}אם אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו. ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו, רשאי.<br><strong>גמ':</strong> תני: הפורס את שמע, והעובר לפני התיבה, והנושא את כפיו, והקורא בתורה, והמפטיר בנביא, והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה, [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#אמן אחר ברכת עצמו|לא יענה אחר עצמו אמן.]] ואם ענה, הרי זה בור. אית תניי תני: {{ירו"מ-הדגשה|העונה אמן אחר ברכתו}} הרי זה בור. ואית תניי תני: הרי זה חכם. אמר רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר הרי זה חכם, {{שוליים|ה_סג}}בעונה בסוף {{ירו"מ-הדגשה|כל ברכותיו}}. {{ירו"מ-ביאור|כמו שאנחנו אומרים אמן בבונה ירושלים}} ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר הרי זה בור, בעונה על {{ירו"מ-הדגשה|כל}} ברכה וברכה. אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: <br><br> <span id="דף_מא_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק חמישי#דף מא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> = ==דף מא (התחלה)== = <div class="yerum-bm-print"> תני: '''לא יהו שנים קורין בתורה ואחד מתרגם'''. יש לנו ברייתא שאומרת ששניים לא יכולים לקרוא ביחד בתורה ואחד לתרגם. אמר רבי זעירא: '''מפני הברכה''' - כי אם שניים קוראים בתורה אז שניהם יברכו, ואחד מהם יברך לבטלה. והתני: '''לא יהו שנים מתרגמין ואחד קורא''' - גם הפוך. אית לך מימר מפני הברכה - הרי אין ברכה למתרגם, אלא משום שאין שני קולות נכנסין לתוך אוזן אחת. יש לנו כלל "תרי קלא לא משתמעין", כלומר שני אנשים קוראים ביחד, זה מבלבל את האנשים. תני: '''שנים קורין בתורה, ואין שנים מפטירין בנביא'''! כלומר לכאורה זה סותר את מה שאמרנו קודם - כתוב במפורש ששניים קוראים בתורה. אמר רבי עולא: קרויות בתורה, ואין קרויות בנביא, אלא אחד יכול לקרא - לא, אין הכוונה כך, אלא הכוונה שצריך שיהיו כמה קריאות בתורה, כלומר כמה אנשים עולים, ואין צריך שיהיו כמה קריאות בנביא, אלא אדם אחד קורא את כל המפטיר. תנן, "ולא יהא סרבן באותה שעה". אמרנו שאם החזן טעה או השתתק, מביאים אחד אחר, והוא לא יהא סרבן באותה שעה, אלא מיד יעלה. אמר רבי יהושע דרומיא: '''שלשה דברים רובן ומיעוטן רע, ובינוניתן יפה: השאור והמלח והסרוב'''. אנחנו יודעים ששאור, זה שמחמיץ את הלחם - אם מעט מדי לא מספיק טוב, יותר מדי גם לא טוב. מלח גם כן - מעט מדי לא טוב, יותר מדי לא טוב. גם סירוב - מעט מדי לא טוב, יותר מדי לא טוב. מידה בינונית זה מה שצריך. עכשיו מה הענין של סירוב? '''בתחילה מסרב''' - באים ואומרים לו תהיה חזן, צריך להגיד לא, לא. '''שנייה מעמעם''' - כאילו מערער, אולי כן ללכת. '''ובשלישית רץ ובא''' - הוא כבר הולך. זה הדרך הנכונה. רבי חונא הוה יתיב בחד כנישתא, ישב באיזה בית כנסת. עאל חזנא ואטרח על חד דייעול - כאילו הגבאי התחיל לבקש ממישהו שיעלה, ולא קבל עילוי - הוא לא הסכים. אמר לו לעלות ועוד פעם ועוד פעם, הרבה פעמים, ולא הסכים. בסופא, אתא לגבי רבי אלעזר, אמר לו: לא יכעוס מרי עלי! בגין דלא הוינא מיתער לא עלית - כלומר לא עליתי סתם ככה, אלא לא עליתי כי לא הייתי מוכן, הייתי רדום, הייתי עייף, אז לא יכולתי לכוון בתפילה, לכן לא עליתי. אמר לו: לא עלך כעסית - לא עליך כעסתי, אלא על הדין דאטרח - שהטריח יותר מדי, כן צריך לדעת: אומרים לא פעם ראשונה, פעם שנייה - גמרנו. בטיטיי אישתתק באופנייה - החזן בחזרת הש"ץ, באמצע "ובכן ובאופנים" הוא השתתק. אתון ושיילון לרבי אבון - מה עושים? אמר לון רבי אבון בשם רבי יהושוע בן לוי: '''זה שעובר תחתיו, יתחיל ממקום שפסק'''. אמרין ליה: והא תנינן - לא אמרנו שמתחילים מתחילת הברכה? אמר לון: מכיון דעניתון קדושתא, כמי שהוא תחילת ברכה - ברגע שעניתם קדושה, כאילו הברכה הזאת הסתיימה, ומתחיל ברכה חדשה אחר כך. אנחנו בפרק ה' הלכה ד'. מתני': '''העובר לפני התיבה, לא יענה אחר הכהנים אמן, מפני הטירוף'''. כי יכול להתבלבל. '''אם אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו'''. '''ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו, רשאי'''. כלומר אם זה אדם שבקי בתפילות ואין חשש שהוא יתבלבל, כמו היום שיש סידורים ופחות מצוי שיתבלבל, אז הוא יכול גם כן לעלות לברכת כהנים וגם כן לענות אמן. אמן דווקא לא נהגו להגיד, אבל בכל אופן בברכת כהנים הוא כן עונה. גמ': תני: '''הפורס את שמע, והעובר לפני התיבה, והנושא את כפיו, והקורא בתורה, והמפטיר בנביא, והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה, לא יענה אחר עצמו אמן. ואם ענה, הרי זה בור'''. כלומר אדם לא עונה אחר הברכות של עצמו. אית תניי תני: '''הרי זה בור'''. ואית תניי תני: '''הרי זה חכם'''. יש שתי ברייתות סותרות - אחת אומרת שמי שעונה אחר הברכות שלו זה בור, ואחת אומרת שמי שעונה אחר הברכות שלו זה חכם. איך זה מתישב? אמר רב חסדא: מאן דמר הרי זה חכם, בעונה בסוף - כלומר, אחרי שיש חטיבה של ברכות הוא עונה אמן, זה בסדר. ומאן דמר הרי זה בור, בעונה על ברכה וברכה. אמר רבי חנינא: </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מ עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''כל.''' לרבות אפי' רוחות ושדים יראו ממך לגשת אליך '''באסלטין.''' ברחוב ראה אותן אחד מהן ואמר להם שלומכם ירבה ואמרו אפי' תואר חברות כלומר אף שהוא נוהג דרך חברותא עמ ולא אמר שלום רבותיי אע"פ כן אין עלינו לרעה אין לנו להקפיד על כך והוא אינו יכול לשלוט בנו לרעה '''מנהגו באורייתא סגין.''' מחמת שהיה נוהג ומהרהר הרבה בתורה ומתוך המחשבה הלך בשבת חוץ לתחום ולא ידע מזה לקיים וכו' תשגה תמיד אף שתבוא לידי שוגג '''הית גולתיה שרעה.''' נפלה טליתו ממנו ולא ידע והיה הנחש עליה לשמרה שלא יגביהנה אחר '''ולית.''' וכי הנחש הרשע הזה לא משמרה '''למה דמחייא וחזרה ומחייא.''' מכה ונישך וחוזר ונושך כלומר דרכו לנשוך תמיד '''לא אמרו אלא.''' נחש כרוך אבל אם רואה שמרתיע ובא כנגדו לנשכו הרי זה הולך מן הצד להסתיר מלפניו אבל לא יפסיק בפיו מתפלתו '''תני.''' בתוספתא שם '''חברבר.''' הוא ערוד הבא מן הנחש והצב שנזקקין זה עם זה והוא מסוכן מאד '''מעיין תחת כפות רגליו.''' שיקדים הוא למים '''ואת שוועתם ישמע ויושיעם.''' ובשביל שנשמע שועתו שכיון בה הושיעו בנס הזה '''מתני' מזכירין גבורות גשמים.''' משיב הרוח ומוריד הגשם שאינו לשון בקשה אלא לשון הזכרה ושבח ומפני שהגשמים אחת מגבורותיו של הקב"ה דכתיב עושה גדולות עד אין חקר הנותן מטר על פני הארץ ואתיא חקר חקר דכתיב ברא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו וכתיב התם בברייתו של עולם מכין הרים בכחו נאזר בגבורה משום הכי קרי להו גבורות גשמים '''ושואלין.''' ותן טל ומטר לשון בקשה בברכת השנים שמתוך שהן פרנסה קבעו שאלתן בברכת פרנסה '''בין על הטל ובין על המטר נשמע לו.''' ושניהם נעצרו '''אדרעיה.''' שם מקומו</div> <div class="yerum-leiden-text">תמימה משיבת נפש · שתהא כולה תמימה · תני לא יהו שנים קורין בתורה ואחד מתרגם · אמ' ר' זעורא מפני הברכה · והתני לא יהו שנים מתרגמין ואחד קורא · אית לך מימר מפני הברכה · לא משום שאין שני קולות נכנסין לתוך אוזן אחת · תני שנים קורין בתורה ואין שנים מפטירין בנביא · אמ' ר' עולא קריות בתורה ואין קריות בנביא · אמ' ר' יהושע דרומייא שלשה דברים רובן ומיעוטן רע ובינוניתן יפה השאור והמלח והסירוב · כתחילה מסרב שנייה מעמעם · ובשלישית רץ ובא · ר' חונא הוה יתיב בחד בשמתא כנישתא עאל חזנא ואטרת על חד דייעול ולא קביל עילוי · כסופא אתא לגבי ר' לעזר אמ' ליה לא יכעוס מרי עלי כגין דלא הוינא מיתער לא עלית · אמ' ליה עלך לא כעסית לא על הדין דאטרח · בטיטויי איטשתתק באו פנייה אתון וטיילון לך אתון · אמ' לון ר' אבון בשם ר' יהושע בן לוי זה שיעבר תחתיו יתחיל ממיקום שפסק · אמרין ליה והא תנינן מתחיל הברכה שטעה זה · אמ' לון מכיון דעניתן קדושתא כמי שהוא תחילת ברכה · מתני' העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף · אם אין שם כהן לא הוא לא ישא את כפיו · ואם הבטחתן שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו רשאי · תני הפורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן · ואם ענה הרי זה בור · אית תניי תני הרי זה בור · ואית תניי תני הרי זה חכם · אמ' רב חסדא מאן דמר הרי זה חכם בעונה בסוף · ומאן דמר הרי זה בור בעונה על כל ברכה וברכה · אמ'</div> <div class="yerum-side">'''והבדלה.''' במוצאי שבת בחונן הדעת שהיא ברכה ראשונה של חול ובגמרא אמרו הכא מפני מה תקנו הבדלה בחונן הדעת שאם אין דעה הבדלה מנין וכן הלכה '''גמ' כשם שתחיית המתים וכו'.''' לפיכך קבעו הזכרתן בברכה זו. וגרסינן כל זה לקמן בפ"ק דתענית בהלכה א' עד ואלו צרכיו הן '''שמע לה מן הדא.''' כלומר מן המקרא הזה שמענו שהוקשו זה לזה דכתיב יחיינו מיומים וגו' וכתיב בתריה ונדעה נרדפה וגו' כשחר נכון מיצאו ויבוא כגשם לנו '''ואתנה מטר.''' ולא הוזכר שם טל ש"מ דלא הוה נעצר '''איכן הותר נדרו של טל.''' דלא אמר לו הקב"ה אלא ואתנה מטר '''סברין מימר.''' דלא היה צריך לומר לו טל דנדר שהותר קצתו מכללו הותר כולו וכיון שהותר למטר הותר נמי לטל '''אית דבעי מימר.''' במעשה בנה של צרפית הותר הנדר של טל כדדריש ואזיל: ה' אלהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו וכתיב בתריה וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד וגו' ורישיה דהאי קרא מיותר הוא דלא הוי ליה למיכתב אלא ותשב נפש הילד וא"כ שמע ה' בקולו אלא ללמדינו דהיה שם עוד דבר שדיבר עמו ושמע בקולו ואח"כ ותשב נפש הילד וכדדריש ר"י בן פזי משל דאליהו למה הדבר דומה לאחד שגנב וכו' '''עם כשהוא יוצא נפצע בנו.''' לאו דוקא מיד אלא כשיוצא והולך ולימים נפצע בנו ודומה לנמשל שלא היה המעשה זו מיד אחר שנשבע אליהו חי ה' אם יהיה טל ומטר וגו' '''לך והתר נדרו של טל.''' שאי אפשר להחיותו בלא טל שאין וכו' וכלומר ללמדו הוא בא שהטל הוא חיים לעולם שמעינן מיהת שאז הוצרך אליהו להתיר נדרו של טל וזהו וישמע ה' בקול אליהו להתיר נדרו ואח"כ ותשב נפש הילד: וארעא תפקידיה תפלט לפרש סיפיה דקרא וארץ רפאים תפיל המתים שהן קרוים רפאים ומופקדים הם בארץ תפלט אותם</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''לך טל ילדותיך.''' מבטיח אני לך שיהא הטל לעולם לילדותיך וכתיב בתריה וכו' '''בדייתיקי נתתיו.''' במתנה נתתיו לו וכו'. כלומר דלישנא דקרא קמדייק מה דהתחילו אמר ויתן לך יתן לך מיבעי ליה אלא דה"ק האלהים יסכים לברכתי ויאמר מה שבדייתיקי שהיא מקוימת ונתתיו לאברהם שיהא לבניו אחריו ועכשיו אותו הדבר במתנה נתתיו לו ליעקב וזהו ויתן לך האלהים וכלו' מה שכבר נתן בדייתיקי ויתן האלהים לך דייקא ומהו זה מטל השמים '''אשר לא יקוה לאיש.''' כמו הטל מאת ה' ואינו צריך לזכות איש אחר כך והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים '''היה עומד בגשם.''' בימות הגשמים שמזכירין גשם והזכיר של טל שאמר משיב הרוח ומוריד הטל אין מחזירין אותו ולקמן פריך עלה '''בטל.''' היה עומד בימות הקיץ שמזכירין טל ולא הזכירו אלא הזכיר של גשם מחזירין אותו '''והתני.''' בברייתא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכירן לעולם אלא אם רצה וכו' ואמאי קאמרת דמפני שלא הזכיר טל מחזירין אותו '''לא דמי לההוא דמיקל לההוא דלא מצלי ולא מיקל.''' כלומר לא כדקס"ד דמשום שלא הזכיר טל מחזירין אותו דלא היא אלא דטעמא מפני שהזכיר של גשם שלא בזמנו והוא סימן קללה ואם לא היה אומר כלום לא טל ולא גשם ודאי אין מחזירין אותו דלא דמי האי דמקלל ומזכיר הדבר שלא בעונתו לזה שאינו מתפלל ומזכיר כלום ולא מקלל מידי והלכך אם לא הזכיר כלל בימות הקיץ אין מחזירין אותו דלא חייבו חכמים להזכיר בטל וברוחות אבל אם הזכיר גשם מחזירין אותו '''בגשם וכו'.''' השתא פריך ארישא דקאמר בימות הגשמים אם הזכיר של טל ולא הזכיר גשם אין מחזירין אותו והתני בתוספתא פ"ג דאם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו אלמא דשאלה והזכרה מעכבין הן '''בההוא דלא אדכר לא טל ולא מטר.''' התם איירי שלא הזכיר כלל לא טל ולא גשם והלכך מחזירין אותו אבל הכא מכיון שהזכיר לטל אע"פ שלא הזכיר גשם אין מחזירין אותו '''לא שאל וכו' ודכוותה.''' בעיא היא אי נימא דכוותה נמי בהזכרה שאם לא הזכיר גשם בתחיית המתים שאומרה בשומע תפלה וקאמר הש"ס דמאי תיבעי לך ק"ו הוא '''מה אם שאלה שהיא מדוחק.''' כלומר הרי שאלה שהיא בקשה על הצורך והדוחק שהזמן צריך לגשמים ולפיכך תקנוה בברכת הפרנסה ואפ"ה אם לא אמרה במקום שתקנוה מהכי לאומרה בשומע תפלה וא"צ להחזירו אזכרה שהיא מריוח שאינה אלא דרך שבח למקום שמוריד הגשם בזמנו ואינה בקשה על הצורך והדוחק לכ"ש דמהני אם אומרה בשומע תפלה '''והתני.''' הא דלעיל לא שאל וכו' שמחזירין אותו וקס"ד דכשלא הזכירן במקום שתקנו אותן צריך הוא להחזיר ומשני ר' אבדימי דבשלא נזכר לאומרן בשומע תפלה קאמר שמחזירין אותו כדאמר ר' שמעון בר ווא לקמן בהלכה ג' '''בראש חדש.''' אם לא הזכיר מעין המאורע אם עקר את רגליו וכו' ואם לאו חוזר לעבודה '''בשומע תפלה.''' כלומר חוזר לשומע תפלה ואומרה ואח"כ עבודה וכו' '''בנינוה.''' היו צריכין למיעבד תענית בשביל הגשמים והיה הזמן אחר הפסח '''לכו ועשו.''' התענית ובלבד שלא תשנו מטביעה של התפלה בענין השאלה ומפני שרבי אמר להם סתם ובלבד וכו' ונסתפקו בדבר והיה ר' ירמיה סבר מימר דהואיל והזמן עכשיו אינו לשאלת גשמים אלא שהם צריכין לכך והלכך יאמרו בשומע תפלה '''א"ל ר' יוסי לא כן וכו'.''' כלומר שהקשה לו הרי אמרו לעיל דבדיעבד אם לא אמר במקומו מהני הוא שיחזיר ויאמר בשומע תפלה אבל לכתחילה לא והרי אמר להן רבי ובלבד שלא תשנו ממטבע של תפלה והיכי קאמרת דלכתחילה יאמרו בשומע תפלה '''על דעתיה דר' יוסי איכן הוא אומרה.''' דודאי בברכת השנים כמו שנוהגין בזמן גשמים לא אמר להן רבי שיאמרו עכשיו אחר הפסח ואם לא בשומע תפלה היכן יאמרו '''בשש שהוא מוסיף.''' באלו שש ברכות שמוסיפין בתעניות שם יכללו גם לשאלת גשמים '''עד כדון צבור שיש לו שש.''' עד כאן בציבור שהם נוהגין באלו שש ברכות אבל יחיד שמתפלל בפני עצמו בזמן תעניות לא תקנו לו השש ברכות </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מ עמוד ב''' {{שוליים|ה_נז}} '''אין שני עולים לתורה קוראים בקול אחד בקריאה אחת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יב, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן קמא סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי מטעם רבי זעירא שאין הציבור יכול לצאת בברכת שניים כאחד, שברכת השני תהיה ברכה לבטלה; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע שלא יקראו שניים בתורה כאחד. {{שוליים|ה_נח}} '''אין שני קולות נכנסים לאוזן אחת, ולכן אין שני קוראים בתורה בקול אחד או שני מתרגמין כאחד.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יב, הלכה יא. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא ומסקנת הירושלמי שאין שני קולות נכנסין לתוך אוזן אחת, ומטעם זה נאסר שיקראו שנים כאחד בתורה או יתרגמו שנים כאחד, כפי שפסק הרמב"ם. {{שוליים|ה_סא}} '''שליח ציבור העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר נשיאת כפיים של הכהנים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יד, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן קכח סעיף יט , סמ"ג עשין כ. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי מפני הטירוף - חשש שיטרף ויתבלבל בתפילתו, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ה_סג}} '''העונה אמן על ברכת חבירו, האם עונה אמן רק בסוף כל הברכות או אחר כל ברכה ובכל אחת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה טז , שו"ע או"ח סימן רטו סעיף א , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=מ ב/> ==דף מא עמוד א== <קטע התחלה=מא א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חנינא, שהעונה אמן אחר כל ברכה וברכה נחשב בור, ויש לענות אמן רק בסוף כל הברכות, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רטו סעיף א. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מא עמוד א<span class="yerum-runnum">80</span></div> שנים ישראל ואחד כהן שהיו הולכים בדרך, ממצעין את הכהן. {{ירו"מ-ביאור|שיהיה באמצע}} אימתי? בזמן שכולם שוין, אבל אם היה אחד מהן תלמיד חכם, ממצעין את החכם. אמר רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: מימי לא ברכתי לפני כהן, ולא הנחתי ישראל לברך לפני. {{ירו"מ-ביאור|שהיה לוי}} אמר רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: {{שוליים|ה_סד}}כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת, ואינו נושא את כפיו, עובר בעשהף רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] כד הוה תשיש ולא יכל לשאת כפיו, הוה מתעטף וחזיק רישיה וקאי ליה אחורי עמודא. {{ירו"מ-ביאור|שידעו שרק בגלל שהוא תשוש אינו עולה לדוכן}} רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} נפיק ליה לברא. {{ירו"מ-ביאור|יצא לחוץ}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] ורבי תנחומא ברבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחומא ברבי חייא|°]] אמרו בשם רבי שמלאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמלאי|°]]: {{שוליים|ה_סה}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברכת כהנים בעיר שכולה כהנים|עיר שכולה כהנים, נושאין את כפיהם.]] למי הם מברכין? לאחיהם שבצפון, לאחיהם שבדרום, לאחיהם שבמזרח, לאחיהם שבמערב. {{שוליים|ה_סו}}ומי עונה אחריהם אמן? הנשים והטף. תני אביי בי רבי בנימין[[ביאור:עץ מסורת#אביי בי רבי בנימין|°]]: {{שוליים|ה_סז}}העומדים לאחורי הכהנים, אינן בכלל ברכה. העומדים לפני הכהנים, אמר רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]]: אפילו חומה של ברזל {{שוליים|ה_סח}} הברכה מפסקתן. {{ירו"מ-ביאור|הברכה בוקעת את החומה והרי הם בכלל ברכה}} העומדים מן הצדדין מהו? נשמעינה מן הדא: דתנן: {{שוליים|ה_סט}}נתכווין להזות מלפניו, והזה לאחריו, לאחריו, והזה לפניו, הזייתו פסולה. לפניו, והזה על הצדדים, הזייתו כשירה. הדא אמרה, {{שוליים|ה_ע}}אף העומדים מן הצדדין בכלל ברכה הן. אמר רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: {{שוליים|ה_עא}}וצריך שיהא החזן המקריא ישראל. רב נחמן בר יעקב[[ביאור:עץ מסורת#רב נחמן|°]] אמר: אם היה רק כהן אחד, המכריז אומר כהן, {{שוליים|ה_עב}}ואם היו שנים, אומר כהנים. רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] אמר: אפילו אם היה רק כהן אחד, אומר כהנים, שאינו קורא אלא לשבט.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ה_ה|ירושלמי ברכות, פרק ה, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ה_ה"> <strong>מתני':</strong> המתפלל וטעה, סימן רע לו; ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על [[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בן דוסא|°]]<nowiki/>רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי, וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שאני מקובל; ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: המתפלל וטעה, סימן רע לו}}. רב אחא בר יעקב[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא בר יעקב|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}} אמר: ובלבד {{ירו"מ-ביאור|אם טעה}} באבות. מעשה ב[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} שחלה בנו, ושלח שני תלמידי חכמים אצל [[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בן דוסא|°]]<nowiki/>רבי חנינא בן דוסא {{ירו"מ-הוסר|בעירו}}{{ירו"מ-הדגשה|לעירו}}. אמר לון: המתינו לי עד שאעלה לעלייה. ועלה לעלייה וירד. אמר {{ירו"מ-הוסר|להו}}{{ירו"מ-הדגשה|להן}}: בטוח אני שנינוח בנו של [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} מחליו. וסיימו {{ירו"מ-הדגשה|את השעה, וכשחזרו מצאו ש}}באותה שעה תבע מהן מזון. אמר רבי שמואל בר נחמני[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]]: אם כוונת את לבך בתפילה, תהא מבושר שנשמעה תפילתך. ומה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}}: ([[תהילים י יז]]) "תכין לבם תקשיב אזניך". אמר רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: אם עשו שפתותיו של אדם תנובה, {{ירו"מ-ביאור|היינו שתפילתו קולחת}} יהא מבושר שנשמע תפילתו. מה טעם? {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}}: ([[ישעיהו נז יט]]) "בורא ניב שפתים, שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו" <strong>הדרן עלך פרק אין עומדין</strong> ==פרק ששי: "כיצד מברכין" == <!-- לחצן-ליידן --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות/הדפסה עם ליידן (פרק שישי)|📜 '''כתב יד ליידן עם פני משה''']]}}</div> <div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי מאיר ברכות פרק שישי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==דף מא (סוף)== == [[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_א|ירושלמי ברכות, פרק ו, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_א"> </span> <br><strong>מתני':</strong> כיצד מברכין על הפירות? {{שוליים|ו_א}}{{ירו"מ-הדגשה|על}} פירות האילן הוא אומר: בורא פרי העץ, חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: בורא פרי הגפן. {{שוליים|ו_ב}}ועל פירות הארץ הוא אומר: בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, {{שוליים|ו_ג}}שעל הפת הוא אומר: המוציא לחם מן הארץ. {{שוליים|ו_ד}}ועל הירקות הוא אומר: בורא פרי האדמה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: בורא מיני דשאים. {{ש}} <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף מ"א. אומרת הגמרא: '''שנים ישראל ואחד כהן שהיו הולכים בדרך, ממצעין את הכהן.''' כלומר דואגים שהכהן יהיה באמצע. זה בדרך של כבוד. '''אימתי? בזמן שכולם שוין, אבל אם היה אחד מהן תלמיד חכם, ממצעין את החכם.''' כלומר כי חכם הוא עדיף מכהן. '''אמר רבי יהושע בן לוי: מימי לא ברכתי לפני כהן.''' כלומר, למרות שבעצם גם הוא היה יותר חכם מהכהן, הוא מעולם לא ברך בתורה לפני הכהן, '''ולא הנחתי ישראל לברך לפני.''' הוא היה הרי לוי. '''אמר רבי יודה בן פזי בשם רבי אלעזר: כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת, ואינו נושא את כפיו, עובר בעשה.''' יש אומרים שהוא עובר גם בשלוש עשה, על כל אחת מהברכות. '''רבי יודה בן פזי כד הוה תשיש ולא יכל לשאת כפיו, הוה מתעטף וחזיק רישיה וקאי ליה אחורי עמודא.''' כלומר כשהוא היה כבר זקן, חלש, לא היה לו כוח לעלות בקדשים, אז הוא התעטף ועמד בצד, כדי שידעו שהסיבה שהוא לא עולה זה בגלל שהוא תשוש ולא בגלל שיש לו פגם בכהונה. '''רבי אלעזר נפיק ליה לברא.''' רבי אלעזר יצא החוצה כשהיו מכריזים כהנים. '''רבי אחא ורבי תנחומא ברבי חייא אמרו בשם רבי שמלאי: עיר שכולה כהנים, נושאין את כפיהם. למי הם מברכין? לאחיהם שבצפון, לאחיהם שבדרום, לאחיהם שבמזרח, לאחיהם שבמערב.''' '''ומי עונה אחריהם אמן? הנשים והטף.''' '''תני אביי בי רבי בנימין: העומדים לאחורי הכהנים, אינן בכלל ברכה.''' '''העומדים לפני הכהנים, אמר רבי חייא בר ווא: אפילו חומה של ברזל הברכה מפסקתן.''' '''העומדים מן הצדדין מהו? נשמעינה מן הדא: דתנן: נתכווין להזות מלפניו, והזה לאחריו, לאחריו, והזה לפניו, הזייתו פסולה. לפניו, והזה על הצדדים, הזייתו כשירה.''' כלומר, אם יש לו רוצה לעשות אפר פרה אדומה, מים של מי חטאת, לעשות על אדם טמא, אז אם הוא התכוון לעשות לפניו והזה לאחריו או לאחריו והזה לפניו, אז זה פסולה. אבל אם הוא התכוון לעשות לפניו והזה לצדדים, אז זה כשרה. '''הדא אמרה, אף העומדים מן הצדדין בכלל ברכה הן.''' כמו שבהזיה אנחנו רואים שהתכוון לפניו והזה מהצדדים אז ההזיה כשרה, אז גם כשהכוהנים מברכים, מי שלפניהם מתברך ומי שמצדדיהם מתברך. '''אמר רב חסדא: וצריך שיהא החזן המקריא ישראל.''' המקריא שאומר את "יברכך השם וישמרך" וכולי לכוהנים, אז בעצם הוא צריך להיות ישראל. '''רב נחמן בר יעקב אמר: אם היה רק כהן אחד, המכריז אומר כהן, ואם היו שנים, אומר כהנים.''' '''רב חסדא אמר: אפילו אם היה רק כהן אחד, אומר כהנים, שאינו קורא אלא לשבט.''' כשהוא מכריז כוהנים אז הוא בעצם קורא לכל השבט, הוא לא פונה לאותו כוהן שמתפלל לידו. פרק ה', המשנה. '''המתפלל וטעה, סימן רע לו; ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, ששלוחו של אדם כמותו.''' למה? כיוון ששלוחו של אדם כמותו. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מא עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מנין.''' כלומר ובאיזה מקום הוא מזכיר באותו הזמן לשאלת גשמים וקאמר ר' חנינא לא כן אמר וכו' בפרק דלעיל בהלכה ד' דיחיד שואל צרכיו בשומע תפלה ואילו נמי צרכיו הן ואפי' לר' יוסי דהקשה לר' ירמיה על שאמר שיאמרו בשומע תפלה דוקא לצבור הוא דאמר אבל יחיד הואיל וצרכיו הן יאמר בשומע תפלה. דבר שהוא נוהג ובא. כלומר דבר שהוא נוהג תמיד מיום שתקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלות והברכות וכמו ברכה שתקנו בו להבדלה '''חכמים חולקין עליו.''' בתמיה יחלוקו חכמים בדבר כמו דפליגי במתני' ונחזי אנן באיזה מקום תקנו וקבעו להבדלה בתחילה '''ע"י שעיקרה בכוס.''' עיקר התקנה להבדלה בתחלה על הכוס קבעוה ולבסוף חזרו להזכיר בתפלה ועל ידי כך שכחוה באיזה מקום בתפלה מזכירה '''מילתיה אמרה.''' ש"מ ממילתיה דר' יוחנן דס"ל דעיקר התקנה בתחלה על הכוס תקנוה ואף ע"ג דבהדיא אמר ר' יוחנן הכי משום דלקמן פליגי בהא הלכך קאמר מילתיה אמרה כלומר הכי משמע הוא דסבירא ליה לר' יוחנן אבל איכא דפליגי עליה '''אמרה בכוס אומרה בתפלה.''' אם לא אמרה בתפלה ואמרה על הכוס צריך לחזור ולהתפלל ולאומרה בתפלה '''בשביל לזכות את התינוקות.''' כלומר הא דנהגו לאומרה על הכוס אינו אלא בשביל לזכות את התינוקות ובני ביתו שלא שמעו בתפלה והלכך צריך הוא לחזור ולהתפלל ולאומרה '''מילתיה אמרה.''' שמעינן ממילתיה דר' יצחק רבה דעיקר התקנה בתפלה היתה ואין יוצא י"ח במה שאמרה על הכוס '''מילתיה אמרה שעיקרה כאן וכאן.''' עיקר התקנה היתה בשתיהם בתפלה ובכוס הלכך אם אמר בתחלה בכוס יחזור ויתפלל ערבית ויאמר בתפלה ואם אמרה בתפלה בתחלה צריך שיבדיל גם על הכוס '''מטין כר"א בי"ט וכו' מיד.''' כלומר אם מבדיל מיד ולאפוקי באם לא הבדיל במ"ש שיכול להבדיל אפילו בחמישי בשבת כדקאמר לקמן בהא אינן מטין לנהוג כר"א ולאומרה בהודאה '''ר' יצחק רבה בשם רבי.''' אמר דלא מטין איתמר אלא הלכה ומורין כן כר"א קאמר ובי"ט שחל להיות במ"ש '''לעולם.''' בין במ"ש בחול בין שחל י"ט בו וכן אמר ר' אבהו בשם ר' אלעזר דהוא אמורא הלכה כר"א לעולם '''והבדלה בחונן הדעת דברי חכמים ר"ע וכו'.''' כך היא שנויה בברייתא '''בשם שמואל אומר ברכה רביעית.''' כלו' דשמואל פוסק כר"ע '''אומר מטבע ברכה.''' של אתה חונן אומר כולה ואח"כ אומר להבדלה כדי לסמוך אותה לאתה חונן ואינו כוללה בתוך מטבע הברכה</div> <div class="yerum-leiden-text">ר' חנינא שנים יש' ואחד כהן ממוצעין את הכהן ואימתי בזמן שכולם שוין · אבל אם היה אחד מהן תלמ' חכם ממוצעין את החבר · אמ' ר' יהושע בן לוי מימיי לא בירכתי לפני כהן ולא היטחתי יש' לברך לפני · ר' יודה בן פזי בשם ר' לעזר כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה · ר' יודה בן פזי כד הוה תשייט הוה חזיק רישיה ונקיתים ליה אחורי עמודא · ר' לעזר נפיק ליה לברא · ר' אחא ר' תנחומא בר' חייא בשם ר' שמלאי עיר שכולה כהנים נושאין את כפיהן · למי הן מברכין לאחיהן שבצפון לאחיהם שבדרום לאחיהם שבמזרח לאחיהם שבמערב · ומי עונה אחריהן אמן הנשים והטף · תנא אכביי ביד בזמן העומדים לאחורי הכהנים אינן בכלל ברכה · העומדין לפני הכהנים אמ' ר' חייא בר ווא אפי' חומה שלברזל הברכה מפסקתה · העומדים מן הצדדין נשמעה מן הדא נתכויין להזות לפניו והזה לאחריו · לאחריו והזה לפניו הזייתן פסולה · לפניו והזה על הצדדין שלפניו הזייתן כשירה · הדא אמרה את העומדין מן הצדדין בכלל ברכה הן · אמ' רב חסדא ובלבד שיהא החזן יש' · רב נחמן בר יעקב אמ' אם היה כהן אחד אם היו שנים או' כהנים · אמ' רב חסדא אפי' כהן אחד או' כהנים שאינו קורא אלא לשבט · מתני' המתפלל וטעה סימן רע לו · ואם שליח הוא סימן רע לשולחיו שלוחיו שלאדם כמותו · אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומ' זה חי וזה מת · אמרו לו מניין אתה יודע · אמ' להן אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל · ואם לאו יודע אני שהוא מטורף · רב אחא בר יעקב אמ' ובלבד באבות מעשה ברבן גמליא' שחלה בנו ושלח שני תלמ' חכמ' אצל ר' חנינא בן דוסא בעירו · אמ' לון המתינו לי עד שאעלה לעלייה ועלה לעלייה וירד אמ' להן בטוח אני שניעות בנו שלרבן גמליא' מחלייו וסיימו באותה שעה תבע מזון · אמ' ר' שמואל בר נחמני אם כיוונתה את ליבך בתפילה תהא מבושר שנשמעה תפילתך · ומה טעם תבין לבם תקשיב אזנך · אמ' ר' יהושע בן לוי אם עשו שפתותיו שלאדם תנובה יהא מבושר שנשמעה תפילתו · מה טעם בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר י'י ורפ ורפאתיו · סליק פירקא</div> <div class="yerum-side">'''אמר רב יעקב בר אחא.''' לר' אבהו לאו בגין דאתון תרתיי שמועין. כלומר לא בשבילכם ומפיכם אני מקבל הלכה זו דאתם שניכם אמוראים אתם ואומרים מפי השמועה ולא היותי סומך עליכם: אלא בגין וכו' תרוויהון אמרו בשם ר' חנינא בן גמליאל דהוא תנא ושונה בברייתא כן דהלכה כר"א ועליו אני סומך '''ואתיא כרבי.''' דאמר בפרק דלעיל בהלכה ד' תמיהני וכו' לענין תפלה והכא נמי אם אין דיעה הבדלה מנין והלכך שייכא הבדלה לברכת אתה חונן דעת '''מבדיל.''' אומרה להבדלה אחר ג' ברכות ואח"כ מטבע ברכה של חונן הדעת וכולהו אליבא סברא דרבי פליגי '''ואפילו הבדלה אחת.''' המבדיל בין קדש לחול '''מעתה.''' לדברי רבי אבהו דאמר וצריך לחתום בהבדלה ומשמע דעל דברי נחום בר' סימאי קאמר א"כ אפי' פתח במבדיל בין קדש לחול בלבד יחזור ויחתום במבדיל בין קדש לחול בתמיה '''אמר ר' יוסי בר' בון.''' ומה אתה מתמה בכך וכי לא מברכות שפותחין וחותמין בהן בברוך וכך תקנו ואפי' לא פתח אלא במבדיל בין קדש לחול ולא אמר אח"כ לשאר הבדלות חוזר וחותם במבדיל בין קדש לחול דהא יוצא הוא בהבדלה אחת ומטבע הברכה בפתיחה וחתימה אינו יכול לשנותה '''זאת אומרת.''' מדקאמר צריך לסמוך אותה לחונן הדעת ואמר ר' יצחק בר' אלעזר דמבדיל ואח"כ אומר מטבע ברכת אתה חונן שמעינן מהא שאסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל והלכך כמה דאתאמר שאסור במלאכה קודם הבדלה ודכוותה אמרינן נמי דאסור לו לאדם לתבוע צרכיו עד שיבדיל והיינו טעמא דמבדיל ואח"כ אומר מטבע ברכה '''הדא דאת אמר.''' לא שנו אלא בברכת המבדיל בין קודש לחול דאותה יכול לומר אפי' בחמישי בשבת אבל ברכת מאורי האש אומרה מיד במוצאי שבת דוקא ולפי שתחלת ברייתו של אש במוצאי שבת היתה '''אומר.''' בהבדלה בין יום השביעי וכו' ואע"פ שאין עכשיו מוצאי שבת '''וכי יש טומאה וטהרה לפניו.''' ואע"פ כן אומר להבדיל בין הטמא לטהור לפי שסדר הבדלות הוא מונה וה"נ בי"ט באמצע שבת אומר ג"כ בין יום השביעי לששת ימי המעשה '''העונין אמן.''' אחר הבדלה '''ועיניהן בנר.''' באמן אחר מאורי האש '''ר' חזקיה בשם ר' ירמיה.''' כמו ואמר וכו' ואיידי דקאמר למימריה דר' חזקיה בשם ר' ירמיה אמר נמי להא דארבע מינין שבלולב צריך שיהא נוטלין דרך גדילתן ולא שיהפכן '''כי יסכר פי דוברי שקר.''' אלו האומרים מודים מודים ולפיכך סוכרין פיהם</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''מתני' האומר על קן צפור יגיעו רחמיך.''' כמו שהגיעו רחמיך על קן צפור וגזרת לא תקח האם על הבנים כן חוס ורחם עלינו משתקין אותו שעושה מדותיו של ית' רחמים והן אינן אלא גזירת מלך על עבדיו '''ועל טוב יזכר שמך.''' משמע על טובתך נודה לך ועל הרע לא נודה והרי אנו חייבין לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה '''מודים מודים.''' דמחזי כמקבל שתי רשויות ואמרינן הכא בגמרא הדא דתימר בצבור אבל ביחיד תחנונים הן '''ולא יהא סרבן באותה שעה.''' כדרך שאר יורדים לפני התיבה שצריך לסרב פעם ראשונה אבל זה לא יסרב כשאומרים לו לך רד לפי שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך '''גמ' ר' פינחס בשם רבי סימון כקורא תגר.''' כך הוא במגילה פ"ד וכן הוא לקמן. היינו טעמא דמשתקין אותו מפני שהוא נראה כקורא תגר על מדותיו של הקב"ה ואומר על קן צפור וכו' שהוא דבר קל ואינו חשוב ועל אותו האיש וכו' וכלומר דמשמעות דבריו הם כך ואף שאינו אומר בפירוש כן '''כנותן קצבה.''' זהו הטעם שהוא כנותן קצבה למדותיו יתברך ואומר עד כאן הגיעו רחמיך ואפילו עד קן צפור חוס ורחם עלינו וכדמפרש ואזיל שהיה גורס במתני' כהך תנא דתני עד קן צפור הגיעו רחמיך ובאמת אינו מפני הרחמים אלא גזירת המלך כך הוא '''לא עבדין טבות וכו'.''' והיינו טעמא שלא טוב הוא לעשות מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות המלך וזהו כר' יוסה '''ואלין דמתרגמין וכו'.''' מנהגם היה אחר שהיו קורין בתורה היו מתרגמין הפסוק להעם ואלו המתרגמין להפסוק שור או כשב וגו' ואותו ואת בנו לא תשחטו וגו' עמי בני ישראל וכו' לא טוב הן עושין ומהאי טעמא '''רבי חלבו.''' וכן אמר ר' חלבו ורב הונא בשם רב דקאמר נמי בג' הראשונות כמו ר"ח בן גמליאל '''חוזר למקום הברור לו.''' למקום שיודע בודאי שאמר לאותה הברכה ומשם ואילך יתחיל '''ואשגר חד ברכה.''' השמיטה באשגרת לשונו במרוצה ולא אמרה '''אין מחזירין אותו.''' מפני טורח הצבור '''אשכח תניי ופליג.''' אשכחן תנא דברייתא דפליג על הא דאמר ריב"ל בסתם דאין מחזירין אותו ולא מחלק מידי בין הברכות אבל האי תנא ס"ל דלכל אין מחזירין אותו חוץ ממי שלא אמר ג' אלו מחיה מתים וכו' שמחזירין אותו לפי שאני אומר מין הוא ואינו מאמין באלה וצריך שיאמר אותן '''ואשגר מכניע זדים.''' טעה והשמיט מכניע זדים '''בסופה.''' ובסוף התחיל להשקיף עליהם מה יאמרו לו על זה ואמרו לו לא שיערו חכמים בך ולא עליך אמרו כן דודאי לאדם כמותך אין לחשוד אותו בכך '''הסיע דעת.''' הסיח דעתו מתפלתו אחר שגומרה ולא היה בדעתו לומר עוד איזה תתנונים הוי כמי שעקר את רגליו וחוזר לראש '''ואילין תחנוניא צריכה.''' ואם נזכר באותן תחנונים שאומר אחר התפלה מיבעיא לן אם הוי כעקר את רגליו או לא '''יתחיל ממקום שהתחיל הראשון.''' זה שקרא לפניו ונשתתק כדמפרש טעמא שאם אומר את ממקום שפסק א"כ פסוקים הראשונים שקרא הראשון נתברכו לפניהן שבירך זה לפני קריאתן ולא נתברכו לאחריהן שהרי לא הספיק לברך '''והאחרונים.''' פסוקים אחרונים שקרא זה שעומד תחתיו נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהן שהרי מתחיל ממקום שפסק וגומר קריאת הראשון על סמך ברכתו שבירך כבר '''וכתיב תורת ה' תמימה וגו' שתהא כולה תמימה.''' בברכותיה שמברכין עליה והלכך צריך שיתחיל ממקום שהתחיל הראשין ואז יברך בתחילה ובסוף ונמצאו כל הפסוקים נתברכו לפניהן ולאחריהן '''תני.''' בתוספתא דמגילה פ"ג '''א"ר ר' זעירא.''' דטעמא הויא מפני הברכה שאי אפשר שיהו שנים מברכין על קריאה אחת ובלא ברכה היאך יקרא בתורה ופריך הש"ס על טעמיה דר"ז והתני שם בסיפא וכן לא יהו שנים מתרגמין וא' קורא וכי אית לך למימר מפני הברכה על התרגום אלא היינו טעמא דרישא והסיפא משום שא"א לשני קולית שיהו נכנסין לתוך אזן אחת דתרי קלי לא משתמעי '''תני.''' תניא אידך דפליג על הברייתא דהתוספתא '''א"ר עולא.''' טעמא דהאי תנא משום דקריאות בתורה כלומר עיקר החיוב מתקנת משה ועזרא שיהו קורין בתורה אבל לא תקנו הם לקרות בנביא וא"כ הואיל דקריאת התורה חובה עליהן יהבי דעתייהו לשמוע אפי' ב' הקורין ובנביא שתקנו חכמי' אח"כ להפטרה ואין חובה כל כך עליהם אין שנים קורין דלא יהבי דעתייהו לשמוע מהם '''בתחלה מסרב.''' כשאומרין לאחד לירד לפני התיבה להתפלל ובפעם שניה מגמגם כמו שרוצה ואינו רוצה ובפעם השלישית רץ ובא להתפלל '''עאל חזנא.''' ולא היה רוצה לעלות ולהתפלל והטריח על אחד שיתפלל במקומו ולא קיבל זה ממנו ובסוף בא זה לגבי ר"א להתנצל עצמו על שסירב ואמר אל יכעוס אדוני עלי שבשביל שלא הייתי מתעורר בגופי והרגשתי איזה כבדות בעצמי בשביל כך לא עליתי לבהכ"נ לירד לפני התיבה והשיב לו לא עליך כעסתי כ"א על זה שהטריח עליך הרבה '''בטיטיי.''' שם אחד שעבר לפני התיבה ונשתתק באופנייה בסדר קדושה של ברכת יוצר אור והאופנים וכו' אתון ושאלון לרבי אבון מהיכן יתחיל זה שעובר תחתיו '''אמר לון מכיון דעניתון קדושתא.''' כשפתח הראשון באופנים כבר ענו הצבור קדושה בתחלה הוי השתא ממקום זה ואילך כמי שהוא תחלת ברכה '''מתני' לא יענה אחר הכהנים אמן.''' בסוף כל ברכה כמו ששאר צבור עונים '''מפני הטירוף.''' שלא תטרוף דעתו ויטעה לפי שש"צ צריך להתחיל ברכה שניה ולהקרות להן מלה במלה ואם יענה אמן לא יוכל לכוין ולחזור ולהתחיל הברכה שראוי להתחילה '''לא ישא את כפיו.''' שמא לא יוכל לכוין ולחזור לתפלתו להתחיל שים שלום שאפשר שתהא דעתו מטורפת מאימתא דצבורא '''ואם הבטחתו.''' ואם בטוח הוא שלא תהא דעתו מטורפת מאימת הציבור רשאי לישא את כפיו '''גמ' תני.''' בתוספתא דמגילה פ"ג '''אית תניי תני הרי זה בור.''' העונה אמן אחר ברכותיו '''בעונה בסוף.''' כל הברכות כמו אחר כל י"ח ברכות דתפלה וכיוצא בה '''שנים ישראל ואחד כהן.''' שהיו מהלכין בדרך ממצעין את הכהן לכבדו לפי ששלשה המהלכין הגדול באמצע '''ממצעין את החבר.''' דת"ח קודם לכהן עם הארץ ואיידי דהא דלקמן נקט נמי להא '''ולא הנחתי ישראל לברך לפניו.''' גרסי' להא בפ' הנזקין בהלכה ט' '''כד הוה תשיש.''' ולא היה יכול לישא את כפיו הוה חזיק רישיה קושרו בחוזק למען יראו שמחמת תשות כח אינו הולך לנשיאות כפים והיה עומד אחורי העמוד בבית הכנסת אבל ר' אלעזר היה נוהג שיצא לחוץ מבהכ"נ כשלא היה יכול לישא את כפיו '''נושאין את כפיהן.''' כולן '''לאחיהם שבצפון וכו'.''' כלומר להעם שבשדות '''אינן בכלל ברכה.''' דהני לא אניסי והן מראין בעצמן שאין הברכה חשובה בעיניהם לעקור רגליהם ולבא לפני הכהנים משום שהברכה צריך להיות פנים כנגד פנים. דכתיב כה תברכו וגו' אמור להם '''העומדים לפני הכהנים.''' פנים כנגד פנים אפי' יש דבר מפסיק ביניהם הואיל דלא קיימי אחורי העורף לא מיקרי הפסק כדאמר ר"ח בר ווא '''אפי' חומה של ברזל אין הברכה מפסקתן.''' כצ"ל וכן הוא בגיטין שם '''העומדין מן הצדדין.''' מהו אי חשיבי כלפניהם או לא '''נשמעינה מן הדא.''' מתני' דפרה פ' י"ב '''והזה לאחריו.''' שהיו גם שם כלים הצריכין הזייה '''הזייתו פסולה.''' דבעינן שיהא מתכוין להם '''על הצדדין הזייתו כשירה.''' וכן הוא בגיטין ול"ג התם שלפניו אלמא דצדדין כלפניו חשיבי '''וצריך.''' לכתחילה שיהא החזן המקרא ישראל '''כהן אחד.''' אומר המקרא כהן ולשנים קורא כהני' '''שאינו קורא אלא לשבט.''' כהנים עם קדושיך ולעולם שייך לומר כהנים '''מתני' אם שגורה תפלתי בפי.''' שהיא סדורה בפ' במרוצה ואיני נכשל בה '''שהוא מטורף.''' החולה הוא מטורף כמו אך טרוף טורף. א"נ לשון טורפין לו תפלתו בפניו כלומר התפלה שהתפללו עליו מטורפת היא ואינ' מקובלת '''גמ' ובלבד באבות.''' הא דאמרו המתפלל וטעה בברכת אבות הוא שאמרו שברכה זו ראשונה היא וצריך לכוין בה '''תנובה.''' שמרגיש בעצמו שאומרה סדורה ותיבה אחר תיבה כהוגן ובכוונה '''בורא ניב שפתים.''' כשיש ניב שפתים אז מבושר לו שלום: הדרן עלך אין עומדין </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי, וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שאני מקובל; ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף.''' כלומר, אם אני מרגיש שהתפילה שוטפת, אני יודע שהתפילה מתקבלת והבן אדם הזה יחיה. אבל אם התפילה מבולבלת, אינה שוטפת, לא קולחת, אני מבין שבעצם הוא מטורף - כלומר התפילה לא מתקבלת. גמרא. '''רב אחא בר יעקב אמר: ובלבד באבות.''' כלומר, באיזה מקום אם הוא טעה זה סימן רע - באבות, כמו ברכה ראשונה, כי היא בעצם ההתחלה של התפילה. '''מעשה ברבן גמליאל שחלה בנו, ושלח שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא. אמר לון: המתינו לי עד שאעלה לעלייה. ועלה לעלייה וירד. אמר: בטוח אני שנינוח בנו של רבן גמליאל מחליו.''' '''וסיימו באותה שעה תבע מהן מזון.''' כלומר ציינו לעצמם מה היה בדיוק השעה, וכשחזרו מצאו שבדיוק באותה שעה הוא התעורר וביקש אוכל. '''אמר רבי שמואל בר נחמני: אם כוונת את לבך בתפילה, תהא מבושר שנשמעה תפילתך.''' כלומר זה חזקה - אדם שמכוון בתפילה, תתקבל. '''ומה טעם? תכין לבם תקשיב אזניך.''' כלומר, אם הלב שלהם התכוון בלב, אז הקדוש ברוך הוא מקשיב. '''אמר רבי יהושוע בן לוי: אם עשו שפתותיו של אדם תנובה, יהא מבושר שנשמע תפילתו.''' כלומר שהתפילה קולחת. '''מה טעם? בורא ניב שפתים, שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו.''' כלומר אם התפילה שלו קולחת מהפה, זה כמו תנובה, כאילו שיוצא פירות מהפה שלו, אז ודאי שיהיה שלום שלום לרחוק ולקרוב. הדרן עלך פרק אין עומדין, אם ירצה השם. מסכת ברכות, פרק ו', הלכה א'. משנה. '''כיצד מברכין על הפירות? פירות האילן הוא אומר: בורא פרי העץ, חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: בורא פרי הגפן. ועל פירות הארץ הוא אומר: בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר: המוציא לחם מן הארץ. ועל הירקות הוא אומר: בורא פרי האדמה. רבי יהודה אומר: בורא מיני דשאים.''' לפי רבי יהודה אנחנו מכירים את השיטה שלו, שהוא אומר צריך לתת ברכה על כל שינוי - אז על הירקות הוא אומר "מיני דשאים", על זרעים "מיני זרעים" וכולי. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מא עמוד א''' {{שוליים|ה_סד}} '''כהן שנמצא בבית הכנסת בעת הנשיאת כפים ואינו נושא את כפיו עובר בעשה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק טו, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קכח סעיף ב , סמ"ג עשין כ. ''הכרעה:'' נפסק כפשט הירושלמי; הכהן חייב לעלות לדוכן, ואם אינו יכול (כרבי יודה בן פזי) עליו לצאת או להסתיר עצמו כדי שלא יעבור בעשה, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע.. {{שוליים|ה_סה}} '''עיר שכולה כהנים - האם נושאים כפיים ולמי מברכים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק טו, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קכח סעיף כה , סמ"ג עשין כ. ''הכרעה:'' נפסק שכהנים בעיר שכולה כהנים נושאים את כפיהם ומברכים לאחיהם הכהנים שבצפון, בדרום, במזרח ובמערב, כלשון הירושלמי; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|ה_סו}} '''נשים וטף רשאים לענות אמן על ברכת כהנים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק טו, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קכח סעיף כה , סמ"ג עשין כ. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שהנשים והטף עונים אמן אחר ברכת כהנים, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן קכח סעיף כה. {{שוליים|ה_סז}} '''העומדים מאחורי כהנים בשעת נשיאת כפיים אינם נכללים בברכת הכהנים, ולפניהם - אינה נמנעת אף על ידי מחיצה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק טו, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קכח סעיף כד. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חייא בר ווא: העומדים לאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, והעומדים לפניהם בכלל הברכה אפילו יש חומת ברזל מפסקת ביניהם, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע להלכה. {{שוליים|ה_סח}} '''העומדים מן הצד בשעת נשיאת כפיים בין הכהן לציבור, האם הברכה חלה עליהם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק טו, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קכח סעיף כד. ''הכרעה:'' נפסק שהעומדים מן הצד אינם בכלל הברכה, כדין הבוקע את החומה, כפי שהוכרע ברמב"ם ובשו"ע שהעומד לצדדי הכהנים אינו נכלל בברכה. {{שוליים|ה_סט}} '''פרה אדומה שהתכוון להזות למקום אחד והזה למקום אחר - האם הזייתו כשרה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות פרה אדומה, פרק י, הלכה ז. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי: התכוון לפניו והזה לאחריו או להיפך - פסולה, ואם התכוון לפניו והזה על הצדדים - כשירה, וכן פסק הרמב"ם (הלכות פרה אדומה, פרק י, הלכה ז). {{שוליים|ה_ע}} '''הכוהנים העומדים מן הצדדים בשעת נשיאת כפים נכללים בברכה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק טו, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קכח סעיף כד , סמ"ג עשין כ. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שהעומדים מן הצדדין בכלל ברכה הן, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ה_עא}} '''המקריא לכהנים בנשיאת כפיים ("כהנים") צריך להיות ישראל ולא כהן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יד, הלכה יד , שו"ע או"ח סימן קכח סעיף כב. ''הכרעה:'' נפסק כרב נחמן בר יעקב שהמכריז אומר "כהנים" ואם אין ישראל אחר קורא לו כהן אחר; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ה_עב}} '''כאשר קורא הכהנים לעלייה לתורה ויש רק כהן אחד בבית הכנסת, קורא לו "כהנים" ולא בשמו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יד, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קכח סעיף י , סמ"ג עשין כ <קטע סוף=מא א/> הדרן עלך אין עומדין ה. ''הכרעה:'' נפסק כרב חסדא שאף כהן אחד קוראים לו "כהנים" שאינו קורא אלא לשבט, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. </div> </div> ntqr58mox0rhckk2l4r88ker4mfffzd 106 1755055 3079318 3079126 2026-08-27T02:55:06Z Meirveshulibot 42771 פיילוט: הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן, פני משה והדינים המקוצרים (בוט) 3079318 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: leiden_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת ברכות, פרק שישי — הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): בכל כפולה — בעמוד הראשון לשון הדף, ביאור באר משה, והדינים העולים מן העמוד בקצרה (הסימן, הכותרת, הפוסקים וההכרעה); בעמוד שממולו נוסח כתב יד ליידן (סקליגר 3) במרכז ופירוש פני משה לצדו. ביאור ודינים שלא נכנסו בעמוד הראשון נמשכים מתחת לליידן. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מא עמוד ב<span class="yerum-runnum">81</span></div> <br><strong>גמ':</strong> כתיב: ([[תהילים כד א]]) "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה". {{ירו"מ-הדגשה|מכאן אמרו חכמים}}: {{שוליים|ו_ה}}הנהנה כלום מן העולם, מעל, עד שיתירו לו המצות. אמר רבי אבוה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: כתיב ([[דברים כב ט|דברים כי תצא כב ט]]) "{{ירו"מ-הדגשה|לא תזרע כרמך כלאים}} פן תקדש המלאה, הזרע אשר תזרע, ותבואת הכרם". העולם כולו ומלואו עשוי ככרם {{ירו"מ-הדגשה|רבעי}}, ומהו פדיונו? ברכה. רבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] ורבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|מאי דכתיב}} ([[תהילים טז ב]]) "אמרת לה' ה' אתה, טובתי בל עליך"? אם אכלת{{ירו"מ-הדגשה|ה}} וברכת{{ירו"מ-הדגשה|ה}}, כביכול {{ירו"מ-הוסר|כאילו}} כאלו משלך אכלת{{ירו"מ-הדגשה|ה}}. דבר אחר: "טובתי בל עליך", מבלה אני טובתי בגופך. {{ירו"מ-ביאור|שיבואו עליך טובה אחר טובה}} דבר אחר: "טובתי בל עליך" יבללו כל הטובות ויבואו עליך. אמר רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}}: מהו בל עליך? שאיני מביא טובה על העולם מבלעדיך, כמה דאת אמר: ([[בראשית מא מד|בראשית מקץ מא מד]]) "ובלעדיך לא ירים איש את ידו" {{ירו"מ-הדגשה|תני}} רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}}: ([[ויקרא יט כד|ויקרא יט כד]]) "קדש הלולים" [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מקור לברכות אכילה מפסוק|מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו.]] מיכן היה [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אומר: לא יטעום אדם כלום עד שיברך. רבי חגי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] ורבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] סלקון לבי חנוותא. {{ירו"מ-ביאור|נכנסו לחנות שהיו ממונים לתקן המידות}} קפץ רבי חגי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] ובירך עליהן. אמר ליה רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: יאות עבדת [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#המקור לברכת המצוות|שכל המצות טעונות ברכה.]] ומניין שכל המצות טעונות ברכה? רבי תנחומא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחומא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}} ורבי אבא בר כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר כהנא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[שמות כד יב|שמות משפטים כד יב]]) "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה". הקיש תורה למצות: מה תורה טעונה ברכה, אף מצות טעונות ברכה. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} נסב זיתא {{ירו"מ-ביאור|לקח זית}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברכה אחרונה על בריה|ובירך לפניו ולאחריו,]] והוה רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]] מסתכל ביה. אמר ליה רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: בבלייא למה את מסתכל בי? לית {{ירו"מ-הוסר|ליך}} לך {{שוליים|ו_ו}}כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו? אית ליה, ומה צריכה ליה? {{ירו"מ-ביאור|למה רבי חייא הסתפק}} מפני שגלעינתו ממעטתו {{ירו"מ-הדגשה|מכזית}}. ולית ליה לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} שגלעינתו ממעטתו? מה עביד ליה רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}? {{שוליים|ו_ז}}משום ברייה.<br><br> <span id="דף_מב_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> גמרא. '''כתיב: לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה.''' מכאן אמרו חכמים: '''הנהנה כלום מן העולם, מעל, עד שיתירו לו המצות.''' כלומר, בעצם על ידי המצוות הוא כביכול מוציא את הקודש לחולין, על ידי הברכה. '''אמר רבי אבוה: כתיב פן תקדש המלאה, הזרע אשר תזרע, ותבואת הכרם.''' '''העולם כולו ומלואו עשוי ככרם, ומהו פדיונו? ברכה.''' כמו כרם רבעי שיש בו קדושה - איך פודים אותו? על ידי ברכה. וכך פודים את שאר העולם - על ידי ברכה. '''רבי חזקיה רבי ירמיה ורבי אבון בשם רבי שמעון בן לקיש: אמרת לה' ה' אתה, טובתי בל עליך? אם אכלת וברכת, כביכול כאלו משלך אכלת.''' כלומר, אם אתה מברך על האוכל, אז כביכול זכית בזה, כאילו קנית את זה. '''דבר אחר: "טובתי בל עליך", מבלה אני טובתי בגופך.''' כלומר, יבוא עליך טובה אחר טובה - אם אדם מברך, הקדוש ברוך הוא יזכה אותו שיבואו עליו טובות. '''דבר אחר: "טובתי בל עליך" יבללו כל הטובות ויבואו עליך.''' '''אמר רב אחא: מהו בל עליך? שאיני מביא טובה על העולם מבלעדיך, כמה דאת אמר: ובלעדיך לא ירים איש את ידו.''' כך אמר פרעה ליוסף. '''רבי חייא: קדש הלולים - מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו.''' כי הוא דורש "הלולים" מלשון שתי הלל - ברכה לפני האוכל וברכה לאחריו. '''מיכן היה רבי עקיבא אומר: לא יטעום אדם כלום עד שיברך.''' '''רבי חגי ורבי ירמיה סלקון לבי חנוותא.''' שהיו ממונים על תיקון המידות - זה היה התפקיד שלהם. '''קפץ רבי חגי ובירך עליהן.''' כלומר, לפני שהוא התחיל לבדוק את המכשירים והמשקלות, הוא בירך. '''אמר ליה רבי ירמיה: יאות עבדת שכל המצות טעונות ברכה.''' כן, זה גם כן מצווה. '''ומניין שכל המצות טעונות ברכה? רבי תנחומא ורבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר: ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. הקיש תורה למצות: מה תורה טעונה ברכה, אף מצות טעונות ברכה.''' '''רבי יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו, והוה רבי חייא בר ווא מסתכל ביה.''' כלומר, לקח זית אחד וברך לפניו ואחריו מעין שלוש, ורבי חייא בר ווא הסתכל בו, מתפלא מה הוא עושה. '''אמר ליה רבי יוחנן: בבלייא למה את מסתכל בי? לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו?''' שואלת הגמרא: אם כן למה זה הפליא אותו? '''אית ליה, ומה צריכה ליה? מפני שגלעינתו ממעטתו.''' כלומר, רבי חייא התפלא איך רבי יוחנן מברך ברכה אחרונה, כשבעצם אין פה כזית, כי כשמורידים את הגרעין מהזית יש פחות מכזית. שואלת הגמרא: '''ולית ליה לרבי יוחנן שגלעינתו ממעטתו?''' '''מה עביד ליה רבי יוחנן? משום ברייה.''' כלומר, הוא סובר שבעצם כל דבר שהוא בריה, מברכים עליו ברכה שלמה, כאילו שיש בו שיעור. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מא עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מתני' כיצד מברכין.''' דסברא הוא שמברכין על הנהנין כדי שלא יהנה מעולם הזה בלא ברכה</div> <div class="yerum-leiden-text">כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן הוא או' בורא פרי העץ · חוץ מן היין שעל היין הוא אומ' בורא פרי הגפן · ועל פירות הארץ הוא או' בורא פרי האדמה · חוץ מן הפת שעל הפת הוא או' המוציא לחם מן הארץ · ועל הירקות הוא או' בורא פרי האדמה · ר' יהודה או' בורא מיני דשאים · בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא · ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא · ועל כולם אם אמ' שהכל יצא · על כל דבר שאין גדוליו מן הארץ הוא או' שהכל נהיה בדברו · על החומץ ועל הגובאי ועל הנובלות או' שהכל נהיה בדברו · ר' יהודה או' כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו · היו לפניו מינין הרבה ר' יהודה או' אם יש ממין שבעה עליו הוא מברך · וחכמ' אומ' יברך על אי זה מהן שירצה · בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון · בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון · בירך על הפת פטר את הפרפרת · על הפרפרת לא פטר את הפת · בית שמיי אומ' אף לא מעשה קדירה · היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו · היסבו אחד מברך לכולן · בא להן יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו · לאחר המזון אחד מברך לכולן · והוא או' על המוגמר אעפ' שאין מביאין את המוגמר לא לאחר הסעודה · הביאו לפניו מליח ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפילה לו · זה הכלל כל שהוא עיקר ועימו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה · אכל תאנים וענבים ורימונים מברך עליהן שלש ברכות דברי רבן גמליא' · וחכמ' אומ' ברכה אחת מעין שלש · ר' עקיבא או' אפי' אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלש ברכות · השותה מים לצמאו או' שהכל נהיה בדברו · ר' טרפון או' בורא נפשות רבות · סליק פירקא · כיצד מברכין על הפירות כול' · כת' לי'י הארץ ומלואה תבל ויושבי בה · הנהנה כלום מן העולם מעל עד שיתירו לו המצות · אמ' ר' אבהו כת' פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם · העולם כולו ומלואו עשוי כרם ומהו סיוע ברכה · ר' חזקיה ר' ירמיה ר' אבון בשם ר' שמעון בן לקיש אמרת לי'י י'י אתה טובתי בל עליך · אם אכלת ובירכת כביכול כאילו משלך אכלת · ד"א טובתי בל עליך · מכלה אני טובתי בגופך · ד"א טובתי בל עליך · יכולו כל הטובות ויבואו עליך · אמ' ר' אחא מהו בל עליך · שאיני מביא טובה על העולם מבלעדיך · כמ"ד אמ' ובלעדיך לא ירים איש את ידו · תני ר' חייא קודש הילולים · מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו · מיכן היה ר' עקיבה או' לא יטעום אדם כלום עד שיברך · ר' חגיי ור' ירמיה סלקון לבי חנותא קפץ ר' חגיי ובירך עליהן · אמ' ליה ר' ירמיה יאות עבדת שכל המצות טעונות ברכה · ומניין שכל המצות טעונות ברכה · ר' תנחומא ר' אבא בר כהנא בשם ר' לעזר ואתנה לך את לוחות האבן הקיש תורה למצוה · מה תורה טעונה ברכה · אף מצוה טעונה ברכה · ר' יוחנן נסב זייתא ובירך לפניו ולאחריו והוה ר' חייא בר ווא מסתכל ביה · אמ' ליה ר' יוחנן בבליא למה את מסתכל בי · לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו · אית ליה · ומה צריכה ליה מפני שגלעיתו ממעטתו · ולית ליה לר' יוחנן שגלעיתו ממעטתו מה עבד ליה ר' יוחנן משום בירייה</div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מב עמוד א<span class="yerum-runnum">82</span></div> מילתיה דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמרה, אפילו {{שוליים|ו_ח}}{{ירו"מ-הוסר|שכן }}אכל פרידה אחת של ענב, או פרידה אחת של רימון, שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה. יין, בזמן שהוא כמות שהוא, {{ירו"מ-ביאור|לא מזוג}} אומר עליו בורא פרי העץ, {{ירו"מ-ביאור|שלא השתנה לשבח שאינו ראוי כל כך}} ואין {{שוליים|ו_ט}}נוטלין ממנו לידים. {{ירו"מ-ביאור|שאינו מים}} בזמן שהוא מזוג, אומר עליו בורא פרי הגפן, ונוטלין ממנו לידים. {{ירו"מ-ביאור|משום מים שבו}} דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. וחכמים אומרים: בין חי בין מזוג, אומרים עליו בורא פרי הגפן, {{ירו"מ-הדגשה|ואין}} {{ירו"מ-הוסר|ונוטלין}} נוטלין ממנו לידים. {{ירו"מ-ביאור|משום איבוד אוכלין}} אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|יין לרבי אליעזר בן הורקנוס}} אין בו משום איבוד אוכלין, {{ירו"מ-הדגשה|שהרי נוטלין ממנו ידים. אמר}} רבי יעקב בר זבדי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר זבדי|°]] בשם רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: <br><br> <span id="דף_מב_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מב ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, דף מ"ב. אמרנו שרבי חייא בר אבא ראה את רבי יוחנן אוכל זית ומברך עליו בסוף מעין שלוש, והוא התפלא. הוא הסתכל עליו בפליאה. אז הוא אמר לו: "מה אתה מסתכל עליי?" ואז הגמרא באמת אומרת מה התפלא רבי חייא. מה הוא לא יודע שצריכים לברך על זית ברכה מעין שלוש? אומרת הגמרא, כיוון שמסירים את הגרעין, יש פה בעצם פחות מכזית. אז הוא התפלא איך הוא מברך על זה ברכה מעין שלוש. ומה סברת רבי יוחנן? אומרת הגמרא שרבי יוחנן סובר שכיוון שזה בריה, זה שלם, יחידה שלמה, אז מברכים עליו גם אם אין בו שיעור. אומרת הגמרא, עכשיו אנחנו מתחילים בדף מ"ב. אומרת הגמרא: "'''מילתיה דרבי יוחנן אמרה, אפילו אכל פרידה אחת של ענב, או פרידה אחת של רימון, שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה'''." כלומר אם הוא אוכל גרגיר אחד של רימון כבר יהיה חייב ברכה אחת מעין שלוש כיוון שזה בריה. אומרת הגמרא: "'''יין, בזמן שהוא כמות שהוא'''", כלומר לא מזוג, "'''אומר עליו בורא פרי העץ'''". הוא מברך בהתחלה בורא פרי העץ, "'''ואין נוטלין ממנו לידים. בזמן שהוא מזוג, אומר עליו בורא פרי הגפן, ונוטלין ממנו לידים'''." פה יש לו דין כמו משקה, אפשר ליטול ממנו ידיים. זה דברי רבי אליעזר. "'''וחכמים אומרים: בין חי בין מזוג, אומרים עליו בורא פרי הגפן, נוטלין ממנו לידים. אמר רבי אבא: אין בו משום איבוד אוכלין'''", כן, עובדה שהוא מתיר ליטול ידיים. כלומר, זה שאנחנו לא נוטלים ידיים לפני שהוא מזוג זה רק בגלל שהוא לא נחשב משקה. אבל ברגע שהוא מזוג הוא נחשב משקה, אז כבר נוטלים ידיים. רואים מכאן שבעצם רבי אלעזר סובר שאין איבוד אוכלין במשקין. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מב עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side"></div> <div class="yerum-leiden-text">מילתיה דר' יוחנן אמרה שכן אפי' אכל פרידה אחת שלענב או פרידה אחת שלרימון שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה · יין בזמן שהוא כמות שהוא אומ' עליו בורא פרי העץ ואין נוטלין ממנו לידים · בזמן שהוא מזוג אומ' עליו בורא פרי הגפן ונוטלין ממנו לידים דברי ר' ליעזר · וחכמ' אומ' בין חי בין מזוג אומ' עליו בורא פרי הגפן ונוטלין ממנו לידים · אמ' ר' אבא אין בו משום אובדן אוכלין · ר' יעקב בר זבדי בשם ר' אבהו</div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מב עמוד ב<span class="yerum-runnum">83</span></div> {{שוליים|ו_י}}שמן זית, אומר עליו בורא פרי העץ. אמר רבי חייא בר פפא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר פפא|°]] קומי רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|ומתניתא}} מתניתא אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן. ויין לאו שחוק הוא? {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא {{ירו"מ-הדגשה|א}}מר אלא חוץ מן היין, הא שאר כל הדברים, אף על פי ששחוקין הן, בעינן הן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} תרויהון אמרין: ירק {{ירו"מ-ביאור|שדרכו להיאכל חי}} שלוק, אומר עליו שהכל נהיה בדברו. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: ראשי לפתות ששלקן, אם {{ירו"מ-הוסר|בעיינן}} בעינן הן, אומר עליהם בורא פרי האדמה; שחקן 'אומר עליהן שהכל נהיה בדברו. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: ומתניתא {{ירו"מ-הדגשה|לא}} אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. ופת לאו שחוק הוא? {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא {{ירו"מ-הדגשה|א}}מר אלא חוץ מן הפת {{ירו"מ-הדגשה|שברכתו משתנה}}, הא שאר כל הדברים, אף על פי ששחוקים הן, בעינן הן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: זית כבוש אומר עליו בורא פרי העץ.<br><br> <span id="דף_מג_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מג א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> "'''רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו: שמן זית, אומר עליו בורא פרי העץ. אמר רבי חייא בר פפא קומי רבי זעירא: מתניתא אמרה כן'''." כלומר, אפשר גם להבין את זה במשנה. "'''חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן'''." כן, כלומר המשנה אומרת שעל כל פירות העץ אומרים בורא פרי העץ חוץ מן היין, שעליו הוא מברך בורא פרי הגפן. עכשיו מה זה יין? יין זה בעצם פרי עץ שחוק, ולא אמרנו שמברכים משהו אחר, אלא על היין. כלומר יין זה הפרי השחוק היחיד שמברכים עליו ברכה אחרת. "'''הא שאר כל הדברים, אף על פי ששחוקין הן, בעינן הן'''." ולכן זיתים שכתש אותם, רוצים מהם שמן, שזה בעצם נחשב כאילו זית שחוק, אז נשאר הברכה המקורית שלו. "'''אמר רבי אבא: רב ושמואל תרויהון אמרין: ירק שלוק, אומר עליו שהכל נהיה בדברו'''", כלומר ירק ששלקו אותו, ומדובר על ירק כזה שדרכו להיאכל חי, אז אומר עליו שהכל נהיה בדברו, יורד דרגה. "'''רבי זעירא בשם שמואל: ראשי לפתות ששלקן, אם בעינן הן, אומר עליהם בורא פרי האדמה'''", כלומר אם הם כמות שהם, אומר עליהם בורא פרי האדמה, כי לפת לא אוכלים כשהוא חי, אז לכן בעצם הבישול זה דרך האכילה שלו. "'''שחקן, אומר עליהן שהכל נהיה בדברו'''", כלומר אם הוא כתש אותם. "'''אמר רבי יוסי: ומתניתא אמרה כן'''" — כלומר זה מסייע מהמשנה שלנו, שבמשנה שלנו נאמר שעל פירות האדמה אומר בורא פרי האדמה "'''חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ'''". עכשיו מה זה פת? פת עושים מקמח, וקמח זה בעצם חיטה שכתשו אותה, חיטה שחוקה. זה פרי אדמה ששחוק. והמשנה אומרת לנו שבעצם על כל פירות האדמה, גם אם שחקו אותם, מברכים עליהם בורא פרי האדמה חוץ מפת שהשתנה, שעליו מברכין המוציא לחם מן הארץ. אבל שאר פירות האדמה ששחוקים נשארים באותה ברכה. "'''ופת לאו שחוק הוא? לא מר אלא חוץ מן הפת, הא שאר כל הדברים, אף על פי ששחוקים הן, בעינן הן.'''" אז אם זה ככה, אז גם לפת שחוק היה צריך להישאר באותה ברכה, בורא פרי האדמה. "'''רבי חייא בר ווא בשם רבי יוחנן: זית כבוש אומר עליו בורא פרי העץ.'''" כלומר רבי חייא אומר שזית מלוח, זית כבוש, אומרים עליו בורא פרי העץ. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מב עמוד ב''' {{שוליים|ו_י}} '''האם ברכת שמן זית היא "בורא פרי העץ" גם לאחר שנשחק ואינו כעינו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ח, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן רב סעיף ד , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=מב ב/> ==דף מג עמוד א== <קטע התחלה=מג א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חייא בר פפא בשם המשנה: יין הוצא בלשון מיוחד ("חוץ מן היין") ללמד שרק בו שינוי מעינו פוסל מברכת העץ, אך שמן זית ושאר פירות אף שנשחקו ואינם כעינם מברכים עליהם ברכתם הראשונה - כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רב סעיף ד. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מב עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''חוץ מן היין.''' שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו וכן הפת '''בורא מיני דשאים.''' לפי שיש בכלל פרי האדמה דשא שהן ירקות וזרעים שהן מיני קטניות ורבי יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין ואין הלכה כר' יהודה והא דתנן על הירקות אומר בורא פרי האדמה הני מילי ירקות שדרכן לאוכלן חיין ואכלן חיין או שדרכן לאוכלן מבושלין ואכלן מבושלין אבל אותן שדרכן לאכול חיין ואכלן מבושלין או שדרכן לאכול מבושלין ואכלן חיין אינו מברך עליהן אלא שהכל וירקות שאוכלין אותן בין חיין בין מבושלין מברכין עליהן בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלין '''גמ' כתיב לה' הארץ ומלואה.''' מכאן למדנו הנהנה כלום מן העולם מעל שהרי לה' הוא הכל '''כאלו משלך אכלת.''' ודריש בל מלשון בלי ששוב אין טובתי עליך להחזיק לי טובה</div> <div class="yerum-leiden-text">שמן זית אומ' עליו בורא פרי העץ · אמ' ר' חייא בר פפא קומי ר' זעורא ומתניתא אמרה כן · חוץ מן היין שעל היין הוא או' בורא פרי הגפן · יין לאו שחוק הוא · לא מר לא חוץ מן היין הא שאר כל הדברים אעפ' שטחוקין בעינן הן · ר' אבא אמ' רב ושמואל תריהון אמרין ירק שלוק אומ' עליו שהכל נהיה בדברו · ר' זעורא בשם שמואל דתימ' לפתות כששלקן אם בעיין הן אמ' עליהן בורא פרי האדמה · שחקן או' עליהן שהכל נהיה בדברו · אמ' ר' יוסי ומתניתא אמרה כן חוץ מן הפת שעל הפת הוא או' המוציא לחם מן הארץ · ופת לאו שחוקה היא · לא אמר ולא חוץ מן הפת הא שאר כל הדברים אעפ' שחוקין בעיין הן · ר' חייא בר ווא בשם ר' יוחנן זית כבוש אומ' עליו בורא פרי העץ</div> <div class="yerum-side">'''עד שיתירו לו המצות.''' כלומר עד שיברך ואז הותרו לו ליהנות מן המצות שהן הארץ ומלואה שנחשבין כמו מצות השם וקדש קודם ברכה '''העולם ומלואו עשוי ככרם.''' תיבת הכרם קדריש דתבואת כרם מיבעי ליה אלא לרבות העולם ומלואו שעשוי עליו ככרם לאסרו עליו כמו כרם רבעי שצריך פדיון ומהו פדיונו של העולם ומלואו ברכה '''מבלה אני טובתי בגופך.''' וזהו מלשון בלה כלומר שיתקיימו זמן הרבה בגופך '''יבללו כל הטובות.''' מלשון בלול הוא '''הלולים.''' תרתי משמע לפניו ולאחריו '''סלקין לבי חנותא.''' שמוכרין שם מיני פירות ומיני מגדים '''קפץ ר' חגי ובירך עליהן.''' ולא המתין עד שיביאם לביתו '''מסתכל ביה.''' לפי שהיה מתמיה על זה כדלקמן</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''א"ר אחא מהו בל עליך.''' כלומר דר' אחא לא בעי למידרש כהני דרשות דלכולהו קשיא ליכתוב קרא הכי בלי עליך או בלה עליך או בלול עליך ומהו בל עליך והלכך דריש אלו שני תיבות בל עליך הם נרמזים לתיבה אחת כמו בלעדיך שאם אני מביא טובה על העולם לא יהיה מבלעדיך כהאי ובלעדיך דיוסף דהוי כמו ומבלעדיך '''יאות עבדת.''' בזה שברכת כאן עליהם ללמד לאחרים שכל המצות טעונות ברכה כלומר כל דבר שבעולם ומלואו והן כמצות קודם ברכה כדלעיל '''בבלייא למה את מסתכל בי.''' אם על שברכתי לאחריו וכי לית לך כל שהוא ממין ז' וכו' וקאמר דאית ליה נמי להאי אלא מה דהוה צריכה ומספקא ליה מפני שגלעינתו ממעטו מכשיעור ואפשר דאינו טעון ברכה לאחריו: ופריך הש"ס ולית ליה לר' יוחנן וכו' ומה עבד ליה ומ"ט בירך לאחריו הא כי שקלית להגרעין אין כאן זית '''משום ברייה.''' כלומר בריה שאני ולא אמרו שיעור כזית אלא בדבר שאינו בריה כגון חתיכה אחת מדבר שלם '''מילתיה דר' יוחנן אמרה.''' ש"מ מדר' יוחנן שכן כל דבר השלם אפי' אכל פרידה אחת וכו' פרי שלם טעון ברכה לפניו ולאחריו '''יין בזמן שהוא כמות שהוא חי.''' ותוספ' היא בפ"ד ונתחלפו התיבות בכאן בש"ס והכי איתא התם ברישא בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים דאכתי לא אשתני למעליותא ובמזוג בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים דברי ר"א '''אין בו משום אובדן אוכלין.''' לפי הגי' הכתוב בספרים אדברי חכמים קאי דאין בו משום איבוד אוכלין כשנוטלין ממנו לידים אבל נראה דגם זה ט"ס הוא ובתוספתא גריס וחכ"א אחד זה ואחד זה מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין הימנו לידים וא"כ דברי ר' אבא לפרושי טעמיה דר"א בריש דבריו הם דכל זמן שלא נשתנה לחשיבות אין בו משום איבוד אוכלין '''שמן זית.''' אע"פ ששחוק ונסחט הוא מן הזית לא נשתנה ברכתו ואומר בורא פרי העץ '''ומתני' אמר' כן.''' בתמיה וכי כך שמענו ממתני' דקתני חוץ מן היין וכו' וכי יין לאו שחוק מן הענבים הוא והרי נשתנה ברכתו ומשני לא אמר וכו' כלומר דיין בלבד הוציאו אותו מברכת ענבים מפני חשיבותו הא שאר כל הדברים אף ע"פ ששחוקין הן כמו פירות בעינן הן לענין הברכה וכמו הפרי בעצמו '''אם בעיינן הן.''' שניכר עדיין ממשן בעין אומר עליהן בורא פרי האדמה ופליג על ר' אבא דקאמר דשמואל נמי ס"ל דעל ירק השלם לעולם שהכל נהי' בדברו ואינו מחלק בין אם הם בעין או ששחקן ונימוחו '''ומתני' אמרה כן.''' בתמיה הא ממתני' לא שמענו לחלק כן דהרי קתני חוץ מן הפת וכו' וכי פת לאו שחוקה היא שאין התבואה בעין ואפ"ה קבעו לה ברכה בפני עצמה ומשני נמי לא אמרינן אלא פת מפני חשיבותה הא שאר כל הדברים אע"פ ששחוקין הן כבעינן נחשבין לענין הברכה שבתחילה '''זית כבוש.''' כמו שכובשין זתים במלח למתקן. וגרסי' להא לקמן בפ' כל שעה על מתני' ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מג עמוד א<span class="yerum-runnum">84</span></div> רבי בנימין בר יפת[[ביאור:עץ מסורת#רבי בנימין בר יפת|°]] </div>{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: ירק שלוק, אומר עליו שהכל נהיה בדברו. אמר רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]]: מתניתא מסייע לרבי בנימין בר יפת[[ביאור:עץ מסורת#רבי בנימין בר יפת|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דגבי מרור תנן: יוצאין בהן, בין לחין בין יבשין}}, אבל {{שוליים|ו_יא}}לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אם {{ירו"מ-הוסר|בעיינן}} בעינן הן, {{ירו"מ-הדגשה|אמאי אין}} אדם יוצא בהן ידי {{ירו"מ-הוסר|חובתן}}{{ירו"מ-הדגשה|חובתו}} בפסח? אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: מאן ידע משמעה דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]]{{ירו"מ-הוסר|מן ר}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} יאות? רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]]{{ירו"מ-הוסר|לר}} או רבי בנימין בר יפת[[ביאור:עץ מסורת#רבי בנימין בר יפת|°]]? לא רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]]! ועוד מן הדא: {{ירו"מ-הוסר|מן מה }}דאנן חמיין רבנן רברביא עלון לאברייתא, {{ירו"מ-ביאור|שאנו רואים רבנים שנכנסים להברות אבלים}} ונסבין [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#תורמוס|תורמסין]] ומברכין עליהון בורא פרי האדמה. ותורמוסי לאו שלוקים הן? אין תימר, {{ירו"מ-הדגשה|והא}} מתניתין {{ירו"מ-הדגשה|אמרה, שאין המבושל כמו החי}}, {{ירו"מ-ביאור|שהרי לא יוצאים במרור מבושל}}, {{ירו"מ-הוסר|שנייא}} שניא היא, שאמרה התורה מרורין, {{ירו"מ-הוסר|ותורמסין כיון}}{{ירו"מ-הדגשה|וכיון}} ששלקן, כבר בטלה מרירתן. אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: ולא פליגין: {{ירו"מ-ביאור|רבי חייא בר ווא ורבי בנימין בר יפת}} [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#זית|זית]], על ידי {{ירו"מ-הדגשה|שאין}} {{ירו"מ-הוסר|שדרכו}} דרכו לאכול חי, אף על פי שכבש בעינו הוא. ירק {{ירו"מ-הדגשה|שדרכו לאכול חי}}, כיון ששלקו, נשתנה {{ירו"מ-הדגשה|וברכתו שהכל}}. רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] אמר: איתפלגין רב נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רב נחמן|°]] ורבנן, רב נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רב נחמן|°]] אמר: {{שוליים|ו_יב}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#הנוסח של ברכת המוציא לחם|המוציא לחם מן הארץ;]] <br><br> <span id="דף_מג_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מג ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף מ"ג. נתחיל מהשורה האחרונה בדף הקודם. אמר לכם רבא בשם רבי יוחנן זית כבוש אומר עליו בורא פרי העץ. כלומר זית ש... המליחו אותו, הכמיצו אותו, בישלו אותו, אז מברכים עליו בורא פרי העץ. רבי בנימין בר יפת אומר בשם רבי יוחנן '''ירק שלוק אומר עליו שהכל נהיה בדברו'''. כלומר לכאורה יש פה איזה מחלוקת מה בדיוק אמר רבי יוחנן, כי לפי רבי בנימין בר יפת, ירק ששלקו אותו או שבישלו אותו, אז הוא יורד בדרגה, הוא לא נשאר בדרגה הקודמת שלו. אמר רבי שמואל בר רב יצחק '''מתניתא מסייע לרבי בנימין בר יפת'''. כלומר יש ברייתא שלכאורה מסייעת לשיטה של רבי בנימין בר יפת, שבעצם כשמבשלים אז הירק יורד בדרגה. איך רואים את זה? לגבי מרור במסכת פסחים למדנו, יוצאים בהם בין לחים בין יבשים, '''אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים'''. כלומר מרור שבישלו אותו או שלקו אותו כבר לא יוצאים ידי חובה. אז רואים מכאן שבעצם הוא יורד בדרגה. '''ואם בעינן הן, אדם יוצא בהן ידי בפסח'''? כלומר אם המצווה לאכול אותו בפסח היא כשהוא בעין, אז כנראה שהוא יורד. אמר רבי זעירא '''מאן ידע משמעה דרבי יוחנן יאות'''? מי יותר בקיא בשיטות של רבי יוחנן, בדברים של רבי יוחנן, רבי חייא בר ווא או רבי בנימין בר יפת? '''לא רבי חייא בר ווא'''! הרי ברור שרבי חייא בר ווא. ועוד ראיה שבעצם הלכה כמו שרבי חייא בר ווא אמר, שבעצם דבר שלוק הוא נשאר בברכה שלו. כי הרי אנחנו רואים, '''דאנן חמיין רבנן רברביא עלון לאברייתא''', אנחנו רואים רבנים גדולים שנכנסים לעבור את האבלים, '''ונסבין תורמסין ומברכין עליהון בורא פרי האדמה'''. הם לוקחים תורמוס, הרי תורמוס דבר שלוק, מברכים על זה בורא פרי האדמה. '''ותורמוסי לאו שלוקים הן'''? רואים מכאן שבעצם כששולקים ירק הוא נשאר באותה ברכה. עכשיו, אז לכאורה יש קושיה מהמשנה במסכת פסחים. '''אין תימר, מתניתין''' — הרי אנחנו במשנה שאומרת שמרור לא יוצאים ידי חובה, סימן שהוא משתנה. '''שניא היא, שאמרה התורה מרורין, ששלקן, כבר בטלה מרירתן'''. כלומר שם הסיבה היא אחרת. שם הרי התורה ציוותה לאכול דבר מר, וכשאתה מבשל זה כבר לא מר. אמר רבי יוסי ברבי בון '''ולא פליגין'''. אומר הסבר אחר: אין מחלוקת בין רבי בנימין בר יפת לבין רבי חייא, שניהם צודקים. '''זית, על ידי דרכו לאכול חי, אף על פי שכבש בעינו הוא'''. כלומר רבי חייא בר ווא שדיבר על זית — זית זה שאין דרכו לאכול חי, זית הרי לא אוכלים אותו חי, הוא מר, אז הדרך היא לכבוש אותו, לבשל, להחמיץ. אז דווקא אם הוא כבוש, אז מברכים עליו בורא פרי העץ. אבל '''ירק, כיון ששלקו, נשתנה''' — ירק שדרכו לאכול חי, אם מבשלים אותו אז הוא יורד בדרגה ומברכים עליו שהכל. אז בעצם שתי השיטות נכונות. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מג עמוד א''' {{שוליים|ו_יא}} '''ירקות כבושים, שלוקים או מבושלים - האם יוצאים בהם ידי חובת מרור בפסח.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ז, הלכה יג , שו"ע או"ח סימן תעג סעיף ה , סמ"ג עשין מא. ''הכרעה:'' נפסק שאין יוצאים בהם ידי חובה משום שנאמר "מרורים" ואין בהם טעם מרור לאחר בישול או כבישה, כמבואר ברמב"ם ושו"ע. {{שוליים|ו_יב}} '''נוסח ברכת "המוציא" בברכת הפת: לומר "המוציא" (בהווה) או "מוציא" (לשעבר) לחם מן הארץ.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ג, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן קסז סעיף ב , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=מג א/> ==דף מג עמוד ב== <קטע התחלה=מג ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כלשון "המוציא לחם מן הארץ" (רמב"ם, שו"ע או"ח סי' קסז ס"ב), בהווה, כלשון המשנה, ולא כדעת שיש לומר בלשון עבר. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מג עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''ירק שלוק.''' רבי בנימין פליג על דר' חייא בשם ר' יוחנן אלא דכך קיבל מר' יוחנן דשלוק נשתנה ברכתו ואומר עליו שהכל וה"ה לכבוש '''מתני'.''' דפסחים מסייע לר' בנימין בר יפת דקאמר משמיה דר' יוחנן דשלוק לאו כבעינו נחשב הוא ולא כר' חייא בר ווא דקאמר דכבוש כבעינו הוא דקתני התם דאין יוצאין בהן כבושין ולא שלוקין אלמא כבושין ושלוקין חד דינא אית להו ואם כבעינן היו נחשבין היה אדם יוצא בהן בפסח '''תורמסין כיון ששלקן בטלה מרירתן.''' כלומר הא ליתא דתורמסין נמי כששלקין אותו הרבה נתבטל מרירותן ואפ"ה חזינן להני רבנן דלעולם היו מברכין עליהן בפה"א ואפי' כי נשלקו הרבה ע"כ ש"מ דטעמא דשלוקין לעולם כבעינן נחשבין הן לענין ברכה ודלא כר' בנימין בר יפת</div> <div class="yerum-leiden-text">ר' בנימן בר יפת בשם ר' יוחנן ירק שלוק או' עליו שהכל נהיה בדברו · אמ' ר' שמואל בר רב יצחק מתניתא מסייעא לר' בנימן בר יפת · אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבשלין אם בעיין הן אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח · אמ' ר' זעורא מאן ידע מטמיע מן ר' יוחנן יאות לר' חייא בר ווא אמ' ר' בנימן בר יפת לא ר' חייא בר ווא · ועוד מן הדא מן מה דאנן חמיין רבנן רברביא עלון לחברייתא ונסבין תורמוסין ומברכין עליהן בורא פרי האדמה · ותורמוסין לאו שלוקין הן · אין תימר שביעיא היא שאמרה התורה מרורין תורמוסין הן כיון ששלקן בטלה מרתן · אמ' ר' יוסי ביר' אבון ולא פליגין זית על ידי שדרכו לאכל חי אעפ' שכבוש בעינו הוא · ירק כיון ששלקו שתנה · ר' יעקב בר אחא אמ' איתפלגון ר' נחמן ורבנן · ר' נחמן אמ' המוציא לחם מן הארץ</div> <div class="yerum-side">'''מאן ידע משמע מן ר' יוחנן יאות.''' מי הוא שיודע יותר בטוב לשמעתתא דר' יוחנן. ר' חייא בר ווא או ר' בנימן בר יפת לא ר' חייא בר ווא. כצ"ל וכן הוא בפסחים. כלומר דר"ז מתמיה על ר' שמואל דמחזק דברי ר' בנימין בר יפת משמיה דר' יוחנן וכי מאן ידע שפיר טפי לומר משמיה דר' יוחנן ודאי ר' חייא בר ווא דהוא היה תלמידו מובהק ודייק וגמר שמעתתי' מפומי' ולא כך ר' בנימין בר יפת. ועוד מן הדא. ראייה לדברי ר' חייא בר ווא משמיה דר' יוחנן ממה שאנו רואים לחכמים גדולים כשנכנסין להבראה א"נ להברות עצמן כדרך שלוקחין דבר מיעוט קודם הליכתן לבית מדרש והן לוקחין תורמסין ומברכין בפה"א</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''ותורמסין לאו שלוקין הן.''' וכי לא שלוקין הן ואפ"ה בפה"א אלמא שלוק כבעינו הוא וא"כ אין ראיה מהך מתני' דפסחים דהא חזינן דהני רבנן רברביא לא עבדי כהאי מתני'. אין תימר שנייא היא שאמרה תורה מרורין. כלומר וכי תימא לעולם בעלמא שלוקין לאו כבעינן נחשבין כדמשמע מהאי מתני' והא דהני רבנן מברכי אתורמסין כמו שהיו בעינן שנייא היא הך מתני' מהאי דתורמסין דהתם היינו טעמא שהרי אמרה תורה מרורים וכיון שכבשן או שלקן בטלה מרירותא מינייהו והלכך אין אדם יוצא י"ח בהן אבל תורמס הוה כיון שהוא מר מאד וצריך לשלקו הרבה עד ז' פעמים ולפיכך נשאר ברכתו כמו שהיה בעינו שהרי על הרוב נשאר מר כמו שהיה מקודם '''אמר ר' יוסי בר' אבון.''' מעיקרא לא קשיא על הני תרתי שמעתתא דר' יוחנן דלא פליגין ר' חייא בר ווא עם ר' בנימין בר יפת דהא דקאמר ר' חייא על זית כבוש הוא דקאמר שכן דרכו לאכול אותו כשהוא חי ולא מבושל והלכך אע"פ שכבוש הוא לא נשתנה מכמות שהוא בעינו ונשאר ברכתו עליו אבל הא דר' בנימין בר יפת בירק שכן דרכו להיות נשתנה ע"י שליקה והלכה ברכתו ממנו מכמו שהיה '''המוציא.''' כלומר לשעבר כדכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש וה"נ הברכה על שעבר היא והיינו על זמן בריאת עולם שקודם שחטא אדם היתה הארץ מוציאה לחם ממש וכשחטא נגזר עליו בזעת אפך תאכל לחם ונהפכה לתבואה וכדאמר בב"ר פ' ט"ו ואיתא נמי להא שם וזהו דקאמר אתיין אילין פלוגוותא וכו' כדלקמן </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מג עמוד ב<span class="yerum-runnum">85</span></div> ורבנן אמרי: מוציא לחם מן הארץ. אתיין אילין פלוגוותא, כאילין פלוגוותא. {{ירו"מ-ביאור|מחלוקת זו כמחלוקת אחרת}} {{ירו"מ-הדגשה|דאיתמר}} לפת, רבי חיננא בר יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רבי חיננא בר יצחק|°]] ורבי שמואל בר אימי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר אמי|°]], חד אמר: לפת {{ירו"מ-הדגשה|נקראת כך לרמוז}}, לא {{ירו"מ-הוסר|פת}} כך הייתה {{ירו"מ-הדגשה|גדלה הפת}}? {{ירו"מ-ביאור|שקודם החטא, היה הלחם יוצא מהאדמה כמותה. וזה כדעת האומר שמברך מוציא לחם מן הארץ, בלשון עבר, שבעבר כך היה}} וחרנא אמר: לפת, לא פת היא עתידה להיות? {{ירו"מ-ביאור|שבעתיד הלחם יצא מהאדמה כמותה}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב: (תהילים עב טז}}) "יהי פסת בר בארץ בראש הרים". {{ירו"מ-ביאור|וזה כדעת האומר שמברך המוציא לחם מן הארץ, בלשון עתיד}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בריך קומי רבי זירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זירא|°]]: המוציא לחם מן הארץ, וקלסיה. {{ירו"מ-ביאור|שיבח אותו}} מה {{ירו"מ-הדגשה|האם הוא פסק כרבי נחמן? לעולם בין אם אמר מוציא, ובין אם אמר המוציא, יצא. ולמה אמר המוציא}}? כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שצריך להקפיד}} שלא לערב ראשי אותיות. {{ירו"מ-ביאור|לכן יאמר המוציא, כדי לא לערב מם של העולם, עם מם של מוציא כשאומר מלך העולם מוציא}} מעתה {{ירו"מ-הדגשה|שיאמר המוציא לחם}} המן הארץ, שלא לערב ראשי אותיות! על דעתי ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה, {{ירו"מ-הדגשה|האם כשם שאומר המוציא לחם, כך אומר}} הבורא פרי הגפן, ועל דעתייהו דרבנן, {{ירו"מ-הדגשה|כשם שאומר מוציא לחם, כך אומר}} בורא פרי הגפן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זריקן[[ביאור:עץ מסורת#רבי זריקא|°]]: רבי זירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זירא|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר }}בעי: אהן דנסב {{ירו"מ-ביאור|זה שלקח}} [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#תורמוס|תורמוסא]] {{ירו"מ-הוסר|ומברך}}{{ירו"מ-הדגשה|לברך}} עילוי, ונפל מיניה, {{ירו"מ-הדגשה|ולקח אחר}}, מהו מברכה עילוי זמן תניינות? {{ירו"מ-ביאור|האם צריך לברך פעם שניה}} {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} {{ירו"מ-הוסר|מהו}} מה בינו לבין אמת המים? אמרין: תמן {{ירו"מ-הדגשה|באמת המים}}, {{שוליים|ו_יג}}לכך {{ירו"מ-הוסר|כוין}} כוון דעתו מתחילה. ברם הכא, לא לכך {{ירו"מ-הוסר|כוין}} כוון דעתו מתחלה. תני רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}}: {{שוליים|ו_יד}}אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס. {{ירו"מ-ביאור|דנמצא שמברך על כל הלחם, כך שאם תיפול הפרוסה מידו, יכול ליטול פרוסה אחרת}} אמר רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]]: הדא אמרה, אהן דנסב פוגלא {{ירו"מ-ביאור|צנון}} ומברך עילוי, והוא לא אתי לידיה {{ירו"מ-הדגשה|כגון שנפל ולקח אחר}}, {{שוליים|ו_טו}}צריך למברכה עילוי זמן תניינות. {{ירו"מ-ביאור|צריך לברך פעם שניה}} אמר רבי תנחום בר יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום בר יודן|°]]: {{שוליים|ו_טז}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה לבטלה|{{ירו"מ-הדגשה|ו}}צריך לומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד,]] שלא להזכיר שם שמים לבטלה. עד כמה {{ירו"מ-הדגשה|יפרוס מן הפת ו}}יברך {{ירו"מ-הדגשה|עליו המוציא? פלגי ביה}} רבי חננא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חננא|°]]ורבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}, חד אמר: עד כזית. {{ירו"מ-ביאור|אבל פחות מכזית אין חשיבות לחם עליו, ויברך בורא פרי האדמה.}} וחרנא אמר:<br><br> <span id="דף_מד_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מד א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> רבי יעקב בר אחא אמר '''איתפלגין רב נחמן ורבנן'''. רב נחמן אמר שמברכים על הלחם, אז אומרים '''המוציא לחם מן הארץ'''. '''ורבנן אמרי: מוציא לחם מן הארץ'''. מוציא זה מלשון עבר, המוציא זה מלשון הווה ועתיד. אומרת הגמרא '''אתיין אילין פלוגוותא, כאילין פלוגוותא'''. כלומר המחלוקת הזאתי היא כמו מחלוקת אחרת: '''רבי חיננא בר יצחק ורבי שמואל בר אימי, חד אמר: לפת, לא כך הייתה'''. כלומר למה לפת נקראת לפת? היא בעצם רומזת לנו כביכול, כאילו לא כך הייתה הפת גדלה קודם החטא. בגן עדן הלחם היה יוצא מהאדמה כמותה, כלומר החיטה הייתה מוציאה חתיכות לחם כמו שהלפת נראית. וזה כדעת האומר שמברך מוציא לחם מן הארץ מלשון עבר, כאילו שבעבר כך היה, לכן אנחנו אומרים מוציא לחם מן הארץ, כך היה בגן עדן. '''וחרנא אמר: לפת, לא פת היא עתידה להיות'''? כלומר בעצם מלשון עתיד, בעתיד הלחם יצא מהאדמה כמותה, כמו שכתוב '''יהי פסת בר בארץ בראש הרים'''. וזה בדיוק מה שאומר האומר שאומרים המוציא לחם מן הארץ, כלומר בעתיד כך יהיה. '''רבי ירמיה בריך קומי רבי זירא: המוציא לחם מן הארץ, וקלסיה'''. כלומר הוא שיבח אותו. שואלת הגמרא: וכי כרבי נחמן הוא סובר? אומרת: לא, לעולם בין אם אמר מוציא בין אם אמר המוציא יצא, זה ברור. אז למה הוא אמר המוציא? '''כרבי נחמיה, שלא לערב ראשי אותיות'''. אם הוא יגיד מלך העולם מוציא לחם מן הארץ, אז המם של העולם ביחד עם המוציא יתחבר והוא יכול להשתבש. לכן הוא אמר תגיד המוציא, כדי שיהיה לנו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ. שואלת הגמרא: '''מעתה המן הארץ, שלא לערב ראשי אותיות'''! אם הוא סובר כמו כדעת רבי נחמיה, אז גם שיגיד המוציא לחם מן הארץ, שהמם של לחם לא יתחבר עם מן הארץ, שלא לערב ראשי אותיות. ממשיכה הגמרא ושואלת האם כשם שהוא אומר המוציא לחם כך הוא אומר בורא פרי הגפן? '''על דעתי דרבי נחמיה, הבורא פרי הגפן, ועל דעתייהו דרבנן, בורא פרי הגפן'''. אמר רבי זריקן: '''רבי זירא בעי: אהן דנסב תורמוסא עילוי, ונפל מיניה'''. מי שלוקח תורמוס, מתכוון לברך עליו ונפל ממנו, לקח אחד אחר, '''מהו מברכה עילוי זמן תניינות'''? כלומר, האם הוא צריך לברך פעם נוספת על השני. שואלת הגמרא: '''מה בינו לבין אמת המים'''? כשאני עומד ליד אמת המים, המים הרי זורמים, אני מברך על מים, אותם מים שבירכתי הם כבר לא כאן, אבל בכל אופן אף אחד לא אומר שצריך לברך כל פעם. '''אמרין: תמן, לכך כוון דעתו מתחילה'''. כלומר, אני ראיתי את המים שזורמים, ידעתי שהמים שאני מברך עליהם הם המים שיבואו עוד מעט, לא אלה שכרגע נמצאים מולי. '''ברם הכא, לא לכך כוון דעתו מתחלה'''. הרי הוא התכוון לאכול את התורמוס הזה, רק נפל לו. '''תני רבי חייא: אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס'''. כלומר, כשהוא לוקח את הפת שלמה אז הוא מברך, לא אחרי שזה פרוס, כי אז בעצם יוצא שהוא בירך על כל הלחם. אז גם אם חתיכה תיפול מידו, אז עדיין יכול ליטול פרוסה אחרת כי הוא בעצם בירך על כל הלחם. כלומר, זה בעצם חוץ מהסברה שמברכים על השלם, זה יותר מכובד, זה גם עניין של פרקטי — אם תיפול חתיכה אז עדיין נוכל להמשיך לאכול בלי צורך לברך פעם נוספת. אמר רבי חייא בר ווא: '''הדא אמרה, אהן דנסב פוגלא ומברך עילוי, והוא לא אתי לידיה, צריך למברכה עילוי זמן תניינות'''. כלומר, מי שלוקח צנון ומברך עליו והוא לא אתי לידיה, כגון שנפל, הוא לקח אחד אחר, אז צריך לברך פעם נוספת. אמר רבי תנחום בר יודן: '''צריך לומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא להזכיר שם שמים לבטלה'''. כלומר, מי שאומר ברכה שאינה צריכה, ברכה לבטלה, צריך מיד להגיד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי יש שם שמיים לבטלה. שואלת הגמרא '''עד כמה יברך''' — אנחנו מברכים המוציא לחם מן הארץ, עכשיו מה המינימום? אני מחזיק חתיכה, מה הגודל המינימלי שלה? '''רבי חננא ורבי מנא, חד אמר: עד כזית'''. אבל פחות מכזית אין חשיבות לחם עליו, ואז הוא מברך בורא פרי האדמה. '''וחרנא אמר''' אפילו על פחות מכזית. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מג עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''ורבנן אמרי מוציא.''' דמוציא הוא דמשמע לשעבר כדכתיב אל מוציאם ממצרים וכבר הוציאם אבל המוציא להבא משמע כדכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ובאותה שעה עדיין לא הוציאם וה"נ הרמז שעתיד להיות מוציא לחם ממש מן הארץ כדדריש לקמיה מיהי פסת בר בארץ שעתידה ארץ שתוציא גלוסקאות '''ואתיין.''' אילין פלוגתייהו כאילין פלוגתא בפירושא דלפת '''לפת.''' כלומר כל מיני ירקות נקראין לפת ודריש להתיבה דעל שם זה נקראו לפת לא פת היתה כלומר וכי לא פת היתה ג"כ יוצאת מן הארץ כמות שהיא כדרך הירק הזה שיוציא מן הארץ כמו שהוא וזה כמ"ד דעל שעבר היא ברכת הפת שכך היתה יוצאת מן הארץ קודם החטא '''וחרנא אמר לפת לא פת היא עתידה להיות.''' שתצא כמות שהיא כמו הירק הזה וכמ"ד שהברכה היא על העתיד וכמו שנא' יהי פסת בר בארץ '''וקלסיה.''' על שאמר המוציא ומתמה הש"ס ומה זה דעביד כר' נחמן ולא כרבנן וקאמר דהיינו טעמי' שלא לערב ראשי אותיות מ"ם דמוציא עם המ"ם דהעולם '''מעתה.''' ופריך וא"כ יאמר ג"כ המן הארץ שלא לערב מ"ם דמן עם מ"ם דלחם ולא משני מידי '''אהן דנסב עיגולא.''' מי שלקח עיגול לחם א' ובירך עליו</div> <div class="yerum-leiden-text">ורבנן אמרי מוציא לחם מן הארץ · אתייא אילין פלוגוותא כאינון פלוגוותא · לפת ר' חיננא בר יצחק ור' שמואל בר חיימי חד אמ' לפת לא פת היתה · וחרנה אמ' לפת לא פת היא עתידה להיות יהי פיסת בר בארץ בראש הרים · ר' ירמיה בריך קומי ר' זעורא המוציא לחם וקלסיה · מה כד עתמיה שלא לערב ראשי אותיות · מעתה המן הארץ שלא לערב ראשי אותיות · על דעתיה דר' נחמן הבורא פרי הגפן · ועל דעתהון דרבנן בורא פרי הגפן · ר' זריקן אמ' ר' זעורא בעי אהן דנסב תורמוסא ומברך עילוי ונפל מיניה · מהו מברכה עילוי זמן תניינות · מה בטע לבין אמת המים אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחילה · ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחילה · תני ר' חייא אין מברכין על הפת לא בשעה שהוא פורס · אמ' ר' חייא בר ווא הדא אמרה אהן דנסב עיגולא ומברך עילוי והוא לא אתי בידיה צריך מברכה עילוי זמן תניינות · אמ' ר' תנחום בר יודן צריך לומ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד · שלא להזכיר שם שמים לבטלה · עד כמה יפרוס · ר' חננא ור' מנא חד אמ' עד כזית וחרנה</div> <div class="yerum-side">'''מהו מברכה.''' אם צריך לברך על האחר פעם שנית מי אמרינן דכיון דנפל מיני' הראשון אסח דעתיה או לא '''מה בינו לבין אמת המים.''' ומאי תיבעי לך לא יהא אלא כזה שעומד לשתות מאמת המים ומברך עליה ואע"ג דהני מיא אזלו והני אתו '''אמרין.''' שאני היא התם דלכך כוין דעתו מתחילה כשבירך והיה יודע דמיא אזלי ואתו ונתכוין על הכל שיבאו לפניו אבל הכא וכי היה יודע שיפול התורמוס ממנו שיתכוין לכך '''אלא בשעה שהוא פורס.''' לאכול הימנו אבל קודם שפורס לא שמא לא יזדמן לו אח"כ אותו הפת '''והכא לא אתי בידיה.''' כלומר שכאן מיד לא נזדמן בידו לאכול כגון שנלקח ממנו וחזר ובא לידו אח"כ צריך לברך שנית '''צריך לומר בשכמל"ו.''' על ברכה ראשונה שבירך שלא וכו' '''עד כמה יפרוס.''' מן הפת ויברך ברכת המוציא</div> </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מג עמוד ב''' {{שוליים|ו_יג}} '''המברך על פרי ונמצא שאינו הפרי שכיוון עליו, אם ברכתו מתאימה למין שאכל בפועל - יצא בברכה זו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה י , שו"ע או"ח סימן רו סעיף ו , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חייא שהעיקר הוא שהברכה תתאים למאכל בפועל, ולא הכוונה המוקדמת, כדברי הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ו_יד}} '''יש לברך על הפת דווקא בשעת פרישתה, כדי שהברכה תחול על כל הפת שלפניו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן קסז סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חייא בר ווא בירושלמי, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח קסז, א) שיברך על הפרוסה בשעת חיתוכה כדי שאם תיפול יוכל ליטול אחרת בלא ברכה נוספת. {{שוליים|ו_טו}} '''המפסיק בסעודתו וטעם משהו ביודעו שיחזור לאכול, וחזר לאכול לאחר זמן – חייב לחזור ולברך ברכת המוציא.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה י , שו"ע או"ח סימן רו סעיף ה , שו"ע או"ח סימן רו סעיף ו , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי תנחום בר יודן בירושלמי שהיסח הדעת לאחר הפסק מצריך ברכה שנייה; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח סימן רו סעיפים ה-ו). {{שוליים|ו_טז}} '''כמה יש לפרוס מן הפת לברכת המוציא.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה י , רמב"ם, הלכות שבועות, פרק יב, הלכה יא , שו"ע או"ח סימן רו סעיף ו <קטע סוף=מג ב/> ==דף מד עמוד א== <קטע התחלה=מד א/>. ''הכרעה:'' נפסק כדעה שאפילו פחות מכזית, כיוון שבפרוסה חלה ברכת המוציא אף על מיעוט חשוב שבכעס לחם (שו"ע או"ח סימן רו סעיף ו), ובכך אין הבבלי חולק. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מד עמוד א<span class="yerum-runnum">86</span></div> אפילו {{שוליים|ו_יז}} </div>עד פחות מכזית. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר כזית, כיי דתנינן תמן {{ירו"מ-הדגשה|גבי מנחות}}: {{שוליים|ו_יח}}וכולן פתיתין כזית. {{ירו"מ-ביאור|שלא יפחת מזית}} {{ירו"מ-הדגשה|ומברך עליהם המוציא}}. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר אפילו עד פחות מכזית {{ירו"מ-הדגשה|מד}}תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}}: אפילו מחזירה לסולתה. תני: כל שאומר אחריו ג' ברכות, אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ, וכל שאין אחריו ג' ברכות, אין אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ. התיבון: הרי {{שוליים|ו_יט}} {{ירו"מ-הדגשה|האוכל}} פחות מכזית, {{ירו"מ-הוסר|הרי }}אין אומר אחריו ג' ברכות, מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם מן הארץ? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|אומר }}לשאר {{ירו"מ-הוסר|המינים}} מינים {{ירו"מ-ביאור|מיני מזונות}} נצרכה. {{ירו"מ-ביאור|אבל לחם גם על פחות מכזית מברך המוציא אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{שוליים|ו_כ}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}מסובין אסורים לטעום כלום עד שיטעום המברך. רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: שותין אף על פי שלא שתה. מה פליג? {{ירו"מ-ביאור|האם הוא חולק}} {{ירו"מ-הדגשה|לא}}, מה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]], {{שוליים|ו_כא}}כשהיו כולן זקוקין לככר אחד. מה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]], כשהיה כל א' וא' כוסו בידו. תני: {{שוליים|ו_כב}}המברך פושט ידו תחילה {{ירו"מ-הדגשה|לאכול מהקערה}}, אלא אם רצה לחלוק לו כבוד, לרבו או למי שגדול ממנו בתורה, הרשות בידו. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] כד הוה קצי, {{ירו"מ-ביאור|כשהיה בוצע ומברך}} הוה טעים בשמאליה, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}מפליג {{ירו"מ-ביאור|מחלק}} בימיניה שלא יתעכבו המסובים. רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] אמר: {{שוליים|ו_כג}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#נתינת אוכל לשוורים היא הפסק לכו"ע|אהן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר סב בריך, סב בריך, אין בו משום הפסק ברכה]] הב אחוונא לתורייא, {{ירו"מ-ביאור|תנו ענפי ערבה לשוורים}} יש בו משום הפסק ברכה. רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] אמר: {{שוליים|ו_כד}}הדא שתיתא, {{ירו"מ-ביאור|שעשויה קמח קליות במים בבלילה רכה}} והדא מורתא שחיקתא, {{ירו"מ-ביאור|תמרים מיובשים טחונים משמשים כסוכר להמתיק את המים}} אומר עליו שהכל נהיה בדברו. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: <br><br> <span id="דף_מד_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מד ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי, דף מ"ד. נתחיל מהדף הקודם, רק נחזור על מה שלמדנו. היה ידוע בגמרא מהו כמות הלחם המינימלית שמברך עליו המוציא לחם מן הארץ. יש דעה שאומרת שכזית אבל פחות מכזית מברך על בורא פרי האדמה, ויש דעה שאומרת שאפילו פחות מכזית. ואומרת הגמרא, אנחנו נמצאים בדף מ"ד, אומרת הגמרא: '''מאן דאמר כזית, כי הא דתנינן תמן''', לגבי מנחות כתוב שהיו מנחות, "וכולן פתיתין כזית". הרי צריך לקמוץ, אז פוטרתן כזיתים. כדי שיהיה לפחות כזית כדי שיברך. '''מאן דאמר אפילו עד פחות מכזית''', אז הוא סובר, '''תני רבי ישמעאל: אפילו מחזירה לסולתה'''. שיכול לפורר את המנחות עד שממש נהיים כמו סולת, ואז הוא קוצץ. אנחנו יודעים שמברכים על המנחות, מברכים עליהם מוציא לחם מן הארץ, אז רואים שאפילו פחות מכזית מברכים מוציא. '''תני: כל שאומר אחריו ג' ברכות, אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ'''. כלומר, יש ברייתא שאומרת שדבר שמברכים אחריו ברכת המזון, עליו מברכים לפני כן המוציא, '''וכל שאין אחריו ג' ברכות, אין אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ'''. '''התיבון: הרי פחות מכזית, אין אומר אחריו ג' ברכות'''. כן, הרי לכאורה מי שאוכל פחות מכזית לא מברך אחרי זה ברכת המזון, זה כולם מסכימים. אז '''מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם מן הארץ''', כי זו לכאורה הראיה, שמי שסובר שפחות מכזית לא מברכים עליו מוציא לחם מן הארץ. '''רבי יעקב בר אחא: לשאר מינים נצרכה'''. כלומר, זו לא הראיה - הברייתא לא מדברת על לחם ובאיזה כמות מברכים המוציא, אלא היא מדברת על שאר מזונות. היא אומרת כל דבר שבא מן החיטה, מהדגן, שמברכים עליו בשיעור שלו, מברכים אחריו ברכת המזון, הוא זה שמברכים אחריו-לפניו מוציא לחם מן הארץ. אבל היא לא דיברה בכלל על לחם. לחם, ייתכן שאפילו פחות מכזית מברכים עליו המוציא לחם מן הארץ, למרות שבעצם אחריו לא מברכים ברכת המזון. '''רבי אבא בשם רב: מסובין אסורים לטעום כלום עד שיטעום המברך'''. כלומר, שאחד מברך וכולם יוצאים ידי חובה, אז הוא צריך לטעום ראשון. '''רבי יהושוע בן לוי אמר: שותין אף על פי שלא שתה'''. כלומר, כשמברכים, כשאחד מברך לכולם על הגפן, אז כולם יכולים לשתות, ואף מישהו עוד לא הספיק לשתות. ואומרת הגמרא: '''מה פליג?''' לכאורה יש פה מחלוקת. ואומרת הגמרא לא, '''מה דמר רב, כשהיו כולן זקוקין לככר אחד''', כלומר בעצם יש רק לחם אחד והוא מברך על הלחם הזה, אז בעצם צריך שהוא יאכל ראשון. '''מה דמר רבי יהושוע בן לוי, כשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו'''. אז בעצם כל אחד יכול לשתות מיד. וכמובן בהתאם לזה, אם לכל אחד היה לחם, אז לכאורה גם היה צריך להיות מותר לכל אחד לאכול לפני שהמברך אוכל. '''תני: המברך פושט ידו תחילה'''. זה דרך המנהג בסעודה, שמי שמברך אז הוא גם אוכל ראשון מהקערה, '''אלא אם רצה לחלוק לו כבוד, לרבו או למי שגדול ממנו בתורה, הרשות בידו'''. '''רב כד הוה קצי, הוה טעים בשמאליה, מפליג בימיניה שלא יתעכבו המסובים'''. כלומר כשרב היה בוצע את הלחם, הוא היה בוצע ביד ימין, ואוכל את מה שהוא בצע ביד שמאל כדי שיוכל לחלק בו זמנית לאורחים והם לא יתעכבו. '''רב הונא אמר: אהן דמר סב בריך, סב בריך, אין בו משום הפסק ברכה'''. כלומר אם אדם אומר מילים ששייכות לסעודה כמו "טול תברך", "קח תברך", אז זה לא נקרא הפסק בין הברכה לאכילה. אבל '''הב אחוונא לתורייא, יש בו משום הפסק ברכה'''. כלומר "תן תבן, תן אוכל לשוורים" - יש בזה איזשהו הפסק ברכה. יש לנו בבבלי דעה שאומרת שכיוון שכתוב "נתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", כלומר קודם כל צריך לדאוג לבהמות, אז ממילא זה חלק מהארוחה. וכאן אנן סברי שזה נקרא הפסק. '''רב הונא אמר: הדא שתיתא, והדא מורתא שחיקתא, אומר עליו שהכל נהיה בדברו'''. כלומר יש תערובת שהיו עושים מקמח קליות במים, ותמרים יבשים שהיו טוחנים אותם, אז זה בעצם כדי לקבל מעין טיפת טעם מתוק במים. כן, גם החיטה כשהיא ירוקה וקולים אותה יש לה מתיקות, וגם התמרים שמייבשים אותם מקבלים משהו כמו סוכר. אז אומר עליו שהכל נהיה בדברו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מד עמוד א''' {{שוליים|ו_יז}} '''שיעור פת הטעון ברכה אחרונה (ברכת המזון) כמה הוא.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ג, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף ט , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כמאן דאמר כזית, וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע שאין מברכין ברכת המזון אלא על אכילת כזית פת לכל הפחות. {{שוליים|ו_יח}} '''פירורי לחם שנפחתו מכזית - האם מברכים עליהם המוציא.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק יג, הלכה י. ''הכרעה:'' נפסק כמ"ד המצריך כזית לברכת המוציא, שסימן הדבר שאומר אחריו ג' ברכות (ברכת המזון), ופחות מכזית אין מברכים עליו המוציא אלא ברכה אחרת. {{שוליים|ו_יט}} '''האוכל פחות מכזית לחם מברך המוציא לפניו אך אינו מברך ברכת המזון לאחריו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ג, הלכה יא , רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ג, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף ט , שו"ע או"ח סימן קפד סעיף ו , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יעקב בר אחא: על פחות מכזית לחם מברכים המוציא לפניו, אך ברכה אחרונה (ברכת המזון) טעונה שיעור כזית, כפי שנקבע ברמב"ם ובשו"ע או"ח קסח,ט וקפד,ו. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מד עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''עד פחות מכזית.''' אפי' על פרוסה פחות מכזית מברך המוציא '''מ"ד כזית.''' דוקא טעמיה כהאי דתנינן בפ"ו דמנחות כל המנחות הנעשית בכלי טעונות פתיתה שהיה פותתן ונותן עליהן שמן ולבונה וכל הפתיתין כזיתים אלמא. דמשום שהכהן אוכל את השיריים עושין הפתיתין כזיתים כדי שיברך עליהן המוציא '''מ"ד עד פחות מכזית.''' ס"ל כתני ר' ישמעאל דפליג על מתני' דהתם וקאמר אפי' מחזיר את המנחה לסולתה נמי מקיים פתות אותה פיתים '''תני.''' בתוספתא פ"ד תנינן זה הכלל כל שתחלתו המוציא מברך אחריו ג' ברכות והיינו הך דמייתי הכא ומשום דבעי לדייק עלה כדלקמיה תני לה בהאי לישנא '''וכל שאין אחריו וכו'.''' דיוקא דהש"ס היא כלומר דמשמע מינה הא כל שאין אחריו ג' ברכות אינו מברך לפניו המוציא והתיבון עלה דהרי פחות מכזית שאין אומר לאחריו ג' ברכו' דלית ביה כשיעור ומעתה לא יברכו עליו לפניו המוציא וקשיא להאי מ"ד דקאמר אפי' פחות מכזית מברך עליו המוציא '''תני.''' בתוספתא פ"ה '''פושט ידו תחילה.''' לקערה</div> <div class="yerum-leiden-text">אמ' עד פחות מכזית · מאן דמר כזית כי דתנינן תמן וכולן פתיתן כזית · מאן דמר עד פחות מכזית תני ר' ישמעאל אפי' מחזירה לסולתה · תני כל שאומ' אחריו ג' ברכות אומ' לפניו המוציא לחם מן הארץ · התיכון הרי פחות מכזית הרי אין אומ' עליו ג' ברכות מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם מן הארץ · ר' יעקב בר אחא אמ' לשאר המינין נברכה · ר' אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום כלום עד שיטעום המברך · ר' יהושע בן לוי אמ' שתין אעפ' שלא שתה · מה פליג' מה דמר' ר' יהושע כשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו · תני המברך פשט ידו תחילה לא אם רצה לחלוק לו כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בתורה הרשות בידו · רב כד הוה קצי הוה טעים בשמאליה ומפליג בימיניה · רב הונא אמ' אהן דמר סב בריך סב בריך אין בו משום הפסק ברכה · הב אחוונא לחורייא יש בו משום הפסק ברכה · רב הונא אמ' הדא שתיתא והדא מורתא שחיקתא אומ' עלוי שהכל נהיה בדברו · רב הונא</div> <div class="yerum-side">'''ומשני ר' יעקב בר אחאי.''' דלשאר מינין נצרכה כלומר הא דקתני בתוספתא זה הכלל וכו' לאו למעוטי פחות מכזית הוא אלא למעוטי שאר מינין שאינם מחמשת המינין דאינו מברך אחריהן ג' ברכות ולא לפניהם המוציא '''מה פליג.''' אם ריב"ל פליג על רב או לא וקאמר דלא פליגי דמה דאמר רב כשהיו כולם זקוקים לאכול מככר אחד הלכך אין טועמין עד שיטעום המברך על הככר בתחלה ומה דאמר ריב"ל כשהיה כל א' וא' כוסו בידו משום הכי אינן צריכין להמתין עד שישתה המברך ומפני שכן דרך הוא שאוכלין כל המסובין מככר אחד ושותין כל אחד ואחד מכוסו נקטי למילתייהו כל חד וחד כאורחיה '''רב.''' היה נוהג כד הוה קצי. כשהי' פורס הלחם היה טועם בידו השמאלית ובתוך כך היה מחלק להמסובין בהימנית וקמ"ל שהמברך צריך שיטעום בתחילה ומפני שהיה רוצה למהר ושלא ימתינו עליו נהג כן '''אהן דאמר.''' מי שאומר אחר שבירך המוציא טול ובריך טול ובריך אין בו משום הפסק בין ברכה לטעימה מן הבציעה אבל האומר תן תבן ומספוא לשורים יש בו משום הפסק אחר הברכה</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''הדא שתיתא.''' מאכל העשוי מקמח קליות שנתייבשו בתנור '''מורתא שחיקתא.''' כמו תמורתא והיינו ששוחקים התמרים ועושין מהן איזה מאכל '''אפי' אוכלין פולטן.''' ולא יסלקן לצדדין מפני שצריך לברך בפה מלא כדכתיב ימלא פי תהלתך '''הכוסס את החטים.''' תוספתא היא בפ"ד. שאכלן חיין וזה נקרא כוסס </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מד עמוד א (המשך)''' {{שוליים|ו_כ}} '''המסובים בסעודה עם המברך על הפת - האם רשאים לטעום לפני שהמברך טעם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן קסז סעיף טו , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק שבאכילה אסורים לטעום עד שיטעום המברך, ובשתייה שותים אף על פי שלא שתה המברך, כדברי רבי יהושע בן לוי, שאינו חולק אלא מחלק בין דין פת לדין יין. {{שוליים|ו_כב}} '''המברך על הפת פושט ידו ראשון לאכול מן הקערה, ורשאי לחלוק כבוד ולהקדים את רבו או הגדול ממנו בתורה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן קסז סעיף יז. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי: המברך פושט ידו תחילה לאכול, ואם רצה לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בתורה - הרשות בידו, וכן הביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ו_כג}} '''האם אמירת "קח וברך" בין ברכה לאכילה נחשבת הפסק, לעומת ציווי שאינו קשור לאכילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קסז סעיף ו , שו"ע או"ח סימן רו סעיף ג , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרב הונא בירושלמי: אמירה הקשורה לצורך הסעודה כגון "סב בריך" אינה הפסק, ואילו עניין שאינו לצורך הסעודה כגון "הב אחוונא לתורייא" הוי הפסק וטעון ברכה מחדש, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|ו_כד}} '''מי ששכח לברך ומצא אוכל בפיו – כיצד ינהג בברכה בטרם יבלע.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ג, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן רח סעיף ו <קטע סוף=מד א/> ==דף מד עמוד ב== <קטע התחלה=מד ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרב הונא, שבאוכלין מסלקן לצדדין ומברך ואינו פולטם, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מד עמוד ב<span class="yerum-runnum">87</span></div> [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#הכניס אוכל לפיו ולא בירך|{{ירו"מ-הוסר|אמר }}הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך,]] אם היו משקין, פולטן, אם היו אוכלין, מסלקן לצדדין. רבי יצחק בר מרי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בר מרי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} קומי רבי יוסי ברבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אפילו אוכלין, פולטן דכתיב: ([[תהילים עא ח]]) "ימלא פי תהילתך, כל היום תפארתך" הכוסס את [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#חיטה|החיטין]] {{ירו"מ-הוסר|אומר}}{{ירו"מ-הדגשה|מברך}} עליו: בורא מיני זרעונים. {{שוליים|ו_כה}}אפיין ובשלן, בזמן שהפרוסות קיימות, אומר עליהן המוציא לחם מן הארץ, ומברך לאחריו ג' ברכות. אם אין הפרוסות קיימות, אומר עליהן בורא מיני מזונות, ומברך אחריו ברכה אחת מעין שלש. עד כמה יהו {{ירו"מ-הדגשה|ה}}פרוסות {{ירו"מ-הדגשה|ויהיה צריך לברך עליהן המוציא}}? רבי יוסי ברבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] וכהנא בר מלכיה[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא בר מלכיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{שוליים|ו_כו}}עד כזיתים. הכוסס את [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#אורז|האורז]], אומר עליו בורא מיני זרעונין. {{שוליים|ו_כז}}אפיו ובישלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, אומר עליו בורא מיני מזונות, ואין צריך אחריו לברך. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] אמר: {{ירו"מ-הדגשה|מברך עליו}} בורא פרי האדמה. בר מרינא בריך קומי רבי זירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זירא|°]] וקומי רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]] שהכל נהיה בדברו. רבי שמעון חסידא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון חסידא|°]] אומר: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברכת בורא מיני מעדנים, על הארץ ועל מעדניה|בורא מיני מעדנים.]] אמר רבי יוסי ברבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: ולא פליגי: מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בורא מיני מזונות, בההוא דעביד בול, {{ירו"מ-ביאור|שבישלו עד שנתמעך ונעשה גוש או שטחנו ואפהו}} מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בורא פרי האדמה, בההוא דבריר; {{ירו"מ-ביאור|מפורד}} <br><br> <span id="דף_מה_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מה א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''רב הונא: הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך''', כלומר אדם ששם משהו בפה ושכח לברך, '''אם היו משקין, פולטן''', אין איבוד במשקים, אז הוא יכול לפלוט את זה. '''אם היו אוכלין, מסלקן לצדדין'''. אוכל אסור לזרוק, אז לוקח אותו לצד של הפה שלו ואז יכול לברך. '''רבי יצחק בר מרי קומי רבי יוסי ברבי אבון בשם רבי יוחנן: אפילו אוכלין, פולטן'''. כן, אין אפשר לברך כשהפה מלא. למה? '''דכתיב: ימלא פי תהילתך, כל היום תפארתך'''. '''הכוסס את החיטין - עליו: בורא מיני זרעונים'''. זה כנראה כשיטת רבי יהודה, שאנחנו יודעים שהוא אמר שמברכים על הירקות, מיני דשאים, כי הוא דורש שכל שינוי בירק או בפרי צריך ברכה מיוחדת. אז גם פה, כשקוסס חיטים מברך עליו בורא מיני זרעונים. '''אפיין ובשלן, בזמן שהפרוסות קיימות, אומר עליהן המוציא לחם מן הארץ'''. כלומר בעצם הבישול לא מפקיע את ברכת המוציא בתנאי שהפרוסה קיימת, '''ומברך לאחריו ג' ברכות''', כלומר ברכת המזון. '''אם אין הפרוסות קיימות, אומר עליהן בורא מיני מזונות, ומברך אחריו ברכה אחת מעין שלש'''. עכשיו, '''עד כמה יהו פרוסות?''' כלומר מה זה נקרא פרוסות קיימות? מה הגודל של הפרוסות שיצריך לברך עליהן המוציא? '''רבי יוסי ברבי אבון וכהנא בר מלכיה בשם רב: עד כזיתים'''. כלומר אם הוא חתך את הלחם לפני שהוא בישל אותו בתוך המרק לגודל של זית, אז מברך על זה עדיין המוציא לחם מן הארץ. אבל אם פחות מכזית אז זה כבר יורד לברכה אחת מעין שלוש. '''הכוסס את האורז, אומר עליו בורא מיני זרעונין'''. '''אפיו ובישלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, אומר עליו בורא מיני מזונות, ואין צריך אחריו לברך'''. כלומר לא מברך אחריו כי אורז, מברכים עליו לפניו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות. הגמרא כאילו אומרת לא מברכים אחריו. יש דעה בגמרא שלא מברכים בכלל, אבל יש גם דעה שאומרת שהכוונה בורא נפשות - אין ברכה מיוחדת, לא מברכים מעין שלוש אחריו, אז זה נקרא שלא מברכים אחריו. '''רבי ירמיה אמר: בורא פרי האדמה'''. כלומר אורז אם בישל אותו מברך עליו בורא פרי האדמה. '''בר מרינא בריך קומי רבי זירא וקומי רבי חייא בר ווא שהכל נהיה בדברו'''. כלומר הוא בירך על זה שהכל נהיה בדברו. '''רבי שמעון חסידא אומר: בורא מיני מעדנים'''. כלומר ראינו בעצם ארבע דעות מה מברכים על אורז. דעה אחת אומרת שמברכים עליו בורא מיני מזונות, דעה אחת אומרת שמברכים עליו בורא מיני זרעונים, דעה אחת שאומרת שמברכים עליו בורא פרי האדמה, ודעה אחת שאומרת שמברכים עליו שהכל נהיה בדברו, ודעה אחת שאומרת בורא מיני מעדנים. כן, ממש כל הצירופים האפשריים. '''אמר רבי יוסי ברבי אבון: ולא פליגי: מאן דמר בורא מיני מזונות, בההוא דעביד בול'''. כלומר אם יצרו גוש, סוג של לחם מהאורז הזה, אז מברכים עליו בורא מיני מזונות. '''מאן דמר בורא פרי האדמה, בההוא דבריר''', אם זה כל גרגר בנפרד אז מברכים על זה בורא פרי האדמה. מאן דאמר שהכל נהיה בדברו - בהדי דשליק, כלומר עד שאם בישלו אותו, עד שהוא איבד את הצורה שלו, מברכים שהכל. מאן דאמר בורא מעדנים - בהו דטרוף עם ביצים וכדומה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מד עמוד ב''' {{שוליים|ו_כה}} '''פירורי לחם ("פרוסות") שנאפו ע"י כבישה בקדירה, כשהם קיימים וניכרים בשיעורם - מברכים עליהם המוציא וברכת המזון, ואם אינם קיימים - מברכים בורא מיני מזונות ומעין שלוש.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ג, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף י , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוסי בר' אבון וכהנא בר מלכיה בשם רב, שהשיעור הוא כזית, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ו_כו}} '''הכוסס אורז חי מברך "בורא מיני זרעונין".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ג, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף י , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי; הרמב"ם, השו"ע (או"ח קסח, י) והסמ"ג פסקו שהכוסס את האורז אומר בורא מיני זרעונין. {{שוליים|ו_כז}} '''אורז שאפוהו ובישלו עד שנימוח לגמרי, מה בכה מברכים לפניו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ג, הלכה י , שו"ע או"ח סימן רח סעיף ז , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=מד ב/> ==דף מה עמוד א== <קטע התחלה=מה א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרמב"ם ושו"ע שכאשר עשוי דייסא נימוחה מברך שהכל נהיה בדברו, שיישבו את המחלוקת שכל הדעות מדברות במצב אחר ואינן חולקות. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מד עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''עד כמה יהו פרוסות.''' ושיקראו קיימות '''ר' ירמיה אומר בורא פרי האדמה.''' על האורז שאפאו או בישלו '''בההיא דעביד בול.''' בזה שעשה בלול ומעורב עם חמשת המינים וקמ"ל דברכת ה' מינין לא בטלה אע"פ שמעורב בהן אורז '''בההוא דבריר.''' אם הוא ברור לבדו אינו מברך אלא בפה"א</div> <div class="yerum-leiden-text">אמ' הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן · אם היו אוכלין מסלקן לצדדין · ר' יצחק בר מרי קומוי ר' יוסי ביר' אבון בשם ר' יוחנן אפי' אוכלין פולטן דכת' ימלא פי תהילתך כל היום תפארתך הכוסס את החטים או' עליהן בורא מיני זרעונין · אפיין ובישלן בזמן שהפרוסות קיימות אומ' עליהן המוציא לחם מן הארץ · ומברך לאחריו שלש ברכות · אם אין הפרוסות קיימות או' עליהן בורא מיני מזונות · ומברך אחריו ברכה אחת מעין שלש · עד כמה יהו פרוסות ר' יוסי ביר' אבון כהנא בר מלכיה בשם רב עד כזתים · הכוסס את האורז או' עליו בורא מיני זרעונים · אפיין ובישלו אעפ' שהפרוסות קיימות אומ' עליו בורא מיני מזונות ואינו צריך אחריו לברך · ר' ירמיה אמ' בורא פרי האדמה · בר מריטה ברך קומי ר' זעירא וקומי ר' חייא בר ווא שהכל נהיה בדברו · ר' שמעון חסידא או' בורא מיני מעדנים · אמ' ר' יוסי בול אבון ולא פליגין מאן דמר בורא מיני מזונות בההיא דעביד כול' מאן דמר בורא פרי האדמה בההוא דבריר</div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מה עמוד א<span class="yerum-runnum">88</span></div> מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר שהכל נהיה בדברו, בההיא דשלוק; {{ירו"מ-ביאור|עד שאיבד צורתו וניבלל במשקה בלילה רכה}} ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בורא מיני מעדנים, בההוא דטרוף. {{ירו"מ-ביאור|עם בצים וכדומה}} עד כדון בתחילה. {{ירו"מ-ביאור|קדם האכילה}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}בסוף {{ירו"מ-הדגשה|מה מברך? אמר}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] </div>בשם רבי שמעון חסידא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון חסידא|°]]: אשר ברא מיני מעדנים, לעדן בהן נפש כל חי, {{ירו"מ-הוסר|בא"י}} ברוך אתה ה' על הארץ ועל מעדניה. רבי אבא בר יעקב[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר יעקב|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יצחק רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק רובא|°]]: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הוסר|כשהוא}}{{ירו"מ-הדגשה|כשהיה}} {{שוליים|ו_כח}}אוכל בשר או ביצה, היה אומר: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#נוסח ברכת בורא נפשות עם השם|אשר ברא נפשות רבות להחיות בהם נפש כל חי, {{ירו"מ-הוסר|בא"י}} ברוך אתה ה' חי העולמים.]] עד כדון בסוף. בתחילה {{ירו"מ-הדגשה|מאי}}? אמר רבי חגי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שבא מן הנפש, היה מברך עליו}} בורא מיני נפשות. התיב רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: והא מתניתא פליגא: {{ירו"מ-הדגשה|דתניא}}: {{שוליים|ו_כט}}על החומץ ועל הגוביי ועל הנובלות הוא אומר: שהכל נהיה בדברו. והדין גוביי, לא מין נפש הוא? {{ירו"מ-ביאור|ומברך שהכל}} אתיא דרבי שמעון חסידא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון חסידא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|שברך על אורז גם בסוף}}, כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|שברך על בשר וביצה בסוף}}, ודברי שניהם, כ[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}}, דתני: זה הכלל שהיה [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר משום [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}}: כל שהוא ממין שבעה ואינו מין דגן, {{ירו"מ-הדגשה|או}} מין דגן ולא אפאו פת, [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} אומר: מברך לאחריו שלש ברכות. וחכמים אומרים: ברכה אחת {{ירו"מ-הדגשה|מעין שלוש}}. וכל שאינו ממין שבעה ואינו ממין דגן, [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} אומר: מברך לפניו ולאחריו, וחכמים אומרים: מברך לפניו ולא לאחריו. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יעקב בר אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אידי|°]] בשם רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: כל שהוא כעין סולת {{ירו"מ-ביאור|דיסה מסולת מבושלת}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{שוליים|ו_ל}}{{ירו"מ-הוסר|וכעין}} כעין חליטה {{ירו"מ-ביאור|דיסה מקמח מבושל}} {{ירו"מ-הדגשה|והוא}} {{ירו"מ-הוסר|ומחמשת}} מחמשת המינין, אומר עליו בורא מיני מזונות, ומברך לאחריה ברכה אחת מעין שלש. וכל שהוא כעין סולת {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{ירו"מ-הוסר|וכעין}} כעין חליטה {{ירו"מ-ביאור|דהיינו דיסה}} ואינו מחמשת המינין, {{ירו"מ-הדגשה|מהו מברך}}? אמר רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]]: שלח רב זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] גבי אילין דבית רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} ואמרון {{ירו"מ-הוסר|ליי}}{{ירו"מ-הדגשה|ליה}} {{ירו"מ-הדגשה|מה צריך לברך}}, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לית אנא ידע מה אמרון לי{{ירו"מ-הדגשה|ה}}. מאי כדון? אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: מסתברא שהכל נהיה בדברו. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בעי: הדין דאכל סולת {{ירו"מ-ביאור|שנעשה מקליות שאוכלים אותו כמות שהוא}} מהו למיברכה בסופה? אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: והכן {{ירו"מ-ביאור|כיון שהיה מסופק}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#לא אכל סולת מימיו משום שהסתפק מה לברך| {{ירו"מ-הדגשה|לכן}} לא אכל]] רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] סולת מן יומוי, {{ירו"מ-הדגשה|אלא בתוך סעודה}}. לית צורכה דא,{{ירו"מ-הוסר|י}} {{ירו"מ-ביאור|אין מקום לספק שמברכים מעין שלוש, שהרי הסולת עשויה מחיטה, לא הסתפק רבי ירמיה}} אלא למה הוא חותם בה בארץ? {{ירו"מ-ביאור|במה חותמים כשאומרים על הארץ}} {{ירו"מ-ביאור|שהרי כיוון שבתחילה מברך בורא פרי האדמה, היה צריך לחתום על הארץ ועל האדמה. אלא שלא מצאנו שתקנו כזו ברכה}} {{ירו"מ-הדגשה|ולמה שלא יחתום על הארץ בלי תוספת ונאמר ש}}נעשית כברכת פועלים דתני: {{שוליים|ו_לא}}הפועלים שהיו עושין מלאכה עם בעל הבית, הרי<br><br> <span id="דף_מה_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מה ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף מ"ה. בדף הקודם עסקנו — ראינו שיש ארבע שיטות מה מברכים על אורז. דעה אחת אומרת בורא מיני מזונות. דעה אחת אמרה בורא פרי האדמה. דעה שלישית אמרה שהכל נהיה בדברו. דעה רביעית אמרה בורא מיני מעדנים. והסברנו שבעצם אין מחלוקת, אלא תלוי איך מגישים את האורז. אם מגישים אותו בתור גוש, כלומר כמו עוגייה, אז מברכים על זה בורא מיני מזונות. אם מגישים את זה פירורים, אז בורא פרי האדמה. אם שלקו את זה עד שזה התפורר לגמרי, זה שהכל נהיה בדברו. ואם הוסיפו תבלינים, הוסיפו ביצים וכדומה, אז בורא מיני מעדנים. עכשיו הגמרא ממשיכה, אנחנו דף מ"ה. הגמרא אומרת '''עד כדון בתחילה'''. כלומר, אמרת שמברכים בורא מיני מעדנים על אורז אם הוסיפו כל מיני תבלינים וביצים. מה מברכים עליו בסוף? '''אמר רבי יונה בשם רבי שמעון חסידא: אשר ברא מיני מעדנים לעדן בהן נפש כל חי, ברוך אתה ה' על הארץ ועל מעדניה'''. רבי אבא בר יעקב אמר בשם רבי יצחק רובא: '''רבי אוכל בשר או ביצה היה אומר: אשר ברא נפשות רבות להחיות בהם נפש כל חי, ברוך אתה ה' חי העולמים'''. אומרת הגמרא: אוקיי, זה היה אחרי האכילה, כן? '''עד כדון בסוף'''. בתחילה מה? מה הוא בירך לפני? '''אמר רבי חגי: בורא מיני נפשות'''. כלומר, לפני שהוא אוכל בשר או ביצים היה מברך בורא נפשות. '''התיב רבי יוסי: והא מתניתא פליגא'''. כן, יש לנו במשנה שחולק על דתנייה, דתנן: '''על החומץ ועל הגוביי ועל הנובלות הוא אומר שהכל נהיה בדברו'''. כלומר חומץ זה יין שהחמיץ, גוביי זה חגבים, מיני חגבים, ונובלות זה תמרים שהרוח הפילה לפני הזמן שלהם. אז בכל אופן כתוב שעל כולם מברך שהכל נהיה בדברו, והרי גוביי זה סוג של חגבים, וחגבים זה בעלי חיים. אז איך מברכים שהכל? זה קושיה, אבל זה לא כל כך קושיה, כי סך הכל רבי הוא תנא ויכול לחלוק. '''אתיא דרבי שמעון חסידא, כרבי'''. שאמר שעל אורז מברכים כמו שראינו — אורז עם ביצים וכולי, מברך עליו בורא מיני מעדנים וכדומה. אז מברכים על האורז בסוף. אז זה כמו רבי שראינו שהוא בירך על הבשר אחרי האכילה או על ביצה אחרי האכילה. '''ודברי שניהם, כרבן גמליאל'''. שגם הוא סובר שמברכים גם על דבר שהוא לא משבעת המינים מברכים עליו לאחריו. '''תני: זה הכלל שהיה רבי יהודה אומר משום רבן גמליאל: כל שהוא ממין שבעה ואינו מין דגן, מין דגן ולא אפאו פת, רבן גמליאל אומר: מברך לאחריו שלש ברכות''', כלומר ברכת המזון, '''וחכמים אומרים: ברכה אחת'''. '''וכל שאינו ממין שבעה ואינו ממין דגן, רבן גמליאל אומר: מברך לפניו ולאחריו'''. כמובן לפניו ולאחריו — כנראה הכוונה שבורא נפשות. '''וחכמים אומרים: מברך לפניו ולא לאחריו'''. כלומר לאחריו לא מברכים כלום. אז בעצם יוצא שרבי שאומר שכן מברכים, ורבי שמעון חסידא שאמר שכן מברכים, הם סוברים כמו רבן גמליאל. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מה עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''בההוא דשלוק.''' אם נתבשל ונתמעך מברך שהכל '''בההוא דטרוף.''' כשהוא מטורף בקערה כמו שעושין עם ביצים ועם מיני בשמים ולפי שהרבה מינין מעורבין בו מברך בורא מיני מעדנים '''עד כאן בתחלה.''' ובסוף מאי מברך '''עד כדון בסוף בתחילה מאי מברך.''' על בשר וביצים '''בורא מיני נפשות.''' מברך ג"כ בתחלה אלא שאינו חותם ומשום שהן באין ממיני נפש '''והא מתני' פליגא.''' דקתני על הגוביי שהכל וכי הגוביי הזה לאו מין נפש הוא וקשיא על דברי ר' חגיי '''אתיא דר' שמעון חסידא.''' שאומר על האורז מברכין עליו בסוף ואע"פ שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן '''כרבי.''' כדאמר ר' אבא משמיה כשהי' אוכל בשר או ביצה היה מברך אחריהן '''ודברי שניהן כר"ג.''' דסיפא דברייתא דלקמן דאלו לחכמים אינו מברך לאחריהן כלום '''דתני.''' תוספתא שם '''ממין שבעה.''' אלא שאינו מין דגן או שהוא מין דגן ולא אפאו פת כלומר אלא שלא עשאו פת בהו פליגי '''כעין סולת.''' קליות שלוקין '''וכעין חליטה.''' שעושין מקמח עם מים רותחין: וכל שהוא כעין סלת וכו' ואינו מחמשת המינין מאי מברך עליהן וקאמר ר' יונה דשלח ר"ז גבי אלו דבית ר' ינאי לשאול מהן ואמרו לי איזה דבר אבל שכחתי ואיני יודע מה אמרו לי '''מאי כדון.''' ומאי הוי עלה '''מסתברא.''' הואיל ואינן מחמשת המינין והן עשוין כעין סולת וחליטה מברך עליהן שהכל '''הדין דאכל סולת.''' העשויה מקליות שדרך לאכלה כך מהו שיהא מברך לאחריה כדמפרש הבעיא לקמן '''למה הוא חותם בה בארץ.''' אברכה אחת מעין שלש דבעלמא קאי דהואיל וכולל בה גם ירושלים מפני מה הוא חותם בארץ דוקא על הארץ ועל המחיה</div> <div class="yerum-leiden-text">מאן דמר שהכל נהיה בדברו בההוא דטליק ומאן דמר בורא מיני מעדנים בההוא דטרית · עד כדון בתחילה · בסוף ר' יונה בשם ר' שמעון חסידא אשר ברא מיני מעדנים לעדן בהן נפש כל חי · באו' על הארץ ועל מעדניה · ר' אבא בר יעקב בשם ר' יצחק רובה ר' כשהיה אוכל בשר או ביצה היה או' אשר ברא נפשות רבות להחיות בהן נפש כל חי · באו' חי העולמים · עד כדון בסוף · מתחילה אמ' ר' חגיי בורא מיני נפשות · התיב ר' יוסי והא מתניתא פליגא על החומץ ועל הגובי' ועל הנובלות הוא או' שהכל נהיה בדברו · והדין גובי' לא מין נפש הוא · אתיא דר' שמעון חסידא כך ודברי שניהן כרבן גמליא' · כל שהוא ממין שבעה ואינו ממין דגן עין דגן ולא אפאו פת רבן גמליא' או' מברך לאחריו שלש ברכות · וחכמ' או' ברכה אחת · וכל שאינו ממין שבעה ולא ממין דגן · רבן גמליא' או' מברך לפניו ולאחריו · וחכמ' או' לפניה ולא לאחריה · ר' יעקב בר אידי בשם ר' חנינא כל שהוא כעין סולת וכעין חליטה ומחמישת המינין אמ' עליו בורא מיני מ מזונות ומברך לאחריה ברכה אחת מעין שלש · וכל שהוא כעין סולת וכעין חליטה ומחמישת המינין אמ' ר' יונה שלח רב זעירא גב חילין דבית ר' ינאי ואמרון לי לית אנא ידע מה אמרין לי · מי כדין אמ' ר' יוסי מסתברא שהכל נהיה בדברו · ר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת מהן למיברכה בסופה · אמ' ר' יוסי והכן לא אכל ר' ירמיה סולת מן יומוי לית צורכה דאילא למה הוא חותם בה בארץ עשיית כברכת שעלים · דתני הפועלים שהיו עושין מלאכה עם בעל הבית הרי</div> <div class="yerum-side">'''והכן לא אכל ר' ירמיה סולת מן יומוי.''' כלומר להכי לא היה רוצה לאכול הסולת כ"א דוקא בתוך הסעודה מפני שהיה מסופק בברכה לאחריה וכדמפרש ואזיל מה הוא הספק שלו '''לית צורכה דאי לא.''' כלומר משום דקא מספקא ליה דאי לא צריך לברך אחריה מעין ג' אלא שיברך אחריה בורא נפשות והלכך היה מונע עצמו מלאכול סולת אלא בתוך הסעודה '''נעשית כברכת פועלים דתני.''' בתוספתא פ"ה והובאה גם לעיל בפ"ב בהלכה ה' הפועלים וכו' מפני שהן צריכין למהר למלאכתן תקנו להם שאינם מברכין כל ברכות המזון אלא ברכה הראשונה כתקנה ובשנייה כוללין לירושלים בברכת הארץ וחותמין בשל הארץ על הארץ ועל המזון וה"נ בברכה מעין ג' כן</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' ממשיכה הברייתא ואומרת: '''וכל שהוא כעין סולת כעין חליטה ואינו מחמשת המינין''', מה הוא מברך? יש לו דבר שהוא בעצם עשוי מחיטה, אבל לא עשו מזה עוגה או לחם, אלא זה מעין סולת — אוכלים את זה כמו סולת. עכשיו, אז מה מברכים על זה? '''אמר רבי יונה: שלח רב זעירא גבי אילין דבית רבי ינאי ואמרון, לית אנא ידע מה אמרון לי'''. כלומר אם ענו לו — אבל אנחנו לא יודעים מה הם ענו לו. '''מאי כדון'''? מה באמת מברכים על זה? '''אמר רבי יוסי: מסתברא שהכל נהיה בדברו'''. כלומר אם אני לוקח חיטה וטוחן אותה ויוצר סולת, ואוכל את זה ככה, אז מברכים שהכל נהיה בדברו. '''רבי ירמיה בעי: הדין דאכל סולת מהו למיברכה בסופה'''? אוקיי, בירכת — לא משנה מה לפני, אבל מה הברכה האחרונה? '''אמר רבי יוסי: והכן לא אכל רבי ירמיה סולת מן יומוי'''. הוא אף פעם לא אכל סולת, ומסתמא הכוונה שלו בתוך סעודה. אומרת הגמרא: '''לית צורכה דא''', כלומר זה ברור שמברכים ברכה אחת מעין שלוש בסוף, כן, כי הרי זה משבעת המינים. לא הסתפק רבי ירמיה, אלא '''למה הוא חותם בה בארץ'''? החכמים שתיקנו לנו על היין לברך על הארץ ועל פרי הגפן, כשמברכים על פירות האילן — על תאנים, רימונים, תמרים, גפן, ענבים — מברכים על הארץ ועל פירותיה. אז השאלה מה מברכים כשאוכלים חיטה, כשאוכלים סולת. אומרים על הארץ, אבל מה ההמשך? זה בעצם מה שהיה הספק, כי לא מצאנו בכלל שתיקנו לנו ברכה כזו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מה עמוד א''' {{שוליים|ו_כח}} '''מהי ברכת הפתיחה לאוכל בשר או ביצה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ח, הלכה א , שו"ע או"ח סימן רז , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כמתניתא הדוחה את רבי חגי - מברך "שהכל נהיה בדברו", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח סימן רז). {{שוליים|ו_כט}} '''על חומץ, גובאי ונובלות (פירות שלא בישלו כל צרכן) מברכים שהכל נהיה בדברו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ח, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן רד סעיף א , שו"ע או"ח סימן רד סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי שמעון חסידא כפי שהובא בירושלמי, שעל דברים שאינם עיקר מזון האדם ואינם מין שבעה מברכים שהכל, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ו_ל}} '''דיסה מקמח מחמשת מיני דגן - מברכים עליה בורא מיני מזונות ולאחריה מעין שלש.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ג, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן רח סעיף ט , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוסי בר זבידא שכל שהוא כעין חליטה מחמשת המינין ברכתו מזונות ומעין שלש, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ו_לא}} '''פועלים העושים מלאכה עם בעל הבית מברכים ברכת המזון מקוצרת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ב, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן קצא סעיף א , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=מה א/> ==דף מה עמוד ב== <קטע התחלה=מה ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי: פועלים בשעת מלאכה מברכים ברכה ראשונה וכוללים ירושלים בשל ארץ וחותמים בשל ארץ, ומקצרים משום ביטול מלאכת בעל הבית; אם סועדים עם בעל הבית או שהוא אוכל עמהם, מברכים ארבע ברכות כסדרן. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מה עמוד ב<span class="yerum-runnum">89</span></div> אלו מברכין ברכה ראשונה, וכוללין של ירושלים בשל ארץ, וחותמין בשל ארץ. אבל אם היו עושין עמו בסעוד{{ירו"מ-הדגשה|ת}}ן, או שהיה בעל הבית אוכל עמהן, הרי אלו מברכין ארבע. דבית רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} עבדן לה כמטבע ברכה, {{ירו"מ-הדגשה|שסיימו ברוך אתה ה’ על הארץ}}. מהו להזכיר {{ירו"מ-הוסר|בה }}מעין המאורע {{ירו"מ-הדגשה|במעין שלוש}}? אמר רבי אבא בר זימנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבינא|°]]: רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{שוליים|ו_לב}}היה מזכיר בה מעין המאורע. אמר רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: הואיל וחש לה רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]], צריכין אנו מיחוש. תני: מברכין על הדגן כשהוא מן המובחר. קלוסקין {{ירו"מ-ביאור|פת נקיה של אופה}} ושלימה של בעל הבית, אומר {{שוליים|ו_לג}}על הקלוסקין. פרוסה של קלוסקין ושלימה של בעל הבית, {{שוליים|ו_לד}}אומר על השלימה של בעל הבית. פת [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#חיטה|חיטין]] ופת [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#שעורה|שעורין]], אומר על של [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#חיטה|{{ירו"מ-הוסר|חוטין}} חיטין]]. פרוסה של [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#חיטה|{{ירו"מ-הוסר|חיטים}} חטים]] ושלימה של [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#שעורה|שעורים]], אומר על הפרוסה של [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#חיטה|חטין]]. פת [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#שעורה|שעורין]] ופת [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#כוסמין|כוסמין]], {{שוליים|ו_לה}}אומר על של [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#שעורה|שעורין]] {{ירו"מ-הוסר|והלא}} לא {{ירו"מ-הדגשה|ששל}} [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#שעורה|{{ירו"מ-הדגשה|שעורין}}]].{{ירו"מ-הדגשה|הלא}} של {{ירו"מ-הוסר|כוסמין}}{{ירו"מ-הדגשה|בסמין}} יפה ממנה? אלא שזו ממין שבעה וזו אין ממין שבעה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]" ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה היא, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה אמר: אם יש ביניהן ממין שבעה, עליו הוא מברך. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברכה על פת טהורה קודמת|פת טמאה ופת טהורה]], רבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר ווא|°]] אמר" אומר על הטהורה. {{שוליים|ו_לו}}פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה, {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חייא בר אדא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אדא|°]] בשם רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]: על איזה מהן שירצה יברך. {{ירו"מ-הדגשה|כיצד מברך על}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברכתו של קורא|קורא]]? {{ירו"מ-ביאור|לבבות דקל}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: אומר עליו בורא פרי העץ. תנא [[ביאור:עץ מסורת#רבי חלפתא בן שאול|°]]<nowiki/>רבי חלפתא בן שאול: {{שוליים|ו_לז}}שהכל נהיה בדברו. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}}: בורא מיני דשאים. מתניתא דרבי אושעיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] פליגא עילויי {{ירו"מ-הדגשה|דתני}}: ואילו הן מיני דשאים: [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#קינרס|{{ירו"מ-הוסר|הקונרס}} הקינרס]] [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#חלמית|והחלימה]] [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#דמוע|והדמוע]] [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#אטדים|והאטד]]. {{ירו"מ-הדגשה|ולא מנה קורא עימם}}<br><br> <span id="דף_מו_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מו א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: ולמה לא יחתום על הארץ בלי תוספת? ונאמר '''שנעשית כברכת פועלים'''. אנחנו יודעים שככה פועלים תיקנו להם. '''דתני: הפועלים שהיו עושין מלאכה עם בעל הבית, הרי אלו מברכין ברכה ראשונה'''. כמו אומרים ברכת הזן. '''וכוללין של ירושלים בשל ארץ, וחותמין בשל ארץ'''. כן, הם לא אומרים בונה ירושלים, אלא את שתי הברכות יחד מחברים וחותמים ברוך אתה על הארץ. '''אבל אם היו עושין עמו בסעודן, או שהיה בעל הבית אוכל עמהן, הרי אלו מברכין ארבע'''. כלומר כוללים הטוב והמיטיב — אין שום דבר, מברכים את הכל. '''דבית רבי ינאי עבדן לה כמטבע ברכה'''. כלומר הם בעצם קבעו שאדם שאוכל סולת ודברים כאלה, אז הוא מברך ברוך אתה ה' על הארץ. שואלת הגמרא: '''מהו להזכיר מעין המאורע'''? כלומר ביום ראש חודש, בשבת. '''אמר רבי אבא בר זימנא: רבי זעירא היה מזכיר בה מעין המאורע. אמר רבי ירמיה: הואיל וחש לה רבי זעירא, צריכין אנו מיחוש'''. כלומר גם אנחנו צריכים להגיד כך. '''תני: מברכין על הדגן כשהוא מן המובחר'''. כן, לוקחים את הלחם הכי מובחר. '''קלוסקין ושלימה של בעל הבית, אומר על הקלוסקין'''. כלומר פת של אופה ושלמה של בעל הבית — ברור שפת של אופה יותר טובה, אז אומר על הקלוסקין, הלחמניה של האופה. '''פרוסה של קלוסקין ושלימה של בעל הבית, אומר על השלימה של בעל הבית'''. כלומר פרוסה מהלחם הטוב של האופה ושלמה של בית בעל הבית — אומר על השלמה של בעל הבית כי שלם יותר טוב מפרוס. '''פת חיטין ופת שעורין, אומר על של חיטין'''. כי שעורים זה בדרך כלל מאכל בהמה. '''פרוסה של חטים ושלימה של שעורים, אומר על הפרוסה של חטין'''. כי שוב פעם אפילו פרוסה של חיטים יותר טובה מפת שעורים. '''פת שעורין ופת כוסמין, אומר על של שעורין'''. לא בגלל ששעורים יפה ממנה, '''אלא שזו ממין שבעה וזו אין ממין שבעה'''. כן, כוסמין זה לא ממין שבעה. '''רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא: דרבי יודה היא, דרבי יודה אמר: אם יש ביניהן ממין שבעה, עליו הוא מברך'''. אם אנחנו רואים שמעדיפים פת שעורים בגלל שהוא ממין שבעה אפילו על כוסמין למרות שהוא יותר טוב, אז זה כנראה לפי רבי יהודה שסובר שאם יש ממין שבעה עליו מברכים. '''פת טמאה ופת טהורה, רבי חייא בר ווא אמר: אומר על הטהורה'''. '''פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה, רבי חייא בר אדא בשם רבי אחא: על איזה מהן שירצה יברך'''. כלומר יש לנו פה פת נקיה שהיא טמאה או פת קיבר שטהורה — פה נותן לו להחליט. '''קורא? רבי יעקב בר אחא בשם שמואל: אומר עליו בורא פרי העץ'''. כלומר לבבות קלים. '''תנא רבי חלפתא בן שאול: שהכל נהיה בדברו'''. '''תני רבי יהושע: בורא מיני דשאים'''. '''מתניתא דרבי אושעיא פליגא עילויי''', כלומר משנה שהוא הביא חולקת על התנא. '''ואילו הן מיני דשאים: הקינרס והחלימה והדמוע והאטד'''. וביניהם אנחנו לא רואים שמנו גם את הקורה. אז רואים מכאן שבעצם על קורה לא מברכים בורא מיני דשאים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מה עמוד ב''' {{שוליים|ו_לב}} '''כאשר יש לפני האדם פת שלמה של פת נקיה ופת פחותה שאינה שלמה, יש לברך על השלמה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ג, הלכה יג , שו"ע או"ח סימן רח סעיף יב , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי ירמיה בשם רבי זעירא שיש לחוש לברכה על השלמה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ו_לג}} '''כאשר יש פרוסה של פת נקייה (קלוסקין) ופת שלימה של בעל הבית, בוצעים ומברכים על השלימה של בעל הבית ולא על הפרוסה החשובה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף א , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף ד , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף ה , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כסוגיית הירושלמי שהשלימה של בעל הבית עדיפה על פרוסת הקלוסקין החשובה, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע (או"ח קסח, א; ד; ה) והסמ"ג, שיש להעדיף לחם שלם על פני חתיכה נאה אך פרוסה. {{שוליים|ו_לד}} '''כאשר יש לפני המברך פת חיטין ופת שעורין, על מה מברך "המוציא".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף א , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף ד , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף ה , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי שמברך על פת חיטין, ובפרוסה של חיטין ושלמה של שעורים מברך על הפרוסה של חיטין, שכן מין חיטין חשוב יותר וגובר על מעלת השלימות, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן קסח. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מה עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''עבדין לה כמטבע ברכה.''' בהא דלחתום על הארץ במעין ג' היו עושין כן לכל ברכות מעין ג' בין דחמשת המינין ובין דיין ופירות דז' מינין היו חותמין בכולן על הארץ '''מהו להזכיר בה מעין המאורע.''' בשבת ויו"ט ור"ח '''תני.''' בתוספתא פ"ד '''כשהוא מן המובחר.''' כלומר מברך על המובחר שלפניו כדמפרש ואזיל '''קלוסקין ושלימה של בע"ה.''' היו לפניו פת גלוסקא יפה ושניה של קיבר ושל בע"ה כמו שעושה הבעל הבית בביתו ושתיהן שלימות מברך על השלימה של גלוסקא '''על השלימה של בעל הבית.''' אף על פי שהגלוסקא יותר יפה מברך על של בעל הבית והיא של קיבר הואיל ושלימה היא הוי מן המובחר '''אומר על הפרוסה של חטין.''' אע"ג דשל שעורין שלימה היא אפ"ה הואיל ושני מינין הן מברך על הפרוסה של חטין דמין המובחר הוא '''דר' יודה היא.''' דקפיד על מין שבעה כדתנן במתני' דלקמן '''פת טמאה.''' שלא נזהר לעשותה בטהרה '''על איזה מהן שירצה יברך.''' דהואיל והטהורה פת קיבר היא מברך על הטמאה אם ירצה דנקיה היא '''קורא.''' הוא רך של דקל של הענפים הנוספים בכל שנה ובשנה זו הוא רך ובשניה מתקשה ונעשה עץ ואפליגי מה מברכין עליו '''מתניתא דר' אושעיא פליגא עילוי.''' ברייתא דר' אושעיא חולק על הא דר' יהושע דקתני דאינו בכלל דשאים אלא הקונרס וכו' שהן מיני ירקות כדתנינן בכלאים והאטד הוא ג"כ בכלל דשאים אבל לא קורא של דקל</div> <div class="yerum-leiden-text">אילו מברכין ברכה ראשונה וכוללין שלירושלם בשלארץ וחותמין בשלארץ · אבל אם היו עושין עמן בסעודן או שהיה בעל הבית אוכל עמהן הרי אילו מברכין ארבע · דבית ר' ינאי עבדין לה כמיטבע ברכה · מהו להזכיר בה מעין המאורע · אמ' ר' אבא בר זמינא ר' זעירא הוה מזכיר בה מעין המאורע · אמ' ר' ירמיה הואיל וחש לה ר' זעירא צריכין אנן מייחוש · תני מברכין על הדגן כשהוא מן המון בחר קלוסקין ושלימה שלבעל הבית או' על הקלוסקין פרוסה שלקלוסקין ושלימה שלבעל הבית או' על השלימה שלבעל הבית פת חיטין ופת שעורין או' על שלה פרוסה חטים ושלימה שלשעורים או' על הפרוסה שלחטים · פת שעורין ופת כוסמין או' על שלשעורין שלכוסמין יפה ממטה · לא שזו ממין שבעה וזו אין ממין שבעה · ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא דר' יודה היא · דר' יודה אמ' אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך · פת טמיאה ופת טהורה ר' חייא בר ווא אמ' או' על הטהורה · פת נקייה טמיאה ופת קיבר טהורה · ר' חייא בר אחא בשם ר' אחא על אי זה מהן שירצה יברך קודם · ר' יעקב בר אחא בשם שמואל או' עלוי בורא פרי העץ · תנא ר' חלפתא בן שאול שהכל תהיה בדברו · תני ר' יהושע בורא מיני דשאים · מתניתא דר' אושעיא פליגא עילוי · ואילו הן מיני דשאים הקינרס והחלימיה והדמוע והאטד</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מה עמוד ב (המשך)''' {{שוליים|ו_לה}} '''כאשר לפניו כמה סוגי פת לברכה, יש להקדים מין שהוא משבעת המינים על מין שאינו משבעת המינים, ופת טהורה על פת טמאה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף א , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף ד , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף ה , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יודה ורבי חייא בר ווא: מברכים על המין שממין שבעה ועל הפת הטהורה, כדברי הירושלמי ללא מחלוקת חולקת. {{שוליים|ו_לו}} '''כאשר יש לפני אדם פת נקייה (טמאה) ופת קיבר (טהורה), על איזו מהן יברך תחילה?.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף א , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף ד , שו"ע או"ח סימן קסח סעיף ה , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חייא בר אדא בשם רבי אחא: על איזו מהן שירצה יברך ויאכל, ואינו חייב להקדים את הטהורה על הטמאה, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן קסח.. {{שוליים|ו_לז}} '''ברכת פרי האדמה שאין מברכים עליו העץ מברכים עליו "בורא מיני דשאים".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ח, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן רד סעיף א , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=מה ב/> ==דף מו עמוד א== <קטע התחלה=מו א/>. ''הכרעה:'' הלכה כמתניתא דרבי אושעיא המונה הקינרס והחלימה והדמוע והאטד כמיני דשאים, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רד סעיף א שברכתם "בורא מיני דשאים".. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מו עמוד א<span class="yerum-runnum">90</span></div> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_ב|ירושלמי ברכות, פרק ו, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_ב"><br><strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_לח}}בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה, יצא; על פירות האדמה בורא פרי העץ, לא יצא. ועל כולם, אם אמר שהכל, יצא.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: התם" יבש המעיין ונקצץ האילן, מביא ביכורים ואינו קורא. רבי יהודה אומר: מביא וקורא. מאי טעמא? דרבי יהודה? דרבי יהודה עבד את האילן כקשין}} {{ירו"מ-ביאור|כשיבולים דכשם שאף על פי שקוצר את הקשים מביא מהם בכורים, כך אף שנקצץ האילן, מביא בכורים}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן: בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה, יצא. אמר}} רבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] בשם רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} היא, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הוסר|עביד}} עבד את האילנות {{ירו"מ-הוסר|כקשים}}{{ירו"מ-הדגשה|כקשין}}. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: דברי הכל היא. פירות האילן בכלל פירות האדמה, ואין פירות האדמה בכלל פירות העץ. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ועל כולם אם אמר שהכל יצא. אמר}} רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}חוץ מן היין ומן הפת. מתניתא אמרה כן, {{ירו"מ-הדגשה|דתנן: על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ}}, חוץ מן היין, {{שוליים|ו_לט}}שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן, {{ירו"מ-ביאור|ולא נאמר שאם אמר בורא פרי העץ יצא, אף שהוא שיך בו, וקל וחומר שאם אמר שהכל לא יצא.}} {{ירו"מ-הדגשה|ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה}}, חוץ מן הפת, {{שוליים|ו_מ}}שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ, {{ירו"מ-ביאור|ולא נאמר שאם אמר בורא פרי האדמה יצא, אף שהוא שיך בו, וקל וחומר שאם אמר שהכל לא יצא.}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן: בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, על פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא, ועל כולם אם אמר שהכל יצא}}. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר: {{שוליים|ו_מא}}כל המשנה על המטבע שטבעו חכמים, לא יצא ידי חובתו, {{ירו"מ-ביאור|ואפילו בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה לא יצא.}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה אומר: כל שנשתנה מברייתו {{ירו"מ-הדגשה|לעילוי, וקבעו לו חכמים ברכה מיוחדת כמו לחם ויין}},{{ירו"מ-הוסר|ולא}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}שינה ברכתו לא יצא. {{ירו"מ-ביאור|כגון אם בירך בורא פרי האדמה על הלחם, ובורא פרי ההעץ על היין.}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר אומר: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברוך שברא את החפץ הזה|אפילו אמר ברוך שברא החפץ הזה,]] מה נאה הוא זה, יצא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: {{שוליים|ו_מב}}הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. מילתיה דרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמרה כן: {{ירו"מ-הדגשה|ד}}חד פרסוי אתא לגבי רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ובעי}}: {{ירו"מ-ביאור|פרסי אחד בא לפני רב ושאל}} בגין דאנא אכל פיסתי, {{ירו"מ-ביאור|פת}} ולא אנא חכים מברכא עליה, {{ירו"מ-ביאור|איני יודע כיצד לברך}} ואנא אמר, ברוך דברא הדין פסא, {{ירו"מ-ביאור|ואני אומר ברוך שברא את הלחם הזה}} נפיק אנא {{ירו"מ-ביאור| יוצא אני}} ידי חובתי? {{שוליים|ו_מג}} אמר לו: אין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] בשם אבא בר בר חנה[[ביאור:עץ מסורת#רבה בר בר חנה|°]]: בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] ותרין תלמידוי נתארחו אצל בעל הבית בהדין פונדיקא {{ירו"מ-ביאור|פונדק}} דברכתא. {{ירו"מ-ביאור|שם מקום}} <br><br> <span id="דף_מו_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מו ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף מ"ו. מתחילים המשנה: מדליקים... '''בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, על פירות האדמה בורא פרי עץ לא יצא, ועל כולם אם אמר שהכל יצא.''' אומרת הגמרא. למדנו גם במסכת ביכורים: יבש המעיין, מקצץ האילן, מביא ואינו קורא - כן, כשמביאים ביכורים גם צריך לקרוא את פרשת הביכורים. אז אדם שקטף פירות מהשדה שלו ולאחר מכן האילן עצמו יבש, או שהמעיין יבש, אז הוא מביא את הפירות אבל הוא לא קורא, לא קורא את הפרשת ביכורים. רבי יהודה אומר מביא וקורא. ואומרת הגמרא מאי טעמא דרבי יהודה? '''דרבי יהודה עבד את האילנות כקשין''', ואומר בעצם, אילן הוא משווה אותו בעצם לחיטה, לשעורה. כשם שאף על פי שהוא קוצר את הקשין, כן, הוא מביא מהם ביכורים - כלומר בעצם לא נשארה הגבעול עצמו יבש ולא מביאים אותו, הפירות עצמם, החיטה, השעורה, אין שום בעיה להביא מהן ביכורים. אז כך הוא מתייחס גם לאילן עצמו. כלומר גם אם העץ עצמו יבש, מבחינתו הביכורים זה הפירות ואותם הוא מביא ויכול גם כן לקרוא בלי בעיה. תנן: '''ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה, יצא'''. זה המשנה שלנו. אמר רבי חזקיה בשם רבי יעקב בר אחא: '''דרבי יהודה היא'''. כלומר המשנה שלנו בעצם היא דעת רבי יהודה שראינו במסכת ביכורים, '''דרבי יהודה עבד את האילנות כקשין'''. כלומר מבחינתו גם העץ יש לו בעצם באיזשהו מקום דמיון לקש, החיטה, כל הדברים שהם בעצם גדלים מהאדמה. אז לכן בעצם, למרות שאני מברך על זה בורא פרי העץ כי אני מייחד לו ברכה, אבל אם לא בירכתי את הברכה המיוחדת לו, אני יכול לברך גם בורא פרי האדמה ולהוציא ידי חובה, כי בעצם גם האילן באיזשהו מקום מחובר לאדמה ויונק מהאדמה. אמר רבי יוסי: '''דברי הכל היא, פירות האילן בכלל פירות האדמה, ואין פירות האדמה בכלל פירות העץ'''. כלומר בעצם אומר רבי יוסי, זה לא רק רבי יהודה שסובר שהעץ עצמו, הגזע, זה כמו הקש כמו שראינו בביכורים, אלא זה דעת כולם. כיוון שכמו שאמרנו, האילן, הפירות יונקים מהאדמה, אז פירות האילן זה בכלל פירות האדמה - הפוך לא נכון. זאת אומרת זה לא נכון שפירות האדמה הם בכלל פירות האילן. כלומר אם מברך על דבר שמברכים עליו בורא פרי האדמה, ומברך על זה בורא פרי העץ, אז הוא לא יצא. אבל אם הוא בירך על דבר שהוא פרי העץ בורא פרי האדמה, הוא יצא. כיוון שכמו שאמרנו הפרי יונק גם מהאדמה והוא גם נחשב פרי האדמה. המשנה אמרה, למדנו במשנה: '''ועל כולם אם אמר שהכל יצא'''. אמר רב הונא: '''חוץ מן היין ומן הפת'''. כלומר זה נכון אם אני מברך שהכל על שאר הדברים, אבל יין ופת אם אני מברך שהכל אני לא יוצא. ואומרת הגמרא: '''מתניתא אמרה כן'''. כלומר באמת אפשר לדייק את זה במשנה. למדנו במשנה הקודמת: על פירות האילן אומר בורא פרי העץ, '''חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן'''. עכשיו, אם היה אפשרות לברך ברכה אחרת חוץ מבורא פרי הגפן, כמו לדוגמה שבורא פרי העץ היה יוצא, המשנה הייתה אומרת את זה. והרי לא נאמר שאם אמר בורא פרי העץ על הגפן, על היין יצא. למרות שבעצם ברור לנו שהיין שייך לעץ ומהגפן הוא יצא, הוא שייך לעץ, ואף על פי כן הוא לא יכול לברך על זה בורא פרי העץ. אז קל וחומר שאם הוא אמר שהכל לא יצא. אותו דבר למדנו במשנה הקודמת: אם בירך על פירות הארץ בורא פרי האדמה - אמרנו שמברך על פירות הארץ בורא פרי האדמה, '''חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ'''. אז גם כן, כלומר למרות שבעצם הפת שייך לאדמה, המשנה אומרת שהוא מברך המוציא לחם מן הארץ, ולא בורא פרי האדמה. כלומר אם הוא מברך בורא פרי האדמה, למרות שבעצם יש שייכות, כי הרי הלחם נוצר מהאדמה, נוצר מחיטה שגדלה באדמה, אף על פי כן אם הוא מברך בורא פרי האדמה לא יצליח, לא יוצא ידי חובה. אז קל וחומר אם הוא יברך שהכל גם לא יצא ידי חובה. תנן: '''ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה, יצא'''. כמו שאמרנו שהאילן הוא יונק מהאדמה. '''על פירות האדמה בורא פרי עץ לא יצא, ועל כולם אם אמר שהכל יצא'''. ככה כתוב במשנה שלנו. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מו עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מתני' בירך על פירות האילן וכו' יצא.''' מפני שפירות האילן בכלל פרי האדמה הן שהכל גדל מן הארץ '''ועל פירות הארץ וכו'.''' שאין פירות האדמה בכלל פרי העץ כדאמר בגמרא. ואילן נקרא כל היכא דכי שקלי לפירא ואיתא לענף ואותו הענף עצמו חוזר ומוציא פירות לשנה האחרת באילן כזה מברכין על פירותיו בורא פרי העץ אבל היכא דכי שקלי לפירא לא ישאר ענף שיחזיר ויוציא פירות לשנה האחרת אין מברכין על פירותיו אלא בפה"א '''על כולם אם אמר שהכל יצא.''' ואפי' על הפת ועל היין ומיהו לכתחילה אין לאכול שום פרי אם אינו יודע לברך ברכה הראויה לו '''גמ' דר' יודא היא.''' מתני' דקתני בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא אלמא דעיקרו של אילן כארעא הוא כר' יהודה דפ"ק דבכורים הוא דאתיא '''א"ר יוסי.''' לא היא דדברי הכל היא מתני' והיינו טעמא דפירות האילן בכלל וכו' כדפרישית במתני' '''חוץ מן היין ומן הפת.''' הא דקתני על כולם אם אמר שהכל יצא חוץ משנים אלו דקבעו להן חכמים ברכה לעצמן ואפי' בדיעבד לא יצא בברכת שהכל '''תני.''' בתוספתא פ"ד '''חד פרסוי.''' מארץ פרס '''דברכתא.''' שם העיר</div> <div class="yerum-leiden-text">מתני' בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא · על פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא · ועל כולם אם אמ' שהכל יצא · ר' חזקיה בשם ר' יעקב בר אחא דר' יודה היא דר' עביד את האילנות קשיים · אמ' ר' יוסי דברי הכל היא פירות האילן בכלל פירות האדמה · ואין פירות האדמה בכלל פירות העץ · רב הונא אמ' חוץ מן היין ומן הפת · מתניתא אמרה כן חוץ מן היין שעל היין הוא או' בורא פרי הגפן חוץ מן הפת שעל הפת הוא או' המוציא להם מן הארץ · תני ר' יוסי או' כל המשנה על המטבע שטבע חכמ' לא יצא ידי חובתו · ר' יודה או' כל שנשתנה מברייתו ולא שינה ברכתו לא יצא · ר' מאיר או' אפי' אמ' ברוך שברא החפץ הזה מה שהוא זה יצא · ר' יעקב בר אחא בשם שמואל הל' כר' מאיר · מילתא דרב אמרה כן · חד פרסוי אתא לגבי רב כגין דאתא אכל פיסתי ולישנא חכים מברכא עליה אנא אמר ברוך דברא הדין פסא נפיק אנא ידי חובתי · אמ' ליה אין · רב יהודה בשם אבא בר בר חנה בר קפרא ותרין תלמידוי אטרחו אכל בעל הבית בהדין פיטיקא דברכתא</div> <div class="yerum-side">'''דר' יודא עביד את האילנות כקשים.''' כלומר אף להאילנות שנקצצו ונעשו קשים ששוב אינן יונקין מן הקרקע אפ"ה משוי להו ר' יהודה כאילנות גמורים היונקים מן הקרקע והוו כקרקע כדתנן שם יבש המעיין ונקצץ האילן מביא הבכורים מהן ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי דכיון דיבש המעיין ונקצץ האילן אין כאן אדמה ור' יהודה אומר מביא וקורא דכארעא חשיבי '''מתניתא אמרה כן וכו'.''' אלמא דהן אינן בכלל פירות האילן ופירות הארץ וכי קתני על כולם אם אמר שהכל יצא אפירות האילן ופירות הארץ דרישא קאי '''כל שנשתנה מברייתו ושינה ברכתו לא יצא.''' כצ"ל וכך הוא בתוספתא וכלומר דוקא באלו שנשתנו מברייתן ועל ידי כך בא להם ברכתן כגון הפת והיין אם שינה ברכתן לא יצא '''מילתיה דרב אמרה כן.''' שמעינן ממילתיה דרב דלקמיה דאמר נמי הלכה כר"מ '''אתא לגבי רב.''' ושאל לו בשביל שאני אוכל פיסתי. חתיכה פת שלי ואיני יכול לברך המוציא ואומר אני ברוך וכו' אם אני יוצא ידי חובתי וא"ל אין וכר"מ</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' תני: '''רבי יוסי אומר, כל המשנה על המטבע שטבעו חכמים לא יצא ידי חובתו'''. כלומר משמע מכאן שאפילו אם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה לא יצא, כי בעצם כיוון שחכמים תיקנו ברכה מיוחדת לפירות האילן שזה בורא פרי העץ, אז כל ברכה אחרת שיברכו לא יצאו. '''רבי יודה אומר, כל שנשתנה מברייתו... ושינה ברכתו לא יצא'''. כמו שאמרנו מקודם, שהוכחנו את זה במשנה. '''רבי מאיר אומר, אפילו אמר ברוך שברא החפץ הזה, מה נאה הוא זה, יצא'''. רבי מאיר אומר לו, כל ברכה אדם יוצא, גם אם יגיד ברוך המקום שברא את החפץ הזה, או מה נאה חפץ זה, כבר יצא ידי חובה. אמר רבי יעקב בר אחא בשם שמואל: '''הלכה כרבי מאיר'''. ואומרת הגמרא: מילתיה דרב אמרה כן. חד פרסוי, איזה פרסי אחד, אתא לגבי רב, הוא בא, הוא שאל אותו, אמר לו: '''בגין דאנא אכל פיסתי''' - כלומר אני אוכל את הלחם שלי, '''ולא אנא חכים מברכא עליה''' - לא יודע איך מברכים, '''ואנא אמר, ברוך דברא הדין פסא''' - אני אומר ברוך זה שברא את הלחם הזה, '''נפיק אנא ידי חובתי?''' - אני יוצא ידי חובה? אמר לו: כן. אז רואים מכאן שבעצם לא חייבים דווקא את הנוסח שחז"ל קבעו, וזה בעצם כמו שיטת רבי מאיר. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מו עמוד א''' {{שוליים|ו_לח}} '''ברכה שטעה בין פרי העץ לפרי האדמה, האם יצא ידי חובתו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ח, הלכה י , שו"ע או"ח סימן רו סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כמשנה: בירך "בורא פרי האדמה" על פירות האילן יצא, אך על פירות האדמה "בורא פרי העץ" לא יצא; ובכל מקרה אם אמר "שהכל" יצא, כדין הרמב"ם והשו"ע או"ח סימן רו סעיף א. {{שוליים|ו_לט}} '''על היין מברכים בורא פרי הגפן ולא בורא פרי העץ, ועל פירות הארץ מברכים בורא פרי האדמה חוץ מן הפת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ח, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן רב סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסקה כירושלמי - הרמב"ם והשו"ע פסקו שעל היין מברכים בורא פרי הגפן ואם טעה ואמר בורא פרי העץ לא יצא, ועל פירות הארץ מברכים בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שברכתה המוציא לחם מן הארץ. {{שוליים|ו_מ}} '''המברך על הפת חייב לומר "המוציא לחם מן הארץ" ואינו יוצא בברכה אחרת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ג, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן קסז סעיף ב , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא בירושלמי שברכת "המוציא" קבועה לפת, שכן על פירות העץ אמירת "בורא פרי האדמה" מועילה בדיעבד אך לא להיפך, וכן נקבע ברמב"ם ובשו"ע.. {{שוליים|ו_מא}} '''יש לברך בנוסח שקבעו חכמים ואין לשנות ממטבע הברכה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה ה. ''הכרעה:'' נפסק כתנא קמא, שכל המשנה ממטבע הברכה שקבעו חכמים לא יצא ידי חובתו, כלשון הרמב"ם "כל המשנה ממה שקבעו החכמים בברכות לא יצא ידי חובתו". </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מו עמוד ב<span class="yerum-runnum">91</span></div> אפיק קומיהון {{ירו"מ-ביאור|הוציא לפניהם}} פרגין {{ירו"מ-ביאור|פרגיות}} {{ירו"מ-הדגשה|שברכתן שהכל}}, [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#דורמסקין|{{ירו"מ-הוסר|ואחונייא}} ואחוניא]] {{ירו"מ-ביאור|מן שזיף}} {{ירו"מ-הדגשה|שברכתו העץ}}, [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#קפלוטות|וקפלוטין]] {{ירו"מ-ביאור|מן כרוב}} {{ירו"מ-הדגשה|שברכתו אדמה}}. אמרו {{ירו"מ-הדגשה|היכי נברך? האם עדיף למעט או להרבות בברכות? אם}} {{שוליים|ו_מד}}נברך על קפלוטה {{ירו"מ-הדגשה|בורא פרי האדמה}}, דו פטר אחונייתא {{ירו"מ-הדגשה|שברכתו העץ}}, ולא פטר פרגיתא {{ירו"מ-הדגשה|שברכתה שהכל}}! נברך על אחונייתא "{{ירו"מ-הדגשה|בורא פרי העץ}}", לא פטר לא דין ולא דין! פרץ חד ובירך על פרגיתא "שהכל נהיה בדברו". גחיך {{ירו"מ-הדגשה|ע}}ליה חבריה. אמר לו בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]]: לא לזה {{ירו"מ-הדגשה|אני כועס שהוא}} {{ירו"מ-הוסר|גורגרן}} גרגרן {{ירו"מ-הדגשה|שתאב לאכל בשר}}, אלא לך {{ירו"מ-הדגשה|שאתה}} {{ירו"מ-הוסר|לוגלן}}{{ירו"מ-הדגשה|לגלגן}}. זה עשה בגרגרנותו, אתה למה לגלגתה? ולזה {{ירו"מ-הדגשה|שברך}} אמר: {{ירו"מ-הדגשה|אם}} חכם אין כאן, {{ירו"מ-ביאור|שאינך בקיא בברכות}} זקן אין כאן? {{ירו"מ-ביאור|והיה לך לשאול}} אמרו: לא יצאה שנתן עד שמתו. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: הא {{ירו"מ-הוסר|אזלינן}} אזלין תרין, {{ירו"מ-ביאור|שנים הלכו לעולמם}} ולא שמעינן מינה כלום! {{ירו"מ-ביאור|מה ההלכה}} מיי {{ירו"מ-הוסר|כדין}} כדון? מסתברא {{ירו"מ-הדגשה|ד}}מברך על [[ביאור:ירושלמי מאיר/צמחים#קפלוטות|הקפלוטה]] "{{ירו"מ-הדגשה|בורא פרי האדמה", ומוציא את הדורמסקין, ואחר כך מברך על הפרגית. שברכת}} שהכל נהיה בדברו, טפילה לו. {{ירו"מ-ביאור|לכל שאר הברכות}} {{ירו"מ-הדגשה|שאף שצריך למעט בברכות, ואם היה מברך "שהכל" היה פוטר את כולם - מכל מקום, ברכת האדמה חשובה ממנה, שהיא ברכה מבוררת}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_ג|ירושלמי ברכות, פרק ו, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_ג"><br><strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_מה}}על דבר שאין גידוליו מן הארץ אומר: "שהכל נהיה בדברו". {{שוליים|ו_מו}}על החומץ ועל {{ירו"מ-הוסר|הגוביי}} הגובאי {{ירו"מ-ביאור|מין חגבים}} ועל הנובלות {{ירו"מ-ביאור|תמרים שנשרו מהעץ}} אומר: "שהכל נהיה בדברו" [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כל שהוא מין קללה, אין מברכין עליו.<br><strong>גמ':</strong> החמיץ יינו, אומר: "ברוך דיין האמת". בא לאוכלו, אומר: "שהכל נהיה בדברו". ראה גוביי, {{ירו"מ-ביאור|מין חגבים}} אומר: "ברוך דיין האמת". בא לאכלן, אומר: "שהכל נהיה בדברו". ראה נובלות שנשרו, אומר: "ברוך דיין האמת". בא לאוכלן, אומר: "ברוך שהכל נהיה בדברו"<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_ד|ירושלמי ברכות, פרק ו, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_ד"><br><strong>מתני':</strong> היו לפניו מינין הרבה, [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: אם יש ביניהן ממין שבעה, עליו הוא מברך. וחכמים אומרים: על אי זה מהן שירצה.<br><br> <span id="דף_מז_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אמר רב יהודה בשם אבא בר בר חנה: '''בר קפרא ותרין תלמידוי נתארחו אצל בעל הבית בהדין פונדיקא דברכתא'''. באיזה מקום אחד נקרא בירכתא, בפונדק הם התארחו שם. '''אפיק קומיהון פרגין ואחוניא וקפלוטין''' - פרגית שברכתה שהכל, ואחוניא שאמרו שזה דומסקין, מין שזיפים שברכתם בורא פרי העץ, וקפלוטין שזה סוג של כרוב שברכתו האדמה. כלומר יש לנו פרגית שזה שהכל, יש לנו משהו שהוא פרי עץ - שזיפים נניח, ויש משהו שהוא פרי האדמה - כמו כרוב. ואז הם שאלו, מה עדיף? האם עדיף למעט או להרבות בברכות? '''אמרו נברך על קפלוטה, דו פטר אחונייתא, ולא פטר פרגיתא'''. כלומר אם אנחנו נברך על הקפלוטא, הכרוב, שזה בורא פרי האדמה, אז הוא פוטר את החבניאתא, השזיפים, שזה בורא פרי העץ, אבל הוא לא פוטר את הפרגית, כי פרגית זה שהכל. '''נברך על אחונייתא, לא פטר לא דין ולא דין''' - ואם נברך על החבניאתא, בורא פרי העץ, זה לא פוטר אף אחד מהם, לא את הכרוב ולא את העוף. '''פרץ חד ובירך על פרגיתא שהכל נהיה בדברו'''. קם אחד וברך על הפרגית שהכל נהיה בדברו. '''גחיך ליה חבריה''' - אחד מהתלמידים שם צחק עליו. '''אמר לו בר קפרא, לא לזה גרגרן אלא לך''' - לא לזה אני כועס שהוא גרגרן, שתאב לאכול בשר, אלא עליך שאתה לגלגן. '''זה עשה בגרגרנותו, אתה למה לגלגתה?''' הוא בטוח שהוא תאב לאכול בשר, אבל אתה למה לגלגת? אחר כך הוא פנה לזה שברך, '''ולזה אמר, חכם אין כאן, זקן אין כאן?''' - כלומר אתה לא בקיא בברכות, למה לא פנית אליי? היית צריך לשאול אם אתה לא יודע. '''אמרו, לא יצאה שנתן עד שמתו''' - כלומר שניהם מתו באותה שנה. ואמר רבי יוסי: '''הא אזלין תרין, ולא שמעינן מינה כלום'''. כלומר שתיים מתו ולא שמענו מה ההלכה. אנחנו לא יודעים באמת מה ההלכה, על מה צריך לברך, מה עדיף, האם עדיף למעט בברכות או עדיף להרבות בברכות. אומרת הגמרא: '''מסתברא מברך על הקפלוטה''' - מסתבר שיברך על הקפלוטא, בורא פרי האדמה, על הכרוב, והוא בעצם יפתור את הדומסקי, את השזיפים. '''ואכן לברך על הפרגית שהכל נהיה בדברו, טפילה לו'''. עכשיו, למה שהוא לא יברך שהכל נהיה בדברו ויפתור את כולם? כיוון ששהכל נהיה בדברו זה תפל לכל, זה לא ברכה ייחודית, זו ברכה שהיא תפלה. אז למרות שבעצם יש עניין למעט בברכות, ושהכל נהיה בדברו באמת פותר את כולם, אבל בכל מקום, כיוון שזה לא ברכה מבוררת, לכן עדיף לברך בורא פרי האדמה שהיא ברכה יותר מבוררת ויותר חשובה, ולא שהכל. אז לכן, כמו שאמרנו, מברך בורא פרי האדמה פותר גם את השזיפים, ורק לאחר מכן מברך שהכל נהיה בדברו. פרק ו' הלכה ג'. אומרת המשנה: '''על דבר שאין גידוליו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו. על החומץ ועל הגובאי ועל הנובלות אומר שהכל נהיה בדברו'''. חומץ - יין שהחמיץ, גובאי - זה מיני חגבים, ונובלות - כלומר תמרים שנשרו מהעץ לפני הזמן שלהם. על אלו מברך שהכל נהיה בדברו. '''רבי יהודה אומר, כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו'''. חומץ זה יין שהתקלקל, גובאי זה מכת ארבה שבדרך כלל הורסת את כל התבואה, נובלות זה תמרים שנפלו לפני זמנם. כל זה זה סוג של קללה, וסוגי קללה לא מברכים עליהם. גמרא: '''החמיץ יינו אומר ברוך דיין האמת. בא לאוכלו אומר שהכל נהיה בדברו'''. הגמרא אומרת שכל דבר אדם צריך לברך באותו רגע, על מה שהוא מרגיש. כלומר כרגע קרה לו דבר רע - אומר ברוך דיין האמת. כרגע הוא נהנה, הוא אוכל את זה - שיברך שהכל נהיה בדברו. '''ראה גוביי, אומר ברוך דיין האמת'''. הוא מבין שעוד דקה כל השדה שלו הולך. '''בא לאכלן, אומר שהכל נהיה בדברו'''. '''ראה נובלות שנשרו, אומר ברוך דיין האמת. בא לאוכלן, אומר שהכל נהיה בדברו'''. כל דבר לברך בעיתו. עכשיו בפרק ו' הלכה ד', אומרת המשנה: '''היו לפניו מינין הרבה, רבי יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך, וחכמים אומרים על אי זה מהן שירצה'''. עד כאן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מו עמוד ב''' {{שוליים|ו_מה}} '''על מאכל שאין גידולו מן הארץ מברכים "שהכל נהיה בדברו".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ח, הלכה א , שו"ע או"ח סימן רד סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שיש לברך "שהכל" על דבר שאין גידוליו מן הארץ, וכן פסקו רמב"ם ושו"ע. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מו עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''אפיק.''' הוציא הבעל הבית והביא לפניהם פרגיות ואחונייא הם דורמסקין פרונ"ש בלע"ז פלו"מין בל"א וקפלוטין כרוב '''אמרו.''' התחילו לפלפל היאך לברך ולפטור בברכה אחת לכולן ואמרו אם נברך על קפלוטה בורא פרי האדמה דהוא פטר אחוניתא לפי שברכתו בורא פרי העץ ותנן על פירות האילן אם בירך בפה"א יצא וא"כ פוטרת גם לאחוניתא אבל ולא פוטר פרגיתא ואין ברכת בורא פרי האדמה פוטרת לברכת שהכל '''נברך על אחונייתא.''' ואם נאמר לברך על הפרוני"ש וברכתו בורא פרי העץ א"כ לא פטר לא זה ולא זה דאין בפה"ע פוטרת לפירות האדמה ולא לברכת שהכל '''קפץ חד.''' בתוך שהיו רוצים לברר הדין קפץ אחד מן התלמידים ובירך על הפרגיות שהכל וא"כ פוטר את כולן '''גחיך ליה חבריה.''' התחיל חבירו לשחוק עליו לפי שיש כאן ברכה יותר מבוררת והיא בורא פרי האדמה על הכרוב דמיהת פוטרת גם להדורמסקין '''א"ל בר קפרא לא לזה גורגרן.''' רע בעיני ואיני כועס עליו אלא עלך לוגלן אני כועס אם זה עשה כגרגרונותו שאוהב את הבשר אתה למה לגלגתה הלא שהכל היא פוטרת את כולן</div> <div class="yerum-leiden-text">ע אפיק קומיהון פרגן ואחוניתא וקפלוטין · אמרי עבר על קפלוטה דו פטר אחוניתא ולא פטר פרגיתא עבר על לא פטר לא דין ולא דין · קפץ חד וביירך על פרגיתא שהכל נהיה כדברו · גחיך ליה חבריה · אמ' ליה בר קפרא לא לזה גרגרן לא לך לוגלגן · זה עשה כגרגרתו אתה למה ליגלגתה ולזה אמ' חכם אין כאן זקן אין כאן · אמרו לא יצאה שעתן עד שמתן · אמ' ר' יוסי הא חזלי תרין ולא שמעית מינה כלום מיי כדין מסתברא מברך על הקפלוט שהכל נהיה כדברו טפילה לי' מתני' על דבר שאין גדוליו מן הארץ או' שהכל נהיה כדברו · על החומץ ועל הגובאי ועל הנבלות או' שהכל נהיה כדברו · ר' יהודה או' כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו · החמיץ יין או' ברוך דיין האמת · בא לאוכלו או' שהכל נהיה כדברו · ראה נבלות שעשרן או' ברוך דיין האמת · בא לאוכלן או' ברוך שהכל נהיה כדברו · מתני' היו לפניו מינין הרבה ר' יהודה או' אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך · וחכמ' או' על אי זה מהן שירצה</div> <div class="yerum-side">'''ולזה אמר.''' חזר ואמר לזה הקופץ ובירך אם חכם אין כאן זקנה אין כאן בתמיה והיה לך להמתין עד שאברר הדין '''הא אזלין תרין.''' הרי הלכו אלו השנים לעולמם ואנן לא שמעינן מינה כלום היאך הוא הדין '''מאי כדון.''' ומאי הוי עלה וקאמר מסתברא מברך על הקפלוט בורא פרי האדמה שהיא ברכה חשובה ומבוררת וברכת שהכל טפילה לו כלומר משום שאינה חשובה כברכת בפה"א הלכך לא יברך בתחלה שהכל על הפרגיות ולפטור גם הקפלוט ואע"ג שהיה כאן בורא פרי העץ והוא יותר מבוררת וחשיבה מבורא פרי האדמה מכל מקום הואיל והיא פוטרת בדיעבד גם לפרי העץ מברכין על הקפלוט והדר מברך על הפרגיות שהכל '''מתני' על דבר שאין גידולו מן הארץ.''' כגון בשר וגבינה וביצים '''נובלות.''' פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו כל צרכן '''גוביי.''' חגבים טהורים '''מין קללה.''' חומץ נובלות וגובאי על ידי קללה הן באים ואי הלכה כר' יהודה '''גמ' החמיץ יינו וכו'.''' כלומר דקמ"ל דלא כר' יהודה דאע"פ שע"י קללה הן וא"כ מתחילה מברך עליה דיין האמת מיהת לבסוף כשנהנה מהן מברך עליהן שהכל</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''מתני' ממין שבעה.''' חטה ושעורה גפן ותאנה רמון זית תמרים ומשום דהני עדיפי שנשתבחה בהן ארץ ישראל '''על איזה מהן שירצה.''' מה שהוא חביב עליו והלכה כחכמים '''גמ' מה פליגי.''' הא דפליגי ר' יודה ורבנן דוקא כשהיה בדעתו לאכול פת אח"כ וכלומר שהביאו לפניו מינין אלו קודם הסעודה שכך היה דרכן לאכול מיני פירות המעוררין תאות האכילה לפני הסעודה ובהא הוא דפליגי רבנן וסבירא להו דמברך על איזה מהן שירצה וטעמא דמכיון שהן באין בשביל הסעודה הוו כדברים הבאין בתוך הסעודה ולא ללפת בהן את הפת אלא לקנוח סעודה שדינן שהן טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם דלאחריהם ברכת המזון פוטרתן וה"נ בדברים אלו שהן באים כדי להמשיך תאוה לאכילת הפת אינם טעונין ברכה לאחריהם דברכת המזון שעל הפת פוטרתן ולפניהם הוא דטעונין ברכה שהרי אסור ליהנות עד שיברך ועדיין לא בירך על הפת שתהא ברכת המוציא פוטרת לברכה שלפניה' והכי אמרינן לקמן בסוף הלכה זו דרבנן סלקין לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין בסופה לפי שדעתן לאכול פת אח"כ וריב"ל ס"ל כהני רבנן והלכך קאמר דבכהאי גוונא הוא דפליגי רבנן עלי' דר' יודה וטעמא להך פלוגתא בכה"ג דוקא משום דס"ל לרבנן דהואיל שאין מברך עליהן בסוף לא איכפת לן אם אוכל ממין ז' או ממין אחר שברכותיהן שוות לפניהן ומברך על איזה מהן שירצה. אבל אין בדעתו לאכול פת. אח"כ וא"כ טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם בהא כל עמא מודו שאם יש ביניהם ממין שבעה שעליו הוא מברך דכיון שצריך לברך לאחריהם ומין שבעה עדיף דטעון ברכה מעין ג' מברך ג"כ לפניו עליו ולא על מין אחר </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מו עמוד ב (המשך)''' {{שוליים|ו_מו}} '''על חומץ, גובאי ונובלות מה מברכים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ח, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן רד סעיף א , שו"ע או"ח סימן רד סעיף ב , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=מו ב/> ==דף מז עמוד א== <קטע התחלה=מז א/>. ''הכרעה:'' נפסק כתנא קמא שמברכים "שהכל נהיה בדברו" על חומץ, גובאי ונובלות, כמבואר בגמרא שמפרטת שבבואו לאוכלם מברך "שהכל נהיה בדברו", ורבי יהודה נדחה מהלכה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מז עמוד א<span class="yerum-runnum">92</span></div> <br><strong>גמ':</strong> רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: {{ירו"מ-הדגשה|ב}}מה פליגן רבי יודה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודה|°]] ורבנן? כשהיה בדעתו לאכול פת. {{ירו"מ-ביאור|מיד אחר כך, שברכת המזון פוטרת ברכה אחרונה, לכן לחכמים לא משנה מה יאכל קדם.}} אבל אם אין בדעתו לאכול פת, {{ירו"מ-ביאור|שאז צריך לברך ברכה אחרונה}} כל עמא מודיי, שאם יש ביניהן ממין שבעה, עליו הוא מברך. {{ירו"מ-הדגשה|שכיוון שצריך לברך עליהם בסוף ברכה מעין שלוש}}{{ירו"מ-הוסר| אר אבא}}, צריך לברך {{ירו"מ-הדגשה|עליהם בתחילה. אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|האוכל פירות לפני סעודה, אין ברכת המזון פוטרת אותם, וצריך לברך עליהם}} בסוף {{ירו"מ-הדגשה|קודם הסעודה}}. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: הדא דרבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]], פליגא על דרבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]], דרבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: {{ירו"מ-הדגשה|ב}}מה פליגין רבי יודה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודה|°]] ורבנן? בשהיה בדעתו לאכול פת, {{ירו"מ-הדגשה|שכיוון שברכת המזון פוטרת ברכה אחרונה, לכן לחכמים לא משנה מה יאכל קדם}}. אבל אם אין בדעתו לאכול פת, כל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה, עליו הוא מברך. {{ירו"מ-הדגשה|ואילו}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|א}}ומר, {{ירו"מ-הדגשה|שאין ברכת המזון פוטרת}}{{ירו"מ-הוסר| ר בא}}, וצריך לברך בסוף {{ירו"מ-הדגשה|קדם שיתחיל סעודתו. שכח ו}}לא {{ירו"מ-הוסר|בירך}} ברך {{ירו"מ-הדגשה|ברכה אחרונה קדם שיתחיל סעודתו, ואכל פת}}, נעשה {{ירו"מ-הדגשה|הפירות}} טפילה {{ירו"מ-הוסר|דתנינן}}{{ירו"מ-הדגשה|לו, ותנינן}} תמן: {{שוליים|ו_מז}}כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. הדא גריזמתה, {{ירו"מ-ביאור|תורמוסין מעורבים בהרבה סוגי פירות}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בשם רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#לא לגזול מהמאכל את ברכתו|מברך על תורמוסה]] {{ירו"מ-הדגשה|שהוא העיקר, ופותר את השאר, אף אם יש שם ממין שבעה}}. אמר רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]]: על שם: ([[משלי כב כב]]) "אל תגזול דל כי {{ירו"מ-הוסר|דלת}} דל הוא". עד כדון בשיש בדעתו לאכול פת; {{ירו"מ-ביאור|שאז נפטר מברכה אחרונה בברכת המזון.}} {{ירו"מ-הדגשה|אבל אם}} לא היה בדעתו לאכול פת, לא בדה, {{ירו"מ-הדגשה|וצריך לברך על מין שבעה}}. רבן גמליאל זוגה[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל זוגה|°]] סלק גבי אילין דבית רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}. {{ירו"מ-הוסר|חמתהון}} חמתון {{ירו"מ-ביאור|ראה אותם}} {{ירו"מ-הוסר|נתבין}}{{ירו"מ-הדגשה|נסבין}} {{ירו"מ-הדגשה|זיתא}} ומברכין לפניו ולאחריו {{ירו"מ-הדגשה|קדם סעודה}}.<br><br> <span id="דף_מז_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> טוב, יש לנו תלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף מ"ז. נתחיל מהמשנה. המשנה אומרת: "היו לפניו מינים הרבה, רבי יהודה אומר אם יש ביניהם מן שבע, עליו מברך. וחכמים אומרים על איזה מאן שירצה". כן, מחלוקת מה עדיף, חביב עדיף או מן שבע? לפי רבי יהודה מן שבע, לפי חכמים חביב עדיף. אומרת הגמרא: אמר רבי יהושע בן לוי, '''מה פליגין רבי יודה ורבנן? בשהיה בדעתו לאכול פת'''. שכיוון שברכת המזון פותרת את הברכה האחרונה, אז לכן חכמים אומרים שלא משנה מה הוא יאכל קודם. '''אבל אם אין בדעתו לאכול פת, כל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה, עליו הוא מברך''', כי ברגע שהוא מברך ברכה מעין שלוש על המין שבע, הוא בעצם מראה שהוא העיקר וממילא היה צריך לברך עליו קודם. אמר רבי אבא: '''צריך לברך בסוף'''. כלומר, לפי רבי אבא, האוכל פירות לפני סעודה, ברכת המזון לא פוטרת אותם וצריך לברך עליהם ברכה אחרונה קודם הסעודה. אמר רבי יוסי: '''הדא דרבי אבא, פליגא על דרבי יהושע בן לוי'''. כלומר, מה שאמר רבי אבא עכשיו בעצם חולק על מה שאמר רבי יהושע בן לוי קודם. כי הרי רבי יהושע בן לוי מה אמר? הוא אמר שכל המחלוקת של רבי יודה ורבנן היא רק כשהיה בדעתו לאכול פת, שכיוון שברכת המזון פותרת ברכה אחרונה, לכן לחכמים לא משנה מה הוא יאכל קודם. אבל אם אין בדעתו לאכול פת, אז כל עמא מודיי שאם יש ביניהם מין שבע עליו הוא מברך. ואילו רבי אבא בא ואומר לנו עכשיו שבכל מקרה ברכת המזון לא פוטרת את הפירות שהוא אכל קודם, והוא חייב לברך לפני שהוא מתחיל לאכול את הלחם את הברכה האחרונה שלהם, ואם יש שם מין שבע, הוא צריך לברך עליהם ברכה מעין שלוש. שואלת הגמרא: מה קורה אם אדם שכח ולא בירך ברכה אחרונה קודם שהתחיל סעודתו, וכן אכל, התחיל לאכול פת? אומרת הגמרא: '''נעשה טפילה'''. כלומר, ברגע שהוא מתחיל לאכול לחם, הפירות הופכים לטפילה ללחם, ואז יש לנו כלל, '''כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה'''. אז הוא יברך ברכת המזון ויפטור את הברכה מעין שלוש, לא צריך לברך אותה. כלומר, לכתחילה הוא כן צריך, אבל בדיעבד אם התחיל לאכול הוא נפטר. אומרת הגמרא: '''הדא גריזמתה'''. גריזמתה זו תערובת של תורמוסים שמעורבים עם הרבה סוגי פירות, ובין היתר גם ממין שבע. רבי ירמיה בשם רבי אמי: '''מברך על תורמוסה''' שהוא העיקר, ופוטר את השאר גם אם בתוכם יש ממין שבע, כי כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. אמר רבי לוי, הוא מסתמך על פסוק כדי להראות שגם במקרה שהעיקר הוא דבר שהוא לא הכי חשוב, כמו כאן תורמוס לעומת פירות ממין שבע, בכל זאת מברך עליו. '''על שם: אל תגזול דל כי דל הוא'''. כלומר, יש זמן מסוים שדבר מה כן חשוב לו, אז אל תגזול אותו. גם כאן התורמוסים, למרות שזה דבר לא כל כך חשוב, ברגע שהוא נהיה עיקר, צריך את הברכה שלו. אומרת הגמרא: '''עד כדון בשיש בדעתו לאכול פת'''. שאז הוא נפטר מברכה אחרונה בברכת המזון. '''אבל לא היה בדעתו לאכול פת, לא בדה''', וצריך לברך על מין שבע. כלומר, גם בגריזמתה הזו, כל מה שאמרנו שהוא מברך על התורמוסים ופוטר את הפירות ממין שבע שיש שם, כל זה כשהוא מתכוון לאכול אחר כך לחם. אבל אם הוא לא מתכוון לאכול לחם, הוא צריך לברך ברכה מעין שלוש על הפירות שאכל ביחד עם התורמוסים, ולא על התורמוסים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מז עמוד א''' {{שוליים|ו_מז}} '''כשיש מאכל עיקר עם מאכל טפל, מברכים על העיקר ופוטרים את הטפל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ג, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן רד סעיף יב , שו"ע או"ח סימן ריב סעיף א , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=מז א/> ==דף מז עמוד ב== <קטע התחלה=מז ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שהברכה על העיקר פוטרת את הטפילה גם אם הטפילה ממין שבעה, שנאמר "אל תגזול דל כי דל הוא". </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מז עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''א"ר אבא צריך לברך בסוף.''' לעולם וכדמפרש ר' יוסי למילתיה ואקשי עליה '''הדא דר' אבא פליגא על דריב"ל.''' כלומר דלא תימא דר' אבא לא קאמר צריך לברך בסוף אלא בשאין דעתו לאכול פת אח"כ והלכך מפרש ר' יוסי דלא היא דאם כן היינו דריב"ל דהא שמעינן מדאמר ריב"ל דלא פליגי ר"י ורבנן אלא בשהיה דעתו לאכול פת וכו' א"כ סבירא ליה דכשאין דעתו לאכול פת צריך לברך בסוף ומאי קמ"ל ר' אבא אלא ודאי דר' אבא פליג עליה דר' יהושע בן לוי '''ואמר ר' אבא וצריך לברך בסוף.''' כלומר מדקאמר ר' אבא על מילתי' דריב"ל דקאמר לענין אוקמתא דפלוגתא דמתני' כדאמרן א"כ ע"כ דר' אבא פליג וסבירא ליה דלעולם צריך לברך עליהן בסוף ואפילו כשדעתו לאכול פת אח"כ ולא מפרש לאוקמתא דמתני' כריב"ל '''רבן גמליאל זוגה.''' כך שמו ונזכר כמה פעמים בש"ס הזה ובמקומות אחרים גריס גמליאל זוגה</div> <div class="yerum-leiden-text">ר' יהושע בן לוי אמ' מה פליגן ר' יודה ורבנן כשהיה בדעתו לאכל פת · אבל אין בדעתו לאכל פת כל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך · אמ' ר' אבא צריך לברך בסוף · אמ' ר' יוסי הדא דר' בא פליגא על דר' יהושע בן לוי · דר' יהושע בן לוי מה פליגן ר' יודה ורבנן כשהיה בדעתו לאכל פת · אבל אין בדעתו לאכל פת כל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך · אמר ר' בא וצריך לברך בסוף לא בירך עשה עיקר טפילה · דרבנן תמן כל שהוא עיקר ועימן טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה · הדא גריגמותה ר' ירמיה בשם ר' אמי מברך על תרמוסה · אמ' ר' לוי על שם אל תגזול דל כי דל הוא · עד כדין בשייש דעתו לאוכל פת · לא היה בדעתו לאכל פת לא כדה · רבן גמליא' זוגה סלק גב אילין דבית ר' ינאי חמתהון נסבין זיתא ומברכין לפניו ולאחריו</div> <div class="yerum-side">'''לא בירך נעשה טפילה.''' בתמיה מסקנת דברי ר' יוסי היא וכמקשה על דברי ר' אבא וכלומר דאמאי צריך לברך בסוף בשדעתו לאכול פת וכי לאו הכי הוא שאם בירך אח"כ על הפת נעשה זה המין שאכל טפילה וברכת המזון של פת פוטרת אותן וכדתנינן תמן במתני' לקמן כל שהוא עיקר וכו'. א"נ יש לפרש דהאי לא בירך נעשה טפילה לאו קושיא היא אלא אדרבה טעמא למילתיה דר' אבא מסיק הוא ר' יוסי כלומר דלהכי קאמר שצריך לברך עליהן בסוף ואפי' כשדעתו לאכול פת משום דכי לא כך הוא שאם בירך על זה המין נעשה הפת טפילה לו ושוב אינו צריך לברך על הפת וכיון דלא מברך כלל על הפת אין כאן ברכת המזון שתהא פוטרת והלכך לעולם צריך לברך עליהן בסוף והויא ממש כהאי דתנינן לקמן כל שהוא עיקר וכו' דפוטר את הפת שהפת טפילה לו</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''הדא גריזמתא.''' מאכל הבא באחרונה ויש בה תורמוסין ומינין הרבה ובלעז לופינ"י הערוך ובויקרא רבה ריש פ' צו הדא גריזמתא באה באחרונ' למה שיש בה מינין הרבה '''מברך על תורמוסה.''' וכדאמר ר' לוי על שם אל תגזול דל וכלומר אע"פ שיש בה מינין אחרים חשובין יותר מהתורמוס אפ"ה מברך על התורמוס שהוא העיקר והברכה ראויה עליו ואין לגוזלו מהברכה '''עד כדון כשיש בדעתו לאכול פת.''' שאוכל הגריזמתא לפני הסעודה ודעתו לאכול פת אח"כ ואז אינו מברך עליה ברכה אחרונה בהא הוא דאמרינן מברך על התורמוס ואע"פ שיש בה מינין ממין שבעה וכחכמים דמתני' דמברך על איזה מהן שירצה והואיל וכאן התורמוס הוא החביב דאגביה מערבין מינין אחרים הלכך מברך עליו '''לא היה בדעתו.''' אבל אם אין בדעתו לאכול פת אחריה לא בדא אמרו לברך על התורמוס דכיון דאינו אוכל פת אח"כ צריך הוא לברך ברכה אחרונה על הגריזמתא ואם יש בה ממין שבעה דברכתו מעין ג' ועדיף מברך נמי לפניו עליו וכריב"ל לעיל וכדפרישית '''חמתהון.''' ראה אותם לוקחים הזית ומברכין לפניו ולאחריו ואף אם הי' דעתן לאכול פת אח"כ והילכך היה מתמה ואמר לון ועבדין כדין הלא ברכת המזון שעל הפת פוטרתו מברכה של אחריו '''ר' זעירא שלח שאל לר"ש בר נחמן.''' מהו הדין אם אין דעתו לאכול פת אח"כ והיו לפניו מינין הרבה על איזה מהן מברך והשיב לו בשם ר' כהנא ר' אבינא דהכל מודים בזה שאם יש ביניהם ממין שבעה שעליו הוא מברך כדלעיל וכטעמא דפרישית </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מז עמוד ב<span class="yerum-runnum">93</span></div> אמר לון: ועבדין כדין? רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] שלח שאל לרבי שמואל בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]], {{ירו"מ-הדגשה|הרי}} רב כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי אבינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבינא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|ד}}כל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו, הוא מברך, {{ירו"מ-הדגשה|וכל המחלוקת הייתה רק כשרוצה לאכל פת מיד אחר כך, האם יאות}}? {{ירו"מ-ביאור|האם כך ההלכה}} אמר {{ירו"מ-הדגשה|לו}}{{ירו"מ-הוסר| ר זעירא ויאות}}: מן מאן דאנן חמיין רבנן סלקון לריש ירחא, {{ירו"מ-ביאור|סעודה שעושים בקידוש החודש}} ואכלין ענבין {{ירו"מ-ביאור|קודם סעודה}} ולא מברכין בסופה. לא בשיש בדעתו לאכול פת? {{ירו"מ-ביאור|משמע שכך הלכה}} היו לפניו מ{{ירו"מ-הדגשה|מ}}ינין שבעה, על איזה מהן הוא מברך? תמן אמרין: {{שוליים|ו_מח}}כל הקודם למקרא" {{ירו"מ-הדגשה|ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש}}, קודם לברכה. וכל הסמוך לארץ, קודם לכל. {{ירו"מ-הדגשה|נמצא שזית, קודם לשעורה. שזית ראשון לארץ השני, ושעורה שניה לארץ הראשון}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_ה|ירושלמי ברכות, פרק ו, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_ה"><br><strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_מט}}בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון. {{שוליים|ו_נ}}בירך על הפרפרת שלפני המזון, פטר את הפרפרת שלאחר המזון. {{שוליים|ו_נא}}בירך על הפת, פטר את הפרפרת; {{שוליים|ו_נב}}בירך על הפרפרת, לא פטר את הפת. [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: אף לא מעשה קדירה.<br><strong>גמ':</strong> אמר רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: לא תנינן אלא בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון, {{ירו"מ-ביאור|ששניהם לשתיה}} אבל אם בירך על היין שבתוך המזון, {{שוליים|ו_נג}}לא פטר את היין שלאחר המזון. {{ירו"מ-ביאור|שזה לשתות וזה לשרות}} תמן אמרין: אפילו בירך על היין שלפני המזון, לא פטר את היין שלאחר המזון. והא תנינן: בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון? רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] ורבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו: אימתי פוטר היין שלפני המזון את היין שלאחר המזון? בזמן שיש רגילות לשתות אחר המזון, ודעתו לכך}}. {{שוליים|ו_נד}}כהדין דשתי קונדיטון {{ירו"מ-הדגשה|אחר הקזה}} {{ירו"מ-ביאור|שהיו רגילים לשתות אחר הקזה}} וחרנה אמר: {{שוליים|ו_נה}}כהדין דשתי חמר בתר בילני. {{ירו"מ-ביאור| שותה יין אחר המרחץ שהיו רגילים לשתות}} רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] ורב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי חייא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#פת הבאה בכיסנין טעונה ברכה גם לאחריה|פת הבאה {{ירו"מ-הדגשה|ב}}כיסנין]] {{ירו"מ-הדגשה|בין אכל קדם סעודה, בין אכל באמצע סעודה, בין אכל}} אחר המזון, טעונה ברכה לפניה<br> <span id="דף_מח_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''רבן גמליאל זוגה סלק גבי אילין דבית רבי ינאי, חמתון ומברכין לפניו ולאחריו'''. כן, שהם אוכלים ומברכים לפניו ולאחריו קודם הסעודה. '''אמר לון: ועבדין כדין?''' כלומר, כך הם עושים? אנחנו יודעים שברכת המזון פותרת. רבי זעירא שלח שאל לרבי שמואל בר נחמן, רב כהנא בשם רבי אבינא: '''כל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו, הוא מברך'''? כלומר, האם באמת כל המחלוקת היא רק אם הוא רוצה לאכול פת מיד אחר כך? אמר: '''מן מאן דאנן חמיין רבנן סלקון לריש ירחא, ואכלין ענבין ולא מברכין בסופה'''. כן, חכמים עולים בראש חודש לברך את החודש, ועושים איזו סעודה קטנה, ואוכלים ענבים לפני הסעודה, ולא ראינו שהם מברכים על הענבים ברכה אחרונה. אז משמע שכן ההלכה - שאם יש לו פירות אפילו ממין שבע, אם הוא מתכוון לאכול אחרי זה לחם, ברגע שהוא אוכל לחם הוא כבר בברכת המזון נפטר מברכה אחרונה על הפירות. אומרת הגמרא: '''היו לפניו מינין שבעה, על איזה מהן הוא מברך?''' יש לו כמה מינים, כלומר תאנים וענבים ותמרים ורימונים - על איזה מברך? '''תמן אמרין: כל הקודם למקרא, קודם לברכה'''. כלומר, בפסוק כתוב "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". כל מי שקודם במקרא, עליו מברכים קודם. '''וכל הסמוך לארץ, קודם לכל'''. כלומר, יש שני תנאי קדימות - מי שראשון, ומי שקרוב לארץ. לכן חיטה תהיה ראשונה כיוון שהיא ראשונה לגמרי. שעורה בעצם שנייה, אבל לכאורה יש את הזיתים שהם יותר קרובים לארץ מאשר שעורה. אותו דבר לגבי גפן - גפן שלישית, אז תמרים יהיו לפני הגפן, כי תמר יותר קרוב לארץ מאשר ענבים. פרק ו' הלכה ה'. המשנה: '''בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון'''. כלומר, אם אדם שותה יין לפני הסעודה ומברך עליו, ולאחר מכן רוצה גם לשתות, גם כן הוא פטור. '''בירך על הפרפרת שלפני המזון, פטר את הפרפרת שלאחר המזון'''. היו רגילים להביא לפני המזון כל מיני פיצוחים וכל מיני עוגיות כדי לגרום לתיאבון. אז אם ברך על הפרפרת שלפני המזון, פטר את הפרפרת שלאחר המזון. '''בירך על הפת, פטר את הפרפרת. בירך על הפרפרת, לא פטר את הפת. בית שמאי אומרים: אף לא מעשה קדירה'''. אומרת הגמרא: אמר רב חסדא: '''לא תנינן אלא בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון'''. ששניהם לשתייה - היין ששותים לפני הסעודה הוא לצורך שתייה, זה יגרום לתיאבון אבל זה לצורך שתייה, וגם היין שאחר המזון זה גם כן שתייה. '''אבל אם בירך על היין שבתוך המזון, לא פטר את היין שלאחר המזון''', כיוון שזה לשתות וזה לשרות. היין ששותים בתוך הסעודה לא נועד לשתייה אלא כדי לרכך את האוכל, זה שימוש אחר. '''תמן אמרין: אפילו בירך על היין שלפני המזון, לא פטר את היין שלאחר המזון'''. אפילו אם ברך לפני המזון לא פטר לאחר המזון, למרות ששניהם שתייה. אומרת הגמרא: '''והא תנינן: בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון?''' הרי המשנה מפורשת. אז רב הונא ורבי יהושע בן לוי אמרו - מתי פוטר היין שלפני המזון את היין של אחר המזון? בזמן שיש רגילות לשתות אחר המזון ודעתו לכך. כלומר אדם שרגיל לשתות, אם דעתו ליין שאחר המזון, ודאי הוא פוטר. ויש מצבים שזה כן בסתם - גם אם אדם לא אומר בפירוש שהוא מתכוון לשתות אחר כך, מסתמא זו הייתה דעתו. '''כהדין דשתי קונדיטון וחרנה'''. זו דוגמה למקרה שבו מסתמא זו הייתה דעתו - אדם שבכיסלן נהגו לשתות יין, בדרך כלל יין קונדיטון, אז מסתמא זו הייתה דעתו, ואם ברך על היין לפני המזון, ודאי התכוון לשתות עוד יין אחר המזון וזה פוטר. '''אמר: כהדין דשתי חמר בתר בילני'''. גם כן היו רגילים לשתות יין אחר המרחץ, אז גם פה אם ברך על היין לפני המזון והוא יצא מבית המרחץ, מסתמא התכוון לשתות גם אחר המזון. רבי חלבו, רב הונא ורב בשם רבי חייא רובא: '''פת הבאה כיסנין אחר המזון, טעונה ברכה לפניה'''. יש כל מיני דעות מה זה פת הבאה בכיסנין - יש אומרים שכל דבר יבש ופריך זה פת הבאה בכיסנין, יש אומרים שזה דווקא אם זה ממולא. בכל אופן, אמרה הגמרא שבין אם אכל את זה קודם הסעודה, בין אם באמצע, בין אם אחריה, זה טעון ברכות לפניה ולאחריה, כיוון שהם לא באים מחמת הסעודה, לא אוכלים אותם עם הפת, ולכן מברכים עליהם בפני עצמם. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מז עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''א"ר זעירא ויאות.''' אחר שהשיב לו כן נזכר ר' זעירא מה שראה בעצמו ואמר שפיר קאמר ר' אבינא וזהו ממה שאנו רואין לרבנן דסלקין לריש ירחא לקדש החדש ולוקחין ענבים ומברכין עליהן ולא מברכין עליהו בסוף ומאי טעמא לאו משום דשיש בדעתן לאכול פת אלמא דברכת המזון פוטרת אף לדברים הבאין לפני הסעודה מברכה שלאחריהם '''היו לפניו מינין שבעה.''' הרבה מינין וכולן מין שבעה '''תמן.''' בבבל אמרין '''כל הקודם למקרא.''' במקרא ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה וגו' הוא קודם לברכה '''וכל הסמוך לארץ קודם לכל.''' וזית שהוא סמוך לארץ שני הוא קודם לשעורה שזה ראשון הוא לארץ וזה שני לארץ '''מתני' פטר את היין שלאחר המזון.''' והני מילי בשבתות ויו"ט שרגילין לקבוע על היין לאחר המזון והלכך כשבירך על היין שלפני המזון אדעתא דהכי בירך אבל בשאר הימים שאין רגילין לקבוע עצמן על היין לאחר המזון אין היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון וכל לאחר המזון דתנן במתני' היינו כמו שהיו רגילין שלאחר המזון היו מסלקין ידיהן מן הפת קודם שיברכו ברכת המזון '''ב"ש.''' סברי כשם שהפרפרת לא פטר את הפת כך לא פטר מעשה קדרה ואין הלכה כב"ש '''תמן.''' בבבל אמרין אפי' יין שלפני המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון '''והא תנינן.''' דפוטר</div> <div class="yerum-leiden-text">אמ' לון ועבדין כדין · ר' זעירא שאל לר' שמואל בר נחמן ר' כהנא בשם ר' אבינא כל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך · אמ' ר' זעירא ניאות מן שהן דחנן חמיין רבנן סלקין לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין כסופה לא כשייש בדעתו לאכול פת · היו לפניו מינין שבעה על אי זה מהן הוא מברך · תמן אמרין כל הקודם למקרא קודם לברכה וכל הסמוך לארץ קודם לכל · מתני' בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון · בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון · בירך על הפת · פטר את הפרפרת · בירך על הפרפרת לא פטר את הפת · בית שמי או' אף לא מעשה קדירה · אמ' רב חסדא לא תנינן אלא בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון · ובל אם בירך על היין שבתוך המזון פטר את היין שלאחר המזון · תמן אמרין אפי' בירך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון · והא תנינן בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון · רב הונא ורב יהושע בן לוי כהדין דשתי קונדיטון · וחרנה אמ' כהדין דשתי חמר בתר כילפי · ר' חלבו רב הונא רב בשם ר' חייא רובא פת הבאה כיסנין אחר המזון טעונה ברכה לפניה</div> <div class="yerum-side">'''פרפרת.''' כל דבר שמלפפים בו את הפת כגון בשר ודגים וביצים קרוין פרפרת ופעמים שהיו מביאין פרפראות קודם הסעודה להמשיך האכילה וחוזרים ומביאים פרפראות אחרות לאחר הסעודה אחר שמשכו ידיהם מן הפת ואית דמפרשי פרפרת דמתני' פת הצנומה בקערה שאין בה מראה לחם דמברכין עליה בורא מיני מזונות והשתא ניחא דאצטריך לאשמועינן בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אע"ג דהיא נמי מין פת אבל מעשה קדרה כגון הריפות וגרש כרמל וקמח שנתבשל במים כגון הלביבות וכיוצא בהן פטר הפרפרת אותן '''גמ' לא תנינן אלא בירך על היין שלפני המזון.''' דוקא היין שלפני המזון הוא דפוטר את שלאחר המזון דתרוייהו לשתות הן '''אבל אם בירך וכו'.''' אם לא בא להם יין לפני המזון אלא בתוך מזון ובירך עליו אינו פוטר את היין שלאחר המזון מפני שאין דרך לשתות בתוך הסעודה אלא מעט כדי לשרות האכילה בתוך מעיו ואין ברכת היין שהוא לשרות פוטר את היין שהוא לשתות '''כהדין דשתי קונדיטין.''' מתני' איירי בשותה יין קונדיטין והוא יין ודבש ופלפלין ושותין אותו לרפואה כגון אחר הקזת הדם שאז הוא דרך לקבוע על היין והלכך הוא דפוטר '''וחרנה.''' ואידך אמר דמתני' איירי בהדין דשתי חמר בתר בילני אחר המרחץ שג"כ מדרך לקבוע על היין אבל בלאו הכי אינו פוטר את היין שלאחר המזון</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''פת הבאה כיסנין.''' שבאה עם הכיסני והן קליות שהיו רגילין לאכלן אחר הסעודה שיפים ללב ואוכלין עמהן פת הנעשית מקמח ושקדים ותבלין '''טעונה ברכה לפניה ולאחריה.''' ואע"ג שלא בירך ברכת המזון מפני שהיא כדברים הבאים אחר הסעודה שלא מחמת הסעודה ולא ברכת המוציא ולא ברכת המזון פוטרת אותה '''ר' יוחנן פליג.''' וס"ל דאינה טעונה ברכה לפניה. במה הוא פליג. באיזה ענין הוא פליג אם דוקא בשאכל מאותו המין כצ"ל שנעשית הפת הבאה בכיסנין באמצע המזון ולהכי אין צריך ברכה לפניה דהוי כמו אותו המזון שבאמצע הסעודה דברכת הפת אותו או אפי' לא אכל בתחילה באותו המין פליג ר' יוחנן '''א"ל אפי' לא אכל וכו'.''' וכן כי אתא ר' חגי אמר בשם ר' זעירא הכי אליבא דר' יוחנן </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מז עמוד ב''' {{שוליים|ו_מח}} '''כאשר לפני אדם כמה מיני שבעת המינים, על מי מהם לברך קודם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ח, הלכה יג , שו"ע או"ח סימן ריא סעיף ד , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' כל הקודם במקרא ברוב פסוקים 'ארץ' - ז' מינים בפסוק אחד קודם, ושבתוכם הקרוב יותר למילה 'ארץ' קודם; לכן זית קודם לשעורה, כרמב"ם ושו"ע או"ח סי' ריא ס"ד. {{שוליים|ו_מט}} '''המברך "בורא פרי הגפן" על יין שלפני המזון, האם פוטר בכך את היין שלאחר המזון מברכה נוספת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קעד סעיף ד , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי שברכה ראשונה על היין שלפני המזון פוטרת את היין שלאחר המזון, וכן פסקו הרמב"ם (הל' ברכות פ"ד ה"יב) והשו"ע (או"ח סי' קעד ס"ד). {{שוליים|ו_נא}} '''המברך ברכת המזון על הפת פוטר ממילא את הפרפרת מברכה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן קעו , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שברכת הפת פוטרת את הפרפרת, כן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח קעו). {{שוליים|ו_נב}} '''ברכה על יין שבתוך המזון פוטרת יין שלפני ואחריו, ואינה פוטרת את הפת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן קעו , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרב חסדא שיין שבתוך הסעודה פוטר יין שלפניו ושלאחריו הואיל ושניהם לשתייה, אך אינו פוטר את הפת שהיא עניין אחר; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח קעו). {{שוליים|ו_נג}} '''ברכה על יין שלפני המזון האם פוטרת יין שלאחר המזון.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קעד סעיף ד , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרב הונא ורבי יהושע בן לוי: אם דעתו ורגילותו לשתות יין גם לאחר המזון, ברכתו על היין שלפני המזון פוטרת את היין שלאחר המזון, שאין זה נחשב עוד "זה לשתות וזה לשרות" אלא הכל לשם שתייה. {{שוליים|ו_נד}} '''ברכת קונדיטון (שיקוי תבלינים) ששותים אחר הקזת דם - מהי הברכה הראויה עליו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה יב , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כמאן דאמר שברכתו בורא מיני בשמים, כדברי הרמב"ם (הל' ברכות פ"ד הי"ב) והסמ"ג (עשין כז), שפסקו כן על פי הירושלמי. {{שוליים|ו_נה}} '''פת הבאה בכיסנין הנאכלת בתוך הסעודה טעונה ברכה לפניה ולאחריה, שאינה באה מחמת הסעודה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה יב , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=מז ב/> ==דף מח עמוד א== <קטע התחלה=מח א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חייא רבה כדברי ר' חלבו, ר' הונא ורב בשמו, וכן פסק הרמב"ם (הל' ברכות פ"ד ה"יב) שפת הבאה בכיסנין טעונה ברכה לפניה ולאחריה בכל מקרה שאוכלה, לפי שאינה באה מחמת הסעודה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מח עמוד א<span class="yerum-runnum">94</span></div> ולאחריה, {{ירו"מ-הדגשה|לפי שאינה באה מחמת הסעודה}}. אמר רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} פליג. {{ירו"מ-ביאור|וסובר שלא מברך לאחריה, שנפטרת בברכת המזון.}} אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} לרבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]]: במה הוא פליג? {{ירו"מ-הדגשה|האם רק}} כשאכל מאותו המזון באמצע המזון? {{ירו"מ-ביאור|דכיון שהפת פוטרת את הפרפרת שבתוך המזון, פוטרת אף את הפרפרת שאחר המזון.}} אמר לו: אפילו לא אכל מאותו המין באמצע המזון, {{ירו"מ-הדגשה|דלעולם הפת פוטרת את הפרפרת. וכן כי}} אתא רבי חגי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: אפילו לא אכל מאותו המין באמצע המזון. רבי חנינא בר סיסיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר סיסיי|°]] הוון אילין דנשייא משלחין ליה נקלווסין {{ירו"מ-ביאור|תמרים}}, והוה שבק לון בתר מזוניה, ומברך עליהון תחילה וסוף. רב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] אכל תמרין עם פיסתיה. {{ירו"מ-ביאור|לחם}} {{ירו"מ-הדגשה|ולא ברך על התמרים}}. אמר לו רב חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]]: פליג את על רבי חנינא בר סיסיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר סיסיי|°]] רבך! שובקין בתר מזונך, ואת מברך עליהן תחילה וסוף. אמר לו: {{ירו"מ-הוסר|אינין אינין}} אינון {{שוליים|ו_נו}}עיקר נגיסתי. {{ירו"מ-ביאור|סעודתי}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} סלקון למישתיתיה {{ירו"מ-ביאור| הלכו לסעודה}} דרבי חנינא ענתנייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא ענתוניא|°]]. אפיק קומיהון {{ירו"מ-ביאור|הוציא לפניהם}} פת הבאה בכיסנין לאחר המזון. אמרין: נישבוק אולפנה {{ירו"מ-ביאור|נעזוב את מחלוקות האמוראים}} וניתי לן למתניתה. {{ירו"מ-ביאור|ונלמד הלכה מהמשנה}} {{ירו"מ-הדגשה|הא}} דתני: רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אמר משום רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] שאמר משום [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי הגלילי|°]]<nowiki/>רבי יוסי הגלילי: פת הבא בכיסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה. אמרי: מכיון דהן יחידיי {{ירו"מ-ביאור|כיוון שרבי יוסי הגלילי בדעת יחיד}} ורבנן פליגין עלוי, נעביד כרבנן. {{ירו"מ-ביאור|שלא הצריכו לברך אחרי פת הבאה בכיסנין}} אמר מרינוס בי רבי יהושע[[ביאור:עץ מסורת#מרינוס בי רבי יהושע|°]]: אהן דאכל גריזמי {{ירו"מ-ביאור|תורמוסים ומיני פירות ומיני מזונות}} וסלית, {{ירו"מ-ביאור|מאכל מסולת}} אף על גב דהוא מברך על גריזמתה בסופה, {{ירו"מ-ביאור|כגון שלא התכוון לאכול פת אחר כך, שאמרנו שמברך על הגרמיזה בורא מיני מזונות.}} לא פטר סולתא. מה כ[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי? {{ירו"מ-הדגשה|דתנן: בירך על הפת, פטר את הפרפרת. בירך על הפרפרת, לא פטר את הפת}}. [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי {{ירו"מ-הדגשה|אומרים: אף לא מעשה קדירה. דהוא סבר, על הסיפא פליגי}}. דבית {{ירו"מ-הדגשה|הלל אמרי: בירך על הפרפרת, לא פטר את הפת. פת הוא דלא פטר, הא מעשה קדירה, פטר. ואתו בית}} שמאי {{ירו"מ-הוסר|אומר}}{{ירו"מ-הדגשה|ואמרו?: בירך על הפרפרת}}, אף {{ירו"מ-הדגשה|מעשה קדרה}} לא {{ירו"מ-הדגשה|פטר}}{{ירו"מ-הוסר| מעשה קדירה}}. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: דברי הכל היא. {{ירו"מ-הדגשה|דבית שמאי, על הרישא פליגי דתניא}}: {{שוליים|ו_נז}}בירך על הפת, פטר את הפרפרת ואת מעשה קדירה כדברי [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל. [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: {{ירו"מ-הדגשה|בירך על הפת}}, לא פטר {{ירו"מ-הוסר|את}} אף מעשה קדירה. {{שוליים|ו_נח}}אבל אם בירך<br><br> <span id="דף_מח_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מח ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''ללמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף מ"ח.''' בדף הקודם בעצם סיימנו בזה שראינו שיהודיה שאומרת שפתה באה בכיסנים, בין אם הוא אכל אותה קודם סעודה, בין אם הוא אכל באמצע הסעודה, בין אם הוא אכל אחרי הסעודה - שהיא '''טעונה ברכה לפניה ולאחריה'''. פת עבה כסנין זה דבר שלא נאכל עם הלחם. אז הגמרא אומרת שבעצם תמיד חייבים לברך לפניה ולאחריה. '''אמר רבי אמי, רבי יוחנן פליג''', רבי יוחנן חולק. הוא סובר שלא מברכים לאחריה כי היא נפתרת בברכת המזון. '''אמר רבי מנא לרבי חזקיה: במה הוא פליג?''' באיזה מקרה הוא חולק? האם רק במקרה שגם אכל בתוך הסעודה? ואז כיוון שהפת פותר את הפרפרת שבתוך המזון, אז גם אם יאכל אחר כך פרפרת אחר המזון, גם אז הוא נפתר? אומר לו לא, '''אפילו לא אכל מאותו המין באמצע המזון''', לעולם הפת פותר את הפרפרת. וכן קיימא '''אתא רבי חגי בשם רבי זעירא: אפילו לא אכל מאותו המין באמצע המזון''', אם הוא אוכל אחר המזון פרפרת, אז הוא נפתר בברכה אחרונה, בברכת המזון. '''רבי חנינא בר סיסיי הוון אילין דנשייא משלחין ליה נקלווסין''', כלומר היו שולחים לו, בית הנשיא היו שולחים לו תמרים. '''והוה שבק לון בתר מזוניה''', כלומר הוא אכל אותם תמיד בתור קינוח אחרי הסעודה, '''ומברך עליהון תחילה וסוף'''. '''רב חונא אכל תמרין עם פיסתיה''' - הוא היה אוכל תמרים ביחד עם הלחם, ולא בירך על התמרים. '''אמר לו רב חייא בר אשי: פליג את על רבי חנינא בר סיסיי רבך!''' הרב שלך היה מברך על התמרים, תעשה כמוהו, תשאיר את זה אחרי הסעודה - '''שובקין בתר מזונך, ואת מברך עליהן תחילה וסוף'''. '''אמר לו: אינון עיקר נגיסתי''', כלומר הרב שלי היה אדם אמיד, הוא יכול לשמור את התמרים לקינוח בסעודה. אני, אין לי מה שאוכל לפצות בו את הפת, אני אוכל את התמרים ביחד עם הלחם, ובמקרה כזה הלחם הוא העיקר ואני נפתר על התמרים - דעת כולם. '''רבי יונה ורבי יוסי סלקון למישתיתיה דרבי חנינא ענתנייה''', עלו למשתה שעשה רבי חנינא, '''אפיק קומיהון פת הבאה בכיסנין לאחר המזון''', כלומר הביאו להם פת הבאה בכיסנין אחרי הסעודה. הם לא ידעו מה לעשות, הם ידעו שיש מחלוקת אמוראים. '''אמרין: נישבוק אולפנה וניתי לן למתניתה''', כלומר נעזוב את המחלוקת בין האמוראים, ונבוא ננסה להבין מתוך הברייתות מה ההלכה. והם מצאו באמת: '''דתני רבי מנא אמר משום רב יהודה שאמר משום רבי יוסי הגלילי: פת הבא בכיסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה'''. אז אמרו, אם רבי יוסי הגלילי מופיע בתור דעת יחיד, '''מכיון דהן יחידיי ורבנן פליגין עלוי, נעביד כרבנן''' - החכמים חולקים עליו, ולכן נעשה כחכמים ולא נברך. '''אמר מרינוס בי רבי יהושע: אהן דאכל גריזמי וסלית''', כלומר מי שאוכל פירות שבתוכם מעורבים כל מיני פירות, בין היתר גם פירות משבעת המינים, והוא אוכל גם סלית - אוכל איזה מעשה קדירה. '''אף על גב דהוא מברך על גריזמתה בסופה, לא פטר סולתא''' - את המעשה קדירה לא פטר. שואלת הגמרא: '''מה כבית שמאי?''' הגמרא שם מסבירה למה הוא חשב שזה כמו בית שמאי, כיוון שבמשנה למדנו: '''בירך על הפת, פטר את הפרפרת ואת מעשה קדירה''' - כדברי בית הלל. '''בית שמאי אומרים... לא פטר אף מעשה קדירה'''. עכשיו השאלה, על מה בעצם בית שמאי חולקים? הוא הבין שבעצם בית שמאי חולקים רק על הסיפא, כי מה כתוב בסיפא? בית הלל אומרים בירך על הפרפרת לא פטר את הפת - אז מתוך זה אנחנו מבינים שפת לא פטר, הא מעשה קדירה פטר. באו בית שמאי ואמרו בירך על הפרפרת, גם מעשה קדירה לא פטר. ככה הם הבינו את זה. ולכן אם זה ככה, הרי הגריזמה זה פרפרת והסלית זה מעשה קדירה, אז בעצם זה כמו שיטת בית שמאי, שאם בירך על הפרפרת לא פטר מעשה קדירה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מח עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''ר' חנינא בר סיסיי הוון אילין דנשייא משלחין ליה ניקלווסין.''' כך ראיתי בערוך ול"ג אמר. ניקלווסין הוא דבר חשיבות כעין דאמרי' בפ"ק דע"ז דקל טב וחצב ונקליבס וכששלחו לו מבית הנשיא אלו הדברים שהן כפת הבאה בכיסנין והביאו לו בתוך הסעודה הניח אותן לאחר סעודתו כדי לברך לפניהן ולאחריהן '''אכל תמרין עם פיסתיה.''' עם חתיכה לחם שלו שלא יצטרך לברך על התמרים '''פליג אתה על רבך.''' רב דקאמרת לעיל משמיה בשם ר' חייה רבא דדברים כאלו טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם והיה לך להניח אותן אחר סעודתך כדי לקיים דברי רבך '''אינון אינון עיקר נגיסתי.''' הן הן עיקר סעודתי שאני אוכל אותם עם הפת. נגיסה מלשון נשיכה ואכילה ובפ"ג דטבול יום טהור שנגס מן האוכל '''למישתיתיה.''' לסעודת המשתה של ר"ח ענתנייה '''אמרין נישבוק אולפנא.''' נניח סברת אמוראין שהן בעלי התלמוד ונבוא לפסוק לן למתניתה דתני בתוספתא פ"ה ר' מונא אמר משום ר' יודה פת הבאה בכיסנין וכו' '''אמרי.''' שאר החברים דלא היא מכיון דהאי ברייתא יחידאה היא ורבנן דלעיל פליגי כדר' אמי אמר ר' יוחנן נעביד אנן כאלו רבנן '''אהן.''' מי שאכל גריזמי היא גריזמתא שהוזכר בהלכה דלעיל. והיא עשויה מהרבה מיני תבשיל</div> <div class="yerum-leiden-text">ולאחריה · אמ' ר' יוחנן פליג · אמ' ר' מנא לר' חזקיה במה הוא פליג בשאכל מאותה המזון באמצע המזון · אמ' ליה אפי' לא אכל מאותו המזון · אתא ר' חגי בשם ר' זעירא אפי' לא אכל מאותו המין באמצע המזון · אמ' ר' חנינא בר סיסי הון אילין דנשייא משלחין ליה בקלוסין והוה שבק לון בתר מזונה ומברך עליהן תחילה וסוף · ורב חונה אכל תמרין עם פיסתיה · אמ' ליה רב חייא בר אשי פליג את על רבך שובקין בתר מזונך ואת מברך עליהן תחילה וסוף · אמ' ליה אינין אינן עיקר עיסתי · ר' יונה ור' יוסי סלקון למישתיתיה דר' חנינא ענתניה אפיק קומיהון פת הבאה כיסנין לאחר המזון אמרין נשבוק אולפנה ונחתי לן למתניתה דתני ר' מטא אמ' משום ר' יודה שאמ' משום ר' יוסי הגלילי פת הבאה כיסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה · אמרי מכיון דהן יחידיי ורבנן פליגין עלוי נעביד כרבנן · אמ' מריטס כיר' יהושע אהן אכל גריזמי וסלית אלעז' דהוא מברך על גריזמתה בסופה לא פטר סולתו · מה כבית שמי דבית שמי אית לא מעשה קדירה · אמ' ר' יוסי דברי הכל היא · בירך על הפת פטר את הפרפרת ואת מעשה קדירה כדברי בית הלל · בית שמי אמ' לא פטר את מעשה קדירה · אבל אם בירך</div> <div class="yerum-side">'''וסלית.''' ומיני מאכלים שנעשים מסולת. ונקרא מעשה קדרה אע"ג דהוא מברך על גריזמתא בסופה. והוא הדין בברכה שלפניה לא פטרה סולתא כדמסיק דאם בירך על הפרפרת לא פטר למעשה קדרה והא דקאמר בסופה לאשמועינן דטעונה ברכה אחרונה משום דהיא באה לאחר הסעודה לאחר שמשכו ידיהם מן הפת והלכך טעונה ברכה אף לאחריה וכדאמרינן לעיל דאם לא היה בדעתו לאכול פת לא בדא אמרו דמברך על התורמוסא שבגריזומתה אלא על המין ז' שבתוכה משום דבכה"ג צריך גם ברכה אחרונה וכדפירישית שם '''מה כב"ש.''' בתמיה דקאמר אף לא מעשה קדירה וקס"ד דב"ש אסיפא הוא דפליגי דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדירה פוטרה הפרפרת ועלה פליגי ב"ש ואמרי דפרפרת לא פטר מעשה קדירה ולת"ק דהן בית הלל בר פלוגתייהו פוטר הפרפרת למעשה קדירה וא"כ היאך פסק הוא כב"ש דגריזמי פרפרת היא שהיא עשויה ממינין הרבה כדלעיל ולא פטרה. סולתא דהוי מעשה קדירה '''א"ר יוסי דברי הכל היא.''' ולא כדקס"ד דב"ש אסיפא קאי אלא ארישא קאי והכי קתני בירך על הפת פטר את הפרפרת ואת מעשה קדירה כדברי ב"ה דהן ת"ק דב"ש ועלה קאמרי ב"ש דהפת לא פטרה את מעשה הקדירה אבל בפרפרת לא נחלקו ודכ"ע סברי דאם בירך על הפרפרת תחילה דלא פטר לא את הפת ולא מעשה קדירה</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' ואומרת הגמרא: '''אמר רבי יוסי: דברי הכל היא''' - בזה גם בית שמאי מסכימים, כי בעצם לא הבנת נכון. בית שמאי לא חלקו על הסיפא, הם חלקו על הרישא, שבית הלל אמרו '''בירך על הפת, פטר את הפרפרת ואת מעשה קדירה''' - על זה בית שמאי אמרו בירך על הפת לא פטר לא מעשה קדירה ולא פרפרת. זה בעצם מה שבית שמאי דיברו עליו - על הרישא ולא על הסיפא. '''אבל אם בירך על הפרפרת תחילה, כל עמא מודיי דלא פטר את הפת ולא מעשה קדירה'''. אז בעצם כולם מסכימים שאם בירך על הגריזמה לא פטר את הסלית. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מח עמוד א''' {{שוליים|ו_נז}} '''ברכת "המוציא" על הפת פוטרת גם את הפרפרת וגם את מעשה קדירה שבתוך הסעודה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן קעו , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כבית הלל, שהלכה כדבריהם במחלוקת בית שמאי ובית הלל, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ו_נח}} '''המברך על פרפרת (מיני מזונות שאינם קבע) אינו נפטר בכך מברכת הפת ולא ממעשה קדירה, וחייב לברך גם על הסולת בסוף כשלא נפטרה בברכה קודמת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן קעו , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=מח א/> ==דף מח עמוד ב== <קטע התחלה=מח ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כן, שברכת הפרפרת אינה פוטרת את הפת ואת מעשה קדירה, וכפסק רבנן דקיסרין שצריך לברך בסוף על הסולת; כך נפסק ברמב"ם הל' ברכות פ"ד ה"ו ובשו"ע או"ח סימן קעו. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מח עמוד ב<span class="yerum-runnum">95</span></div> על הפרפרת תחילה, כל עמא מודיי דלא פטר את הפת ולא {{ירו"מ-הדגשה|את}} מעשה קדירה. רבי אבא בריה דרב פפא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בריה דרב פפא|°]] בעי: אהן דאכל סולת, ובדעתיה מיכול פיתא, מהו מברכה על סולתא בסופא? רבנן דקיסרין פשטין לה: צריך לברך בסוף.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_ו|ירושלמי ברכות, פרק ו, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_ו"><br><strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_נט}}היו יושבין, כל אחד ואחד מברך לעצמו; היסיבו, אחד מברך לכולן. בא להן יין בתוך המזון, כל אחד מברך לעצמו. לאחר המזון, אחד מברך לכולן, {{ירו"מ-הדגשה|והוא}} {{שוליים|ו_ס}}{{ירו"מ-הוסר|ואומר}} אומר על המוגמר, אף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: היו יושבין, כל אחד ואחד מברך לעצמו. היסיבו, אחד מברך לכולן}}. רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: {{ירו"מ-הדגשה|מה שאמרה המשנה, שרק אם הסבו, אחד מברך לכולם. אבל אם לא הסבו לא}}, [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#הסבה להוציא ידי חובה בברכת המזון|בשבוע הבן היא מתניתא.]] {{ירו"מ-ביאור|שאורחים באים והולכים ובעל הבית משרת לפניהם, ואין כאן קביעות לכן יברך כל אחד לעצמו, אלא אם כן הסבו}} הא {{ירו"מ-הדגשה|בשאר סעודות, כש}}בעל הבית בתוך ביתו, אפילו לא {{ירו"מ-הדגשה|הסבו, אחד מברך לכולם}}. תני רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}}: {{שוליים|ו_סא}}אפילו בעל הבית בתוך ביתו, {{ירו"מ-הדגשה|הסבו, אין. לא הסב, לא}}. תני: סדר סעודה, אורחין נכנסין ויושבין {{ירו"מ-הדגשה|בחדר החיצון}} על הספסלין ועל הקתדריות, עד שכולן מתכנסין. הביאו להן יין, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו להן לידים, [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#נטילת יד אחת לדבר שטיבולו במשקה|כל אחד ואחד נוטל ידו אחת.]] <br><br> <span id="דף_מט_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''רבי אבא בריה דרב פפא בעי: אהן דאכל סולת, ובדעתיה מיכול פיתא, מהו מברכה על סולתא בסופא?''' כלומר אנחנו אמרנו תמיד שאדם שאוכל לחם, הלחם הוא העיקר, הוא פותר את מעשה הקדירה. אבל מה יקרה אם הפוך? אם אדם אכל קודם כל מעשה קדירה לבד, לא ביחד עם הלחם, והוא התכוון לאכול אחרי זה לחם - אז מה הוא מברך על הסולת בסוף? כלומר, אם הוא יצטרך לברך ברכה אחרונה על מעשה הקדירה, או שהלחם, ברכת המזון על הלחם, בעצם תפתור אותו. '''רבנן דקיסרין פשטין לה: צריך לברך בסוף''', כי כל מה שאמרנו שפת פותר מעשה קדירה - זה כשהוא אוכל ביחד בתוך הסעודה. אבל אם הוא מחליט לאכול את מעשה הקדירה קודם לבד ואחר כך לאכול את הלחם, אז זה כמו שאמרנו לגבי מי שאוכל פירות לפני הסעודה, שצריך לברך עליהם, והם סוברים שבעצם גם את הברכה האחרונה צריך לברך. '''מסכת ברכות פרק ו' הלכה ו', משנה.''' אומרת המשנה: '''היו יושבין, כל אחד ואחד מברך לעצמו; היסיבו, אחד מברך לכולן.''' כלומר, כדי שאחד יוציא את כולם צריך שיהיו בהסבה. '''בא להן יין בתוך המזון, כל אחד מברך לעצמו.''' הגמרא צריכה להסביר למה כל אחד מברך לעצמו באמצע הסעודה - כי אם יצטרכו לענות, אז אפשר חס ושלום להיחנק. '''לאחר המזון, אחד מברך לכולן''', כלומר שסיימו כולם את הארוחה, אחד מברך לכולם, '''אומר על המוגמר''', כלומר הוא מברך על הבשמים. היו נוהגים לשים על הגחלים חומר מסוים שגורם לריח, והיו מברכים על זה. '''אף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה''' - כלומר, למרות שלכאורה זה לא חלק מהסעודה, בכל זאת כיבדו אותו לברך על המוגמר. '''גמ'.''' תנן: היו יושבין, כל אחד ואחד מברך לעצמו - ככה למדנו במשנה. הסבו, אחד מברך לכולן. '''רבי יהושע בן לוי אמר: בשבוע הבן היא מתניתא''' - כלומר הכוונה באירוע כמו ברית או משהו כזה, שבעצם בעל הבית הוא המארח והוא משרת אותם, הוא לא יושב איתם. אז במקרה כזה זה לא סעודה כל כך, אין פה כל כך קביעות - באים אורחים, הולכים, בעל הבית עומד לפניהם ומשרת לפניהם, לכן כל אחד ואחד מברך לעצמו, אלא אם כן הם הסבו. '''הא בעל הבית בתוך ביתו, אפילו לא''' [הסבו, מברך לכולם] - אבל בשאר הסעודות שבעל הבית בתוך ביתו והוא אוכל איתם ביחד והם יושבים, אפילו בלי הסבה, מספיק הישיבה, אחד מברך לכולם. '''תני רבי חייא: אפילו בעל הבית בתוך ביתו''', הסבו - אם לא הסבו לא. כלומר רבי חייא חולק, הוא סובר שאפילו אם בעל הבית איתם, דווקא אם הסבו אחד מברך לכולם, לא הסבו - לא. '''תני: סדר סעודה, אורחין נכנסין ויושבין על הספסלין ועל הקתדריות, עד שכולן מתכנסין.''' יש ברייתא שמתארת סדר סעודה. האורחים נכנסים ויושבים בחדר החיצון על ספסלים ועל קתדרות עד שכולם מתכנסים. כלומר, בעצם זה היה הנוהל - בהתחלה מגיעים האורחים, הם לא נכנסים לסעודה, אלא יושבים בחוץ על ספסלים, קתדרות, כיסאות. '''הביאו להן יין, כל אחד ואחד מברך לעצמו''' - שוב פעם, כי פה אין הסבה. '''הביאו להן לידים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת''', היד שבה הוא מחזיק את הכוס. הביאו להם פרפרת, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסבו - כלומר, אחרי זה הם נכנסים לתוך החדר שבו הסעודה, ואז מביאים להם יין. אז אף על פי שבירך על הראשון, צריך לברך על השני, כלומר, למרות שהוא בירך קודם, הוא צריך לברך פעם נוספת כי שינוי מקום טעון ברכה. ואחד מברך על ידי כולם - אחד מהם יכול לברך בשביל כולם. הביאו להם לידיים, כלומר מביאים להם עכשיו מים ליטול ידיים, אז אף על פי שנטל ידו אחת, כלומר לפני כן הם נטלו יד אחת, צריך לחזור ליטול שתי ידיו, כי הפעם זה בגלל הסעודה עצמה. הביאו להם פרפרת, אחד מברך על ידי כולם. ואין רשות לאורח להיכנס אחר שלוש פרפרות - כן, זה היה הנוהל, היו מגישים שלוש פרפרות, ואחרי השלישית זה הסימן שיותר לא נכנסים אורחים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מח עמוד ב''' {{שוליים|ו_נט}} '''כשקבוצת סועדים הסבו לסעודה, בברכת היין שלאחר המזון אחד מברך לכולם ופוטרם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קסז סעיף יא , שו"ע או"ח סימן ריג סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי: היסיבו - אחד מברך לכולן, וכן להלכה ברכת היין שלאחר המזון אחד מברך לכולם, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן קסז סעיף יא וסימן ריג סעיף א. {{שוליים|ו_ס}} '''חובת ברכה משותפת בסעודה תלויה בהסבה: אם הסבו, אחד מברך לכולם, ואם לא הסבו, כל אחד מברך לעצמו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה יג , טור או"ח סימן קעד, , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יהושע בן לוי שרק בהיסבו אחד מברך לכולם, ובאופן שאין הסבה (כגון שבוע הבן) כל אחד מברך לעצמו, וכך פסקו הרמב"ם והטור. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מח עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''רבי אבא בריה דרב פפי בעי.''' מי שאכל סולת והוא מעשה קדירה או סולת מקליות מז' המינין שטעונין ברכה לאחריה אבל בדעתו לאכול אחריו פת מיד מהו שצריך לברך ברכה אחרונה על הסולתא דבהלכה דלעיל פליגי בה ריב"ל ור' אבא בדברים הטעונין ברכה לאחריהן ואכלן לפני הסעודה אם הם כדברי' הבאים בתוך הסעודה ושלא מחמת הסעודה דאין טעונין ברכה אלא לפניהם אבל לאחריהם ברכת המזון פוטרתן כדפרישית שם ובעי הלכה כדברי מי '''רבנן דקיסרין פשטין לה.''' דהלכה דצריך לברך בסוף וכר' אבא דלעיל דלא אמרו אלא בבאין בתוך הסעודה אבל בבאין לפני הסעודה לא מהני מה שדעתו לאכול אחריהן פת מיד '''מתני' היו יושבין.''' לאכול בלא הסיבה ואין זה קביעות לפי שהיו רגילין כשמתועדין חבורת אנשים לאכול היו מסובין על המטות ואוכלין ושותין בהסיבת שמאל</div> <div class="yerum-leiden-text">על הפרפרת תחילה כל עמא מודיי דלא פטר את הפת ולא מעשה קדירה · ר' אבא בריה דר' פפי בעי אהן דאכל סולת ובדעתיה מיכול פיתא מהו מברכה על סולתו בסופה · רבנן דקיסרין פשטין לה צריך לברך בסוף · מתני' היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו · היסיבו אחד מברך לכולן · בא להן יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו לאחר המזון אחד מברך לכולן · ונאמר על המוגמר אעפ' שאין מביאין את המוגמר לא לאחר סעודה · ר' יהושע בן לוי אמ' בשבוע הכן היא מתניתא · הא בעל הבית פטור ביתו תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלין ועל הקתדריות עד שיכולן מתכנסין · הביאו להן יין כל אחד ואחד מברך לעצמו · הביאו להן לידים כל אחד ואחד נטל ידו אחת</div> <div class="yerum-side">'''כל אחד ואחד מברך לעצמו.''' דאין קביעות סעודה בלא הסיבה '''הסיבו אחד מברך לכולן.''' וה"ה אם אמרו ניזיל וניכל נהמא בדוכתא פלן אפי' לא הסיבו כהסיבו דמי ואחד מברך לכולן ומצטרפין נמי לזימון '''בתוך המזון כל א' ואחד מברך לעצמו.''' לפי שאין בית הבליעה פנוי ואין לב המסובין פונה אל המברך אלא לבלוע מה שבפיהם וחיישינן שמא יחנק כשבא לענות אמן '''לאחר המזון.''' אחר שסיימו מלאכול וזה מיירי בימיהם שהיו נוהגין לסלק השלחן והיו צריכין לחזור ולברך על היין '''אחד מברך לכולם.''' דמכיון שסיימו מלאכול ליכא סכנה ויכולין לענות אמן לפיכך אחד הוא שמברך בשביל כולם והן עונין אמן '''תני ר' חייא.''' בתוספתא דאפי' בעל הבית בתוך ביתו אין אחד מברך לכולן אלא בהסיבו כדמייתי בברייתא דלקמיה</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''והוא.''' המברך על היין הוא מברך על המוגמר שהיו רגילין להביא לפניהם אחר האכילה אבקת רוכלין במחתה על האש לריח טוב ואע"ג דאיכא דעדיף מיניה אפ"ה כיון דאתחיל בחדא עביד לאידך '''אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה.''' לאחר ברכת המזון ולאו מצרכי הסעודה הוא אפ"ה עכשיו שהביאו אותו מיד אחר סיום האכילה קודם ברכת המזון אותו שבירך על היין שלאחר המזון מברך על זה דכיון שהתחיל בברכות אחרונות גומרן '''גמ' בשבוע הבן היא מתניתא.''' בסעודת מילה שנקראת שבוע הבן בהא הוא דקתני דכל שלא הסיבו כל א' וא' מברך לעצמו ומפני שבסעודה זו וכיוצא בה אין דרך שבעל הבית יושב עמהן אלא עומד עליהן ומשמשן ואחד מהן מברך לכולן ועד שלא הסיבו לא הוי קביעות אבל בעל הבית בתוך ביתו וכלומ' בשאר הימי' שמזמין אורחי' והבעל הבית יושב עמהן בסעודה אין חילוק ואפי' בישבו בלא הסיבה הבעל הבית הוא המברך לכולן '''תני.''' שם בפ"ד סדר סעודה וכו' וזהו בכל סעודה וסעודה שבעל הבית מזמין לאורחים וגם הוא יושב עמהן וקתני דכל זמן שלא הסיבו כל א' וא' מברך לעצמו '''לידים.''' ליטול מים לידים כל א' נוטל ידו אחת לקבל בו את הכוס ששותה לפני המזון </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מט עמוד א<span class="yerum-runnum">96</span></div> הביאו להן פרפרת, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והיסבו, הביאו להן יין, אף על פי שבירך על הראשון, צריך לברך על השני, ואחד מברך על ידי כולם. הביאו להן לידים, אף על פי שנטל ידו אחת, צריך ליטול שתי ידיו. הביאו להם פרפרת, אחד מברך על ידי כולן. ואין רשות לאורח ל{{ירו"מ-הדגשה|ה}}יכנס אחר ג' פרפראות. {{ירו"מ-ביאור|שזה היה סימן}} תמן תנינן: סוכה שבעה כיצד? {{שוליים|ו_סב}} גמר מלאכול, לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה, בשביל כבוד יום טוב האחרון. {{שוליים|ו_סג}} רבי אבא בר כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר כהנא|°]] ורב חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום. {{ירו"מ-ביאור|אם רוצה לאכל בסוכה בליל יום טוב אחרון שלא יעבור על בל תוסיף}} רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: {{ירו"מ-הדגשה|אינו פוסלה אלא}} צריך לקדש בתוך ביתו, {{ירו"מ-הדגשה|ויוצא ואוכל בסוכה. אמר}} רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: {{שוליים|ו_סד}}קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר, צריך {{ירו"מ-הדגשה|לחזור ו}}לקדש. {{ירו"מ-ביאור|שאין קידוש אלא במקום סעודה}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] ורב חיננא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חיננא|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]{{ירו"מ-הוסר|י יהושע}}: מי שסוכתו עריבה עליו, מקדש לילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה, ואוכל בתוך סוכתו. אמר רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]]: ולא פליגין: מה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|רב}} שצריך לחזור ולקדש, כשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר. ומה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הוסר|שמואל}}{{ירו"מ-הדגשה|שמקדש בביתו ואינו צריך לחזור לקדש בסוכה}}, כשהיה בדעתו לאכול בבית אחר. {{ירו"מ-ביאור|בסוכה}} אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: {{ירו"מ-הדגשה|לעולם פליגי. ו}}אתיא<br><br> <span id="דף_מט_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף מט ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף מ"ט. אנחנו נתחיל מהדף הקודם בשורה האחרונה. תני, יש איזה ברייתא שמתארת את הסדר של הסעודה. הברייתא אומרת תני סדר סעודה. אורחים נכנסים, יושבים בחדר החיצון על הספסלים ועל הקטדרות עד שכולם מתכנסים. '''הביאו להם יין, כל אחד ואחד מברך לעצמו'''. הביאו להם לידיים, כלומר הביאו להם מים לטול ידיים. אז כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. כלומר טול יד אחת, אותה יד שמחזיקה את הגביע. '''הביאו להם פרפרת, כל אחד ואחד מברך לעצמו'''. בגלל שהם בחוץ לא היה עניין של הסבה, לא עניין של איחוד. כל אחד אוכל לעצמו, מילא כל אחד מברך לעצמו. '''עלו והיסבו''', כלומר אחר כך הם נכנסים לאולם שבו בעצם הסעודה. אז '''הביאו להן יין, אף על פי שבירך על הראשון, צריך לברך על השני''', כי יש לנו כלל ששינוי מקום צריך לברך. אז למרות שהם בירכו לפני כן בחוץ, מאז שהם נכנסו פנימה, הם צריכים לברך פעם נוספת. אבל עכשיו, בגלל שהם מסבים כולם ביחד, אז '''ואחד מברך על ידי כולם'''. '''הביאו להן לידים, אף על פי שנטל ידו אחת, צריך ליטול שתי ידיו''', כי עכשיו נגמר הסעודה. '''הביאו להם פרפרת, אחד מברך על ידי כולן. ואין רשות לאורח ליכנס אחר ג' פרפראות'''. כן, היה להם איזה סימן כדי שלא יבואו אורחים ויתביישו כי אין להם מקום ויצטרכו להגיד להם וכולי. אז עשו איזה נוהל כזה שבן אדם רואה שנכנסו פרפרת ראשונה, פרפרת שנייה, כן, עשו את זה גם בטקס מסוים. זה לא היה משהו נסתר. כולם ראו. נכנס פרפרת ראשונה, פרפרת שנייה, פרפרת שלישית, ומעכשיו האורחים ידעו שיותר לא נכנסים. אז זה היה מעין סימן. '''תמן תנינן''', כלומר מסכת סוכה, שם הברייתא אומרת לנו כמה ימים כל אחד מהמצוות נוהג. כן, כמה זמן נוהג השמחה, כמה נוהגת מצוות לולב. המשנה אומרת '''סוכה שבעה'''. כן, כלומר מצוות סוכה למרות שחג סוכות זה שמונה ימים, אבל היום השמיני זה שמיני עצרת ובו אין מצווה של סוכה. אז הברייתא שם אומרת '''סוכה שבעה, כיצד? גמר מלאכול, לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה, בשביל כבוד יום טוב האחרון'''. כלומר, בעצם בכלים האלו צריך להשתמש בשמיני עצרת בבית שלו, לכן התירו לו להכניס את הכלים לתוך הבית. מה שכתוב כאן מוריד את הכלים זה בגלל שרוב הסוכות שלהם היו בעצם על הגג. רבי אבא בר כהנא ורב חייא בר אשי אמרו בשם רב: '''צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום'''. כן, כלומר בעצם אדם שרוצה לאכול בסוכה אז הוא חייב לפסול את הסוכה, כי אחרת הוא עובר משום בל תוסיף. רבי יהושע בן לוי אמר: '''צריך לקדש בתוך ביתו''' ויוצא ואוכל בסוכה. כלומר, כל האיסור הוא לקדש, כלומר שזה נראה באמת כאילו מוסיף עוד יום. אבל אם הוא יקדש בבית ויצא החוצה אז זה בסדר. רבי יעקב בר אחא בשם שמואל אומר: '''קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר, צריך לקדש''', כי אין קידוש אלא במקום סעודה. כן, ככה שלכאורה יש פה סתירה. מקודם אמרנו לפי רבי יהושע בן לוי שיכול לקדש בבית ויצא החוצה. ולפי רבי יעקב בר אחא בשם שמואל, אם קדש בבית אחד ורוצה לאכול בבית אחר צריך לחזור ולקדש. רבי אחא ורב חיננא אמרו בשם רב: '''מי שסוכתו עריבה עליו, מקדש לילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה, ואוכל בתוך סוכתו'''. שוב פעם, כן, הוא סובר שאפשר לקדש בבית ולצאת לסוכה. לכאורה יש פה איזה סתירה בין שתי הדעות. אמר רבי אבון: '''ולא פליגין'''. כלומר בעצם זה לא מחלוקת. מה שאמר שמואל שאם בירך בבית אחד צריך לחזור ולברך בבית השני, זה דווקא כשלא היה בדעתו בזמן הקידוש לאכול בבית השני, רק אחרי זה הוא החליט לאכול בית אחר. ודבר כזה הוא חייב לחזור ולקדש. ומה שאמר רב שמקדש בביתו ולא צריך לחזור ולקדש, זה כשבדעתו לאכול בסוכה. כלומר, אם הוא מתכנן מראש לאכול בסוכה יכול לקדש בבית ואחרי זה לאכול בסוכה ואין בזה בעיה. רבי מנא אמר: לעולם פליגי, כלומר לא, זה כן מחלוקת. '''אתיא דשמואל כרבי חייא'''. כן, אמרנו בהתחלה שלפי רבי חייא צריך לפסול את הסוכה. אז שמואל שאומר שאם אדם מקדש בבית אחד ורוצה לאכול בבית אחר אז חייב לחזור ולקדש - הוא סובר שבעצם לעולם חייב לחזור ולקדש גם אם הוא תכנן. כלומר גם אם הוא חשב מראש לא יעזור לו. אז לכן אם אדם התפלל וקידש בבית ורוצה לאכול בסוכה, הוא חייב לחזור ולקדש בסוכה. אז לכן הפתרון היחיד אם הוא רוצה לאכול בסוכה בשמיני עצרת זה פשוט כמו שרבי חייא אומר - לפסול את הסוכה. אז בעצם הוא מקדש בסוכה ואוכל שם ואין בזה בל תוסיף כיוון שהסוכה נפסלה. '''ודרב כרבי יהושע בן לוי''', שאמר שאדם יכול לקדש בבית אחד ולאכול בשנייה - זה כרבי יהושע בן לוי שאמר שיכול לקדש בבית ולרדת לאכול בסוכה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מט עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''על הראשון.''' על היין הראשון: צריך לברך על זה שהביאו בשנית מפני שהראשון אינו קרוי יין שלפני המזון שאינו במקום סעודה ואינו פוטר להשני והיין השני הוא יין שלפני המזון '''ואחד מברך ע"י כולם.''' לפי שעכשיו הסיבו והוי קביעות '''צריך ליטול שתי ידיו.''' לאכילה: ואין רשות לאורח ליכנס אחר שלש פרפראות כלומר זה הסימן הוא שלאחר שהיו מחלקין שלש פעמים פרפראות לכל אחד כבר נשלם מנין האורחין של הסעודה ושוב אין רשות לאורחין אחרים ליכנס לסעודה. ובתוספתא שם הביאי לאחד שלש פרפריות אין לו רשות ליכנס. והלשון קצת דחוק הוא. ובתוספתא כ"י אשר לפני הגי' כמו כאן. הבא אחר שלש פרפראות אין לו רשות ליכנס '''תמן תנינן.''' פ' לולב וערבה '''לא יתיר את סוכתו.''' לסותרה ושהרי כל היום חובתה '''אבל מוריד הוא את הכלים.''' הנאים והמצעות נאות שהעלה לתוכה מפני כבוד י"ט האחרון שיראה כמכין לקראתו למקום שיסעוד בו בלילה '''קידש בבית זה וכו'.''' צריך לקדש פעם אחרת בבית שהוא אוכל דאין קידוש אלא במקום סעודה</div> <div class="yerum-leiden-text">הביאו להן פרפרת כל אחד ואחד מברך לעצמו · עלו והיסבו הביאו להן יין אעפ' שבירך על הראשון צריך לברך על השיני · ואחד מברך על ידי כולם · הביאו להן לידים אעפ' שנטיל ידו אחת צריך ליטול שתי ידיו · הביאו להם פרפרת אחד מברך על ידי כולן · ואין רשות לאורח ליכנס אחר שלש פרפראות · תמן תנינן סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד יום טוב האחרון · ר' אבא בר כהנא רב חייא בר אשי בשם רב אדם צריך לפסול סוכתו מבעוד יום · ר' יהושע בן לוי אמ' צריך לקדש בתוך ביתו · ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קידש בביתה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש · ר' אחא ר' חיננא בשם ר' יהושע מי שסוכתו עריבה עליו מקדש לילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו · אמ' ר' אבין ולא פליגין מה דמר רב בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר · ומה דמר שמואל כשהיה דעתו לאכול בבית אחר · אמ' ר' מטא אתמא דשמואל בר' חייא ורב</div> <div class="yerum-side">'''צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום.''' אם הוא רוצה לסעוד בסוכה גם בלילי י"ט האחרון אז צריך לפסול הסוכה מבעוד יום באיזה דבר הפוסלה שלא יהא נראה כמוסיף ויושב בסוכה בי"ט האחרון '''צריך לקדש בתוך ביתו.''' אפילו הוא רוצה לאכול בלילי י"ט האחרון בסוכה מכל מקום לקדש צריך דוקא תוך ביתו מפני שהוא מזכיר בקידוש את יום שמיני עצרת הזה ואינו שייך לסוכה '''ומה דאמר שמואל.''' אם קידש בבית זה וכו' בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר כלומר לא בבית שהוא אוכל עכשיו אלא שהיה בדעתו לאכול באותו הבית שקידש והוא בית אחר מזה שהוא אוכל ואח"כ נמלך הוא לאכול בבית שהוא אוכל הלכך צריך לקדש פעם אחרת הואיל ובשעת קידוש לא היה בדעתו על אותו הבית</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''ר' אחא ור' חיננא בשם ר' יהושעיא בשם רב.''' כצ"ל וכן בסוכה שם גריס בהא בשם רב אלא דגם התם חסר ר' יהושעיא בהאי מילתא ומוכרח מדלקמן דגרסי' להו לתרוייהו מי שסוכתו עריבה עליו ורוצה לאכול גם בלילה בתוכה מקדש וכו' ופליגי ר' אבין ור' מנא בפירושא דמילתייהו דרב ושמואל ר' אבין קאמ' דלא פליגין רב ושמואל דמה דאמר רב מי שסוכתו עריבה עליו מקדש בתוך ביתו וכו' אלמא דיכול לקדש בבית זה ולאכול בבית אחר. כשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר. כלומר בשעה שקידש לא היה בדעתו לאכול בבית זה שקידש והוא בית אחר מהבית שהוא אוכל אח"כ אלא דעתו היה על אותו הבית בעצמו שהוא אוכל עכשיו והלכך קאמר דיכול לכתחילה לקדש בתוך ביתו על מנת לאכול בסוכה דאין כאן שינוי דעת משעת הקידוש לשעת הסעודה '''א"ר מנא.''' לא היא דהא ע"כ הני תרתי לישני דרב פליגי אהדדי הא דלעיל ר' חייא בר אשי בשם רב דצריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום אלמא דאין לו תקנה אחרת לאכול בה בלילי י"ט האחרון אלא צריך שיפסול אותה ואז יקדש ויאכל שם ואלו להאי לישנא דר' יהושעיא בשם רב דקאמר מי שסוכתו עריבה עליו וכו' א"כ ע"כ דס"ל דא"צ לפסול הסוכה דהא איכא תקנתא לקדש בתוך ביתו ולאכול בסוכה והגע עצמך דאם פוסל הוא סוכתו אמאי לא יקדש ויאכל במקום אחד אלא ודאי דפליגי דמר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב והשתא דאתינן להכי לא תימא דרב ושמואל לא פליגי בדינא דקידוש למאי דאמר ר' יהושעיא בשמיה דרב וכדבעי ר' אבין לפרושי למילתייהו אלא דהכי הוא דאתייא דשמואל דס"ל שצריך שיקדש בבית שהוא אוכל כר' חייא דאמר משמיה דרב דאין לו תקנה אחרת לאכול בלילה בסוכה אם לא שפוסלה מבטוד יום ואז יקדש ויאכל שם '''ודר' יהושעיא.''' משמיה דרב דקאמר מי שסוכתו עריבה עליו וכו' אלמא דאיכא תקנתא וא"צ לפוסלה אתיא כר' יהושע בן לוי דאיהו נמי קאמר צריך לקדש בתוך ביתו אם רוצה לאכול בסוכה וש"מ דמותר לעשות כן והשתא הא דרב בלישנא דר' יהושעיא משמיה ודשמואל פליגי לדינא בקידוש ודלא כר' אבין כך היה נראה לפרש להא דרב מנא דודאי לדידיה לא ס"ל הא דרבי אבין דקאמ' ולא פליגין דהא קאמר אתיא דשמואל וכו' וא"כ פליגי אלא דקשה מאי שייכות האי סוגי' דסוכה להכא ולא אית בה שום איידי דלנקוט לה וכן הא דר' אמי דבתרי' אינו מובן כלל לפי פי' זה הלכך נראה דר' מנא אדר' חייא ודריב"ל דריש הלכה קאמר והכי פירושא דלמאי דתני רב חייא לעיל דאפי' בעל הבית בתוך ביתו אינו מברך לכולם אלא בהסיבו דוקא ואתיא דשמואל כוותיה דקאמר קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש פעם אחרת וטעמא משום דבעל הבית הוא המקדש ובודאי בקידוש עצמו אין כאן ספק שמוציא כולם אלא דבברכת יין דקידוש דפוטר את היין שבתוך המזון ג"כ הוא מברך לכולם והשתא לר' חייא דבעי הסיבו דוקא אפי' לבעל הבית א"כ על כרחך דצריך לקדש בבית שאוכלין בו דשם הוא שייך ההסיבה והקביעות וא' מברך לכולם אבל לריב"ל דקאמר לעיל דדווקא באורחין היא מתני' אבל בעה"ב לעולם הוא מברך לכולם ואפי' בלא הסיבו א"כ יכול הוא לקדש בביתו ושם מוציא את כולם בין בקידוש בין בברכת יין ויכול הוא לאכול עם ב"ב בסוכה ושוב א"צ ברכה אחרת על היין והיינו כר' יהושעי' משמי' דרב וזה הפירוש הוא הנכון בהא דרב מנא והשתא שפיר נמי שייכא הא דר' אמי דלקמיה </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מט עמוד ב<span class="yerum-runnum">97</span></div> דשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}, כרבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}}. {{ירו"מ-ביאור|שכיוון שלא יועיל אם יקדש בבית, לכן חייב לפסול את הסוכה.}} ודרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]{{ירו"מ-הוסר|י הושעיא}}: כרבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הביאו להם יין, כל אחד מברך לעצמו}}. אמר רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: זאת אומרת {{שוליים|ו_סה}}שנחלקין בפירות {{ירו"מ-הדגשה|וכל אחד מברך לעצמו}}. שאלו את [[ביאור:עץ מסורת#בן זומא|°]]<nowiki/>בן זומא: מפני מה {{ירו"מ-הדגשה|אם}} {{שוליים|ו_סו}}בא להן יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו? אמר להן: מפני שאין בית הבליעה פנוי. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: הדא אמרה, {{שוליים|ו_סז}}אהן דעטיש גו מיכלא, אסור למימר ייס. {{ירו"מ-ביאור|המתעטש בתוך הסעודה אסור לאמר לו לבריאות}} בגין סכנתא דנפשא. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: והוא}} {{ירו"מ-הוסר|ואומר}} אומר על המוגמר. מה בין מוגמר ובין יין? {{ירו"מ-ביאור|למה במוגמר, אחד מוציא את כולם אפילו בלא שהסבו.}} מוגמר, כולן מריחין. יין, {{ירו"מ-הדגשה|כל}} אחד הוא טועם {{ירו"מ-הדגשה|לעצמו. אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: {{שוליים|ו_סח}}מוגמר, כיון שהעלה עשן, צריך לברך. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בעא מיבדוק {{ירו"מ-ביאור|רצה לבחון}} לרבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]], אמר לו: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברכת שמן אפרסמון|כיצד הוא אומר על שמן ערב]]? {{ירו"מ-ביאור|שמן אפרסמון}} אמר לו: "אשר נתן ריח טוב בשמן ערב". אמר לו: {{ירו"מ-הדגשה|לא כך, אלא}} "אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים". יצחק בר אבא בר מחסיה[[ביאור:עץ מסורת#יצחק בר אבא בר מחסיא|°]] ורב חננאל[[ביאור:עץ מסורת#רב חננאל|°]] הוון יתבין. חד אמר: "ברוך שנתן ריח טוב בעצי בשמים" וחרנה אמר: "ברוך שנתן ריח טוב בעשב הארץ". מתיב מן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בעשב הארץ, למן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בעצי בשמים: וכי עצים הן? אמר לו: והכתיב: ([[יהושע ב ו]]) "ותטמנם בפשתי העץ". וכי עצים הן? {{ירו"מ-הוסר|סלקין}} סלקון {{ירו"מ-ביאור|הלכו}} לבית רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]], ושמעון {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} רב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]{{ירו"מ-הוסר|בר}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{שוליים|ו_סט}}"אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים". גניבא[[ביאור:עץ מסורת#גניבא|°]] אמר:<br><br> <span id="דף_נ_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף נ א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> תנן, '''הביאו להם יין כל אחד ואחד מברך לעצמו''', ככה קראנו בהתחלה. אמר רבי אמי: '''זאת אומרת שנחלקין בפירות'''. כלומר בפירות אין עניין של אחד יברך לכולם, אלא כל אחד מברך לעצמו. '''שאלו את בן זומא: מפני מה בא להן יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו?''' כן, הרי לכאורה הם בהסבה, הם באמצע הסעודה. אז למה שלא אחד יברך לכולם? '''אמר להן: מפני שאין בית הבליעה פנוי'''. אומרים אם בן אדם אחד יברך כל האחרים באמצע הארוחה יצטרכו לענות אמן, אז חס ושלום יכולים להיחנק. אמר רבי מנא: '''הדא אמרה, אהן דעטיש גו מיכלא, אסור למימר ייס. בגין סכנתא דנפשא'''. כלומר מי שמתעטש תוך כדי אוכל, למרות שבדרך כלל רגילים להגיד לו לבריאות, בכל מיני שפות שהכוונה לבריאות, אז באמצע הארוחה אסור להגיד את זה, בגלל סכנת נפשות. כי אם אנחנו נגיד שמותר, בן אדם יבוא להגיב תוך כדי אוכל ואז הוא יכול להיחנק חס ושלום. '''אומר על המוגמר'''. אמרנו במשנה שאותו אחד שבירך על היין לכולם, אז הוא גם כן מברך על המוגמר. עכשיו מה זה המוגמר הזה? הם היו רגילים בסוף הסעודה להביא גחלים, להניח עליהם סוג של בושם מסוים שהעשן מפיץ ריח בכל החדר. שואלת הגמרא '''מה בין מוגמר ובין יין'''? כלומר למה מוגמר, אתה אומר שאחד מברך לכולם, ויין אמרנו בהתחלה שכל אחד ואחד מברך לעצמו? אומרת הגמרא: '''מוגמר, כולן מריחין. יין, אחד הוא טועם'''. כלומר המוגמר ששמו את הבושם על הגחלים, הריח מתפשט בכל החדר, אז כולם מריחים, ואז אחד יכול לברך וכולם יוצאים. אבל יין שכל אחד ואחד שותה לעצמו אז כל אחד מברך לעצמו. רבי זעירא בשם רב ירמיה: '''מוגמר, כיון שהעלה עשן, צריך לברך'''. אומרת הגמרא: '''רבי ירמיה בעא מיבדוק לרבי זעירא'''. רצה לבחון אותו. '''אמר לו: כיצד הוא אומר על שמן ערב?''' מה מברכים על שמן שספג ריח? כי דרך העשייה של הבשמים היו משרים שמן בתוך צמחים ואז הוא סופג את הריח שלהם. אז איך מברכים על דבר כזה? '''אמר לו: אשר נתן ריח טוב בשמן ערב'''. '''אמר לו: אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים''', כי בעצם הריח בא מעצי בשמים ולא מהשמן. '''יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתבין'''. הם ישבו ביחד. '''חד אמר: ברוך שנתן ריח טוב בעצי בשמים, וחרנה אמר: ברוך שנתן ריח טוב בעשב הארץ'''. '''מתיב מן דמר בעשב הארץ, למן דמר בעצי בשמים: וכי עצים הן?''' הרי כל הבשמים שמשתמשים בהם רובם זה סוגי עשבים, הנרד וכל הדברים האלה, זה לא עצים. '''אמר לו: והכתיב "ותטמנם בפשתי העץ", וכי עצים הן?''' אז רואים שבעצם כל מה שגדל על גבעול אפשר לכנות אותו בתור עץ, למרות שהוא בעצם לא עץ במובן המלא של המילה. אז גם כאן הבשמים, למרות שהם לא ממש עץ, ולא לגמרי כמו עשב, אפשר לקרוא להם גם עץ. '''סלקון לבית רב, ושמעון רב חונה בשם רב: אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים'''. הם ראו שבעצם על שמן ערב הם בירכו נותן ריח טוב בעצי בשמים, כמו שאמרנו שבעצם הריח האמיתי בא מתוך הצמחים, הוא לא ריח של השמן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מט עמוד ב''' {{שוליים|ו_סו}} '''יין הבא בתוך הסעודה - כל אחד מברך לעצמו ואין ברכה אחת פוטרת את חברו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קעד סעיף ח , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כן, מטעם שאין בית הבליעה פנוי לענות אמן ולשתות עמו, כלשון הירושלמי; כך פסקו רמב"ם ושו"ע. {{שוליים|ו_סח}} '''על מוגמר (בשמים העולים בעשן) מברכים "בורא עצי בשמים".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ט, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן רטז סעיף יב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי זעירא שהנוסח הוא "אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים" (מטבע לשון "בורא עצי בשמים"), כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ו_סט}} '''הברכה על ריח טוב הנודף מעצי בשמים מהי.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ט, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן רטז סעיף ד <קטע סוף=מט ב/> ==דף נ עמוד א== <קטע התחלה=נ א/>. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי "אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים", וכן הביאו הרמב"ם (הל' ברכות פ"ט ה"ג) והשו"ע (או"ח סי' רטז ס"ד). </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף מט עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''זאת אומרת שנחלקין בפירות.''' שמעינן השתא ממילתיה דרבי מנא דמוקי פלוגתייהו דשמואל ודרב יהושעי' בהך פלוגתא דר' חייא ודריב"ל בדינא דמתני' דהכא בענין אי בעל הבית בעי הסיבה שיברך הוא לכולם א"כ זאת אומרת שנחלקין הן גם בפירות וכלומר דלא תימא דוקא פת בעי הסיבה אבל פירות ויין בכלל וכן שאר דברים לא בעו הסיבה ולעולם אחד מברך לכולן אלא דאינהו נמי בעו הסיבה דהא מדקאמר רבי מנא דטעמא דשמואל משום דס"ל כר' חייא ור' יהושעי' כריב"ל וכדפרישית ש"מ דאף יין בעי היסיבה ולאו דוקא יין אלא ה"ה פירות ושארי דברי' ונחלקין ר' חייא וריב"ל בבעל הבית בתוך ביתו ביין ופירות כמו דנחלקין הן בפת דסתמא דמתני' בפת איירי ועלה קאמרי דדין יין ופירות כמו פת הוא ובבעל הבית חלוקין הן '''שאלו את בן זומא וכו'.''' תוספתא שם '''כיון שהעלה עשן.''' אע"פ שעדיין לא הגיע הריח אצלו צריך לברך '''בעא מיבדוק.''' רצה לנסות אותו בשאלה זו</div> <div class="yerum-leiden-text">יהושע בר' יהושע בן לוי · אמ' ר' אמי זאת אומרת שנחלקין בפירות · שאלו את בן זומא מפני מה בא להן יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו · אמ' להן מפני שאין בית הבליעה פנוי · אמ' ר' מנא הדא אמרה אהן דעטיש בגו מיכלה אסיר למימר ליה חיים כגן סכנתא דפתיאא · ונאמ' על המוגמר · מה כין מוגמר וכין יין · מוגמר כולן מריחין יין · חד אחד הוא טועם · ר' זעירא בשם רב ירמיה מוגמר כיון שהעלה עשן צריך לברך · ר' ירמיה בעא מיבדוק לר' זעירא אמ' ליה כיצד הוא או' על שמן ערב · אמ' ליה אשר נתן ריח טוב בשמן ערב · אמ' ליה אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים · ר' יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתבין חד אמ' ברוך שנתן ריח טוב בבני בשמים · וחרנה אמ' ברוך שנתן ריח טוב בעשב הארץ · מתיב מן דמר בעשב הארץ לגין דמר בעצי בשמים · וכי עציה הן סלקון לבית רב ושמעון בר חונה בשם רב אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים</div> <div class="yerum-side">'''אהן דעטיש גו מיכלא.''' מי שנתעטש בתוך הסעודה אין לומר לו יום יהי לו לאסו ורפואה בשביל סכנת נפש שלא יחנק מתוך שאין בית הבליעה פנוי שהרי אפי' לאמן אמרו שלא יענה בתוך הסעודה מפני הסכנה '''מה בין מוגמר ובין יין.''' כלומר דמדייק מדלא מחלק במוגמר כמו דמחלק ביין דעל היין שבתוך המזון כל א' וא' מברך לעצמו ועל המוגמר סתמא קאמר והוא אומר וכו' דמשמע דלעולם אחד מברך לכולם ואע"פ שהביאו להמוגמר בתוך הסעודה ממש '''מוגמר כולן מריחין.''' כלומר כולם מריחין כאחד ושייך ברכה אחת לכול' אבל יין אחד הוא טועם כל א' וא' לעצמו ולפעמים זה טועם אחר זה וצרי' לכל א' וא' ברכה מיהו יין שלאחר המזון הואיל ויכולין לכוין לברכת א' מהן ולענות אמן א' מברך לכולן '''והכתיב ותטמנם בפשתי העץ וכי עצים הן.''' אלא משום דהן בגבעולין ונראין כעצים וה"נ כן</div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נ עמוד א<span class="yerum-runnum">98</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|נתן}} {{שוליים|ו_ע}}שמן {{ירו"מ-הדגשה|להעביר}} {{ירו"מ-הוסר|לזוהמא}} זוהמא, אינו צריך לברך. אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]: ואפילו קווי לתוך ידו. רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] ורב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: המרבץ {{ירו"מ-הוסר|אלינתית}} אלונתית בתוך ביתו, אינו צריך לברך. {{ירו"מ-ביאור|אף דיש בו אפרסמון, שאינו אלא להעביר את הזוהמה}} אמר רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: {{שוליים|ו_עא}}על כולן הוא אומר "אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים", בר מן {{שוליים|ו_עב}}אהן מוסכין, {{ירו"מ-ביאור|חוץ ממוסק}} {{ירו"מ-הדגשה|שהוא יוצא מהחי}} דיימר {{ירו"מ-הדגשה|עליו}} "אשר נתן ריח טוב במיני בשמים".<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_ז|ירושלמי ברכות, פרק ו, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_ז"><br><strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_עג}}הביאו לו מליח בתחילה ופת עמו, מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפילה לו. זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הביאו לו מליח בתחילה ופת עמו, מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפילה לו. אמר}} רבי שמואל בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]] בשם רבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן אלעזר}}: מתנייתא עד שלא למדו {{ירו"מ-ביאור|התרגלו}} {{ירו"מ-הדגשה|ב}}סעודת מלכים, {{ירו"מ-הדגשה|ורוב סעודתן הייתה בדברים מלוחים}} ובמקום שעושין את המליח עיקר, {{ירו"מ-הדגשה|והפת בא רק כדי למתק האכילה}}. אבל במקום שאין עושין את המליח עיקר, לא בדא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: פיתא ופרור, {{ירו"מ-ביאור|מאכל מתוק}} אומר על הפירור במקום שעושין את הפירור עיקר. אבל במקום שאין עושין את הפירור עיקר, לא בדא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: שקיזמי {{ירו"מ-ביאור|מאכל משקדים}} ופיתא, אומר על השקיזמי במקום שעושין את השקיזמי עיקר. אבל במקום שאין עושין את השקיזמי עיקר, לא בדא.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_ח|ירושלמי ברכות, פרק ו, הלכה ח]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ו_ח"><br><strong>מתני':</strong> אכל תאנים וענבים ורימונים, מברך עליהן שלש ברכות; דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}}. וחכמים אומרים: ברכה אחת. [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבה אומר: אפילו אכל שלק, והוא מזונו, מברך עליו שלש ברכות. {{שוליים|ו_עד}}השותה מים לצמאו, אומר "שהכל נהיה בדברו". [[ביאור:עץ מסורת#רבי טרפון|°]]<nowiki/>רבי טרפון אומר: בורא נפשות רבות וחסרונן.<br><strong>גמ':</strong> רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] ורבי תדאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי תדאי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}}: {{שוליים|ו_עה}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#אכל במזרח התאנה ובמערבה|אכל במזרחה של תאינה ובא לאכול במערבה, צריך לברך.]] {{ירו"מ-ביאור|דשינוי מקום צריך לברך}} אבא בר רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רבה בר רב הונא|°]] אמר<br><br> <span id="דף_נ_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שישי#דף נ ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף נ'. "אמר גניבה נתן שמן להעביר זעמה אינו צריך לברך". כלומר שמן שהוא לא נעשה לריח אלא למטרה אחרת לא צריך לברך. אמר רבי יודן: '''ואפילו קווי לתוך ידו''', כלומר אפילו אם הוא שם כמות גדולה של שמן, ועדיין הוא נמצא ביד ורואים את השמן כמו שהוא ולא עדיין לא נמרח על הגוף, גם כן לא צריך לברך כיוון שאנחנו יודעים מה המטרה שלו. רבי חלבו ורב הונא בשם רב: '''המרבץ אלונתית בתוך ביתו, אינו צריך לברך'''. כלומר מי שמפזר מים ביחד עם בשמים בתוך הבית גם כן לא צריך לברך, למרות שיש בזה בשמים עם ריח טוב כמו אפרסמון אפילו, כי הם לא עשו אלא להעביר את הזעמה, כלומר בעצם בעל לנקות. לכן לא צריכים לברך על מי שמשטף את הבית, רצפה וכן הלאה, גם אם יש ריח מאוד מאוד טוב, כיוון שהמטרה העיקרית של זה זה לא הריח אלא להעביר את הזעמה. אמר רב חסדא: '''על כולן הוא אומר אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים''', כלומר על כל הבשמים הוא אומר "אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים". "בר מן אהן מוסכין", כן? חוץ ממוסק, מה שנקרא בושם שנקרא מוסק שהוא יוצא מן החי, זה בא בעצם מההפרשות של יעלים, שעליו הוא אומר "אשר נתן ריח טוב במיני בשמים". אנחנו בפרק ו' הלכה ז' של המשנה, מתניתין. '''הביאו לו מליח בתחילה ופת עמו''', כלומר אם הביאו לו דברים מלוחים ולחם, בעצם מה שהעיקר אצלו זה המליח, הלחם זה רק טיפה להוריד את המליחות. אז '''מברך על המליח ופוטר את הפת''', '''שהפת טפילה לו'''. '''זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה'''. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: '''מתנייתא עד שלא למדו סעודת מלכים'''. כלומר, זה שהמשנה אומרת שהמליח זה העיקר, זה בזמן שעדיין לא התרגלו בסעודת מלכים - רק אחרי שהיוונים הגיעו לארץ התחילו להביא את כל המטעמים ואת כל המעדנים, אז בעצם המליח הפך להיות משהו משולי, אבל לפני כן מליח זה היה עיקר סעודתם. ובמקום שעושין את המליח עיקר והפת באה רק כדי למתק את האכילה, אז במקרה כזה, כמו שאמרנו, מברכים על המליח ופוטרים אפילו את הלחם. '''אבל במקום שאין עושין את המליח עיקר, לא בדא'''. כלומר, אם בעצם הוא אוכל לחם ורק כדי שיהיה טיפה טעם בלחם אז הוא אוכל משהו מליח, אבל עדיין מברך על הלחם. רבי ירמיה בשם רב: '''פיתא ופרור'''. כלומר יש לו לחם ודבר מתיקה שהוא אוכל איתו ביחד. אז '''אומר על הפירור במקום שעושין את הפירור עיקר'''. כלומר שוב פעם, אם העיקר אצלו זה המתיקה והלחם זה רק כדי טיפה להוריד את המתיקות, או כדי שיוכל להחזיק את הדבר מתוק בלי להתלכלך, אז במקרה כזה הוא מברך על הדבר המתוק ופוטר את הלחם. '''אבל במקום שאין עושין את הפירור עיקר, לא בדא'''. אבל אם הלחם זה העיקר והדבר מתיקה זה רק כדי טיפה למתק את הלחם, אז בוודאי פה הוא מברך על הלחם ולא על דבר המתיקה. רבי סימון בשם רבי שמעון בן לקיש: '''שקיזמי ופיתא'''. כלומר מאכל שעושים משקדים ופיתה, אותו דבר. אז '''אומר על השקיזמי במקום שעושין את השקיזמי עיקר'''. כלומר אם העיקר זה, בוא נגיד, משהו כמו מרציפן כזה, אז אם זה העיקר הוא אוכל את זה, אבל הוא אוכל את הלחם רק כדי שלא יהיה יותר מדי מתוק, או כמו שאמרנו כדי לא להתלכלך, אז במקרה כזה הוא מברך על השקיזמי ופוטר את הלחם. '''אבל במקום שאין עושין את השקיזמי עיקר, לא בדא'''. כלומר, אם הוא משתמש בשקיזמי רק כדי שיהיה טיפה טעם בלחם, אז מברך על הלחם כמובן. מסכת ברכות פרק ו' הלכה ח', מתניתין. '''אכל תאנים וענבים ורימונים''', כן, שזה בעצם פירות משבעת המינים, '''מברך עליהן שלש ברכות''', כלומר ברכת המזון ממש. '''דברי רבן גמליאל'''. מסביר רבן גמליאל, שבעת המינים מברכין עליו ברכת המזון. '''וחכמים אומרים: ברכה אחת'''. כלל משלוש. '''רבי עקיבה אומר: אפילו אכל שלק, והוא מזונו, מברך עליו שלש ברכות'''. כלומר אפילו אכל ירק מבושל, אבל זה המזון שלו, מברך עליו ברכת המזון. '''השותה מים לצמאו, אומר "שהכל נהיה בדברו"'''. כלומר מים בניגוד לשאר המשקים - משקה רגיל אדם שותה אפילו לא בגלל שהוא צמא, אלא בגלל שזה טעים, אבל במים לא שייך העניין הזה. אז לכן הסיבה היחידה שאדם שותה מים זה לצמאו, אם הוא צמא, או אם הוא נחנק או משהו כזה. אז המשנה אומרת לנו שמברכים דווקא אם הוא צמא, סיבה אחרת לא מברכים. '''רבי טרפון אומר: בורא נפשות רבות וחסרונן'''. כלומר מי ששותה מים אז מברך "שהכל נהיה בדברו", ורבי טרפון אומר "בורא נפשות רבות וחסרונן". </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נ עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''שמן לזוהמא.''' נתן שמן לידו להעביר הזוהמא אינו צריך לברך דלאו הנאה מיקריא '''ואפי' קווי לתוך ידו.''' שנתן שמן הרבה ונקוה בידו. א"נ אפי' הזוהמא נקוית ונדבקת לתוך ידו אפ"ה אינו אלא להעביר בעלמא '''המרבץ אלינתית.''' ויש בו שמן אפרסמון ומעלה ריח טוב אפ"ה אינו צריך לברך דאין בריבוץ הבית ממשות הריח '''בר מן אהן מוסכין.''' והוא המוסק שהוא מזיעת חיה ידוע פיזם בל"א שאומר עליו אשר נתן ריח טוב במיני בשמים דלאו עץ ולא עשב הוא אלא מין הבושם '''מתני' מליח.''' כל דבר מליח '''שהפת טפילה לו.''' מוקמינן התם להמתני' באוכל פירות גינוסר שנו שהן פירות מתוקין ביותר ואוכל אחריו דבר מליח לחתך הליחות הנדבקות בגופו מחמת רוב מתיקות הפירות ומפני שאינו יכול לאכול המליח לבדו אוכל עמו הפת והמליח לבדו הוא העיקר והפת טפילה לו '''גמ' עד שלא למדו סעודת מלכים.''' שלא היו רגילין לאכול למעדנים ועיקר סעודתן היה דבר מליח. כגון דגים מלוחים וכיוצא בהן ולהן אמרו שהמליח הוא העיקר שלא היו אוכלין הפת כ"א מעט לתקן בפיהם המליח אבל במקום שאין עושין עיקר מדברים מלוחים לא בדא אמרו דינא דמתני' '''פיתא ופרור.''' היו לפניו פת ומין מאכל שעושין מפרורי הפת כגון בשמן וכיוצא בו ובטל מהן תואר לחם מברך על הפירור במקום וכו' '''שקיזמי.''' הוא מאכל העשוי משקדי' ומעט קמח ותבלין '''צריך לברך.''' עוד על יין חדש</div> <div class="yerum-leiden-text">גביתא אמ' טמן לזוהמה איטע צריך לברך · אמ' ר' יודן ואפי' קווי לתוך ידו · ר' חלבו רב הונא בשם רב המרכן חליטתא בתוך ביתו איטע צריך לברך · אמ' רב חסדא על כולן הוא או' אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים · בר מן אהן מוסכין דיימר אשר נתן ריח טוב במיני בשמים ׃ מתני' הביאו לו מליח תחילה ופת עמו מברך על המליח ופטר את הפת שהפת טפילה לו · זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה · ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן מתנייתא עד שלא למדו סעודת מלכים ובמקום שעושים את המליח עיקר · אבל במקום שאין עושין את המליח עיקר לא ברא · ר' ירמיה בשם רב פיתא ופרור או' על הפירור במקום שעושין את הפירור עיקר · אבל במקום שאין עושין את הפירור עיקר לא ברא · ר' סימון בשם ר' שמעון בן לקיש שתיקמי ופיתא או' על השתיקמי במקום שעושין את השתיקמי עיקר· אכל במקום שאין עושין את השתיקמי עיקר לא ברא'· מתני' אכל תאנים וענבים ורימונים מברך עליהן שלש ברכות דברי רבן גמליאל· וחכמ' אומ' ברכה אחת· ר' עקיבה או' אפילו אוכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלש ברכות· השותה מים לצמאו או' שהכל נהיה בדברו· ר' יהודה או' בורא נפשות רבות וחסרונן· ר' סימון ר' תדאי בשם ר' יהושע אכל במזרחה שלתאינה ובא לאכול במערבה צריך לברך· אבא בר רב</div> <div class="yerum-side">'''מתני' מברך עליהן שלש ברכות.''' דסבירא ליה לר"ג דכל שהוא משבעת המינין מברך אחריו ג' ברכות דואכלת ושבעת וברכת לאו אלחם בלבד קאי אלא על כל שבעת המינין המוזכרים לעיל בפרשה ובהאי קרא שלש ברכות רמיזי וברכת זו ברכת הזן. על הארץ זו ברכת הארץ. הטובה זו בונה ירושלים. וכן הוא אומר ההר הטוב הזה '''וחכ"א ברכה אחת.''' והיא מעין שלש ברכות ועל ענבים תאנים רמונים וזיתים ותמרים מברך על העץ ועל פרי העץ וכו' וחותם על הארץ ועל הפירות ובארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה וכן האוכל בח"ל מפירות א"י וברכה זו עצמה מברך על היין אלא שפותח בה על הגפן ועל פרי הגפן וחותם כשאר ברכת פירות ז' מינין על הארץ וכו' ועל כל דבר הנעשה מחמשת מינין דגן במקום על העץ ועל פרי העץ אומר על המחיה ועל הכלכלה וחותם על הארץ ועל המחיה '''אפילו אכל שלק.''' של ירק והוא מזונו שסומך עליו למזון מברך עליו ג' ברכות דואכלת ושבעת על כל מאי דאכיל קאי והלכה כחכמים שאין מברכין ג' ברכות אלא על הלחם בלבד ועל שבעת המינין מברך ברכה אחת מעין ג' ועל כל שאר דברים בורא נפשות רבות וחסרונם פי' חסרונם כמו לחם ומים שא"א להתקיי' בלתי הם ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא נבראו יכולין הבריות להתקיים ולא נבראו כ"א לתענוג ולתוספת טובה ומפני שיש בברכה זו שני ענינים הוי ברכה ארוכה ופותחת בברוך וחותמת בברוך כדאמר הכא לעיל בהלכה א' שחותם בא"י חי העולמים</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''השותה מים לצמאו.''' דוקא לצמאו אבל השותה מים לבלוע מאכל שנתחב לו בגרונו וכיוצא בזה אינו מברך כלום '''ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן.''' מברך לפני שתיית המים ואין הלכה כר"ט אלא לפניהם מברך שהכל ולאחריהם בורא נפשות רבות '''גמ' ובא לאכול במערבה צריך לברך.''' פעם אחרת לפי שבתחלה לא היה דעתו כ"א לאכול ממזרחה </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' רבי סימון ורבי תדאי בשם רבי יהושע: '''אכל במזרחה של תאינה ובא לאכול במערבה, צריך לברך'''. כלומר אם אדם אוכל אפילו תאנים, הוא אוכל מצד אחד של עץ והולך לאכול מהצד השני, אז צריך לחזור ולברך כי שינוי מקום צריך לברך. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נ עמוד א''' {{שוליים|ו_ע}} '''המרבץ בבשמים בתוך ביתו להעביר ריח רע, אינו צריך לברך עליהם ברכת הריח.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ט, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן ריז סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חלבו ורב הונא בשם רב, שכל שהריח נועד להעברת זוהמה ואינו לצורך הנאת הריח עצמו, אינו מצריך ברכה; כן נפסק ברמב"ם ובשו"ע. {{שוליים|ו_עא}} '''מברך על ריחות בשמים "אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים", חוץ מן המושחר בו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ט, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן רטז סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שעל כל עצי הבשמים מברכים "בעצי בשמים" מלבד המושחר שמברכים עליו "עצי בשמים", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ו_עב}} '''על מוסק (מושק) הבא מן החי מברכים "אשר נתן ריח טוב במיני בשמים".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ט, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן רטז סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו שעל מוסק מברכים "אשר נתן ריח טוב במיני בשמים" הואיל ואף שיוצא מן החי, אין מברכים עליו בורא שמן ערב. {{שוליים|ו_עג}} '''כשמביאים מליח (או כל מאכל אחר) ופת עמו כטפל לו, מברכים על העיקר ופוטרים את הטפל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ג, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן ריב סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כמשנה ולירושלמי "כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה" - כך פסקו הרמב"ם והשו"ע, אך הבבלי (ברכות מד ע"א-ב) חילק בין מליח ופת שהדין תלוי במנהג הסעודה, ולכן להלכה נפסק שהכלל אמור בכל מקרה שדבר אחד עיקר והשני טפל לו בלבד. {{שוליים|ו_עד}} '''השותה מים לצמאו מברך "שהכל נהיה בדברו".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ח, הלכה א , שו"ע או"ח סימן רד סעיף ז , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כתנא קמא שמברך "שהכל נהיה בדברו", כפי שהכריעו רבי סימון ורבי תדאי בשם רבי יהושע בן חנניה, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ו_עה}} '''השותה תחת עץ אחד וזז למקום אחר תחת אותו העץ, וכן המחליף יין בסעודתו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן קעח סעיף ב <קטע סוף=נ א/> ==דף נ עמוד ב== <קטע התחלה=נ ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי: שינוי מקום מתחת לעץ מצריך ברכה חדשה, ושינוי יין (מיין לסוג יין אחר, אף אם שניהם ישנים או שניהם חדשים) אינו מצריך ברכה חדשה, כפסק הרמב"ם והשו"ע (או"ח קעח,ב). </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נ עמוד ב<span class="yerum-runnum">99</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|שתה}} יין ישן {{ירו"מ-הדגשה|והביאו לו}} יין חדש, צריך לברך. {{ירו"מ-הדגשה|אבל אם היו שניהם ישן, או שניהם חדש, אין צריך לברך ד}}שינוי יין אין צריך לברך. {{שוליים|ו_עו}}שינוי מקום צריך לברך. הסיע דעתו, כמי שהוא שינוי מקום. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי, {{שוליים|ו_עז}}על כל חבית וחבית שהיה פותח, היה מברך עליה. ומה היה אומר? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יצחק רובה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק רובה|°]] בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: {{שוליים|ו_עח}}"ברוך הטוב והמטיב". מעשה ב[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבה שעשה משתה לשמעון בנו, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}על כל חבית וחבית שהיה פותח, היה מברך עליה "{{ירו"מ-הדגשה|הטוב והמטיב}}" ואומר: "חמרא טבא לחיי רבנן ולתלמידיהון!" {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: השותה מים לצמאו אומר: ברוך "שהכל נהיה בדברו". אמר רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]]: חוץ ממי דקרים. {{ירו"מ-ביאור|ששותים לרפואה}} אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: ולכל מים שהוא צמא {{ירו"מ-הדגשה|להן, אבל אם אינו צמא, אינו מברך}}. {{ירו"מ-ביאור|שלא כשאר משקים שאם נהנה מברך אף אם אינו צמא}} אמר רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברוך שברא מי רפואות|השותה מי דקרים, מהו אומר? "ברוך שברא מי רפואות"]] אית תניי תני: מי דקרים, ואית תניי תני: מי דקלים. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר מי דקרים, שהן דוקרין את המרה. ומן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר מי דקלים, שהן יוצאין מבין שני דקלים.<br><br> <strong>הדרן עלך פרק כיצד מברכין</strong> ==פרק שביעי - שלשה שאכלו== <!-- לחצן-ליידן --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות/הדפסה עם ליידן (פרק שביעי)|📜 '''כתב יד ליידן עם פני משה''']]}}</div> <div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שביעי#דף נ ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי מאיר ברכות פרק שביעי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ז_א|ירושלמי ברכות, פרק ז, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ז_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ז_א}}שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. {{שוליים|ז_ב}}אכל דמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, {{שוליים|ז_ג}}והשמש שאכל כזית, {{שוליים|ז_ד}}והכותי, <span id="דף_נא_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שביעי#דף נא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אבא בר רב הונא: '''יין ישן יין חדש, צריך לברך'''. אבל אם היו שניהם ישן או שניהם חדש, כלומר אם הם באותה דרגה, לא צריך לברך כי '''שינוי יין אין צריך לברך'''. '''שינוי מקום צריך לברך'''. '''הסיע דעתו, כמי שהוא שינוי מקום'''. כלומר אם הוא החליט שיותר הוא לא רוצה לשתות, ואז הביאו לו יין והוא החליט כן לשתות, אז זה נחשב כמו שינוי מקום ומברך. אומרת הגמרא, '''רבי, על כל חבית וחבית שהיה פותח, היה מברך עליה'''. כלומר לא משנה אם החבית השנייה החדשה יותר טובה, פחות טובה, יותר ישנה או חדשה יותר, בכל מקרה היה מברך על היין החדש, אבל לא היה מברך בורא פרי הגפן. '''ומה היה אומר?''' רבי יצחק רובה בשם רבי: '''"ברוך הטוב והמטיב"'''. כן, הוא מברך הטוב והמטיב. '''מעשה ברבי עקיבה שעשה משתה לשמעון בנו, על כל חבית וחבית שהיה פותח, היה מברך עליה''' הטוב והמטיב '''ואומר: "חמרא טבא לחיי רבנן ולתלמידיהון!"''' כן? יין טוב לחיי חכמים ותלמידיהם. '''השותה מים לצמאו אומר: ברוך "שהכל נהיה בדברו"'''. כך כתוב במשנה. אמר רבי יונה: '''חוץ ממי דקרים''', שאותם לא שותים בגלל צמא, אלא בשביל רפואה. אמר רבי יוסי: '''ולכל מים שהוא צמא'''. אבל אם אינו צמא אינו מברך. אמר רבי יוסי, לא, יותר מזה. כלומר, זה לא רק אם זה לרפואה לא מברכים, אלא כל סיבה אחרת חוץ מצמא לא מברכים על המים, כי בניגוד למשקים אחרים, במים לא שייך הנאה. כלומר במשקים יש להם טעם מיוחד, שותים אותם בגלל הטעם, אבל מים עיקר השתייה שלהם זה בגלל צמא. אז לכן מי ששותה את זה לא בגלל צמא, לא קשור אם זה לרפואה או סיבה אחרת, נחנק או משהו כזה, בכל מקרה לא מברך. אמר רבי אבון: '''השותה מי דקרים, מהו אומר?''' כלומר, מי ששותה בכל זאת לרפואה, מה הוא אומר? הוא אומר: '''"ברוך שברא מי רפואות"'''. '''אית תניי תני: מי דקרים, ואית תניי תני: מי דקלים'''. כלומר יש ברייתא שקוראת למים האלה מי דקרים ויש ברייתא שקוראת לזה מי דקלים. אומרת הגמרא, '''מאן דמר מי דקרים, שהן דוקרין את המרה''', כיוון שזה התפקיד שלהם, זה השימוש שלהם. '''ומן דמר מי דקלים, שהן יוצאין מבין שני דקלים'''. הגמרא אומרת שבעצם בירושלים היו שני דקלים וביניהם היה יוצא מעיין, שהמים האלה זה המים, המים המרפאים שמדובר עליהם. '''הדרן עלך פרק כיצד מברכין''', אם ירצה השם. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נ עמוד ב''' {{שוליים|ו_עו}} '''שינוי מקום בסעודה מחייב ברכה חדשה, וכן היסח הדעת דינו כשינוי מקום.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן קעח סעיף א , שו"ע או"ח סימן קעח סעיף ב , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שהיסח הדעת כשינוי מקום מחייב ברכה מחדש, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח קעח, א-ב). {{שוליים|ו_עז}} '''הפותח חבית יין חדשה לשם סעודה מברך "הטוב והמטיב" בעת פתיחתה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קעה סעיף ב , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כדברי רבי יצחק רובה בשם רבי בירושלמי, וכן הובא ברמב"ם ובשו"ע להלכה שמברך הטוב והמטיב על כל חבית שפותח לצורך סעודתו. {{שוליים|ו_עח}} '''על שתיית מים לצמאו מברכים "שהכל נהיה בדברו".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן קעה סעיף ב , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=נ ב/> הדרן עלך כיצד מברכין ו. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוסי בר זבידא שרק על מים שצמא להם מברך, ואם אינו צמא אינו מברך, כפי שהובא ברמב"ם ובשולחן ערוך. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נ עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''שינוי יין.''' ושניהן מן הישן או מן החדש '''שינוי מקום.''' בירך במקום אחד ושינה מקומו צריך לברך פעם אחרת כשישתה שם '''הסיע.''' הסיח דעתו מלשתות ונמלך כמי שהוא שינוי מקום '''על כל חבית וחבית שהי' פותח.''' אפי' שתיהם מיין חדש או מיין ישן '''חוץ ממי דקרים.''' ששותין אותן לרפואה כדאמרי' בפ' שמנה שרצים '''ולכל מים שהוא צמא להן.''' אם צמא הוא לשתות מברך על כל מים ואפי' הן לרפואה '''שהן דוקרין את המרה.''' לפי שמשלשלין הרבה '''שהן יוצאין מבין שני דקלים.''' שיש בא"י ומעין היוצא מביניהן הן לרפואה: הדרן עלך כיצד מברכין</div> <div class="yerum-leiden-text">חונא אמ' יין ישן יין חדש צריך לברך· שיטוי יין אין צריך לברך· שיטוי מקום צריך לברך· הסיע דעתו כמי שהוא שיטוי מקום· ר' על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה· ומה היה או' ר' יצחק רובה בשם ר' ברוך הטוב והמטיב· מעשה בר' עקיבה שעשה משתה לשמעון בנו על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה ואו' חמרא טבא לחיי רבנן ולתלמידיהון השותה מים לצמאו או' ברוך שהכל נהיה בדברו· אמ' ר' יונה חוץ מיי דקריס· אמ' ר' יוסי ולכל מים שהוא צמא להן· אמ' ר' אבון השותה מי דקריס מהו או' ברוך שברא מי רפאות· אית תניי תני מי דקריס ואית תניי תני מי דקלים· מאן דמר מי דקריס שהן דוקרין את המרה· ומן דמר מי דקלים שהן יוצאין מבין שני דקלים·</div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> prrdm4pwk1um6nx1bmelcmdzz1mycwq 106 1755056 3079319 3079127 2026-08-27T02:55:22Z Meirveshulibot 42771 פיילוט: הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן, פני משה והדינים המקוצרים (בוט) 3079319 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: leiden_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת ברכות, פרק שביעי — הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): בכל כפולה — בעמוד הראשון לשון הדף, ביאור באר משה, והדינים העולים מן העמוד בקצרה (הסימן, הכותרת, הפוסקים וההכרעה); בעמוד שממולו נוסח כתב יד ליידן (סקליגר 3) במרכז ופירוש פני משה לצדו. ביאור ודינים שלא נכנסו בעמוד הראשון נמשכים מתחת לליידן. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נא עמוד א<span class="yerum-runnum">100</span></div> מזמנין עליהן. אבל {{שוליים|ז_ה}} אכל טבל, ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, {{שוליים|ז_ו}}והנכרי, אין מזמנין עליהן. <strong>גמ':</strong> הכא {{ירו"מ-הדגשה|את}} {{ירו"מ-הוסר|איתמר}} אמר {{שוליים|ז_ז}} {{ירו"מ-הדגשה|שלושה שאכלו כאחת}}, אין רשאין ליחלק. {{ירו"מ-ביאור|משמע שרק אם סיימו סעודתם יחד אין רשאים לחלק, אבל אם הקדים אחד וסיים לאכול, רשאי לברך.}} {{ירו"מ-הוסר|וכה}}{{ירו"מ-הדגשה|והכא}} {{ירו"מ-הדגשה|את}} {{ירו"מ-הוסר|איתמר}} אמר {{ירו"מ-הדגשה|שלשה שאכלו כאחת}}, חייבין לזמן. {{ירו"מ-הדגשה|משמע דכיוון שישבו לאכול יחד, אף שלא סיימו יחד חייבין לזמן. אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}כאן בתחלה, כאן בסוף. {{שוליים|ז_ח}}אי זהו בתחילה ואי זהו בסוף? תרין אמורין, חד אמר: נתנו דעת לאכול {{ירו"מ-הדגשה|יחד, אף שלא סיימו יחד חייבין לזמן, ו}}זהו בתחילה. {{ירו"מ-הדגשה|לא תכננו לאכול יחד, אלא ש}}אכלו כזית {{ירו"מ-הדגשה|יחד}}, זהו בסוף, {{ירו"מ-הדגשה|ואז רק אם סיימו יחד חייבין לזמן}}. {{ירו"מ-הדגשה|וחרנה אמר: אפילו אכלו כזית}} {{ירו"מ-הדגשה|יחד}} זהו בתחילה, {{ירו"מ-הדגשה|ולא יכולים לחלק. לא אכלו כזית יחד, אלא ש}}גמרו אכילתן {{ירו"מ-הדגשה|יחד}}, זהו בסוף. אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]], ורבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם אבא בר ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#אבא בר ירמיה|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#זימון בשניים או בשלושה - תלוי בדיני ממונות|{{ירו"מ-הדגשה|שלושה חיבים לזמן}}{{ירו"מ-הוסר| ג חובה}}. שנים, רשות.]] אמרה רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] קומי רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}. אמר לו: {{שוליים|ז_ט}}אני, אין לי אלא משנה {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: שלשה שאכלו כאחת, חייבין לזמן. {{ירו"מ-הדגשה|הא שנים, אינם רשאים לזמן. אמרי}}: רבנן דהכא, {{ירו"מ-ביאור|רבי יסא}} בדעתון {{ירו"מ-הדגשה|דחכמי ארץ ישראל}}, {{ירו"מ-ביאור|רבי יוחנן וריש לקיש}} ורבנן דהתם, {{ירו"מ-ביאור|רבי אבא}} בדעתון {{ירו"מ-הדגשה|דחכמי בבל}}, {{ירו"מ-ביאור|שמאל}} {{ירו"מ-הדגשה|דאיתמר: אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: {{שוליים|ז_י}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}שנים שדנו, דיניהן דין, אלא {{ירו"מ-הוסר|שהוא נקרא}}{{ירו"מ-הדגשה|שנקראו}} בית דין חצוף. {{ירו"מ-הדגשה|משמע שאף בשנים יש קביעות}}. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]{{ירו"מ-הוסר|ור'}} תרויהון אמרי: אפילו {{ירו"מ-ביאור|בדיעבד}} שנים שדנו, <span id="דף_נא_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שביעי#דף נא ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''שלושה שאכלו כאחת חייבין לזמן'''. '''אכל דמאי, ומעשר ראשון שניתנה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, והשמש שאכל כזית, והכותי, מזמנין עליהן'''. אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף נ"א. נתחיל מהמשנה, פרק ז' הלכה א'. הגמרא אומרת שאכל דמאי מזמנים עליו. מה הסיבה? כיוון שדמאי זה רוב המערות מעשרין, ומסתמא זה מעושר, כלומר אין פה עניין של איסור ודאי. בבבלי מוזכר עוד הסבר: כיוון שחכמים התירו לעני לאכול דמאי, וכל אדם יכול להפקיר את נכסיו ובעצם להיות עני, אז זה הופך להיות באיזשהו מקום דבר שראוי. "ומעשר ראשון שניתנה תרומתו" - לכאורה אם לוי לקח מעשר ראשון והפריש ממנו תרומת מעשר, זה חולין גמורים, אז לכאורה זה פשוט. אז גם פה הגמרא מחדשת שמדובר כאן במקרה שהקדימו בשיבולים. אנחנו יודעים שכדי שאדם יתחייב בתרומות ומעשרות הוא קוצר, דש, זורע, ואחרי שהוא מסיים את כל התהליך הזה הוא ממרח את הגורן - אוסף את הערימה ומחליק אותה, ואז הוא מתחייב בתרומות ומעשרות. והדבר הראשון שצריך להפריש זה תרומה גדולה. אחרי שהוא מפריש תרומה גדולה, הוא נותן ללוי בתור מעשר ראשון, הלוי מזה מפריש תרומת מעשר. לאחר מכן, ממה שנשאר הוא ייתן עוד מעשר אחד שתלוי בשנים - בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית זה יהיה מעשר שני, שצריך להעלות לירושלים או לפדות ולהעלות את הכסף לירושלים ולאכול אותו שם. בשנה השלישית והשישית המעשר הנוסף זה מעשר עני. בכל אופן, זה הנוהל הרגיל - שלוי מקבל את המעשר אחרי מירוח הכרי ואחרי שכבר הפרישו ממנו תרומה גדולה. אז המשנה אומרת שאם במקרה הלוי הקדים לפני המירוח - זה נקרא הקדימו בשיבולים, כלומר לקח את המעשר לפני התהליך האחרון, שעדיין לא חל עליו חיוב תרומה גדולה - אז למרות שבתוך מה שקיבל היה חלק ששייך לכהן בתור תרומה גדולה, אף על פי כן הוא מפריש רק מעשר ראשון ולא תרומה גדולה. זה החידוש מהתורה: כתוב "והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" - מכאן למדו חז"ל: מעשר מן המעשר אמרתי לך, ולא מעשר מן המעשר ותרומה גדולה. כלומר במקרה שהקדימו בשיבולים הלוי באיזשהו מקום מרוויח, כי הוא חוסך את התרומה הגדולה, לא צריך לתת את זה לכהן. זה החידוש - שלמרות שהלוי הפריש רק תרומת מעשר ולא תרומה גדולה, הוא יוצא ידי חובה, כלומר מזמנים עליו. "מעשר שני והקדש שנפדו" - שוב פעם, לכאורה זה חולין גמורים. אז מה החידוש? הגמרא אומרת שמדובר שהוא פדה, אבל לא הוסיף חומש. אנחנו יודעים שאדם שפודה את המעשר שני שלו צריך להוסיף חומש, אבל אם הוא פודה מעשר של אחר הוא לא צריך. והחידוש הוא שגם אם הוא פודה של עצמו ונתן רק את הקרן ולא את החומש, זה פדוי. אמנם הוא חייב עוד חומש, אבל זה פדוי. "והשמש שאכל כזית" - החידוש הוא שהייתי חושב שמש, כיוון שהוא כל הזמן עובר ממקום למקום כדי לדאוג לאורחים, שאין לו קביעות - ואמרנו שרק שלושה שאכלו כאחת, כלומר יש להם קביעות. אז קא משמע לן שגם השמש יכול להצטרף. "והכותי" - הגמרא אומרת שהכותים, היה שלב שהתייחסו אליהם בתור יהודים, עד שגילו שהם מתפללים גם לפסל, דמות של יונה בהר גריזים, ואז פסקו שהם גויים לגמרי. אבל בשלב שהם היו נחשבים כישראל, היו דברים שראו שהם מקפידים ודברים שהם בכלל לא מקפידים. אז החידוש של המשנה שהכותי, למרות שזה ספק - האם הוא מעשר או לא מעשר - בכל אופן מזמנים עליו. '''אבל אכל טבל, ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי, אין מזמנין עליהן'''. שוב פעם, הכל לכאורה דברים מאוד ברורים. תבל זה איסור תורה, זה לא הגיוני שצריכים להגיד לנו שאי אפשר לזמן - זה ברור שאי אפשר, כי אדם אוכל איסורים. אז הגמרא אומרת שמדובר כאן בתבל מדרבנן, כגון אם זה גדל בעציץ שלא נקוב, שכל החיוב של תבל שם הוא רק מדרבנן, וקא משמע לן שאפשר לזמן עליו. "ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו" - גם כאן, זה איסור תורה, אז ברור שאי אפשר לזמן עליו. הגמרא אומרת שהחידוש הוא שהוא כן הפריש תרומת מעשר, ולא הפריש תרומה גדולה. אבל הרי אמרנו מקודם שהוא פטור! יש הבדל: מקודם דיברנו על מקרה שהקדימו בשיבולים, כלומר הלוי קיבל את המעשר לפני המירוח, ואז התורה פטרה אותו מתרומה גדולה. אבל כאן מדובר שהוא קיבל את המעשר אחרי המירוח, אבל לפני שהפרישו תרומה גדולה - כלומר בעל הבית כבר עשה את כל התהליך, מירח את הכרי, ולפני שיפריש תרומה גדולה בא הלוי ומבקש שייתן לו את המעשר. בתוך המעשר הזה יש חלק ששייך לכהן, אבל אחרי מירוח זה כבר חובה לתת. ממילא הלוי לא יכול להיפטר רק עם תרומת מעשר, הוא חייב להפריש קודם תרומה גדולה ואחר כך תרומת מעשר. ואם לא עשה כך, גם אם הפריש תרומת מעשר, המעשר ראשון הזה עדיין יש לו שם של טבל, אסור באכילה, ולא מזמנים עליו. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נא עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מתני' שלשה שאכלו כאחת.''' שישבו לאכול כאחת '''חייבין לזמן.''' להזדמן יחד ולברך בלשון רבים נברך שאכלנו משלו '''דמאי.''' פירות עמי הארץ קרוים דמאי כלומר דא מאי מעושרין הן אי לא לפי שהן חשודין על המעשרות ואסרו חכמים לאכול מפיריתיהן עד שיעשר ואם אכל ולא עישר מברך עליו ולא הוי מצוה הבאה בעבירה משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם '''ומעשר ראשון שניטלה תרומתו.''' כלומר שלא ניטלה אלא תרומתו והיא תרומת מעשר ואע"פ שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה וכגון בן לוי שהקדים את הכהן ולקח המעשר בשבלים קודם שחלה עליו רשות הכהן ליקח תרומה גדולה אחד מחמשים ונמצא תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו מלבד תרומת מעשר שעל הלוי להפריש אחד מעשרה ואשמועינן מתני' דהכא דפטור הלוי בכה"ג מלהפריש תרומה גדולה דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר ודרשינן האי מיעוטא להיכא שהקדימו בשבלים שעדיין לא הוקבע לתרומה '''ומעשר שני והקדש שנפדו.''' וכגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש שהבעלים הפודין מוסיפין חומש וקמ"ל דאין החומש מעכב ובכל הני אשמועינן דאע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה כיון דבדיעבד מהני '''והשמש שאכל כזית.''' מהו דתימא כיון שהשמש אין לו קביעות קמ"ל דאפ"ה מזמנין עליו. והכותי. הן מן האומות שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות והושיב' בערי שומרון ונתגיירו מאימת אריות שהיו אוכלים בהם כמפורש במלכים והיו שומרים תורה שבכתב וכל מצוה שהחזיקו בה היו יותר מדקדקים מישראל לפיכך היו מאמינים אותם בקצת המצות עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה ומאז עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם והלכך האידנא אין מזמנין על הכותי '''אבל אכל טבל.''' דגן שלא ניטלה תרומה ומעשרות קרוי טבל ופירושו טבל טב לא ובטבל דאורייתא לא איצטריך לאשמועינן אלא הב"ע בטבל דרבנן וכגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב דמן התורה אינו חייב אלא דומיא דהיוצא השדה וקמ"ל דאע"ג שאינו טבל אלא מדרבנן אין מזמנין עליו '''והקדש.''' כגון שחללו על גבי קרקע וכתיב את הכסף '''והשמש שאכל פחות מכזית.''' משנה שאינה צריכה היא אלא איידי דהדר לרוב השנוים לצורך הדר נמי להא</div> <div class="yerum-leiden-text">שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן· אכל דמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעשר שיני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליהן· אבל אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שיני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליהן· נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן· ועד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה או' עד כביעה· כיצד מזמנין בשלשה או' נברך· בשלשה והוא או' ברכו· בעשרה או' נברך לאלהינו· בעשרה והוא או' ברכו· אחד עשרה ואחד עשר רבוא· במאה או' נברך לי'י אלהינו· במאה והוא או' ברכו· באלף או' נברך לי'י אלהינו אלהי יש' באלף והוא או' ברכו· בריבוא או' נברך לי'י אלהינו אלהי יש' אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו· ר' יוסי הגלילי או' לפי רוב הקהל מברכין שנ' במקהלות ברכו אלהים י'י ממקור יש' אמ' ר' עקיבה מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין ואחד או' ברכו את י'י· ר' ישמעאל או' ברכו את י'י המבורך· שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה וכן ששה נחלקין עד עשרה· ועשרה אינן נחלקין עד שיהו עשרים· שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו הרי אילו מצטרפין לזימון ואם לאו אילו מזמנין לעצמן ואילו מזמנין לעצמן· ואין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' ליעזר· וחכמ' או' מברכין· סליק פירקא שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן כול' הכא איתמר אין רשאין· וכה איתמר חייבין לזמן שמואל אמ' כאן בתחילה כאן בסוף· אי זהו בתחילה ואי זהו בסוף· תרין אמורין חד אמ' נתנו דעת לאכול זהו בתחילה· אכלו כזית זהו בסוף· וחרנה אמ' אכלו כזית זהו בתחילה· גמרו אכילתן זהו בסוף ר' אבא בשם רב חונא ר' זעירא בשם אבא בר ירמיה שלשה חובה· שנים רשות· אמרה ר' זעירא קומי ר' יסא אמ' ליה חכים אין לו ולא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן· רבנן דהכא כדעתון· ורבנן דהתם כדעתון· שמואל אמ' שנים שדנו דין דין אלא שהוא נקרא בית דין חצוף· ר' יוחנן ור' שמע בן לקיש תריהון אמרין אפי' שנים שדנו</div> <div class="yerum-side">'''ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו.''' כלומר שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה ואע"פ שניטלה ממנו תרומת מעשר וברישא קרי ליה ניטלה תרומתו התם שהקדימו בשבלים כדפרישית ומשום דלא חלה עליו חיוב תרומה גדולה קרי ניטלה תרומתו והכא בסיפא מיירי כגון שהקדימו הלוי לכהן לאחר שנתמרח בכרי שכבר הוקבע לתרומה מן התורה והוא נטל המעשר ראשון בתחילה קודם שהופרש ממנו תרומה גדולה והלכך קרי ליה הכא שלא ניטלה תרומתו לפי שיש בו אחד מחמשים הראוי לתרומה גדולה לכהן ואע"פ שהפריש ממנו תרומת מעשר אין מזמנין עליו '''ומעשר שני והקדש שלא נפדו.''' אם לא נפדה כלל מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני אלא הב"ע שנפדו ולא נפדו כהלכתן ומעשר שני כגון שפדאו בגרוטות של כסף או במטבע אסימון שאין עליו צורה ורחמנא אמר וצרת הכסף בדבר שיש בו צורה '''והנכרי.''' בגר שמל ולא טבל מיירי ואשמועינן דכל כמה דלא טביל נכרי גמור הוא דלעולם אינו גר עד שימול ויטבול '''גמ' הכא איתמר אין רשאין ליחלק.''' במתני' לקמן בפרקין קתני שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק דמשמע שאין רשאין ליחלק אחר שכבר גמרו אכילתן כאחת ובאים לברך אז אינם יכולים לחלק אבל אם לא גמרו כאחת אלא אחד מהן גמר מקודם לחביריו יכול הוא לברך בפני עצמו '''והכא איתמר חייבין לזמן.''' דמשמע משישבו לאכול כאחת חל עליהם חובת זימון ולעולם חייבין הן לזמן ואף אם גמר אחד מהן מקודם אינו יכול לברך בפני עצמו וקשיין אהדדי '''כאן בתחילה כאן בסוף.''' מתני' דהכא בתחלה מיירי ומתני' דלקמן בסוף הוא דמיירי ופליגי תרין אמוראין בפירושא דמילתיה דשמואל '''חד אמר נתנו דעת לאכול זהו בתחלה.''' וה"ק מתני' דהכא בשנתנו דעתם בתחלת אכילה לאכול ביחד בכה"ג חל עליהם חובת זימון לעולם אע"פ שלא גמרו אכילתן ביחד '''אכלו כזית זהו בסוף.''' כלומר מתני' דלקמן איירי בשהתחילו לאכול כאחת אלא אחר שאכל א' או שנים מהן כזית בא השלישי לאכול עמהן ובהא בעינן דוקא אם גמרו אכילתן כאחת דאז אינן רשאין ליחלק</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' "מעשר שני והקדש שלא נפדו" - אם לא נפדו, לכאורה ברור שלא מזמנים עליהם. הגמרא אומרת שמדובר שהם כן נפדו אבל לא נפדו כהלכה, כגון שלא פדו על מטבע שיש בו צורה - שכתוב "וצרת הכסף בידך", ומכאן למדו חז"ל שיהיה בו צורה ולא סתם גוש כסף או גוש זהב, מה שחז"ל קוראים אסימון, מטבע בלי צורה. "והשמש שאכל פחות מכזית" - זה נאמר בדרך אגב, כיוון שאמרנו בהתחלה שמש שאכל כזית מזמנים, אז פה בפחות מכזית - די ברור. "והנכרי" - לכאורה גוי ברור שאי אפשר לזמן עליו. הגמרא אומרת שמדובר בגר שמל ולא טבל - כלומר כל עוד שלא טבל, שם גוי עליו ולא מזמנים עליו. '''גמ'''. שואלת הגמרא: '''הכא אמר, אין רשאין ליחלק'''. כלומר במשנה כמה משניות קודמת, שלושה שאכלו כאחת אין רשאים להיחלק - משמע שרק אם סיימו ביחד הם לא רשאים להיחלק, אבל אם אחד מהם סיים לאכול לפני, יכול לברך לבד וללכת. '''ואמר, חייבין לזמן''' - כלומר פה אתה אומר שאלה שאכלו ביחד יש עליהם חובה, ואין אפשרות להתחלק אפילו אם אחד סיים לפני כולם. לכאורה סתירה. אמר שמואל: '''כאן בתחלה, כאן בסוף'''. שואלת הגמרא מה זה בתחילה, מה זה בסוף? יש מחלוקת אמוראים: חד אמר: '''נתנו דעת לאכול, זהו בתחילה'''. כלומר אם מראש תכננו לאכול ביחד, גם אם לא סיימו ביחד אלא כל אחד אכל בזמן שלו, זה נקרא בתחילה, ואז חייבים לזמן. אבל אם לא תכננו לאכול ביחד, אלא במקרה יצא שאכלו ביחד, זה נקרא בסוף - ורק אם סיימו ביחד מחייבים אותם לזמן, אבל אם לא סיימו ביחד כל אחד יכול לברך לעצמו. וחד אמר: '''אכלו כזית, זהו בתחילה, גמרו אכילתן, זהו בסוף'''. כלומר בין אם תכננו לאכול ביחד, בין אם אכלו ביחד כזית - זה נקרא בתחילה והם חייבים לזמן ביחד. אבל בסוף - כגון שלא אכלו ביחד כזית, למשל אכלו לפני כן כל אחד לחוד, ולאחר מכן את החצי זית האחרון אכלו ביחד - אם סיימו ביחד חייבים לברך, אבל אם לא סיימו ביחד כל אחד רשאי לברך לעצמו, וזה נקרא בסוף. אמר רבי אבא בשם רב הונא, ורבי זעירא בשם אבא בר ירמיה: '''שלשה חייבין לזמן, שנים רשות'''. אמרה רבי זעירא קומי רבי יסא. אמר לו: אני אין לי אלא המשנה: '''שלשה שאכלו כאחת, חייבין לזמן'''. כלומר אני יודע רק את המשנה, שאומרת בפירוש ששלושה שאכלו כאחת חייבים לזמן - אני מבין מכאן ששניים אינם רשאים לזמן. אמרי: רבנן דהכא בדעתון - כלומר רבי אסא בדעת חכמי ארץ ישראל, כמו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. ורבנן דהתם בדעתון - רבי אבא, שבא מבבל, בשיטת חכמי בבל, שהכוונה לשמואל. דאיתמר, אמר שמואל: '''שנים שדנו, דיניהן דין, אלא בית דין חצוף'''. כלומר אנחנו יודעים שתמיד בית דין זה שלושה, אבל מחדש שמואל שגם שניים אם דנו בדיעבד, הדין כשר, רק הם נקראים בית דין חצוף - משמע שגם בשניים יש קביעות, אבל לא כמו שלושה. אז גם בברכת המזון שניים לכתחילה לא מזמנים, אבל אם רוצים - יכולים מזמן, וזה בסדר. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תרויהון אמרי: '''אפילו שנים שדנו, אין דינן דין'''. כלומר אפילו בדיעבד אין דינם דין, כי בשניים אין שום קביעות, ובעצם לפי שיטתם שניים לא יכולים גם לזמן אם ירצו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נא עמוד א''' {{שוליים|ז_ה}} '''האוכל טבל, מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שלא נפדו, או פחות מכזית - אינו מברך ברכה אחרונה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה יט , שו"ע או"ח סימן קצו סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שכל אלו פטורים מברכה אחרונה, כמבואר ברמב"ם הלכות ברכות פ"א הי"ט ובשו"ע או"ח סימן קצו סעיף א. {{שוליים|ז_ו}} '''אין מזמנים על נוכרי בברכת המזון.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן קצט סעיף ד , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שאין מזמנים על הנכרי, שאינו בכלל "ברוך אלוקינו", וכן פסקו רמב"ם ושו"ע (או"ח קצט,ד). {{שוליים|ז_ז}} '''שלושה שאכלו יחד וסיים אחד מהם לפני חבריו - האם רשאי לברך לעצמו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה י , שו"ע או"ח סימן קצג סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כתירוץ שמואל בר אבא: בתחילת הסעודה חייבים לזמן יחד ולא רשאים לחלק, ובסוף הסעודה (משהתחילו לאכול) אם הקדים אחד וסיים - רשאי לברך לעצמו ואינו חייב להמתין לחבריו, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח קצג,א. {{שוליים|ז_י}} '''דין ששפטו אותו שני דיינים אינו דין מחייב.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה י , שו"ע חו"מ סימן ג סעיף ב , סמ"ג עשין צז <קטע סוף=נא א/> ==דף נא עמוד ב== <קטע התחלה=נא ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן וריש לקיש שדין שנים אינו דין, כפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע שצריך בית דין של שלושה לפחות. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נא עמוד ב<span class="yerum-runnum">101</span></div> אין דינן דין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: {{שוליים|ז_יא}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#אכלו בנפרד ונתערבו, דימוי סוגיות שונות|{{ירו"מ-הדגשה|שלושה}}{{ירו"מ-הוסר| אמר ג}} שאכלו, זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ונתערבו, מזמנין.]] רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] אמר: {{שוליים|ז_יב}} והן שבאו משלש חבורות. {{ירו"מ-ביאור|שכבר נתחיבו בזימון.}} על דעתיה דרבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#דרבי זעירא|°]] וחבורתיה: והן שאכלו {{ירו"מ-הוסר|ג}} שלושתם כאחת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]]: על הדא דרב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: הטביל {{ירו"מ-הוסר|ג}} במי חטאת שלוש איזובות, זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ונתערבו, מזה בהן. רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] אמר, והן שבאו {{ירו"מ-הוסר|מג}} משלוש חבילות. על דעתיה דרבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] וחבורתיה, והוא שהטביל שלשתן כאחת. אין תימר אין למידין אזוב מברכה, {{ירו"מ-הדגשה|והא}} {{ירו"מ-הוסר|ואנן}} אנן חזינן רבנן קיימין בסוכה, וילפין {{ירו"מ-ביאור|ולומדים}} מטיט הנרוק. כיי דתנינן תמן: {{שוליים|ז_יג}}הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים, פסולה. הא פחות מיכן, כשירה. מהו לישן תחתיו? {{ירו"מ-הוסר|התיב}}{{ירו"מ-הדגשה|השיב}} רבי יצחק בן אלישיב[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בן אלישיב|°]]: {{שוליים|ז_יד}}הרי טיט הנרוק משלים במקוה {{ירו"מ-הדגשה|לארבעים סאה}}, ואין מטבילין בו. אף הכא, משלים בסוכה, ואין ישינין תחתיו. {{שוליים|ז_טו}} {{ירו"מ-הוסר|ג}} שלושה שאכלו כאחת {{ירו"מ-ביאור|שאינם רשאים ליחלק}}, וביקש אחד מהן לילך לו. דבית רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמרי: יברך ברכה ראשונה וילך לו. אי זו היא ברכה ראשונה? דבית רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמרו: זו ברכת הזימון. רב זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: זו {{ירו"מ-הוסר|הזמן}} הזן את הכל. רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] בר חנן {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: זו הזן את הכל. התיב רב ששת[[ביאור:עץ מסורת#רב ששת|°]]: והא מתניתא פליגא {{ירו"מ-הדגשה|דתניא}}: {{שוליים|ז_טז}}שנים שלשה {{ירו"מ-ביאור|יודעים כל אחד חלק מהברכות}} חייבין בברכת הזימון. <span id="דף_נב_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אמר רב הונא: '''שאכלו, זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ונתערבו, מזמנין'''. כלומר רב הונא מחדש חידוש גדול - ששלושה אנשים שכל אחד מהם אכל בנפרד, אם רוצים יכולים להצטרף ולזמן. רב חסדא אמר: '''והן שבאו משלש חבורות''' - שכבר התחייבו בזימון. כלומר אני לא יכול לצרף סתם שלושה אנשים שכל אחד אכל לבד, אלא רק אם על כל אחד מהם כבר חל חיוב של זימון כי הוא אכל בקבוצה אחרת של שלושה. ואומרת הגמרא: אם כך, יש לנו שלוש מחלוקות. על דעתיה דרבי זעירא וחבורתיה - רבי זעירא ורבי אסא, שאמרו שיש משנה שדווקא שלושה שאכלו חייבים לזמן ושתיים לא - אז '''והן שאכלו שלושתם כאחת'''. כלומר הדרך היחידה לחיוב זימון זה רק אם אכלו ביחד, אפילו אם כל אחד מהם היה כבר בחבורה עם חיוב זימון קודם - זה דעת רבי זעירא ורבי אסא. אז לפי רב הונא אפילו שלושה אנשים סתם שכל אחד אכל בנפרד יכולים להצטרף, ולפי רב חסדא שלושה יכולים להצטרף בתנאי שכבר חל עליהם חיוב כי אכלו לפני כן בקבוצה אחרת. אלה שלוש דעות. אמר רבי יונה: אם כך נוכל מפה להגיע להלכה נוספת - '''על הדא דרב הונא''': שאמר ששלושה אנשים שכל אחד אכל בנפרד יכולים להצטרף, נוכל ללמוד לגבי עניין של אזוב. אנחנו יודעים שאדם שהיה טמא מת צריך שיזו עליו מי חטאת, מים של פרה אדומה, והדרך שעושים את זה - טובלים שלושה אזובות, שלושה גבעולים של אזוב, במים ומזים עליו. אז על דעתיה דרב הונא: '''הטביל במי חטאת שלוש איזובות, זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ונתערבו, מזה בהן'''. הוא יכול לקחת גבעול אחד לטבול, עוד גבעול לטבול, עוד גבעול לטבול, ואז לקחת את שלושתם ולהזות ביחד - כמו לגבי זימון של שלושה אנשים שאכלו כל אחד בנפרד ויכולים להצטרף. אבל על דעתיה דרב חסדא, שאמר שבשלושה שרוצים להצטרף מצטרפים בתנאי שעל כל אחד מהם כבר חל חיוב קודם - אז באותה מידה: '''והן שבאו משלוש חבילות'''. כלומר אם היו שלוש חבילות וטבלתי כל חבילה בנפרד, ולאחר מכן מותר לי לקחת גבעול אחד מכל חבילה ולצרף ולהזות בהם - זה כמו בדיוק אותו דבר כמו הזימון. אבל על דעתיה דרבי זעירא וחבורתיה, שאומרים שדווקא אם אכלו ביחד יש עניין של צירוף - גם כאן: '''והוא שהטביל שלשתן כאחת'''. כי הדרך היחידה שאפשר יהיה להזות עם האזובים האלה, דווקא אם את כל השלושה טבלנו ביחד. עכשיו, '''אין תימר אין למידין אזוב מברכה''' - תגיד לי, מה אתה משווה? '''אנן חזינן רבנן קיימין בסוכה, וילפין מטיט הנרוק'''. אנחנו רואים שחכמים עושים כאלה דברים - למדו הלכות סוכה ומצאו דמיון לטיט הנרוק במקווה. '''כיי דתנינן תמן: הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים, פסולה. הא פחות מיכן, כשירה'''. יש לנו הלכה שאם באזור צמוד לדופן יש חלל בין הסכך לדופן - עד ארבע אמות אני רואה את הסכך כאילו חלק מהדופן, זה נקרא דופן עקומה, אבל זה בתנאי שיש שם חומר פסול לסכך, לא סכך כשר. אבל אם יש חלל, אוויר פוסל בשלושה טפחים - כלומר אם יש מרווח בין הסכך לדופן של שלושה טפחים אוויר, הסוכה פסולה. פחות משלושה טפחים, הסוכה כשרה. אנחנו יודעים שסוכה מינימלית זה שבעה טפחים. אם יש לנו פחות משלושה טפחים אוויר - נניח ארבעה וחצי טפחים סכך ועוד שניים וחצי טפחים אוויר - אז האוויר מצטרף לגודל הסוכה, הסוכה הופכת להיות כשרה, כאילו יש שבעה טפחים סכך, אבל אסור לישון מתחת לסכך הזה. '''מהו לישן תחתיו?''' כלומר אם מותר לישון מתחת לאוויר הזה. רבי יצחק בן אלישיב השיב: '''הרי טיט הנרוק משלים במקוה, ואין מטבילין בו'''. אנחנו יודעים שמקווה צריך ארבעים סאה מי גשם, ואם חסר, אפשר לצרף טיט נרוק - טיט שנשפך, מחליק ולא קשה - אפשר לצרף אותו לתוך המקווה ואז מקבלים ארבעים סאה, אבל אסור לטבול בזה, צריך לטבול במים הצלולים. '''אף הכא, משלים בסוכה, ואין ישינין תחתיו''' - כמו שטיט נרוק מצטרף אבל לא טובלים בו, גם כאן האוויר מצטרף להשלים לשבעה טפחים, אבל לא ישנים תחתיו. '''שלושה שאכלו כאחת, וביקש אחד מהן לילך לו'''. אחד מהם רוצה ללכת. '''דבית רב אמרי: יברך ברכה ראשונה וילך לו'''. איזו ברכה ראשונה? '''דבית רב אמרו: זו ברכת הזימון'''. רב זעירא בשם רב ירמיה: '''זו הזן את הכל'''. רבי חלבו בר חנן בשם רב: '''זו הזן את הכל''' - הוא אמר כמו שגם רבי זעירא אמר. התיב רב ששת: '''והא מתניתא פליגא''' - מצאנו ברייתא שחולקת: '''שנים שלשה חייבין בברכת הזימון'''. כלומר אם היו שניים או שלושה אנשים וכל אחד יודע רק ברכה אחת, הם חייבים בזימון - כי כל אחד יגיד את הברכה שהוא יודע והאחרים יצאו ידי חובה. אבל אם זה ארבעה - לא. כלומר יש שלוש ברכות בברכת המזון, ובברכה אחת כל אחד יודע רק חצי - אם יש שני אנשים כל אחד יודע רק חצי, לא מזמנים, כי צריך שכל אחד ידע לפחות ברכה אחת שלמה. עכשיו, אם תאמר שברכה ראשונה זה ברכת הזימון, לכאורה יש ארבע ברכות - ברכת הזימון, ברכת הזן, ברכת בונה ירושלים, ברכת הארץ. אז למה ארבעה לא? אומרת הגמרא: באמת מצאנו ברייתא שאומרת שגם ארבעה יכולים לזמן - אם כל אחד ידע ברכה אחת, ארבעה אנשים זה גם בסדר. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נא עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side"></div> <div class="yerum-leiden-text">אין דינן דין· רב חונא אמ' שלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו מזמנין· רב חסדא אמ' והן שבאו משלש חבורות· על דעתה דר' זירא וחבורתיה הן שאכלו שלשה כאחת· ר' יונה על הדא ורב חונא הטביל ג' איזובות זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו מזה בהן· רב חסדא אמ' והן שבאו משלש חבילות· על דעתיה דר' זעירא וחבורתה והוא שהטביל שלשתן כאחת· אין תימר אין למידין חזוב מ מברכה ואינן חזרין רבנן קיימין בסוכה וילפין מטיט הנרוק· כיי דתנינן תמן הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה· הא פחות מיכן כשירה· מהו ליישן תחתיו· מתיב ר' יצחק בן אלישיב הרי טיט הנרוק משלים במקוה ואין מטבילין בו· אף הכא משלים בסוכה ואין ישינין תחתיו· שלשה שאכלו כאחת ובקש אחד מהן לילך לו· דבית רב אמרי יברך ברכה ראשונה וילך לו· אי זו היא ברכה ראשונה דבית רב אמרי ברכת הזימון· ר' זעירא בשם רב ירמיה זו הזן את הכל· ר' חלבו בר חנן בשם רב זו הזן את הכל· התיב רב ששת· והא מתניתא פליגא שנים שלשה חייבין בברכת הזימון·</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נא עמוד ב''' {{שוליים|ז_יג}} '''סוכה שהורחק סיכוכה מהדפנות שלושה טפחים פסולה, ומותר לישון תחת אותו חלק פסול.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שופר, פרק ד, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן תרל סעיף ט. ''הכרעה:'' נפסק כרמב"ם ושו"ע שסוכה שהורחק סיכוכה מן הדפנות שלושה טפחים פסולה, ומותר לישון תחתיו שם. {{שוליים|ז_יד}} '''טיט הנרוק (רקוק) במקווה - האם משלים לארבעים סאה ומועיל לטבילה בו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק ז, הלכה ג , רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק ח, הלכה י , שו"ע יו"ד סימן רא סעיף ל , שו"ע יו"ד סימן רא סעיף לב , סמ"ג עשין רמח. ''הכרעה:'' נפסק שטיט הנרוק משלים למקווה לארבעים סאה, אך אין מטבילין בו בעצמו, כלשון הירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע יו"ד סימן רא. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נב עמוד א<span class="yerum-runnum">102</span></div> הא ארבעה לא! {{ירו"מ-ביאור|כי צריך שכל אחד ידע ברכה שלמה}} אין תימר ברכת {{ירו"מ-הדגשה|ה}}זימון {{ירו"מ-הדגשה|זו ברכה}} ראשונה, ניתני ארבעה! {{ירו"מ-הדגשה|באמת}} אשכחן תני {{ירו"מ-הדגשה|דתני}}ארבעה. אין תימר זו הזן את הכל, קשיא; {{ירו"מ-ביאור|שהרי לדעתו יש רק שלוש ברכות}} אין תימר {{ירו"מ-הדגשה|שגם לשיטתו יש ארבע, והרביעית}} זו הטוב והמטיב, לית את יכול. {{ירו"מ-הדגשה|ד}}שנייא היא {{ירו"מ-הדגשה|שהיא רק דרבנן}}. דאמר רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: משניתנו הרוגי ביתר לקבורה, נקבעה הטוב והמטיב. הטוב, שלא נסרחו, והמטיב, שניתנו לקבורה. אמר רב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: תיפתר כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}}, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} אמר: הטוב והמטיב דבר תורה, דכתיב: ([[דברים ח י|דברים עקב ח י]]) "{{ירו"מ-הדגשה|ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך}}". "ואכלת ושבעת וברכת", זו ברכת הזימון. "את ה' אלהיך", זו הזן את הכל. "על הארץ", זו ברכת הארץ. "הטובה", זו ברכת בונה ירושלים. וכן הוא אומר: ([[דברים ג כה|דברים דברים ג כה]]) "ההר הטוב הזה והלבנון". "אשר נתן לך", זה הטוב והמטיב. כתוב בתורה ברכה לפניה, ואין כתוב בתורה ברכה לאחריה. מה כתיב בה לפניה? ([[דברים לב ג|דברים האזינו לב ג]]) "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלהינו". כתיב במזון ברכה לאחריו, ואין כתיב לפניו. מה כתיב לאחריו? "ואכלת ושבעת וברכת". ומניין ליתן את האמור בזה בזה, ואת האמור בזה בזה? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי שמואל בר נחמני[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]] בשם רבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן אלעזר}}: {{ירו"מ-הדגשה|בתורה כתיב: "כי שם ה’ אקרא הבו גודל לאלקינו". ובמזון כתיב: "וברכתה את ה’ אלוקיך}}". אתיא שם {{ירו"מ-הדגשה|השם}} שם {{ירו"מ-הדגשה|השם}} לגזירה שוה: מה שם {{ירו"מ-הדגשה|השם}} שנאמר בתורה, ברכה לפניו. אף שם שנאמר במזון, ברכה לפניו. ומה <span id="דף_נב_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף נב. אנחנו נתחיל מהדף הקודם, מהשיעורים האחרונים. מצאנו שהגמרא אומרת שלושה שחלקו אחת, וביקש אחד מהם לילך לו — דבית רב אמרי מברך ברכה ראשונה וילך לו. כלומר חייב לפחות את הברכה ראשונה כדי להוציא אותם, חלה עליהם חובת זימון. אז הוא מברך ברכה ראשונה איתם ויכול ללכת. מה קורה עם שאר הברכות? זה כבר דיון אחר. אבל בכל אופן שואלת הגמרא איזה היא ברכה ראשונה? יש מחלוקת. דבית רב אמרו זו ברכת הזימון. כלומר בעצם הוא צריך לזמן איתם ואז יכול ללכת. אבל רבי זירא אמר בשם רבי ירמיה זה הזן את הכל, כלומר הוא צריך להיות איתם גם כשיגידו את ברכת הזן. רבי חנינא אמר בשם רב זו הזן את הכל — גם כן, כמו שאמרנו עכשיו, הוא מאותה דעה שהברכה הראשונה זה ברכת הזן. כלומר אותו אדם שרוצה ללכת חייב להישאר עד שיסיימו את הזן את הכל. "אתיב רב ששת, והא מתניתא פליגא" — יש ברייתא שחולקת. "דתנינא: שנים ושלשה חייבים בברכת הזימון, '''הא ארבעה לא'''". הכוונה שאם יש לנו שני אנשים או שלושה שכל אחד מהם יודע רק חלק מהזימון, חלק מהברכות — הרי יש לנו בברכת המזון שלוש ברכות: הזן, בונה ירושלים ועל הארץ. אז אם יש שני אנשים או שלושה אנשים שכל אחד מהם יודע חלק, אפשר לזמן, אבל אם ארבעה לא. כי אם זה ארבעה אנשים שכל אחד יודע רק חלק, יוצא שבעצם ברכה אחת לא אדם אחד אומר אותה אלא שניים, וזה לא דבר מכובד ולכן לא מזמנים. צריך לפחות שכל אחד ידע ברכה שלמה. עכשיו, אם תימא שברכה ראשונה זה ברכת הזימון, אז "'''ניתני ארבעה'''" — מה הבעיה? אם אתה אומר שגם ברכת הזימון נקראת ברכה, אז בעצם יש לנו ארבע ברכות. אז למה ארבעה אנשים לא יכולים? "'''אשכחן תני ארבעה'''" — באמת יש לנו ברייתא שאומרת שארבעה גם כן מזמנים, וכנראה זו הכוונה. "'''אין תימר זו הזן את הכל, קשיא'''" — כלומר אם אתה אומר שהברכה הראשונה זה הזן את הכל, כי ברכת הזימון לא נקראת ברכה, אז זה יהיה קשה, כי הרי יש רק שלוש ברכות. אז איך ארבע? עכשיו, אבל אם תאמר שגם הוא סובר שיש ארבע, ורביעית זה הטוב והמיטיב — אנחנו יודעים שיש ארבע ברכות: חוץ מהזן, בונה ירושלים והארץ, יש גם ברכת הטוב והמיטיב. אז אולי נגיד שזה הברכה הרביעית. אי אפשר להגיד דבר כזה. למה? "'''שנייא היא'''" — שהיא רק דרבנן. "'''דאמר רב הונא: משניתנו הרוגי ביתר לקבורה, נקבעה הטוב והמטיב'''". אנחנו יודעים שהרומאים אחרי שהם הפילו את ביתר, אז הם עם הגופות — הם גידרו את הכרמים שלהם, ונעשה נס והגופות לא הסריחו. לאחר מכן, אחרי כמה שנים, נתנו גם כן לקבורה, ואז תיקנו את ברכת הטוב והמיטיב. באמת בהתחלה תיקנו את זה על היין, בגלל שהרומאים גידרו את הכרמים שלהם עם הגופות, ולאחר מכן קבעו את זה בסעודה. אז בעצם רואים שזו ברכה מאוחרת, ברכת רבנן, אין לה סמך בתורה. לכן לא הגיוני שיגידו שגם מי שיודע רק אותה יכול לזמן. "'''אמר רב חונה: תיפתר כרבי ישמעאל'''" — כלומר יוכל להגיד שהברייתא שאמרה שגם ארבעה מזמנים זה בשיטת רבי ישמעאל, שרבי ישמעאל אומר "'''הטוב והמטיב דבר תורה'''", כלומר גם לה יש סמך מהתורה. "'''דכתיב: ואכלת ושבעת וברכת'''" — זה ברכת הזימון. "'''את ה' אלהיך'''" — זו הזן את הכל. "'''על הארץ'''" — זו ברכת הארץ. "'''הטובה'''" — זו ברכת בונה ירושלים, שהרי חכיש זה בונה ירושלים, ולכן הוא אומר "'''ההר הטוב הזה והלבנון'''", כלומר בית המקדש נקרא ההר הטוב הזה, הר המוריה. "'''אשר נתן לך'''" — זה הטוב והמיטיב. שגם הטוב והמיטיב יש לה סמך מהתורה, וממילא יש ארבע ברכות שיש להן סמך מהפסוק. אם ארבעה יודעים, וכל אחד יודע ברכה אחת, יכולים לזמן, ולא חייבים להגיד שהברכה הראשונה זה ברכת הזימון. טוב, נושא חדש. אומרת הגמרא: "'''כתוב בתורה ברכה לפניה, ואין כתוב בתורה ברכה לאחריה'''". ואת אומר, מה כתיב לפניה? איפה ראינו שכתוב שיש ברכה לפניה? "'''כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלהינו'''". "'''כתיב במזון ברכה לאחריו, ואין כתיב לפניו'''" — כלומר לא כתוב ברכה לפני הארוחה, נכתב אחרי — "'''ואכלת ושבעת'''" — אבל לפניה לא כתוב. עכשיו, "'''ומניין ליתן את האמור בזה בזה, ואת האמור בזה בזה?'''" אמר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן — כתיב בתורה "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלהינו", וכתיב במזון "וברכת את ה' אלהיך". "'''אתיא שם שם לגזירה שוה'''" — כלומר מקישים פה כתוב "אלהינו" ופה כתוב "אלהיך", אז שם-שם זה גזירה שווה. "'''מה שם שנאמר בתורה, ברכה לפניו. אף שם שנאמר במזון, ברכה לפניו. ומה שם שנאמר במזון, ברכה לאחריו. אף שם שנאמר בתורה, לאחריה'''". ואומרת הגמרא "'''עד כדון כרבי עקיבא'''" — זה טוב לפי רבי עקיבא שלומד בגזירה שווה. אבל רבי ישמעאל שלומד בקל וחומר, מנין לו? "'''רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל: קל וחומר: מה אם מזון שאין טעון ברכה לפניו, טעון ברכה לאחריו. תורה שהיא טעונה ברכה לפניה, אינו דין שתהא טעונה ברכה לאחריה?'''" </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נב עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side"></div> <div class="yerum-leiden-text">ארבעה לא· אין תימר ברכת זימון ראשונה מתני ארבעה· אשכחן תני ארבעה· אין תימר זו הזן את הכל קשיא· אין תימר זו הטוב והמטיב לית את יכול· שביעא היא רדמ' רב חונא משניתנו הרוגי ביתר לקבורה קבעה הטוב והמטיב· הטוב שלא סרחו· והמטיב שניתנו לקבורה· אמ' רב חונא תיפתר כד ר' ישמעאל דר' ישמעאל אמ' הטוב והמטיב אמ' דבר תורה דכת' ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזימון· את י'י אלהיך זו הזן את הכל· על הארץ זו מיצת הארץ· הטובה זו ברכת בונה ירושלם· וכן הוא או' ההר הטוב הזה והלבנון· אשר נתן לך זה הטוב והמטיב· כתוב בתורה ברכה לפניה· ואין כתוב בתורה ברכה לאחריה· מה כת' בה לפניה כי שם י'י אקרא הבו גודל לאלהינו· כתוב במזון ברכה לאחריה· ואין כת' לפניו· מה כת' לאחריו ואכלת ושבעת וברכת· ומנין ליתן את האמור בזה בזה ואת האמור בזה בזה· ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן שם שם לגזירה שוה· מה שם שנא' בתורה ברכה לפניו את שם שבמזון ברכה לפניו· ומה</div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נב עמוד ב<span class="yerum-runnum">103</span></div> שם {{ירו"מ-הדגשה|השם}} שנאמר במזון, ברכה לאחריו. אף שם {{ירו"מ-הדגשה|השם}} שנאמר בתורה, {{ירו"מ-הדגשה|ברכה}} לאחריה. עד כדון כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} שלומד בגזרה שוה, ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל{{ירו"מ-הוסר|כר}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} {{ירו"מ-הדגשה|שלומד מקל וחומר מניין? אמר}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}}: קל וחומר: מה אם מזון שאין טעון ברכה לפניו, טעון ברכה לאחריו. תורה שהיא טעונה ברכה לפניה, אינו דין שתהא טעונה ברכה לאחריה? עד כדון תורה. מזון {{ירו"מ-הדגשה|מניין}}? מה אם תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה, טעונה ברכה לפניה. מזון שטעון ברכה לאחריו, אינו דין שטעון ברכה לפניו? [[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק|°]]<nowiki/>רבי יצחק ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן|°]]<nowiki/>רבי נתן {{ירו"מ-הדגשה|למדו מהפסוקים}}, [[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק|°]]<nowiki/>רבי יצחק אמר {{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב}}: ([[שמואל א ט יג]]) "כי הוא יברך הזבח, ואחר כך יאכלו הקרואים". [[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן|°]]<nowiki/>רבי נתן אומר {{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב}}: ([[שמות כג כה|שמות משפטים כג כה]]) "ועבדתם את ה' אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך". אימתי הוא קרוי לחמך {{ירו"מ-הוסר|ואת מימיך}} ומימיך? עד שלא אכלת. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי אומר: מה אם בשעה שאכל ושבע צריך לברך, בשעה שהוא תאב לאכול, לא כל שכן? עד כדון מזון. תורה? מה אם מזון, שאינו אלא חיי שעה, טעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה שהיא חיי עד, לא כל שכן? רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בעי" אילין ג' קרויות {{ירו"מ-הדגשה|של העולים לתורה בשני וחמישי}}, מה את עביד לון? {{ירו"מ-הוסר|בשלשה}}{{ירו"מ-הדגשה|כשלשה}} שאכלו כאחת, או {{ירו"מ-הוסר|בשלשה}}{{ירו"מ-הדגשה|כשלשה}} שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו? אין תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת, הראשון מברך ברכה ראשונה, והאחרון ברכה אחרונה, והאמצעי אינו מברך כל עיקר. {{ירו"מ-ביאור|כמו במזון שאחד פוטר השאר}} אין תעבדינון כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו, אפילו האמצעי מברך לפניו ולאחריו. אמר רבי שמואל בר אבדימא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר אבדימא|°]]: לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים. {{ירו"מ-ביאור|שהרי קריאת התורה בציבור, אם כן כנראה שנלמד מברכת המזון של רבים מדין שלושה שאכלו, שאחד מברך לכולם}} <span id="דף_נג_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שביעי#דף נג א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <section begin=edit1 /> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא "'''עד כדון תורה'''" — אז כי מצאנו דרך להוכיח שבתורה כמו שמברכים לפניה מברכים גם לאחריה. אבל מזון, הרי מצאנו רק שמברכים אחריו — מניין שמברכים לפניו? ואומרת הגמרא גם פה: "'''מה אם תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה, טעונה ברכה לפניה. מזון שטעון ברכה לאחריו, אינו דין שטעון ברכה לפניו?'''" זה קל וחומר שלא כל כך ברור, אבל בכל אופן הגמרא אומרת אותו. רבי יצחק ורבי נתן למדו מקרא, למדו מהפסוקים. רבי יצחק אמר, מדכתיב: "'''כי הוא יברך הזבח, ואחר כך יאכלו הקרואים'''". אנחנו יודעים ששאול חיפש את האתונות ולא מצא אותן, אז המשרת שלו אמר לו בוא נלך אל החוזה — הכוונה לשמואל — נלך אליו והוא יגלה לנו איפה האתונות. ואז הם פגשו נשים, שאלו אותן איפה, הן אמרו להם ששמואל נמצא בבמה וכולם מחכים לו כי הוא יברך על הזבח ואחר כך יאכלו הקרואים. אז רואים מכאן שקודם כל, לפני הארוחה, היו מברכים. רבי נתן אומר, מדכתיב: "'''ועבדתם את ה' אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך'''". "וברך" קוראים לזה כאילו בריך, כלומר אתה תברך. "לחמך" — אימתי הוא קרוי לחמך? "'''עד שלא אכלת'''". כלומר לחם נקרא לחם לפני שאוכלים, לא אחרי שאוכלים. אז רואים כאן שצריך לברך לפני. "'''רבי אומר: מה אם בשעה שאכל ושבע צריך לברך, בשעה שהוא תאב לאכול, לא כל שכן?'''" אומרת הגמרא "'''עד כדון מזון'''" — אם כי מצאנו דרך להוכיח שברכת המזון, שעל האוכל מברכים כמו שמברכים לאחריו מברכים לפניו. אבל התורה, מניין מוכיח שצריכים לברך אחריה? אומרת הגמרא: "'''מה אם מזון, שאינו אלא חיי שעה, טעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה שהיא חיי עד, לא כל שכן?'''" פה אני יכול להזכיר משהו בשם הרב ברוך אדישטיין, זכרונו לברכה, ראש ישיבת קריית שמואל. הוא היה אומר שכמו שבמזון אנחנו אומרים קל וחומר: כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן — הוא אומר גם בתורה אותו דבר, אבל בתורה זה הפוך. באוכל, לפני שאדם אוכל הוא רעב, אחרי שהוא אוכל הוא שבע, אבל בתורה זה הפוך: לפני שאדם מתחיל ללמוד אז הוא לא מרגיש את הצורך בתורה, ואף על פי כן הוא חייב לברך. אחרי שהוא כבר התחיל ללמוד אז הוא מתחיל להרגיש את הרעב לתורה, אז קל וחומר שיצטרך לברך. זה קל וחומר שאמר הרב ברוך אדישטיין זכרונו לברכה, ראש ישיבה של קריית שמואל שבפתח תקווה. "'''רבי זעירא בעי'''" — רבי זירא הקשה: "'''אילין ג' קרויות'''" — כמו שאנחנו קוראים בשני וחמישי ובמנחה בשבת שעולים שלושה עולים — "'''מה את עביד לון?'''" כלומר, למה אתה מדמה את זה? "'''אין תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת, או שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו?'''" מה הנפקא מינה? "'''אין תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת'''" — כלומר אם נעשה את זה כמו שלושה שאכלו כאחד, אז כמו שבשלושה שאכלו כאחד אחד מברך ופוטר את האחרים, אז גם כאן "'''הראשון מברך ברכה ראשונה, והאחרון ברכה אחרונה, והאמצעי אינו מברך כל עיקר'''". כמו שבברכת המזון אחד פוטר את השאר. אבל "'''אין תעבדינון כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו'''" — הרי שם כל אחד חייב לברך לעצמו, אז גם כאן "'''אפילו האמצעי מברך לפניו ולאחריו'''". כלומר כל אחד יהיה חייב — גם הראשון, גם השני, גם השלישי — לברך לעצמו לפניו ולאחריו. "'''אמר רבי שמואל בר אבדימא: לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון, אלא לרבים'''". הרי קריאת התורה זה רק בציבור, אז מסתמא אם מדמים את זה, זה דווקא בברכת המזון שיש שלושה שאכלו כאחד, וממילא אחד מברך לכולם. אז גם כאן, בשלושה שעולים לתורה, הראשון יברך, האחרון יברך — כלומר הראשון מברך ברכה ראשונה, האחרון ברכה אחרונה, והאמצעי יהיה פטור. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נב עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''וחרנא.''' ואידך אמר דאף אם אכל אחד או שנים מהן כזית ואח"כ בא השלישי זהו ג"כ נקרא בתחלה כיון שעיקר הסעודה אוכלין כאחת וחל עליהם חובת זימון ואינן רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה '''גמרו אכילתן זהו בסוף.''' כלומר לא נקרא בסוף לענין שאין אחד מהן יכול לברך בפני עצמו אלא אחר שכבר גמרו דוקא אבל לא מקודם שגמרו היינו דוקא אם לא אכלו כל הסעודה כאחת כי אם גמר אכילתן היתה כאחת ובהא הוא דתנינן לקמן דשוב אינן רשאין ליחלק והיינו אחר שגמרו דוקא אבל מקודם יכולין ליחלק זה מזה דכיון שלא אכלו בתחלה כאחת לא חל עליהן חובת זימון ולומר שאינן יכולין ליחלק אף על פי שעדיין לא גמרו '''שלשה חובה.''' מילתא באנפי נפשה היא ודינא קמ"ל דזימון בשלשה חובה הוא ובשנים רשות הוא ואם רצו לזמן מזמנין '''אני אין לי אלא משנה.''' כלומר מן המשנה שמענו דלא היא כדקאמרת דשנים רשות דהא דקתני שלשה שאכלו וכו' ומשמע דוקא שלשה הא שנים לא '''רבנן דהכא כדעתון ורבנן דהתם כדעתון.''' ומפרש הש"ס דכלהו לשיטתייהו אזלי רבנן דהכא והיינו ר' ייסא דהשיב לר' זעירא דדייקינן מן המשנה שלשה דייקא אבל שנים אין מזמנין לשיטת רבנן דהכא הוא והיינו ר' יוחנן וריש לקיש דהם רבנן דא"י וסבירא להו לקמן דכל היכא דתני במתני' שלשה בדוקא הוא ורבנן דהתם והיינו ר' אבא ור"ז שעלו מבבל לשיטתייהו דרבנן דהתם אזלי והיינו שמואל דלקמיה</div> <div class="yerum-leiden-text">שם שבמזון ברכה לאחריו· את שם שנא' בתורה לאחריה· עד כדון כר' עקיבה כר' ישמעאל· ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל קל וחומ' מה אם מזון שאין טעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו· תורה שהיא טעונה ברכה לפניה אינו דין שתהא טעונה ברכה לאחריה· עד כדון תורה מזון מה· אם תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה טעונה בריכה לפניה מזון שטעון ברכה לאחריו אינו דין שטעון ברכה לפניו· ר' יצחק ור' נתן אמ' כי הוא יברך הזבח· ואחר כך יאכלו הקרואים· ר' נתן או' ועבדתם את י'י אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך· אימתי הוא קרוי לחמך ואת מימיך עד שלא אכלת· ר' א' מה אם בשעה שאכל ושבע צריך לברך· בשעה שהוא תאב לאכול לא כל שכן· עד כדון מזון תורה מה· אם מזון שאינו לא חיי שעה טעון ברכה לפניו ולאחריו תורה שהיא חיי עד לא כל שכן· ר' זעירא בעי אילין שלשה קרויות מה את עבד לון בשלשה שאכלו כאחת· או בשלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו· אין תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת הראשון מברך ברכה ראשונה· והאחרון ברכה אחרונה· והאמצעי אינו מברך כל עיקר· אין תעבדינון בשלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו אפי' האמצעי מברך לפניו ולאחריו· אמ' ר' שמואל בר אבדימא לא למדן ברכת התורה מברכת הזימון לא לרבים·</div> <div class="yerum-side">'''שמואל אמר.''' דאמר שמואל בפ"ק דסנהדרין בהלכה א' שנים שדנו דיניהן דין והא דקתני במתני' התם דיני ממונות בשלשה היינו לכתחילה אבל בדיעבד אפי'. שנים שדנו דיניהם דין וה"ה הכא דלכתחילה קתני במתני' דשלשה בעינן לזימון ואז חובה עליהן אבל בדיעבד אפי' שנים אם רוצין לזמן מזמנין '''ר' יוחנן ור"ל תרויהון אמרי.''' התם אפי' שנים שדנו כלו' אפי' בדיעבד שכבר דני אין דיניהן דין דשלשה דקתני במתני' התם בדוקא וה"נ שלשה דוקא אבל שנים אפי' אם רצו לזמן אין מזמנין '''שלשה שאכלו זה בפני עצמו וכו' ונתערבו.''' כלומר שכל אחד מהשלשה אכלו בחבורה אחת וכדמפרש רב חסדא והן שבאו משלשה חבורות ועכשיו נתערבו יחד אלו השלשה שבאו מן החבורות ונעשו חבורה אחרת משלשה חייבין הן לזמן '''על דעתיה דרבי זעירא וחבורתיה והן שאכלו שלשה כאחת.''' כלומר משום דרב חסדא סתמא קאמר הלכך מסיים הש"ס דעל דעתיה דר' זעירא וחברותיה דלעיל והיינו ר' ייסא דהשיב לו דשלשה דמתני' דוקא הוא וא"כ חבורות דקאמר רב חסדא נמי הכי הוו דדוקא שבאו מחבורות של שלשה שלשה שאכלו כאחת דהואיל ונתחייבו בזימון בשעה שאכלו ג' כאחת הלכך כשעמד אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחת חייבין הן לזמן לפי שכבר הוקבעו בחובת זימון בתחלה '''ר' יונה על הדא דר' הונא.''' כלומר ר' יונה אמר על הדא דקאמר רב הונא בדין הזימון למדין אנו מזה גם למקום אחר לדין הזייה דמי חטאת</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''הטביל שלשה איזובות.''' בפ' י"א דפרה תנן מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולים. כלומר שלשה שרשים ובהן ג' גבעולים גבעול לכל קלח דילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב דפסח מצרים מה להלן שלשה דאין אגודה פחות משלשה אף כאן שלשה. והשתא קאמר דאם הטביל שלשה אגודות של אזוב לכל אחד בפני עצמו כדי להזות בהן '''ונתערבו.''' מאלו הג' אגודות נלקחו מכל אגודה ואגודה אחת מהן ונצטרפו לאגודה אחת מזה בהן ואינו צריך להטביל במי חטאת פעם שניה לפי שכבר ראוין להזייה הן מטבילה הראשונה '''רב חסדא וכו'.''' וכלומר ולרב חסדא בעינן שיהו באין מג' אגודות ולדעתיה דר"ז וחבורתי' שיהא בכל אגודה ואגודה שלשה גבעולין והוא שהטבילן בראשונה כאחת דאז נראו כבר להזייה וכמו דאמרינן לענין חובת זימון וה"ה דילפינן למצות הזייה באזוב '''אין תימר אין למדין אזוב מברכה.''' כלומר וכי תימא דמה ענין דין מצות אזוב ללמוד מברכות הזימון '''ואנן חזינן.''' כלומר הא לאיי דילפינן אזוב מברכה דהא אנן חזינן דרבנן קיימין בדין דסוכה וילפין מדין טיט הנרוק בדין המקוה כדלקמיה '''כהאי דתנינן תמן.''' בפ' קמא דסוכה הרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג' טפחם פסולה דאויר פוסל בשלשה הא פחות מכאן כשירה דאמרינן לבוד ומצטרף האויר ג"כ לשיעור הסוכה '''מהו לישן תחתיו.''' ומיבעיא לן התם מהו לישן תחתיו מי אמרינן מכיון דמצטרף לשיעור סוכה מותר לישן תחתיו או לא </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נג עמוד א<span class="yerum-runnum">104</span></div> {{ירו"מ-הוסר|ואם}} אם {{ירו"מ-הדגשה|למדנו לברכת התורה מברכת המזון רק בקריאה}} לרבים, {{ירו"מ-הוסר|אפי}}{{ירו"מ-הדגשה|אם כן}} בינו לבין עצמו לא יברך? {{ירו"מ-ביאור|ואיך מברכים בבקר את ברכות התורה ביחיד?}} אמר רבי אבא מרי אחוי דרבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא מרי|°]]: עשאוה כשאר כל מצותיה של תורה. מה שאר כל המצות טעונות ברכה, אף זו טעונה ברכה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אכל דמאי {{ירו"מ-הדגשה|וכ"ו מזמנים עליו}} הדא אמרה: אכל פירות {{ירו"מ-הדגשה|ש}}ספק ניתקנו ספק לא ניתקנו, מזמנין {{ירו"מ-הדגשה|עליו}}. אמר רבי שמעון אחוי דרבי ברכיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון אחוי דרבי ברכיה|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|שניא היא}}, [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#האוכל דמאי, אי בעי מפקר לנכסיה - אינו בירושלמי|{{ירו"מ-הדגשה|ש}}בשעה שגזרו על הדמאי, רוב עמי הארץ היו מכניסין לבתיהן]] {{ירו"מ-הדגשה|כדי לחייבן, והיו מעשרין. ולא דמי לשאר ספק מעושר}}. ויי דא אמרה דא? {{ירו"מ-הדגשה|שמברכים על הספק מדתניא}}: כותי מזמנין עליו. ואהן כותי, לאו ספק הוא? אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: תיפתר כמן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר כותי {{ירו"מ-הדגשה|כישראל, דאתפלגון}}: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מחלוקת האם כותי כגוי או כישראל|{{ירו"מ-הדגשה|כותי הרי הוא}} כגוי,]] דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי. [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי כישראל לכל דבר.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ז_ב|ירושלמי ברכות, פרק ז, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ז_ב"><br><strong>מתני':</strong> {{שוליים|ז_יז}}נשים, ועבדים, וקטנים, אין מזמנין עליהן. עד כמה מזמנין? {{שוליים|ז_יח}}עד כזית. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: עד כביצה.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: נשים, ועבדים, וקטנים, אין מזמנין עליהן}}. רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]], ורבי יוסי בן שאול[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן שאול|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: קטן עושין אותו סניף לעשרה. והתני: אין מדקדקין בקטן! אמר רבי יוסי בר זבידא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|קיימא}}{{ירו"מ-הדגשה|קיימוה}} רבי חנינא בר חמא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] ורבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: {{ירו"מ-הוסר|לשני}}{{ירו"מ-הדגשה|בשני}} קטנים נצרכה, שאם היה קטן {{ירו"מ-הדגשה|ממש}}, עושין אותו <br><br> <span id="דף_נג_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שביעי#דף נג ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> בהתאם להנחיות, הנה התמלול המתוקן והמודגש: אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף נ"ג. בדף הקודם ראינו שהגמרא נסתה לדמות בין שלושת העקורים בתורה, עולים לתורה בשני וחמישי, לשלושה שאכלו. והגמרא אומרת: למד דמותותן לשלושה שאכלו כל אחד בנפרד או לשלושה שאכלו כאחד. אם נדמה לשלושה שאכלו כל אחד בנפרד, אז בעצם כמו ששלושה שאכלו כל אחד בנפרד כל אחד חייב לברך לעצמו, אז גם שלושה שעולים לתורה, כל אחד חייב לברך לעצמו. כלומר, עולה הראשון מברך לפני ואחריו, השני גם כן וגם השלישי. אבל אם אני מדמה את זה לשלושה שאכלו כאחד, אז כמו ששמה אחד מברך לכולם, כלומר אחד יכול לברך ולפטור את כולם, אז גם בעלייה לתורה אחד יכול לברך ולפטור את כולם. אבל כיוון שהם עולים לא ברצף אלא כל אחד עולה אחרי השני, אז הראשון קורא את הברכה הראשונה והאחרון את הברכה האחרונה והשאר, אלה שבאמצע, פטורים מלברך. אומרת הגמרא: חייבים להגיד שהם מדמים את זה לשלושה שאכלו כאחד, כיוון שהרי קריאה בתורה זה רק בציבור. אז זה מקביל לשלושה שאכלו כאחד. ואם זה ככה כמו שאמרנו, אז הראשון מברך, האחרון מברך והאמצעים פטורים. שואלת הגמרא, אנחנו בדף נ"ג עמוד א', אם כל מה שלמדנו בברכת התורה - כמו ברכת המזון - זה רק בקריאה לרבים, '''אם לרבים, בינו לבין עצמו לא יברך?''' כן, אז למה מברכים בבוקר את ברכות התורה? הרי כל יחיד מברך. למה הוא מברך? הרי רק בציבור צריך לברך. '''אמר רבי אבא מרי אחוי דרבי יוסי: עשאוה כשאר כל מצותיה של תורה'''. כלומר זה בגלל סיבה אחרת. כמו שכל מצווה שבאים לקיים אותה יש ברכה לפניה, '''מה שאר כל המצות טעונות ברכה, אף זו טעונה ברכה'''. טוב, במשנה למדנו: אכל דמאי וכולי, מזמנין עליו. אומרת הגמרא: אם מזמנים על מי שאכל דמאי, '''הדא אמרה: אכל פירות ספק ניתקנו ספק לא ניתקנו, מזמנין'''. כן, כי לכאורה דמאי זה פירות ספק - אנחנו לא יודעים אם ייסרו אותם או לא. '''אמר רבי שמעון אחוי דרבי ברכיה: בשעה שגזרו על הדמאי, רוב עמי הארץ היו מכניסין לבתיהן'''. כדי לחייבן במעשרות, ולא ידוע מי נשאר ספק מהוסר. אומר לא, אין מה להשוות. ספק מהוסר זה ספק שקול, כלומר אתה לא יודע אם ייסרו או לא ייסרו. דמאי זה ספק קלוש, כי רוב הסיכוי שכן ייסרו. אנחנו יודעים שרבי יוחנן שגזר על הדמאי, הוא בדק, הוא ראה באמת שרוב האנשים כן מעשרים. היה מיעוט קטן שלא מעשר, אז זה לא ספק שקול. אתה לא יכול לדמות את זה לספק שקול. אומרת הגמרא, אז בכל אופן, '''ויי דא אמרה דא?''' - כלומר מה באמת כן יכול להוכיח לנו שכן מזמנים על מי שאכל דבר שהוא ספק? מיתניה כותי - '''כותי מזמנין עליו''', ככה כתוב במשנה. '''ואהן כותי, לאו ספק הוא?''' הרי אין לנו מושג אם הכותי מעשר או לא. חלק מהם מעשרים, חלק לא. שמה זה כבר ספק שקול, אבל בכל אופן רואים שמברכים עליו, מזמנים עליו. '''אמר רבי אבא: תיפתר כמן דמר כותי כגוי'''. כלומר, המשנה שאומרת שכותי מזמנים עליו, זה דווקא לפי הדעה שאומרת שהוא כישראל. ראינו שיש מחלוקת האם כותי נחשב כישראל או כגוי. את המוח גזרו הם לגמרי - כולם הסכימו, אבל בהתחלה הייתה מחלוקת. '''כותי כגוי, דברי רבי'''. כלומר לפי רבי זה גוי, גוי גמור. אבל '''רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי כישראל לכל דבר'''. אנחנו במשנה, פרק ז' הלכה ב'. '''מתני': נשים, ועבדים, וקטנים, אין מזמנין עליהן. עד כמה מזמנין?''' כלומר כמה צריך לאכול כדי שיזמנו על מישהו? '''עד כזית. רבי יהודה אומר: עד כביצה'''. תנן, למדנו במשנה, נשים עבדים וקטנים אין מזמנין עליהם. '''רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, ורבי יוסי בן שאול בשם רבי: קטן עושין אותו סניף לעשרה'''. כלומר קטן, אפילו אם הוא קטן מאוד, אין בעיה, אפשר לצרף אותו לעשרה. אומרת הגמרא: '''והתני: אין מדקדקין בקטן!''' הרי יש ברייתא אחרת שאומרת שלא מדקדקים. זאת אומרת אם הוא על הגבול - אני לא בדיוק יודע אם הוא כבר בוגר או לא, כגון שיש לו שתי שערות אבל השערות אי אפשר לכופף את ראשם לעיקר. זה על הגבול לספק, אז פה לא מדקדקים, אפשר לצרף אותו. אבל קטן לגמרי לכאורה לא. אז מה? אחד אומר שכן. אומרת הגמרא: '''אמר רבי יוסי בר זבידא: רבי חנינא בר חמא ורבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: קטנים נצרכה, שאם היה קטן, עושין אותו ספק, עושין אותו ודאי'''. כלומר אם היה קטן ממש - עושין אותו רק סניף לעשרה, כלומר הוא יכול להיות רק העשירי. אבל אם היה ספק, כמו שאמרנו שיש לו שתי שערות אבל אין בהן כדי לכופף את ראשם לעיקרם, או שהוא היה בן שלוש עשרה ולא הביא שתי שערות - במקרה כזה לא מדקדקים בו ועושים אותו כוודאי לעניין להשלים לעשרה, והוא בעצם יכול להיות אפילו התשיעי. זאת אומרת, אם יש לנו רק שמונה אנשים בוגרים, אפשר לצרף עוד אחד שהוא על הגבול, ואפשר לצרף עוד אחד שהוא קטן בתור עשירי - וזה מה שאמרנו שעושים אותו סניף. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נג עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side"></div> <div class="yerum-leiden-text">ואם לרבים אפי' בינו לבין עצמו לא יברך· אמ' ר' אבמרי אחוי דר' יוסי עשאווה כשאר כל מצוותה שלתורה· מה שאר כל המצוות טעונות ברכה· את זו טעונה ברכה· אכל דמאי· הדא אמרה אכל פירות ספק ניתקן ספק לא ניתקן מזמנין· אמ' ר' שמעון אחוי דר' ברכיה בשעה שגזרו על הדמאי רוב עמי הארץ הין מכניסין לבתיהן· וייָרא אמרה דא כותי מזמנין עליו· ואהן כותי לאו ספק הוא· אמ' ר' אבא תיפתר כמן דמר כותי כגוי דברי ר'· רבן שמעון בן גמליאל או' כותי כישראל לכל דבר· מתני' נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן· עד כמה מזמנין עד כזית· ר' יהודה או' עד כביצה· ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי ר' יוסי בן שאול בשם ר' קטן עושין אותן ספח לעשרתא· והתני אין מדקדקין בקטן· אמ' ר' יוסי קיימא ר' סימון ר' חנינא ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי לשבי קיימים נגרשא שאום היה קטן עושין אותו</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''רבי יהודה בר פזי בשם רבי יוסי בר זבידא: תשעה נראין כעשרה'''. שואלת הגמרא, איך מדובר? האם בתשעה אנשים גדולים שנראים כמו עשרה, כי הם מפוזרים או מכונסים, זה כבר תלוי במבנה שלהם. או שהכוונה תשעה וקטן? מה בדיוק הכוונה "נראין כעשרה"? </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נג עמוד א''' {{שוליים|ז_יז}} '''אין מזמנים על נשים, עבדים וקטנים בזימון עם גדולים ובני חורין.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן קצט סעיף ו , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי; קטן שהגיע לחינוך מצטרף לזימון עשרה בלבד ולא לשלושה, כמבואר בשו"ע או"ח סימן קצט סעיף ו. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נג עמוד ב<span class="yerum-runnum">105</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|סניף לעשרה. אם היה}} ספק, {{ירו"מ-ביאור|כגון שהביא שתי שערות אך אין בהם כדי לכוף, או בן שלוש עשרה ולא הביא שתי שערות}} {{ירו"מ-הוסר|ספק}}{{ירו"מ-הדגשה|לא מדקדקים בו}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}עושין אותו {{ירו"מ-הדגשה|כ}}ו{{ירו"מ-הדגשה|ו}}דאי {{ירו"מ-הדגשה|ועולה אף למנין התשעה, וניתן לצרף עוד קטן כעשירי. אמר}} רבי יהודה בר פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] בשם רבי יוסי בר זבידא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]]: תשעה נראין כעשרה {{ירו"מ-הדגשה|מזמנים עליהם}}. מה מזמני{{ירו"מ-הדגשה|ם}}?,{{ירו"מ-הוסר|ן}} {{ירו"מ-ביאור|איך מדובר}} {{ירו"מ-הדגשה|האם בתשעה}} {{ירו"מ-הוסר|מסוימין}}{{ירו"מ-הדגשה|מסוימים}} {{ירו"מ-ביאור|גדולים שנראין כעשרה כשהם מפוזרים או כשהם מכונסים}} {{ירו"מ-הדגשה|או שהכוונה לתשעה גדולים ואחד}}{{ירו"מ-הוסר| אלא אפי}} קטן ביניהן {{ירו"מ-הדגשה|שנראים כעשרה? אמר}} רבי ברכיה הכהן[[ביאור:עץ מסורת#רבי ברכיה הכהן|°]]: רבי יעקב בר זבדי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר זבדי|°]]{{ירו"מ-הוסר|א"ר}} בעא קומי רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: כמה {{ירו"מ-הדגשה|שה}}דברים אמורים תמן, קטן עושין אותו סניפין לעשרה, {{ירו"מ-הדגשה|א}}ומר אף הכא, עושין אותו סניף לשלשה? {{ירו"מ-הדגשה|שהרי זה קל וחומר ו}}מה תמן {{ירו"מ-הדגשה|בעשרה}} שמזכירין את השם, עושין אותו סניף, כאן שאין מזכירין את השם, לא כל שכן? אמר לו: {{ירו"מ-הוסר|והא}} הא אינו כל שכן! תמן, על ידי שהן אומרים את השם, עושין אותו סניף. {{ירו"מ-הדגשה|כדי שיוכלו להזכיר את השם}}, וכאן שאין קורין את השם, אין עושין אותו סניף. תני: קטן וספר תורה, עושין אותו סניף. אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]: כיני מתניתא: קטן {{ירו"מ-הדגשה|לקריאת}} {{ירו"מ-הוסר|לספר}} ספר תורה, עושין אותו סניף {{ירו"מ-הדגשה|לעשרה}} מאימתי עושין אותו סניף? רבי אבינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבינא|°]] אמר: איתפלגון רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] ורב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ו}}תרויהון בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}. חד אמר: כדי שיהא יודע טיב ברכה. וחרנה אמר: {{שוליים|ז_יט}} שיהא יודע למי הוא מברך. אמר רבי נסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי נסא|°]]: כמה זימנין אכלית עם רבי תחליפא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תחליפא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אביו}} {{ירו"מ-הוסר|אבא }}ועם רבי אנינייא בר סיסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אנינייא בר סיסי|°]] חביבי, ולא זמנין עלי {{שוליים|ז_כ}} עד שהבאתי שתי שערות. רבי שמואל בר שילת[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר שילת|°]] בעא קומי רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]. ואית דאמרין: {{ירו"מ-הוסר|בעין}}{{ירו"מ-הדגשה|דבעו}} קומי רבי שמואל בר שילת[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר שילת|°]]: תשעה {{ירו"מ-הדגשה|אכלו}} פת ואחד ירק {{ירו"מ-הדגשה|מהו}}? אמר לון: {{שוליים|ז_כא}} מזמנין. שמונה {{ירו"מ-הדגשה|אכלו}} פת ושנים ירק? אמר לון: מזמנין. שבעה פת ושלשה ירק? אמר לון: {{שוליים|ז_כב}} מזמנין. רבי אבינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבינא|°]] בעי: מחצה למחצה מהו? אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: עד דאנא תמן, {{ירו"מ-ביאור|בבל}} אצרכת לי, {{ירו"מ-הוסר|מיצרי}}{{ירו"מ-הדגשה|ומיצר}} לי {{ירו"מ-הוסר|מינך לא}}{{ירו"מ-הדגשה|דלא}} שאלתיה. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בעי: {{ירו"מ-הדגשה|תשעה אכלו פת ואחד ירק}} אותו שאכל ירק מהו שיברך? מחלפה שיטתיה דרבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]? {{ירו"מ-הדגשה|שהרי כאן הוא מסתפק, ואילו במעשה דרבי שמעון בן שטח פשוט לו שלא יכול לזמן ד}}תני: שלוש מאות {{ירו"מ-הוסר|נזירין}}{{ירו"מ-הדגשה|נזירים}} עלו בימי רבי שמעון בן שטח[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן שטח|°]]. מאה וחמשים <span id="דף_נד_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שביעי#דף נד א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''רבי ברכיה הכהן: רבי יעקב בר זבדי בעא קומי רבי יוסי: כמה דברים אמורים תמן, קטן עושין אותו סניפין לעשרה, ומר אף הכא, עושין אותו סניף לשלשה?''' כלומר, אם כשם שהקטן מצטרף לעשרה להשלים, אז גם קטן מצטרף לשלושה ויזמנו עליו? '''מה תמן שמזכירין את השם, עושין אותו סניף, כאן שאין מזכירין את השם, לא כל שכן?''' כן, בשלושה הרי לא מזכירים את השם, אז לא כל שכן שיצטרפו אותו. '''אמר לו: הא אינו כל שכן!''' זה לא ראיה, זה לא קל וחומר, בדיוק הפוך. '''תמן, על ידי שהן אומרים את השם, עושין אותו סניף, וכאן שאין קורין את השם, אין עושין אותו סניף'''. זה נשאר בשאלה. '''תני: קטן וספר תורה, עושין אותו סניף'''. ומצינו בברייתא שאומרת כך. הרי בבבלי הגמרא אחרי שאומרת את זה שואלת: מה, ספר תורה גבר הוא? איך הוא יכול להצטרף? '''אמר רבי יודן: כיני מתניתא: קטן ספר תורה, עושין אותו סניף''' - צריך להבין את זה: קטן לקריאת ספר תורה עושים אותו סניף לעשרה, כלומר נשארו תשעה אנשים ומצרף קטן לקרוא בתורה. אומרת הגמרא: '''מאימתי עושין אותו סניף?''' כלומר, צריך להיות מינימום - אתה לא יכול תינוק בעריסה לצרף. '''רבי אבינא אמר: איתפלגון רב הונא ורב יהודה תרויהון בשם שמואל: חד אמר: כדי שיהא יודע טיב ברכה'''. כלומר, אם הוא יודע מה זה ברכה כבר מצטרפים אותו. '''וחרנה אמר: שיהא יודע למי הוא מברך'''. מספיק שהוא יודע למי מברכים. '''אמר רבי נסא: כמה זימנין אכלית עם רבי תחליפא ועם רבי אנינייא בר סיסי חביבי, ולא זמנין עלי עד שהבאתי שתי שערות'''. רואים מכאן שלמעשה בעצם לא מצרפים קטן. '''רבי שמואל בר שילת בעא קומי רב, ואית דאמרין: קומי רבי שמואל בר שילת: תשעה פת ואחד ירק?''' כן, אם תשע אכלו פת ואחד אכל ירק, האם מזמנים? '''אמר לון: מזמנין. שמונה פת ושנים ירק? אמר לון: מזמנין. שבעה פת ושלשה ירק? אמר לון: מזמנין.''' '''רבי אבינא בעי: מחצה למחצה מהו?''' כלומר אם חמישה אכלו ירק וחמישה אכלו פת, מזמנים או לא? '''אמר רבי זעירא: עד דאנא תמן, אצרכת לי, לי שאלתיה'''. כלומר, עד שאני הייתי בבבל עדיין הסתפקתי בשאלה הזאת, ואני ממש מצטער שלא שאלתי, לא העזתי לשאול. '''רבי ירמיה בעי: אותו שאכל ירק מהו שיברך?''' כלומר, זה שהוא מצטרף - הבנו. השאלה אם אותו אחד שאכל ירק יכול להיות זה שמזמן. '''מחלפה שיטתיה דרבי ירמיה?''' - פה הוא מסתפק האם אותו שאכל ירק מזמן או לא, ואילו בסיפור של רבי שמעון בן שטח פשוט הוא לא יכול לזמן. מה הראיה? '''תני: שלוש מאות עלו בימי רבי שמעון בן שטח.''' שהיו נזירים עניים שלא היה להם קורבנות - כל נזיר כשהוא מסיים את הנזירות צריך להביא שלוש קורבנות, ולא היה להם כסף. אז '''מאה וחמשים''' הוא מצא להם פתח, כלומר הוא התיר להם את הנזירות ואז בעצם הם נפטרו. אבל מאה וחמישים הוא לא מצא להם פתח... </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נג עמוד ב''' {{שוליים|ז_יט}} '''בעל ברית המזון חייב לדעת ולכוון למי הוא מברך.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן קצט סעיף י , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי שיהא יודע למי הוא מברך, וכן הביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה ללא חילוק. {{שוליים|ז_כא}} '''בקבוצת סועדים שרובם אכלו פת ומיעוטם ירק - מזמנים על הכל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קצז סעיף ב , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' הכרעה כרוב אוכלי הפת, שנקבע בירושלמי שגם שמונה שאכלו פת ושנים ירק מזמנים, ופסקו כן הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ז_כב}} '''מי שאכל ירק בלבד בסעודה עם אוכלי פת, האם הוא נצרף לזימון.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קצז סעיף ב , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=נג ב/> ==דף נד עמוד א== <קטע התחלה=נד א/>. ''הכרעה:'' הבבלי (ברכות מה ע"ב) פוסק שאף האוכל ירק מצטרף לזימון ומברך "נברך", ולכן נפסק להלכה כבבלי - שו"ע או"ח קצז,ב פסק שירק מצטרף לזימון אם אכל ממנו כדי שביעה או שהוא רגיל בכך. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נג עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side"></div> <div class="yerum-leiden-text">ספק· ספק עושין אותו ודאי· ר' יהודה בר פזי בשם ר' יוסי תשעה נראין כעשרה מה מסויימין · לא אפי' קטן ביניהן · ר' ברכיה אמ'ר יעקב בר זבדי בעא קומי ר' יוסי כמ'דתני חמור תמן קטן עושין אותו סניפין לעשרה ועור את הכא עושין אותו סניפ' לשלשה · מה תמן שמזכירין את השם עושין אותו סניפ' כאן שאין מזכירין את השם לא כל שכן · תמן על ידי שהן אומ' את השם עושין אותו סניפ' וכאן שאין קורין את השם אין עושין אותו סניפ' · תני קטן וספר תורה עושין אותו סניפ' · אמ'ר יודן כיני מתניתא קטן לספר תורה עושין אותו סניפ' · מאימתי עושין אותו סניפ' · ר' אביבא אמ' איתפלגון רב חונא ורב יהודה תרויהון בשם שמואל חד אמ' כדי שיהא יודע טיב ברכה · וחרנה אמ' שיהא יודע למי הוא מברך · אמ'ר נסא כמה זימנין אכלית עם ר' תחליפא אבא ועם אנטייא בר סיסיי חביבי ולא זמינן עלי עד שהבאתי שתי שערות · שמואל בר שילת בעא קומי רב · ואית דאמרין בעון קומי ר' שמואל בר שילת תשעה פת ואחד ירק אמ' לון מזמנין · שבעה פת ושלשה ירק · אמ' לון מזמנין · ר' אבינא בעי מחצה למחצה מהו · אמ'ר זעירא עד ראשא תנין ואדכרת לי מיצרי לי מיפך לא שלותה ר' ירמיה בעי אותו שאכל ירק מהו שיברך · מחלפה שיטתה דר' ירמיה · תני שלש מאות נזירין עלו בימי ר' שמעון בן שטח מאה וחמשים</div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נד עמוד א<span class="yerum-runnum">106</span></div> מצא להן פתח, ומאה וחמשים לא מצא להן פתח. אתא גבי ינאי מלכא. אמר לו: אית הכא תלת מאה נזירין, בעיין תשע מאה קרבנין, {{ירו"מ-ביאור|יש כאן שלוש מאות נזירים שזקוקים לתשע מאות קרבנות}} אלא יהב את פלגא מן דידך, ואנא פלגא מן דידי. שלח ליה ארבע מאה וחמשים. אזל לישנא בישא ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר ליה: לא יהב מן דידיה {{ירו"מ-ביאור|שלא נתן משלו}} כלום. שמע ינאי מלכא וכעס. דחל {{ירו"מ-ביאור|פחד}} שמעון בן שטח וערק. {{ירו"מ-ביאור|ברח}} בתר יומין, {{ירו"מ-ביאור|אחר זמן}} סלקון בני נש רברבין {{ירו"מ-ביאור|באו אנשים חשובים}} מן מלכותא דפרס גבי ינאי מלכא. מן דיתבין {{ירו"מ-ביאור|תוך שהם יושבים}} אכלין, אמרין ליה: נהירין אנן {{ירו"מ-ביאור|זוכרים אנו}} דהוה אית הכא חד גבר סב, {{ירו"מ-ביאור|שהיה כאן זקן אחד}} והוה אמר קומין מילין דחכמה. {{ירו"מ-ביאור|שהיה אומר לפנינו דברי חכמה}} תני לון עובדא. {{ירו"מ-ביאור|סיפר להם את המעשה}} אמרין ליה: שלח ואייתיתיה. {{ירו"מ-ביאור|תביא אותו}} שלח ויהב ליה מילא, {{ירו"מ-ביאור|הבטיח}} {{ירו"מ-הדגשה|שלא יפגע בו}} {{ירו"מ-הוסר|ואתא}} אתא ויתיב ליה {{ירו"מ-ביאור|בא וישב לו}} בין מלכא למלכתא. אמר לו: למה {{ירו"מ-הוסר|אפליית}} אפלית {{ירו"מ-ביאור|שיטיתה}} בי? אמר לו: לא אפליית בך. {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} את מממונך ואנא מן אורייתי, דכתיב: ([[קהלת ז יב]]) "כי בצל החכמה בצל הכסף" אמר ליה: ולמה ערקת? {{ירו"מ-ביאור|ברחתה}} אמר לו: שמעית דמרי {{ירו"מ-ביאור|שאדוני}} כעס עלי, ובעית מקיימה הדין קרייא: {{ירו"מ-ביאור|והחלטתי לקיים את הפסוק}} ([[ישעיהו כו כ]]) "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם". וקרא עלוי: {{ירו"מ-הדגשה|ינאי את הפסוק}} ([[קהלת ז יב]]) "ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה" {{ירו"מ-ביאור|שינאי ידע שבאמת התכוון להרוג אותו}} אמר לו: ולמה יתבת{{ירו"מ-הדגשה|ה}} בין מלכא למלכתא? אמר לו: בסיפרי דבן סירא כתיב: ([[קהלת יא א]]) "סלסליה ותרוממך ובין נגידים תושיבך". אמר: הבו ליה כסא דליבריך! נסב כסא ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו. אמר לו: עד כדון {{ירו"מ-ביאור|עדיין}} את בקשיותך! {{ירו"מ-ביאור|הרי אין זה נוסח הברכה}} אמר לו: ומה נאמר? על המזון שלא אכלנו? אמר: {{ירו"מ-הוסר|הבון}} הבו ליה דליכול! יהבו ליה ואכל, ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: "נברך על המזון שאכלנו" אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: חולקין על [[ביאור:עץ מסורת#שמעון בן שטח|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן שטח. רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ירמיה}} אמר: על הראשונה. {{ירו"מ-ביאור|שלא רצה לזמן אלא אם כן יאכל, דלחכמים אף אם לא אכל מוציא את האחרים ידי חובה}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]{{ירו"מ-הוסר|אבא}} אמר: {{שוליים|ז_כג}}על השנייה. {{ירו"מ-ביאור|שאין אדם מוציא אחרים אלא אם כן אכל לחם, והוא לא אכל אלא ירק, שהרי לא נטל ידיו}} מחלפה שיטתיה דרבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]? התם צריכה ליה {{ירו"מ-ביאור|הסתפק}} {{ירו"מ-הדגשה|האם יכול לזמן}}, {{ירו"מ-הוסר|וכה}}{{ירו"מ-הדגשה|והכא}} פשיטא ליה {{ירו"מ-הדגשה|שלא יכול לזמן? הן דפשיטא ליה שלא יכול לברך כרבנן}}; הן דצריכה ליה, {{ירו"מ-ביאור| מה שהוא הסתפק}} {{ירו"מ-הוסר|כרבנן הן דפשיטא ליה }}כ[[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל. {{ירו"מ-הדגשה|כד}}תני [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל {{ירו"מ-הדגשה|אומר}} עלה {{שוליים|ז_כד}}היסב ואכל עמהן, [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#מחלוקת האם מי שלא אכל דגן מצטרף לזימון|אף על פי שלא אכל כזית דגן, מזמנין {{ירו"מ-הדגשה|עליו}}]] {{ירו"מ-הדגשה|אבל ל}}דברי חכמים. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: לעולם אין מזמנין עליו, עד שיאכל כזית דגן. {{ירו"מ-ביאור|ובזה הסתפק רבי ירמיה לדעת רבן גמליאל האם כשם שמצטרף לזימון, כך יכול לזמן, או לא.}} והתני {{שוליים|ז_כה}}שנים פת ואחד ירק, מזמנין! מתניתה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל. <br> <span id="דף_נד_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שביעי#דף נד ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> תשעה אכלו פת ואחד אכל ירק. אותו שאכל ירק, מה הוא שיברך? כן, כלומר זה שהוא מצטרף הבנו. השאלה אם אותו אחד שאכל ירק יכול להיות זה שמזמן. ואת הגמרא המוחלפת שציטט רבי ירמיה, כן, פה הוא מסתפק האם אותו שאכל ירק מזמן או לא, ואילו בסיפור של רבי שמעון בן שטח פשוט הוא לא יכול לזמן. כן, מה הראיה? מה הסיפור? כתוב בברייתא ששלוש מאות נזירים עלו בימי רבי שמעון בן שטח. שהיו נזירים עניים שלא היה להם קורבנות. כל נזיר, כשהוא מסיים את הנזירות הוא צריך להביא שלוש קורבנות, אז הם צריכים להביא קורבן ולא היה להם כסף. אז מאה וחמישים - '''מצא להן פתח''', כלומר הוא התיר להם את הנזירות ואז בעצם הם נפטרו. אבל '''מאה וחמישים לא מצא להן פתח'''. '''אתא גבי ינאי מלכא''', הוא בא לפני ינאי מלך, '''אמר לו: אית הכא תלת מאה נזירין, בעיין תשע מאה קרבנין'''. שלוש מאות נזירים צריכים תשע מאות קורבנות, '''אלא יהב את פלגא מן דידך, ואנא פלגא מן דידי''', אתה תביא ארבע מאות וחמישים משלך ואני אביא ארבע מאות וחמישים משלי. כלומר חצי ממך, חצי ממני. '''שלח ליה ארבע מאה וחמשים''', כלומר הוא שלח לו ארבע מאות וחמישים קורבנות. '''אזל לישנא בישא ומר ליה: לא יהב מן דידיה כלום''', כלומר גילה לינאי שלא נתן משלו כלום, ששמעון בן שטח לא ידע כלום. '''שמע ינאי מלכא וכעס. דחל שמעון בן שטח וערק''', הוא פחד וברח. '''בתר יומין''', כלומר אחרי כמה זמן, '''סלקון בני נש רברבין מן מלכותא דפרס גבי ינאי מלכא''', הגיעו אנשים חשובים ממלכות פרס לבקר את ינאי מלך. מן דיתבין אכלין, תוך כדי שהם אוכלים, '''אמרין ליה: נהירין אנן דהוה אית הכא חד גבר סב''', אנחנו זוכרים שהיה פה איזה יהודי זקן '''והוה אמר קומין מילין דחכמה''', היה אומר לנו דברי חוכמה. למה הוא לא נמצא כאן? '''תני לון עובדא''', סיפר להם את כל הסיפור. '''אמרין ליה: שלח ואייתיתיה''', תשלח לו שיבוא. '''שלח ויהב ליה מילא''', נשבע לו שלא יפגע בו. '''אתא ויתיב ליה בין מלכא למלכתא'''. רבי שמעון בן שטח בא וישב בין המלך למלכה. '''אמר לו: למה אפלית בי?''' כלומר למה שיטית בי? '''אמר לו: לא אפליית בך... את מממונך ואנא מן אורייתי'''. כלומר אני נתתי חצי, פטרתי חצי מהאנשים וזה כמו שנתתי. '''דכתיב: כי בצל החכמה בצל הכסף'''. '''אמר ליה: ולמה ערקת?''' כלומר למה ברחת? אמר לו: '''שמעית דמרי כעס עלי, ובעית מקיימה הדין קרייא: חבי כמעט רגע עד יעבר זעם'''. '''וקרא עלוי: ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה'''. כי ינאי באמת ידע שהוא התכוון להרוג אותו, אז הוא ראה שבזכות זה שהוא היה חכם הוא ניצל. '''אמר לו: ולמה יתבת בין מלכא למלכתא?''' למה בין המלך למלכה? '''אמר לו: בסיפרי דבן סירא כתיב: סלסליה ותרוממך ובין נגידים תושיבך'''. '''אמר: הבו ליה כסא דליבריך!''' כלומר ינאי אמר תנו לו כוס כדי שיברך לנו. '''נסב כסא ומר: נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו'''. '''אמר לו: עד כדון את בקשיותך!''' הרי אין, לא מזמנים ככה. '''אמר לו: ומה נאמר? על המזון שלא אכלנו?''' הרי לא אכלתי כלום. '''אמר: הבו ליה דליכול!''' '''יהבו ליה ואכל, ומר: נברך על המזון שאכלנו'''. '''אמר רבי יוחנן: חולקין על רבי שמעון בן שטח'''. כלומר חכמים חולקים על רבי שמעון בן שטח. עכשיו מה בדיוק הם חולקים? '''רבי אבא אמר: על הראשונה''', שהוא לא רצה לזמן אלא אם כן יאכל, על זה חכמים חולקים כי לדעת חכמים גם אם לא אכל יכול לברך. אדם ששייך בברכת הזימון, גם אם הוא לא חייב, יכול להוציא אחרים מדין ערבות. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נד עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''התיב.''' והשיב ר' יצחק בן אלישב הרי טיט הנרוק שהוא רך וראוי להריקו מכלי אל כלי דמשלים במקוה לארבעים סאה ואפ"ה אין מטבילין בו כדתנן בפ"ז דמקואות אלו מעלין את המקוה שמשלימין לשיעור המקוה השלג והברד והגליד והכפור והמלח וטיט הנרוק וקתני דמשלימין הן אבל הטובל בהן לא עלתה לו טבילה '''אף הכא.''' באויר פחות מג' משלים הוא לשיעור הסוכה אבל אין ישינים תחתיו אלמא דילפינן מצות סוכה מדין טבילת מקוה וה"ה דילפינן מצות טבילה באזוב מדין דהכא בברכה. וביקש אחד מהן לילך לו. והרי הוא נתחייב בזימון '''יברך ברכה ראשונה.''' ואח"כ ילך לו ופליגי מה היא הברכה ראשונה. דבית רב אמרי זו ברכת הזימון. נברך שאכלנו משלו ואחר שיאמרו לזה יכול הוא לילך לדרכו '''זו הזן את הכל.''' וצריך שישב עד שיאמר כל ברכת הזן ואח"כ ילך לו וכן רבי חלבו בשם רב קאמר כר' זעירא '''התיב רב ששת.''' על דבית רב דקאמרי ברכה ראשונה ברכת הזימון והא האי מתניתא פליגי כדמסיים ואזיל '''שנים ושלשה חייבין בברכת הזימון.''' א"נ המזון גרסינן. כלומר שנים ושלשה בני אדם שאכלו ואין אחד מהן יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע ברכה שנייה ושלישית ואינו יודע ברכה ראשונה או שאחד יודע לברך ברכה ראשונה ואחד יודע לברך ברכה שנייה ואחד יודע לברך ברכה שלישית חייבין לברך ברכת המזון לפי שאפשר לברך כל אחד ואחד מהן ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון כולה משנים מהם או משלשתן '''הא ארבעה לא.''' כלומר אלמא דשמעינן מינה דברכת המזון עם ברכת הזימון אינה אלא שלש ברכות בלבד ולפיכך אינה נחלקת אלא לשלשה אנשים בלבד ומשום הכי קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה ואי איתא דברכת הזימון עד נברך הוא הוה אמר ארבעה וקשיא לדבית רב '''אשכח תני ארבעה.''' ומשני דבאמת אשכחן חדא ברייתא דקתני ארבעה ודבית רב אמרי כוותה</div> <div class="yerum-leiden-text">מצא להן פתח · ומאה וחמשים לא מצא להן פתח · אתא גבי ינאי מלכא אמ'ליה אית הכא תלת מאה נזירין בעיין תשע מאה קרבנן · לא יהב את פלגא מן דידך ואנא פלגא מן דידי · שלח ליה ארבע מאה וחמשין · אזל לישנא בישא ואמר ליה לא יהב מן דידיה כלום · שמע ינאי מלכא וכעס · דחל שמעון בן שטח וערק · בתר יומין סלקון בני נש רברבין מן מלכותא דפרס גבי ינאי מלכא · מן ד' דיתבין אכלין אמרין ליה נהירין אנן דהוה אית הכא חד גבר סב והוה אמר קומין מילין דחכמה תני לון עובדא · אמרין ליה שילח ואייתיתיה · שילח ויהב ליה מילא ואתא ויתיב ליה בין מלכא למלכתא · אמ'ליה למה אפליית בי · אמ'ליה לא אפליית בך · את ממונך ואנא מן אורייתי דכתי' כי בצל החכמה בצל הכסף · אמ'ליה ולמה ערקת · אמ'ליה שמעית דמרי כעס עלי ובעית מקיימה הדין קרייא חבי כמעט רגע עד יעבר זעם · ונקרא עלוי ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה · אמ'ליה ולמה יתבת בין מלכא למלכתא · אמ'ליה בסיפרא דבן סירא כת' סלסליה ותרוממך ובין נגידים תושיבך · אמ' הבו ליה כסא דליברך · נסב כסא ומר נברך על המזון שאכל ינאי וחביריי · אמ'ליה עד כ' כדון את בקשיותך · אמ'ליה ומה נימא על המזון שלא אכלנו · אמ' הבון ליה דליכול · יהבו ליה ואכל · ומר נברך על המזון שאכלנו · אמ' ר' יוחנן חולקין על ר' שמעון בן שטח · ר' ירמיה אמ' על הראשונה · ר' אבא אמ' על השנייה · מחלפה שיטתה דר' ירמיה · התם עריכא ליה · וכה פשיטא ליה כרבן שמעון בן גמליאל · תני עלה היסב ואכל עמהן אעפ' שלא אכל כזית דגן מזמנין דברי חכמ' · ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן · תני שנים פת ואחד ירק מזמנין · מתניתא כרבן שמעון בן גמליאל</div> <div class="yerum-side">'''אין תימר זו שם הזן את הכל קשיא.''' כלומר השתא דאשכחן ברייתא דתני ארבעה א"כ קשיא לאידך דקאמר ברכה ראשונה עד הזן את הכל היא דלדידיה לא הויא אלא ג' ברכות לשלשה בני אדם '''אין תימר זו הטוב והמטיב לית את יכיל שנייא היא וכו'.''' כלומר וכי תימא דאף למ"ד ברכה ראשונה מברכת הזימון עד ברכת הזן היא נמי ניחא דהאי ברייתא דקתני ארבעה עם ברכת הטוב ומטיב הוא דקחשיב וא"כ אשכחן ד' ברכות לארבעה בני אדם הא ליתא דאי אתה יכול לומר כן דהא שנייא היא ברכת הטוב דמדרבנן היא וכדרב הונא דאמר משניתנו הרוגי ביתר לקבורה הוא דתקנו אותה וא"כ לא מצי התנא למיחשבה עם הני ברכות דאורייתא '''אמר רב חונה תיפתר כר' ישמעאל.''' כלומר אי משום הא לא קשיא דלעולם נימא ברכה ראשונה עד ברכת הזן היא וזימון לא נחשב לברכה בפני עצמה והא דקתני ארבעה עם ברכת הטוב והמטיב הוא דקחשיב ותיפתר כר' ישמעאל דס"ל מדאורייתא היא כדדריש לה מן הכתוב בתורה ואכלת ושבעת וכו' אשר נתן לך זה הטוב והמטיב '''כתוב בתורה ברכה לפניה וכו'.''' כלומר למדנו מן הכתוב לברך על התורה לפניה כדדריש מקרא כי שם ה' אקרא כשאני בא לקרא בתורה ואקרא בשם ה' הבו גודל לאלהינו ואתם תענו אמן אבל לא למדנו מן הכתוב לברך על התורה לאחריה ובמזון מצינו דלאחריו הוא דכתיב אבל אינו כתוב לברכה לפניו '''ומנין וכו' אתיא שם שם לג"ש.''' כתיב הכא כי שם ה' אקרא וכתיב התם וברכת את ה' '''עד כדון כר' עקיבא.''' זו דברי ר"ע דדריש מג"ש '''כר' ישמעאל.''' אבל ר' ישמעאל לא דריש לה מג"ש אלא מקל וחומר כדקאמר ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל וכו' '''עד כדון.''' לא שמענו מק"ו אלא תורה וברכה לאחריה מק"ו ממזון '''מזון מה.''' מה למדנו למזון לברכה שלפניו וקאמר דנמי ילפינן איפכא ק"ו מתורה וכו' '''שאינה טעונה ברכה לאחריה.''' מן הכתוב בפירוש '''ר' נתן אומר.''' מהכא דכתיב ועבדתם וכו'</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''ר' יצחק ור' נתן פליגי ר' יצחק אמר.''' מהכא למדנו לברכה לפניו למזון דכתיב כי הוא יברך הזבח ואח"כ וכו' '''אימתי הוא קרוי לחמך וכו'.''' כלומר לאימתי ניכר שהוא לחם או מים עד שלא אכלת וכתיב ועבדתם וגו' מכאן שהוא טעון ברכה לפניו </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''רבי ירמיה אמר: על השנייה''', כלומר זה שהוא זימן, על זה חולקים עליו, כי הרי הוא לא אכל לחם. הוא רק שתה כוס יין - מעובדה שלא רצה לשטוף ידיים, אז משום מה הוא לא אכל לחם והוא בכל זאת זימן. אז רואים מכאן שבעצם רבי ירמיה סובר שאדם שלא אכל, למרות שהוא מצטרף לזימון, לא יכול לזמן. אז למה אצלנו הוא שואל האם יכול לזמן או לא? נשמע מה אומרת הגמרא. '''מחלפה שיטתיה דרבי ירמיה?''' שמה הוא מסתפק האם יכול לזמן או לא, וככה בסיפור של רבי שמעון בן שטח פשיטא לו שהוא לא יכול לזמן. אומרת הגמרא: '''התם צריכה ליה, פשיטא ליה''' - כי רבנן, כלומר מה שברור לו שהוא לא יכול לזמן, פה הוא מדבר לפי שיטת רבנן. לפי רבנן ברור לו שהוא לא יכול לזמן, אבל '''הן דצריכה ליה''' - זה כרבן שמעון בן גמליאל. כי רבן שמעון בן גמליאל אומר '''עלה היסב ואכל עמהן, אף על פי שלא אכל כזית דגן, מזמנין''', ככה למדנו במשנה. אז עליו הוא שואל, אבל לדברי חכמים, שהם אומרים שאינו מצטרף אלא אם כן אכל כזית דגן, ברור, אין מקום לשאלה. '''אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: לעולם אין מזמנין עליו, עד שיאכל כזית דגן'''. אז לגביהם פה פשיטא שלא יכול לזמן אם אכל ירק, כי אפילו להצטרף הוא לא מצטרף. במה הוא יצטרף? ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, כשם שהוא אומר שהוא מצטרף לזימון, האם ככה גם הוא בעצמו יכול לזמן או לא? אומרת הגמרא: איך אתה אומר שאם אחד אכל ירק הוא לא מצטרף? '''והתני שנים פת ואחד ירק, מזמנין!''' אין בעיה - '''מתניתה כרבן שמעון בן גמליאל'''. ברור לנו שהוא חולק וסובר שגם מי שאכל ירק יכול להצטרף. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נד עמוד א''' {{שוליים|ז_כד}} '''חובה לאכול כזית דגן כדי להצטרף לזימון.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן קצז סעיף ב. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן/רבן גמליאל שאין מזמנין עד שיאכל כזית דגן, כפי שהכריעו הרמב"ם והשו"ע. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נד עמוד ב<span class="yerum-runnum">107</span></div> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ז_ג|ירושלמי ברכות, פרק ז, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ז_ג"><br><strong>מתני':</strong> כיצד מזמנין? {{שוליים|ז_כו}} {{ירו"מ-הוסר|בג}} בשלושה אומר "נברך"; {{ירו"מ-הדגשה|בשלושה והוא אומר "ברכו}}" בעשרה אומר "נברך לאלהינו"; בעשרה והוא אומר ברכו אחד עשרה ואחד עשר רבוא במאה אומר נברך לה' אלהינו במאה והוא אומר ברכו באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל באלף והוא אומר "ברכו" בריבוא אומר "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו" [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי הגלילי|°]]<nowiki/>רבי יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל מברכים שנאמר: ([[תהילים סח כז]]) "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל". אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין אומר "ברכו את ה'" [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} אומר: {{שוליים|ז_כז}}"ברכו את ה' המבורך"<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הוסר|דלמה}}{{ירו"מ-הדגשה|דלמא}}: {{ירו"מ-ביאור|את זה מספרים}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ור'}} רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ור'}} ורבי חנינא חברון דרבנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא חברון דרבנן|°]] הוו {{ירו"מ-הוסר|יתבון}} יתבין אכלין. נסב רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] כסא, ובירך ואמר "נברך" {{ירו"מ-הוסר|ולא }}אמר {{ירו"מ-הדגשה|לו}}{{ירו"מ-הוסר| ברכו אל}} רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]]: ולמה לא אמרת "ברכו"? אמר לו: ולא כן תני: אין מדקדקין בדבר, בין שאמר נברך בין שאמר ברכו אין תופסין אותו על כך. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#נקדנין הוא לשון גנאי|{{ירו"מ-הוסר|והנוקדנין}} והנקדנין תופסין אותו על כך]]. {{ירו"מ-ביאור|המקפידים שלא לצורך}} ובאיש {{ירו"מ-ביאור|כאב}} לרבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]], בגין דצווח {{ירו"מ-ביאור|קרא}} רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] לרבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] {{ירו"מ-הוסר|נוקדנא}} נקדנא. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: איני מוציא את עצמי מן הכלל. {{ירו"מ-ביאור|אנני אומר ברכו אלא נברך}} התיבון: הרי ברכת התורה, הרי הוא אומר "ברכו"! אמר רבי אבין[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]]: מכיון דיימר "המבורך", אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל. רבי אבא בר זמינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבינא|°]] הוה משמש קומי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]. מזג ליה כסא, אמר לו זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: סב בריך! {{ירו"מ-הדגשה|ותתכוון להוציא אותי}},{{ירו"מ-הוסר|אל}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}יהב דעתך דאת מישתי חורנה, {{ירו"מ-ביאור|ותן דעתך שתשתה עוד}} {{ירו"מ-הדגשה|שלא תצטרך לברך על כל כוס}}, דתני: {{שוליים|ז_כח}}השמש מברך על כל כוס וכוס, ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה. אמר ליה: כמא דאנא יהב דעתי מפקא יתיך ידי חובתך בברכתה, {{ירו"מ-ביאור|כמו שאני נותן דעתי להוציא אותך בברכה.}} כן הב דעתך מפקא ידי {{ירו"מ-הוסר|חובתי}}{{ירו"מ-הדגשה|חובתך}} {{ירו"מ-ביאור|כך גם אתה תן דעתך לצאת בברכתי}} {{ירו"מ-הדגשה|ותענה}} {{ירו"מ-הוסר|באמן}} אמן.<br><br> <span id="דף_נה_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שביעי#דף נה א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו במשנה, פרק ז' הלכה ג'. '''מתני': כיצד מזמנין? בשלושה אומר נברך''', '''בשלושה והוא אומר ברכו''', כי גם בלעדיו יש ברכה. '''בעשרה אומר נברך לאלהינו''', '''בעשרה והוא אומר ברכו''', '''אחד עשרה ואחד עשר רבוא'''. מה שהמשנה אומרת שבין עשרה בין עשרת ריבוא זו אותה ברכה. '''במאה אומר נברך לה' אלהינו, במאה והוא אומר ברכו'''. '''באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל, באלף והוא אומר ברכו'''. '''בריבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו'''. '''רבי יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל מברכים'''. הגמרא תסביר שבעצם מה שאמרנו מקודם זו דעת רבי יוסי, שאומר שלפי הכמות ככה בעצם הברכה גדלה, '''שנאמר: במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל'''. לפי המקהלות, ככל שיש יותר ציבור ככה מברכים ברכה יותר מכובדת. '''אמר רבי עקיבא: מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה''''. '''רבי ישמעאל אומר: ברכו את ה' המבורך'''. הגמרא: '''גמ':''' - מעשה שהיה, '''רבי זעירא רבי יעקב בר אחא רבי חייא בר אבא ורבי חנינא חברון דרבנן הוו יתבין אכלין'''. '''נסב רבי יעקב בר אחא כסא, ובירך ואמר נברך'''. הוא לא אמר ברכו. '''אמר רבי חייא בר אבא: ולמה לא אמרת ברכו?''' הרי יותר משלושה? '''אמר לו: ולא כן תני: אין מדקדקין בדבר, בין שאמר נברך בין שאמר ברכו אין תופסין אותו על כך'''. אבל '''הנקדנין תופסין אותו על כך'''. '''ובאיש לרבי זעירא''', רבי זעירא הרגיש לא טוב '''בגין דצווח רבי יעקב בר אחא לרבי חייא בר אבא נקדנא''', כי לא היה נעים לו מזה שרבי יעקב בר אחא קרא לרבי חייא בר אבא קפדן סתם. '''שמואל אמר: איני מוציא את עצמי מן הכלל'''. לא מוכן להגיד ברכו, תמיד אומר נברך. '''התיבון: הרי ברכת התורה, הרי הוא אומר ברכו!''' אז שמואל מוציא את עצמו מהכלל. '''אמר רבי אבין: מכיון דיימר המבורך, אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל'''. כלומר כיוון שהוא חוזר ואומר "ברכות ה' המבורך", יוצא מכאן שהוא בעצמו גם מברך, אז לא הוציא את עצמו מן הכלל. '''רבי אבא בר זמינא הוה משמש קומי זעירא'''. '''מזג ליה כסא''', ורבי זעירא אמר לו: '''סב בריך!''' תברך אתה ותתכוון להוציא אותי. '''יהב דעתך דאת מישתי חורנה''', וגם תדע שזה לא הכוס היחידה שאתה שותה, אל תתכוון כבר עכשיו לזה שלא תצטרך לברך על הכוס השנייה, '''דתני: השמש מברך על כל כוס וכוס''', כי הרי הוא לא בטוח שייתנו לו עוד אחד, '''ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה''', כי הדרך שלו לאכול כמה פרוסות. '''אמר ליה: כמא דאנא יהב דעתי מפקא יתיך ידי חובתך בברכתה''', כמו שאני מתכוון להוציא אותך בברכה, '''כן הב דעתך מפקא ידי אמן''' - כלומר גם אתה תתכוון לצאת ידי חובתך בברכה שאני אומר, ותאמר אמן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נד עמוד ב''' {{שוליים|ז_כו}} '''נוסח הזימון בברכת המזון משתנה לפי מספר המסובים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה ב , רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קצב סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כחכמים כלשון המשנה שהובאה בירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שיש נוסחים קבועים לפי מספר המסובים (שלושה, עשרה, מאה, אלף, ריבוא), ולא כרבי יוסי הגלילי. {{שוליים|ז_כז}} '''בזימון, יכול המזמן לומר "נברך" או "ברכו" ושניהם כשרים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ט, הלכה א , רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יב, הלכה ה , שו"ע או"ח סימן נז סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יעקב בר אחא שאין מדקדקין בין "נברך" ל"ברכו", כדעת התנא ששניהם כשרים ואין תופסים על כך אלא הנקדנים; כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן נז סעיף א.. {{שוליים|ז_כח}} '''השמש המשרת בסעודה, אם מברך בעצמו, האם עליו לחזור ולברך על כל כוס וכוס ופרוסה ופרוסה שנוטל.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה ז , שו"ע או"ח סימן קסט סעיף ג <קטע סוף=נד ב/> ==דף נה עמוד א== <קטע התחלה=נה א/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שהשמש מברך על כל כוס וכוס לפי שהוא עצמו שותה ונהנה, אך אינו מברך על כל פרוסה ופרוסה שכן יוצא בברכת בעל הבית כשמתכוון להוציאו ועונה אמן, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע.. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נד עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side"></div> <div class="yerum-leiden-text">מתני' · כיצד מזמנין ב' בשלשה או' נברך · בשלשה והוא או' ברכו · בעשרה או' נברך אלהינו · בעשרה והוא או' ברכו · דלמה ר' זעירא ור' יעקב בר אחא ור' חייא בר בא ר' חנינא חברון דרבנן הוו יתבין אכלין · נסב ר' יעקב בר אחא כסא וביריך ואמ' נברך ולא אמ' ברכו · אמ'ליה ר' חייא בר בא · ולמה לא אמרת ברכו · אמ'ליה ולא כן תני אין מדקדקין בדבר · בין שאמ'⌃ברכו אין תופסין אותו על כך · והמדקדקין תופסין אותו על כך · ובאיש ר' זעירא בגין דצווח ר' יעקב בר אחא לר' חייא בר בא בר עקדנא · שמואל אמ' איני מוציא את עצמי מן הכלל⌃· ר' אבון בר ומיאה הוה משמש קומי ר' זעירא מזג ליה כסא אמ'ליה סב בריך · אמ' והב דעתך ראות מיסתני חורעה דתני השמש מברך על כל כוס וכוס · ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה · אמ'ליה כמא דאנא יהב דעתי מפקנא יתיך ידי חובתך כברפתה כן הב דעתך מפקא ידי חובתי באמן</div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נה עמוד א<span class="yerum-runnum">108</span></div> אמר רב תנחום בר ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום בר ירמיה|°]]: מתניתא אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: {{שוליים|ז_כט}}המתעסק לא יצא, {{שוליים|ז_ל}}והשומע מן המתעסק לא יצא. {{ירו"מ-ביאור|מכאן שצריך דעת תוקע להוציא ודעת שומע לצאת}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: במאה אומר {{ירו"מ-הדגשה|ובמאה אומר נברך לה' אלהינו במאה והוא אומר בר}}כו {{ירו"מ-הדגשה|באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל באלף והוא אומר ברכו. בריבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו}} אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: זו דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי הגלילי|°]]<nowiki/>רבי יוסי הגלילי {{ירו"מ-הדגשה|דאמר: לפי רוב הקהל מברכים}} אבל {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי חכמים: אחד עשר ואחד עשר ריבוא. רבא[[ביאור:עץ מסורת#רבא|°]] אמר: {{שוליים|ז_לא}}הלכה כמי שאומר: אחד {{ירו"מ-הוסר|עשרה}} עשר ואחד עשר ריבוא. מניין לעדה שהיא עשרה? רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] ורבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: נאמר כאן עדה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב אלקים ניצב בעדת א-ל}}. ונאמר להלן {{ירו"מ-ביאור|במרגלים}} עדה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב: עד מתי לעדה הרעה הזאת}}. מה עדה שנאמר להלן {{ירו"מ-הדגשה|במרגלים}} עשרה, אף עדה שנאמר כאן עשרה. רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]]{{ירו"מ-הוסר|א"ר}} אמר: נאמר כאן תוך {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב: ונקדשתי בתוך בני ישראל}} ונאמר להלן תוך {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[בראשית מב ה|בראשית מקץ מב ה]]) "ויבאו בני ישראל לשבור בר בתוך הבאים". מה תוך האמור להלן עשרה, אף כאן עשרה. אמר לו רבי יוסי בי רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: אם מתוך את יליף לה, סגין אינון, {{ירו"מ-ביאור|רבים הם}} {{ירו"מ-הדגשה|שהרי נאמר בתוך הבאים והבאים היו הרבה}} אלא נאמר כאן {{ירו"מ-הדגשה|ונקדשתי בתוך}} בני ישראל, ונאמר להלן {{ירו"מ-הדגשה|ויבואו}} בני ישראל {{ירו"מ-הדגשה|לשבור בתוך הבאים}}. מה בני ישראל שנאמר להלן עשרה, אף כאן עשרה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי הגלילי|°]]<nowiki/>רבי יוסי הגלילי {{ירו"מ-הדגשה|אומר: לפי רוב הקהל מברכים, שנאמר}}: ([[תהילים סח כז]]) {{ירו"מ-הדגשה|במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל}}. מה מקיימין רבנן טעמא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי הגלילי|°]]<nowiki/>רבי יוסי הגלילי {{ירו"מ-הדגשה|שלמד מדכתיב}} "במקהלות" בכל {{ירו"מ-הוסר|קהילה}} קהלה {{ירו"מ-הוסר|וקהילה}} וקהלה, {{ירו"מ-הדגשה|דמשמע שעל פי רוב הקהל הן עונים}}? אמר רבי חנינא בריה דרבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בריה דרבי אבהו|°]]: במקהלת כתיב, {{ירו"מ-הדגשה|בלשון יחיד. ברכה אחת לכולם}}. פיסקא {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}}: {{ירו"מ-הדגשה|מה מצינו בבית הכנסת, אחד מרובין ואחד מועטין אומר}} {{ירו"מ-הוסר|וכו'}} ברכו {{ירו"מ-הדגשה|את ה' רבי ישמעאל אומר}} {{ירו"מ-ביאור|שבבית הכנסת אומרים}} {{ירו"מ-הדגשה|ברכו את ה' המבורך}}. רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]] קם מיקרי באורייתא, {{ירו"מ-הוסר|ואמר}} אמר "ברכו" ולא אמר "המבורך". בעון מישתקוניה, {{ירו"מ-ביאור|רצו להשתיק אותו}} אמר להון רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{שוליים|ז_לב}}{{ירו"מ-הוסר|ארופניה}} ארפוניה, {{ירו"מ-ביאור|עזבו אותו}} דנהיג כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבה. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|עלה כהן, ו}}קם מקרי כהן במקום לוי, ובירך לפניה ולאחריה. {{ירו"מ-הדגשה|אף שבירך כשעלה כהן}} ובעון מישתקוניה. אמר לון רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]]: ארפוניה, דכן אינון נהיגון גבייהו, {{ירו"מ-הדגשה|שכל עולה מברך לפניה ולאחריה}}. כתיב: {{ממ|נחמיה|ח|ו}} "ויברך עזרא את ה' {{ירו"מ-הדגשה|ה}}אלהי{{ירו"מ-הדגשה|ם}} הגדול". במה הוא גידלו? גדלו {{ירו"מ-הדגשה|שברך}} בשם המפורש. רב מתנה[[ביאור:עץ מסורת#רב מתנא|°]] אמר: גדלו בברכה, {{ירו"מ-הדגשה|שאמר הא-ל הגדול הגיבור והנורא. כדדריש}} רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] בשם רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: למה נקר{{ירו"מ-הדגשה|א}}ו אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו הגדולה ליושנה. אמר רבי פנחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]]: משה התקין מטבעה של תפילה ([[דברים י יז|דברים עקב י יז]]) "האל הגדול הגבור והנורא". ירמיה אמר: ([[ירמיהו לב יח]]) "האל הגדול הגבור" ולא אמר "הנורא". למה אמר "הגבור"? {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}}: לזה נאה לקרות גבור, שהוא רואה חורבן ביתו ושותק, {{ירו"מ-הדגשה|וזו גבורה}}. ולמה לא אמר נורא? {{ירו"מ-הוסר|אלא }}שאין נורא אלא בית המקדש, שנאמר: ([[תהילים סח לו]]) "נורא אלהים ממקדשך". דניאל אמר: ([[דניאל ט ד]]) "האל הגדול והנורא" ולא אמר "הגבור". {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}}: בניו מסורין בקולרין, היכן היא גבורתו? ולמה אמר "הנורא"? לזה נאה לקרות נורא, {{ירו"מ-הוסר|בנוראות }}שעשה לנו {{ירו"מ-הדגשה|נוראות}} בכבשן האש. וכיון שעמדו אנשי כנסת הגדולה, החזירו הגדולה ליושנה {{ירו"מ-הדגשה|שאמרו: עכשיו שחזרנו לארץ ישראל שוב מתגלה גדולתו גבורתו ונוראותיו של הקב"ה ואפשר לחזור ולאמר}} "האל הגדול הגבור והנורא". ובשר ודם יש בו כח ליתן קצבה לדברים הללו? {{ירו"מ-הדגשה|ואיך העזו למעט בשבחו של הקדוש ברוך הוא מדעתם}}? אמר רבי יצחק בן אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בן אלעזר|°]]: יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי, ואינן מחניפין לו.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ז_ד|ירושלמי ברכות, פרק ז, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ז_ד"><br><strong>מתני':</strong> {{שוליים|ז_לג}} {{ירו"מ-הוסר|ג}} שלושה שאכלו כאחת, אינן רשאין ליחלק; וכן {{ירו"מ-הוסר|ד}} ארבעה, וכן חמשה {{ירו"מ-הדגשה|ו}}ששה נחלקין, עד עשרה. ועשרה אינן נחלקין, עד שיהו עשרים.<br><strong>גמ':</strong> תני: היה יושב ואוכל בשבת, ושכח ולא הזכיר של שבת. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמר: {{שוליים|ז_לד}}חוזר ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: אינו חוזר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} שמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|ז_לה}}ספק הזכיר {{ירו"מ-הדגשה|שלראש חודש בברכת המזון}}{{ירו"מ-הוסר| של רח}}, ספק לא הזכיר, אין מחזירין אותו. {{ירו"מ-הדגשה|שאין חובה לאכול בראש חודש}}.<br><br> <span id="דף_נה_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שביעי#דף נה ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף נה. מתחילים בסוף השורה. למדנו במשנה שבמאה אומר ברכו אלוהינו וכולי. אז אומרת הגמרא, אמר רבי יוחנן '''זו דברי רבי יוסי הגלילי'''. כלומר, החלוקה הזאתי, נקרא את המשנה לרגע. המשנה אומרת, אחרי שהמשנה אמרה שבעשרה והוא אומר ברכו, אז אומרת המשנה משפט לכאורה מנותק, "אחד עשרה ואחד עשרה רבו". ממשיכה המשנה ואומרת "במאה אומר נברך שם אלוהינו, במאה והוא אומר ברכו, באלף אומר נברך שם אלוהינו, באלף והוא" וכולי. אז היה אפשר לחשוב שהמשפט הראשון "אחד עשרה ואחד עשרה רבו" הוא כאילו הקדמה למה שנגיד. אומר רבי יוחנן לא. מה שנאמר "אחד עשרה ואחד עשרה רבו" זה דרבנן, זה חכמים. הם אומרים שאין הבדל. מה שנאמר אחר כך שיש חלוקה בין מאה, אלף, עשר אלף וכולי, זה מה שמופיע בסוף המשנה. רבי יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל מברכים. כלומר רבי יוסי אומר במאה אומרים ככה, באלף אומרים ככה, בעשר אלף אומרים ככה, כיוון שהוא סבר שלפי רוב הקהל מברכים. נקרא את זה כאן. אמר רבי יוחנן '''זו דברי רבי יוסי הגלילי''' ואמר לפי רוב הקהל מברכים. '''אבל דברי חכמים: אחד עשר ואחד עשר ריבוא''' - אותו דבר, כמו שאמרנו במה שמופיע בהתחלה. '''רבא אמר: הלכה כמי שאומר: אחד עשר ואחד עשר ריבוא''' - מברכים אותו דבר. שואל הגמרא, '''מניין לעדה שהיא עשרה'''? כלומר, הכוונה מנין שכל דבר שבקדושה לא יהא אלא בעשרה. אנחנו יודעים שבפסוק נאמר אלוהים ניצב בעדת אל. כלומר הקדושה נמצאת בקבוצה של עדה, אבל מנין שעדה זה עשרה? אז אומרת הגמרא '''רבי אבא ורבי יסא בשם רבי יוחנן: נאמר כאן עדה, ונאמר להלן עדה. מה עדה שנאמר להלן עשרה, אף עדה שנאמר כאן עשרה'''. נאמר במרגלים "עד מתי לעדה הרעה הזאת", הרי שמה יצאו כלב ויהושע ויש עשרה אנשים, אז גם פה עשרה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נה עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''רבי אומר.''' אינו צריך ללמוד מזון מק"ו מתורה אלא מגופי' למדנו מה אם בשעה שאכל ושבע וכו' '''עד כדון.''' לא שמענו אלא למזון '''תורה.''' מנין למדנו דהשתא לרבי דילפינן למזון מק"ו מלאחריו שיהא טעון גם לפניו וא"כ תו לא מצינן למילף תורה מק"ו ממזון מה אם מזון שאינו טעון ברכה לפניו מן הכתוב וכו' כדלעיל שהרי נלמד מק"ו וא"צ קרא לרמז וברכה לתורה מנין וקאמר דאכתי ילפינן מהאי ק"ו ממזון מה אם מזון שאינו אלא חיי שעה וכו' וילפינן מהאי ק"ו לברכה שלפניה ולברכה שלאחריה '''אילין שלשה קרויות.''' מה שתיקן עזרא שיהו קורין שלשה בני אדם בתורה במנחה בשבת וכן בשני וחמישי ובעי ר"י השתא דלמדנו לברכה בתורה ממזון מה את עביד לון כלומר לאיזה דין ממזון את מדמי להון אם כשלשה שאכלו כאחת או דמדמינן להו כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וכו' וכלומר לא כשלשה כאחת שמזמנין ואחד מברך לכולן אלא כמו אלו שאוכלין בפני עצמן וכל א' וא' מברך בפני עצמו וכדמפרש ואזיל להנ"מ מן הבעיא '''אין תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת.''' דאם מדמינן להו לשלשה שאכלו ביחד וא"כ הואיל וכאן וכאן לשלשה הוא דתקינו מן הסברא היה לנו לומר דמדמינן להו לגמרי לשלשה שאכלו כאחת וכמו דהתם אחד מברך לכולן ה"נ בדין היה שיהא אחד מברך בשביל כולן אלא דמכיון שלמדנו בין לברכה שלפניה בתורה ובין לברכה שלאחריה ממזון וכדרבי וא"כ הואיל דאי אפשר כאן שיהא הראשון מברך לפניה ולאחריה דהא אכתי שנים בעו למיקרי ובימי חכמי המשנה לא היו נוהגין כל א' וא' לברך לפניה ולאחריה כדתנן בריש פ"ד דמגילה הפותח והחותם וכו' ועל כרחך דכך הוא דנימא דהראשון מברך ברכה ראשונה שלפניה והאחרון הוא דמברך ברכה אחרונה דלא סגי בלאו הכי כדאמרן אלא שהאמצעי אינו מברך כל עיקר דיוצא הוא בברכה שלפניה מן הראשון ובברכה שלאחריה מן האחרון וכעין דין ברכת הזימון '''אין תעבדינון כג' שאכלו זה בפני עצמו וכו'.''' או דנימא דמדמינן להו לאוכלין בפני עצמן וכל א' וא' צריך לברך בפני עצמו וה"נ אף האמצעי מברך לפניו ולאחריו דהשתא הוו אינהו כל אחד ואחד בפני עצמו כמו דהתם ואינן בכלל דאמרו שם הפותח והחותם וכו' ומהו '''אמר ר' אבא מרי.''' אי משום הא לא קשיא דעשאוה כשאר כל מצות של תורה דלא יהא קורא בתורה אלא כשאר כל המצות שטעונין ברכה אף זו טעונה ברכה כי קא מיבעיא ליה לר' זעירא לאותן שלשה שתקנו לקרות בתורה מהו לענין ברכה אם אחד מוציא את כולן ולא איפשיטא הבעיא</div> <div class="yerum-leiden-text">אמ'ל תנחות בר ירמיה מיתניתא אמרה כן המתעסק לא יצא · והשומע מן המתעסק שלשה שאכלו פרק שביעי לא יצא · במאה אומ' כול' · אמ' ר' יוחנן זו דברי ר' יוסי הגלילי · אבל דברי חכמ' אחד עשר ואחד עשר ריבוא · רבא אמ' הכל כמי שהוא אחד עשר ואחד עשר ריבוא · מכיין לעדה שהיא עשרה · ר' בא ור' יסא בשם ר' יוחנן נאמ' כאן עדה · וכת' להלן עדה · מה עדה שנ' להלן עשרה · אף עדה שנ' כאן עשרה · אמ' ליה ר' יוסי בי ר' בון אם מתוך אתייליף לה'סגן אינן · לא נאמ' כאן בני ישראל · ונאמ' להלן בני יש' · מה בני יש' שנ' להלן עשרה · אף כאן עשרה · מה מקיימין רבנן טעמ' דר' יוסי הגלילי במקהלות בכל קהילה וקהילה · אמ' ר' חיננא בריה דר' אבהו במקהלת כת' · מתני' אמ' ר' עקיבה מה מעיין בבית הכנסת כול' · ר' חייא בר אשי קם מקרי ואמ' ברכו ולא אמ' המבורך בעון מיישתקיינה אמ' להון רב ארפוניה דנהיג כר' עקיבה · ר' זעירא קם מקרי כהן במקום לוי · ופירך לפניה ולאחריה ושמעון מיישתתקינה · אמ' לון ר' חייא בר אשי ארפוניה · ודכן אינן נהיגן גבייהו · סמ' ויברך עזרא את י'י אלהי הגדול · במה הוא גדול · גדלו בשם המפורש · רב מתנה אמ' גדלו ברכה · ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי · למה נקרן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו הגדולה ליושנה · אמ' ר' פינחס משה התקין מטביעה שלתפילה · הא הגדול הגיבור והנורא · ירמיה אמ' הא הגדול הגיבור ולא אמ' הנורא · למה אמ' הגיבור לזה נאה לקרות גיבור שהוא רואה חורבן ביתו ושותק · ולמה לא אמ' נורא אלא שאין נורא אלא בית המקדש שנ' נורא אלהים ממקדשך · דניאל אמ' הא הגדול והנורא ולא אמ' הגבור בנו מסורין בקולרין היכן היא גבורתו · ולמה אמ' הנורא · לזה נאה לקרות נורא בנוראות שעשה לנו בכבשן האש · וכיון שעמדו אנשי כנסת הגדולה החזירו הגדולה ליושנה · הא הגדול הגיבור והנורא · ובשר ודם יש בו כח ליתן קצבה לדברים הללו · אמ' ר' יצחק בן לעזר יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי ואינן מחניפין לו · מתני' שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק כול' · היה יושב ואוכל בשבת ושכח ולא הזכיר שלשבת רב אמ' חוזר ושמואל אמ' אינו חוזר · שמעון בר בא בשם ר' יוחנן ספק הזכיר בחול שלמועד ספק לא הזכיר אין מחזירין אותו</div> <div class="yerum-side">'''לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים.''' בתמיה דלדידך דאת בעי אם מדמינן להו לשלשה שאכלו כאחת דחייבין בזימון הן ולענין אם אחד מברך בשביל כולן והשתא וכי נימא נמי ואם לרבים הוא דלמדו לברכת התורה מזימון אפילו בינו לבין עצמו לא יברך כלומר אפי' ברכה כלל לא יברך כשקורא בתורה בפני עצמו בתמיה דהא דוקא בקריאת התורה ברבים אתה רוצה ללמוד מברכת הזימון וא"כ ברכת התורה ליחיד מניין '''אכל דמאי.''' דקתני במתני' דמזמנין עליו אע"ג דהוא ספק מעושר ספק טבל א"כ הדא אמרה דאף באכל פירות שלו וספק אם נתקנו אם לא נתקנו מזמנין עליו '''אמר רבי שמעון.''' לא היא דמהכא לא שמעינן מידי דשאני דמאי דבשעה שגזרו על דמאי רוב עמי הארץ היו מכניסין לבתיהן כלומר שהיו מכניסין לבית שהבית קובע למעשר ורוב עמי הארץ היו נזהרין להכניס לבתיהן כדי שיהו נקבעין למעשר והיו מעשרין וכיון דרוב עמי הארץ מעשרין היו לפיכך הקלו בדמאי אבל ספק נתקן ספק לא נתקן בפירות של בעל הבית בעצמו לא מצינן למילף מדמאי '''ויי דא אמרה.''' ומהיכן שמענו האי דינא דספק דקאמרת '''דא.''' מזה למדנו דקתני כותי מזמנין עליו ואהן כותי לאו ספק הוא בתמיה דודאי כותי ספק מעשר ספק אינו מעשר א"נ ספק כגוי הוא או ספק ישראל ואפ"ה מזמנין עליו וה"ה בספק פירותיו של בעל הבית '''תיפתר כמאן דמר כותי כישראל כצ"ל.''' מתני' כהאי מ"ד אתיא דס"ל כותי כישראל הוא דפלוגתא דתנאי היא. דתניא כותי כגוי דברי ר' רשב"ג אומר כותי כישראל לכל דבר '''מתני' נשים.''' אפי' עם בעליהן אין מזמנין עליהן שאין חברתן נאה ועבדיס משוס פריצותא דשטופי זימה הן '''וקטנים.''' בהו איכא פלוגתא דרבוותא דאיכא דסברי דדוקא קטנים שאין יודעים למי מברכין אבל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואיכא דסברי דלא אמרו קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אלא בבן י"ג שנה ויום אחד שלא הביא ב' שערות וזהו נקרא קטן פורח אבל בבציר מהכי אין מזמנין עליו ואפי' יודע למי מברכין ובגמרא מפרשינן לה. ובנשים יש סוברין שמזמנות לעצמן וכן עבדים מזמנין לעצמן אבל נשים עם עבדים לא משום פריצותא '''עד כזית.''' וכן הלכה ולא כר' יהודה דאמר עד כביצה '''גמ' קטן עושין אותו סניף לעשרה.''' אעפ"י שאמרו קטן אין מזמנין עליו אבל לזימון עשרה עושין אותו סניף ומצטרף עמהן '''קיימה ר' סימון.''' בשם ריב"ל להך ברייתא '''שיהא יודע טיב ברכה.''' אע"פ שאינו יודע למי מברך ואחרינא אמר עד שיהא יודע למי הוא מברך</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''והתני אין מדקדקין בקטן.''' בתוספתא פ"ה תני קטן שיכול לאכול כזית מזמנין עליו ושאין יכול לאכול כזית אין מזמנין עליו ואין מדקדקין בקטן קס"ד דארישא קאי ואפי' קטן ממש אין מדקדקין בו לידע אם בוודאי יכול הוא לאכול כזית או לא דבסתם קטן קאמר דאין מדקדקין ומזמנין עליו אלמא דאפי' לשלשה מצטרף דבהכי איירי התם דקתני מזמנין וקשיא לריב"ל דקאמר דוקא לעשרה עושין אותו סניף אבל לא לשלשה '''לשני קטנים נצרכה.''' לשני קטנות הוא דקאמר התם כלומר לאו אקטן ממש דרישא קאי אלא בקטן שלא הגיע לכלל גדלות ועדיין בשני קטנות הוא כדמפרש ואזיל שאם היה קטן עושין אותו ספק ספק עושין אותו ודאי כלו' שאם היה זה הקטן שעושין אותו ספק אם הגיע לכלל גדלות או לא וכגון שצמחו בו ב' שערות אבל עדיין אינו ניכר בהן סימני גדלות שיהא בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן שזהו שיעורן ובכל הדינים מחשבינן ליה כספק אבל כאן לענין להצטרף לזימון אמרינן '''ספק עושין אותו ודאי.''' כלומר אע"פ שספק הוא עושין אותו כודאי גדול ומצטרף לזימון והיינו דקתני אין מדקדקין בקטן. תשעה נראין כעשרה מה מזמנין. אם היו תשעה תכופין יחד ומתוך כך אין להבחין בהן ונראין הן כעשרה מה מזמנין אם דינן כעשרה ומזמנין בשם או לו '''מסוימין.''' אסוקי מילתא היא כלומר דינן כמו שהיו כאן עשרה מסוימין הואיל ונראין כעשרה ומזמנין בשם '''אלא אפי' קטן ביניהן.''' כלו' ולא עוד אלא אפי' קטן ביניהן כיון שנראין כעשרה מצרפין אפי' להקטן כמו דאמרינן דקטן עושין אותו סניף לעשרה '''בעא קומי ר' יוסי.''' על הא דלעיל דמחלקינן בקטן ממש בין עשרה דעושין אותו סניף ובין שלשה דאין מצרפין אותו והקשה ר' יעקב על זה '''כמה דברים אמורים תמן וכו'.''' כלומר כמו דאת אמר התם גבי עשרה דעושין אותו סניף ואומר אף הכא גבי שלשה דעושין [אותו] סניף דהא ק"ו הוא דמה תמן בעשרה שמזכירין את השם בזימון ואפ"ה עושין את הקטן לסניף כאן בשלשה שאין מזכירין את השם לא כל שכן '''והא אינו כל שכן.''' כלומר דמהדר ליה ר' יוסי דהא לא הוי כ"ש דאדרבה איפכא מסתברא דהתם על ידי שהן רוצין להזכיר את השם התירו להן ע"י הדחק לצרף להקטן כדי שיזכירו את השם אבל בשלשה שאין כאן הזכרת השם לא התירו לצרף להקטן '''תני.''' חדא ברייתא קטן וספר תורה עושין אותו סניף ומפרש ר' יודן כיני מתניתא כך צריך לשנות בברייתא קטן לס"ת לקריאת התורה עושין אותו סניף שעולה למנין שבעה '''ולא זמנין עלי עד שהבאתי שתי שערות.''' עד שהי' ידוע להם שיש בי סימני גדלות ולא רצו לסמוך על הא דלעיל דאין מדקדקין בקטן '''עד דאנא תמן אצרכת לי.''' בעוד שהייתי בבבל קודם שעליתי לכאן הוה קמיבעיא לי ג"כ כמו דמספקא לך '''מיצרי לי מינך לא שאלתיה.''' ועכשיו מצר לי הדבר יותר ממך על אשר לא שאלתיו לר' שמואל בר שילת או לרב גם משאלה זו מחצה על מחצה אם מצטרפין '''מחלפה שיטתיה דר' ירמיה.''' כדמסיק לקמן הקושיא דהכא מספקא ליה אם אותו שאכל ירק יכול לברך להוציא את אלו שאכלו פת ומההיא דקאמר על האי עובדא דלקמן משמע דפשיטא ליה שיכול הוא לברך וכהאי עובדא דתני ג' מאות נזירין וכו'. וגרסי' להא בנזיר פ"ה הלכה ג' </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' רבי סימון אמר בגלל הסבר אחר, '''נאמר כאן תוך ונאמר להלן תוך: "ויבאו בני ישראל לשבור בר בתוך הבאים"'''. אז מה תוך אמור להלן עשרה? כי הרי עשר האחים של יוסף הם אלה שבאו. '''אף כאן עשרה'''. אמר לו רבי יוסי בי רבי בון: אם מתוך את יליף לה - כלומר זה באמת מגזירה שווה מהמילה תוך - '''סגין אינון''', הרי בפסוק "בתוך הבאים" - תוך הבאים זה הרבה, היו אלפים שהגיעו, זה לא רק אחי יוסף. אלא אם אתה רוצה, אז תלמד לא מתוך אלא גזירה שווה מבני ישראל, '''אלא נאמר כאן בני ישראל, ונאמר להלן בני ישראל. מה בני ישראל שנאמר להלן עשרה, אף כאן עשרה'''. כי אחרי סוף העשרה באו. תנן, '''רבי יוסי הגלילי''' אומר לפי רוב הקהל הם מברכים, שנאמר "במקהלות ברכו אלוהים ה' עם כל ישראל". עכשיו מה מקורם? '''מה מקיימין רבנן טעמא דרבי יוסי הגלילי "במקהלות" בכל קהלה וקהלה'''? כלומר רבי יוסי הגלילי למד מ"במקהלות" שכל קהילה וקהילה לפי רוב הקהל הם מונים. אז איך חכמים הסבירו את זה? '''אמר רבי חנינא בריה דרבי אבהו: במקהלת כתיב'''. כן, חכמים יגידו שאומנם קוראים "במקהלות", אבל כתוב "במקהלת" - משל יחיד, וזה אומר שבעצם ברכה אחת לכולם. פיסקא. כתוב במשנה, תנן '''אמר רבי עקיבא: ברכו'''. רבי ישמעאל אומר "ברכו את ה' המבורך". '''רבי חייא בר אשי קם מיקרי באורייתא, אמר "ברכו" ולא אמר "המבורך"'''. הוא קם לקרוא בתורה, ואמר ברכו ולא אמר המבורך. '''בעון מישתקוניה''' - רצו להשתיק אותו. '''אמר להון רב: ארפוניה, דנהיג כרבי עקיבה''' - הוא נוהג כמו רבי עקיבא שאומר שאומרים רק ברכו את ה'. רבי זירא עלה כהן, כלומר שהוא הגיע לארץ ישראל, העלו אותו כהן, '''רבי זעירא קם מקרי כהן במקום לוי, ובירך לפניה ולאחריה'''. כלומר, הוא בירך פעמיים - גם לפני וגם אחרי. למרות שהוא בירך כשהוא עלה כוהן, גם בירך אחריו. '''ובעון מישתקוניה''' - כי בארץ ישראל אנחנו יודעים שהמנהג היה שרק הראשון מברך ברכה ראשונה והאחרון מברך את הברכה האחרונה, וכל האחרים לא מברכים. '''אמר לון רבי חייא בר אשי: ארפוניה, דכן אינון נהיגון גבייהו''' - וכן נהגו גם בבבל. ככה בעצם נהגו בבבל והוא עלה מבבל, לכן הוא נוהג כמותם. '''כתיב: "ויברך עזרא את ה' אלהי הגדול"'''. אומר התלמוד, '''במה הוא גידלו? גדלו בשם המפורש'''. '''רב מתנה אמר: גדלו בברכה''' - שהוא אמר בברכה "האל הגדול הגבור והנורא". '''רבי סימון בשם רבי יהושוע בן לוי: למה נקראו אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו הגדולה ליושנה'''. '''אמר רבי פנחס: משה התקין מטבעה של תפילה "האל הגדול הגבור והנורא"'''. '''ירמיה אמר: "האל הגדול הגבור" ולא אמר "הנורא"'''. למה הוא אמר גיבור? '''לזה נאה לקרות גבור, שהוא רואה חורבן ביתו ושותק''' - וזה גבורה. אבל למה לא אמר נורא? כי '''שאין נורא אלא בית המקדש, שנאמר: "נורא אלהים ממקדשך"''' - ולכן בחורבן כבר לא אומרים נורא. '''דניאל אמר: "האל הגדול והנורא" ולא אמר "הגבור"'''. למה? כי '''בניו מסורין בקולרין, היכן היא גבורתו'''? אז למה אמר נורא? '''לזה נאה לקרות נורא, שעשה לנו בכבשן האש''' - הרי עשה לנו ניסים מופלאים בכבשן האש. '''וכיון שעמדו אנשי כנסת הגדולה, החזירו הגדולה ליושנה "האל הגדול הגבור והנורא"'''. כלומר, עכשיו חזרנו לארץ ישראל, בית המקדש נבנה, אפשר לחזור ולומר "אל הגדול הגיבור והנורא", כי הקדוש ברוך הוא מתגלה בגדלות ובנוראות בעולם. שואלת הגמרא, '''ובשר ודם יש בו כח ליתן קצבה לדברים הללו'''? כלומר איך הם העזו למעט משיבחו של הקדוש ברוך הוא? איך ירמיהו ודניאל העזו להוריד חלק מהשם של הקדוש ברוך הוא? '''אמר רבי יצחק בן אלעזר: יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי, ואינן מחניפין לו'''. הקדוש ברוך הוא לא רוצה שיגידו דברים שאנשים לא מרגישים שזה אמת. אנחנו בפרק ז' הלכה א'. אומרת המשנה '''שלושה שאכלו כאחת, אינן רשאין ליחלק; וכן ארבעה, וכן חמשה. ששה נחלקין''' - כי אפשר כל שלושה לזמן בנפרד. '''עד עשרה. ועשרה אינן נחלקין, עד שיהו עשרים''' - שיהיו עשרה עשרה. אומרת הגמרא, תני: '''היה יושב ואוכל בשבת, ושכח ולא הזכיר של שבת. רב אמר: חוזר ושמואל אמר: אינו חוזר'''. '''שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן: ספק הזכיר, ספק לא הזכיר, אין מחזירין אותו''' - כיוון שאין חובה לאכול בראש חודש, כי גם אם בשבת חייבים לחזור, כי בשבת יש חובה לאכול, בראש חודש אין חובה, ממילא לא מחזירים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נה עמוד א''' {{שוליים|ז_כט}} '''המתעסק במצוות (כגון תקיעת שופר) בלא כוונה לצאת בה, לא יצא ידי חובתו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שופר, פרק ב, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן תקפט סעיף ח. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שהמתעסק לא יצא, וכן פסקו הרמב"ם (הלכות שופר פ"ב ה"ד) והשו"ע (או"ח סימן תקפט סעיף ח) שצריך כוונה לצאת בעשיית המצוה. {{שוליים|ז_ל}} '''השומע תרועת שופר ממי שהתעסק בתקיעה לעצמו ולא נתכוון להוציאו לא יצא.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שופר, פרק ב, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן תקפט סעיף ח. ''הכרעה:'' נפסק שהשומע מן המתעסק לא יצא, כיוון שצריך דעת תוקע להוציא ודעת שומע לצאת, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ז_לא}} '''עדה של עשרה אנשים נחשבת "עדה" לעניין דברים שבקדושה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קצב סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אבא ורבי יסא בשם רבי יוחנן, ולמדוהו רמב"ם ושו"ע להלכה שעדה היינו עשרה, מגזרה שווה "עדה" "עדה" ממרגלים. {{שוליים|ז_לג}} '''שלושה שאכלו כאחת אינם רשאים ליחלק לזימון עד שישה, ומעשרה עד עשרים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה י , שו"ע או"ח סימן קצג סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא בירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ה ה"י) והשו"ע (או"ח סי' קצג ס"א) שאין נחלקים משלושה עד שישה, ומעשרה עד עשרים. {{שוליים|ז_לד}} '''מי שדילג ברכה מברכות המזון וכבר החל בברכה שלאחריה - האם חוזר לברכה שדילג.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ב, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קפח סעיף ו , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן שחוזר, שאין ברכות המזון מעכבות זו את זו ואפשר להשלים את שדילג. {{שוליים|ז_לה}} '''מי שנסתפק אם הזכיר "יעלה ויבוא" בברכת המזון בראש חודש, האם חוזר ומברך.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ב, הלכה יג , שו"ע או"ח סימן קפח סעיף ו <קטע סוף=נה א/> ==דף נה עמוד ב== <קטע התחלה=נה ב/>. ''הכרעה:'' נפסק שאינו חוזר, כתנא קמא בירושלמי, הואיל ואין חובה לאכול פת בראש חודש ואינו כשלוש הסעודות בשבת; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נה עמוד ב<span class="yerum-runnum">109</span></div> אשכח תני {{ירו"מ-הוסר|ופליג}}{{ירו"מ-הדגשה|דפליג}} {{ירו"מ-הדגשה|דתניא}}: {{שוליים|ז_לו}}כל יום שיש בו קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד, צריך להזכיר מעין המאורע. אם לא הזכיר, מחזירין אותו. {{שוליים|ז_לז}}וכל שאין בו קרבן מוסף, כגון חנוכה ופורים, צריך להזכיר מעין המאורע, אם לא הזכיר, אין מחזירין אותו. חנן בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רב חנן בר אבא|°]] וחברייא הוו יתבין אכלין בשבתא. מן דאכלין וברכין, {{ירו"מ-ביאור|אחרי שאכלו וברכו}} קם חנן בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רב חנן בר אבא|°]] אזל ליה. {{ירו"מ-ביאור|הלך לו}} {{ירו"מ-הדגשה|כד}} חזר לגבן, אשכחנון ברכין. אמר {{ירו"מ-הדגשה|להם}}: ולא כבר בירכנו? אמרין ליה: מברכין וחוזרין ומברכין, דאשכחן מדכרא דשבתא. {{ירו"מ-ביאור|שכחנו להזכיר שבת}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר להם}}: לא {{ירו"מ-הוסר|אמר }}כן {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רבי חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] ורבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הוסר|מטובה}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר דמטו}} {{ירו"מ-הדגשה|בה}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{שוליים|ז_לח}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#שכח "רצה" יאמר "אשר נתן שבתות למנוחה|שכח ולא הזכיר של שבת, אומר אשר נתן מנוחה לעמו ישראל!]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרי ליה}}: כ{{ירו"מ-הדגשה|א}}ן {{שוליים|ז_לט}} בשהסיע דעתו {{ירו"מ-הדגשה|והתחיל הטוב והמטיב, חוזר ומברך}}. וכ{{ירו"מ-הדגשה|א}}ן בשלא הסיע דעתו {{ירו"מ-הדגשה|ונזכר קדם שאמר הטוב והמטיב, אינו חוזר אלא אומר אשר נתן מנוחה לעמו ישראל}}. תני: עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אף על פי שכולם אוכלין מככר אחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו. {{שוליים|ז_מ}}ישבו ואכלו, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככר {{ירו"מ-הדגשה|ל}}עצמו, אחד מברך על ידי כולם. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{שוליים|ז_מא}}זמין לחבריה בפונדקא.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ז_ה|ירושלמי ברכות, פרק ז, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ז_ה"><br><strong>מתני':</strong> {{שוליים|ז_מב}}שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו, הרי אלו מצטרפין לזימון. ואם לאו, אילו מזמנין לעצמן ואילו מזמנין לעצמן. ואין מברכין על היין, עד שיתן לתוכו מים, דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. וחכמים אומרים: מברכין.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד}}. רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי אבא בר זימנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבינא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: {{שוליים|ז_מג}}לשני בתים נצרכה. {{ירו"מ-ביאור|שאפילו בשני בתים אם רואים אלו את אלו מזמנים. ונקט בית אחד, משום הסיפא, דאם לא רואים אלו את אלו, אפילו בבית אחד לא מצטרפים}} אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: והן שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן. {{ירו"מ-ביאור|להצטרף לזימון}} אילין {{שוליים|ז_מד}}בית {{ירו"מ-הוסר|נשיאי}}{{ירו"מ-הדגשה|נשיאה}} {{ירו"מ-הדגשה|שבזמן האוכל, הדלתות לפעמים פתוחים ורואים אלו את אלו, ולפעמים סגורים}}, מה את עבד לון? {{ירו"מ-הוסר|בבית}}{{ירו"מ-הדגשה|כבית}} אחד, או בשני בתים? נאמר {{ירו"מ-הדגשה|להם שכך הדין}}: אם היה דרכן לעבור אילו על אילו, {{ירו"מ-הדגשה|ואפילו מקצתם, ואפילו השמש}}, מזמנין. ואם לאו, אין מזמנין. רבי ברכיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ברכיה|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} מוקים לאמוריה על תרעא מציעיא דבי מדרשא {{ירו"מ-ביאור|העמיד את השמש שלו בין שני החדרים}} {{ירו"מ-הדגשה|לצרפם}}, {{שוליים|ז_מה}}והוא מזמן על אילין ועל אילין. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. וחכמים אומרים: מברכין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זריקא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זריקא|°]] בשם רבי יוסי בן חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]]: מודים חכמים ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} בכוס של ברכה, שהוא נותן לתוכו מים כל שהוא, {{ירו"מ-הדגשה|כדי שיהיה מן המובחר}}. נהיגין רבנן בההן כסא דקידושא, כוותיא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. מילתא דרבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}, {{ירו"מ-ביאור|שאמר שנותנים מים בכוס}} פליגא אדרבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]]. דרבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] טעם כסא {{ירו"מ-ביאור|של הקידוש בליל שבת}} {{שוליים|ז_מו}}ומתקן לה {{ירו"מ-הדגשה|למחרת הוסיף בו מים כדי לקדש עלה קידוש של יום}}<br> <span id="דף_נו_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שביעי#דף נו א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אשכח תני דפליג: '''כל יום שיש בו קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד, צריך להזכיר מעין המאורע. אם לא הזכיר, מחזירין אותו. וכל שאין בו קרבן מוסף, כגון חנוכה ופורים, צריך להזכיר מעין המאורע, אם לא הזכיר, אין מחזירין אותו'''. '''חנן בר אבא וחברייא הוו יתבין אכלין בשבתא. מן דאכלין וברכין, קם חנן בר אבא אזל ליה'''. '''חזר לגבן, אשכחנון ברכין'''. פתאום רואה שהם מברכים. '''אמר: ולא כבר בירכנו'''? '''אמרין ליה: מברכין וחוזרין ומברכין, דאשכחן מדכרא דשבתא''' - שכחנו להזכיר של שבת. '''לא כן רבי אבא בשם רבי חונא ורבי ירמיה בשם רב: שכח ולא הזכיר של שבת, אומר אשר נתן מנוחה לעמו ישראל'''! אז יכול גם להגיד את זה, למה צריכים לחזור על הכל? אמרין ליה, יש הבדל: '''כן בשהסיע דעתו'''. במקרה כזה הוא חוזר ומברך. '''וכן בשלא הסיע דעתו''' - כלומר מה שהם אמרו שיכול להגיד "אשר נתן מנוחה לעמו ישראל", זה אם הוא לא הסיע את דעתו וקודם שהגיע ל"טוב ומטיב" הוא כבר נזכר, אז הוא יכול להגיד את זה. אנחנו שכחנו, כבר אמרנו טוב ומטיב, ממילא חייבים לחזור על הכל. '''תני: עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אף על פי שכולם אוכלין מככר אחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו'''. '''ישבו ואכלו, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככר עצמו, אחד מברך על ידי כולם'''. '''רבי ירמיה זמין לחבריה בפונדקא''' - למרות שבעצם לא הסבו, לא תכננו לאכול ביחד, הוא זימן להם. פרק ז' הלכה ה'. מתניתין: '''שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו, הרי אלו מצטרפין לזימון. ואם לאו, אילו מזמנין לעצמן ואילו מזמנין לעצמן'''. '''ואין מברכין על היין, עד שיתן לתוכו מים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: מברכין'''. '''רבי יונה ורבי אבא בר זימנא בשם רבי זעירא: לשני בתים נצרכה'''. כלומר המשנה הזאת יש לה שני חלקים. מה שאמרנו שאם רואים אלו את אלו הם מזמנים - החידוש הוא לא בבית אחד, החידוש הוא אפילו בשני בתים, שאם הם רואים אחד את השני הם מזמנים. ומה שאמרנו בבית אחד - החידוש הוא שאם לא רואים, שלא מזמנים אפילו שהם באותו בית. '''אמר רבי יוחנן: והן שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן'''. מתי מזמנים? דווקא אם מלכתחילה הם נכנסו כדי לאכול ביחד. אמרה הגמרא, אילין בית נשיאה, שבזמן האוכל לפעמים הדלתות פתוחות ורואים אחד את השני, והיו סגורות - מה הטעם? איך להתייחס אליהם, כבית אחד או כשני בתים? '''אם היה דרכן לעבור אילו על אילו, מזמנין. ואם לאו, אין מזמנין'''. '''רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעיא דבי מדרשא, והוא מזמן על אילין ועל אילין''' - כלומר מוריד את האמורא שלו, הכרוז, מעמיד אותו בדלת בין שני החדרים ואז הוא מצרף את כולם. '''אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: מברכין'''. '''רבי זריקא בשם רבי יוסי בן חנינא: מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה, שהוא נותן לתוכו מים כל שהוא''' - כדי שיהא מן המובחר. בקידוש אנחנו צריכים שהיין יהיה מובחר, אז באמת לפני הקידוש נוהגים לשים מים. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נה עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''עלו.''' לירושלים בימי שמעון בן שטח ולמאה וחמשים מהן מצא להן פתח והתיר את נזריהן '''בעיין.''' צריכין ט' מאות קרבנות שלכל אחד צריך ג' קרבנות חטאת עולה ושלמים איני מבקש אלא שתתן אתה החצי ואף אני אתן החצי '''אזל לישנא בישא.''' הלך המלשין לפני המלך ואמר ליה לא נתן שמעון בן שטח משלו כלום נהירין. זכורין אנחנו כשהיינו פעם אחד אצלך שהיה בכאן זקן אחד והיה אומר לפנינו דברי חכמה והיכן הוא עכשיו '''תני לון עובדא.''' וסיפר להן המלך המעשה בשביל מה ברח ואמרו לו רצוננו שתשלח אחריו להביאו '''שלח ויהב ליה מילא.''' נתן לו איזה דבר לסימן להבטיחו שלא יעשה עמו רעה. ובב"ר פ' מקץ גריס אמר לאחתיה שלח בתריה ואייתיתיה לאחותו של שמעון בן שטח אמר שתשלח אחריו ואשתו של ינאי היתה. אמרה ליה הב לי מילא ושלחה ואייתיתיה '''למה אפליית בי.''' מפני מה היית מהתל בי לומר שאתה תתן החצי '''ואנא מן אורייתי.''' מחכמת התורה אשר לי שמצאתי להן פתח להתירם ולא היו צריכין לקרבן והרי נתתי להם כמותך '''שמעית.''' שמעתי שאדוני כעס עלי והייתי רוצה לקיים המקרא הזה חבי כמעט רגע עד יעבור זעם '''עד כדון את בקשיותך.''' עודך מחזיק בקשיות ערפך לחזור ולהתל בי שאתה אומר כן וכי כך הוא נוסחת הברכה '''ומה נאמר.''' וכי היאך אומר אם לומר נברך על המזון שלא אכלנו שהרי לא אכלתי כלום ואמר המלך יתנו לו איזה דבר לאכול ונתנו לו ואכל ולא פת היה אלא איזה ירק וכיוצא בו שהרי לא נטל ידיו וכן מוכח מדלקמן ומשאכל אמר נברך על המזון שאכלנו '''חלוקין הן חבריו על שמעון בן שטח.''' ופליגי אמוראי בהא דר' יוחנן '''על השנייה.''' אף על השניה חולקין הן שאינו יכול להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן</div> <div class="yerum-leiden-text">אשכח תני לפליג כל יום שיש בו קרבן מוסף כגון ראש חודש וחולו שלמועד צריך להזכיר מעין המאורע אם לא הזכיר מחזיר אותו · וכל שאין בו קרבן מוסף כגון חנוכה ופורים צריך להזכיר מעין המאורע · אם לא הזכיר אין מחזירין אותו · תני בר אבא וחברייא הוו יתבין אכלין בשבתא מן דאכלין וברכין קם אזל ליה חזר לגבן אשכחנון מברכין אמ' ולא כבר בירכת אמרין ליה מברכין וחוזרין ומברכין דאשכחן מדכרא דשבתא · לא אמ' כן ר' בא בשם ר' חונא ר' ירמיה מטון בה משם שכח ולא הזכיר שלשבת או' אשר נתן מנוחה לעמו יפ' כן כשהסיע דעתו · וכן בשלא הסיע דעתו · תני עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך אעפ' שכולם אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו · ישבו ואכלו אעפ' שכל אחד ואחד אוכל מככר עצמין אחד מברך על ידי כולם · ר' ירמיה זמין לחבריה כפיטקא · מתני' שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד כול' · ר' יונה ור' אבאס בר זמינא בשם ר' זעירא לשני בתים מערבה · אמ' ר' יוחנן והן שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן · אילין בית נשיאי מה את עבד לון כבית אחד או בשני בתים · שמור אם היה דרך לעטור אילו על אילו מזמנין · ואם לאו אין מזמנין · ר' ברכיה מוקים לאמורייה על תרעא מציעיא דבי מדרשא והוא מזמן על אילין ועל אילין · אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' ליעזר · וחכמ' אומ' מברכין · ר' זריקא בשם ר' יוסי בן חיננא מודים חכמ' לר' ליעזר בכוס שלברכה שהוא נתן לתוכו מים כל שהוא · נהיגן רבנן טהן כסא דקידושא · מילתא דר' יונה פליגא אדר' יונה דר' יונה טעם כסא ומתקן לה'</div> <div class="yerum-side">'''ר' ירמיה אמר על הראשונה הן חלוקין.''' שאמר ברוך שאכל ינאי ואע"פ שלא אכל עמהן כלל והא קי"ל שאינו מוציא את אחרים אא"כ נתחייב ג"כ בברכה '''מחלפה שיטתיה דר' ירמיה.''' השתא מסיק הקושיא התם צריכה ליה לעיל קא מיבעי ליה אם אותו שאכל ירק יכול לברך להוציא אחרים והכא פשיטא ליה דיכול הוא לברך דהא קאמר על הראשונה הוא שחלוקין חביריו ומשמע אבל על השנייה אינם חולקין שכדין עשה '''ומשני הן דצריכה ליה כרבנן.''' מאי דקמיבעיא ליה אליבא דרבנן דלקמן הוא ומאי דפשיטא ליה כרשב"ג הוא דתני בתוספתא פ"ה רשב"ג אומר עלה והסיב וטבל עמהן אע"פ שלא אכל כזית דגן מזמנין ומפרש ר' ירמיה דהאי מזמנין לא לאצטרופי בלבד הוא אלא אפי' הוא יכול לברך ולזמן עליהן '''דברי חכמים.''' כלומר אבל לדברי חכמים דפליגי עליה דרשב"ג קאמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן דסבירא להו לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן והשתא ספוקי מספקא ליה לר' ירמיה אם לברך בלחוד הוא דקאמרי רבנן שאינו יכול הוא לברך ולהוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן ובהא הוא דפליגי עליה דרשב"ג אבל לענין אצטרופי מצטרף הוא ואע"פ שלא אכל כזית דגן או דילמא אפי' להצטרף אינו מצטרף עמהן עד שיאכל כזית דגן ובתרתי פליגי רשב"ג וחכמים '''מתני' בשלשה והוא אומר ברכו.''' דהא בלאו דידיה איכא זימון וכן כולם '''אחד עשרה ואחד עשרה רבוא.''' הך רישא כר"ע הוא שאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה אין חילוק בין מרובים למעוטים וה"ה הכא אין חילוק '''ר' ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך.''' והלכה כר' ישמעאל</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''במאה אומר נברך לה' אלהינו.''' הך סיפא כולא ר' יוסי הגלילי היא דאמר לפי רוב הקהל הן מברכין שנאמר במקהלות ברכו אלהים. ופסק הלכה משלשה ועד עשרה ואין עשרה בכלל המברך אומר נברך שאכלנו משלו וכולם עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ועשרה ומעשרה ולמעלה המברך אומר נברך אלהינו שאכלנו משלו וכולם עונים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אמרה הגמרא '''נהיגין רבנן בההן כסא דקידושא, כוותיא דרבי אליעזר''' - ששמים, מקציפים, שמים מים. '''מילתא דרבי יוסה, פליגא אדרבי יונה. דרבי יונה טעם כסא ומתקן לה''' - שמה שנותנים בכוס, הוא טעם מכוס הברכה בלילה, ולמוחרת היה מוסיף מים ומתקן את זה כדי שיהא שלם ביום. ופה חייבים להגיד שבלילה זה לא היה מזוג, כי אם תאמר שהוא כבר היה מזוג - אי אפשר. והתני "השותה משקין בזוגים שעבר עליהם הלילה דמו בראשו". כן, ולכן חייבים להגיד שבלילה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נה עמוד ב''' {{שוליים|ז_לו}} '''בראש חודש וחול המועד יש להזכיר "יעלה ויבוא" בתפילה, ואם לא הזכיר מחזירין אותו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה י , שו"ע או"ח סימן תכב סעיף א , שו"ע או"ח סימן תצ סעיף ב , שו"ע או"ח סימן תרפב סעיף א , שו"ע או"ח סימן תרצג סעיף ב , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו שאם לא הזכיר מעין המאורע ביום שיש בו קרבן מוסף מחזירין אותו לראש התפילה. {{שוליים|ז_לז}} '''השוכח להזכיר חנוכה ופורים בברכת המזון האם חוזר ומברך.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ב, הלכה י , שו"ע או"ח סימן תכב סעיף א , שו"ע או"ח סימן תצ סעיף ב , שו"ע או"ח סימן תרפב סעיף א , שו"ע או"ח סימן תרצג סעיף ב , סמ"ג עשין יט. ''הכרעה:'' נפסק שאין מחזירין אותו, שכן חנוכה ופורים אין בהם קרבן מוסף, בניגוד לשבת שאם שכח להזכיר חוזר ומברך כמעשה חנן בר אבא וחבריו. {{שוליים|ז_לח}} '''מי ששכח להזכיר שבת בברכת המזון, כיצד יתקן ומתי -.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ב, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קפח סעיף ו , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כדעה שאם נזכר קודם שהתחיל "בונה ירושלים" אומר "אשר נתן מנוחה לעמו ישראל", ואם התחיל "בונה ירושלים" צריך לחזור לראש ברכת המזון, כמסקנת הירושלמי שהובאה בפוסקים. {{שוליים|ז_לט}} '''מי ששכח לומר "רצה והחליצנו" בברכת המזון בשבת - כיצד ישלים?.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ב, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קפח סעיף ו , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' אם הסיח דעתו והתחיל "הטוב והמטיב" חוזר לראש ברכת המזון; ואם לא הסיח דעתו ונזכר קודם שאמר "הטוב והמטיב" - אינו חוזר אלא מוסיף "אשר נתן מנוחה לעמו ישראל" ומברך "הטוב והמטיב". {{שוליים|ז_מ}} '''היושבים לאכול יחד, אף שכל אחד אוכל מככרו שלו, אחד מברך המוציא לכולם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קסז סעיף יא , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי ירמיה בירושלמי שאחד מברך על ידי כולם, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ז_מא}} '''המזמין את חבירו לאכול עמו בפונדק (אכסניה) חייב בברכת המזון כמזמין בביתו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קסז סעיף יא , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כפשט הירושלמי שאין חילוק בין ביתו לפונדק, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח קסז, יא). {{שוליים|ז_מב}} '''שתי חבורות האוכלות בבית אחד, אם מקצתן רואות זו את זו מצטרפות לזימון ואם לאו כל אחת מזמנת לעצמה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קצה סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כלשון המשנה בירושלמי כפשוטה - רואין זה את זה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נו עמוד א<span class="yerum-runnum">110</span></div> אין תימר שהוא {{ירו"מ-הדגשה|כבר היה}} מזוג, והתני: השותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה, דמו בראשו. כרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]]{{ירו"מ-הוסר|א"ר}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}. {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אין אסור אלא}}{{ירו"מ-הוסר| והן שלנו}} בכלי מתכות, {{ירו"מ-הדגשה|ושל}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|לא היה בכלי מתכת. אמר}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: ראשונים היו שואלין: שמאל מהו שתסייע לימין בכוס של ברכה? את {{שוליים|ז_מז}}שמע מינה תלת: את שמע שהוא צריך לתופסו בימין, וצריך שתהא ידו גבוהה מן השולחן טפח, {{ירו"מ-ביאור|אחרת יכל להישען על השולחן ולא היה מתעיף}} וצריך {{ירו"מ-הדגשה|שיהיה}} {{ירו"מ-הוסר|שנותן}} נותן עיניו בו {{ירו"מ-הדגשה|שלא יסיח דעתו ממנו}} {{ירו"מ-ביאור|שאם היה מותר להסיח דעתו ממנו, היה יכול להניחו על השולחן, לנוח מעט, ולחזור ולטלו}} אמר רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]: שלשה דברים נאמרו בכוס של ברכה: {{שוליים|ז_מח}}מלא, עיטור, ומודח. ושלשתן {{ירו"מ-הדגשה|נרמזו}} בפסוק אחד {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[דברים לג כג|דברים וזאת הברכה לג כג]]) "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה'". "שבע", עיטור, {{ירו"מ-הדגשה|כשמסביבו כוסות מלאים נראה כשבע}} "רצון", מודח, {{ירו"מ-ביאור|דכשכוס נקיה יש שביעות רצון לשותה ממנו}} "מלא", כמשמעו. אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: אם עשיתה כן, מה כתיב תמן? "ים ודרום ירשה", את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} זוכה לירש העולם הזה והעולם הבא. אמר רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: כוס פגום אין מברכין עליו, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}טעמו פגמו. {{ירו"מ-הדגשה|תניא: הנכנס לתוך ביתו במוצאי שבת, מברך על היין, ועל המאור, ועל הבשמים, ואומר הבדלה. ואם אין לו אלא כוס אחד, מניחו לאחר המזון, ומשלשלן כולן אחריו}}. את שמע מינה תלת: שמע מינה {{שוליים|ז_מט}}כוס פגום, אין מברכין עליו. {{ירו"מ-הדגשה|שאם היה יכול לברך על כוס פגום, יכל להבדיל ולטעום, ולחזור ולברך עליו ברכת המזון}}. וצריך שיהא בו כשיעור, וטעמו פגמו אמר רבי תנחום בר יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום בר יודן|°]]: {{שוליים|ז_נ}}כבוד היום קודם לכבוד לילה. קדושת הלילה קודמת לקדושת היום. אי זהו {{ירו"מ-הוסר|כבוד}}{{ירו"מ-הדגשה|נוסח קידוש}} היום? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]], ורבי אלעזר בר יוסף[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בר יוסף|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: "בורא פרי הגפן". זריקן[[ביאור:עץ מסורת#רבי זריקא|°]] בר חמוי דזריקן[[ביאור:עץ מסורת#רבי זריקא|°]] {{שוליים|ז_נא}}{{ירו"מ-הוסר|זריקן }}הזכיר של {{ירו"מ-הוסר|חנוכה}} חנכה בארץ {{ירו"מ-ביאור|על הניסים בנודה לך ה’ על הארץ ועל המזון}} וקילסו אותו. רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא|°]] הזכיר דיין {{ירו"מ-הדגשה|ה}}אמת {{ירו"מ-הדגשה|בבית אבל}} בהטוב ומטיב, וקילסו אותו. {{ירו"מ-הדגשה|שרומז שצריך לברך על הרעה כעין שמברך על הטובה אמר}} רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#אכל יושב - מיסב ומברך|אכל מהלך, עומד ומברך.]] אכל עומד, יושב ומברך. אכל יושב, מיסב ומברך. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#עיטוף בברכת המזון|אכל מיסב, מתעטף ומברך.]] אם עשה כן, הרי הוא כמלאכי השרת.<br><br> <span id="דף_נו_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף נ"ו. למדנו בדף הקודם שרבי אסא אומר שגם חכמים מודיעים שבקידוש של שבת צריך את היין למזוג לפני שמברכים עליו. אומרת הגמרא, מילתיה דרבי אסא בשורה אחרונה של הדף קודם, שאמר שנותנים מים בכוס — זה פליגא דרבי יונה, כי רבי יונה טעם כוס של ברכה, היה בקידוש בלילה טועם, ולמוחרת הוא היה מוסיף טיפה מים כדי לתקן את זה, כי אנחנו יודעים שהרי טעמו פגמו כמו שאמרנו. אם טועמים מהיין אז הכוס נקרא פגום, אי אפשר לקדש עליו פעם נוספת, אבל אם מוסיפים טיפה יין או טיפה מים אז אפשר. והוא הוסיף טיפה מים וככה היה מקדש על זה ביום. עכשיו חייבים להגיד שזה לא היה מזוג, כי אם תאמר שזה היה מזוג כבר בלילה אז זה בעיה, '''והתני: השותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה, דמו בראשו'''. ואולי אפילו אסור לברך על זה. אז איך הוא עשה את זה? ואתה אומר, לא, גם יין מזוג יש דרך להשאיר אותו כל הלילה, '''כרבי יוחנן: רבי יוחנן בכלי מתכות''' — אם לנו בכלי מתכות מותר, אז גם היין של רבי יונה הוא שמר את זה בתוך כלי מתכת סגור, וממילא הוא היה יכול למוחרת להשתמש בזה למרות שזה היה מזוג. אמר רבי יונה רבי ירמיה בשם רבי יוחנן: '''ראשונים היו שואלין שמאל מהו שתסייע לימין בכוס של ברכה'''. כלומר, אם מותר להחזיק את הכוס ביד ימין, ואם אתה עייף אפשר לעזור עם יד שמאל גם כן. אומרת הגמרא '''את שמע מינה תלת''', מזה ששאלו כזאת שאלה אנחנו מבינים שלושה הלכות. א', '''שהוא צריך לתופסו בימין''' — זה כמובן ברור. אבל דבר שני, '''וצריך שתהא ידו גבוהה מן השולחן טפח''', כי אחרת אם מותר להחזיק את זה על השולחן, או אפילו להיות קרוב לשולחן, אז בעצם הוא יכול להניח את המרפק על השולחן וככה לא להתעייף, וממילא לא היה מקום לשאלה אם אפשר לעזור עם יד שמאל. עוד דבר, '''וצריך נותן עיניו בו''' — כלומר אסור להסיח דעתו מהכוס, כי אם היה מותר, אז היה מברך, היה מתעייף, היה מניח על השולחן, הפסקה קטנה, נח וחוזר ותופס אותו. אבל כיוון שאסור, לכן בעצם יש מקום לשאלה — הוא חייב להחזיק את זה כל הזמן, יש מקום לשאלה מה קורה אם הוא עייף, האם מותר לו לעזור עם יד שמאל? אמר רבי אחא: '''שלשה דברים נאמרו בכוס של ברכה: מלא, עיטור, ומודח'''. מלא, כלומר הכוס צריכה להיות מלאה. עיטור, כלומר צריך לעטר אותו — הגמרא בבבלי מספרת שהיו כאלה שמעטרים אותו בתלמידים, אבל היה מקובל לעטר אותו עם כוסות, כלומר מסביבו שמים כוסות מלאים של יין. ומודח, כלומר הוא צריך גם כן נקי לפני ששם את היין בפנים. '''ושלשתן בפסוק אחד: "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה'"'''. "שבע" — עיטור, שתיהם הכוונה שהם עוטפים את הכוס מסביבו, מעטרים אותו בכוסות, וזה גם שבע, כלומר זה גם מעוטר כמו כתר, אבל זה גם מראה על שובע, שיש הרבה יין. "רצון" — מודח; למה? כי כשכוס נקייה יש איזה בקשת רצון לשתות אותה. אדם ששותה מכוס מלוכלכת יש לו איזה חוסר נעימות. אמר רבי חנינא: '''אם עשיתה כן, מה כתיב תמן? "ים ודרום ירשה"''' — כלומר אתה זוכה לירש העולם הזה והעולם הבא. אמר רבי אלעזר: '''כוס פגום אין מברכין עליו, טעמו פגמו'''. כלומר אסור לברך על כוס ששתו ממנו, כי עצם הטעימה זה כבר פוגם. לאו דווקא אם הכוס שבור — אפילו כוס שלם, אם טעמו, בעצם היין הזה פגום וצריך לתקן את זה. איך מתקנים? או שמוסיפים טיפה יין או טיפה מים, ובעצם זה התיקון. תניא: נכנסנו לבית הכנסת במוצאי שבת, ואז בעצם צריך להבדיל. אז מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואומר הבדלה. ככה הייתה מחלוקת מה בדיוק שיטת בית הלל, אבל פה השיטה אומרת שבעצם יין, מאור, בשמים, הבדלה. אנחנו פוסקים להלכה שזה יין, בשמים, מאור והבדלה, כמו רבי יהודה שמופיע בבבלי. פה אנחנו נראה שלפי רבי יהודה זה מה שמופיע כאן, אבל זה להלכה נפסק אחרת. כנראה שבעצם היו כמה גרסאות בשיטת רבי יהודה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נו עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''תני.''' ברייתא חדא שנים אכלו פת ואחד ירק מזמנין וקאמר הש"ס דהאי מתניתא מפרש ר' ירמיה דכרשב"ג אתיא דקתני מזמנין סתם ומשמע דאפי' בברכה יכול אותו שאכל ירק להוציאן וקא מיבעי ליה אי הלכה כרשב"ג וכהאי סתמא דברייתא או לא '''גמ' דלמה.''' מעשה בר' זעירא וכו' שהיו יושבין ואוכלין בסעודה ונטל ר' יעקב הכוס לברך ברכת הזימון ואמר נברך ולא אמר ברכו ואע"פ שהיו כאן שלשה והוא '''למה לא אמרת ברכו.''' כדתנן במתני' '''ולא כן תני.''' בתוספתא פ"ה דאין מדקדקין בדבר וכו' ואין תופסין אותו על כך כ"א הנוקדנין המדקדקי' יותר מדאי הם שתופסין אותו על כך '''ובאיש לר"ז וכו'.''' הורע בעיניו על שקרא לר' חייא בר אבא נוקדנא '''איני מוציא את עצמי מן הכלל.''' ולעולם אומר אני נברך '''הרי ברכת התורה והרי אומר ברכו.''' ואמאי מוציא עצמו מן הכלל '''מכיון דיימר המבורך.''' שאני ברכת התורה דמכיון שמסיים ואומר המבורך דמשמע המבורך בפי כל אינו כמוציא עצמו מן הכלל '''מזג ליה כסא.''' ר' אבא בר זמינא לזעירא ונתן לו זעירא רשות וא"ל סב ובריך להוציא אותי ואמר לו עוד לר' אבא תן דעתך בברכה זו לצאת ידי חובתך גם בכוס אחר שיתנו לך '''אמר ליה.''' ר' אבא בר זמינא לזעירא כשם שאני נותן דעתי ג"כ לצאת אף ידי חובתך בברכה על הכוס שנתת לי רשות לברך ולהוציא אותך כן תן דעתך גם אתה להוציא ידי חובתי באמן אשר אתה עונה על ברכתי ומשום דגדול העונה אמן יותר מן המברך אמר לו כן '''פיסקא.''' אמר ר"ע וכו' '''גמ' חוזר.''' לראש</div> <div class="yerum-leiden-text">אין תימר שהוא מזוג · והתני השותה משקין מזוגן שעברה עליהן הלילה דמו בראשו · אמ' ר' יוחנן והן שלגע בכלי מתכות · ר' ירמיה בשם ר' יוחנן ראשונים היו שואלין שמאל מהו שתסייע לימין בכוס שלברכה · אית שמע מינה תלת · את שמע שהוא צריך לתופסו בימין · וצריך שיהא ידו גבוהה מן השולחן טפח · צריך שיתן עיניו בו' אמ' ר' סימון נאמ' כאן תוך ונאמ' להלן תוך בני יש' אמ' ר' אחא שלשה דברים נאמרו בכוס שלברכה מלא · עיטור · ומודח · ושלשתן בפסוק אחד · נפתלי שבע רצון ומלא ברכת יי' · שבע עיטור · רצון מודח · מלא כמשמעו · אמ' ר' חנינא אם עשיתה כן מה כת' תמן ים ודרום ירשה · את זוכה לירש העולם הזה והעולם הבא · אמ' ר' לעזר כוס פגום אין מברכין עליו · את שמע מינה תלת · שמע מינה כוס פגום אין מברכין עליו · וצריך שיהא בו כשיעור וטעמן פגמין · אמ' ר' תנחום בר יודן כבוד היום קודם לכבוד לילה · קדושת הלילה קודמת לקדושת היום · אי זהו כבוד היום · ר' יוסה בשם ר' יעקב בר אחא ור' לעזר בר יוסף בשם רב בורא פרי הגפן · ר' זריקן בר חמוי דר' זריקן הזכיר שלחנוכה בארץ וקלסן אותו · אמ' ר' בא בריה דר' חייא בר בא ודיין אמת בהטוב ומטיב וקלסן אותו · ר' בא בריה דר' חייא בר אבא אכל מהלך עומד ומברך אכל עומד יושב ומברך · אכל יושב מיסב ומברך · אכל מיסב מתעטף ומברך · אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת</div> <div class="yerum-side">'''דתני.''' בחדא מימר' השמש מברך על כל כוס וכוס שנותנין לו לשתות לפי שנמלך הוא אבל א"צ לברך על כל פרוסה ופרוסה ממה שנותנין לו שכן דרך ליתן להשמש מכל פרוסה ופרוסה וכשבירך בתחלה היה דעתו על הכל ולפיכך אמר לו שגם בכוס יין יתן דעתו בברכה לצאת על כל מה שיתנו לו אח"כ כדי שלא יצטרך עוד לברך על השני '''מתניתא אמרה כן.''' זה שמענו ממתני' פ"ד דר"ה המתעסק וכו' אלמא שצריך גם דעת המשמיע להוציא השומע ולפיכך השומע מן המתעסק בעלמא ואינו מכוין להוציאו בתקיעה זו לא יצא והיינו נמי דקאמר ליה ר' אבא כמה דאנא יהיב דעתי מפקא יתיך שאע"פ שנתן לו זעירא רשות לברך ולהוציאו אפ"ה צריך שיהא דעתו ג"כ להוציא אותו שצריך דעת שומע ומשמיע '''מנין לעדה וכו'.''' כדדריש במתני' פרק קמא דסנהדרין ואיידי דהא דלקמן נקט נמי להא וכן איתא התם '''אמר ר' סימון נאמר כאן תוך וכו'.''' כלומר דלהזכרת השם בעשרה ילפינן נאמר כאן ונקדשתי בתוך בני ישראל ונאמר להלן וכו' '''אם מתוך את יליף סגין אינון.''' אם ג"ש דתוך תוך בעית למילף הרבה תוך יש בתורה דהא כתיב הבדלו מתוך העדה וכתיב עוד ולא היה בתוך העדה הנועדים על ה' על דבר קרח ושם הרבה מעשרה היו אלא דג"ש דבני ישראל ילפינן מהתם '''מה מקיימין רבנן טעמא דר"י הגלילי במקהלות.''' דהא משמע כדדרשינן דלפי רוב הקהל מברכין '''בכל קהלה וקהלה.''' רבנן דרשי הכי בכל קהלה וקהלה ברכו ולא לפי רוב הקהל בחדא קהלה ודחי לה ר' חנינא דהא במקהלת חסר כתיב ומשמע בקהלה אחת ולפי רוב הקהל</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''ארפוניה.''' הניחו אותו דכר"ע הוא נהיג '''ובירך לפניה ולאחריה.''' עוד פעם אחרת כשקרא במקום לוי והיו רוצים להשתיקו לפי שכבר בירך בתחלה כשקרא כהן ואמר להן ר' חייא בר אשי הניחו אותו שכך הן נוהגין בבבל '''בשם המפורש.''' שהזכיר את השם דניאל ככתבו וגרסינן לכל הא לקמן בסוף פ"ג דמגילה '''גידלו בברכה.''' כדדריש ר' סימון שהחזירו גדולת הקב"ה ליושנה וכדר' פנחס '''משה התקין מטבע של תפלה.''' לאו מטבע של כולה תפלה קאמר דאנשי כנסת הגדולה הן הן שתיקנוה אלא כלומר מה שאנו אומרים האל הגדול הגבור והנורא בתפלה משה תיקן למטבע זו בתחלה כדכתיב האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד '''לזה נאה לקרות גבור.''' כלומר דאי גבור נאה לקרותו אף עכשיו שזהו גבורתו שרואה חורבן ביתו ושותק אבל הנורא לא אמר לפי שאין נורא אלא על ידי בית המקדש ואין נורא עכשיו '''ולא אמר הגבור.''' וכי אם בניו מסורין בקולרין והיכן היא גבורתו אבל הנורא אמר שנוראותיו נראו אף עכשיו שעשה בימינו בכבשן האש '''ובשר ודם יש בו כח וכו'.''' בתמיה וכי היאך עשו קצבה ירמיה ודניאל לפחות ולמעט משבחיו יתברך לפי דעתם '''ואינן מחליפין לו.''' לומר כן לפי הזמן שהיו עומדין בו שהן יודעין דרכיו יתברך ב"ה '''מתני' שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק.''' מכיון שחלה עליהם חובת זימון '''וכן ארבעה וכן חמשה.''' אין השלשה מזמנין לעצמן והיחיד או השנים יחלקו מהן דאינהו נמי אקבעו בחובת זימון '''ששה נחלקין.''' כדי זימון לכאן וכדי זימון לכאן עד עשרה אבל עשרה אינן נחלקין מכיון דאחייבו להו בזימון שיש בו הזכרת השם עד שיהו עשרים ואז יכולין להתחלק לשתי חבורות אם הן רוצין '''אין מחזירין אותו.''' דהואיל בר"ח אין חובה לאכול פת שיתחייב בברכת המזון הלכך אין מחזירין אותו '''אשכח תני ופליג.''' אשכחן ברייתא בתוספתא פ"ג דפליג על ר' יוחנן דקתני כל יום שיש בו קרבן מוסף כגון ר"ח וכו' מחזירין אותו '''קם אזל ליה.''' חנן בר אבא וכשחזר אצלם מצא אותם שמברכין עוד הפעם ברכת המזון '''מברכין וחוזרין ומברכין וכו'.''' אע"פ שברכנו אנחנו חוזרין ומברכין לפי ששכחנו להזכיר של שבת בראשונה '''לא אמר כן כו'.''' חזר ואמר להם חנן בר אבא וכי לא אמר כן רבי בא בשם ר"ח דאם שכח ולא הזכיר של שבת בברכת המזון אומר ברוך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל וא"צ לחזור לראש '''כן בשהסיע דעתו.''' כאן דאמרינן צריך לחזור ולברך כשהסיח דעתו כלומר שכבר פתח בהטוב ומטיב והסיח דעתו מלזכור של שבת דאז צריך לחזור לראש וכיון שאנחנו לא הזכרנו מקודם חזרנו לראש '''וכאן בשלא הסיע דעתו.''' הא דאמר רב בשלא הסיח דעתו כשסיים ברכת בונה ירושלים אלא שנזכר מיד קודם שפתח בהטוב ומטיב אז אומר ברוך אשר נתן מנוחה וא"צ לחזור לראש '''תני.''' בתוספתא פ"ה '''כל א' וא' מברך לעצמו.''' שאין כאן קביעות שיהא אחד מברך לכולם עד שישבו לאכול ביחד '''זמין לחבריה בפונדקא.''' כלומר שהיה הולך בדרך עם חביריו ולא זימן עליהם עד שהגיעו לפונדק א' וישבו לאכול ביחד אז זימן עליהם וכהאי דתנינן בתוספתא '''מתני' ואם לאו אלו מזמנין לעצמן.''' ובזמן ששמש אחד משמש לשתי החבורות אע"פ שאין אלו רואין את אלו השמש מצרפן '''אין מברכין על היין.''' בורא פרי הגפן עד שיתן לתוכו מים לפי שהיה יינם חזק מאד ולא היה ראוי לשתייה בלא מים הלכך אכתי לא אשתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה ומברכין עליו בורא פרי העץ כעל ענבים ואין הלכה כר"א '''גמ' לשני בתים נצרכה.''' הא דקתני רישא בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון לא נצרכה אלא אפי' אוכלין בשני בתים והן פתוחין זה לזה בזמן שיכולין לראות אלו את אלו מצטרפין לזימון דאלו בבית אחד לא הוה צריך למיתני לרישא והא דנקט בית אחד משום סיפא נקט לה דאפי' בביית אחד אם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו לעצמן '''והן.''' ודוקא שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן שיצטרפו לזימון כאחד '''אילין בית נשיאי.''' שיש להן הרבה בתים סמוכין זה לזה ופעמים הן פתוחין ופעמים נעולים '''מה את עביד לון כבית אחד או כשני בתים.''' כלומר. הואיל ואינן פתוחין תמיד בשעת הסעודה אלא לפעמים הן סגורין היאך אתה עושה אותן אם תדמה אותן לשני בתים ממש מכיון שאינן פתוחין תמיד או דילמא הואיל ולפעמים פתוחין ובאותה השעה יכולין לראות אלו את אלו כבית אחד הוו ומצטרפין הן '''נאמר.''' דכך הוא הדין שאם היה דרכן לעבור אלו דרך אלו מזמנין אע"פ שהן לפעמים סגורין ואם לאו אין מצטרפין לזימון '''מוקים לאמוריה.''' היה מעמיד להשמש שלו על שער האמצעי מבית המדרש שפתוח לכאן ולכאן והיו שם חבורה אחת מצד זה וחבורה אחת מצד זה וכיון שהשמש באמצע ומשמש לשתיהן היה מצרפן לזימון אלו אם אלו כדאמרינן אם היה השמש ביניהן השמש מצרפן '''מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה.''' של מזון שנותן לתוכו מים כל שהוא למצוה מן המובחר '''נהיגין רבנן כן גם בההן כסא דקידושא.''' לתת לתוכו מים כל שהוא. מילתא דר' יוסי דאמר מודים חכמים וכו' פליגא אדר' יונה שהיה טועם כוס של ברכת המזון אחר הברכה ואח"כ היה מתקן ליה במזיגת מיס: אין תימר שהיה מזוג בתחלה במעט מים ואח"כ היה מתקן כפי הצורך הא ליתא דהתני השותה משקין מזוגין וכו' וא"כ לא היה מניח יין מזוג לשהותו בביתו '''שמאל מהו שתסייע לימין בכוס של ברכה.''' לפי שלפעמים צריך להאריך בברכת המזון כגון בר"ח טבת שחל להיות בשבת וכיוצא בו מהו שיכול לסייע ביד שמאל לימין '''את שמע מינה תלת.''' משאלה זו '''וצריך שתהא ידו גבוה מן השלחן טפח.''' דאי לאו הכי למה לו לסייע בשמאל הרי יכול להשען ביד ימינו על השלחן '''וצריך.''' וש"מ שצריך שנותן עיניו בו. שלא יסיח דעתו ממנו דאי לאו הכי למה לו לסייע בשמאל הלא יכול הוא להעמידו מעט על השלחן אם נתייגע בימינו ואין זה הפסק בברכה אלא ודאי דחיישינן להיסח הדעת וצריך שיתן עיניו בו '''עיטור.''' שמעטרו בכוסות סביב '''ומודח.''' שידיחו מבפנים '''ושלשתן.''' רמוזין בפסוק אחד שנאמר בו ברכת ה' '''שבע עיטור.''' כשמעטרו נראה כשביעה בכוסות הרבה '''רצון מודח.''' שהוא נקיות והוא הרצון '''וצריך שיהיה בו כשיעור.''' שהיא רובע רביעית שאם ימזגנו יעמוד על רביעית שזהו שיעורו דאי א"צ שיעור א"כ אמאי פגמו הא איכא תקנתא לתקנו במים אלא ודאי דמיירי שלא היה בו אלא כשיעורו וכשטעמו חסר לו שיעורו ואין תקנה במים כשאין לו יין אלא זה '''כבוד היום קודם לכבוד הלילה.''' כדמפרש לקמיה בשם רב בורא פרי הגפן כלומר לאו בקידוש הוא אלא בשתיית יין כבוד היום קודם לכבוד הלילה כשאין לו יין כל כך אבל לענין קידוש אם אין לו יין אלא כשיעור רביעית לקידוש קדושת הלילה קודמת לקדושת היום ובתוספתא פ"ג גריס הכי אם אין לו אלא כוס אחד קדושת היום קודמת לכבוד היום ולכבוד לילה. וקדושת היום היינו קידוש הלילה שמקדש עליו יום השבת '''הזכיר של חנוכה בארץ.''' בברכת הארץ וקילסו אותו מפני שהיא הודאה ויש לאומרה בברכת הארץ שהיא ג"כ הודאה '''הזכיר דיין אמת.''' לברכת האבל בברכת הטוב והמטיב וקילסו אותו שכשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה ובזה נראה שמקבל עליו גזירת המקום באהבה '''עומד ומברך.''' לפי שצריך שינוי והיכר שמכין עצמו לברך וכן כולם '''ואם עשה כן.''' שהתעטף ובירך הרי הוא כמלאכי השרת דכתיב בהו שש כנפים וגו' בשתים יכסה פניו ובשתיס יכסה רגליו מפני כבוד המקום ב"ה וכך הוא זה שמתעטף בברכה לכבוד המקום ברוך הוא: הדרן עלך שלשה שאכלו </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' עכשיו, אם אין לו אלא כוס אחד — כלומר מדובר שהוא אכל סעודה שלישית ומגיע זמן ההבדלה ויש לו רק כוס אחד. אז מצד אחד הוא צריך לברך ברכת המזון על כוס, ומצד שני הוא צריך את ההבדלה. אז יש לו רק רביעית אחת, מה יעשה? מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן אחריו. כלומר הוא אומר ברכת המזון ואחרי זה עושה את הכול — יש לו גם את הכוס שבירך עליו ברכת המזון, וגם עושה את כל ההבדלה על הכוס הזה. אומרת הגמרא: '''את שמע מינה תלת''', לומדים מפה שלושה הלכות. '''שמע מינה כוס פגום, אין מברכין עליו''' — כי אחרת, אם אפשר לברך על כוס פגום, אז יכול לטעום, והרי אמרנו טעמו פגמו. היה מברך ברכת המזון וטועם ועושה הבדלה, או שאף הוא עושה הבדלה, טועם ומברך ברכת המזון. ודבר נוסף, '''וצריך שיהא בו כשיעור''', כי אם לא היה צריך שיעור, אז היה מחלק את הכוס לשניים למרות שיש לו רק רביעית אחת, היה מברך כל פעם על פחות מרביעית. אבל כנראה שצריך שיעור, צריך שיהיה רביעית, ואם הוא היה טועם אז זה פגום, ממילא אין לו אפשרות — כי יש לו רק רביעית אחת מזוגה, גם לא יכול להוסיף מים. אז ככה שבעצם הדרך היחידה, כמו שאמרנו, שבעצם מברך עליו ברכת המזון ומשלשלן כולן לאחריו. '''זריקן בר חמוי דזריקן הזכיר של חנכה בארץ וקילסו אותו'''. כלומר הוא אמר, כמו שבתפילה אנחנו אומרים על הניסים במודים, ברכת הודאה, אז גם בברכת המזון אומרים על הניסים בנודה לך, ברכת הודאה, וקילסו אותו על זה. '''רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא הזכיר דיין אמת בהטוב ומטיב, וקילסו אותו'''. מה שהוא בברכת האבלים, שם הוא הוסיף את הטוב אחרי דעת האמת, וגם קילסו אותו, כי שוב פעם הוא רמז על הצורך לברך על הרע כמו על הטובה. אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: '''אכל מהלך, עומד ומברך. אכל עומד, יושב ומברך. אכל יושב, מיסב ומברך. אכל מיסב, מתעטף ומברך'''. כלומר תמיד הברכה צריכה להיות בדרגה יותר טובה מאשר האכילה. מי שאוכל בהליכה, אז יעמוד ויברך, וכך הלאה. עכשיו, '''אם עשה כן, הרי הוא כמלאכי השרת''', דכתיב '''"בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו"'''. כלומר המלאכים מתכוננים לפני שהם משבחים את הקדוש ברוך הוא, הם היו מתכוננים, אז גם אנחנו לפני שאנחנו מברכים צריכים לעשות איזו הכנה. אז אנחנו סיימנו את פרק שלושה שאכלו, עדיין פרק שלושה שאכלו עם ישראל. עכשיו בפרק ח' הלכה א'. מתניתין: '''אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה'''. כלומר יש הרבה מחלוקות בין בית הלל לבית שמאי, אבל המחלוקות שאנחנו נביא עכשיו זה מחלוקות רק בעניין הסעודה. '''בית שמאי אומרים: מברך על היום ואחר כך מברך על היין'''. כלומר קודם כל מברך, עושה קידוש, ורק אחרי זה בורא פרי הגפן. '''ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום''', כמו שאנחנו נוהגים היום. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נו עמוד א''' {{שוליים|ז_מז}} '''כוס של ברכה יש לתופסו בימין, להגביהו טפח מן השולחן, ולתת עיניים בו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה יד , שו"ע או"ח סימן קפג סעיף ד , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אחא בירושלמי ג' דברים בכוס של ברכה; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה. {{שוליים|ז_מח}} '''כוס של ברכה טעונה מלא, עיטור ומודח (וכן הדחה ושטיפה).''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה טו , שו"ע או"ח סימן קפג סעיף א , שו"ע או"ח סימן קפג סעיף ב , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא בירושלמי שדרשה שלושת הדינים מהפסוק "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה'", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח קפג, א-ב) שצריך הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ ומילוי הכוס. {{שוליים|ז_נ}} '''בקידוש ליל שבת ויום טוב יש להקדים ברכת בורא פרי הגפן לברכת הקידוש, שכן קדושת הלילה קודמת לקדושת היום.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן רעא סעיף ג. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוסי בשם רבי יעקב בר אחא ורבי אלעזר בר יוסף בשם רב, שקדושת היום נקודה לאחר ברכת הגפן, כלשון הירושלמי "קדושת הלילה קודמת לקדושת היום"; כך הכריעו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ז_נא}} '''מי שאכל תוך כדי הליכה ורוצה לברך ברכת המזון, עליו לעצור ולעמוד לפחות בעת הברכה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ב, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן קפז סעיף ד , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=נו א/> הדרן עלך שלשה שאכלו ז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: אם אכל מהלך יעמוד ויברך, ואם אכל עומד ישב ויברך, ואם אכל יושב יסב ויברך, ואם אכל מוסב יתעטף ויברך, כדי לברך בכובד ראש ובמצב הראוי ביותר האפשרי לו. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נו עמוד ב<span class="yerum-runnum">111</span></div> מה טעמא? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}: ([[ישעיהו ו ב]]) "בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו" {{ירו"מ-ביאור|שצריך שיהיה היכר שמכין עצמו לברכה כמו שהמלאכים מכינים עצמם}} <br> <strong>הדרן עלך פרק שלשה</strong> ==פרק שמיני - אלו דברים== <!-- לחצן-ליידן --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות/הדפסה עם ליידן (פרק שמיני)|📜 '''כתב יד ליידן עם פני משה''']]}}</div> <div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שמיני#דף נו ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר ברכות פרק שמיני.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] <div class="yerum-bm-print"> שואלת הגמרא '''מה טעמהון דבית שמאי''', כלומר למה הם אומרים קודם כל מקדשים? עונה הגמרא: '''שקדושת היום גרמה ליין שיבוא'''. כלומר למה בכלל מביאים יין לסעודה? כיוון שיש קידוש, אז בעצם הקידוש גרם לבוא היין. עוד סיבה: '''וכבר נתחייב היום עד שלא בא היין'''. כלומר השבת נכנסה, ברגע שהיא נכנסה כבר חל חיוב חובת קידוש, ויין מגיע רק אחרי זה בסעודה — כלומר אנחנו הולכים להתפלל, חוזרים, רק אחרי זה מביאים את היין. אז בעצם חובת קידוש חלה קודם, לכן מברכים ומקדשים קודם. אז זכור, בית שמאי יש להם סברות טובות. אז '''מה טעמהון דבית הלל'''? עונה הגמרא '''שהיין גורם לקדושת היום שתאמר''' — הרי מקדשים על היין, וכיוון שמקדשים על היין אז בעצם היין הוא הגורם, לכן מברכים עליו קודם. '''דבר אחר: היין תדיר אינה תדירה''' — כלומר קידוש היום אינו תדיר, ותדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, כי היין מברכים ושותים כל יום וקידוש זה פעם בשבוע, אז ממילא היין קודם. אמר רבי יוסי: '''מדברי שניהן, יין והבדלה — היין קודם'''. כלומר לפי הסברות שהם אמרו, אנחנו יכולים להבין שבניגוד לקידוש, שיש מחלוקת, בהבדלה כולם מסכימים שהיין קודם. למה? '''כלום טעמהון דבית שמאי אלא שקדוש היום גרמה ליין שיבוא?''' כך הם אמרו — קידוש גרם ליין שיבוא. '''וכאן, הואיל ולא אבדלה גרמה ליין שיבוא — היין קודם'''. הרי עיקר הבדלה זה בתפילה, ואם אין לו יין יכול גם להביא על השכר, אז ההבדלה לא גרמה ליין שיבוא, אם כן היין יהיה קודם. וגם בית הלל — מה הטעם שלהם? '''כלום טעמהון דבית הלל אלא שהיין תדיר וקדושה אינה תדירה? וכן, הואיל והיין תדיר ואבדלה אינה תדירה — היין קודם'''. גם כאן תדיר — ההבדלה פחות תדירה מהיין, היין תדיר, הבדלה אינה תדירה, לכן היין קודם. כך שלפי שתי השיטות, בין בית הלל בין בית שמאי, היין יהיה קודם. רבי מנא אמר הפוך: '''מדברי שניהן, יין ואבדלה — אבדלה קודמת'''. למה? כי אתה השתמשת בטעם אחד של בית שמאי, קח את הטעם השני שלהם. '''כלום טעמהון דבית שמאי אלא שכבר נתחייב בקדושת היום עד שלא בא היין? וכאן, הואיל ונתחייב בהבדלה עד שלא בא היין — אבדלה קודמת'''. גם כאן, הרי השבת יצאה קודם כל, ורק אחרי זה אני עושה את ההבדלה, אז כבר חלה עלי חובת הבדלה עד שלא בא היין, לכן ההבדלה קודמת. וגם בית הלל — '''כלום טעמהון דבית הלל אלא שהיין גורם לקדושת היום שתאמר, וכאן הואיל ואין היין גורם לאבדלה שתאמר — אבדלה קודמת'''. נכון, בקידוש אמרנו שקידוש עושים על היין, אז בעצם היין הוא הגורם. אבל כאן, אם אין היין גורם להבדלה — הרי אפשר להבדיל על כל דבר, על חמר מדינה, וגם עושים הבדלה בתפילה — אז היין הוא לא הגורם, וממילא ההבדלה תהיה קודמת גם לבית הלל. אמר רבי זעירא: '''מדברי שניהן, מבדילין בלא יין ואין מקדשין אלא ביין'''. אפשר לראות לפי הסברה שלהם — אם היין גורם לקידוש, אז ברור שחייבים לקדש בעד היין. ובהבדלה אתה אומר שהיין לא גורם, אז זה כנראה שלא מבדילים על יין בהכרח, אפשר על חמר מדינה. ואומרת הגמרא: '''היא דעתיה דרבי זעירא, דרבי זעירא אמר: מבדילין על השכר, ואזלין מן אתר לאתר משום קידושה'''. כלומר צריכים ללכת אפילו ממקום למקום כדי למצוא מקום שבו יש יין, כדי לקדש שם. אמר רבי יוסי ברבי: '''נהיגין תמן במקום שאין יין, שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע, וחותם במקדש ישראל ואת יום השבת''', ויוצאים ידי קידוש מהתורה, כי קידוש על היין זה רק מרבנן. אנחנו יודעים שיש לנו נוהג להגיד בשבת ברכה מעין שבע. יש סברה שאומרת שזה בגלל שהיו מתפללים בשדות, והיו אנשים שמאחרים, ורצו שכולם יסיימו את התפילה, שיחזרו לבית ביחד ולא יישארו שם אנשים בודדים, אז לכן בעצם הוסיפו את ברכה אחת מעין שבע. אז פה יש הסבר נוסף, שבעצם זה סוג של קידוש, כלומר בזה יוצאים ידי חובת קידוש מדאורייתא, כך שמי שאין לו יין יוכל לשמוע את הקידוש בבית הכנסת ולאחר מכן לחזור ולאכול בבית. ואומרת הגמרא: '''וקשיא על דבית שמאי בלילי שבת'''. נעצור כאן. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נו עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side"></div> <div class="yerum-leiden-text">מה טעם בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו</div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> 2lyofdgp0p5x1h495wt9pvx1yp9o2sg 106 1755057 3079320 3079128 2026-08-27T02:55:39Z Meirveshulibot 42771 פיילוט: הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן, פני משה והדינים המקוצרים (בוט) 3079320 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: leiden_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת ברכות, פרק שמיני — הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): בכל כפולה — בעמוד הראשון לשון הדף, ביאור באר משה, והדינים העולים מן העמוד בקצרה (הסימן, הכותרת, הפוסקים וההכרעה); בעמוד שממולו נוסח כתב יד ליידן (סקליגר 3) במרכז ופירוש פני משה לצדו. ביאור ודינים שלא נכנסו בעמוד הראשון נמשכים מתחת לליידן. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נו עמוד ב<span class="yerum-runnum">112</span></div> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_א|ירושלמי ברכות, פרק ח, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_א"><br><strong>מתני':</strong> אלו דברים שבין [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל בסעודה. [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: מברך על היום ואחר כך מברך על היין. ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים: {{שוליים|ח_א}}מברך על היין ואחר כך מברך על היום.<br><strong>גמ':</strong> מה טעמהון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי? {{ירו"מ-הוסר|שהקדושת}} שקדושת היום גרמה ליין שיבוא וכבר נתחייב {{ירו"מ-הוסר|בקדושת}}{{ירו"מ-הדגשה|בקידוש}} היום עד שלא בא היין. מה טעמהון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל? שהיין גורם לקדושת היום שתאמר. דבר אחר: היין תדיר {{ירו"מ-הוסר|וקדושה}}{{ירו"מ-הדגשה|וקדושת}} {{ירו"מ-הדגשה|היום}} אינה תדירה, {{ירו"מ-הדגשה|ותדיר ושאינו תדיר תדיר קדם}}. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: מדברי שניהן, יין והבדלה — היין קודם. {{ירו"מ-הדגשה|שהרי}} כלום טעמהון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אלא {{ירו"מ-הוסר|שקדושת}} שקדוש היום גרמה ליין שיבוא? וכאן, הואיל ולא אבדלה גרמה ליין שיבוא {{ירו"מ-הדגשה|דעיקר הבדלה בתפילה ואם אין יין יבדיל על שיכר}} — היין קודם. כלום טעמהון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אלא שהיין תדיר וקדושה אינה תדירה? וכן {{ירו"מ-ביאור|אף כאן}}, הואיל והיין תדיר ואבדלה אינה תדירה — היין קודם. רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אמר: {{ירו"מ-הוסר|ר מנא }}מדברי שניהן, יין ואבדלה — אבדלה קודמת. כלום טעמהון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אלא שכבר נתחייב בקדושת היום עד שלא בא היין? וכאן {{ירו"מ-ביאור|אף כאן}}, הואיל ונתחייב בהבדלה עד שלא בא היין — אבדלה קודמת. כלום טעמהון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אלא שהיין גורם לקדושת היום שתאמר, וכאן הואיל ואין היין גורם לאבדלה שתאמר — אבדלה קודמת. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: מדברי שניהן, {{שוליים|ח_ג}}מבדילין בלא יין ואין מקדשין אלא ביין. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}היא דעתיה דרבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] דרבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] אמר: {{שוליים|ח_ד}}מבדילין על השכר {{ירו"מ-הדגשה|אבל לקידוש צריך לחזר אחר יין}}, ואזלין מן אתר לאתר משום קידושה. אמר רבי יוסי ברבי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי|°]] ({{ירו"מ-הדגשה|בון}}) נהיגין תמן במקום שאין יין: שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע, וחותם במקדש ישראל ואת יום השבת {{ירו"מ-הדגשה|ויוצאים ידי קידוש מהתורה דקידוש על היין זה רק דרבנן אם נדקדק נמצא}} וקשיא על ד[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי בלילי שבת.<br><br> <span id="דף_נז_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שמיני#דף נז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> שואלת הגמרא '''מה טעמהון דבית שמאי''', כלומר למה הם אומרים קודם כל מקדשים? עונה הגמרא: '''שקדושת היום גרמה ליין שיבוא'''. כלומר למה בכלל מביאים יין לסעודה? כיוון שיש קידוש, אז בעצם הקידוש גרם לבוא היין. עוד סיבה: '''וכבר נתחייב היום עד שלא בא היין'''. כלומר השבת נכנסה, ברגע שהיא נכנסה כבר חל חיוב חובת קידוש, ויין מגיע רק אחרי זה בסעודה — כלומר אנחנו הולכים להתפלל, חוזרים, רק אחרי זה מביאים את היין. אז בעצם חובת קידוש חלה קודם, לכן מברכים ומקדשים קודם. אז זכור, בית שמאי יש להם סברות טובות. אז '''מה טעמהון דבית הלל'''? עונה הגמרא '''שהיין גורם לקדושת היום שתאמר''' — הרי מקדשים על היין, וכיוון שמקדשים על היין אז בעצם היין הוא הגורם, לכן מברכים עליו קודם. '''דבר אחר: היין תדיר אינה תדירה''' — כלומר קידוש היום אינו תדיר, ותדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, כי היין מברכים ושותים כל יום וקידוש זה פעם בשבוע, אז ממילא היין קודם. אמר רבי יוסי: '''מדברי שניהן, יין והבדלה — היין קודם'''. כלומר לפי הסברות שהם אמרו, אנחנו יכולים להבין שבניגוד לקידוש, שיש מחלוקת, בהבדלה כולם מסכימים שהיין קודם. למה? '''כלום טעמהון דבית שמאי אלא שקדוש היום גרמה ליין שיבוא?''' כך הם אמרו — קידוש גרם ליין שיבוא. '''וכאן, הואיל ולא אבדלה גרמה ליין שיבוא — היין קודם'''. הרי עיקר הבדלה זה בתפילה, ואם אין לו יין יכול גם להביא על השכר, אז ההבדלה לא גרמה ליין שיבוא, אם כן היין יהיה קודם. וגם בית הלל — מה הטעם שלהם? '''כלום טעמהון דבית הלל אלא שהיין תדיר וקדושה אינה תדירה? וכן, הואיל והיין תדיר ואבדלה אינה תדירה — היין קודם'''. גם כאן תדיר — ההבדלה פחות תדירה מהיין, היין תדיר, הבדלה אינה תדירה, לכן היין קודם. כך שלפי שתי השיטות, בין בית הלל בין בית שמאי, היין יהיה קודם. רבי מנא אמר הפוך: '''מדברי שניהן, יין ואבדלה — אבדלה קודמת'''. למה? כי אתה השתמשת בטעם אחד של בית שמאי, קח את הטעם השני שלהם. '''כלום טעמהון דבית שמאי אלא שכבר נתחייב בקדושת היום עד שלא בא היין? וכאן, הואיל ונתחייב בהבדלה עד שלא בא היין — אבדלה קודמת'''. גם כאן, הרי השבת יצאה קודם כל, ורק אחרי זה אני עושה את ההבדלה, אז כבר חלה עלי חובת הבדלה עד שלא בא היין, לכן ההבדלה קודמת. וגם בית הלל — '''כלום טעמהון דבית הלל אלא שהיין גורם לקדושת היום שתאמר, וכאן הואיל ואין היין גורם לאבדלה שתאמר — אבדלה קודמת'''. נכון, בקידוש אמרנו שקידוש עושים על היין, אז בעצם היין הוא הגורם. אבל כאן, אם אין היין גורם להבדלה — הרי אפשר להבדיל על כל דבר, על חמר מדינה, וגם עושים הבדלה בתפילה — אז היין הוא לא הגורם, וממילא ההבדלה תהיה קודמת גם לבית הלל. אמר רבי זעירא: '''מדברי שניהן, מבדילין בלא יין ואין מקדשין אלא ביין'''. אפשר לראות לפי הסברה שלהם — אם היין גורם לקידוש, אז ברור שחייבים לקדש בעד היין. ובהבדלה אתה אומר שהיין לא גורם, אז זה כנראה שלא מבדילים על יין בהכרח, אפשר על חמר מדינה. ואומרת הגמרא: '''היא דעתיה דרבי זעירא, דרבי זעירא אמר: מבדילין על השכר, ואזלין מן אתר לאתר משום קידושה'''. כלומר צריכים ללכת אפילו ממקום למקום כדי למצוא מקום שבו יש יין, כדי לקדש שם. אמר רבי יוסי ברבי: '''נהיגין תמן במקום שאין יין, שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע, וחותם במקדש ישראל ואת יום השבת''', ויוצאים ידי קידוש מהתורה, כי קידוש על היין זה רק מרבנן. אנחנו יודעים שיש לנו נוהג להגיד בשבת ברכה מעין שבע. יש סברה שאומרת שזה בגלל שהיו מתפללים בשדות, והיו אנשים שמאחרים, ורצו שכולם יסיימו את התפילה, שיחזרו לבית ביחד ולא יישארו שם אנשים בודדים, אז לכן בעצם הוסיפו את ברכה אחת מעין שבע. אז פה יש הסבר נוסף, שבעצם זה סוג של קידוש, כלומר בזה יוצאים ידי חובת קידוש מדאורייתא, כך שמי שאין לו יין יוכל לשמוע את הקידוש בבית הכנסת ולאחר מכן לחזור ולאכול בבית. ואומרת הגמרא: '''וקשיא על דבית שמאי בלילי שבת'''. נעצור כאן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נו עמוד ב''' {{שוליים|ח_א}} '''בקידוש שבת יש לברך על היין ואחר כך על היום.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה ו , שו"ע או"ח סימן רעא סעיף י , סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק כבית הלל שמברך על היין ואחר כך על היום, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע, ובהבדלה אף שניהם מודים שהיין קודם. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נו עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''מתני' אלו דברים מברך על היום.''' בתחל' לפי שהיו' גורם לקידוש שלא בא כוס זה אלא בשביל קידוש לשבת ועוד שכבר קדש היום משקיבל עליו ועדיין יין לא בא על השלחן וכשם שקדם לכניסה כך קודם לברכה '''וב"ה אומרי' מברך על היין תחלה.''' לפי שהיין גורם לקידוש וה"ה המקדש על הפת ואם אין לו יין או פת לא יקדש ועוד תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם '''גמ' מה טעמהון דב"ש וכו'.''' כדפרישית במתני' '''מדברי שניהן נלמד.''' דסבירא להו דבהבדלה לעולם ברכת היין קודם ואח"כ ברכת הבדלה דלא דמיא לקידוש כדמפרש ואזיל '''כלום טעמהון דב"ש.''' שהרי טעמייהו דב"ש גבי קידוש לא הויא אלא מפני שקדושת היום גרמה ליין שיבא לפיכך סברי דקדושת היום קודמת אבל כאן הואיל ולאו הבדלה גרמה ליין שיבא דהא עיקר הבדלה בתפלה היא ולא אמרו שיחזור ויבדיל על הכוס אלא מפני התינוקות כדאמרי' לעיל פ' תפלת השחר הלכך אף ב"ש מודים בהבדלה שברכת היין קודם '''כלום טעמהון דב"ה.''' כלומר ולב"ה ודאי שייכא נמי האי טעמא דאמרי גבי קידוש דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וכמו כן בהבדלה '''אמר ר' מנא.''' דלא היא דמאי חזית דנקטת להני טעמי דידהו דב"ש ודב"ה גבי קידוש למילף מינייהו דמה גבי הבדלה דברכת יין קודמת נקיט אידך טעמייהו דידהו דגבי קידוש ואשכחן איפכא דגבי הבדלה איכא למימר דלכ"ע ברכת הבדל קודמת כדמפרש ואזיל '''כלום טעמהון דב"ש וכו'.''' וא"כ וכאן נמי הואיל ונתחייב בהבדלה מיד שחשכה למ"ש קודם שבא היין לפניו בדין הוא שהבדלה ג"כ קודמת ליין כמו קידוש לב"ש '''כלום טעמהון דב"ה.''' ולב"ה דטעמייהו גבי קידוש אינו אלא לפי שהיין או הפת קודם לקידוש היום שתאמר אבל כאן הואיל ואין היין גורם להבדלה דלא תליא הבדלה ביין אף ב"ה מודו דהבדלה קודמת לברכת היין והלכך מהא ליכא למישמע מינה '''מדברי שניהן.''' מדר' יוסה ומדר' מנא דמר מדייק הכי ומר מדייק איפכא אליבא דב"ש וב"ה מיהת מדברי שניהן נלמד דמבדילין בלא יין אבל אין מקדשין אלא ביין כדקאמרי תרווייהו בפשיטות דאין היין מעכב בהבדלה כמו דמעכב בקידוש '''היא דעתיה דר' זעירא.''' וכן נמי היא דעתי' דר"ז גופיה דאמר מבדילין על השכר במקום שאין יין מצוי דהיין אינו מעכב להבדלה והולכין ממקום למקום משום קידושא למישמע קידוש על היין דעיקר מצות קידוש על היין '''נהיגין תמן.''' בבבל במקום שאין יין לקדש עליו הש"צ עובר לפני התיבה ואומר ברכת מעין שבע וחותם וכו' ובזה יצאו ידי קידוש</div> <div class="yerum-leiden-text">אילו דברים שבין בית שמי ובית הלל בסעודה · בית שמי אומ' מברך על היום ואחר כך מברך על היין · ובית הלל אומ' מברך על היין ואחר כך מברך על היום · בית שמי אומ' נוטלין לידים ואחרכך מוזגין את הכוס · ובית הלל אומ' מוזגין הכוס תחילה ואחר כך נוטלין לידים · בית שמי מקנח ידיו במפה ומניחה על השולחן · ובית הלל אומ' על הכסת · בית שמי אומ' מכבדין את הבית ואחרכך נוטלין לידים · ובית הלל אומ' נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית · בית שמי אומ' נר ומזון בשמים והבדלה · ובית הלל אומ' נר ובשמים ומזון והבדלה · בית שמי אומ' שברא מאור האש · ובית הלל אומ' בורא מאורי האש · אין מברכין על הנר ועל הבשמים שלגוים ועל הנר ועל הבשמים שלמתים · ועל הנר ועל הבשמים שלפני עז' · ואין מברכין על הנר עד שייאותו לאורו · מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמי אומ' יחזור למקומו ויברך · ובית הלל אומ' יברך במקום שנזכר · ועד מתי מברך עד כדי שיתאכל המזון שבמיעיו · בא להן יין אחר המזון ואין שם אלא אותו הכוס בית שמי אומ' מברך על היין ואחר כך מברך על המזון · ובית הלל אומ' מברך על המזון ואחר כך מברך על היין · עונין אמן אחר ישראל מברך · ואין עונין אמן אחר כותי מברך עד שישמע כל הברכה · סליק פירקא · אילו דברים שבין בית שמי ובית הלל בסעודה כול' · מה טעמהון דבית שמי שקדושת היום גרמה ליין שיבוא וכבר נתחייב בקדושת היום עד שלא בא היין · מה טעמהון דבית הלל שהיין גורם לקדושת היום שתאמר · ד'א' היין תדיר וקדושה אינה תדירה · אמ' ר' יוסה מדברי שניהן יין והבדלה היין קודם · כלום טעמהון דבית שמי לא שקדושת היום גרמה ליין שיבוא · וכאן הואיל ולא הבדלה גרמה ליין שיבוא היין קודם · כלום טעמהון דבית הלל לא שהיין תדיר וקדושה אינה תדירה · וכן הואיל והיין תדיר והבדלה אינה תדירה היין קודם · אמ' ר' מנא מדברי שניהן יין והבדלה הבדלה קודמת · כלום טעמהון דבית שמי לא שכבר נתחייב בקדושת היום עד שלא בא היין · הבדלה קודמת · כלום טעמהון דבית הלל לא שהיין גורם לקדושת היום שתאמר · וכאן הואיל ואין היין גורם להבדלה שתאמר הבדלה קודמת · אמ' ר' זעירא עקבנן שנייהן מבדילין בלא יין מקדשין בלא יין · היא דעתיה דר' זעירא · ר' זעירא אמ' מבדילין על השכר ואזלין מן אתר לאתר משום קדושה · אמ' ר' יוסי בר נהיגן תמן במקום שאין יין שליח ציבור עובר לפני התיבה ואו' ברכה אחת מעין שבע וחותם במקדש יש' ואת יום השבת · וקשיא על דבית שמי כלילי שבת</div> <div class="yerum-side">'''וקשיא על דב"ש בלילי שבת.''' כלומר דהא לפעמים משכחת לה בלילי שבת דאי אפשר למיעבד כסברא דב"ש גבי קידוש ולמאי דס"ל לב"ש נמי גבי יין ומזון במתני' דסוף פירקין היכא דאין שם אלא אותו כוס והשתא אי מקלעי הני גוונא בלילי שבת היאך ינהוג אליבא דב"ש דממ"נ קשיא כדמסיק ואזיל להקושיא</div> </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נו עמוד ב (המשך)''' {{שוליים|ח_ג}} '''הבדלה בלא יין - כשאין יין, מהו הדין לגבי הבדלה על פת או משקה אחר, לעומת קידוש שבת שאינו אלא ביין.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן רצו סעיף ב , סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק כדעת רבי זעירא בירושלמי שמבדילין בלא יין ואין מקדשין אלא ביין, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|ח_ד}} '''בהבדלה מסתפקים ביין שכר ואינה טעונה יין דווקא, אך לקידוש חייבים לחזר אחר יין ואף לילך ממקום למקום להשיגו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן רצו סעיף ב , סמ"ג עשין כט <קטע סוף=נו ב/> ==דף נז עמוד א== <קטע התחלה=נז א/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שקידוש טעון יין דווקא ומחזרים אחריו ואף מטריחים עצמם ממקום למקום, כפי שהביאו הרמב"ם (הל' שבת פכ"ט ה"ט) והשו"ע (או"ח רצו, ב). </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נז עמוד א<span class="yerum-runnum">113</span></div> הי{{ירו"מ-הדגשה|א}}ך עבידה {{ירו"מ-ביאור|באיזה מקרה יהיה קשה}} היה יושב ואוכל בערב שבת, וחשכה לילי שבת, ואין שם אלא אותו הכוס — את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} אומר: מניחו לאחר המזון ומשלשל כולם עליו. ל[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי </div>{{ירו"מ-הדגשה|איך ינהג ד}}מה נפשך? יברך על היום — המזון קודם. {{ירו"מ-הדגשה|שהרי לשיטתם}}, מה {{ירו"מ-הוסר|נפשך יברך}}{{ירו"מ-הדגשה|שמברך}} על היום {{ירו"מ-הדגשה|קודם לברכת היין — זה מפני שהתחייב בקדושת היום קודם, וכאן התחייב בברכת}} המזון קודם — יברך על המזון. {{ירו"מ-הדגשה|ואחר כך יקדש — אי אפשר, שהרי אמרו בית שמאי שאם בא להם יין אחר המזון ואין להם אלא אותו כוס, מברך על}} היין {{ירו"מ-הדגשה|ואחר כך על המזון. נמצא שהיין}} קודם — יברך על היין, היום קודם. {{ירו"מ-הדגשה|אם כך לבית שמאי כיצד יעשה}} נשמעינה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: בא להן יין אחר המזון, ואין שם אלא אותו הכוס — {{ירו"מ-הדגשה|בית שמאי אומרים: מברך על היין ו}}א{{ירו"מ-הדגשה|ח}}ר {{ירו"מ-הדגשה|כך על המזון}} אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|הטעם שאמרו בית שמאי להקדים את ברכת היין לברכת המזון — זה רק מפני שאם תגיד לו להשאיר את היין אחר המזון}} — על ידי שהוא ברכה קטנה, שמא ישכח וישתה {{ירו"מ-הדגשה|בלי ברכה}}. ברם הכא {{ירו"מ-הדגשה|שצריך גם לקדש}} מכיון שהוא {{ירו"מ-הוסר|משלשה}}{{ירו"מ-הדגשה|משלשם}} {{ירו"מ-ביאור|מברך שלוש ברכות על היין ועל המזון ועל הקידוש}} על {{ירו"מ-הוסר|ידי }}הכוס אינו שכח. {{ירו"מ-הדגשה|ולכן}} כיצד יעשו {{ירו"מ-הוסר|על דברי}} לדברי [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי יברך על המזון תחילה, ואחר כך מברך על היום, ואחר כך על היין. {{ירו"מ-הדגשה|ואם נדקדק נמצא}} וקשיא על דברי [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל במוצאי שבת. הי{{ירו"מ-הדגשה|א}}ך עבידה {{ירו"מ-ביאור|באיזה מקרה יהיה קשה}} היה יושב ואוכל בשבת וחשכה מוצאי שבת, ואין שם אלא אותו הכוס — את אמר: מניחו לאחר המזון ומשלשל כולן עליו. מה נפשך? יברך על היין, המזון קודם {{ירו"מ-הדגשה|שהרי אמרו בית הלל שאם בא להם יין אחר המזון ואין להם אלא אותו כוס, מברך על המזון ואחר כך מברך על היין}} יברך על המזון, הנר קודם. {{ירו"מ-הדגשה|דלדעת בית הלל אליבא דרבי מאיר הסדר הוא נר בשמים מזון והבדלה}} יברך על הנר. {{ירו"מ-הוסר|הבדלה}}{{ירו"מ-הדגשה|היין}} {{ירו"מ-הוסר|קודמת}} קודם {{ירו"מ-הדגשה|שהוא תדיר. יברך על היין — המזון קודם. אם כך, כיצד יעשה}} נשמעינה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} לא נחלקו [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל על ברכת המזון שהוא בתחילה, ולא על הבדלה שהיא בסוף. על מה נחלקו? על הנר ועל הבשמים ש[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: {{שוליים|ח_ה}}בשמים ואחר כך נר, ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים: מאור ואחר כך בשמים. רבא[[ביאור:עץ מסורת#רבא|°]] ורב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}}: הלכה כמי שהוא אומר בשמים ואחר כך נר. {{ירו"מ-הדגשה|אם כך}} כיצד יעשה {{ירו"מ-הוסר|על דברי}} לדברי [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל יברך על<br><br> <span id="דף_נז_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שמיני#דף נז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף נז. אנחנו בשלושה, כמה מילים בדף הקודם. אומרת הגמרא קשה על לבית שמאי בליל שבת. יש איזה קושיה שיכולה להתווצר בליל שבת על דעת בית שמאי. איך החביטה? כלומר איך, איך, באיזה מציאות יש קושיה? כן, יש פה מעין מעגל כזה, מעגל שלא יוצאים ממנו. '''היה יושב ואוכל בערב שבת וחשכה לילי שבת''', אנחנו יודעים שבדרך כלל אסור לאכול ביום שישי, אבל נניח יש מקרה שמותר — סעודת חתנים, פורים וכדומה. אז יש מציאות שאכלו בליל שבת ועכשיו נכנס שבת. עכשיו '''ואין שם אלא אותו הכוס'''. מצד אחד הוא צריך לברך ברכת המזון על אותו כוס ומצד שני גם צריך לקדש על יין. אז מה עושה? אמרנו לפני כן שכולם מסכימים שאם אני אוכל, לאחר המזון '''משלשל כולם עליו'''. כלומר שיש לו רק כוס אחת וצריך גם לברך על ברכת המזון, אז לכן מברך על הכוס ובעצם משאיר את זה לסוף. ואז גם כן עושה את מה שצריך, הבדלה או קידוש אחרי ברכת המזון. אז עכשיו בוא נראה מה יצא מכאן. לבית שמאי איך יתנהג? '''מה נפשך?''' מה הוא ינהג? הרי לגבי שבת אמרנו שאם יש שבת ויין אז הוא קודם כל מקדש כיוון שהשבת נכנסה קודם. כלומר קידוש היום היה קודם, אבל כאן יש לו בעיה. כי מה, אתה מברך על היום? אי אפשר להגיד ככה, כי הרי '''המזון קודם''', כי אם הוא אומר שקידוש קודם בגלל שהוא הקדים — הוא היה קודם לפני היין. אבל כאן ברכת המזון הייתה קודמת, כי הרי הוא קודם כל אכל, הוא התחייב בברכת המזון קודם. אז מה אתה אומר? '''יברך על המזון'''? כלומר אי אפשר לומר '''יברך על היום''' — '''המזון קודם''', שהרי לשיטתם מה שיברך על היום זה רק בגלל שהתחייב בקדושת היום קודם. אבל כאן הרי התחייב ברכת המזון קודם, לכן לכאורה צריך לברך ברכת המזון קודם. אז אוקיי, מה אתה אומר? יברך על המזון קודם, רק אחרי זה יקדש? גם את זה אי אפשר. למה? שהרי אמרו בית שמאי שאם בא להם יין בתוך המזון מברך על היין ואחר כך על המזון. יוצא מכאן שהיין קודם. אז מה אתה אומר? '''יברך על היין'''? אי אפשר, כי הרי '''היום קודם''', קידוש היום, כמו שאמרנו. אז אם כך, מה יעשה? בעצם נכנסנו פה לאיזה מעגל שאין לו סוף. אומרת הגמרא '''נשמעינה מן הדא''', כלומר הפתרון יהיה בעצם בגרסה אחרת של דיני בית שמאי: '''בא להן יין אחר המזון, ואין שם אלא אותו הכוס — בית שמאי אומרים: מברך על היין ואחר כך על המזון'''. יש לנו ברייתא מפורשת שאומרת שאם יש יין וברכת המזון, קודם כל מברך על היין ואחר כך על המזון. אמר רבי אבא: שאמרו בית שמאי להקדים את ברכת היין לברכת המזון — זה רק שם, מפני שאם תגיד שקודם מברך ברכת המזון ואחרי זה מברך על היין, יכול להיות בעיה, כי כיוון שברכת היין '''ברכה קטנה''', '''שמא ישכח וישתה'''. תוך כדי שהוא מברך ברכת המזון יבוא מיד וישתה בלי ברכה, לכן אמרו שיברך את זה קודם. '''ברם הכא''', שיש קידוש להוסיף, פה אין חשש, כי הרי יש פה שלוש ברכות, '''מכיון שהוא על הכוס אינו שכח''' — אז לכן אין חשש שקודם כל יברך את ברכת המזון ואחרי זה ימשיך. אז לכן, איך יעשו? איך עשו בית שמאי? '''יברך על המזון תחילה, ואחר כך מברך על היום, ואחר כך על היין'''. ובעצם זה פותר לנו את הבעיה. עכשיו '''וקשיא על דברי בית הלל במוצאי שבת'''. כלומר אותו דבר, יהיה גם כן איזה מעגל שאין לו סוף בשיטת בית הלל במוצאי שבת. איך החביטה? כלומר, איך ייווצר המציאות של הקושיה? '''היה יושב ואוכל בשבת וחשכה מוצאי שבת''', כלומר חשכה שעה שלישית ויצא שבת. עכשיו '''ואין שם אלא אותו הכוס''', יש לו רק כוס אחת, רק רביעית בדיוק — עם המזיגה, עם הכל, רק רביעית. אז מה אמרנו? אמרנו '''מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן עליו'''. אמרנו מניח את הכוס, מברך עליו ברכת המזון וממשיך אחרי זה את ההבדלה וכל מה שצריך. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נז עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''היך עבידה.''' בהי גוונא מקשינן לה ומפרש וקאמר בכגון שהיה יושב ואוכל בע"ש וחשכה לילי שבת וצריך הוא לקדש קדושת היום על היין ואין שם אלא אותו הכוס יין בלבד ואם יקדש עליו לא יהיה לו יין לברך על המזון '''את אמר מניחו לאחר המזון ומשלשל כולם עליו.''' כלומר דודאי את אומר בזה דהדין הוא שיניח עד לאחר המזון ויאמר הכל קידוש וברכת המזון על אותו כוס וכדתנינן בתוספתא פ"ה גבי מ"ש וכדלקמן וה"ה נמי בהאי גוונא בלילי שבת והשתא קשיא מה נפשך לב"ש היאך יעשה '''יברך על היום.''' קודם כדאמרינן במתני' דקדושת היום קודם ליין הא הכא איכא נמי מזון ובודאי ברכת המזון קודם לקידוש היום שהרי נתחייב בברכת המזון קודם שקידש עליו היום '''יברך על המזון.''' ואי תימא דאין ה"נ דיברך על המזון מקודם הא ליתא דהרי הכא היין קודם לב"ש כדאמרי במתני' דסוף פרקין גבי בא להם יין בתוך המזון ומייתי לה לקמיה '''יברך על היין.''' ואם תאמר דיברך על היין קודם להמזון הא נמי אי אפשר דכשבא לברך על היין קידוש היום קודם לו כדאמרי ב"ש במתני' '''יברך על היין.''' בתחלה הרי המזון קודם כדסבירא להו לב"ה במתני' דסוף פרקין '''יברך על הנר.''' בתחלה</div> <div class="yerum-leiden-text">שהיה יושב ואוכל בערב שבת וחשכה לילי שבת ואין שם לא אותו הכוס את אמר מהיכן לאחר המזון ומשלשל כולם עליו · מה נפשך יברך על היום המזון קודם · יברך על המזון היין קודם · יברך על היין היום קודם · שמעינה מן הדא בא לפן יין אחר המזון ואין שם לא אותו הכוס אמ' ר' בא ברכה קבועה שמא ישכח וישתה · ברם הכא מכיון שהוא מטלטלה על ידי הכוס אינו שכח · כיצד יעשו על דברי בית שמי יברך על המזון תחילה ואחר כך על היין · וקשיא על דברי בית הלל במוצאי שבת היה יושב ואוכל בשבת וחשכה מוצאי שבת ואין שם לא אותו הכוס את אמר מכאן לאחר המזון · ומטלטל כולן עליו · מה נפשך יברך על היין המזון קודם · יברך על המזון הנר קודם · יברך על הנר אבדלה קודמת · שמעינה מן הדא · אמ' ר' יהודה לא נחלקו בית שמי ובית הלל על ברכת המזון שהיא בתחילה ולא על המזון שהוא בסוף · על מה נחלקו על הנר ועל הבשמים שבית שמי אמ' בשמים ואחר כך נר · ובית הלל אמ' מאור ואחר כך בשמים · רסא ורב יהודה הל' כמי שהוא או' בשמים ואחר כך נר · כיצד יעשה על דברי בית הלל יברך על</div> <div class="yerum-side">'''נשמעינה מן הדא.''' זה הכל מן הקושיא וכלומר והיכא שמעינן להא דאמרת לב"ש היין קודם להמזון מן הדא דתנינן בסוף פרקין בא להם יין בתוך המזון ואין שם אלא אותו הכוס ב"ש אומרי' מברך על היין ואח"כ מברך על המזון וא"כ היאך יתנהג עצמו בכה"ג אליבא דב"ש '''אמר ר' בא.''' דלא קשיא מידי מהאי מתני' דסוף פרקין דמייתית ראיה לגוונא דהכא דלב"ש מברך על היין מקודם להמזון דשאני הוא התם דע"י שהיא ברכה קטנה בורא פרי הגפן בלבד הלכך הוא דקסברי ב"ש התם דמברך על היין מקודם שאם אתה אומר שימתין עד לאחר ברכת המזון חיישינן שמא ישכח וישתה מיד בלא ברכה אבל הכא שצריך הוא לקדש קדושת היום ומכיון שהוא ממתין לשלשה על ידי הכוס אינו שכח מקודשת היום ולא חיישינן שמא ישתה עד שלא יקדש '''וכיצד יעשו על דברי ב"ש.''' והשתא מסיק לה דלר' בא דקאמר דהכא איכא תקנתא לב"ש נמי וכיצד יעשה יברך על המזון תחלה דבהאי גוונא מודו ב"ש דליכא למיחש למידי כדאמרן ואח"כ מברך קדושת היום ואח"כ על היין כסבר' דידהו במתני' '''י"ט שחל להיות במ"ש.''' ויש כאן קידוש והבדלה איזה מהן קודם</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''וקשי' על דברי ב"ה.''' השתא מהדר הש"ס לדייק גם אליבא דב"ה דודאי בלילי שבת ובגוונא דהוה מדייק לי' אליבא דב"ש ליכא למידק כלל אליבא דב"ה דפשוט הוא דבגוונא דתאמר היה יושב ואוכל בע"ש וכו' ואין שם אלא אותך הכוס דלב"ה מברך על המזון ואח"כ על היין ואח"כ על היום כי קשיא לן אליבא דב"ה במוצאי שבת הוא דקשיא לן וכעין גוונא דהוה מדייקינן אליבא דב"ש בע"ש ה"נ מדייקינן השתא אליבא דב"ה במ"ש וכדמפרש ואזיל '''היך עבידא.''' בהי גוונא קא מיבעיא לן וקאמר בכגון שהיה יושב ואוכל בשבת וחשכה מוצאי שבת וצריך הוא להבדיל ואין שם אלא אותו הכוס ואם יבדיל לא יהי' לו יין לברך על המזון '''את אמר מניחו לאחר המזון ומשלשל כולן עליו.''' הבדלה וברכת המזון דודאי כך הוא הדין והכי תנינן בתוספתא פ"ה הנכנס לביתו במ"ש מברך על היין ועל המאור. ועל הבשמי' ואח"כ אומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו אחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו והשתא מדייק הש"ס דלר' יהודה דתוספתא אליבא דב"ה כדמייתי נמי לקמיה קשיא לן דמה נפשך כיצד יעשה בהאי גוונא דאמרן '''יברך על המזון בתחלה.''' הרי הנר קודם כדתנן במתני' גבי פלוגתייהו בהא ב"ש אומרים נר ומזון וכו' ובית הלל אומרים נר ובשמים ומזון והבדלה א"כ לכ"ע נר קודם למזון '''הבדלה קודמת.''' כלומר ואם יעשה כך תהיה הבדלה קודמת למזון ואנן לא תנן הכי דאע"ג דבמתני' תני כן ההיא דלאו כהלכתא היא אלא כדתני ר' יהודה בתוספתא שם וכדלקמיה '''נשמעינה מן הדא.''' מסקנת הקושיא היא וכלומר והיכא תניא הכי מן הדא דא"ר יהודה לא נחלקו ב"ש וב"ה על המזון שהוא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו וכו' וגי' התוספתא כך היא שב"ש אומרים מאור ואח"כ בשמים וב"ה אומרים בשמים ואח"כ מאור וגי' הש"ס בתוספתא היה כך בהפך ככתוב לפנינו והיינו דקאמר עלה רבא ורב יהודה הלכה כמי שהוא אומר בשמים ואח"כ מאור ולא כהאי גי' דלעיל לב"ה. שמעינן מיהת דלכ"ע מזון בתחילה והבדלה בסוף כי פליגי בסדר הברכות השייכי' להבדלה הוא דפליגי ושמעינן נמי דלכ"ע אלו הברכות השייכי' להבדלה סמוכות זו לזו מיהת בעינן והשתא אם יברך על הנר בתחילה למזון ואח"כ ברכת הנר תכופות זו לזו כל הברכות א"כ תהי' הבדלה קודמת למזון והא לר' יהודה לכ"ע מזון בתחילה והבדלה לבסוף היא וכיצד יעשה על דברי ב"ה. מסקנא דמילתא היא. וכלומר והשתא כיצד יעשה אליבא דב"ה אם כהאי דתנינן במתני' נר ובשמים ומזון והבדלה או כהאי דר' יהודה בתוספתא וקאמר הש"ס דדברי ר' יהודה הם עיקר שיברך על המזון בתחלה וכו' </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אז '''מה נפשך?''' מה אתה אומר? יברך על היין? כמו שאמרנו מקודם, אם יש שבת וקידוש, או יין והבדלה, אז הוא כבר יברך על היין ואחרי זה קידוש, או יין והבדלה. אבל פה יש בעיה, כי הרי אמרת שהמזון קודם — כי אמרנו שאם בא להם יין בתוך המזון ואין להם אלא אותו כוס, אז מברך על היין ואחר כך על המזון. אז יוצא שבעצם ברכת המזון קודמת. אז מה אתה אומר? יברך את ברכת המזון? יש לו בעיה, כי לדעת בית הלל, על פי רבי מאיר, הסדר זה נר ובשמים, מזון והבדלה. כלומר בעצם הנר קודם — נר ובשמים קודמים לפני ברכת המזון. אז מה אתה אומר? יברך על הנר? אי אפשר, כי הרי היין תדיר יותר, ואמרנו שאם יש לנו יין וקידוש, או יין והבדלה, מברכים על היין כי תדיר קודם. אז מה עושים? '''יברך על היין, המזון קודם''', וככה בעצם קיבלנו מעגל חוזר. מה נעשה? '''ואתה נשמעינה מן הדא'''. בעצם נכון מה שאמרנו עכשיו, שבעצם הסדר נר בשמים מזון והבדלה זה דעת רבי מאיר. אבל הדעה המקובלת זה דעת רבי יהודה, שהוא סובר '''לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ברכת המזון שהוא בתחילה, ולא על הבדלה שהיא בסוף. על מה נחלקו? על הנר ועל הבשמים, שבית שמאי אומרים: בשמים ואחר כך נר, ובית הלל אומרים: מאור ואחר כך בשמים'''. אנחנו נוהגים הפוך כנראה, יש לנו גרסה אחרת, אבל בכל אופן רואים שבעצם על ברכת המזון כולם מסכימים שהיא בהתחלה, על הבדלה כולם מסכימים שהיא בסוף, וכל המחלוקת היא רק על הנר והבשמים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נז עמוד א''' {{שוליים|ח_ה}} '''בהבדלה במוצאי שבת יש להקדים בשמים לנר.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה כד , שו"ע או"ח סימן רצו סעיף א , סמ"ג עשין כט <קטע סוף=נז א/> ==דף נז עמוד ב== <קטע התחלה=נז ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כבית שמאי לדעת רבא ורב יהודה, וכן נפסק בשו"ע או"ח סי' רצו ס"א ובסדר יקנה"ז (יין קידוש נר הבדלה בשמים) שאף הבבלי הכריע כך. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נז עמוד ב<span class="yerum-runnum">114</span></div> המזון תחילה, ואחר כך יברך על היין, ואחר כך על הנר. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#סדר ההבדלה ביו"ט שבמוצ"ש|יום טוב שחל להיות במוצאי שבת]] רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר: יקנ"ה — יין, קידוש, נר, הבדלה. חנין בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רב חנן בר אבא|°]] אמר בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: יין, קידוש, נר, הבדלה {{ירו"מ-הדגשה|ואם זה בחג סוכות מוסיף}} {{שוליים|ח_ו}}סוכה וזמן רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} אמר: ינה"ק. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|לא }}אמר כהדא דרבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הדגשה|שהבדלה קדמת לקידוש}} דאמר רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}} בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: מלך יוצא ושלטון נכנס — מלוין את המלך ואחר כך מכניסין את השלטון. {{ירו"מ-הדגשה|אף כך קדם מוציאים את השבת בהבדלה אחר כך מכניסים את יום טוב בקידוש}} לוי[[ביאור:עץ מסורת#לוי בר סיסי|°]] אמר: {{ירו"מ-הוסר|ינה"ק}} נהי"ק {{ירו"מ-ביאור|נר הבדלה יין קידוש}} {{ירו"מ-הדגשה|שהיין בין שניהם להראות שהוא בא עבור שניהם}} מסתברא דלוי[[ביאור:עץ מסורת#לוי בר סיסי|°]] אמר, מעין שניהם {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|הבדלה ראשונה כרבי חנינה שמלוים את המלך קדם וכרב שהיין סמוך לקידוש}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בעא קומי רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: הי{{ירו"מ-הדגשה|א}}ך {{ירו"מ-הוסר|אובדין}}{{ירו"מ-הדגשה|עבדין}} {{שוליים|ח_ז}}עובדא? אמר ליה: כרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] וכרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|יקנ"ה}} {{ירו"מ-ביאור|יין קידוש נר הבדלה}}. וכן נפק עובדא כרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] וכרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]{{ירו"מ-הוסר|ור'}}, כד הוה אזיל לדרומה — הוה עביד כרבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הדגשה|ינה"ק}} {{ירו"מ-ביאור|יין נר הבדלה קידוש}}; וכד הוה נחית לטבריא — הוה עביד כרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|יקנ"ה}} {{ירו"מ-ביאור|יין קידוש נר הבדלה}} דלא מפלג על בר נש באתריה. על דעתיה דרבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} ניחא, {{ירו"מ-הדגשה|שמברך על היין, שהיין לעולם קודם, ומיד אחריו על האש, כיוון שרואהו ראשון, דמצווה הבאה לידך על תחמיצנה}} וקשיא {{ירו"מ-הוסר|יוחנן }}על דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אילו {{ירו"מ-הדגשה|היה מוצאי שבת}} בשאר ימות השנה {{ירו"מ-הדגשה|הרי מברך על הנר לפני ההבדלה מפני העניים, שמא לא יספיק השמן שלא יכבה ויפסיד הברכה; והכא אמאי}} אינו מברך על הנר {{ירו"מ-הדגשה|לפני הקידוש}}{{ירו"מ-הוסר| שלא יכבה וכא מברך על הנר}} שלא יכבה? מה עבד ליה רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}? מכיון שיש לו יין {{ירו"מ-הדגשה|ודאי יש לו שמן ו}}אין נרו כובה. {{ירו"מ-הוסר|ויברך}}{{ירו"מ-הדגשה|שהרי אמרו נר ביתו וקידוש היום נר קודם אם כך שיברך}} על הנר בסוף — שלא לעקור {{ירו"מ-הדגשה|ולשנות משאר}} זמן השבתות הבאות.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_ב|ירושלמי ברכות, פרק ח, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_ב"><br><strong>מתני':</strong> [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים: מוזגין הכוס תחילה ואחר כך נוטלין לידים.<br><br> <span id="דף_נח_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שמיני#דף נח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''רבא ורב יהודה: הלכה כמי שהוא אומר בשמים ואחר כך נר''', כי כנראה שהיה להם הרגל כזה. אז אם כך, איך נעשה באמת? לבית הלל '''יברך על המזון תחילה''', כמו שאמרנו שכולם מסכימים שמזון תחילה, '''ואחר כך יברך על היין, ואחר כך על הנר'''. אומרת הגמרא: '''יום טוב שחל להיות במוצאי שבת''', רבי יוחנן אמר: '''יקנה — יין, קידוש, נר, הבדלה'''. חנין בר אבא אמר בשם רב: '''יין, קידוש, נר, הבדלה''', ואם זה בסוכות אז צריך להוסיף גם '''סוכה וזמן''', כלומר גם שהחיינו. רבי חנינא אמר: '''ינה"ק''', כלומר יין, נר, הבדלה, קידוש. שמואל אמר כדעת רבי חנינא, גם כן '''ינה"ק''', כלומר שהבדלה קודמת לקידוש. ואמר רב אחא בשם רבי יהושע בן לוי משלו, איזה משל, ש'''מלך יוצא ושלטון נכנס — מלוין את המלך ואחר כך מכניסין את השלטון'''. כלומר השבת יוצאת ונכנס החג, אז קודם כל מלווים את המלך שייצא, ורק אחרי זה מלווים ומכניסים את יום טוב. אז אף כאן, קודם כל מוציאים את השבת בהבדלה ואחר כך מכניסים את יום טוב בקידוש. לוי אמר: '''נהי"ק''', כלומר נר, הבדלה, יין, קידוש. למה? כי הוא סובר שהיין צריך להיות בין שניהם, כלומר בין הבדלה לקידוש, כדי להראות שהוא בעל שניהם. אומרת הגמרא: '''מסתברא דלוי אמר, מעין שניהם'''. כלומר לוי כנראה עשה הכללה בין שתי הדעות — הבדלה כמו רבי חנינא, שאמר קודם כל מלווים את המלך שיוצא, ורק אחר כך עושים את הקידוש, כלומר מקבלים את השלטון, וכרב שאמר שהיין סמוך לקידוש. '''רבי זעירא בעא קומי רבי יוסי: הי ך עובדא?''' כלומר להלכה מה נעשה? יש פה את כל האפשרויות. '''אמר ליה: כרב וכרבי יוחנן'''. כלומר יין, קידוש, נר, הבדלה, ואמרנו אם זה סוכות אז מוסיף גם סוכה וזמן. '''וכן נפק עובדא כרב וכרבי יוחנן'''. '''רבי אבהו, כד הוה אזיל לדרומה — הוה עביד כרבי חנינא'''. כלומר שהיה הולך לדרום, ששם היה המקום של רבי חנינא, אז הוא נהג כמו רבי חנינא — יין, נר, הבדלה, קידוש. '''וכד הוה נחית לטבריא — הוה עביד כרבי יוחנן''', ששם המקום של רבי יוחנן, אז נהג כמותו — יין, קידוש, נר, הבדלה, '''דלא מפלג על בר נש באתריה''', לא לתת לחלוק על בן אדם במקום שלו. אומרת הגמרא: '''על דעתיה דרבי חנינא ניחא'''. שהוא מברך על היין כי היין קודם, מיד אחרי זה הוא מברך על האש, כי שוב פעם אנחנו מברכים על המצווה שאנחנו פוגשים ראשון, ואת האש אנחנו רואים מרחוק, אז לכן מברכים על האש כי זה הראשון. יש לנו כלל שמצווה הבאה לידך אל תדחה אותה. אבל '''וקשיא על דרבי יוחנן'''. הרי רבי יוחנן אנחנו יודעים שבשאר ימי השנה תמיד מברכים על הנר לפני ההבדלה. למה? מפני שמא יכבה הנר ויפסיד את הברכה, אז לכן קודם כל מברכים על הנר מיד, ולאחר מכן עושים את ההבדלה. אבל הכא, למה לא בורך על הנר לפני הקידוש? למה הוא מחכה עד אחרי הקידוש? הרי למה הוא לא חושש שהנר יכבה, למה הוא אומר יין, קידוש, נר והבדלה? אומרת הגמרא: '''מה עבד ליה רבי יוחנן?''' מה הוא יענה על זה? עונה הגמרא: '''מכיון שיש לו יין אין נרו כובה'''. כי אנחנו יודעים שאם יש אדם ויש לו רק כסף לנר או ליין — '''נר איש וביתו''' וקידוש היום, נר קודם, כי הנר זה לשלום בית, הנר יוצר אור וככה אין מריבות. אז בכלל אם יש לו כסף רק לנר או ליין אז נר עדיף. אז אם ככה, כאן שאתה אומר שיש לו יין, כנראה גם יש לו מספיק לנר, אז לכן '''יברך על הנר בסוף'''. אומרת הגמרא: אז אם ככה, למה לא יברך על הנר בסוף אחרי הבדלה גם כן? כלומר אמרת שיש לו יין, אם יש לו יין אז גם יש לו מספיק שמן, בסדר, אז אם זה ככה שישאיר את הנר לסוף — למה אתה אומר שהבדלה קודמת? אתה אומר נר, הבדלה, כלומר נר קודם להבדלה, תגיד יין, קידוש, הבדלה, נר. למה אתה אומר יין, קידוש, נר, הבדלה, כלומר נר קודם להבדלה? </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נז עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''יקנ"ה.''' היין סמוך לקידוש וקודם לו ואח"כ נ"ה וכן אמר חנן בר בא בשם רב יין וכו' ובסוכות אחר הבדלה סוכה וזמן: ר' חנינא אמר ינה"ק גרסינן וכן שמואל אמר כהדא דר' חנינא גרסינן כדמפרש טעמא משל למלך יוצא וכו' הלכך הבדלה קודמת שמלוין את השבת בתחלה ואח"כ קידוש של י"ט '''לוי אמר יהנ"ק גרסינן.''' דכמו שהוא לפנינו היינו דר"א ממש. והיינו דקאמר מסתברא דלוי דאמר מעין שניהן הבדלה קודם לקידוש כר' חנינא ונר והבדלה סמוכין כר' יוחנן '''דלא מפלג על בר נש באתריה.''' טבריה אתריה דרבי יוחנן הוה ואין חולקין על אדם באתריה ולפיכך נהג שם כוותיה '''על דעתיה דרבי חנינא ניחא.''' דלדידיה אחר היין מברך על הנר מיד ולפי שכשרואה את הנר צריך לברך עליו אלא שברכת היין היא קודם לכל לעולם</div> <div class="yerum-leiden-text"><span class="yerum-leiden-gap">הקטע נמצא בעמוד כתב יד שטרם תועתק</span></div> <div class="yerum-side">'''וקשיא על דר' יוחנן.''' כצ"ל אלא דלר' יוחנן קשיא מפני מה אינו מקדים לברך על הנר הא אלו בשאר ימות השנה אינו מברך על הנר שלא יכבה בתמיה וכי אינו מברך על הנר מיד כדי שלא יכבה ויפסיד הברכ' והכא נמי היה לו לומר מברך על הנר שלא יכבה ולא לאחרו אחר קידוש '''מה עבד ליה ר' יוחנן.''' ומה טעמיה וקאמר דמכיון שיש לו יין אין נרו כובה כלומר דכיון שהוא תופס כוס של יין בידו שבירך עליו ואינו שותהו ושומרו עד שיגמור כל סדר הברכות שומר ג"כ את הנר שלא יכבה עד שיברך עליו '''ויברך על הנר בסוף.''' א"כ יברך עליו בסוף דכל זמן שאינו שותה היין שומר הוא את הנר שלא יכבה קודם שישתה ומשני שלא לעקר זמן שבתות הבאות כלו' הואיל ובכל מוצאי שבתות מברך על הנר קודם הבדלה הלכך אין לו לעקור הסדר של כל שבתות הבאות בשנה</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''מתני' ב"ש אומרים נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס.''' טעמייהו דב"ש דסברי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין אע"פ שלא נטמאו תוכו וכגון שנטמא במשקין דטומאת משקין בכלים מדרבנן היא והקלו בטומאה זו ואמרו כלי שנטמא אחוריו במשקין טמאין לא נטמא תוכו ולא ידיו ולא אוגנו ואפ"ה אסור להשתמש בו גזרה שמא ינתזו ניצוצות מתוכו על אחוריו ויקבלו המשקין טומאה מחמת אחוריו ויטמא את הידים וכיון דאסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים הלכך נוטלים לידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה חיישינן שמא יטמאו משקין שנפלו באחורי הכוס מחמת הידים שהידים קודם נטילה תורת שני לטומאה יש להן ומטמאין את המשקין להיות תחלה ויחזרו המשקין ויטמאו את אחורי הכוס ונמצא משתמש בו באיסור אלא נוטלים לידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס כדי שלא יקבלו המשקין שבאחורי הכוס טומאה מחמת ידים '''ובית הלל אומרים וכו'.''' דב"ה קסברי מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאין ולא גזרינן משום ניצוצות דניצוצות לא שכיחי הלכך מוזגין את הכוס תחלה ושותים אותו דביין הבא לפני המזון מיירי הכא כדאמרינן בפ' כיצד הסיבו וכו' הביאו להם יין וכו'. ואח"כ נוטלין לידים לסעודה שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס גזרה שמא יהיו אחורי הכוס טמאין דהא מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאין וידיו לא יהיו נגובות יפה דבשתייה אין אדם מדקדק לנגב ידיו כל כך ויטמאו אחורי הכוס אותן המים טופחין שעל ידיו והן חוזרין להיות תחלה כדין המשקין. שהן לעולם נעשין תחלה ויחזרו ויטמאו את הידים ונמצא אוכל בידים מסואבות '''גמ' מה טעמהון דב"ש שלא יטמאו משקין שבאחורי הכוס.''' שנפלו לשם מחמת המזיגה ויטמאו מידיו אם לא יטול מתחלה ויחזרו אלו המשקין ויטמאו את אחורי הכוס ונמצא משתמש בו באיסור וכדפרישית במתני' </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' עונה הגמרא: '''שלא לעקור זמן השבתות הבאות'''. כלומר באמת בשאר מוצאי שבת תמיד הנר לפני ההבדלה, לפי רבי יוחנן, אז גם פה, למרות שזה גם מוצאי שבת וגם חג — את הנר מקדימים רק להבדלה, שיהיה כמו כל שבוע, תמיד הנר לפני הבדלה. אבל לגבי הקידוש, אנחנו משאירים את הנר אחרי הקידוש, כי כמו שאמרנו, כיוון שיש לו יין מסתמא יש לו מספיק שמן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נז עמוד ב''' {{שוליים|ח_ו}} '''כשחג חל במוצאי שבת, מה סדר הברכות בקידוש?.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה כב , רמב"ם, הלכות שופר, פרק ו, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן תעג סעיף א , שו"ע או"ח סימן תרמג סעיף א , סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חנינא ושמואל בסדר יקנה"ז (יין קידוש נר הבדלה זמן), משום שההבדלה קודמת לקידוש כמלך היוצא ושלטון הנכנס; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע.. {{שוליים|ח_ז}} '''סדר ברכות ההבדלה בכניסת מוצאי שבת לחג.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה כב , רמב"ם, הלכות שופר, פרק ו, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן תעג סעיף א , שו"ע או"ח סימן תרמג סעיף א , סמ"ג עשין כט <קטע סוף=נז ב/> ==דף נח עמוד א== <קטע התחלה=נח א/>. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן - יקנ"ה (יין קידוש נר הבדלה), כפי שנפק עובדא כוותיה, וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע; ומטעם שאין לחלוק על מנהג המקום נהג רבי אבהו בטבריא כרבי יוחנן ובדרום כרבי חנינא, אך להלכה נתקבל יקנ"ה כמנהג עיקרי.. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נח עמוד א<span class="yerum-runnum">115</span></div> <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: בית שמאי אומרים: נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס}} מה טעמהון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי? {{ירו"מ-הדגשה|סברי אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, לכן יטול תחילה}} — שלא יטמאו משקין {{ירו"מ-הוסר|שבאחורי}} שאחורי הכוס {{ירו"מ-הדגשה|שניתזו במזיגה}} מידיו, ויחזרו ויטמאו את הכוס. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ובית הלל אומרים: מוזגין הכוס תחילה ואחר כך נוטלין לידים}} מה טעמהון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל? לעולם אחורי הכוס טמאין, {{ירו"מ-הדגשה|דסברי בית הלל: מותר להשמש בכלי שאחוריו טמאין אם יטול ידיו תחילה, שמא ישארו בהן כמה טיפות ויטמאו ידיו מחמת אחורי הכלי}} . דבר אחר: {{שוליים|ח_ח}}אין נטילת ידים אלא סמוך לברכה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי ביבן[[ביאור:עץ מסורת#רבי ביבן|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אתיא ד[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}, וד[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. דתנינן תמן: {{ירו"מ-הדגשה|כל הכלים יש להם אחורים}} {{ירו"מ-ביאור|השקע בתחתית הכלי}} {{ירו"מ-הדגשה|ותוך ובית הצביטה}} {{ירו"מ-ביאור|מקום האחיזה שאם נטמא אחוריו לא נטמא בית הצביטה}} {{ירו"מ-הדגשה|רבי טרפון אומר: רק לעריבה יש בית צביטה}} {{ירו"מ-ביאור|כוון שהכלי גדול. לא חוששים שמא כשמחזיק בבית הצביטה נגע באחורי הכלי ונטמא. אבל בכלים קטנים גזרו}} {{ירו"מ-הדגשה|רבי עקיבא אומר: אף לכוסות}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר אומר: לידים טמאות וטהורות. {{ירו"מ-ביאור|שאם היו ידיו טהורות ואחז בבית הצביטה, לא חוששים שמא נגע באחורי הכלי ונטמא. וזה דומה לדברי בית הלל כאן, שסוברים שאם היו ידיו טמאות ואחז בבית הצביטה, לא חוששים שמא יגע במשקין שבאחורי הכוס, ויחזרו ויטמאו את הכוס}} אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}: לא אמרן אלא לידים טהורות בלבד. {{ירו"מ-ביאור|אבל בידיו טמאות חיישינן שמא יגע במשקין שבאחורי הכוס, ויחזרו ויטמאו את הכוס, וזה כבית שמאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם רבי שבתאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שבתאי|°]] ורבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: {{שוליים|ח_ט}}לחלה {{שוליים|ח_י}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#שומרים אוכלים במקומם בלי נטילת ידיים|ולנטילת ידים, אדם מהלך ארבע{{ירו"מ-הדגשה|ת}} מילי{{ירו"מ-הדגשה|ן}}]] {{ירו"מ-הדגשה|לחלה}} {{ירו"מ-ביאור|שחייבו עם הארץ לילך אחר חבר שיגבל לו חלתו בטהרה עד ארבע מיל}} {{ירו"מ-הדגשה|ולנטילת ידים}} {{ירו"מ-ביאור|שחייב אדם ללכת עד מהלך ארבע מילין למצא מים לנטילת ידים}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוסי בי רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]]: הדא {{ירו"מ-הדגשה|דאת}} {{ירו"מ-הוסר|דאמר}} אמר — לפניו; אבל לאחריו אין מטריחין עליו. שומרי גנות ופרדיסים {{ירו"מ-הדגשה|שהם קבועים במקומם}} — מה את עבד להון? כלפניהן {{ירו"מ-הדגשה|או}} כלאחריהן? נשמעינה מן הדא.<br><br> <span id="דף_נח_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שמיני#דף נח ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף נח''' אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף נח. אנחנו עדיין במחלוקות שבין בית שמאי לבית הלל בסעודה, בפרק ח הלכה ב. משנה: בית שמאי אומרים נוטלים ידיים ואחר כך מוזגים את הכוס. כלומר קודם כל נוטלים ידיים ורק אחרי זה מוזגים את הכוס. הגמרא מסבירה שהסיבה שבית שמאי אומרים שאסור להשתמש בכוס שהאחוריים שלו טמאים - אנחנו יודעים שמדאורייתא אין דבר כזה, כלומר אין דבר כזה כלי שחלק ממנו טמא וחלק לא, אבל מדרבנן חכמים בזמנם, בשמונה עשר דברים שגזרו בו ביום, אחד מהדברים גזרו שהאחוריים של כלי יכולים להיטמא. וכיוון שאסור להשתמש בכלי כזה, אז אומרים בית שמאי אם נתיר לאדם שלא נוטל ידיים לגעת בכוס אז יכול להיות שיהיה ניצוצות, כלומר טיפות יין שבמזיגת הכוס יפלו על הגב של הכוס, ואז כשהאדם עם הידיים שלו שהם סתם ידיים הוא יגע בהם, אז הטיפות שעל גבי הכוס יטמאו מהידיים שלו ויחזירו ויטמאו את הכוס. ובית הלל אומרים מוזגים כוס תחילה ואחר כך נוטלים ידיים. הם אומרים שמותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים. ועכשיו אם הבן אדם נוטל ידיים קודם, אני חושש להפך, שמא יישארו טיפות מים על הידיים שלו, ואז הם ייטמאו מגב הכוס ויחזרו ויטמאו את הידיים של האדם. גמרא: למה בית שמאי אומרים נוטלים ידיים תחילה ואחר כך מוזגים את הכוס? '''מה טעמהון דבית שמאי?''' סבר אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, לכן ליטול תחילה '''שלא יטמאו משקין שאחורי הכוס''' שינצרו במזיגה. כלומר שמא בזמן שהוא מוזג אז טיפות יין יפלו על גב הכוס, וכיוון שהוא לא נטל את ידיו, אז הטיפות האלה ייטמאו מהידיים שלו ויחזירו ויטמאו את הכוס. ובית הלל אומרים מוזגים הכוס תחילה ואחר כך נוטלים ידיים. '''מה טעמהון דבית הלל?''' הם סברי מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים. ואז מה יקרה אם הוא יטול ידיים תחילה? אני חושש שמא יישארו כמה טיפות וייטמעו ידיו מחמת אחורי הכלי, ואז הוא יטמא את האוכלין שהוא ייגע בהם. '''דבר אחר: אין נטילת ידים אלא סמוך לברכה.''' כלומר זו עוד סברא של בית הלל - למה נוטלים ידיים אחרי מזיגת הכוס? כי אנחנו רוצים לסמוך את הנטילה לברכת המוציא. '''אמר רבי ביבן בשם רבי יוחנן: אתיא דבית שמאי כרבי יוסי, ודבית הלל כרבי מאיר.''' כלומר יש מחלוקת מקבילה בין רבי יוסי לרבי מאיר, וכך זה מקביל למחלוקת בין בית הלל לבית שמאי. דתנינן תמן: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ובית הצביטה. כלומר המשנה אומרת לנו שכל כלי - יש הפרדה בין תוך הכלי, שזה עיקר הכלי, לבין האחוריים שלו, כלומר החלק האחורי שלו, מתחתיו. אם יש לנו הרבה פעמים בקדירות רואים את זה טוב, יש איזה שקע, אז זה גם מין בית קיבול, זה נקרא אחוריים; ובית הצביטה, כלומר המקום שבו אוחזים, הרבה פעמים הוא עצמו גם כן עשוי כמין בית קיבול. אז יש הפרדה בין שלושתם - שאם נטמא אחוריו לא נטמא בית הצביטה ויכול לאכול שם. זה כאילו מין הקלה מסוימת, שאומרים שבעצם נכון שגזרנו שאחורי כלי נטמא, אבל חילקנו בין חלקים שונים. אם אדם טהור נגע בבית הצביטה, ואני יודע שרק התחתית של הכלי נטמא, אז לא נטמא. רבי טרפון אומר רק לערבה יש בית הצביטה. כלומר רק הערבה, שזה כלי מאוד גדול, רק לו אני אומר שיש הפרדה בין הכלי עצמו לבין בית הצביטה, כיוון שהכלי גדול אז אני לא חושש שמא יחזיק בטעות או יחליק עם היד ויגע באחורי הכלי. אבל בכלים קטנים גזרו, ואז אין הבדל בין בית הצביטה לגב הכלי, הכל יחידה אחת, ואסור לגעת, ואם הוא נגע הוא נטמא וגם אסור לאדם טמא לגעת. רבי עקיבא אומר אף לכוסות - גם כוס, כיוון שלא נוהגים להחזיק את הכוס בידית שלו. '''רבי מאיר אומר: לידים טמאות וטהורות.''' כלומר אם הידיים היו טהורות והוא אחז בבית הצביטה, ונניח שהתחתית של הכלי היה טמא, אני לא חושש שמא הוא נוגע באחורי הכלי ונטמא. עכשיו זה דומה לדברי בית הלל כאן - הרי בית הלל אומרים שאם היו ידיו טמאות והוא אוכל בבית הצביטה אני לא חושש שהוא יגע במשקין שמאחורי הכוס והם יחזרו ויטמאו את הכוס. לא חוששים לזה. ככה הגמרא עושה את ההשוואה. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נח עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''לעולם אחורי הכוס טמאין.''' כלומר דלא איכפת לן אם אחורי הכוס טמאין דאפ"ה מותר להשתמש בו הלכך להא לא חיישינן אלא דלטומאת ידים הוא דחיישינן שמא יהיו אחורי הכוס טמאין ויחזרו ויטמאו את הידים מחמת משקה טופח שעליהן וכדפרישית במתניתין הלכך מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים '''דבר אחר.''' לטעמייהו דב"ה לפי שאין נטילת ידים אלא סמוך לברכת המוציא והלכך אפי' אי הוה לן למיחש משום ניצוצות כדקאמרי ב"ש כמבואר בפירושא דמתני' אפ"ה הא עדיפא שלא להפסיק במזיגת הכוס בין נטילת ידים לברכה '''לחלה.''' לעשות עיסה בטהרה כדי שיפריש חלה טהורה ולנטילת ידים לאכילה אם אין לו מים '''אדם מהלך ארבע מיל.''' אם לא ימצא מים להטביל כליו לעשות עיסתו בטהרה וכן ליטול ידיו עד ד' מילין צריך להטריח עצמו ולחזר אחריהן '''הדא דאמר לפניו.''' דוקא אם המים לפניו אבל אם צריך לחזור לאחריו אין מטריחין עליו '''שומרי גנות ופרדיסין.''' מפני הגנבים וא"א להן לזוז ממקומן '''מה את עביד להון.''' היאך דינם אם כלפניהן כלומר כדין דאמרינן בלפניהן דצריכין להטריח ולחזר אחר מים או כלאחריהן כמו דאמרינן בלאחריהן שאינן צריכין להטריח עצמן כלל והואיל והן יושבין במקומן הלכך מיבעיא ליה הכי '''נשמעינה מן הדא.''' מתני' בפ"ב דחלה האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה. מפרשת החלה ומברכת על הפרשה מפני שהיא יכולה לכסות עצמה שתהא פניה של מטה טוחות בקרקע וכל ערותה מכוסה והעגבות אין בהן משום ערוה לענין ברכה</div> <div class="yerum-leiden-text">המזון תחילה ואחר כך יברך על היין ואחר כך על הנר · יום טוב שחל להיות במוצאי שבת · ר' יוחנן אמ' יקנ"ה · יין קידוש נר הבדלה · חנן בר בא אמ' בשם רב יין קידוש נר הבדלה סוכה וזמן ר' חנינא אמ' ינה"ק · שמואל לא אמ' כהדא דר' חנינא דאמ' ר' אחא בשם ר' יהושע בן לוי מלך יוצא ושלטון נכנס מלוין את המלך ואחר כך מכניסין את השלטון · לוי אמ' ינה"ק · מסתברא דלוי אמ' מיטען שניהם · אמ' ר' זעירא בעא קומי ר' יוסי היך עבדין עובדא אמ' ליה כרב וכר' יוחנן · וכן עשה עובדא כרב וכר' יוחנן · ר' אבהו כד הוה אזיל לדרומה הוה עבד כר' חנינא · וכד הוה לטיבריא הוה עבד כר' דלא מפלג על בר נש באתריה · על דעתיה דר' חנינא ניחא וקשיא על על דר' יוחנן אילו בשאר ימות השנה אינו מברך על הנר שלא יכבה · וכא מברך על הנר שלא יכבה · מה עבד ליה ר' יוחנן מכיון שיש לו יין אין ערו כובה · ויברך על הנר בסוף · שלא לעקור זמן השבתות הבאות · הל' · מה טעמין דבית שמי שלא יטמאו משקין שבאחורי הכוס מידיו יחזרו ויטמאו את הכוס · מה טעמין דבית הלל לעולם אחורי הכוס טמאין · דא אין נטילת ידים לא סמוך לברכה · ר' ביבן בשם ר' יוחנן אתיא דבית שמי כר' יוסי · ורבית הלל כר' מאיר דתנינן תמן ר' מאיר או' לידים טמאות וטהורות · אמ' ר' יוסה לא אמרן לא לידים טהורות בלבד · ר' יוסה בשם ר' שבתי ור' חייא בשם ר' שמעון בן לקיש לחלה ולנטילת ידים אדם מהלך ארבע מילי · ר' אבהו בשם ר' יוסי בי ר' חנינא הדא דר' אמר לפניו אבל לאחריו אין מטריחין עליו · שומרי גנות ופרדיסים מה את עבד להן כלפניהן כלאחריהן · שמעינה מן הדא</div> <div class="yerum-side">'''אתיא דבית שמאי כר' יוסי וכו' דתנינן תמן.''' בפ' כ"ה דכלים תנן כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית צביטה. אחוריים ותוך שאם נטמאו אחוריו במשקין תוכו טהורין כדתנן התם לעיל. ובית הצביטה מקום שאוחזין בו את הכלי א"נ בית הצביעה גרסי' מקום שאוחז בו באצבעו שאם נטמאו אחוריו בית הצביטה טהור ואם נטמא בית הצביטה אחוריו טהורין. ר' טרפון אומר לעריבה גדולה של עץ. יש לה בית צביטה לפי שהיא גדולה ויש הפרש בין בית הצביטה לאחוריים ואם יש משקין באחורי העריבה וידיו טמאות אוחז בבית הצביטה ואינו חושש שמא יגע במשקין שבאחוריים ויחזרו ויטמאו את העריבה. ר' עקיבא אומר לכוסות. אף לכוסות יש להם בית הצביטה. ר' מאיר אומר לידים הטמאות והטהורות יש להם בית הצביטה לידים טמאות כדאמרן ולידים הטהורות כדמפרש התם כיצד היו ידיו טהורות ועליהן משקה טופח ואחורי הכוס טמאים אחזו בבית צביטתו אינו חושש שמא נטמאו ידיו באחורי הכוס כלומר שמא נטמאו משקין שעל ידיו באחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים. אמר ר' יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד דבידיו הטהורות ואחורי הכוס טמאים הוא דלא חיישינן אבל בידיו טמאות חיישינן שמא יגע במשקין שבאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכוס ע"כ. והשתא קאמר הש"ס הכא דאתיא הא דב"ש דמתני' דחיישי בידים טמאות שמא יגעו במשקין שבאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכוס וזהו כר' יוסי דחייש נמי להכי ודב"ה דלא חיישי לכך כר' מאיר דאף לידים טמאות לא חיישינן שמא יגעו במשקין שבאחוריים ויחזרו ויטמאו את הכוס</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''אמר רבי יוסי: לא אמרן אלא לידים טהורות בלבד.''' כלומר לא כמו שרבי עקיבא אמר שבין ידיים טהורות מותר לגעת והוא לא נטמא לבין ידיים טמאות שאם הוא נגע הוא לא טמא - זה מה שרבי עקיבא אומר. אבל רבי יוסי אומר לא, רק לידיים טהורות. כלומר אם נניח התחתית של הכלי נטמאה והוא עם ידיים טהורות נוגע בבית הצביטה, אני לא אומר שהידיים נטמאות; אבל אם הידיים שלו היו טמאות והוא נגע בבית הצביטה, אני אומר שגם האחוריים נטמאו. פה אני לא מחלק. כמו שאמרנו, אמר רבי יוסי לא אמר אלא ידיים טהורות בלבד, אבל בידיים טמאות חוששים שמא ייגע במשקה שמאחורי הכוס ויחזירו ויטמאו את הכוס - וזה כבית שמאי. כמו שאמרנו שבית שמאי חוששים שמא יהיו טיפות שנפלו מהכוס על גב הכוס, ואז שהוא ייגע, אפילו שהוא נוגע רק בבית הצביטה, אני חושש שמא הוא יטמא את כל הכוס. '''רבי יוסי בשם רבי שבתאי ורבי חייא בשם רבי שמעון בן לקיש: לחלה ולנטילת ידים, אדם מהלך ארבע מילי.''' כלומר חייבו אותו ללכת ארבע מיל, כלומר ארבע קילומטר. לחלה - הכוונה שאם הוא עם הארץ ולא יודע איך להפריש חלה, כדי להפריש חלה בטהרה הצריכו אותו ללכת ארבע קילומטר עד שימצא חכם שיפריש לו בטהרה. ונטילת ידיים - גם כן אדם שרוצה לאכול חייב ללכת עד ארבע מיל כדי למצוא מים לנטילת ידיים. '''אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בי רבי חנינא: הדא אמר — לפניו; אבל לאחריו אין מטריחין עליו.''' זאת אומרת כל מה שאמרנו שהוא יצטרך ללכת ארבע קילומטר, זה רק אם זה בדרך שלו, כלומר קדימה, אבל לחזור חזרה - לא מטריחים אותו. שואלת הגמרא: '''שומרי גנות ופרדיסים — מה את עבד להון?''' כלומר בעצם נשארים במקום קבוע - אז מה תדון? האם אתה אומר שכל מקום זה לפניהם וחייבים ללכת ארבע קילומטר? או שאתה אומר לא, כל מקום זה נקרא לאחריהם כי זה לא המקום שלהם, ואז הם פטורים? '''נשמעינה מן הדא''' - נוכל לנסות וללמוד את זה ממשנה. תני: האשה שהיא טבולת יום, '''וקוצה חלתה''' ואחר כך קוראת לשם. כלומר אישה שהיא טמאה, קודם כל תפריש את החלה ולא תגיד שזה חלה, כי אם היא אומרת שזה חלה והיא נוגעת בזה זה נטמא. אבל טבול יום לא פוגם בחולין כלום, אבל טבול יום פוסל את התרומה. אז אם היא מפרישה את זה בלי לקרוא לזה שם, זה עדיין חולין ולא נטמא. אחרי שהפרישה את זה, זה כבר בצד, היא יכולה להגיד זה חלה והכל בסדר. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נח עמוד א''' {{שוליים|ח_ט}} '''האם מברכים על הפרשת חלה "להפריש חלה".''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ביכורים, פרק ח, הלכה יא. ''הכרעה:'' נפסק כן, מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה" - הרמב"ם פסק כלשון הירושלמי. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נח עמוד ב<span class="yerum-runnum">116</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: האשה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא טבולת יום}} {{ירו"מ-ביאור|שהיא שני ואינה פוסלת אלא תרומה שאין שלישי לחולין}} {{ירו"מ-הוסר|יושבת}}{{ירו"מ-הדגשה|לשה את העיסה}} {{שוליים|ח_יא}} וקוצה חלתה {{ירו"מ-ביאור|ומניחתה בצד ושוב לא תגע בה}} {{ירו"מ-הדגשה|ואחר כך קורה לה שם}}{{ירו"מ-הוסר| ערומה מפני שהיא יכולה לכסות את עצמה אבל לא האיש}} והדא אשה — לא בתוך {{ירו"מ-הוסר|הבית היא}}{{ירו"מ-הדגשה|ביתה}} יושבת? ואת אמר אין מטריחין עליה {{ירו"מ-הדגשה|לחפש אשה טהורה שתקוץ לה חלתה אף}} {{ירו"מ-הוסר|וכאן}} כאן אין מטריחין עליו תני: {{ירו"מ-הוסר|תמים}}{{ירו"מ-הדגשה|המים}} שלפני המזון — רשות, ושל {{שוליים|ח_יב}}אחר המזון — חובה. אלא שבראשונים נוטל ומפסיק, ובשניים נוטל ואינו מפסיק. {{ירו"מ-הוסר|מה הוא}} מהוא נוטל ומפסיק רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] אמר: נוטל ושונה {{ירו"מ-ביאור|שבנטילה הראשונה טיהר את הידים, אבל המים טמאים, לכן יטול פעם נוספת לטהר את המים}} רבי יעקב בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר רב יצחק|°]]{{ירו"מ-הוסר|שמואל}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}בעי: נוטל ושונה ואת אמרת רשות? אמר רבי יעקב בר אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אידי|°]]: [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#חשיבות מים ראשונים ומים אחרונים|על הראשונים נאכל בשר חזיר]] {{ירו"מ-ביאור|שהיה חנווני ישראל מוכר בשר כשר ליהודים ובשר נבילה לנכרים. כשראה שנכנס אדם ונטל ידיו — נתן לו בשר כשר, וכשראה שאינו נוטל ידיו — נתן לו נבילה. ופעם אחת נכנס יהודי ולא נטל ידיו, ונתן לו בשר נבילה}} על השניים — יצאה אשה מביתה. {{ירו"מ-הוסר|ויש אומרים שנהרגו עליה שלשה נפשות}} {{הפניה-גמ|יומא|פג|ב|מסכת=כן}} {{ירו"מ-ביאור|רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא. רבי מאיר הוה דייק בשמא, רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא. כי מטו לההוא דוכתא, בעו אושפיזא {{ירו"מ-ביאור|חיפשו אכסניה}} יהבו להו. אמרו לו: לבעל הבית: מה שמך? אמר להו: כידור. אמר רבי מאיר: שמע מינה רשע הוא, לפי שנאמר ([[דברים לב כ|דברים האזינו לב כ]]) כי דור תהפכת המה. ואותו יום ערב שבת היה, רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו {{ירו"מ-ביאור|הפקידו אצלו את כיסי המעות שלהם}}, ואילו רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה. אזל רבי מאיר אותביה בי קיבריה דאבוה {{ירו"מ-ביאור| והניח את כיס מעותיו בקבר של אביו של בעל הבית}} אתחזי ליה לבנו בחלמיה, ואמר לו: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא {{ירו"מ-ביאור|בא וקח כיס של מעות שמונח ליד הראש של אותו אדם}} למחר אמר להוב}על הבית: הכי כך אתחזי לי בחלמאי. אמר ליה: רבי מאיר: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא {{ירו"מ-ביאור|החלומות שחולם אדם בליל שבת מתוך מנוחתו אין בהם ממש}} אזל |רבי מאיר ונטריה {{ירו"מ-ביאור|ושמר את כיסו}} כולי יומא. ובמוצאי שבת אייתיה עמו. למחר אמרו לו: לבעל הבית: הב לן כיסן שהפקדנו אצלך. אמר להו: לא היו דברים מעולם. אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו כמוני בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר שיש לנו לדייק בשמו ולחשוש ממנו? אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אבל אחזוקי כרשע ולהזהירכם אודותיו מי אמרי? משכוהו לבעל הבית בדבריהם, ועיילוהו והביאוהו לחנותא {{ירו"מ-ביאור|בית מרזח}} כדי לשכרו ולהוציא ממנו את כספם. חזו טלפחי אשפמיה {{ירו"מ-ביאור|ראו עדשים על שפמו}} הלכו אל ביתו ובקשו מאשתו את כיסיהם בשמו, ונתנו לה סימנא שהוא אכן שלח אותם לבקש את הכספים, שסיפר להם שהיא בישלה לו עדשים. ונטלו לכיסייהו והלכו להם. כשבא לביתו ושחה לו המעשה, הוציאה מביתו. ואם היה נוטל מים אחרונים, היה רוחץ בהם את שפמו ולא היה מגרש את אשתו. ויש אומרים: שנהרגו עליה שלש נפשות, שכידור הרג את אשתו ואת בנו והתאבד}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} סלק לגבי רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] חמא יתיה {{שוליים|ח_יג}}אוכל בהתם {{ירו"מ-ביאור|עם כפפות}} {{ירו"מ-הדגשה|וחשב שעושה כן במקום ליטול ידים}} אמר ליה: מהו כן? אמר לי{{ירו"מ-הדגשה|ה: נטלתי ידים אלא שאנני רוצה שיתלכלכו ידי}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}איסתניס אני. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] כד סליק להכא, חמא כהניא אכלין בהתם {{ירו"מ-ביאור|ראה כהנים אוכלים עם כפפות}} אמר להון: הא {{ירו"מ-הוסר|אזילא}} אזלא ההיא דרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמרו שלתרומה חיב בנטילה}} אתא רבי יוסי בר בר כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר בר כהנא|°]]{{ירו"מ-הוסר|בי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#נטילת ידיים לסעודה|נטילת ידים לחולין {{ירו"מ-הדגשה|חובה}}]] {{ירו"מ-הוסר|את}} {{ירו"מ-הדגשה|שאסרו לאכול חולין עם מפה אם יש לו מים ואין}} נטילת ידים לתרומה {{ירו"מ-הדגשה|חובה שכהנים זריזים ויכולים לאכול במפה}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} אומר: לתרומה ולחולין {{ירו"מ-ביאור|חובה ליטול ידים}} רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]] ורבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: נטילת ידים {{שוליים|ח_יד}}לתרומה עד הפרק. {{ירו"מ-הוסר|ולחולין עד קשרי אצבעותיו }}מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי אמר: מן דהוה אכל עם סבי ולא {{שוליים|ח_טו}}משטף ידוי {{שוליים|ח_טז}}עד הפרק — לא הוה אכל עימיה. רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] אמר: אין נטילת ידים {{שוליים|ח_יז}}אלא לפת בלבד. תני: רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|גם}} {{שוליים|ח_יח}}כל דבר שיש בו ליכלוך משקה. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר }}אפילו {{ירו"מ-הדגשה|כשהיה}} מקצץ תורמוסין הוה נטל ידיה. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמר: {{שוליים|ח_יט}}נטל ידיו בשחרית — אין מטריחין עליו בין הערבים {{ירו"מ-הדגשה|אם התנה}}. רבי אבינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבינא|°]] מפקיד לחמריה: {{ירו"מ-ביאור|ההולכים בשירה}} <br><br> <span id="דף_נט_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שמיני#דף נט א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> עכשיו מפה נוכל להוכיח שלא מטריחים אותם. למה? כי '''הדא אשה — לא בתוך יושבת?''' הרי היא נשארת בבית, ואתה אומר שלא מטריחים עליה לחפש אישה טהורה שתקוץ לה חלתה, אלא היא עושה את זה בעצמה בדרך עקיפה. אז גם כאן שומרי גנות ופרדיסים, לא מטריחים עליהם. '''תני: שלפני המזון — רשות, ושל אחר המזון — חובה.''' '''אלא שבראשונים נוטל ומפסיק, ובשניים נוטל ואינו מפסיק.''' במים האחרונים מספיק פעם אחת. עכשיו מה הוא מפסיק? '''רבי יעקב בר אחא אמר: נוטל ושונה''', כלומר מפסיק, כלומר צריך פעמיים - שבנטילה הראשונה טיהר את הידיים אבל המים טמאים, לכן צריך ליטול פעם נוספת לטהר את הידיים. ככה מסבירים הפרשנים למה צריך פעמיים ליטול ידיים. '''רבי יעקב בר רב יצחק בעי: נוטל ושונה ואת אמרת רשות?''' מה, אם מקפידים עד כדי כך, באיזה זכות זה רשות? אם זה רק רשות זה עדיין דבר קל כלשהו. '''אמר רבי יעקב בר אידי: על הראשונים נאכל בשר חזיר''' - היה שם מעשה, המדרש מאוד מקצר באגדות וסיפורים, אבל באגדה זה מופיע בהרחבה. סיפר שיש איזה חלבן שהיה מוכר, בעל מסעדה שהיה מוכר בשר לא כשר לגויים ובשר כשר ליהודים. עכשיו איך הוא ידע מי יהודי ומי לא? הוא ראה בן אדם נכנס נוטל ידיים - אז זה יהודי, נותן לו בשר כשר. הוא רואה לא נוטל ידיים - אומר זה גוי, מביא לו נבלות. פעם אחת נכנס יהודי, לא נטל ידיים, ונתן לו לאכול בשר נבלה. רואים שבעצם הוא אכל נבלה בגלל שהוא לא נטל ידיים. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נח עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''והדא אשה לא בתוך הבית היא יושבת.''' בתמיה וכי לא תוכל ליקח בגדיה ולכסות עצמה שלא תהא ערומה ואפ"ה את אמר אין מטריחין עליה אפי' בתוך הבית וה"ה כאן אין מטריחין עליו לעמוד ממקומו ולחזר אחר מים '''אלא שבראשונים נוטל ומפסיק.''' כדמפרש לקמיה '''מה הוא.''' דקאמרת נוטל ומפסיק '''נוטל ושונה.''' כלומר לא ישפוך על ידיו כולן בבת אחת אלא נוטל פעם אחת ומפסיק וחוזר ושונה ליטול עליהן שנייה '''ר' שמואל בר יצחק בעי.''' ולא גרסי' אמר וכן הוא בפ"ב דחלה כלומר דהוה קשיא ליה אם צריך להיות נוטל ושונה והיכי אמרת שהן רשות וכי בדבר שהוא רשות היו מקפידין להטריחו כל כך '''על הראשונים נאכל בשר חזיר.''' כדאמר במדרש בנכרי אחד שהיה מוכר בשר שחוטה ובשר נבלה וחזיר ולכל מי שנטל ידיו נתן לו בשר שחוטה ופעם א' בא יהודי אחד ולא נטל ידיו וכסבור שנכרי הוא והאכילו בשר חזיר '''על השניים יצא אשה מביתה.''' כדאמרי' בפ' יום הכפורים במעשה דכידור '''חמא יתיה אכל בהתם.''' מכוסה במפה לידיו. מלשון אגלאי בהתייהו מה שהיו מכוסין בחרפתן נגלה '''מהו כן.''' למה אתה עוש' כן '''איסתניס אני.''' ואע"פ שנטלתי ידי אי אפשר לי לאכול כך בלא מפה '''חמא כהניא אכלין בהתם.''' ראה כהנים אוכלין בתרומה במפה בלי נטילת ידים. בהתם כמו בחתם ומלה מסורסת היא ומלשון חמת הוא כמו בבלאי חמתות ואמר להון וכי אזילא הא דרב ושמואל לקמיה דהכל מודים דלתרומה מיהת בעי נטילת ידים</div> <div class="yerum-leiden-text">האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה מפני שהיא יכולה לכסות את ערוה · אבל לא האיש · והדא אשה לא בתוך הבית היא יושבת ואת אמר אין מטריחין עליה · וכא אין מטריחין עליו · תני מים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה · לא שבראשונים נטל ומפסיק · ובשניים נטל ואינו מפסיק · מה הוא נטל ומפסיק ר' יעקב בר אחא אמ' נטל ושנה · ר' שמואל בר יצחק אמ' בעי נטל ושנה ואת אמרת רשות · אמ' ר' יעקב בר אידי על הראשונים שאכל בשר חזיר · על הטעים יצאה אשה מביתה · ויש אומ' שהרגו עליה ג' נפשות · שמואל סלק לגבי רב חמא יתיב אכל כהתם · אמ' ליה מהן כן אמ' ליה חיסתכבם אפי · ר' זעירא כד סליק להכא חמא כהנא אכלין כהתם אמ' להון הא אזילא ההיא דרב ושמואל · אתא ר' יוסי בר בר טהא בשם שמואל נטילת ידים לחולין אין נטילת ידים לתרומה ר' יוסה בשם ר' חייא בר אשי ור' יונה ור' חייא בר אשי בשם רב נטילת ידים לתרומה עד הפרק · ולחולין עד קישרי אצבעותיו · מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי אמ' מן דהוא אכל עם סבי ולא משטת ידוי עד הפרק לא הוה אכל עמיה · ר' הונא אמ' אין נטילת ידים אלא לפת בלבד · תני ר' הושענא כל דבר שיש בו ליכלוך משקה · ר' זעירא אמ' אפי מקצץ תורמוסין הוה נטל ידוי · רב אמ' נטל ידיו בשחרית אין מטריחין עליו בין הערבים · ר' אבינא מפקד לחמריה</div> <div class="yerum-side">'''נטילת ידים לתרומה אין נטילת ידים לחולין.''' כצ"ל '''לתרומה ולחולין.''' משום סרך תרומה '''עד הפרק.''' של גב היד '''עד קשרי אצבעותיו.''' דהואיל בחולין אינו אלא משום סרך תרומה סגי בהכי '''מן דהוא אכל עם סבי.''' מי שהיה אוכל עם זקני ריב"ל ולא היה נוטל ידיו עד הפרק לא היה רוצה לאכול עם זה דקסבר אף לחולין עד הפרק '''כל דבר שיש בו ליכלוך משקה.''' שטיבולו במשקה צריך ג"כ נטילת ידים '''ר' זעירא אפי' מקצץ תורמוסין הוה נטל ידיה.''' מחמיר על עצמו היה משום נקיות '''מפקיד לחמריה.''' היה מצוה להחמרים שלו הן דאתון משכחין במקום שאתם מוצאין מים לנטילה תטלו ידיכם אף בשחרית ותהיו מתנין על כל היום לסמוך על כך</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''על השניים — יצאה אשה מביתה''' - גם כן פה המדרש מספר בקצרה, אבל באגדה מסופר בהרחבה: מעשה באדם אחד ששמו כידור, ורבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי הלכו והתארחו בבית ההארחה שלו. רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו אצלו מעות, ורבי מאיר, שהיה דורש שמות, הוא לא הפקיד אצלו - הוא אמר שכתוב "כי דור תהפוכות המה", אז אדם רשע, לכן הוא לא הפקיד אצלו את הכסף. והמדרש מספר שהוא החביא את הכסף בקבר של אבא של אותו כידור, ומה שבא לבקש את הכסף אמר הכידור שלא היו דברים מעולם. והגמרא מספרת שהם לקחו אותו ונתנו לו לשתות יין, ואז ראו שיש לו עדשים על השפה, הוא לא ניקה את השפה שלו, ואז הלכו לאשתו ואמרו לה: בעלך אמר שתיתני לנו את המעות, והסימן שאכלתם עדשים. אז היא באמת האמינה להם ונתנה להם את הכסף, ואז כשהוא בא לבית שלו והיא סיפרה לו את כל המעשה, הוא גירש אותה. עכשיו אם הוא היה נוטל מים אחרונים היה נוהג לנקות בהם את השפם, וממילא לא היו נשארים לו עדשים שם, ולא היה מגרש את אשתו. '''ויש אומרים: שנהרגו עליה שלש נפשות''' - שכידור כשהוא בא ושמע מה שאשתו עשתה הוא הרג אותה, ואז הבן שלו הגיע והוא הרג גם אותו, ולאחר מכן הוא גם הלך והתאבד. שמואל עלה אצל רב, ראה אותו אוכל עם כפפות, אז הוא חשב שהוא אוכל ככה במקום ליטול ידיים. אמר לו: מה זה הדבר הזה? אמר לו: לא, אלא שאני איסתניס, אני רוצה להיזהר מהלכלוך. אני בעצם נטלתי, אני אוכל עם כפפות כדי לא להתלכלך. רבי זעירא כשהוא עלה לארץ ישראל, ראה כוהנים אוכלים בעתם, אוכלים עם כפפות. אמר להם: וכי הלכה זו של רב ושמואל - למה אתם אוכלים בכפפות? אתא רבי יוסי בר בר כהנא ואמר בשם שמואל: נטילת ידיים לחולין חובה - אסור לאכול חולין אם יש לו מים אלא בנטילה; ואין נטילת ידיים לתרומה חובה, כיוון שהכוהנים זריזים. כלומר בישראל הקפידו יותר מאשר בכוהנים, למרות שבעצם כל נטילת ידיים לפי חלק מהדעות זה סרך טומאה. כלומר כדי שהכוהנים לא ישכחו לטול ידיים, לכן חלק מהדעות אומרים שאנחנו נוטלים ידיים לחולין. אבל רואים שבכוהנים הקלו יותר כי כוהנים זריזים, הם יכולים לאכול עם מפה והם לא יבואו לאכול בלי נטילת ידיים. '''רבי יוסי אומר: לתרומה ולחולין.''' רבי יוסה בשם רבי חייא בר אשי ורבי יונה ורבי חייא בר אשי בשם רב: '''נטילת ידים לתרומה עד הפרק''', ולחולין עד קשרי אצבעותיו. '''מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי אמר: מן דהוה אכל עם סבי ולא משטף ידוי עד הפרק — לא הוה אכל עימיה.''' כלומר מי שאכל עם הסבא שלי, רבי יהושע בן לוי, ולא שטף ידיו עד הפרק, אפילו לחולין, לא היה אוכל עמו, לא מתקרב אליו. '''רב הונא אמר: אין נטילת ידים אלא לפת בלבד.''' כלומר נטילת ידיים זה רק לאכילת לחם. '''תני: רבי הושעיה: כל דבר שיש בו ליכלוך משקה''' - כלומר גם דבר שטיבולו משקה, גם כן נוטלים ידיים. '''רבי זעירא אפילו מקצץ תורמוסין הוה נטל ידיה.''' כלומר גם אם המשקה זה משקה טבעי שיצא מהצמח - קטפתי תורמוסים ויצאה מהם טיפה של לחות - גם על זה היה נוטל ידיים. '''רברב אמר: נטל ידיו בשחרית — אין מטריחין עליו בין הערבים.''' כלומר אם התכוון לזה, הוא יכול לטול ידיים בבוקר ולהתכוון לכל היום. '''רבי אבינא מפקיד לחמריה''' - כלומר היה מצווה לשיירות, שאם אתם מוצאים איזה מקום שיש בו מים - הרי אין לכם הרבה, אתם הולכים בשיירה עד שמוצאים איזה בור מים כלשהו - אז כשאתם רואים מים, תטלו ידיים, ותתכוונו על כל היום, ויסתדר לכם לכל היום. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נח עמוד ב''' {{שוליים|ח_יא}} '''נטילת מים לפני הסעודה חובה או רשות?.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה ט , שו"ע או"ח סימן עד סעיף ד , שו"ע או"ח סימן רו סעיף ג , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק שמים שלפני המזון רשות ומים שלאחריו חובה, כלשון הברייתא בירושלמי; וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע להלכה, אף שהבבלי (חולין קה.) נטה להחמיר יותר בנטילה ראשונה. {{שוליים|ח_יב}} '''נטילת ידיים במים אחרונים לפני ברכת המזון.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו, הלכה ג , שו"ע או"ח סימן קפא סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שמים אחרונים חובה, שלא כדעת הסוברים שהיא רשות; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן מטעם החשש לסכנת "מלח סדומית" שבידיים. {{שוליים|ח_יג}} '''חובת נטילת ידים לאכילת חולין.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו, הלכה יח , שו"ע או"ח סימן קסג סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוסי בר בר כהנא בשם שמואל שנטילת ידים לחולין רשות ולתרומה חובה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע; הבבלי (חולין קו.) חולק וסובר שנטילת ידים לחולין חובה מדרבנן מדין סרך תרומה, וכך הלכה למעשה מחמירים כבבלי. {{שוליים|ח_יד}} '''כהן שבירך על פת חולין ונזכר שיש לפניו תרומה, רשאי לאכול ממנה בברכה זו עד "הפרק" (סוף הסעודה).''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תרומות, פרק יא, הלכה ז , רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קסא סעיף ד , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כמסקנת הירושלמי שברכת הפת פוטרת אכילת תרומה עד הפרק, כדברי מייישא בר בריה דר' יהושע בן לוי; כך הובא ברמב"ם ובשו"ע להלכה. {{שוליים|ח_טו}} '''כהן הטובל תרומה במים מברך "על נטילת ידים" רק אחר שטיפת ידיו ולא מיד לאחר הטבילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תרומות, פרק יא, הלכה ז , רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קסא סעיף ד , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שמברך "משטף ידוי", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח קסא, ד). {{שוליים|ח_טז}} '''האם נטילת ידיים מפסקת בין תחילת הסעודה להמשכה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות תרומות, פרק יא, הלכה ז , רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן קסא סעיף ד , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרב הונא שאין נטילת ידיים פוסקת, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ח_יז}} '''חיוב נטילת ידים לפני אכילת פת דווקא ולא לשאר מאכלים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו, הלכה א , שו"ע או"ח סימן קנח סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כברייתא דרבי הושעיה שנטילת ידים לסעודה נאמרה רק על פת, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ח_יח}} '''חובה לרחוץ ידיים לפני אכילה כאשר הן מלוכלכות במשקה או באוכל שמשקהו נסחט.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו, הלכה א , שו"ע או"ח סימן קנח סעיף ד , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי (וכמעשה רבי זעירא) שכל דבר שיש בו ליכלוך משקה מחייב נטילה גם ללא סעודת פת; כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סי' קנח ס"ד. {{שוליים|ח_יט}} '''נטילת ידים שנעשתה בשחרית מועילה גם לסעודת הערב אם התנה עליה בפירוש.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו, הלכה יז , שו"ע או"ח סימן קסד סעיף א , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=נח ב/> ==דף נט עמוד א== <קטע התחלה=נט א/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שאם התנה בשחרית שנטילתו תעמוד גם לערב, אינו צריך להטריח עצמו ולחזור וליטול ידיו בערב, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע.. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נט עמוד א<span class="yerum-runnum">117</span></div> הן דאתון משכחין מיסתחון מיא — נסבין ידיכון {{שוליים|ח_כ}}ומתני על כל יומא. {{ירו"מ-ביאור|היכן שתמצאו מים תטלו ידיכם ותתנו על כל היום}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] סליק גביה רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] לקיסרין. אשכחיה, אמר: אזל למיכול. יהב ליה עגולה דקיצי {{ירו"מ-ביאור|לחם שיבצע}} אמר ליה: סב בריך {{ירו"מ-הדגשה|על הלחם}} אמר ליה: בעל הבית {{ירו"מ-הדגשה|בוצע}} {{שוליים|ח_כא}} {{ירו"מ-הדגשה|לפי ש}}בעל הבית יודע כחו של ככרו מן דאכלון אמר ליה: סב בריך {{ירו"מ-הדגשה|ברכת המזון}} אמר ליה: חכים {{ירו"מ-ביאור|מכיר}} רבי לרב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אנשא רבה {{ירו"מ-הדגשה|הוא}} {{ירו"מ-ביאור|שאדם גדול הוא}} והוא הוה אמר: הפותח הוא חותם. מתניתא פליגא על רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]], דתני סדר נטילת ידים {{ירו"מ-הדגשה|לסעודה}} {{שוליים|ח_כב}}עד חמשא — מתחילין מן הגדול; יותר מיכן — מתחילין מן הקטון. {{ירו"מ-הדגשה|עד שנשארו החמישה החשובים ובחמישה אחרונים מתחילים מן הגדול}} באמצע המזון {{ירו"מ-הדגשה|שנוטלים ידים בן תבשיל לתבשיל}} — מתחילין מן הגדול {{ירו"מ-ביאור|שאינו צריך להמתין אחר הנטילה הזו}} לאחר המזון — מתחילין מן המברך. {{ירו"מ-הדגשה|אמאי האם}} לא {{ירו"מ-הוסר|שיתקין}}{{ירו"מ-הדגשה|כדי שידע שהוא המברך ויתקין}} עצמו לברכה. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אין תימר הפותח הוא חותם — כבר מתוקן הוא {{ירו"מ-הדגשה|שהוא יודע שהוא מברך}} אמר רבי יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}}: תיפתר באילין דהוה עלין קיטעין קיטעין {{ירו"מ-ביאור|לא ביחד אלא מעט מעט}} ולא ידעין {{ירו"מ-הוסר|מה}} מי {{ירו"מ-הוסר|מברכה}} מברך {{ירו"מ-הדגשה|שלא כלם היו בשעת הבציעה}}<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_ג|ירושלמי ברכות, פרק ח, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_ג"><br><strong>מתני':</strong> [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים: על הכסת.<br><strong>גמ':</strong> מתניתא בשלחן של שיש {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{ירו"מ-הוסר|ושל}} של פרקים שאינו מקבל טומאה {{ירו"מ-הדגשה|והכסת ספק טומאה}} מה טעמון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי? שלא יטמאו משקין שבמפה מן הכסת, ויחזרו ויטמאו את ידיו. ומה טעמון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל? {{ירו"מ-הדגשה|כל טומאת משקים זה רק מדרבנן ו}}לעולם ספק {{ירו"מ-הדגשה|טמאת}} משקין לידים {{שוליים|ח_כג}}טהור {{ירו"מ-הדגשה|ואף כאן, כיוון שספק אם הכסת טמאה, ואף אם היתה הכסת טמאה ספק אם נגעה במים שבמפה — מספק אין המים שבמפה נטמאים}}<br><br> <span id="דף_נט_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שמיני#דף נט ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף נ"ט. כמה מילים אחרי ההתחלה אומרת הגמרא '''רבי זעירא סליק גביה רבי אבהו לקיסרין''', הגיע רבי זעירא לרבי אבהו לבקר אותו. '''אשכחיה, אמר: אזל למיכול''', אמר בוא נלך לאכול. '''יהב ליה עגולה דקיצי''', הביא לו לחם שיפוס. כלומר רבי אבהו כיבד את רבי זעירא שהוא יהיה זה שבוצע. ואמר לו '''סב בריך''', תברך אתה. אמר לו לא, '''בעל הבית יודע כחו של ככרו''', כיוון שבעל הבית יודע כמה הכיכר קשה, ואז בעצם הוא יודע איזה כוח צריך להפעיל כדי לחתוך את הלחם. כי אם זה יהיה האורח יכול להיות שהוא יתבייש, כי הוא לא ידע שצריך להפעיל כוח, או להפך - יפעיל יותר מדי כוח שלא צריך, ואז זה יבוא לידי בושה. לכן בעל הבית הוא זה שבוצע. אחרי '''מן דאכלון''', כלומר אחרי שסיימו לאכול, אז רבי אבהו אמר לרבי זעירא '''סב בריך''', בוא תברך על ברכת המזון. אמר ליה '''חכים רבי לרב הונא אנשא רבה''', אתה מכיר את רב הונא שהוא אדם גדול, נכון? '''והוא הוה אמר: הפותח הוא חותם''' - זאת אומרת מי שבוצע הוא גם זה שמברך, הוא זה שמזמן את ברכת המזון. אומרת הגמרא '''מתניתא פליגא על רב הונא''', יש לנו ברייתא שחולקת. '''דתני סדר נטילת ידים עד חמשא מתחילין מן הגדול''', אם יש רק חמישה אנשים מתחילים מהגדול. '''יותר מיכן מתחילין מן הקטון''', עד שיישארו חמישה, ואז שוב בחמישה אחרונים מתחילים מהגדול. עכשיו '''באמצע המזון מתחילין מן הגדול''', כלומר אם אוכלים בין תבשיל לתבשיל, בין נגיד לבשר, אז מתחילים מהגדול, כי פה בעצם אין המתנה, אין ביזיון שהגדול ממתין, כי מיד מביאים לו את האוכל. '''לאחר המזון מתחילין מן המברך''', כלומר הראשון שנוטל ידיים זה בעצם המברך, ולמה? '''כדי שיתקין עצמו לברכה''' - זה בעצם הסברה. עכשיו אם כשיטת רב הונא שהפותח הוא החותם, כלומר מי שבוצע הוא גם זה שמברך, אז למה צריך לרמוז לו שהוא מברך על ידי זה שהוא נוטל ידיים ראשון? הרי מההתחלה הוא יודע שהוא מברך. אמר רבי יצחק, '''תיפתר באילין דהוה עלין קיטעין קיטעין ולא ידעין מי מברך''', כלומר זה נכון שכולם ביחד בסעודה מההתחלה ואז הבוצע הוא גם זה שמברך, אבל פה מדובר בכאלה שהם לא באו כולם כאחת, אלא כל פעם באו כמה, ואז בעצם לא היה מי שבצע לכולם, ממילא צריך להגיד למי שמברך שהוא זה שיברך. הוא סוף פרק ח' הלכה ג'. אמרי תמן: '''בית שמאי אומרים: מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן, ובית הלל אומרים: על הכסת'''. אומרת הגמרא '''מתניתא בשלחן של שיש של פרקים שאינו מקבל טומאה''', והכסת היא ספק טומאה. כלומר יש לנו פה שולחן שהוא לא מקבל טומאה, כמו שיש או שולחן של פרקים, והכיסא או הכרית שיושבים עליה נשארת רק ספק טומאה, היא לא מהודאות. עכשיו אם כן נוכל להסביר את המחלוקת ביניהם. מה טעמם לבית שמאי? כי בית שמאי אומרים אסור להניח את זה על הכסת. למה? '''שלא יטמאו משקין שבמפה מן הכסת''' - יש לנו פה ספק אולי הכסת טמאה, ואני חושש שמא יישארו טיפות מים במפה והכסת תהיה טמאה, והיא תטמא את המפה '''ויחזרו ויטמאו את ידיו'''. עכשיו '''מה טעמון דבית הלל'''? למה בית הלל אומרים כן להניח על הכסת? כי הם סוברים שכל טומאת משקין זה רק מדרבנן, אין טומאת משקין מדאורייתא. '''ולעולם ספק משקין לידים טהור''', כלומר אם אני לא יודע האם האדם נטמא בטומאת משקין או לא, אני מחזיק בטהור מספק. דווקא מכיוון שספק אם הכסת בכלל הייתה טמאה - אמרנו שמדובר בכסת של ספק - וגם אם הכסת היה טמא, ספק אם הוא נגע במים של המפה, אז מספק המפה לא נטמאת. זה מה שהוא רוצה להגיד: בית הלל סוברים אין בעיה לשים את זה על הכסת, כי בספק כזה אני לא מטמא את המפה, וממילא אני לא חושש שהידיים יטמאו, כי שוב פעם כל טומאת ידיים זה רק דרבנן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נט עמוד א''' {{שוליים|ח_כ}} '''בעל הבית פותח ובוצע בפני האורחים, ואינו מכבד לאורח לבצוע.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו, הלכה יז , שו"ע או"ח סימן קסד סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אבהו שהשיב לרבי זעירא "בעל הבית בוצע", וכך הכריעו הרמב"ם והשו"ע להלכה. {{שוליים|ח_כא}} '''בעל הבית מברך המוציא וגם ברכת המזון בסעודה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה ב , שו"ע או"ח סימן קסז סעיף יד , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כרב הונא שהפותח הוא חותם, שכן בעל הבית יודע כוחו של ככרו ורבי הכיר בגדולתו; המתניתא נדחתה מהלכה למעשה. {{שוליים|ח_כב}} '''סדר נטילת ידים ליד הסעודה כאשר יש כמה סועדים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה יב , שו"ע או"ח סימן קפא סעיף ו. ''הכרעה:'' מתחילים מן הגדול עד חמישה, מעל חמישה מתחילים מן הקטן עד שנשארו חמישה, ובאמצע הסעודה בין תבשיל לתבשיל מתחילים מן הגדול תמיד; אחר המזון מתחילים ליטול מן המברך כדי שיתכונן לברכה, וכפסק הרמב"ם והשו"ע כלשון הירושלמי. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נט עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''אשכחיה.''' ר' אבהו ואמר לו שילך לאכול ולסעוד עמו ונתן לפניו ככר לחם לבצוע וא"ל סב ובריך המוציא '''אמר ליה.''' רבי זעירא. בעל הבית יודע כחו של ככרו כלומר אתה הוא הבעה"ב ועליך לבצוע מן ככר שלך ולברך '''מן דאכלון.''' לאחר שגמרו לאכול א"ל ר' אבהו לר"ז סב ובריך ברכת המזון '''א"ל חכים רבי.''' אם רבי מכיר לרב הונא שהוא אדם גדול בתורה והיה אומר שהפותח והוא הבוצע הוא חותם ומברך ג"כ ברכת המזון '''מתניתא.''' ברייתא פליגי על רב הונא דתני בתוספתא פ"ה סדר נטילת ידים ממים אחרונים עד חמשה שאוכלין ביחד מתחילין מן הגדול יותר מכאן מתחילין מן הקטן עד שמגיע לחמשה וחוזר ומתחיל מן הגדול '''באמצע המזון.''' סיפא דהאי תוספתא ואמזיגת הכוס קאי דקתני התם סדר למזיגת הכוס בתוך המזון מתחיל מן הגדול לאחר המזון מתחילין מן המברך '''לא שיתקין עצמו לברכה.''' לאו הא דמתחילין מן המברך אלא כדי שידע שהוא יברך ויתקין עצמו לכך ואין תימר כרב הונא דהבוצע הוא מברך כבר מתוקן הוא לברכה זה שהיה בוצע ולמה עושין עוד סימן אחר '''ומה טעמון דב"ה.''' דקאמרי מניחה על הכסת ולא חיישי להא דב"ש</div> <div class="yerum-leiden-text">הן דאנון משכחין מיסתחון שבין ידיהון ומתפי · על כל יומא · ר' זעירא סליק גביה ר' אבהו לקיסרין אשכחתיה אזל למיכל יהב ליה עגולה דקצי · אמ' ליה סב בריך · אמ' ליה בעל הבית יודע טחו שלככרו · מן דאכלון אמ' ליה סב בריך · אמ' ליה חכם ר' לרב הונא אנשא רבא והוא הוה אמ' הפותח הוא חותם · מתניתא פליגא על רב הונא דתני סדר נטילת ידים עד חמשא מתחילין מן הגדול יותר מיכן מתחילין מן הקטון · באמצע המזון מתחילין מן הגדול · לאחר המזון מתחילין מן המברך · לא שיתקן עצמו לברכה · הין תימר הפותח הוא חותם כבר מיתקן הוא · אמ' ר' יצחק מפתר באילין דהוו עלין קיטעין קיטעין ולא ידעין מה מברכה · הל' מה טעמיהון דבית שמי מפני אובדן אוכלין · ומה טעמין דבית הלל · אם השמש פיקח הרי זה מעביר פירורין פחות מכזית ונוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית · מתניתא בשולחן שלשייש ושלפרקים שאינו מקבל טומאה · הל' מה טעמון דבית שמי שלא יטמאו משקין שבמפה מן הכסת ויחזרו ויטמאו את ידין · ומה טעמון דבית הלל לעולם ספק משקין לידים טהור</div> <div class="yerum-side">'''תיפתר.''' הך ברייתא באלו דהוו עלין קיטעין דהוו עיילי פיסקי פיסקי לסעודה ולא הסיבו כולם ביחד בתחלה והלכך לא ידעין מה מברכה מי הוא המברך להם שלא היו שם בשעת ברכת המוציא ועושין עכשיו סימן לידע מי הוא המברך '''מתני' ב"ש אומרים מקנח ידיו במפה.''' מנטילת מים ראשונים ומניחה על השלחן ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל ולא יניחנה על הכסת שהוא יושב בה גזירה שמא יהיה הכסת טמא ויהיה משקה טופח במפה מחמת ניגוב ידים ואותו משקה כשנוגע בכסת נעשה ראשון דלעולם משקין נעשין תחלה ויחזור ויטמא את הידים כשמקנח בה תמיד תוך הסעודה אבל בשלחן ליכא למיגזר הכי דקסברי ב"ש אסור להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה גזרה משום אוכלי תרומה וב"ה סברי מותר להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה הלכך לא יניח המפה על השלחן שמא יטמאו המשקין שבמפה מחמת השלחן ויחזרו ויטמאו את האוכלין ואם יניחנה על הכסת אין לחוש כ"א שמא יטמא לידיו ומוטב שיטמאו ידים שאין להם עיקר מן התורה ולא יטמאו לאוכלין שיש להם עיקר מן התורה דראשון עושה שני בחולין מן התורה</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''גמ' מתניתא בשלחן של שיש.''' בספרי הדפוס מסורסת העתקת הגמרא והעמדתי כאן לפי סדר המשניות שלא נשתנו כאן מסדר דהתם. מתניתא. לטעמא דב"ש מפרש דקאמרי מניחה על השלחן ולא חיישי שמא יטמאו המשקין שבמפה מחמת השלחן משום דהכא במאי עסקינן בשלחן של שיש ושל פרקים כלומר אפי' הוא של פרקים מכיון שהוא של שיש אינו מקבל טומאה כדתנן בריש פ' כ"ב דכלים דהוי ככלי אבנים שאין מקבלין טומאה הלכך אין כאן חשש שיקבלו טומאה מן השלחן ומניח המפה על השלחן '''מה טעמון דב"ש.''' השתא מפרש טעמייהו דב"ש מפני מה אמרי דאין מניחה על הכסת גזרה שלא יטמאו משקין שבמפה מן הכסת ויחזרו ויטמאו את ידיו בתוך הסעודה כדפרישית במתני' '''לעולם ספק משקין לידים טהור.''' כלומר דהואיל ואין כאן אלא חשש ספק שמא יהיה הכסת טמא ושמא יהיה משקה טופח במפה ויטמאו את הידים ואנן קי"ל דספק ידים טהור כדתנן בפ"ד דטהרות ובפ"ב דידים דהידים ספקן ליטמא ולטמא וליטהר טהור וה"ה כל ספקן אם נגעו בטומאה או לא אחר שנטל ידיו משום סתם ידים לא גזרו עליהן והא דנקט ספק משקין משום דאיירי הכא במשקין </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נט עמוד א (המשך)''' {{שוליים|ח_כג}} '''אין נטילת ידים לחולין מטמאת משקים אף אם היו הידים טמאות מספק.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יד, הלכה יא <קטע סוף=נט א/> ==דף נט עמוד ב== <קטע התחלה=נט ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי, שאין ידים סרך טומאה לחולין מטמאות משקין מספק; כן פסק הרמב"ם (הל' שאר אבות הטומאה פי"ד ה"יא). </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נט עמוד ב<span class="yerum-runnum">118</span></div> . דבר אחר: אין ידים לחולין, {{ירו"מ-הדגשה|דאפילו אם נאמר שספק טומאת ידים טמא, הרי גזרו על הידים להיות שני לטומאה, ושני מטמא רק תרומה, וכאן מדובר בחולין}} וכ[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי יש {{ירו"מ-הדגשה|טומאת}} ידים לחולין {{ירו"מ-הדגשה|הרי נטילת ידים לחולין זה רק משום סרך טומאה ולא יתכן שגם בספק יטמאו}} תיפתר או כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר או כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי צדוק|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בי רבי צדוק כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר דתני [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר אומר: משום [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|פעמים ש}}הידים תחילה לחולין {{שוליים|ח_כד}}ושניות לתרומה {{ירו"מ-הדגשה|כגון שהכניס ידיו לבית המנוגע}} {{ירו"מ-ביאור|וכיוון שיש מקרה שבו הידים טמאות מהתורה גזרו כאן}} או כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי צדוק|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בי רבי צדוק דתנינן תמן: חולין שנעשו על גבי הקודש — הרי אילו כחולין. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי צדוק|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בי רבי צדוק אומר: {{שוליים|ח_כה}}הרי אילו כתרומה, לטמא שנים ולפסול אחד. {{ירו"מ-הדגשה|ולשיטתם, כיוון שיש מציאות של טמאת ידים גם לחולין, מעיקר הדין צריך ליטול לחולין, ולכן גם בספק יהיה טמא}} תמן תנינן: הסך שמן טהור {{ירו"מ-הדגשה|ו}}נטמא, וירד וטבל — [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: אף על פי {{ירו"מ-הדגשה|שהשמן}} מנטף — טהור {{ירו"מ-הדגשה|שהשמן בטל לגוף}} ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים: {{שוליים|ח_כו}}טמא. ואם היה שמן טמא מתחילתו {{ירו"מ-ביאור|קדם שסך}} [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: {{ירו"מ-הדגשה|אם יש בו}} כדי סיכת אבר קטן — {{ירו"מ-הדגשה|לא עלתה לו ובילה ונישאר טמא}} ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים: {{ירו"מ-הדגשה|אם הוא}} {{שוליים|ח_כז}}משקה טופח [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: משום [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל {{ירו"מ-הדגשה|אם הוא}} טופח ומטפיח. מחלפת שיטתהון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל: תמן {{ירו"מ-הדגשה|גבי אדם שסך שמן טהור על גופו ונטמא וירד וטבל}} אמרין טמא, {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהשמן לא בטל בגוף ולא הועילה לו טבילה}} והכא {{ירו"מ-הדגשה|גבי מים שבמפה אינון}} אמרין טהור? {{ירו"מ-הדגשה|שכיוון שהמים בלועים במפה לא חוששים שיטמאו המים מהכסת}} תמן {{ירו"מ-הדגשה|השמן}} בעינו הוא והכא בלוע במפה הוא<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_ד|ירושלמי ברכות, פרק ח, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_ד"><br><strong>מתני':</strong> [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: מכבדין {{שוליים|ח_כח}}את הבית.<br><br> <span id="דף_ס_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שמיני#דף ס א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''דבר אחר: אין ידים לחולין''', אין בכלל טומאת ידיים לחולין - פה מדובר שאוכל חולין. כי אפילו אם נאמר ספק טומאת ידיים טמא, שמה גזרו עליהם? אמרנו שגזרו טומאת ידיים להיות שני, והרי שני זה רק בתרומה, ופה מדובר בחולין. בחולין לא שייך בכלל טומאה משני. '''וכבית שמאי יש ידים לחולין''' - כלומר לכאורה קשה על בית שמאי, למה הם מוסרים? הרי בחולין זה רק משום סרך טומאה, שלא ייתכן שגם בספק הם טמאים, כי אמרנו שהכסת היא רק ספק טמאה. אומרת הגמרא '''תיפתר או כרבי שמעון בן אלעזר או כרבי אלעזר בי רבי צדוק''', כי בשתיהם יש מציאות שיש שני שיהיה אסור בחולין. איך? '''דתני רבי שמעון בן אלעזר אומר: משום רבי מאיר הידים תחילה לחולין ושניות לתרומה''' - כלומר פעמים שהידיים זה לא תמיד שני, כי אנחנו יודעים ששני זה הגזירה שגזרו בשבעה עשר דברים שגזרו בית הלל ובית שמאי. אבל יש פעמים שזה לא קשור לגזירה הזאת, והידיים עצמן הם ראשון, ראשון לחולין ושני לטומאה. איזה מקרה? כגון אם הכניס את ידיו לבית המנוגע. יש בית שבו צרעת, אז אם אדם מכניס את ידיו - נכון שהוא עצמו לא נטמא, כי אנחנו יודעים שצריך לבוא דווקא עם ראשו ורובו, רק אז הוא נטמא. אבל אם רק הידיים, אז יש כן טומאה שהידיים טמאות והופכות להיות ראשון. אז כיוון שיש מציאות שידיים הם ראשון, לכן בית שמאי שסוברים כמותו גזרו. או כרבי אלעזר בי רבי צדוק, '''דתנינן תמן: חולין שנעשו על גבי הקודש הרי אילו כחולין''' - זה דעת סתם חכמים, שבעצם חולין שנעשו על טהרת גבי הקודש זה כמו חולין גמורים. אבל '''רבי אלעזר בי רבי צדוק אומר: הרי אילו כתרומה, לטמא שנים ולפסול אחד'''. אז לשיטתם, כיוון שיש מציאות של טומאת ידיים גם לחולין, מעיקר הדין צריך טהרת ידיים לחולין, לכן גם בספק יטמא. '''תמן תנינן: הסך שמן טהור נטמא, וירד וטבל''' - כלומר סך שמן טהור, ולאחר מכן נטמא וירד לטבול. '''בית שמאי אומרים: אף על פי מנטף טהור''', כיוון שהשמן בטל לגוף. '''ובית הלל אומרים: טמא''' - השמן נשאר טמא, כי השמן הוא חיצוני. עכשיו '''ואם היה שמן טמא מתחילתו, בית שמאי אומרים: כדי סיכת אבר קטן''' - הוא נשאר טמא, כי הטבילה לא מועילה לשמן. הדבר היחיד שנטהר חוץ מאדם וכלים זה מים - אין אוכלים ומשקים נטהרים בטבילה, הם ניטהרים בהשקה, אבל שמן לא ניטהר, אז נשאר טמא. '''ובית הלל אומרים: משקה טופח''' - רק אז אני אומר שהוא נשאר טמא, אבל אם לא, הוא נטהר. '''רבי יהודה אומר: משום בית הלל טופח ומטפיח''', כלומר לא מדובר סתם תופח, אלא תופח ומטפיח - כשאני נוגע אני מרגיש את הלחות, וגם חלק מהלחות נדבקת עליי, ואם מישהו ייגע בי גם הוא ירגיש לחות. אז אומרת הגמרא: '''מחלפת שיטתהון דבית הלל''' - לגבי אדם שסך שמן טהור על גופו ונטמא וירד וטבל, הם אומרים שהוא טמא. למה? כיוון שהשמן לא בטל בגוף והטבילה לא הועילה, כלומר השמן הוא חיצוני. וכאן לגבי מים שבמפה הם אומרים שכיוון שהמים בלועים במפה, אני לא חושש שהם יטמאו מהכסת. אז למה במים אתה אומר שהם בלועים מסתמא ואני לא חושש, ובשמן אתה אומר שהם לא נבלעו? '''תמן בעינו הוא והכא בלוע במפה הוא''' - שמה השמן הוא על הגוף, זה לא נבלע בתוך הגוף, זה על הגוף, אבל כאן המים באמת בלועים במפה, לכן אני לא חושש שהם יצאו החוצה ויקבלו טומאה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נט עמוד ב''' {{שוליים|ח_כד}} '''ידיים שנטמאו בכניסה לבית המנוגע נחשבות שניות לתרומה מדין חכמים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ח, הלכה ח. ''הכרעה:'' נפסק כרבנן שידיים אלו שניות לתרומה מגזרת חכמים, כדעת הרמב"ם הפוסק כן (הלכות שאר אבות הטומאה פרק ח הלכה ח), ולא כרבי אלעזר בי רבי צדוק המקל בזה. {{שוליים|ח_כה}} '''שמן שנטמא וטבל הגוף ואינו מנטף מהגוף - טהור, אף שהשמן שעל גופו מנטף.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יא, הלכה ט , רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יב, הלכה טז. ''הכרעה:'' נפסק כבית הלל, שהלכה כמותם במחלוקותיהם עם בית שמאי, וכן נקבע ברמב"ם. {{שוליים|ח_כו}} '''שיעור צירוף שמן טמא לענין טומאת אוכלין ניתן לפי כדי סיכת אבר קטן.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין, פרק ב, הלכה כח. ''הכרעה:'' נפסק כבית הלל, כדרך שנפסק בכל מקום שבית הלל מקילים ובית שמאי מחמירים, וכן פסק הרמב"ם. {{שוליים|ח_כז}} '''משקה שנבלע במטפחת עד שהוא טופח על מנת להטפיח נחשב ככלי קיבול לעניין קבלת טומאה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין, פרק ב, הלכה כח. ''הכרעה:'' נפסק כבית הלל לפי הסבר רבי יהודה: מים בלועים במטפחת שהם טופחים ומטפיחים דינם כמשקה בעין ומטמאים, בשונה משמן שנבלע בגוף שאינו כן, ואין בכך סתירה בשיטת בית הלל. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף נט עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''דבר אחר.''' היינו טעמייהו דב"ה משום דאין ידים לחולין דלא גזרו על הידים בחולין אלא משום סרך תרומה אבל מן התורה אין לנטילת ידים עיקר כלל כיון דהכא דבחולין לא חיישינן בספקן '''וכב"ש יש ידים לחולין.''' בתמיה. וחסר כאן. וכך היא הגי' בפ"ב דבכורים ובסוף פ"ב דחגיגה אלא משום נטילת סרך. כלומר דמשני דגם לב"ש אין ידים לחולין אלא משום דתקנו אף לחולין משום סרך תרומה מחמירין אף בחולין משום האי חששא דאמרן '''הידים תחלה לחולין ושניות לתרומה.''' כלומר אם תחלות הן כגון שהכניס ידו לבית המנוגע וכר"ע בריש פ"ג דידים דס"ל דהמכניס ידו לבית המנוגע דלא נטמא כולו כ"א ידו וקסבר ר"ע דכדין ראשון לטומאה להן '''תמן תנינן.''' בפ"ד דעדיות '''ב"ש אומרים כדי סיכת אבר קטן.''' טהור טפי מהכא טמא</div> <div class="yerum-leiden-text">דא' אין ידים לחולין · וכבית שמיי יש ידים לחולין · תיפתר או כר' שמעון בן לעזר · או כר' לעזר ביר' צדוק · כר' שמעון בן לעזר דתני ר' שמעון בן לעזר או' משום ר' מאיר הידים תחילה לחולין ושניות לתרומה · או כר' לעזר ביר' צדוק דתנן תמן חולין שנעשו על גבי הקודש הרי אילו כחולין · ר' לעזר ביר' צדוק או' הרי אילו כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד · תמן תנינן הסך שמן טהור טמא וירד וטבל בית שמי אומ' אעפ' מנטף טהור · ובית הלל אומ' כדי סיכת אבר קטן · ובית הלל אומ' משקה טופח · ר' יהודה או' משום בית הלל טופח ומטפיח · מחלפה שיטתהון דבית הלל תמן אמרין טמא · והכא אמרי טהור · תמן בעין הוא · והכא בלוע במפה הוא · הל' בית שמי אומ' כול' · רב אמ' ר' יהודה לא נחלקו בית</div> <div class="yerum-side">'''תיפתר או כרשב"א וכו'.''' לא שייך הכא אלא במס' בכורים הוא דשייכא וכן בחגיגה ואיידי דמסיים התם הכי אליבא דב"ש גריס לה נמי הכא כדרך הש"ס הזה. והתם פריך על הא דקתני בחגיגה נוטלין ידים לחולין ולמעשר ולתרומה מהא דתנן בריש פ"ד דבכורים התרומה והבכורים טעונין רחיצת ידים מה שאין כן במעשר ומשני אלא משום נטילת סרך והדר פריך והתנינן תרומה. במתני' דחגיגה. וכי יש תרומה משום נטילת סרך. כלומר הא מדנקט לחולין ולמעשר בחד בבא עם התרומה ש"מ דבחדא מחתא הוו וכמו דתרומה מגזרת י"ח דבר הוא ה"נ בחולין ומעשר ולא משום סרך דתרומה והדרא קושיא לדוכתה הא דקתני בבכורים משא"כ במעשר. ומשני אלא בחולין שנעשו על גב הקודש. במתני' דחגיגה מיירי בחולין שנעשו על טהרת קודש ופריך שם וחולין שנעשו על גב הקודש לא כחולין הן. בתמיה. ועלה הוא דקא משני תיפתר או כרשב"א או כר"א בר' צדוק דלקמיה</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''ושניות לתרומה.''' כלומר לתרומה אף במקום שהן שניות בלבד פוסלות את התרומה ולהאי תנא מוקמינן מתני' דחגיגה בחולין גרידי וכגון שהן תחלות וטעונין נטילת ידים אף לחולין '''או כר"א בר' צדוק.''' כלומר או לעולם כדאמרי' מעיקרא דבחולין שנעשו על טהרות קדש מיירי התם וכר"א בר' צדוק דתנינן תמן בסוף פ"ב דטהרות דס"ל דדין תרומה להן לטמא שנים ולפסול אחד והלכך בעו נטילת ידים כתרומה '''ב"ש אומרים אע"פ.''' שהשמן מנטף מבשרו לאחר שטבל טהור דהרי השמן טהור היה. וב"ה אומרים כדי סיכת אבר קטן גרסי' כמו ששנוי שם. כלומר אם לא נשאר מן השמן על בשרו אלא כדי סיכת אבר קטן טהור ויותר מכשיעור זה טמא בשביל השמן שנטמא כשנטמא הוא ונשאר על בשרו וטמאוהו מפני שהשמן לא נטהר במקוה שאין לך משקה שמקבל טהרה במקוה אלא המים בלבד ע"י השקה '''וב"ה אומרים משקה טופח.''' אע"פ שאין בו אלא כדי משקה טופח טמא '''טופח ומטפיח.''' צריך שיהא טופח עד שיטפח עוד לכף אחרת שתיגע בכף שנגעה בזה הטופח קתני מיהת ב"ה מחמירין במשקה טופח וא"כ מחלפה שיטתייהו דתמן אמרין טמא והכא לא חששו במשקה טופח שיטמאו מחמת הכסת '''ומשני תמן בעינו הוא.''' השמן על בשרו אבל הכא בלוע במפה הוא מחמת ניגוב הידים והלכך לא חיישינן הכא מידי '''מתני' ב"ש אומרים מכבדין את הבית.''' מקום שאכלו שם מכבדים אותו משיורי אוכלים שנתפררו עליו ואחר כך טלים לידים מים אחרונים דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפרורים שיש בהם כזית ואם נוטלין לידים תחלה נמצא מפסידי' את האוכלי' שהמים אחרונים נתונים עליהם ונמאסים וב"ה סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ ושמש ת"ח אינו מניח פרורים שיש בהן כזית אלא מסיר אותם והפרורים שאין בהם כזית אין בכך כלום דמותר לאבדן ביד והלכה כב"ש בזה דמותר להשתמש בשמש עם הארץ '''גמ' מה טעמהון דב"ש מפני אובדן אוכלין.''' כדפרישית במתני' </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נט עמוד ב (המשך)''' {{שוליים|ח_כח}} '''בסעודה משותפת, האם מכבדים הבית לפני נטילת ידים לברכת המזון או אחריה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה יא , שו"ע או"ח סימן קפ סעיף ג , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=נט ב/> ==דף ס עמוד א== <קטע התחלה=ס א/>. ''הכרעה:'' נפסק כבית הלל, שנוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית, כפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ס עמוד א<span class="yerum-runnum">119</span></div> ואחר כך נוטלין לידים ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל </div>אומרים: נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית.<br><strong>גמ':</strong> מה טעמהון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי? מפני אובדן אוכלין {{ירו"מ-ביאור|שאם יטלו ידים יש חשש שהאוכלין ירטבו}} ומה טעמהון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל? אם השמש פיקח — הרי זה מעביר פרורין פחות מכזית {{ירו"מ-הדגשה|ואין חשש של איבוד אוכלין לכן}} {{ירו"מ-הוסר|ונוטלין}} נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_ה|ירושלמי ברכות, פרק ח, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_ה"><br><strong>מתני':</strong> [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: נר, מזון, בשמים, והבדלה; ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים: נר, ובשמים, ומזון, והבדלה. [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: שברא מאור האש; ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים: {{שוליים|ח_כט}}בורא מאורי האש.<br><strong>גמ':</strong> תני: אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]<nowiki/>רבי יהודא: לא נחלקו [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל על המזון שהוא בתחילה, ועל הבדלה שהיא בסוף. ועל מה נחלקו? על המאור ועל הבשמים ש[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: בשמים ומאור ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים: מאור ובשמים. רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] ורב יהודא[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: הלכה כדברי מי שאומר {{שוליים|ח_ל}}בשמים ואחר כך מאור. [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: {{שוליים|ח_לא}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#|כוס בימינו ושמן ערב בשמאלו]] אומר: על הכוס ואחר כך אומר: על שמן ערב [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הללאומרים: שמן ערב בימינו וכוס בשמאלו ואומר: על שמן ערב {{שוליים|ח_לב}}וטחו בראש השמש. אם היה שמש תלמיד חכם — טחו בכותל, שאין שבחו של תלמיד חכם להיות יוצא מבושם. אבא בר בר חנא[[ביאור:עץ מסורת#אבא בר בר חנא|°]] ורב חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] הוון יתבין אכלין, והוה רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] קאים ומשמש קומיהון. עלה וטעין תרויהון {{ירו"מ-ביאור|הביא את שניהם}} {{ירו"מ-הדגשה|יין ושמן ערב}} בחדא ידיה אמר ליה: אבא בר בר חנא[[ביאור:עץ מסורת#אבא בר בר חנא|°]] מה ידיך חוריתא קטעין? וכעס עילוי אבוי. אמר ליה: לא מיסתך דאת רביע והוא קאים משמש? {{ירו"מ-ביאור|לא דייך שאתה שוכב והוא עומד ומשמש}}! ועוד, דהוא כהן, ואמר שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{שוליים|ח_לג}}המשתמש בכהונה מעל — {{ירו"מ-הדגשה|ו}}את מיקל ליה {{ירו"מ-ביאור|מבזה אותו}}. גזירה {{ירו"מ-הדגשה|אני גוזר}} דהוא רבע ואת קאים ומשמש תחתוי. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#איסור להשתמש בכהן|מניין {{ירו"מ-הוסר|המשתמש}}{{ירו"מ-הדגשה|למשתמש}} בכהונה {{ירו"מ-הדגשה|שהוא}} מעל]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}} בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|עזרא|ח|כח}} ואמרה להן אתם קודש לה' והכלים קודש — {{שוליים|ח_לד}}מה כלים, המשתמש בהן מעל, אף המשתמש בכהנים מעל. פיסקא: [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים שברא וכו'. {{ירו"מ-הדגשה|האם}} על דעתהון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי {{ירו"מ-הדגשה|אומר}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות# בורא מאורי האש או "ברא", אש אינה מתחדשת| אשר ברא פרי הגפן]] {{ירו"מ-הדגשה|ו}}על דעתיהון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל בורא פרי הגפן? {{ירו"מ-הדגשה|לא, יש הבדל:}} יין מתחדש בכל שנה ושנה, האש אינו מתחדש בכל שעה. האש והכלאים, אף על פי שלא נבראו מששת ימי בראשית, אבל עלו במחשבה מששת ימי בראשית. הכלאים {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[בראשית לו כד|בראשית וישלח לו כד]]) ובני צבעון איה {{ירו"מ-הוסר|ואנה}}{{ירו"מ-הדגשה|וענה}}, הוא ענה אשר מצא את היימים במדבר. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ערוד הוא עונש על יצירת הפרד, סימני פרד|מהו יימים]] רבי יהודה בן סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן סימון|°]] אומר: המיונס. {{ירו"מ-ביאור|אנשים משונים בצורתם}} ורבנן אמרין: היימים — חציו סוס וחציו חמור.<br><br> <span id="דף_ס_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שמיני#דף ס ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''בית שמאי אומרים: נר, מזון, בשמים, והבדלה; ובית הלל אומרים: נר, ובשמים, ומזון, והבדלה.''' אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף ס', מתחילים בפרק ח' הלכה ד במשנה. אומרת המשנה '''בית שמאי אומרים מכבדים את הבית ואחר כך נוטלים ידיים''', ו'''בית הלל אומרים נוטלים ידיים ואחר כך מכבדים את הבית'''. שואלת הגמרא '''מה טעמון דבית שמאי'''? עונה הגמרא '''מפני אובדן אוכלין''', כי הרי אם יש פירורים על הרצפה ובאים נוטלים ידיים, אז בעצם המים ישחיתו את הפירורים האלה. יש פה איבוד אוכלין. אז '''מה טעמון דבית הלל'''? הרי לכאורה נשמע הגיוני. עונה הגמרא '''אם השמש פיקח, הרי זה מעביר פרורין פחות מכזית''' ואין חוששים של איבוד אוכלין, לכן '''נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית'''. זאת אומרת, כיוון שהגמרא בבבלי מסבירה טיפה יותר, היא אומרת שבעצם לפי בית הלל אסור להשתמש בשמש שהוא עם הארץ. אז ממילא אם הוא תלמיד חכם, הוא ודאי יודע שצריכים לפנות את כל הפירורים שיש בהם כזית, ולכן ממילא אין חשש של איבוד אוכלין. פרק ח' הלכה ה' במשנה. '''בית שמאי אומרים: נר, מזון, בשמים, והבדלה'''. כלומר, אם אדם אכל במוצ"ש ביום שיש... בסעודה שלישית ויצא שבת ויש לו רק כוס אחת, אז הוא מברך על הנר, על המזון ואז בשמים והבדלה. '''ובית הלל אומרים: נר, ובשמים, ומזון, והבדלה'''. עוד הבדל, '''בית שמאי אומרים: שברא מאור האש''', ו'''בית הלל אומרים: בורא מאורי האש'''. יש כל מיני הסברים מה בדיוק המחלוקת. אחד מההסברים אומר שבית הלל סוברים שיש הרבה מאורות בתוך האש, כי אנחנו רואים את הצבעים, אז כל צבע זה סוג אחר של אש וממנו מברכים בורא מאורי האש. זה אחד מההסברים. אנחנו נראה מה הגמרא אומרת. גמרא. '''תני: אמר רבי יהודא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחילה, ועל הבדלה שהיא בסוף.''' כלומר, בעצם מה שראינו זה שיטת רבי מאיר. כך רבי מאיר מסביר את המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, שבית שמאי אומרים נר, מזון, בשמים והבדלה, ובית הלל אומרים נר, בשמים, מזון והבדלה. כלומר, כולם מסכימים שהמזון וההבדלה בסוף, וכל המחלוקת על נר ובשמים ביניהם מה הסדר. אבל רבי יהודה אומר לא, לא זו המחלוקת. כולם מסכימים, בין בית הלל לבין בית שמאי, שהמזון הוא ראשון, ברכת המזון ראשונה וההבדלה היא בסוף, וכל המחלוקת היא לגבי המאור והבשמים, ש'''בית שמאי אומרים: בשמים ומאור ובית הלל אומרים: מאור ובשמים'''. בא '''רבי אבא ורב יהודא בשם רב: הלכה כדברי מי שאומר בשמים ואחר כך מאור.''' כנראה להם הייתה גרסה הפוכה בדברים של בית הלל. כלומר, בית הלל אומרים בשמים ואחר כך מאור, ובית שמאי אומרים מאור ואחר כך בשמים. עוד מחלוקת. '''בית שמאי אומרים: כוס בימינו ושמן ערב בשמאלו''', כלומר שהוא מבדיל. אז הוא מחזיק את הכוס ביד ימין ואת השמן או את הבשמים ביד שמאל, ואז הוא '''אומר: על הכוס ואחר כך אומר: על שמן ערב'''. '''ובית הלל אומרים: שמן ערב בימינו וכוס בשמאלו''', '''ואומר: על שמן ערב וטחו בראש השמש'''. הרי צריך לברך על ממשות. אז הוא שם את זה על ראש השמש ומברך על מה שיש על השמש. עכשיו, '''אם היה שמש תלמיד חכם — טחו בכותל, שאין שבחו של תלמיד חכם להיות יוצא מבושם'''. הגמרא שאמרת שזה דווקא במקום שהיו חשודים על משכב זכר ולכן אסור, כך שבימינו שזה מקובל שגם גברים מתבשמים אז אין כל כך איסור. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ס עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''אם השמש פיקח וכו'.''' כלומר דס"ל דאין להשתמש בעם הארץ אלא בפיקח והוא יודע שהוא מעביר פירורין פחות מכזית כלומר שמעביר הפירורין גדולים עד פחות מכזית שאינו מניח כ"א הפחותין מזית ואין בכך כלום והלכך נוטלים לידים אף בתחלה ואח"כ מכבדין את הבית '''מתני' ב"ש אומרי' נר ומזון.''' מי שאכל בשבת במנחה וחשכה לו ועדיין לא גמר סעודתו ואין לו יין אלא כשיעור אחד ב"ש אומר' כך הוא יסדר נר ומזון וכו' ומסקינן בגמר' זו דברי ר"מ אבל ר' יהודה אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המזון שהוא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שב"ש אומרים מאור ואח"כ בשמים וב"ה אומרים בשמים ואח"כ מאור '''בש"א שברא מאור האש.''' שברא משמע שעבר ולא בורא דמשמע להבא וכן מאור ולא מאורי דחדא נהורא איכא בנורא '''וב"ה אומרים בורא.''' דנמי משמע לשעבר ומאורי האש לפי שהרבה גוונים יש בשלהבת אדומה ולבנה וירקרוקת '''גמ' תני.''' בתוספתא פ"ה א"ר יהודה וכו' מפורש לעיל בהלכה א' '''ב"ש אומרי' כוס בימינו.''' ה"ג בתוספתא שם הביאו לפניו שמן ויין ב"ש אומרים כוס יין בשמאלו ושמן ערב בימינו מברך על השמן ואח"כ מברך על היין וב"ה אומרים אוחז היין בימינו ושמן בשמאלו מברך על היין ושותהו וחוזר ומברך על השמן '''וטחו בראש השמש.''' מפני שגנאי הוא לת"ח שיצא לשוק וידיו מבושמות '''עלה וטעין תרויהון בחד ידיה.''' נכנס כשהוא טעון לשתיהם להיין והשמן בידו אחת וא"ל אבא בר בר חנה מה זה האם ידך האחרת קטועה היא שלא לקחת זה בימינך וזה בשמאלך</div> <div class="yerum-leiden-text">שמי ובית הלל על המזון שהוא בתחילה ועל הבדלה שהיא בסוף · ועל מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבית שמאי אומ' בשמים ומאור · ובית הלל אומ' מאור ובשמים · ר' בא ורב יהודה בשם רב הל' כדברי מי שאמ' בשמים ואחר כך מאור · בית שמי אומ' כוס בימין ושמן ערב בשמאלו או' על הכוס ואחר כך או' על שמן ערב · בית הלל אומ' שמן ערב בימין וכוס בשמאל · או' על שמן ערב · וטחו בראש השמש · אם היה שמש תלמיד חכם טחו בכותל שאין שבחו שלתלמיד חכם להיות יוצא מבושם · אבא בר בר חנה ורב חונא הוון יתבין אכלין והוה ר' זעירא קאים משמש קומיהון עלו וטעין תריהון בחדא ידיה · אמ' ליה אבא בר בר חנה מה ידיך חורייתא קטעין · וכעס עילוי אבוי · אמ' ליה לא מיסתך דאת רביע והוא קאים משמש ועוד דהוא כהן ודאמ' שמואל המשתמש בכהונה מעל · את מיקל ליה · גזירה ואת יתיב ומשמש תחתוי · מנין המשתמש בכהונה מעל ר' אחא בשם שמואל אמ' ואמרה להם אתה קודש ליי' והכלים קודש · מה כלים המשתמש בהן מעל את המשתמש בכהנים מעל · הל' על דעתהון דבית שמי אשר ברא פרי הגפן · יין מתחדש בכל שעה · האש אינו מתחדש בכל שעה · האש והכלאים אעפ' שלא נבראו מששת ימי בראשית · אבל עלו במחשבה מששת ימי בראשית · הכלאים ובני צבעון איה וענה הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר · מהן יימים · ר' יהודה בן סימון זו המיונס · ורבנן אמרין היימים חציו סוס וחציו חמור</div> <div class="yerum-side">'''וכעס עלוי אביו.''' בר חנה אביו של אבא כעס עליו על שאמר לר' זעירא כן וא"ל לא דייך שאתה יושב והוא עומד ומשמש לפניך ועוד שהוא כהן כדאמרי' בפרק דלעיל בהלכה ג' ר"ז קם מקרי כהן במקום לוי וכו' ואסור להשתמש בכהן כדשמואל ועודך מבזה אתה לו '''גזירה.''' גוזר אני שהוא ישב ואתה תעמוד ומשמש תחתיו: פיסקא ב"ש אומרים שברא וכו' ופריך א"כ על דעתיה דב"ש יאמרו אשר ברא פרי הגפן וכו' דלדידהו ברא הוא דוקא לשעבר ומשני שאני יין שהוא מתחדש וכו' ושייך בו ג"כ לשון בורא שהוא בורא תמיד אבל האש אינו מתחדש אלא כך היה בתחלת הבריאה כדלקמן '''האש והכלאים.''' תוספתא שם '''כלאים.''' הן הפרד שהוא מן הסוס ומן החמור '''הכלאים.''' באיזה שעה נבראו וקאמר כתיב ובני צבעון וכו' '''המיונס.''' מיני בני אדם המשונים בצורתן כך מצאתי במדרש דברי הימים. ובאיכה רבתי בפסוק הביא בכליותי וגו' ומכניסין את המיומס לתיאטרון שלהם וראשו מגולת וכו' והוא בן אדם שמשנין אותו בלבושו ובצורתו '''חציו סוס וחציו חמור.''' והוא מצא אותו שזימן חמורה וכו' כדאמר לקמן</div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' '''אבא בר בר חנא ורב חונא הוון יתבין אכלין''', ישבו לאכול, '''והוה רבי זעירא קאים ומשמש קומיהון'''. כלומר רבי זעירא שימש, הוא היה משרת שלהם. ככה היה מקובל שכל פעם אחד אחר משמש. '''עלה וטעין תרויהון בחדא ידיה''', כלומר הוא בא והביא להם את היין ואת השמן, הביא את שניהם ביד אחת. '''אמר ליה: אבא בר בר חנא, מה ידיך חוריתא קטעין?''' מה, היד שלך קטועה? למה אתה מביא את שתיהם ביד אחת? '''וכעס עילוי אבוי''', אבא שלו כעס עליו. '''אמר ליה: לא מיסתך דאת רביע והוא קאים משמש?!''' לא מספיק שאתה שוכב לך בכיף והוא משרת אותך, '''ועוד, דהוא כהן, ואמר שמואל: המשתמש בכהונה מעל''' — זה כמו מעילה, '''את מיקל ליה'''. ככה אתה מזלזל בו? '''גזירה דהוא רבע ואת קאים ומשמש תחתוי'''. עכשיו אני גוזר שהוא ישב ואתה תהיה זה שמשרת. שואלת הגמרא, '''מניין בכהונה מעל'''? '''רב אחא בשם שמואל: ואמרה להן אתם קודש לה' והכלים קודש — מה כלים, המשתמש בהן מעל, אף המשתמש בכהנים מעל.''' הקשר בין זה שישבו בין הכוהנים לכלים - כמו שמשתמש בכלי המקדש מעל, אז גם מי שמשתמש בכהן מעל. פיסקא. אמרנו במשנה '''בית שמאי אומרים שברא''' וכו'. שואלת הגמרא '''על דעתהון דבית שמאי אשר ברא פרי הגפן, על דעתיהון דבית הלל בורא פרי הגפן'''? כלומר, גם בזה הם חולקים ככה? עונה הגמרא, יש הבדל. '''יין מתחדש בכל שנה ושנה''' — כל שנה נוטעים את העצים, העץ גדל, כל שנה יש פירות חדשים וכולי. אבל '''האש אינו מתחדש בכל שעה''', אלא אש זה אש. כלומר, יש גם מציאות שהיא קבועה. גם אם נגיד שהוא מתחדש כי מדליקים אותו, אבל בעצם יש אפשרות שהאש לא תתחדש. כלומר, אין חובה שזה יהיה דבר חדש. בגפן חייב שזה יהיה חדש. ואמרה הגמרא '''האש והכלאים, אף על פי שלא נבראו מששת ימי בראשית, אבל עלו במחשבה מששת ימי בראשית'''. '''הכלאים — ובני צבעון איה, הוא ענה אשר מצא את היימים במדבר.''' מהו ימים? '''רבי יהודה בן סימון אומר: המיונס''', אנשים שונים בצורתם, ככה מסבירים הפרשנים. '''ורבנן אמרין: היימים — חציו סוס וחציו חמור'''. יש לנו אפשרות שהאבא יהיה סוס והאימא אתון, כלומר חמור נקבה, ויש אפשרות הפוכה, שהאבא יהיה חמור והאימא תהיה סוסה. אז איך מבחינים ביניהם? '''ואילו הן הסימנין. אמר רבי יהודה: כל שאזניו קטנות — אמו סוס ואביו חמור; גדולות — אמו חמורה ואביו סוס.''' </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ס עמוד א''' {{שוליים|ח_כט}} '''בהבדלה יש להקדים ברכת המאור לברכת הבשמים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה כד , שו"ע או"ח סימן רצח סעיף א , סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק כבית הלל - מאור ואחר כך בשמים, כדברי רבי אבא ורב יהודא בשם רב, ותואם גם את הבבלי (פסחים קג.). {{שוליים|ח_ל}} '''בהבדלה על היין מברכים על הבשמים לפני הברכה על האור.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה כד , שו"ע או"ח סימן רצו סעיף א , סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק כבית הלל - מאור ואחר כך בשמים, כדרך שמצינו בכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל שהלכה כבית הלל. {{שוליים|ח_לא}} '''כאשר יש לפניו כוס לברכת המזון ושמן ערב לסיכה - כיצד יאחז וכיצד יברך.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה יד , טור או"ח סימן ריב, , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כבית הלל, כדרכם בכל מקום שנחלקו עם בית שמאי. {{שוליים|ח_לב}} '''כשמושחים שמן בראש המשמש, אם השמש תלמיד חכם — מושחים בכותל ולא בראשו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ז, הלכה יד , טור או"ח סימן ריב, , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שאין שבחו של תלמיד חכם לצאת מבושם, ולכן טחין בכותל. {{שוליים|ח_לד}} '''האם המשתמש בכהנים (בגופם, לעבודתו) חייב במעילה כדין מועל בכלי הקדש.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות מעילה, פרק ו, הלכה א <קטע סוף=ס א/> ==דף ס עמוד ב== <קטע התחלה=ס ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כלימוד הירושלמי "מה כלים המשתמש בהן מעל אף המשתמש בכהנים מעל" - הרמב"ם פסק כך בהלכות מעילה פרק ו הלכה א. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ס עמוד ב<span class="yerum-runnum">120</span></div> ואילו הן הסימנין {{ירו"מ-הדגשה|להבחיו בניהם}}. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{שוליים|ח_לה}}כל שאזניו קטנות — אמו סוס ואביו חמור; גדולות — אמו חמורה ואביו סוס. רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} מפקד לאילין דנשיאה: אין בעיתון מיזבון מוליון {{ירו"מ-ביאור|אם תרצו לקנות פרדות}} — תהון זבנין אילין דאודניהון דקיקין, שאמו סוסה ואביו חמור {{ירו"מ-הדגשה|שלא יהיה כלאים ואסורים למשוך עם אלו שכבר יש לכם}} מה עשה צבעון וענה? זימן חמורה והעלה עליה סוס זכר, ויצא מהן פרדה. אמר הקדוש ברוך הוא להם: אתם הבאתם לעולם דבר שהוא מזיקן, אף אני מביא על אותו האיש דבר שהוא מזיקו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? זימן {{ירו"מ-הוסר|הכינה}}{{ירו"מ-הדגשה|חכינה}} והעלה עליה חרדון, ויצא ממנה חברבר. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#חברבר וכלב שוטה הורגים בוודאי|מימיו לא יאמר לך אדם שעקצו חברבר וחיה]] נשכו כלב שוטה — וחיה; שבעטתו פרדה — וחיה, ובלבד פרדה לבנה. האש {{ירו"מ-הדגשה|דרש}} רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]] בשם רבי בזירה[[ביאור:עץ מסורת#רבי בזירה|°]] [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#האש שהדליק אדם הראשון|שלשים ושש שעות שימשה אותה האורה]] שנבראת ביום הראשון: שתים עשרה בערב שבת, ושתים עשרה בליל שבת, ושתים עשרה בשבת, והיה אדם הראשון מביט בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שלא פסקה האור{{ירו"מ-הדגשה|ה}}, התחיל כל העולם כולו משורר, שנאמר ([[איוב לז ג]]) תחת כל השמים ישרהו {{ירו"מ-הדגשה|ואורו כנפות הארץ שרו}} למי שאורו על כנפות הארץ. כיון שיצאת שבת, התחיל מ{{ירו"מ-הדגשה|מ}}שמש החושך ובא {{ירו"מ-הוסר|ונתירא}} נתירא אדם ואמר: אלו הוא שכתב בו: ([[בראשית ג טו|בראשית בראשית ג טו]]) הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב {{ירו"מ-ביאור|הנחש}} — שמא בא לנשכני {{ירו"מ-ביאור|בחושך כשאיני יכול לראותו}}. {{ירו"מ-הוסר|ואמר}}{{ירו"מ-הדגשה|זהו שאמר}} ([[תהילים קלט יא]]) אך חשך ישופני. אמר רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]]: באותו שעה זימן {{ירו"מ-הדגשה|לו}} הקדוש ברוך הוא שני רעפין, והקישן זה לזה ויצא מהן האור. הדא הוא דכתיב ([[תהילים קלט יא]]) ולילה אור בעדני. ובירך עליה: בורא מאורי האש. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}לפיכך מברכין על האש {{שוליים|ח_לו}}במוצאי שבתות, שהיא תחילת ברייתה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] בשם רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אף {{שוליים|ח_לז}}במוצאי יום הכיפורים מברך עליה, שכבר שבת האור כל אותו היום.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_ו|ירושלמי ברכות, פרק ח, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_ו"><br><strong>מתני':</strong> {{שוליים|ח_לח}}אין מברכין על הנר ועל הבשמים של גוים, ועל הנר ועל הבשמים של מתים, ועל הנר ועל הבשמים שלפני עבודה זרה. ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו<br><strong>גמ':</strong> תנא רבי יעקב[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אידי}} קומי רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: מברכין על הבשמים של גוים. {{ירו"מ-הוסר|מהו}} מה פליג {{ירו"מ-הדגשה|לא מה שנאסר זה מפני שסתם מסיבת גוי לעבודה זרה אך כאן}} קיומונה במעשיו {{ירו"מ-הדגשה|מוכיחים שאינם לעבודה זרה כגון שהניחם}} לפני חנותו {{ירו"מ-הדגשה|לריח טוב}}. {{שוליים|ח_לט}}עששית אף על פי שלא כבת {{ירו"מ-הדגשה|ודלקה בשבת}} — מברכין עליה. {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שלא נעשה בה איסור}} נר בתוך חיקו או {{שוליים|ח_מ}}בתוך פנס או בתוך אספקלריא — רואה את השלהבת ואינו משתמש לאורה {{ירו"מ-הדגשה|כגון שהיתה רחוקה}}, משתמש לאורה ואינו רואה את השלהבת {{ירו"מ-הדגשה|כגון שהייתה בקרן זוית}} — לעולם אין מברכין עליה עד שיהיה רואה את השלהבת ומשתמש לאורה. חמשה דברים נאמרו בגחלת וחמשה בשלהבת: {{שוליים|ח_מא}}גחלת של הקדש — מועלין<br><br> <span id="דף_סא_א"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שמיני#דף סא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''רבי מנא מפקד לאילין דנשיאה: אין בעיתון מיזבון מוליון — תהון זבנין אילין דאודניהון דקיקין''', תקנו את אלה שאוזניהם קטנות, '''שאמו סוסה ואביו חמור'''. למה? כיוון שכבר יש לכם כמה כאלה שלא יהיו כלאיים, יעשו לכם להמשיך עם אלו שכבר יש לכם. ממשיכה הגמרא. '''מה עשה צבעון וענה? זימן חמורה והעלה עליה סוס זכר, ויצא מהן פרדה.''' זה בעצם כך הוא עשה את הפרדה. '''אמר הקדוש ברוך הוא להם: אתם הבאתם לעולם דבר שהוא מזיקן''' — כי הפרד, אדם שחטף מכה מפרד, פרדה לבנה, אז בעצם זה לא מבריא. '''אף אני מביא על אותו האיש דבר שהוא מזיקו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? זימן והעלה עליה חרדון, ויצא ממנה חברבר.''' הוא לקח נחש וחרדון, יצא ממנו חברבר. '''מימיו לא יאמר לך אדם שעקצו חברבר וחיה, נשכו כלב שוטה — וחיה'''. זה קצת קשה עם הסיפור של רבי חנינא בן דוסא, שנחש נשך אותו והוא חי כמובן, אבל בכל אופן לא מדובר פה על נס. '''שבעטתו פרדה — וחיה, ובלבד פרדה לבנה'''. כלומר, לא כל פרדה שבועטת - המוכה לא מתרפאת, אלא בפרדה לבנה. האש. '''רבי לוי בשם רבי בזירה: שלשים ושש שעות שימשה אותה האורה שנבראת ביום הראשון: שתים עשרה בערב שבת, ושתים עשרה בליל שבת, ושתים עשרה בשבת''', והאדם הראשון מביט בה מסוף העולם ועד סופו. '''כיון שלא פסקה האור, התחיל כל העולם כולו משורר, שנאמר: תחת כל השמים ישרהו... למי שאורו על כנפות הארץ'''. '''כיון שיצאת שבת, התחיל מ שמש החושך ובא'''. פתאום התחיל להיות חושך, כי הרי בעצם נברא בראש השנה, אז הזמנים - היום התקצר. '''נתירא אדם ואמר: אלו הוא שכתב בו: הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב — שמא בא לנשכני'''. כלומר, אולי עכשיו בגלל שיש חושך, אז עכשיו זה ההזדמנות של הנחש להכיש אותי, כי אני לא רואה כלום. הוא נורא פחד. זהו שאמר '''אך חשך ישופני'''. '''אמר רבי לוי: באותו שעה זימן הקדוש ברוך הוא שני רעפין, והקישן זה לזה ויצא מהן האור. הדא הוא דכתיב: ולילה אור בעדני. ובירך עליה: בורא מאורי האש.''' '''שמואל: לפיכך מברכין על האש במוצאי שבתות, שהיא תחילת ברייתה.''' יש פה משהו מאוד מעניין. אפשר לראות אצל הגויים, בכל האגדות שלהם, שהאדם היה צריך לגנוב את האש מהאלים, כי כאילו העולם נברא מושלם והאלים פחדו שאדם יקלקל את העולם, לכן הם מנעו מהאדם להתקדם. השאירו אותו פרימיטיבי, ללא אש, ללא שום אפשרות לגעת ולשנות בעולם. והאדם גנב את האש מהאלים, ככה הם מאמינים בשטויות שלהם, באגדות שלהם. אבל בעם ישראל אנחנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא ברא עולם משתלם, עולם שחסר תיקון כדי שהאדם יהיה שותף. כי אם העולם היה מושלם, אז בעצם כל פעולה שאדם עושה זה בעצם הרס, זה קלקול, ולכן בעצם זה יוצר איזה מתח בין הבורא לאדם. אבל הקדוש ברוך הוא ברא עולם שיש בו תמיד מקום לתיקון, ובעצם לאדם יש מקום לפעול בעולם, יש לו מקום לתקן. ולא רק זה, הקדוש ברוך הוא גם לימד אותו איך לתקן. הקדוש ברוך הוא נתן לו תורה כדי ללמד אותו איך לתקן את העולם הרוחני, והקדוש ברוך הוא נתן לו את האש, לימד אותו איך לייצר אש כדי שבזה הוא יוכל לתקן גם את העולם הגשמי. בכל אופן, '''רב הונא בשם רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אף במוצאי יום הכיפורים מברך עליה, שכבר שבת האור כל אותו היום.''' כלומר, גם ביום הכיפורים שבו לא היה שימוש באור, אנחנו נוהגים להלכה לברך ביום כיפור רק על אש שבאמת שבתה. שלא מדליקים אש חדשה, אלא אש שהייתה דלוקה ולא השתמשו בה מלכתחילה באיסור. זה הנוהג היום. פרק ח', הלכה ו', מתני'. '''אין מברכין על הנר ועל הבשמים של גוים, ועל הנר ועל הבשמים של מתים, ועל הנר ועל הבשמים שלפני עבודה זרה. ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו'''. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף ס עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''ואלו הן הסימנין.''' להכיר אם אמו חמורה ואביו סוס או בהפך '''אין בעיתון מזבנון מוליון.''' כשאתם רוצים ליקח הפרדות תראו אותן שאזניהן קטנות שהן כולן מאם סוסיא ומפני הכלאים אמר להם כן '''זימן חכינה.''' נחש '''חרדון.''' הוא מין הצב '''חברבר.''' מין נחש צפעוני והוא הערוד '''שבעטתו פרדה.''' בו וחיתה המכה '''לבנה.''' דחיוורן ריש כרעה '''תחת כל השמים ישרהו ואורו על כנפות הארץ.''' פסוק הוא באיוב במענה אליהו ודריש שוררו למי שאורו על כנפות הארץ '''שכבר שבת האור כל אותו היום.''' והויא כתחלת ברייתא '''מתני' אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גוים.''' נר משום דלא שבת שהעכו"ם עשה מלאכה לאורו וקי"ל אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבד בו עבירה '''ולא על הבשמיס.''' בבשמים שהם במסיבה של עכו"ם שהם מסובין בה לסעודה מיירי והא דתנן בסיפא ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני ע"ז מה טעם קאמר מה טעם אין מברכין על של עכו"ם לפי שסתם מסיבת עכו"ם לע"ז ואין מברכין על הבשמים שלפני ע"ז</div> <div class="yerum-leiden-text">גדולות ואילו הן הסימנין אמ' ר' יהודה כל שאזנו קטנות אמו סוס ואביו חמור · גדולות אמו חמורה ואביו סוס · ר' מנא מפקד לאילין דפשיחה אין בעיתון מיזבון מוליון תבון זבנן אילין דאודניהון דקיקין שאמן סוסה ואביו חמור · מה עשה צבעון וענה זימן חמורה והעלה עליה סוס זכר ויצא מהן פרדה · אמ' הקב'ה להם אתם הביאתם לעולם דבר שהוא מזיקן אף אני מביא על אותו האיש דבר שהוא מזיקן · מה עשה הקב'ה זימן חכינא והעלה עליה חרדון ויצא ממנה חברבר · מימיין לא יאמר לך אדם שעקצו חברבר וחיה · שכן כלב שוטה וחיה שבעטתו פרה וחיה · ובלבד פרדה לבנה · האש ר' לוי בשם ר' בזירה שלשים ושש שעות שימשה האורה משמשת ראשונה שתים עשרה בערב שבת · ושתים עשרה בלילי שבת · ושתים עשרה בשבת · והיה אדם הראשון מביט בו מסוף העולם ועד סופו כיון שלא פסקה האורה התחיל כל העולם כולו משורר שנ' תחת כל השמים ישרהו למי שאורו על כנפות הארץ · כיון שיצת שבת התחיל ממשמש החושך ובא ונתיירא אדם ואמ' אילו הוא שכת' בו הוא ישופך ראש ואמ' אך חושך ישופיני · אמ' לו באותה השעה זימן לו הקב"ה שני רעפין והקישן זה לזה ויצא מהן האור הדא הוא דכת' ולילה אור בעדיני · ולילה ובירך עליה בורא מאורי האש · שמואל אמ' לפיכך מברכין על האש במוצאי שבתות שהיא תחילת ברייתה · רב הונא בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן את במוצאי יום הכיפורים מברך עליה שכבר שבת האור כל אותו היום · תנא ר' יעקב קומי ר' ירמיה מברכין על הבשמים שלגוים מהו פליג קיומנה במעשיו לפני חמתו עששית אע"פ כבת מברכין עליה · עד בתוך חיקו או בתוך פס או בתוך ספקלריא רואה את השלהבת ואינו משתמש לאורה משתמש לאורה ואינו רואה את השלהבת לעולם אין מברכין עליה עד שיהא רואה את השלהבת ומשתמש לאורה · חמשה דברים נאמרו בגחלת וחמשה בשלהבת · גחלת שלהקדש מועלין</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' גמרא: '''תנא רבי יעקב קומי רבי ירמיה: מברכין על הבשמים של גוים.''' שואלת הגמרא: מה, פליג? הרי לפני דקה אמרנו במשנה שלא מברכים על הבשמים של גוים. עונה הגמרא: מה שנאסר זה מפני שסתם משתה של גוי הוא לעבודה זרה, אז לכן אני אוסר את כל הבשמים של הגוי. אבל כאן, כי אמרו במקום מוכיחים שאינם לעבודה זרה - פה יש לנו וודאות שהבשמים האלה לא שימשו אותו לעבודה זרה, '''כגון שהיה נראה קיומונה במעשיו לפני חנותו''', הוא שם את זה בחנות כדי שיהיה ריח טוב, אז ברור לנו שלא לעבודה זרה. '''עששית אף על פי שלא כבת — מברכין עליה.''' כלומר, אם היא דלקה כל השבת, אבל ברגע מוצאי שבת מברכים עליה, כי מה שאסור זה לברך על אש שנעשה בה איסור. אין לנו בעיה שהיא דלקה. לכן אם היא דלקה, אין שום בעיה לברך עליה במוצאי שבת. '''נר בתוך חיקו או בתוך פנס או בתוך אספקלריא — רואה את השלהבת ואינו משתמש לאורה''', כגון שהייתה רחוקה, '''משתמש לאורה ואינו רואה את השלהבת''', כגון שאתה בקרן זווית, כלומר שהאור כן קיים, אבל הוא לא רואה את מקור האש, '''לעולם אין מברכין עליה עד שיהיה רואה את השלהבת ומשתמש לאורה'''. '''חמשה דברים נאמרו בגחלת וחמשה בשלהבת: גחלת של הקדש — מועלין''' בה, והשלהבת לא נהנין ולא מועלין. גחלת של עבודה זרה אסורה ושלהבת מותרת. המודר הנאה מחברו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו. המוציא את הגחלת לרבים חייב, ובשלהבת פטור. מברכים על השלהבת ואין מברכים על הגחלת. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ס עמוד ב''' {{שוליים|ח_לה}} '''איסור הרבעת בהמה שאמה סוסה ואביה חמור עם בהמה שאמה חמורה ואביה סוס משום כלאים, וסימן ההיכר – אזני הפרדה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות כלאים, פרק ט, הלכה ו , שו"ע יו"ד סימן רצז סעיף ט סמ"ג לאוין רפא. ''הכרעה:'' נפסק כרבי מנא שיש להבחין בין הפרדות לפי גודל אוזניהן, שהקטנות אמן סוסה ואביהן חמור והגדולות אמן חמורה ואביהן סוס, ואין למשכן זו עם זו משום כלאים, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ח_לו}} '''אין לומר "בורא מאורי האש" בהבדלה במוצאי יום הכיפורים אלא רק במוצאי שבת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן תרכד סעיף ד , סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק כרבי יוחנן שברכת האור נתקנה על אור שנברא במוצאי שבת דווקא, ולא במוצאי יום הכיפורים שאין בו חידוש בריאת אור. {{שוליים|ח_לז}} '''האם מברכים ברכת האור (בורא מאורי האש) במוצאי יום הכיפורים.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה ד , שו"ע או"ח סימן תרכד סעיף ד , סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' מברכים על האור במוצאי יום הכיפורים, שכיוון שנח האור כל היום נחשב כאילו נברא מחדש במוצאי היום, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן תרכד סעיף ד. {{שוליים|ח_לח}} '''אין מברכים על נר ובשמים של גויים, של מתים ושל עבודה זרה, ואין מברכים על הנר עד שנהנים לאורו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ט, הלכה ח , רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה כה , שו"ע או"ח סימן ריז סעיף ב , שו"ע או"ח סימן ריז סעיף ה , שו"ע או"ח סימן ריז סעיף ו , שו"ע או"ח סימן רצז סעיף ב , שו"ע או"ח סימן רצח סעיף ד , שו"ע או"ח סימן רצח סעיף יב , סמ"ג עשין כז, סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק שאין מברכים על נר ובשמים שלפני עבודה זרה ושל מתים, אך על בשמים של גויים מברכים כשמעשיהם מוכיחים שאינם לעבודה זרה (כגון שהניחם לפני חנותו), כדעת רבי יעקב בר אידי בשם רבי ירמיה. {{שוליים|ח_מא}} '''גחלת של הקדש הנאה ומעילה, ושלהבת הבוקעת ממנה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות מעילה, פרק ב, הלכה יג <קטע סוף=ס ב/> ==דף סא עמוד א== <קטע התחלה=סא א/>. ''הכרעה:'' גחלת - מועלין בה כדין תשמישי הקדש; שלהבת - לא נהנין ולא מועלין, כדעת הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעילה פ"ב הי"ג.. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סא עמוד א<span class="yerum-runnum">121</span></div> בה, והשלהבת — לא נהנין ולא מועלין. {{שוליים|ח_מב}} </div>גחלת של עבודה זרה אסורה, ושלהבת מותרת. {{שוליים|ח_מג}}המודר הנאה מחבירו — אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו. {{שוליים|ח_מד}}המוציא את הגחלת לרשות הרבים — חייב, והשלהבת — פטור. מברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת. רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: אם היו {{שוליים|ח_מה}}גחלים לוחשות — מברכין. רבי יוחנן דקרציון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן דקרציון|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי נחום בר סימאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי נחום בר סימאי|°]]: בלבד הנקטפת. {{ירו"מ-ביאור|שאם יניח קיסם מעל הגחל האש תקפוץ וידלק}} תני {{שוליים|ח_מו}}גוי שהדליק מישראל, וישראל שהדליק מגוי — {{ירו"מ-הדגשה|מברך עליו}}. ניחא גוי שהדליק מישראל, {{ירו"מ-הדגשה|שהאש של ישראל שבתה. אבל ישראל מגוי אמאי? הרי האש לא שבתה. אלא כנראה בדלל שמברכים על התוספת}} מעתה אפילו {{שוליים|ח_מז}}גוי מגוי? אשכח תני: גוי מגוי — אין מברכין. {{ירו"מ-הדגשה|גזרה משום גוי ראשון ועמוד ראשון אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מבוי שכולו גוים וישראל אחד דר בתוכו, ויצא משם {{ירו"מ-הוסר|האור}} אור — מברכין עליה בשביל אותו ישראל ששם. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אין מברכין לא על הבשמים של לילי שבת בטבריא, ולא על {{ירו"מ-הוסר|הבשמים של מוצאי שבת בציפורין ולא על }}הנר, ולא על הבשמים של אור ערב שבת {{ירו"מ-ביאור|חמישי בלילה}} בציפורין {{שוליים|ח_מח}}— שאינן עשויין אלא לדבר אחר. {{ירו"מ-ביאור|לגמר את הכלים}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{שוליים|ח_מט}}ולא על הנר והבשמים של מתים רבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] ורבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוסי בי רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]]: הדא דאת אמר — {{שוליים|ח_נ}}בנתונים למעלה ממיטתו של מת; אבל אם {{ירו"מ-הוסר|היה}}{{ירו"מ-הדגשה|היו}} נתונים לפני מטתו של מת — מברכין, {{ירו"מ-הדגשה|ש}}אני אומר: לכבוד החיים הן עשוין. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה. ולא היא — של גוים היא של עבודה זרה. {{ירו"מ-הדגשה|אז למה הכפילות?}} תיפתר בעבודה זרה של ישראל. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. דרש רבי זעירא בריה דרבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא בריה דרבי אבהו|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב}} ([[בראשית א ד|בראשית בראשית א ד]]) וירא אלהים את האור כי טוב, ואחר כך ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. אמר רבי ברכיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ברכיה|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: כך דרשו שני גדולי עולם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ורבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: ויבדל אלהים — אבדלה ודאי {{ירו"מ-ביאור|ממש}}. רבי יהודה בי רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בי רבי סימון|°]] אמר: הבדילו {{ירו"מ-ביאור|הפרישו}} לו {{ירו"מ-הדגשה|לשימושו}} ורבנן אמרין: הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא. משלו משל, למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שני איסטרטיגין {{ירו"מ-ביאור|ממונים}} זה אומר: אני משמש ביום, וזה אומר: אני משמש ביום. קרא לראשון ואמר לו: פלוני, היום יהא תחומך. קרא לשני ואמר לו: פלוני, הלילה יהא תחומך. הדא הוא דכתיב ([[בראשית א ה|בראשית בראשית א ה]]) ויקרא אלהים לאור יום וגו'. לאור אמר לו: היום יהא תחומך. {{ירו"מ-הוסר|ולחשך}} לחשך אמר לו: הלילה יהא תחומך. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הוא שאמר הקדוש ברוך הוא לאיוב ([[איוב לח יב]]) המימיך צוית בוקר, ידעת השחר מקומו — {{ירו"מ-הדגשה|כלום}} ידעת אי זה מקומו של אור ששת ימי בראשית, איכן נגנז? אמר רבי תנחומא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחומא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}}: אנא אמרית טעמא {{ירו"מ-הדגשה|לדברי רבי יוחנן וריש לקיש, שאמרו שהקדוש ברוך הוא הבדיל בין האור ובין החושך ממש, ונתן לכל אחד תחומו מדכתיב}} ([[ישעיהו מה ז]]) יוצר אור ובורא חושך עושה שלום — משיצא{{ירו"מ-הדגשה|ו}}, עושה שלום ביניהן. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמר: יאותו, ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: יעותו. מאן דאמר יאותו — {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[בראשית לד טו|בראשית וישלח לד טו]]) אך בזאת נאותה לכם. מאן דאמר {{ירו"מ-הדגשה|יעותו דכתיב}} ([[ישעיהו נ ד]]) {{ירו"מ-הדגשה|לדעת לעות את יעף דבר. תמן תנינן: כיצד מעברין את הערים? רב אמר: מאברין, ושמואל אמר: מעברין }}מאן דאמר מאברין — מוסיפין לה אבר, מאן דאמר מעברין — כאשה עוברה. תמן תנינן: לפני אידיהן של גוים. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמר: עידיהן, ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: אידיהן. מאן דאמר אידיהן — {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[דברים לב לה|דברים האזינו לב לה]]) כי קרוב יום אידם. ומאן דאמר עידיהן — {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[ישעיהו מד ט]]) ועידיהם המה בל יראו {{ירו"מ-הוסר|ובעל}} ובל ידעו למען יבשו. מאן מקיים שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} טעמא דרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]? ועידיהם המה — שהן עתידין {{ירו"מ-הדגשה|להעיד ו}}לבוש את עובדיהן ליום הדין. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אין<br><br> <span id="דף_סא_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק שמיני#דף סא ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> '''גחלת של הקדש מועלין בה''', והשלהבת — לא נהנין ולא מועלין. '''גחלת של עבודה זרה אסורה, ושלהבת מותרת. המודר הנאה מחברו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו. המוציא את הגחלת לרשות הרבים חייב, והשלהבת פטור. מברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת'''. רבי חייא בר אשי אמר בשם רב '''אם היו גחלים לוחשות מברכין'''. כלומר אם הגחלים היו אדומות כאלה שאם אנחנו נקרב אליהם חתיכת נייר זה יבער, אז כן מברכים. רבי יוחנן דקרציון אמר בשם רבי נחום בר סימאי '''בלבד הנקטפת'''. כמו שאמרנו שדווקא אם אני אניח קיסם אז זה יידלק. תני '''גוי שהדליק מישראל, וישראל שהדליק מגוי''' — יש לנו ברייתא שגוי שהדליק מישראל וישראל שהדליק מגוי מברכים עליו. כלומר אין בעיה לברך, כי כל האיסור זה על נר של גוי, כי אני חושש שמא הוא השתמש בזה בשבת, אבל אם הדליקו ממנו אז מותר. אנחנו יודעים שהגמרא אומרת שלמרות שבעצם אפשר לברך על התוספת, כיוון שאני גוזר שמא הוא יברך בדיוק ברגע של מוצאי שבת ואז יצא שהוא מברך על הנר שדלק באיסור אצל הגוי. אומרת הגמרא '''ניחא גוי שהדליק מישראל''' — זה ברור למה מותר, כי האש של ישראל היא השבתה, אבל אם ישראל הדליק מגוי אז איך הוא יכול לברך? אלא כנראה ודאי שאני מברך על התוספת, אני לא מברך על הבסיס. אם זה ככה, אז '''מעתה אפילו גוי מגוי'''? למה אתה אוסר אם גוי הדליק מגוי? למה אתה מתיר רק אם יהודי הדליק מגוי? '''אשכח תני: גוי מגוי — אין מברכין'''. מה הסיבה באמת? כמו שאמרנו שבבבלי מופיע שזה גזירה משום גוי ראשון ועימוד ראשון, כי באמת גוי, אפילו אותו גוי לא צריך גוי אחר. אם גוי אחד מדליק נר, הדליק את זה בשבת, הנר עבר איסור, אבל בעצם כל רגע ורגע מתחדש האש, וכשאני מברך אני בעצם מברך על התוספת. אבל גזרו חכמים שמא יברך בדיוק ברגע עצם השבת, ואז בעצם הוא מברך על האש שהייתה באיסור. וחכמים כשהם גזרו אז הם גם גזרו בכל גוי, גם אם זה גוי שני. כלומר, גם אם גוי הדליק מהגוי הזה, הם גזרו משום גוי ראשון ועימוד ראשון. אמר '''רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מבוי שכולו גוים וישראל אחד דר בתוכו, ויצא משם אור''' — כלומר, רואים שיש אור שם, '''מברכין עליה בשביל אותו ישראל''' ששם. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף סא עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''ולא על הנר של מתים.''' דלאו לאורה הוא אלא לכבוד בעלמא ולא על בשמים של מתים דלעבורי ריחא עבידה '''שלפני ע"ז.''' לפי שאסורין בהנאה '''עד שיאותו לאורו.''' שיהנו מאורו ולא שיהנו ממש אלא שיהא קרוב לו כל כך שיכול ליהנות אם ירצה '''גמ' מהו פליג.''' אם האי ברייתא דר' ירמי' פליג על מתני' '''קיימונה.''' תרגמה במעשיו לפני חנותו. שהעכו"ם עשה לעצמו לפני חנותו דלא אמרו אין מברכין אלא דוקא במסיבה שלהם כדפרישית במתני' '''עששית.''' שהיתה דולקת מע"ש אע"פ שלא כבתה כל יום השבת מברכין עלי' שלא נעבדה בה עבירה שלא הודלקה בשבת בתוספתא פ"ה '''ואינו משתמש.''' שאינו יכול להשתמש לאורה שרחוקה היא '''משתמש לאורה.''' דרך הפנס או כיוצא בו דקיימא בקרן זוית ואינו רואה את השלהבת '''גחלת של הקדש מועלין בו.''' דאית בה ממשא כדתנן בפ' משילין וגריס נמי התם להא '''ובלבד הנקטפת.''' דהאש מגחלים לוחשות נקטפת מעט למעלה ושיעורו אם מכניס הקיסם ביניהן דולק הוא מאליו</div> <div class="yerum-leiden-text">בה · והשלהבת לא נהנין ולא מועלין · גחלת שלע"ז אסורה · והשלהבת מותרת · המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו · המוציא את הגחלת לרשות הרבים חייב אין מברכין על הגחלת · ר' חייא בר אשי בשם רב אם היו הגחלים לוחשות מברכין · ר' יוחנן דקיסרין בשם ר' נחום בר סימאי כלבד הנקטפת · תני גוי שהדליק מיש' ויש' שהדליק מגוי מעתה אפי' גוי מגוי · אשכח תני גוי מגוי מברכין · ר' אבהו בשם ר' יוחנן מפני שכולו גוים ויש' אחד דר בתוכן ויצא משם האור מברכין עליה בשביל אותו יש' ששם · ר' אבהו בשם ר' יוחנן אין מברכין לא על הבשמים שללילי שבת בטויבריא ולא על הבשמים שלמוצאי שבתות בציפורין ולא על הנר ולא על הבשמים של אור ערב שבת בציפורין שאינן עשויין אלא לדבר אחר · ולא על הנר והבשמים שלמתים · ר' חזקיה ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי ביר חנינא הדא דאת אמר בנתונים למעלה ממיטתו שלמת · אבל אם היו נתונין לפני מיטתו שלמת מברכין · אכן זו לכבוד החיים הן עשויין · ולא על הנר ולא על הבשמים שלע"ז · ולא היא שלגוים היא שלע"ז · תיפתר בפני שלע"ז · אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו · דרש ר' זעירא בריה דר' אבהו וירא אלהים את האור כי טוב ואחר כך ויבדל אלהים בין האור ובין החושך · אמ"ר ברכיה כך דרשן שני גדולי עולם ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש ויבדל אלהים אבדלה ודאי · ר' יהודה ביר' סימון אמ' הבדילו לו · ורבנן אמרין הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא · משלו משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו שני איסטרטיגין זה או' אני משמש ביום קרא ראשון ואמ' לו של היום יהא תחומך · קרא לשיני ואמ' לו של הלילה יהא תחומך · הדא הוא דכת' ויקרא אלהים לאור יום וג' · לאור אמ' לו היום תהא תחומך · ולחושך אמ' לו הלילה יהא תחומך · אמ"ר יוחנן הוא שאמ' לו הק' לאיוב המימיך ציוית בוקר ידעת השחר מקומו · ידעת חי זה מקומו שלאור ששת ימי בראשית איכן נגנז · אמ' ר' תנחומא אנא אמרית טעמ' יוצר אור ובורא חושך עשה שלום מטיבא עשה שלום ביניהן · אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו · רב אמ' יאותו · ושמואל אמ' יעותו לדעת לעות את יעף דבר · תמן תנינן כיצד מעברין את הערים · רב אמ' מאברין · ושמואל מעברין · מאן דמ' מאברין מוסיפין לה אבר · מאן דמ' מעברין כאשה עוברה · תמן תנינן לפני אידיהן שלגוים · רב אמ' עידיהן · ושמואל אמ' אידיהן · מאן דמר אידיהן כי קרוב יום אידם · ומאן דמר עידיהן ועידיהם המה בל יראון ובל ידעו למען יבושו · מאן מקיים שמואל טעמיה דרב ועידיהם המה שהן עתידין לבייש את עובדיהן ליום הדין · אין</div> <div class="yerum-side"></div> </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' אמר '''רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אין מברכין לא על הבשמים של לילי שבת בטבריא''', ולא על '''הבשמים של אור ערב שבת בציפורין''', כי שני אלה לא נעשו לאור, אלא הם נעשו לגמר את הכלים או משהו בסגנון. יודעים שחושבים שבציפורין עשו את זה במוצאי שבת כדי להפיג את הצער של הסתלקות הנפש, ששמים בזה כל מיני סוגי בשמים, אבל בכל אופן זה לא נעשה לאור. ובטבריה זה נעשה לגמר את הכלים לכבוד שבת. וגם '''לא מברכין... שאינן עשויין אלא לדבר אחר''', כמו שאמרנו לגמר את הכלים. תנן, למדנו במשנה '''ולא על הנר והבשמים של מתים'''. אז בחיזוק זה רבי יעקב בר אחא אמר בשם רבי יוסי בי רבי חנינא: '''הדא דאת אמר — בנתונים למעלה ממיטתו של מת'''. כלומר אם שמים את הנר או את הבשמים מעל המיטה של המת אז זה ברור שזה כדי למנוע את הסירחון או לכבוד המת, '''אבל אם נתונים לפני מטתו של מת — מברכין''', כי זה לכבוד האנשים, זה לא לכבוד המת. תנן, למדנו במשנה '''ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה'''. אבל כתוב גם כן לא של גויים, אז לכאורה זה כפילות. לא של גוי, בשל עבודה זרה — לכאורה זה אותו איסור. אז למה המשנה כתבה את זה פעמיים? עונה הגמרא '''תיפתר בעבודה זרה של ישראל''', כלומר לא גוי, כי סתם מסיבת גויים לעבודה זרה, ובישראל אם זה לעבודה זרה גם כן אסור. תנן, '''אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו'''. דרש רבי זעירא בריה דרבי אבהו: '''(בראשית א ד) וירא אלהים את האור כי טוב''', ואחר כך '''ויבדל אלהים בין האור ובין החשך'''. ומכאן מצאו רמז שצריכים להשתמש. הקדוש ברוך הוא ראה את האור, כלומר צריך להשתמש באור, רק לאחר מכן מבדילים. אמר רבי ברכיה: '''כך דרשו שני גדולי עולם רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש: ויבדל אלהים — אבדלה ודאי'''. כלומר הפריד אותו, הפריד בין האור ובין החושך. ורבי יהודה בי רבי סימון אמר: '''הבדילו לו''' — הכוונה שמר אותו לשימושו, רק לו. '''ורבנן אמרין: הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא'''. כלומר כמו שהמדרש אומר שבאור הזה היו רואים מסוף העולם ועד סופו, ואז הקדוש ברוך הוא לא רצה שאנשים ישתמשו בזה וגנז את זה לצדיקים לעתיד לבוא. '''משלו משל, למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שני איסטרטיגין''', כן, שני ממונים. '''זה אומר: אני משמש ביום, וזה אומר: אני משמש ביום. קרא לראשון ואמר לו: פלוני, היום יהא תחומך. קרא לשני ואמר לו: פלוני, הלילה יהא תחומך'''. כלומר הוא חילק אותם, נתן לכל אחד תפקיד. '''הדא הוא דכתיב ויקרא אלהים לאור יום וגו'.''' מה הכוונה? קרא לאור וציווה אותו על היום. אמר לו היום הוא תחומך, וקרא לחושך ואמר לו: הלילה הוא תחומך. זה הכוונה — קרא לאור, ממש למלאך הממונה על האור, אמר: אתה היום תחומך, ואתה לילה. אמר רבי יוחנן: '''הוא שאמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: המימיך צוית בוקר, ידעת השחר מקומו''' — כלומר, כלום ידעת איזה הוא מקומו של אור ששת ימי בראשית, והיכן נגנז? אמר רבי תנחומא: '''אנא אמרית טעמא''' — אני אגיד הסבר לדברי רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, שאמרו שהקדוש ברוך הוא הבדיל בין האור ולחושך ממש, ונתן לכל אחד את תחומו. דכתיב '''יוצר אור ובורא חושך עושה שלום''' — כלומר, אחרי שהם כבר נבראו, '''עושה שלום ביניהן'''. זה הכוונה, ויבדיל בין האור ולחושך. תנן '''אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו'''. כך למדנו במשנה. רב אמר '''יאותו''' עם א', ושמואל אמר '''יעותו''' עם ע'. מאן דאמר יאותו עם א' — דכתיב '''אך בזאת נאותה לכם''', כלומר נהנה מכם, אז גם אנחנו נהנים מאור. מאן דאמר יעותו — דכתיב '''מאן דאמר מעברין'''. תמן תנינן: '''לפני אידיהן של גוים'''. כלומר, עוד דברים שיש בהם הבדל אם אומרים עם א' או עם ע'. מצאנו ברייתא שכתוב שם כיצד מעברין את הערים. רב אמר '''מעברין''' עם א', שמואל אמר '''מעברין''' עם ע'. מאן דאמר מעברין עם א' — '''מוסיפין לה אבר'''. כן, מה זה בעצם לעבר את העיר? יש בית שהוא בתוך שבעים אמה ושיריים, אז מצרפים אותו להיות חלק מהעיר, ורק משם מתחילים למדוד את התחום — אלפיים אמה. אז זה בעצם מצרפים עוד איזה איבר לעיר, לכן זה עם א'. מעברין מלשון איבר. מאן דאמר מעברין — '''כאשה עוברה''', כאילו מוסיפים עוד, כאילו שאישה בהריון, שהבטן הולכת וגדלה. תמן תנינן: '''לפני אידיהן של גוים'''. אסור לעשות ולתת איתם, כך כתוב במסכת עבודה זרה. רב אמר '''עידיהן''' עם ע', ושמואל אמר '''אידיהן''' עם א'. מאן דאמר אידיהן — דכתיב '''כי קרוב יום אידם'''. ומאן דאמר עידיהן — דכתיב '''ועידיהם המה בל יראו ובל ידעו למען יבשו'''. מאן מקיים שמואל טעמא דרב? כלומר, מה עושים עם הפסוק ועידיהם, הרי כתוב עם ע'? זה לא עבודה זרה, אלא '''שהן עתידין לבוש את עובדיהן ליום הדין'''. כלומר עדי אם זה יום הדין, אבל עבודה זרה תבוא ותעיד עליהם שהם עבדו אותה והיא תבייש אותם. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סא עמוד א''' {{שוליים|ח_מב}} '''אין להשתמש בגחלת שהודלקה לצורך עבודה זרה, אך אש שנשלהבה ממנה מותרת בהנאה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ז, הלכה י , שו"ע יו"ד סימן קמב סעיף א. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי; כן פסקו הרמב"ם (הל' עבודה זרה ז, י) והשו"ע (יו"ד קמב, א), משום שהשלהבת דבר חדש הפורח מן הגחלת ואינו מגוף האיסור עצמו. {{שוליים|ח_מג}} '''המודר הנאה מחברו אסור ליהנות מגחלתו אך מותר לו להדליק ולהיבנות משלהבתו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ו, הלכה יא , שו"ע יו"ד סימן רכא סעיף יב. ''הכרעה:'' נפסק כלשון הירושלמי, וכך הובא ברמב"ם (הל' נדרים פ"ו הי"א) ובשו"ע (יו"ד סי' רכא סעי' יב) שגחלת הנאתה מגוף החפץ ואילו שלהבת אינה אלא ממנו ונמשכת, ואינה נחשבת הנאה מגוף הדבר הנדור. {{שוליים|ח_מד}} '''בהבדלה מברכים על שלהבת (אש) ולא על גחלת בלבד.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ה. ''הכרעה:'' נפסק כרבי חייא בר אשי בשם רב שאם היו גחלת של מתכת מברכים אף עליה, שהגחלת חוזרת ונעשית שלהבת; הרמב"ם פסק כירושלמי. {{שוליים|ח_מה}} '''גחלים לוחשות שאין בהן שלהבת - האם מברכים עליהן בורא מאורי האש בהבדלה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה כו , שו"ע או"ח סימן רצח סעיף ט , סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק שמברכים על גחלים לוחשות בתנאי שהן "נקטפות" - שאם יניח עליהן קיסם הוא נדלק, כפי שכתבו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ח_מו}} '''מברכים בורא מאורי האש במוצאי שבת גם על אש שהודלקה מאש שלא שבתה, ובלבד שהתחדשה בה תוספת אור.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה כו , שו"ע או"ח סימן רצח סעיף ו , סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק כהסבר הירושלמי שמברכים אף כשישראל הדליק מגוי, הואיל והתוספת של האור החדש נחשבת כאש חדשה, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רצח סעיף ו. {{שוליים|ח_מז}} '''אין מברכין על אור שהודלק מנר של גוי שהודלק מנר של גוי אחר.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה כו , שו"ע או"ח סימן רצח סעיף ו , סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק כרבי אבהו בשם רבי יוחנן: גזרה משום גוי ראשון, וכן הובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח רצח,ו.. {{שוליים|ח_מח}} '''אין לברך "שהחיינו" על ריח בשמים המיועדים למסך כלים ולא להנאת הגוף.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ט, הלכה ח , שו"ע או"ח סימן ריז סעיף ב , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שדברים העשויים לגמר כלים (כלבשמים) אין מברכים עליהם ברכת הריח, כדין המשנה "לגמר את הכלים". {{שוליים|ח_מט}} '''אין מברכים על נר ובשמים שהוכנו לצורך המת.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ט, הלכה ח , רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה כה , שו"ע או"ח סימן ריז סעיף ב , שו"ע או"ח סימן רצז סעיף ב , שו"ע או"ח סימן רצח סעיף יב , סמ"ג עשין כז, סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' נפסק שאין מברכים על נר ובשמים של מתים, דווקא בסתומים לגמרי לצורך המת ולא כשנהנים מאורם או מריחם. {{שוליים|ח_נ}} '''אין מברכים ברכת המזון על נר ובשמים שהונחו לכבוד המת, אך אם הונחו לפני המת לכבוד החיים מברכים עליהם.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ט, הלכה ח , רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה כה , שו"ע או"ח סימן ריז סעיף ב , שו"ע או"ח סימן רצז סעיף ב , שו"ע או"ח סימן רצח סעיף יב , סמ"ג עשין כז, סמ"ג עשין כט <קטע סוף=סא א/> ==דף סא עמוד ב== <קטע התחלה=סא ב/>. ''הכרעה:'' נפסק כהלכה זו בירושלמי, שהטעם תלוי בכוונת ההנחה - אם לכבוד המת אין מברכים, ואם לכבוד החיים מברכים, וכך הובא ברמב"ם ובשו"ע (או"ח ריז,ב; רצז,ב; רצח,יב). </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סא עמוד ב<span class="yerum-runnum">122</span></div> מברכין על הנר עד שיאותו לאורו רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: כדי שיהו נשים טוות לאורו. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} כדי שתהא עינו רואה מה בכוס ומה בקערה. רב חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{שוליים|ח_נא}}כדי שיהא יודע להבחין בין מטבע למטבע. תני רבי אושעיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] אפילו טריקלין עשר על עשר — מברכין. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] מקרב קמיה בוצינא. אמרין ליה תלמידיו: רבי, מה את מחמיר עלינו? הא תני רבי אושעיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] אפילו טריקלין עשר על עשר מברכין<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_ז|ירושלמי ברכות, פרק ח, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_ז"><br><strong>מתני':</strong> {{שוליים|ח_נב}}מי שאכל ושכח ולא בירך — [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומר{{ירו"מ-הדגשה|ים}}: יחזור למקומו ויברך; ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים: יברך במקום שנזכר. ועד מתי מברך? {{שוליים|ח_נג}}עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסטא בר שונם[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסטא בר שונם|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר }}תרין אמורין: חד אמר טעמון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי, וחד אמר טעמון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר טעמון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי — אילו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות, שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו? אף הכא יחזור למקומו ויברך. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר טעמהון ד[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל — {{ירו"מ-הוסר|אלין}}{{ירו"מ-הדגשה|אילו}} פועל עושה בראש הדקל או בתוך הבור, שמא מטריחין שיחזור למקומו ויברך? אלא מברך במקום שנזכר, אף הכא מברך במקום שנזכר. עד מתי הוא מברך? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: עד שיתעכל המזון במעיו. וחכמים אומרים: כל זמן שהוא צמא מחמת אותו סעודה רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר {{שוליים|ח_נד}}עד שירעב<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_ח|ירושלמי ברכות, פרק ח, הלכה ח]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ח_ח"><br><strong>מתני':</strong> בא להן יין אחר המזון ואין שם אלא אותו הכוס [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים מברך על היין {{ירו"מ-ביאור|ולא שותה}} ואחר כך מברך על המזון {{ירו"מ-ביאור|ושותה}} ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים {{שוליים|ח_נה}}מברך על המזון ואחר כך מברך על היין {{שוליים|ח_נו}}עונין אמן אחר ישראל {{ירו"מ-הדגשה|ה}}מברך ואין עונין אמן אחר כותי {{ירו"מ-הדגשה|ה}}מברך עד שישמע כל הברכה<br><strong>גמ':</strong> אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הוסר|עי}} {{ירו"מ-הדגשה|טעמם של בית שמאי שמא אם ימתין עד אחרי ברכת המזון}} על ידי {{ירו"מ-הדגשה|שברכת הגפן}} {{ירו"מ-הוסר|שהיא}} היא ברכה קטנה שמא ישכח וישתה {{ירו"מ-הדגשה|בלי ברכה}} ברם הכא {{ירו"מ-הדגשה|אם אכל בערב שבת וקידש היום, ויש לו רק כוס אחת — מברך ברכת המזון ואחר כך מקדש}} על {{ירו"מ-הדגשה|היין, ולא חוששים שישכח דעל}} ידי {{ירו"מ-הוסר|שהיא}} שהוא {{ירו"מ-הוסר|משולשה}} משלשה {{ירו"מ-ביאור|אומר שלוש ברכות}} על הכוס אינו שוכח {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה}} — הא אחר ישראל — עונין אמן אף על פי שלא שמע? לא כן תני: {{שוליים|ח_נז}}שמע ולא ענה — יצא; ענה ולא שמע — לא יצא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} חייא בריה דרב[[ביאור:עץ מסורת#חייא בריה דרב|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר }}בשלא {{ירו"מ-הדגשה|צריך לצאת ידי חובה בברכה זו כגון שלא}} אכל עמהן כזית. הכא מתניתא תני {{ירו"מ-ביאור|גבי הלל}}: שמע ולא ענה — יצא; ענה ולא שמע — לא יצא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] בשם אבא בר חנה[[ביאור:עץ מסורת#אבא בר חנה|°]]: ואית דאמרי לה אבא בר חנה[[ביאור:עץ מסורת#אבא בר חנה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|מה שאמרנו לא ענה יצא — הכוונה שלא ענה על הכל, אבל}} והוא שענה ראשי פרקים. {{ירו"מ-ביאור|שהיו אומרים הללויה על כל דבר ודבר שהחזן מקריא}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בעי: הי אינין ראשי פרקים? ([[תהילים קיג א]]) הללו יה, הללו עבדי ה', הללו את שם ה'. בעון קומי רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] מנין שאם שמע ולא ענה יצא? אמר: מן מה דאנן חמי רבנן רברביא עבדין כן {{ירו"מ-הדגשה|כד}} אינון קיימין בציבורא — {{ירו"מ-ביאור|שאנו רואים רבנים גדולים עושים כן כשהם מתפללים בציבור}} דאילין אמרין {{ירו"מ-הוסר|דין }}ברוך הבא, ואילין אמרין בשם ה'. ואילין ואילין יוצאין ידי חובתן. תני רב אושעיא[[ביאור:עץ מסורת#רב אושעיא|°]] {{שוליים|ח_נח}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ענייה לזימון כאשר לא אכל|עונה הוא אדם אמן, אפילו לא אכל]] ואינו אומר "נברך שאכלנו משלו" אלא אם כן אכל. תני: {{שוליים|ח_נט}}אין עונין אמן יתומה ולא אמן קטופה ולא אמן חטופה. [[ביאור:עץ מסורת#בן עזאי|°]]<nowiki/>בן עזאי אומר [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#אמן חטופה קטופה ויתומה|העונה אמן יתומה, יהיו בניו יתומים. חטופה, יתחטפו שנותיו]] קטופה —<br> <span id="דף_סב_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> תנן '''אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו'''. רב יהודה אמר בשם שמואל: '''כדי שיהו נשים טוות לאורו'''. כלומר צריך לפחות שיהיה אפשר לטוות לאור הנר הזה. רבי יוחנן אמר: '''כדי שתהא עינו רואה מה בכוס ומה בקערה'''. כלומר שיוכל להבחין, לראות אם היין נקי ואם מה שיש בקערה הוא יוכל להבחין בזה. רב חנינא אמר: '''כדי שיהא יודע להבחין בין מטבע למטבע'''. כלומר יוכל עם האור הזה, יהיה מספיק אור כדי שיוכל להבדיל בין מטבע למטבע. תני רבי אושעיא: '''אפילו טריקלין עשר על עשר — מברכין'''. כלומר לא צריך להיות קרוב לה וליהנות באמת, אלא צריך שהאור הזה יהיה אפשרי ליהנות ממנו, לא צריך בהכרח ליהנות ממנו. לדוגמה, אם אדם רחוק אז האור עצמו הוא אור מספיק חזק וברור שאפשר אם יתקרבו יוכלו להבחין, אבל גם מרחוק אני יכול לצאת ידי חובה, כי אם הבית הוא עשר על עשר אז אני יוצא ידי חובה למרות שאני בפינה ולא יכול להשתמש באמת. '''רבי זעירא מקרב קמיה בוצינא'''. רבי זעירא היה מקרב עד לנר. '''אמרין ליה תלמידיו: רבי, מה את מחמיר עלינו? הא תני רבי אושעיא אפילו טריקלין עשר על עשר מברכין'''. בפרק ח' הלכה ז'. מתני': '''מי שאכל ושכח ולא בירך — בית שמאי אומר: יחזור למקומו ויברך; ובית הלל אומרים: יברך במקום שנזכר. ועד מתי מברך? עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו'''. לפי המקובל זה שבעים ושתיים דקות. גמ': '''רבי יוסטא בר שונם תרין אמורין'''. כלומר יש מחלוקת אמוראים. '''חד אמר טעמון דבית שמאי, וחד אמר טעמון דבית הלל'''. אחד אמר אני אסביר לכם מה הסברא של בית שמאי, ואחד אמר אני אסביר לכם את הסברא של בית הלל. '''מאן דאמר טעמון דבית שמאי — אילו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות, שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו? אף הכא יחזור למקומו ויברך'''. '''מאן דאמר טעמהון דבית הלל — פועל עושה בראש הדקל או בתוך הבור, שמא מטריחין שיחזור למקומו ויברך? אלא מברך במקום שנזכר, אף הכא מברך במקום שנזכר'''. '''עד מתי הוא מברך?''' רבי חייא בשם שמואל: '''עד שיתעכל המזון במעיו'''. אמרנו שמקובל שזה שבעים ושתיים דקות. '''וחכמים אומרים: כל זמן שהוא צמא מחמת אותו סעודה'''. רבי יוחנן אמר '''עד שירעב'''. זה תלוי בכמות שהוא אכל. כנראה שבעים ושתיים דקות זה אם הוא אכל סעודה כבדה, אבל אם הוא אכל סעודה קלה אז תלוי אם הוא צמא מאותה סעודה או כמו שאמר רבי יוחנן עד שירעב. </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף סא עמוד ב<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''תני.''' בתוספתא שם גוי שהדליק מישראל וישראל שהדליק מגוי מברך עליו '''ניחא גוי שהדליק מישראל.''' דלא נעבד' בו עבירה דודאי ישראל משתחשך הוא שהדליק אלא ישראל מגוי קשיא הא לא שבת אצל הגוי ומעת' אפי' גוי מגוי יברך כלו' דאי אמרת דהיינו טעמא דישראל שהדליק מגוי מברך עליו דהך שלהב' קמא דאיסורא אזל ליה אי הכי אפי' גוי מגוי נמי יהא מותר ואנן אשכחן ברייתא דתני גוי מגוי אין מברכין ולא משני מידי. של אור ע"ש. של ליל ע"ש '''שאינן עשוין אלא לדבר אחר.''' לגמר בהן את הכלים ולא להריח ובטבריא היו נוהגין לעשות קודם ליל שבת ובציפורי במ"ש וגם בלילה של ע"ש '''ולא היא של גוים היא של ע"ז.''' והא תנא ליה רישא והך סיפא למה לי '''תיפתר.''' להך סיפא דבע"ז של ישראל קאמר '''וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וגו'.''' מכאן שאינו ניכר הבדלה בין חשך לאור עד שיראה את האור ויכול ליהנות ממנו כדכתיב כי טוב. ובב"ר פ' ג' גריס הא דר' יהודה בר' סימון אחר זה מיד וניחא האי גירסא טפי דעלה קאמר הבדילו לו כלומר דויבדל דקרא אאור לחודיה קאי והיינו שהבדיל מן החושך את האור לומר שכשנהנין ממנו להאיר מתוך החשך אז הוא דמברכין עליו. ומה שפירש המ"כ שם אל תשגיח שכתב זה בשם פירש"י ואל תאמין '''אבדלה ודאי.''' כלומר ממש ועלה דשייך המשל דלקמן וכן הוא בב"ר שם דכך הוא הנמשל שההבדלה הוא בין שניהם לפלוני זה בתחומו ולפלוני זה בתחומו '''איסטרטיגין.''' ממונים לאיזה ממשלה: הוא שאמר הקב"ה לאיוב המימיך צוית בקר ידעתה שחר מקומו כך הוא הכתיב במקרא ודריש כפל הלשון בקר ושחר וכן ה"א יתירה של ידעתה אלא דה"ק אם צוית להבקר וידעת להשחר שהוא האור להיות מקומו לבקר והוא היום וה"א של ידעת גורע ומוסיף לתיבת שחר שלאחריו והוא מלשון ואת הנערים יודעתי אל מקום פלוני אלמני '''ידעת איזה מקומו וכו'.''' זהו כעין דרשה אחרת וכלומר ויש לדרוש ג"כ מלשון ידיעה אם ידעת היכן מקומו של האור הנגנז</div> <div class="yerum-leiden-text">מברכין על הנר עד שיאותו לאורו · רב יהודה בשם שמואל כדי שיהו נשים טוות לאורה · אמ"ר יונתן כדי שתהא עינו רואה מה בכוס ומה בקערה · אמ' רב חיננא כדי שיהא יודע להבחין בין מטבע למטבע · תני ר' אונשעיא אפי' טריקלין עשר על עשר מברכין · ר' יוסטא בר שונם תרין אמורין חד אמ' טעמון דפייס · וחד אמ' טעמון לבית הלל · מאן דמר טעמון דבית שמי אילו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו · אף הכא יחזור למקומו ויברך · מאן דמר טעמהון דבית הלל אמ' פועל עשה בראש הדקל או בתוך הבור שמא מטריחין שיחזור למקומו ויברך לא מברך במקום שנזכרה עד מתי הוא מברך ר' חייא בשם שמואל כל זמן שהוא צמא מחמת אותה סעודה · ר' יוחנן אמ' כל זעפך שיריעב · הל אמ'ל כאן על ידי שהיא כרסה קטנה שמא ישכח וישתה ברם הכא על ידי שהיא משולשה על הכוס אינו שותה · הא אחר יפ' עונין אמן אעפ' שלא שמע לא כן תני שמע ולא ענה יצא · ענה ולא שמע לא יצא · תנייה בריה דרב אמ' בשלא אכל עמהן כאית · הכא מתניתא תני שמע ולא ענה יצא · ענה ולא שמע לא יצא · רב בשם אבא בר חנה ואית דאמרי לה אבא בר חנה בשם רב והוא שענה ראשי פרקים · ר' זעירא בעי הי אינון ראשי פרקים · הללויה הללו עבדי י'י הללו את שם י'י · בעון קומי ר' חייא בר אבא מכיון שאם שמע ולא ענה יצא · דכ' מן מה דאנן חמי רבנן ורברביא עבדין כן · אינן קיימין בציבורא דאילין אמרין דין ברוך הבא ואילין אמרין בשם ה' ואילין ואילין יוצאין ידי חובתן · תנא ר' אושעיא עונה הוא אדם אמן אפי' לא אכל ואינו או' נברך שאכלנו משלו · לא אם כן אכל · תני אין עונין אמן יתומה ולא אמן קטופה ולא אמן חטופה · בן עזאי או' יתומה יהו כבני יתומים · חטופה יתחטפו שנותיו קטופה</div> <div class="yerum-side">'''אנא אמרית טעמא.''' לדרשת ר"י ור"ל דלעיל דקבע לכל אחד ואחד תחומו שלא יהו מדיינין זע"ז דלאו מפסוק דכתובים אנו צריכין ללמוד זה אלא מקרא הקודם בנביאים דכתיב יוצר אור וגו' משעה שיצאו ונבראו עשה שלום ביניהן וקבע לכל אחד ואחד תחומו '''לדעת לעות וגו'.''' ויעותו לשון עת היא: מקריב קמיה בוצינא היה מקרב עצמו להנר ומברך עליו '''והתני ר' אושעיא וכו'.''' דאפי' רואה מרחוק מברכין עליו '''מתני' מי שאכל ושכח ולא בירך וכו'.''' בשכח דוקא הוא דפליגי אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו ויברך '''עד שיתעכל המזון שבמעיו.''' כל זמן שאינו רעב מחמת אותה האכילה הוא סימן שלא נתעכל המזון '''גמ' אילו פועל עושה בראש הדקל.''' כלומר אלו פועל שאכל ושכח ולא בירך ועלה לראש הדקל או לתוך הבור לעשות מלאכתו שמא מטריחין אותו וה"נ אין מטריחין אותו '''מתני' לאחר המזון.''' בכל ימות השנה קאמר '''עונין אמן אחר ישראל המברך.''' ואע"פ שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה דמסתמא לשמים בירך אבל לא אחר הכותי דשמא בירך להר גריזים. עד שישמע ממנו כל הברכה '''גמ' א"ר בא על ידי שהיא ברכה קטנה וכו'.''' טעמיה דב"ש מפרש דחיישינן שמא ישכח לברכת הגפן שהיא קטנה וישתה בלא ברכה וכדאמר ר' בא לעיל בריש הפרק על הא דמקשו מכוס של קידוש אמתני' דהכא לב"ש ומחלק דשאני הכא שהיא ברכה קטנה ברם הכא גבי קידוש וכו' כדלעיל ואגב מייתי ליה נמי כאן כדרך הש"ס הזה '''לא כן תני.''' בברייתא. והובאה גם לקמן בפ"ק דמגילה שמע הברכה כולה ולא ענה אמן יצא ענה אמן ולא שמע הברכה כולה לא יצא וקס"ד דבמתני' דהכא על מי שמחויב בברכה זו שענה אמן קתני והאיך יצא אם לא שמע הברכה כולה '''בשלא אכל עמהן כזית הכא מתניתא.''' מתני' דהכא מיירי בשלא נתחייב בברכה שלא אכל עמהן כשיעור חיוב ברכה ואמן יכול הוא לענות אף שלא שמע אלא סוף הברכה '''אמן יתומה.''' לקמן מפרש לה</div> </div> <div class="yerum-pm-below"> '''תני שמע וכו'.''' כמו גופא הוא גופא קתני בהאי ברייתא שמע וכו'. והוא הא דקאמרת שמע ולא ענה יצא דוקא שענה מיהת ראשי פרקים כדמפרש ר"ז ששאל הי אינון ראשי פרקים וקאמר כגון הללויה וגו' זה צריך לענות אחר המברך ודקתני לא ענה יצא היינו שא"צ לענות אחריו הכל כ"א ראשי פרקים '''מן מה.''' דאנן רואין לגדולי החכמים שעושין כן כשעומדין בציבור בשעת ההלל אלו אומרין זה ראש הפסוק ברוך הבא ואלו אומרים אחריהן בשם ה' ואלו ואלו יוצאין י"ח אע"פ שלא אמרו הפסוק כולו הואיל ושמעו אלו מאלו '''ואינו אומר נברך שאכלנו.''' דלא תימא הואיל ובר חיובא הוא אם אכל יכול הוא לברך עליהם ולומר נברך שאכלנו קמ"ל דלא כדאמרי' לעיל בפ"ג בהלכה ג' כל מצוה אף שאדם פטור ממנה עכשיו מוציא את הרבים י"ח הואיל ובר חיובא הוא חוץ מברכת המזון '''ולא אמן קטופה.''' שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת '''ולא אמן חטופה.''' שחוטף המלה ואומר במהירות </div> <div class="yerum-bm-print yerum-bm-cont"> '''(המשך הביאור)''' פרק ח' הלכה ח'. מתני': '''בא להן יין אחר המזון ואין שם אלא אותו הכוס. בית שמאי אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על המזון, ובית הלל אומרים מברך על המזון ואחר כך מברך על היין'''. הגמרא ראינו בעבר שאומרת בעצם, בית שמאי חששו בגלל שהברכה של היין היא קצרה, אז שמא הוא יבוא מיד אחרי ברכת המזון לשתות כמו שהוא רגיל וישכח לברך, לכן אמרו תברך קודם. '''עונין אמן אחר ישראל מברך ואין עונין אמן אחר כותי מברך עד שישמע כל הברכה''', כי אולי הוא מתכוון לעבודה זרה. יש בבבלי מופיע שבית שמאי סוברים שבעצם ברכת המזון פוטרת את היין, את הכוס, אז מה שכתוב כאן בית שמאי אומרים מברך על היין אז זה שותה אותו ואחר כך מברך על המזון. הכוונה שבעצם אין חובה, זה מה שבבבלי מופיע. אבל כאן הפרשנים מסבירים שגם בית שמאי מסכימים שכן צריך כוס, רק הם אומרים שיברך קודם כמו שאמרנו שלא ישכח בטעות וישתה. גמ': אמר רבי אבא: '''על ידי היא ברכה קטנה שמא ישכח וישתה'''. אבל אם זה היה בערב שבת או במוצאי שבת, אכל בערב שבת וקידש עליו היום, במקרים שכן מותר ויש לו רק כוס אחת, אז יברך על ברכת המזון ואחר כך מקדש על היין ולא חוששים שהוא ישכח. למה? כיוון ש'''על ידי שהוא משלשה על הכוס אינו שוכח'''. כלומר אם זה רק ברכת היין אז זה דבר קטן, הוא יכול לשכוח, אבל אם הוא גם צריך לקדש ולהגיד את כל הקידוש אז בוודאי הוא לא ישכח. אותו דבר גם לגבי הבדלה, זה מהלך שלם שצריך להבדיל, לברך על הנר, בשמים, אז בוודאי לא ישכח. כל המחלוקת היא רק אם יש לו רק יין. תנא, למדנו במשנה שעונים אחר ישראל המברך ואין עונים אחר הכותי המברך עד שישמע את כל הברכה. שואלת הגמרא: '''הא אחר ישראל — עונין אמן אף על פי שלא שמע?''' והרי למדנו בברייתא אחרת דתנן: '''שמע ולא ענה — יצא; ענה ולא שמע — לא יצא'''. כלומר אם הוא לא שמע את הברכה, איך אתה אומר שהוא יכול לומר אמן ולצאת ידי חובה? אמר '''חייא בריה דרב, בשלא אכל עמהן כזית'''. לא דיברנו על מי שצריך לצאת ידי חובה, זה ברור שהוא צריך לצאת ידי חובה, אז הוא חייב לשמוע את כל הברכה ולענות אמן. כאן מדובר האם בכלל לענות אמן על ברכה בלי צורך לצאת ידי חובה. אדם מברך, שותה מים, מברך שהכל נהיה בדברו, עונים אמן. אני לא מתכוון לשתות, אני לא מתכוון לצאת ידי חובה, אבל אני עונה אמן על הברכה שלו. את זה אני עונה, אצל כותי, רק במקרה שמעתי את כל הברכה. אצל ישראל אני יכול לברך אפילו בלי לשמוע, כי אנחנו יודעים שבאלכסנדריה של מצרים הגמרא מספרת שהיו שם כמות אדירה של אנשים, ובעצם היו אנשים עם דגלים שמסמנים מתי לענות אמן. במקרה שלא צריך לצאת ידי חובה, אין צורך לשמוע את הברכה, צריך רק לדעת מתי לענות אמן. '''הכא מתניתא תני: שמע ולא ענה — יצא; ענה ולא שמע — לא יצא'''. אמר רב בשם אבא בר חנה, ואית דאמרי לה אבא בר חנה בשם רב: מה שאמרנו לא ענה יצא, הכוונה שהוא לא ענה את הכל, '''והוא שענה ראשי פרקים'''. כלומר לא שהוא לא ענה בכלל, אלא רק ראשי פרקים הוא כן ענה. היו נוהגים להגיד הללויה על כל דבר כמו שהתימנים נוהגים היום. '''רבי זעירא בעי: הי אינין ראשי פרקים?''' מה נקרא ראשי פרקים? הגמרא מביאה '''הללו יה, הללו עבדי ה', הללו את שם ה'''' — זה נקרא ראשי פרקים, את המילה הראשונה בכל פרק. '''בעון קומי רבי חייא בר אבא: מנין שאם שמע ולא ענה יצא?''' אמר: '''מן מה דאנן חמי רבנן רברביא עבדין כן אינון קיימין בציבורא''' — נמצאים בתפילת ציבור בהלל, '''דאילין אמרין ברוך הבא, ואילין אמרין בשם ה'. ואילין ואילין יוצאין ידי חובתן'''. אז רואים מכאן שאחד ששומע גם כן יוצא, גם אם הוא לא עונה. תני רב אושעיא: '''עונה הוא אדם אמן, אפילו לא אכל''', אבל '''אינו אומר נברך שאכלנו משלו אלא אם כן אכל'''. תני: '''אין עונין אמן יתומה ולא אמן קטופה ולא אמן חטופה. בן עזאי אומר: העונה אמן יתומה, יהיו בניו יתומים. חטופה, יתחטפו שנותיו. קטופה, תיקטף נשמתו'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סא עמוד ב''' {{שוליים|ח_נא}} '''חדר גדול (עשר על עשר) חייב בברכת הבדלה על הנר במוצאי שבת גם אם יש בו אור מבעוד יום.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה כה , שו"ע או"ח סימן רצח סעיף ד , סמ"ג עשין כט. ''הכרעה:'' כרבי אושעיא: אפילו טריקלין עשר על עשר מברכין, כדי שיהא יודע להבחין בין מטבע למטבע, וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ח_נב}} '''מי שאכל ושכח ולא בירך ברכת המזון, האם עליו לחזור למקום האכילה או שיברך במקום שנזכר?.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה א , שו"ע או"ח סימן קפד סעיף א , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כבית הלל שמברך במקום שנזכר, ואינו חוזר למקומו; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע, שהלכה כבית הלל בכל מקום. {{שוליים|ח_נג}} '''מי ששכח לברך ברכת המזון אחר האכילה, כמה זמן חייב לחזור למקומו כדי לברך.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ב, הלכה יד , רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ד, הלכה א , שו"ע או"ח סימן קפד סעיף ה , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כבית הלל, מברך במקום שנזכר כל עוד לא נתעכל המזון שבמעיו, שאין מטריחים אותו לחזור למקום האכילה. {{שוליים|ח_נו}} '''חובה לענות אמן אחר ברכת כותי רק אם שמע את כל הברכה מתחילתה ועד סופה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה יג , שו"ע או"ח סימן רטו סעיף ב , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שאין עונים אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה, שכן אין ודאות שיכוין וישלים כדת, וכך נקבע ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רטו סעיף ב. {{שוליים|ח_נז}} '''מי ששמע ברכה או הלל בלא לענות אמן, אימתי יצא ידי חובתו.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה יא , שו"ע או"ח סימן ריג סעיף ב , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' הלכה כרב בשם אבא בר חנה: השומע ולא עונה יצא, ובלבד שיענה ראשי פרקים כשענה על הכל, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן ריג סעיף ב. {{שוליים|ח_נח}} '''האם ניתן לענות אמן ולזמן על ברכה בלא אכילה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה יג , רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ה, הלכה יז , שו"ע או"ח סימן קצח , שו"ע או"ח סימן רטו סעיף ב , שו"ע או"ח סימן רטו סעיף ג , סמ"ג עשין כז. ''הכרעה:'' עונה אמן אף בלא אכילה, אך אינו אומר "נברך שאכלנו משלו" אלא אם כן אכל, כלשון הירושלמי, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימנים קצח ורטו. {{שוליים|ח_נט}} '''אין לענות אמן יתומה, קטופה או חטופה אלא אמן ארוכה.''' ''פוסקים:'' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה יד , שו"ע או"ח סימן קכד סעיף ח , סמ"ג עשין כז <קטע סוף=סא ב/> ==דף סב עמוד א== <קטע התחלה=סב א/>. ''הכרעה:'' נפסק כירושלמי שיש לענות אמן ארוכה ולא יתומה, קטופה או חטופה, כפי שהביאו הרמב"ם (הל' ברכות א,יד) והשו"ע (או"ח קכד,ח) להלכה. </div> </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סב עמוד א<span class="yerum-runnum">123</span></div> תקטף נשמתו. ארוכה — מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה. איזו היא אמן יתומה? אמר רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] </div>דין {{ירו"מ-הוסר|דיתיב}}{{ירו"מ-הדגשה|דחיב}} למיברכה, והוא ענה ולא ידע למה הוא ענה {{ירו"מ-הדגשה|שלא שמע הברכה}} תנא {{שוליים|ח_ס}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#עונים אמן אחר גוי|גוי שבירך את השם, עונה אחריו אמן]] אמר רבי תנחום[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום|°]]אם בירכך גוי — ענה אחריו אמן, דכתיב ([[דברים ז יד|דברים עקב ז יד]]) ברוך תהיה מכל העמים. גוי אחד פגע את [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} ובירכו. אמר ליה: כבר מילתך {{ירו"מ-הוסר|אמירה}} אמורה. פגע אחרינא וקיללו. אמר ליה: כבר מילתך {{ירו"מ-הוסר|אמירה}} אמורה. אמרו לו תלמידיו: רבי, כמה דאמרת להדין אמרת להדין. אמר לון: כן כתיב ([[בראשית כז כט|בראשית תולדות כז כט]]) אורריך ארור ומברכיך ברוך. <strong>הדרן עלך פרק אלו דברים</strong> ==פרק תשיעי - הרואה== <!-- לחצן-ליידן --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ברכות/הדפסה עם ליידן (פרק תשיעי)|📜 '''כתב יד ליידן עם פני משה''']]}}</div> <div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק תשיעי#דף סב א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי מאיר ברכות פרק תשיעי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_ברכות_ט_א|ירושלמי ברכות, פרק ט, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_ברכות_ט_א"><br><strong>מתני':</strong> {{שוליים|ט_א}}הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". {{שוליים|ט_ב}}מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: "ברוך שעקר עבודה זרה מארצינו".<br><strong>גמ':</strong> מתניתיה - בנסי ישראל. {{שוליים|ט_ג}} [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברכה על נס של אדם יחידי|אבל בנסי יחידי שנעשו לו, {{ירו"מ-הוסר|אינו}} אין צריך לברך]] {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} {{ירו"מ-הוסר|מהו}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}}{{ירו"מ-הוסר| שיברך אדם על נסי אביו ועל נסי רבו}}. ואם היה אדם מסויים - כגון יואב בן צרויה וחביריו, {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{ירו"מ-הוסר|ואדם}} אדם שנקדש בו שם שמים - כגון חנניה מישאל ועזריה, {{ירו"מ-הדגשה|צריך לברך. מהו}} {{שוליים|ט_ד}}{{ירו"מ-הדגשה|שיברך אדם על נסי אביו ועל נסי רבו}}? [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#נס לשבט|ונסי שבטים מהו שיברך?]] מאן דאמר {{שוליים|ט_ה}} "כל שבט ושבט איקרי קהל" - צריך לברך. מאן דאמר "כל השבטים קרויין קהל" אין צריך לברך. [[אמרי במערבא/מסכת ברכות#ברכה על נהר פרת|הרואה בבל, צריך לברך חמש ברכות:]] ראה פרת, אומר: "ברוך עושה בראשית" ראה<br><br> <span id="דף_סב_ב"> </span><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת ברכות/פרק תשיעי#דף סב ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף ס"ב. אנחנו מתחילים בעצם את הפרק האחרון, פרק ט', והמשנה אומרת: '''"הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: ברוך שעקר עבודה זרה מארצינו".''' אומרת הגמרא, מה שאמרנו שרואה מקום שעשו בו ניסים לישראל מברך - זה דווקא בניסי ישראל, כלומר שקרו לכלל ישראל. אבל ניסי יחידי שנעשו רק לו, לא צריך לברך, אלא הוא - כלומר רק הוא צריך לברך. אנחנו מכירים את המקור שבעצם כמעט כולם מזכירים, זה בהלכות גדולות, שכותב שלא מברכים "עד דמקנפי כולה ישראל", וחלק מהפרשנים מסבירים שהכוונה שכל ישראל ינצלו. אבל יש את השאלה המוכרת: אם זה ככה, למה חזקיהו מאשימים אותו שהוא לא אמר הלל על ההצלה שלו? הרי אז נשארו מעט מאוד, כמו שכתוב "כסוכה בכרם כגפן במקשה", כלומר נשארו מעט מאוד. שאר השבטים גלו, נשארו פה ממש מעט. וגם בבית שני, בחנוכה אנחנו יודעים שהיו פה מתי מעט, כן? אז מה פתאום אומרים הלל וכולי? זה לא מסתדר עם ההלכות גדולות. אז יש כל מיני הסברים. פני יונה, אני חושב שהוא הכי הגיוני - מה שהוא אומר, הוא אומר בעצם מה שנאמר "עד דמקנפי כולה ישראל" הכוונה לא שינצלו כל ישראל, אלא הכוונה שאם היו מתכנסים מסתמא היו רוצים להודות כולם, וזה לא בנס של אדם פרטי. כלומר אדם פרטי קורה לו נס, לא כל ישראל רוצים להודות על זה, אבל ודאי אם זה יהיה משהו שיש בו גמירות דעת כמו בית המקדש שניצל, ודאי רוב ישראל - אנחנו בטוחים שאם עם ישראל היה מתכנס הוא ודאי היה מחליט להודות. ומעניין שזה גם מה שמופיע במקור. מי שמסתכל בדברים של ההלכות גדולות כפי שמופיע ב"ניר", הוא אומר שם שלא אומרים "עד דמקנפי כולה ישראל" ואפילו הם מאה ואפילו כמה אלפים. זאת אומרת הוא מקביל את זה - הוא אומר מאה או כמה אלפים ניצלו, אז אני אומר לא, מסתמא אין עניין שכל ישראל ירצו להודות על דבר כזה, אבל ודאי אם ניצלו הרבה יותר, כמות מאסיבית שיש איזו גמירות דעת שמסתמא אם עם ישראל היה מתכנס כולו היה מחליט כן לומר, אז ודאי אומרים כן. זה מה שהגמרא פה אומרת, שבניסי ישראל מברכים. בנס יחידי לא צריך לברך. '''אבל אם היה אדם מסוים - כגון יואב בן צרויה וחביריו, אדם שנקדש בו שם שמים - כגון חנניה מישאל ועזריה''', צריך. ואת זה אני יכול לומר לך, שזה תלוי במחלוקת. '''מאן דאמר "כל שבט ושבט איקרי קהל" - צריך לברך. מאן דאמר "כל השבטים קרויין קהל" אין צריך לברך.''' </div> <div class="yerum-leiden-page"> <div class="yerum-leiden-head">כתב יד ליידן — דף סב עמוד א<span class="yerum-leiden-src"> · פני משה (דפוס וילנא)</span></div> <div class="yerum-leiden-grid"> <div class="yerum-side">'''דין דחייב למיברכה והוא ענה ולא ידע וכו'.''' כצ"ל וכן הוא בסוכה ובמגילה: זה שהוא חייב איזה ברכה והוא עונה אמן ואינו יודע על מה הוא עונה שלא שמע הברכה אלא שמע שעונים אמן ועונה עמהם זו היא אמן יתומה. תנא. בתוספתא בפ"ה. גוי שבירך את השם. כן צ"ל גוי המברך בשם עונין אחריו אמן כותי המברך בשם אין עונין אחריו אמן וכן הוא בסוכה פ"ג ובמגילה פ"ב ויש שם חסרון בספרי הדפוס והכי איתא התם '''דכתיב ברוך תהיה מכל העמים.''' אפי' אם העמים יברכו אותך תחול עליך הברכה: הדרן עלך אלו דברים</div> <div class="yerum-leiden-text">תקטף שנותיו · ארוכה מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה · אי זו היא אמן יתומה אמ' ר' הונא דין דיתיב למיברכה והוא ענה ולא ידע למה הוא ענה · תנא גוי שבירך את השם עונין אחריו אמן · אמ'ל תנחומא אם בירכך גוי ענה אחריו אמן דכת' ברוך תהיה מכל העמים · גוי אחד פגע את ר' ישמעאל וברכו · אמ' ליה כבר מילתך אמירה · פגע אחרינא וקיללו · אמ' ליה כבר מילתך אמירה · אמרו לו תלמידיו ר' כמה דאמרת להדין אמרת להדין · אמ' לון כן כת' אורריך ארור ומב ומברכיך ברוך</div> <div class="yerum-side"></div> </div> </div> s8o6rwtaykk48pcsbxa54rv7u5ujqmq 3 1755063 3079274 2026-08-26T18:26:51Z Roxette5 5159 יצירת דף עם התוכן "{{תודה|נידה ג ב}}--~~~~" 3079274 wikitext text/x-wiki {{תודה|נידה ג ב}}--[[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 21:26, 26 באוגוסט 2026 (IDT) kn29eg2r1wggmvzurfnwh6lnxsa1coa 3 1755064 3079275 2026-08-26T18:37:20Z Roxette5 5159 יצירת דף עם התוכן "{{בה}}--~~~~" 3079275 wikitext text/x-wiki {{בה}}--[[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 21:37, 26 באוגוסט 2026 (IDT) 55yc6xysmo15ft6tkpzkejdrbdc2jui 2 1755065 3079276 2026-08-26T18:37:30Z Roxette5 5159 יצירת דף עם התוכן "{{ריק}}" 3079276 wikitext text/x-wiki {{ריק}} n0uws6z1b400emy8pd1gg00s461iv3r 104 1755066 3079280 2026-08-26T19:44:32Z Sije 2668 על פי דף [[מלכים ב יז/טעמים]] - קרדיט בדף "גרסאות קודמות" שם 3079280 proofread-page text/x-wiki <noinclude><pagequality level="1" user="Sije" /></noinclude>{{טקסט מנוקד‎‎}} מֵֽהַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִגְלִיתֶ֣ם מִשָּׁ֔ם וְיֵֽלְכ֖וּ וְיֵ֣שְׁבוּ שָׁ֑ם וְיֹרֵ֕ם אֶת־מִשְׁפַּ֖ט אֱלֹהֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|כח}}וַיָּבֹ֞א אֶחָ֣ד מֵֽהַכֹּֽהֲנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הִגְלוּ֙ מִשֹּׁ֣מְר֔וֹן וַיֵּ֖שֶׁב בְּבֵֽית־אֵ֑ל וַיְהִי֙ מוֹרֶ֣ה אֹתָ֔ם אֵ֖יךְ יִֽרְא֥וּ אֶת־יְהֹוָֽה׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|כט}}וַיִּֽהְי֣וּ עֹשִׂ֔ים גּ֥וֹי גּ֖וֹי אֱלֹהָ֑יו וַיַּנִּ֣יחוּ{{מ:לגרמיה-2}} בְּבֵ֣ית הַבָּמ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ הַשֹּׁ֣מְרֹנִ֔ים גּ֥וֹי גּוֹי֙ בְּעָ֣רֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם יֽשְׁבִ֖ים שָֽׁם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|ל}}וְאַנְשֵׁ֣י בָבֶ֗ל עָשׂוּ֙ אֶת־סֻכּ֣וֹת בְּנ֔וֹת וְאַ֨נְשֵׁי־כ֔וּת עָשׂ֖וּ אֶת־נֵֽרְגָ֑ל{{הערה|נ"א {{גדול|'גַ֑ל}}}} וְאַנְשֵׁ֥י חֲמָ֖ת עָשׂ֥וּ אֶת־אֲשִׁימָֽא׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|לא}}וְהָֽעַוִּ֛ים עָשׂ֥וּ נִבְחַ֖ז וְאֶת־תַּרְתָּ֑ק וְהַֽסְפַרְוִ֗ים שֹֽרְפִ֤ים אֶת־בְּנֵיהֶם֙ בָּאֵ֔שׁ לְאַדְרַמֶּ֥לֶךְ וַֽעֲנַמֶּ֖לֶךְ אֱלֹהֵ֥{{הערה|{{גדול|אֱלֹ֥הַּ}} – {{גדול|אֱלֹהֵ֥י}} ק'}} סְפַרְיִָֽם{{הערה|{{גדול|סְפָרִֽים}} – {{גדול|סְפַרְוָֽיִם}} ק'}}׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|לב}}וַיִּֽהְי֥וּ יְרֵאִ֖ים אֶת־יְהֹוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂ֨וּ לָהֶ֤ם מִקְצוֹתָם֙ כֹּֽהֲנֵ֣י בָמ֔וֹת וַיִּֽהְי֛וּ עֹשִׂ֥ים לָהֶ֖ם בְּבֵ֥ית הַבָּמֽוֹת׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|לג}}אֶת־יְהֹוָ֖ה הָי֣וּ יְרֵאִ֑ים וְאֶת־אֱלֹֽהֵיהֶם֙ הָי֣וּ עֹֽבְדִ֔ים כְּמִשְׁפַּט֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־הִגְל֥וּ אֹתָ֖ם מִשָּֽׁם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|לד}}עַ֣ד הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ הֵ֣ם עֹשִׂ֔ים כַּמִּשְׁפָּטִ֖ים הָרִֽאשֹׁנִ֑ים אֵינָ֤ם יְרֵאִים֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וְאֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים כְּחֻקֹּתָם֙ וּכְמִשְׁפָּטָ֔ם וְכַתּוֹרָ֣ה וְכַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁר־שָׂ֥ם שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|לה}}וַיִּכְרֹ֨ת יְהֹוָ֤ה אִתָּם֙ בְּרִ֔ית וַיְצַוֵּ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תִֽירְא֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְלֹֽא־תִשְׁתַּֽחֲו֣וּ לָהֶ֔ם וְלֹ֣א תַֽעַבְד֔וּם וְלֹ֥א תִזְבְּח֖וּ לָהֶֽם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|לו}}כִּ֣י{{מ:לגרמיה-2}} אִם־אֶת־יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁר֩ הֶֽעֱלָ֨ה אֶתְכֶ֜ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֛וֹל וּבִזְר֥וֹעַ נְטוּיָ֖ה אֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְל֥וֹ תִשְׁתַּֽחֲו֖וּ וְל֥וֹ תִזְבָּֽחוּ׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|לז}}וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים וְהַתּוֹרָ֤ה וְהַמִּצְוָה֙ אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֣ב לָכֶ֔ם תִּשְׁמְר֥וּן לַֽעֲשׂ֖וֹת כׇּל־הַיָּמִ֑ים וְלֹ֥א תִֽירְא֖וּ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|לח}}וְהַבְּרִ֛ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥תִּי אִתְּכֶ֖ם לֹ֣א תִשְׁכָּ֑חוּ וְלֹ֥א תִֽירְא֖וּ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|לט}}כִּ֛י אִם־אֶת־יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם תִּירָ֑אוּ וְהוּא֙ יַצִּ֣יל אֶתְכֶ֔ם מִיַּ֖ד כׇּל־אֹֽיְבֵיכֶֽם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|מ}}וְלֹ֖א שָׁמֵ֑עוּ כִּ֛י אִם־כְּמִשְׁפָּטָ֥ם הָֽרִאשׁ֖וֹן הֵ֥ם עֹשִֽׂים׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|מא}}וַיִּֽהְי֣וּ{{מ:לגרמיה-2}} הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה יְרֵאִים֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וְאֶת־פְּסִֽילֵיהֶ֖ם הָי֣וּ עֹֽבְדִ֑ים גַּם־בְּנֵיהֶ֣ם{{מ:לגרמיה-2}} וּבְנֵ֣י בְנֵיהֶ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֨ר עָשׂ֤וּ אֲבֹתָם֙ הֵ֣ם עֹשִׂ֔ים עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {{סוף}} ---- {{הערות שוליים}}<noinclude></noinclude> 6l6b9o4o5s9dpk8zdbumnixcqxh7a57 3079281 3079280 2026-08-26T19:52:40Z Sije 2668 מספרים כמו במקור 3079281 proofread-page text/x-wiki <noinclude><pagequality level="1" user="Sije" /></noinclude>{{טקסט מנוקד‎‎}} מֵֽהַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִגְלִיתֶ֣ם מִשָּׁ֔ם וְיֵֽלְכ֖וּ וְיֵ֣שְׁבוּ שָׁ֑ם וְיֹרֵ֕ם אֶת־מִשְׁפַּ֖ט אֱלֹהֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|28}}וַיָּבֹ֞א אֶחָ֣ד מֵֽהַכֹּֽהֲנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הִגְלוּ֙ מִשֹּׁ֣מְר֔וֹן וַיֵּ֖שֶׁב בְּבֵֽית־אֵ֑ל וַיְהִי֙ מוֹרֶ֣ה אֹתָ֔ם אֵ֖יךְ יִֽרְא֥וּ אֶת־יְהֹוָֽה׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|29}}וַיִּֽהְי֣וּ עֹשִׂ֔ים גּ֥וֹי גּ֖וֹי אֱלֹהָ֑יו וַיַּנִּ֣יחוּ{{מ:לגרמיה-2}} בְּבֵ֣ית הַבָּמ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ הַשֹּׁ֣מְרֹנִ֔ים גּ֥וֹי גּוֹי֙ בְּעָ֣רֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם יֽשְׁבִ֖ים שָֽׁם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|ל}}וְאַנְשֵׁ֣י בָבֶ֗ל עָשׂוּ֙ אֶת־סֻכּ֣וֹת בְּנ֔וֹת וְאַ֨נְשֵׁי־כ֔וּת עָשׂ֖וּ אֶת־נֵֽרְגָ֑ל{{הערה|נ"א {{גדול|'גַ֑ל}}}} וְאַנְשֵׁ֥י חֲמָ֖ת עָשׂ֥וּ אֶת־אֲשִׁימָֽא׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|31}}וְהָֽעַוִּ֛ים עָשׂ֥וּ נִבְחַ֖ז וְאֶת־תַּרְתָּ֑ק וְהַֽסְפַרְוִ֗ים שֹֽרְפִ֤ים אֶת־בְּנֵיהֶם֙ בָּאֵ֔שׁ לְאַדְרַמֶּ֥לֶךְ וַֽעֲנַמֶּ֖לֶךְ אֱלֹהֵ֥{{הערה|{{גדול|אֱלֹ֥הַּ}} – {{גדול|אֱלֹהֵ֥י}} ק'}} סְפַרְיִָֽם{{הערה|{{גדול|סְפָרִֽים}} – {{גדול|סְפַרְוָֽיִם}} ק'}}׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|32}}וַיִּֽהְי֥וּ יְרֵאִ֖ים אֶת־יְהֹוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂ֨וּ לָהֶ֤ם מִקְצוֹתָם֙ כֹּֽהֲנֵ֣י בָמ֔וֹת וַיִּֽהְי֛וּ עֹשִׂ֥ים לָהֶ֖ם בְּבֵ֥ית הַבָּמֽוֹת׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|33}}אֶת־יְהֹוָ֖ה הָי֣וּ יְרֵאִ֑ים וְאֶת־אֱלֹֽהֵיהֶם֙ הָי֣וּ עֹֽבְדִ֔ים כְּמִשְׁפַּט֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־הִגְל֥וּ אֹתָ֖ם מִשָּֽׁם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|34}}עַ֣ד הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ הֵ֣ם עֹשִׂ֔ים כַּמִּשְׁפָּטִ֖ים הָרִֽאשֹׁנִ֑ים אֵינָ֤ם יְרֵאִים֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וְאֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים כְּחֻקֹּתָם֙ וּכְמִשְׁפָּטָ֔ם וְכַתּוֹרָ֣ה וְכַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁר־שָׂ֥ם שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|לה}}וַיִּכְרֹ֨ת יְהֹוָ֤ה אִתָּם֙ בְּרִ֔ית וַיְצַוֵּ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תִֽירְא֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְלֹֽא־תִשְׁתַּֽחֲו֣וּ לָהֶ֔ם וְלֹ֣א תַֽעַבְד֔וּם וְלֹ֥א תִזְבְּח֖וּ לָהֶֽם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|36}}כִּ֣י{{מ:לגרמיה-2}} אִם־אֶת־יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁר֩ הֶֽעֱלָ֨ה אֶתְכֶ֜ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֛וֹל וּבִזְר֥וֹעַ נְטוּיָ֖ה אֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְל֥וֹ תִשְׁתַּֽחֲו֖וּ וְל֥וֹ תִזְבָּֽחוּ׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|37}}וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים וְהַתּוֹרָ֤ה וְהַמִּצְוָה֙ אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֣ב לָכֶ֔ם תִּשְׁמְר֥וּן לַֽעֲשׂ֖וֹת כׇּל־הַיָּמִ֑ים וְלֹ֥א תִֽירְא֖וּ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|38}}וְהַבְּרִ֛ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥תִּי אִתְּכֶ֖ם לֹ֣א תִשְׁכָּ֑חוּ וְלֹ֥א תִֽירְא֖וּ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|39}}כִּ֛י אִם־אֶת־יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם תִּירָ֑אוּ וְהוּא֙ יַצִּ֣יל אֶתְכֶ֔ם מִיַּ֖ד כׇּל־אֹֽיְבֵיכֶֽם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|מ}}וְלֹ֖א שָׁמֵ֑עוּ כִּ֛י אִם־כְּמִשְׁפָּטָ֥ם הָֽרִאשׁ֖וֹן הֵ֥ם עֹשִֽׂים׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|41}}וַיִּֽהְי֣וּ{{מ:לגרמיה-2}} הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה יְרֵאִים֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וְאֶת־פְּסִֽילֵיהֶ֖ם הָי֣וּ עֹֽבְדִ֑ים גַּם־בְּנֵיהֶ֣ם{{מ:לגרמיה-2}} וּבְנֵ֣י בְנֵיהֶ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֨ר עָשׂ֤וּ אֲבֹתָם֙ הֵ֣ם עֹשִׂ֔ים עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {{סוף}} ---- {{הערות שוליים}}<noinclude></noinclude> g4a0hc5ixk17shiardwq3qlyxxpa6u4 3079284 3079281 2026-08-26T20:03:53Z Sije 2668 /* הוגה */ על פי דף [[מלכים ב יח/טעמים]] - קרדיט בדף "גרסאות קודמות" שם 3079284 proofread-page text/x-wiki <noinclude><pagequality level="3" user="Sije" /></noinclude>{{טקסט מנוקד‎‎}} מֵֽהַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִגְלִיתֶ֣ם מִשָּׁ֔ם וְיֵֽלְכ֖וּ וְיֵ֣שְׁבוּ שָׁ֑ם וְיֹרֵ֕ם אֶת־מִשְׁפַּ֖ט אֱלֹהֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|28}}וַיָּבֹ֞א אֶחָ֣ד מֵֽהַכֹּֽהֲנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הִגְלוּ֙ מִשֹּׁ֣מְר֔וֹן וַיֵּ֖שֶׁב בְּבֵֽית־אֵ֑ל וַיְהִי֙ מוֹרֶ֣ה אֹתָ֔ם אֵ֖יךְ יִֽרְא֥וּ אֶת־יְהֹוָֽה׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|29}}וַיִּֽהְי֣וּ עֹשִׂ֔ים גּ֥וֹי גּ֖וֹי אֱלֹהָ֑יו וַיַּנִּ֣יחוּ{{מ:לגרמיה-2}} בְּבֵ֣ית הַבָּמ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ הַשֹּׁ֣מְרֹנִ֔ים גּ֥וֹי גּוֹי֙ בְּעָ֣רֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם יֽשְׁבִ֖ים שָֽׁם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|ל}}וְאַנְשֵׁ֣י בָבֶ֗ל עָשׂוּ֙ אֶת־סֻכּ֣וֹת בְּנ֔וֹת וְאַ֨נְשֵׁי־כ֔וּת עָשׂ֖וּ אֶת־נֵֽרְגָ֑ל{{הערה|נ"א {{גדול|'גַ֑ל}}}} וְאַנְשֵׁ֥י חֲמָ֖ת עָשׂ֥וּ אֶת־אֲשִׁימָֽא׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|31}}וְהָֽעַוִּ֛ים עָשׂ֥וּ נִבְחַ֖ז וְאֶת־תַּרְתָּ֑ק וְהַֽסְפַרְוִ֗ים שֹֽרְפִ֤ים אֶת־בְּנֵיהֶם֙ בָּאֵ֔שׁ לְאַדְרַמֶּ֥לֶךְ וַֽעֲנַמֶּ֖לֶךְ אֱלֹהֵ֥{{הערה|{{גדול|אֱלֹ֥הַּ}} – {{גדול|אֱלֹהֵ֥י}} ק'}} סְפַרְיִָֽם{{הערה|{{גדול|סְפָרִֽים}} – {{גדול|סְפַרְוָֽיִם}} ק'}}׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|32}}וַיִּֽהְי֥וּ יְרֵאִ֖ים אֶת־יְהֹוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂ֨וּ לָהֶ֤ם מִקְצוֹתָם֙ כֹּֽהֲנֵ֣י בָמ֔וֹת וַיִּֽהְי֛וּ עֹשִׂ֥ים לָהֶ֖ם בְּבֵ֥ית הַבָּמֽוֹת׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|33}}אֶת־יְהֹוָ֖ה הָי֣וּ יְרֵאִ֑ים וְאֶת־אֱלֹֽהֵיהֶם֙ הָי֣וּ עֹֽבְדִ֔ים כְּמִשְׁפַּט֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־הִגְל֥וּ אֹתָ֖ם מִשָּֽׁם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|34}}עַ֣ד הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ הֵ֣ם עֹשִׂ֔ים כַּמִּשְׁפָּטִ֖ים הָרִֽאשֹׁנִ֑ים אֵינָ֤ם יְרֵאִים֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וְאֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים כְּחֻקֹּתָם֙ וּכְמִשְׁפָּטָ֔ם וְכַתּוֹרָ֣ה וְכַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁר־שָׂ֥ם שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|לה}}וַיִּכְרֹ֨ת יְהֹוָ֤ה אִתָּם֙ בְּרִ֔ית וַיְצַוֵּ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תִֽירְא֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְלֹֽא־תִשְׁתַּֽחֲו֣וּ לָהֶ֔ם וְלֹ֣א תַֽעַבְד֔וּם וְלֹ֥א תִזְבְּח֖וּ לָהֶֽם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|36}}כִּ֣י{{מ:לגרמיה-2}} אִם־אֶת־יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁר֩ הֶֽעֱלָ֨ה אֶתְכֶ֜ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֛וֹל וּבִזְר֥וֹעַ נְטוּיָ֖ה אֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְל֥וֹ תִשְׁתַּֽחֲו֖וּ וְל֥וֹ תִזְבָּֽחוּ׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|37}}וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים וְהַתּוֹרָ֤ה וְהַמִּצְוָה֙ אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֣ב לָכֶ֔ם תִּשְׁמְר֥וּן לַֽעֲשׂ֖וֹת כׇּל־הַיָּמִ֑ים וְלֹ֥א תִֽירְא֖וּ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|38}}וְהַבְּרִ֛ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥תִּי אִתְּכֶ֖ם לֹ֣א תִשְׁכָּ֑חוּ וְלֹ֥א תִֽירְא֖וּ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|39}}כִּ֛י אִם־אֶת־יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם תִּירָ֑אוּ וְהוּא֙ יַצִּ֣יל אֶתְכֶ֔ם מִיַּ֖ד כׇּל־אֹֽיְבֵיכֶֽם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|מ}}וְלֹ֖א שָׁמֵ֑עוּ כִּ֛י אִם־כְּמִשְׁפָּטָ֥ם הָֽרִאשׁ֖וֹן הֵ֥ם עֹשִֽׂים׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|41}}וַיִּֽהְי֣וּ{{מ:לגרמיה-2}} הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה יְרֵאִים֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וְאֶת־פְּסִֽילֵיהֶ֖ם הָי֣וּ עֹֽבְדִ֑ים גַּם־בְּנֵיהֶ֣ם{{מ:לגרמיה-2}} וּבְנֵ֣י בְנֵיהֶ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֨ר עָשׂ֤וּ אֲבֹתָם֙ הֵ֣ם עֹשִׂ֔ים עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {{סוף}} '''{{מרכז|יח}}''' {{טקסט מנוקד‎‎}} {{מ:פסוק|מלכים ב|יח|א}}וַיְהִי֙ בִּשְׁנַ֣ת שָׁלֹ֔שׁ לְהוֹשֵׁ֥עַ בֶּן־אֵלָ֖ה מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל מָלַ֛ךְ חִזְקִיָּ֥ה בֶן־אָחָ֖ז מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יח|2}}בֶּן־עֶשְׂרִ֨ים וְחָמֵ֤שׁ שָׁנָה֙ הָיָ֣ה בְמׇלְכ֔וֹ וְעֶשְׂרִ֤ים וָתֵ֙שַׁע֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירֽוּשָׁל{{מ:ירושלם|ָ|֑}}ם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ אֲבִ֖י{{הערה|נ"א {{גדול|אֲבִיָּ֖ה}}}} בַּת־זְכַרְיָֽה׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יח|3}}וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה דָּוִ֥ד אָבִֽיו׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יח|4}}ה֣וּא{{מ:לגרמיה-2}} הֵסִ֣יר אֶת־הַבָּמ֗וֹת וְשִׁבַּר֙ אֶת־הַמַּצֵּבֹ֔ת וְכָרַ֖ת אֶת־הָֽאֲשֵׁרָ֑ה וְכִתַּת֩ נְחַ֨שׁ הַנְּחֹ֜שֶׁת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֗ה כִּ֣י עַד־הַיָּמִ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ הָי֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מְקַטְּרִ֣ים ל֔וֹ וַיִּקְרָא־ל֖וֹ נְחֻשְׁתָּֽן׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יח|ה}}בַּיהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּטָ֑ח וְאַֽחֲרָ֞יו לֹֽא־הָיָ֣ה כָמֹ֗הוּ בְּכֹל֙ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה {{סוף}} ---- {{הערות שוליים}}<noinclude></noinclude> fn8jtft3n0pp2ck7rg4nr18f9m6jh52 3 1755067 3079321 2026-08-27T03:29:57Z Roxette5 5159 יצירת דף עם התוכן "{{הזמנה}}--~~~~" 3079321 wikitext text/x-wiki {{הזמנה}}--[[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 06:29, 27 באוגוסט 2026 (IDT) 6xrhfclyg2nu3qrmatjfomv6vrf654c 3 1755068 3079322 2026-08-27T03:30:21Z Roxette5 5159 יצירת דף עם התוכן "{{בה}}--~~~~" 3079322 wikitext text/x-wiki {{בה}}--[[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 06:30, 27 באוגוסט 2026 (IDT) defjn0dcnudfcxvrfrujkbmn2yqz6xm 2 1755069 3079323 2026-08-27T03:30:30Z Roxette5 5159 יצירת דף עם התוכן "{{ריק}}" 3079323 wikitext text/x-wiki {{ריק}} n0uws6z1b400emy8pd1gg00s461iv3r 3 1755070 3079329 2026-08-27T06:35:40Z Roxette5 5159 יצירת דף עם התוכן "{{בה}}__~~~~" 3079329 wikitext text/x-wiki {{בה}}__[[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 09:35, 27 באוגוסט 2026 (IDT) dx9o63gpnl5kuq8y8wv4fin5e7sazse 2 1755071 3079330 2026-08-27T06:35:54Z Roxette5 5159 יצירת דף עם התוכן "{{ריק}}" 3079330 wikitext text/x-wiki {{ריק}} n0uws6z1b400emy8pd1gg00s461iv3r 106 1755072 3079331 2026-08-27T07:13:54Z תומר פנק 21273 יצירת דף עם התוכן "{{דף של זהר|זהר חלק א|עא ב|עב א|עב ב|}} {{קטע זוהר|זוהר חלק ג|דף עב א}} ==תרגום לעברית== ישימו אותה על תורה שבעל פה, משום שזה כיסא לזה. כמראה אדם, שהוא הדמות של יעקב שהוא יושב עליה. רבי יהודה קם לילה אחד לעסוק בתורה בחצות הלילה, בבית אירול במתא-מחסיא. והיה שם בבית יה..." 3079331 wikitext text/x-wiki {{דף של זהר|זהר חלק א|עא ב|עב א|עב ב|}} {{קטע זוהר|זוהר חלק ג|דף עב א}} ==תרגום לעברית== ישימו אותה על תורה שבעל פה, משום שזה כיסא לזה. כמראה אדם, שהוא הדמות של יעקב שהוא יושב עליה. רבי יהודה קם לילה אחד לעסוק בתורה בחצות הלילה, בבית אירול במתא-מחסיא. והיה שם בבית יהודי אחד שבא עם שני קשרים של מלבושים. פתח רבי יהודה ואמר: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים" {{ממ|בראשית|כח|כב}}. זוהי אבן השתייה, שממנה הושתל ונברא העולם, ועליה נבנה בית המקדש. הרים אותו יהודי את ראשו ואמר לו: הדבר הזה, איך אפשר? והרי אבן השתייה הייתה עוד לפני שנברא העולם, וממנה הושתל העולם. ואתה אומר: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה". שמשמע שיעקב שם אותה עכשיו, כפי שכתוב: "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" {{ממ|בראשית|כח|יח}}. ועוד, יעקב היה בבית אל, ואבן זו הייתה בירושלים. רבי יהודה לא הפנה את ראשו אליו, פתח ואמר: "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" {{ממ|עמוס|ד|יב}}. וכתוב: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" {{ממ|דברים|כז|ט}}. דברי תורה צריכים כוונה. ודברי תורה צריכים להיתקן בגוף וברצון יחד. קם אותו יהודי והתלבש, וישב ליד רבי יהודה, ואמר: אשריכם, צדיקים, שאתם עוסקים בתורה ביום ובלילה. אמר לו רבי יהודה: עכשיו שכיוונת את עצמך, אמור את דבריך, כדי שנתחבר יחד. שהרי דברי תורה צריכים תיקון של הגוף ותיקון של הלב. ואם לא, הרי אני שוכב במיטתי ואומר דברים בלבי. אלא הרי שנינו, שאפילו אדם אחד שיושב ועוסק בתורה, השכינה מתחברת עמו. ומה עם השכינה כאן, ואני שוכב במיטתי? ולא עוד, אלא שאנו צריכים טהרה. עוד, שכל אדם שקם לעסוק בתורה מחצות הלילה, כאשר מתעורר רוח צפון, הקדוש ברוך הוא בא להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן. והוא וכל הצדיקים שבגן, כולם מקשיבים לדברים האלה שיוצאים מפיו. ומה, הקדוש ברוך הוא וכל הצדיקים מתענגים לשמוע דברי תורה בשעה הזאת, ואני אהיה שוכב במיטתי? אמר לו: עכשיו אמור את דבריך. אמר לו: אני שואל על מה שאמרת בפסוק הזה: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים" {{ממ|בראשית|כח|כב}}, שזו אבן השתייה. איך אפשר? הרי אבן השתייה הייתה עוד לפני שנברא העולם, וממנה הושתל העולם, ואתה אומר "אֲשֶׁר שַׂמְתִּי", שמשמע שיעקב שם אותה עכשיו. וכתוב: "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" {{ממ|בראשית|כח|יח}}. ועוד, שיעקב היה בבית אל, ואבן זו הייתה בירושלים. אמר לו: כל ארץ ישראל התקפלה תחתיו, ואותה אבן הייתה תחתיו. אמר לו: "אֲשֶׁר שָׂם" כתוב. וכתוב: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה". אמר לו: אם אתה יודע דבר בעניין, אמור אותו. פתח ואמר: "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ" {{ממ|תהלים|יז|טו}}, דוד המלך, החיבה והדבקות שלו היו באבן הזאת. ועליה אמר: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" {{ממ|תהלים|קיח|כב}}. וכאשר רצה להסתכל במראה כבודו של אדונו, נטל את האבן הזאת בידו תחילה, ואחר כך נכנס. משום שכל מי שרוצה להיראות לפני אדונו, אינו נכנס אלא באמצעות האבן הזאת, שכתוב: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" {{ממ|ויקרא|טז|ג}}. בוא וראה, אברהם תיקן את תפילת הבוקר והודיע בעולם את טובו של אדונו. ותיקן את אותה שעה בתיקוניה כראוי, כמו שכתוב: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" {{ממ|בראשית|כב|ג}}. יצחק תיקן את תפילת המנחה והודיע בעולם שיש דין ויש דיין, שיכול להציל ולדון את העולם. יעקב תיקן את תפילת ערבית, ומשום תפילה זו שתיקן, דבר שלא תיקן אדם לפני כן כראוי, לכן שיבח את עצמו ואמר bsxibgvkzaj3kqsly3iqqs0wuhat7ii 0 1755073 3079337 2026-08-27T10:12:57Z בן עדריאל 9444 יצירת דף עם התוכן "{{#קטע:אתה כוננת מישרים|סרגל}} {{טקסט מנוקד|גודל=22}} {{הור|סימן: '''א"ב''' (מ–ת); '''יהודה'''}} {{סי|מִ}}גְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ לְהִנָּצֵל מִמְּדוּרָה עֲרוּכָה{{ש}} {{סי|נִ}}שְׁמַת אַפּוֹ כְּנַחַל גָּפְרִית מַסֵּכָה עַל שֹׂנְאָיו נְסוּכָה{{ש}} {{סי|סֵ}}פֶר זִכְרֹנוֹת פֹּתֵ..." 3079337 wikitext text/x-wiki {{#קטע:אתה כוננת מישרים|סרגל}} {{טקסט מנוקד|גודל=22}} {{הור|סימן: '''א"ב''' (מ–ת); '''יהודה'''}} {{סי|מִ}}גְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ לְהִנָּצֵל מִמְּדוּרָה עֲרוּכָה{{ש}} {{סי|נִ}}שְׁמַת אַפּוֹ כְּנַחַל גָּפְרִית מַסֵּכָה עַל שֹׂנְאָיו נְסוּכָה{{ש}} {{סי|סֵ}}פֶר זִכְרֹנוֹת פֹּתֵחַ וְכֹתֵב כָּל אֲשֶׁר זָכָה{{ר1}} זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה{{ממס|משלי י ז}} {{סי|עֲ}}בָדָיו כֻּלָּם הַיּוֹם בְּשִׁבְתּוֹ לִשְׁפֹּט אֱמוּנוֹת{{ש}} {{סי|פֵּ}}רַשׂ סִפְרוֹ וּפֵרְשׁוֹ וּפָקַד גּוֹיִם וּלְשׁוֹנוֹת{{ש}} {{סי|צַ}}דִּיק הַצְדֵּק וְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע כָּל אִישׁ בִּדְרָכָיו לְהִמָּנוֹת{{ר1}} וַיֹאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת{{ממס|אסתר ו א}} {{סי|קָ}}בַע כִּסֵּא מִשְׁפָּט וְחָתַם לְחַיִּים נֶאֱמָנָי{{ש}} {{סי|רִ}}שְׁעֵי אֶרֶץ הִדִּיחַ מִהְיוֹתָם יֹרְשֵׁי עֲדָנָי{{ש}} {{סי|שֹׁ}}מֵר לְבֵינוֹנִים תְּשׁוּבָה אוּלַי בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תַחֲנוּנָי{{ר1}} יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל יְיָ{{ממס|תהלים כב כח}} {{סי|תָּ}}בוֹא לְפָנָיו הַיּוֹם שַׁוְעַת צִבְאוֹתָיו{{ש}} {{סי|תֹּ}}עֵי צֹאנוֹ יְשׁוֹבֵב לְמִרְבַּץ נָוֵהוּ וּמִכְלְאוֹתָיו{{ש}} {{סי|תִּ}}זָּכַרְנָה רִאשׁוֹנוֹת פְּלָאָיו בְּאַחֲרוֹנוֹת נוֹרְאוֹתָיו{{ר1}} זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו{{ממס|תהלים קיא ד}} {{רקע אפור}} כַּכָּתוּב: זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם יְהֹוָה׃{{ממס|תהלים קיא ד}} {{ש}} וְנֶאֱמַר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהֹוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְהֹוָה וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהֹוָה וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ׃{{ממס|מלאכי ג טז}} {{ש}} וְנֶאֱמַר: לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ׃{{ממס|תהלים קיט צא}} {{ש}} וְנֶאֱמַר: מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְהֹוָה בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב׃{{ממס|תהלים יא ז}} {{ש}} וְנֶאֱמַר: יִרְאֵי יְהֹוָה הַלְלוּהוּ כׇּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כׇּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל׃{{ממס|תהלים כב כד}} {{סוף}} ===כרוג'=== {{הור|סימן: '''יהודה'''}} {{סי|יִ}}שְׂרָאֵל לְהָשִׁית חֶלְקָם בַּחַיִּים{{ש}} {{סי|הַ}}יּוֹם תִּכְתְּבֵמוֹ עִם הַכְּתוּבִים לְחַיִּים{{ש}} {{סי|וְ}}אֶת {{סי|דִּ}}ינָם {{סי|ה}}וֹצֵא לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים{{ש}} זֹכֵר יְצוּרָיו בְּרַחֲמִים לְחַיִּים.{{ש}} {{הור|מחיה המתים}} [[קטגוריה:אקרוסטיכון אלפביתי]] [[קטגוריה:חתימה]] [[קטגוריה:סיומת מקראית]] [[קטגוריה:טקסטים מפרויקט בן-יהודה]] lar3vwle0jsuddu78cq7jdmq351hmy2 3079338 3079337 2026-08-27T10:13:31Z בן עדריאל 9444 3079338 wikitext text/x-wiki {{#קטע:אתה כוננת מישרים|סרגל}} {{טקסט מנוקד|גודל=22}} {{הור|סימן: '''א"ב''' (מ–ת); '''יהודה'''}} {{סי|מִ}}גְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ לְהִנָּצֵל מִמְּדוּרָה עֲרוּכָה{{ש}} {{סי|נִ}}שְׁמַת אַפּוֹ כְּנַחַל גָּפְרִית מַסֵּכָה עַל שֹׂנְאָיו נְסוּכָה{{ש}} {{סי|סֵ}}פֶר זִכְרֹנוֹת פֹּתֵחַ וְכֹתֵב כָּל אֲשֶׁר זָכָה{{ר1}} זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה{{ממס|משלי י ז}} {{סי|עֲ}}בָדָיו כֻּלָּם הַיּוֹם בְּשִׁבְתּוֹ לִשְׁפֹּט אֱמוּנוֹת{{ש}} {{סי|פֵּ}}רַשׂ סִפְרוֹ וּפֵרְשׁוֹ וּפָקַד גּוֹיִם וּלְשׁוֹנוֹת{{ש}} {{סי|צַ}}דִּיק הַצְדֵּק וְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע כָּל אִישׁ בִּדְרָכָיו לְהִמָּנוֹת{{ר1}} וַיֹאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת{{ממס|אסתר ו א}} {{סי|קָ}}בַע כִּסֵּא מִשְׁפָּט וְחָתַם לְחַיִּים נֶאֱמָנָי{{ש}} {{סי|רִ}}שְׁעֵי אֶרֶץ הִדִּיחַ מִהְיוֹתָם יֹרְשֵׁי עֲדָנָי{{ש}} {{סי|שֹׁ}}מֵר לְבֵינוֹנִים תְּשׁוּבָה אוּלַי בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תַחֲנוּנָי{{ר1}} יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל יְיָ{{ממס|תהלים כב כח}} {{סי|תָּ}}בוֹא לְפָנָיו הַיּוֹם שַׁוְעַת צִבְאוֹתָיו{{ש}} {{סי|תֹּ}}עֵי צֹאנוֹ יְשׁוֹבֵב לְמִרְבַּץ נָוֵהוּ וּמִכְלְאוֹתָיו{{ש}} {{סי|תִּ}}זָּכַרְנָה רִאשׁוֹנוֹת פְּלָאָיו בְּאַחֲרוֹנוֹת נוֹרְאוֹתָיו{{ר1}} זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו{{ממס|תהלים קיא ד}} {{רקע אפור}} כַּכָּתוּב: זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ׃{{ממס|תהלים קיא ד}} {{ש}} וְנֶאֱמַר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ׃{{ממס|מלאכי ג טז}} {{ש}} וְנֶאֱמַר: לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ׃{{ממס|תהלים קיט צא}} {{ש}} וְנֶאֱמַר: מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב׃{{ממס|תהלים יא ז}} {{ש}} וְנֶאֱמַר: יִרְאֵי יְיָ הַלְלוּהוּ כׇּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כׇּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל׃{{ממס|תהלים כב כד}} {{סוף}} ===כרוג'=== {{הור|סימן: '''יהודה'''}} {{סי|יִ}}שְׂרָאֵל לְהָשִׁית חֶלְקָם בַּחַיִּים{{ש}} {{סי|הַ}}יּוֹם תִּכְתְּבֵמוֹ עִם הַכְּתוּבִים לְחַיִּים{{ש}} {{סי|וְ}}אֶת {{סי|דִּ}}ינָם {{סי|ה}}וֹצֵא לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים{{ש}} זֹכֵר יְצוּרָיו בְּרַחֲמִים לְחַיִּים.{{ש}} {{הור|מחיה המתים}} [[קטגוריה:אקרוסטיכון אלפביתי]] [[קטגוריה:חתימה]] [[קטגוריה:סיומת מקראית]] [[קטגוריה:טקסטים מפרויקט בן-יהודה]] iw3hfeb9w410eivxpnx4pkqcochbk7z 3079340 3079338 2026-08-27T10:47:21Z Nahum 68 3079340 wikitext text/x-wiki {{#קטע:אתה כוננת מישרים|סרגל}} {{טקסט מנוקד|גודל=22}} {{הור|סימן: '''א"ב''' (מ–ת); '''יהודה'''}} {{סי|מִ}}גְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ לְהִנָּצֵל מִמְּדוּרָה עֲרוּכָה{{ש}} {{סי|נִ}}שְׁמַת אַפּוֹ כְּנַחַל גָּפְרִית מַסֵּכָה עַל שֹֹׂנְאָיו נְסוּכָה{{ש}} {{סי|סֵ}}פֶר זִכְרֹנוֹת פֹּתֵחַ וְכֹתֵב כָּל אֲשֶׁר זָכָה{{ר1}} זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה{{ממס|משלי י ז}} {{סי|עֲ}}בָדָיו כֻּלָּם הַיּוֹם בְּשִׁבְתּוֹ לִשְׁפֹּט אֱמוּנוֹת{{ש}} {{סי|פֵּ}}רַשׂ סִפְרוֹ וּפֵרְשׁוֹ וּפָקַד גּוֹיִם וּלְשׁוֹנוֹת{{ש}} {{סי|צַ}}דִּיק הַצְדֵּק וְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע כָּל אִישׁ בִּדְרָכָיו לְהִמָּנוֹת{{ר1}} וַיֹאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת{{ממס|אסתר ו א}} {{סי|קָ}}בַע כִּסֵּא מִשְׁפָּט וְחָתַם לְחַיִּים נֶאֱמָנָי{{ש}} {{סי|רִ}}שְׁעֵי אֶרֶץ הִדִּיחַ מִהְיוֹתָם יֹרְשֵׁי עֲדָנָי{{ש}} {{סי|שֹׁ}}מֵר לְבֵינוֹנִים תְּשׁוּבָה אוּלַי בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תַחֲנוּנָי{{ר1}} יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל יְיָ{{ממס|תהלים כב כח}} {{סי|תָּ}}בוֹא לְפָנָיו הַיּוֹם שַׁוְעַת צִבְאוֹתָיו{{ש}} {{סי|תֹּ}}עֵי צֹאנוֹ יְשׁוֹבֵב לְמִרְבַּץ נָוֵהוּ וּמִכְלְאוֹתָיו{{ש}} {{סי|תִּ}}זָּכַרְנָה רִאשׁוֹנוֹת פְּלָאָיו בְּאַחֲרוֹנוֹת נוֹרְאוֹתָיו{{ר1}} זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו{{ממס|תהלים קיא ד}} {{רקע אפור}} כַּכָּתוּב: זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ׃{{ממס|תהלים קיא ד}} {{ש}} וְנֶאֱמַר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ׃{{ממס|מלאכי ג טז}} {{ש}} וְנֶאֱמַר: לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ׃{{ממס|תהלים קיט צא}} {{ש}} וְנֶאֱמַר: מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב׃{{ממס|תהלים יא ז}} {{ש}} וְנֶאֱמַר: יִרְאֵי יְיָ הַלְלוּהוּ כׇּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כׇּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל׃{{ממס|תהלים כב כד}} {{סוף}} ===כרוג'=== {{הור|סימן: '''יהודה'''}} {{סי|יִ}}שְׂרָאֵל לְהָשִׁית חֶלְקָם בַּחַיִּים{{ש}} {{סי|הַ}}יּוֹם תִּכְתְּבֵמוֹ עִם הַכְּתוּבִים לְחַיִּים{{ש}} {{סי|וְ}}אֶת {{סי|דִּ}}ינָם {{סי|ה}}וֹצֵא לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים{{ש}} זֹכֵר יְצוּרָיו בְּרַחֲמִים לְחַיִּים.{{ש}} {{הור|מחיה המתים}} [[קטגוריה:אקרוסטיכון אלפביתי]] [[קטגוריה:חתימה]] [[קטגוריה:סיומת מקראית]] [[קטגוריה:טקסטים מפרויקט בן-יהודה]] gphi51or7loqvlc0l7meiiti8y08lvw